רמב״ם - הלכות איסורי ביאה · פרק י״ד

ספר קדושה · 19 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות איסורי ביאה · פרק י״ד

הלכה א׳

כֵּיצַד מְקַבְּלִין גֵּרֵי הַצֶּדֶק. כְּשֶׁיָּבוֹא אֶחָד לִהִתְגַּיֵּר מִן הָעַכּוּ"ם וְיִבְדְּקוּ אַחֲרָיו וְלֹא יִמְצְאוּ עִלָּה. אוֹמְרִים לוֹ מָה רָאִיתָ שֶׁבָּאתָ לְהִתְגַּיֵּר. אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁיִּשְׂרָאֵל בַּזְּמַן הַזֶּה דְּווּיִים וּדְחוּפִים וּמְסֻחָפִין וּמְטֹרָפִין וְיִסּוּרִין בָּאִין עֲלֵיהֶן. אִם אָמַר אֲנִי יוֹדֵעַ וְאֵינִי כְּדַאי מְקַבְּלִין אוֹתוֹ מִיָּד:

הלכה ב׳

וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ עִקְּרֵי הַדָּת שֶׁהוּא יִחוּד הַשֵּׁם וְאִסּוּר עַכּוּ"ם. וּמַאֲרִיכִין בַּדָּבָר הַזֶּה. וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ מִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְוֹת חֲמוּרוֹת. וְאֵין מַאֲרִיכִין בְּדָבָר זֶה. וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ עֲוֹן לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ עָנְשָׁן שֶׁל מִצְוֹת. כֵּיצַד. אוֹמְרִים לוֹ הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁעַד שֶׁלֹּא בָּאתָ לְדָת זוֹ אִם אָכַלְתָּ חֵלֶב אִי אַתָּה עָנוּשׁ כָּרֵת. אִם חִלַּלְתָּ שַׁבָּת אִי אַתָּה עָנוּשׁ סְקִילָה. וְעַכְשָׁיו אַחַר שֶׁתִּתְגַּיֵּר אִם אָכַלְתָּ חֵלֶב אַתָּה עָנוּשׁ כָּרֵת. אִם חִלַּלְתָּ שַׁבָּת אַתָּה עָנוּשׁ סְקִילָה. וְאֵין מַרְבִּין עָלָיו. וְאֵין מְדַקְדְּקִין עָלָיו. שֶׁמָּא יִגְרֹם לְטָרְדוֹ וּלְהַטּוֹתוֹ מִדֶּרֶךְ טוֹבָה לְדֶרֶךְ רָעָה. שֶׁבַּתְּחִלָּה אֵין מוֹשְׁכִין אֶת הָאָדָם אֶלָּא בְּדִבְרֵי רָצוֹן וְרַכִּים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (הושע יא ד) "בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם" וְאַחַר כָּךְ (הושע יא ד) "בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה":

הלכה ג׳

וּכְשֵׁם שֶׁמּוֹדִיעִין אוֹתוֹ עָנְשָׁן שֶׁל מִצְוֹת כָּךְ מוֹדִיעִין אוֹתוֹ שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת. וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ שֶׁבַּעֲשִׂיַּת מִצְוֹת אֵלּוּ יִזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְשֶׁאֵין שׁוּם צַדִּיק גָּמוּר אֶלָּא בַּעַל הַחָכְמָה שֶׁעוֹשֶׂה מִצְוֹת אֵלּוּ וְיוֹדְעָן:

הלכה ד׳

וְאוֹמְרִים לוֹ הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁהָעוֹלָם הַבָּא אֵינוֹ צָפוּן אֶלָּא לַצַּדִּיקִים וְהֵם יִשְׂרָאֵל. וְזֶה שֶׁתִּרְאֶה יִשְׂרָאֵל בְּצַעַר בָּעוֹלָם הַזֶּה טוֹבָה הִיא צְפוּנָה לָהֶם שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְקַבֵּל רֹב טוֹבָה בָּעוֹלָם הַזֶּה כָּאֻמּוֹת. שֶׁמָּא יָרוּם לִבָּם וְיִתְעוּ וְיַפְסִידוּ שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב טו) "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט":

הלכה ה׳

וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא עֲלֵיהֶן רֹב פֻּרְעָנוּת כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ אֶלָּא כָּל הָעַכּוּ"ם כָּלִין וְהֵן עוֹמְדִין. וּמַאֲרִיכִין בַּדָּבָר הַזֶּה כְּדֵי לְחַבְּבָן. אִם חָזַר בּוֹ וְלֹא רָצָה לְקַבֵּל הוֹלֵךְ לְדַרְכּוֹ. וְאִם קִבֵּל אֵין מַשְׁהִין אוֹתוֹ אֶלָּא מָלִין אוֹתוֹ מִיָּד. וְאִם הָיָה מָהוּל מַטִּיפִין מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית וּמַשְׁהִים אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתְרַפֵּא רְפוּאָה שְׁלֵמָה. וְאַחַר כָּךְ מַטְבִּילִין אוֹתוֹ:

הלכה ו׳

וּשְׁלֹשָׁה עוֹמְדִין עַל גַּבָּיו וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ מִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְוֹת חֲמוּרוֹת פַּעַם שְׁנִיָּה וְהוּא עוֹמֵד בַּמַּיִם. וְאִם הָיְתָה אִשָּׁה נָשִׁים מוֹשִׁיבוֹת אוֹתָהּ בַּמַּיִם עַד צַוָּארָהּ וְהַדַּיָּנִין מִבַּחוּץ וּמוֹדִיעִין אוֹתָהּ מִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת. וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּמַּיִם וְאַחַר כָּךְ טוֹבֶלֶת בִּפְנֵיהֶם וְהֵן מַחְזִירִין פְּנֵיהֶן וְיוֹצְאִין כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאוּ אוֹתָהּ כְּשֶׁתַּעֲלֶה מִן הַמַּיִם:

הלכה ז׳

אֵי זֶה הוּא גֵּר תּוֹשָׁב זֶה עַכּוּ"ם שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא יַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה עִם שְׁאָר הַמִּצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ וְלֹא מָל וְלֹא טָבַל הֲרֵי זֶה מְקַבְּלִין אוֹתוֹ וְהוּא מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ תּוֹשָׁב לְפִי שֶׁמֻּתָּר לָנוּ לְהוֹשִׁיבוֹ בֵּינֵינוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת עַכּוּ"ם:

הלכה ח׳

וְאֵין מְקַבְּלִין גֵּר תּוֹשָׁב אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג. אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה אֲפִלּוּ קִבֵּל עָלָיו כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ חוּץ מִדִּקְדּוּק אֶחָד אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ:

הלכה ט׳

הָעֶבֶד הַנִּלְקָח מִן הָעַכּוּ"ם אֵין אוֹמְרִין לוֹ מָה רָאִיתָ שֶׁבָּאתָ. אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ רְצוֹנְךָ שֶׁתִּכָּנֵס לִכְלַל עַבְדֵי יִשְׂרָאֵל וְתִהְיֶה מִן הַכְּשֵׁרִים אוֹ לֹא. אִם רָצָה מוֹדִיעִין לוֹ עִקְּרֵי הַדָּת וּמִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת וְעָנְשָׁן וּשְׂכָרָן כְּמוֹ שֶׁמּוֹדִיעִין אֶת הַגֵּר וּמַטְבִּילִין אוֹתוֹ כְּגֵר. וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא בַּמַּיִם. וְאִם לֹא רָצָה לְקַבֵּל מְגַלְגְּלִין עָלָיו כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וּמוֹכְרוֹ לְעַכּוּ"ם. וְאָסוּר לְקַיְּמוֹ יוֹתֵר עַל כֵּן. וְאִם הִתְנָה עָלָיו מִתְּחִלָּה שֶׁלֹּא יָמוּל וְלֹא יִטְבּל אֶלָּא יִהְיֶה גֵּר תּוֹשָׁב מֻתָּר לְקַיְּמוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ כְּשֶׁהוּא גֵּר תּוֹשָׁב. וְאֵין מְקַיְּמִין עֶבֶד כָּזֶה אֶלָּא בִּזְמַן הַיּוֹבֵל:

הלכה י׳

הָעַכּוּ"ם אֵין אֲסוּרִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם עֶרְוָה אֶלָּא אִמּוֹ וְאֵשֶׁת אָבִיו וַאֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ וְאֵשֶׁת אִישׁ וְזָכָר וּבְהֵמָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מְלָכִים וּמִלְחֲמוֹתֵיהֶן. אֲבָל שְׁאָר עֲרָיוֹת מֻתָּרִין לָהֶן:

הלכה י״א

עַכּוּ"ם שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְעֶבֶד שֶׁנִּשְׁתַּחְרֵר הֲרֵי הוּא כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד. וְכָל שְׁאֵר בָּשָׂר שֶׁהָיוּ לוֹ כְּשֶׁהוּא עַכּוּ"ם אוֹ כְּשֶׁהוּא עֶבֶד אֵינָן שְׁאֵר בָּשָׂר. וְאִם נִתְגַּיֵּר הוּא וְהֵם אֵינוֹ חַיָּב עַל אַחַת מֵהֶם מִשּׁוּם עֶרְוָה כְּלָל:

הלכה י״ב

דִּין תּוֹרָה שֶׁמֻּתָּר לְעַכּוּ"ם שֶׁיִּשָּׂא אִמּוֹ אוֹ אֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ. אֲבָל חֲכָמִים אָסְרוּ דָּבָר זֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ בָּאנוּ מִקְּדֻשָּׁה חֲמוּרָה לִקְדֻשָּׁה קַלָּה. שֶׁאֶמֶשׁ הָיְתָה לוֹ זוֹ אֲסוּרָה וְהַיּוֹם מֻתֶּרֶת. וְכֵן גֵּר שֶׁבָּא עַל אִמּוֹ אוֹ אֲחוֹתוֹ וְהִיא בְּגֵיוּתָהּ הֲרֵי זֶה כְּבָא עַל הַנָּכְרִית:

הלכה י״ג

כֵּיצַד דִּין הַגֵּרִים בַּעֲרָיוֹת שֶׁל שְׁאֵר בָּשָׂר. אִם הָיָה נָשׂוּי כְּשֶׁהוּא עַכּוּ"ם לְאִמּוֹ אוֹ לַאֲחוֹתוֹ וְנִתְגַּיְּרוּ מַפְרִישִׁין אוֹתָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם הָיָה נָשׂוּי לִשְׁאָר עֲרָיוֹת וְנִתְגַּיֵּר הוּא וְאִשְׁתּוֹ אֵין מַפְרִישִׁין אוֹתָן. גֵּר אָסוּר בִּשְׁאֵר הָאֵם אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וּמֻתָּר בִּשְׁאֵר הָאָב אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁזֶּה שְׁאֵרוֹ מֵאָבִיו. כְּגוֹן תְּאוֹמִים שֶׁדָּבָר בָּרוּר שֶׁאָבִיו שֶׁל זֶה הוּא אָבִיו שֶׁל זֶה אַף עַל פִּי כֵן לֹא גָּזְרוּ עַל שְׁאֵר אָבִיו. לְפִיכָךְ נוֹשֵׂא הַגֵּר אֵשֶׁת אָחִיו מֵאָבִיו וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו וְאֵשֶׁת אָבִיו וְאֵשֶׁת בְּנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת לְאָחִיו אוֹ לְאָבִיו אוֹ לַאֲחִי אָבִיו אוֹ לִבְנוֹ אַחַר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ. וְכֵן אֲחוֹת אִמּוֹ מֵאָבִיהָ וַאֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו. וּבִתּוֹ שֶׁנִּתְגַּיְּרָה מֻתֶּרֶת לוֹ. אֲבָל אֵינוֹ נוֹשֵׂא לֹא אֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ וְלֹא אֲחוֹת אִמּוֹ מֵאִמָּהּ וְלֹא אֵשֶׁת אָחִיו מֵאִמּוֹ שֶׁנְּשָׂאָהּ אָחִיו מֵאִמּוֹ אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר. אֲבָל אִם נְשָׂאָהּ אָחִיו כְּשֶׁהוּא עַכּוּ"ם הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לוֹ:

הלכה י״ד

שְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים שֶׁהָיְתָה הוֹרָתָן שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה וְלֵדָתָן בִּקְדֻשָּׁה חַיָּבִין מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָח:

הלכה ט״ו

הַנּוֹשֵׂא גִּיֹּרֶת וּבִתָּהּ הַגִּיֹּרֶת אוֹ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת מִן הָאֵם יוֹשֵׁב עִם אַחַת מֵהֶן וּמְגָרֵשׁ הַשְּׁנִיָּה. נָשָׂא גִּיֹּרֶת וּמֵתָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִשָּׂא אִמָּהּ אוֹ בִּתָּהּ שֶׁלֹּא גָּזְרוּ אֶלָּא בְּחַיֵּיהֶן. וּמֻתָּר לְאָדָם לִשָּׂא שְׁתֵּי אֲחָיוֹת גִּיּוֹרוֹת מִן הָאָב שֶׁלֹּא גָּזְרוּ בִּשְׁאֵר הָאָב כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה ט״ז

הַשְּׁנִיּוֹת כֻּלָּן לֹא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן בְּגֵרִים. לְפִיכָךְ מֻתָּר הַגֵּר לִשָּׂא אֵם אִמּוֹ. וְנוֹשֵׂא אָדָם גִּיֹּרֶת וְאֵם אִמָּהּ אוֹ בַּת בַּת בִּתָּהּ. וְכֵן בִּשְׁאָר הַשְּׁנִיּוֹת:

הלכה י״ז

הָעֶבֶד מֻתָּר לִשָּׂא אִמּוֹ כְּשֶׁהוּא עֶבֶד וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁכְּבָר יָצָא מִכְּלַל עַכּוּ"ם. וְאֵין הָעֲרָיוֹת הָאֲסוּרוֹת עַל הָעַכּוּ"ם אֲסוּרוֹת עָלָיו וְלֹא בָּא לִכְלַל יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיֵּאָסְרוּ עָלָיו עֲרָיוֹת הָאֲסוּרוֹת עַל הַגֵּרִים:

הלכה י״ח

וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאִם בָּא הָעֶבֶד עַל הַזָּכוּר וּבְהֵמָה יֵהָרֵגוּ. שֶׁאִסּוּר שְׁתֵּי עֲרָיוֹת אֵלּוּ שָׁוֶה בְּכָל הָאָדָם:

הלכה י״ט

עֲבָדִים שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ הֲרֵי הֵן כְּגֵרִים. כָּל שֶׁאָסוּר לְגֵרִים אָסוּר לָהֶן וְכָל הַמֻּתָּר לְגֵרִים מֻתָּר לָהֶן. נוֹתֵן אָדָם שִׁפְחָתוֹ לְעַבְדּוֹ אוֹ לְעֶבֶד חֲבֵרוֹ. וּמוֹסֵר שִׁפְחָה אַחַת לִשְׁנֵי עֲבָדִים לְכַתְּחִלָּה וְאֵינָן צְרִיכִין שׁוּם דָּבָר אֶלָּא הֲרֵי הֵן כִּבְהֵמוֹת. וְשִׁפְחָה שֶׁהִיא מְיֻחֶדֶת לְעֶבֶד אוֹ שֶׁאֵינָהּ מְיֻחֶדֶת אַחַת הִיא לְפִי שֶׁאֵין אִישׁוּת אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל אוֹ לְעַכּוּ"ם עַל הָעַכּוּ"ם אֲבָל לֹא לַעֲבָדִים עַל הָעֲבָדִים וְלֹא לַעֲבָדִים עַל יִשְׂרָאֵל:

צפנת פענח · הלכות איסורי ביאה פרק י״ד

ה׳

ואם היה מהול מטיפין ממנו דם ברית כו'. הנה לפי מש"כ בהל' מילה דזה רק משום מצות מילה ולא בדין גירות א"כ קודם טבילה לא שייך זה וכמש"כ בהך דציצין שאינם מעכבים דאף דקי"ל דמצוה בחול ליטלן מ"מ קודם טבילה א"צ זה כמבואר כאן ד' מ"ז ע"ב וא"כ צ"ל דרבינו ס"ל דזה ג"כ נוגע לגירות וצ"ל דנהי נמי דלגירות אין זה עושה פעולה אך מ"מ זה הוה בגדר קבלת המצות והגירות ולכך קאמר בגמ' שם הטעם דשהוי מצוה לא משהינן דאף דהא כתב התוס' שם דעפ"י דין צריך להיות המילה קודם הטבילה ועי' בה"ה כאן בשם הרמב"ן ועי' בתוס' ישנים יומא דף ח' ע"א ד"ה ור"י רק דזה קאי גם אכה"ג דאם היה מהול ומזה יליף זה רבינו. והנה בענין הברכה עי' לעיל פרק י"ג בה"ה ובדברי רבינו פ' י"א מהל' ברכות הל' ז' ותוס' פסחים וכ"מ אך נ"ל דרבינו שם ר"ל על טבילת גיורת דכיון דהמצוה מתחלת רק בשעת טבילה אז מברך אבל גבי גר י"ל דדי במה שמברך בשעת מילה ולכך דייק בגמ' רק גבי אשה שמושיבין אותה במים עד צוארה ולא גבי איש דהא קי"ל לבו רואה את הערוה אסור ואם משום שצריך להשמיע לו את המצות וערום אסור עיין ב"מ ד' קי"ד ושבת ד' כ"ג ע"א וד' ק"ן ושם ד' ק"כ ע"ב וכ"מ בזה, ועי' ברכות דכ"ה ע"ב, ועי' יומא ד' ע"ח ע"א מכאן רמז לנדה ע"ש. אך י"ל דלכך נקט יושבת כמו הך דברכות ד' כ"ד ע"א דבאשה אם יושבת נכסה ולא באיש גם י"ל לפי מש"כ מחמת הברכה דהאשה מברכת ולא האיש או דגבי איש רק לאחר עליה כמו לשון הגמ' בברכות דף נ"א ועי' בהך דחגיגה ד' י"ט ע"א דכ"ז שהוא לח יכול להחזיק עצמו לכל מה שירצה לפי גירסת התוס' שם וה"נ כן וכמו שכ' התוס' בפסחים דף ז' ע"ב גבי קודם ניגוב ועי' תוס' נדה ד' נ"א ע"ב וכ"מ ע"ש:

ז׳

איזהו גר תושב כו'. עיין במש"כ רבינו בהל' מלכים פ"ח הי"א ובהל' עדות ספי"א אך זה רק בקבלה בב"ד אבל בלא זה או בזמן שאין היובל נוהג אז הוה בגדר ב"נ המבואר בפ"י שם ה"י ועיין מש"כ רבינו בהל' שבת פ"כ הי"ד ע"ש ובהל' ע"ז ספ"י ובהשגות שם ועיין במש"כ רבינו בהל' בית הבחירה פ"ז הי"ד דאסור לדור לו בירושלים וזהו כונת הראב"ד ז"ל כאן מש"כ בעיר עצמה, ועיין בהך דע"ז דף כ"ד ע"ב גבי ארונה אך י"ל דשם עדיין לא נתקדשה ירושלים ועיין בספרי פ' תצא פסקא רנ"ט דגם בעיר הסמוכה לספר אין משהין אותו ועיין ביבמות דף מ"ח ע"ב דאמר שם טעם שמא ישמע כו' ועיין בסנהדרין דף ט"ז ע"ב גבי עיר הנדחת ובירושלמי פ"י דסנהדרין גבי גרים ותושבים מהו שישלימו לרוב גבי עיר הנדחת ועיין בהך דמכות דף ט' ע"א דמקשה שם אם ג"ת גולה לעיר מקלט ואמאי לא משני כך. דהנה עיין מש"כ רבינו ז"ל פ"ד מהל' ע"ז ה"ד דאין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת ועיין בירושלמי סוטה פ"ט לגבי אם מביאין עגלה ערופה זה תליא בהך דמכות דף י"ג ע"א אם יש להם קנין ללוים בעריהם או לא ע"ש בירושלמי ספ"ב דמכות וא"כ לפי זה יש חילוק להני שש ערי מקלט למ"ב כמבואר בגמ' שם וא"כ שש ערי מקלט הוה כירושלים דלא מקרי עריך וא"כ שם אסור לג"ת לדור בהם ואמאי לא מתרץ כן הגמ' במכות שם, ועיין בהך דע"ז דף כ"ד ע"א מה דמקשה שם דלמא מע"ז לחודא כו' וצ"ל דזה אתיא כמ"ד שם דף ס"ד ע"ב דבזה ג"כ נקרא ג"ת, ועיין בירושלמי שם רפ"ב דעתידים לקבל מצות ועיין חולין ד' צ"ב ע"א אלו ל' מצות ובע"ז ד' ג' ע"ב דגם תפילין קבלו עליהם, ועיין תוס' גיטין ד' מ"ו ע"א גבי גבעונים ד"ה כיון דכתב שם שלא באו להתגייר ע"ש ולשיטת רבינו בהל' מלכים ע"כ צריכים לקבל עליהם דין ג"ת ואז לא היה היובל נוהג ועיין בסוטה ד' ל"ה ע"ב דר"י ס"ל דאין יכולים לקבלם בלא גירות ע"ש בתוס'. אך נראה דעבד תושב כמבואר בכריתות ד' ט' ובירושלמי יבמות פ"ח מקבלין לעולם ועיין בירושלמי פ"ו דעירובין ה"א. אך מלשון רבינו ספ"כ מהל' שבת לא משמע כן, וכן כאן כתב להדיא להפך. והנה הר"א ז"ל כתב כאן בהשגות דקונה ע"ע כעכו"ם ובאמת עיין בב"מ ד' ע"א ע"א מבואר דגם גבי ג"צ כן דאינו מורישו לבנו וצ"ל דר"ל כמו שכ' הר"א ז"ל בפי' לתו"כ פ' בהר דרק מבן נח אינו יכול לגרוע בפחות מש"פ משום דכיון דאין לו קנין הגוף רק למעשה ידיו כו' צריך לקנות עצמו בדמים דהיינו פרוטה משא"כ בישראל דדי במחילה ועכו"ם לאו בר מחילה כן כתב הראב"ד, ועיין קדושין ד' י"א ע"ב דמבואר להיפך וגם גבי ישראל כן ותוס' שם ד' ד' ע"ב ובירושלמי שם. אך ר"ל כך דהנה הא מבואר בעירובין ד' ס"ב דגבי עכו"ם הוה פחות מש"פ קנין גמור וקונין ממנו בזה ע"ש. ואף דהא קנין הוה בגדר דין ולא משום שויא ועיין קדושין ד' י"ג ע"א ובירושלמי בעירובין שם הוה מחלוקת בזה וע"כ צ"ל דזה תליא אם בתר מקבל אזלינן עיין בקדושין דף ז' ע"ב בד"ה שתי בנותיך ועיין ב"מ ד' צ"ו ע"א גבי שאל שתי פרות ובכתובות ד' מ"ו ע"א גבי שכרם שניהם בפרוטה ע"ש וא"כ קשה למה גבי נמכר לעכו"ם צריך דוקא פרוטה בפדיונו וצ"ל כך דבאמת עיין בקדושין ד' ט"ז מוכח דזה שני דברים אחד מה שיוצא בגרעון כסף זה הוה כמו גדר ביטול המקח והשני שקונה א"ע מן האדון בכסף וזה הוה כמו קנין חדש לכך אם היה שייך דין גרעון כסף גם בנמכר לעכו"ם אז כיון דגבי עכו"ם פחות מפרוטה ג"כ הוה ממון היה די בכך דכדיניהם דיינינן כמבואר בב"ק ד' קי"ג ור"ל הדינין של תורה שפסקה בהם כמו בהך דבכורות ד' י"ג ע"א, ועיין תוס' ב"ב ד' נ"ד ע"ב אבל בגדר קנין חדש אז לא מהני בפחות מפרוטה גם מב"נ כיון דצריך להקנות לו להישראל בזה וזהו כונת התוס' קדושין ד' י"ו ע"א ד"ה בנכרי ע"ש. אך בעכו"ם דלאו בני מחילה פי' דבלא קנין אינו יכול לסלק עצמו ואף דהא מבואר בגיטין ד' מ"ז ע"א דעכו"ם בר הפקר הוא י"ל דזה ג"כ הוה בגדר קנין לכל העולם ואפשר דבזה כ"ע מודו לר"י בנדרים ד' מ"ג דעד דאתו לרשות זוכה ועיין תוס' יבמות ד' מ"ח ע"א ד"ה המפקיר דלא כתבו כן רק היכא דנקנה הגוף אז הסילוק הוה כמו שמקנה להעבד הגוף שלו משא"כ גבי עכו"ם דאין לו קנין בגוף העבד ולכך לא מהני סילוקו ולכך י"ל דלכך לא מהני ביטול רשות גבי עכו"ם משום דזה לא הוה רק גדר סילוק כמבואר בעירובין ד' ע"א ע"א וזה לא שייך בעכו"ם, וא"ש מש"כ הירושלמי דאינו מועיל ביטול רשות משום דחוזר בו אבל אם משכיר אינו יכול לחזור בו ומקרי גזלן, ועיין שם ד' ס"ח ע"ב דהוה מחלוקת אם תיכף בביטול קנה ומ"מ גבי עכו"ם לא מהני וכמש"כ, ועיין בדברי רבינו בהלכות עירובין דמבואר שם דמה שמועיל השכירות בפחות מש"פ הוא ג"כ רק בגדר סילוק ומשום היכר ע"ש בפ"ב הי"ב ונ"מ לענין מומר אם די בפחות מש"פ וכ"כ בזה. אך באמת עיין בירושלמי פ"ד דב"מ מבואר דגם בב"נ פחות מש"פ אינו יוצא בדיינים ע"ש בהל' ב' ועיין בסנהדרין ד' ק"ט וד' נ"ט ע"א ע"ש ודלא כתוס' בכ"מ וצ"ל דאף דממון חשוב הוא לגבייהו מ"מ לעשות ישיבת הדיינים על זה א"א דגם ב"נ צריך דיין, ועיין בב"מ ד' נ"ה ע"א ישיבת הדיינים ע"ש, ועיין במש"כ בהל' זכיה דהיכא דצריך כסף לא בגדר שויא אז גם לב"נ פחות מש"פ לא כלום, ועיין בירושלמי פ"א דקדושין דיליף דאין ב"ד נזקקין לפחות מש"פ מן קרא דלאשמה בה ע"ש, וזה ר"ל הר"א ז"ל כאן גבי ע"ע ועיין בתוס' ב"מ שם ד"ה אינו דהקשה למה נקט בת הא גם בישראל אינו עובד את הבת. אך י"ל דהא רש"י ביבמות ד' ס"ב ע"א כתב דגבי ב"נ בן ובת שוין וכן אין להם בכורה והוה ס"ד דיעבוד גם הבת, ועיין שבת ד' קט"ז ע"ב גבי הך דר"ג ע"ש ובירושלמי ב"ב פ"ח חכמי עכו"ם אומרים כו' ועיין בירושלמי ספ"י דשביעית גבי גר שמת אם רוצה להחזיר לבניו אם שייך בזה בן קודם ע"ש: שאין קדושת הארץ עליה. אזיל לשיטתיה דס"ל כן בסוף פ"ו מהל' בית הבחירה ע"ש: אבל בזמן הזה כו'. הנה רבינו לא סיים לשון הגמ' מד"ס, והטעם דר"י בר"י אזיל לשיטתיה בהוריות דף י"א דמומר להכעיס אף בדבר אחד מד"ס הוה מין ואנן לא ס"ל כן, ועיין מש"כ רבינו בהל' רוצח פ"ד ה"י, ועיין ברש"י בעירובין ד' ס"ט ע"א ע"ש בתוס' ועיין ברש"י סוכה ד' כ"ט ע"א דקדוקי סופרים. והנה באמת מהך דשבת ד' ל"א ע"א קשה היאך קבלו הלל וכבר עמד שם רש"י על זה, ועיין במנחות ד' י"ח ע"ב גבי כל כהן שאינו מודה וכתב שם התוס' לאפוקי הפשט ונתוח וקשה הא הוה מין עיין מש"כ רבינו בהל' תשובה ולקמן בהל' שחיטה פ"ד ובפה"מ לרבינו לחולין פ"א ע"ש, ועיין מש"כ רבינו בפ"א מהל' בכורים הל' א' ע"ש, ובהך דחולין ד' ק"ל ע"ב כל המחזיק וצ"ל דנ"מ לענין אשתו אם יכולין ליתן להם מתנות כהונה ועיין בתוספתא פ"ד דפאה ופ"ב דדמאי דהוה מחלוקת אם גבי קדשי הגבול כן ע"ש ורבינו פסק דלא שנא לכך שינה לשון הגמ' בהל' בכורים הנ"ל:

י״ד

שני אחים כו'. הנה כאן מבואר דהם עצמם אין עליהם שם גרים מדחשיבי אחים, ועיין ברש"י כאן ד' צ"ח ד"ה לא תימא דלא שייך בזה כקטן שנולד ועיין ד' מ"ב ע"א מבואר ג"כ כן אך כאן ד' ע"ח ע"א מוכח דהם בפ"ע מקרי ג"כ גדר גרים ע"ש ובתוס' ד' מ"ז ע"ב ד"ה מטבילין משמע דהמילה שלהם הוא בגדר גירות ועיין בנמוקי יוסף שם. והנה בירושלמי כאן פי"א בהך מחלוקת דריה"ג ור"ע אם חייב על אמו על קללתה אמר שם מה פליגין בגר שהיתה הורתו כו' אבל הורתו ולידתו כו' גם ריה"ג מודה וצ"ל דר"ל כגון עכו"ם הבא על ב"י וס"ל כשיטת רש"י שכתבתי לעיל דיש בו שני הצדדין צד ישראלית וצד גירות ועי' בבכורות ד' מ"ו ע"א בתוס' ד"ה נתגיירה ושם ד' מ"ז ע"א גבי לויה שנבעלה מעכו"ם או כהנת דמבואר דבשעה שנולד יש עליו שם ישראל דאל"כ מה שייך בו גדר פדה"ב כלל ונ"מ אם מילה שלו דוחה שבת אם נימא דהוה בגדר גירות לא ידחה ואם הוה בגדר ישראל ידחה ובאמת זה ר"ל בהך דשבת ד' קל"ה ע"ב בהך דר"ח ורבנן עיין מש"כ שם בדברי רבינו ועיין בכתובות ד' מ"ד ע"ב דמשמע דלא הוה גדר ישראל גמור. והנה תוס' כתובות דף י"א ס"ל דאם מת אמו יורשתו ע"ש בד"ה מטבלינן. אך באמת נ"ל דמה שכ' התוס' ב"ב ד' קי"ד ע"ב ד"ה אך מטה דפי' שם דבגיורת קאמר ר"ל כה"ג דהיינו מעוברת שנתגיירה וא"כ נמצא דזה הוה מחלוקת. וכן נ"ל דמה שכ' התוס' ביבמות רפ"א בשם הירושלמי למעט אשת אחיו מאמו מכרת היינו ג"כ כה"ג ופליג על הך דגמ' דידן דקאמר וחייבין והטעם כיון דמעורב בו שתי כחות כמש"כ לכך נתמעט מכרת ועיין בתוס' בכורות ד' מ"ו ע"א דלא גרסי כגירסא דידן דטעמא דאפקר ליה לזרעיה קאי אנתגיירה מעוברת ע"ש. ועיין במש"כ רבינו לקמן פי"ט הי"ב אם בדיעבד לא תצא אם נשאת לכהן ומש"כ שם בזה ומדברי התוס' בכורות הנ"ל מבואר כשיטת רבינו דשאר האב לא גזרו אף מדרבנן יעו"ש. ובשיטת רבינו דס"ל דב"נ אסור מה"ת באחותו אף דבגמ' מבואר להיפך אליבא דר"ע נראה דס"ל דאינו נהרג על אחותו אבל מוזהר עליה ולא ס"ל הך דכל שב"ד של ישראל ממיתין ב"נ מוזהר ואזהרתן זו היא מיתתן רק ס"ל דלא בכל הדברים שב"נ מוזהר חייב עליה מיתה וס"ל דאחותו ג"כ כן וכמו גבי אבר מן החי של עוף וכה"ג ובזה א"ש ובהלכות מלכים אבאר זה:

י״ז

העבד מותר כו'. כ"כ בזה לחלק בין אמו גויה לבין אמו שפחה ואף דעבד אין לו יחס כלל כמבואר ביבמות ד' ס"ב זה רק למשפחה אבל מ"מ שם אב יש עליו עיין תוס' ב"ק ד' פ"ח דמחויב למול את בניו ועיין בהך דנזיר ד' ס"א ע"ב ברש"י א"ה בעבדים נמי ע"ש דהוא תמוה דהא לא הוי גדר ירושה עיין גיטין ד' מ"ג ע"א דמנליה יורשים וע"ש בתוס' ד"ה ואי אמרת אך זה רק בחציו עבד וחציו בן חורין אבל עבד גמור שפיר קרוי בנו על שמו אף דאין לו יחס ועיין בירושלמי פ"ד דשם גבי היוצא בשן ועין בניו עבדים ובפסקי תוס' סוטה על הך דסוף פ"ז ע"ש. אך אין הפי' כן בירושלמי וכמש"כ לעיל דר"ל אשפחה מעוברת ועיין תוס' יבמות ד' ט"ז ע"ב ד"ה בשלמא דמשמע דס"ל דעבד הבא על ב"י יש שם עבד על הולד ועיין שם ד' מ"ה ע"ב וד' ע"ח דלא משמע כן, ועיין בהך דקדושין ד' ע"ו ע"א דאמר שם איסור משום מאי משום שפחה מוכח דאין על הולד שם עבד. אך י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דבכורות ד' מ"ז אם מזהמין את הולד ע"ש ברש"י ותוס', ובאמת ר"ל הך מחלוקת דיבמות דף מ"ה וירושלמי קדושין פ"ג אם בתה פסולה לכהונה או כשרה וכן קרא לה בירושלמי שם לשון מזוהם ע"ש ועיין בירושלמי פ"ח דיבמות דהוה בעיא שם אם עבד מצרי שנשא שפחה עמונית אחר מי מהם הולכין הזרע ואף דבכל מקום אזלינן בתר שפחה זה רק אם אינם שוים אבל כאן שגם הוא עבד י"ל דאזלינן בתריה ובזה א"ש הך דגיטין ד' מ"ג הנ"ל מהך דנזיר ד' ס"א ע"ב הנ"ל ועיין מש"כ רבינו בפ"ט מהלכות עבדים:

י״ח

ויראה לי כו'. עיין בהשגות, ועיין תוס' ב"ב ד' י"ג מה שכ' בשם ר"ת גבי ממזר דמ"מ מוזהר על זכר גם נראה לי דכונת רבינו דנ"מ יהיה אם הורגין את הבהמה אם בא עליה עבד דהרי גבי ב"נ פסק בהל' מלכים פ"ט דאין הורגין את הבהמה דהוא בעיא דלא איפשטא והטעם משום דגבי ב"נ לא חיישינן לקלון כמבואר בסנהדרין ד' נ"ה ע"א א"כ גבי עבד י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דב"ק ד' פ"ז ע"א אם יש לעבדים בושת ועיין תוס' נדה ד' מ"ז ע"א ומש"כ רבינו בהל' עבדים פ"ט ה"ח לא לבושה אך מלשון רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ד ה"ג משמע קצת דאינה נסקלת ע"ש בזה:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות איסורי ביאה פרק י״ד

ז׳

אי זהו גר תושב שמותר להושיבו בינינו בארץ ישראל זה גוי שקבל עליו שלא יעבוד ע"ז ושאר מצות שנצטוו בני נח ולא מל ולא טבל הרי זה מקבלים אותו דכתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו וגו' דמשתעי בגר תושב וכתיב בתריה עמך ישב בקרבך וגו' ואלו עובד ע"ז כתיב ביה לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי וגו'. ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג דגמר טוב טוב מעבד עברי דאינו נוהג אלא בזמן היובל כדכתיב עד שנת היובל יעבוד עמך.

ט׳

עבד הנלקח מן הגוים ולא רצה למול ולקבל עליו מצות העבדים אסור לקיימו כמו שמצינו שנצטוה אברהם אבינו ע"ה למול את עבדיו ולא היה יכול לקיימם בלא מילה והיכא דאתני לא הוי בכלל זה ומותר לקיימו בעבודתו כשהוא גר תושב בזמן היובל.

י׳

הגוים אין אסורין עליהם משום ערוה אלא אמו ואשת אביו ואחותו מאמו ואשת איש וזכור ובהמה. דנאמר לאדם הראשון על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו אביו אשת אביו דאלו אביו ממש הכתיב ודבק ולא בזכור ולאחר מיתת אביו דאלו בחייו היינו באשתו ולא באשת חברו ואת אמו היינו אמו ממש מאנוסתו דאלו אשת אביו ילפינן לה מאביו. אחותו מאמו דלא נאמר איסור אחוה בבני נח אלא מן האם דכת' וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי אלמא בת האב שרי' להו ובת האם לא שרי'. ואשת איש דכת' באשתו ולא באשת חבירו. וזכור ודבק ולא בזכור דמתוך שאין הנשכב נהנה אינו נדבק. בהמה דכתיב והיו לבשר אחד מי שנעשה בשר אחד שזרע יוצא מהם שנעשה בשר האם והאב בו אחד יצאו בהמה וחיה שאין נולדים מן האדם. וכל שאר עריות מותרות להם דלא ילפינן שאר עריות מהנך דכתי' בקרא דמדפרט כל הני ש"מ דוקא כתבינהו.

י״א

גר שנתגייר ועבד שנשתחרר הרי הוא כקטן שנולד וכל שאר בשר שהיו לו כשהיה גוי או כשהוא עבד אינן שאר בשר ואם נתגייר הוא והם אינו חייב על אחת מהם משום ערוה כלל ודין תורה מותר לגוי שישא אמו או אחותו מאמו שנתגיירו אלא שחכמים אסרום דכל גר שנתגייר כקטן שנולד עכשיו בלא אב ואם וקרובים דמי ואין עליו קורבה מקודם לכן ולענין ירושה גר נמי מצינו דכקטן שנולד דמי ואינו בנו ליורשו מן התורה ואפילו אביו גר נמי מדכתיב ואם אין לאיש גואל להשיב האשם וכו' וכי יש לך אדם מישראל שאין לו גואלים ואח או בן או שאר בשר הקרוב ממשפחת אביו למעלה עד יעקב אלא זה הגר שמת ואין לו יורשים ל"ש אית ליה קרובים או לא דליכא קורבה כלל לגר דכקטן שנולד דמי ולא ירתי ליה מדאוריתא ואמרינן נמי דאיש אתה צריך לחזר אחריו ולשאול אם יש לו בנים בגרות אם לאו אבל קטן שאינו איש בידוע הוא שאין לו בנים ויתנהו לכהנים ומהכא נפקא לן דקטן לאו בר אולידי הוא.

י״ד

שני אחים תאומים אע"ג דודאי בני אב אחד נינהו דטפה א' היתה ונחלקה לשתים אין להם קורבת אב אם היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה דזרע גוי כזרע בהמה אבל חייבים כרת משום אשת אח מן האם שהרי היא כישראלית שילדה בנים.

י״ז

העבד מותר לישא אמו ושאר עריות מן התורה אפילו כשישתחרר כמו הגר.

י״ט

נותן אדם שפחתו לעבדו או לעבד חברו ומוסר שפחה א' לב' עבדים לכתחלה ושפחה מיוחדת או שאינה מיוחדת אחד היא דאין אישות אלא לישראל או לגוים על גוים כדכתיב ודבק באשתו אבל לא לעבדים על העבדים ולא עבדים על ישראל דהרי הם כבהמות כדכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות איסורי ביאה פרק י״ד

ז׳

והוא מחסידי אומות העולם: כוון רבינו למה שביאר בהלכות מלכים סוף פ"ח והוא שיקבל אותן ויעשה אותם מפני שצוה בהן הקב"ה והודיענו ע"י משה רבינו שב"נ מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה ג"ת וכו'. ומיושב בזה קושיית תוספות שם דא"כ אם אינו מקיים ז' מצות הלא נהרג (בזמן הבית), אבל לפ"ז דין הג"ת שיאמין בהז' מצות מצד צווי משה רבינו, ויעוין פירוש המשנה בפרק גיד הנשה שגם ישראל אינן מצווין מצד שנצטוו במילה ע"י אברהם וגיד הנשה ע"י יעקב רק מפני שנצטוו ע"י משה יעו"ש: ולפ"ז מנהיר דברי הגמרא ב"ק ל"ח עמד והתיר להן איתגורי מיתגר כו' לומר שאין מקבלין עליהן שכר כמצווה ועושה אלא כאינו מצווה ועושה כו' דפירושו, דאם הוא מקיים מצד שנצטוו ע"י אדם ונח אינם מקבלין שכר רק שיעשו ע"י מה שנצטוו ע"י משה רבינו אז ה"ז גר תושב, וזה שהתיר להן מצד נביאים הראשונים אדם נח ובניו רק החיוב עליהן מצד שנצטוו ע"י משה שכך צוה הש"י להקדמונים ודוק היטב:

י״ג

הנה דעת י"א הובא בתוספות פרק החולץ דף מ"ב דגר (בימים הקדמונים) אסור בגיורת כשנשאה מקודם שלא יחזרו לסורם, ותוספות דחו זה מהא דתניא גר וגיורת צריכין להמתין ג' חדשים יעו"ש, ולדעתי נראה דטעם אחר היה להם משום שכשנתגיירו איש ואשתו אין אנו רואים שנתגייר לשם שמים רק אחד אבל השני מהם אולי כוון לשם אישות שלא נתרצית להפרד מבעלה וזה טעם נכון: ובזה א"ש מה דאמר סוף פרק ד' אחין כולן צריכות להמתין ג' חדשים חוץ מגיורת ושפחה משוחררת גדולה, דהקשו בתוספות מהך דאמר דגר וגיורת צריכות להמתין ג"ח, ולפ"ז א"ש, דגיורת דעלמא מנטרא נפשה כדי להבחין כו' דכיון דדעתה לאגיורי לשם שמים שפיר מנטרא נפשה, אבל גיורת שנתגיירה עם בעלה אימור לא גיירה רק לשם אישות ולכן לא מנטרא נפשה ודוק. אמנם גם משום זה אין להפריד בין בעל ואשתו דכיון דזה רק חששא שמא גיירה לשם אישות, וקיי"ל דהמגייר עצמו שלא לשם שמים ה"ז גר כמו דפסק רב כולן גרים הן. אמנם באמת יש לחוש דרבנן בתוספות פירשו דבעינן שלשה ב"ד לקבלת המצות ופסקו דסמוכין בעינן, והקשו א"כ איך מקבלין גרים בזמן דליכא סמיכה ופירשו דשליחותייהו עבדינן, וכיון שכן בגיירות הזה לשם אישות דכתב רבינו דלזה לא מקבלין לכתחלה, רק ב"ד הדיוטות עשו זה מאליהם, א"כ כיון דעיקר הגירות הוא שלא ברצון חכמים, תו בזה לא עבדינן שליחותייהו דב"ד הגדול, וא"כ לא היה קבלת המצות בפני שלשה ב"ד סמוכים ולא בפני שלוחיהן ואינו גירות אפילו בדיעבד. אולם אם נאסור אותם להנשא לכתחלה תו לא מגיירי לשם אישות כיון דאין מתירין אותן להנשא לכתחילה ודוק. אמנם באמת להלכה הלא פסק רבינו דלכתחילה צריך זה אבל בדיעבד סגי אף בלילה וכן פסק הריא"ף ואף לדעת המעכבין בקבלת המצות כתבו בתוספות קדושין ס"ב דבגר כתיב לדורותיכם דמשמע לדורות עולם ובזה"ז ליכא סמוכין וגלי קרא דלא בעי סמוכין, וזה מחוור, דכן דריש הגמרא לענין דלא מעכב קרבן דלדורותיכם כתיב בכריתות דף ט' ולכן לא הזכירו הפוסקים דיעה זו ויעוין בהגהות פי"א מגרושין אות ט' בזה. ועיין מדרש נשא פרשה ח' על מקרא אשתך כגפן פוריה זה אשתו שנתגיירה עמו אעפ"י שאינה מב"י יעו"ש: וקשה לי בהא דאמרו פרק כיצד הנטען על הנכרית ונתגיירה ה"ז לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו ופריך הא גיורת מיהא הוי, דמשמע לא יכנוס הוא אבל אחר יכנוס לכתחילה כו' (תוספות) ומשני כדברי האומר כולן גרים הן ופריך א"ה לכתחילה נמי, ופירוש דאא"ב דאינה גיורת גמורה כו' ספק שמא נתגיירה לשם אישות ובדיעבד אין להוציא משום חששא זו (לשון התוס') א"כ מאי פריך הא גיורת מיהא הוי מהיכן מוכח דכיון דאסרינן לה להנשא לכתחלה ולא תנשא רק לאחר, א"כ הנטען על הנכרית ונתגיירה הלא ידעי דאסור לכונסה ולכתחלה לא שרינן, א"כ תו מהיכא תיתי דניחוש שמא נתגיירה לשם אישות, וזה פלא דאטו דינא דמשנתנו נתחדש אחר שנתגיירה הלא הדין ידוע לכל שואל, וכיון דלא ישא אותה איך נחוש שלא ידעה הדין וסבורה היתה דיכנוס אותה. ומפני הדחק צ"ל דהשתא דכנס ובדיעבד אין מוציאין מידו משום חששא דאימור נתגיירה לשם אישות משמע דאם הוציאה הנטען או מת לאחר שכנסה תנשא לכתחלה לאחר. אמנם בירושלמי אמר על הנטען על הנכרית ונתגיירה דאם כנס אותה דקיי"ל אין מוציאין מידו, גירש מהו שיחזיר אם אמר את כן לא נמצא לעז על בניה, הרי כיון דכבר איפסיק דלא יוציא ואישתריא תו אח"ז מתירין אותה להנשא ומאי מקשה. ומזה ראיה למה שפרשתי לעיל בהלכות יבום פ"ב הלכה כ"א דדוקא אם האיסור כולו רק משום לעז לחודיה, אבל לא משום חששא דאיסורא לכן אם יש דררא דלעז להיפך שאם לא תתיר אותה להנשא אחר הגט תו יהא לעז על בניה ועל נשואין ראשונים מותר להחזירה, אבל אם נאמר דהמתגייר לשם אישות אינו גר א"כ תו יש חששא דאיסורא ולכן לא מהני אף אם עבר וכנס ואין מוציאין מידו ואסורה להנשא לאחר והוא הדין לעצמו, א"כ שפיר פריך דמוכח כאן דגיורת ודאי הוה רק משום לעז על הנטען דזה שייך רק בו לא לאחר לכן לאחר תנשא אף דעבר הנטען וכנסה ומת או הוציא מרצונו ושפיר פריך ודוק היטב בכ"ז:

ט״ו

נשא גיורת ומתה ה"ז מותר לישא אמה או בתה שלא גזרו אלא בחייהן וכו': למד זה רבינו לטעמו דחמותו לאחר מיתה משריפה איתמעט אבל בכרת איתא, ובכל זה אמר בגמרא דכיון דקלישא איסורה לאחר מיתת אשתו תו גבי גרים לא גזרו ועיין בתוספות, כן ה"ה בת אשתו דזימה זימה ילפינן לשריפה, וכיון דבבת אשתו לא ילפינן שרפה רק מחמותו ולכן פסק רבינו דבת אשתו לאחר מיתת אשתו אינה בשריפה, ולכן גם בגרים לא גזרו על בת אשתו אחר מיתה ועיין שו"ת רעק"א סימן קכ"א, וברור דלהסוברים דבת אשתו אחר מיתה בשריפה כמוש"כ ההמ"ג לעיל פ"ב דבגרים אסור אף לאחר מיתה. ולכאורה יש לדייק כשיטה זו מהא דאמרו פרק כיצד כל שבנקבה ערוה בזכר גזרו על אשתו משום שניה ומשו"ה גזרו על אשת אחי אמו מן האם יעו"ש, ופריך וכללא הוא הלא חמותו ערוה אשת חמיו מותרת, בת חמותו ערוה אשת בן חמותו מותרת כו' חורגתו ערוה אשת חורגו מותרת כו' ואמאי לא משני דבכל מקום דלא חלקה תורה בין בחיים בין לאחר מיתה גזרו על אשת זכר, ולזה אף שבאחות אמו אין בה רק כרת, בכ"ז גזרו על אשת אחי אמו משום דלא חלקה תורה בין בחיים בין לאחר מיתה, אבל בכל הני דלאחר מיתת אשתו הנה מן התורה או דמותר לגמרי כמו בת חמותו דלאחר מיתת אשתו מותר, או דקליש איסוריה דבכל הני לאחר מיתת אשתו ליכא שרפה אף דמכרת לא איתמעט כיון דלא השוה רחמנא בין חיי אשתו לאחר מיתת אשתו תו לא גזרו חכמים כלל, וכמו לגבי גרים דאחות אמו יוציא אע"ג דאינה רק בכרת, ובחמותו אחר מיתה דלא איתמעט רק משריפה לא גזרו בגרים. כך מצי לשנויי מהאי טעמא לא גזרו בהנך דחילקה רחמנא בהו בשניות כלל ויש לדחות: אמנם נראה לדעתי, דאם נשא אשה ואחר שמתה נתגיירה אמה בזה מותר לדברי הכל אף לר' ישמעאל דסובר דלאחר מיתת אשתו ג"כ בשריפה ויש קדמונים שפסקו כמותו, דמשום דבעת שהיתה עו"ג הכל יודעין דאינה חמותו דלא תפסי בה קדושין לשום אדם, ושוב כי נתגיירה לאחר מיתת אשתו לא אתי לאחלופי כלל ולא גזרו אטו היכי דנתגיירה בחיי אשתו, כמו דלא גזרו אשת אחיו מאמו שנשא אותה כשהיה עו"ג אטו מה דנסיב משנתגייר, ולא מצי למימר דא"כ אשת אחיו מאמו שנשא אחיו כשנתגייר, ואחרי מיתת אחיו נתגייר הוא, דעד אחר מות אחיו היה עו"ג דלאו בר תפיסת קדושין הוי תו צריך להיות מותר בה, זה אינו, דהא באשת אחיו מאמו הא האיסור אף אם נולד אחרי מיתת אחיו, ואם כן כשנתגייר אחר מות אחיו אסור דלא ליתי לאחלופי בישראל אף בכה"ג דהוי דומיא דנולד אחר מות אחיו אסור, אבל בחמותו ובת אשתו דלא מצאנו באופן שיהא אסור רק שיהא האיסור מתחיל מחיי אשתו, בזה אם הויא עו"ג בחיי אשתו דלא שייך בה איסור דחמותו ובתה כלל דלאו בת תפיסת קדושין היא כלל, לא גזרו חכמים שיהא האיסור מתחיל אחר מיתת אשתו. ופוק חזי דתנא דברייתא תני נשא אשה ובתה כונס אחת ומוציא אחת להשמיענו דדוקא כשהן שתיהן גיורות וניכר ביהדותן שהיא בת אשתו בזה גזרו חכמים לא כשנתגיירה אחת אחר מיתת אשתו. ובזה א"ש לאביי דליכא מאן דאמר לאחר מיתת אשתו דלאו בשריפה יוקים הך דמתה אשתו מותר בחמותו כשנתגיירה אחר מיתת אשתו דבכה"ג מותר. ורבנן בתוספות שנתקשו בזה נראה דקשה להו דא"כ אמאי תני זה דוקא בחמותו ושביק אשה ובתה דתני קודם, ועל כרחין דמשום דלאחר מיתה קליש איסוריה דליכא שרפה ובאשה ובתה סברו דחייב שריפה גם לאחר מות אשתו וא"ש ודוק. כנ"ל פשוט לולא ששני גדולי הדור שלפנינו בשו"ת רעק"א סימן קכ"א ובהקדמה לתקלין חדתין שנשאלו על ענין כזה שנתגיירה אחר מות אשתו, ולא שמו לב לחקור בזה דהא הבת נתגיירה אחר מות אמה ולדעתי פשוט כמו שנתבאר והבן: והנה בירושלמי אמר, גר שנתגייר והיה נשוי אשה ובתה או אשה ואחותה כונס אחת ומוציא אחת, במה דברים אמורים שלא הכיר אחת מהן משנתגייר אבל הכיר אחת מהן משנתגייר אותה שהכיר אשתו, ואם הכיר את שתיהן כיון שהכיר הכיר, דמורה דבדיעבד לא יוציא, נראה פירושו לדעתי דלא כמו שהבינו המפרשים, דכוונתו כן, דהיה נשוי אשה ובתה כשהיה עו"ג ונתגיירו כונס אחת ומוציא אחת איזה מהן שירצה אף אותה שנשא אחרי הראשונה רשאי לקיימה משנתגיירה, בד"א שלא הכיר אחת מהן, אבל הכיר אחת מהן שנשא אחת כשנתגייר תו אותה שהכיר הכיר דהויא אשתו ע"י קדושין ותו אסור בהשניה או משום אשה ובתה או משום חמותו אף אם יגרש אותה. ואם הכיר את שתיהן כיון שהכיר הכיר, פירושו, דכיון שנשא שתיהן הרי צריך לגרש אחת מהן בגט ולכן אף אם רוצה לקיים זו שנשא שניה ג"כ רשאי ולא אמרינן דהא איהי הוה נשואה באיסור כמו בת אשתו, דמאי תוכל לתקן לומר שיגרש את השניה ונמצא דהוי כשנושא הראשונה הוי כאם גרושתו או אחות גרושתו. וסוף סוף אתי לאחלופי ולא גזרו חכמים בזה, ולכן תו בידו לגרש את הראשונה ולקיים את השניה שהכיר משנתגייר אחר הראשונה, דלגרש שתיהן לא הצריכו חכמים שיהא גרוע מישראל שלא נאסר באשתו, ולקיים שתיהן לא התירו חכמים שיהא אתי לאחלופי בישראל להתיר אשה ובתה, וכי מגרש אחת מהן איזה שיגרש זה לא מצי לתקן, למי שיודע שהיתה אשתו מקודם יאמרו הכל דבאיסור נסיב דהויא שאר גרושתו, ואי שידע שהן גיורות תו לא איכפת לן כלל, אבל לקיים את שתיהן אתי להתיר אשה ובתה, וזה עומק הפשט למבין בירושלמי ודברי רבינו שרירין וקיימין: והנה שיטת רבינו דמשום אחלופי לא יוציא בדיעבד וכמו שכתב ואם היה נשוי לשאר עריות ונתגייר הוא ואשתו אין מפרישין אותן רק באמו ואחותו דמשום שמא יאמרו גזרו בדיעבד, ובביאורי הגר"א ביאר שיטתו בעומק ורוחב יעו"ש. ובכל זה כאן גזרו דאם היה נשוי גיורות אשה ובתה דאסור לקיים שתיהן ומגרש אחת מהן, והוא דבזה אתי לאחלופי טפי דמקיים שתיהן דעכשיו נשואין תפסי בשתיהן, ועיין ש"ך ס"ק ג' בשם העט"ז שכתב דנשואי דיהדות חמיר טפי יעו"ש, וזה צ"ע, דלפ"ז מהיכן יצא לרבינו דאם כנס עודו עו"ג ונתגייר אינו מוציא, כיון דבברייתא תניא גר שלידתו בקדושה, א"כ הני דיקיים ע"כ ע"י נשואי דיהדות, אבל אם נאמר דלא שני לרבינו בין נשואיו כשהוא עו"ג לנשואיו כשנתגייר א"ש, דכמו דלהני תנאי דסברי דבאחות האם דאיכא משום שמא יאמרו יוציא, ובאחות האם מן האב יקיים, כן הוה"ד לדידן בכל עריות דאיכא משום אחלופי יקיים, [ואולי לא היה גורס רבינו בברייתא שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה וכמו דבירושלמי להך ברייתא תניא גר לחודיה] ועיין ביאורי הגר"א בכ"ז ודוק: וראיתי בריטב"א ליבמות שהביא דגרסי ראשונים, גר שהורתו שלא בקדושה ולידתו שלא בקדושה, ולפ"ז מצינא למימר דכן הוא כהעט"ז דאם נשא בעודו עו"ג טרם שנתגייר אז לא יוציא אם האיסור רק משום אחלופי, ובנשא ביהדות אז מוציא כמו שמשמע מהא דאשת אחיו מאמו דבדיעבד יוציא וכמו דמביא ת"ש דא"ר יוסי מעשה בניפטיים הגר שנשא אשת אחיו מאמו ושם בדיעבד מיירי אלמא דלמאן דחייש משום אחלופי בדיעבד יוציא, אם לא דנאמר דלשון אין אישות לגר מורה דמותר לכתחלה למינסב ומהא מקשה למאן דאסר [ואולי הוה טעמא דבנשא בגיותו לא יוציא משום דילמא יחזור לסורו וכמו דמה"ט אמרו דגר יורש אביו בפ"ק דקדושין וכן בפרק איזהו נשך בירושלמי גבי ריבית], ולפ"ז הוי א"ש טעמא דהיכא דאיכא משום שמא יאמרו דהוי עריות דמיתסר בהו עו"ג, א"כ לא מועיל מה שנשאה בעודו עו"ג כיון דאז הואי ערוה לדידיה ולא נסיב לה כדין ב"נ, וזה נכון. ולפי מה שבארנו הירושלמי בנשא אשה ובתה אין סתירה להפוסקים, דאף בהנך דהאיסור משום אחלופי יוציא, וכן לפי גירסת קדמונים בסנהדרין דפריך אר' מאיר דסבר כל שאין ב"ד של ישראל ממיתין עליה אין ב"נ מוזהר עליו מברייתא דיש לו שאר האם כו' אין הקושיא מאחותו דאימור משום אחלופי ואם כנס יוציא אף בזה כשיטת הטור ושאר קדמונים, רק דעיקר פרכא מאחות האב מן האם יוציא דאמאי הא בזה ליכא למיחש לאחלופי וכשיטת רבינו דכל קרובות האב ליכא בהו לאחלופי ולא אסור באחות אביו, ומיהו מפשטא דירושלמי דמביא שני ברייתות דברים ככתבן גבי גר וגבי עו"ג נראה ברור דרק בהנך דאיכא משום שמא יאמרו דעו"ג מוזהר בהן בזה בגר בדיעבד יוציא, ושאר כל העריות כנס אינו מוציא, מוכח דהנך דמשום אחלופי גזרו רק לכתחלה אסור יעו"ש קושט דברי אמת כרבינו, ואין חילוק בין כנס בעודו עו"ג לכנס ביהדות. ויעוין בשו"ת הגאון ר"ח מוואלאזין זצ"ל שהעלה כן וראה ההבדל בין דברינו לדבריו ודוק בכ"ז:

י״ח

ויראה לו שאם בא העבד כו' יהרגו שאיסור שתי עריות אלו שוה בכל האדם: הנה ברור דגם הבהמות נהרגין ע"י עבד דלכל מילי שוה עבד לישראל שהוא למשפטים ולדינים, רק ב"נ שדינו שיהרג (בזמן הבית) אם בא על הבהמה הוא מצד מצות בני נח שלא נתנה תורה רק לישראל ולא לב"נ, לכן שקיל וטרי הגמרא אם נהרג הואיל ותקלה איכא ולקלון דיליה לא חיישי מי ידעינן מסברא להרוג הבהמה על ידו יעו"ש, ולכן בבא עו"ג על הבהמה בעד אחד ודאי דאין הבהמה נהרגת משום זה, דהתורה מדברת על אופן שיהיה בבהמת ישראל שתהרג הן בבא עליה עו"ג או קטן, ודוקא בכ"ג כדין ישראל, ומנא לן למילף בדיין אחד בהמת ב"נ לדיניהם, אשר לדיניהם לא דברה תורה שתאסור גמר דינם והבהמה תהא נהרגת ע"פ דינם, דהא דב"נ נהרג הוא מצד שבע מצות דידיה, ובז' מצות דידיה לא כתיב שתהרג הבהמה, ולכן כי מקיש נשכב לשוכב והבהמה לאיש, זה דוקא במי שמיתתו בדיני ישראל והתורה אמרה שתהרג הבהמה בדין ישראל ולב"ד של ישראל אם בא עליה אדם אפילו ב"נ (בזמן הבית). ובזה נתעצמו דברי החכם צבי סימן פ"ד שכתב כן מסברא אחרת יעו"ש, והעיקר דמה דב"נ נהרג הוא מצד תורתו תורת ב"נ ובתורתו אין מצוה על הריגת הבהמה רק הציווי היה לב"ד של ישראל להרוג בהמתו, וכל דיני נפשות דילן הן אדם הן בהמה לב"ד של סנהדרן נמסרו (בזמן הבית) ולא לב"ד של ב"נ ופשוט. אבל עבד הוא כישראל ובפרט דקלון גם דידיה בעי למיחש כמו דאיתא בפרק יוצא דופן לעבודה נתתים ולא לבושה, ובספרא מרבה בפרשה זו דכתיב מבני ישראל לרבות גרים ועבדים, וברור: אולם נראה לנו שלימד לנו רבינו דבר מועיל, דרבינו לטעמו דלא הביא במנין הלאוין לאו דלא יהיה קדש משום שסובר דהך לאו דלר' ישמעאל דנפקא מיניה אזהרה לנשכב לזכור ולבהמה הוא מלא יהיה קדש, ולר' עקיבא דסובר דאזהרתן הוא מתרי קראי יעו"ש, בכ"ז הוא להכפיל האזהרה על שכיבת הבהמה והזכור לכן לא הביאו במנין הלאוין כשיטתו שאינו מונה הלאוין כפולים, אם לא שלאו השני מחדש איזה דבר וכמו שביאר רבינו בספר המצות ופ"ב הלכה כ"ב מהלכות מאכלות אסורות הביאו הרב המגיד, וכן כתב בפירוש הלאו דלא יהיה קדש בספר המצות סימן ש"נ ועיין בחינוך אחרי סימן ר"ט, ושם כתיב ולא תהיה קדשה מבנות ישראל ופירש רבינו שלא יבעול בלא כתובה וקדושין או במופקרת, וזה הלאו אינו נוהג בעבדים ששפחה מותרת לשני עבדים ואין שייך בהן קדושין וישראל שבא על השפחה אינו לוקה לשיטת רבינו, והעיקר דמבנות ישראל דכתיב אצל לא תהיה קדשה דוקא בישראל לא בעבדים ושפחות וכמו שנתבאר בחנוך סימן תק"ע, א"כ הא דכתיב לא יהיה קדש בבני ישראל דקאי על משכב זכור ובהמה הוה אמינא דוקא בבני ישראל לא בעבדים, וכיון דליתא באזהרה תו אינו נהרג, לכן קא משמע לן רבינו דהוא נהרג דחדא דאזהרתו ממקום אחר, ועוד אף לר' ישמעאל לא מסתברא למעטו אף מאזהרה דנשכב, וזה שלמדנו רבינו ודוק:

י״ט

ושפחה שהיא מיוחדת לעבד כו': נ"ב דלא כאחרים דאמרי בכריתות דבשפחה המיוחדת לעבד כנעני הכתוב מדבר יעו"ש, ויתכן דמשום זה אמרינן ביוצא דופן דרב נחמן מחליף להו דהיה חושש לסברת אחרים וכי מיחד ויזנו עם עבד אחר יהיו באיסור שפחה חרופה דעבדים פרוצים נינהו ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות איסורי ביאה פרק י״ד

י״ט

ומוסר שפחה אחת לשני עבדים לכתחילה. כן איתא להדיא במכילתא פרשת משפטים הביאו רבינו בהלכות עבדים עיי"ש: שפחה שהיא מיוחדת לעבד או שאינה מיוחדת אחת היא לפי שאין אישות וכו' לעבדים על ישראל. משמע דס"ל לרבינו דהא דאמרינן אין אישות היינו דאפי' איסורא ליכא. וכ"כ בס' שער המלך ובס' בר"י לדעת רבינו והריב"ש. וכן משמע מפרש"י בסנהדרין (דף פ"ב) ושלא כמ"ש התוס' שם (סוף דף נ"ב) ובע"א (דף ל"ו) וכן משמע מתוס' סוטה (דף כ"ו ע"ב) דאיסורא איכא. ומה שהקשה הלחם יהודה בפ"ח מהל' מלכים דא"כ אמאי איצטריך קרא להתיר אשת איש גבי יפת תואר י"ל דמהתם הוא דיליף לה וכמ"ש בשעה"מ. אך נ"ל דבעולת בעל יש להם אף לישראל אלא יחוד לחוד אין להם וכ"כ בס' יראים ובהגהת אשירי ספ"ב דגיטין ואפשר דכך הוא דעת רבינו: ועפ"ז יש ליישב מה שהקשה בשעה"מ לדעת רבינו מהסוגיא דסנהדרין (דף נ"ט) גבי ליכא מידעם וכו' לא פריך הרי אשת איש עובד אלילים לישראל שרי ולבן נח אסור. אך לדעת ספר יראים והג"א שהבאתי אתי שפיר: ודע דמ"ש רבינו לפי שאין אישות וכו' צ"ל דהיינו דוקא יחוד דאישות אבל מ"מ יש יחוד ג"כ לשפחה ועבד כההיא דסנהדרין (דף נ"ו) והעתיקו רבינו בה"מ עיי"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות איסורי ביאה פרק י״ד

ז׳

איזהו גר תושב וכו' ולא מל וכו'. וכן כתב רבינו בכמה דוכתי דגר תושב אין צריך למילה פ"א מהל' מילה ופ"כ מהל' שבת וכמה דוכתי דאינו מזכיר בגר תושב אלא ז' מצות בלא מילה דזה מוסכם לכולהו תנאי בברייתא שם בע"ז דף ס"ד דפליגי שם תנאי איזהו גר תושב זה אומר בכה וזה אומר בכה ואין גם אחד דהזכיר מילה מורה ודאי דאין צריך מילה לגר תושב אשר מזה אני תמיה בפשט הש"ס שם דף ס"ה דמותיב לר' יהודה דשדר דורונא לנכרי ביום אידם מטעמא דלא פלח לע"ז מר' יוחנן דאמר גר תושב שעברו עליו י"ב חדש ולא מל הרי הוא כמין שבאומות דנראה מזה שהבין המקשן דלר' יוחנן גר תושב צריך מילה והתמהא דהוי ר' יוחנן דלא כמאן דהא כתיבנא דלכולהו תנאי גר תושב אין צריך מילה ומן התימה להמש"ל פ"י מהל' מלכים שכתב דגר תושב שהוזכר בתורה היינו שמל וקבל ז' מצות וכמו שהקשיתי בספרי תועפות ראם סוף סדר בראשית.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות איסורי ביאה פרק י״ד

ט״ו

(י-טו) העכו״ם אין אסורים עליהם משום ערוה אלא אמו וכו' עד הנושא גיורת. איכא למידק בדברי רבינו ב' קושיות חדא דנראה דפסק כרבי עקיבא בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נ"ח) ר״ע אומר אביו אשת אביו אמו אמו ממש וכן פסק בהלכות מלכים פ״ט וכמ״ש הרב״י סימן רס״ט טי״ד וא״כ קשה דבגמרא פרק ד' מיתות הקשה לר״ע מקרא דוגם אמנה אחותי בת אבי היא אך כו' דמשמע דבת האם אסורה ודחו אותו ואסיקו לר״ע דמותרת וא״כ מאחר שהוא פסק כר״ע איך פסק דאחותו מאמו אסורה מהך קרא דאך אמנה כמ״ש בהלכות מלכים ואם נאמר דרבינו לא ס״ל דהך קושיא דהקשו בגמרא הוי לר״ע אלא כדעת התוספות דמשמע לי מדבריהם ממ״ש בפרק כיצד (דף כ"ב) ובפרק ארבע מיתות דלר' אליעזר ור״ע לכ״ע אחותו מאמו ואחותו מאביו מותרת ואין אסורות אלא דוקא הנזכרים בברייתא וכמו שנראה מדברי הטור סימן רס״ט והב״י וא״כ לדידהו מה שהקשו בגמרא ת״ש וגם אמנה אחותי בת אבי היא הקושיא הוי בין לרבי אליעזר בין לר״ע ולא כמו שפירש״י ז״ל קשיא לר״ע דס״ל לרש״י ז״ל לר״א דאמר אחות אביו וכ״ש אחותו ואם נאמר כן לדעתו ז״ל כ״ש שקשה יותר דאתי דלא כמאן. ואם נאמר דרבינו סבירא ליה וכן אחות אמו וכ״ש אחותו מאמו כרש״י ז״ל ופסק לחומרא כדברי הטור שכתב וטוב להחמיר בשניהם א״כ היה לו להחמיר באחות אמו ובשאר כר' אליעזר וע״ק דבנולדו תאומים שהם אחים מן האב והאם אמאי מותרים והא איכא טעמא שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה דאחותו מן האם אסורה והתוספות הקשו זה בפרק כיצד וד' מיתות ותירצוה אבל לדעת רבינו לא שייך תירוצם ז״ל וע״ק דאי טעמא משום שמא יאמרו א״כ באשת אביו אמאי לא גזרו מהך טעמא ואיך כתב נושא אדם אשת אביו וע״ק אי טעמא משום שמא יאמרו לא היה לו לגזור אלא באחותו מאמו דאמרו ולא בשאר מן האם ולהני תרי קושיות בת ואם תירץ מהרר״י קארו ז״ל בסימן רס״ט x ופירש סוגיא דיבמות לדעת הרמב״ם וסבר דעיקר הגזירה משום שמא יאמרו אבל גזרו באם ולא באב משום [דבאם] אתי לאחלופי. וקשה לי דא״כ מה מקשה בגמרא בפרק כיצד (דף כ"ב) ומאי שנא ולמה הוצרכו לתרץ ערוה מסורה לכל וכו' הא שנא ושנא דהתם גזרו משום שמא יאמרו דעיקר הגזירה משום הך הוי ואם לא היה זה לא היו גוזרים משום אחלוף דאם היו גוזרים משום אחלופי למ״ל טעמא דשמא יאמרו א״ו אין טעם איחלופי מספיק וא״כ דהכא לא שייך שמא יאמרו לא גזרינן לכך ודאי נראה דעל כל הקושיות הנ״ל צ״ע:. סליקו להו הלכות איסורי ביאה בס״ד

נחלת הכלל · ToratEmet

יד איתן · הלכות איסורי ביאה פרק י״ד

י״ט

ומוסר שפחה אחת לשני עבדים לכתחילה. מקורו במכילתא משפטים הביאו רבינו בה' עבדים:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות איסורי ביאה י״ד, מתוך הלכות איסורי ביאה שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות איסורי ביאה כל הרמב״ם