הלכות איסורי ביאה · פרק י״ג
הלכה א׳
בִשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים נִכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לִבְרִית. בְּמִילָה וּטְבִילָה וְקָרְבָּן:
הלכה ב׳
מִילָה הָיְתָה בְּמִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב מח) "וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ". מָל אוֹתָם משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁכֻּלָּם בִּטְּלוּ בְּרִית מִילָה בְּמִצְרַיִם חוּץ מִשֵּׁבֶט לֵוִי וְעַל זֶה נֶאֱמַר (דברים לג ט) "וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ":
הלכה ג׳
וּטְבִילָה הָיְתָה בַּמִּדְבָּר קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט י) "וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם". וְקָרְבָּן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד ה) "וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עלֹת", עַל יְדֵי כָּל יִשְׂרָאֵל הִקְרִיבוּם:
הלכה ד׳
וְכֵן לְדוֹרוֹת כְּשֶׁיִּרְצֶה הָעַכּוּ"ם לְהִכָּנֵס לִבְרִית וּלְהִסְתּוֹפֵף תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה וִיקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה צָרִיךְ מִילָה וּטְבִילָה וְהַרְצָאַת קָרְבָּן. וְאִם נְקֵבָה הִיא טְבִילָה וְקָרְבָּן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו טו) "כָּכֶם כַּגֵּר". מָה אַתֶּם בְּמִילָה וּטְבִילָה וְהַרְצָאַת קָרְבָּן אַף הַגֵּר לְדוֹרוֹת בְּמִילָה וּטְבִילָה וְהַרְצָאַת קָרְבָּן:
הלכה ה׳
וּמַהוּ קָרְבַּן הַגֵּר. עוֹלַת בְּהֵמָה אוֹ שְׁתֵּי תּוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וּשְׁנֵיהֶם עוֹלָה. וּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין שָׁם קָרְבָּן צָרִיךְ מִילָה וּטְבִילָה וּכְשֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ יָבִיא קָרְבָּן:
הלכה ו׳
גֵּר שֶׁמָּל וְלֹא טָבַל אוֹ טָבַל וְלֹא מָל אֵינוֹ גֵּר עַד שֶׁיָּמוּל וְיִטְבּל. וְצָרִיךְ לִטְבּל בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה. וְהוֹאִיל וְהַדָּבָר צָרִיךְ בֵּית דִּין אֵין מַטְבִּילִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת וְלֹא בְּיוֹם טוֹב וְלֹא בַּלַּיְלָה. וְאִם הִטְבִּילוּהוּ הֲרֵי זֶה גֵּר:
הלכה ז׳
גֵּר קָטָן מַטְבִּילִין אוֹתוֹ עַל דַּעַת בֵּית דִּין שֶׁזְּכוּת הִיא לוֹ. מְעֻבֶּרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּרָה וְטָבְלָה אֵין בְּנָהּ צָרִיךְ טְבִילָה. טָבַל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְנִתְגַּיֵּר בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וַאֲפִלּוּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֵינוֹ גֵּר. בָּא וְאָמַר נִתְגַּיַּרְתִּי בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי וְהִטְבִּילוּנִי אֵינוֹ נֶאֱמָן לָבֹא בַּקָּהָל עַד שֶׁיָּבִיא עֵדִים:
הלכה ח׳
הָיָה נָשׂוּי לְיִשְׂרְאֵלִית אוֹ לְגִיֹּרֶת וְיֵשׁ לוֹ בָּנִים וְאָמַר נִתְגַּיַּרְתִּי בֵּינִי לְבֵין עַצְמִי נֶאֱמָן לִפְסל אֶת עַצְמוֹ וְאֵינוֹ נֶאֱמָן לִפְסל אֶת הַבָּנִים. וְחוֹזֵר וְטוֹבֵל בְּבֵית דִּין:
הלכה ט׳
גִּיֹּרֶת שֶׁרְאִינוּהָ נוֹהֶגֶת בְּדַרְכֵי יִשְׂרָאֵל תָּמִיד כְּגוֹן שֶׁתִּטְבּל לְנִדָּתָהּ וְתַפְרִישׁ תְּרוּמָה מֵעִסָּתָהּ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן גֵּר שֶׁנּוֹהֵג בְּדַרְכֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁטּוֹבֵל לְקִרְיוֹ וְעוֹשֶׂה כָּל הַמִּצְוֹת. הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת גֵּרֵי צֶדֶק. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדִים שֶׁמְּעִידִין לִפְנֵי מִי שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ. וְאַף עַל פִּי כֵן אִם בָּאוּ לְהִתְעָרֵב בְּיִשְׂרָאֵל אֵין מַשִּׂיאִין אוֹתָם עַד שֶׁיָּבִיאוּ עֵדִים אוֹ עַד שֶׁיִּטְבְּלוּ בְּפָנֵינוּ הוֹאִיל וְהֻחְזְקוּ עַכּוּ"ם:
הלכה י׳
אֲבָל מִי שֶׁבָּא וְאָמַר שֶׁהָיָה עַכּוּ"ם וְנִתְגַּיֵּר בְּבֵית דִּין נֶאֱמָן. שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְאוֹתָן הַיָּמִים שֶׁחֶזְקַת הַכּל שָׁם בְּחֶזְקַת יִשְׂרָאֵל. אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא יִשְׂרְאֵלִית. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁזּוֹ מַעֲלָה בְּיוּחֲסִין:
הלכה י״א
כְּשֵׁם שֶׁמָּלִין וּמַטְבִּילִין אֶת הַגֵּרִים כָּךְ מָלִין וּמַטְבִּילִין אֶת הָעֲבָדִים הַנִּלְקָחִים מִן הָעַכּוּ"ם לְשֵׁם עַבְדוּת. הַלּוֹקֵחַ עֶבֶד מִן הָעַכּוּ"ם וְקָדַם הָעֶבֶד וְטָבַל לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין קָנָה עַצְמוֹ. וְהוּא שֶׁיֹּאמַר בְּעֵת טְבִילָה הֲרֵינִי טוֹבֵל בִּפְנֵיכֶם לְשֵׁם גֵּרוּת. וְאִם טָבַל בִּפְנֵי רַבּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְפָרֵשׁ אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁטָּבַל נִשְׁתַּחְרֵר. לְפִיכָךְ צָרִיךְ רַבּוֹ לְתָקְפּוֹ בַּמַּיִם עַד שֶׁיַּעֲלֶה וְהוּא תַּחַת שִׁעְבּוּדוֹ וּמוֹדִיעוֹ בִּפְנֵי הַדַּיָּנִין שֶׁלְּשֵׁם עַבְדוּת מַטְבִּילוֹ. וְאֵין הָעֶבֶד טוֹבֵל אֶלָּא בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה וּבַיּוֹם כְּגֵר, שֶׁמִּקְצָת גֵּרוּת הוּא:
הלכה י״ב
כְּשֶׁיִּשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד צָרִיךְ טְבִילָה אַחֶרֶת בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ תִּגָּמֵר גֵּרוּתוֹ וְיִהְיֶה כְּיִשְׂרָאֵל. וְאֵין צָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו מִצְוֹת וּלְהוֹדִיעוֹ עִקְּרֵי הַדָּת שֶׁכְּבָר הוֹדִיעוּהוּ כְּשֶׁטָּבַל לְשֵׁם עַבְדוּת:
הלכה י״ג
וּבְמִקְוֶה הַכָּשֵׁר לִטְבִילַת נִדָּה שָׁם מַטְבִּילִין אֶת הַגֵּרִים וְאֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַמְשֻׁחְרָרִים. וְכָל דָּבָר שֶׁחוֹצֵץ בְּנִדָּה חוֹצֵץ בְּגֵרִים וּבַעֲבָדִים וּבִמְשֻׁחְרָרִים:
הלכה י״ד
אַל יַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁשִּׁמְשׁוֹן הַמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל אוֹ שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרָא יְדִיד ה' נָשְׂאוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת בְּגֵיוּתָן. אֶלָּא סוֹד הַדָּבָר כָּךְ הוּא. שֶׁהַמִּצְוָה הַנְּכוֹנָה כְּשֶׁיָּבֹא הַגֵּר אוֹ הַגִּיֹּרֶת לְהִתְגַּיֵּר בּוֹדְקִין אַחֲרָיו שֶׁמָּא בִּגְלַל מָמוֹן שֶׁיִּטּל אוֹ בִּשְׁבִיל שְׂרָרָה שֶׁיִּזְכֶּה לָהּ אוֹ מִפְּנֵי הַפַּחַד בָּא לְהִכָּנֵס לַדָּת. וְאִם אִישׁ הוּא בּוֹדְקִין אַחֲרָיו שֶׁמָּא עֵינָיו נָתַן בְּאִשָּׁה יְהוּדִית. וְאִם אִשָּׁה הִיא בּוֹדְקִין שֶׁמָּא עֵינֶיהָ נָתְנָה בְּבָחוּר מִבַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל. אִם לֹא נִמְצָא לָהֶם עִלָּה מוֹדִיעִין אוֹתָן כֹּבֶד עֹל הַתּוֹרָה וְטֹרַח שֶׁיֵּשׁ בַּעֲשִׂיָּתָהּ עַל עַמֵּי הָאֲרָצוֹת כְּדֵי שֶׁיִּפְרשׁוּ. אִם קִבְּלוּ וְלֹא פֵּרְשׁוּ וְרָאוּ אוֹתָן שֶׁחָזְרוּ מֵאַהֲבָה מְקַבְּלִים אוֹתָן שֶׁנֶּאֱמַר (רות א יח) "וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ":
הלכה ט״ו
לְפִיכָךְ לֹא קִבְּלוּ בֵּית דִּין גֵּרִים כָּל יְמֵי דָּוִד וּשְׁלֹמֹה. בִּימֵי דָּוִד שֶׁמָּא מִן הַפַּחַד חָזְרוּ. וּבִימֵי שְׁלֹמֹה שֶׁמָּא בִּשְׁבִיל הַמַּלְכוּת וְהַטּוֹבָה וְהַגְּדֻלָּה שֶׁהָיוּ בָּהּ יִשְׂרָאֵל חָזְרוּ. שֶׁכָּל הַחוֹזֵר מִן הָעַכּוּ"ם בִּשְׁבִיל דָּבָר מֵהַבְלֵי הָעוֹלָם אֵינוֹ מִגֵּרֵי הַצֶּדֶק. וְאַף עַל פִּי כֵן הָיוּ גֵּרִים הַרְבֵּה מִתְגַּיְּרִים בִּימֵי דָּוִד וּשְׁלֹמֹה בִּפְנֵי הֶדְיוֹטוֹת. וְהָיוּ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל חוֹשְׁשִׁין לָהֶם לֹא דּוֹחִין אוֹתָן אַחַר שֶׁטָּבְלוּ מִכָּל מָקוֹם וְלֹא מְקָרְבִין אוֹתָן עַד שֶׁתֵּרָאֶה אַחֲרִיתָם:
הלכה ט״ז
וּלְפִי שֶׁגִּיֵּר שְׁלֹמֹה נָשִׁים וּנְשָׂאָן. וְכֵן שִׁמְשׁוֹן גִּיֵּר וְנָשָׂא. וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁלֹּא חָזְרוּ אֵלּוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל דָּבָר וְלֹא עַל פִּי בֵּית דִּין גִּיְּרוּם חֲשָׁבָן הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הֵן עַכּוּ"ם וּבְאִסּוּרָן עוֹמְדִין. וְעוֹד שֶׁהוֹכִיחַ סוֹפָן עַל תְּחִלָּתָן שֶׁהֵן עוֹבְדוֹת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שֶׁלָּהֶן וּבָנוּ לָהֶן בָּמוֹת וְהֶעֱלָה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הוּא בְּנָאָן שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יא ז) "אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה":
הלכה י״ז
גֵּר שֶׁלֹּא בָּדְקוּ אַחֲרָיו אוֹ שֶׁלֹּא הוֹדִיעוּהוּ הַמִּצְוֹת וְעָנְשָׁן וּמָל וְטָבַל בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת הֲרֵי זֶה גֵּר. אֲפִלּוּ נוֹדַע שֶׁבִּשְׁבִיל דָּבָר הוּא מִתְגַּיֵּר הוֹאִיל וּמָל וְטָבַל יָצָא מִכְּלַל הָעַכּוּ"ם וְחוֹשְׁשִׁין לוֹ עַד שֶׁיִּתְבָּאֵר צִדְקוּתוֹ. וַאֲפִלּוּ חָזַר וְעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל מוּמָר שֶׁקִּדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. וּמִצְוָה לְהַחֲזִיר אֲבֵדָתוֹ מֵאַחַר שֶׁטָּבַל נַעֲשָׂה כְּיִשְׂרָאֵל. וּלְפִיכָךְ קִיְּמוּ שִׁמְשׁוֹן וּשְׁלֹמֹה נְשׁוֹתֵיהֶן וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּגְלָה סוֹדָן:
הלכה י״ח
וּמִפְּנֵי זֶה אָמְרוּ חֲכָמִים קָשִׁים לָהֶם גֵּרִים לְיִשְׂרָאֵל כְּנֶגַע צָרַעַת שֶׁרֻבָּן חוֹזְרִין בִּשְׁבִיל דָּבָר וּמַטְעִין אֶת יִשְׂרָאֵל. וְקָשֶׁה הַדָּבָר לִפְרשׁ מֵהֶם אַחַר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ. צֵא וּלְמַד מָה אֵרַע בַּמִּדְבָּר בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל וּבְקִבְרוֹת הַתַּאֲוָה וְכֵן רֹב הַנִּסְיוֹנוֹת הָאֲסַפְסוּף הָיוּ בָּהֶן תְּחִלָּה:
צפנת פענח · הלכות איסורי ביאה פרק י״ג
ד׳
וכן לדורות כו' והרצאת קרבן כו'. עי' במש"כ רבינו בהל' מחוסרי כפרה פרק א' הל' ב' שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל ועי' בפה"מ בכריתות שם ריש פ' ב' דרק לכתחלה וכאן ס"ל לרבינו דרק לקדשים לא מיקרי עדיין ישראל גמור אבל לשאר דברים הוה כישראל לכל דבר וא"כ בזמן הזה לא מחסר כלל בשביל הקרבן ומה דבעי שם דף ט' ע"א קרא דאף בזמן דליכא קרבן יכולים לקבל זה דלא נימא כמו בהך דקדושין ד' ל"ח ע"ב גבי שילוח עבדים דרק בזמן שיש בארץ ישראל ע"ש ואמר בכריתות שם דהא בספרי מרבינן מן הך בתוככם דאף אם כבר נתגייר צריך להביא קרבן אח"כ ע"ש פ' שלח פסקא ק"ח וא"כ חזינן דיכול להתגייר אף בזמן שאין קרבן ועי' תוס' יבמות ד' מ"ו ע"ב וקדושין ד' ס"ב ע"ב ועי' בתוספתא פ' א' דכריתות דאמר שם הביא לצרעתו יחזור ויביא לכפרתו ע"ש הרי דמטמא בצרעת אף דעדיין לא הביא קרבנו, ועי' בתוספתא פ"ג דשקלים ע"ש ועי' בדברי רבינו בהל' ק"פ פרק ד' הל' ט' גבי הפריש פסחו עד שלא נתגייר כו' והא לאו בר הפרשה הוא כלל כמבואר בירושלמי פ"א דתרומות וע"כ צ"ל כנ"ל דהיינו קודם הבאת קרבן דחייב במצות ומ"מ לגבי אכילת קדשים אין עליו דין ישראל:
ו׳
הואיל והדבר צריך ב"ד כו'. עיין בכסף משנה. אך באמת לפי המבואר בירושלמי פ"ג דקדושין וברש"י דף מ"ד ע"ב דטבילת גירות בעי כוונה לא שייך בזה להקר וגם בעי דאני יודע שמכוון וכמ"ש התוס' דיבמות ד' ק"ב ע"ב ד"ה עד וא"ש מ"ש התוס' ד' מ"ז ע"א ד"ה יש לך עדים ע"ש ד' ק"ה ע"ב ועיין ביצה ד' י"ח ע"א ואף דתרומה וקדשים ג"כ בעי כונה זה רק מדרבנן ודרבנן לא מיקרי תיקון כמבואר ביצה שם ועי' ברש"י חולין ד' ל"א ע"ב כגון שירדו להקר פי' שם שלא להטביל כל הגוף משמע אבל לטבול כולה לא הוי בגדר להקר והוה סתם וי"ל דמהני גם גבי גירות ועי' בהך דפסחים דס"ה וס"ט דמבואר שם דהזאה אסור משום מתקן גברא ע"ש ברש"י ואמאי לא נימא ג"כ גדר להקר כמו בר"ה דכ"ח וצ"ל משום דבעי כוונה עי' רש"י סוטה ד' ל"ט ותוס' ישנים יומא דמ"ב ועי' בדברי רבינו בהל' פ"א. אך י"ל ולחלק בין גר דכבר מלו אותו י"ל כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה עי' זבחים דף ב' ע"ב, ועי' בירושלמי עירובין פרק ד' ה"ה ר"נ בר יעקב בעי גר שטבל לאחר שהאיר המזרח וקאי אשבת, ועיין בירושלמי קדושין פרק ד' הל' ז' דמשמע שם דהך דאמר ר"י מטבילין גר בשבת ר"ל דכיון דחזינן דס"ל לר"י דבחו"ל א"צ להביא ראיה וע"כ משום דס"ל כך. דהנה בגמ' יש ב' פסוקים על גר שצריך ב"ד אחד ממשפט ואחד אמר ר"י מן ושפטתם צדק וס"ל לר"י כך דצריך שני דברים אחד להגירות בעצמו והיינו מן ושפטתם ואחד לפסוק עליו שהוא גר והיינו מהך משפט ועי' תוס' שבת ד' ס"ח ע"א וסנהדרין דף ס"ח ע"ב בתוס' ע"ש בסוף הדבור ועי' בה"ג הל' מילה חרש שוטה וקטן שבאו להתגייר אין מקבלין אותם שאין כשרים להתנות עליהם ר"ל קבלת המצות והגירות כמש"כ התוס' בסנהדרין שם ע"ש וס"ל לר"י דלפסוק עליו שהוא גר דא"א לעשות זה בלא עדים כיון דבעי ב"ד זה רק בא"י אבל בחו"ל לא בעי זה, והטעם משום דשם נ"מ גם לקדשים בעי פסק ופעולה כמו גבי בכור בעל מום עי' בכורות ד' ל"ו ע"ב וכ"מ ולכך יסבור ג"כ דטבילה א"צ כוונה בחו"ל כיון דבחו"ל הוה זה רק גדר דין לא גדר פעולה ולכך מטבילין בשבת ועי' בתוס' כאן ד"ה משפט די"ל דזה תליא בשנים שדנו דיניהם דין ועי' תוס' גיטין ד' ל"ב ע"ב ובירושלמי רפ"ז דברכות גבי זימון ועיין בנדרים ד' ע"ז ע"א ובירושלמי ביבמות פ' י"ב מבואר דלמ"ד חליצה ביחיד ובלילה מותר אפילו בשבת ע"ש וא"כ י"ל דהירושלמי דעירובין הנ"ל הוא לר"נ לשיטתיה וכמש"כ: ואם הטבילוהו כו'. הנה עי' בירושלמי פ"ח דיבמות מבואר שם דמחלק בין גר לגיורת דגר י"ל כיון דהיתה מילה קודם הוה כמו גמר דין ושפיר דמי בלילה משא"כ גבי גיורת ע"ש בירוש' ובתוס'. והנה בדברי רבינו אינו מבואר כאן די"ל דרק על גר, ועי' ביבמות ד' ע"ב ע"א גבי גר שנתגייר כשהוא מהול וכ"כ בזה דהיכי ר"ל שם דמטיפין ממנו דם ברית בלילה אם נימא דזה ג"כ משום גדר גירות, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' סוטה פ' ד' הל' ז' טעם אחר לפסול מגילת סוטה שכתב בלילה ולא משום משפט ועיין בהך דיבמות ד' ק"ד ע"א דפסקינן דפסולה בלילה דהוה תחלת דין ועיין ברש"י ותוס' סוטה ד' י"ז ע"ב ע"ש, אך י"ל כך דהנה כבר כתבתי בשם בה"ג הל' מילה דס"ל דקבלת המצות מעכב דהיינו ר"ל שיקבל עליו הגירות וזהו כוונת הגמ' יבמות ד' מ"ז ע"ב קס"ד לקבל עליו עול מצות ר"ל שיתרצה בזה לקבל הגירות ולא בע"כ ואח"כ מסיק שם ד' מ"ח דאחד גר ואחד לוקח עבד מן הנכרי דאז אין בו קנין הגוף בלא מילה וטבילה כמבואר שם ד' מ"ו לכך צריך לקבל דהיינו שיתרצה משא"כ בעבד שלקח מישראל שהוא כבר קנוי לו קנין הגוף או בלוקח נכרי עצמו דאז יש לו קנין הגוף מאז א"צ קבלתו ודעתו וביפת תואר זה תליא אם קונה אותה בכבוש מלחמה וכמש"כ לעיל. והנה רש"י ז"ל בכתובות ד' י"א ע"א דייק גבי גר קטן ואמו הביאתו להתגייר ובלא זה לא וגם דייק שם בד"ה על דעת ב"ד דהם נעשים לו אב ובלא זה אינם יכולים משום דצריך קבלה אך נ"ל דזה רק ב"ד סמוכים יכולים לעשות זה דהוה כמו גזילות וחבלות ולא שייך כאן שליחותייהו קעבדינן כמש"כ התוס' ביבמות ד' מ"ז וגיטין דפ"ח והא דלא הביאו ראיה בכתובות דף י"א מהך דשם דף מ"ד ע"א גבי הגיורת שנתגיירה בתה עמה וע"כ שם מיירי שפחותה מבת ג' ע"ש בתוס' דשם מיירי שגם היא נתגיירה ונעשה ב"ד לה וממילא מהני גם על בתה כעין הך דיבמות ד' מ"ו ע"א גבי הך דבלוריא הגיורת, עוד י"ל דלכך לא הביא ראיה משום דר"ה קמ"ל אף בזמן שאין לנו ב"ד סמוכים כמש"כ ולכך כתב רש"י ביומא ד' פ"ה ע"א גבי מצא בה תינוק דצריך להמתין עד שיתגדל דוקא אך באמת זה הוה מחלוקת בירוש' פ"ח דיבמות דר"י ור' אושעיא דר"י ס"ל דרק בן איש דהיינו בן גדול אין מוהלין בע"כ ר"ל אין מגיירין אותו בע"כ אבל קטן שפיר מגיירין ור"א פליג שם ורבינו פסק בס' פ"ח מהלכות עבדים כר"י ולכך פסק ג"כ דקבלת המצות לא מעכב ולכך פסק ג"כ דבדיעבד גם בלילה הוה גירות, אך רש"י ובה"ג ז"ל לא ס"ל כן וכמש"כ ובזה א"ש ג"כ מ"ש התוס' סנהדרין ד' ס"ח הנ"ל מהנך גרים דגבי מדין ע"ש ועי' בירושלמי רפ"ד דקדושין אין בה דעת לטבול ע"ש אך שם הא קנו אותם בכבוש מלחמה וגם שם גם נשים בכלל דהוה גדר מלחמות חובה ולכך א"צ קבלה לדעת וא"ש:
ח׳
היה נשוי כו' וחוזר וטובל כו'. עי' בירושלמי קדושין פ"ד דאמר שם דמטבילין אותו ומה בכך אך רבינו ז"ל כאן דייק דצריך לטבול בב"ד דוקא משמע כדין גירות ממש והא דנקט לפסול את הבנים נראה דר"ל דס"ל כשיטת הני דס"ל ביבמות ד' מ"ה ע"א דאם היתה בת פסולה לכהונה ועי' לקמן פרק ט"ו הל' ג' בה"ה ז"ל ובירושלמי פ' ג' דקדושין ועי' רש"י יבמות דמ"ה ע"א ד"ה בת מינך דס"ל דבן הנולד מעכו"ם שבא על בת ישראל אסור לישא ממזרת אף דרש"י ס"ל בכ"מ עי' קדושין ד' ס"ח ודף ע"ה דהולד צריך גירות מ"מ ס"ל דאסור בממזרת ועי' תוס' יבמות דף ט"ז ע"ב ד"ה אמוראי ובירושלמי פ' ד' דקדושין דאמר שם חד מכשיר וחד מקבל ר"ל די"ל דלא תליא זה בזה דאף אם הכתמים טהורים מ"מ י"ל דבאו עליהם וצריכים גירות ועי' בירושלמי פ' א' דבכורים הל' ד' דעכו"ם שבא בעבירה על ב"י שפיר יכול ליקרא בבכורים אך צ"ל דרש"י ס"ל דיש בו צד ישראלית אף דבעי גירות ולכך אסור בממזרת דאזלינן בתר לידה ג"כ ולא הוה כמו גבי שפחה דשם כמו בהמה דמי כמבואר בקדושין ד' ס"ט וזה ר"ל הך דיבמות דף ע"ח ע"א מה דמקשה מן הך דיכולים ממזרים ליטהר ולא הקשה מן ולדה כמותה דשם י"ל דהטעם משום דאזלינן אחר הפגום לכן הקשה משפחה דאזלינן בתר דידה אף דבה לא שייך כלל הבא מב' עממים דהולכין אחר הפגום עי' תוס' קדושין ד' ס"ז ע"א ד"ה בנה ע"ש ועי' רש"י יבמות ד' ט"ז ע"ב דס"ל בד"ה נכרי דלמ"ד דגוי הבא על ב"י הולד ממזר ה"ה ישראל הבא על נכרית ועי' בדברי רבינו ז"ל לקמן פ' ט"ו הל' ו' גבי עכו"ם שבא על השפחה ובפ' ט' מהל' עבדים ע"ש, וס"ל לרש"י דגבי ישראל ג"כ יש בהולד צד ישראלית ולכך אסור בממזרת ומ"מ צריך גירות ועי' תוס' קדושין ד' ע"ד ע"ב ד"ה והרי ומש"כ בזה לקמן פ' ט"ו הל' ט':
ט׳
גיורת שראינו כו'. הנה רבינו ס"ל דכיון דאנו רואים דנוהגת בדת ישראל הוה כעדים דכל שעשתה פעולה המראה לנו שהיה הדבר מהני זה בגדר עצם ולא בגדר ראיה, ועי' מש"כ רבינו בהל' מכירה פ' א' הל' י"ו גבי קנין שדה כה"ג ובהל' עבדים פ' ח' הל' י"ז גבי הפרה ע"ש בהשגות ומש"כ התוס' יבמות ד' מ"ה ע"ב ד"ה מי בשם י"מ ועי' ב"ב ד' קמ"ג ע"ב בתוס' ד"ה אם אמרו דבעיא דוקא ב"ד ומ"מ ר"ס כיון דגברא רבא הוה כמו שאמר בפני ב"ד ותוס' ב"ק ד' ק"ד ע"א ד"ה רבה ע"ש ג"כ כן דמעשה המוכיח הוה כאמירה בפני עדים אף דהוה גדר פעולה לא גדר בירור וע"ש ד' ע"א ע"ב דאמר שם כיון שמת אביו כמו שהודה כו' אף דבעי דוקא ב"ד בהודאה בקנס מ"מ אומדנא הוה כמו זה ועי' מש"כ הבעל המאור ז"ל ביצה דף כ' ע"א גבי תנאי כפול דאומדנא הוה כתנאי כפול ע"ש ולכך נקט רבינו כאן רק הני דברים דלא שייכי רק בישראל ובעכו"ם לא הוה פעולה כלל כמו טבילה דמבואר בנזיר ד' ס"א דלא שייך כלל גבי גוי וכמו תרומה מעיסתה דהיינו חלה דלא שייכא כלל בגוי כמבואר במנחות ד' ס"ז ע"א וכן קרי כמבואר בנדה ד' ל"ד וכמבואר בירושלמי פ' ג' דקדושין דזו וזו לשם קדושת ישראל ע"ש: ואעפ"י כן כו'. עיין בירושלמי כתובות פ' ב' הל' ח' דאמר שם דליתן למעשר עני צריך להביא ראיה עכ"פ בעד אחד שהוא ישראל ע"ש משמע דלזה ג"כ צריך להביא ראיה וע' תוס' יבמות ד' מ"ז ע"א ופסחים ד' ג' ע"ב וכ"מ ועי' בהך דיבמות דף ק' ע"א אם נותנים לעבד ג"כ מעשר עני ועיין בגיטין ד' י"ב ע"א בהך פלוגתא דרשב"ג ורבנן ותוס' ב"ק ד' פ"ח ע"א ד"ה דכתיב ע"ש וע' תוספתא פ"ד דפאה דנותנים לעניי כותים ע"ש ועי' גיטין ד"ל ע"ב דהוא מחלוקת דר"א ורבנן אם נותנים מעשר עני לכותים ועיין בקדושין ד' ע"ו ע"א דעבד ושפחה נתערבו בהם ועי' תוס' כתובות ד' כ"ט וכ"מ, ועיין ביומא ד' פ"ה ע"א גבי להחיותו ע"ש בתוס':
י״א
הלוקח עבד כו'. והנה מה דאמרינן בגמ' שם אבל עכו"ם גופו קנה לא הביא זה רבינו רק כתב הלוקח עבד מן הכותי וכן כתב בהל' עבדים פ"ח הל' י"ט וע"ש בפ"ט ה"ה דכתב שם אעפ"י כן ע"ש בכ"מ דר"ל אם מכר עצמו ועי' בהך דנזיר ד' ס"א ע"ב ברש"י שם ד"ה ר"א בר יעקב ע"ש ובאמת לכך אמרינן דעכו"ם לא קנה חבירו רק למעשה ידיו הוא משום זה דאינו מורישו לבניו כמו גבי ע"ע כמבואר בקדושין ד' י"ז ע"ב וכ"מ, ועי' בהך דגיטין דף ל"ז ע"ב ד"ה למעשה ידיו ברש"י שם דכתב אבל עבד משתעבד לעולם אך י"ל דהך לעולם לאו דוקא רק כל ימי חייו ועיין בתוס' שם בד"ה בין כך ואף דהא נתייאש ממנו וא"כ שוב הוה עליו דין ישראל ועי' בר"ן שם ותוס' שם ד' מ"ג ע"ב ד"ה אבל, ועיין בר"ן נדרים ד' כ"ט ע"א דכל קנין דהוא רק לזמן לא מיקרי קנין עצמיי ועי' תוס' מגילה ד' כ"ח ע"ב דכתב כה"ג גבי ביהכ"נ ועי' בהך דב"ק ד' קי"ג דאמר שם דע"ע גופו קנוי גם לעכו"ם וע"כ צריך לומר כמש"כ דמ"מ כיון דלא קנוי לעולמות להורישו לבניו מהני השחרור לאפקועי משא"כ ביד ישראל דמורישו לבניו שוב יש עליו קנין הגוף:
י״ב
כשישתחרר העבד כו' וא"צ לקבל כו'. כבר כתבתי דהטעם משום דאז א"צ דעתו ובזה א"ש מה דאמרינן בגיטין דף ט' גבי שכ"מ שכתב כו' דאינו חוזר בעבד וכתב רש"י שם הטעם דכבר קדשו השם ועי' בתוס' שם ד' ע"ז ע"א ד"ה דין בשם ר"ת ע"ש ואמאי לא הוה כמו הך דאמרינן בכתובות ד' י"א הגדילו יכולין למחות לא אמרינן שם ג"כ זכה בו שמים וע"כ כנ"ל דשם צריך קבלה מדעת ועי' ירושלמי ריש פרק ד' דקדושין דכשנתגדל אי הוה גירות למפרע ע"ש ותוס' סנהדרין ד' ס"ח ע"ב וכמש"כ לעיל וגם אם נימא דשוב אין יכול לחזור בו שוב לא הוה זה זכות ועי' ב"ב ד' פ"ח ע"א גבי גמר בלבו דאינו יכול לחזור בו לענין מעשרות ולשיטת רבינו ז"ל בהל' מעשרות פ' ה' הל' א' הוה זה לענין לקבוע למעשר ומבואר שם ג"כ ברמב"ן הטעם משום דהוה גדר זכה בו שמים ועי' בהך דב"מ דף ו' ע"א גבי תקפו כהן דאם אין מוציאין, אף דאחר אם תקפה זוכה מ"מ חל ההקדש ושוב לא פקעה וצ"ל דגבי גירות הך מה שלא מיחה הוה כמו קבלה ושם צריך לבטל הדבר ועיין תוס' ב"ב ד' קי"ג וברשב"ם שם דהיכא דיכול לחזור בו לא הוה עלייהו שם ב"ד ע"ש בד"ה ברשב"ם רצו עושין דין ותוס' שם ד' קי"ד ד"ה ניחוש וא"כ ה"נ גבי גירות כיון דיכול לחזור בו שוב אין עליהם שם ב"ד וא"כ לא הוה גירות וצ"ל דאם חוזר בו שוב אינו זה שנעשה ולא מיקרי חזרה דחזרה לא הוה רק אם הדבר כמו שהוא נפקע אבל שיהיה דבר חדש זה לא מיקרי חזרה וכעין שכתב התוס' פסחים ד' מ"ד ע"ב ד"ה וה"ה גבי ערלה דילדה בזקנה ועי' מש"כ רבינו ז"ל בפה"מ על הך דגיטין ד' י"א ע"ב גבי אמרו לו מפני שהוא קנינו דכיון שזה אינו בעצמיית לא מיקרי לא מעלה ולא חסרון ע"ש וכן הוא בירושלמי שם וה"נ כל דבר שבעצם לא שייך בו זה רק שיהיה דבר אחר זה לא מיקרי בידו, ועי' תוס' פסחים ד' מ"ו ע"ב ד"ה הואיל וכ"מ בזה ועי' קדושין ד' ס"ב ע"ב גבי שפחה כה"ג ולא אמר כן גבי גר מעיקרא בהמה וצ"ל משום דגר בא הגירות על ידו והוא גורם לזה משא"כ בעבד:
י״ג
ובמקוה הכשר לטבילת נדה כו'. ר"ל דלא נימא דכיון דגזרו על עכו"ם שיהיו כזבים לכל דבריהם וזב בעי דוקא מים חיים וא"כ יהיה מדרבנן ג"כ בגירות צריך מים חיים קמ"ל דהוה כטבילת נדה ועיין בהך דע"ז ד' נ"ב ע"א ע"ש ברש"י דלגבי טומאת ע"ז הביטול מועיל כמו מקוה ועי' בהך דפסחים ד' צ"ב ע"א גבי פורש מן הערלה כפורש מן הקבר ומבואר שם בירושל' ובתוספתא דבעי הזאה ג' וז' לקדשים מדרבנן אך רבינו לא הביא זה, ועי' בתוספתא כריתות פרק א' דנקט שם גבי קרבן גר מהול ע"ש דלמאי נ"מ זה וצ"ל דס"ל דהא א"א לו להביא קרבן עד אחר ז' ימים לכך אמר דוקא כשנתגייר שהוא מהול דס"ל דוקא הפורש מן הערלה אך עי' בתוספתא פסחים שם דלא משמע כן דנקט גם אשה ועי' מש"כ בזה בדברי רבינו בהל' ק"פ פ"ו הל' ז' ועי' תוס' זבחים ד' ע"ה ובכורות ד' ל"ד ע"ב ד"ה מי קמייתא גם הא כאן סגי בעוף וכ"כ בזה:
י״ד
אלא סוד הדבר כך הוא כו'. עי' בירושל' סנהדרין פ' ב' דהוה זה מחלוקת דתנאי דר"ש ור"י ע"ש ועיין בירושלמי קדושין פ' א' הל' א' דאותם גרים אם אח"כ באו להתגייר מקבלין אותם מיד ואין דוחין אותם וזהו כונת רבינו כאן בהל' ט"ו ועי' רש"י יבמות דף מ"ה ע"ב ד"ה בא ע"ש ומדברי רבינו כאן משמע דאם אח"כ עובד ע"ז בטלה הגירות מעיקרא והוה כמו הוכיח סופן על תחלתן ועי' תוס' ב"ק ד' ל"ח ע"ב וכ"מ ולכך אמרינן בבכורות דף ל' ע"ב דגבי גר הוה מומר לדבר אחד מומר לכל התורה לכו"ע, ועי' בהך דגיטין ד' מ"ה ע"ב גבי חזר לסורו מחמת יראה דכשר לכתוב ס"ת ובלא מחמת יראה מיקרי מין ועי' ע"ז דף ס"ה ע"א דאם קיבל עליו למול ולא מל יש עליו דין מין ועי' בדברי רבינו פ"ח מהל' מלכים הל' י' דלא פי' כן ואף דבאמת קשה הא אף אם חזר לסורו מחמת יראה מ"מ עכ"פ עבר על הך דמס"נ עי' תוס' ע"ז ד' נ"ד ע"א וסנהדרין ד' ע"ה ע"א וא"כ נקרא עכ"פ חשוד לדבר אחד וגבי גר הוה חשוד לכל התורה וצ"ל דמ"מ לאונסו שאני ועי' בה"ג הל' מילה דאם חזר לסורו יינו יי"נ כו' כמו הני דברים דחולין דף י"ג ע"א גבי מין ע"ש:
י״ז
גר כו'. עי' שבת ד' ס"ח ע"א וכריתות דף ג' ע"ב ובתוס' שבת ד' ע"ב ע"ב ד"ה עד כאן: ומצוה להחזיר אבדתו כו'. עיין בדברי ה"ה וכ"כ בזה דגר שאני ועי' במכילתא פ' משפטים גבי פריקה וטעינה דמוכח שם כמש"כ ה"ה ע"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קרית ספר · הלכות איסורי ביאה פרק י״ג
א׳
בג' דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן. מילה היתה במצרים דכתיב וכל ערל לא יאכל בו בפסח וכתיב וכל העם היוצאים משמע דבשעת יציאתם מל אותם משה רבינו שכולם בטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי ועל זה נאמר ובריתך ינצורו. וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה דכתיב וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם והרי אני דן ומה במקום שאינם טעונים כיבוס בגדים כבעל קרי טעונים טבילה כאן שהוא טעון כיבוס בגדים אינו דין שיטענו טבילה וכתיב ויקח משה חצי הדם ויזרוק על העם ואין הזאה בלא טבילה דהכי גמירי לה. וקרבן דכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וגו' על ידי כל ישראל הקריבום. וכן לדורות כשירצה הגוי ליכנס בברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן דכתיב ככם כגר מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן אף הגר לדורות כן ואם נקבה היא טבילה וקרבן דציווי טבילה דילפי' מכיבוס בגדים הוי לכלם אנשים ונשים ומהזאה דילפינן נמי טבילה מינה משמע דנשים היו בכלל אותה הזאה וגמירי דאין הזאה בלא טבילה וקרבנות שהקריבו נערי בני ישראל על ידי כל ישראל הקריבום אנשים ונשים. ומהו קרבן הגר עולת בהמה או שתי תורים או שני בני יונה ושניהם עולה דאע"ג דכתיב ויעלו עולות ויזבחו שלמים וגו' הא כתיב ככם כגר יהיה לכם לכם הקשתיו במקצת ולא לכל קרבנותיכם ומיהו עולה מסתבר דמבשרא דכולה כליל. ובזמן הזה שאין קרבן צריך מילה וטבילה דכתיב וכי יגור אתכם גר וגו' לדורותיכם אע"ג דליכא מקדש וכשיבנה בית המקדש יביא קרבן.
ו׳
גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול דתרוייהו בעיא כדאשכחן בישראל דלא הוכשרו לקבל התורה אלא אח"כ וצריך לטבול בפני ג' דמשפט כתוב ביה משפט אחד יהיה לכם ולגר ואין משפט פחות מג'. אין מטבילין אותו בלילה דמשפט כתוב ביה בגר כדאמרן ומשפט לא הוי אלא ביום שנאמר ביום הנחילו את בניו וכתיב בנחלה חקת משפט והרב ז"ל סבירא ליה דכגמר דין דמי ובדיעבד הוי גר.
ז׳
מעוברת שנתגיירה וטבלה אין בנה צריך טבילה דדבר תורה שהוא הלכה למשה מסיני רובו המקפיד עליו חוצץ והכא לא קפיד בהאי חציצה ואע"ג דכולו מכוסה היינו רביתיה דוולד ולאו חציצה היא ואע"ג דמילה קודם לטבילה דקודם נימולו ישראל ואח"כ טבלו שאני הכא דאכתי לא חזי למילה. טבל בינו לבין עצמו ונתגייר בינו לבין עצמו אינו גר דמשפט כתיב ביה כדאמר וכתיב ושפטתם צדק וגו' ובין גרו. בא ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי והטבילוני אינו נאמן דכתיב וכי יגור אתך גר אתך במוחזק לך בין בארץ בין בחוצה לארץ דכתיב קרא אחרינא גר ותושב וחי עמך עמך כל שעמך ואפילו בחוצה לארץ נמי צריך ראיה דהאי דכתיב וכי יגור וגו' בארץ דמשמע בארץ הוא דבעינן ראיה ולא בחוצה לארץ ההוא מיבעי ליה דאפילו בארץ מקבלים גרים דסד"א משום טיבותא דא"י קמגייר והשתא נמי דליכא טובא דפסק חלב ודבש ואיכא שכחה ופיאה מעשר עני קמ"ל דאפילו בארץ מקבלין.
ח׳
נתגיירתי ביני לבין עצמי נאמן לפסול את עצמו ואינו נאמן לפסול את הבנים דאע"ג דכתיב יכירנו לאחרים שאם אין בית דין מכירין נאמן עליו אביו לומר זה בני ליטול עליו פי שנים הכא לדבריו גוי הוא ואין עדות לגוי ועל עצמו נאמן משום דשוי נפשיה חתיכה דאיסורא וחוזר וטובל בב"ד כיון דאפשר לחזור ולטבול אבל מילה לא אפשר ואין דנין אפשר משאי אפשר.
ט׳
מי שהוחזק גוי מקודם וראינוהו נוהג בדרכי ישראל תמיד אין משיאין אותו עד שיביא עדים או עד שיטבילוהו בפנינו אבל מי שבא ואמר שהוא גוי ונתגייר בב"ד נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה.
י״א
כשם שמלים ומטבילים את הגרים כך מלים ומטבילים את העבדים הנלקחים מן הגוים לשם עבדות דכתיב המול ימול יליד ביתך וגו' ושייך במצות דכתיב למען ינוח עבדך ואמתך ועוד דגמר לה לה מאשה וא"כ בעי נמי טבילה דמשעת טבילה שייך במצות כגיורת ושפחה דלא אתי להו חיוב מצות אלא בטבילה. הלוקח עבד מן הגוי וקדם העבד וטבל לשם בן חורין קנה עצמו בן חורין דגוי לא קנאו לגופו של זה מתחלה דכתיב מהם תקנו וגו' אתם תקנו מהם ולא הם קונין מכם ומעשה ידיו הוא דקני ומאי דקני הוא דמקני ליה לישראל וכיון דקדים וטבל לשם בן חורין אפקעיה לשיעבודיה מיניה דשחרור מפקיע מידי שעבוד והוא שיאמר בעת טבילה הרינו טובל בפניכם לשם גירות ואם בפני רבו אינו צריך לפרש לפיכך צריך רבו לתקפו במים לתת עליו עול מלאכה במים כדי שתהא נראית טבילת עבדות שאפי' יאמר הוא לשם בן חורין לא יהא ממשות בדבריו והרי הוא תחת שעבודו ומודיעו שלשם עבדות מטבילו. ואינו טובל אלא בפני ג' וביום כגר שמקצת גירות הוא זה ובמקוה הכשר לטבילת נדה שם מטבילים גרים ועבדים וכל שחוצץ בנדה חוצץ בהם דחציצה גמירי לה לכולהו חייבי טבילות.
י״ד
גר שמל וטבל בפני ג' אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר יצא מכלל הגוים ואפילו חזר ועבד ע"ז הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין דאע"פ שחטא ישראל הוא ומחזירין לו אבדתו דאחיו הוא אם אינו מומר אלא לתאבון דמאחר שטבל נעשה כישראל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות איסורי ביאה פרק י״ג
ו׳
גר שמל ולא טבל כו' וצריך לטבול בפני שלשה כו' ואם הטבילוהו ה"ז גר (בזמן הבית): נראה דהנה משפט כתיב ביה, ובאמת כשבא לפנינו עדיין הוא כבן נח, וב"נ נידון בדיני נפשות (בב"ד דידהו) ג"כ עפ"י עד אחד בדיין אחד, א"כ הוי כמשפט ב"נ וכשר אף בלילה, רק לפי שעל ידי זה נעשה ישראל יש לו דין ישראל ומשפטו בשלשה וכן כתוב משפט אחד יהיה לכם ולגר, וא"כ במילה שעדיין אינו גר עד שיטבול אפשר דלא בעי שלשה, ולפירוש תוספות א"צ ג' רק בקבלת מצות שאז נתהווה לישראל ודינו כדין ישראל. אמנם נראה קצת דמילה וטבילה הוי כשני דברים המתירין שמעלין זה בלא זה, יעוין פרק מצות חליצה דף ק"ד לענין חליצה ורקיקה לר"א דמדמה לשחיטה וזריקה בכבשי עצרת. ובזה הוי א"ש קצת דמוקי ריש פרק הערל לר"ע קרא דתושב ושכיר לעו"ג שמל ולא טבל דאע"ג דמילה מעלה במקצת וכמו שחיטה דמקדשא ללחם בלא זריקה וכמו רקיקה דפוסל מאחין שלא ייבמו אותה דמועלת במקצת, סד"א דלא מיקרי בן נכר ויאכל בפסח קמ"ל, ובאמת נראה דרע"ק סובר דכל זמן שלא נתנה תורה הוי סגי במילה בלא טבילה בפסח מצרים ומצאתי זה באורך בתוספות ישנים ולכן בעי קרא ואכמ"ל. ולכן פליג ראב"ש ביבמות וסבר דמלת גר כשר בלילה משום דאכתי ב"נ הוי ומשפטו גם בלילה, וראב"ש לטעמו דאינן מעלין זה בלא זה ודוק:
ט׳
עיין ההמ"ג, אמנם רש"י ורמב"ן מפרשים דטבילה זו דטבלו לקריין ולנדתן דזה דת ישראל הוא כטובל לשם גיירות וסגי בהא, וכן מוכח מירושלמי פרק האומר בקדושין גר שמל ולא טבל ה"ז כשר שאין גר שלא טבל לקריו וקשיא עלת לו טומאה קלה מטומאה חמורה אר"י ב"ב כיון שזו וזו לשם קדושת ישראל עלתה לו הרי מפורש כן וכבר הביאוהו הקדמונים. ולפ"ז יש לפרש הא דר' חייא בר אבא איקלע לגבלא כו' אתא לקמיה דריו"ח צא והכרז על בניהן שהן ממזרים ועל יינם משום יין נסך ועל תורמוסן משום בשולי עו"ג לפי שאינן בני תורה, דהך שאינן בני תורה אכולהו קאי, על בניהן שהן ממזרים משום דלא טבלי, ואי הוו בני תורה הוו נהיגי לטבול טבילת קרי אשר עיקרו לדברי תורה נתקן ולפי שאינן בני תורה לא נהיגי בהו לטבול לקריין ובניהן ממזרים, ועל יינן משום יין נסך אע"ג דבמזיגת עו"ג לא מיתסר בהנאה כמוש"כ רש"י ותוספות דהוי נגיעה ע"י דבר אחר שלא בכוונה רק כאן אסר בהנייה שקנסן משום שאינן בני תורה יעוין תוספות ע"ג דף נ"ח תד"ה שמסכו ובפרט לשיטת רבינו דמותר אף בשתיה יעוין פי"ג ממא"ס הי"ג. וכן על תורמוסן כו' וקאי אכולהו. וכפי הנראה דזו עובדא דירושלמי דר"ח בר אבא אזל לצור אתא לגבי ר' יוחנן כו' יעו"ש ודוק בזה:
י״א
לפיכך צריך רבו לתקפו במים עד שיעלה כו': פירוש ולא הוי חציצה דהדיח ידיו במים אינן חוצצין ויעוין מש"כ בחידושי בהלכות טומאת מו"מ בזה: ואין העבד טובל אלא בפני שלשה כו': והא דמנימין עבדא דרב אשי דשלח לרבינא ולרב אחא בריה דרבא לאטבולי פירושו שיצטרפו להם עוד שלישי, רק המה יהיו העדים שטבל לשם עבדות, ומזה ראיה דלטבילת עבדות בעי שלשה דאל"ה לא הוי צריך למיחש שמא יטבול עצמו לשם גיירות ולא הוה להו לצמצומי ליה, דאם יטבול בפניהם לבד סגי, דלגירות בעו טבילה בפני שלשה ומעכבא בדיעבד לרבינו ואפילו בפני שנים אינו גר כמוש"כ בהלכה ז', ומוכח מקושיית תוספות דר' יהודה אמר יש לך עדים והלא סגי בתרי וע"כ דשלשה מעכבא, וליכא למימר דאוהב או שונא היו העדים דכשרים לעדות ופסולים לדון, דהא רבי יהודה סבר דאוהב ושונא פסולים גם להעיד בפרק זה בורר, ומוכרח דגם לטבול לשם עבדות בעי שלשה ומעכב ודוק, וכן כתב רמב"ן יעו"ש:
י״ב
בההמ"ג ויש מן המפרשים ז"ל סוברין שכל ששחררו רבו אע"פ שלא טבל אם קידש בת ישראל קידושיו קידושין דטבילה לא מעכב דמדבריהם היא בעבד משוחרר וראוי לחוש לדבריהם. נראה דיצא להם זה מהא דאמרו גיטין מ' הכותב שטר אירוסין לשפחתו מקודשת כו' ר"מ סבר יש בלשון הזה שחרור חזינא דתפסי קדושין אע"ג דלא טבלה אחר השחרור ורבנן בתו' פ' החולץ כתבו דטבלה מקודם וזה לא משמע דהטבילה תועיל קודם השחרור וכן לשון רבינו שבו יוגמר גירותו מורה דהטבילה צריך להיות אחר השחרור וכן מורה מהגמר' קידושין דף ס"ב אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו וא"ל הרי את מקודשת לי לאחר שאשחררך ולא אמר דטבילה בפני ג' בעי' ומי יימר דמזדקקי לי' ועוד הא אין בידו להטבילה בע"כ ובזה פליגי רשב"א יעוי"ש וכבר עמדו בתוספ'. כ"ז ראיות דטבילת עבד כשישתחרר אינו מעכב תפיסת קדושין. אולם עוד ראיה נראיה נראה מהא דריש עשרה יוחסין דאמר לעולם אימא לך שמואל דאמר לטובה ושמואל לטעמיה דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור וא"כ הם היו עבדים שלא טבלו לשם שחרור ואם נאמר דלא תפסי בהו קדושין הלא מיפסלי נשים לכהונה דמי שאין לו אלמנות פוסל אשה לכהונה ולמה לי' למימר שכהנים לא הקפידו על הגרושות יאמר שנשאו אלמנות והיו פסולות לכהונה מפני שעבדים שלא טבלו באו עליהן ואין לומר דהא אמרו מי לא טבלה לנדתה ומי לא טבל לקריו וזה עולה במקום טבילת שחרור דזה דוקא בגר משום שבהיותו עו"ג אין שייך בו טבילה אבל עבד דקריו מטמא ושפחה טמאה נדה [יעוי' תוס' יבמות ע"ג] לא שייך זה כיון דבעודו עבד הי' טובל לקריו [יעוי' עו"ג נ"ז] א"כ אם לאו בר תפיסת קדושין הוא הרי פסל את הנשואה לו מכהונה ואלמנתו פסולה ודו"ק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות איסורי ביאה י״ג, מתוך הלכות איסורי ביאה שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
