רמב״ם - הלכות איסורי ביאה · פרק ט״ז

ספר קדושה · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות איסורי ביאה · פרק ט״ז

הלכה א׳

פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה שֶׁנָּשְׂאוּ בַּת יִשִׂרָאֵל וּבָעֲלוּ לוֹקִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג ב) "לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל ה'". וּמֻתָּרִין לִשָּׂא גִּיֹּרֶת וּמְשֻׁחְרֶרֶת. וַאֲפִלּוּ כֹּהֵן שֶׁהוּא פְּצוּעַ דַּכָּא מֻתָּר לִשָּׂא גִּיֹּרֶת וּמְשֻׁחְרֶרֶת לְפִי שֶׁאֵינוֹ בִּקְדֻשָּׁתוֹ. וַאֲפִלּוּ נְתִינָה אוֹ אֶחָד מִן הַסְּפֵקוֹת מֻתֶּרֶת לוֹ:

הלכה ב׳

הוֹאִיל וּפְצוּעַ דַּכָּא אָסוּר לָבוֹא בַּקָּהָל לֹא גָּזְרוּ בּוֹ עַל הַנְּתִינִים וְלֹא עַל הַסְּפֵקוֹת. אֲבָל פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה אָסוּר בְּמַמְזֶרֶת וַדָּאִית שֶׁהֲרֵי אֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה:

הלכה ג׳

ואֵי זֶהוּ פְּצוּעַ דַּכָּא. כָּל שֶׁנִּפְצְעוּ הַבֵּיצִים שֶׁלּוֹ. וּכְרוּת שָׁפְכָה כָּל שֶׁנִּכְרַת הַגִּיד שֶׁלּוֹ. וּבִשְׁלֹשָׁה אֵיבָרִין אֶפְשָׁר שֶׁיִּפָּסֵל הַזָּכָר בַּגִּיד וּבַבֵּיצִים וּבַשְּׁבִילִין שֶׁבָּהֶן תִּתְבַּשֵּׁל שִׁכְבַת זֶרַע וְהֵן הַנִּקְרָאִין חוּטֵי בֵּיצִים. וְכֵיוָן שֶׁנִּפְצַע אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה אֵיבָרִין אֵלּוּ אוֹ נִדָּךְ הֲרֵי זֶה פָּסוּל:

הלכה ד׳

כֵּיצַד. נִפְצַע הַגִּיד אוֹ נִדָּךְ אוֹ שֶׁנִּכְרַת הָעֲטָרָה אוֹ לְמַעְלָה מֵעֲטָרָה פָּסוּל. וְאִם נִכְרַת מֵרֹאשׁ הָעֲטָרָה וְנִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנָּה אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה מֻקָּף לְכָל הַגִּיד כָּשֵׁר. נִכְרַת הַגִּיד לְמַעְלָה מֵעֲטָרָה כְּקֻלְמוֹס אוֹ כְּמַרְזֵב כָּשֵׁר:

הלכה ה׳

נִקַּב לְמַטָּה מֵעֲטָרָה כָּשֵׁר. נִקְּבָה הָעֲטָרָה עַצְמָהּ אִם כְּשֶׁיִּרְאֶה קֶרִי תֵּצֵא שִׁכְבַת זֶרַע מִן הַנֶּקֶב פָּסוּל. נִסְתַּם הַנֶּקֶב חָזַר לְהֶכְשֵׁרוֹ. נִקַּב לְמַטָּה מֵעֲטָרָה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ לְמַעְלָה בְּתוֹךְ הָעֲטָרָה פָּסוּל שֶׁהָעֲטָרָה כֻּלָּהּ מְעַכֶּבֶת:

הלכה ו׳

נִסְתַּם שְׁבִיל שִׁכְבַת זֶרַע וְחָזַר לִרְאוֹת שִׁכְבַת זֶרַע מִשְּׁבִיל שֶׁמַּשְׁתִּין בּוֹ הֲרֵי זֶה פָּסוּל:

הלכה ז׳

נִכְרְתוּ הַבֵּיצִים אוֹ אַחַת מֵהֶן אוֹ שֶׁנִּפְצְעָה אַחַת מֵהֶן אוֹ שֶׁנִּדּוֹכָה אַחַת מֵהֶן אוֹ שֶׁחָסְרָה אוֹ שֶׁנִּקְּבָה הֲרֵי זֶה פָּסוּל. נִכְרְתוּ חוּטֵי בֵּיצִים אוֹ אַחַת אוֹ שֶׁנִּדָּךְ אוֹ נִפְצַע הֲרֵי זֶה פָּסוּל:

הלכה ח׳

נִקַּב חוּט מִחוּטֵי הַבֵּיצִים לִשְׁבִיל מֵי רַגְלַיִם וַהֲרֵי הוּא מַטִּיל מַיִם מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת מִשְּׁבִיל הַמַּיִם וּמִשְּׁבִיל שִׁכְבַת זֶרַע הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר:

הלכה ט׳

כָּל פָּסוּל שֶׁאָמַרְנוּ בְּעִנְיָן זֶה כְּשֶׁלֹּא הָיוּ בִּידֵי שָׁמַיִם כְּגוֹן שֶׁכְּרָתוֹ אָדָם אוֹ כֶּלֶב אוֹ הִכָּהוּ קוֹץ וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. אֲבָל אִם נוֹלַד כְּרוּת שָׁפְכָה אוֹ פְּצוּעַ דַּכָּא אוֹ שֶׁנּוֹלַד בְּלֹא בֵּיצִים אוֹ שֶׁחָלָה מֵחֲמַת גּוּפוֹ וּבָטְלוּ מִמֶּנּוּ אֵיבָרִים אֵלּוּ אוֹ שֶׁנּוֹלַד בָּהֶם שְׁחִין וְהֵמֵסָּה אוֹתָן אוֹ כְּרָתָן הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר לָבֹא בַּקָּהָל שֶׁכָּל אֵלּוּ בִּידֵי שָׁמַיִם:

הלכה י׳

אָסוּר לְהַפְסִיד אֵיבְרֵי זֶרַע בֵּין בְּאָדָם בֵּין בִּבְהֵמָה חַיָּה וְעוֹף. אֶחָד טְמֵאִים וְאֶחָד טְהוֹרִים. בֵּין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב כד) "וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁדָּבָר זֶה נוֹהֵג בְּכָל מָקוֹם. וְעִנְיַן הַכָּתוּב לֹא יֵעָשֶׂה זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל בֵּין בְּגוּפָן בֵּין בְּגוּף אֲחֵרִים. וְכָל הַמְסָרֵס לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה בְּכָל מָקוֹם. וַאֲפִלּוּ מְסָרֵס אַחַר מְסָרֵס לוֹקֶה:

הלכה י״א

כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁבָּא אֶחָד וְכָרַת אֶת הַגִּיד וּבָא אַחֵר וְכָרַת אֶת הַבֵּיצִים אוֹ נִתְּקָן וּבָא אַחֵר וְכָרַת חוּטֵי בֵּיצִים. אוֹ שֶׁבָּא אֶחָד וּמָעַךְ אֶת הַגִּיד וּבָא אַחֵר וְנִתְּקוֹ וּבָא אַחֵר וּכְרָתוֹ כֻּלָּן לוֹקִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא סֵרֵס הָאַחֲרוֹן אֶלָּא מְסֹרָס. בֵּין בָּאָדָם בֵּין בִּבְהֵמָה חַיָּה וָעוֹף. וְהַמְסָרֵס אֶת הַנְּקֵבָה בֵּין בְּאָדָם בֵּין בִּשְׁאָר מִינִים פָּטוּר:

הלכה י״ב

הַמַּשְׁקֶה עִקָּרִין לְאָדָם אוֹ לִשְׁאָר מִינִים כְּדֵי לְסָרְסוֹ הֲרֵי זֶה אָסוּר וְאֵין לוֹקִין עָלָיו. וְאִשָּׁה מֻתֶּרֶת לִשְׁתּוֹת עִקָּרִין כְּדֵי לְסָרְסָהּ עַד שֶׁלֹּא תֵּלֵד. הֲרֵי שֶׁכָּפָה אֶת הָאָדָם וְשִׁסָּה בּוֹ כֶּלֶב אוֹ שְׁאָר חַיּוֹת עַד שֶׁעֲשָׂאוּהוּ כְּרוּת שָׁפְכָה אוֹ שֶׁהוֹשִׁיבוֹ בַּמַּיִם אוֹ בַּשֶּׁלֶג עַד שֶׁבִּטֵּל מִמֶּנּוּ אֵיבְרֵי תַּשְׁמִישׁ אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיְּסָרֵס בְּיָדוֹ. וְרָאוּי לְהַכּוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

הלכה י״ג

אָסוּר לוֹמַר לְעַכּוּ"ם לְסָרֵס בְּהֵמָה שֶׁלָּנוּ. וְאִם לְקָחָהּ הוּא מֵעַצְמוֹ וְסֵרְסָהּ מֻתָּר. וְאִם הֶעֱרִים יִשְׂרָאֵל בְּדָבָר זֶה קוֹנְסִין אוֹתוֹ וּמוֹכְרָהּ לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר. וַאֲפִלּוּ לִבְנוֹ הַגָּדוֹל מֻתָּר לְמָכְרָהּ. אֲבָל לִבְנוֹ הַקָּטָן אֵינוֹ מוֹכְרָהּ לוֹ וְלֹא נוֹתְנָה לוֹ:

צפנת פענח · הלכות איסורי ביאה פרק ט״ז

א׳

אפילו כהן שהוא פצוע דכא כו'. עיין בהשגות ועיין בה"ה ועיין בהך דכאן ד' נ"ז ע"א ע"ש ועיין בסנהדרין ד' נ"א ע"ב דיש ריבוי על בעלי מומים ובהך דהוריות ד' י"ב ע"ב דמשוח שנצטרע אסור באלמנה וצ"ל דפצ"ד שאני כיון דפסולו הוא לא מחמת קדושת כהונה וגם בישראל הוה פסול זה ופקע קדושת כהן מיניה, אך איסור כהונה נשתייר בו ונ"מ דמ"מ גרושה אסור לישא אף כהן פצ"ד אם היא גיורת ועיין בתו"כ פ' אמור והיו קודש להגיד מה גרם וכן גבי כי אני אמר שם להגיד מה גרם ר"ל כי יש ב' איסורים על כהן בנשים אחד משום איסור ואחד משום קדושה ונ"מ דאף דקיי"ל דהיא ג"כ מוזהרת עליו עיין יבמות דף פ"ד ע"ב זה רק בדבר שהוא משום איסורי כהונה אבל דבר שהוא משום קדושת כהונה וכעין שכ' התוס' בחגיגה ד' י"ד ע"ב גבי בעולה לכה"ג וכן נ"ל דהעשה של קדושים תהיו עיין תוס' ב"מ ד' ל' ע"א היא אינה עוברת ואף דמדברי התוס' שם לא משמע כן וביבמות ד' ה' ע"א ד"ה אכתי ובאמת קשה לשיטת הרמב"ם דס"ל בהל' אבל דגם ישראל המטמא כהן עובר ע"ש בפ"ג ה"ה א"כ טומאה ג"כ הויא כמו זה, ועיין ביבמות ד' פ"ה ע"א וכ"מ דקרי אינו שוה בכל וצ"ל ג"כ דהך עשה דקדושים המטמא אינו עובר וכן גבי המקיף את הנזיר כן. וכן נ"ל דהך דין דיבמות ד' פ"ח ע"ב שאם לא רצה דפנו ואמר שם דאיסור כהונה שאני זה רק עליו אבל הנשים אין כופין. ובזה יש ליישב שיטת התוס"י נדרים ד' צ' ע"ב גבי טמאה אני לך דשם ג"כ הוא רק משום איסור כהונה שאני וכן נ"ל הך דבכורות ד' מ"ה ע"ב גבי הנושא נשים פסולות דמדירין אותו כו' וכבר עמדו הראשונים היאך נאמן בנדר הא חשוד אך שם ר"ל רק כה"ג דיבמות ד' פ"ח ע"ב דהפסול הוא רק משום איסור כהונה ובזה די בנדר ועיין מש"כ רבינו בפה"מ סוטה ספ"ג דמשמע שם מדבריו דכל זמן שיש לו האשה פסול לעבודה מן הדין ע"ש ועי' יבמות ד' פ"ה ע"א דפליגי בזה רש"י ותוס' ע"ש בד"ה וכל מקום וע"ש ד' ק' ע"א גבי נושא אשה שאינה הוגנת: ואפילו כו' מן הספיקות כו'. הנה לכאורה קשה כיון דסבירא ליה לרבינו דממזרת אסורה לפצ"ד וגם ישראלית אסורה וא"כ אסור ממ"נ אך לפי מש"כ לעיל דספיקות הוה כמו מין בפ"ע יש ליישב זה ועיין מש"כ בדברי רבינו בהל' בכורים פ"ט ה"ה גבי כוי ובהך דנדרים ד' ז' גבי ספק צדקה מהך משנה דפאה פ"ז מ"ד גבי עוללות דאם ספק לעניים לד"ה והטעם דשם הספק הוא בעצם לא ע"י סיבה, ועי' בירושלמי רפ"א דברכות דיליף ספק קרא ק"ש ספק לא קרא מהקורא בהש"מ הרי דס"ל דגם בהש"מ הוה רק ספיקא לדידן ולא ספק עצם, ועיין בירושלמי פ"ח דפסחים ה"ב גבי הזורק דם חטאתו ספק ביום כו' ובהך דהוריות ד' ד' ע"א על הך דסומכוס ע"ש ובירושלמי שם פ"ג ה"ג ע"ש, ועיין בירושלמי נדה פ"א ה"א דבעיא שם אם ראתה ראיה שהוא ספק טומאה אם מטמא מעל"ע למפרע ויליף שם מטומטום ואנדרוגינוס דמבואר בתוספתא דדיין שעתן הרי מבואר דס"ל דדמי להדדי משום דס"ל דטומטום ואנדרוגינוס הוה ספיקן רק גדר סיבה ועיין תוס' יבמות ד' פ"ג ע"א ד"ה בריה וכ"מ בזה ועיין ירושלמי כלאים פ"ח ה"ה דחשיב שם ששה ספיקות וכו' אנדרוגינוס באדם וכוי בבהמה ר"ל דהספיקות לא הוה גדר סיבה רק בגדר עצם דהוה מין שהוא כך וצ"ל דהראיה דירושלמי דנדה הנ"ל הוא מטומטום וכמו הך דבכורות ד' מ"א ע"ב וכמש"כ התוס' בכ"מ ובאמת זה ר"ל הגמ' ביומא ד' מ"ח ע"ב בהך בעיא דבין הבינים ופשטוהו ספק ע"ש בתוס' ר"ל כך דלא דהוה ספק בחסרון ידיעה לאיזה צד הוא שייך רק דהוא ספק בעצם ויש בו שני הצדדים וישאר הספק לעולם והוי כהני ספיקות דירושלמי דכלאים הנ"ל. ועיין בפאה פ"ד ה"ז גבי הך מחלוקת דר"י ור"ע גבי ראש היד והוא ר"ל ג"כ כה"ג וס"ל להירושלמי דרק באדם הוה אנדרוגינוס גדר מין ולא בבהמה ועיין בכורות ד' מ"א וכ"מ, אך ביהש"מ ס"ל דהספק הוא רק גדר סבה וע"ש בפ"א דברכות הנ"ל גבי לכשיבוא אליהו ואמר שם מאן תנא ראיה נחלקת לשנים ר"י ור"ל חדא דס"ל דהוה רק כהרף עין דאל"כ הוה ראיה מרובה וכמש"כ התוס' שבת וגם משום דס"ל בכריתות ד' י"ט ע"ב דאף חלק קטן יכול להתחלק לשנים ע"ש גבי הגביה בהש"מ וכ"כ בזה. אך באמת י"ל דהך אחד מן הספיקות שכ' רבינו היינו כגון מצא תינוקת במקום שמחצה על מחצה כמבואר לעיל פט"ו הכ"ו:

ד׳

ואם ניכרת כו' מוקף לכל כו'. הנה בגמ' דילן אמר דדי ברובא אך באמת כך דהך נחתך מעטרה ר"ל דנחתך מהעובי דאף אם ניטלה כל העטרה היינו שנעשה שוה להגיד ולא שניקף ואמר דצריך שישתייר חוט שיהיה גבוה משאר הגיד והחוט צריך שיהיה על שטח רוב העטרה אך מ"מ צריך שיהא מקיף לכל הגיד ועיין שם ביבמות ד' ע"א ע"ב גבי רוב גובהה ובהך דחולין ד' מ"ד ע"ב גבי קנה ושם ד' נ"ב ע"ב גבי גולגלת וד' ע"ו ע"ב גבי מן הארכובה ולמעלה אך למטה אף אם נחתך לגמרי כשר והך כחוט השערה ר"ל שדי שיהיה העטרה גבוה מן הגיד כשיעור חוט השערה:

ח׳

אבל אם נולד כו' או שחלה כו'. הנה רבינו ס"ל דכל שנעשה פצ"ד על ידי איזה פעולה אף שלא בידי אדם אסור לישא אשה ועיין בתוספתא כאן פ"י באחד שעלה לראש הזית ונפל ונפצע ומבואר שם דפוסל את אשתו ועיין בהך דכתובות ד' י"א ע"ב בהך מחלוקת דמוכת עץ ע"ש דהוה פלוגתא דר"מ ורבנן ועי' תוס' עירובין ד' ז' מה דמחלק שם בין ע"י חולה בין ע"י אדם ע"ש ועיין בחולין ד' נ"ה ע"ב גבי צמקה הריאה ע"ש ועיין בירושלמי כאן פ"ח ה"ה גבי סרסו מבפנים ע"ש דס"ל דהוה סריס בידי אדם וע"ש בהל' ב' דאמר שם דהוה מחלוקת גבי בידי שמים אם פסול או לא אך לבסוף מסיק שם דהמחלוקת הוא רק היכא דתחלתו בידי שמים ואח"כ נגמר ע"י אדם אבל היכא דנולד כך אז גם לרבנן שרי ע"ש ועיין בהך דבכורות ד' מ' ע"א בהך מחלוקת דר"י ור"ע גבי יש לו שני כיסין אם הוה מום או לא ומשמע שם דחסר ביצה אחת לא הוה מום אם נימוק וע"ש בע"ב דדי שתהא השניה רק כפול אך י"ל דנ"מ כך דאם אין לו רק כיס אחד אז הוה גדר בעל מום אבל אם יש לו ב' כיסים רק שנימוק אז הוה רק גדר חסרון וע"ש ד' ל"ט ע"ב ברש"י ד"ה אלא דאמר שם דכו"ע ס"ל חסרון מבפנים שמיה חסרון וא"כ ע"כ צ"ל דפליגי לענין פדיון, וע"ש ד' מ"ד ע"ב גבי הך מחלוקת דר"י ור"ע דר"י אומר כל שנמחו האשכה. אך רבינו ז"ל בהל' ביאת מקדש פ"ז ה"ח פסק דאם אין לו אלא ביצה אחת הוה בעל מום והך דנימוק האשכה פי' שם בפ"ט הי"ב דקאי על כיס של ביצים ולא על ביצה ממש ועיין בתוס' בכורות ד' מ"ג ע"א ד"ה הא איכא ורבינו ז"ל בפה"מ בכורות ד' מ' ע"ב ס"ל דהך דאמר שם די שיהיה אחת כפול קאי אאוזן ולא אביצה ועיין בתוספתא בכורות מבואר שם דבין סריס חמה ובין סריס אדם פסול לעבודה וא"כ הך דמרוח אשך למאי הלכתא לפרש"י וצ"ל דנ"מ לחילול העבודה. והנה רבינו ז"ל כאן לא הביא הך דנימוקו עיין ברש"י דהפי' הוקטן ועיין חולין ד' מ"ז ע"ב ברש"י ד"ה נימוקו אך אם נימא כשיטת רש"י בבכורות דגם אם אחת קטנה כפול כשרה א"ש. אך באמת זה כך דאם המום הוה שע"י זה נעשה חסרון בלידה או שזה גופא הוה מום ועיין בתו"כ פ' אמור דאמר שם דאין הנקבות בסירוס ופי' בס' יראים דאם ניטל האם של נקבה אינה נפסלת לקרבן ואמאי הא הוה עכ"פ חסרון מבפנים וצ"ל דאין על אברי הלידה שם אבר בפ"ע ועיין במש"כ רבינו ז"ל בהל' עבדים פ"ה ה"ד דס"ל דאינו יוצא לחירות בסירוס, ואף דגבי קרבן פסק דהוה בעל מום, ועיין תוס' ב"ק דף צ"ח ד"ה מותיב כתבו דדי שהאבר שיש בו חסרון יהא ניכר וא"כ צ"ל דרבינו ס"ל דהביצים אינם פועלים בעצם בהלידה רק דהוה גרמא ומ"מ לענין קדשים הוה מום דהוה כמו הך דאמרינן בבכורות ד' ל"ז כל מום רע ועמש"כ רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ב ה"ח ע"ש ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' בכורות פ"ג ה"ה גבי הך דין דנמצא השניה דבוקה כו' ולא הביא דין זה בהל' איסורי מזבח. ונ"ל די"ל דאף דלאחר המיעוך לא יצתה הביצה מ"מ כיון שחזינן שישנה י"ל דאפשר שיש מציאות שתחזור רק הוה כמש"כ התוס' בכורות דף ל"ח ע"ב דאף דבר שחוזר ע"י רפואה מ"מ הוה מום קבוע רק דבר שחוזר ע"י נסיון זה לא הוי מום וה"נ אם חוזר ע"י מיעוך זה הוה גדר נסיון אבל אינו חוזר ע"י מיעוך אף די"ל דיש לו רפואה וכעין דאמר ר"א ביבמות ד' ע"ט ע"ב גבי סריס חמה וע"ש בתוס' דף קי"א ע"ב ד"ה קרי. והנה עיין בתוספתא בכורות פ"ד דיבלת שיש בה עצם אף אם חתיכה הוה מום לשחוט עליו ונראה דזה רק גבי בכור דלא בעי פדיה ומיד כשנולד חלה עליו הקדושה והוא בעל מום אבל גבי קדשים דצריך פדיה וזהו מה דאמרינן בגמ' בכ"מ דבעי העמדה וכיון שיש פעולה שיתרפא המום א"א לזה גדר העמדה לפדיון לכך י"ל לגבי קדשים אם נמצא הביצה דבוקה לא הוה פדיון ולחוש לזה א"צ דזה לא שכיח וכעין שכתבו התוס' ביבמות הנ"ל ולכך לא הביא זה רבינו גבי קדשים ועיין רש"י בכורות ד' מ' ע"א ד"ה והתיר דהטעם משום דאינו במקומו וא"כ משמע דס"ל דהביצה עצמה הוה בגדר אבר ועי' תוס' חולין ד' מ"ז ע"ב ד"ה אבל ע"ש ונ"מ לבעל שלש ביצים אם הוה כמו גבי כליות שם ד' ל"ט ע"א ע"ש. וכן נ"מ לענין פסול בקהל אם היה לו ג' ביצים וחתך אחד מהם ועיין בקדושין ד' כ"ה ע"א גבי היתה לו יתרת ובהך דבכורות ד' מ"ה ע"א ע"ש ברש"י ד"ה אם ובדברי רבינו בהל' ביאת מקדש:

ט׳

אסור להפסיד כו'. עי' בתוספתא מכות פרק ד' דהוה שם מחלוקת דר"י ורבנן גבי סירוס בנקבות ע"ש דרבנן מחייבי ועי' בתוספתא יבמות פ"ח ועי' בהך דב"ב דף פ' ע"א גבי דבורים אך י"ל דזה הוה רק כמו גרמא ולא גרמא בעצם האברים רק כמו גבי כרבלתא דתרנגולא דשבת שם דס"ל דכוס עיקרין גורם שינוי בעצם אברי הלידה ולכך אסור, ועי' תוס' בכורות ד' ל"ט ע"ב ד"ה כולם ותוס' סוטה ד' כ"ו ע"א ד"ה אשת ע"ש דפליגי על רש"י ועי' בהך דקדושין ד' כ"א ע"ב ד"ה מיעוט סם דכתב שם דזה הוה מאיליו ועי' בהך דנזיר דף מ' ע"א דכל היכא דבעינן לגלח ולא שיהא מגולח אז בסם לא מהני ועי' במכות דף כ' ע"ב דגבי קרחה חייב אף בנשא והטעם דכיון דחזינן דיש שני איסורים גבי קרחה וכן גבי זקן אחד שלא ישחית וזה בין עליו בין על חבירו, ואחד שלא יהא מושחת וזה רק עליו, ונמצא כך דהוא בעצמו חייב אף בסם כיון דעל ידי זה נעשה המעשה ועל אחרים אינו חייב רק בידים ועי' בנזיר שם ד' נ"א ע"ב בתוס' דנשא אינו עוקר השרשים של השער וע"ש ד' ס"א ע"א גבי הך דבעיא שם אם יכול לגלח בנשא ובירושלמי שם ספ"ח דמחלק בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה ונ"מ לענין הקפת זקן בנשיא ועי' בריטב"א פ"ג דמכות ע"ש ונראה דה"ה כאן גבי סירוס כן עי' שבת ד' ק"כ ע"ב וד' קל"ג ע"א ובירושלמי פ"א דמגילה הל' י"ג מוכח שם דכל היכא דכתיב עשיה גרמא שרי, ועי' קדושין ד' כ"ד ע"ב אך זה רק אם האיסור הוא משום הפעולה אבל שלא יהא הדבר נפעל אז אין נ"מ ועי' ב"מ דף צ' ע"ב ובדברי הירוש' פ"ט דכלאים מה דמחלק שם בין לדעתה בין בע"כ גבי בהמה ובדברי רבינו פ"ט מהל' כלאים הל' א' דמחלק בין הרבעת כלאים בין הנהגת כלאים דגבי הרבעה פטור בקול וגבי הנהגה חייב בקול וזה כמו שכ' וגם י"ל משום דאין קושי אלא לדעת גם בבהמה, ועי' ב"ק דף מ' ע"ב ע"ש. אך נ"ל דכאן גבי מסרס אחר מסרס הנה לכאורה אין האיסור רק משום הפעולה לא משום שיהא נפעל דהא כבר הוא סריס וא"כ מה הקשה הגמ' בשבת שם על הך דמוקי דמיירי בסריס מה דמיון מסרס אחר מסרס לכוס עקרין וצ"ל דהאיסור שם הוא משום השותה ולא משום המשקה וא"כ נ"מ דלשאר מינים מותר להשקות כוס עיקרין אם היה סריס כבר וא"ש מ"ש התוס' בכורות ד' ל"ט ע"ב ע"ש:

י״ב

אסור לומר כו'. עי' בה"ה, והנה רבינו ז"ל דייק כאן דלבנו הגדול רק מותר למכור משמע אבל לא ליתן ועי' מש"כ רבינו בפ' י"ב מהל' זכיה ומתנה הל' י' דגם בבנו הגדול הוה כעצמו אך שם כתב אף מכרן ועי' בהך דגיטין דף מ' ע"א גבי קמקניה לבנו קטן, ועי' בהך דבכורות ד' ל"ה ע"ב דהוה מחלוקת דרשב"ג ור"י אם בנו ובתו הוה כגופו או לא ועי' בהך דכתובות ד' כ"ז ע"ב גבי שבויה דהוה ג"כ מחלוקת בזה אם בנו ובתו כגופו דמי, ועי' רש"י כתובות ד' מ"ט ע"ב ד"ה מבעי דגבי בנו לא אמרינן מתנה כמכר ע"ש:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות איסורי ביאה פרק ט״ז

א׳

אזהרת קיב שלא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה' שנאמר לא יבא פצוע דכא וגו' ואם נשאו בת ישראל ובעלו לוקין כדאמרינן לעיל דלא לקי לפי' הרב ז"ל על בעילה בלא קידושין ומותרין לישא גיורת ומשוחררת ואפילו היה כהן דלאו קהל איקרו כדאמרינן לעיל ואע"ג דאיתסרא לכהן משום זונה מדאוריתא האי לאו בקדושתיה קאי אבל אסור פצוע דכא בממזרת דלא ילפינן ממזרת שהוא לאו השוה בכל מגיורת לכהן דלא מפרש לאויה בהדיא בקרא ואין איסורו שוה בכל.

ג׳

אי זהו פצוע דכא כל שנפצעו הבצים שלו וכרות שפכה שנכרת הגיד שלו שלכך סמוכים ללא יבא ממזר ללמד מה להלן פיסולו על ידי מקום ביאה אף פצוע דכה וכרות שפכה פיסולן על ידי מקום ביאה וכן ג' איברים הגיד והביצים והשבילים שבהם מתבשל הזרע כל שנפצע או שנכרת או נדך אחד מג' איברים אלו פסול וכל שהו פסול בג' איברים אלו הוי משום דמעכבי תולדתו והוו בכלל פצוע דכא וכרות שפכה. ניקבה העטר' וחזרה ונסתמה הרי הוא חוזר להכשירו.

ט׳

וכל פיסול הנאמר בענין זה כשלא היו בידי שמים אלא בידי אדם שכרתו אדם או כלב או הכהו קוץ דקרינן פצוע ולא הפצוע דהוה משמע הפצוע מעיקרו כגון ממעי אמו ומדכתיב לא יבא פצוע דכא וכתיב לא יבא ממזר ילפינן נמי דמה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם.

י׳

אזהרת קיג שלא לסרס זכר אפילו בהמה וחיה ועוף אחד טמאים ואחד טהורים דכתיב ומעוך וכתות וסמיך ליה ובארצכם לא תעשו ואין לי אלא בהמה חיה ועוף מנין ת"ל בארצכם כל מה שבארצכם בין טמאים בין טהורים אין לי אלא בארץ בחוצה לארץ מנין ת"ל בארצכם לא תעשו ענין הכתוב שלא יעשה זאת בישראל בכל הארצות בין בגופן בין בגוף אחרים דאדם מרבינן מדכתיב בארצכם ולא כתיב בארץ או בארצך וכיון דכתיב לא תעשו תלה הענין בעשיה באי זה גוף שיהיה או באי זה מקום שיהיה שכך למדו מפי השמועה וכל המסרס לוקה מן התורה בכל מקום דדמיה אלאו דחסימה דסמיך או הפילו השופט והכהו ואפילו מסרס אחר מסרס לוקה אע"פ שלא סרס אלא מסורס דכתיב ומעוך וכתות ונתוק וכרות אם על כרות חייב על נתוק לא כ"ש אלא להביא נותק או כורת זה אחר זה שהוא חייב. ואין סירוס בנקבה מן התורה דמדכתיב כי משחתם בהם מום בם לאיסור הקרבה כדכתיב לא תקריבו אלה וכו' משמע דלית בהו איסור סירוס.

י״ב

המשקה עקרים לאדם או לשאר מינים כדי לסרסם הרי זה אסור שהרי מסתרס ונראה דאיסורו מן התורה משום דמפקד אפריה ורביה דכל היכא דלא נגע באיברים ממש לא מיחייב משום ובארצכם לא תעשו דהתם אמעוך וכתות קאי דהוי סירוס איברים ומשום הכי לא לקי ואשה דלא מפקדא אפריה ורביה מותרת לשתות כוס עקרין. בטל ממנו איברי תשמיש אינו לוקה עד שיסרס בידו דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כדילפינן מלאו דחסימה דאית ביה מעשה ואסור לומר לגוי לסרס בהמה דבן נח מצווה על הסירוס ועובר משום ולפני עור לא תתן מכשול:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות איסורי ביאה פרק ט״ז

ד׳

נכרת הגיד למעלה מעטרה כקולמוס או כמרזב כשר: נראה טעמו משום דרבא אמר כוותיה דרב הונא מסתברא האי שליט בה אוירא כו', אי משום גרידותא מידי דהוה אברזא דחביתא אמר ליה רבינא למרימר כו' בין כקולמוס בין כמרזב כשירה כו' ורבינא לשבושי למרימר הוא דבעי כו' וטעמא אמאי כשר כמרזב, מייתי ההוא עובדא דהוי במתא מחסיא שפייה מר בר"א כקולמוס ואכשריה, ולכן כשר אף אם הוא כמרזב מפני דרפואתו הוא פעולה בידי אדם לבד לשפייה ולחתוך הבשר מכל צד, וליטול עובי הדפנות ולעשות כמו קולמוס, ומה דאמר ואכשריה פירוש להוליד, וכיון שע"י זה יוליד תו כשר אף אם לא נחתך, והא דתניא ניקב פסול נסתם כשר כו' וזה פסול שחוזר להכשרו, משמע דכל זמן שלא נסתם פסול משוף שאף לאחר דמסרטין ליה כו' הלא הבשר צריך להתחבר ע"י הדם שיוצא ומתוך כך יעלה ארוכה ובשר עולה נמצא דאין הרפואה בידי אדם לבד רק בצירוף עזר החום והגידול הטבעי אשר יבוא אחרי מפעלות הרופא, לכן כ"ז שלא נעשה הרפואה פסול לבוא בקהל, משא"כ כאן שהדבר הוא בידי אדם לבד פעולה חומרית לא טבעית כלל, לכן אע"ג דלא שפייה כשר. וזה הוא הנכון, ודלא כהרשב"א שתמה בחידושיו על רבינו, דלפרש"י הלא לא ביאר רבינא טעמו מדוע מכשיר כמרזב דשליט בה אוירא ודוק:

ז׳

נכרתו הביצים או אחת מהן: עיין הרב המגיד שהביא מחלוקת הקדמונים אי ר"י בנו של ריב"ב קאי בידי אדם או בידי שמים, ובהגהות, וכל המחברים סמכו דבריהם על פירוש הירושלמי וכפי פירושם נראה דמסקנת הירושלמי דעל ידי שמים כשר לכו"ע, ור' ישמעאל בנו של ריב"ב מיירי בידי שמים, ועל ידי חולי הוה כבידי אדם ופסול, וזה היפך דעת רבינו, דע"י חולי הוה בידי שמים יעו"ש, ולענ"ד דהמעיין בירושלמי ובקי בשגירת לשונו יראה כי נתהפך הגירסא אשר זה מצוי בירושלמי וכמוש"כ תוספות פרק מצות חליצה, וכך היא הגירסא הנכונה לדעתי, אית תניי תני בידי בידי אדם פסול בידי שמים כשר, אית תניי תני בין אדם בין בידי שמים פסול, הוון בעון מימר מאן דאמר בידי אדם פסול בידי שמים כשר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא, מאן דאמר בין בידי אדם בין בידי שמים פסול כרבנן א"ר אחא בר פפי כולה כרבנן מאן דאמר בידי אדם פסול בידי שמים כשר יליף ממזר, לא יבוא ממזר לא יבוא פצוע דכא מה ממזר בידי אדם אף פצוע דכא בידי אדם, מאן דאמר בין בידי אדם בין בידי שמים פסול מנן ליה א"ר מנא מהכא לא יבוא פצוע דכא לעולם א"ר יוסי ב"ב עוד הוא יליף לה מממזר, לא יבוא ממזר, לא יבוא פצוע דכא, מה ממזר בידי שמים אף פצוע דכא בידי שמים, וממזר בידי שמים, יצירתו בידי שמים, הרי שעלת חטטין מי מחכך בה או מסיית והרי היא בידי אדם כמי שהוא בידי שמים, כנ"ל הגירסא הברורה אשר הרגיל בירושלמי יעיד על אמיתתה. והא דאמר הרי שעלת חטטין מי מחכך בה או מסיית כו' דינא אמר ולא על זה אמר דבה פליגי תנאי, רק כו"ע מודו דכשר בזה. ופירושו דסריס חמה שאין חסרון באברי הזרע אף דבטל ממנו חום הטבעי זה הוה כמו עקר וזקן ואין לך אדם שלא נעשה סריס חמה קודם מותו, אבל היכי שיש חסרון באברי הזרע כמו שניקב או נידוך או נפצע או נכרת וכיו"ב ור' ישמעאל חזינא דסבר דבעל ביצה אחת אע"ג דבידי אדם ואינו מוליד מכל מקום כשר, הרי חזינא אע"ג דהחסרון לפנינו מוכח ואינו מוליד בכ"ז כשר, לדידיה, יש לומר דאע"ג דנכרתו שניהן בידי שמים והחסרון גלוי לכל, בכ"ז אף דאינו מוליד, כשר כיון דהוא בידי שמים אבל לרבנן דסברי כיון דאינו מוליד דהחסרון גלוי באברי הזרע אסור לבוא בקהל, הוה"ד בידי שמים, ומסיק דאף כרבנן אתיא, וטעמא דמאן דמכשיר משום דמקרא יליף דבעי להיות דומיא דממזר דהוא בידי אדם, דאע"ג דיצירתו בידי שמים, מכל מקום היצירה הוא טבעית ואין בו שנוי משאר בני אדם הנוצרין, רק הפסול בא ע"י אדם מה שבא על אשת רעהו, ובכה"ג שפצוע דכא הוא חסרון באברי הזרע צריך להיות בידי אדם ודוק: והנה מה שפרשנו בהוון בעי למימר צריך הסבר להטעם. ונראה לנו משום דהא דהקפידה תורה לאסור לבוא בקהל מי שהוא חסר אברי הזרע, סבר ר' ישמעאל דהטעם הוא מפני שאין להאיש הנפסד באברי הזרע תאוה, כמו שיש לאיש שאברי הזרע שלו קיימין, וסבר דעיקר הטעם שאסרה התורה פצוע דכא בקהל כדי לגדור גדר שלא יעשה אדם כן בעצמו וזהו גדר אל הלאו ובארצכם לא תעשו, ודרך העושים כן שמתכוונים להיות סריסים בהיכלי מלך, והוא באופן שיהא כח התאוה אצלם חלש משהוא אצל האדם הבריא, ולכן בעל ביצה אחת אף דאינו מוליד כסריס חמה בכ"ז כח התאוה חזק אצלו כמו שהוא בבריאותו, ובזה אין דרך בני אדם לעשות כן, ולכן לפי טעם זה גם בידי שמים כשר, כיון שהטעם הוא שאסרתו תורה מלבוא בקהל הוא גדר אל המכוון שלא יעשו עצמן סריסים. אמנם רבינו פסק דלא כר' ישמעאל משום דאמר בגמרא דילן דכל דאינו מוליד תו הדין דפסול מלבוא בקהל וכמו דאמר באיסתתום גובתא דש"ז, לכן בעל ביצה אחת דאינו מוליד פסול גם בקהל וזה נכון. ואם כי היא סברא הגיונית ואין דרכנו בכאלה ומצאנוה קצת בספר החינוך, מוכרח הוא לשיטת רבינו דפירש דשל ימין אמר בירושלמי ואפילו כן אינו מוליד, והדבר תמוה דמנ"ל לחלק לר' ישמעאל בין של ימין לשל שמאל כיון דאם נחתך אחת מהן אף של שמאל אינו מוליד וע"כ דגזה"כ הוא ומהיכן ילפינן, ולפי סברא זו א"ש, דהמה ידעו הטבע דאם נשארה ביצה של ימין הוא שלם בתאותו כמו הבריא והמחתך עצמו לסריס אינו עושה כן שיחתוך של שמאל וכמוש"ב לכן תלוי בזה, ויש לנו עוד דברים בזה ואכ"מ ודוק: ולפי שיטת קדמאי דר' ישמעאל פליג על הני תנאי דאמרי כל שנפצעו הביצים אפילו אחת מהן, וסבר דבאחת מהן לא נעשה סריס ופליג על כריתה ופציעה ודך דבאחת מהן לא מיפסל יעו"ש, צריך לומר הא דאמר בירושלמי ובלבד בשלמין פירושו שהביצה הנשארת צריך שתהיה שלמה, אבל אם היתה ניקבה או נפצעה בידי שמים, ואחרי זה כרתו בידי אדם הביצה השניה לא מתכשר דאז חשיב כרות ואסור לבוא בקהל, ודוקא שהביצה האחת שלימה אז הוי מכשיר ר' ישמעאל, וכן משמע בתוספתא דתנאי פליגי עליה בזה במה דאמרי אפילו אחת מהן, ואף להפוסלים לבוא בקהל בנפצע בביצה אחת והוי סירוס בזה ג"כ נראה דאם היה פצוע באחת בידי שמים ואח"כ נפצע בידי אדם או נכרת בשניה הוי סריס אדם ופסול לבוא בקהל וכמו דאשכחן לענין איסור סירוס דמסרס אחר מסרס חייב, כן לענין פצוע דכא מיקרי סריס בידי אדם אף שכבר הוא סריס בידי שמים וברור, ומכש"כ לר' ישמעאל אם נאמר דסבר דנפצע באחת לא הוי פצוע דכא, כש"כ דאם היה פצוע באחת בידי שמים דלא הוה עליו עדיין שם פצוע כלל [אף דאינו מוליד להירושלמי בביצה אחת גם לר"י] ונעשה אחר זה כרות בביצה השניה בידי אדם דהוי פצוע דכא, ולכן אמר ובלבד שלמין, שתהא הביצה הנשארת שלימה ולא פצוע בידי שמים ודוק היטב:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות איסורי ביאה פרק ט״ז

א׳

פצוע דכא וכרות שפכה שנשאו בת ישראל. * (א"ה עיין בדברי הרב המחבר פ"א מהלכות מכירה דין ד' ופט"ו מהלכות אישות דין א'):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

נחל איתן · הלכות איסורי ביאה פרק ט״ז

י״ב

הרי שכפה את האדם ושסה בו כלב או שאר חיות עד שעשאוהו כרות שפכה או שהושיבו במים או בשלג עד שביטל ממנו אבריו וכו'. עיי' ברב המגיד שכתב שיצא לרבינו ז"ל מדתנן בסנהדרין שיסה בו את הכלב וכו' פטור. וכ"כ בבאר הגולה באה"ע סי' ה'. אבל קשה דאמאי פטור כשהושיבו במים או בשלג ומשמע אע"פ שלא היה יכול לעלות והרי בכה"ג תנן התם גבי רוצח דחייב. וגבי נזקין משמע בסוף פ"ב דב"ק דאע"פ שהיה יכול לעלות חייב לשלם בכה"ג. ובתו"כ סוף פרשת אמור משמע דגבי נזקי אדם נמי תליא דכשעושה מעשה ביד כגון שאחזו והעמידו בחמה וכו' חייב וכשלא עשה מעשה ביד כגון שלא אחזו פטור דכתיב כאשר עשה. ומנ"ל לרבינו לפטור כאן אף שלא היה יכול לעלות. וגבי שיסה בו את הכלב נמי התם בסנהדרין איירי בשלא כפהו דיכול לברוח אבל כאן איירי שכפהו. והיה נראה שיצא לרבינו ז"ל מסוגיא דשבת (דף ק"כ) דקאמר גבי מחיקת ה' דגרמא שרי דכתיב לא תעשון עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי והכי אמר התם גבי שבת דכתיב כל מלאכה לא תעשו. ולפ"ז ה"נ גבי סירוס כתב ובארצכם לא תעשו אמרינן עשייה הוא דאסר רחמנא הא גרמא שרי. ומיהו בשבת (דף ק"י ע"ב) משמע דגרמא נמי אסר בסירוס כגון לשתות עיקרין ופירש"י דלא תעשו קרינן לא תיעשו. וא"כ ה"נ כאן גבי כפה וכו'. וצ"ל דהיינו לאיסור אבל לא לחיוב כיון דפשטיה עשייה ממש משמע. ומ"מ מהתו"כ הנ"ל משמע דמקרי עשייה וי"ל דשאני התם דמרבה מיתורא דכאשר עשה דכל שיש בו עשייה ביד חייב לשלם אבל כאן ליכא יתורא:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות איסורי ביאה ט״ז, מתוך הלכות איסורי ביאה שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות איסורי ביאה כל הרמב״ם