רמב״ם - הלכות איסורי ביאה · פרק ט״ו

ספר קדושה · 33 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות איסורי ביאה · פרק ט״ו

הלכה א׳

אֵי זֶהוּ (דברים כג ג) "מַמְזֵר" הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. זֶה הַבָּא מֵעֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת. חוּץ מִן הַנִּדָּה שֶׁהַבֵּן מִמֶּנָּה פָּגוּם וְאֵינוֹ מַמְזֵר. אֲבָל הַבָּא עַל שְׁאָר הָעֲרָיוֹת בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה הַוָּלָד מַמְזֵר. וְאֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת אֲסוּרִין לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג ג) "גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי" כְּלוֹמַר לְעוֹלָם:

הלכה ב׳

אֶחָד מַמְזֵר שֶׁנָּשָׂא יִשְׂרְאֵלִית אוֹ יִשְׂרְאֵלִי שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת כֵּיוָן שֶׁבָּעֲלוּ אַחַר הַקִּדּוּשִׁין לוֹקִין. קִדֵּשׁ וְלֹא בָּעַל אֵינוֹ לוֹקֶה. בָּעַל וְלֹא קִדֵּשׁ אֵינָן לוֹקִין מִשּׁוּם מַמְזֵרוּת שֶׁאֵין לְךָ בְּכָל חַיָּבֵי לָאוִין מִי שֶׁלּוֹקֶה עַל בְּעִילָה בְּלֹא קִדּוּשִׁין אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הַמַּחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִשֶּׁנִּשֵּׂאת הַוָּלָד כָּשֵׁר שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ עֶרְוָה:

הלכה ג׳

עַכּוּ"ם וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל הַוָּלָד כָּשֵׁר בֵּין פְּנוּיָה בֵּין בְּאֵשֶׁת אִישׁ בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן. עַכּוּ"ם וְעֶבֶד הַבָּאִים עַל הַמַּמְזֶרֶת הַוָּלָד מַמְזֵר. וּמַמְזֵר הַבָּא עַל הָעַכּוּ"ם הַוָּלָד עַכּוּ"ם. נִתְגַּיֵּר הֲרֵי הוּא כָּשֵׁר כִּשְׁאָר גֵּרִים. וְאִם בָּא עַל הַשִּׁפְחָה הַוָּלָד עֶבֶד. שִׁחְרְרוֹ הַוָּלָד כָּשֵׁר כִּשְׁאָר עֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִין וּמֻתָּר בְּבַת יִשְׂרָאֵל:

הלכה ד׳

זֶה הַכְּלָל בֵּן הַבָּא מִן הָעֶבֶד אוֹ מִן הָעַכּוּ"ם אוֹ מִן הַשִּׁפְחָה אוֹ מִן בַּת עַכּוּ"ם הֲרֵי הוּא כְּאִמּוֹ וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הָאָב. לְפִי דָּבָר זֶה הִתִּירוּ לְמַמְזֵר לִשָּׂא שִׁפְחָה כְּדֵי לְטַהֵר אֶת בָּנָיו שֶׁהֲרֵי הוּא מְשַׁחְרֵר אוֹתָם וְנִמְצְאוּ בְּנֵי חוֹרִין. וְלֹא גָּזְרוּ עַל הַשִּׁפְחָה לְמַמְזֵר מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַבָּנִים:

הלכה ה׳

מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ אוֹתוֹ הַבֵּן אֵין לוֹ תַּקָּנָה מִפְּנֵי שֶׁצַּד מַמְזֵרוּת וְצַד כַּשְׁרוּת מְעֹרָבִין בּוֹ. לְפִיכָךְ אָסוּר בְּשִׁפְחָה וְנִמְצְאוּ בָּנָיו כְּמוֹתוֹ לְעוֹלָם:

הלכה ו׳

עַכּוּ"ם הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה שֶׁטָּבְלָה הֲרֵי זֶה עֶבֶד וְעֶבֶד שֶׁטָּבַל שֶׁבָּא עַל עַכּוּ"ם הַוָּלָד עַכּוּ"ם הַלֵּךְ אַחַר הָאֵם אֲבָל עַכּוּ"ם הַבָּא עַל שִׁפְחָה עַכּוּ"ם אוֹ עֶבֶד עַכּוּ"ם שֶׁבָּא עַל עַכּוּ"ם בַּת חוֹרִין הַלֵּךְ אַחַר הַזָּכָר:

הלכה ז׳

מַמְזֵר מֻתָּר לִשָּׂא גִּיֹּרֶת. וְכֵן הַמַּמְזֶרֶת מֻתֶּרֶת לְגֵר. וְהַבָּנִים מִשְּׁנֵיהֶם מַמְזֵרִים שֶׁהַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַפָּגוּם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג ג) "בִּקְהַל ה'" וּקְהַל גֵּרִים אֵינוֹ קָרוּי (דברים כג ג) "קְהַל ה'":

הלכה ח׳

גִּיֹּרֶת שֶׁנִּשֵּׂאת לְגֵר וְהוֹלִידוּ בֵּן אַף עַל פִּי שֶׁהוֹרָתוֹ וְלֵדָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּמַמְזֶרֶת. וְכֵן בֶּן בֶּן בְּנוֹ עַד שֶׁיִּשְׁתַּקַּע שֵׁם גֵּרוּתוֹ מִמֶּנּוּ וְלֹא יִוָּדַע שֶׁהוּא גֵּר וְאַחַר כָּךְ יֵאָסֵר בְּמַמְזֶרֶת. וְאֶחָד הַגֵּרִים וְאֶחָד הָעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִין דִּין אֶחָד לְכֻלָּן:

הלכה ט׳

גֵּר שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל אוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא גִּיֹּרֶת הַוָּלָד יִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר וְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת:

הלכה י׳

שְׁלֹשָׁה מַמְזֵרִים הֵם. מַמְזֵר וַדַּאי וּמַמְזֵר סָפֵק וּמַמְזֵר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אֵי זֶהוּ מַמְזֵר וַדַּאי זֶה שֶׁבָּא מִן הָעֶרְוָה הַוַּדָּאִית כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמַמְזֵר סָפֵק זֶה שֶׁבָּא מִסְּפֵק עֶרְוָה כְּגוֹן הַבָּא עַל הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה סְפֵק קִדּוּשִׁין אוֹ נִתְגָּרְשָׁה סְפֵק גֵּרוּשִׁין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. כְּגוֹן הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁמְעָה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְנִשֵּׂאת וַהֲרֵי בַּעְלָהּ קַיָּם וּבָא בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן עָלֶיהָ וְהִיא תַּחַת הַשֵּׁנִי הֲרֵי הַבֵּן מַמְזֵר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

הלכה י״א

פְּנוּיָה שֶׁנִּתְעַבְּרָה מִזְּנוּת אָמְרוּ לָהּ מַהוּ הָעֻבָּר הַזֶּה אוֹ הַיָּלוּד הַזֶּה אִם אָמְרָה בֵּן כָּשֵׁר הוּא וּלְיִשְׂרָאֵל נִבְעַלְתִּי הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת וְהַבֵּן כָּשֵׁר. וְאַף עַל פִּי שֶׁרֹב הָעִיר שֶׁזִּנְּתָה בָּהּ פְּסוּלִים:

הלכה י״ב

וְאִם לֹא נִבְדְּקָה אִמּוֹ עַד שֶׁמֵּתָה אוֹ שֶׁהָיְתָה חֵרֶשֶׁת אוֹ אִלֶּמֶת אוֹ שׁוֹטָה אוֹ שֶׁאָמְרָה לִפְלוֹנִי הַמַּמְזֵר נִבְעַלְתִּי אוֹ לִפְלוֹנִי הַנָּתִין אֲפִלּוּ אוֹתוֹ פְּלוֹנִי מוֹדֶה שֶׁהוּא מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה הַיָּלוּד סְפֵק מַמְזֵר. כְּשֵׁם שֶׁזִּנְּתָה עִם זֶה שֶׁהוֹדָה לָהּ כָּךְ זִנְּתָה עִם אַחֵר. וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא שְׁתוּקִי שֶׁמַּכִּיר אֶת אִמּוֹ וְאֵינוֹ מַכִּיר אֶת אָבִיו וַדַּאי:

הלכה י״ג

וְכֵן הַבֵּן הַנִּמְצָא בַּשּׁוּק וְהוּא הַנִּקְרָא אֲסוּפִי הֲרֵי הוּא סְפֵק מַמְזֵר שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מַה הוּא:

הלכה י״ד

פְּנוּיָה שֶׁזִּנְּתָה וְאָמְרָה בֵּן זֶה בֶּן פְּלוֹנִי הוּא. אִם אוֹתוֹ פְּלוֹנִי כָּשֵׁר הֲרֵי הַבֵּן כָּשֵׁר וְאֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לִהְיוֹת זֶה בְּנוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁחוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ וְיִהְיֶה הַבֵּן אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת אוֹתוֹ פְּלוֹנִי מִסָּפֵק. וְאִם אוֹתוֹ פְּלוֹנִי מַמְזֵר אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לִהְיוֹת הַבֵּן מַמְזֵר וַדַּאי עַל פִּיהָ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ אֶלָּא יִהְיֶה סְפֵק מַמְזֵר:

הלכה ט״ו

אֲבָל הָאָב שֶׁהֻחְזַק שֶׁזֶּה בְּנוֹ וְאָמַר בְּנִי זֶה מַמְזֵר הוּא נֶאֱמָן. וְאִם יֵשׁ לַבֵּן בָּנִים אֵינוֹ נֶאֱמָן. שֶׁלֹּא הֶאֱמִינָה אוֹתוֹ תּוֹרָה אֶלָּא עַל בְּנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא יז) "כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר" יַכִּירֶנּוּ לַאֲחֵרִים:

הלכה ט״ז

וּכְשֵׁם שֶׁנֶּאֱמָן לוֹמַר בְּנִי זֶה בְּכוֹר כָּךְ נֶאֱמָן לוֹמַר בְּנִי זֶה מַמְזֵר אוֹ בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה. וְכֵן אִם הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת נֶאֱמָן לוֹמַר עֻבָּר זֶה אֵינוֹ בְּנִי וּמַמְזֵר הוּא וְיִהְיֶה מַמְזֵר וַדַּאי. וְהָאוֹמֵר עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא מַמְזֵר נֶאֱמָן לֶאֱסֹר עַצְמוֹ בְּבַת יִשְׂרָאֵל. וְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת עַד שֶׁיִּוָּדַע וַדַּאי שֶׁהוּא מַמְזֵר. וּבְנוֹ כָּמוֹהוּ. וְאִם יֵשׁ לוֹ בְּנֵי בָּנִים אֵינוֹ נֶאֱמָן לִפְסל בְּנֵי בָּנָיו וְלֹא יִפְסל אֶלָּא עַצְמוֹ:

הלכה י״ז

אֲרוּסָה שֶׁנִּתְעַבְּרָה וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ הֲרֵי הַוָּלָד בְּחֶזְקַת מַמְזֵר וְאָסוּר בְּבַת יִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת. וְאִם נִבְדְּקָה אִמּוֹ וְאָמְרָה מֵאֲרוּסִי נִתְעַבַּרְתִּי נֶאֱמֶנֶת וְהַוָּלָד כָּשֵׁר. וְאִם הִכְחִישָׁהּ הָאָרוּס וְאָמַר מֵעוֹלָם לֹא בָּאתִי עָלֶיהָ הֲרֵי הַוָּלָד מַמְזֵר שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה בְּחֶזְקַת בְּנוֹ וְאָמַר בְּנִי זֶה מַמְזֵר נֶאֱמָן. וְהָאִשָּׁה אֵינָהּ בְּחֶזְקַת זוֹנָה אֶלָּא נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר לָאָרוּס נִבְעַלְתִּי וְאֵינָהּ זוֹנָה. וְאִם נִשֵּׂאת לְכֹהֵן לֹא תֵּצֵא וּוְלָדָהּ מִמֶּנּוּ כָּשֵׁר:

הלכה י״ח

הָיוּ הָעָם מְרַנְּנִים אַחֲרֶיהָ וְהִיא אֲרוּסָה עִם אֲרוּסָהּ וְעִם אֲנָשִׁים אֲחֵרִים אַף עַל פִּי שֶׁבָּא עָלֶיהָ אֲרוּסָהּ בְּבֵית חָמִיו הֲרֵי זֶה סְפֵק מַמְזֵר. כְּשֵׁם שֶׁהִפְקִירָה עַצְמָהּ לַאֲרוּסָהּ הִפְקִירָה לַאֲחֵרִים. וְאִם נִבְדְּקָה וְאָמְרָה עֻבָּר זֶה מֵאֲרוּסִי הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה י״ט

אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁהָיְתָה מְעֻבֶּרֶת וְאָמְרָה עֻבָּר זֶה אֵינוֹ מִבַּעֲלִי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לְפָסְלוֹ. וַהֲרֵי הַבֵּן בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת. שֶׁלֹּא הֶאֱמִינָה תּוֹרָה אֶלָּא הָאָב. אָמַר הָאָב אֵינוֹ בְּנִי אוֹ שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ בִּמְדִינַת הַיָּם הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת מַמְזֵר. וְאִם אָמְרָה מֵעַכּוּ"ם וְעֶבֶד נִתְעַבַּרְתִּי הֲרֵי הַוָּלָד כָּשֵׁר. שֶׁאֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְהַכְחִישָׁהּ בִּדְבָרֶיהָ. וְאֵין הָעֻבָּר מִשְׁתַּהֶה בִּמְעֵי אִמּוֹ יֶתֶר עַל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ:

הלכה כ׳

אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהָיְתָה זוֹנָה תַּחַת בַּעְלָהּ וְהַכּל מְרַנְּנִין אַחֲרֶיהָ אֵין חוֹשְׁשִׁין לְבָנֶיהָ שֶׁמָּא מַמְזֵרִים הֵם שֶׁרֹב בְּעִילוֹת אֵצֶל הַבַּעַל. וּמֻתָּר לִשָּׂא בִּתָּהּ לְכַתְּחִלָּה. אֲבָל הִיא עַצְמָהּ חוֹשְׁשִׁין לָהּ מִשּׁוּם זוֹנָה. וְאִם הָיְתָה פְּרוּצָה יוֹתֵר מִדַּאי אַף לְבָנֶיהָ חוֹשְׁשִׁין:

הלכה כ״א

דִּין תּוֹרָה שֶׁסְּפֵק מַמְזֵר מֻתָּר לָבוֹא בַּקָּהָל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג ג) "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה'" מַמְזֵר וַדַּאי אָסוּר לָבוֹא בַּקָּהָל וְלֹא סָפֵק. אֲבָל חֲכָמִים עָשׂוּ מַעֲלָה בְּיוּחֲסִין וְאָסְרוּ גַּם הַסְּפֵקוֹת לָבוֹא בַּקָּהָל. לְפִיכָךְ מַמְזֵר וַדַּאי מֻתָּר לִשָּׂא מַמְזֶרֶת וַדָּאִית אֲבָל מַמְזֵר סָפֵק אוֹ שְׁתוּקִי אוֹ אֲסוּפִי אָסוּר לִשָּׂא בַּת יִשְׂרָאֵל:

הלכה כ״ב

וְאָסוּר לִשָּׂא מַמְזֶרֶת וַאֲפִלּוּ מַמְזֶרֶת מִסָּפֵק אֲסוּרָה לוֹ שֶׁמָּא אֶחָד מֵהֶן אֵינוֹ מַמְזֵר וְהַשֵּׁנִי מַמְזֵר וַדַּאי. וּמַמְזֵר שֶׁל דִּבְרֵיהֶם מֻתָּר לִשָּׂא מַמְזֶרֶת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. וְכֵן שְׁאָר הַסְּפֵקוֹת אֲסוּרִין לִשָּׂא זֶה מִזֶּה:

הלכה כ״ג

כֵּיצַד. שְׁתוּקִים וַאֲסוּפִים וּסְפֵק מַמְזֵרִים אֲסוּרִים לָבוֹא זֶה עִם זֶה וְאִם נָשְׂאוּ לֹא יְקַיְּמוּ אֶלָּא יוֹצִיאוּ בְּגֵט וְהַוָּלָד סָפֵק כַּאֲבוֹתָיו. וְאֵין לִסְפֵקוֹת אֵלּוּ תַּקָּנָה אֶלָּא שֶׁיִּשְּׂאוּ מִן הַגֵּרִים וְהַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַפָּגוּם:

הלכה כ״ד

כֵּיצַד. שְׁתוּקִי אוֹ אֲסוּפִי שֶׁנָּשָׂא גִּיֹּרֶת אוֹ מְשֻׁחְרֶרֶת אוֹ גֵּר וּמְשֻׁחְרָר שֶׁנָּשָׂא שְׁתוּקִית אוֹ אֲסוּפִית. הַוָּלָד שְׁתוּקִי אוֹ אֲסוּפִי:

הלכה כ״ה

הָאֲסוּפִי שֶׁנִּמְצָא בְּעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עַכּוּ"ם בֵּין שֶׁהָיָה רֹב עַכּוּ"ם אוֹ רֹב יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה סְפֵק עַכּוּ"ם לְעִנְיַן יוּחֲסִין. קִדֵּשׁ אִשָּׁה צְרִיכָה גֵּט מִסָּפֵק. מִי שֶׁהֲרָגוֹ לֹא הָיָה נֶהֱרַג עָלָיו:

הלכה כ״ו

הִטְבִּילוּהוּ בֵּית דִּין לְשֵׁם גֵּרוּת אוֹ שֶׁטָּבַל מִשֶּׁהִגְדִּיל הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר אֲסוּפִים הַנִּמְצָאִים בְּעָרֵי יִשְׂרָאֵל. הָיָה רֹב הָעִיר עַכּוּ"ם מֻתָּר לְהַאֲכִילוֹ נְבֵלוֹת. הָיָה רֻבָּן יִשְׂרָאֵל מַחְזִירִין לוֹ אֲבֵדָתוֹ כְּיִשְׂרָאֵל. מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה מִצְוָה לְהַחֲיוֹתוֹ כְּיִשְׂרָאֵל. וּמְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל בְּשַׁבָּת וַהֲרֵי הוּא לְעִנְיַן נְזָקִין כְּכָל סְפֵק מָמוֹן הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:

הלכה כ״ז

יֵרָאֶה לִי שֶׁכָּל מְדִינָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁפְחָה אוֹ עַכּוּ"ם הָרְאוּיָה לֵילֵד הוֹאִיל וְהָאֲסוּפִי הַנִּמְצָא שָׁם סְפֵק עַכּוּ"ם אוֹ סְפֵק עֶבֶד כְּשֶׁיִּשָּׂא הַגִּיֹּרֶת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ הֲרֵי זוֹ סְפֵק אֵשֶׁת אִישׁ וְהַבָּא עָלֶיהָ פָּטוּר שֶׁאֵין הוֹרְגִין עַל סָפֵק. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁהַשְּׁתוּקִי שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁהִיא עֶרְוָה עָלָיו וַהֲרֵי הִיא סְפֵק אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּעֲרָיוֹת:

הלכה כ״ח

וְאֵי זוֹ הִיא הָאִשָּׁה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה עֶרְוָה עָלָיו. כָּל אִשָּׁה שֶׁהָיָה אָבִיהָ אוֹ אָחִיהָ קַיָּם כְּשֶׁנִּתְעַבְּרָה בּוֹ אִמּוֹ. וְכָל אִשָּׁה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה שֶׁמָּא אֵשֶׁת אָבִיו הִיא אוֹ אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו:

הלכה כ״ט

וּמִנַּיִן אֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵין הַשְּׁתוּקִי וְהָאֲסוּפִי אָסוּר בְּכָל אִשָּׁה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה עֶרְוָה עָלָיו. שֶׁהֲרֵי הַכָּשֵׁר שֶׁנִּבְדְּקָה אִמּוֹ אֵינוֹ אָסוּר בְּכָל אִשָּׁה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה עֶרְוָה עָלָיו. וַהֲרֵי נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא יט כט) "אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ". וְאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁאִם יַעֲשֶׂה זֶה נִמְצָא אָב נוֹשֵׂא בִּתּוֹ וְאָח נוֹשֵׂא אֲחוֹתוֹ. וְאִלּוּ הָיָה הַדִּין שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אָבִיו בְּוַדַּאי אָסוּר בְּכָל אִשָּׁה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה עֶרְוָה עָלָיו. לֹא הָיִינוּ בָּאִים לַמִּדָּה הַזֹּאת לְעוֹלָם וְלֹא תִּהְיֶה הָאָרֶץ מְלֵאָה זִמָּה. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין אוֹסְרִין עֲרָיוֹת וּמַחֲזִיקִין אוֹתָן בִּשְׁאֵר בָּשָׂר בְּסָפֵק עַד שֶׁיִּוָּדַע בְּוַדַּאי שֶׁזּוֹ עֶרְוָה עָלָיו. שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר כֵּן כָּל הַיְתוֹמִים שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁלֹּא הִכִּירוּ אֲבוֹתֵיהֶם הָיוּ אֲסוּרִין לְהִנָּשֵׂא בְּכָל מָקוֹם שֶׁמָּא יִפְגְּעוּ בְּעֶרְוָה:

הלכה ל׳

הַוָּלָד שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ בַּדֶּרֶךְ וּבָא אֶחָד וְאָמַר בְּנִי הוּא וַאֲנִי הִשְׁלַכְתִּיו נֶאֱמָן. וְכֵן אִמּוֹ נֶאֱמֶנֶת. נֶאֱסַף מִן הַשּׁוּק וּבָאוּ אָבִיו וְאִמּוֹ אַחַר כֵּן וְאָמְרוּ בְּנֵנוּ הוּא אֵין נֶאֱמָנִין הוֹאִיל וְיָצָא עָלָיו שֵׁם אֲסוּפִי. וּבִשְׁנֵי רְעָבוֹן נֶאֱמָנִין שֶׁמִּפְּנֵי רָעָב הִשְׁלִיכוּהוּ וְהֵן רוֹצִין שֶׁיָּזוּנוּ אוֹתוֹ אֲחֵרִים וּלְפִיכָךְ שָׁתְקוּ עַד שֶׁנֶּאֱסַף:

הלכה ל״א

נִמְצָא הַוָּלָד מָהוּל אוֹ שֶׁהֻחְתַּל אוֹ שֶׁהֻמְלַח אוֹ שֶׁהָיָה הַכֹּחַל בְּעֵינָיו אוֹ הַקְּמֵעִין בְּצַוָּארוֹ אוֹ שֶׁנִּמְצָא תַּחַת אִילָן מְסֻבָּךְ שֶׁאֵין חַיָּה נִכְנֶסֶת לוֹ וְהָיָה סָמוּךְ לָעִיר אוֹ שֶׁנִּמְצָא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַסָּמוּךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּצִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים אֵין כָּאן מִשּׁוּם אֲסוּפִי. מֵאַחֵר שֶׁהֵן מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יָמוּת בְּחֶזְקַת כָּשֵׁר הוּא. אֲבָל אִם נִמְצָא מֻשְׁלָךְ בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ אוֹ רָחוֹק מִן הָעִיר אֲפִלּוּ תַּחַת אִילָן אוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ שֶׁנִּמְצָא תָּלוּי בָּאִילָן מָקוֹם שֶׁחַיָּה מַגַּעַת לוֹ הֲרֵי זֶה אֲסוּפִי:

הלכה ל״ב

נֶאֱמֶנֶת חַיָּה לוֹמַר זֶה הַבֵּן כֹּהֵן הוּא אוֹ לֵוִי אוֹ נָתִין אוֹ מַמְזֵר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֻחְזַק וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין יִחוּסָן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהֻחְזְקָה בְּנֶאֱמָנוּת וְלֹא עִרְעֵר עָלֶיהָ אָדָם. אֲבָל אִם עִרְעֵר עָלֶיהָ אֲפִלּוּ אֶחָד וְאָמַר בְּשֶׁקֶר מְעִידָה אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וַהֲרֵי הַבֵּן בְּחֶזְקַת כָּשֵׁר וְאֵין לוֹ יִחוּס:

הלכה ל״ג

דָּבָר בָּרוּר שֶׁהַשְּׁתוּקִי אָסוּר לִשָּׂא שְׁתוּקִית. וַאֲסוּפִי אָסוּר בַּאֲסוּפִית מִפְּנֵי שֶׁהֵן סְפֵקוֹת. אֲבָל מַמְזֵרִים וַדָּאִים וּנְתִינִים מֻתָּרִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה וְהַוָּלָד מַמְזֵר. וּשְׁתוּקִי וַאֲסוּפִי מֻתָּרִין בִּנְתִינִים וּבִשְׁאָר הַגֵּרִים וְהַוָּלָד סָפֵק:

צפנת פענח · הלכות איסורי ביאה פרק ט״ו

ב׳

אחד ממזר כו' בעל כו'. עיין בהשגות, ועיין בהך דיבמות ד' ע"ו ע"ב שלמה לזנות בעלמא וע' בירושלמי פ"ב דסנהדרין ובמש"כ רבינו לעיל פי"ג שגיירן אך בלא קדושין לא עבר ועיין בהך דיבמות ד' ס"ט ע"א ואימא עד דאיכא הויה וביאה ר"ל דכיון דבלא הויה לא לקי בחייבי לאוין לא איפסל ג"כ ותירץ דומיא דכה"ג באלמנה דשם הלאו בביאה לחוד וכן ר"ל בהך דתמורה ד' כ"ט ע"ב גבי אתנן ומבואר שם ג"כ בדברי רבינו דשאר חייבי לאוין בלא קדושין לא הוה אתנן רק ביאה ראשונה משום דעל ידה נעשה זונה אבל ביאה שניה לא אבל על ידי קדושין הוה אתנן בכל הביאות כיון שהוא עובר ע"ש מש"כ ולכך נקט שם בגמ' ג"כ כגון אלמנה לכה"ג. אך באמת נ"ל למ"ד דס"ל בקדושין ד' ע"ח דיש לאו בפ"ע משום לא יחלל זרעו י"ל דגם בממזרת כן וכמ"ש הר"א ז"ל בהשגה אך זה יהיה רק בגמר ביאה וא"כ י"ל אם נימא כשיטת רבינו דליכא קנס רק בגמר ביאה ה"נ איכא לאו בממזרת וא"ש קושית הראב"ד מהך דכתובות, ועיין לקמן בפי"ז דאנן לא ס"ל הך דר"י וא"ש שיטת רבינו: המחזיר גרושתו כו'. ר"ל אף לכהונה מותרת הבת ועיין מש"כ רבינו לקמן פי"ט ה"ה:

ו׳

עכו"ם הבא על השפחה כו'. כן מבואר בירושלמי פ"ג דקדושין הט"ו ע"ש, ועיין ביבמות ד' צ"ט ע"א דגרס שם הטבילן לשם עבדות משמע דוקא שניהם. אך לפי שיטת רש"י שם ד' ט"ז ע"ב דלמ"ד עכו"ם ועבד הבא על ב"י הולד ממזר ה"ה להיפך ע"ש בתוס' ד"ה נכרי ה"ה גבי שפחה כן, וכאן אתיא כמ"ד הולד ממזר ולכך נקט טבל שניהם. ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דר"א ור"ט בקדושין ד' ס"ט ע"א ע"ש. גם יהיה נ"מ בשפחה המחוסרת גט שחרור עיין תוס' יבמות ד' ס"ו ע"א ותוס' גיטין דף מ' ע"א דס"ל דלענין גוף שם שפחה עליה ומ"מ מוכח בדברי התוס' גיטין ד' מ"ג ע"ב ד"ה אבל דהולדות לא שייך להאדון, וע"ש ד' מ' ע"א אי אתה מודה שבניה עבדים, ובירושלמי שם דמשמע דעבדים שייכין לו ועיין בדברי רבינו פ"ו מהל' עבדים ה"ד דנקט שם ג"כ לשון הגמ' רק שפחה והטעם משום דס"ל דזה הוה גדר הפקר וס"ל דהמפקיר עבדו אסור בשפחה כנענית דלא כהתוס' וא"כ בעבד ע"כ כופין מחמת קושית התוס' הנ"ל ולכך נקט שפחה דאין שייך בה הדין של כפיה. ועיין תוס' ערכין דף ב' ע"ב ד"ה כמשנה ראשונה, ובירושלמי פ"ד דגיטין דאף דמחוסר גט שחרור מ"מ אינו מעכבו מלאכול בפסח דאין רשות רבו עליו ע"ש, וא"כ אף לשיטת התוס' דס"ל דהגוף הוא עבד מ"מ הולדות אינו שלו ואך לא שייך הך דהאשה וילדיה אבל אם נימא כבמעי בהמה דמי אז אין נ"מ, ועיין מש"כ רבינו בהלכות עבדים פ"ט הלכה ג' ובדברי השגות שם:

ט׳

גר שנשא בת ישראל כו'. עיין בהך דיבמות דף נ"ז ע"א בהך דאיבעיא שם אי כשרות איתוספא בה אי קדושה איתוספא בה ע"ש ברש"י מבואר לחד לישנא כשיטת רבינו, ועיין תוס' קדושין דף ע"ד ע"ב מבואר שם לפי שיטת התוס' דאף לראב"י מותרת בממזר אף דמותרת לכהן וא"כ יקשה מהך דדף נ"ז הנ"ל וצ"ל דר"ל כמו הך דשם דף ע"ז ע"א גבי עמוני שנשא בת ישראל דקיי"ל דבתו כשרה לכהונה ומ"מ מותרת לממזר וכמו לר"י שם בקדושין דס"ל קהל גרים אקרי קהל רק באותן המותרות לבוא בקהל ודלא כשיטת הירושלמי ביבמות פ"ח ובקדושין פ"ד ע"ש ועיין בתוס' יבמות דף ע"ה ע"א ד"ה מצרי שני דמוכח שם ג"כ כן דהקשה שם דישא שתוקית ע"ש ועיין תוס' יבמות דף פ"ד ע"ב ד"ה אי נסיב דס"ל דבת מצרי שני מישראלית מותרת בממזר ע"ש. והנה באמת אף למ"ד דבת גר וגיורת פסולה לכהונה, זהו לא מטעם פסול בעצם רק מטעם הך דקדושין דף ע"ח, ועיין לקמן פי"ח ה"ג דפליגי בזה רבינו והראב"ד אגיורת עצמה אם הטעם משום זונה או משום גזיה"כ ע"ש, ועיין בהך דיבמות דף ס"א בתוס' ד"ה אין זונה ובע"ז דף ל"ו ע"ב וכ"מ דס"ל ג"כ משום זונה ע"ש אך בתוס' סנהדרין דף פ"ב ע"א כתבו דזונה לאו דוקא ע"ש. אך באמת בירושלמי פ"ח דיבמות ופ"ד דקדושין ה"א וה"ו מבואר כך דגיורת עצמה הוה פסול בעצם משום זונה אבל בת גר וגיורת אף אם נימא דאסורה לכהן מ"מ אין הפסול עליה בעצם רק לכהן וא"ש מ"ש התוס' ביבמות שם דף נ"ז ע"א ד"ה ואי ע"ש, והוא כך דגיורת עצמה יש עליה שם זונה ואסורה לאכול בתרומה אף לר"ש ודלא כהתוס' שם ד"ה והא וע"ש דף ע"ד ע"ב ד"ה ושפחה. ובזה א"ש גם למ"ד בקדושין דף כ"א ע"ב דכהן מותר ביפ"ת אף בביאה שניה מ"מ בתרומה אסורה דהויא זונה ועיין ביבמות דף מ"ד ע"ב גבי היא כשרה וולדה כשרה ובתוס' שם ד"ה ה"נ דזונה פסול לתרומה. ועיין בתוס' שם דף ס"ט ע"א ד"ה לא דכתבו שם דלר"א לא מיפסלה בתרומה אף דמקריא זונה. אך באמת בירושלמי שם מבואר להיפך דלר"א אסורה בתרומה וע"ש ד' ס"ח ע"ב ברש"י ותוס' ושם ד' ל"ה ע"א ד"ה אעפ"י בסוף הדבור דס"ל להתוס' דאין שם זונה פוסל בתרומה וע"ש ד' י"ג ע"ב ד"ה ב"ה ע"ש וכ"מ, ועיין סוטה ד' כ"ט ע"א דשם מוכח דלא מפסל מטעם זונה ועיין בירושלמי יבמות פ"ד הי"ג דמחזיר גרושתו משנשאת נפסלה מלאכול בתרומה ע"ש וע"ש בפ"ט ה"ה דלא משמע כן ושם בפ"ה ה"ד דהבא על חלוצתו אינו פוסלה מלאכול בתרומה כשיטת גמ' דידן ביבמות ד' מ"ד ע"ב וגבי יבמה ס"ל להירושלמי הובא בתוס' סוטה ד' י"ח ע"ב דלא מפסלה לכהונה ועיין מש"כ רבינו פי"ח ה"ד דס"ל דהויא זונה יבמה שבא עליה זר ועיין ביבמות ד' פ"א ע"א מוכח דיבמה לא נפסלה לכהונה ע"ש, וע"ש ד' צ"ו ע"א בהך מחלוקת דרב ושמואל וצ"ל משום דמספקא ליה אי קדושין תופסין ביבמה לשוק ולכך עבדי הולד כשר מ"מ יש עליה שם זונה אך יש לחלק בין אם נעשה זונה בעצם או יש עליה שם זונה רק להנשא לכהן ונ"מ ג"כ לענין איילונית לר"י דס"ל דזונה היא אם היא מותרת לאכול בתרומה אם היא בת כהן ולכאורה מלשון הגמ' כאן דף פ"א משמע דאסורה לאכול בתרומה מדקאמר דלא כר"י ע"ש אך י"ל דר"ל לכהונה אבל לתרומה כשרה ואין עליה שם פסול בעצם והוה כמו בת גר וגיורת להני דאסרי לכהן דמ"מ אין עליה שם זונה בעצם ועיין מש"כ רבינו בפי"ט ה"ה דולד ראשון דיבמה יש עליו שם כהן אף לדידן דס"ל דיבמה עצמה הויא זונה ולא הויא כמו לר"י בחייבי כריתות ועיין בירושלמי קדושין פ"ג הי"ד הרי יבמה שזינתה ועיין ביבמות ד' ט"ו ע"ב גבי הך דבני צרות לב"ש דמבואר שם דכשרים אף לכהונה וע"ש בתוס' ד' פ"א ע"א ד"ה לימא, וצ"ל לפי"ז דשם זונה ביבמה שנשאת לאחר ג"כ לא בעצם ואם בת כהן היא מותרת לאכול בתרומה רק לכהונה אסורה משום זונה, ועיין במש"כ הרי"ף ז"ל בפ"י דיבמות בשם בה"ג דאם היה בעלה כהן ממתין עד שימות היבם ומותרת לו הרי מבואר דלא כרבינו:

י״ב

פנויה שנתעברה. עיין בה"ה על מה שכתב רבינו דאף שאמרה לפלוני נבעלתי והוא ממזר וגם פלוני מודה הוה רק ספק וכתב הטעם מחמת דכיון דמה"ת מותר אינה נאמנת כו' והוא תמוה דהא כמו דמותר בישראל כך מותר בממזרת וצ"ל דס"ל כך לשיטת רבינו דכל הספיקות לקולא מה"ת. והנה עיין בכתובות ד' ע"ג ע"ב גבי נמצאו עליה נדרים דרבה אמר דהגט הוא רק מדרבנן ורבא אמר משום ספק ולכאורה לשיטת רבינו מאי נ"מ הן בין כך וכך רק מדרבנן, ועיין בר"ן פ"א דקדושין על הך דדף ה' ע"ב דכל ספק קדושין הויא רק מדרבנן ע"ש וצ"ל כך דס"ל דזה הוה גדר מין בפ"ע לא שהיא פנויה ונ"מ כגון אם אחר קידשה ואח"כ מת הראשון אם תפסי בה קדושין אחרים דאם היא מתחלה משום גדר פנויה אז קדושין השני קדושין ודאין וקדושין השלישי אינם קדושין ואם הוא מחמת ספק אז גם קדושי השלישי הוה ספק קדושין וזהו כונת רשב"ם ב"ב ד' נ' ע"ב גבי ספק נפשות להקל משום ושפטו ע"ש בתוס' ר"ל דשוב הוה ודאי אינו מחייב ולא הוה כמו ממון דהוה גדר ספק ועיין תוס' חולין ד' כ"ב ע"ב וכ"מ וכן להיפך יש ספק ועל ידי ספיקו נתחייב ודאי ועיין בנדרים ד' י"ט ע"א גבי אנשי גליל ויהודה וחולין ד' קכ"א ע"ב גבי והרובעה חייב ע"ש ברש"י ותוס', ועיין במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' מעשה הקרבנות פי"ח ה"י גבי אשם תלוי בחוץ אם חייב ודאי או רק ספק ע"ש והטעם הוא ג"כ כן אם זה הוא ודאי חיוב או רק ספק חיוב שהתורה צותה לו להביא על ספק וזה תליא אם חולין בעזרה דאורייתא דאז י"ל דהתורה התירה לנו להביא קרבן אבל אי לאו דאורייתא אז א"כ דהתורה צותה להביא בתורת ודאי דהא באמת ספק כפרה לחומרא כמש"כ רבינו ז"ל בהל' נזקי ממון פ"י ה"ה ע"ש רק משום דכאן הוא מחמת חשש חולין בעזרה כמש"כ רבינו פי"א מהל' שגגות ה"ב יראה לי שאלו כו', ועיין תוס' זבחים דף ס"ח ע"א ד"ה אומר ותוס' שבועות דף ח' ע"א ועיין במש"כ רבינו בהל' מעילה פ"ב ה"ה, וא"כ למ"ד חולין בעזרה לאו דאורייתא ולמה לן קרא ע"כ לחייבו בגדר ודאי ועיין תוס' פסחים ד' קט"ו ע"א כתבו כעין זה בד"ה אלא וכו' והנה כאן גבי שתוקי עיין מש"כ רבינו בהל' כ"ז ס"ל דלא הוה בגדר ודאי דס"ל דאשתו אינו ודאי א"א, ועיין ביבמות ד' ל"ז ע"א בהך מחלוקת דראב"י ורבנן וס"ל דרק שם כיון דהספק סיבה לא נולד בו מקרי ספק בעצם ולכך א"ש מה דאמרינן בקדושין ד' ע"ג דטעם דשתוקי פסול שמא ישא אחותו כו' וקשה הא בהך דיבמות ד' ל"א לא שייך זה הטעם ומ"מ אסור וע"כ כמש"כ דכאן דכיון דהספק הוא בו יצא מגדר פסול ונעשה כמו ודאי כשר משא"כ בהך דיבמות הנ"ל ועיין כזה בדברי רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ג ה"ג גבי טומטום ואנדרוגינוס ובהל' עדות פ"ט ה"ג וכ"כ בזה. והנה כאן לא חילק רבינו בין רוב העיר כשרים לרוב העיר פסולים ובין תרי רובי לחד רוב כמש"כ לקמן פי"ח הי"ו וצ"ל דס"ל דרק גבי אשה עצמה מהני זה אבל בולד נותר עליו שם שתוקי אף לדידן דקיי"ל דהיא נאמנת על הולד כר"י ועיין בירושלמי ספ"א דכתובות בהך מעשה דתינוקת והקשה שם מן ר"י דמתניתין דאזיל בתר רובא צ"ל דזה תליא בהך דקדושין ד' ע"ה דהכל מודים בבת אלמנת עיסה דפסולה ע"ש והירושלמי לשיטתיה אזיל דס"ל דמקשינן להו להדי הדדי, ועיין שם בתוס' כתובות דף י"ד ד"ה בת והך דתינוק מושלך דשם ד' ט"ו ע"ב כבר פרש"י שם דמיירי דאין בה חשש אסופי וגם שתוקי ליכא כיון דאין לה אם, ועיין בירושלמי כתובות פ"א ה"ט דמדמה בתה של עיסה לבתה דדף י"ג גבי לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה אך אנן לא ס"ל כן וא"ש דברי רבינו: אפילו אותו פלוני כו'. עיין לקמן בהל' ט"ו ובהל' י"ז דאב נאמן לומר שהוא ממזר אך כל זה דוקא בהוחזק שהוא אב אז נאמן לומר שהוא ממזר ועיין בש"ג בקדושין פ"ד דרק אם אומר שבנו הוא ונולד מחייבי כריתות אבל אם אומר שאינו בנו אינו נאמן אך מדברי רבינו בהל' י"ז לא משמע כן, ועיין ביבמות ד' מ"ז גבי הך דאמר לדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם משמע דזה הוה גדר עדות לא גזיה"כ, ועיין בגיטין ד' ע"א דאמר שם דדי בזה בהרכנה משמע דלא הוה גדר עדות ועיין ברשב"ם ב"ב דף קכ"ז ע"ב דלא מהני שם חזרה תכ"ד משמע דלא הוה עדות רק גזיה"כ. אך באמת כך דהנה רבינו עם הרשב"ם ז"ל פליגי אם הא דאב נאמן להכיר גבי בכורה אם רק במוחזק שהוא בנו ואמר שהוא בכור אז נאמן כן ס"ל לרשב"ם ד' קל"א ע"ב וע"ש ד' קכ"ז ע"ב ודף קכ"ח ע"ב, ורבינו ס"ל בהל' נחלות דאף אם אין אנו יודעין שהוא בנו כלל מ"מ לבכורה נאמן ע"ש בפ"ב ה"ד, וע"ש בפ"ד ה"א דמשמע דגם בירושה הוה בגדר עדות לא כשיטת רשב"ם שם. אך זה נ"מ דהנה בתו"כ פ' בהר יליף שם מקרא דוהתנחלתם לבניכם אחריכם דגבי ירושה א"צ לידע בודאי שהוא בנו אלא די בחזקה שהוא בנו ועיין במש"כ רבינו פ"ד מהל' נחלות ה"ז ולכך מהני מה שהוא אומר שהוא בנו כדי להחזיקו וממילא יורשו ולכך אמרינן בירושלמי דקדושין פ"ד ובב"ב פ"ח דאם מת הבן אין האב יורשו דזה לא הוה בגדר בירור רק בגדר חזקה ולא מהני לאחזוקי לעצמו ועיין בתוס' כתובות ד' כ"ה ע"ב ד"ה שבידו ע"ש ועיין בירושלמי ב"ב פ"ג ה"א דפריך שם וחשוד אדם לומר על מי שאינו בנו שהוא בנו ותירץ בנכסי הגר ור"ל דהיינו אם הם גרים דאין להם יורשים ואומרים שזה הבן שלהם הוא וכיון דהם לאו בר ירושה אינם נאמנים לומר שהוא בנו כעין דאמרינן ב"ב דף קמ"ט ע"א. או אפשר דר"ל כך דעיקר הטעם משום דאמר בנו וא"כ גבי גר די"ל שיש לו בן ובאמת אינו בנו עפ"י דין דהיינו שהיה לו קודם שנתגייר לגביה ליכא נאמנות, וזהו כונת הירושלמי פ"ד דקדושין ה"ז גבי היו מחזיקין בו שהוא בנו כו' ואמר שם היו מחזיקין אותו שהוא משפחתו ר"ל דאף דהוא בנו מ"מ אינו בנו עפ"י דין אבל גבי בכורה ופסלות משפחה אז הוה עדות גמורה שהוא בנו או שהוא ממזר ואז אף אם יש נ"מ להיפך או לדבר אחר כמו גבי לפסול אחר אף דבחזקה לא פסל כמבואר לקמן פ"כ הי"ג אבל כאן פוסל, ועיין בדברי הרי"ף ז"ל בפ"ח דב"ב דמוכח דס"ל דהא דנאמן להכיר בכור אחר זה רק כשזה הבכור רק מוחזק ע"י קול וכדומה אבל אם יש עדים שזה בכור אין האב נאמן לומר על אחר אך מדברי הרשב"ם בב"ב ומדברי רבינו לא משמע כן וכן מדברי התוס'. אך באמת נראה דזהו כונת הירושלמי ב"ב פ"ח ה"ה העבודה שיכול אלא שאינו רשאי ר"ל כה"ג דאף אם יש עדים על אחר שהוא בכור מ"מ האב נאמן אך עבר על ל"ת ועיין בירושלמי קדושין פ"ד וב"ב פ"ג אביו ואמו כשני עדים הם אך זה רק אם היא מוחזקת שהיא אשתו אבל בהך דיבמות דף מ"ז כיון דלדבריו נכרי הוא ואין בו צד אישות אינו נאמן וזהו דקאמר אין עדות לנכרי ר"ל הך דין דהוה בגדר עדות זה לא שייך בנכרי משום דאין בו אישות. ובזה א"ש דברי הירושלמי ביבמות פי"ג גבי היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי אם נאמן לעשות הולד שתוקי ע"ש ואמאי לא מהימן על בנו אך דלפי דבריו אינה אשתו כלל כיון דלא יבמה אינו נאמן. גם י"ל דכיון דאף לפי דבריו לא נעשה ממזר אינו נאמן דרק היכא שעל ידי עדותו נפסל הבן אז נאמן, ועיין לקמן בהל' י"ט וי"ל דכונת רבינו מש"כ שם ואם אמרה מכותי כו' הולד כשר ר"ל ואז י"ל דהוה בנו דכיון דלא מהני דבריו לפוסלו שוב אין מאמינים לו להוציאו מחזקת בנו ואפשר לומר גם לענין ירושה ואף דרבינו בהל' נחלות פ"ד ה"ב ס"ל דאף אם יש להבן בנים דאינו נאמן לפוסלו מ"מ אינו נוטל ירושה הרי ס"ל דלא תליא זה בזה. הנה באמת בדברי רבינו כאן בהל' י"ו משמע דאם יש לבן בנים דאינו נאמן לפוסלם מ"מ הוא עצמו נפסל ולא מטעם חתיכה דאיסורא כמש"כ התוס' רק בגדר נאמנות והנה בירושלמי קדושין פ"ד הוה פלוגתא שם בהך דנאמן אתה לפסול עצמך דוקא אם נאמן לפסול אשתו ר"ל אם זה הוה כמו גוף אחד וכעין דאמרינן ב"ב ד' קל"ד ע"ב בחד גופא לא פלגינן דבורא ה"נ כן, ועיין בהך דמנחות ד' ע"ט ע"ב דמחלק שם בין שמן ליין דכיון דגופא דמנחה היא לא שייך לב ב"ד מתנה ע"ש, ועיין רש"י כתובות ד' י"ד ע"א גבי הך דאמר שם דהוה ס"ס משמע דהוה כמו שני פסולים לא פסול אחד ע"ש ובמש"כ רבינו לקמן פ"כ הי"ג, ולכך גבי נחלה דכיון דהטעם דבני בנים יורשים הוא דבמקום אביהם קיימי עיין ב"ב ד' קנ"ט ע"א ודף קכ"ה ע"ב גבי לירתי ע"ש וכ"מ לכך נאמן עליו לענין ירושה:

י״ד

ויראה לי שחוששין כו'. עיין מש"כ לעיל בפ"ט מהל' אישות הל' ט"ו והל' י"ט ע"ש בזה:

ט״ו

אבל האב שהוחזק כו'. הנה כאן כתב רבינו רק אם הוחזק ולגבי בכורה בהל' נחלות פ"ב הי"ד פסק דאף אם אינו מוחזק שהוא בנו נאמן האב בבכורה וצ"ל דכאן כיון שלפי דבריו ג"כ אינו בנו אינו נאמן אך נ"מ אם אמר שהוא בנו רק שאשתו היא חייבי כריתות אם נאמן דבאמת לכל הדברים השייך בגדר אשתו ובניו אם אף היכא דעפ"י דין אינה אשתו או בנו מ"מ י"ל דיש עליהם שם זה ועיין בעירובין ד' פ' ע"א דיליף שם דאשת נכרי יכולה להשכיר בלא דעתו מהך דאשתו של אדם מערבת שלא לדעתו אף דזו לא הויא עפ"י דין אשתו כלל, ועיין בתוס' יבמות ד' פ"ה ע"ב ד"ה ולר"ע גבי פירות ובלאות של אותה דאין בה קדושין ועיין בהך דסנהדרין ד' ע"א ע"א דמקשה שם גבי בן סורר ומורה מה שקנתה אשה קנה בעלה ואמאי לא מוקי לה שם כשהיה מחייבי כריתות דג"כ יש שם בן סורר ולא שייך מה שקנתה אשה, וע"כ דאין נ"מ וכעין דאמרינן בב"מ ד' ס"ז ע"א, ועיין בסנהדרין שם גבי בננו זה דמשמע שאביו ואמו נאמנים עליו לומר שזהו הבן שלקה בפניכם, ונ"מ אם ישראל הבא על הנכרית וילדה לו בן אם שייך בו הך דכתובות ד' י"א ע"א דניחא ליה במה דעביד אבוה:

י״ט

ואם אמרה מכותי ועבד כו'. עיין מש"כ רבינו בפה"מ כאן ד' ע"ח ע"ב ולפי מש"כ לעיל י"ל דלכך כתב רש"י שם דרבנן לא פליגי אבכור משום דס"ל דטעם דרבנן פליגי אר"י כאן גבי ממזר משום דאזלי לשיטתייהו דר"י ס"ל בכ"מ דעכו"ם ועבד הבא על ב"י הולד ממזר וא"כ לפי דבריו שאמר אינו בני הוה ממזר ולכך נאמן אבל רבנן ס"ל דהולד כשר וא"כ אין נ"מ בדבריו לפסול הולד ולכך אינו נאמן כלל משא"כ גבי בכורה גם הני רבנן מודו:

כ״ה

האסופי כו'. עיין בהשגות דאם רוב עכו"ם כו' עיין בהה"מ, ועיין בהך דכתובות ד' ט"ו דאין זה קבוע וברש"י יבמות ד' ט"ז ע"ב ע"ש. אך באמת כונת הר"א ז"ל משום דהוה תרי רובי דהא מבואר בתוספתא דמכשירין דרוב המשליכין הם נכרים ע"ש בר"ש פ"ב דמכשירין מ"ז ובתרי רובי ס"ל להר"א דגם בולד מכשירין, ורבינו אזיל לשיטתיה כמש"כ לעיל בהל' י"ב ועיין בתוספתא דטהרות פ"ו בהך דהנבלות והשחוטות בהך דרשב"ג ורבנן והוא ג"כ מטעם זה דרוב המושלכין באשפה הם נבלות, ועיין בהך דב"מ ד' כ"ד ע"ב גבי אשפה ובירושלמי ספ"א דכתובות דהמשליכין הם פסולים ועיין בתוספתא שקלים פ"ד מצא באשפה אסור כו'. ולקמן בהל' שחיטה פ"ד ה"ח:

כ״ו

מחצה על מחצה מצוה להחיותו כו'. עיין בכ"מ אך באמת רבינו ז"ל ס"ל דהך להחיותו הוא כמו לפקח עליו את הגל וזה תליא בהך דר"י אם בפ"נ אזלינן בתר רוב וס"ל דרב סבר כר"י דרק במחצה על מחצה מפקחין וה"ה להחיותו ושמואל פליג על זה ואנן קיי"ל כרב ור"י, ועיין מש"כ בזה בהל' שבת פ"ב ובהל' שביתת עשור:

כ״ז

יראה לי שכל כו'. עיין בהשגות מש"כ מהך דסנהדרין ור"ל הך דסנהדרין ד' ס"ט ע"א דהוה שם מחלוקת דאמוראי אם אף בדבר דלהגוף אין נ"מ רק דמפרשינן כונת התורה אם התורה ר"ל מסתמא כמו מנהג הרוב ואז הוה זה כמפורש בתורה דזמן בן סורר הוה ג' חדשים ואף אם זה הבן תיכף כשהביא שתי שערות נשא אשה ואיתרמי ליה שאשתו הרתה לבן ז' חדשים וממילא ניכר עוברה לב' חדשים ומ"מ נעשה בן סורר ומורה או לא כן הוא הפירוש בגמ' שם וכן ר"ל שם בהך דאחד אומר בב' בחודש ואחד אומר בג' ר"ל אף דמיירי שבאמת הם יודעים בעבורו של חודש וא"כ הם מכחישים זא"ז אך מ"מ התורה לא עשתה זה לחקירה כיון דרוב ב"א טועין בכה"ג ועיין בירושלמי סנהדרין פ"ה ה"ג דלא ס"ל כן דאמר שם דאם חכמים אומרים זה העדות דאינם טועים בטלה העדות ועיין במה דמבואר בירושלמי יומא פ"ה גבי מחתה בימין וכף בשמאל דאף דזה רק משום סברא דחמה וצוננת מ"מ אם החליף פסולה דהוה כמו מפורש בתורה כן ועיין במה שכ' בזה בדברי רבינו בהל' עבודת יוהכ"פ ע"ש וכן להך דאמרינן ביבמות ד' ע"ט ע"ב דסריס חמה לא חולץ ואף אם אח"כ נזדמן שנתרפא מ"מ אינו בר חליצה עיין בתוס' שם דף קי"א ע"ב ע"ש. והנה ה"נ אף דאנן אמרינן דהולכין בתר רוב והוה ישראל ס"ל לרבינו דזה רק לענין היתר אבל לומר דאשתו יהא א"א גמורה א"א כאן לומר זה דהרי אם נתברר שהיה עבד או נכרי ודאי אינה א"א ועל זה בשעה שנולד הספק לא היו דנין עליה לענין א"א ולכך לא מקריא הוחזקה א"א וזהו ג"כ מה דמבואר בתוספתא דמאי פ"א ובירושלמי שם פ"ג ובתוספתא דמכשירין דישראל אחד עושה כל הפירות של האוצר דמאי משום דבשעה שהיה באוצר דהוה של עכו"ם ובעכו"ם לא שייך דין תרומות ומעשרות אז לכך לא שייך בזה גדר רוב ומיעוט וכ"כ בזה ועיין בירושלמי סנהדרין פ"ה ה"א הרוג בין טבריה לציפורי חזקה ישראל ועיין ב"מ ד' כ"ד ע"ב:

ל״ב

אבל אם ערער כו'. עיין בה"ה והנה רבינו ז"ל ר"ל דאינו מערער לומר שהיא משקרת בזה הולד רק דר"ל שקרא ערעור בדבר אחר ואמר שהחיה משקרת ועיין מש"כ רבינו בפה"מ פ"ח דעדיות מ"ג על הך שהאשה כשרה ע"ש בפירושו:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות איסורי ביאה פרק ט״ו

א׳

אזהרת קיא שלא יבא ממזר בקהל שנאמר לא יבא ממזר וגו' גם דור עשירי וגו'. אי זהו ממזר האמור בתורה זה הבא בערוה מן העריות שהן בכרת דכתיב לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו דכנף אביו בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר דהויא ליה אשת אחי אביו ובכרת הדר כתבא במשנה תורה משום למסמך לה לא יבא ממזר לאשמועינן דיש ממזר מחייבי כריתות ושאר כל העריות ילפינן מינה בהקשא ואף על גב דמפסיק קרא דלא יבא פצוע דכא בנתים כיון דלאו בני בנים נינהו ולא שייך מינייהו ממזר לא חשוב הפסק חוץ מן הנדה דאף על גב דקאי בכרת אין הולד ממזר משום דתפסי בה קידושין מה שאין כן בשאר עריות. ובין באונס בין ברצון בין בשוגג בין במזיד הולד ממזר כיון שהוא מן הערוה דלא חלקה תורה אלא כל שהוא מחייבי כרת הוא ממזר ולא מפלגינן בין אונס או רצון או שוגג או מזיד אלא בעונש. ואחד זכרים ואחד נקבות דממזר מום זר משמע ואפילו נקבות. ולעולם דכתיב גם דור עשירי וכתיב בעמון ומואב עשירי לא יבא וגו' עד עולם ודון מיניה ואוקי באתרא דון מינה מה להלן עד עולם אף ממזר עד עולם ואוקי באתרא כדמעיקרא עשרה דורות דממזר אחד זכרים ואחד נקבות דכתיב ממזר מום זר הכי נמי עד עולם דמייתינן בג"ש אחד זכרים ואחד נקבות.

ב׳

אחד ממזר שנשא ישראלית או ישראל שנשא ממזרת כיון שבעלו אחר הקידושין לוקין. קדש ולא בעל אינו לוקה בעל ולא קדש אינו לוקה משום ממזרת. שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא בקידושין ובעילה דבאיסורי כהונה כתיב לא יקח דמשמע קידושין שקונין אותה וכתיב לא יחלל מה טעם לא יקח משום לא יחלל ושאר חייבי לאוין נמי אינם לוקים עד שיבעלו אחר הקידושין כמחזיר גרושתו דכתיב לא יוכל בעלה הראשון וכו' בדרך ליקוחין אסרה תורה לא פרט לאו על הביאה אלא אחר ליקוחין דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה וגו' חוץ מאלמנה לכהן גדול שאם בעל לוקה אף על פי שלא קדש דכתיב לא יחלל זרעו בעמיו והרי חלל בביאה. המחזיר גרושתו משנשאת הולד כשר שהרי אינה ערוה ולכהונה נמי כשרים דכתיב תועבה היא מיעוטה הוא היא תועבה ואין בניה תועבין.

ג׳

גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר דביאת גוי התר היא מדאורייתא בצנעה וילפינן מאשת אב דכתיב ממזרות גבה לא יקח איש וגו' וסמיך ליה לא יבא ממזר מה אשת אב דלדידה לא תפסי בה קידושין לאחריני תפסי בה קידושין לאפוקי גוי ועבד דלא תפסי בהו קידושין כלל ואפילו באשת איש כדאמר שאין עושה ממזר אלא מי שיש לו קידושין על אחרים ובין באונס בין ברצון כדאמרינן. וגוי ועבד הבאין על הממזרת הולד ממזר דאינו מתיחס אחר אביו דעבד אין לו ייחס דכתיב עם החמור עם הדומה לחמור וגוי נמי אע"ג דאית ליה חייס לא שדינן ליה לולד בתריה אלא בתרה דבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך ומתיחס אחר האם כדכתי' כי יסיר את בנך דקאי אבתך לא תתן לבנו. וממזר הבא על הגויה הוולד גוי נתגייר הרי הוא כשר דכתיב ביפת תאר לאחר שתשהא כדי גזירת הכתוב והיתה לך דריש בה הויה אבל מעיקרא קודם התר לא קרינן בה והיתה משמע דלא תפסי בה קידושין וכתיב כי תהיין לאיש וגו' וילדו לו כל היכא דקרינא ביה כי תהיין קרינא ביה וילדו לו שמתיחס הבן אחר אביו וכל היכא דלא קרינא ביה כי תהיינה דלא תפסי בה קידושין לא קרינא ביה וילדו לו אלא אחריה הוא מתיחס. וכן בא על השפחה וולדה עבד דלא קרינא בה כי תהיין כדכתיב עם החמור עם הדומה לחמור שחררו הולד כשר.

ה׳

מי שחציו עבד וחציו בן חורין שבא על אשת איש אותו הבן אין לו תקנה שצד ממזרות ועבדות מעורבין בו דצד חירות של אביו משתמש באשת איש ואיכא צד ממזרות ואף על גב דאי כולו עבד הולד כשר כדאמר לעיל אפילו באשת איש הכא ממזר מצד חירות דהוי כשאר ישראל הבא על אשת איש דהולד ממזר ומצד עבדות שבו הולד כשר דגוי ועבד הבא על בת ישראל אפילו אשת איש הולד כשר ומשום הכי אין לולד תקנה לעולם לישא שפחה ובניו כמותו לעולם.

ו׳

גוי הבא על השפחה שטבלה ועבד שטבל הבא על הגויה הולד הולך אחר האם בין בשפחה בין בנכרית מכי תהיין לאיש וילדו לו וגו' אבל גוי הבא על שפחה גויה או עבד גוי שבא על גויה בת חורין הוולד הולך אחר הזכר דבאומות הלך אחר הזכר כדאמרינן לעיל מקרא דכתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם וגו' ואין קפידא בשפחות ועבדות בעודן בגיותן.

ז׳

ממזר מותר לישא גיורת וכן הממזרת לגר דקהל חמשה פעמים כתיב גבי פסולי יוחסין וצריכי וקהל גרים לא איקרו קהל דלא אייתר לן קהל לגרים והבנים משניהם ממזרים והולד הולך אחר הפגום דכתיב לא יבא לו לו הלך אחר פיסולו דור אחריו הוא מושך והכי משמע דגר עשירי לא יבא אפילו אין בו צד ממזרות אלא מאותו וישראל שנשא ממזרת או ממזר שנשא ישראלית שהולד ממזר מהכא נפקא דכתיב לו הלך אחר פיסולו.

ח׳

גיורת שנשאת לגר והולידו בן אפילו הורתו ולידתו בקדושה הרי זה ובן בנו מותרים בממזרות לעולם מן התורה דקהל גרים לא איקרי קהל כדאמרינן וכן עבדים משוחררים מותרים לעולם מן התורה וכל שיש צד אחד מישראל אסור בממזרת דאם היא ישראלית לא גרע מגוי הבא על בת ישראל דהולד כשר ואסור בממזרת ואם הוא ישראל והיא גיורת הולד הולך אחר הזכר דכל שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר כדילפינן ממשפחותם לבית אבותם.

ט״ו

האב שהוחזק שזה בנו ואמר בני זה ממזר הוא נאמן. ואם יש לבן בנים אינו נאמן שלא האמינה אותו תורה אלא על בנו שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר יכירנו לאחרים. וכשם שנאמן לומר בני זה בכור כך נאמן לומר בני זה ממזר או בן גרושה. ואם יש לבן בנים אינו נאמן כדכתיב הבכור בן השנואה יכיר וגו' לבן גופיה הוא דנאמן אבל כשיש לו בנים לא מהימן אפילו אביו וכן נאמן על העובר לומר זה אינו בני. וארוסה שנתעברה והכחישה הארוס ואמר שמעולם לא בא עליה הרי הולד ממזר.

כ״א

דין תורה שספק ממזר מותר לבא בקהל דה' קהלי כתיבי ואייתר חד מינייהו לשתוקי בישראל דאיקרי קהל ולהכי דרשינן לא יבא ממזר וודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא.

כ״ה

אסופי שיש בו ספק אם הוא גוי או ישראל אם קדש אשה צריכה גט מספק דספקא דאוריתא לחומרא מדאיצטריך קרא למישרי ספק ממזר משמע דבעלמא היכא דלא גלי קרא כל ספק איסור אסור מן התורה ואדם שהרגו אינו נהרג עליו דדילמא אינו ישראל ואם היה רוב העיר ישראל או גוים אזלינן בתר רובא מדאוריתא להאכילו נבלות אם רוב גוים או להחזיר לו אבדה אם רוב ישראל דאחיך הוי ואפילו במיעוט ישראל נראה דמפקחין עליו את הגל דלענין פקוח נפש לא הלכו אחר הרוב דכתיב וחי בהם וגו' דמשמע שלא יוכל לבא בשום ענין לידי מיתה ובמחצה על מחצה לענין ספק ממון המוציא מחברו עליו הראיה דכתיב מי בעל דברים יגש אלי' וגו' בעל דברים היינו התובע יגיש ראייתו לפני ב"ד.

כ״ז

אסופי שהוא ספק גוי או ספק עבד אם נשא אשה הוא אשת איש בספק ואין הורגין הבא עליה מספק אבל אינם אסורים מן התורה שתוקי ואסופי מלישא אשה משום חשש ערוה דמדכתיב אל תחלל את בתך להזנתה וגו' ואמרו ז"ל אם יעשה דבר זה נמצא אח נושא אחותו או אב נושא בתו משמע שאין מונעין אותם מלישא אשה אף על פי שאיפשר שהיא ערוה עליו דאזלינן בתר רובא מדאוריתא ורובא דעלמא לא הוו ערוה להו ואסופי דאשתו הוי ספק אשת איש היינו כשיש להסתפק בגוי או בעבד אבל כשאין להסתפק בגוי או בעבד אשתו הויא אשת איש ודאי ומותר מן התורה לישא אותה דמשום ממזר לא חיישינן דממזר ודאי אסר רחמנא ולא ממזר ספק ושתוקי בכל גוני מותר מן התורה לישא ישראלית כיון שאמו ישראלית דאפי' נבעלה לגוי הא אמרינן דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר כדאמרינן לעיל ולא חיישינן שנבעלה לממזר או קרוב דרוב כשרים אצלה ואזלינן בתר רובה ואפילו אזלה איהו לגבייהו דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי הוי ספק ממזר ומותר מן התורה כדאמר וכל קבוע דאמרינן דהוי כמחצה על מחצה וילפינן לה מדכתיב וארב לו וקם עליו וגו' כדלקמן אזהרת קי"ז.

ל׳

כל שלא הוחזק אסופי נאמנים עליו אביו ואמו דחזקה דלא משקרו לומר על שאינו בנם שהוא בנם ואפילו הוחזק אי איכא טעמא למה לא אמרו קודם כמו בשני רעב נאמנים. וכן בכל מי שהוא כשר הוי משום חזקה דאם לא היה כשר לא היה נמצא כך ואשתו אשת איש גמורה והורגין הבא עליה כיון דלא מספקינן ליה בגוי ועבד.

ל״ב

נאמנת חיה לומר זה הבן כהן הוא או לוי או נתין או ממזר מפני שלא הוחזק ועל הרוב אי איפשר בענין אחר ואזלינן בתר רובה מדאוריתא ואם ערער עליה אפילו א' אינה נאמנת דאיתרע לה עדותה והבן בחזקת כשר כל כמה דלא איסתפק עליה פיסול דלדיבורא לא חיישינן כיון דהוכחשה ואין לו ייחוס:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות איסורי ביאה פרק ט״ו

ב׳

בעל ולא קידש וכו': הנה שיטת רבינו דכל מקום שאסרה התורה ביאה בקהל היינו ע"י קדושין, כן בחייבי לאוין כן בחייבי עשה וכמו שפירש הרב ר' אברהם בנו, ובאמת ראיה מספקת לדעתו מהא דאמר פרק הערל א"ר פפא אנן משלמה ניתיב שלמה לא נסיב מידי דכתיב ביה מן הגוים אשר אמר ה' אל ב"י לא תבואו בהם והם לא יבואו בכם כו' אלא קשיא ויתחתן כו', ואכתי מאי משני דהא מצרית ראשונה הוי ואסורה לו ומאי משני, דרש"י פירש אלא לזנות היה מכוון, ואכתי לא משני מידי, ולפי שיטת רבינו א"ש דעל ביאה לחודא בלא קדושין ליכא איסורא רק במופקרת משום לא תהיה קדשה ועיין לח"מ סוף פרק י"ג, וז"פ:

ג׳

הולד כשר וכו': עיין הרב המגיד. והנה הרי"ף כתב בהחולץ דהולד של עו"ג הבא על בת ישראל מסתפקא לן אם הולד כשר לכהונה, ורא"ש כתב שאינו רואה מקום ספק דסתמא דגמרא קאמר דכולהו אמוראי פסלוהו לכהונה מקו"ח דאלמנה לכה"ג שאין איסורה שוה בכל כו', והבית שמואל כתב דטעמם משום דאיכא למיפרך כמו שהקשו בתוספות יבמות ע"ז, בת גר עמוני שנשא בת ישראל יוכיח שאיסורו שוה בכל ואפ"ה הבת כשרה לכהונה לר' יוחנן. והנה לשיטת רבינו דכל חייבי לאוין אינו לוקה רק בקידש, אבל על ביאה לחודא לא לקי, רק באלמנה לכה"ג דלקי משום לא יחלל שמחללה בביאתו עיי"ש, א"כ ליכא למיפרך גר עמוני שנשא בת ישראל יוכיח, דהתם אין איסורו רק בקדושין, אבל אנן גמרינן דעבד הבא על בת ישראל מאלמנה לכה"ג דבביאה לחודא אסורים, זה משום לא יחלל, וזה משום דאין קדושין תופסין ושפיר ילפינן דיפסלו זרעם ודוק. ושיטת הריטב"א פרשתי בחידושי ואכמ"ל: והנה בשעה"מ האריך בהך דינא דהולד כשר אם הוה עו"ג ומחוסר גירות כמו שכתבו תוספות בקדושין ע"ה: ד"ה ור' ישמעאל, וביבמות ט"ז, וע"ז ערך מערכה בקושיות ותירוצים. והנלע"ד פשוט, דזה שכתבו דהוי כעו"ג הוא לפי הנך דסברי וכן המסקנא, דהולד כשר אפילו באשת איש, וטעמו ע"כ משום דשדינא בתר עו"ג ואין ממזרות לעו"ג, וכמו נכרי שבא על נכרית ומטעם זה הוה מחוסר גיירות ועו"ג הוא עדיין, אבל למאן דאמר דבאשת איש הוי ממזר ובפנויה כשר, בודאי אין שום סברא לומר רק דשדי ליה בתר אימיה וכמו ישראל גמור הוה, דאם הוה שדינן ליה בתר נכרי והוה נכרי, א"כ באשת איש אמאי הוי ממזר הא אין ממזרות לעו"ג ודוק: ובזה יתישב מה דאיתא בירושלמי פרק האומר ר' תנחום ב"פ שלח לר"י תרי עובדין אחד בפנויה ואחד באשת איש, בא"א שלח ליה לא יבא ממזר בקהל ה', בפנויה שלח ליה כו' שאין אתם מוזהרין על בנות ישראל הקדושות, א"ל לר' מנא סב וחתים וחתם כו' מאן דמכשיר אפילו בא"א מאן דפסיל אף בפנויה, א"ל בריך רחמנא דלא שמיע ליה כו', והקשה בש"ק הא חתם שהוא ממזר והתירו בממזרת, ולפ"ז ניחא, דהא למ"ד דמכשירו אף בא"א שפיר מותר בממזרין דגר נושא ממזרין וכר"י דקיי"ל כוותיה. ונראה שלא ביקש מאתו לחתום על א"א, רק על פנויה להתירו, ומה דלא רצה רבי ברכיה לחתום, משום דלדידיה דפוסל בא"א, א"כ בפנויה ישראל גמור הוי, ובאמת לפי מה דמשמע דמכשיר אף בא"א עו"ג הוה וצריך גירות ואין מחללין שבת על מילתו וכי"ב ודוק: והנה לשיטת תוספות ורש"י בקדושין פרק האומר בודאי סבר רבינא דאיהו ישראל ואינו ממזר וישראל פסול מקרי, וזה קושיית הגמרא לימא קסבר רבינא עו"ג הבא על בת ישראל הולד ממזר, ומסיק דסבר דישראל פסול הוי ואינו ממזר כמו שכתבו תוספות ורש"י, אך רש"י פירש דטעמא דגמרינן מאחות אשה ועיין שער המלך, ולענ"ד נראה דרבינא אזיל לטעמיה דאמר ביבמות דף מ"ה אמר רבינא אמר לי רב גזא איקלע רבי יוסי ב"א לאתרין כו' בפנויה ואכשר בא"א ופסיל, נמצא דסבר רבינא דבא"א הולד ממזר, רק בפנויה כשר, ולכן לטעמו הוה ישראל ואינו צריך גיירות דבתר אמיה שדינן ליה, ולכך אמר בן בתך הבא מן הנכרי קרוי בנך ולא הוה עו"ג. ובזה א"ש מה דמקשה על שמואל ביבמות דף י"ז והאיכא בנות והאמר רבינא כו' אף דשמואל סבר הולד כשר לקמן מ"ד, בכ"ז הא רבינא סבר דלא מכשר אלא בפנויה ולדידיה הולד ישראל גמור, ושפיר קדושין תופסין ביה וצריך לחוש לקדושיו ודוק. ובזה היה ניחא מה דאמר רב אדא ב"א בבכורות מ"ז דבנה פטור מחמש סלעים ורבא גופיה דס"ל ביבמות הולד כשר אמר דפטור מחמש סלעים כו' ותיפוק ליה דלאו בנך הוא דהא עו"ג הוא דהוי, ונתעצם בקושיא זו השעה"מ. ולפ"ז ניחא דסברי כרבינא דישראל גמור הוא דהוי [ועיין תוספות יבמות פרק כיצד דף כ"ג]. ולא מכשר רבא אלא דוקא בפנויה, ועובדא דר"י הוא כמו עובדא דירושלמי, והירושלמי מסיק כר"י בשם מר עוקבן דבא"א לכו"ע הולד ממזר והבן: ומיהו צריך לדקדק אם צריך גירות מחדש למ"ד עובר ירך אמו, ואף למ"ד לאו ירך אמו יש לדקדק אם טבלה לנדתה מי מסקא טבילה להך עובר דהוי כמו גר קטן דמטבילין אותו ע"ד ב"ד ולא שייך דאמו חייצא להך טבילה כיון דהיינו רביתא, וכמו דאמר הגמרא ביבמות ע"ח במעוברת שנתגיירה כו', ולפ"ז הוי כנתגייר בעודה מעוברת, ולידתו הוי בקדושה ושפיר קרינן לבן בתו בנך, דבשעת הלידה הוי ישראל [ובזה מתישב ג"כ הך דבכורות דמיירי שטבלה בעודה מעוברת והבן, דבל"ז בלידתו בקדושה חייב בפדיון עיי"ש]. ובזה א"ש מה שהקשו בתוספות דמאי חדש רבינא לשיטת רש"י טפי מר' יוחנן דאיהו נמי אמר דיסיר בנך היינו הנולד לבתו הישראלית מעו"ג, דבלא רבינא יש לפרש דמיירי כגון דטבלה לנדותה והוה כאילו נתגייר הולד עודו בבטן אמו, וא"כ הוה לידתו בקדושה וקרוי שפיר בנך ודוק. אמנם התוספות נדה נ"ה פסיקא להו להיפך וכן דעת השאילתות דהוי ישראל כמ"ש בפרשת וישלח, ואע"ג דאין תפיסת קדושין מכל מקום לא הוי ממזר רק משום דמתיחס אל הבועל, אבל הכא דאין מתיחס אל העו"ג הוי כשר ודוק]: ונראה בעיני פשוט טובא דאף אם נימא כמו שיטת תוספות דעו"ג גמור הוי, מ"מ אם בא עבד על בת ישראל אינו עבד, דאיך שייך שיהיה לרבו זכות בו במה שנזרע בישראלית, ולא שמענו שיהיה לרבו זכות, רק בגוונא דא, דמוכר שפחתו לחבירו ומשייר מה שתוליד או תתעבר אחר כן לעצמו כמבואר בירושלמי ב"ב פ"ג ה"א א"ר נסא בשלא היתה האשה עוברה, אבל זה לא מצאנו בשום דוכתא שיאמר אדם לשפחתו הרי את בת חורין וולדך מה שתתעבר אחרי כן אשייר לעצמי ויהיה לו כמו שהיה קודם זכות לולדות, אלא דמה שהיא נתעברה כשהיא ישראלית א"א דיהיה לשום אדם זכות וקנין בהן, ואיך מוחא סביל דא, דעבד שיבוא על בת ישראל יהיה הולד עבד, לכן ברירא דהא מילתא, דאם עבד שלא טבל בא על ישראלית הולד עו"ג הוא דהוי לא עבד, ואם העבד טבל, הולד הוה כמי שנולד מעבד משוחרר שבא על בת ישראל דהולד כשר אף שלא טבל העבד אחר שחרור כמוש"כ הרב המגיד. ובזה נפלו תמו כל הראיות שהביא המהרש"א והשער המלך, דרש"י סבר דעו"ג הבא על בת ישראל הולד ישראל, ולפ"ז לא נשאר עד אחד, דמ"ש לקמן ע' בד"ה כל דאמר מבית חשמונאי עבדא כו' ומסתמא לאו בנות ישראל נסיב כו' דאי נסבי בת ישראל הולד אינו עבד ומותר לבוא בקהל. ולקמן דף ע"ו בד"ה ופרכינן איסורא משום שפחה, דע"כ עו"ג הבא על ב"י הולד כשר, פירוש, וא"כ לא הוי עבד, וברור, וכן בהחולץ מ"ה ג"כ אין ראיה, ומיושב ג"כ הסתירה שעמד הרב השעה"מ במש"כ תוספות ביבמות מ"ה: ד"ה כיון דאמו מישראל, וא"ש הא דאמר שמואל כל מה כו' עבדא הוא, ואיהו סבר עו"ג ועבד הבא על ב"י הולד כשר עכ"ל, היינו דלאו עבדא הוא, וגם אם הוה סבר ממזר הוי, לא ניחא דאיהו אמר עבדא הוא ודוק, ומש"כ תוספות ביבמות ט"ז ע"ב ד"ה אמוראי נינהו, דבתר עו"ג ועבד שדינן ליה, האי עבד לאו דוקא כמוש"כ רש"ל: אולם מנלן דהמשייר בשפחתו שמשחררה חוץ מולדותיה במה שתתעבר אחר כך דלא מהני, נראה לע"ד דידעינן מקרא דהאשה וילדיה תהיה לאדוניה, דלכ"ע נפקי מהך קרא, רק דרבנן סברי דקרא קאמר בזמן שאין האשה כו' לאדוניה אין הולדות שתתעבר אח"כ ותלד לאדוניה, אבל מה שנתעברה מכבר טרם שנשתחררה אדם משייר אם עובר לאו ירך אמו עיין היטב בתמורה. ובזה א"ש סוגיא דקדושין ס"ט אלא האשה וילדיה למה לי לכדתניא, ולא אמר לריה"ג דלכולי עלמא צריך קרא לגוונא דא. ובזה מיושב מה שהקשו האחרונים דסתרי הפסקים, דהלכה כרבנן דלא דרשי טעמא דקרא ואנן קיי"ל דלא כר"י הגלילי, ולפ"ז ניחא שפיר, ועיין מש"כ בהלכות עבדים דרך יותר נאות בזה בס"ד:

ה׳

מי שחציו עבד וחציו ב"ח הבא על אשת איש אותו הבן אין לו תקנה מפני שצד ממזרות וכו' לפיכך אסור בשפחה כו': הנה מצד החירות הוי ממזר ומותר בשפחה, רק מצד עבדות שהולד כשר ואם הוי סבר רבינו כשיטת קדמאי דכשר הוי אבל צריך גירות, א"כ קודם שנתגייר מותר בשפחה ממנ"פ דחציו שעו"ג הוא ודאי מותר בשפחה עיין סוף פרק יוצא דופן ר"ש מסר להו לערבי ובתוספות שם, רק לשיטת רבינו דסובר דשפחה אינה אסורה מד"ת רק מד"ס, ובממזר כדי לטהר את זרעו התירו לו לישרא שפחה בכ"ז כאן לא התירוהו וישא גיורת ובניו יהיו כמותו, וכמו אסופי ושתוקי דקיי"ל בספיקן אסור, ואסור בשפחה רק בגיורת מותר ובניו כמותו כמוש"פ לקמן הלכה כ"ג שכתב שם ואין לספיקות אלו תקנה, פירוש לטהר זרעו ע"י שפחה, ומוכרח מדתני ממזר נושא שפחה והו"ל למיתני שתוקי נושא שפחה, וכמו שלא התירו בספיקות לישא שפחה כן לא התירו בולד של חצי עבד וחצי ב"ח וזה אין לו תקנה ליטהר את זרעו דאמר רב יהודה, וזה נעים בפשט הגמרא וקושית הבית שמואל לק"מ ופשוט:

ו׳

עו"ג הבא על השפחה שטבלה הר"ז עבד, ועבד שטבל שבא על עו"ג הולד עו"ג הלך אחר האם: זה מפורש בירושלמי קדושין סוף פרק האומר תני משום ר"ח יש איש ואשה שמולידין חמש אומות, כיצד, מי שיש לו עבד ושפחה והולידו בנים הרי עו"ג (פירוש דעדיין לא טבלו). נתגייר אחד מהן, אחד גר ואחד עו"ג, נתגייר רבו וגיירן לשני עבדים, והיינו שהטביל העבד והשפחה לשום עבדות, הולידו בנים הרי עבדים, אמר ר"ז הדא אמרה עו"ג שבא על שפחה והוליד בן הולד עבד, פירוש, דאל"כ הו"ל למיתני רבותא טפי דאם הוא עו"ג והיא שפחה ובא עליה כשעדן לא נתגייר הולד עו"ג, ולכשנתגייר אם בא עליה הולד עבד, אלא ע"כ דבכה"ג הוי הולד עבד, וא"ת הו"ל למיתני כשהיא עו"ג והוא עבד ובא עליה הולד עו"ג, זה אינו רבותא דאף בישראל שבא על עו"ג הולד עו"ג ונפקע ממנו קדושת ישראל, כש"כ בעבד הבא על עו"ג דהולד נפקע מקדושתו במצות שעבד חייב בהן, אבל דא הו"ל להשמיענו רבותא דאף עו"ג שבא על שפחה הולד עו"ג, דבכה"ג בעו"ג שבא על בת ישראל הולד חייב בכל המצות ככל ישראל רק דממזר הוי לחד מ"ד, וכן לא תני הא דגם כשעדן לא נתגייר ובא על שפחה דהולד עבד דבישראל כי האי גוונא הולד ישראל, יהיה איך שיהיה דברי רבינו מפורשים ומבוארים בירושלמי, ועיין מש"כ רבינו הלכות עבדים פ"ט ה"ג, ואולי היינו מש"כ כאן ודוק:

י״ד

ויראה לי וכו', [נ"ב תשובת הרי"ף סימן ל"ח בדברי רבינו יעו"ש]:

כ״ו

הטבילוהו ב"ד לשם גרות כו': רבינו דייק דוקא דמטבילין אותו לשם גיירות אבל לשם עבדות לא אע"ג דמצי להטביל קטן לשם עבד כדכתב בפ"ח מהלכות עבדים. משום דאע"ג דרוב עו"ג בכ"ז הא איהו מוחזק בעצמו ואיך מצי לשעבדו לשם עבד דקו"ח אם בממון לא אזלינן בתר רובא נגד חזקת הממון, נגד חזקת הגוף לא כש"כ ועיין ההמ"ג ופשוט. אמנם הא דמטבילין אותו לשם גיירות סברת רבינו הוא דאע"ג דכל זמן דלא יתגייר, נראה דמותר לישא נכרית כמו שמותר לאכול נבילות ולא שייך יוחסין לגבי דידיה לישא עו"ג, וא"כ אם יגיירוהו הרי יאסר בעו"ג ובת ישראל ויהא מוכרח לישא גיורת ויהיו בניו פסולים ותו לא הוי זכות לגבי דידיה כלל, בכ"ז סבר רבינו כיון דהוא מושלך בשוק וברוב עו"ג וכי יטבילוהו לגירות מצוה להחיותו ותו זכות הוא לגביה ודוק ועיין ירושלמי פרק הערל מצא מושלך אתה טובלו לשם עבד ואכמ"ל: מחצה על מחצה מצוה להחיותו כישראל. רבינו מפרש דמה דאמר רב ל"ש אלא להחיותו קאי גם על מחצה על מחצה ישראל אבל ליוחסין לא הוא אף ברוב ישראל. וכן מוכרח מהא דפריך על שמואל דאמר לפקח עליו את הגל והאמר שמואל אין הולכין בפ"נ אחר רוב ואם נימא דרב לא קאי רק על רוב ישראל וכן שמואל דאמר לפקח עליו את הגל הוא רק ברוב ישראל הא מחצה על מחצה לא ליפרוך ממשנה מפורשת ביומא (דף פ"ג) ספק עו"ג ספק ישראל מפקחין עליו את הגל ולפירוש רבינו ניחא דמקשה אמאי דאמר דבמחצה על מחצה דוקא מפקחין הא אף ברוב עו"ג סבר שמואל דמפקחין וכי בעי אחר זה מחצה על מחצה ישראל למאי הלכתא ולא אמר להחיותו הוא משום דמדייק תיבת ישראל דאם להחיותו הלא גם על גר תושב מצווין להחיותו וכמבואר בב"מ (דף ע'), וכן לפי שיטת התוספות כי בעי רוב ישראל ישראל למאי הלכתא היינו ג"כ דמדייק תיבת ישראל דבגר תושב ג"כ מצוה להחיותו לכן אמר להחזיר לו אבידה דגר תושב אינו בדין זה ופשוט:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות איסורי ביאה פרק ט״ו

ג׳

עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. כתב ה"ה ויש מי שכתב שאם ילדה בת פסולה לכהונה. כבר כתבתי לעיל בפי"ג שזה נמי דעת רבינו וקצת תימה בדברי ה"ה שלא רמז מזה כלום והדבר נראה מוכרח כמו שכתבתי שם. ומ"ש עוד ה"ה והרמב"ן ז"ל העלה הדבר בספק וכתב ואם נשאה אין מוציאין מידו והולד ספק חלל * (א"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן פי"ט מהלכות אלו דין י'):

י׳

כגון הבא על האשה שנתקדשה ספק קידושין כו'. (א"ה שמעתי מקשים ממ"ש מהריק"ו והביאו הכ"מ לעיל פ"י מהלכות גירושין האשה שנתקדשה ספק קידושין ונשאת תצא והולד כשר דמוקמינן לה אחזקתה והיא פנויה יע"ש. ונ"ל דהיינו דוקא כשנשאת לאחר דאתו קידושי ודאי ומפקעי קידושי ספק אבל הכא איירי דבא עליה בלא קידושין ועיין בדברי הרמ"ה שהביא הטור סי' ל"א ס"ד ועיין בספר פ"מ ח"א סי' ל"ג בשאלה וצ"ע):

י״א

פנויה שנתעברה מזנות וכו'. בפרק עשרה יוחסין ואליבא דהר"ן האם אינה נאמנת על בנה כי אם להכשיר אבל לפסול ולעשותו ממזר ולהתירו בממזרת לא וטעמא משום דלהכשיר טעמא דמהימנא הוא משום דמאורייתא נמי כשר דדבר תורה שתוקי כשר אבל לפוסלו ולהתירו בממזרת דמדאורייתא אסור בממזרת לא מהימנא. וחיה נאמנת לומר זה ממזר ומותר בממזרת היכא דהוחזק כאן ממזר כגון בד' נשים שילדו בבית אחד ואחת היתה אשת ממזר ולא נודע בנה מי הוא נאמנת החיה לומר זה בן הממזר. * (א"ה עיין לקמן בפרק זה דין ל"ב) ויש להסתפק בנאמנות האם להכשיר אם הוא מעיקר הדין או לא וכן בנאמנת החיה אף לפסול ולהתירו בממזרת אם הוא מעיקר הדין או לא. וראיתי להר"ן ז"ל גבי נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי וזה ממזר שכתב וז"ל ולא מדינא אלא דהימנוה רבנן לפי שעל הרוב אי אפשר בענין אחר. שלא קרא עליו ערער שלא יצא מעורר על הולד לומר זה בנה של אשת ממזר. אבל הכא דלית ליה חזקה דכשרות שלא הוחזק אלא בעדות אשה זו ואע"ג דהימנוה רבנן ואמרינן דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים היינו כשהדבר בענין שראוי להאמין בו עד אחד כמילתא דעבידא לאיגלויי אבל הכא אין החיה נאמנת אלא מפני שעל הרוב אי אפשר בלאו הכי הלכך כל שבא עד אחד ומכחישה אפילו לאחר שהעידה אינה נאמנת ע"כ ומתחילת דבריו מוכח דנאמנות החיה הוא משום תקנה ולא מן הדין ואפשר היה לומר דהיינו דוקא היכא דבא לפסול ולומר דזה ממזר ולהתירו בממזרת בהך מילתא הוא דאיצטריך לתקנה דמן הדין על פיה לא היה ניתר בממזרת אך להכשיר ולומר דזה כשר אפשר דנאמנת החיה מן הדין משום דדבר תורה שתוקי כשר אך מסוף דבריו מוכח דנאמנות החיה אף להכשיר הוא מהתקנה שהרי הוקשה לו דאיך נאמן עד אחד לפוסלו שהרי הוחזק בכשר על פי עדות החיה וקי"ל דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ותירץ דשאני הכא דנאמנות החיה אינה מן הדין אלא מפני התקנה הרי מבואר דאף להכשיר אינה נאמנת מן הדין אלא מן התקנה ולפ"ז היה נראה דגם נאמנות האם להכשיר הוא מהתקנה אבל מן הדין לא ואין הפרש בין האם לחיה אלא לפסול דהאם אינה נאמנת לפסול משום דלא הוחזק ממזר אבל החיה נאמנת לפסול משום דהוחזק שם ממזר אבל להכשיר שתיהן נאמנות מהתקנה: אך אמנם כד מעיינינן שפיר אפשר לומר דלעולם נאמנות האם הוא מן הדין דכיון דדבר תורה שתוקי כשר הימנוה רבנן בדרבנן אך גבי חיה דהוחזק שם ממזר אי לאו משום התקנה לא תהיה נאמנת משום דע"כ לא אמרינן דדבר תורה שתוקי כשר ומותר בבת ישראל אלא היכא דלא הוחזק שם ממזר כגון בפנויה או ארוסה שנתעברה ולא ידעינן אם עובר זה ממזר או לא בהך מילתא הוא דאמרינן דדבר תורה שתוקי כשר אבל בד' נשים שילדו בבית אחד ואחת היא אשת ממזר דבר תורה כולם אסורים בבת ישראל שהרי הוחזק שם ממזר והראיה ע"ז שהרי רבינו ז"ל אית ליה דכל ספק תורה הוא לקולא ויליף לה משתוקי דאמרינן דדבר תורה שתוקי כשר ואפ"ה אית ליה דכל היכא דאיקבע איסורא מביא אשם תלוי וא"כ ע"כ אית לן למימר דהא דקי"ל דשתוקי כשר הוא דוקא היכא דלא הוקבע איסורא אבל היכא דהוקבע איסורא דבר תורה שתוקי אסור וא"כ דוקא גבי חיה דאיקבע איסורא הוצרך הר"ן לטעמא דתקנה אבל גבי האם דלא הוקבע איסורא ודבר תורה שתוקי כשר נאמנת מן הדין וזהו שהר"ן גבי נאמנות האם לא הביא טעם זה דתקנה. ודע דאף לסברת החולקים על רבינו ואית להו דכל ספק תורה מדאורייתא אזלינן לחומרא ושאני הכא גבי ממזר דגזירת הכתוב היא דשתוקי כשר. מ"מ כ"ע מודו דיש חילוק בין הוקבע איסורא ללא הוקבע שהרי קי"ל דאין מביאין אשם תלוי אלא בחתיכה אחת משתי חתיכות משום דהוקבע איסורא אבל בחתיכה אחת ספק חלב ספק שומן אינו מביא אשם תלוי. וא"כ אף אנו נאמר דע"כ לא חידש הכתוב דספק ממזר כשר אלא היכא דלא הוקבע כאן ממזר אבל היכא דהוקבע לא:

ט״ו

אבל האב שהוחזק. * (א"ה עיין לעיל פט"ו מהלכות אישות דין ד'):

י״ז

ארוסה שנתעברה והיא בבית אביה הרי הולד בחזקת ממזר. * (א"ה עיין לעיל פט"ו מהלכות אישות דין ד'):

י״ט

ואין העובר משתהה במעי אמו יתר על י"ב חדש. כתב ה"ה בפרק הערל עבד רבה תוספאה כו'. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר ז"ל לעיל פט"ו מהלכות אישות דין ד'):

כ׳

אבל היא עצמה חוששין לה משום זונה. לא פירש רבינו אם האי דחוששין לה משום זונה אי גבי ישראל הוא או גבי כהן מיירי וכן הטור סי' ד' מסתם סתם לה. וה"ה ז"ל כתב וז"ל פי' וכהן חושש לה מדין תורה וישראל אם רוצה להתרחק מן הכיעור. אבל ממ"ש רבינו והטור חוששין לה משום זונה משמע דלגבי כהן איירי דוקא דזונה לישראל מישרא שריא. ומדברי רש"י נראה דאישראל קאי שכתב וז"ל אל ישא דומה שמקלקלתו לשמש עמה משנאסרה לו. ומדברי התוס' נראה דדוקא לגבי כהן חוששין שכתבו וז"ל דומה פירוש ר"ח שמלעיזין עליה בני אדם שהיא מזנה כדאמרינן דומה דמתא יומא ופלגא. ושוב כתבו דמ"ש ר"ח דומה דמתא יומא ופלגא לא הביא אלא לראיה שלשון דומה לזות שפתים ומיהו הכא לא מיירי בדומה כה"ג דא"כ אפילו כנס מוציא דהא פסקינן התם בפ"ב דיבמות כרבי בקלא דלא פסיק ע"כ. וע"כ מוקמי האי דלא ישא דומה גבי כהן דאי איתחזק קלא אסורה מן הדין משום זונה כמו דבהאי קלא מפקינן מבעל משום זונה ה"ה דאם נשאה מפקינן לה מיניה אבל גבי ישראל אין דבריהם מתיישבים כלל דהא זונה מותרת לישראל. ומכאן תראה דמה שהקשה הרב מהרימ"ט באה"ע סי' ט"ו על דברי התוספות והניחו בצ"ע הוי כשגגה היוצאה מלפני השליט ואגב שיטפיה לא דק:

ל״ב

נאמנת חיה לומר. ברייתא בפרק עשרה יוחסין ואע"ג דגבי בכור קי"ל דאינה נאמנת חיה אלא לאלתר שלא יצאת מהבית שאני היכר דבכור דכיון שנתעלם מעיניה לא סמכו עליה שתדע ותכיר איזה יצא ראשונה לבכורה. אבל לומר שאינו נתין וכיוצא בו לעולם נאמנת כל זמן שלא קרא ערער כ"כ הריטב"א ז"ל בחידושיו. וכ"נ שהוא דעת כל הפוסקים שסתמו וכתבו כאן נאמנת חיה ולא חילקו בין לאלתר בין לאחר זמן. וראיתי להחכם בעל בית שמואל שכתב דהפרישה בח"מ כתב דמאי דבעינן גבי בכור לאלתר משום דמיירי במכחישה כו' ולדעתי לא כיון להלכה. גם מ"ש הפרישה בא"ה סימן ד' דקרא ערער היינו קודם שהחיה אומרת שהוא כשר גם בזה לא צדק אלא לעולם אינה נאמנת כל זמן דאיכא ערער וכ"כ הר"ן בפירוש וז"ל כל שבא עד אחד ומכחישה פי' לאחר שהעידה אינה נאמנת ע"כ: * (א"ה עיין בדברי הרב המחבר ז"ל לעיל בפירקין דין י"א ומשם באר"ה אם נאמנות החיה הוא מן הדין או מן התקנה יע"ש) ודע דמתוך דברי ה"ה לעיל בפירקין דין י"א שכתב ועוד שהיא קרובה לו נראה דאם חיה זו היא קרובה לולד אינה נאמנת לומר שהוא ממזר להתירו בממזרת יע"ש וצ"ע:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

נחל איתן · הלכות איסורי ביאה פרק ט״ו

א׳

הבא על שאר העריות בין באונס וכו' הולד ממזר. כן מתבאר מהסוגיא דסוף פ"ק דחגיגה (דף י') והכס"מ לא הראה מקורו. ומ"ש הכס"מ בשם בנו של רבינו עיין מ"ש בזה בריש הל' אישות. ומ"ש דאע"ג דאנוסה הוי וכו'. הקשה ע"ז בעל פמ"ג בספרו שושנת העמקים דמנ"ל דחייב כשהיא אנוסה. והנה גם הריב"ש בתשובה סי' צ"ח כתב דאינו חייב באנוסה. וכ"כ בס' המקנה:

ב׳

בעל ולא קידש וכו'. ודע דלא קפיד רבינו אקידושין בחייבי לאוין רק היכא דמהני בהו הקידושין ותפסי בהו אבל היכא דלא מהני בהו קידושין ולא תפסי בהו לא בעינן קידושין וחייב על בעילה לחוד והיינו שכתב בפי"ב ופי"ז מהלכות אלו דכהן הבא על הכותית חייב משום זונה בבעילה לבד שהרי אינה בת קידושין. וכן מצאתי שכתב בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא חלק אה"ע סוף סי' ע"ב דבחייבי כריתות דלית בהו קידושין לא תלוי הביאה בקידושין: [ובזה יש ליישב השגות הראב"ד דקשיא ליה ממזרת דאלו נערות דפריך התם אי ר' יצחק קשיא ממזרת ועיין במגיד. ולפי מ"ש אתי שפיר דאין מהסוגיא דאלו נערות קושיא כלל דקאמר דקשיא ממזרת דקתני במתניתין דאלו נערות שיש לה חמשים שקלים והא אינו לוקה ומשלם דנהי דקיי"ל דלא לקי בלא קידושין היינו משום דקיי"ל דקידושין תופסין בחייבי לאוין. אבל תנא דמתניתין דאלו נערות על כרחך ר' עקיבא היא וכדמוכח מדברי התוס' ד"ה ועל אשת אחיו. ור"ע הא אית ליה דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין וא"כ לדידיה קשיא ממזרת דהא לדידיה לוקה על בעילה בלא קידושין כמ"ש וכן משמע בתוס' ריש פ' אלו נערות ד"ה ועל הכותית. דלר"ע לקי על בעילה בלא קידושין ואתי שפיר קושיית הגמרא. ועוד דר' יצחק גופיה כר"ע ס"ל כמ"ש בהקדמת ס' פני יהושע [פתיחת חתן המחבר] ובס' ח"צ]: וכן אתי שפיר ונסתלק עפי"ז מה שהקשה בנו של בעל הפלאה בסוף ספרו על רבינו מהסוגיא דריש פ' נושאין (דף צ"ו) גבי הא דאמר ולא יגלה כנף אביו בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר ופריך ותיפוק ליה משום יבמה לשוק וכו' ולדעת רבינו הא בשומרת יבם של אביו ליכא מלקות משום יבמה לשוק דהא הויא דודתו ואין קידושין תופסין בחייבי כריתות ובלא קידושין לא לקי. ומ"ש דבאמת לא היה לקי ורק עובר באיסור דב' לאוין הוא נגד הירושלמי דשם איתא דלקי. אך לפי מ"ש ניחא דבכה"ג דאין קידושין תופסין היה לקי בלא קידושין:

י׳

ממזר ספק זה שבא מספק ערוה כגון הבא על האשה שנתקדשה ספק קידושין או נתגרשה ספק גרושין. ועיין בבעל מגיה שבס' מל"מ שהקשה דבספק קידושין נהוי הולד כשר דאוקמא אחזקת פנויה. ותירץ דהכא איירי שלא נתקדשה לו אלא בא עליה ביאה בלא קידושין אין ביאה מפקיע ספק קידושין. ובהלכות אישות הבאתי ראיה לסברא זו ודלא כספר בית מאיר ואכתי קשיא גבי ספק גרושין אמאי לא הוי הולד רק ספק ממזר ומותר מן התורה לבוא בקהל ונימא דאוקמא אחזקת אשת איש והוי ממזר ודאי ואסור מה"ת לבוא בקהל דהא כתב רבינו בפ"ח מהלכות שגגות דספק מגורשת נקבע האיסור וחייב הבא עליה אשם תלוי ובכה"ג דחייב אשם תלוי לא התירה תורה הולד בקהל וכדמוכח במל"מ בסמוך. על כן נראה דרבינו הכא איירי בספק גרושין בדינא דפלוגתא וכה"ג דבזה לא אמר אוקמא אחזקה קמייתא דבשביל החזקה לא נפשט הדין. וכ"כ האחרונים ביו"ד. וכ"כ המל"מ בהלכות טומאת צרעת ובהלכות עדות ובאורים ותומים סי' ל"ד. ובזה נדחה מ"ש בשו"ת זכרון יוסף לדעת רבינו פ"ו דממרים דין ד' דאזיל בתר חזקה גבי בעיא דלא אפשיטא בקידושין (דף ל"ג). וכן בספק קידושין דדינא לא שייך אוקמא אחזקה וא"כ לאו דוקא בא בלא קידושין אלא אף אם נתקדשה אח"כ הוי הולד ספק ממזר: ושוב ראיתי להפני יהושע בכתובות סוף פ"א שהקשה דאיך משכחת לה ספק ממזר דבספק קידושין היא בחזקת פנויה ובספק גרושין היא בחזקת אשת איש והעלה שם משום קבוע דהוי כמחצה על מחצה והובא בספר דורש לציון דרוש י"ג. ולפי מ"ש שפיר משכחת לה בספק דדינא. גם מ"ש בעל פני יהושע בקידושין (דף ע"ג) דתוס' בכתובות (דף כ"ו) לא ס"ל כרבינו אלא דגבי ספק ממזר אזלינן בתר חזקה י"ל דגבי ספק דדינא גם תוס' מודים:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות איסורי ביאה פרק ט״ו

שער המלך על הלכות איסורי ביאה פרק ט״ו ארוך במיוחד (7 קטעים, 77,958 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שער המלך על הלכות איסורי ביאה פרק ט״ו במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות איסורי ביאה פרק ט״ו

כ״ה

עיין בחידושי פרק ב' מהלכות שבת ה"כ.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות איסורי ביאה פרק ט״ו

ב׳

שורש מקדש אשה בכשרות ואח"כ נאסרה לו אין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קדושין אלא כ"ג באלמנה כו'. יע"ש. אני מסתפק לדעתו ז"ל במי שקדש אשה ונשאת בהיתר ואח"כ נעשה פצוע דכא וכרות שפכה אי כופין אותו לגרשה שלא יבא עליה מי נימא דכיון שנשאה בהתר אין זה בכלל לאו דלא יבא או דילמא דדוקא ממלקו' הוא פטור אבל איסורא דאורייתא רביע עליה שלא יבא עליה וכעין זה אני מסתפק לדעתו ז"ל בלאו דלא יבא ממזר בקהל ה' שאם בשעה שנשא בת ישראל לא היה ממזר ואחר שנשאה נעשה ממזר אי כופין אותו לגרשה ושלא יבא עליה וכ"ת היכי משכחת לה ממזר כה"ג דבשעת נשואין לא היה ממזר ואח"כ נעשה ממזר משכחת לה במי שקידש אשה ע"מ שאין לו עליה או עליו נדרים שאינה מקודשת וכתב הר"ן בפי"א דמסכת נדרים דפ"ה ע"א דמדקתני אינה מקודשת משמע שאינה מקודשת כלל ויכולה לינשא לאחר ואחר שנשאת לאחר הלכה אצל חכם והתירה וכן הוא שהלך אצל חכם והתירו מקודשת למפרע לראשון כמ"ש הר"ן שם ובניה שהוליד מן השני הם ממזרים ובכן אם לאחר שנשאו בניה שהוליד מן השני בת ישראל והלכה היא והתי' נדריה או הלך הוא והתיר נדריו נמצא דבשעת שנשאו בת ישראל לא היו ממזרים ואחר הנשואין נעשו ממזרין דבשעת שהתי' נדריהם חלו הקדושין למפרע ונעשו בניה ממזרין ומשכחת לה נמי בגוונא אחרינא במי שגירש אשתו ע"מ שתעשה האשה כך וכך או ע"מ שלא תעשה והלכה האשה ונשאת לאחר וילדה ממנו בן והלך הבן ונשא בת ישראל ואח"כ מתה האשה ולא קיימה התנאי שהתנה בעלה הראשון או שעברה על מה שציותה לה שלא תעשה ועשתה דנמצא הגט בטל למפרע ובניה ממזרים כדאיתא בפרק המגרש דפ"ג ע"א וכמ"ש הר"ן בפרק המדיר דתק"ו ע"א יע"ש נמצא דבעת שנשא בת ישראל לא היה ממזר ונשאה בהיתר ואח"כ נעשה ממזר א"כ לדעת רבינו היכי לידיינו דייני להאי דינא: איברא דלזה הסברא נותנת דאף לדעת רבינו ז"ל כופין אותו לגרש דכיון דנעשה ממזר בן זה מפני שחלו קדושי האשה למפרע או מפני ביטול הגט אף נשואי בן זה נעשו באיסו' למפרע ואיתיה בלאו דלא יבא ממזר בקהל ה' אבל בענין פצוע דכא וכרות שפכה דבעת שנשא בת ישראל היה כשר ואחר זה נעשה פצוע דכא וכרות שפכה ואין כאן איסור למפרע יש להסתפק לדעת רבינו וכמדובר והנה מצד הסברא נראה דכיון דלא לקי אלא עד שיקדש ויבעול כל כה"ג דהקדושין היו בהיתר וגם היתה נשואה לו ובא עליה בהיתר הואיל ואשתרי אשתרי ואין זה בכלל לאו דלא יבא פצוע דכא וכרות שפכה שהרי לא אמרה תורה לא יבא אלא ע"י קדושין פסולין וכאן שהיו הקדושין בהיתר אין כאן לא יבא וכיון דאינו עובר על לאו זה אף איסורא נמי ליכא דמנ"ל לבדות איסור מדעתינו ואולם אנכי הרואה אותה ששנינו בר"פ הערל גבי אכילת תרומה פצוע דכא וכרו' שפכה הן ועבדיהן יאכלו ונשיהם לא יאכלו ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה הרי אלו יאכלו ופרש"י נשיהם של פצוע דכא וכרות שפכה לא יאכלו דשוייא לה חללה בביאתו שהרי נבעלה לפסול לה ואם לא ידעה לא בא עליה אחרי כן והיתה נשואה לו קודם לכן בהיתר הרי אלו יאכלו וכו' יע"ש מבואר מהכא דאפי' נעשה בהיתר ואח"כ נעשה פצוע דכא וכרות שפכה איתיה בלאו דלא יבא ואם בה עליה לשווייא חללה בביאתו ועיין בחי' הרשב"א שם וליכא למימר דמ"ש ואם לא ידעה משנעש' כרות שפכה מיירי כשנעשה כרות שפכה קודם נשואין ונשא' באיסור ולא בא עליה אחר נשואין דמלבד דלישנא דאם לא ידעה משנעשה כרות שפכ' מבואר דנעשה כרות שפכה אחר הנשואין עוד בה דבגמ' שם דע"ה אמרי' עלה מאן תנא משעת הביא' פסולה אכלה ואמר ר"א במחלוקת היא שנויה ור"א ור"ש היא ור"י אומר אפי' תימה ר"מ שאני הכא שכבר אכלה יע"ש: הרי לך בהדיא דמתני' מיירי בשנשאה בהיתר דאכלה כבר ואח"כ נעשה פצוע דכא וכרות שפכה ואפ"ה קתני שאם לא ידעה היא דמצי אכלה אבל אם ידעה לא מצי אכלה דשוייא חללה בביאתו והך מתני' פסקה רבינו ז"ל בפ"ז מה' תרומות די"ג ועיין במהרי"קו ז"ל יע"ש ולדעת החולקים על סברת רבינו וס"ל דלאו זה דלא יבא פצוע דכא וכרות שפכה וכן כל לאו דדוכוותיה דכתיב לא יבא כגון לא יבא ממזר וכן לא יבא עמוני ומואבי דלא כתיב בהו לא יקח לוקה על הביא' בלתי קדושין כמ"ש ה"ה ז"ל בשם הרמב"ן שם בפ' ט"ו מה' איסורי ביאה אתו שפיר דינא דמתני' וזו ראיה גדולה לדבריהם ז"ל אך לדעת רבינו לא ידענא מאי אדון בה והדבר צריך אצלי תלמוד ושוב ראיתי למרן החביב בכה"ג א"ה סי' קנ"ד הגהת הטור אות ס"ו שכתב וז"ל הא דנושא אשה בעבירה כופין אותו להוציא דוקא כשהנשואין הם באיסור אבל כשהנשו' הם בהתר אע"פ שאח"כ עובר על דברי תורה אין כופין אותו לגרש משפט צדק ח"א סימן נ"ט וסיים וכתב שזה בעיניו תימה עכ"ל וכעת אין הספר בידי לעמוד על דבריו ז"ל יע"ש: וראיתי להרב מש"ל ז"ל בפ"ב מה' סוטה די"א על מ"ש רבינו היה לו אשה ובנים ומתו בין קינוי לסתירה כבר נראית לשתות ומשקה אותה שכת' וז"ל ואני מסתפק בדין זה דוכוותא באיסור תורה מהו כגון מי שנעשה כרות שפכה בין קינוי לסתירה מי אמרינן דוקא באיסורין דרבנן הקלו כל שבשעת קינוי היתה ראויה לשתות אבל באיסורי תורה לא או דילמא לא שנא והדבר צריך תלמוד עכ"ל מבואר מדבריו דמפשט פשיטא ליה דאפי' נשאה בהתר ואח"כ נעשה כרות שפכה דאסירא ליה מדאורייתא ולא ביאר לנו הרב דספק זה אינו אלא לדעת הסוברין דלאו זה דלא יבא פצוע דכא וכרות שפכה אינו תלוי בקדושין אלא דאף בביאה לחודה עבר עליה ובכן אפי' נשאה בהתר ואח"כ פצוע דכה נעשה אסירא ליה אבל לדעת רבינו ז"ל דלאו זה תלוי בקידושין כל שנשאה בהיתר ואח"ך נעשה פצוע דכא וכרות שפכה איכא למימר דשריא ליה ולא אסירא ליה כלל ואפי' אם נאמר דאסירא ליה מדרבנן אכתי הוה ליה כאיילונית שכתב רבינו דכל דבשעת קינוי היתה מותרת לו כבר נראית לשתות ומשקה אותה: ודע דלפום מאי דמפשט פשיטא ליה הכא להרב מ"ל דכל שנעשה פצוע דכא וכרות שפכה אף אחר שנשאה בהתר אסירא ליה מדאורייתא ממילא נדחה היא אותה שכתב הרב ז"ל גופיה לעיל בה"ח ד"ה אף במ"ש רש"י ז"ל עלה דתנן בר"פ ארוסה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינ' לישראל ובת ישראל לנתין כו' לא שותות ולא נוטלות כתובה דטעמא דכל הנך דלא שותות ולא נוטלות כתובה משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לשתות הכתוב מדבר והק' הרב דקרא למאי אצטריך למעט מי שאינה ראויה לאישות תיפוק ליה דאינו מנוקה מעון דהא ע"כ בבא עליה מיירי דאי לא הא קדם שכיבת בועל לבעל ומתוך קושיא זו כתב הרב ז"ל דרש"י חולק בזה וס"ל דהא דאין האיש מנוק' מעון אינו אלא בעבירה דבא עליה אחר שנסתרה ולא בשאר עבירות ושוב הכריח הרב מהסוגייא שבפרק עגל' ערופה דף מ"ז דמאי דאמרינן אין האיש מנוקה מעון הוא כולל לכל שבא ביאה אסורה בין מאשה זו שנסתרה בין משאר עביר' והניח דברי רש"י ז"ל בצ"ע יע"ש ולפי האמור איכא למי' דקרא דכי תשטה אשתו אצטריך למעט מי שנעשה פצוע דכא וכרות שפכה אחר שנשאה בהתר דהשתא מנוקה מעון הוא אבל אינה ראויה לאישות וא"נ אצטריך קרא למי שנעשה ממזר אחר שנשא בת ישראל ובהנהו גווני דאמרן לעיל ואע"ג דמתני' לא קתני אלא אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצ' לכהן הדיוט כו' וכל הני משעת נשואין באיסור נשאן והי"ל לרש"י לומר דכל הני אמעיטו מקרא דונקה האיש מעון ואין זה מנוקה מעון הא לא קשיא דרש"י ז"ל נקט קרא דכי תשטה אשתו דנפקא מינה נמי לפצוע דכא וכרות שפכה וממזר דבשעת נשואין בהתר וכמדובר וא"נ נקט רש"י טעמא דראויה לאישות לאשמועינן דמה"ט אינן נוטלות כתובה דאינהו אפסידו אנפשייהו וכמ"ש הרב מ"ל ז"ל דאי מטעמא דאינו מנוקה מעון לא מפסדי כתובתייהו כיון דמצד עצמן ראויות לשתות ודוק ובחידושי להלכות סוטה ישבתי עוד דברי רש"י ז"ל באופן אחר יע"ש: ודע דזה שכתב הר"ן ז"ל דהמקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים דאינה מקודשת כלל ויכולה לינשא לאחר לכתחילה ולא חיישינן דילמא אחר שתנשא לאחר תלך אצל חכם ותתיר נדריה ותהיה מקודשת למפרע לראשון ובניה מן השני הם ממזרי' לכאורה יש לגמגם בזה מאותה שאמרו בפ' הערל דע"ח שאלו את ר"א ממזרא לאחר עשרה דורות מהו אמר להם מי יתן לי דור ג' ואטהרינו אלמא קסבר ממזרא לא חיי כו' והאנן תנן ממזרים אסורים ואיסורן איסור עולם ואר"ז דידיע חיי דלא ידיע לא חיי יע"ש ולפי דבריו ז"ל אף דממזרא לא חיי מ"מ אכתי משכחת לה ממזרא לאחר עשרה דורות בראובן שקידש אשה על מנת שאין עליה או עליו נדרי' ונמצאו עליו או עליה נדרים דמדינא אינה מקודשת ויכולה לינשא ואחר ימים רבים הלכה או הלך אצל חכם והתירן דכל מה שעבר מזמן שנשאה שני עד היום מדינא לא מענש וחיי ועלה קבעי ממזרא לאחר שעברו עשרה דורות וכן הקשה מרן מלכא הרב המופלא מוהרח"א ביום הקהל במ"ש הר"ן בפי' ההלכות בפי' המדיר דתק"ו ע"א דהמקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרי' והלכה ונשאת ואח"כ הלכה אצל חכם והתירה דחלו קידושי ראשון למפרע וצריכה גט מזה ומזה יע"ש דא"כ קשה ההיא דפ' הערל דע"ח ע"ב דשאלו לר"א ממזרת לאחר עשרה דורות מהו וא"ל מי יתן לי דור ג' ואטהרינו וקסבר ממזרא לא חיי יע"ש והשתא לפי דברי הר"ן משכחת לה דור שלישי בממזר אע"ג דלא חיי בכי האי גוונא במקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרי' והלכה ונשאת ואחר שילדה דור ג' הלכה והתירה נדרה ונמצאו קידושי ראשון חלין למפר' ובניו ממזרין למפרע אלו דברי מרן נר"ו: ואני בע"ד לא אדע שכו' למה זה תלה תלונותיו על דברי הר"ן דאף לשיטת התוס' החולקי' על הר"ן וס"ל דכל שידע המקדש שהיו לה נדרים אף עפ"י שהלכה אח"ך והתירה לא הוו קידושין כמ"ש אכתי קשה ההיא דפ' הערל דאכתי משכחת לה ממזר לאחר עשרה דרי במגרש את האשה על תנאי כך וכך והלכה ונשאת ואחר עשרה דרי מתה ולא קיימה התנאי דלמפרע נמצא שאינה מגורשת ובניה ממזרים שהרי אמרו בפרק המגרש והביאו הר"ן שם בפ' המדיר אי הכי כל תנאין דעלמא נמי לא קנסי' דילמא לא מקיימה התנאי ונמצא גט בטל ובניה ממזרין יע"ש ולעיקר הקושיא נר' לע"ד אי ניחא קמיה דאע"ג דמשכחת ממזרת לאחר דור עשירי בכה"ג מ"מ ר"א לא השיב אותם אלא לפי שאלתם דה"ן משכחת לה בדידיע דחיי אלא שלא רצה לברר להם תשובתו שכך היה דרכו כמ"ש התוס' שם בפ' הערל וה"ן אע"ג דמשכחת לה בדלא ידיע בכה"ג מ"מ הם לא שאלוהו לר"א בכה"ג ור"א לא רצה לברר תשובתו כנלע"ד ועיין בחידושי הר"ן לנדרים דפ"ה ע"א שדבריו שם נראין כסותרין למ"ש בפ' המדיר יע"ש ודוק:

ג׳

שורש דין גוי ועבד הבא על בת ישראל גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. כדאיתא בפ' החולץ דמ"ה ע"ב ואם ילדה בת מהגוי אם היא כשרה לכהונה אמרינן התם דכולהו אמוראי מודו דהולד פגום לכהונה ק"ו מאלמנה יע"ש וכתב הרי"ף שם בדתי"ח דלדידיה מספ"ל לענין הלכה אי הולד פגום לכהונה מדחזינן דקאמר תלמודא סתמא והל' גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ולא קאמר דפגום לכהונה יע"ש ושמעתי מקשי' הוא ניהו מורינו הרב מוהר"י אלבעלי הי"ו דאמאי לא פשיטא ליה להרי"ף דהולד פגום לכהונה מאותה ששנינו בפ' אד"מ דל"ב ע"א הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים לויים וישראלים המשיאין לכהונה ופי' רש"י המיוחסין וראויין להשיא בנותיהן לכהונה ובגמ' אמרי' עלה הכל לאתויי מאי לאתויי גר ודעת הרי"ף ז"ל דהיינו גר שאמו מישראל כמ"ש שם בהלכו' יע"ש ומדקתני סיפא שאינו כשר לדון דיני נפשות דבעינן שיהיו משיאין לכהונ' שמעינן שהוא פגום לכהונה ומהאי טעמא אינו כשר לדון דיני נפשות גר זה שאמו מישראל ואביו גוי דליכא למימר דמה שכתב הרי"ף ז"ל דגר זה אמו מישראל לאו למימר שאביו גוי הוא אלא שאביו גר הוא ומה"ט אינו דן דיני נפשות דגרע מגוי הבא על בת ישראל דכשאביו גר הרי הוא מיוחס אחר אביו וכיון דאביו הוא גר ובא מטיפה שאינה כשירה להכי הוא פגום לכהונה אבל כשאביו הוא גוי ואמו ישראלית שאינו מתייחס אחר אביו אלא אחר אמו מספ"ל להרי"ף דאפש' שיהיה כשר לכהונ' הא לית' דבאביו גר ואמו ישראלית פשיטא לן דכשר לכהונה כמו ששנינו בפ' עשרה יוחסין ר"א ב"י אומר גר שנשא בת ישראל בתו כשרה לכהונה וקי"ל הלכתא הכי וכיון שכן אי אפשר לפרושי כלל שמ"ש הרי"ף ז"ל דגר זה אמו ישראלית דהיינו לומר שאביו הוא גר דא"כ הרי הוא מהמשיאין לכהונה אלא ודאי דבאביו גוי קאמר וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דתפשוט ליה להרי"ף דגוי הבא על בת ישראל הולד פגום לכהונה אלו דבריו נר"ו: ואנכי לא ידעתי למה זה תלה הרב תלונותיו על הרי"ף דאטו לדידן מי ניחא ההיא מתני' דהא הלכתא רווחת בידינו דגר שנשא בת ישראל בתו כשרה לכהונה וכמו ששנינו בפ' עשרה יוחסין דע"ז ע"א ר"א ב"י אומר גר שנשא בת ישראל בתו כשירה לכהונה וקי"ל כוותיה והכא קתני ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים לויים וישראלים המשיאין לכהונה ופרש"י ז"ל המיוחסין וראויין להשיא בנותיהם לכהונה והשתא כיון דגר שנשא בת ישראל בתו ראויה לכהונה אמאי ממעטינן גר מלדון דיני נפשות כיון שראויה בתו לכהונה כשנשא בת ישראל ושוב ראיתי דהא ל"ק דאיכא לפרושי מתני' מהמשיאין לכהונה היינו שאם היו כהנים ולויים וישראלים הללו נקבות שיהיו ראויות לכהונ' ולמעט שלא יהיו חללי' וממזרי' ומינה ממעטינן גר שאמו נכרית כיון שאם היה בת לא היתה ראויה לכהונה וזה נר' שהבינו התוס' ז"ל בפ' החול' דמ"ה ע"ב ד"ה כיון בפי' התוספתא דקתני אין מעמידין מלך אלא מהמשיאין לכהונה יע"ש מיהו לפי מה שפירש הרי"ף למתני' דמיירי בגר שאמו ישראלית קשיא ליה שפיר להרב נר"ו דאף אם נפרש דהמשיאין לכהונה דקאמר תנא דמתני' היינו כדאמרן אכתי תקשי ליה אמאי לא פשיט מינה דגוי ועבד הבא על בת ישר' הולד כשר לכהונה: ולע"ד נראה הדבר מבואר דליכא למפשט ממתני' כלל להאי מלתא דמספקא ליה להרי"ף ז"ל דהאי טעמא דקתני תנא דמתני' דבעי' לדיני נפשות ראויין להשיא לכהונה לא קאי אגר אלא אכהנים ולויים וישראלים הוא דקאי שאם הן חללים או ממזרים פסולין לדון דיני נפשות אבל גר עיקר טעמא לאו משום פיסול כהונה הוא אלא משום דאתי מטיפה שאינה כשירה וכדקאמ' תלמוד' התם בצריכות' דתרי מתניתא חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר ומה"ט הוא דפסיל גר לדיני נפשות אפילו שיהיה ראוי להשיא לכהונה דלאו ונשאו איתך קרי' ביה וראיה לדבר שהרי סומא באחד מעיניו פסול לדיני נפשות אעפ"י שהוא מהמשיאין לכהונה משום דבעינן שיהיו מנוקי' מכל מום ועיין למרן כ"מ פ"ב מה' סנהדרין ה"ט ד"ה משא"כ יע"ש:

י״ז

שורש דין ארוסה שנתעברה ארוסה שנתעברה כו' ואם הכחישה הארוס ואמר מעולם לא באתי עלי' הרי הולד ממזר שאפילו היה בחזקת בנו ואומר בני זה ממזר נאמן. עכ"ל. וכ"כ הרב הנמק"י ז"ל בפ' אלמנה לכ"ג על שם הריטב"א יע"ש וראיתי להרב בני יעקב בתשו' סימן יו"ד דרט"ו ע"ב שהוקשה לו מ"ש עוד שם הרב הנמקי ז"ל וז"ל היכא שיש עדים שבא עליה או שהוא מודה כו' ודאי בתר דידיה שדינן עליה כי פליגי בארוסה שנתעברה וכגון דליכא עידי ביאה דארוס וגם אין הארוס מודה או שאינו בעיר או ששותק או שאינו זכור הוא דאמר רב הולד ממזר כו' ושמואל אמר הולד שתוקי שהוא בדוקי כו' עכ"ל והשתא האי אינו מודה היכי דמי אי דאינו מודה לדברי האשה שאמרה שממנו נתעברה אלא שהוא שותק כו' א"כ קשה דמאי קאמר תו או ששותק או שאינו זכור הא היא גופה אינו מודה דקאמר ואם אינו מודה ממש היינו אינו מודה ממש אלא שמכחישה במה שאמרה דממנו נתעברה קשה דא"כ היכי קאמר שמואל דהולד בדוקי דבדקינן לאימיה כו' והא היכא דהבעל מכחיש אותה לא בדקינן לאימיה ולא מהימנא במה שאמרה שממנו נתעברה שהרי התורה האמינו לאב לומר זה בני ממזר וכמ"ש ע"ש הריטב"א ז"ל אלו דבריו יע"ש והצ"ע ולע"ד כונת דברי הרב הנמקי ז"ל מבוארת דתנא והדר מפרש דמעיקרא כתב שאין הארוס מודה ואח"כ בירר שיחותיו שזה שאין הארוס מוד' הוא באחד מג' פנים או שאינו בעיר או ששותק או שאינו זוכר למעוטי שאם אינו מודה ממש והוא מכחיש אותה אז הולד ודאי ממזר וכמ"ש ע"ש הריטב"א ז"ל: עוד הביא הרב הנז' שם דברי ריא"ז ז"ל בשלטי הגבורים בפ"ק דכתובות שכתב כסברת רבינו והריטב"א ז"ל דכל שהארוס מכחישה הולד פסול ופליג על מז"ה דס"ל דאפילו הבעל מכחישה היא נאמנת ותמה עליו ממ"ש הוא עצמו בפרק עשרה יוחסין עלה דמתניתין דהאומר זה בני ממזר שכתב דמה שהאב נאמן לומר על בנו שהוא ממזר הוא בשאומר אשה שנשאתי היתה ערוה עלי ולא היכרתי בה עד עכשיו אבל אם הוא אומר שאשתו זינתה תחתיו ומאחר נתעברה ואינו בנו אינו נאמן עליו שעל בנו האמינתו תורה ולא על שאינו בנו והואיל והוא בחזקת כשרות אינו נאמן לפוסלו עכ"ל וזה הפך דבריו שכתב בפ"ק דכתובות דכל שהארוס מכחישה הולד פסול מספק יע"ש וכתב ע"ז הרב הנז' שם בע"ד וז"ל והנכון יותר לומר דלא אמרה ריא"ז אלא כשאומר בני זה ממזר שהוא בחזקת כשרות ואהא קאמר דדוקא כשאו' שהוא מחייבי כריתות הא לא"ה לא מהימן אבל בעובר דלית ליה חזקה דכשרות אפי' אמר שאינו ממנו נאמן ובהכי ניחא ליה סוגיא דפ' עשרה יוחסין עלה דההיא מתני' דהאומר זה בני ממזר דקאמר מאי אפי' שניהם מודים כו' לא מבעיא קאמר לא מבעיא איהו דלא קי"ל אלא אפי' איהי דקים לה לא מהימנא ופירש"י ז"ל איהו דלא קים ליה אם ממנו נתעברה או מאחר ואם כדברי ריא"ז דמתני' מיירי דוקא היכא שאמר הבעל שנולד לו מחייבי כריתות אבל היכא שאמר שאשתו זינתה תחתיו אינו נאמן שלא האמינתו תורה על שאינו בנו מאי קים ליה וקים לה דקאמר הא ודאי תרווייהו כי הדדי נינהו דכי היכי דלדידיה קים ליה דאשה זו מחייבי כריתות ה"נ איהי קים לה ומאי קאמר איהו דלא קים ליה אעובר קאי דאפילו אמר שאשתו זינתה תחתיו ואינו בנו נאמן דהשתא איהו לא קי"ל שנתעבר' מאחר דאפש' שממנו נתעבר' יעש"ב והרואה יראה שעפ"י החילוק זה שחילק בדברי ריא"ז יתיישבו דבריו שבפ"ק דכתובו' דהתם מיירי בארוס' שנתעברה שהארוס מעיד על העובר שהוא ממזר וכיון שלא היה בו חזקת כשרות כתב הרב ז"ל שהארוס מהימן לפוסלו ומשום דהתם מיירי בשהארוסה מכחישתו ואומר' שממנו נתעברה לזו כתב שפסול מספק אבל הכא דמיירי בששניהם מודים כתב שנאמנים לפוסלו בודאי וא"כ אין מקום למ"ש הרב הנז' ע"ז דאכתי הדרא קושיא לדוכתיה ע"ד ריא"ז מהכא להתם והוצרך לחלק בין נשואה לארוסה יע"ש כי ע"פ החילוק הנז' דברי ריא"ז ישנן מן הישוב כאמור: ואולם עיקר חילוק זה דעובר לבן לא חלו בו ידים חדא שדברי ריא"ז שם בפ' עשרה יוחסין מוכיחים דאף על העובר קאי שכתב אבל האשה שאמרה כו' ואפי' על העובר שבמעיה כו' אינה נאמנת ואף כשהאמינ' תורה לאב לא האמינתו אלא כשאומר שהוא בנו כו' יע"ש דמשמע מדבריו אלו דמה שאין האשה נאמנת לומר על העובר שבמעיה שהוא ממזר הוא משום שאף האב אינו נאמן לומר ג"כ שהוא ממזר ועוד דמה טעם יש לחלק ביניהם דאי משום שהעובר אין לו חזקה דכשרות הרי חזקת האם מהני לעובר דחזקת אמו היא שלא נבעלה לפסו' לה והיא גופה דהויא חזקה לעובר שהרי קי"ל כר' יוחנן דאמר בפ"ק דכתובות די"ג ע"ב דחזקת האם מהני לבתה יע"ש. ובקדושין פרק האומר דע"ד ע"א וכמ"ש התוס' ז"ל בעובדא דינאי דס"ו ע"א ד"ה מאי חזית יע"ש ותלמודא היא גופה קאמר דאפילו עובר דלית ליה חזקה דכשרות לא מהימן משום דמהני חזקה דאם לעובר נמי ומה"ט הוא דלא מהימן וכמ"ש הרב פני יהושע יע"ש אבל הישוב הנכון בדברי ריא"ז הוא מ"ש עוד הרב הנז' שם דשאני בין נשואה לארוסה ובנשואה דוקא הוא דקאמר דמה שהאמינתו תורה לומר שהוא ממזר אינו אלא בשאומר שנולד לה מחייבי כריתות אבל בשאומר שאשתו זינתה עם אחר לא מהימן שהרי רוב בעילות אחר הבעל אבל באנוסה שאין הבעל מצוי עמה נאמן לומר שאינו ממנו וכיון שהאשה מכחישתו הו"ל ברי וברי ופסול הולד מספק ואין חילוק בין עובר לבן וכמו שרצה לומר הרב ז"ל אלא הכל תלוי בחילוק זה שאם היא נשואה לו האומר בין על הבן בין על העובר שאינו ממנו לא מהימן שעל בנו האמינתו תורה ולא על שאינו בנו ואם היא ארוסה בין על הבן בין על העובר נאמן לומר שאינו ממנו ואם האם מכחישתו הוי ספק פסול לדע' ריא"ז ולדעת מר זקנו הולד כשר דעל בנו דוקא הוא שהאמינתו תורה ולומר שהוא מחייבי כריתות אבל לא לומר שאינו בנו כלל והאם היא נאמנת ונמצאו ג' דעות בדבר דלדעת ר' והריטב"א כשאומ' שאינו בנו בין בארוס' בין בנשואה הולד ממזר ודאי ולדעת מז"ה הולד כשר ודאי בשתיהן ולדעת ריא"ז בארוסה הולד ספק פסול אבל בנשואה כשר ודאי ויש לתמוה על הראנ"ח שכתב בתשו' לח"א סימן מ"ה על ענין ארוסה שנמצא כריסה בין שיניה וטוענת שמהארוס נתעבר' והארוס מכחישתה ואומר שאינה ממנו שדעת ריא"ז הוא שאינו נאמן והביא דבריו שכתב בפרק עשרה יוחסין יע"ש והוא תימא שהרי הוכרחנו דלא אמרה ריא"ז אלא דוקא גבי נשואה ולא גבי ארוסה וכמ"ש בפ"ק דכתובות דהולד ספק פסול ולא היה לו למהראנ"ח להביא אלא סברת מז"ה של ריא"ז שכתב כן בפ"ק דכתובות אפילו בארוסה יע"ש וכבר הביא סברתו הלז הרב מהראנ"ח שם משם התוס' רי"ד והיא סברתו הנז': והנה רש"י בפרק עשרה יוחסין במתני' דהאומר זה בני ממזר כתב וז"ל שנולד לו מחייבי כריתות עכ"ל משמע דס"ל כסברת תוס' רי"ד דלא מהימן האב כשאומר שאינו בנו שאשתו זינתה תחתיו אם לא בשאומר שזה בנו אלא שנולד מחייבי כריתות וזה הפך מ"ש בלשון הבא אחריו וז"ל ואפילו שניהם אומרים כו' שאינו מן הבעל אלא מאיש אחר כו' יע"ש והרב בני יעקב ישב דבריו ע"פ חילוקו הנז' לעיל בין עובר שלא היה לו חזקה דכשרות לבן שהיה לו חזקה דכשרות וכבר כתבנו שאין לחלק ביניהם שאף בעובר יש לו חזק' דכשרות דחזקת אמו אהני לעובר וע"כ נרא' שרש"י ז"ל דקדק ברישא דמתני' לשון בני זה ממזר דמשמע דעל בנו ממש קאמר שהוא ממזר וע"כ הוכרח לפרש דמיירי שנולד לו מחייבי כריתות דאז הוי בנו ממש, אמנם בסיפא דלא קתני בנו פירש דפשטיה שטוען שאינו בנו אלא מאחר אבל לעניין דינא בשתיהן נאמן האב לרבי יאודה ודלא כתוס' רי"ד וריא"ז ומאי דקאמר תלמודא לא מבעיא איהו דלא קים ליה כו' לפי מה שפירש רש"י ז"ל ברישא דמיירי שטוען שנולד לו מחייבי כריתות צריך לפר' דה"ק דלא קים ליה שנתעברה ממנו והולד ממזר דאפש' שנתעבר' מאחר והולד כשר דכיון שהוא טוען שהאשה היא מחייבי כריתות ואפי' אם נתקדשה לו אין קדושין תופסין בה נמצא שהי' פנויה ומותר' לכל ושוב מצאתי להרב מהרשד"ם בסי' קל"ה שישב כן דברי רש"י ז"ל והרב בני יעקב כתב דאפשר שנתעבר' מעבד וגוי דעבד וגוי הבא על בת ישר' הולד כשר ולא ידעתי למה הוצרך לזה דאפי' אם נתעברה מישראל נמי הולד כשר וכדאמרן ועוד אפשר לפרש דקאי אסיפא בשטוען שאינו בנו אלא מאחר הוא שאשתו זינתה כמו שפירש רש"י ז"ל במתני' בחלוקה דאפי' שניהם מודים כו' וע"ז קאמר תלמודא דחלוק' זו אשמועינן תרתי דלא מבעיא כשהאב לחוד הוא דאומ' שהוא ממזר דאיהו לא קים ליה אלא אפי' איהי דקים לה ועוד אשמועינן דאפי' בעובר דלית ליה חזקה דכשרות נמי לא מהימן לרבנן ומש"ה נקט לה בעובר ולא בבן דאית ליה חזקה דכשרות והכל קאי אחלוק' דסיפא וכמו שכתב הרב בני יעקב אף שלשון רש"י מגומגם הוא לפירוש זה ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות איסורי ביאה פרק ט״ו

א׳

הבא על שאר העריות בין באונס כו' הולד ממזר. הכס"מ לא הראה מקורו והוא מתבאר מהסוגיא דספ"ק דחגיגה (דף י'):

ט׳

גר שנשא בת ישראל כו' הולד ישראל לכל דבר כו'. מ"ש הולד ישראל לכל דבר לאו דוקא דהא לענין חליצה לא הוי כישראל ופסול להיות דיין וכמ"ש רבינו בפ"ד מה' חליצה. וע"כ הטור אעפ"י שבסי' ד' העתיק לשון רבינו דכאן מ"מ כתב בסי' ח' דגר שנשא ישראלית הולד הולך ג"כ אחר הזכר והיינו דנ"מ לענין חליצה. ובזה לא תקשי ע"ד רבינו והטור דכאן מהא דאי' בתוספתא פ"ד דקידושין כהנת לויה וישראלית שנשאו לגר הולד גר די"ל דלאו לענין לישא ממזרת קאמר דהוי גר אלא לגבי חליצה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות איסורי ביאה ט״ו, מתוך הלכות איסורי ביאה שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות איסורי ביאה כל הרמב״ם