א׳
[השמטה . נשמט, וכן גבי אחות אשה דחייבים עליה כרת אף מן האירוסין כמבואר שם דף צ"ד ע"ב וכ"מ אף דשם כתוב לשון ערוה: ע"כ השמטה]
רמב״ם - הלכות איסורי ביאה · פרק ב׳
ספר קדושה · 14 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות איסורי ביאה · פרק ב׳
הלכה א׳
אֵשֶׁת אָבִיו וְאֵשֶׁת בְּנוֹ וְאֵשֶׁת אָחִיו וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו אַרְבַּעְתָּן עֶרְוָה עָלָיו לְעוֹלָם. בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין. בֵּין שֶׁנִּתְגָּרְשׁוּ בֵּין שֶׁלֹּא נִתְגָּרְשׁוּ. בֵּין בְּחַיֵּי בַּעְלֵיהֶן בֵּין אַחַר מִיתַת בַּעְלֵיהֶן. חוּץ מֵאֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הִנִּיחַ בֵּן. וְאִם בָּא עַל אַחַת מֵהֶן בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ חַיָּב שְׁתַּיִם. מִשּׁוּם שְׁאֵר בָּשָׂר וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ. שֶׁהֲרֵי שְׁנֵיהֶן הָאִסּוּרִין בָּאִין כְּאֶחָד:
הלכה ב׳
לְפִיכָךְ הַבָּא עַל אִמּוֹ שֶׁהִיא אֵשֶׁת אָבִיו חַיָּב שְׁתַּיִם. בֵּין בְּחַיֵּי אָבִיו בֵּין לְאַחַר מִיתַת אָבִיו. אַחַת מִשּׁוּם אִמּוֹ וְאַחַת מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָבִיו. אֶחָד אָחִיו מֵאָבִיו אוֹ אָחִיו מֵאִמּוֹ. בֵּין מִנִּשּׂוּאִין בֵּין מִזְּנוּת. אִשְׁתּוֹ עֶרְוָה עָלָיו. אֲבָל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו מִן הָאֵם הֲרֵי הִיא שְׁנִיָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאֶחָד אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו אוֹ מֵאִמּוֹ. בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִזְּנוּת. כְּגוֹן שֶׁזָּנְתָה אִמּוֹ אוֹ אָבִיו עִם אֲחֵרִים וְהָיְתָה לוֹ אָחוֹת מִזְּנוּת. הֲרֵי זוֹ עֶרְוָה עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח ט) "מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ":
הלכה ג׳
בַּת אֵשֶׁת אָבִיו שֶׁהִיא אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו הֲרֵי הִיא עֶרְוָה עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח יא) "עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ". אֲבָל אִם נָשָׂא אָבִיו אִשָּׁה וְיֵשׁ לָהּ בַּת מֵאִישׁ אַחֵר אוֹתָהּ הַבַּת מֻתֶּרֶת לוֹ שֶׁאֵין זוֹ מוֹלֶדֶת אָבִיו. וַהֲלֹא מִשּׁוּם אֲחוֹתוֹ חַיָּב עָלֶיהָ וְלָמָּה נֶאֱמַר (ויקרא יח יא) "בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ" לְחַיֵּב עָלֶיהָ אַף מִשּׁוּם זֶה:
הלכה ד׳
לְפִיכָךְ הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ שֶׁהִיא בַּת נְשׂוּאַת אָבִיו חַיָּב שְׁתַּיִם. אַחַת מִשּׁוּם (ויקרא יח ט) "עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ" וְאַחַת מִשּׁוּם (ויקרא יח יא) "עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ". אֲבָל אִם אָנַס אָבִיו אִשָּׁה אוֹ פִּתָּה אוֹתָהּ וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בַּת וּבָא עָלֶיהָ אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִשּׁוּם אֲחוֹתוֹ בִּלְבַד. שֶׁאֵין בַּת הָאֲנוּסָה בַּת אֵשֶׁת אָבִיו:
הלכה ה׳
אֲחוֹת אִמּוֹ בֵּין אֲחוֹתָהּ מֵאָבִיהָ בֵּין אֲחוֹתָהּ מֵאִמָּהּ בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִזְּנוּת הֲרֵי זוֹ עֶרְוָה עָלָיו מִשּׁוּם אֲחוֹת אֵם. וְכֵן אֲחוֹת הָאָב בֵּין מִן הָאֵם בֵּין מִן הָאָב בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִזְּנוּת הֲרֵי זוֹ עֶרְוָה עָלָיו מִשּׁוּם אֲחוֹת אָב:
הלכה ו׳
הַבָּא עַל אִשָּׁה דֶּרֶךְ זְנוּת וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בַּת אוֹתָהּ הַבַּת עֶרְוָה עָלָיו מִשּׁוּם בִּתּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה עֶרְוַת בִּתְּךָ לֹא תְּגַלֶּה מֵאַחַר שֶׁאָסַר בַּת הַבַּת שָׁתַק מִן הַבַּת וְאִסּוּרָהּ מִן הַתּוֹרָה. וְאֵינוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. לְפִיכָךְ הַבָּא עַל בִּתּוֹ מִנְּשׂוּאָתוֹ חַיָּב שְׁתַּיִם. מִשּׁוּם בִּתּוֹ וּמִשּׁוּם עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ:
הלכה ז׳
כֵּיוָן שֶׁקִּדֵּשׁ אָדָם אִשָּׁה נֶאֶסְרוּ עָלָיו מִקְּרוֹבוֹתֶיהָ שֵׁשׁ נָשִׁים. וְכָל אַחַת מֵהֶן עֶרְוָה עָלָיו לְעוֹלָם בֵּין כָּנַס בֵּין גֵּרֵשׁ בֵּין בְּחַיֵּי אִשְׁתּוֹ בֵּין לְאַחַר מוֹתָהּ. וְאֵלּוּ הֵן. אִמָּהּ וְאֵם אִמָּהּ וְאֵם אָבִיהָ וּבִתָּהּ וּבַת בִּתָּהּ וּבַת בְּנָהּ. וְאִם בָּא עַל אַחַת מֵהֶן בְּחַיֵּי אִשְׁתּוֹ שְׁנֵיהֶן נִשְׂרָפִין:
הלכה ח׳
בָּא עֲלֵיהֶן לְאַחַר מִיתַת אִשְׁתּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ בְּכָרֵת וְאֵין בָּהֶן מִיתַת בֵּית דִּין. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ יד) "בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן". בִּזְמַן שֶּׁשְּׁתֵּיהֶן קַיָּמוֹת שֶׁהֵן אִשְׁתּוֹ וְזוֹ שֶׁבָּא עָלֶיהָ הֲרֵי הוּא וְהָעֶרְוָה נִשְׂרָפִין. וּבִזְמַן שֶׁאֵין שְׁתֵּיהֶן קַיָּמוֹת אֵין שָׁם שְׂרֵפָה:
הלכה ט׳
וְכֵן אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ עֶרְוָה עָלָיו עַד שֶׁתָּמוּת אִשְׁתּוֹ. בֵּין אֲחוֹתָהּ מֵאִמָּהּ בֵּין אֲחוֹתָהּ מֵאָבִיהָ בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִזְּנוּת הֲרֵי זוֹ עֶרְוָה עָלָיו:
הלכה י׳
עָבַר וְנָאַף עִם אַחַת מִשֶּׁבַע נָשִׁים אֵלּוּ בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא וְהַנּוֹאֶפֶת בְּמִיתַת בֵּית דִּין אוֹ בְּכָרֵת לֹא נֶאֶסְרָה אִשְׁתּוֹ עָלָיו חוּץ מֵאֲחוֹת אֲרוּסָתוֹ שֶׁהִיא אוֹסֶרֶת אִשְׁתּוֹ עָלָיו כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין:
הלכה י״א
הַבּוֹעֵל אִשָּׁה דֶּרֶךְ זְנוּת לֹא נֶאֶסְרוּ עָלָיו קְרוֹבוֹתֶיהָ שֶׁהֵן הַשֶּׁבַע נָשִׁים שֶׁאָמַרְנוּ. אֲבָל חֲכָמִים אָסְרוּ עַל מִי שֶׁנָּאַף עִם אִשָּׁה לִשָּׂא אַחַת מִן הַשֶּׁבַע נָשִׁים קְרוֹבוֹתֶיהָ כָּל זְמַן שֶׁהַזּוֹנָה קַיֶּמֶת. מִפְּנֵי שֶׁהַזּוֹנָה בָּאָה לִקְרוֹבוֹתֶיהָ לְבַקֵּר אוֹתָן וְהוּא מִתְיַחֵד עִמָּהּ וְלִבּוֹ גַּס בָּהּ וְיָבוֹא לִידֵי עֲבֵרָה שֶׁיִּבְעל הָעֶרְוָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ נִטְעַן עַל אִשָּׁה הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂא אַחַת מִקְּרוֹבוֹתֶיהָ עַד שֶׁתָּמוּת זוֹ שֶׁנִּטְעַן עָלֶיהָ. וְאִם כָּנַס הַקְּרוֹבָה שֶׁזָּנָה עִם קְרוֹבוֹתֶיהָ לֹא יוֹצִיא:
הלכה י״ב
מִי שֶׁנִּטְעַן עַל עֶרְוָה אוֹ שֶׁיָּצָא לוֹ שֵׁם רַע עִמָּהּ לֹא יָדוּר עִמָּהּ בְּמָבוֹי אֶחָד וְלֹא יֵרָאֶה בְּאוֹתָהּ שְׁכוּנָה. וּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ מְרַנְּנִין אַחֲרָיו עִם חֲמוֹתוֹ וְהִכּוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים מַכַּת מַרְדּוּת מִפְּנֵי שֶׁעָבַר עַל פֶּתַח בֵּיתָהּ:
הלכה י״ג
הַבָּא עַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ דֶּרֶךְ זְנוּת אוֹ עַל אִשָּׁה וַאֲחוֹתָהּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁבָּא עַל שְׁתֵּי נָשִׁים נָכְרִיּוֹת שֶׁאֵין נַעֲשׂוֹת עֶרְוָה זוֹ עִם זוֹ אֶלָּא בְּנִשּׂוּאִין לֹא בִּזְנוּת. וְכֵן אִם אָנַס אָבִיו אוֹ בְּנוֹ אוֹ אָחִיו אוֹ אֲחִי אָבִיו אִשָּׁה אוֹ פִּתָּה אוֹתָהּ הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לוֹ וְיִשָּׂאֶנָּה שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא אֵשֶׁת וְאֵין כָּאן אִישׁוּת:
הלכה י״ד
אָבִיו אוֹ בְּנוֹ שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִשָּׂא בִּתָּהּ אוֹ אִמָּהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמֻתָּר לְאָדָם לִשָּׂא אֵשֶׁת בֶּן אָחִיו. וְנוֹשֵׂא אָדָם אִשָּׁה וּבַת אֲחוֹתָהּ אוֹ בַּת אָחִיהָ כְּאַחַת. וּמִצְוַת חֲכָמִים שֶׁיִּשָּׂא אָדָם בַּת אֲחוֹתוֹ וְהוּא הַדִּין לְבַת אָחִיו שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח ז) "וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם":
צפנת פענח · הלכות איסורי ביאה פרק ב׳
ו׳
ואעפ"י שלא כו'. עיין מש"כ רבינו לקמן בפרק ט' מהלכות מ"א הלכה ב' ופרק א' מהל' טומאת מת הל' ב' ועיין סנהדרין דף ע"ו ע"ש ברש"י ותמורה דף ט' ע"א ותוס' בכורות ד' י"ד ע"ב, ועיין בסנהדרין ד' נ"ד ע"א גבי אחי אביו ע"ש: לפיכך הבא כו'. עיין בהשגות, ועיין בירושלמי פרק י"א דיבמות גבי הך דבעון קומי ר' אבהו משמע דאינו חייב אלא אחת וכן בהך דכריתות ד' י"ד ע"ב גבי בת אשתו וע"ש בפיה"מ, אך באמת זה תליא בהך פלוגתא דסנהדרין ד' ע"ו אם הוה שתי אזהרות או אזהרה אחת וגם י"ל דתליא בהך מחלוקת דר"י ור"ל שם ד' ס"ה אם צריך שיהיו חלוקין בלאו ובמיתות ורבינו פסק כר"ל עיין בהל' ע"ז ובפ' א' מהל' שגגות:
ח׳
בא עליהם כו'. עיין בהך דיבמות דף נ"ה ע"ב דלאחר מיתה פקע שארו וא"כ מוכח דמיתות ב"ד היכא דכתיב שארו לאחר מיתה פקע, ועיין בסנהדרין ד' כ"ח ע"ב דארוסה ג"כ לא מיקרי שארו וזהו כוונת תוס' יבמות דף ג' ודף צ"ז דרק למיתה אז בעיא עכ"פ נכנסה לחופה, ועיין סנהדרין דף נ"ג ע"א ברש"י דאשתו מיקריא גם מן הארוסין, ועיין תוס' יבמות דף צ"ד ע"ב ד"ה מאיסורא ושם ד' נ"ה ע"א ד"ה דיש ע"ש:
י״א
אבל חכמים אסרו כו'. והנה לפי שיטת ר"י דס"ל שם ד' צ"ה דאם בא על חמותו נאסרה אשתו עליו א"כ לפי"ז לדידיה אם אנס אשה מותר לישא בתה לכתחלה דהיכא דאסרן אהדדי לא חיישינן כמבואר שם ד' כ"ו ע"א. ובזה א"ש מ"ש התוס' כאן בד"ה וכל למה לא מקשה מברייתא דתני מותר די"ל דברייתא הוה מוקי כר"י אבל המשנה חדא מדסיפא ר"י רישא לאו ר"י וגם דשם נקט כל הקרובות סתמא:
י״ד
וה"ה לבת אחיו כו'. עיין גיטין ד' פ"ג ע"א אלא מעתה כו' ותוס' יבמות דף צ"ט ע"א:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קרית ספר · הלכות איסורי ביאה פרק ב׳
א׳
אשת אביו ואשת בנו אשת אחיו ואשת אחי אביו הן ערוה עליו לעולם בין מן האירוסין בין מן הנישואין. דכיון דקדשה אשתו היא דכתיב כי יקח איש אשה משעת לקיחה נקראת אשתו והך קיחה קידושין היא דגמרי' קיחה קיחה משדה עפרון. ובין שנתגרשו בין שלא נתגרשו. אשת אחיו שגרשה דכתיב נדה היא מה נדה אע"פ שיש לה התרה לאחר מכאן בשעת איסורא בכרת אף אשת אח אע"פ שיש לה התר לאחר מכאן בחיי בעלה אם גירשה בכרת בין בחיי בעליהן בין אחר מיתת בעליהן דכתיב באשת אב גבי עונש ערות אביו גלה מות יומתו וכו' יתירא לאיתויי אשת אביו לאחר מיתה ואזהרה ילפינן דכתיב גבי אזהרה ערות אשת אביך וגו' ערות אביך היא כלומר בהוייתה תהא לעולם. אזהרה לאשת אב לאחר מיתה ועונש לאחר מיתה באשת בנו ילפי' מג"ש דדמיהם בם דכתיב באשת אב ובאשת בן מה באשת אב ענש לאחר מיתה כמחיים אף באשת בן ענש לאחר מיתה כמחיים. ואזהרה ילפינן מדכתיב אשת בנך היא בתר דכתיב כלתך ומשמע היא האמורה ברישא דקרא והאי דהדר כתבה לחייב עליה אף לאחר מיתה. ואשת אחיו ואשת אחי אביו לאחר מיתה נראה דילפינן מדכתיב באשת אח מן האם ערות אחיך היא היא בהווייתה תהא אחר מיתת אחיו דאינה מתיבמת וכ"ש לאשת אחיו מן האב כשיש לה בנים. ובאשת אחי אביו כתיב דודתך היא ובעונש נמי כתיב ערות אחיו גלה ערות דודו גלה דנראה דאתי לעונש דלאחר מיתה חוץ מאשת אחיו שלא הניח בן דכתיב ביה יבמה יבא עליה וגו'. ואם בא על א' מהם בחיי בעלה חייב שתים משום שאר בשר ומשום אשת איש שבאין כאחת דבשעת קידושין נעשה אשת אב או בן ואשת איש וכל חד שם באנפי נפשיה הוא.
ב׳
ובין בחיי אביו בין לאחר מיתתו חייב על אמו משום אשת אב ומשום אמו דאשת אביו משמע בין שהיא אמו בין שאינה אמו חייב עליה משום אשת אב ואמו בהדיא כתיב אזהרתה ערות אביך וערות אמך וגו' ועונש לאמו דכתיב אמך היא עשאה הכתוב לאמו שאינה אשת אביו כאלו היא אשת אביו דאמך היא משמע בהוייתה תהא כל צדדין שוין בה בין שהיא אשת אב בין שאינה אשת אב. אשת אחיו בין מאביו בין מאמו בין מנישואין בין מזנות ערוה עליו דכתיב באשת אח ערות אחיך היא לרבות אחיו מן האם וכתיב היא בהוייתה תהא דאע"ג דלענין יבום ילפינן אחוה מבני יעקב דהוו מן האם איכא למימר אחיו מן מצות ואחיו מן האם בשוה להכי איצטריך היא בהוייתה דאיסורא תהא ובין מנישואין בין מזנות דלא קפיד קרא אלא אאחוה ולא אנישואין ואשת אחי אביו מן האב ולא מן האם מדאוריתא דכתיב הכא ערות דודו גלה וכתיב התם או דודו או בן דודו מה להלן מן האב ולא מן האם דאחי אביו מן האב הוא דהוי קרו' לענין גאולה ומצות גאולה מוטלת עליו יותר מקרובי האם אף כאן מן האב ולא מן האם. ואחותו בין מאחיו בין מאמו בין מנישואין בין מזנות דכתיב בת אביך או בת אמך וכתיב מולדת בית או מולדת חוץ דהיינו בזנות ואחותו מאשת אביו חייב עליה אף משם זה דכתיב ערות בת אשת אביך אבל אחותו מן אביו שאינה אשתו אינו חייב אלא משום אחות בלבד.
ה׳
אחות אמו בין מאביה בין מאמה בין מנישואין בין מזנות ערוה עליו משום אחות אם וכן אחות אב בכל גוונא ערוה עליו משום אחות אב דכתיב בפרשת קדושים וערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה וגו' דלא הוה צריך להזהיר שכבר הזהיר בפרשת אחרי מות ולא ה"ל לאשמועינן אלא עונש עונם ישאו לחוד כדעבד באשת אח ובאחותו אלא להכי אתא קרא יתירא לרבות אחות אב ואם מן האם וצריכי כדאיתא בדוכתא. ואחות אב ואם מזנות לא איצטריך קרא דבאחוה תליא מילתא ולא באישות ובאחותו דנפקא לן לעיל ממולדת חוץ נראה דהיינו טעמא משום דכתיב בקרא אחרינא ערות בת אשת אביך דהוי אחותו דמשמע דלהוי אחותו מאישות להכי בעינן מולדת חוץ לומר דאף באחותו מזנות חייב והאי בת אשת אביך לחייבו בשני לאוין כדאמר לעיל.
ו׳
בתו מזנות ערוה עליו משום בתו ובת בתו ובת בנו דהן ערוה עליו ואפילו מאנוסתו דרמינן קראי אהדדי כתיב ערות בת בנך או בת בתך וגו' לא תגלה הא בת בנה ובת בתה שלא ילדה ממך גלי וכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה משמע בין שילדתו לך בין מאיש אחר הא כיצד אם אנוסתך או מפותה לך היא אי אתה מוזהר על בתה אלא אם כן היא ממך ואם אשתך היא אתה מוזהר אף על בת שילדה מאיש אחר ובתו דלא כתיבא אתיא מג"ש דהנה הנה כתיב הכא בבת בנו ובת בתו ערות' הנה וכתיב התם בשאר אשתו הנה שארה הנה מה להלן בתה כבת בתה כדכתיב אשה ובתה וגו' אף כאן בתו כבת בתו דכתיבא בהדיא והיינו אפילו מאנוסתו דאלו מנשואתו חייב שתים משום בתו ומשום ערות אשה ובתה דמשתעי באישות מדכתיב בה לישנא דליקוחין דהוו קידושין דכתיב לא תקח ובעונש נמי כתיב אשר יקח את אשה או את אמה וכו'.
ז׳
אם אשתו ואמה ואם אביה ובתה ובת בתה ובת בנה כל א' משש קרובות אשתו אלו ערוה עליו אם בא על א' מהם בחייה אשתו שניהם נשרפים כדילפינן לעיל פ"א מהלכות אלו ולאחר מיתת אשתו אין בהם מיתת ב"ד שנאמר באש ישרפו אותו ואתהן בזמן ששתיהן קיימות אשתו וזו שבא עליה כדאמרינן לעיל ובזמן שאין שתיהן קיימות אין שם שריפה אלא כרת לרב ז"ל דאתהן שתיהן משמע וה"ק אם אשתו קיימת תשרף חמותו ואם לאו אין כאן עונש שריפה אבל מכרת דהוה בה מחיי אשתו נמי במזיד בלא עדים והתראה לא מיעטה קרא. ואחות אשתו ערוה עליו עד שתמות אשתו דכתיב ואשה אל אחותה וגו' עליה בחייה בין מאמה בין מאביה בין מנישואין בין מזנות דאחותה מיקרי בכל גוונא ולא נאסרה אשתו עליו בביאת א' משבע נשים אלו דהא בהיתר נשא עליו. הבועל אשה דרך זנות לא נאסרו א' קרובות אלו מדאוריתא דדרך ליקוחי ראשונה אסרה תורת שניה דכתיב באשה ובתה באזהרה ובעונש לישנא דליקוחין א"נ כדאמרן לעיל מערות בת בנך או בת בתך וגו' דמשמע הא בת בנה או בת בתה גלי והיינו באנוסתו ומפותתו דאמר לעיל וכן האנוסה מותרת לקרובי האונס שלא נאמר אלא אשת ואין כאן אישות ומותר לישא קרובת אשת אביו או בנו ואשה ובת אחותה או בת אחיה כאחת דלא משכחת איסורא דקורבה אלא לבעל גופיה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות איסורי ביאה פרק ב׳
ו׳
הבא על אשה וכו', מאחר שאסר בת הבת כו'. לפיכך הבא על בתו מנשואתו חייב שתים כו': הנני להעתיק פה מש"כ בחידושי סנהדרין, בירושלמי פרק הנשרפין הלכה א', בעון קומי ר' אבהו הבא על אשה וכו'. בשמועה זו נשתבשו הגירסאות פה וביבמות פרק נושאין ואבאר הגירסא הנכונה משני המקומות וכן היא הגירסא הברורה, בעון קומי ר' אבהו בת בתו מן הנשואין בת בתו מן האונסין, [פירוש אם חייב הבא על בת בתו מנשואתו שתים חד משום בת בתו דאף מאנוסתו חייב, וחד משום בת בת אשתו דאף אם אינה בת בתו חייב, וא"כ בת בתו מנשואתו יתחייב שתים] אמר לון כל שם בת בת אחת. ופירוש דאינו חייב רק אחת, ושם להלן, הגירסא ביבמות, בעון קומי ר' אבהו, הבא על אשה וילדה בת [ובא עליה] וילדה בת ואח"כ בא עליה מהו שיהא חייב עליה משום [בתו ובת בתו] ומשום אשה [ובת בתה] כצ"ל, אמר לון שארה הנה זמה היא כולהם משום זמה, פירוש דבת בתו כתיב גבה הנה. ערותך הנה. ואתיא הנה הנה זימה זימה והוי כאילו כתיב זימה היא גבי כולהו, א"כ עשאן הכתוב זימה אחת ואינו חייב רק חטאת אחת, וזה כמו שאמר ר' אבהו בשם ריו"ח בכריתות ט"ו גבי הבא על חמותו, ורק חידוש למדנו דעל כל הני דילפינן בגז"ש דהנה הנה זימה זימה כולהו זימה אחת. [ומתורץ בזה קושית התוספות בכריתות (דף י"ד): דאמאי לא חשיב בת בתו ובת בנה ועוד, דלפ"ז כולהו זימה אחת]. ר' חגיי בעי קומי ר' יוסי למה לית אנן אמרין בתך לא תגלה בת בתך לא תגלה, [פירוש מדוע אינו חייב שתים על בתו שהיא בת בתו ומדוע לא אמרינן דהוי תרי לאוין בתך לא תגלה ובת בתו כיון דלמדין אותה מקו"ח כדאמר לעיל] א"ל ויימר קרייא ערות אשה ובת בתה לא תגלה ואנן אמרין בתה לא תגלה בת בתה לא תגלה, כן הגירסא בסנהדרין, ופירושו, דא"כ ניכתוב קרא בת בתה, ובתה נילוף מקו"ח כמו דילפת בתו מקו"ח, ועל כרחין משום דבתה ובת בתה אי אפשר לאשכוחי בגוף חד, כתב בשני לאוין, ובתו ובת בתו דאפשר לאשכוחי בחד גוף סמכא רחמנא אקו"ח ולא כתבה בהדיא כדי שלא לחייבו שתי חטאות, לכן הבא על בתו שהיא בת בתו אינו חייב רק חטאת אחת, וכפי הגירסא ביבמות אמר ליה אילו הוה כתיב ערות אשה ובת בתה לא תגלה הוינן אמרין [בתה לא תגלה בת בתה לא תגלה] פירוש, דאילו לא הוי כתיב אשה ובתה ג"כ היינו למדין מקו"ח בתה מבת בתה, כמו דילפינן קו"ח לבתו וכו' כדפרישית הגירסא דסנהדרין, וכ"ז ברור: ולפ"ז תמיה על רבינו שפסק כאן דהבא על בתו מנשואתו חייב שתים משום בתו ומשום ערות אשה ובתה, ובירושלמי מפורש דבת בתו מנשואתו אינו חייב שתים ולא יהא חמור בתו שאינו מפורש בתורה מבת בתו המפורש, וצ"ל דרבינו מפרש כוונת הירושלמי דהכי בעו קומי ר"א, דבמשנה דכריתות חשיב הבא על בת בתו חייב עליה משום בת בתו וכו' והוה קשה להו אמאי לא חשיב תנא בת בתו מן הנשואין בת בתו מן האונסין, ומשני משום דבת ובת שם אחד הוא, ולכן לא תני רק חדא, אבל כולהו שמות רחוקין הן וענינים חלוקים, וכן תמצא כזה בירושלמי פרק ד' מיתות הלכה ו' וניתני שלשים ושבע כריתות בתורה, ר' מנא אמר כל שם זכור אחד הן, ומה דאמר ר' אבהו משום זימה ופירשתי דכל מה דילפינן הנה הנה זימה זימה כולהן זימה חד, סבר רבינו דבתו ילפינן מקו"ח וכרב בירושלמי וכאביי דאמר דגילוי מילתא בעלמא הוא כמבואר כאן בדבריו ולהלן בהלכות מאכלות אסורות פ"ט ה"ב ובהלכות טומאת מת פ"א ה"ב, וא"כ חייב שתים על בתו ובת אשתו, ובפרט להך דיליף מובת איש כהן וכדר' חגיי ור' יוסי דמפלפלי בבתו שהיא בת בתו מי חייב שתים ולא אמרי משום דעשאן זימה אחת וכמוש"ב ודוק בכ"ז:
ז׳
כיון שקידש אדם אשה נאסרו עליו מקרובותיה שש נשים וכל אחת מהן ערוה עליו לעולם וכו': מפורש במסכת דרך ארץ פרק א', ובתוספות ריש יבמות בסד"ה בתו כיון דאתיא מדרשא כו', ובת אשתו היכי דנכנסה לחופה ולא נבעלה נראה לר"י דחייב על בתה אף ע"ג דערות אשה ובתה לא תגלה כתיב דמשמע ביאה דסברא הוא דאין תלוי בביאה דהא לא מחייב על בת אנוסתו אלמא בקדושין תליא ואין סברא לומר דבתרוייהו תליא מילתא ע"כ, ובגליון הגמרא שלי כתבתי, משנתנו הוא מפורש כן, המקדש אשה ובתה כאחד אינן מקודשות, אלמא דלא תפסי קדושין, ולקמן (דף י"ט) מאי פוטר נמי פוטר בשניה ושם אשה ובתה תניא, ואין שם רק זיקה דהוי כמו כנוסה בלא ביאה, וכן מפורש בנזיר (דף י"ב) באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה כו' ומודה ר"י באשה שאין לה לא בת כו' מורה דעריות דמשום קדושין אסורות חשיב, אלמא דהוה ערוה כיון שקידש אמה וכן בחולץ ליבמתו אם יש זיקה אסור באמה, וראיתי שהרגישו בכמה ראיות בספרי המחברים: וכעת נראה לי דכוונת התוספות כן, דהם שקלו וטרו מנא לן בתו מנשואתו דהא אין מזהירין מן הדין וע"ז פלפלו ריש הדיבור, דלא דמי לאחותו שהיא אחותו מאביו ואחותו מאמו יעו"ש, אבל הכא הוא בכלל אשה ובתה, ולכן שקלו וטרו עוד דכתיב בקרא ערות אשה ובתה לא תגלה, את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה, ופשטיה דקרא משמע דבת בנה של אשה שהיא אשתך לא תקח לגלות ערותה [דחדא משמע] כמו לשון הגמרא גבי ואשה אל אחותה לא תקח לצרור (בדף ח): וזה ערותה של בת בנה או בת בתה לחודא, אבל האשה היא אשתך וארוסתו מקרי אשתו כמו הכל היו בכלל אשת רעהו יצאת ארוסה כו' ריש פרק ד' מיתות, ורק על אשה ובתה כתיבא ערות אשה ובתה לא תגלה דמשמע ערות שניהם, וא"כ הא ילפינן מקו"ח דכש"כ הוא, דמה בת בנה ובת בתה אסורה אף דלא היה לו באשתו רק קדושין לבד כש"כ בתה, וכמו דיליף בפרק הנשרפין על בתו מקל וחומר דבת בתו יעו"ש, רק דקשה הא אין מזהירין מן הדין, ובשלמא כרת איכא למימר דילפינן דכרת לא בעי אזהרה דפסח ומילה איכא בהו כרת ולענין עונש שמים לא שייך אין עונשין מן הדין וכן משמע מרש"י זבחים (דף י"ד) ד"ה חוץ לזמנו ומיהו כרת לא יליף מיניה יעו"ש, [אמנם באמת רש"י קאי תמן לר' שמעון ואיהו סבר בפרק בן סורר ומורה דעונשין מן הדין יעו"ש] והא דבריש אלו הלוקין מייתי קרא יתירא לאחותו מאביו ומאמו, הרי דלכרת בעי קרא יתירא דאין עונשין מן הדין, נראה דהוא כוון לקרבן וכמו דאמר בריש הסוגיא שם, דכרת דאחותו לחלק דהוא לענין קרבן דלענין כרת לא שייך אטו נכרת ב' פעמים, כן כי גמר דאין עונשין מן הדין לקרבן קאי וקרבן בעי אזהרה ובמק"א הארכנו, ועיין תוספתא דשבועות גבי מושבע מפ"ע דתנאי פליגי אם עונשין קרבן מן הדין יעו"ש ובירושלמי דע"ז פרק ה' הלכה י"ב דמביא משחוטי חוץ לחולין שנשחטו בעזרה במה הצד, ופריך אי מה התם כרת, ומשני ולאו ר' ישמעאל אמר למדין מקו"ח ואין עונשין מקו"ח הרי דעל כרת אין עונשין ואפשר דעל קרבן קאי, ובאמת בבבלי סוף פרק האיש מקדש מתרץ באופן אחר יעו"ש, וכמדומה לי שבספרי הכללים האריכו בזה. (נ"ב. עיין רשב"ם ב"ב פ"ח ע"ב ד"ה למעוטי מדות מכרת ובחולין קט"ו ע"ב בתו' ד"ה מה לחמץ בפסח כו'). סוף דבר, מצינו לומר דכרת ילפינן מקו"ח ואזהרה לא ילפינן ואין עונשין אלא א"כ מזהירין, נמצא דליכא עונש מיתה בלא בעל את האשה שנשא מקודם דערות אשה ובתה לא תגלה כתיב דמשמע דשניהם לגלות איכא אזהרה. וא"כ שפיר אין קדושין תופסין כיון דאיכא כרת וכמו דיליף בסו"פ האומר בקדושין דהוקשו כולם לאחות אשה יעו"ש, אבל אין עונש מיתה, ע"ז כתבו ונראה לר"י דבת אשתו דנכנסה לחופה ולא נבעלה נראה לר"י דחייב, פירוש מיתה אף ע"ג דערות אשה ובתה לא תגלה כתיב והיכי דפשטא דקראי משמע כן כתבו מקודם דזה הוי מן הדין וא"כ אין מזהירין מן הדין דבת בנה ובת בתה דסברא הוא דאין תלוי בביאה ואין זה בכלל אין מזהירין מן הדין כו' והמשך דברי התוספות יאיר להמעיין דכוונו למה שכתבנו בס"ד: וזה כוונת רבותינו בתוספות ריש פ' נושאין על האנוסה שכתבו ואר"י דסברא הוא כיון דכתיב שאר בקרא וע"י הנשואין באה השארות, א"כ ע"כ פשטא דקרא דערות אשה ובתה כאילו כתיב ערות בת אשתך לא תגלה תו אינו נגד הפשט, ויש בכלל גם בת ארוסתו דידעינן מקו"ח דבת בנה ובת בתה וכמו שכתבו על בתו שהיא מנשואתו כיון דאינו נגד הפשט תו ידענא מקו"ח דהוי בכלל אשה ובתה, רק כאן דהיה קשה להם דהפשט ג"כ דדוקא בבא על אשתו, והכריחו דזה אין סברא ועל כרחין דכאלו כתב ערות בת אשתך לא תגלה, ותו גם ארוסתו הוי בכלל כיון דאיכא קו"ח ולא שייך אין מזהירין מן הדין ועיין חידושי הלכות שם ודוק
. ופשט המקרא היה נראה לפרש ערות אשה ובתה לא תגלה כולל גם אם אשתו ולכן בעונש כתיב ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה כו' ואתהן, שלפי הפשט או אשה אם היא באיסור שנשא אמה מקודם והיא בת אשתו, או אמה אם היא באיסור שהיא אם אשתו שהיא השניה, וכן האזהרה הוא ערות אשה ובתה לא תגלה, פירושו איזה מהם היא השניה או האשה או הבת, אותה לא תגלה, אמנם בגמרא (בדף צ"ד) פליגי בקרא דכי יקח ודוק: הגה"ה
ח׳
בא עליהן לאחר מיתת אשתו הרי אלו בכרת ואין בהן מיתת ב"ד כו' ובזמן שאין שתיהן קיימות אין שם שריפה: הנה בזה פליגי רש"י ותוספות, דרש"י במסכת סנהדרין דף ע"ו פירש דאיסור ארור שוכב בעלמא איכא, ורבנן בתוספות סברי דכרת איכא וכפי דעת רבינו [אבל באשה ובתה ובת בתה ודאי לאחר מיתה בכרת דכתיב בגופייהו, וכן מוכרח מהא דאמר בדף כ"ב: ואימא פרט לאחותו מאנוסה ההיא ל"מ אמרת מדרבא כו' כאן באונסין כו' ומיהו בנו מן האונסין בנו הוא, רש"י, יע"ש, ומנא ליה דילמא מן האונסין הוי כמשפחה ולאו בנו ובת בנך מיירי לאחר מיתת אשתו דאינו בלאו ודוק], ולכאורה מוכח מירושלמי פ' ד' אחין הלכה א' כרבינו, דרב אמר שם חליצה קנין התיב ר"ח חברין דרבנן והא מתניתא פליגא על רב, ג' אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות או אשה ובתה אשה ובת בתה כו' ה"א חולצות ולא מתיבמות שניא היא איסור אשה ובתה בין בחיים בין לאחר מיתה, פירוש וכי יש חילוק בזה בין בחיים בין לאחר מיתה, הרי דסבר דאין קנין אף לאחר מיתה דקדושין ג"כ לא תפסי בהו דארור שוכב ודאי לא שייך בקנין דחליצה לחודא, וא"כ מוכח דכרת יש גם אחר מיתה. אמנם ז"א, דבירושלמי מביא הך פלוגתא דבאש ישרפו אותו ואתהן בפרק האשה רבה הלכה ו', ומפרש מילתא דקראי לר' עקיבא דאת שתיהן הוא לאיסור שאשתו נאסרת עליו ע"י לקיחת אמה יעו"ש וכמו דאמר ר' יהודה ומידרש אליביה גם בתלמודין ד' צ"ה כן, ולא מפרש כרבא דאמר לאחר מיתה איכא בינייהו, אבל לדידן קיימא לן דר"ע סבר דלאחר מיתת אשתו ליכא שריפה כן איתמעיט מכרת ודוק, ופשטות השמועה דגר בפרק נושאין דאמר ומאן דשרי כר"ע דאמר חמותו לאחר מיתה קליש ליה איסורא וגבי גר לא גזרו רבנן, מורה כרש"י דאין כאן כרת, ועיין בתוספות שם שפירשו לפי שיטתם: אמנם שמועה אחת יש אשר ממנה נוכל למצוא סעד לספק זה שנסתפקו בו הקדמונים, והוא בכריתות דף ט"ו בפלוגתא דר' יוחנן ב"נ, בבא על חמותו חייב עליה משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו דרבנן פליגי עליה דשלש שמות מחולקין בעינן, וכאן הוי שם אחד, דאמר דהך דריב"נ כסומכוס בשחטה ואת בת בתה, ואח"כ שחט את בתה, דסומכוס סובר סופר שמונים, ואמר עד כאן לא אמר ריב"נ רק כאן דשמות מחולקין דמתקריא אם חמיו ואם חמותו וחמותו, אבל התם חד שם הוי, ועד כאן לא אמר סומכוס אלא גבי אותו ואת בנו דגופין מחולקין, אבל היכי דאין גופין מחולקין אימא כר' אבהו א"ר יוחנן שארה הנה זמה היא הכתוב עשאן לכולן זימה אחת, והסוגיא עלומה הביאור, דלפי שטחיות השמועה הך קרא דזמה היא עושה אותן לשם אחד שלא תימא דשלשה שמות כתיבי בקרא, אשה ובתה, בת בנה, בת בתה, זימה היא השלש שמות הן שם אחד, אבל מה דהוי גופין מחולקין באותו ואת בנו ידענא מסברא, וזה שאמר אבל הכא דאין גופין מחולקין אימא כר' אבהו כו', פירוש משום שמות לבד הוה אמינא דכר' אבהו אר"י ס"ל כו' דזה ילפינן מקרא דבא על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו דחייב שלש חטאות הואיל ואיכא שמות מחולקין, לכן כתב כאן קרא דזימה היא לעשותן שם זימה אחת והוי שם אחד, אבל מה דהוי גבי אותו ואת בנו דהוי שם אחד דמחד לאו נפקא בנו ואותו, אותו ואת בנו, רק דשם הוי גופין מחולקין וכאן אין גופין מחולקין, צריך ביאור גדול ומובן אמאי, ויותר תימא, דהתוספות ישנים פירשו, ולענין אחות אשה נמי אם היה נשוי שני נשים ובא על השלישית שהיא אחות שתיהן לזו מצד האב ולזו מצד האם סומכוס מחייב שתיהן, הרי דשם הוי שם אחד מצד אחות אשתו רק דכאן הוי גופין מחולקין וצריך מובן אמאי: והנ"ל דהנה כאן ובחולין הלא האיסור מורכב מסיבת גופים שונים, רק שהאחרון הוא החיוב, כן שם ששחט האם ובת הבת, אחרי זה השוחט הבת חייב מפני ששוחט אותה בצירוף האם ובת הבת, וכן כאן בא על האם שכבר נשוי שלשה, את בתה ובת בתה ובת בנה, רק שאם נביט על החיוב הלא אין כאן רק אחד, וא"כ יש לזה פרט, והוא באותו ואת בנו, אם שחט האם הלא עדיין אסור לשחוט את הבת ובת הבת ביום אחד, א"כ האיסורים מתחלקים וכי איקלע ששחט האם ובת הבת ביום אחד אסור לשחוט את הבת משום גופין מפורדין, אחד מפני ששחט באותו יום אמה ועובר משום אותו ואת בנו. והשני ששחט בת הבת באותו יום ועובר משום בנו ואותו, והוי האיסור מהרכבת גופים שונים אשר הבת אסורה להשחט בצירופו ביום אחד ואיקלע שנשחטו שניהן ביום אחד והבת עמהן באותו יום, ואנחנו מביטין שנשחטה עם אמו באותו יום ועם בתו באותו יום והוי גופים מחולקין, אבל גבי חמותו מכי נשא בתה נאסרה עליו ואין לנו להביט מה שהיא אם חמותו ואם חמיו, כי הגם שהיא אסורה עליו מצד כל חדא שהיא אם חמותו ואם חמיו ואם אשתו, אבל האיסורין אינם יכולים לחול מפורדין שאם נשא בתה, שוב אין אופן שתהא אמה בת נשואין אליו מצד בתה, רק שנשואי בת בתה היה ג"כ גורם האיסור עליה וא"כ הוי גוף אחד שמצד איזה סיבות נאסרה עליו, ולכן כתבו בתוספות גבי אחותו שלא נאסרה רק בחיי אחותה, וכמו שאמר ואשה אל אחותה לא תקח כו' עליה בחייה, וא"כ היא אסורה להנשא לו בחיי אחותה מאביה ואסורה בחיי אחותה מאמה וכל אחד דבר נפרד בפני עצמו, וכי נצטרפו שתיהן ששתיהן חיות הנה אסורה מצד סיבת שתיהן שכל אחת מהאחיות חיה והוא בא בצירוף נשואיה, שאיסור האחת חל בזמן בפני עצמו בלא הסיבה מהשניה והוי ממש דומה לאותו ואת בנו ודוק. והנה אם נאמר גבי אם אשתו, שלאחר מיתת אשתו מותר בחמותו רק איסור דשוכב עם חמותו איכא ולא כרת, וא"כ לחיוב חטאת אין כאן רק בחייה, הלא כשנשא אשה אסור באמה מצד שהיא חיה, ואם תמות מותר לישא אותה אחרי מיתת אשתו וליכא קרבן, רק מחמת שנשא בת בתה או בת בנה והיא עדיין בחיים, א"כ המה איסורים שונים ומפורדין, וכי כולמו חיות הנה והוא נושא האם בחיי כולן הלא כאן גופין מחולקין כמו באותו ואת בנו, ועל כרחך דחיוב כרת איכא לאחר מיתה וקרבן בכרת תליא, וא"כ חיי כל אחת לא הוסיפה אחרי נשואי אחת מהן שום חיוב קרבן, אבל באותו וא"ב הלא כל אחד איסור בפני עצמו שלשחטה עם אמה ביום אחד אסור, ואח"ז נשאר עליה האיסור לשחוט עם הבת ביום אחד ומתיחס האיסור שהיא נשחטת עם האם ביום אחד ועם הבת ביום אחד ודוק היטב. [ובלא דברי התוספות הו"א דאותו המעשה אילו עשה אותה בהיפוך אין כאן עבירה כלל שאם יבעל אשה ואחר זה יקדש בתה אין חיוב כלל דנושאין על האנוסה, רק השתא שקידש את הבת אסור לבעול לאמה משום חמותו, נמצא דהחיוב גורם השם שנעשית על ידי קדושי בתה חמותו ותו נאסרה עליו, אבל אין קדושי הבת מסייעין לעבירה כלל, רק נתפס עליה שם חמותו, ובעילת חמותו חייב כרת וקרבן ובה אין גופין מחולקין, אבל באותו ואת בנו המעשה מתיחס אל הגופין המחולקין שבין אם ישחוט האם קודם ואח"ז הבן, בין להיפוך הכל אסור, נמצא דפעולת שחיטת שניהן אסור והוי הכל גופין מחולקין ודוק. אמנם ז"א דהא אף כי שחט איש אחר את האם ובת הבת, ואיהו שחיט את הבת חייב שתים דהאחרון חייב, נמצא דאינך מביט על מה שנשחט מקודם רק על השחיטה בצירופה אל הקודמים וזהו ע"כ כמו שבארנו לעיל שבשביל זה גופין מחולקין ודוק]: והנה אם כי הוא מחוור מאוד, אמנם לרבינו דרך אחר בפירוש השמועה, המעיין יראה בחיבורו ובפירושו למשנה. וזה, כי באמת האשה שהוא בא עליה, יש עליה שלשה מיני איסורים המה בגוף אחד היא החמותו אך בהתיחסותם אל איסורי, שהיא אם אשתו ואם חמותו ואם חמיו, הרי תו מתיחס איסורה לשלשה גופים, אבל א"כ באותו וא"ב שפליגי בו סומכוס וחכמים ג"כ השה הוא גוף אחד, רק בהתיחסותו באיסוריו מתיחס לאמו משום אותו ובנו, ולבנו משום בנו ואותו והוא לגופין מחולקין ומאן מוכח. ויש על זה מופת הגיוני איך יהי ההתיחסות, דהגע בעצמך, השה ששוחט מה הוא להנשחטים בראשונה, לאמה היא בת ולבתה היא אם, ונצייר לדמיון אם ישחוט אמה ואח"כ אותה ואח"ז בתה, הרי חייב עליה משום שהיא בת לאמה, ועל בתה מפני שמתיחס לה לא עבור ההתיחסות אל אם אמה, וא"כ השתא ג"כ שדנין התיחסותה לסיבת האוסרים אותה שזה אוסרה שהיא לו בת וזה שהיא לו אם [וחכמים חולקים עליו משום דחד לאו הוא לכן אינו סופג אלא ארבעים] אבל כאן הלא תחלק שלאשה זו היא אם ולאשה זו היא אם אביה ולאשה זו היא אם אמה, בין נא וראה, אם ישא אדם אשה מקודם, ואחר כך בת בנה ואח"ז בת בתה ואח"ז בתה, הלא יתחייב שלש חטאות דהוי גופים מחולקים, מכל מקום סיבת האיסור הוא שהם בניה וכולם מתיחסים לגוף אחד היא אשתו ראשונה אם כולם ולא הבדילה תורה בשלש דורות הואיל והם בניה, תו השתא שנבעלה ובביאתה בא האיסור ג"כ שדנין האיסור להתיחס אחריה שהיא גוף אחד שהיא אם כולם סיבת האיסור. ומה מתקו לפ"ז דברי הגמרא, עד כאן לא אמר סומכוס אלא היכי דגופין מחולקין אבל היכי דאין גופין מחולקין אימא כדר' אבהו כו' זימה היא כו' ועשאן הכתוב כו' זימה אחת, ובא רבינו בפירוש המשנה וביאר לפי שאינן אלא משם אחד ר"ל חיבור בין (האחים) והבנים של אדם זה ר"ל לאה, וט"ס נפל וצ"ל [האם] והבנים ז"ל בחיבורו, אעפ"י שזקנה היא כו' וג' שמות הן כו' אינו חייב אלא חטאת אחת לפי שנאמר באשה ובתה כו' הכתוב עשה ג' גופין כגוף אחד לפיכך יחשבו הג' שמות כשם אחד, פירוש שהתחברותן יחד אסור בעבור האם לפיכך נחשבו השלש שמות כשם אחד ודוק. ואמנם ביאור הגמרא לפי רבינו הוא נכון, אולם רש"י ותוספות הביאו בפרק אותו וא"ב דסומכוס פליג גם על רישא דשחט שני בניה ואח"כ שחטה דסופג שמונים אע"ג דייחס שניהן אל האם ונמצא לפי ביאור רבינו הוי גופין מחולקין רק באופן שאין שניהם מתיחסין לגוף אחד, וכאן אם ישחוט האם קודם ואח"כ ישחוט בניה הלא איסור שניהם הוא מצד שמתיחסין אל גוף האם וחד לאו ואמאי מחייב סומכוס שתים כדפליג בתוספתא והביאוה רבוותא שם: אמנם הנה מצינו בירושלמי יבמות פרק נושאין על האנוסה אמר ר' ליעזר סומכוס ור' יוחנן בן נורי שניהם אמרו דבר אחד כו' ר' יודא בר פזי בשם ר' יוחנן מודה סומכוס בראשונה אשכח תני עוד היא מחלוקת, ופירושו דלר' יוחנן דמודה סומכוס בשחט שני בניה ואחר זה שחטה אינו דומה הך דסומכוס לר' יוחנן בן נורי וכמו שבארנו דתמן הן גופין מוחלקין דאיסור הבת בת דבוק אל שחיטת הבת, ואיסור הבת דבוק אל הזקנה ולכן הוי גופין מחולקין, אבל כאן האיסור משום שכולן מתיחסין אל הזקנה שהן בניה ובזה אין גופין מחולקין, אבל למתניתא דפליג סומכוס בראשונה אעפ"י ששניהן הן שני בניה ומתיחסין אל האם שפיר אמר ר' ליעזר דאמרו דבר אחד, [וכן מוכרח דאין לפרש דהו"א דתרי שמות נינהו אותו וא"ב, בנו ואותו, דז"א כיון דמחד לאו ילפינן, ואלו אשה ובתה ובת בתה תרי לאוי ואם חמותו ואם חמיו תרי שמות נינהו ודאי] ולפ"ז אינו מוזר דהסוגיא דבבלי אזלא כר' יוחנן דמודה סומכוס בראשונה. ואם כי הסוגיא נכון לפירוש רבינו, בכ"ז אם נוקים הך סוגיא כהתוספתא אין מקום לפרש רק כמו שפרשנו אליבא דרבוותא בתוספות וכפי שיטתם דחמותו לאחר מיתת אשתו ג"כ בכרת קיימא וחיוב חטאת דחיילא כיון דנסיב את בתה תו לא פקע מחמותו אף כי תמות הבת ולא מצי לבוא איסור אם חמותו או אם חמיו לחול לבדו בלא חיוב חמותו וכמו שבארנו לעיל והדברים מחוורין. וראה עוד בנוב"י מהד"ת סימן קמ"ח שרצה לומר דבבת אשתו ליכא רק איסור בעלמא, וז"א כמוש"ב לעיל, ודוק היטב בכ"ז:
י״א
הבועל אשה דרך זנות כו' אבל חכמים אסרו כו' מפני שהזונה באה לקרובותיה כו' ואם כנס הקרובה כו' לא יוציא: ואם נטען מאשה ונפלה בתה לפניו ליבום מאחיו, פסק הרי"ף בשו"ת שאעפ"י שאיסורה הוי רק מדברי סופרים בכ"ז חולצת ולא מתייבמת כאיסור שניות שחולצות ולא מתייבמות עכ"ל. ונמצא דעתו דמשום מצות יבום הקודמת למצות חליצה לא התירו ליבם, וטעמו נראה דיצא לו מהך דתניא בתוספתא פ"ג וכולן שנשאו לאחרים ומתו מותרות להנשא להן, ר' אליעזר אומר כולן שנשאו לאחיהם ומתו מותרות להתייבם, משמע מפורש דווקא בהנך דאם נשאו לאחרים ומתו דמותר בהן הוא הדין דאם נשאו לאחיהם ומתו ג"כ מותרין להתייבם, דהחשש על שעבר שמא חשב לישא אותה לכן אסרה על בעלה או שמפני זה נתגיירה וכיו"ב, אבל הכא דאסור שמה יזנה עם הקרובה שתבוא לאשתו ואין נפק"מ אם נשאת לאחר ומת בעלה אסור לישא אותה, הוא הדין דאם נשאת לאחיו ומת לא שרינן משום מצות יבום וז"ב כהרי"ף ודוק:
י״ב
מי שנטען כו': הרמ"א בסימן ט"ו הביא שאם הקרובה רגילה לבוא אליו ע"י אשתו כופין אותו לגרש את אשתו, ולא דמי להא שפסק רבינו דאם כנס אינו מוציא משום דתמן זנה עמה טרם שנשא קרובותיה, אבל כאן הלא סיבת הזנות היה על ידי שהקרובה באה לאשתו ולכן זינה עמה ואשתו לא שמרתו ולא איכפת לה ועיין משל"מ בזה, והדין מפורש בירושלמי פרק האשה רבה ה"ו אתא עובדא קומי ר' מנא ואפיק לה לא דהוא סבר כר' יהודה אלא שהיתה מתרגלת לבוא אצלו, ובזה מדוייק לשון הבבלי צ"ה ההוא דעביד איסורא בחמותיה כו' אסריתא עליך איסורא לעלם, פירוש דעכשיו אסור באשתו כל זמן שחמותו קיימת מפני שחמותה רגילה לבוא אצלו, אבל אם הוי חייש לדר' יהודה הוי אסר את אשתו עליו אף לאחרי מות חמותו ודוק. ולפ"ז קשה הא דאמר בפרק ר"ג ההוא מידם דיים מחמתיה ולכן נגדיה רב ששת כיון שצריך לגרש אשתו, תו אמאי אסור לחלוף על פתחא דבי חמוה, ואולי חשד שאני שע"ז אין כופין לגרש את אשתו רק באיכא עדים שבא עליה, ורבינו מפרש דאף אם גירש אשתו או מתה ג"כ נגדיה אמאי דחליף ותו שפיר למד לכל נטען על הערוה ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
משנה למלך · הלכות איסורי ביאה פרק ב׳
משנה למלך על הלכות איסורי ביאה פרק ב׳ ארוך במיוחד (4 קטעים, 20,406 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת משנה למלך על הלכות איסורי ביאה פרק ב׳ במלואו
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
נחל איתן · הלכות איסורי ביאה פרק ב׳
ו׳
ואע"פ שלא נאמר בתורה ערות בתך לא תגלה מאחר שאסר בת הבת שתק מן הבת. והבית שמואל באה"ע סי' נ' הקשה דזהו דברי אביי בסנהדרין (דף ע"ו) דחשיב לה גלוי מילתא בעלמא ולא אזהרה מן הדין אבל רבא התם משמע דפליג וס"ל דהוי אזהרה מן הדין ולא מהני. והנה כבר הקשה כהאי גוונא ג"כ הרא"ם על פרש"י בחומש פרשה בחוקותי גבי תמורת טוב בטוב שפירש ג"כ כאביי דחשיב ליה גלוי מילתא מטוב ברע דעלויי קא מעלי ליה וחייב טוב בטוב דכי הדדי נינהו וכו' מי גרע. אבל רבא חשיב ליה דינא ואין עונשין מן הדין. ואמאי כתב כאביי נגד רבא. אך י"ל דעת רבינו ורש"י דכאן קיי"ל כאביי משום דמצינו דכוותיה אזלא סוגיא דשמעתתא ביבמות (דף ס"ח ע"ב) גבי הא דקאמר ומה גרושה שמותרת בתרומה אסורה לכהונה נבעלה לפסול שאסורה בתרומה אינו דין שאסורה לכהונה ופריך וכי מזהירין מן הדין ומשני גלוי מילתא בעלמא הוא. והא לא אזלא רק אליבא דאביי דאילו לרבא דלא חשב גילוי מילתא בתו מבת בתו שבאה מכחה ודאי דלא חשיב גילוי מילתא בעילת פסול מגרושה שאינה באה מכחה. ועוד מצינו דכאביי בתמורה דמשום מי גרע חשב לה נמי גילוי מילתא. אזלא הכי הסוגיא בגמרא פ"ב דבכורות (דף י"ד ע"ב) וכמ"ש התוס' שם. וא"כ כל שכן דבתו מבת בתו הוי גילוי מילתא דבאה מכחה ואי אפשר לבת בתו בלאו בתו:
ז׳
כיון שקידש אדם אשה נאסרו עליו מקרובותיה שש נשים וכל אחת מהן ערוה עליו לעולם בין כנס בין גרש וכו'. וכתב הרב המגיד זה מבואר בהרבה מקומות. ובס' שער המלך בקונטרס חופת חתנים תמה דאיך כתב שהוא מבואר בדבר שהוא מחלוקת דמדברי התוס' ריש פ' נושאין מוכח דס"ל דדוקא שנכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה הוא דהוי בתה ערוה אבל בקידושי אם לחוד לא נאסרה הבת שהרי כתבו שם וז"ל וא"ת כיון דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה אימא דלא אסר אלא היכא דגלי ערות שתיהן אבל נכנסה לחופה ולא נבעלה מותר לגלות ערות אחרת. ותירצו בשם ר"י דסברא הוא כיון דכתיב שאר וע"י הנשואין באה השארות ע"כ. ודייק המחבר הנזכר מדנקטו התוס' בקושייתם נכנסה לחופה ולא נבעלה ולא נקטו קידושין לחוד משמע דבזה לא נאסרה ועוד מדתירצו דכיון דכתיב שאר וע"י הנשואין באה השארות משו"ה נאסרה בנכנסה לחופה ולא נבעלה משמע דדוקא בנכנסה לחופה נאסרה דשייך שאר דבקידושין לא שייך שאר שהרי אשתו ארוסה לא יורשה ולא מטמא לה כדאיתא בפרק ארבעה אחין ובפרק נערה ופרש"י משום דלשארו כתיב והאי לאו שארו היא עכ"ד ספר שעה"מ. ואני אומר לקיים דברי הרב מגיד משנה. ואשיב לך תלונות בעל שעה"מ. וראשונה אגיד לך משנה ברורה וברייתא ערוכה דנמצאת כדברי רבינו. וכן העתיק בהלכות גדולות דתניא כיון שקידש אדם אשה נאסרו עליו מקרובותיה וכו'. וכן יש להוכיח מסוגיא דגמרא בנזיר (דף י"ב) דאמר ר' יוחנן האומר לחבירו צא וקדש לי אשה סתם ומת אסור המשלח בכל הנשים שבעולם. דחיישינן על כל אחת שמא היא קרובתה של אותה אשה שקידש השליח ואמר רבא ומודה ר' יוחנן דמותר באשה שאין לה לא בת ולא אם וכו'. ומשמע הא יש לה אפי' אם לחוד אסור בה המשלח משום דשמא קידש השליח לאמה. וא"כ על כרחך ש"מ דבקידושין לחוד נאסרו קרובותיה מן התורה. דהא לא אסרו המשלח רק במה שנאסר הבעל בקרובת אשתו מן התורה ולא בדרבנן כמ"ש המל"מ פ"ט דאישות: ועוד יש לי להביא ראיה מהסוגיא דיבמות פרק האשה רבה (יבמות דף צ"ד ע"ב) גבי הא דר' עקיבא מוסיף אף אשת אח ואחות אשה שנשא דצריכין גט. ומפרש דאיירי כגון שקידש אשה ושמע שמתה ונשא את אחותה ואח"כ באה אשתו דאמרי אינשי תנאי הוה ליה בקידושי קמייתא ולא נתקיים ושפיר נסיב אחותה ולכך צריכה גט. ועל כרחך ש"מ דאי לאו תנאי הוה אסור באחותה מן התורה משקידש אשתו דאל"כ אפילו בלא תנאי נצטרך גט כשנשא אחות אשה שקידשה שאינה ערוה עליו מדאורייתא ועוד רבנן היאך פליגי ולא מצרכי גט נהי דלא חיישי שיאמרו תנאי היה בקידושי קמייתא ושפיר נסב אחותה מ"מ נצטרך גט מחמת שעדיין לא נשא הראשונה. אלא מדפטרי לבתרייתא בלא גט מוכח דערוה היא מן התורה בקידושי הראשונה. וכן משמע נמי מפרש"י בפ"ק דיבמות (סוף דף י"ב) עיי"ש: ומה שהקשה בשער המלך ממה שכתב רש"י בפרק ארבעה אחין ופרק נערה דארוסה לאו שארו היא י"ל דכוונתו דלאו שארו הקרוב הוא והתם גבי ירושה וטומאת כהן כתיב שארו הקרוב אליו ומשו"ה ממעטינן ארוסה. ושוב ראיתי שכן משמע להדיא בירושלמי פ"ח דב"ב. וכ"כ הרי"ף בהלכות טומאת כהן. משא"כ בעלמא היכא דכתיב שאר בלחוד גם ארוסה בכלל. והא דאיתא בריש פ' נושאין בנשואין איכא שאר באונסין ליכא שאר לאו דוקא בנשואין דהוא הדין בקידושין. אלא דוקא באונסין ליכא שאר אבל נשואין דנקט לאו דוקא. שהרי מצינו כה"ג בכמה דוכתי דקרי לקידושין נשואין וכדמוכח בגיטין (דף פ' ע"ב). וכ"כ הרשב"א בחידושיו שם: ועפ"ז נסתלקה ג"כ הוכחת בעל שעה"מ מדברי התוס' ריש פ' נושאין דס"ל דלא נאסרה הבת בקידושי האם מדכתבו בתירוצם שם דכיון דכתיב שאר וע"י נשואין באה השארות משו"ה נאסרה בנכנסה לחופה ולא נבעלה. דכבר כתבתי דלשון נשואין דנקט הגמרא שם הוא לאו דוקא וקידושין בכלל ותוס' שם לישנא דגמרא נקטי. ומאי דנקטי בלשונם נכנסה לחופה ולא נבעלה הוא משום דנקטי הכי בקושייתם ולרבותא הוא דקשיא להו דנימא דשרי אפי' בנכנסה לחופה ולא נבעלה. ומשו"ה נקטי ליה ג"כ בתירוצם. אבל ודאי לאו דוקא הוא וכמו שהוכחתי בהרבה עדיות צודקות כדברי הרב המגיד וכרבינו. ותדע דהא רבא קאמר לה ומדבריו גופיה בנזיר משמע דאסרו מן התורה בקידושין כמ"ש ושכן משמע מפרש"י דפ"ק דיבמות (סוף דף י"ב): וכן יש להוכיח עוד מהא דתנן בסנהדרין (דף נ"ד) גבי ערות אשת אב וכלתו דחייב עליהן בין מן האירוסין בין מן הנשואין ופרש"י ורע"ב דכיון שקידשה אשתו היא דכתיב כי יקח איש אשה והך קיחה קידושין היא וכו'. ואי איתא דשאר דגבי עריות נשואין דוקא הוא אמאי חייב הבא על אשת אב וכלתו מכיון שקידשה האב ובנו. הא בכל עריות כתיב שאר בשרו אלא ש"מ דשאר דגבי עריות לא ממעט רק אונסין ולא קידושין. וא"כ הוא הדין לאשה ובתה. ואין לומר דכיון דכתיב בהו שארה לבד משאר דכל עריות אתי למימר דדוקא נשואין ולא קידושין דהרי שארה דאשה ובתה לגזירה שוה איצטריך כדאיתא בריש יבמות ובסנהדרין. וכן מצינו דקרי קרא לארוסה אשת רעהו: ואחר שביארנו שדברי הרב המגיד נכונים וגם התוס' ס"ל כן ומ"ש נכנסה לחופה ולא נבעלה לרבותא נקטי ומ"ש בתירוצם דכתיב שאר וע"י נשואין בא השארות לישנא דגמרא נקטי ולאו דוקא הוא יש לי להוכיח אדרבא דעל כרחך כוונת ר"י שכתבו התוס' הוא אף לקידושין דאילו משום נשואין לא הוצרך ר"י כלל לזה לפי שיטתו שכתבו התוס' בפרק נערה דס"ל דנכנסה לחופה חשיבא כבעולה לכל דבר. וכבר הוקשה זה לבעל שעה"מ והניח בצ"ע אך לפי מ"ש אתי שפיר:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שער המלך · הלכות איסורי ביאה פרק ב׳
ז׳
כיון שקדש אדם אשה כו'. עיין מ"ש הרב המגיד ז"ל ובמה שכתבתי פ"י מהלכות אישות קונטר' חופות חתנים ס"ה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות איסורי ביאה פרק ב׳
ו׳
הבא על אשה דרך זנות וכו'. אבל בספר המצוות מצות לא תעשה של"ו כתב הזהירנו מגלות ערות הבת עצמה וזה לא התבאר בפירוש בתורה וכו' ואמנם ממה שהזכיר בת הבן כ"ש בת עצמה עכ"ל נראה מדבריו לבתו מנשואתו נפקא ליה מק"ו ואין כן סוגיית הש"ס אלא לבתו מאנוסתו דלבתו מנשואתו כתוב בהדיא ערות אשה ובתה והרי בתו מאשתו בכלל בת אשתו יעו"ש בש"ס בכמה דוכתי מפורש בהדיא וכן רבינו כאן בס' היד פי' בתו מאנוסתו. ואע"פ שלא נאמר בתורה וכו' עד ואסורה מן התורה. ועיין מש"כ מרן שהוא כאביי דגלוי מלתא בעלמא הוא דלא כרבא דמייתי לה בגזירה שוה וכמה דוכתי דפסק הכי כולם נקבצו באו בספרי תועפות ראם סדר תשא סוף סידרא ואף דכללא הוא הלכתא כרבא חוץ מיע"ל קג"ם שאני דין זה דסתם גמ' ס"ל הכי בכורות דף י"ד גבי אין עושין תמורה מ"ט אמר קרא וכו' השתא [רע] בטוב אמרת לא טוב ברע מבעיא והיינו כאביי ריש פ"ק דתמורה דף ט' ולא כרבא דקאמר ליה התם אין עונשין מן הדין ודריש התם בענין אחר יעו"ש ואמטו להכי פסק רבינו בכל דוכתא דפליג אביי עם רבא בפרט זה דגלוי מילתא הלכה כאביי ועיין למרן ריש הל' טומאת מת.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
לחם משנה · הלכות איסורי ביאה פרק ב׳
ב׳
לפיכך הבא על אמו שהיא אשת אביו חייב שתים וכו'. ק"ק למה לא כתב נמי משום אשת איש ואי משום דאיירי אפילו לאחר מיתה מ"מ היה לו לכתוב כן להשמיענו כשהוא בחיים והיה נמשך בזה אחר לשון המשנה שכתב הבא על אשת אב חייב משום אשת אב ומשום א"א בין בחיי אביו וכו' ונקט במת א"א משום חלוקה דבחיי אביו:
ו׳
הבא על אשה דרך זנות וכו'. השיג עליו הראב"ד ז"ל אלו השתים אינן אלא לקוברו בין רשעים חמורים ע"כ. וכתב עליו ה"ה שלא הבין דבריו שהרי קבר אחד לנסקלין ולנשרפין והקבר היותר חמור הוא של אלו ואם כן אפילו שלא יהיה חייב אלא אחת היה הוא נקבר שם ומה מוסיפין עליו. ובאמת שיש להפליא הפלא ופלא על הראב"ד למה לא הוקשה לו בהבא על אמו שכתב רבינו חייב שתים וכן באחותו וכן במשנה שאמר שם הבא על אשת אב חייב שתים. לכן נ"ל לפרש דברי הראב"ד ז"ל ולומר דס"ל דעכ"פ כאן אין החיוב כמו שלמעלה שהוא חייב שתי חטאות דכאן אין יכול לבא לידי כך והטעם שאם נשא אשה ואח"כ בא על בתה סובר הראב"ד ז"ל דאינו לוקה אלא משום ערות אשה ובתה לא תגלה לבד דמשום ערות בת בתך לא תגלה דאיירי בבתו מאנוסתו כדאמר שם בגמרא אינו חייב ואע"ג דכ"ש הוא דהשתא בבתו מאנוסתו חייב כ"ש בבתו מנשואתו אין מזהירין מן הדין דהא בגמרא אמרו דאע"ג דכתיב בקרא בת אביך או בת אמך מ"מ לא ידעינן כשהיא בת אב ואם יחד דאין מזהירין מן הדין וכ"ש הא וא"כ לא משכחת דחייב שתים אלא כשאנס אשה וילדה בת ונאסרה משום בתו ואחר כך נשא האנוסה ונאסרה בתו משום בת אשתו והשתא ודאי אינו חייב שתי חטאות משום דאין איסור חל על איסור דהשתא אין האיסור בבת אחת דבתחלה בא איסור בתו ואח"כ איסור בת אשתו כשנשאת וא"כ לא הוי אלא לקוברו בין רשעים חמורים דהכי אמרינן בפרק ד' אחין דלרבי ינאי דלית ליה איסור חל על איסור הוי שתים לקוברו בין רשעים חמורים. ולמה שהקשה ה"ה להראב"ד ז"ל דכיון דקבר אחד לנסקלין ולנשרפין מה הוסיף יש לומר דהוא מפרש כפירוש התוספות [דבין] הרשעים גמורים ר"ל אצל רשעים כמותו וא"כ אפשר לומר בדוחק דמי שהיה חייב שתים היה נקבר בקבר אחר לא בקבר הנשרפין והנסקלין מפני שהיה רשע חמור מהם:
ז׳
כיון שקידש אדם אשה וכו'. כתב ה"ה שחמותו ואם חמותו ואם חמיו למדוה שם בגמרא בפרק הנשרפין ולא למדוה אלא מחמותו דוקא דאם חמותו ואם חמיו אינהו גופייהו מחמותו ילפינן לה משום דקאמר חמותו קאמר אם חמותו וכו' דכולהו הוו למעלה:
נחלת הכלל · ToratEmet
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות איסורי ביאה ב׳, מתוך הלכות איסורי ביאה שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל