הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות איסורי ביאה · פרק י״ז

ספר קדושה · 21 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות איסורי ביאה · פרק י״ז
הלכה א׳
שָׁלֹשׁ נָשִׁים נֶאֶסְרוּ עַל כָּל הַכֹּהֲנִים. גְּרוּשָׁה זוֹנָה וַחְללָה. וִעַל כֹּהֵן גָּדוֹל אַרְבַּע. אֵלּוּ הַשָּׁלֹשׁ וְהָאַלְמָנָה. אֶחָד כֹּהֵן גָּדוֹל מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה אוֹ הַמְרֻבֶּה בְּגָדִים. וְאֶחָד כֹּהֵן הָעוֹבֵד וְאֶחָד כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמִּנּוּהוּ וְעָבַר. וְכֵן כֹּהֵן מְשׁוּחַ מִלְחָמָה. כֻּלָּן מְצֻוִּין עַל הַבְּתוּלָה וַאֲסוּרִין בְּאַלְמָנָה:
הלכה ב׳
כָּל כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא אַחַת מֵהַשָּׁלֹשׁ נָשִׁים אֵלּוּ בֵּין גָּדוֹל בֵּין הֶדְיוֹט וּבָעַל לוֹקֶה. וְאִם בָּא עָלֶיהָ דֶּרֶךְ זְנוּת אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם זוֹנָה אוֹ גְּרוּשָׁה אוֹ חֲלָלָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא ז) "לֹא יִקָּחוּ" עַד שֶׁיִּקַּח וְיִבְעל:
הלכה ג׳
אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁבָּא עַל אַלְמָנָה לוֹקֶה אַחַת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִדֵּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא טו) "לֹא יְחַלֵּל" כֵּיוָן שֶׁבְּעָלָהּ חִלְּלָהּ וּפְסָלָהּ לִכְהֻנָּה. אֲבָל זוֹנָה וַחֲלָלָה וּגְרוּשָׁה הֲרֵי הֵן מְחֻלָּלוֹת וְעוֹמְדוֹת קֹדֶם בְּעִילָתוֹ. וּלְפִיכָךְ לוֹקֶה כֹּהֵן גָּדוֹל לְבַדּוֹ עַל בְּעִילַת אַלְמָנָה לְבַדָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם קִדּוּשִׁין שֶׁהֲרֵי חִלְּלָהּ וְהוּא מֻזְהָר שֶׁלֹּא יְחַלֵּל כְּשֵׁרִים לֹא אִשָּׁה וְלֹא זַרְעוֹ:
הלכה ד׳
קִדֵּשׁ כֹּהֵן גָּדוֹל אַלְמָנָה וּבְעָלָהּ לוֹקֶה שְׁתַּיִם. אַחַת מִשּׁוּם (ויקרא כא יד) "אַלְמָנָה לֹא יִקָּח". וְאַחַת מִשּׁוּם (ויקרא כא טו) "לֹא יְחַלֵּל". וּבֵין כֹּהֵן גָּדוֹל וּבֵין כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה מִן הָאַרְבַּע וְלֹא בָּעַל אֵינוֹ לוֹקֶה:
הלכה ה׳
וְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא לוֹקֶה הִיא לוֹקָה. וְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא אֵינוֹ לוֹקֶה הִיא אֵינָהּ לוֹקָה. שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין אִישׁ לְאִשָּׁה לָעֳנָשִׁין זוּלָתִי בְּשִׁפְחָה חֲרוּפָה בִּלְבַד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ו׳
כָּל כֹּהֵן הַבָּא עַל הַכּוּתִית בֵּין גָּדוֹל בֵּין הֶדְיוֹט לוֹקֶה מִשּׁוּם זוֹנָה. שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ בַּת קִדּוּשִׁין וְהוּא אָסוּר בִּבְעִילַת זוֹנָה בֵּין יִשְׂרְאֵלִית בֵּין כּוּתִית:
הלכה ז׳
הַחֲלוּצָה אֲסוּרָה לְכֹהֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים מִפְּנֵי שֶׁהִיא כִּגְרוּשָׁה וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶם. כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא סְפֵק חֲלוּצָה אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִתַּחְתָּיו וְהִיא כְּשֵׁרָה וּוְלָדָהּ כָּשֵׁר. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עַל סְפֵק חֲלוּצָה אֶלָּא עַל חֲלוּצָה וַדָּאִית. וְכֵן מִי שֶׁהָיְתָה סְפֵק גְּרוּשָׁה אוֹ סְפֵק אַלְמָנָה אוֹ סְפֵק זוֹנָה וּסְפֵק חֲלָלָה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת וּמוֹצִיא בְּגֵט:
הלכה ח׳
כְּלָל גָּדוֹל הוּא בְּכָל אִסּוּרִים שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁאֵין אִסּוּר חָל עַל אִסּוּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ שְׁנֵי אִסּוּרִין בָּאִין כְּאַחַת. אוֹ שֶׁהָיָה הָאִסּוּר הָאֶחָד מוֹסִיף דְּבָרִים אֲחֵרִים עַל אוֹתוֹ הָאִסּוּר. אוֹ אִם הָיָה כּוֹלֵל דְּבָרִים אֲחֵרִים עִם אִסּוּר זֶה:
הלכה ט׳
לְפִיכָךְ אִשָּׁה שֶׁהָיְתָה אַלְמָנָה וְנַעֲשֵׂית גְּרוּשָׁה וְנַעֲשֵׂית חֲלָלָה וְנַעֲשֵׂית זוֹנָה וּבָא עָלֶיהָ כֹּהֵן גָּדוֹל אַחַר כָּךְ לוֹקֶה אַרְבַּע מַלְקִיּוֹת עַל בִּיאָה אַחַת. לְפִי שֶׁהָאַלְמָנָה אֲסוּרָה לְכֹהֵן גָּדוֹל וּמֻתֶּרֶת לְהֶדְיוֹט.
הלכה י׳
חָזְרָה לִהְיוֹת גְּרוּשָׁה נוֹסָף בָּהּ אִסּוּר וְנֶאֱסֶרֶת לְכֹהֵן הֶדְיוֹט. לְפִיכָךְ נוֹסָף בָּהּ אִסּוּר אַחֵר עַל אִסּוּר הָאַלְמָנָה וַעֲדַיִן הִיא מֻתֶּרֶת לֶאֱכל בִּתְרוּמָה. נַעֲשֵׂית חֲלָלָה נוֹסָף בָּהּ אִסּוּר שֶׁהֲרֵי נֶאֱסֶרֶת בִּתְרוּמָה וַעֲדַיִן הִיא מֻתֶּרֶת לְיִשְׂרָאֵל. נַעֲשֵׂית זוֹנָה הוֹאִיל וְיֵשׁ שֵׁם זְנוּת שֶׁאוֹסְרָהּ עַל יִשְׂרָאֵל אִם זִנְּתָה אִשְׁתּוֹ בְּרָצוֹן נוֹסָף בָּהּ אִסּוּר אַחֵר. וְהוּא הַדִּין לְכֹהֵן הֶדְיוֹט שֶׁבָּא עַל הַגְּרוּשָׁה שֶׁנַּעֲשֵׂית חֲלָלָה וְאַחַר כָּךְ זוֹנָה שֶׁהוּא לוֹקֶה שָׁלֹשׁ עַל בִּיאָה אַחַת. אֲבָל אִם נִשְׁתַּנָּה סֵדֶר זֶה אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת:
הלכה י״א
מִי שֶׁנִּתְאַלְמְנָה מֵאֲנָשִׁים הַרְבֵּה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה מֵאֲנָשִׁים הַרְבֵּה אֵין לוֹקִין עָלֶיהָ אֶלָּא אַחַת עַל כָּל בִּיאָה. אַלְמָנָה בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין אֲסוּרָה:
הלכה י״ב
כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת אָחִיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִן הָאֵרוּסִין הֲרֵי זֶה לֹא יְיַבֵּם אֶלָּא חוֹלֵץ. נָפְלָה לוֹ יְבָמָה וְהוּא כֹּהֵן הֶדְיוֹט וְנִתְמַנָּה לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר כְּשֶׁהוּא כֹּהֵן הֶדְיוֹט הֲרֵי זֶה לֹא יְיַבֵּם אַחַר שֶׁנִּתְמַנָּה. אֲבָל אִם אֵרֵס אֶת הָאַלְמָנָה וְנִתְמַנָּה לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל הֲרֵי זֶה יִכְנֹס אַחַר שֶׁנִּתְמַנָּה. הָיְתָה מְקֻדֶּשֶׁת סְפֵק קִדּוּשִׁין וּמֵת אֲרוּסָהּ הֲרֵי זוֹ סְפֵק אַלְמָנָה:
הלכה י״ג
מִצְוַת עֲשֵׂה עַל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁיִּשָּׂא נַעֲרָה בְּתוּלָה. וּמִשֶּׁתִּבְגֹּר תֵּאָסֵר עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא יג) "וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח". אִשָּׁה לֹא קְטַנָּה. בִּבְתוּלֶיהָ וְלֹא בּוֹגֶרֶת. הָא כֵּיצַד. יָצָאת מִכְּלַל קַטְנוּת וְלִכְלַל בַּגְרוּת לֹא בָּאָה זוֹ נַעֲרָה. וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא שְׁתֵּי נָשִׁים לְעוֹלָם כְּאַחַת שֶׁנֶּאֱמַר אִשָּׁה אַחַת וְלֹא שְׁתַּיִם:
הלכה י״ד
כֹּהֵן גָּדוֹל לֹא יִשָּׂא מֻכַּת עֵץ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה. [נִבְעֲלָה שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ הֲרֵי זוֹ כְּנִבְעֲלָה כְּדַרְכָּהּ. נִבְעֲלָה לִבְהֵמָה הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת]:
הלכה ט״ו
כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנָּשָׂא בְּעוּלָה אֵינוֹ לוֹקֶה אֲבָל מוֹצִיא בְּגֵט. נָשָׂא בּוֹגֶרֶת אוֹ מֻכַּת עֵץ הֲרֵי זֶה יְקַיֵּם. אֵרֵס בְּעוּלָה וְנִתְמַנָּה כֹּהֵן גָּדוֹל הֲרֵי זֶה יִכְנֹס אַחַר שֶׁנִּתְמַנָּה:
הלכה ט״ז
אָנַס נַעֲרָה בְּתוּלָה אוֹ פִּתָּה אוֹתָהּ אֲפִלּוּ אֲנָסָהּ אוֹ פִּתָּה אוֹתָהּ כְּשֶׁהוּא כֹּהֵן הֶדְיוֹט וְנִתְמַנָּה כֹּהֵן גָּדוֹל קֹדֶם שֶׁיִּכְנֹס הֲרֵי זֶה לֹא יִכְנֹס. וְאִם כָּנַס מוֹצִיא:
הלכה י״ז
אֵרֵס אֶת הַקְּטַנָּה וּבָגְרָה תַּחְתָּיו קֹדֶם נִשּׂוּאִין הֲרֵי זֶה לֹא יִכְנֹס מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁתַּנָּה גּוּפָהּ. וְאִם כָּנַס לֹא יוֹצִיא:
הלכה י״ח
אַחַת גְּרוּשָׁה מִן הָאֵרוּסִין אוֹ מִן הַנִּשּׂוּאִין. אֲבָל הַמְמָאֶנֶת אֲפִלּוּ גֵּרְשָׁהּ בְּגֵט וְהֶחֱזִירָהּ וּמֵאֲנָה בּוֹ הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְכֹהֵן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין. וְכָל מִי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לַחֲלִיצָה אִם נֶחְלְצָה לֹא נִפְסְלָה לִכְהֻנָּה:
הלכה י״ט
יָצָא עָלֶיהָ קוֹל אִישׁ פְּלוֹנִי כֹּהֵן כָּתַב גֵּט לְאִשְׁתּוֹ אוֹ נָתַן גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וַהֲרֵי הִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחְתָּיו וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ. אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִתַּחַת בַּעְלָהּ. וְאִם נִשֵּׂאת לְכֹהֵן אַחֵר תֵּצֵא מִן הַשֵּׁנִי:
הלכה כ׳
יָצָא שְׁמָהּ בָּעִיר שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה וְנִתְגָּרְשָׁה מִן הַקִּדּוּשִׁין חוֹשְׁשִׁין לָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין. אֲבָל אִם יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהִיא חֲלוּצָה אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ:
הלכה כ״א
יָצָא קוֹל עַל הַבְּתוּלָה שֶׁהִיא בְּעוּלָה אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ וְתִנָּשֵׂא לְכֹהֵן גָּדוֹל. יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהִיא שִׁפְחָה אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ וְתִנָּשֵׂא אֲפִלּוּ לְכֹהֵן. יָצָא לָהּ שֵׁם מְזַנָּה בָּעִיר אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ. וַאֲפִלּוּ הוֹצִיאָהּ בַּעְלָהּ מִשּׁוּם שֶׁעָבְרָה עַל דַּת יְהוּדִית אוֹ בְּעֵדֵי דָּבָר מְכֹעָר וּמֵת קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן לָהּ גֵּט הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְכֹהֵן. שֶׁאֵין אוֹסְרִין אִשָּׁה מֵאֵלּוּ אֶלָּא בְּעֵדוּת בְּרוּרָה אוֹ בִּהוֹדָאַת פִּיהָ:

צפנת פענח · הלכות איסורי ביאה פרק י״ז

א׳
שלש נשים כו'. ואם גבי גרושה יש גם עשה דקדושים עי' תוס' ב"מ דף צ' ע"א ד"ה הא ותוס' יבמות ד' פ"ד ע"א ד"ה והא, ועי' תוס' מכות ד' ט"ז ע"א דמבואר שם דגבי גרושה יש גם עשה: אחד כה"ג כו'. עי' בקדושין ד' ע"ז ע"ב לא יאמר גרושה כו'. והנה באמת י"ל דנ"מ דאם נעשה כה"ג עובר משום שני לאוין אחד משום כה"ג ואחד משום כהן הדיוט ועי' מש"כ התוס' נזיר דמ"ט ע"ב כה"ג גבי כה"ג ברחוקים ע"ש בד"ה על דס"ל דחייב שנים, ועי' שם דף מ' ע"א ד"ה רבי ע"ש ובירושלמי שם פ' ו' גבי אכל חרצן שיש בו כזית חייב שתים אך עי' בס' המצות לרבינו מצות ל"ת ק"ע מבואר שם להיפך ועי' בהך דמנחות ד' ע"ח ע"א גבי מנחת חינוך דהיכא דלא עבד עבודה כשהוא כהן הדיוט צריך ג' מנחות ע"ש ועיין בהך דפסחים ד' ק"ה ע"א אמרי כהנים לוים כו': ואחד כה"ג כו'. ואף אם עבר מחמת מומין כמבואר בהוריות ד' י"ב ע"ב ע"ש והנה בגמ' שם נקט רק משוח ומשמע אבל מרובה בגדים כיון שמסתלק בפה אין עליו שם כה"ג לאחר שמסלקין אותו עיין תוס' יומא ד' י"ב ע"ב וכ"מ וכן משמע בפה"מ לרבינו בהוריות שם שכתב לפי ששמן המשחה שנמשח אינו מבטל כו' משמע דהמשיחה פועל בו לעולם קדושת הגוף וכן משמע לשון המשנה מכות ד' י"א ע"א וכן בכ"מ דנקט רק משוח שעבר אך מדברי הרמב"ם בהל' רוצח פ"ז לא משמע כן ע"ש ועיין תוס' נזיר ד' מ"ז ע"א, וכן כתבו כה"ג התוס' יומא ד' מ"ד ע"א לחלק בין משכן למקדש דגבי משכן אף אם נתפרק אסור לטמא ליגע בו ועיין מש"כ רבינו פ"א מהל' כלי המקדש הי"ג ובהך דנדרים דף ס"ב ע"א דאמר שם דשייך בה פריצים וחללוה אף בכלי שרת ועיין במלחמות בע"ז פ"ד על הך דד' נ"ב ע"ב ובמאור שם דמחלקים בין מזבח לכלי שרת ע"ש ועיין בזבחים ד' כ"ז ע"ב דמזבח לא הוה רק רצפה רק זה אותו שלא נמשח כמש"כ רש"י שם וע"ש ד' נ"ט ע"א וד' ס' ע"א דנין כלי מכלי ושם ד' פ"ז ועיין בתוספתא מנחות פי"א מנורה של משה לא היתה צריכה כו', ועיין בהך דסוטה ד' ט' ע"א לא שלטה שונאיהם במעשיהם ר"ל דהקדושה לא נסתלקה מהם דשמן המשחה יש עליו שם קודש לעולם כמבואר בהך דכריתות ד' ז' ע"א שמן משחת קדש כו', ועיין בירושלמי סנהדרין פ"ב מה אני בקדושתי כו' והך דנדרים ד' ס"ב הנ"ל קאי על אותם שהיה עבודתם מחנכתם ועיין ברש"י ע"ז ד' נ"ב ע"ב דמשמע דע"י ע"ז פקעה קדושת שמן המשחה וצריך שמן אחר ועיין בהך דמנחות ד' ק"א ע"א דלא משמע כן רק דדי בטבילה אך באמת כך דהנה עיין ברש"י הוריות שם ד' י"ב ע"ב ד"ה עבר כתב שם וכי נצטרע כו' אין לך כו' והלשון אינו מדוייק. והנה עיין מו"ק ד' י"ד ע"ב מבואר שם דגם גבי כה"ג בעל מום אמרינן כולא שתא גביה כרגל דמי, ועיין בכורות ד' מ"ה ע"ב דגם בעלי נגעים טהורים הוה בעל מום אך לא מחללי עבודה, אך כך דהנה עיין בירושלמי בפ"א דיומא ופ"ג דהוריות מבואר שם דיש ג' מיני כה"ג אחד בריבוי בגדים ואחד במשיחה ואחד בפה ועיין בהך דיומא ד' ה' ע"א ובמה דפליגי רבינו עם הר"א בהל' כלי המקדש פ"ד הי"ג אם קודם ריבוי בגדים ז' מותר לכתחלה לעבוד, ועיין בתוספתא שקלים פ"ג דמשמע כשיטת רבינו ע"ש. והנה הא צריך להביא גם מנחת חינוך, ועיין במנחות ד' ע"ח ובדברי רבינו ספ"ה מהל' כלי המקדש דעל מנחת כהן הדיוט מבואר שם דמקריב בידו ובשל כה"ג לא כתב ומקריב בידו והטעם משום דעדיין אינו כה"ג דלא נתרבה שבעה לכך מקריבה אחר כמו המשוח וכדומה וא"כ כך כיון שנתמנה בפה נעשה שם כה"ג לענין איסור ואח"כ כשנתרבה נעשה עליו שם קדושת כה"ג לענין קרבנות וכדומה ואח"כ כשנמשח נעשה עליו קדושת הגוף לעולם. והנה עיין במנחות ד' מ"ז דהיכא דאינו קדוש גמור אין בו גדר פדיון ועיין רש"י נדרים ד' ע"ט גבי אין נשאלין על הפר דהיכא דקליש הדבר אין בו כח לסלקו ועיין גיטין ד' מ' גבי המפקיר עבדו אין לו תקנה ג"כ כזה דהיכא דיש איסור וממון מיגו דמועיל הפקעה לממון מועיל נמי להאיסור אבל היכא שיש איסור לבד לא מהני, ועיין בהך דב"ק ד' קי"ז דכיון דהראה תחלה אף אם אח"כ נשא ונתן ביד פטור דמקלי קליא והנה גבי כה"ג ג"כ אם רוצים ב"ד לסלק המרובה בגדים מיגו דמהני לסלק הקדושה מהני נמי לסלק האיסור אבל כיון שנצטרע אף קודם ההורדה מיד נעשה בעל מום ושוב לא מהני ההורדה של ב"ד וזהו כונת רש"י כאן:
ב׳
כל כהן כו' ואם בא עליה דרך כו'. עיין לעיל פט"ו ה"ב ע"ש רק דכאן דייק רבינו וכתב דרך זנות משמע דלא דהפטור הוא מטעם שהקדושין ג"כ לא היה בעבירה רק משום דהביאה הוה רק דרך זנות ולכך פסק לעיל פ"א הכ"ב דאשת כהן שזנתה אם אח"כ בא עליה בעלה חייב משום זונה אף דהנשואין היו בהיתר מ"מ לוקה משום דלא הוה ביאת זנות רק ביאת בעל משא"כ במחזיר גרושתו אז חייב משום שגם הקדושין היו בעבירה ונ"מ ללאו דסוטה גבי ישראל דאינו לוקה רק אם גירשה וקידשה אח"כ עוד הפעם עיין לעיל פי"א מהל' גירושין הי"ד ע"ש בכס"מ. ובזה א"ש הך דקדושין ד' ע"ח ע"א גבי דרך ליקוחין ע"ש בתוס' וזה ר"ל דגם הנשואין יהיו באיסור וגם יהיה נ"מ אם הקדושין היו בשוגג עמש"כ התוס' ב"מ ד' י' ע"ב ד"ה דאמר ע"ש. וגם עיין מש"כ רבינו לעיל פי"ב ה"ג דהיכא דלא הוה בת קדושין אז לוקה משום חייבי לאוין אף בלא קדושין אך י"ל דזה רק בכותית דאינה בת קדושין לכו"ע אבל גבי ישראלית לא ובזה מדוייק לשון הגמ' בקדושין דף ע"ז ע"ב פרט לכה"ג שבא על אחותו אלמנה ולמה לא נקט כהן הדיוט שבא על אחותו גרושה משום דכהן הדיוט אינו עובר רק בקדושין ואין קדושין תופסין באחותו ולא שייך בזה לאו דגרושה כלל ולכך נקט כה"ג באלמנה דא"צ קדושין ועיין בתוס' קדושין ד' ס"ח ע"א ד"ה הכל, ובדברי רבינו לקמן בפ' י"ט ה"ה דלכאורה לא משמע כן דהא יבמה הוה רק ספק קדושין ומ"מ פסק דהוה זונה. אך י"ל דלכך לא כתב רבינו שעובר עליה משום חללה רק כתב דנ"מ לענין ולדה ולא כמש"כ רש"י שם וא"ש וכ"כ בזה, ועיין תוס' כתובות ד' כ"ט ע"א ד"ה ועל גבי מחזיר גרושתו לר"ע ע"ש:
ד׳
אינו לוקה כו'. ואף דלקמן פי"ט ה"ג ולעיל בהלכות אישות ובהל' נ"ב פוסק דנשואין לבד הוה כבעולה לכל דבר מה"ת ע"ש צ"ל דזה רק לגופה דמקרי נשתנה אבל ללקות לא לקי עד דבעל ממש וכ"כ בזה וזהו דר"ל בהך דיבמות ד' ס"ט ע"א ואימא משעת הויה לא ר"ל בקדושין לבד רק בנשואין בלא ביאה. אך רבינו לא ס"ל כן כמש"כ:
ז׳
כהן שנשא ספק כו'. הנה רבינו דייק דוקא נשא אבל קידש לא, ועיין בירושלמי פ"ב דיבמות ה"י ע"ש. ובזה יש ליישב מ"ש התוס' בהך דיבמות ד' כ"ד ע"א מהך דשם ד' ל"ו ע"ב דמשמע שם דאם חלצו אסורה לכהן ע"ש משום דשם לא נקט רק נתקדשה וכ"כ בזה:
י״ג
מצות עשה כו' לא קטנה כו'. הנה מלשון רבינו כאן משמע דקטנה לא דהוה איסור רק שעובר על המצוה ובוגרת הוה גדר איסור גם נ"מ בזה דלקדש את הקטנה בלא נשואין שרי אבל לקדש את הבוגרת אסור והטעם דקטנה יכול להמתין עד שתגדיל, ועיין לקמן בהל' י"ז משמע כן וכעין זה מבואר בירושלמי פ"ה דנזיר דאף דקיי"ל דגבי הקרבה אין נ"מ בין מום קבוע למום עובר ולוקה וכן פסק רבינו בהל' אסמ"ז פ"א מ"מ על הקדישו על בעל מום קבוע הוא דלקי אבל לא על בעל מום עובר משום דהא יכול להמתין עד שיתרפא וכן דייק שם לשון רבינו פ"א ה"ה דנקט אם הקריבו דוקא וא"ש: ואינו נושא שתי נשים כו'. עיין בה"ה, ועיין מש"כ רבינו בהל' כלי המקדש פ"ה ה"י דאין כופין אותו להוציא ע"ש. כבר ידוע הקושיא על דברי רבינו מהך דקדושין ד' ס"ח ע"א דכיון דמוקי לה בכה"ג וא"כ למה ליה לאוקמא בבעילה תיפוק ליה דהא אסור לישא ב' נשים וא"כ הראשונה אהובה והשניה שנואה וצ"ל דלא שהאיסור לישא שתי נשים רק במה שיש לו שתי נשים וא"כ לאחר שנשא השניה גם הראשונה נקראת שנואה והוי כהך דאמרינן בזבחים ד' צ"א ע"א כמאן דשחיטין תרווייהו דמי ע"ש, ועיין ב"ב ד' קנ"ז ע"ב למהדורא בתרא דרב אשי דפסק שם יחלוקו ושניהם שוים, ועיין בהך דשבועות ד' כ"ח ע"א מי גרם לשניה שלא כו' ע"ש ברש"י ועיין מש"כ רבינו בהל' פסולי המוקדשין פ"ג הי"ג דמשמע שם דאף אם העלה אימורים של הך שאח"כ יזרוק דמה יוריד ע"ש בהשגות והוא ג"כ מחמת זה דאז כל אחד הוה כמו גוף אחר, ועיין בירושלמי קדושין פ"ב ה"ז ע"ש, ועיין בהך דמנחות ד' מ' ע"ב גבי הטיל למוטלת, ובדברי רבינו שם בהל' ציצית פ"א הט"ו דאם נתכון להוסיף גם הראשונה נתבטלה העשיה שלה ע"ש:
י״ד
כה"ג לא ישא כו'. עיין בירושלמי כאן דס"ל דכ"ע מודו בזה ולא כרש"י ותוס' ד' נ"ט ע"ב ד"ה כשרה, ועיין שם ד' ס' ע"א וע"ב מכלל דבמוכת עץ כר"מ ס"ל. אך י"ל דר"מ לשיטתיה בכתובות ד' י"א דמוכת עץ יש לה כתובה מאתים. והנה עיין בפי"ח ה"א גבי נרבעת לבהמה לא כתב רבינו אם הוה מוכת עץ או לא, ובגמ' מבואר דיש עליה שם מוכת עץ, וע"ש ברש"י ד"ה כשרה. אך י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דרב ושמואל בכתובות ד' י"א ע"ב אם יש מוכת עץ בבשר ע"ש ור"י קאמר שם בגמ' ביבמות זה אליבא דרב ורב לשיטתיה והא דכשרה לכה"ג זה אמר שמואל ושמואל ג"כ לשיטתיה וא"ש, ועיין בירושלמי כתובות פ"א ה"ג דמקשה שם ממוכת עץ ע"ש: נבעלה כו'. עיין בגמ' כאן דמבואר דמ"ד נבעלה שלא כדרכה פסולה פליג אבוגרת וס"ל דבוגרת כשרה ע"ש ורבינו פסק לתרווייהו. ונראה כך דהנה יש ב' מצות גבי כה"ג אחד שישא בתולה והב' שלא ישא שאינה בתולה שלא כדרכה לא מקריא שאינה בתולה וגם לא מקריא בתולה נמצא דלא עבר על שנשא שאינה בתולה רק על שלא נשא בתולה וכן גבי בעולת עצמו ג"כ כן ועיין במש"כ רבינו ז"ל לקמן פי"ט ה"ד דאם בעל כה"ג בלא נשואין בעולה לא חיללה ואף דרבינו ס"ל דכל חייבי לאוין לא יעברו רק בקדושין ומ"מ פסלי בביאה לבד כמבואר בגמ' בכ"מ וצ"ל דכאן רק הנשואין משוי לה שם איסור עליה וזה רק מה דעבר בנשואין דהיינו שנשא שאינה בתולה אבל מה שלא נשא בתולה בזה לא שייך חילול, ועיין תוס' פסחים ד' מ"א ע"ב ד"ה אכל כזית, לכך י"ל דגם גבי בעולת עצמו וכן גבי נבעלה שלא כדרכה אם בא עליה אף דמוציאה בגט מ"מ לא חיללה, אך מ"מ זה לא שייך לומר סופה להיות בעולה תחתיו דזה לא שייך רק היכא שהאיסור הוא מה שיש בה חסרון אבל היכא שהאיסור הוא מחמת שאין בה המעלה הרי מ"מ המעלה לא היה בה, וכעין זה י"ל בהך דסוכה ד' י"ז וד' י"ח גבי פסול אויר אם מה שאין כאן הסכך כשר או זה בעצם הוי פסול ונ"מ להך דלבוד דזה לא שייך לומר רק אם זה פסול אבל מה שאין כאן סכך ע"י לבוד לא יהיה סכך אחר ועיין בירושלמי דעירובין פ"א ופ"ב מוכח בכ"מ דר"מ ס"ל כרשב"ג דפחות מד' הוי לבוד ומ"מ מוכח דס"ל דאויר ג' פוסל ע"ש ד' י"ד ע"א בהך מחלוקת דנסרים משמע מלשון הגמ' להיפך וע"ש ד' י"ג ע"ב גבי ירקות דפוסלים משום אויר ע"ש ועיין תוס' ב"ב ד' קס"ב ע"ב וכ"כ בזה, ובירושלמי דסוכה פ"א, וגבי בוגרת ומוכת עץ הטעם הוא דנשא שאינה בתולה ומ"מ הך דאשה בתולה קיים כיון דלא איתעביד בה מעשה בידי אדם ולכך שייך לומר זה הטעם דסופה להיות בוגרת תחתיו כמש"כ וא"ש:
י״ח
אבל הממאנת כו'. ואם לא נבעלה מותרת אף לכה"ג כו' כמבואר בגמ' ובירושלמי אך זה צריך עיון למ"ד דבעילה שלא כדרכה כשרה לכה"ג ואנן קיי"ל בכ"מ דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה כמבואר בקדושין ד' ט' ע"ב וכ"מ כה"ג מאי דאם בא עליה בעל שלא כדרכה ואח"כ מיאנה בו אם משוי לה כמו שלא היה בעלה מעולם וא"כ מותרת לכה"ג או לא וכ"כ די"ל דזהו פי' הירושלמי ביבמות פי"ג ה"ב מהו שתמאן בבעלה ותיטול קנס מאחר ועיין בכתובות ד' ל"ה ע"ב הממאנת ע"ש ברש"י ותוס' וכ"כ בזה:
י״ט
יצא עליה קול כו'. עיין לקמן בהל' כ"א גבי יצא עליה שם מזנה דאף אם מת בעלה מותרת להנשא לכהן, והטעם דהנה רבינו פי' שם דמיירי בא"א והטעם כך דאף דגבי כהונה חיישינן אף לקלא זה רק היכא דאין נ"מ רק לכהן אבל אם ע"י זה אסורה גם לבעלה ישראל מותרת אף לכהן ועיין בהך דיבמות ד' פ"ח ע"ב בהך דדפנו וע"ש ברש"י ד"ה אלא דרק אם העדים העידו שכבר מת דאז אין נ"מ מה"ת רק לכהן ועיין בהך דסוטה ד' כ"ז ע"א גבי דומה ולעיל פט"ו ה"כ, אך שם משמע דהקול יצא אחר שמת בעלה דאז אין נ"מ רק לגבי כהן ועיין בירושלמי סוטה פ"א ה"ז ע"ש ובתוספתא פי"ב דיבמות האשה שיצא עליה שם רע ולדותיה כשרים משום דקיימי בחזקת הבעל. אך באמת למה לגמ' ולתוספתא לומר טעם אחר היה להם לומר משום דגבי ולדות נ"מ גם לישראלים. אך י"ל דר"ל דלא חיישינן לולדות כגון אם הוא כהן ויצא עליה שם רע דאז אף הבנות שהם שלו אסורות לכהנים ולכך נקט לשון הגמ' בת ובתוספ' נקט רק ולדותיה ולכך לא הביא הגמ' דברי התוספ' דשם י"ל דקאי על בנים, ועיין בהך דכתובות ד' י"ג ע"ב בתוס' ד"ה השבתנו דכ' שם דשבויה בחזקת בעולה ר"ל דהתקנה הוא לכהן דסתם שבויה הויא בעולה אך זה רק לכהן אבל לישראל י"ל שלא זנתה כלל ועיין כתובות ד' נ"א ע"ב מה דמקשה שם משבויה ואמר שם דהקילו אך שם כיון דהוה א"א ונ"מ גם לישראל שוב לא הוה שבויה אף לכהן בחזקת ודאי בעולה ועיין שם ד' כ"ז ע"ב גבי הך דר' זכריה בן הקצב ובר"ן שם ולקמן אבאר ועיין בהך דנדרים ד' צ' ע"ב אך שם נ"מ ג"כ רק לכהן דמיירי בנאנסה ועיין לקמן פי"ח ה"ט, ועיין מש"כ לקמן ספי"ט:
כ׳
אבל אם יצא כו'. עיין כאן ד' פ"ט דאמר שם עיינו בה רבנן ולא הוה ש"פ ואף דמדרבנן גם בפחות מש"פ חיישינן לקדושין וע"כ צ"ל כשיטת רבינו דלרבנן לא חיישינן לקלא:
כ״א
יצא קול כו'. עיין בהשגות והנה רבינו לא ס"ל החילוק של הראב"ד וא"כ למה גבי בעולה לכה"ג לא חייש לקול וצ"ל דכיון דרבינו ז"ל פסק לקמן בפי"ט ה"ד דאין שם איסור על בעולה כל זמן שלא נשאה וא"כ הוה כמו קול שלא הוחזק דכיון דבעצמה אין שום איסור כ"ז שלא נישאת ולא שייך בזה גדר קול עליה ולכך ס"ל להתוס' בחגיגה ד' י"ד ע"ב דהיא אינה מוזהרת משום דהוא גורם האיסור וכעין זה הסברא י"ל בתוס' שבת ד' צ"ד ע"א בד"ה ר"ש דגבי הוצאה די שיהא צריך לגופו של העושה ולא לגופו של המלאכה ולא כשאר מלאכות והטעם משום דשם בלא המוציא אין שם מלאכה עליה כלל ואימתי יש עליה שם מלאכה בזמן שעושין אותה ולכך די במה שהוא צריך הדבר משא"כ שאר מלאכות ולכך כתבו התוס' בכ"מ דהוצאה הוה מלאכה גרועה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות איסורי ביאה פרק י״ז

א׳
אזהרת קיד שלא ישא כ"ג אלמנה שנאמר אלמנה וגרושה וגו' את אלה לא יקח ואחד כ"ג משוח או מרובה בגדים ואחד כהן העובד או שמינוהו ועבר וכן משוח מלחמה כולן מצווים על הבתולה ואסורין באלמנה דכתיב והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק וכו' הכהן הגדול מאחיו זה כ"ג שנמשח אשר יוצק על ראשו שמן המשחה זה משוח מלחמה ומלא את ידיו ללבוש את הבגדים זה מרובה בגדים על כולם הוא אומר אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח וכתיב נמי את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ומדכתיב בכ"ג דמקריב אונן כי נזר שמן משחת אלהיו עליו וכו' עליו ולא על חברו למעוטי משוח מלחמה דאין מקריב אונן משמע דשאר כ"ג בין עובד בין מנוהו ועבר מקריבין אוננים מפני שהן בכלל כהונה וכ"ש לענין אזהרה על הבתולה ואיסור אלמנה דאסירא אפילו לכהן שעובד דהא אפילו למשוח מלחמה דאין מקריב אונן אסירא אלמנה ומוזהר על הבתולה כדילפינן מדכתיב והוא. ואינו לוקה כ"ג אם קדש אלמנה ולא בעל דכת' לא יקח ולא יחלל מה טעם לא יקח משום לא יחלל אלא א"כ בעל אח"כ שלוקה שתים משום לא יקח שהרי בעל ומשום לא יחלל שהרי שני לאוים הם: אזהרת קטו שלא יבעול כ"ג אלמנה אפילו בלא נישואין ולוקה על בעילתה דכתיב לא יחלל כיון שבעלה חללה ופסלה לכהונה ואפילו כ"ג לא לקי תרי אלא אאלמנה שמחללה עכשיו ואמרינן לא יחלל ב' חלולין א' לו וא' לה שמוזהר שלא לחלל כשרים לא אשה ולא זרעו אבל אאינך שכבר מחוללת לא לקי משום לא יחלל. קדש אלמנה ובעלה חייב שתים משום לא יקח ולא יחלל כדאמרינן לעיל דבלקיחה לחודה לא לקי דמה טעם לא יקח משום לא יחלל. וכל שהוא לוקה היא לוקה שאין הפרש בין איש לאשה לעונשין דכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה זולתי בשפחה חרופה כמו שנתבאר פ"ג.
ז׳
כל ספק אלמנה או גרושה וחללה זונה אם כנס מוציא בגט דהוי ספקא דאוריתא ולחומרא וכדילפינן לעיל מספק ממזר דאיצטריך קרא למשרייה וכדילפינן נמי מדוכתי אחרינא לעיל אזהרת ל"ט.
ח׳
אין איסור חל על איסור דסברא היא דלא איצטריך קרא למיסר אלא מה שלא היה אסור בלאו הכי אבל אי הוה אסור לא הוה הדר קרא ואסור ליה אבל אי אתו ב' איסורין בבת אחת חיילי תרוייהו דהא לא הוה איסור בלאו הכי ותרי איסורי בהדדי קאתו כדאמרינן ואיסור מוסיף נמי כיון דאיצטריך איסור ב' להוסיף דברים אחרים על אותו איסור חייל נמי איסור ב' על מאי דהוה אסור ליה מקודם ואיסור כולל נמי כיון דאיצטריך איסור ב' לכלול דברים אחרים עם איסור זה חייל נמי איסור ב' על מאי דהוה אסיר מקודם (דכתיב) בכהן הדיוט דכתיב ואשה גרושה מאישה לא יקחו ללמדך שאם היתה גרושה וחללה זונה שלוקה על כל אחד ואחד וכתיב בכ"ג גרושה יתירא דמכהן הדיוט אתא ולמה נאמרה לומר כשם שחלוקה גרושה מאלמנה וחללה בכהן הדיוט כן גרושה חלוקה מאלמנה בכ"ג וחייב על כל אחד ואחד דאיסור חל על איסור כה"ג דהוי מוסיף. ואית דמפרשי הא מלתא על לאו שבכללות ואשכחן נמי ילפותא מקראי אחר על הא מילתא דמדכתיב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה משמע מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה מטמאה בגדים אבית הבליעה יצא עוף טמא שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמא ואין איסור חל על איסור איסור נבלה הוה חייל על עוף טמא והוא מטמאה בגדים אבית הבליעה אלא נראה דאין איסור חל על איסור א"נ מדכתיב באוכל תרומה בטומאת הגוף ומתו בו כי יחללוהו פרט לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שהרי היא מחוללת ועומדת והיכי משכחת טמא שאכל תרומה שיהא במיתה דהא מכי נגע בה טמאה משכחת לה שנטמא הגוף ואח"כ נטמאת תרומה וקרא דפטר במחוללת היינו כשנטמאת תחלה דלא חייל איסור מיתה דטומאת הגוף אאיסור תרומה טמאה שמחוללת ועומדת כדאמרינן ואיצטריך קרא לאשמועינן דילפינן מהכא בעלמא דאין איסור חל על איסור ואפילו הוי איסור חמור על איסור קל כמו הכא טומאת הגוף שהוא במיתה על טומאה תרומה שאינה במיתה דלא חייל וכיון דאיצטריך קרא לאשמועינן דאין איסור חל על איסור כשאינו בבת אחד ואינו מוסיף ולא כולל משמע הא אי אית באיסור שני חד מהני תלת גווני חייל אאיסור קמא. לפיכך אשה אחר שהיתה אלמנה ונעשית גרושה ונעשית חללה ונעשית זונה ובא עליה כ"ג אח"כ חייב עליה ד' מלקיות משום איסור מוסיף אבל אם נשתנה מסדר זה אינו לוקה אלא אחת דלית בה איסור מוסיף ואפילו איסור מוסיף אי הוי קיל טפי מאיסור קמא לא חייל עליה כאחותו. אלמנה שבא עליה כ"ג שאינו לוקה משום איסור כהונה אלא משום אחותו דכל שהוא ביקח והוא אשה בבתוליה יקח הוא בלא יקח דסמיך ליה אלמנה וגרושה לא יקח וכל שאינו ביקח כשהיא בתולה כאחותו דאסירא ליה משום אחותו אינו בלא יקח אלמנה ואע"ג דהאי איסורא מוסיף הוא גבי אחותו שהרי מעיקרא היה האיסור משום אחותו וכשנתאלמנה ניתוסף בה איסור אלמנה דאסירה לכל כ"ג בין מרובה בגדים בין משוח מלחמה בין כ"ג משוח אפ"ה כיון דהוי איסור קל על איסור חמור לא חייל אלא היכא דכי הדדי נינהו חמור על קל לא קל על חמור כדאמרי'.
י״א
אלמנה או גרושה מאנשים הרבה אין לוקים עליה אלא אחד על כל ביאה דהא שם א' הוא אפילו מכמה אנשים אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנישואין אסורה דאע"ג דאלמנה דכתיב בתמר לא הויא אלא מן הנישואין הכא ילפינן מגרושה מה גרושה אף מן האירוסין אף אלמנה וגרושה פשיטא לן דסתמא היא דלית לך למילף כדילפת מג"ש דאלמנה דתמר.
י״ב
כ"ג שמת אחיו אם מן הנישואין לא ייבם דלא אתי עשה דיבמה יבא עליה ודחי לא תעשה ועשה דאלמנה לא יקח בתולה יקח ולא בעולה אבל חליצה מיהא בעיא דאין יבמה אסורה על היבם פטורה מן החליצה ומן היבום אלא א"כ היא ערוה עליו כדכתיב ולקחה לו לאשה פרט לערוה שאין לו בה ליקוחין שאין קידושין תופסין לו בה אבל חייבי לאוין דתפסי בה קידושין בעיא חליצה כדאמרי' ואם מן האירוסין נפלה לפניו והיא בתולה אתי עשה דיבמה יבא עליה ודחי לא תעשה דאלמנה דעשה דוחה ל"ת ככלאים בציצית דשרא רחמנא ואין עשה אלא בביאה ראשונה ויוציאנה בגט. נפלה לו יבמה והוא כהן הדיוט ונתמנה להיות כ"ג לא ייבם אבל אירס את האלמנה ונתמנה לכ"ג ייבם אחר שנתמנה דכתיב בתולה מעמיו יקח אשה האי אשה לא איצטריך אלא לדרשה דהיכא דאירסה קודם אע"פ שאינה בתולה יקחנה וקיחה נמי הכתובה בכתוב קידושין היא והא קדשה קודם אבל שומרת יבם לא דאשה אמר רחמנא ולא יבמה מקודשת בספק שמת ארוסה הויא ספק אלמנה ואסורה מה"ת דספקא דאוריתא לחומרא כדילפינן לעיל:
י״ג
מצוה נו שישא כ"ג בתולה בנערותה ומשתבגור תאסר עליו דכתיב והוא אשה בבתוליה יקח אשה ולא קטנה בבתוליה ולא בוגרת דמשמע דבעיא כל בתולים מדלא כתיב בתולה הא כיצד יצתה מכלל קטנות ולכלל בגרות לא באת זו נערה. ואינו נושא ב' נשים כאחת דכתיב אשה אחד ולא שתים.
י״ד
כ"ג לא ישא מוכת עץ מבבתוליה עד שיהו כל בתוליה קיימין והאי אין לה בתולים כלל. נבעלה שלא כדרכה הרי זו כנבעלת כדרכה דהא משכבי אשה כתיב. נבעלה לבהמה הרי זו מותרת דאין זנות לבהמה דכתיב אתנן זונה ומחיר כלב הא אתנן כלב שאמר הילך טלה זה והבעלי לכלבי ומחיר זונה בטלה מותרים למזבח ומדשרי אתנן כלב אלמא לאו זנות הוא ולא תיסק אדעתין לאסור משום דאיתקוש אתנן למחיר דהא כתיב גם שניהם שנים ולא ארבע והא דנבעלה לבהמה דאמרן דכשרה לכהונה היינו שלא כדרכה דכדרכה אף ע"פ דילפינן דאין זנות לבהמה לא גרעה ממוכת עץ כדרכה אבל מוכת עץ שלא כדרכה אינו פוסלה דאין לך אשה שאינה נעשית מוכת עץ שלא כדרכה על ידי צרור שמקנחת בו בבית הכסא.
ט״ו
כ"ג שנשא בעולה אינו לוקה דלא אסירא עליה בלאו אלא בעשה דבתולה יקח ולא בעולה אבל מוציא בגט דהא אסירא עליה מדאוריתא בעשה כדאמרינן אבל נשא בוגרת או מוכת עץ אע"ג דאימעיטו מבבתוליה אפ"ה יקיים דסופה ליבעל לו ולאבד בתוליה ומקודם נמי לא הות בעולת איש. אירס בעולה ונתמנה להיות כ"ג יכנוס כדילפינן לעיל אפילו באירס אלמנה מדכתיב יקח אשה. אנס או פתה אשה ונתמנה להיות כ"ג לא ישא דכתיב בתולה יקח בשעת ליקוחין תהיה בתולה ועשה דלו תהיה לאשה באשה הראויה לו הוא דקאמר והאי אינה ראויה לו כדאמר.
י״ז
אירס קטנה ובגרה קודם נישואין לא יכנוס דאע"ג דאירס אלמנה ונתמנה להיות כ"ג יכנוס דמשמע דקיחה דאירוסין היא הכא אשתנית גופה בין אירוסין לנישואין מה שאין כן באלמנה ואע"פ דאמרינן לעיל אשה ולא קטנה ואמרי' הכא דקיחה דאירוסין היא אם קדש קטנה ונעשית נערה פשיטא דיכנוס ולא אזלינן בתר אירוסין כיון דאתיא לכלל התר השתא דהויא נערה:
י״ט
אזהרת קטז שלא ישא כהן גרושה דכתיב ואשה גרושה מאישה לא יקחו א' גרושה מן האירוסין או מן הנשואין כדאמר לעיל דסתמא הוי. יצא קול על אשת כהן שגרשה בעלה והרי היא יושבת תחתיו אין ספק דקול מוציא מידי ודאי כיון שהיא בחזקת אשתו ואם מת ונשאת לכהן אחר תצא דהויא ליה קלא דמקמי נישואין וחיישינן לה ואם יצא עליה קול שנתקדשה ונתגרשה מאותן הקידושין קול אסרה וקול התירה וחיישינן לה למגורש כיון דהויא קלא דמקמי נישואין כדאמר.
כ״א
יצא קול על בתולה שהיא בעולה אין חוששין לה ותנשא לכ"ג. יצא עליה [קול] שהיא שפחה או שהיא מזנה אין חוששין לה אפילו שהוציאה בעלה מפני שעברה על דת יהודית או בעידי דבר מכוער ומת קודם שיתן לה גט הרי זו מותרת לכהן שאין אוסרין אשה מאלו אלא בעדות ברורה או בהודאת פיו דאם לא כן לא הנחת בת לאברהם אבינו דלעולם אויבים מוציאים קול חנם ברמז מועט. כהן שאמר לאשתו הא גיטיך ותהא מגורשת ממני ואי אתה מותרת לכל אדם זהו ריח הגט שפוסל לכהונה אע"פ שאינו גט כדכתיב ואשה גרושה מאישה לא יקחו אפילו לא נתגרשה אלא מבעלה פסלה מן הכהונה והרב ז"ל סבירא ליה פ' עשירי מה' גרושין דקרא לא הוי אלא אסמכתא בעלמא דמן התורה לא נפסלה דאין כאן גט כלל. וכל כהן שנשא גרושה או חללה או זונה ובעל לוקה שאין בכל חייבי לאוין מי שלוקה בבעילה בלא קידושין אלא כ"ג באלמנה דכתיב לא יחלל כדאמרינן לעיל אבל בכהן הדיוט כתיב לא יקחו וגו' עד שיקח ויבעול:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות איסורי ביאה פרק י״ז

ג׳
אבל זונה וחללה וגרושה הרי הן מחוללות ועומדות קודם בעילתו כו': הנה בכולהו ניחא, אולם בגרושה לא א"ש שהרי היתה מותרת לאכול בתרומה, ועכשיו ע"י שנבעלה בעילת איסור אסורה לאכול בתרומה ומ"ש מאלמנה, אטו חילול לכהונה כתיב בהאי קרא, אימא חילול לתרומה ג"כ נכלל בכוונת התורה, ואולי יתכן משום דקיי"ל כחכמים דאמרי בתרומות ומייתי לה בריש ד' מיתות, דאם ניסת לאחד מן הפסולין ואכלה בתרומה אינה משלמת חומש, נמצא דאינה מחוללת לתרומה למיחשב אותה כזרה גמורה, ולדידהו ודאי דליכא בה מיתה אם אכלה תרומה במזיד, רק מלקות לחודא מלאו דבתרומת הקדשים לא תאכל וכמדומה שהעירו בזה האחרונים, ולכן לא לקי משום בל יחלל שכבר נתחללה לענין נשואין ולענין תרומה גם עכשיו אינה כזרה וכחלל שנולד, דחלל שנולד בודאי משלם חומש וחייב מיתה כמו זר, וטעמא דרבנן דבעינן שיהא זר מעיקרא וכמו שפירשו בפ"ק דכריתות עיי"ש, ולפ"ז א"ש הא דמשני בסוגיין אלמנה וגרושה לוקה משום שני שמות כו' לא שני שמות ע"ז ושני שמות ע"ז, וגם על גרושה לוקה משום לא יחלל וטעמא דמחללה מתרומה וכר' מאיר דנעשית כמו זרה גמורה דמשלמת החומש וחייבת מיתה לכן שפיר לקי על לא יחלל, ופריך אי הכי דכר' מאיר מוקמית גרושה וחלוצה כו' אמאי אינו חייב שתים, אבל לדידן לא לקי על לא יחלל בגרושה וכמו דפרשתי בס"ד:
י״ג
מצות עשה על כ"ג שישא נערה בתולה כו': המשנה למלך הביא חקירה חדשה בנבעלה ע"י הטיה מי הויא בעולה כיון דלא היה השרת בתולים, ופשיט דהוי כשלא כדרכה ועדיפא מינה. והנה בירושלמי ריש פרק הבא ע"י, יבמה יבוא עליה ביאה גמורה, היינו משיפלוט ש"ז, ולקחה לו לאשה, ביאה שאינה גמורה, ויבמה אפילו בהעראה, יבמה יבוא עליה כדרכה, ולקחה לו לאשה שלא כדרכה, ויבמה אפילו מן הצד, ופירושו ע"י הטיה וכדשמואל דבועל בלא דם, וכדפרש"י כהטיה שמטין לצדדים בלא דם, הרי מוכח דמן הצד גרע מביאה שלא כדרכה, דצריך קרא לרבות מן הצד אחר דמרבינן שלא כדרכה. אולם הא דמייתי מסוגיא דחגיגה דבן זומא אמר דכשירה לכ"ג, הנה פשטיות הסוגיא הכי. בתולה שעיברה מהו לכ"ג מי חיישינן לדשמואל דאמר שמואל יכול אני לבעול כמה בתולות בלא דם, לכן אף כי מצאה כשהיא בתולה אמרינן דע"י הטיה נבעלה ואסורה לו, או דילמא דשמואל לא שכיחא ואמרינן דבאמבטי עיברה וכשרה לכה"ג. א"ל דשמואל לא שכיחא וחיישינן שמא באמבטי עיברה פירוש לקולא, וראיתי להב"ח בהגהות שמגיה הרבה בדברי התוספות ומפרש ג"כ כמו דפרישית יעו"ש, נמצא דהך סוגיא סובר דאסורה לכה"ג: והנה בפסק רבינו ז"ל דבוגרת אסורה לכה"ג ונבעלה שלא כדרכה ג"כ אסורה לו, תמהו, דזה מתנגד אל מסקנת הגמרא בפרק הבא ע"י דלר"מ דסבר דבוגרת אסורה לכה"ג מכשיר בשלא כדרכה, ולרבנן דמכשירים בבוגרת אסורה בשלא כדרכה ורבינו פסק לתרווייהו וזה לא יתכן, דכיון דבתולה אפילו מקצת בתולים ובתוליה עד דאיכא כל הבתולים ואיתמעיט בוגרת, כש"כ בעולה שלא כדרכה הילכך כי אתא קרא דבבתוליה היינו להתיר בשלא כדרכה ולא לאסור דאל"כ הוא מיותר, ונראה עפ"י דברי הירושלמי בזה, וז"ל. ר"א ור"ש מכשירין בבוגרת ושוין שלא יקח מוכת עץ, מה בין בוגרת למוכ"ע, בוגרת כלו בתוליה במעיה מוכ"ע יצאו בתוליה לחוץ, ואית דמחלפין ר"א ור"ש מכשירין במוכ"ע ושוין שלא ישא הבוגרת מה בין כו' בוגרת עברו ימי הנעורים, מוכ"ע לא עברו ימי הנעורים, וזה הוי סברא הפוכה, והפשוט דפליגי בהא, דמר סבר דקטנה כשירה לכה"ג, ורק אבתולים שיהיו לה קפיד הכתוב, א"כ ודאי מוכ"ע גרוע יותר מבוגרת מסברא, אבל אית דמחלפין סברי דכהן אסור בקטנה אע"ג דהיא בתולה שלימה, א"כ קפיד הכתוב על שנים שיהיו שני הנעורים ומסתברא יותר לרבות מוכ"ע מבוגרת, שזאת לא כלו ימי הנעורים רק ע"י מקרה כלו בתוליה משא"כ בוגרת, ועיין בירושלמי שם לא ישא את הקטנה, ובבלי גבי טומאה מרבה יותר בוגרת ממוכ"ע כמוש"כ תוספות שם דף ס' בד"ה אליו, דכיון דלא איתעביד בה מעשה עדיפא לרבות בוגרת משום דשם לא קפיד אשנים, וא"כ א"ש דהא דקא מפרש בסוגיא דלמאן דאוסר בבוגרת ליכא למימר קרא דבבתוליה אתי לאסור שלא כדרכה דמכש"כ ידענא, זה דוקא לפי הנך תנאי דמתירין כה"ג בקטנה א"כ לא קפיד הכתוב על שנים, ודאי מסתברא יותר דטפי אסור בנבעלה שלא כדרכה מבוגרת דלא איתעביד מעשה בה כלל, אבל לפי פסק רבינו כהך תנא דסבר דכה"ג אסור בקטנה א"כ אשכחן דקפיד רחמנא על שני הנעורים, א"כ הא דאיתמעיט בוגרת היינו משום שכלו ימי הנעורים, משא"כ בשלא כדרכה דעדיין היא נערה רק מקרה הוא שנבעלה שלא כדרכה וכסברת אית דמחלפין בירושלמי, לכן איצטריך קרא דבבתוליה למעט דשלא כדרכה אסורה לו דמבוגרת לא ידעינן ושפיר נתקיים פסק רבינו דפסק כהך סתם משנתנו דאסור בבוגרת ופסק כרב יהודה אמר רב דנבעלה שלא כדרכה פסולה, ולכן אמרינן שם רב ור"י דאמרי תרווייהו בוגרת ומוכ"ע לא ישא, ועיין תוספות שם ד"ה ורב דאמר כר' אלעזר. יהיה איך שיהיה פסק רבינו אמת עפ"י הירושלמי ונכון בסברא: ואינו נושא שתי נשים לעולם כאחת שנאמר אשה אחת ולא שתים: לשיטת רבינו מצאנו פסול חדש בכה"ג, והוא שאם נשתטית אשתו, ובאופן שאין לה יד לשמור גיטה או שהיא משתלחת וחוזרת דמה"ת אינה מתגרשת, ואיך יעשה, אם לא ישא אחרת הלא בעינן ביום הכפורים וכפר בעדו ובעד ביתו, ודוקא מי דהוה בר כפרה, הא שוטה אינו בר כפרה, והפריש חטאתו ונשתטה אמר בפ"ק דזבחים דאינה קריבה, רק כשחזר ונתפקח שקיל וטרי אם הקרבן דחוי יעו"ש, וא"כ אינו ראוי לעבוד ביוה"כ, ואי דיקח אחרת הא אשה אחת ולא שתים. ומעתה נמצא פסול חדש בכה"ג, הן דלרבותינו בתוספות ישנים ריש יומא משמע דמספקא להו אם מעכבא נשואי אשה לכה"ג ביוה"כ, משום דלא חשו שמא תמות אשת השני יעו"ש. אמנם לשון רבינו ריש הלכות יוה"כ הכל עשוי בכ"ג נשוי שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו זו אשתו יעו"ש מורה דמעכבא, ובפרט דשנה הכתוב כמה זימני וכפר בעדו ובעד ביתו אף דבביתו נכללין בני אהרן, בכ"ז מסתברא דמעכב: ולכאורה יש לומר, דעיקרו דהך דינא דכה"ג צריך שיהא לו אשה ביוהכ"פ אינו רק לר"י לטעמיה לבד, משום דשילהי פ"ק דשבועות אמר תרין וידוין לר"ש חד כנגד שעיר הנעשה בפנים וחד כנגד שעיר הנעשה בחוץ כו' אלא לר' יהודה תרי וידוין כו' אחד לו ואחד לביתו כדתנא דבי רי"ש כו' יבוא זכאי ויכפר על החייב כו', א"כ לר' יהודה בפעם הראשון אינו מכפר רק על עצמו ואשתו דהוי כגופו ובזה כוון וכפר בעדו ובעד ביתו זו אשתו, ואחר שנעשה זכאי מכפר עליו ועל ביתו זה אחיו הכהנים, אבל לר' שמעון תרי וידוין המה על אחיו הכהנים. דמתכפרין בשאר עבירות בודוי של פר, וכן מתכפרין לתלות, א"כ ליכא קרא דיכפר בעדו ובעד אשתו דשניהם על אחיו הכהנים קאי ועיין תוספות שם ד"ה שני וידוין ודם הפר, ורק ר' יהודה לטעמיה אמר דביתו זו אשתו, ואיהו סבר דודוי שעיר המשתלח אינו מעכב, כן ודאי ודויו של הפר אינו מעכב, וא"כ לא מעכב אם אין לו אשה ואינו מתודה בעד ביתו זו אשתו, וא"כ א"ש, דלר"ש דסבר דודוי מעכב בשעיר המשתלח, כן סבר דודוי בפר מעכב, דאיהו אמר דודוי של פר על אחיו הכהנים הוא במקום וידוי של שעיר המשתלח, דדם הפר הוא מכפר על טומאת מו"ק, והוידוי של פר מכפר על שאר עבירות כמו בוידויו של שעיר המשתלח דדם ליכא ביה, ומשום זה אמר בירושלמי דלדידיה ודוי מעכב כיון דהודוי מכפר בפ"ע והדם בפ"ע, וכן מפורש בהדיא בירושלמי [רק דהגירסא מהופכת וכבר תקנוה המגיהים] א"כ לא בעי כה"ג שיהא נשוי אשה ביוהכ"פ, ולר' יהודה דבעי שיהא נשוי אשה לדידיה אין הוידוי מעכב, ולא שייך לומר דתנאי זה יפסול בכה"ג לשום תנא, הן דלשון הגמרא פ"ב דסוכה ולא חייש ר"י למיתה כו' הא איתמר עלה כו' מעלה עשו בכפרה, משמע קצת דמעכב הכפרה, אמנם בירושלמי הלשון חומר הוא בציבור וא"ש לפ"ז מה שהקשינו: ואולי יתכן, דהכה"ג רשאי לישא אישה דאתי עשה דפו"ר ודחי לאו הבא מכלל עשה דאשה אחת ולא שתים דלא הוי רק שאינה שוה בכל, ובפרט מצוה דרבים וגדול השלום דדוחה ל"ת דמצורע בתגלחתו כדאמר סוף חולין: אולם האמת, דגם לר' שמעון בעי וכפר בעדו ובעד ביתו זו אשתו דקרא כתיב וכפר בעדו ובעד ביתו וקרא מדבר על אהרן וא"כ ביה גופיה הוי ביתו גם כל הכהנים שכולם בניו ויוצאי חלציו ונקראים על שמו בית אהרן, וא"כ לדורות כי כתב בסוף הפרשה והיתה לכם לחוקת עולם כו' וכפר הכהן אשר ימשח אותו כו' לכהן תחת אביו, גם בכהן זה צריך לקיים וכפר בעדו ובעד ביתו, ואין זה רק באשתו, אבל הכהנים אינם נקראים ביתו, ורק דכי כתב קרא ועל הכהנים כו' יכפר ואיני יודע אם מתכפרין בשל שעיר או בשל פר שפיר אמר דאצל אהרן הוה כל הכהנים בכלל ביתו ותו ידעינן דמתכפרין בשל פר, וכמו דגבי אהרן מתכפרין בשל פר כן גבי הכהן הבא תחתיו הם מתכפרים בהפר דמתקיים קרא כפשטיה, ושוה כפרה לדורות לכפרת אהרן, אבל מכל מקום בעי לקיים וכפר בעדו ובעד ביתו גם בכל הכה"ג ועל כרחין רק באשתו דהוי ביתו וז"ב. ולענין קושייתנו, ע"כ או כמוש"כ דמותר לישא אחרת או דלר' שמעון הא איהו דריש טעמא דקרא, וטעמא דאסור לישא שתי נשים משום דבעי לגרש ביוהכ"פ דביתו אחת ולא שתים, וא"כ אם יקח לגרש אחת מהן ביוהכ"פ הוי כעין ביאת זנות, ואינו ראוי לישא אשה אשר תתיירא שמא תתגרש מפני שעומדין המה לכך, לפני כה"ג משרת פני עליון, ולכן אם נשתטה אשתו שאינו בידו לגרשה ולאו בת כפרה היא רק השניה, א"כ זו השניה שנושא ובה מקיים וכפר בעדו ובעד ביתו, בזה לא אסרה תורה לו לישא שתי נשים ודוק: הן דמסתפקנא, דבכפרת דבר שאינו ידוע אם בעי שיהא בר דעת, דהגע בעצמך, דאטו מי שנשתטה ביוהכ"פ ונתפקח אחרי יוהכ"פ, האם חייב אשם תלוי שנתחייב קודם יוהכ"פ, וגם במבעט ביוהכ"פ פליגי בפ"ק דכריתות ובירושלמי יומא אם מכפר, והיכי שהיה מומר כל יוהכ"פ פשיטא שם דנהי דקרבן אידחי גברא מי אידחי ומכפר עליו יוהכ"פ על עבירות שמקמי המרתו, ולכן אם היה שוטה ביוהכ"פ פשיטא דאינו מביא אשם תלוי וכפר יוהכ"פ על כל חטאיו שקודם שנשתטה, בכ"ז כאן דלשון כפרה כתיב עליה לבד וכפר בעדו ובעד ביתו אם נאמר דמעכבא שיהיה לו אשה א"כ אפשר דאעפ"י שאין כפרתו ידוע על מה, בכ"ז בעיא שתהא ראויה לכפרה, ובקרבנות מחוסרי כפרה כתיב וכפר גם על שוטה וקטנה וצ"ע בזה: אולם דא ברור, דכמו דאם נשא אלמנה בעודו כהן הדיוט אינו מגרשה אחר שנתמנה להיות כה"ג, כן אם נשא שתי נשים בעודו כהן הדיוט ונתמנה להיות כ"ג מותר בהן, דע"ז רבי רחמנא יקח אשה, דרק היכי דגופה אישתני שפיר בעי, אבל לא על זה, וכמו אם נשא בעולה ואלמנה בעודו כהן הדיוט דאינו מגרש כשנתמנה להיות כה"ג, ולפ"ז א"ש מש"כ רבינו בפ"ה מהלכות כלי המקדש ואינו נושא שתי נשים, ואם נשא שתי נשים אינו יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש לאחת, דזה פלא לשיטת רבינו עובר כל השנה כולה בלאו הבא מכלל עשה דאשה אחת ולא שתים, ולפ"ז הכוונה, דאם קידש בעודו כהן הדיוט שתי נשים, שאז מותר לישא אותן ולבוא עליהן, וביום הצום צריך לגרש לאחת, וז"פ בכוונתו, ודוק בכ"ז:
ט״ז
אנס נערה בתולה כו' כשהוא כהן הדיוט ונתמנה כה"ג קודם שיכנוס ה"ז לא יכנוס: זהו פשוט דלא עדיפא משומרת יבם ונתמנה להיות כ"ג דלא יכנוס שהביא בהלכה י"ב, אמנם מפורש הוא למעיין בסוגיא דף נ"ט ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכ"ה, ואם נפרש שאנס אותה כשהיה כה"ג הרי בעל אלמנה וחללה ותו הואי חללה ואסורה אחר זה אף לכ"ה, דכה"ג שבא על אלמנה חללה בכל אופן שבא עליה אף בשלא כדרכה או העראה לבד, וצריך לפרש דאנס אותה כשהיה כהן הדיוט ואחר זה נתמנה להיות כה"ג ולכך אסורה לו משום שהיא אלמנה לבד שכה"ג אסור בה דמעיקרא בשעת ביאה היתה מותרת אליו ובכ"ז אסור לכנוס אותה, וזה מפורש כדברי רבינו ופשוט. ולפ"ז הא דפריך מאי איריא משום אלמנה ת"ל דהוה בעולה, הוא ג"כ בשאנס כשהיה כ"ה כדברי רבינו ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות איסורי ביאה פרק י״ז

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

נחל איתן · הלכות איסורי ביאה פרק י״ז

ג׳
כהן גדול שבא על אלמנה חייב אחת אע"פ שלא קידש שנאמר לא יחלל וכו'. ועיי' בהרב המגיד שכתב דהא דאמרינן בקידושין (ריש דף ע"ח) ולחייב נמי משום לא יחלל זרעו ותירצו בשלא גמר עיי"ש. ומשמע שאם גמר חייב שתים משום לא יחלל לאו הילכתא היא וכו'. והנה אין דברי הרה"מ מוכרחים בזה לדחות גמרא ערוכה בדקדוק קל. וכן הקשו בס' קה"ע וס' שושנת העמקים ועיי' מ"ש בס' המקנה וס' ח"צ. ונראה דטעמו של רבינו שדחה סוגיא הנ"ל הוא מכח סוגיא אחרת דאיתא בפ"ב דיבמות (דף כ') דפריך אלמנה מן הארוסין אמאי אינה מתייבמת ליתי עשה ולידחי לא תעשה וש"מ דאף אם גמר אינה אלא בל"ת חדא דאי איתא דאם גמר איכא בה ב' ל"ת לא הוה קשיא ליה דליתי עשה וידחה ב' ל"ת דמהאי טעמא לא מקשה מגרושה לכהן הדיוט דשם איכא ב' ל"ת דגרושה ודחללה שנתחללה בביאת אחיו המת כשנשאה והיא היתה גרושה. וכבר כתב ס' כריתות דאין עשה דוחה ב' ל"ת. ואין לומר דמקשה גבי אלמנה דיהא רשאי קירוב שאינו גמור. דזה אינו שהרי עיקר מצות יבום הוא להקים לאחיו שם ואי איתא שאין יכול לקרב לה קירוב גמור של הקמת שם לא הוי ראויה ליבום כלל. ועוד דאי איתא הכי למה ליה לשנויי דגזרינן ביאה שנייה אטו ראשונה. בראשונה גופה איכא למגזר גמר אטו תחילה אלא על כרחך דס"ל התם דאין חילוק באלמנה לכה"ג בין גמר או לא ובכל עניין אינה אלא חד ל"ת דלא יחלל. ומ"ש בספר מעיין החכמה דאיכא נמי לאו דלא יקח ליתא דהיינו דוקא היכא דמהני הקידושין לקנותה בהן. וכדפירש"י בקידושין (דף ע"ח) וגבי יבמה לא מהני קידושין מן התורה:
י״ד
עיין בהרב המגיד שכתב שרבינו פסק כרב דאמר הכי. וקשיא לי שהרי הכריחו התוס' דרב לא קאמר הכי אלא אליבא דר' אלעזר דמכשר בוגרת דדרש בתוליה. ופוסל הך דהכא מבבתוליה אבל לרב גופיה דפוסל בבוגרת דקאמר בוגרת לא ישא ומבואר בסוגיא שם אליבא דר' מאיר דפוסל בבוגרת דריש בתוליה עד דאיכא כל הבתולין. בבתוליה להכשיר הך. וא"כ רבינו נראה כמזכה שטרא אליבא דבי תרי. דכיון דפוסל בבוגרת לא הו"ל לפסול בהא דכאן. ומצאתי שתמה כן בים של שלמה. ונראה דרבינו לא ס"ל מ"ש התוס' אלא דרב אליבא דנפשיה נמי אמר בהא דפסול ואע"ג דגבי בוגרת קאמר לא ישא דריש תרווייהו לפסול ואע"ג דר"מ דדריש לפסול בוגרת לא דריש לפסול נמי הא אפשר דהיינו משום דס"ל דפסולא דבוגרת היינו אפי' דיעבד אפי' אם נשא יוציא וא"כ על כרחך ליכא למדרש קרא לאיסורא וכפי' רש"י דכיון דקרא ממעט בוגרת כל שכן הך הילכך כי אתא קרא למשרי אתא. אבל לרב דקאמר דאיסורא דבוגרת אינו אלא לכתחילה ואם נשא נשוי שפיר מצי למדרש לאיסורא נמי בהא אפי' דיעבד דלא אתי מבוגרת דשריא בדיעבד. וא"כ כיון דאיכא לקיומא להני תרתי מימרי דרב ודאי דאית לן לקיומייהו. ויש לי להביא ראיה דעל כרחך שמואל נמי הכי ס"ל שהרי קאמר התם (דף נ"ט ע"ב) אעובדא דריבה אחת התם עיי"ש והכשירה רבי לכהונה דראויה לכהן גדול ומשמע ודאי דדוקא התם משום דאין זנות לבהמה ואפ"ה מיפסלא משום דלא גרע ממוכת עץ הא לאדם מיפסלא בכל גווני משום בעולה לכהן גדול ושמואל גופיה ס"ל נמי לפסול בבוגרות כדמוכח שם (סוף דף נ"ח):
י״ח
גירשה בגט והחזירה ומיאנה בו הרי זו מותרת לכהן כמו שביארנו בהל' גרושין. ומשמע דאילו מיאון דחבריה אינו מבטל גיטא דידיה לעניין שאינה מותרת לכהן כמו שאינו מבטל גבי מחזיר גרושתו כמ"ש שם בהל' גירושין. ודלא כהטור אה"ע סי' ו' הובא בשו"ע שם ס"ב בשם יש מי שאומר דאם גירשה ונשאת לאחר ומיאנה בו נמי מותרת לכהן. ועיי"ש בט"ז שהביא ראיה לדעת רבינו:
כ״א
יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה ואפי' הוציאה בעלה וכו' בעידי דבר מכוער ומת קודם שיתן לה גט הרי זו מותרת לכהן. ודע שדברי רבינו הללו הועתקו בשו"ע אה"ע סי' ו סעיף ט"ז. והרב באר הגולה כתב שם שלא ידע מאין יצא לו להשו"ע ואישתמיטתיה דברי רבינו דכאן. ומה שיש לדקדק על דברי רבינו דכאן ממ"ש לעיל בפט"ו דין כ' אשת איש שיצא עליה קול וכו' והכל מרננים אחריה חוששין לה משום זונה צ"ל כמ"ש האחרונים בישוב דברי השו"ע שם בסי' ד' סט"ו ובסי' ו' סט"ז:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות איסורי ביאה פרק י״ז

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות איסורי ביאה פרק י״ז

י״ג
ואינו נושא ב' נשים וכו'. ועיין השגת הר"א ור"ל דאי איתא דגם בשאר השנה אסור למה לי קרא דובעד ביתו וש"ס ג"כ ביומא דף י"ג שהקשה א"כ הו"ל ב' בתים ורחמנא אמר וכו' ולא ב' בתים בלא"ה תיפוק ליה דאי אפשר לכהן גדול ליקח שתים והרב המגיד לא מצא מענה לזה דלו יהי דהמציא פסק רבינו מההיא סוגייא דהבא על יבמתו מ"מ סוגייא דיומא מנגד לפירוש זה דפי' רבינו בההיא סוגייא. ולענ"ד כבר תירץ זה רבינו בפ"ה מכלי המקדש ה"י שכתב ואינו נושא שתי נשים ואם נשא שתים אינו יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש לאחת מהם עכ"ל נמצא דאצטריך קרא לובעד ביתו ללמד זה דאף אם עבר ונשאה אינו עובד דלא נימא לו יהי דעבד איסורא אבל אינו ענין לעבודת יום הכיפורים קמ"ל דמעכב ואינו יכול לעבוד ומשום הכי הקשה בש"ס ורחמנא אמר בעד ביתו ולא ב' דהיא קושיא דאלימא טובא דמעכב לעבודה ואפילו אם נשאה צריך לגרשה ועיין להמש"ל פ"ג דעבדים הי"א מ"ש לדעת רבינו ומתוך דבריו מתורצת תמיהת הראב"ד והוא דוחק לענ"ד וצריך לחלק שם באופן אחר. ולמ"ש הר"א אלא שאני מוצא וישא לו יהוידע נשים שתים עיין מש"כ הרב המגיד עד שהיה מגרש אחד מהן וכן כתבו בתוס' ישנים דיומא וז"ל ולא בעד ב' בתים ומ"ש בדברי הימים שמא ביוה"כ היה מגרש אחת מהן עכ"ל וודאי לדעתם צ"ל דהיה נושא כמה נשים לפי שגרושה אסורה אפילו לכהן הדיוט והוא דוחק והאמת לדעתי מ"ש הרה"מ דנשאם זו אחר זו או שאח"כ נתמנה לכ"ג ולא כהר"א ותוס' ישנים ולהרה"מ קשה לי למה לא תירץ להשגת הר"א מההיא במה שכתב לתרץ לקרא דדברי הימים שאח"כ נתמנה ולהכי אתא קרא דוכפר בעדו ובעד ביתו שאפילו נשאם קודם שנתמנה צריך לגרשה דאי לאו האי קרא הו"א דשרי כיון דנשאה בהתר. והקשה החכם השלם שב"ע נר"ו לדעת רבינו ז"ל דגם בשאר ימות השנה אסור לכ"ג ליקח ב' נשים א"כ היכי נסבינן ליה לכ"ג אשה אחרת בערב יוה"כ והא עד דמגרש לה הוו להו ב' נשים ואף שהוא לצורך יוה"כ מ"מ לא הוי בעידנא דמה שעובר הוא בערב יוה"כ ומה שמקיים הוא ביוה"כ ונראה דרבינו ס"ל כס' הר"ן הביאו הנמוק"י פרק אלו מציאות למה שהקשה ז"ל דלמה ליה לש"ס לומר דאינו נכנס כהן בבית הקברות להשיב אבידה משום דאבידה עשה וכהן הוי עשה ולא תעשה תיפוק ליה דלא הוי בעידנא דמיד בהכנסת הכהן בבית הקברות עובר ותירץ הר"ן דהכא נמי הוי בעידנא דכשנכנס מתעסק הוא במצות השבת אבידה ואע"פ דלא גמרה מה בכך וכו' העולה מדבריו דכל שא"א לקיים העשה באופן אחר אף שקודם קיום העשה עבר הל"ת אין בכך כלום והכא נמי שא"א לכ"ג לעבוד ביוה"כ אם לא נעשה מעשה זה בערב יוה"כ חשיב בעידנא ולכן גריס רבינו בש"ס שם באלו מציאות משום דכהן הוי עשה ול"ת יעו"ש כמ"ש פי"א דגזלה ואבידה הי"ח ומן התימה על הרה"מ שכתב שם לענין דינא לא נפקא לן מידי והא נפק"מ טובא לענין אחר.
ט״ו
עיין מש"כ המשנה למלך פי' המתחלת וא"ת כפי זה וכו' עד יעו"ש. ולי אני עבדו דבריו תמוהים חדא במ"ש דאף דהיה כהן אפשר שלא היה משוח מלחמה והלך שם מטעמא אחרינא וכו' והא כל [זמן] דלא היה משוח מלחמה לא היה ג"כ כהן דלא נתכהן עד ששם שלום בין השבטים ולא מצינו סברא (ג') [זו] שהיה כהן ולא משוח מלחמה לשום חד מרז"ל ועוד במ"ש שאלעזר הלך עמהם למלחמה ומקרא מלא דבר הכתוב וישלח אותם ואת פנחס וכו' לצבא ומאי שנא דהזכיר לפנחס ולא לאלעזר ועוד דכתיב בתריה ויביאו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל עדת בני ישראל הרי דאלעזר נשאר עם משה וכל עדת ישראל ומה גם דמעיקרא קושיא ליתא דהך דרשב"י דגיורת פחותה מבת ג' שנים ויום א' דכשרה לכהונה לית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דפליגי עליה ומוקמו לקרא דהחיו לכם לעבדים ולשפחות יעו"ש בקידושין דף ע"ח וכוותייהו פסק רבינו לקמן פי"ח ה"ג ולפי"ז איני מבין למ"ש עוד וז"ל ועוד דנשואין אלו וכו' ועוד וכו' דכל זה דלא כרבנן ועוד מה שראיתי במכתב לחכם בני שלם בתורתו פחד יצחק יהיה בעזרו הקשה בשם מהרח"א הי"ו במה שסיים וז"ל ומיהו וכו' וכגון מעוברת שנתגיירה וכדאיתא וכו' עכ"ל ואיך אפשר במדיין דנאמר הכי והא כתיב וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו ואיהו מתרץ לה הבן יקיר לי יצ"ו באומרו דהאי קרא דוכל אשה יודעת איש נאמר אחר בואם אצל משה ואמר להם החייתם כל נקבה והזהירם שיהרגו אותם וא"כ אפשר שקודם זה גיירו איזה מהם מעוברות ואח"כ בהזהרת משה הרגו לאמותם ועפי"ז תירוץ מצא למה שהקשה הרב בעץ החיים סדר מטות במ"ש התוס' בשבת והלא יפת תואר מותרת להם וכו' והקשה הרב דמאי קושיא הא מלחמת מדין היא מלחמת חובה וליכא דין יפת תואר אלא ברשות אלו דבריו ז"ל. וע"פ האמור נכון דמ"ש התוס' הוא למה שהבינו דההיא מלחמה הויא רשות דהא ראיה שהביאו הנשים חיות ואם כן למה השיבו כששאל להם חזרתם לקלקולכם (מימי) [מידי] הרהור לא יצאתם הו"ל לומר והלא יפת תואר מותרת והיינו לפי סברתם ודוק אלו דבריו נר"ו. ואנכי הרואה שדבריו יתכנו לקושית הרב עץ החיים ברם לקושית מהרח"א הי"ו אינו נוח לי דאינו עולה על הדעת דבזמן קצר כל כך גיירו להן וצ"ל דכשאמר להם וכל אשה יודעת וכו' הרוגו כבר ילדו והרגו לאמותם לחוד ועוד דהחיו לכם צ"ל דלפינחס קאי להנך ולדות באופן דלדידי כל דברי המש"ל תמוהים.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות איסורי ביאה פרק י״ז

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות איסורי ביאה י״ז, מתוך הלכות איסורי ביאה שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות איסורי ביאהכל הרמב״ם