רמב״ם - הלכות איסורי ביאה · פרק א׳

ספר קדושה · 23 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות איסורי ביאה · פרק א׳

הלכה א׳

הַבָא עַל אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח כט) "כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת" וְגוֹ' שְׁנֵיהֶם הַבּוֹעֵל וְהַנִּבְעֶלֶת. וְאִם הָיוּ שׁוֹגְגִין חַיָּבִין חַטָּאת קְבוּעָה. וְיֵשׁ מִן הָעֲרָיוֹת שֶׁהוּא בְּמִיתַת בֵּית דִּין יֶתֶר עַל הַכָּרֵת הַשָּׁוֶה בְּכֻלָּן:

הלכה ב׳

אוֹתָן הָעֲרָיוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מִיתַת בֵּית דִּין אִם הָיוּ שָׁם עֵדִים וְהַתְרָאָה וְלֹא פָּרְשׁוּ מִמַּעֲשֵׂיהֶם מְמִיתִין אוֹתָן מִיתָה הָאֲמוּרָה בָּהֶן:

הלכה ג׳

וַאֲפִלּוּ הָיָה הָעוֹבֵר תַּלְמִיד חָכָם אֵין מְמִיתִין וְלֹא מַלְקִין עַד שֶׁתִּהְיֶה שָׁם הַתְרָאָה. שֶׁלֹּא נִתְּנָה הַתְרָאָה בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא לְהַבְחִין בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד:

הלכה ד׳

הָעֲרָיוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מִיתַת בֵּית דִּין מֵהֶן שֶׁמִּיתָתָן בִּסְקִילָה. וּמֵהֶן שֶׁמִּיתָתָן בִּשְׂרֵפָה. וּמֵהֶן שֶׁמִּיתָתָן בְּחֶנֶק. וְאֵלּוּ שֶׁמִּיתָתָן בִּסְקִילָה. הַבָּא עַל אִמּוֹ. וְעַל אֵשֶׁת אָבִיו. וְעַל אֵשֶׁת בְּנוֹ וְהִיא הַנִּקְרֵאת כַּלָּתוֹ. וְהַשּׁוֹכֵב עִם זָכָר. וְהַשּׁוֹכֵב עִם בְּהֵמָה. וְהָאִשָּׁה הַמְּבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה עָלֶיהָ:

הלכה ה׳

וְאֵלּוּ הֵן הָעֲרָיוֹת שֶׁמִּיתָתָן בִּשְׂרֵפָה. הַבָּא עַל בַּת אִשְׁתּוֹ בְּחַיֵּי אִשְׁתּוֹ. וְעַל בַּת בִּתָּהּ. וְעַל בַּת בְּנָהּ. וְעַל אֵם אִשְׁתּוֹ. וְעַל אֵם אִמָּהּ. וְעַל אֵם אָבִיהָ. וְהַבָּא עַל בִּתּוֹ. וְעַל בַּת בִּתּוֹ. וְעַל בַּת בְּנוֹ:

הלכה ו׳

אֵין לְךָ עֶרְוָה בְּחֶנֶק אֶלָּא אֵשֶׁת אִישׁ בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ י) "מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת" וּמִיתָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה סְתָם הִיא חֶנֶק. וְאִם הָיְתָה בַּת כֹּהֵן הִיא בִּשְׂרֵפָה וּבוֹעֲלָהּ בְּחֶנֶק שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא ט) "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת" (ויקרא כא ט) "בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף". וְאִם הָיְתָה נַעֲרָה מְאֹרָשָׂה שְׁנֵיהֶם בִּסְקִילָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב כד) "כִּי תִּהְיֶה נַעֲרָה בְתוּלָה" וְגוֹ' (דברים כב כד) "וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים". וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא כ יג) (ויקרא כ טז) "מוֹת יוּמְתוּ דְּמֵיהֶם בָּם" הֲרֵי הֵן בִּסְקִילָה:

הלכה ז׳

שְׁאָר הָעֲרָיוֹת כֻּלָּן בְּכָרֵת בִּלְבַד וְאֵין בָּהֶם מִיתַת בֵּית דִּין. לְפִיכָךְ אִם הָיוּ שָׁם עֵדִים וְהַתְרָאָה בֵּית דִּין מַלְקִין אוֹתָן. שֶׁכָּל חַיָּבֵי כְּרֵתוֹת לוֹקִין:

הלכה ח׳

הַבָּא עַל אַחַת מֵחַיָּבֵי לָאוִין בְּמֵזִיד. הוּא לוֹקֶה וְהִיא. וְאִם בְּשׁוֹגֵג פְּטוּרִין מִכְּלוּם. וְהַבָּא עַל אַחַת מֵהַשְּׁנִיּוֹת בְּמֵזִיד מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶם. אֲבָל הַבָּא עַל אַחַת מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה אֵינוֹ לוֹקֶה. וְאִם הִכּוּ אוֹתָם בֵּית דִּין מַכַּת מַרְדּוּת כְּדֵי לְהַרְחִיק מִן הָעֲבֵרָה הָרְשׁוּת בְּיָדָם:

הלכה ט׳

אָנוּס פָּטוּר מִכְּלוּם מִן הַמַּלְקוֹת וּמִן הַקָּרְבָּן וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִן הַמִּיתָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב כו) "וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר". בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁנֶּאֱנַס הַנִּבְעָל. אֲבָל הַבּוֹעֵל אֵין לוֹ אֹנֶס שֶׁאֵין קִשּׁוּי אֶלָּא לְדַעַת. וְאִשָּׁה שֶׁתְּחִלַּת בִּיאָתָהּ בְּאֹנֶס וְסוֹפָהּ בְּרָצוֹן פְּטוּרָה מִכְּלוּם שֶׁמִּשֶּׁהִתְחִיל לִבְעל בְּאֹנֶס אֵין בְּיָדָהּ שֶׁלֹּא תִּרְצֶה שֶׁיֵּצֶר הָאָדָם וְטִבְעוֹ כּוֹפֶה אוֹתָהּ לִרְצוֹת:

הלכה י׳

הַמַּכְנִיס רֹאשׁ הָעֲטָרָה בִּלְבַד הוּא הַנִּקְרָא מְעָרֶה מִלְּשׁוֹן (ויקרא כ יח) "אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה". וְהַמַּכְנִיס כָּל הָאֵיבָר הוּא הַנִּקְרָא גּוֹמֵר. וּבְכָל הַבִּיאוֹת הָאֲסוּרוֹת אֶחָד הַמְעָרֶה וְאֶחָד הַגּוֹמֵר וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע וְאַף עַל פִּי שֶׁפֵּרַשׁ וְלֹא גָּמַר כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁ הָעֲטָרָה נִתְחַיְּבוּ שְׁנֵיהֶם מִיתַת בֵּית דִּין אוֹ כָּרֵת אוֹ מַלְקוֹת אוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. (וְאֶחָד הַבָּא עַל הָעֶרְוָה כְּדַרְכָּהּ וְאֶחָד הַבָּא עָלֶיהָ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ) מִשֶּׁיְּעָרֶה בָּהּ יִתְחַיְּבוּ שְׁנֵיהֶן מִיתָה אוֹ כָּרֵת אוֹ מַלְקוֹת אוֹ מַכַּת מַרְדּוּת בֵּין שֶׁהָיוּ שׁוֹכְבִין בֵּין שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים עַל הַכְנָסַת הָעֲטָרָה הוּא הַחִיּוּב:

הלכה י״א

כָּל הַבָּא בִּיאָה אֲסוּרָה בְּלֹא קִשּׁוּי. אֶלָּא שֶׁהָיָה הָאֵיבָר שֶׁלּוֹ מְדֻלְדָּל כְּמוֹ אֵיבָר הַמֵּתִים כְּגוֹן הַחוֹלִים. אוֹ מִי שֶׁנּוֹלַד כָּךְ כְּגוֹן סְרִיס חַמָּה אַף עַל פִּי שֶׁהִכְנִיס אֶת הָאֵיבָר בְּיָדוֹ אֵינוֹ חַיָּב לֹא כָּרֵת וְלֹא מַלִקוֹת וִאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִיתָה. שֵׁאֵין זוֹ בִּיאָה. אֲבָל פּוֹסֵל הוּא מִן הַתִּרוּמָה. וּבֵית דִּין מַכִּין אֵת שִׁנֵיהֵם מַכַּת מַרִדּוּת:

הלכה י״ב

הַבָּא עַל עֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת כְּמִתְעַסֵּק אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ לְכָךְ חַיָּב. וְכֵן בְּחַיָּבֵי לָאוִין וּבִשְׁנִיּוֹת. אֲבָל הַבָּא עַל עֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת וְהִיא מֵתָה פָּטוּר מִכְּלוּם. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּחַיָּבֵי לָאוִין שֶׁהוּא פָּטוּר. וְהַבָּא עַל הַטְּרֵפָה אוֹ שֶׁשָּׁכַב עִם בְּהֵמָה טְרֵפָה חַיָּב. חַי הוּא אַף עַל פִּי שֶׁסּוֹפוֹ לָמוּת מֵחלִי זֶה. וַאֲפִלּוּ שָׁחַט בָּהּ שְׁנֵי סִימָנִין וַעֲדַיִן הִיא מְפַרְכֶּסֶת הַבָּא עָלֶיהָ חַיָּב עַד שֶׁתָּמוּת אוֹ עַד שֶׁיַּתִּיז רֹאשָׁהּ:

הלכה י״ג

כָּל אִשָּׁה אֲסוּרָה מֵאֵלּוּ אִם הָיְתָה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה גָּדוֹל הַבָּא עָלֶיהָ חַיָּב מִיתָה אוֹ כָּרֵת אוֹ מַלְקוֹת וְהִיא פְּטוּרָה מִכְּלוּם אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה גְּדוֹלָה. וְאִם הָיְתָה פְּחוּתָה מִזֶּה הֲרֵי שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין שֶׁאֵין בִּיאָתָהּ בִּיאָה. וְכֵן אִשָּׁה גְּדוֹלָה שֶׁבָּא עָלֶיהָ קָטָן אִם הָיָה בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה הִיא חַיֶּבֶת כָּרֵת אוֹ מִיתָה אוֹ מַלְקוֹת וְהוּא פָּטוּר. וְאִם הָיָה בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וּלְמַטָּה שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין:

הלכה י״ד

הַבָּא עַל הַזָּכָר אוֹ הֵבִיא זָכָר עָלָיו כֵּיוָן שֶׁהֶעֱרָה אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם גְּדוֹלִים נִסְקָלִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח כב) "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכָּב" בֵּין שֶׁהָיָה בּוֹעֵל אוֹ נִבְעָל. וְאִם הָיָה קָטָן בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה זֶה שֶׁבָּא עָלָיו אוֹ הֱבִיאוֹ עַל עַצְמוֹ נִסְקָל וְהַקָּטָן פָּטוּר. וְאִם הָיָה הַזָּכָר בֶּן תֵּשַׁע אוֹ פָּחוֹת שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין וְרָאוּי לְבֵית דִּין לְהַכּוֹת הַגָּדוֹל מַכַּת מַרְדּוּת לְפִי שֶׁשָּׁכַב עִם זָכָר וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּחוֹת מִבֶּן תֵּשַׁע:

הלכה ט״ו

[אֶחָד הַבָּא עַל הַזָּכָר אוֹ] הַבָּא עַל אַנְדְּרוֹגִינוּס דֶּרֶךְ זִכְרוּתוֹ חַיָּב. [וְאִם בָּא עָלָיו דֶּרֶךְ נְקֵבוּתוֹ פָּטוּר] וְהַטֻּמְטוּם סָפֵק הוּא לְפִיכָךְ הַבָּא עַל הַטֻּמְטוּם אוֹ עַל אַנְדְּרוֹגִינוּס [דֶּרֶךְ נְקֵבוּתוֹ] מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת וְהָאַנְדְּרוֹגִינוּס מֻתָּר לִשָּׂא אִשָּׁה:

הלכה ט״ז

הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה אוֹ שֶׁהֵבִיא בְּהֵמָה עָלָיו שְׁנֵיהֶן נִסְקָלִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח כג) "וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ" בֵּין שֶׁרִבְּעָהּ אוֹ הֱבִיאָהּ עָלָיו. וְאֶחָד בְּהֵמָה וְאֶחָד חַיָּה וָעוֹף הַכּל בִּסְקִילָה. וְלֹא חִלַּק הַכָּתוּב בִּבְהֵמָה בֵּין גְּדוֹלָה לִקְטַנָּה שֶׁנֶּאֱמַר וּבְכָל בְּהֵמָה אֲפִלּוּ בְּיוֹם לֵדָתָהּ (הַבָּא עָלֶיהָ בֵּין כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ) כֵּיוָן שֶׁהֶעֱרָה בָּהּ אוֹ שֶׁהֶעֶרְתָה בּוֹ חַיָּב:

הלכה י״ז

קָטָן בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל הַבְּהֵמָה אוֹ הֱבִיאָהּ עָלָיו הִיא נִסְקֶלֶת עַל יָדוֹ וְהוּא פָּטוּר. הָיָה בֶּן תֵּשַׁע אוֹ פָּחוֹת אֵין סוֹקְלִין אֶת הַבְּהֵמָה. וְכֵן קְטַנָּה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁהֵבִיאָה בְּהֵמָה וְחַיָּה עָלֶיהָ בֵּין בְּהֵמָה גְּדוֹלָה בֵּין בְּהֵמָה קְטַנָּה כֵּיוָן שֶׁהֶעֶרְתָה בָּהּ הַבְּהֵמָה (בֵּין כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ) הַבְּהֵמָה נִסְקֶלֶת וְהִיא פְּטוּרָה. וְאִם הָיְתָה גְּדוֹלָה שְׁנֵיהֶן נִסְקָלִין. וְאִם הָיְתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וּלְמַטָּה אֵין הַבְּהֵמָה נִסְקֶלֶת:

הלכה י״ח

וְכֵן הַשּׁוֹכֵב עִם הַבְּהֵמָה בִּשְׁגָגָה וְהָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה עָלֶיהָ בִּשְׁגָגָה אֵין הַבְּהֵמָה נִסְקֶלֶת עַל יָדָן וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן גְּדוֹלִים. כָּל הָעֲרָיוֹת כֻּלָּן שֶׁהָיָה אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן הַקָּטָן פָּטוּר וְהַגָּדוֹל חַיָּב כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֶחָד עֵר וְאֶחָד יָשֵׁן הַיָּשֵׁן פָּטוּר. אֶחָד מֵזִיד וְאֶחָד שׁוֹגֵג הַמֵּזִיד חַיָּב וְהַשּׁוֹגֵג מֵבִיא קָרְבָּן. אֶחָד אָנוּס וְאֶחָד בְּרָצוֹן הָאָנוּס פָּטוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה י״ט

אֵין הָעֵדִים נִזְקָקִין לִרְאוֹת הַמְנָאֲפִים שֶׁהֶעֱרוּ זֶה בָּזֶה וְהִכְנִיס כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת. אֶלָּא מִשֶּׁיִּרְאוּ אוֹתָן דְּבוּקִין זֶה עִם זֶה כְּדֶרֶךְ כָּל הַבּוֹעֲלִין הֲרֵי אֵלּוּ נֶהֱרָגִין בִּרְאִיָּה זוֹ. וְאֵין אוֹמְרִים שֶׁמָּא לֹא הֶעֱרָה, מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקַת צוּרָה זוֹ שֶׁהֶעֱרָה:

הלכה כ׳

מִי שֶׁהֻחְזַק בִּשְׁאֵר בָּשָׂר דָּנִין בּוֹ עַל פִּי הַחֲזָקָה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁזֶּה קָרוֹב. וּמַלְקִין וְשׂוֹרְפִין וְסוֹקְלִין וְחוֹנְקִין עַל חֲזָקָה זוֹ. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהֻחְזַק שֶׁזּוֹ אֲחוֹתוֹ אוֹ בִּתּוֹ אוֹ אִמּוֹ וּבָא עָלֶיהָ בְּעֵדִים הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אוֹ נִשְׂרָף אוֹ נִסְקָל וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁזּוֹ הִיא אֲחוֹתוֹ אוֹ אִמּוֹ אוֹ בִּתּוֹ אֶלָּא בַּחֲזָקָה בִּלְבַד. וּמַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁבָּאת לִירוּשָׁלַיִם וְתִינוֹק מֻרְכָּב לָהּ עַל כְּתֵפָהּ וְהִגְדִּילַתּוּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא בְּנָהּ וּבָא עָלֶיהָ וֶהֱבִיאוּהָ לְבֵית דִּין וּסְקָלוּהָ. רְאָיָה לְדִין זֶה מַה שֶּׁדָּנָה תּוֹרָה בִּמְקַלֵּל אָבִיו וּמַכֶּה אָבִיו שֶׁיּוּמַת. וּמִנַּיִן לָנוּ רְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁזֶּה אָבִיו, אֶלָּא בַּחֲזָקָה, כָּךְ שְׁאָר קְרוֹבִים בַּחֲזָקָה:

הלכה כ״א

אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁבָּאוּ מִמְּדִינַת הַיָּם הוּא אוֹמֵר זֹאת אִשְׁתִּי וְהִיא אוֹמֶרֶת זֶה בַּעְלִי. אִם הֻחְזְקָה בָּעִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁהִיא אִשְׁתּוֹ הוֹרְגִין עָלֶיהָ. אֲבָל בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם אֵין הוֹרְגִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ:

הלכה כ״ב

הָאִשָּׁה שֶׁהֻחְזְקָה נִדָּה בִּשְׁכוּנוֹתֶיהָ בַּעְלָהּ לוֹקֶה עָלֶיהָ מִשּׁוּם נִדָּה. הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ וְנִסְתְּרָה וּבָא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד שֶׁנִּטְמְאָה וְהָיָה בַּעְלָהּ כֹּהֵן וּבָא עָלֶיהָ אַחַר כָּךְ הֲרֵי זֶה לוֹקֶה עָלֶיהָ מִשּׁוּם זוֹנָה. אַף עַל פִּי שֶׁעִקַּר הָעֵדוּת בְּעֵד אֶחָד כְּבָר הֻחְזְקָה בְּזוֹנָה:

הלכה כ״ג

הָאָב שֶׁאָמַר בִּתִּי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת הִיא לָזֶה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נֶאֱמָן וְתִנָּשֵׂא לוֹ אִם זִנְּתָה אֵינָהּ נִסְקֶלֶת עַל פִּיו עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁנִּתְאָרְסָה בִּפְנֵיהֶם. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה מְקֻדֶּשֶׁת אֲנִי אֵינָהּ נֶהֱרֶגֶת עַל פִּיהָ עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם עֵדִים אוֹ תֻּחְזַק:

צפנת פענח · הלכות איסורי ביאה פרק א׳

א׳

שניהם הבועל וכו'. עיין ב"ק ד' ל"ב ע"א הטעם משום דהנאה אית להו לתרווייהו, ועיין תוס' יומא דף פ"ב ע"ב, ועיין ברש"י כריתות דף ג' ע"א ד"ה דאמר מה דמחלק שם בין היכא דאית ליה הנאה או לא ועיין תוס' יבמות דף נ"ד ע"ב ד"ה בזכור ועיין ירושלמי שבת פ"ז ה"ב גבי הך דר"י ור"א דר"י ס"ל דאחותו בא ללמד על נשים דחייבות ור"א יליף לה מלא תקרבו ועיין בירושלמי סנהדרין פ"ז סה"ט דמקשה שם למה לזכר בעי קרא גם לנבעל ובשאר מקומות לא ותירץ משום שאר בשר ע"ש ועיין בתו"כ פ' אחרי מות פ' י"ג דיליף שם ג"כ מלא תקרבו אך באמת גבי זכר י"ל דבעי קרא דנ"מ להך בעיא דשם ד' נ"ה ע"א גבי המערה בעצמו דאמר שם דחייב שתים, ועיין בתוס' שם ד' נ"ד ע"ב ד"ה הבא ודבריהם תמוהים מהך דכאן וע"ש ד' נ"ד ע"א גבי הבא על אביו ורש"י שם ד' נ"ג ע"א ד"ה הבא ע"ש וזה משום דהוה גדר שני פעולות אבל אם מחמת הך דב"ק ד' ל"ב הוה כמו פעולה אחת ועיין בהך דירושלמי שבת פ"ב ה"ב גבי הבעיר ובישל כאחת אם חייב אחת או שתים ושם ר"ל ג"כ כה"ג כגון שהדליק פתילה של אבר ועיין שבת ד' קל"ח ע"א גבי משמר דאף דיש לומר דיש עליו ב' שמות משום בורר ומשום מרקד מ"מ אינו חייב אלא אחת ועיין תוס' נזיר ד' מ' ע"א ד"ה רבי גבי תגלחת בתער ובירושלמי שם פ"ו דאם אכל ענבה ויש בו כזית חייב שתים אף דהוא פעולה אחת ולאו אחד: [השמטה מש"כ שם בשם הספרי פ' תצא פרט לאחד מחזיק כו'. ובפירושי על הספרי פירשתי עוד פירוש אחר דהנה במכות דף ו' ע"א מקשה שם הרוג יציל ותירץ במקיימי דבר כו' והנה זה המחזיק ודאי עובר אהך לאו המבואר בשבועות דף מ"ז ע"ב עוקב אחר כו' ע"ש וא"כ נמצא הוא פסול והוי כמו נמצא אחד מהם קרוב או פסול ובטלה העדות וכאן ל"ש תי' הגמ' הנ"ל. וא"ש: ע"כ השמטה]

ג׳

שלא ניתנה כו'. עיין בה"ה, ועיין במש"כ רבינו בה' סנהדרין פי"ב ה"ב וכונת רבינו הוא דאין התראה מגוף העדות רק הוא גדר בירור ולכך די אף אם התרה בו מי שאין שייך כלל להעדות וכמו שפסק שם רבינו, וע"ש ד' ע"א ע"א ברש"י וד' ל"ג ע"ב ברש"י ד"ה טעה ע"ש, אבל מה שצריך להתיר עצמו למיתה זה הוה בגדר עדות ועיין בהך דסנהדרין ד' מ"א ע"א בתוס' ד"ה ואשה אך שם ד' ע"ב ע"ב מבואר להיפך דזהו בגדר דין לא מחמת ידיעה, ועיין בירושלמי כתובות פ"ד ה"ג דאמר שם דקטנה שהתרו בה הוה כגדולה שלא התרו וכעין זה אמרינן בסנהדרין שם ד' ע"ב גבי קטן הרודף, והטעם משום דקטן לאו בר קבלת התראה הוא דאף גבי רודף צריך להודיעו העונש כמבואר בגמ' שם וצ"ל דזה שצריך להודיעו גבי רודף הוא רק משום דלמא על ידי זה יפרוש והוה כמו יכול להצילו באחד מאיבריו אבל היכא דלא מבין מה שמתרין אותו א"צ התראה גבי רודף. ובאמת זה תליא אם הדבר משום פגם או משום איסורא ע"ש בתוס' ד' ע"ג ע"א ד"ה ומה, ועיין בתוספ' סנהדרין ריש פ' י"א דמוכח שם דאף ההתראה צריך שישמעו שני העדים בב"א ועיין במה דס"ל לרבינו ז"ל בס' המצות דגם גבי קטן הרודף אחר ערוה ג"כ ניתן להצילה בנפשו ע"ש במצוה רצ"ג ועיין בהך דחולין ד' מ"א ע"א כיון שהתיר עצמו למיתה ע"ש, וסנהדרין ד' פ"א ע"ב גבי הרכנה בראש דאף דהוא בגדר הסכם כמבואר בהך דהוריות ד' ג' ע"ב דמקרי שגם הוא הורה הדין כן אם הרכין בראשו, ועיין בהך דשבועות ד' ל"ה ע"א בגירסת הרי"ף ז"ל גבי הך דאמר שם לא צריכא דאחוי עליה ר"ל בגדר רמז, ועיין בהך דבכורות ד' נ"ט ע"א דגדר רמז הוה כמו אמירה, ועיין בהך דגיטין ד' ע' ע"ב וד' ע"א ע"א דהרכנת הראש הוה כדיבור ע"ש בירושלמי היא הרכנת הראש היא שמיעת קול ועיין בירושלמי ר"ה פ"ג סה"א דאמר וארכינון ראשן כו'. ועיין בהך דסנהדרין ד' פ"ה ע"ב ותוס' ב"ק ד' כ"ד מה דמחלקים שם בין דיני ממונות לדיני נפשות, ועיין בהך דכתובות ד' ל"ג דאמר שם דמהני רמז גם במלקות אך שם י"ל משום דכבר התרה בהם מהני הרמז כעין שכתב רש"י בנזיר ד' ט"ז ע"ב וד' י"ז ע"א גבי נזיר בביה"ק דאף דאם לא אמר תחלה לא הויא מהני זה מ"מ כיון דאמר תחלה אף דאז לא חל עליו מהני זה ע"ש וצ"ל כך דהיכא דבעי גדר עדות לא בירור צריך לומר זה בפה והקבלת התראה הוה זה גדר עדות, אבל ההתראה עצמה הוא רק בירור כמש"כ, ולכך מבואר בכתובות ד' ל"ג דהטעם דבעי תכ"ד כדי שלא יאמר שכחתי, ועיין תוס' מכות ד' כ' ע"ב ותוס' שבועות ד' ג' ע"א וכ"מ ורש"י סנהדרין ד' מ' ע"ב. והנה לשון רבינו ז"ל כאן דנקט ולא פירשו ממעשיהם משמע קצת אף אם מצאו אותו כשבועל כבר והם התרו בו ולא פירש חייב ואמאי הא כעת אף שקיבל עליו ההתראה הוה כמו אונס וא"כ יהיה פטור כמבואר לקמן בהל' ט' ועיין בהלכות סנהדרין פ"כ ה"ג ובהל' אישות וצ"ל דזה רק היכא שעל ידי אונס נתגבר עליו יצרו אח"כ, אבל הכא שמרצון נתגבר עליו יצרו אף דההתראה וקבלת התראה היא כעת שכבר הוא נאנס מ"מ חייב, ועיין תוס' שבועות ד' י"ז ע"ב ד"ה אי ותוס' ב"ק ד' מ"א ע"א ד"ה כגון ע"ש ומוטל עליו הדבר לבטל האונס ולפרוש, ועיין בהך דכתובות ד' ל' ע"ב גבי שתחב לו חבירו, ועיין שם בתוס' ד"ה לא צריכא בשם ר"ח ולא אמרינן דהוא אונס כעת כעין דמבואר בירוש' פ"ד דסוטה גבי דבש ביוה"כ ע"ש וצ"ל דנ"מ על מה הוא החיוב אם על הנאת הדבר או על פעולת הדבר ועיין בירושלמי כלאים פ"ח ה"א גבי ולא יהיה קדש והתורה אסרה ביאתו בהנאה וכ"כ בזה, ועיין בהך דהוריות ד' ג' ע"ב גבי הורו ב"ד דאמר שם שלא ניתנה הוראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ע"ש ברש"י ושם ר"ל ג"כ כך לא דההוראה פוטרו מצד הדין רק הוא בגדר בירור, ואף לאחר שהביאו כפרתן מ"מ נפטרו ר"ל אף שכבר נגמרה ההוראה:

ח׳

והבא על אחת מהשניות כו' מכין כו'. והמלקות לא משום דין ערוה רק משום דעבר אדרבנן וכעין הך דיבמות ד' נ"ב ועיין שם ד' צ"ה ע"א גבי ההוא דעביד איסור בחמתא כו' ועיין רש"י חולין ד' קל"ב ע"ב ד"ה והא תניא ונ"מ דאם הוה גדר ערוה דרבנן כמו גבי חלוצה אז אם עבר איזה איסורים צריך להלקותו איזה פעמים מכת מרדות עיין בהך דמכות ד' י"ט ע"ב גבי תאנה של טבל דהוה רק דרבנן כמש"כ התוס' בכורות ד' נ"ד ומ"מ חייב עליו משום איסורים נפרדים ועיין תוס' מכות דף י"ג ע"א גבי חלוצה ע"ש אבל אם נימא דהמלקות הוא מטעם דעבר אדרבנן אז אם עבר על איזה איסורים דרבנן אין מלקין אותו אלא אחת וזהו דר"ל התוס' ביבמות דף נ"ב ע"א גבי בא בלא מאמר מהו האיסור אי משום ערוה דרבנן או משום איסור דרבנן, ועיין בהך דמנחות ד' ע' ע"א גבי הזורע כלאים בעציץ שאינו נקוב אסור ואמר שם דלוקה מבעי ליה, ואאסור מביא ראיה מתרומה וקשה ל"ל להביא ראיה מתרומה הרי זה מבואר להדיא במשנה דכלאים פ"ז דאסור אך שם הכונה כך דבמשנה לא אמר רק דאסור לזרוע אך אם הזרעים אסורים דיעבד עכ"פ באכילה זה אינו מבואר שם וע"ש בכלאים בירושלמי פ"ד ה"ט דשם רק לזרוע אסור אבל הך דפ"ז שם ר"ל דגם הזרעים אסורים דיעבד באכילה, וע"ש בפ"ד ה"ח דאף לרבנן מח' עד י"ו אסור ואינו מקדש ור"ל אסור באכילה ואינו מקדש בהנאה ועיין במש"כ בזה בדברי רבינו בהל' כלאים בפ"ו וזהו דקמ"ל שמואל במנחות ד' ע' דאסור ר"ל הזרעים, ואמר דגם זה מבואר במשנה דאסור מדחל עליה שם תרומה ה"ה חל עליה שם כלאים, אך לענין מלקות בזה נ"מ אם ר"ל אם חייב עליה משום כלאים או רק משום איסור דרבנן, ועיין ברש"י שבת ד' פ"א ע"ב ובסנהדרין ד' פ"ב ע"א גבי נשג"ז ע"ש וכן יהיה נ"מ לגבי חצי שיעור אם אכל מכמה איסורים אם חייבים עליהם מכת מרדות אכל חצי שיעור, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בפ"ד מהל' מאכלות אסורות הל' י"ו ופ"ג הל' ו' ופ"ז הל' י"ו ופ' י"ד ה"ב אך באמת זה תליא אם חצי שיעור הוה מכל אחד שם בפני עצמו או הוא דין כללי דכל איסורים החצי שלהם אסור ונ"מ להך מה דפליגי רבינו והראשונים ז"ל גבי שבועה שלא אוכל כזית אם חצי שיעור אסור עיין פ"ד מהל' שבועות ה"א, והר"ן הקשה עליו דהא בפחות משיעור לא חל עליו שם איסור כלל אך זה תליא במש"כ, וגם י"ל דנ"מ להיפך כגון בהני דאסור אף שלא כדרך הנאתו ואכילתו כמו כלאי הכרם ונזיר חרצן דהוה ג"כ אכילת צער כמבואר בשבועות ד' כ"ב ע"ב ובנזיר ד' ל"ד ע"ב ובספרי פ' נשא אם החצי שיעור שלו ג"כ אסור דאז נ"מ להיפך דאם נימא דחצי שיעור אסור של כל איסור ואיסור בפ"ע גם בזה חצי שיעור אסור אבל אם נימא דהוא כלל בדין דכל האיסורים י"ל דזה רק בדרך אכילתו וכן נ"מ דהנה עיין רש"י שבת ד' ע"ד ע"א דגם באיסורי שבת אמרינן זה חצי שיעור אסור מה"ת והנה ע"ש ד' צ"ה ע"א דהמגבן חייב משום בונה ע"ש אך דמבואר שם דצריך דוקא כגרוגרת וקשה הא קיי"ל דהבונה חייב בכ"ש כמבואר במשנה וצ"ל דגבי גבינה פחות מגרוגרת אין עליה שם בונה כלל וא"כ לפי זה פחות מכגרוגרת גבי מגבן אין עליה שם איסור כלל ויהיה זה תליא בפלוגתא דרבינו והר"ן ז"ל גבי שבועה כמש"כ, ועיין במש"כ בס' ה"ג הל' יוהכ"פ דכתב שם דלמ"ד חצי שיעור מותר מה"ת גבי כוי דהוה רק ספק איסור חלב הוה ח"ש חלב שלו מותר ע"ש. ולכאורה קשה הרי מבואר בירושלמי ספ"ז דדמאי ובכ"מ דכל היכא דהספק הוא בשל תורה הולכין להחמיר אף באיסורי דרבנן המסתעפים מהם וה"נ כן וצ"ל דס"ל הבה"ג דהח"ש הוא בכלל האיסורים לר"ל רבנן גזרו שיהיה ח"ש שלהם אסורים ובספק לא גזרו וכמו דאמרינן גבי ביהשמ"ש לא גזרו על שבות ועי' במרדכי יבמות פ"ד וכ"מ בזה: אבל הבא כו' ואם כו'. עיין בה"ה, אך זה לא דמי דשם הוא לקיים העשה אבל כאן הוא אם עבר על העשה, ועיין בהך דסנהדרין ד' פ"ט ע"ב גבי הכובש את נבואתו, אך שם ג"כ הוא לקיים העשה כמש"כ התוס' שם, ועיין בהך דיומא ד' פ"ו גבי אכלה פגי שביעית דלוקה אף דלא הוה רק עשה ע"ש ברש"י ועיין בהך דסנהדרין ד' י"ח ע"ב גבי כה"ג עובר על עשה כו' ומשמע שם דנידון והיינו מכת מרדות, ועיין מש"כ רבינו ז"ל מהל' מעשר שני פ"ב ה"ו דלוקה מכת מרדות על מעשר שני קודם שנכנס לירושלים אם אכלו בחוץ ע"ש. אך באמת הא מבואר בירושלמי פ"ב דמעשר שני דרק מלקות ליכא אבל איסור לאו איכא וכן מוכח מדברי רש"י יומא ד' ט' ע"א ע"ש בד"ה נפרשו, ועיין ברש"י ב"מ ד' צ' ע"א ד"ה הא מבואר ג"כ כן ועיין בירושלמי פ"א דבכורים ה"ד גבי כהן שנשא בת גרים ומש"כ רבינו לקמן פי"ח מהל' אס"ב ה"ג ע"ש בהשגות, ועיין לקמן בהל' מאכלות אסורות פ"ג ה"ו ופ"ז הי"ו ופ"ב מהל' שחיטה ה"ג גבי חולין בעזרה:

ט׳

ואשה שתחלת כו'. עיין בהך דכתובות ד' נ"ג ע"א ואמאי לימא מינס אנסיה, ושם ד' נ"ד ע"א יצר אנסה, ועיין תוס' סנהדרין ד' ט' ע"ב ד"ה לרצונו וד' כ"ו ע"ב ד"ה החשוד דלשאר דברים הוה אונס ע"ש וכ"כ בזה:

י׳

המכניס כו' כל כו'. עיין בפה"מ לרבינו בסנהדרין פ"ז דמסופק שם אם משמש מת פטור או חייב וסיים שם דמ"מ הוא דבר ערוה ר"ל דנאסרה על בעלה על ידי זה כמבואר בהך דסוטה ד' כ"ו. ובאמת נ"ל דזה ר"ל בהך דיבמות ד' צ"ה ע"א, ומה במקום שבא על איסור קל, וע"ש בתוס' בע"ב ד"ה אלא. אך כך דהרי חזינן דאין האיסור ביאה אוסרתה דהרי משמש מת דאין כאן איסור תורה ומ"מ נאסרה על בעלה משא"כ בנשיקה דלא נאסרה כלל על ידי זה כמבואר ביבמות ד' נ"ה ע"ב וכ"מ וס"ל לרבינו דזה מקרי דרך אברים ג"כ ועיין בספרי פ' תצא פסקא רמ"ב ר"י אומר פרט לאחד מחזיק כו' ונ"ל דאתי למעט כה"ג ועי' בהך דסנהדרין ד' נ"ה ע"א וביבמות ד' נ"ה ע"ב דממעט מתה משום דפסקה שארות והלא אינה ביאה כלל וצ"ל דאתיא כמ"ד מת חייב, ועיין סנהדרין ד' ע"ח דמשמע דהמיעוט הוא משום דליכא הנאה, ועיין תוס' יבמות ד' ס"ה ע"ב ד"ה כי הא ותוס' ישנים סוף נדרים ע"ש וגם יהיה נ"מ לענין אם בא באבר מת על הבהמה אם נהרגת ולא הוה כמו שגגה לקמן בהל' י"ז רק י"ל דהוה כמו קטן בן ט', וגם אם נאסרת למזבח עיין במש"כ רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ד ה"ג ע"ש בהשגות, ועיין בהך דתמורה ד' כ"ח ע"א ע"ש בתוס' ד"ה טול, ועיין ב"ק ד' מ' ע"ב:

י״ב

הבא כו' וכן בחייבי לאוין כו'. עיין בהשגות ועיין בה"ה ועיין בירושלמי שבת ספי"א נתכון להתחמם כו', והנה גם שפחה חרופה כה"ג אם הוא נתכון להתחמם ובעלה והיא היתה מזידה אם חייב עיין תוס' כריתות ד' י"א ע"ב ד"ה בשאין ע"ש דכיון דהא שם אין הדבר תלוי בהנאה רק הוא דין א"כ י"ל דמתעסק פטור ובפרט לשיטת הירושלמי בפ"ו דיבמות דס"ל דאינו חייב עד שיפלוט דלא כשיטת התוס' ביבמות ד' נ"ה ע"ב ע"ש. ועיין בהך דפסחים ד' ל"ג ע"א גבי מעילה שמתכוין להתחמם משמע דרק במעילה כן והטעם דאף דבכל מקום שיש הנאה חייב במתעסק וצ"ל דשם ר"ל דאף דבמקום שיש לומר שהוא אנוס חייב גבי מעילה, ועיין מש"כ הראב"ד ז"ל בהל' מעילה פ"ז ה"ב ובהך דסוכה דף מ"ב ע"א גבי עולת העוף שנמצאת ע"ש וכ"כ בזה, ועיין בירושלמי נזיר פ"ח ה"א דגבי שפחה חרופה אם נאנס מפני כשפים שעשתה לו פטור מקרבן ואף דאין קושי אלא לדעת מ"מ פטור ובאמת זה ג"כ הוה גדר מתעסק, ועיין בהך דהוריות ד' י' ע"א פרט לנגעי כשפים אף דנגעים מטמאין באונס, ועיין בתוספתא כריתות כולם באונס פטורין וכמש"כ רבינו שם בפיה"מ פ"ב ע"ש ועיין מש"כ רבינו ז"ל בפיה"מ פ"א דשבת דגבי שפחה חרופה לוקה אף בשוגג והוא תמוה, אך י"ל דר"ל כה"ג כהך דירושלמי הנ"ל וס"ל דחייב וכעין שכתב התוס' ב"ק ד' מ"א ע"א גבי שור שקפץ עליה ועיין בהך דתמורה ד' י"ז ע"א גבי הך דרב ששת באומר אכנס לבית זה ע"ש ברש"י ותוס' ד"ה אכנס: חייב עד שתמות כו'. והנה גבי אדם כה"ג אם חייב עיין בתוס' ערכין ד' ד' ע"א ד"ה ולא. דמחלק בין בהמה לאדם ותוס' סוטה ד' כ"ו ע"א, ועיין תוס' חולין ד' ע"ד ע"ב ד"ה למעוטי דס"ל לחד תירוצא דרק ישראל בטמאה ע"ש ועיין גיטין דף ע' ע"ב חי הוא ותוס' נדה ד' כ"ג ע"א ד"ה לאיתסורי ע"ש:

י״ג

ואם היה בן ט' כו'. וכאן לא כתב רבינו כמש"כ בסוף הי"ד וראוי לב"ד להכות כו', י"ל משום דס"ל דזה לא מקריא ביאה כלל וזה תליא בהך מחלוקת דרב ושמואל בכתובות ד' י"א ע"ב אם יש עליה עכ"פ שם מוכת עץ ונ"מ דמותרת אף לכה"ג ועיין בירושלמי שם ובמש"כ לקמן פי"ז ע"ש ועיין בהך דסנהדרין ד' ס"ט ע"ב בהך פלוגתא דב"ש וב"ה, ועיין בירושלמי גיטין פ"ח ה"י דמשמע דהפלוגתא רק לפוסלה לכהונה אבל לא לענין חיוב, ועיין בתוספתא סוטה פ"ה ע"ש, אך י"ל דלכך לא כתב רבינו כאן דלוקה כדי שלא תצא לעז כעין הך דקדושין ד' פ"א ע"א ע"ש, ועיין בהך דע"ז ד' ל"ו ע"ב גבי תינוק עכו"ם כו' ע"ש ובדברי רבינו בהל' מלכים פ"ט ה"ו דמחלק בין בן נח לישראל ע"ש ועיין בהך דע"ז ד' ט"ו ע"ב ובתו"כ פ' ויקרא ע"ש:

ט״ו

הבא כו'. עיין בה"ה ובכס"מ, ועיין מה דס"ל לרבינו בהל' תרומות פ"ז הי"ז, ועיין בהל' איסורי מזבח פ"ג ה"ג דהוה כמין אחר ובהל' בכורות פ"ב ה"ה פסק דאנדרוגינוס הוה בריה בפ"ע לגבי קדשים, ועיין במש"כ בזה בפ"א בהל' מטמא משכב ומושב ה"ז:

ט״ז

הבא כו' חיה ועוף כו'. עיין רש"י חולין דף פ"ה ע"א גבי חיה ועוף הנסקלין ועיין בס' יראים דמספקא ליה גבי עוף אם חייבת סקילה אם נרבע ועיין זבחים ד' פ"ה ע"ב ובהך דב"ק ד' מ' ע"ב מוכח שם דשוה רובע לנוגח וגבי נוגח חייב גם עוף כמבואר במשנה ב"ק ד' נ"ד ובעדיות, ועיין רש"י ברכות ד' כ"ז ע"א ע"ש ורש"י נזיר ד' ל"ה ע"א גבי שמירה דמרבה עופות:

י״ז

קטן או הביאה כו'. ובזה אף שמואל דס"ל דגבי זכר גם בן ג' חייב גבי בהמה פטור דשם ליכא ההיקש דמשכבי אשה כמבואר בגמ' ועיין מש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות בהל' איסורי מזבח פ"ד ה"ג ע"ש, ועיין בירושלמי כתובות פ"א ה"ג דמקשה שם דלמה לית רב יוסף דיבמות ד' נ"ט ע"ב מוקים הך דנבעלה למי שאינו איש בהעראה ע"ש ותירץ דמספקא ליה אם חייב סקילה ושם נקט חייב סקילה: וכן השוכב כו' בשגגה כו'. והנה זה רק אם הוא שוגג אבל מזיד בלא התראה ודאי הבהמה נסקלת דלא גרע מקטן, ועי' בירושלמי כאן דס"ל דגם בשגגה חייבת סקילה ועיין מש"כ רבינו בהל' מלכים פ"ט ה"ו גבי בן נח דמשמע שם מלשונו דרק בדין של ב"נ לא הוזהרו על הריגת הבהמה ועיין בהך דסנהדרין ד' ט"ו ע"ב גבי שור סיני ע"ש אם הוה עליכם אז דין ב"נ וע"ש ד' ס"ז ע"א דמשמע דהוה עליכם אז דין ישראל אך עיין בפיה"מ לרבינו במס' זבחים פ"ח מבואר שם דס"ל דגם בדין שלנו פטור ע"ש:

כ׳

מי שהוחזק כו'. והנה לכאורה זה רק על להבא אבל אלעבר לא ועיין תוס' קדושין ד' ס"ג ע"א ומש"כ רבינו לעיל בהל' אישות פ"ב הכ"ג ומש"כ שם, ועיין בהך דסנהדרין ד' ס"ט ע"ב ומש"כ בזה לעיל הפי' שם בגמ'. אך מהך דשבועות ד' י"ח ע"א גבי בא עליה סמוך לוסתה מבואר שם דחייב אם אמרה נטמאתי אף דלא נמצא על שלו ואף על הכניסה, ועיין מש"כ רבינו בהל' שגגות פ"ה ה"ז וא"כ מוכח דנאמנת גם על עבר ועיין בהך דכריתות ד' י"א ע"ב ותוס' קדושין ד' ס"ה ע"ב ובהך דיבמות ד' פ"ח ובר"ן בקדושין וצ"ל דנדה שאני דא"א שתהיה נדה בלא נאמנות שלה דהרגשה תליא רק בדידה והוה כעין הך דגיטין ד' נ"ד ע"ב גבי פיגול שהתורה האמינתו ר"ל דהנה קשה למה לא הביא מכל פגול שבעולם אם נאמר דדי במחשבה וזהו באמת כונת התוס' ב"מ ד' מ"ג ע"ב דמביאין ראיה מכאן דצריך דבור אך באמת מכל פגול אין ראיה דכך הוא הדין של פגול דא"א להמצא בענין אחר אך מכה"ג ביוהכ"פ דאז אין אנו יודעים שעבד כלל באותו זמן שחשב ומ"מ מהימן חזינן דהתורה האמינה בגדר נאמנות ועיין מש"כ רבינו ז"ל לקמן פ"ד הי"ד מתוך שנאמנת על שלה נאמנת על שלו ר"ל בגדר נאמנות לא בגדר דין וגם כה"ג יש נ"מ על ידי דבריו גם לשאר דברים כמו לקטרת דעל ידי זה נפסל החפינה כמבואר ביומא ד' מ"ט וד' ס', ואף דגבי חפינה הוה בעיא אם שייך מחשבה ועיין בהך דסנהדרין ד' ס"ט ע"ב דמחלק בין קרבן למיתה: ראיה לדין זה כו'. עיין בנזיר ד' מ"ט ע"א דקרי לה לשון חזקה, ועיין בהך דיבמות ד' נ"ד ע"ב ע"ש. ובאמת למה לא הביא ראיה מן הך דאשת האב דחייב אך באמת כך דגבי אישות החזקה הוא עושה האישות לא בגדר בירור וזה כונת רבינו כאן בסוף פ' או תוחזק ועיין תוס' ב"ק דף ע' ע"ב מוכח ג"כ זה דזהו גופא הוה גדר א"א לא מחמת דהוה כמו בירור שנתקדשה לו וכ"כ בזה משא"כ גבי קריבות דזה הדבר הוה גדר בירור דקריבות א"א לבא על ידי מעשה ומביא ראיה מזה דחזקה הוה גדר בירור ג"כ ועיין בירושלמי ספי"א דיבמות לר"י אביו ודאי ולא ספק ע"ש וא"כ ע"כ חזקה מקרי בירור דאל"כ לא הוה ודאי ועיין בתוספתא נדה פ"ד מהיכן מביאין ראיה ממי שנכנסה אצל בעלה כו' ר"ל דזה הוה בירור גמור שהוא שלו, ואף דבחולין פריך גם על זה זה רק לס"ד, וכ"כ בזה:

כ״ב

המקנא לאשתו כו'. עיין בה"ה ועיין בכסף משנה. אך באמת ר"ל כך דהיינו על ידי עד אחד שאומר שזינתה לאחר קינוי וסתירה ס"ל דזה רק לדין זונה ואסורה לכהן אבל לומר שהיה המעשה בפועל ונטמאת ס"ל דעל ידי עד אחד לא מחזקינן כן וכן גבי הודאת בע"ד דקיימא לן דמהימן ס"ל ג"כ דזה רק בגדר דין לא בגדר בירור וכ"כ בזה ועיין מש"כ רבינו לקמן פ' כ' הל' י"ג והנבעלת ספק חללה ע"ש והוא ג"כ מחמת זה דלפסול אחרים א"א ע"י חזקה ועיין מש"כ רבינו בהל' ק"פ פרק ד' הל' ב' ובמה שהשיג עליו הראב"ד ז"ל גבי פסח אם מאמין לו שנשחט שלא לשמו ע"ש ועיין בהך דחולין ד' צ"ה ע"א גבי אברים נבלות ומבואר בירושלמי שקלים פ"ח דלוקין משום נבלות ועיין לקמן פ' י"ח הל' ט' בהשגות גבי אמתלא:

כ״ג

האב כו' וכן האשה כו'. הנה כ"כ דרבינו מחלק בין אב לאשה דגבי אב אף אם אמר שהיא לפלוני מ"מ אינו נסקל ובין אשה עצמה דרק סתם אבל אם אמרה לפלוני ונתחזקה ליום חייבין עליה. וזה ר"ל תוחזק, ועיין מש"כ רבינו לקמן פ' ט"ו הל' כ"א. אך שם לא הוה מוחזקת א"א בבירור, ועי' בבעל המאור בקדושין שם בשם הראב"ד דס"ל דגם גבי אב אם אמר לפלוני שסוקלין ע"ש, ועיין מש"כ הר"ן ז"ל בפרק ב' דכתובות בשם הר"א לגבי אמתלא ע"ש, ועיין בהך דסנהדרין ד' ע"א ע"ב גבי בנו הוא משמע דהאב אומר להם שזהו הבן, ועיין בהך דיבמות ד' פ' ע"א מה דאמר שם שאין בן סורר ומורה נידון אלא בחתימת זקן ע"ש ומשמע דעל זה לא מהני הוחזק, ועיין מש"כ רבינו בסוף הל' ממרים ע"ש:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות איסורי ביאה פרק א׳

א׳

הבא על אחת מכל העריות האמורות במזיד חייב כרת שנאמר כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו' ושניהם במשמע האיש והאשה ואם היו שוגגין חייבין חטאת קבועה דכתי' נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' וגו' ואין חטאת בא אלא על דבר שזדונו כרת דיליף מע"ז דחטאת קבועה כתיב בפרשה שאינו בא בדלות. ואין ממיתין ולא מלקין עד שיתרו דכתיב וראה את ערותה עד שיראוהו טעמו של דבר ואם אינו ענין לכרת דהא גליא קמי שמיא אי שוגג הוי אי מזיד הוי תנהו ענין למלקות ור' חזקיה תנא וכי יזיד איש על רעהו להרגו ואם הזיד לא נאמר אלא וכי יזיד משמע תמיד הוא בזדונו.

ד׳

והעריות שיש בהם מיתת ב"ד מהם בסקילה והם אלו אמו ואשת אביו וכלתו וזכור ובהמה ואשה המביאה בהמה עליה דבכולהו כתיב בפרשת קדושים דמיהם בם ילפינן מאוב וידעוני דכתיב בהם באבן ירגמו אותם דמיהם בם דהוי סקילה דהני נמי דכתיב בהו דמיהם בם הוו בסקילה.

ה׳

והעריות שהן בשריפה הבא על בת אשתו בחיי אשתו על בת בתה ועל בת בנה ועל אם אשתו ועל אם אמה ועל אם אביה והבא על בתו ועל בת בתו ועל בת בנו דכתיב כי יקח איש את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן וגו' אתהן שתיהם משמע וה"ק אם אשתו קיימת תשרף חמותו ואם לאו אין כאן עונש שריפה אלא אסור ארור שוכב עם חותנתו ומנין לעשות אם חמותו ואם חמיו כחמותו נאמר כאן בחמותו זמה את אשה ואת אמה זמה היא ונאמר באשה ובתה וכו' שארה הנה זמה היא מה להלן חייב הכתוב על בת בתה ועל בת בנה כבתה אף כאן נעשה אם חמותו ואם חמיו כחמותו לשרפה ומה להלן באזהרה דכתיב ערות אשה ובתה וגו' אף כאן חמותו ואם חמותו ואם חמיו באזהרה ושריפה באשה ובתה ובת בתה ובת בנה מהאי גזירה שוה דזמה זמה נמי נפקא ומה חמותו בחיי אשתו דכתיב אתהן אף בת אשתו בחיי אשתו דיליף לה מהאי ג"ש ובתו ובת בתו ובת בנו לשריפה נפקא לן מהנה הנה זמה זמה כתיב הכא כי ערותך הנה וכתיב באשה ובתה שארה הנה מה להלן זמה עמו כדכתיב שארה הנה זמה היא אף כאן זמה עמו ובתר דמייתינן זמה בשאר דידיה ילפי' בה שרפה בזמה זמה נאמר כאן בשאר דידיה זמה דאייתינן ליה בג"ש דהנה הנה ונאמר בחמותו זמה ומה להלן בשרפה אף כאן בשרפה ואזהרה בבתו דלא כתיבא בהדיא מהאי ג"ש דהנה הנה זמה זמה הוא דנפקא והיינו בתו מאנוסתו דלאו בכלל אשה ובתה הויא.

ו׳

ואין ערוה בחנק אלא אשת איש בלבד דכתיב מות יומת הנואף והנואפת. ומיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק דמה מיתה האמורה בידי שמים דכתיב וימת גם אותו אין בה רושם חבורה וסימן אף מיתה האמורה בידי אדם סתם אין בה רושם וחבורה והיינו חנק דשריפה לא מצי' אמרת דמדקאמר רחמנא בת כהן שזנתה בשרפה מכלל דבת ישראל לאו בשרפה הילכך מות יומת הנואף על כרחיך חנק הוא ובת כהן בשרפה ובועלה בחנק דכתיב ובת כהן כי תחל וגו' באש תשרף ומדכתיב היא מחללת באש תשרף דרשינן היא תשרף ולא בועלה. ונערה מאורסה שניהם בסקילה שנאמר כי תהיה נערה בתולה וגו' וסקלתם אותם באבני' וכל מקום שנאמ' מות יומתו דמיהם בם הרי הם בסקיל' דיליף מאוב וידעוני דכתיב באבן ירגמו אותם דמיהם בם.

ז׳

שאר העריות כולן בכרת דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו' וקאי אכלהו עריות דכתיבי בפרשת אחרי מות. וכל חייבי כריתות לוקין אם היו בעדים והתראה דכתיב גבי כרת לעיני ונכרתו לעיני בני עמם וכתיב גבי מלקות ונקלה אחיך לעיניך גמר לעיני מלעיניך למלקות ומלמד שכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כרתן. וחייבי לאוין במזיד לוקין דומיא דלאו דחסימה שהוא כתוב אצל פרשת מלקות ובשוגג פטורין ושניות מדברי סופרים.

ט׳

אנוס פטור מכלום דכתיב ולנער' לא תעשה דבר וגו' מכאן שפטרה מן המיתה מנין אף מן הקרבן שנאמר אין לנערה חטא אף מן המכות מנין ת"ל חטא מות מלמד שכל אונסין שבתורה פטורים. ובועל שנתקשה לערוה אין לו אונס דאין קישוי אלא לדעת ואשה שתחלת ביאתה לבד באונס פטורה דיצר אלבשה וגם זה אונס שבתחלת בעילה שהיא באונס הלבישה הבועל יצר וכופה אותה לרצות.

י׳

והכנסת עטרה נקרא העראה דכתיב את מקורה הערה והוקשו כל עריות לנדה להעראה מן התורה והעראה בחייבי לאוין ילפינן מדגלי רחמנא גבי שפחה חרופה שכבת זרע משמע דבשאר חייבי לאוין בהעראה לחודה מחייב וכיון שהערה חייבין שניהם דעל הכנסת העטרה הוא החיוב בין כדרכה בין שלא כדרכה כדכתיב משכבי אשה הוקשו משכבות להדדי.

י״א

המשמש באבר מת פטור מדכתיב עשה בנדה ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תהא עליו ולא יפרוש משמע דמשום דהוי בקישוי הוא דלא יפרוש שיציאתו הנאה לו כביאתו עד שימות האבר דאז פטור מכל עונש אבל פוסל הוא מן התרומה.

י״ב

המתעסק בעריות חייב שהרי נהנה דבמלאכת שבת לחודה הוא דבעינן מלאכת מחשבת כבמשכן. ערוה והיא מתה פטור דכתיב באשת איש שכבת זרע ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע פרט למשמש מתה דסד"א לאחר מיתה נמי שארו מיקרי דכתיב כי אם לשארו וגו' וליחייב עליה באשת איש קמ"ל. והבא על הטריפה או על בהמה טרפ' והיא מפרכסת ואפילו שוחט בה ב' סימנים חייב עד שימות או יתיז ראשה [דלא ממעטינן לעיל אלא מתה ממש].

י״ג

כל שהיתה בת ג' שנים ויום אחד ומעלה גדול הבא עליה אם היא אסורה חייב מלקות או כרת או מיתה דהלכה למשה מסיני דביאת בת ג' שנים ויום אחד ביאה לחייב בועלה אם הוא גדול והיא פטורה דאינה בת עונשין וכן ביאת בן ט' שנים ויום א' ומעלה הויא ביאה לחייב האשה אם גדולה היא והוא פטור מכלום דאינו בר עונשין ואם היתה היא פחותה מג' שני' ויום א' או הוא פחות מבן ט' ויום א' שניהם פטורים דלא הויא ביאה.

י״ד

העראה בזכור הויא כגמר ביאה דכתיב בנדה את מקורה הערה וילפינן שאר עריות מנדה דכתי' כי כל אשר יעשה מכל התועבות ונכרתו הוקשו כל העריות זו לזו מה נדה בהעראה אף שאר כל עריות בהעראה ומשכבי אשה כתיב ביה בזכר דכל דמחייב באשה נמי מחייב ביה ואם היו שניהם גדולים נסקלים שנאמר ואת זכר לא תשכב קרי ביה נמי לא תשכיב אזהרה לבועל ולנבעל וסקילה דכתיב ואיש אשר ישכב את זכר דמיהם בם ונאמר באוב וידעוני דמיהם בם מה להלן בסקילה כדכתיב באבן ירגמו אותם אף כאן בסקיל' וביאת בן ט' שנים ויום א' בגדול או ביאת גדול עליו הגדול נסקל והוא פטור דלא הוי בר עונשין אבל פחות מבן ט' שנים ויום א' ביאתו או ביאת אחר בו אינה ביאה דהלכ' היא דאין ביאה פחות מבן ט' ויום א' ושניהם פטורים. והבא על אנדרוגינוס דרך זכרותו חייב ודרך נקבותו פטור דאע"ג דמשכבי אשה כתיב תרי משכבות הרי את זכר כתיב לומר דבמקום זכרותו והטומטום ספק הוא מדקפיד קרא אזכר ודאי לענין חגיגה דכתיב זכורך תרי זימני והאנדרוגינוס מותר לישא אשה דהא זכר הוי.

ט״ז

הבא על הבהמה או הביאה עליו שניהם נסקלין דכתיב ובכל בהמה לא תתן שכבתך קרי ביה נמי לא תתן שכיבתך דמשמע בין שרבעה בין שהביאה עליו וסקילה ילפינן מדכתיב ואת הבהמה תהרוגו וכתיב במסית כי הרוג תהרגנו כמו שמיסת נסקל כדכתיב וסקלתו באבנים וכו' כמו כן בהמה וכמיתת הבהמה כך מיתת השוכב דאיתקשו להדדי. ואחד בהמה ואחד חיה ועוף הכל בסקילה ואיפשר דילפינן חיה ועוף מריבוייא דובכל בהמה כדילפינן חיה ועוף משבת מדכתיב וכל בהמתך דהוי ריבוייא ולא חילק הכתוב בין גדולה בין קטנה דבהמה איקרי ואפילו ביום לידתה. הבא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב דכיון דבהמה לאו אורחא היא לבא עליה אדם ביאת תרי משכבי שוין וכיון שהערה בה או שהערת בו חייב דכתיב באחות אביו ואחות אמו כי את שארו הערה ואם אינו ענין לגופיה דהא אתיא העראה בהו מדאיתקשו כל העריות להעראה דכתיב גבי נדה תנהו ענין להעראה דבהמה. קטן בן ט' שנים ויום אחד שבא על הבהמה או הביאה עליו היא נסקלת על ידו דהא ביאתו ביאה כדאמרינן לעיל והוא פטור דאינו בר עונשין פחות מבן ט' ויום א' אין סוקלין את הבהמה דאין ביאתו ביאה וכן קטנה בת ג' שנים ויום א' שהביאה הבהמה עליה הבהמה נסקלת דביאתה ביאה ואם היתה גדולה שניהם נסקלים ומבת ג' שנים ולמטה אין הבהמה נסקלת על ידה דאין ביאתה ביאה מהלכתא כדאמרן. וכן שוכב או נשכבת לבהמה בשגגה אין הבהמה נסקלת אף על פי שהם גדולים דהוי ספק אי תקלה של מכשול עון וקלון שגנה עצמו בדבר מגונה בעינן והכא קלון איכא תקלה ליכא דכסבור מותר או דילמא אקלון דאיש הוא דחייבה רחמנא סקילה ואף ע"פ שאין תקלה אבל העריות שהיא א' גדול וא' קטן הקטן פטור והגדול חייב ער וישן ישן פטור מזיד ושוגג מזיד חייב שוגג פטור ומביא קרבן אנוס וברצון אנוס פטור דכתיב בנערה המאורשה ולנערה לא תעשה דבר דהויא אנוסה ואפילו הכי קטלינן ליה (אונס) ונראה דמינה ילפינן לשארה דאף על גב דחד מינייהו לא מיחייב אי משום קטן אי משום שוגג אפילו הכי הגדול או הבועל ברצון חייבים.

י״ט

משיראו המנאפים דבוקים זה בזה כדרך כל הבועלים נהרגים בראיה ואין צריך לעדים שיראו כמכחול בשפופרת דלא הזקיקתן תורה להסתכל כל כך ולישנא דקרא דכתיב בעריות שכיבה וגילוי ערוה הכי משמע כדרך המנאפים אי נמי דסמכינן חזקה מדאוריתא וחזקה צורה זו היא שהערה.

כ׳

סומכין על החזקות אע"פ שאין ראיה ברורה שהם קרובים אלא על פי החזקה שזו אחות הבועל או אמו או בתו וכדילפינן לעיל חזקה מדאוריתא מבית המנוגע ועוד ראיה דאפילו במיתת ב"ד סמכינן אחזקה שדנה תורה במכה ומקלל אביו שיומת ומנין לנו ראיה ברורה שזה אביו אלא בחזקה כך שאר קרובים בחזקה. אשה שהוחזקה נדה בשכנותיה שראוה היום מלובשת בגדי נדותה בעלה לוקה עליה דהויא שפיר חזקה. עד א' שהעיד על אשת כהן שנטמאת אחר שקנא לה ונסתרה ובא עליה בעלה אח"כ לוקה עליה משום זונה דכל שנבעלה בעילה האסורה נעשית זונה דאין לשון זונה אלא שזנתה ויצתה מתחת בעלה לאחרים כמו כי זנית מעלי לשון מורדת ויוצאת מזה לזה ואע"פ שעיקר העדות בעד א' כבר הוחזקה בזונה וסומכין על החזקות.

כ״ג

אע"פ שהאב נאמן לומר על בתו קדשתי' לפלוני ותנשא לו אינה נסקלת על פיו עד שיהיו עדים שנתארסה בפניהם דהא דילפינן דהאב נאמן מאת בתי נתתי וגו' נתינה הוא דילפינן ובנתינה לחוד הוא דמהימניה קרא לא לעונשין דקרא דוסקלוה דכתיב בתריה מיירי היכא דאיכא עדים וכן אין האשה נהרגת על פיה עד שיהיו שם עדים או תוחזק דלשויי נפשה חתיכה דאיסורא נאמנת לא לענין דיני נפשות:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות איסורי ביאה פרק א׳

י׳

ואחד הבא על הערוה כדרכה ואחד הבא עליה שלא כדרכה משיערה בה יתחייבו שניהן כו': כוון רבינו דאף בהעראה שלא כדרכה חייב ובזה אין הצדוקין מודין וכדאמר פ"ק דהוריות דאמרי כדרכה אסור אפילו העראה, בשלא כדרכה גמר ביאה הוא דאסור, אבל העראה שריא, ולכן כתב רבינו דהערה בשלא כדרכה חייב. וכן כתב רבינו בפרק יו"ד מהלכות סנהדרין לענין שאם טעה אם חוזר יעו"ש ובש"ק פ' אלו נערות הלכה ו' דברים מוטעים, והעיקר כנוסחא המוגהת: בין שהיו שוכבין בין שהיו עומדים:דאע"ג דגמירי אין אשה מתעברת מעומד [סנהדרין ל"ח] לא גרעא מהעראה שלא כדרכה, וקרא כתיב ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה ואיתקוש עריות להדדי ופשוט:

י״ט

אין העדים נזקקין לראות המנאפים שהערו זה בזה כו' אלא משיראו אותן דבוקין זה עם זה כדרך כל הבועלין הרי אלו נהרגין בראיה זו ואין אומרים שמא לא הערה מפני שחזקת צורה זו שהערה: מפורש בסוף פ"ק דמכות. דהורגין ב"ד על ידי עדות שראו כדרך המנאפין ובפ"ב דיבמות ברא"ש הביא בשם בה"ג דאין מוציאין מהבעל עד שיראו העדים כמכחול בשפופרת, וכתב והא ליתא דאפילו לענין חיוב מיתה סגי אם העדים ראוהו כדרך המנאפים כדאיתא בפרק השוכר את הפועלים כו' וכיון דבדיני נפשות דכתיב והצילו העדים סגי בהכי כש"כ לאוסרה על בעלה וכן פסק הר"ח מראיה זו עכ"ל. ולדעתי ראיה גדולה לדברי הבה"ג מהך סוגיא דהפועלים דשם אמרו, אמר ר"פ הני מילי בעו מינאי דבי ר"פ בר אבא ופשטי להו לאיסורא, כהלכתא מהו ללוש את העיסה בחלב ופשטי להו לאיסורא, הרי מדרבנן אסור משום גזירה דילמא אתי למיכליה בבשר, ולכן כעין תורא שרי כמפורש פרק כל שעה, ואידך בעו מינאי מהו להכניס מין ושאינו מינו לדיר ופשטי להו לאיסורא דלא כהלכתא דאמר שמואל ובמנאפים עד שיראו כדרך המנאפים ובכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת, הרי דאפילו לכתחילה פשיט דמותר להכניס מהא דשמואל דמיירי לענין עונשין, ולענין מלקות ודאי אם לא ראו עדים שיכניס כמכחול בשפופרת אין מלקות אבל איסורא איכא, וכן תמה ר"י בתוספות, ועוד דילמא כי העלה שניהם לדיר אף שנרבעו אחרי זה אז עבר על לאו דבר תורה, ובכ"ז אינו לוקה אם העדים אינם רואים הגמר של כמכחול בשפופרת שאינו ודאי שבא השור על החמורה כיון דהואי אינו מינו. אמנם זה יש ליישב דהוה ליה לומר ובכלאים עד שיראו כמכחול בשפופרת, מוכח דעד שיכניס על האדם קאי דהוא יכניס, אבל הראשונה קשה. ולכן צ"ל דאם משום אש בנעורת כו' זה לא שייך לענין כלאים דאימור יפרישן האדם אחרי זה, אבל באמת גם לענין לאוסרה על בעלה אין אוסרין אותה דאימור לא בעל אותה, (נ"ב. ולפ"ז א"ש לר"א דאמר בסוף פ"ק דכתובות דפוסל בבתה הא דתני מעוברת ולא ראוה שנבעלה להשמיענו דלא דראו כדרך המנאפים וטעם של ר"ג דמצי אמרה לא בא עליה לכן במיגו מהימנא אלא אפילו היא מעוברת מטעם חזקה מהימנא ועיי' תו' שם). רק לענין דיני נפשות שאין עונשין אלא בהתראה ושיתיר עצמו למיתה ושיאמר ע"מ כן אני עושה כדאיתא פרק היו בודקין, כיון שרואים אנו שדבק בה כדרך המנאפין והתיר עצמו למיתה ודאי גמר מלאכתו והערה אותה תיכף אף שלא ראו כמכחול בשפופרת, וגדולה מזו כתבו תוספות דמלקין את הנזיר וחזקה שלא ישאל על נזירותו יעו"ש בפרק השולח, וכן כתבו האחרונים דמלקין על השוחט פסח על חמץ משום שהתיר עצמו למלקות, ולא חיישינן דילמא ביטל כבר את חמצו כדין יעו"ש, וזה ברור דגם במלקות בעינן עד שיתיר עצמו למלקות כמוש"כ תוספות בתמורה פ"ק דף ז' תוד"ה אלא בתם ונעשה בע"מ, ויותר מזה מפורש בסוגיא דפרק הנשרפין גבי מלקיות מחזיקות התרו בו ושתק התרו בו והרכין ראשו כו', אעפ"י דלא לקי בהתראות כאלה דלא התיר עצמו למלקות כו' עכ"ל רש"י, וכן פסק רבינו פי"ז מהלכות סנהדרין ה"ה ודברי הלח"מ פי"ב מהלכות סנהדרין תמוה, [וטעה בזה בשו"ת חוט השני סימן י"ז יעו"ש] וכיון דמתרה בו אל תכניס הזכר אל הבהמה שאינה מינו והוא מקבל התראתו ואמר ע"מ כן אני עושה וחזינן שהעלה הזכר על הבהמה, הרי צריך לומר שחזקה שכך עשה שהכניס אותו אל הבהמה, רק אם תאמר שיש איסור על ההעלאה של הזכר על הבהמה א"כ הוא עושה איסור ויצא מכלל כשרי ישראל וחזינן שרוצה שיזדווגו זה עם זה א"כ ברור שגמר מלאכתו שרצה והרביע שניהם ולזה קיבל התראה, א"כ למה צריכין העדים לעמוד ולראות עד שיכניס כמכחול בשפופרת, ועל כרחין דבזה אין איסור אפילו של דבריהם וא"כ לא יצא בהעלאה של הזכר על הבהמה מכלל כשרי ישראל וכי מתרין בו אל תרביע אותן כלאים והוא מתיר עצמו למלקות ע"מ כן אני עושה אין מזה ראיה שכך עשה שהרביע אותן כלאים, דאימור לא עשה והוא יכול לומר מצחק אני, דמה ראיתם ממני שארביע כלאים באופן האסור, ולכן אין יכולים העדים להעיד לחייבו מלקות עד שיעידו שראה שהיה כמכחול בשפופרת. אבל אם תאמר שיש כאן איסור בהעלאה לחודא, הלא שפיר מתרים בו כיון שיצא מכלל כשרי ישראל והאי דעבר אדרבנן רשע מיקרי [פ"ב דיבמות דף כ'] וכיון שעשה מה שהוא שלא כדין וקיבל ההתראה ודאי דגמר ההרבעה והכניסן כמכחול בשפופרת ואף אם לא ראו העדים רק ההעלאה לחוד סגי ודוק . אבל אם נאמר דאוסרין אותה על בעלה כדרך המנאפין אף בלא התראה ודאי הוא משום שאש בנעורת וחזקה ודאי גמר ביאתו א"כ מאי ראיה דאין איסור בהכנסה לדיר, והאי דאין לוקין עד שיכניס והעדים צריכין לראות שיכניס הזכר להבהמה משום דעל הרבעה דבהמה לא שייך אש בנעורת ואימור לא הכניס כו' וע"כ כדפרישית: הגה"ה אולם מדברי רבינו בהלכות כלאים מוכח דאיסורא איכא בהעלאה, וצריך לומר דמפרש כיון דאין הלאו חל רק עד שיכניס האדם את הזכר בידו כו' די לעשות משמרת לאסור האחיזה וההעלאה סיג להאיסור ולא לאסור ההכנסה לדיר דהוי כמו משמרת למשמרת, ומשו"ה מייתי הגמרא ראיה מברייתא דבהלאו נכלל גם האחיזה וא"כ צריך להיות ההכנסה לדיר אסור מדבריהם וכי"ב מצאנו בש"ס רבות ודוק. ועוד נראה, דחזינא בפרק אמרו לו (דף י"ב) מודה ר"מ לחכמים שאם אמרו ב' בעלת שפחה חרופה כו' מהימן דאי בעי אמר להון לא גמרתי ביאתי, הרי דאין מביא קרבן דילמא לא גמר ביאתו והא במנאפין בשיראו כדרך המנאפין סגי. ואין לומר דרבינו דייק בלשון קדשו שחזקה זו שהערה אבל אין ראיה שגמר ביאתו, שא"כ איך היא חייבת מלקות על ביאת שפחה חרופה מנא ידעי עדים שגמר ביאתו, ואי דאמרה היא הא אין אדם נלקה ע"פ עצמו, ועל כרחין דחזקה דגמרו בעילתן וא"כ איך נפטר מקרבן למאן דמחייב בקרבן ע"פ עדים. וצ"ל דכיון שבמלקות התירה עצמה למלקות מסתמא ביאתה תגמר משא"כ בקרבן דבו לא שייך התראה לכן אימור לא גמר ביאתו ודוחק לחלק בין הוא להיא [וכיו"ב כתוב בדברי רבינו הלכות שבועות פ"ב הי"ב גבי תנאי היה בלבי יעו"ש], ואף לפי מה שפירשנו ג"כ דחוק כיון דבו ליכא התראה ואימור לא יגמר ביאתו וא"כ מנא לן דגמר ביאתו לחייב אותה מלקות, וצ"ל כיון שהתירה עצמה למלקות ותלוי בדעתו שלו והוה התראה, ודאי וחזקה שגמרו בעילתן אם לא דאיהו מכחיש לא גמרתי ביאתי ולא התיר עצמו שלקרבן לא שייך זה, וכ"ז דחוק: אולם לרבינו שלמה משמע בפרק הבא ע"י (דף נ"ה) ד"ה שפחה חייבי לאוין הוא דכתיב בה לא יהיה קדש כו' ושפחה שאין חרופה מחייב בהעראה, א"כ א"ש דבאמת אין חזקה על גמר ביאה ולכן מצי אמר לא גמרתי ביאתי, רק היא חייבת מלקות ממה נפשך או דמשום העראה חייבת משום לאו דלא יהיה קדש או משום גמר ביאה מקרא דבקרת תהיה, אך א"כ בלא גמר ביאתו יתחייב האיש מלקות משום לאו דלא יהיה קדש, ובגמר ביאתו יפטר ויתחייב קרבן, וזה אינו, וצ"ל דעל העראה אינו חייב דהוי התראת ספק שמא יגמור ביאתו ויפטר מן מלקות, אך א"כ אם היתה קטנה חייב מלקות וזה לא במשמע, וצ"ל דכיון דהיא חרופה לאיש תו לא שייך בה לא יהיה קדש דאינה כהפקר ותו נסתר מה שכתבנו ועיין מש"כ בזה בהלכות אישות ודוק: אמנם אם נאמר כך, דכיון דהיא חרופה ליתא ללאו דלא יהיה קדש, צריך ביאור קצת דברי הגמרא פ"ק דקדושין כ"א: עבד עברי כהן מהו שימסור לו רבו שפחה כנענית חידוש הוא ל"ש כהנים ל"ש ישראלים, דהא אין זה חידוש, כיון דבישראל אם עבד עברי נושא אשה, הלא היא שפחה חרופה ואינה כהפקר, ותו ליכא עלה לאו דלא יהיה קדש דהא אחר הבא עליה תחלת ביאה לא לקי משום זה וכמו שפרשנו, משא"כ בכהן דלא עדיפא ממשוחררת דג"כ לקי משום זונה א"כ איך תישתרי לכהן, והגם דבשפחה כנענית אם נאמר דזה הוי שפחה חרופה הלא על כרחין מן היחוד והוא הביאה וכדאמר פרק השולח (דף מ"ג) שפחה כנענית בת איתרוסי הוא אלא מאי אית לך למימר מאי מאורסת מיוחדת כו' וא"כ אימת הוי כקנויה להעבד כשבא עליה א"כ בשבועל אותה בא על השפחה ששייך בה לא יהיה קדש שהיא כהפקר, בכל זה לא שייך לומר ל"ש כהנים ל"ש ישראל, שבישראל רק על ביאה ראשונה משא"כ בכהן שעל כל ביאה וביאה עבר משום זונה. אך ז"א דהא אנן קיי"ל כרע"ק דסבר דשפחה חרופה בחציה שפחה כו' הא על שפחה כנענית המיוחדת לע"ע ליכא חיוב דש"ח, א"כ לקי עלה משום לא יהיה קדש על כל ביאה וביאה ואפ"ה שריא רחמנא הוה"ד לכהן וסבר הגמרא דשמואל קאי אליבא דרע"ק, ומשו"ה פריך לדידיה מהא דשקלו וטרו אם עבד עברי כהן נרצע יעו"ש, [או דכיון דעל ביאה ראשונה שייך ל"ש כיון דחידוש הוא, תו אמרינן הואיל ואישתראי בשאר ביאות] ודוק היטב בכ"ז:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות איסורי ביאה פרק א׳

א׳

הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה וכו'. דע דאין מחייבין אותו על כל ביאה וביאה אא"כ התרו בו בכל ביאה וביאה וזה מתבאר בפרק עשרה יוחסין (דף ע"ז) דאמרי' אלא שבא על אלמנה אחת ג' ביאות ה"ד אי דלא אתרו ביה פשיטא דאינו חייב אלא אחת כו'. (א"ה ועיין בפי"ד מהמ"א דין ז'). ומאותה סוגיא יש ללמוד דין מחודש דאמרינן התם האי אלמנה ה"ד אילימא שבא על אלמנת ראובן ועל אלמנת שמעון ועל אלמנת לוי אמאי אינו חייב אלא אחת הרי גופין מוחלקים. ומדלא צידדו לומר ה"ד אי דלא אתרו ביה משמע דבגופין מוחלקים אף שלא התרו בו חייב על כל אחת ואחת וכ"כ שם רבינו ישעיה ז"ל וז"ל הרי גופין מוחלקין פירוש ובהתראה אחת שהתרו בו הבא על האלמנה לוקה חייב על כל אחת ואחת ע"כ וכ"כ התוס' בפרק בתרא דמכות (דף כ') ד"ה לא. ודחו שם דברי רש"י דמשמע דס"ל דאף בגופין מוחלקין בעינן התראה על כל אחת. ודע שכתב שם רבינו ישעיה ז"ל דלא אמרינן גופין מוחלקין אלא בב"ח אבל בשחוטין לא אמרינן גופין מוחלקין משום דלא חשיבי וכתב דגם בבהמה אמרינן גופין מוחלקין בב"ח דמה לי רבע ה' בהמות מה לי בא על ה' נדות וכן אם אכל אבר מן החי מה' בהמות או שתלש מחלב ה' בהמות ואכל בהעלם אחד או ששתה דם הקזה מה' בהמות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ע"כ. ועיין במ"ש מהרימ"ט בחידושיו בסוגיא זו משם הרא"ש ז"ל. ועיין מ"ש התוספות בפ"ח דזבחים (דף ע"ז) ד"ה הפיגול שהביאו שם סוגיא זו והנראה מדבריהם שם דפליגי על רבינו ישעיה ז"ל וס"ל דאמרינן גופין מוחלקין אף בדבר שאינו ב"ח ובהתראה אחת סגי ודוק היטב בדבריהם שצריכים תלמוד:

ה׳

הבא על בת אשתו בחיי אשתו. נ"ב כאן רמז הר"מ מ"ש בפ"ב דין ח':

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

נחל איתן · הלכות איסורי ביאה פרק א׳

א׳

עיין במל"מ בשם תוס' רי"ד בקידושין דלא אמרינן גופין מוחלקין אלא בבע"ח כגון שתלש אבר מן החי מה' בהמות ואכל וחייב על כל אחת ואחת אבל בשחוטין לא אמר גופין מחולקין דלא חשיבי. ומתוס' בזבחים (דף ע"ח) משמע דאף בשחוטין ס"ל דגופין מחולקין ובפ"י דשגגות הקשה המל"מ על דברי תוס' רי"ד משוחט ה' זבחים בחוץ דאינו חייב אלא אחת. ובס' מעיין החכמה לא ראה דברי המל"מ דשם והקשה מדנפשיה כן אלא שביאר יותר דבשלמא גבי רבע ה' בהמות שייך טפי לומר גופין מחולקין מבשוחט בחוץ משום דהבהמה ג"כ נהרגת אבל אין טעם לחלק בין אכילת אבר מן החי מה' בהמות לשחוטי חוץ. עוד הקשה שם בס' הנזכר דמסוגיא דסוף פ' אותו ואת בנו (חולין דף פ"ב) גבי השוחט אותו ואת בנו ובנו ואותו דהוו בע"ח ולא מחייבי רבנן אלא אחת אלמא דגם בבע"ח לא אמר גופין מחולקין וכן הקשה מסוף פ' גיד הנשה (חולין דף ק"ב) גבי אכל אבר מן החי ובשר מן החי אינו חייב אלא אחת למאן דמפיק להו מאזהרה אחת ומוקי לה התם בב' בהמות והניח בצ"ע. וכן הקשה בעל פמ"ג בס' רט"ז ובס' שושנת העמקים כלל ח'. ונראה ליישב ע"פ מ"ש תוס' בסנהדרין (סוף דף נ"ג) אהא דר' אבהו התם דלא אמר גופין מחולקין אלא בנדה ושחוטי חוץ דגלי קרא. ובעל מעיין החכמה בעצמו ביאר הדבר דתליא בהא דאיתא בכריתות אי שבתות כגופין דמי והוא הדין בהמות וא"צ רבויא או לאו כגופין דמו וצריך רבויא. וא"כ י"ל דה"נ ס"ל להני אמוראי דסוף פ' גיד הנשה. ומההיא דסוף פ' אותו ואת בנו בלא"ה לא קשה דהתם במעשה אחד של איסור איירי כמו בשחטה ואת בת בתה ואח"כ שחט את בתה דבשעת שחיטת בתה באו ב' האיסורין של אותו ואת בנו ומשו"ה אע"ג שבא ע"י גופין מחולקין של אותה ובת בתה אינו חייב אלא אחת דבשחיטה אחת באו שני האיסורין משא"כ היכא שעושה ב' מעשה של איסור בשני פעמים אמר גופין מחולקין. ותדע דהא אם שחט האם וב' בניה קושטא דמחייב ב' וא"כ אדרבא מוכח משם דבב' מעשים אמר גופין מחולקין בבע"ח וחייב ב'. וכן פסק רבינו בהל' שחיטה ובהל' שגגות פ"ה. וההיא דזבחים תירץ בס' שער המלך דלא חשיב התם כבע"ח משום דחיוב דשחוטי חוץ אינו אלא בגמר זביחה והו"ל כשחוטין: ועוד יש לי ליישב דשאני גבי שחוטי חוץ דגלי קרא דלא אמר בה גופין מחולקין. והוא מדאיצטריך בה קרא דעולה או זבח לחלק בהעלאה כדאיתא בזבחים (דף ק"ז) והיינו לחייב על כל אחד ואחד וכמ"ש בס' מל"א ש"מ דאילו בשחיטה אינו חייב על כל זבח וזבח: ויש לי להביא ראיה לדעת תוס' רי"ד דבשחוטין לא אמר גופין מוחלקין מסוגיא דפ"ק דכריתות (דף ד') גבי אכל חלב שור כשב ועז. וכן מסוגיא דשם (בדף י"ד ע"א) עיי"ש. וכן משמע בסוף פ' אותו ואת בנו (ריש חולין דף פ"ג) גבי אוכל גיד הנשה מב' בהמות דקאמר דלא הוי גופין מחולקין והיינו משום דשחוטין הן ומהר"ם נדחק בזה עיי"ש:

י״ג

כל אשה אסורה וכו'. הנה רבינו כאן לא ביאר הזמן מאימתי היה נקרא גדול לעונשים בזמן הבית. והיינו משום שסמך על מ"ש בפ"ב דהל' אישות דין י' דמי"ג שנה ויום אחד והביא שתי שערות נקרא גדול וא"כ ה"נ איירי שהביא ב' שערות והוא בן י"ג. וראיתי להרב רא"מ בסדר חיי שרה שהוקשה לו על דברי רבינו כאן דאיך סתם וכתב חיוב כרת משנעשה גדול שהוא מי"ג שנה ואילך הרי קיי"ל דבי"ד של מעלה אין עונשין אלא מבן עשרים שנה ומעלה. ומחמת כן פירש"י דחייב כרת דקאמר על גדול סתם דהיינו מי"ג שנה לאו כרת ממש הוא אלא היינו לחייב מלקות בבי"ד של מטה בזמן הבית דחייבי כריתות היו לוקין. וזה דחוק דמדנקט רבינו כרת או מלקות משמע דכרת לא נקט משום מלקות. גם מ"ש בשו"ת חות יאיר דעל דבר המפורש עונשין בי"ד של מעלה אף שעבר פחות מבן כ'. קשה לי מדאיתא בשבת (דף פ"ט) דיצחק ילמד לעתיד זכות על בני אדם ויאמר להקב"ה כמה חטאו כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרין שנין דלא ענשת עלייהו משמע דלא מעניש בהו על שום חטא. וגם משמע דלא מעניש אף בעולם הבא שהרי מיירי בדין דלעתיד וקאמר דל עשרין וכו'. ודלא כמ"ש בשו"ת חכם צבי סי' מ"ט דרק כאן בעולם הזה אין מענשין לפחות מבן כ' אבל בעוה"ב מענשין עונש כרת גם לפחות מבן כ'. אלא יש ליישב הא דנקט רבינו חיוב כרת בפחות מבן כ' דמשכחת לה ע"פ מאי דאיתא בס' תיקוני הזוהר תיקון מ' וז"ל מאן דאיסתלק מעלמא עד דלא מטא לעשרין שנין מאן אתר אתענש וכו' בדא אתקיים ויש נספה בלא משפט דכד ענשא נחית לעלמא איהו דאערע בההוא מחבלא אתענש דלא אשגיחו עליה מלעילא ועליה כתיב עונותיו ילכדנו את הרשע. את לאסגאה מאן דלא מטון יומוי לאתענשא עונותיו ילכדונו ולא בי דינא דלעילא ע"כ. וכן איתא בזוהר סוף פרשת וירא ובפרשת פקודי בהיכל נגה ועיי"ש. הרי דגם קודם כ' נענש בכרת מחמת עונותיו מכח המחבל שפגע בו ולא מכח הבי"ד שחייבוהו אלא שעונותיו גורמין שאין משגיחין עלי' מלעילא וממילא נופל ביד המחבל שפוגע בו בשעת הדין ר"ל: ועפ"ז י"ל קושיית המפרשים אהא דאיתא בפ"ה דברכות דשמואל היה חייב מיתה בידי שמים על שהורה הלכה בפני עלי רבו והוא לא היה אז רק ב' שנים ואיך שייך בו חיוב מיתה ולפי מ"ש י"ל החיוב כנ"ל:

ט״ז

ואחד בהמה ואחד חיה ועוף שנרבעו הכל בסקילה. ועיין במגי"ד והנה לא נתבאר בפירוש בגמרא דין חיוב מיתה לעוף הנרבע. אמנם רש"י ז"ל פירש כן בחולין (דף פ"ה) אהא דתנן חיה ועוף הנסקלין כגון שנרבעו ונגמר דינן ושחטן. וזה דלא כבעל ס' יראים סי' רל"ב דמספקא ליה בעוף הנרבע אי חייב סקילה דבקרא לא כתיב אלא ואת הבהמה תהרוגו וחיה בכלל בהמה אבל עוף לא שמעינן: גם מאי דמספקא ליה לבעל ס' יראים שם בעוף הרובע אי חייב הוא תמוה דהא בזבחים (דף פ"ה ע"ב) אמרינן דרובע ליתא בעוף ופרש"י דלא שייך בו רובע דאין עוף רובע אשה. ואפ"ה איתא בנרבע לעניין פסול קרבן דממעטינן ליה ממן הבהמה כדמסיק התם וא"כ יש ללמוד מזה דה"נ איתא בכלל בהמה לעניין חיוב דנרבע. וטעמא משום דאמרינן דילפינן בהמה בהמה משבת דעוף בכלל וכדאמרינן בסוף פ' הפרה לעניין כלאים וה"נ אמרינן גבי נרבע. וגם הרב המגיד נראה שנתכוון לזה וה"נ צ"ל בההיא דזבחים. ואע"ג דחיה לא הוה התם בכלל בהמה דהא ממעטינן לה לגמרי מקרבן מדכתיב בקר וצאן כדאיתא בתו"כ. וא"כ לא קאי עלה מיעוטא דמן הבהמה לעניין נרבע מ"מ עוף בכלל הוי:

כ׳

ומנין לנו ראיה ברורה שזה אביו וכו'. וכתב הרב המגיד שהוא מבואר בירושלמי בקידושין. והנה גם בתלמודא דידן איתא כן בנזיר (דף מ"ט). והא דבפ"ק דחולין אמר דהוא מטעם רוב. עיין מ"ש בבית שמואל באה"ע סי' י"ט ובס' תב"ש בחידושיו לקידושין: ובשו"ת זכרון יוסף חלק אה"ע סי' ג' וח' כתב דאיצטריך נמי חזקה גבי אביו משום דשמא נתחלף אחר הלידה באחר וזה יש לחוש גם גבי אם ואיצטריכא לחזקה דכריכה. ולפי דבריו צ"ל דהא דאמר בנזיר דאמו ודאי ילדתו היינו לומר דמתחילה היתה ודאי כשילדתו ומחמת חזקה דכריכה עתה נעשה כודאי דמעיקרא כשעת לידתה אבל אביו מעולם לא ודאי היה:

כ״ב

המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאת והיה בעלה כהן וכו' הרי זה חייב אע"פ שעיקר העדות בעד אחד כבר הוחזקה זונה. לא הראו מקור כאן לזה. והוא מבואר בירושלמי בסוטה ובנזיר. ולכאורה יש להקשות מזה על מ"ש רבינו לקמן בפרק י"ח דין י"ב כל אשה שקינא לה בעלה ונסתרה ולא שתת מי סוטה שהיתה שם עדות שמנעה מלשתות ה"ז אסורה לכהונה מספק. והרי כתב כאן דחייב כשהיתה עדות שנטמאה אפילו אחד ומשמע דהוא הדין קרוב או פסול חייב ואינה שותה דהא כתב רבינו פ"ג דעדות דכל מקום שעד אחד מועיל הוא הדין קרוב ופסול וא"כ איך כתב דאסורה לכהונה מספק כשיש עדות המונעה מלשתות הא אפי' חייב נמי עלה כהן. וי"ל על פי מ"ש הכ"מ בפט"ז מהלכות סנהדרין דדוקא כשלא הכחיש את העד קודם שקרב לה אבל אם הכחיש את העד קודם אינו חייב. וא"כ י"ל דלקמן איירי שהעדות שמנעה מלשתות שאמר שנטמאה הכחישו אח"כ כהן אחד ואמר שלא נטמאת ולאותו כהן אינה אסורה כשנתאלמנה אח"כ אלא מספק אבל אינו חייב כיון שהכחישו מקודם שעבר:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות איסורי ביאה פרק א׳

כ״ג

האב שאמר בתי זו מקודשת כו' אינה נסקלת על פיו כו'. כתב ה"ה בקידושין פרק האומר מחלוקת רבא ור"א ור"ח רבא ור"ח ס"ל דאין סוקלין כו' והוה ליה תרי לגבי חד כו' הנה בפ' האומר אמרי' ואזדא ר"ח לטעמיה דאמר ר"ח בני זה ט' שנים נאמן לקרבן ולא למכות ועונש כו' תניא כותיה דר"ח כו' וכתבו התוספו' ישנים וז"ל תימה היכי מייתי מדר"ח לטעמיה הא מסתמא ר"א לא פליג אמתניתין דלקמן דלשבויה לא הימניה למכות ולעונשין אין להאמינו טפי משבויה ע"כ וכתב הרב הח"ה ז"ל וז"ל ונראה דלאו קו' היא דלא האמינו קר' בשבויה משום דלאו בנשואין היא אבל מכות ועונשים שע"י נשואין כי הכא ודאי דהאמינתה תורה כדכתיב וסקלוה בהאי פרשה ולא ס"ל וסקלוה בעדים כמו שכתבו התוס' לרב עכ"ל והם דברים תמוהים לא זכיתי להבינם דודאי במכות ועונשים שע"י נשואין ל"ק להו להת"י דהא ודאי לא דמי לשבויה משום דלאו בנשואין היא דזה מבואר מדלא הקשו קושיתם לר"א דס"ל דסוקלין ממתני' דלקמן אלא מאי דק' להו ז"ל הוא למאי דקא' בגמ' ואזדא ר"ח לטעמי' דאמר ר"ח בני זה בן ט' שנים כו' נאמן לקרבן ולא למכות ועונשין דהתם לאו במכות ועונשים שע"י נישואין היא אלא שאם בא עליה אחד מן העריות לחייבו מיתה וא"כ היכי קאמר ואזדא ר"ח לטעמיה דמשמע דר' אליעזר פליג עליה דר"ח בהא והא אפילו רבי אליעזר מודה דומיא דשבויה וזה מבואר ולעיקר קו' י"ל דהכי מייתי דכי היכי דס"ל לר"ח התם דלא מהימנינן לי' לכולא מילתא אלא לקרבן ולא לעונשין ה"נ ס"ל הכא דלא מהימנינן ליה לכולה מילתא כדקאמר ר"א אלא לאיסור' ולא לעונשים משא"כ לר"א דס"ל דכל דמהימנינן ליה מהימנינן לי' לכול' מילת' ה"נ התם ס"ל דאינו נאמן כלל משו' דאי מהימנינן ליה לקרבן ה"נ דמהימנינן ליה לעונשים ולעונשים ודאי לא מהימנינן ליה דומיא דשבויה כנ"ל ועל דברי ה"ה ז"ל יש לי מן הקושי למה זה הוצרך לומר דהלכה כרבא ור"ח משום דהו"ל תרי לגבי חד ות"ל דבהדיי' אמרי' תניא כותיה דר"ח וי"ל ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות איסורי ביאה פרק א׳

י״ב

אבל הבא על ערוה מן העריות והיא מתה פטור מכלום. והוא ש"ס ערוך פ' הבא על יבמתו דף נ"ה שכבת זרע באשת איש פרט למשמש מתה דסד"א לאחר מיתה נמי שארו אקרי ואימא לחייב עלה באשת איש קמ"ל נמצא דכל שמתה האשה פקעה זיקת בעלה ולא הויא אשת איש. ובכן אני תמיה על מרן החבי"ב ז"ל באה"ע ריש סי' י"ז הגהות הטור אות ב' כתב וז"ל אשת אליהו או ריב"ל מותרת לינשא תרומת הדשן סי' ק"ב א"ה וכו' ועוד אומר אני נפקותא אחריתי דנ"מ כשתחיה אשת אליהו או ריב"ל בתחית המתים מותרת לינשא דכל זמן שהבעל קיים לא מפני שמתה היא פקעה זיקתה וסבור אני לומר דאם מתה אשה תחת בעלה מיתה ודאית ושוב חיתה ע"י נביא דלא פקעה זיקת בעל מעליה ואינה יכולה לינשא לאחר אלו דבריו ז"ל והמה דברים תמוהים דהא הלכה פסוקה היא דכל שמתה פקעה זיקת בעלה דלאו שארו היא והבא עליה פטור מכלום. אמנם מטעם אחר נראה דאשת איש שמתה וחיתה על ידי נביא כבן הצרפית ובן השונמית לא פקעה מעליה זיקת בעלה דכיון דחיתה לא חשיבא המיתה מיתה והוא ש"ס ערוך פרק התנוקת שאלו לר"י בן חנניא בן שונמית מהו שיטמא א"ל מת מטמא ואין חי מטמא ע"כ הרי דחשיב כאילו לא מת כלל ולכן ליכא טומאה ולאו דוקא אחר שחיה אלא אף בעודו מת דכיון דלא חשיבא המיתה מיתה ליכא טומאה ואי הוה טומאה בשעת מיתה אח"כ כשחי טומאה היכן הלכה נמצא א"כ דהמיתה כזאת כלא חשיבא ומינה דלא פקעה זיקת בעלה אלא דבמיתה ממש כדרך כל הארץ בלי תחיה עד תחית המתים פקעה זיקת בעלה ונמצא א"כ דכשחיתה בתחית המתים אפילו בעלה חי אינה אשת איש דפקעה מעליה זיקת בעלה נמצא הדבר מפורש בש"ס דילן דכל שמת וחי כדרך בן הצרפית ובן השונמית לא הויא מיתה ולפ"ז לא היה לו להרב ברכי יוסף נר"ו באה"ע סי' י"ז להפשיט ספקו אשת ר' זירא שנשחט אי אחר שנתרפא היתה צריכה אשתו קדושין אחרים מהירושלמי דפרק מי שאחזו סי' ג' ועלה על דעתו לומר דש"ס דילן פליג עליה יעו"ש דהא פשוט בש"ס דילן דלא חשיב מיתה כיון דחזר להחיות וק"ל ועיין להרב חידושי אגדות שם בפ' תנוקת ועיין לתלמידי הר"פ בשיטה מקובצת לב"מ (גבי) דף קי"ד דקשיא להו היאך החיה אליהו לבן הצרפית ותירצו דכיון שהיה ברור לו שמחיהו כחי דמי עכ"ל הרי דכל כנדון זה חשיב חי ואף שהתוס' שם הוסיפו בתירוץ וסיימו הכי שהיה ברור לו שיחיהו הותר לו משום פקוח נפש עכ"ל כתבו כן לתרץ דהיאך בהיותו מת נכנס להטמאות ואהא תירצו משום פקוח נפש ברם לענין שאח"כ חי כמאז ומקדם בזה ודאי דלא חשיב מת כלל ולמפרע ידעינן דליכא טומאה וכמ"ש בפ' תנוקת וא"כ לגבי אשה אי אירעה לה כזה ודאי לא פקעה ממנה זיקה מבעלה וכל זה פשוט. והרואה יראה בדבריהם אלו דהתוס' דארכבהו תירוצם אתרי רכשי. ולענ"ד חסר בדבריהם תיבות אי נמי והוו ב' תירוצים והמפרשים נדחקו. הדרן לקמייתא דמ"מ כשהתחיה היא בתחית המתים ודאי דפקעה זיקת בעלה. ושוב ראיתי שדברי מרן החבי"ב יתכנו ע"פ פירוש רש"י וגירסתו שם דגריס בש"ס הכי דסד"א הואיל לאחר מיתה נמי שארו איקרו אימא ליחייב עלה באשת איש קמ"ל ופרש"י סד"א הואיל וכו' דבעלה מקרי דכתיב גבי טומאה כי אם לשארו ושארו היא אשתו ליחייב עלה קמ"ל עכ"ל הרי דאף לאחר מיתתה שארו מיקרי וזיקת בעלה עליה אלא דהבא עליה פטור מגזרת הכתוב דכתיב שכבת זרע יתר לאפטורי וזו היא שיטת התוס' בב"ב דף קי"ד ע"ב ד"ה מה אשה שכתבו בפירוש הכי וז"ל דאמרינן בפרק הבא על יבמתו דלאחר מיתה נמי מקרי שארו ברם התוס' בסוגיין דיבמות רוח אחרת אתם דלאחר מיתה לאו שארו מקרי והיינו טעמא דלא גרסי הואיל אלא לאחר מיתה נמי שארו איקרי אימא לחייב עלה באשת אשת קמ"ל ור"ל דגלי קרא דלא אגידה ביה לאחר מיתתה ושארו דכתב רחמנא שהיתה כבר ונמצא א"כ דאין מהש"ס תיוהא על דברי החבי"ב ומ"מ לא ימלט מן הגמגום שכתב כן מדעתו שכתב וסבור אני לומר וכו' ומה גם דהתוס' חלוקים ולא היה לו לומר אלא דלשיטת רש"י נ"מ הכי והו"ל להביא הך סוגיא דפרק הבא על יבמתו ודוק. ודע דדברי התוס' דסוגיין לא באתי לכונתם דכתבו דההיא דפרק יש נוחלין דקאמר כשם שאין יורש את אשתו בקבר להנחיל לקרוביו וכו' והא דפשיטא ליה בבעל טפי היינו מהך דהכא וכו' ופי' דבריהם דהיינו דהאיש מת ואח"כ מתה אשתו ואחר שמתה אשתו באה לה ירושה בקבר קאמר דאינו יורש את אשתו כשהוא בקבר להנחיל לאחיו דכבר פקע זיקת בעלה כשהיא מתה דלא מיקרי שארו ומשום דגבי האיש שאינו יורש את אשתו הוי פשוט יותר מכח דרשא דהכא נקט כשם וכו' והא בנדון כזה שמת האיש ואחר שמת הוא מתה היא והוא אינו יורשה להנחיל לאחרים אין צריך להשתמש מטעמא דכשמתה האשה אין זיקת בעלה עליה אלא דכיון שמת הבעל תחילה ליכא זיקה עוד על אשתו דהרי היא אלמנה ומותרת לכל אדם ומהיכא תיתי לירש את אשתו כשהיא בקבר. ושוב ראיתי להרמב"ן ז"ל בשיטת ב"ב משם הר"י הלוי שזה עצמו פי' בש"ס כשם שאין הבעל יורש את אשתו דהיינו אחר שמת הוא אינו יורשה כיון שהיא מותרת לינשא לאחר הרי היא קונה את עצמה לגמרי במיתת בעלה כן נמי וכו' יעו"ש באופן שדבריהם נעלמו ממני. ועוד קשה לדבריהם דלא גרסי הואיל ונ"מ דכיון שמתה פקע זיקת בעלה מעליה מהיכא נפקא וכי משום דכתיב שכבת זרע נאמר פרט למתה שאינה אשתו עוד הא עדיין יש לקיים ב' המקראות דלעולם שארו זו אשתו ואף אחר שמתה וכפשטא דקרא כי אם לשארו אף אחר מיתתה נקראת שאר וזיקת בעלה עליה ושכבת זרע אתא דכיון דליכא הזרעה פטריה קרא ממיתה לבועלה ונ"מ דאי חיה ע"י תפלה הבועלה חייב מיתה דליכא מיעוטא דשכבת זרע ועוד דדבריהם סתראי נינהו מיבמות לב"ב. ושוב נגלה אלי חידושי תוספי הרא"ש על מס' יבמות וז"ל לאחר מיתה מיקרי שארו וא"ת הכא משמע דאי לאו קרא הו"א דחשיב שאר לאחר מיתה ובפ' יש נוחלין פשיטא לן דאין הבעל יורש את אשתו בקבר והיינו טעמא משום דפסק שארו לאחר מיתה וי"ל משום דמהך דרשא דהכא דאשמועינן מקרא דלאחר מיתה לא אקרי שארו הוא דפשיטא ליה התם והא דכתיב כי אם לשארו גבי טומאה הכי פירושו למי שהיתה שארו כבר בחייו יטמא לה במותה עכ"ל והיינו כדברי התוס' דידן דכל שמתה פקע זיקת בעלה ונמצא א"כ דכשחיתה בתחית המתים אי פקע זיקת בעלה או לא במחלוקת היא שנויה לפי פירושי הסוגיא דיבמות ברם בחיתה ע"י נס לא חשיב מיתה כמ"ש מפרק תינוקת וכן נראה ג"כ מהירושלמי שהביא הרב ברכי יוסף נר"ו וק"ל. והנה מהך סוגיא דאנן קיימין דקאמר סד"א שארו וכו' תברא למ"ש הגאון הרא"ם ז"ל סדר אמור ד"ה אין שארו וז"ל דזה שאמרו אין שארו אלא אשתו אינו אלא דרך אסמכתא כמו עירובי תבשילין וכו' יעו"ש דהא בש"ס קאמר דאצטריך שכבת זרע דסד"א כיון דשארו אקרי בההוא קרא דכי אם לשארו וכו' וכיון דקרויה שארו הו"א לחייב עלה באשת איש קמ"ל הרי דמשום שארו דכתיב גבי טומאה אצטריך קרא דשכבת זרע יתירא נמצא דהוי דאורייתא ויש ליישב דזה שאמרו בש"ס הוא למ"ד משמש מת בעריות חייב ברם למ"ד פטור שארו אינה אשתו ודוק ועוד י"ל על פי מ"ש התוספות שהבאנו דאשה אחר מיתתה לאו שאר היא וכאן קיימינן לאחר מיתתה ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות איסורי ביאה פרק א׳

כ״ג

האשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת על פיה עד שיהיו שם עדים כו'. ומשמע דאפילו שהוחזק' על פיה שאמרה שהיא מקודשת נהרגת וכן נראה בהדייא ממ"ש לעיל בהל' כ"א ולפ"ז קש' דבפרק עשרה יוחסין ד"פ מייתי תלמודא ההיא עובדא דאשה א' שבאת לירוש' ותינוק מורכב לה על כתפה והגדילו בחזקת שהוא בנה ובא עליה והביאוה לב"ד וסקלו' לא מפני שהוא בנה ודאי אלא שהיה כרוך אחריה דהוייא חזקה דאית בה מעשה תיפוק ליה מפני שהוחזקה על פיה שהיה בנה. ועיין למהרי"קו בשורש פ"ז שחילק בין מלקות למית' בענין החזקות יע"ש וכעת צ"י:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות איסורי ביאה פרק א׳

ה׳

ואלו הן העריות שמיתתן בשרפה וכו'. קשה לי לפי דעת רבינו דכל דבר הנלמד בג״ש הוי ד״ס א״כ אם חמותו ואם חמיו דילפינן לה בגמרא בריש פרק הנשרפין (סנהדרין דף ע"ה) מג״ש הוי מד״ס דבשלמא באינך דיליף שם בברייתא בת אשה ובת בתה וכו' אע״ג דילפינן עונש בג״ש מ״מ לא הוי ד״ס כיון דהאזהרה כתיבא בתורה אבל אם חמיו ואם חמותו עונש ואזהרה מדרשא אתיא ואע״ג דלר״ע דדריש אותו ואתהן אם חמותו מיהא כתיבא בהדיא היינו לאביי אבל לרבא הא מסקינן שם דחמותו לאחר מיתה איכא בינייהו ולכולהו אם חמותו מדרשא אתיא וא״כ קשיא למה לא כתב רבינו שהיא מד״ס כמ״ש לקמן בפרק ב' גבי הבא על אשה דרך זנות דאינה אסורה אלא מד״ס משמע דכולהו אינך הוו דבר תורה וצ״ע:

י״ב

הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה וכו'. כתב ה״ה שהמתעסק כגון נתכוון לאשתו ונזדמנה לו אחותו משמע דהאי פירושא מיקל טפי מפירוש בתרא דדוקא הכא דנתכוון לביאה מיהא חייב אבל היכא דלא נתכוון לביאה כלל פטור ופירוש בתרא החמיר דאפילו לא נתכוון לביאה כלל חייב ולכאורה קשה דכי הך פירוש בתרא נראה מוכרח בגמרא דקאמר בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף ס"ב ע"ב) על ההיא דמתעסק בחלבים ועריות חייב דמתעסק בשבת פטור פי' שם דמתעסק בשבת היינו שנתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר משמע אע״ג שלא נתכוון לחתיכה כלל ואפילו הכי אמר דבעריות חייב משמע אע״ג דלא נתכוון לביאה כלל וא״כ קשה לפשט קמא מיהו לזה י״ל דלא פירשו בגמרא כן אלא לאביי דאמר בפרק כלל גדול דדוקא נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור משום דלא נתכוון לחתיכה אבל אם נתכוון לחתיכה בעלמא כגון נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר חייב ומשום דבגמרא בעי לפרש ברייתא דמשא״כ בשבת לכ״ע נקט חלוקה דהוי פטור לכ״ע אבל לדידן דקי״ל כרבא דאפילו נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור ופירוש ברייתא דמשא״כ בשבת דנתכוון לחתיכה בעלמא וכן ההיא מימרא דרב נחמן ובכה״ג אמרינן בעריות דחייב דנתכוון לביאה כגון דנתכוון לאשתו ונזדמנה לו אחותו. ומ״מ קשה לי קצת בדברי ה״ה דכתב פירוש בתרא בשם יש מפרשים נראה שהוא דעת רבינו בפרק ב' מהלכות שגגות שכתב שם כיצד היה מתעסק עם אשה ובעלה בלא כוונה לבעילה והרי היא ערוה עליו כו' ואם כן לא היה לו לכתוב פירוש זה אלא בשם רבינו ומלשונו משמע דרבינו אינו מפרש כך. עוד קשה לי שם על דברי רבינו ז״ל שכתב נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר בלא כוונה לחתיכה דהא כיון דהוא פסק כרבא וכמ״ש בפרק ב' מהלכות שבת היה לו לכתוב נתכוון לחתוך דלרבא אפילו נתכוון לחתיכה בעלמא פטור ואולי י״ל בדוחק לזה דרבינו לא הכניס עצמו שם לפרש הדינים הנוהגים בשבת וסמך על מ״ש בהלכות שבת ולא כתבו שם אלא אגב דעריות ולכך נקט נתכוון להגביה משום דבעריות נקט בלא כוונה לבעילה אגב הא נקט הא:

ט״ו

אחד הבא על הזכר וכו'. כתב ה״ה ודעת רבינו אעפ״י שהוא ספק וקידושיו ספק כמו שנזכר בפרק ד' מהלכות אישות אעפ״י וכו' וא״ת והא בפרק הערל (יבמות דף פ"ב ע"ב) אמרו אנדרוגינוס נושא תני ואם נשא ופירש״י ז״ל אנדרוגינוס נושא לכתחלה אלמא זכר מעליא הוא וקשיא לריש לקיש דאמר אין מאכיל בחזה ושוק ע״כ משמע דלמ״ד ספק דהוי ר״ל אינו נושא לכתחלה וי״ל דהא מפרש כפירוש התוספות דמאי דפריך הוא מדקאמר נושא משמע נישואין גמורין דאי לא היה לו לומר אנדרוגינוס שקידש קידושיו קידושין. כתב עוד ה״ה ונשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה x כמו שנזכר בפרק כ״א קשה דאדרבא בפרק כ״א פסק רבינו דאינן אסורות לכהונה. וי״ל דה״ק ואע״ג שאשה אינה נושאת אשה והוא אסור דהא איכא למ״ד בגמרא דנשים המסוללות פסולות לכהונה כמו שנזכר בפרק כ״א פירושו כמו שהזכיר ה״ה עצמו בפרק כ״א בשם רב הונא וא״כ אע״ג דלא קי״ל כוותיה בענין פסול הכהונה מ״מ איסורא איכא וא״כ אשה אינה נושאת אשה ואסור מ״מ כזכר הוא לענין זה:

כ״ב

המקנא לאשתו כו'. כבר ביארתי לשון זה בהלכות גירושין. כתב הרב המגיד ז"ל ועוד שממ"ש הר"א ז"ל נראה בביאור וכו' קשה דמהיכן משמע לו כן מדברי הר"א ז"ל ונראה דמשום דלא השיגו פרק י"ח בההיא דכתב רבינו דאשת ישראל שנאנסה אסורה לכהונה וא"ת הא נמי לא השיגו בההיא דסובר כלישנא בתרא י"ל דהא לא הוי כל כך קושיא דסמך על מ"ש כאן אבל בההיא דאשת ישראל כיון שלא השיגו בשום מקום ודאי דמשמע דמודה ליה:

נחלת הכלל · ToratEmet

יד איתן · הלכות איסורי ביאה פרק א׳

ט׳

הבועל אין לו אונס כו'. היינו שיש עליו דין חיוב מיתת ב"ד אבל מ"מ אין ב"ד ממיתין אותו דכיון שאנסוהו ודאי שלא התרו בו וכ"כ הכס"מ בה' סנהדרין רפ"ב. ומ"ש הה"מ דאף רבינו מודה שיש אונס לבועל אם נתכוון לאשתו ותקפתו א' מהעריות או שדבקו כותי עליה (וכ"כ הרדב"ז בסוף ח"ב דכה"ג הוי אונס), והדין עמו דכן מוכח ממ"ש רבינו בה' יסודי התורה פ"ה דבגלוי עריות נמי אם עבר באונס אין ב"ד ממיתין אותו וש"מ דיש אונס נמי לערוה כמו בע"ז וש"ד דנקט התם ואין עליהם אף דין חיוב מיתה כלל. ומצאתי שפירש כן דברי רבינו הלח"מ בפרק כ' מה' סנהדרין. והוא כמ"ש התוס' ברפ"ו דיבמות ופ"ד דב"ק (דף מ' ע"ב) דכה"ג הוי אונס. ודלא כס' מרכבת המשנה ח"ב דרבינו ס"ל דאף אם נתכוון לאשתו חייב כשבא על הערוה דחשוב לדעת אף דמתחלה הוי אונס דלא אמרינן תחלתו באונס וסופו ברצון הוי אונס רק בנבעלת ולא בבועל. ונעלם ממנו דברי רבינו דה' יסה"ת ודברי התוס' שבועות (סוף דף י"ז) עיי"ש דחשוב אונס גבי שמש שלא בשעת וסתה ונטמאת וכ"פ ביו"ד סי' קפ"ה ועיין ביו"ד סי' קנ"ז וכ"מ מדברי רבינו פ"ד מה' א"מ. ועוד משכחת אונס בבועל כמ"ש תוס' בספ"ב דכריתות עיי"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות איסורי ביאה א׳, מתוך הלכות איסורי ביאה שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות איסורי ביאה כל הרמב״ם