הלכות איסורי ביאה · פרק י״ח
הלכה א׳
מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמַדְנוּ שֶׁהַ (ויקרא כא ז יד) "זּוֹנָה" הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה הִיא כָּל שֶׁאֵינָהּ בַּת יִשְׂרָאֵל. אוֹ בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּבְעֲלָה לְאָדָם שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְהִנָּשֵׂא לוֹ אִסּוּר הַשָּׁוֶה לַכּל. אוֹ שֶׁנִּבְעֲלָה לְחָלָל אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לוֹ. לְפִיכָךְ הַנִּרְבַּעַת לִבְהֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בִּסְקִילָה לֹא נַעֲשֵׂית זוֹנָה וְלֹא נִפְסְלָה לִכְהֻנָּה שֶׁהֲרֵי לֹא נִבְעֲלָה לְאָדָם. וְהַבָּא עַל הַנִּדָּה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בְּכָרֵת לֹא נַעֲשֵׂית זוֹנָה וְלֹא נִפְסְלָה לִכְהֻנָּה שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ אֲסוּרָה לְהִנָּשֵׂא לוֹ:
הלכה ב׳
וְכֵן הַבָּא עַל הַפְּנוּיָה אֲפִלּוּ הָיְתָה קְדֵשָׁה שֶׁהִפְקִירָה עַצְמָהּ לַכּל אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בְּמַלְקוֹת לֹא נַעֲשֵׂית זוֹנָה וְלֹא נִפְסְלָה מִן הַכְּהֻנָּה שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ אֲסוּרָה לְהִנָּשֵׂא לוֹ. אֲבָל הַנִּבְעֶלֶת לְאֶחָד מֵאִסּוּרֵי לָאוִין הַשָּׁוִין בַּכּל וְאֵין מְיֻחָדִין בְּכֹהֲנִים. אוֹ מֵאִסּוּרֵי עֲשֵׂה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְמִי שֶׁהִיא אֲסוּרָה לוֹ מִשּׁוּם עֶרְוָה אוֹ לְעַכּוּ"ם וְעֶבֶד. הוֹאִיל וְהִיא אֲסוּרָה לְהִנָּשֵׂא לוֹ הֲרֵי זוֹ זוֹנָה:
הלכה ג׳
וְכֵן הַגִּיֹּרֶת וְהַמְשֻׁחְרֶרֶת אֲפִלּוּ נִתְגַּיְּרָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים הוֹאִיל וְאֵינָהּ בַּת יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זוֹ זוֹנָה וַאֲסוּרָה לְכֹהֵן. מִכָּאן אָמְרוּ עַכּוּ"ם אוֹ נָתִין אוֹ מַמְזֵר אוֹ גֵּר עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי אוֹ מִצְרִי וֶאֱדוֹמִי רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי אוֹ פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה אוֹ חָלָל שֶׁבָּאוּ עַל הַיְּהוּדִית עָשׂוּ אוֹתָהּ זוֹנָה וְנִפְסְלָה לִכְהֻנָּה וְאִם הָיְתָה כֹּהֶנֶת פְּסָלוּהָ מִן הַתְּרוּמָה. וְכֵן יְבָמָה שֶׁבָּא עָלֶיהָ זָר עֲשָׂאָהּ זוֹנָה. וְהָאַיְלוֹנִית מֻתֶּרֶת לְכֹהֵן וְאֵינָהּ זוֹנָה:
הלכה ד׳
הַבָּא עַל אַחַת מֵהַשְּׁנִיּוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּגוֹן הַבָּא עַל קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ אוֹ עַל חֲלוּצָתוֹ לֹא עָשָׂה אוֹתָהּ זוֹנָה שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ אֲסוּרָה לְהִנָּשֵׂא לוֹ מִן הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת יִבּוּם:
הלכה ה׳
הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין הֱיוֹתָהּ זוֹנָה תּוֹלֶה בִּבְעִילָה שֶׁל אִסּוּר. שֶׁהֲרֵי הַבָּא עַל הַנִּדָּה וְעַל הַקְּדֵשָׁה וְהַנִּרְבַּעַת לַבְּהֵמָה נִבְעֲלָה בְּעִילָה שֶׁל אִסּוּר וְלֹא נַעֲשֵׂית זוֹנָה. וּמִי שֶׁנִּשֵּׂאת לְחָלָל נִבְעֲלָה בְּעִילָה שֶׁל הֶתֵּר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר וְנַעֲשֵׂית זוֹנָה וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּפְגִימָה וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינָהּ פְּגוּמָה אֶלָּא מֵאָדָם הָאָסוּר לָהּ אוֹ מֵחָלָל כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ:
הלכה ו׳
כָּל הַנִּבְעֶלֶת לְאָדָם שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָהּ זוֹנָה בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה [בֵּין כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ] מִשֶּׁהֶעֱרָה בָּהּ נִפְסְלָה מִשּׁוּם זוֹנָה. וּבִלְבַד שֶׁתִּהְיֶה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וְיִהְיֶה הַבּוֹעֵל בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה. לְפִיכָךְ אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁנִּבְעֲלָה לְאַחֵר בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן נִפְסְלָה לִכְהֻנָּה:
הלכה ז׳
אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁנֶּאֶנְסָה בַּעְלָהּ לוֹקֶה עָלֶיהָ מִשּׁוּם טֻמְאָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד ד) "לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַמָּאָה". הַכּל בִּכְלָל שֶׁאִם נִבְעֲלוּ אֲסוּרִין עַל בַּעֲלֵיהֶן. פֵּרֵט לְךָ הַכָּתוּב בְּאֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֶנְסָה שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה יג) "וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה" אֲבָל אֵשֶׁת כֹּהֵן בְּאִסּוּרָהּ עוֹמֶדֶת שֶׁהֲרֵי הִיא זוֹנָה:
הלכה ח׳
אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֶנְסָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ אֲסוּרָה לִכְהֻנָּה. אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ נֶאֱנַסְתִּי אוֹ שָׁגַגְתִּי וּבָא עָלַי אֶחָד אוֹ שֶׁבָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד לוֹ עָלֶיהָ שֶׁזִּנְּתָה בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ אֲסוּרָה עָלָיו. שֶׁמָּא עֵינֶיהָ נָתְנָה בְּאַחֵר. וְאִם הִיא נֶאֱמֶנֶת לוֹ אוֹ הָעֵד נֶאֱמָן לוֹ וְסָמַךְ דַּעְתּוֹ לְדִבְרֵיהֶם הֲרֵי זֶה יוֹצִיא כְּדֵי לָצֵאת יְדֵי סָפֵק:
הלכה ט׳
אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ נֶאֱנַסְתִּי אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה לְכָל כֹּהֵן שֶׁבָּעוֹלָם אַחַר שֶׁיָּמוּת בַּעְלָהּ. שֶׁהֲרֵי הוֹדֵית שֶׁהִיא זוֹנָה וְאָסְרָה עַצְמָהּ וְנַעֲשֵׂית כַּחֲתִיכָה הָאֲסוּרָה:
הלכה י׳
כֹּהֵן שֶׁקִּדֵּשׁ גְּדוֹלָה אוֹ קְטַנָּה וְאַחַר זְמַן בָּא עָלֶיהָ וְטָעַן שֶׁמְּצָאָהּ דְּרוּסַת אִישׁ נֶאֶסְרָה עָלָיו מִסָּפֵק שֶׁמָּא קֹדֶם קִדּוּשִׁין נִבְעֲלָה אוֹ אַחַר קִדּוּשִׁין. אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁטָּעַן טַעֲנָה זוֹ לֹא נֶאֶסְרָה עָלָיו שֶׁיֵּשׁ כָּאן שְׁנֵי סְפֵקוֹת שֶׁמָּא קֹדֶם קִדּוּשִׁין וְשֶׁמָּא אַחַר קִדּוּשִׁין. וַאֲפִלּוּ נֹאמַר לְאַחַר קִדּוּשִׁין שֶׁמָּא בְּאֹנֶס שֶׁמָּא בְּרָצוֹן. שֶׁהָאֲנוּסָה מֻתֶּרֶת לְיִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י״א
לְפִיכָךְ אִם קִדְּשָׁהּ אָבִיהָ לְיִשְׂרָאֵל וְהִיא פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וְטָעַן שֶׁמְּצָאָהּ דְּרוּסַת אִישׁ נֶאֶסְרָה עָלָיו מִסָּפֵק שֶׁאֵין כָּאן אֶלָּא סָפֵק אֶחָד שֶׁמָּא בְּאֹנֶס שֶׁמָּא בְּרָצוֹן וְסָפֵק אִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה לְחֻמְרָא:
הלכה י״ב
כָּל אִשָּׁה שֶׁקִּנֵּא לָהּ בַּעְלָהּ וְנִסְתְּרָה וְלֹא שָׁתָת מֵי סוֹטָה אֲסוּרָה לְכֹהֵן מִפְּנֵי שֶׁהִיא סְפֵק זוֹנָה. בֵּין שֶׁלֹּא רָצָת הִיא לִשְׁתּוֹת. בֵּין שֶׁלֹּא רָצָה לְהַשְׁקוֹתָהּ. בֵּין שֶׁהָיְתָה שָׁם עֵדוּת שֶׁמּוֹנְעָהּ מִלִּשְׁתּוֹת. בֵּין שֶׁקִּנְּאוּ לָהּ בֵּית דִּין. בֵּין שֶׁהָיְתָה מִן הַנָּשִׁים שֶׁאֵין רְאוּיוֹת לִשְׁתּוֹת. הוֹאִיל וְלֹא שָׁתָת מִכָּל מָקוֹם הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לִכְהֻנָּה מִסָּפֵק:
הלכה י״ג
פְּנוּיָה שֶׁרָאוּהָ שֶׁנִּבְעֲלָה לְאֶחָד וְהָלַךְ לוֹ וְאָמְרוּ לָהּ מִי הוּא זֶה שֶׁבָּא עָלַיִךְ וְאָמְרָה אָדָם כָּשֵׁר הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ רָאוּהָ מְעֻבֶּרֶת וְאָמְרוּ לָהּ מִמִּי נִתְעַבַּרְתְּ וְאָמְרָה מֵאָדָם כָּשֵׁר הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת לְכֹהֵן:
הלכה י״ד
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁיִּהְיֶה הַמָּקוֹם שֶׁנִּבְעֲלָה בּוֹ פָּרָשַׁת דְּרָכִים אוֹ בִּקְרָנוֹת שֶׁבַּשָּׂדוֹת שֶׁהַכּל עוֹבְרִין שָׁם. וְהָיוּ רֹב הָעוֹבְרִים שָׁם כְּשֵׁרִים וְרֹב הָעִיר שֶׁפָּרְשׁוּ אֵלּוּ הָעוֹבְרִין מִמֶּנָּה כְּשֵׁרִים. שֶׁהַחֲכָמִים עָשׂוּ מַעֲלָה בְּיוּחֲסִין וְהִצְרִיכוּ שְׁנֵי רֻבּוֹת. אֲבָל אִם הָיוּ רֹב הָעוֹבְרִים פּוֹסְלִים אוֹתָהּ כְּגוֹן עַכּוּ"ם אוֹ מַמְזֵרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם אַף עַל פִּי שֶׁרֹב הַמָּקוֹם שֶׁבָּאוּ מִמֶּנָּה כְּשֵׁרִים אוֹ שֶׁהָיוּ רֹב אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם פְּסוּלִין אַף עַל פִּי שֶׁרֹב הָעוֹבְרִין שָׁם כְּשֵׁרִים חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא לְמִי שֶׁפּוֹסֵל אוֹתָהּ נִבְעֲלָה וְלֹא תִּנָּשֵׂא לְכֹהֵן לְכַתְּחִלָּה. וְאִם נִשֵּׂאת (לֹא) תֵּצֵא:
הלכה ט״ו
רָאוּהָ שֶׁנִּבְעֲלָה בָּעִיר אוֹ נִתְעַבְּרָה בָּעִיר אֲפִלּוּ לֹא הָיָה שׁוֹכֵן שָׁם אֶלָּא עַכּוּ"ם אֶחָד אוֹ חָלָל אֶחָד וְעֶבֶד וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה לְכֹהֵן. שֶׁכָּל הַקָּבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה הוּא. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא הוֹאִיל וְהִיא אוֹמֶרֶת לְכָשֵׁר נִבְעַלְתִּי:
הלכה ט״ז
הָיְתָה אִלֶּמֶת אוֹ חֵרֶשֶׁת אוֹ שֶׁאָמְרָה אֵינִי יוֹדַעַת לְמִי נִבְעַלְתִּי אוֹ שֶׁהָיְתָה קְטַנָּה שֶׁאֵינָהּ מַכֶּרֶת בֵּין כָּשֵׁר לְפָסוּל הֲרֵי זוֹ סְפֵק זוֹנָה. וְאִם נִשֵּׂאת לְכֹהֵן תֵּצֵא אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ שְׁנֵי הָרֻבִּין הַמְּצוּיִין אֶצְלָהּ כְּשֵׁרִים:
הלכה י״ז
הַשְּׁבוּיָה שֶׁנִּפְדֵּית וְהִיא בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד אוֹ יֶתֶר אֲסוּרָה לְכֹהֵן מִפְּנֵי שֶׁהִיא סְפֵק זוֹנָה שֶׁמָּא נִבְעֲלָה לְעַכּוּ"ם. וְאִם יֵשׁ לָהּ עֵד שֶׁלֹּא נִתְיַחֵד הָעַכּוּ"ם עִמָּהּ הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה לִכְהֻנָּה. וַאֲפִלּוּ עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה אוֹ קָרוֹב נֶאֱמָן לְעֵדוּת זוֹ. וּשְׁתֵּי שְׁבוּיוֹת שֶׁהֵעִידָה כָּל אַחַת מֵהֶן לַחֲבֶרְתָּהּ הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנוֹת. הוֹאִיל וְאִסּוּר כָּל הַסְּפֵקוֹת כֻּלָּן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְפִיכָךְ הֵקֵלּוּ בִּשְׁבוּיָה:
הלכה י״ח
וְכֵן קָטָן שֶׁהָיָה מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ נֶאֱמָן. מַעֲשֵׂה בְּאֶחָד שֶׁנִּשְׁבָּה הוּא וְאִמּוֹ וּבְנָהּ מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וְאָמַר נִשְׁבֵּינוּ לְבֵין הָעַכּוּ"ם אֲנִי וְאִמִּי יָצָאתִי לִשְׁאֹב מַיִם וְדַעְתִּי עַל אִמִּי לִלְקֹט עֵצִים וְדַעְתִּי עַל אִמִּי. וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָהּ חֲכָמִים לְכֹהֵן עַל פִּיו:
הלכה י״ט
אֵין הַבַּעַל נֶאֱמָן לְהָעִיד בְּאִשְׁתּוֹ הַשְּׁבוּיָה שֶׁלֹּא נִטְמְאָה. שֶׁאֵין אָדָם מֵעִיד לְעַצְמוֹ. וְכֵן שִׁפְחָתָהּ לֹא תָּעִיד לָהּ. אֲבָל שִׁפְחַת בַּעְלָהּ מְעִידָה לָהּ. וְשִׁפְחָתָהּ שֶׁהָיְתָה מְסִיחָה לְפִי תֻּמָּהּ נֶאֱמֶנֶת:
הלכה כ׳
כֹּהֵן שֶׁהֵעִיד לִשְׁבוּיָה שֶׁהִיא טְהוֹרָה הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה שֶׁמָּא עֵינָיו נָתַן בָּהּ. וְאִם פְּדָאָהּ וְהֵעִיד בָּהּ הֲרֵי זֶה יִשָּׂאֶנָּה. שֶׁאִלּוּ לֹא יָדַע שֶׁהִיא טְהוֹרָה לֹא נָתַן בָּהּ מְעוֹתָיו:
הלכה כ״א
הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אֲנִי נֶאֱמֶנֶת שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר אֲפִלּוּ הָיָה שָׁם עֵד אֶחָד שֶׁמֵּעִיד שֶׁהִיא שְׁבוּיָה. אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם שְׁנֵי עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת עַד שֶׁיָּעִיד לָהּ אֶחָד שֶׁהִיא טְהוֹרָה. הָיוּ שָׁם שְׁנֵי עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית וְעֵד אֶחָד מֵעִיד שֶׁנִּטְמֵאת וְאֶחָד מַכְחִישׁ אוֹתוֹ וּמֵעִיד לָהּ שֶׁהִיא טְהוֹרָה וְלֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ עַכּוּ"ם עַד שֶׁנִּפְדֵּית. אֲפִלּוּ זֶה שֶׁמֵּעִיד שֶׁהִיא טְהוֹרָה אִשָּׁה אוֹ שִׁפְחָה הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת:
הלכה כ״ב
מִי שֶׁאָמְרָה נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אֲנִי וְהִתִּירוּהָ בֵּית דִּין לְהִנָּשֵׂא וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ שְׁנֵי עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה וְלֹא תֵּצֵא מֵהֶתֵּרָהּ. וַאֲפִלּוּ נִכְנַס אַחֲרֶיהָ שַׁבַּאי וַהֲרֵי הִיא שְׁבוּיָה לְפָנֵינוּ בְּיַד אֲדוֹנֶיהָ הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא מֵהֶתֵּרָהּ שֶׁהִתִּירוּהָ. וּמְשַׁמְּרִין אוֹתָהּ מֵעַתָּה עַד שֶׁתִּפָּדֶה:
הלכה כ״ג
בָּאוּ לָהּ שְׁנֵי עֵדִים אַחַר כָּךְ שֶׁנִּטְמֵאת אֲפִלּוּ נִשֵּׂאת וַאֲפִלּוּ הָיוּ לָהּ בָּנִים הֲרֵי זוֹ תֵּצֵא. וְאִם בָּא עֵד אֶחָד אֵינוֹ כְּלוּם. אָמְרָה נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אֲנִי וְיֵשׁ לִי עֵדִים שֶׁאֲנִי טְהוֹרָה אֵין אוֹמְרִין נַמְתִּין עַד שֶׁיָּבוֹאוּ הָעֵדִים אֶלָּא מַתִּירִין אוֹתָהּ מִיָּד. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ עֵדֵי טֻמְאָה מַתִּירִין אוֹתָהּ עַד שֶׁיָּבוֹאוּ. שֶׁבִּשְׁבוּיָה הֵקֵלּוּ:
הלכה כ״ד
הָאָב שֶׁאָמַר קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי וְגֵרַשְׁתִּיהָ וַהֲרֵי הִיא קְטַנָּה נֶאֱמָן. קִדַּשְׁתִּיהָ וְגֵרַשְׁתִּיהָ כְּשֶׁהָיְתָה קְטַנָּה וַהֲרֵי הִיא גְּדוֹלָה אֵינוֹ נֶאֱמָן לְהַחֲזִיקָהּ גְּרוּשָׁה. נִשְׁבֵּית וּפְדִיתִיהָ בֵּין שֶׁהִיא גְּדוֹלָה בֵּין שֶׁהִיא קְטַנָּה אֵינוֹ נֶאֱמָן. שֶׁלֹּא הֶאֱמִינָה אוֹתוֹ תּוֹרָה אֶלָּא לְאָסְרָהּ מִשּׁוּם אִישׁוּת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב טז) "אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה". אֲבָל לֹא לְפָסְלָהּ מִשּׁוּם זְנוּת:
הלכה כ״ה
אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁנֶּאֶסְרָה עָלָיו מִשּׁוּם שְׁבוּיָה הוֹאִיל וְהַדָּבָר סָפֵק הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לָדוּר עִמּוֹ בֶּחָצֵר אֶחָד וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ עִמּוֹ בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ תָּמִיד לְשָׁמְרוֹ:
הלכה כ״ו
עִיר שֶׁבָּאָה בְּמָצוֹר וְנִכְבְּשָׁה אִם הָיוּ הָעַכּוּ"ם מַקִּיפִין אֶת הָעִיר מִכָּל רוּחוֹתֶיהָ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּמָּלֵט אִשָּׁה אַחַת עַד שֶׁיִּרְאוּ אוֹתָהּ וְתֵעָשֶׂה בִּרְשׁוּתָן הֲרֵי כָּל הַנָּשִׁים שֶׁבְּתוֹכָהּ פְּסוּלוֹת לִכְהֻנָּה כִּשְׁבוּיוֹת שֶׁמָּא נִבְעֲלוּ לְעַכּוּ"ם. אֶלָּא מִי שֶׁהָיְתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וּלְמַטָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה כ״ז
וְאִם הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁתִּמָּלֵט אִשָּׁה אַחַת וְלֹא יֵדְעוּ בָּהּ אוֹ שֶׁתִּהְיֶה בָּעִיר מַחֲבוֹאָה אַחַת אֲפִלּוּ אֵינָהּ מַחְזֶקֶת אֶלָּא אִשָּׁה אַחַת הֲרֵי זוֹ מַצֶּלֶת עַל הַכּל:
הלכה כ״ח
כֵּיצַד מַצֶּלֶת. שֶׁכָּל אִשָּׁה שֶׁאָמְרָה טְהוֹרָה אֲנִי נֶאֱמֶנֶת. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ עֵד מִתּוֹךְ שֶׁיְּכוֹלָה לוֹמַר נִמְלַטְתִּי כְּשֶׁנִּכְבְּשָׁה הָעִיר אוֹ בְּמַחֲבוֹאָה הָיִיתִי וְנִצַּלְתִּי נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר לֹא נִמְלַטְתִּי וְלֹא נֶחְבֵּאתִי וְלֹא נִטְמֵאתִי:
הלכה כ״ט
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּגְדוּד שֶׁל אוֹתָהּ מַלְכוּת שֶׁהֵם מִתְיַשְּׁבִין בָּעִיר וְאֵין יְרֵאִין לְפִיכָךְ חוֹשְׁשִׁין לָהֶם שֶׁמָּא בָּעֲלוּ. אֲבָל גְּדוּד שֶׁל מַלְכוּת אַחֶרֶת שֶׁפָּשַׁט וְשָׁטַף וְעָבַר לֹא נֶאֶסְרוּ הַנָּשִׁים מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם פְּנַאי לִבְעל שֶׁהֵן עוֹסְקִים בַּשָּׁלָל וּבוֹרְחִין לָהֶם. וְאִם שָׁבוּ נָשִׁים וְנַעֲשׂוּ בִּרְשׁוּתָן אַף עַל פִּי שֶׁרָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל וְהִצִּילוּ אוֹתָן מִיָּדָם הֲרֵי הֵן אֲסוּרוֹת:
הלכה ל׳
הָאִשָּׁה שֶׁנֶחְבְּשָׁה בְּיַד עַכּוּ"ם עַל יְדֵי מָמוֹן מֻתֶּרֶת. עַל יְדֵי נְפָשׁוֹת אֲסוּרָה לִכְהֻנָּה וּלְפִיכָךְ אִם הָיָה בַּעְלָהּ כֹּהֵן נֶאֶסְרָה עָלָיו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁיַּד יִשְׂרָאֵל תַּקִּיפָה עַל הָעַכּוּ"ם וְהֵם יְרֵאִין מֵהֶם. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁיַּד הָעַכּוּ"ם תַּקִּיפָה אֲפִלּוּ עַל יְדֵי מָמוֹן כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשֵׂית בִּרְשׁוּת הָעַכּוּ"ם נֶאֶסְרָה אֶלָּא אִם כֵּן הֵעִיד לָהּ אֶחָד כִּשְׁבוּיָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
צפנת פענח · הלכות איסורי ביאה פרק י״ח
א׳
מפי השמועה למדנו כו'. עיין מש"כ ה"ה לענין מחזיר גרושתו משנשאת, אך באמת רבינו ס"ל כשיטת הירושלמי בסוף פ"ד דיבמות דמחזיר גרושתו משנשאת נפסלת לאכול בתרומה רק דבתה כשרה ומה דמבואר בגמ' בכ"מ דאינה מתחללת ר"ל דאין עליה שם חללה אבל מ"מ אסורה בתרומה משום זונה והא דנקט ביבמות ד' מ"ד כשרה לכהונה נ"ל כך. דהנה רבינו פסק לקמן בפ' י"ט ה"ג דבנשואין בלא ביאה משוי לה חללה ע"ש וכ"כ בזה משום דס"ל דזה הוה דין דנשואין כביאה אך זה רק לענין דינא אבל ללקות פסק רבינו לעיל פי"ז ה"ד דאין לוקין והטעם משום דשם בעי שיעשה פעולה וכ"ז שלא עבר אינו לוקה וס"ל דכאן גבי מחזיר גרושתו וכדומה לא פסלה עד שבא עליה ולא נפסלה בנשואין בלבד ועיין ביבמות ד' ס"ט ע"א וגבי קרובת חלוצתו וחלוצתו שם גם בא עליה לא פסלה עיין לקמן בהל' ד' והטעם משום דס"ל דהוה רק מדרבנן דהולך לשיטתיה וכן מבואר בירושלמי פ"ה ה"ד הבא על חלוצתו כו' ועיין כאן ד' פ"ה ע"ב ובירושלמי שם פ"ט דאמר מחזיר גרושתו איכא בינייהו: והבא על הנדה כו'. עיין בהך דתמורה ד' כ"ט ע"ב דמבואר כן להדיא דלאו זונה היא:
ג׳
וכן הגיורת כו'. עיין בהשגות וכ"כ בזה ועי' בירושלמי פ"ד דקדושין ה"א דקרא לה זונה אך יהיה נ"מ לדידן דס"ל לקמן פי"ט הי"ב דגר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה. והנה שם משמע מדברי רבינו דמעוברת שנתגיירה בתה אסורה לכהונה ועיין בבה"ג דמבואר שם ג"כ כן ע"ש בהל' מיאון בה י"ל דאינה אסורה משום זונה רק מטעם מזרע ישראל וכ"כ בזה:
ט׳
אשת כהן שאמרה לבעלה כו'. עיין בהשגות דס"ל דמהני אמתלא ועיין בה"ה וכ"כ בזה אם היכא דזה הוה גדר עדות אם מהני אמתלא, ועיין בהך דסוטה ד' כ' גבי אמרה איני שותה אם מצי למיהדר ועיין בסנהדרין ד' מ"ד ע"ב ובדברי רבינו בהל' עדות ובתוס' יבמות ד' קי"ח ע"א ד"ה סד"א ושם בע"ב ד"ה אמר ליה דמבואר שם דלא מהני אמתלא ע"ש והוא מטעם זה ועיין בתוספתא דמאי פ"א כל דבר ששתיקתו כו' ושם בירושלמי פ"ו הי"א דיש נ"מ היכא ששתיקתו אוסר או שצריך להתיר ועיין מש"כ התוס' ב"ק ד' ע"ב ע"ב ד"ה אין לך דהיכא דאין הדבר מתקיים רק על ידי פיהם הנאמנות לא הוי בגדר מיגו ועיין מש"כ הרמב"ן ז"ל ב"ב ד' ל"ג על הך דקרובו דרב אב"א ומש"כ רבינו ז"ל בפה"מ פ"ו דדמאי מי"א ומש"כ וכן כל מי שחייב נפשו שום חיוב ע"ש ובהך דכתובות ד' כ"ד ע"ב אם אתה מאמינו כו' ובירושלמי שם ה"ח דאמר ויעשה כהרחק עדות כו'. והנה גבי אשת ישראל אם אמרה שזנתה ברצון דאין מאמינים אותה אם מת בעלה אם מותרת להתייבם וי"ל דזה תליא בהך דפליגי ביבמות דף קי"ב אם יבם הרי הוא כבעל או לא ע"ש ברש"י ותוס' וע"ש דף קי"ח ע"ב גבי ניתן לי בן במדה"י וכ"כ בזה:
י״ז
השבויה שנפדית כו'. עיין לעיל בהל' אישות פי"א ה"ב דכתב דהטעם דשבויה משום דחזקתה שתבעל אף אם לא נבעלה הוה כבעולה ר"ל דזה בגדר תקנה ולכך אף אם אנו יודעים שלא נבעלה כ"ז שאין לה עד המעיד שלא נתייחדה לא מהני לדידן דלא ס"ל כר"י ור' דוסא בכתובות ד' ל"ו ע"ב אבל אם יש עד או מחבואה כמבואר בכתובות ד' כ"ז ע"א אז שוב ליכא עליה שם שבויה כלל וזהו דאמרינן בירושלמי כתובות פ"ב ה"ב גבי שנים אומרים נשבית וטהורה כו', אמר שם דהוה כמו שאומרים לא נשבית ר"ל דשוב אינה בגדר שבויה, וכן אם יש מחבואה שוב לא הוו הנשים בגדר שבויות כיון שיכולין להטמין עצמן וע"ש בר"ן ובדברי רבינו לקמן ובהך בעיא דרב אשי שם ורבינו פסק שם להקל והטעם ג"כ כך דשוב אין דין שבויה עליהם וכעין זה ג"כ בהך דשבועות דף מ"ה ע"ב גבי שכיר דשכרו שלא בעדים ליכא דין שכיר ע"ש בתוס' ור"ל ג"כ כן דזה הוה תקנות קבועות דשכיר נאמן ולא חלקו וכמו דאמרינן בגיטין ד' י"ז ובכתובות ד' ק"ד יתד היא שלא תמוט וזהו דקאמר קבועות, אך כל זה אם ידעינן שהוא שכיר אבל כיון שאין אנו יודעים שהוא שכיר אין עליו זה הדין והתקנה ומקשה שם דא"כ גבי שומר נמי דהא זה גזיה"כ דשומר א"צ הודאה וא"כ נימא דאם אין שם עדים שהוא שומר שוב לא שייך עליו זה הדין כלל והך להד"ם דקאמר שם י"ל דר"ל על השמירה דלא קיבל עליו דין שמירה ועיין במש"כ רבינו בהל' שכירות פ"ב ה"י וי"א היכא שיש שם הכחשה בשמירה גופא ועיין שם בפ"ו ה"ב וג' ובדברי הראב"ד שם בהשגות, ולכך בכתובות שם ד' כ"ז ע"ב גבי עובדא דר"ז בן הקצב לא נתייחד עמה אף דהוא עצמו ידע שהיא טהורה. וכן יהיה נ"מ במה דמבואר בכתובות ד' ל"ו ע"ב דהמעיד על השבויה לא ישאנה, וא"כ למה ליה לומר שם ד' כ"ז ע"ב מחמת דאין אדם מעיד על עצמו תיפוק ליה דלא גרע מהך דהמעיד בה לא ישאנה וצ"ל דהא מבואר בתוספתא דיבמות דאם נשא לא תצא ע"ש בפ"ד וה"נ כדיעבד דמי ועיין כאן ד' י"ד ע"א גבי ארוס כו':
י״ח
וכן קטן שהיה מסיח כו'. עיין בה"ה, ועיין ב"ק ד' קי"ד ע"ב מבואר דעובדא הוה בקטן ועיין בהך דבכורות ד' ל"ה ע"ב דבנו ובתו כאחר דמי ע"ש ועיין בהך דב"מ ד' צ' ע"ב וכ"כ בזה. אך באמת בירושלמי כאן הוה זה מחלוקת אם תרתי קטן וקרוב אם מהני או לא וס"ל לרבינו דלא מהני וקאי רק אקטן קרוב, ויהיה נ"מ ג"כ אם כאן צרה נאמנת אם כאן שייך לומר מקלקלה לה אך י"ל דכיון דבעלה לא מהימן דהויא כעצמו ה"ה אשתו וכעין דאמרינן בבכורות ד' ל"ה ע"ב דכל מקום שהוא אינו נאמן אשתו אינה נאמנת דגם היא בכלל התקנה, ועיין בהך דשבועות ד' מ"ו ע"ב גבי אשתו של שומר נשבעת ועיין בסנהדרין ד' י"ד ע"ב גבי שומא אם אשתו ג"כ נחשבת כו' ובירושלמי דע"ז פ"א אם נשיא דפלחין כפלחין ובירושלמי פ"ב דדמאי מבואר דאם הוא ע"ה ואשתו חבירה מתארחין אצלה ועיין בכורות ד' ל' ע"ב אם אשת חבר שנשאת לע"ה דהוה מחלוקת אם צריכה לקבל דברי חברות עוד הפעם או לא, ועיין בתוספתא דע"ז פ"ג אם נותנים להם בנות חבר וצריך לפסוק עמו שלא תעשה טהרות ע"ש דהוה מחלוקת ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' מטמא מו"מ פ"י ה"ו, ועיין בשאלתות דר"א פ' בא שפי' דלכך בהך דבכורות הנ"ל אשתו כגופו משום דצריך ליתן לה מזונות, ועיין בירושלמי פ"א דסוטה גבי משקה על פיו מי קרוב מבעלה:
כ׳
כהן שהעיד כו' שאלו לא ידע כו'. עיין בהך דע"ז ד' מ' ע"ב גבי הבא מן האוצר מותר ובהך דבכורות ד' כ"ט ע"ב גבי עורות עבודים והוה כעין דאמרינן בגיטין ד' ס"ז דיבורא אמרי מעשה לא קעבדי בשביל חשש נגיעה ע"ש:
כ״א
היו שם שני עדים כו' הרי זו מותרת כו'. הנה בתוספתא מבואר דלכתחלה לא תנשא ועיין בירוש' פ"ב ה"ב מבואר שם ג"כ כן, וצ"ל כך דס"ל לרבינו דדוקא שם דהני דאמרי שנשבית הם העידו שהיא טמאה ולכך קיבלו עדותם ולכך לכתחלה לא תנשא אבל רבינו ז"ל מיירי שכבר באו עדים שנשבית וא"כ זה שמעיד שנטמאה א"צ ב"ד לקבלו כלל דאין נ"מ בעדותו כעת ולכך אם אח"כ עד או אשה מעידים שטהורה היא מאמינים אותם אף לכתחלה וכה"ג מבואר בירושלמי דסוטה פ"ו דאם מתחלה באה צרה ואמרה שראתה שנטמאת ואח"כ בא עד אחד ואמר ג"כ כן אין מקבלין אותו לענין הפסד כתובתה ע"ש, ועיין מש"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות ספ"י דסנהדרין דעדים שאין פועלים שום דבר בעדותם אין עליהם שם עדים כלל ע"ש ועיין מש"כ רבינו בפ"ט מהל' עדות ה"ג גבי ספק כשר ספק פסול ג"כ כה"ג דכיון דאין מועיל בעדותו אין מקבלין אותו בב"ד כלל ואין שם עד עליו, ועיין בהך דכתובות ד' כ"ו ע"ב גבי ההוא מעשה דאשקלון ועיין בפי' הראב"ד במס' עדיות פ"ח מ"ב דמיירי בפסולי עדות דאל"כ מאי טעמא דבני משפחתה. אך באמת שם כך דכבר כתבתי דשבויה הוא תקנה והוה בגדר ודאי בעולה וכמש"כ התוס' כתובות ד' י"ג ע"ב רק אם עד אחד מעיד שלא נטמאה הוה כמו שאומר שלא נשבית וזה נ"מ אם אומר שלא נסתרה או שאומר שגם הוא היה שם בשעת סתירה ועיין בירושלמי גיטין פ"ז גבי נתייחד עמה דבעי שידעו עדים שהעבד ושפחה היו שם אך אם הם אומרים שלא נסתרה כלל שוב לא שייך זה ועיין כאן ד' כ"ז ע"ב הכא דשתיקתה אוסרתה ע"ש משמע דעיקר הפעולה מועיל שיעידו שיודעין שטהורה היא אבל זה שמעידין שלא נסתרה ס"ל בני משפחתה דזה לא מהני ועיין בתוס' יבמות ד' קי"א ע"ב ד"ה לא נסתרה ע"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קרית ספר · הלכות איסורי ביאה פרק י״ח
א׳
אזהרת קיז שלא ישא כהן זונה דכתיב אשה זונה וחללה לא יקחו. ומפי השמועה למדו שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל שהרי אינה בת קידושין ואפילו היא גיורת שנתגיירה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד הויא בכלל זונה דקרא לוקה עליה משום זונה לפי שבאת מן הגוים השטופים בזמה או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה בכל או שנבעלה לחלל אף על פי שמותרת להנשא לו כל שאין קידושין תופסין בה דהויא זונה בביאה בחייבי כריתות ילפינן לה מדכתיב באתנן זונה תועבת ה' וכתיב בהו בעריות כי כל אשר יעשה מכל התועבות מה להלן עריות שאין קידושין תופסין בהם הכא נמי עריות שאין קידושין תופסין בהם הויא זונה דילפינן ג"ש דתועבה כדאמרינן. ונדה אף על פי שהיא בכרת לא נעשה זונה שהרי אינה אסורה להנשא לו דהויה כתיב בה ותהי נדתה עליו וכיון דאין עושין חלל מנדה כדכתיב את אלה לא יקח מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה משמע דאין עושה אותה זונה דאי איתא דעושה אותה זונה הרי הולד חלל ממנה כיון שנולדה מפסולי כהונה כדאמרינן לקמן. וגויה דלקי עליה כהן משום זונה ילפינן מזונה ישראלית במה מצינו כדאמר לעיל אזהרת ק"ז ושאר חייבי לאוין ועשה דהויא זונה דמשוי לה זונה בבעילה ילפינן לה מדכתיב גבי תרומה ובת כהן כי תהיה לאיש זר וגו' כיון שנבעלה לפסול לה פסלה מן התרומה אשכחן כהנת לויה וישראלית מנ"ל מבת ובת דכוליה בת קרא יתרא הוא דהא כתיב לעיל מיניה וכהן כי יקנה נפש וגו' ויליד ביתו וגו' ומצי למכתב אבתריה וכי תהיה לאיש זר אשכחן לתרומה לכהונה מנ"ל שלא תנשא עוד לכהן משבא עליה פסול ק"ו מגרושה ומה גרושה שמותרת לאכול בתרומה אסורה לכהונה אלו שאסורות לאכול בתרומה כדילפינן אינו דין שפסולות לכהונה ואף על גב דאין מזהירין מן הדין לאוקמי בלאו גמור האי גילוי מילתא בעלמא הוא ולאו מילף מיניה ילפינן לאו לכהונה מתרומה דממילא כיון דאי פסלה לכהונה מתרומה היינו קדושת כהונה ולא מצית למימר נבעלה לפסול לה היינו חייבי כריתות אבל חייבי לאוין כיון דתפסי בהו קידושין לא פסלי דכי תהיה אמר רחמנ' הנך דאית בהו הויה מדאפקיה להך ביאה בלשון הויה ש"מ בבני קידושין משתעי קרא ואפילו הכי פסלי וחייבי כריתות אף על גב דלא נפקי מהאי קרא הא ילפינן לה לעיל וגוי ועבד אף על גב דלית בהו הויה פסלי מדכתיב ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה מי שיש לה אלמנות וגירושין אני קורא ושבה אל בית אביה וגו' יצאו גוי ועבד שאין להם אלמנות וגירושין דלא שייך בהו קידושין וגירושין כדילפינן להו בדוכתיה אשכחן כהנת לוייה וישראלית דפסלי לה גוי ועבד מנ"ל דכתיב בת ובת דכוליה ובת קרא יתירא הוא דהא כתיב בקרא לעיל מיניה ובת כהן ומצי למיכתיב אבתריה וכי תהיה אלמנה וגרושה וגו' וכיון דילפינן לפיסול תרומה כ"ש לכהונה כדילפינן לעיל בק"ו מגרושה וחללה אע"ג דמותר אפילו בכהנת פסול דכתיב בכ"ג ולא יחלל זרעו מקיש זרעו לו מה הוא פוסל האלמנה בביאתו מן התרומה כדיליף לקמן אף זרעו נמי פוסל וכיון דלתרומה פוסל לכהונה נמי פוסל מק"ו דגרושה. והנרבעת לבהמה אף על פי שהיא בסקילה לא נעשית זונה שהרי לא נבעלה לאדם ואין זנות לבהמה כדילפינן מדכתיב אתנן זונה ומחיר כלב הא אתנן כלב שאמר לזונה הילך טלה זה והבעלי לכלבי ומחיר זנה שהחליף זונה בטלה מותרים ומדשרי אתנן כלב אלמא לאו זנות הוא. והבא על הפנויה נמי לא עשאה זונה אפילו היתה קדשה שהיא במלקות דהא לא נבעלה לפסול לה שאינה אסורה להנשא לו וגיורת ומשוחררת נמי אפילו פחותה מג' שנים ויום אחד הויא זונה ופסולה לכהן דהוי בכלל זונה דקרא כיון דבאת מן הגוים השטופים בזמה וילפינן נמי מקרא דיחזקאל כי אם בתולות מזרע בית ישראל דמשמע דמזרע בית ישראל בעינן ואי לא הוה גמיר לה יחזקאל דמדאוריתא אסירן לא הוה אסר להו. והאילונית מותרת לכהן ואע"פ שאינה יולדת אינה זונה דהא אינה פסולה לו הא למדת שאין היותה זונה תולה בבעילה של איסור שהרי נדה וקדשה ונבעלה לבהמה בעילת איסור הן ולא נעשית זונה ונשאת לחלל נבעלה בהתר ועושה אותה זונה ואין הדבר תלוי אלא בפגימה ומפי השמועה למדו שאינה פגומה אלא מאדם האסור לה או מחלל כדילפינן לעיל מקראי.
ו׳
כל הנבעלת למי שעושה אותה זונה בין באונס בין ברצון דכתיב גבי ישראל והיא לא נתפשה והיא מיעוטא היא אשת ישראל דיש חילוק בין נתפשה ללא נתפשה אבל אשת כהן אין בה חילוק בין אונס לרצון והויא זונה ומינה ילפינן לכל שנבעלה לפסול לה אפילו באונס נעשית זונה ובשגגה נמי הא נבעלה לפסול לה ואפילו שלא כדרכה דאיתקוש משכבות להדדי דכתיב משכבי אשה ומשהערה בה נפסלה דהעראה ילפינן לכל העריות מנדה דכתיב בה את מקורה הערה והוקשו כל העריות לנדה דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבו' וגו' מה נדה בהערא' אף כולן בהערא' כיון שהוקשו לה והעראה דחייבי לאוין דחשיבא כביאה ילפינן לה מדכתיב גבי שפחה חרופה שכבת זרע מכלל דשאר חייבי לאוין בהעראה מיחייב דחייבי עשה כגון מצרי ואדומי עד דור שלישי דאסירא העראה דידהו בבת ישראל ילפינן ג"ש ביאה ביאה כתיב בהו לא יבא וכתיב בממזר דחייבי לאוין לא יבא מה התם העראה דידהו כביאה אף הכא העראה דידהו כביאה והוא שתהיה בת ג' שנים ויום אחד והבועל בן ט' ויום א' דבפחות מכאן גמירי דלא הויא ביאה וכדאמרינן לעיל בה' אישות.
ז׳
אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה דכתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה וגו' אחרי אשר הוטמאה הכל בכלל שאם נבעלו אסורות לבעליהן פרט לך הכתוב באשת ישראל שנאנסה שהיא מותרת כדכתיב והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת אבל אשת כהן באיסורה עומדת שהרי היא זונה כדאמרי'.
ח׳
אשת ישראל שנאנסה אע"פ שמותרת לבעלה אסורה לכהונה כשתתאלמן דהא נבעלה לפסול לה כדאמר. אין האשה נאסרת על בעלה ואפילו כהן אלא בב' עדים דילפינן דבר מממון דאין דבר שבערוה פחות משנים ואם היא נאמנת לו או עד א' נאמן לו אמר שזנתה חייב להוציאה כדי לצאת ידי ספק דהוי מדאוריתא וכשאינו מאמינה דאמרן דמותרת לו אפילו הוא כהן אם מת הוא אסורה לכהן אחר דשויא נפשה חתיכה דאיסור' שהרי הודת שהיא זונה.
י׳
ספקא דאוריתא לחומרא וספק ספקא אפילו דאוריתא לקולא דחד ספק לחוד הוא דילפינן לעיל דאסור מדאוריתא. כל שקנא לה בעלה נסתרה אסורה לו שהיא ספק זונה דאוריתא דכיון דקנא לה ונסתרה רגלים לדבר שזנתה.
י״ג
פנויה שנבעלה אם רוב המקום שנבעלה פסולים לה אזלינן בתר רובא ואם הרוב כשרים הרי היא מותרת לכהן מן התורה וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי דכתיב וארב לו וקם עליו פרט לזורק אבן לתוך חבורת גוים וישראל ואי רובא גוים נינהו לא הוה צריך קרא למפטריה דפשיטא דרובא גוים נינהו ואי נמי פלגא ופלגא נמי לא איצטריך קרא דמהיכא תיתי דנקטליה הא ספק נפשות להקל דהא והצילו העדה כתיב אלא דאיכא תשעה ישראל וגוי אחד ביניהם דה"ל גוי קבוע ואשמועינן האי קרא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואי אמרה היא לכשר נבעלתי אף על גב דהוו קבוע לא תצא. אינה יודעת או אינה מכרת בין כשר לפסול תצא אלא א"כ היה הרוב המצויים אצלה כשרים דחזקה להם נבעלה.
כ״ד
האב שאמר קדשתי את בתי וגרשתיה והרי היא קטנה נאמן דרחמנא הימניה לאב כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה על הכל שאין אנו יודעים למי וכי אמר הזה התירה לזה והיינו כשהיא קטנה או נערה אבל בבוגרת לא משתעי קרא דנערה כתיב הילכך לא מהימן משגדלה החזיקה בגרושה ומותרת לכהן:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
