רמב״ם - הלכות איסורי ביאה · פרק י״ב

ספר קדושה · 25 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות איסורי ביאה · פרק י״ב

הלכה א׳

יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּעַל עַכּוּ"ם מִשְּׁאָר הָאֻמּוֹת דֶּרֶךְ אִישׁוּת. אוֹ יִשְׂרְאֵלִית שֶׁנִּבְעֲלָה לְעַכּוּ"ם דֶּרֶךְ אִישׁוּת הֲרֵי אֵלּוּ לוֹקִין מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז ג) "לֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ". אֶחָד שִׁבְעָה עֲמָמִין וְאֶחָד כָּל אֻמּוֹת בְּאִסּוּר זֶה. וְכֵן מְפֹרָשׁ עַל יְדֵי עֶזְרָא (נחמיה י לא) "וַאֲשֶׁר לֹא נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ":

הלכה ב׳

וְלֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא דֶּרֶךְ חַתְנוּת אֲבָל הַבָּא עַל הַכּוּתִית דֶּרֶךְ זְנוּת מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָבוֹא לְהִתְחַתֵּן. וְאִם יִחֲדָהּ לוֹ בִּזְנוּת חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם נִדָּה וּמִשּׁוּם שִׁפְחָה וּמִשּׁוּם כּוּתִית וּמִשּׁוּם זוֹנָה. וְאִם לֹא יִחֲדָהּ לוֹ אֶלָּא נִקְרֵאת מִקְרֶה אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִשּׁוּם כּוּתִית [ג.] וְכָל חִיּוּבִין אֵלּוּ מִדִּבְרֵיהֶן:

הלכה ג׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַבּוֹעֵל יִשְׂרָאֵל. אֲבָל כֹּהֵן הַבָּא עַל הַכּוּתִית לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה מִשּׁוּם זוֹנָה. וְאֶחָד זוֹנָה כּוּתִית וְאֶחָד זוֹנָה יִשְׂרְאֵלִית. וּבִבְעִילָה בִּלְבַד לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ בַּת קִדּוּשִׁין:

הלכה ד׳

כָּל הַבּוֹעֵל כּוּתִית בֵּין דֶּרֶךְ חַתְנוּת בֵּין דֶּרֶךְ זְנוּת אִם בְּעָלָהּ בְּפַרְהֶסְיָא וְהוּא שֶׁיִּבְעל לְעֵינֵי עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ יֶתֶר אִם פָּגְעוּ בּוֹ קַנָּאִין וַהֲרָגוּהוּ הֲרֵי אֵלּוּ מְשֻׁבָּחִין וּזְרִיזִין [ו.] וְדָבָר זֶה הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי הוּא. רְאָיָה לְדָבָר זֶה מַעֲשֶׂה פִּינְחָס בְּזִמְרִי:

הלכה ה׳

וְאֵין הַקַּנַּאי רַשַּׁאי לִפְגֹּעַ בָּהֶן אֶלָּא בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה כְּזִמְרִי שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כה ח) "וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ". אֲבָל אִם פֵּרַשׁ אֵין הוֹרְגִין אוֹתוֹ. וְאִם הֲרָגוֹ נֶהֱרַג עָלָיו. וְאִם בָּא הַקַּנַּאי לִטּל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין לְהָרְגוֹ אֵין מוֹרִין לוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אִם בָּא הַקַּנַּאי לַהֲרֹג אֶת הַבּוֹעֵל וְנִשְׁמַט הַבּוֹעֵל וְהָרַג הַקַּנַּאי כְּדֵי לְהַצִּיל עַצְמוֹ מִיָּדוֹ אֵין הַבּוֹעֵל נֶהֱרַג עָלָיו. וְהַבָּא עַל בַּת גֵּר תּוֹשָׁב אֵין הַקַּנָּאִין פּוֹגְעִים בּוֹ אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

הלכה ו׳

לֹא פָּגְעוּ בּוֹ קַנָּאִים וְלֹא הִלְקוּהוּ בַּיִת דִּין הֲרֵי עָנְשׁוֹ מְפֹרָשׁ בְּדִבְרֵי קַבָּלָה שֶׁהוּא בְּכָרֵת שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב יא) "כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר" (מלאכי ב יב) "יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה". אִם יִשְׂרָאֵל הוּא לֹא יִהְיֶה לוֹ עֵר בַּחֲכָמִים וְלֹא עוֹנֶה בַּתַּלְמִידִים וְאִם כֹּהֵן הוּא לֹא יִהְיֶה לוֹ מַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָאוֹת. הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁהַבּוֹעֵל כּוּתִית כְּאִלּוּ נִתְחַתֵּן לְעַכּוּ"ם שֶׁנֶּאֱמַר "בָעַל בַּת אֵל נֵכָר וְנִקְרָא מְחַלֵּל קֹדֶשׁ ה':"

הלכה ז׳

עָוֹן זֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין אַל יְהִי קַל בְּעֵינֶיךָ. אֶלָּא יֵשׁ בּוֹ הֶפְסֵד שֶׁאֵין בְּכָל הָעֲרָיוֹת כְּמוֹתוֹ. שֶׁהַבֵּן מִן הָעֶרְוָה בְּנוֹ הוּא לְכָל דָּבָר וּבִכְלַל יִשְׂרָאֵל נֶחְשָׁב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַמְזֵר וְהַבֵּן מִן הַכּוּתִית אֵינוֹ בְּנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז ד) "כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי" מֵסִיר אוֹתוֹ מִלִּהְיוֹת אַחֲרֵי ה':

הלכה ח׳

וְדָבָר זֶה גּוֹרֵם לְהִדָּבֵק בְּעַכּוּ"ם שֶׁהִבְדִּילָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהֶם וְלָשׁוּב מֵאַחֲרֵי ה' וְלִמְעל בּוֹ:

הלכה ט׳

עַכּוּ"ם הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל אִם אֵשֶׁת אִישׁ הִיא נֶהֱרַג עָלֶיהָ וְאִם פְּנוּיָה הִיא אֵינוֹ נֶהֱרַג:

הלכה י׳

אֲבָל יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַכּוּתִית בֵּין קְטַנָּה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין פְּנוּיָה בֵּין אֵשֶׁת אִישׁ וַאֲפִלּוּ הָיָה קָטָן בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד כֵּיוָן שֶׁבָּא עַל הַכּוּתִית בְּזָדוֹן הֲרֵי זוֹ נֶהֱרֶגֶת מִפְּנֵי שֶׁבָּא לְיִשְׂרָאֵל תַּקָּלָה עַל יָדֶיהָ כִּבְהֵמָה. וְדָבָר זֶה מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לא טז) "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם" (במדבר לא יז) "וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ":

הלכה י״א

הָעֲבָדִים שֶׁהִטְבִּילוּ אוֹתָם לְשֵׁם עַבְדוּת וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם מִצְוֹת שֶׁהָעֲבָדִים חַיָּבִים בָּהֶם יָצְאוּ מִכְּלַל הָעַכּוּ"ם וְלִכְלַל יִשְׂרָאֵל לֹא בָּאוּ. לְפִיכָךְ הַשִּׁפְחָה אֲסוּרָה לְבֶן חוֹרִין. אֶחָד שִׁפְחָתוֹ וְאֶחָד שִׁפְחַת חֲבֵרוֹ. וְהַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. שֶׁהֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁהָאָדוֹן נוֹתֵן שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית לְעַבְדּוֹ הָעִבְרִי וְהִיא מֻתֶּרֶת לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא ד) "אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה":

הלכה י״ב

וְלֹא גָּזְרוּ חֲכָמִים בְּדָבָר זֶה וְלֹא חִיְּבָה תּוֹרָה מַלְקוֹת בְּשִׁפְחָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה י״ג

אַל יְהִי עָוֹן זֶה קַל בְּעֵינֶיךָ מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ מַלְקוֹת מִן הַתּוֹרָה. שֶׁגַּם זֶה גּוֹרֵם לַבֵּן לָסוּר מֵאַחֲרֵי ה'. שֶׁהַבֵּן מִן הַשִּׁפְחָה הוּא עֶבֶד וְאֵינוֹ מִיִּשְׂרָאֵל וְנִמְצָא גּוֹרֵם לְזֶרַע הַקֹּדֶשׁ לְהִתְחַלֵּל וְלִהְיוֹתָם עֲבָדִים. הֲרֵי אֻנְקְלוֹס הַמְתַרְגֵּם כָּלַל בְּעִילַת עֶבֶד וְשִׁפְחָה בִּכְלַל (דברים כג יח) "לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ" (דברים כג יח) "וְלֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה":

הלכה י״ד

הַבָּא עַל שִׁפְחָה וַאֲפִלּוּ בְּפַרְהֶסְיָא וּבִשְׁעַת עֲבֵרָה אֵין הַקַּנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. וְכֵן אִם לָקַח שִׁפְחָה דֶּרֶךְ חַתְנוּת אֵינוֹ לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. שֶׁמֵּעֵת שֶׁטָּבְלָה וְקִבְּלָה מִצְוֹת יָצְתָה מִכְּלַל הָעַכּוּ"ם:

הלכה ט״ו

נִתְעָרֵב וְלַד יִשְׂרְאֵלִית בִּוְלַד שִׁפְחָה הֲרֵי שְׁנֵיהֶן סָפֵק וְכָל אֶחָד מֵהֶן סְפֵק עֶבֶד וְכוֹפִין בַּעַל הַשִּׁפְחָה וּמְשַׁחְרֵר אֶת שְׁנֵיהֶם. וְאִם הָיָה הַבֵּן הַהוּא (בֶּן) הָאָדוֹן שֶׁל עֶבֶד כְּשֶׁיִּגְדְּלוּ יְשַׁחְרְרוּ זֶה אֶת זֶה וְיִהְיוּ מֻתָּרִין לָבֹא בַּקָּהָל:

הלכה ט״ז

הָיוּ הַתַּעֲרוֹבוֹת בָּנוֹת הֲרֵי שְׁתֵּיהֶן סְפֵק שְׁפָחוֹת וְהַבָּא עַל כָּל אַחַת מֵהֶן הַוָּלָד סְפֵק עֶבֶד. וְכֵן אִם נִתְעָרֵב וְלַד עַכּוּ"ם בִּוְלַד יִשְׂרְאֵלִית מַטְבִּילִים אֶת שְׁנֵיהֶן לְשֵׁם גֵּרוּת וְכָל אַחַת מֵהֶן סְפֵק גִּיֹּרֶת:

הלכה י״ז

כָּל הָעַכּוּ"ם כֻּלָּם כְּשֶׁיִּתְגַּיְּרוּ וִיקַבְּלוּ עֲלֵיהֶן כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה וְהָעֲבָדִים כְּשֶׁיִּשְׁתַּחְרְרוּ הֲרֵי הֵן כְּיִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו טו) "הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם". וּמֻתָּרִין לְהִכָּנֵס בִּקְהַל ה' מִיָּד. וְהוּא שֶׁיִּשָּׂא הַגֵּר אוֹ הַמְשֻׁחְרָר בַּת יִשְׂרָאֵל וְיִשָּׂא הַיִּשְׂרְאֵלִי גִּיֹּרֶת וּמְשֻׁחְרֶרֶת. חוּץ מֵאַרְבָּעָה עֲמָמִין בִּלְבַד וְהֵם עַמּוֹן וּמוֹאָב וּמִצְרַיִם וֶאֱדוֹם שֶׁהָאֻמּוֹת הָאֵלּוּ כְּשֶׁיִּתְגַּיֵּר אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר אֶלָּא לְעִנְיַן בִּיאָה בַּקָּהָל:

הלכה י״ח

וְכֵיצַד דִּינָן. עַמּוֹן וּמוֹאָב אִסּוּרָן אִסּוּר עוֹלָם זְכָרִים וְלֹא נְקֵבוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג ד) "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'" וְגוֹ'. הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁהָעַמּוֹנִי הַזָּכָר וְהַמּוֹאָבִי הַזָּכָר הוּא שֶׁאָסוּר לְעוֹלָם לִשָּׂא בַּת יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בֶּן בְּנוֹ עַד סוֹף הָעוֹלָם. אֲבָל עַמּוֹנִית וּמוֹאָבִית מֻתֶּרֶת מִיָּד כִּשְׁאָר הָאֻמּוֹת:

הלכה י״ט

מִצְרִי וֶאֱדוֹמִי אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת דּוֹר רִאשׁוֹן וְדוֹר שֵׁנִי אֲסוּרִין לָבֹא בְּיִשְׂרָאֵל וְדוֹר שְׁלִישִׁי מֻתָּר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג ט) "בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם" וְגוֹ':

הלכה כ׳

מִצְרִית מְעֻבֶּרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּרָה בְּנָהּ שֵׁנִי. מִצְרִי שֵׁנִי שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית רִאשׁוֹנָה אוֹ מִצְרִי רִאשׁוֹן שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית שְׁנִיָּה הַוָּלָד שֵׁנִי שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג ט) "בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם" הַכָּתוּב תְּלָאָן בְּלֵדָה:

הלכה כ״א

גֵּר עַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית הַוָּלָד עַמּוֹנִי. גֵּר מִצְרִי שֶׁנָּשָׂא עַמּוֹנִית הַוָּלָד מִצְרִי. זֶה הַכְּלָל. בָּאֻמּוֹת הַלֵּךְ אַחַר הַזָּכָר. נִתְגַּיְּרוּ הַלֵּךְ אַחַר הַפָּחוּת:

הלכה כ״ב

מִי שֶׁנִּתְגַּיֵּר מִשִּׁבְעָה עֲמָמִין אֵינָן אֲסוּרִין מִן הַתּוֹרָה לָבוֹא בַּקָּהָל. וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁלֹּא נִתְגַּיְּרוּ מֵהֶן אֶלָּא הַגִּבְעוֹנִים וִיהוֹשֻׁעַ גָּזַר עֲלֵיהֶם שֶׁיִּהְיוּ אֲסוּרִים לָבֹא בַּקָּהָל אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת. וְלֹא אָסַר אוֹתָם אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ מִקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ט כג) "וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְבֵית אֱלֹהָי". תָּלָה הַרְחָקָתָם בַּמִּקְדָּשׁ:

הלכה כ״ג

וְהֵם הַנִּקְרָאִים נְתִינִים לְפִי שֶׁנְּתָנָם לַעֲבוֹדַת הַמִּקְדָּשׁ. בָּא דָּוִד וְגָזַר עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ בַּקָּהָל לְעוֹלָם וַאֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁאֵין מִקְדָּשׁ. וְכֵן מְפֹרָשׁ בְּעֶזְרָא (עזרא ח כ) "וּמִן הַנְּתִינִים שֶׁנָּתַן דָּוִיד וְהַשָּׂרִים לַעֲבֹדַת הַלְוִיִּם". הָא לָמַדְתָּ שֶׁלֹּא תָּלָה אוֹתָם בַּמִּקְדָּשׁ:

הלכה כ״ד

וְלָמָּה גָּזַר עֲלֵיהֶם הוּא וּבֵית דִּינוֹ לְפִי שֶׁרָאָה עַזּוּת וְאַכְזָרִיּוּת שֶׁהָיְתָה בָּהֶם בְּעֵת שֶׁבִּקְּשׁוּ שִׁבְעַת בְּנֵי שָׁאוּל בְּחִיר ה' לִתְלוֹתָם וַהֲרָגוּם וְלֹא רִחֲמוּ עֲלֵיהֶם:

הלכה כ״ה

כְּשֶׁעָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר בִּלְבֵּל כָּל הָאֻמּוֹת וְעֵרְבָם זֶה בָּזֶה וְהִגְלָה אוֹתָם מִמְּקוֹמָם. וְאֵלּוּ הַמִּצְרִים שֶׁבְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַתָּה אֲנָשִׁים אֲחֵרִים הֵם. וְכֵן הָאֱדוֹמִים שֶׁבִּשְׂדֵה אֱדוֹם. וְהוֹאִיל וְנִתְעָרְבוּ אַרְבַּע אֻמּוֹת הָאֲסוּרִים בְּכָל אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁהֵן מֻתָּרִים הֻתַּר הַכּל. שֶׁכָּל הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶן לְהִתְגַּיֵּר חֶזְקָתוֹ שֶׁפֵּרַשׁ מִן הָרֹב. לְפִיכָךְ כְּשֶׁיִּתְגַּיֵּר הַגֵּר בַּזְּמַן הַזֶּה בְּכָל מָקוֹם בֵּין אֱדוֹמִי בֵּין מִצְרִי בֵּין עַמּוֹנִי בֵּין מוֹאָבִי בֵּין כּוּשִׁי בֵּין שְׁאָר הָאֻמּוֹת אֶחָד הַזְּכָרִים וְאֶחָד הַנְּקֵבוֹת מֻתָּרִין לָבֹא בַּקָּהָל מִיָּד:

צפנת פענח · הלכות איסורי ביאה פרק י״ב

א׳

ישראל שבעל כו' או ישראלית כו'. עיין ע"ז שם דאמר ב"ד של שם גזרו, ועיין תוס' קדושין דף ע"ה ע"ב דר"ל דהוה עשה מחמת הך דהוציאוה ותשרף ועיין רש"י מנחות ד' מ"ג ע"א ד"ה משום זונה דאמר שם דעבר על לא תתחתן ועיין רש"י סנהדרין ד' פ"ב ע"א, ובירושלמי סנהדרין פרק ב' בהך מחלוקת דרשב"י ע"ש בהל' ו' וביבמות ד' ע"ו ע"ב ע"ש. והנה אם עבד מוזהר על זה עיין תוס' יבמות ד' מ"ה ע"ב כתבו דאינו מוזהר ועיין תוס' נדה ד' מ"ז ע"א וסוף ע"ז ועיין גיטין ד' ל"ח ע"א משמע קצת גבי אמתא דר"א בר זוטרא דשפחה אסורה לנכרי וצריך לחלק דזה הוה כמו עשה לשיטת התוס' דקדושין הנ"ל ועיין תוס' כתובות ד' כ"ט ע"א בתוס' ישנים:

ד׳

כל הבועל כו' הרי אלו משובחים. עיין בהשגות, וע' בירושלמי כאן ספ"ט דבקשו לנדות את פנחס ושלא ברצון חכמים היה וא"כ מוכח כשיטת הר"א ז"ל אך י"ל דכיון דזה לא הוה גדר דין רק קנאים זה לא שייך רק במי שיכול להורגו אבל פנחס שהיה כהן עיין זבחים ד' ק"א ע"ב א"כ עליו אין מוטל הדבר ולכן בקשו לנדותו:

ה׳

ולא עוד אלא ונשמט הבועל כו'. דוקא נשמט אבל אם הוא בועל אז חייב אם הרג להקנאי משום דהוה כמו יכול להצילו באחד מאבריו דיכול לפרוש ושוב לא יהרגהו הקנאי, ועיין בירושלמי סנהדרין ספ"ח כאן גבי רודף שנעשה נרדף דהיינו אם רודפו להרגו ובאמת יכול להצילו באחד מאבריו אם על ידי זה נעשה הרודף נרדף והרודף אחריו רודף ועיין בדברי רבינו בפ"א מהל' רוצח דפסק דאין הורגין אותו רק חייב מיתה וזהו דפשט הירוש' מקטן דאף דאין שייך בו מיתת ב"ד מ"מ מיקרי רודף. ה"נ זה דאם הרגו אין ממיתין אותו מ"מ הוי רודף וה"נ כן הא יכול לפרוש אך י"ל דעכשיו אנוס הוא דיצרו אנסו וכעין דאמרינן בכתובות ד' נ"א ע"ב וד' נ"ג ע"א וד' נ"ד ע"א ועיין תוס' שבועות ד' י"ז ע"ב דגם גבי בועל אמרינן זה ע"ש בד"ה אי וכ"כ בזה. והנה אם זה הוה רק גדר קנס או יש עליו חיוב מיתה ונ"מ אם פטור אממון כשהזיק אם יש עליו שם חייבי מיתות עיין במה דפליגי רבינו ז"ל עם הרמב"ן בס' המצות בשורש ג' ע"ש, ועיין בירושלמי ספ"ח דסנהדרין גבי רוצח שגלה לעיר מקלט והיה משבר כלים אם פטור משום דהא אם הרגו עכשיו גואל הדם פטור ומיקרי עדיין בר חיוב מיתה ואף דבעינן שיזיק בשעת שעובר זה רק גבי מיתת ב"ד דשוב כ"ז שלא נגמר דינו אין עליו חיוב מיתה עיין מש"כ רבינו פ"ג מהל' גניבה ה"א וירוש' פ"ה דגיטין ע"ש, ועיין בתוספתא ב"ק פ"ט זה הכלל כל שחלה עליו כו' משא"כ גבי גואל הדם דכל שעה ושעה כ"ז שלא נכנס לערי מקלט שייך בו מיתה ועיין בתוספתא שם דהחובל בחייבי גליות חייב ולא הוה כמו גבי חייבי מיתות ב"ד לאחר גמ"ד ועיין ערכין דף ו' ע"ב ע"ש וסנהדרין דף פ"ה והנה בירושלמי ב"ק ספ"ד הוה מחלוקת גבי עבד שיוצא ליהרג דר"י ס"ל דאם נמצאו עדיו זוממין זכה בעצמו ע"ש ועיין בגיטין ד' י"ב ע"א מבואר דעבד שהרג בשוגג עדיין שם עבד עליו ומעשה ידיו לרבו ועיין סנהדרין ד' י"ט ע"א גבי עבדא דינאי מלכא ע"ש וצ"ל דהירושלמי שר"ל דפטור מלשלם גבי שבר הוא משום דעושה ברשות עיין ב"ק דף ל' וד' ל"ב וכן גונב את הקסוה דהיינו כלי שרת דיש בזה דין מעילה ג"כ עיין למעלה דף י"ט דהוה מחלוקת אם יצא לחולין גבי כלי שרת אך י"ל דזה קאי אכהן והוה כמו גזבר לזה כמש"כ התוס' בכ"מ, ועיין בספרי פ' קרח ואתה ובניך כו' זה עון המסור לכהנים הל' כה"ג: והבא על בת ג"ת כו'. עיין בפה"מ לרבינו סנהדרין פ"ט דרק עובדת ע"ז משמע אף אם לא קבלה עליה בפני ב"ד שלא לעבוד וכמו בזמן שאין היובל נוהג דאין מקבלין ג"ת כמבואר לקמן בפ' י"ד וכ"מ. והנה באמת נראה דזה ג"כ פשיטות רש"י בקדושין ד' כ"ב גבי שלא ילחצנה במלחמה וכמש"כ התוס' שם בסוף הדבור בשם הירושלמי לאחר כל המעשים ור"ל כך כר"ע דס"ל ביבמות דמ"ח ע"ב אביה זה ע"ז וכמש"כ שם הריב"ן בתוס' ור"ל שתעשה ג"ת וקודם לכן אסור משום דזה לא התירה התורה והך קיבלה עליה דשם דף מ"ז ר"ל גירות גמורה ומ"מ אין זרעה מתייחס אחריו וא"ש מ"ש התוס' בקדושין הנ"ל מהך דתמר, וגם דהא בלא קבלת ג"ת אסור לקיימה ועיין מש"כ רבינו בפ"ח מהלכות מלכים ה"ט. אך י"ל דאשה שאני כמש"כ רבינו שם בפ"ו ה"ד. וגם נ"מ אם בשעת מלחמה כבשה לשם קנין וא"כ הוה שלו ואז אסור לבוא עליה דמדברי רבינו שם משמע דהוה כעין הך דחולין ד' י"ז דאף איסורים התיר להם בשעת מלחמה וזה רק שלל דידהו כמבואר בחולין ד' י"ז משא"כ כשכבשה וקנה אותה אז אסור בה ועיין בדברי רבינו שם בהל' ו' דמשמע דהך לאו דלא תתעמר בה הוא אם לא רצתה להתגייר וכמבואר בספרי פ' תצא אפילו אחר מעשה יחידי ר"ל אחר ביאה דהיינו לאחר קבלת ג"ת, אך עיין במש"כ רבינו בהל' אישות פ"ו ה"י דנקט שם וכן המקדש יפת תואר על תנאי שיתעמר בה כו' דמשמע דרק אם קידשה אז אסור להתעמר דאל"כ מה זה ענין תנאי להקדושין הא בלא הקדושין ג"כ אסור להתעמר בה ובמש"כ א"ש דאם לא נתכוון לקנותה בשעת מלחמה אז מותר לבוא עליה אף אם עדיין לא קיבלה עליה דין ג"ת ולכך אחר ביאה מותר להתעמר בה אח"כ אם לא תרצה לקבל עליה דין גירות ויכול להשהותה אצלו י"ב חודש אך מ"מ למוכרה אינו יכול דלא הויא שלו, ועיין מש"כ רבינו בהל' בכורות פ"ו ה"ה ע"ש ובהל' מלכים פ"ח רק אם קיבלה עליה גירות וקדשה אז שייך הלאו דלא תתעמר אבל אם כבשה לשם קנין אז אסור לבוא עליה עד שתקבל עליה דין ג"ת ואז שייך להך לאו דלא תתעמר בה אף שלא קידשה ועיין ביבמות ד' מ"ו ע"א אם צריך לקנין גם טבילה או די בקנין לבדו, ומש"כ רבינו בהל' עבדים פ"ט ה"ה ועי' ביבמות ד' ס"ה גבי אשה דלאו בת כיבוש היא וי"ל דה"ה ג"כ דאינה נקנית בכיבוש ועי' בקדושין דף ב' ע"ב דרכו של איש כו', ועיין בהך דיבמות דף ק' ע"ב התם מאי קא מזהר ליה כו' מוכח דאף הני דלא קיבלו עליהם רק ז' מצות מוזהרין על חתנות ועי' ע"ז ד' ס"ד ע"ב גבי מגע ג"ת וע"ש ברש"י ד"ה ה"ה כנכרי מש"כ כיון דלא מל ומשמע שם דרק משום חשוד ועיין בכורות דף ל' ע"ב גבי גר שחשוד לד"א הוה חשוד לכל התורה אך כאן מה שייך זה הא אין עליו דין ישראל וצ"ל דר"ל דאין לו נאמנות, ועיין במכות דף ט' ע"א דשייך בו דין גלות אך זה רק באותו שקיבל עליו בפני ב"ד ובזמן שמקבלין וכן יש נ"מ גבי נגעים דבגד ג"ת מטמא בנגעים כמש"כ הר"ש פרק י"א מ"א ועיין ברש"י סנהדרין ד' ע"ה ע"א דלא הוה בכלל עמיתך ועי' בירושלמי ביבמות פ"ח ה"א דמצווין על אונאתו אך זה תליא בהך דב"מ ד' קי"א ע"ב גבי שכיר ע"ש, וע"ש ד' ע"א ע"א ובדברי רבינו בהלכות שבת פ"ב הל' י"ב ע"ש דאסור לחלל את השבת:

ו׳

לא פגעו ולא הלקוהו כו'. עי' בה"ה ומשמע מלשון רבינו דאף מכת מרדות הוה גדר כפרה ועיין בהך דברכות ד' נ"ח ע"א בהך דר' שילא ובהך דתענית ד' כ"ד ע"ב ע"ש ועיין מש"כ לעיל בהל' חמץ ומצה. אך י"ל דזה קאי על כהן דחייב מלקות מן הדין משום זונה ועיין במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בפ' י"ב מהלכות שבועות ה"א גבי שבועת שוא כה"ג, ועיין מש"כ רש"י מכות ד' כ"ג ע"ב בד"ה רב אשי דאי בלא התראה נשאר עליו הכרת ע"ש ובסנהדרין ד' פ"א ע"ב דגברא בר קטלא הוא ואף דלקה דנפטר ידי כרת עמש"כ רבינו בפה"מ מכות פ"ג דצריך ג"כ תשובה להמלקות ואז נפטר ומש"כ במסכת סנהדרין פ"ט במה דמחלק בין מיתה בידי שמים לכרת ע"ש ועיין מש"כ רבינו בפ' י"ח ה"ה דמ"מ מכין אותו מכת מרדות, ועיין ב"ק ד' ק"ו דרק אם ב"ד מחייבין אותו שבועה אז קונה, ועיין בהך דב"מ ד' כ"ו ע"ב ואע"ג דחזרה לאחר יאוש כו', ועיין מש"כ התוס' ב"ב ד' פ"ח ע"ב ד"ה התם דלא מהני החזרה כיון דעפ"י דין אינו מחוייב ופסול לעדות כמש"כ התוס' סנהדרין ד' כ"ה ע"ב ד"ה סתם ע"ש:

ז׳

עון זה כו' אלא יש בו כו'. נראה דהיינו מה דאמר בגמ' דעירובין ד' י"ט ע"א לבר מישראל שבא כו' ע"ש:

י״א

העבדים כו' לפיכך השפחה כו'. עי' בהך דקדושין ד' כ"א ע"ב ובהך דב"ק ד' כ"ח ע"א דמוכח שם דהוה איסור דאורייתא דאמר עד האידנא היתרא והשתא איסורא, ועיין ברש"י יבמות ד' נ"ה ע"א דמבואר שם דס"ל דהוה חייבי לאוין, אך רבינו לא ס"ל כן, ועיין בסנהדרין ד' נ"ח ע"ב בהך דעבד מותר באמו, ובירושלמי ביבמות פ' י"א מבואר דעבד אסור ע"ש וצ"ל דהך דגמ' דילן ר"ל דקודם שנעשה עבד הקריבות שלו מותר אחר שנעשה עבד דהוה כמו גדר גירות והירוש' ר"ל לאחר שנעשה עבד אז אסור בקרובות שלו ועיין בירושלמי דיבמות פ"ח גבי מצרי דמספקא ליה שם אם בעבדות עלו לו ג"כ לחשבון ג' דורות ועיין ברש"י חולין דף קי"ד ע"ב ד"ה עבד דדייק וכתב רק במין אמו לא באמו ממש ע"ש וכמש"כ ועי' בהך דיבמות ד' צ"ט ע"א ע"ש גבי הטבילן לשם עבדות ולקמן אבאר זה, ועיין במש"כ רבינו בהל' איסורי מזבח פ' ד' ה"ח וה"י שם נקט דאתנן לא הוה רק מחייבי לאוין ומ"מ שפחה הוה אתנן וצ"ל דכיון דאינה בת קדושין הוה דומיא דכותית דהיינו זונה ועיין בתוספתא שם בתמורה פ"ד בהך מחלוקת דר' ור' יוסי בר"י דנקט שם אתנן שביאתן בעבירה, ועיין בתמורה דף ל' ותוס' ב"ק דף ע' ע"ב ונ"מ לענין חלל הבא על הכשרה דאף דביאתו בהיתר מ"מ הא חיללה אם יש בה גדר אתנן ועיין מש"כ בזה בהל' אסמ"ז ע"ש, ועי' תוס' יבמות ד' ט"ז ע"ב וקדושין ד' ע"ה ע"ב דס"ל דשפחה הוה לאו גמור. והך דב"ק ד' כ"ח הנ"ל י"ל דס"ל דמיירי בשפחה חרופה ובהשלמת הזמן של העבדות לא פקע ממנה דין של שפחה חרופה אף לדידיה עי' בירושלמי פ"א דקדושין סה"א דהוה זה בעיא דלא איפשטא לפי גירסתנו א"כ נמצא דהעבד עברי לאחר שיצא נשאר על שפחתו לאו דשפחה חרופה אף לדידיה לעצמו ועיין רש"י סנהדרין ד' נ"ז ע"א ד"ה נהרג עליו אם עכו"ם הבא על שפחה חרופה אם נהרג משום א"א ע"ש וא"כ לפי מש"כ שפחה שילדה בן ובא על אמו חייב וכמבואר בירושלמי פרק י"א דיבמות סה"ד ואף דאמרינן בקדושין ד' ס"ט כל במעי שפחה כבמעי בהמה דמיא ועי' ביבמות ד' ע"ח ע"א זה רק לענין יחוס דידיה עיין לקמן פ' ט"ו הל' ו' ע"ש ונ"מ אם נשתחררה מעוברת וילדה אח"כ דמוכח ביבמות ד' צ"ז ע"ב דגם בשפחה מיקרי אחים ואף דהא קי"ל בקדושין ד' ס"ט ע"א דיכול לשייר העובר שיהיה עבד ועי' בירושלמי גיטין פ"ד דהוה מחלוקת אם שפחה מעוברת היוצאה בשן ועין אם הוה בניה ג"כ בני חורין ע"ש בה"ד ובירושלמי ב"ק פ"ה סה"ו מבואר דאין יוצאין העוברין בשן ועין של אמם וא"כ מוכח דהוה גדר ב' גופים לענין שחרור ע' בהך דתמורה דכ"ה ומ"מ לענין לידה מיקרי אחין וזהו דמקשה בירושלמי דיבמות הנ"ל דכיון דס"ל דגבי עבדים כ"ז שהם עבדים יש עליהם שם בן לאמם השפחה ולכשישתחררו נפקע וא"כ אמאי גבי שפחה מעוברת שנשתחררה חייבין משום אשת אח ולייבם אינם יכולים ותירץ דכמו דגבי זיקה אמרינן בפ"ב דכל שיש בהם שני צדדים א"א לייבם ומ"מ מיקרי אשת אח כמבואר שם בהל' ב' ה"נ גבי שפחה, זהו כונת הירושלמי שם:

כ׳

מצרית מעוברת כו' או מצרי כו'. כן מבואר בירושל' ביבמות כאן בשם ר"ע ע"ש:

כ״א

גר עמוני כו'. עיין בה"ה, אך באמת נראה דט"ס הוא וצ"ל גוי עמוני וא"ש:

כ״ב

מי שנתגייר כו'. עיין בה"ה בשם הרמב"ן דס"ל דאף עכשיו מי שנתגייר מן גרגשי אסור מה"ת בלאו דלא תתחתן ע"ש במלחמות פ"ח דכאן, ועי' בה"ג בהלכות נחלות דמבואר שם דעליהם לא אמרינן הך היתר דבא סנחריב ובלבל כל האומות דלקמן הל' כ"ה ע"ש והטעם נראה כך דנ"מ אם האיסור הוא על האומה וכיון שנתבלבלה האומה הותרה כולם משא"כ היכא דהאיסור הוא על כל יחיד אז לא שייך הך גדר דנתבלבל, ועיין בירושלמי דמאי פ"ב ה"א מה דמקשה שם על הך דאמר ר"א חש למיעוט מעתה גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו שמא מעמון כו' ר"ל כך דהני מינים דתיקנו להפריש מהם דמאי הוה גדר תקנה אף אם אנו יודעים בבירור שכבר נפרש מהם או להיפך, ועי' בירושלמי שם פ"ג הל' ד' דע"י קופה אחת נעשה כל פירות העכו"ם דמאי ועי' בתוספתא פ"א דדמאי דאפילו כולה עכו"ם וישראל אחד מטיל לתוכה נעשה כולה דמאי ועיין בפ"ב דמכשירין ה"י מבואר שם ג"כ כן ור"ל דזה הוה כך תקנה להפריש דמאי בכגון זה ור"א ס"ל בירושלמי שם דלעשות תקנה אף למיעוט שלא לחוש אין עושין דרק ע"י סיבה אז אמרינן דלא חיישינן למיעוטא ולא לעשות תקנה ועיין מש"כ התוס' כתובות ד' כ"ח ע"ב גבי בית הפרס ועיין בתוס' ע"ז ד' ל"ד ע"ב ד"ה אי אמרת ובמש"כ הר"ן ז"ל שם בשם הראב"ד, ועל זה יקשה דא"כ איך מקבלין גר ר"ל כך דנהי דאם נתגייר מותר לו לישא אשה ישראלית דאזלינן בתר רוב אך מ"מ היאך מקבלין אותו לכתחלה דע"י זה יהיו נצרכים לומר דלא חיישינן למיעוטא דכ"ז שלא נתגייר אין עליהם שם עמוני כלל דגבי עכו"ם אין שום נ"מ וכן כה"ג גבי מעשרות דכ"ז שהם ביד עכו"ם לא שייך עליהם כלל זה השם דודאי או דמאי ולכך על ידי שתקנו דהלוקח מן העכו"ם מפריש דמאי בזה עושים לבטל המיעוט וגם מה שמפרישין תחלה תרומת מעשר כמו גבי דמאי וה"ה להיפך לשיטת חכמים בזה לא שייך לומר דאזלינן בתר רובא דכ"ז שהוא ביד העכו"ם אין שום נ"מ, ועי' בהך דברכות ד' כ"ח ע"א דאמר שם דאזלינן בתר רובא. והנה בתוספתא דדמאי הנ"ל אמר שם רק על אוצר ע"ש וזהו ג"כ משום דשם עדיין אין עליו שם של חיוב למעשרות וגם הוא מקום העשוי למכור משא"כ בדבר שיש עליו נ"מ קודם שנפסק הדין כמו גבי כנענים דיש נ"מ עד שלא נתגייר וגם יש פסול עליו קודם הגירות לשיטת רבינו בזה שפיר י"ל דאזלינן בתר רובא ומיעוטא בפרטים ועיין במה דפליגי במס' מכשירין פ' ב' ר"י ורבנן אם אזלינן בתר רוב המין או בתר רוב הפרט גבי תינוק מושלך וגבי פת קיבר ע"ש דחכמים ס"ל דבזה לא אזלינן בתר רוב הפרט רק בתר רוב המין וה"נ אזלינן רק בתר רובא דעלמא ומהם יכולים להתגייר ולישא אשה אף דרוב הפרטים י"ל דרובא מהני דאסורים לבוא בקהל וכן ס"ל לר"י בדמאי פרק א' הל' א' גבי שיתין ורימין דאזל בתר הפרט וע"ש בירושל' מה דמקשה על ר"ל דס"ל דהמשנה לא קאי רק על מקום דהוה רק דמאי ושם התקנה לא הוה על הפרט רק על המין כמבואר שם בפ' ב' הל' א' א"כ אמאי אזלינן בתר רוב פרטים ועי' בשביעית פרק ה' מ"א דר"י ס"ל ג"כ כזה גבי הפרסאות ע"ש בירושלמי והרי עמך בטבריה כו' ור"ל ג"כ כה"ג דאזלי לשיטתייהו במכשירין ובדמאי ועיין בירושלמי עירובין פרק ה' הל' א' מה דאמר שם ר"ש יכולני לעשות כו' ע"י מערות ובורגנין ואמר שם דזה רק להילוך ר"ל לענין סיבה שיכולים להלך ע"י זה והוה כתוך התחום אבל לעבר ר"ל לעשות את העיר ולעברה ע"י זה דזה הוה בגדר תקנה זה אין עושין ע"י הני דברים וא"ש מש"כ רבינו בהלכות שבת פרק כ"ז הל' י"א ואם כלתה מדתו במקצת דהיאך אפשר זה כיון שהחשיך חוץ לתחום המדינה ובזה א"ש דלהלך שפיר מצרפינן הני מערות ובורגנין אבל לא לעברם ועיין בירושלמי שם דיש מ"ד דאין העיבור יכול להיות גדול מהעיר עצמה ע"ש ובזה י"ל כונת הגמ' עירובין ד' נ"ט ע"א ובלבד שלא ירבה כו', ועי' בירושלמי ביבמות פ' ז' הל' ז' דרב דס"ל עכו"ם ועבד הבא על ב"י הולד כשר מ"מ אם הוא פסול לבוא בקהל מודה הרי דגם קודם גירות יש נ"מ. אך י"ל דהירושלמי לשיטתיה אזיל דס"ל כס"ד כאן ד' ע"ו דהאיסור הוא קודם גירות:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות איסורי ביאה פרק י״ב

א׳

אזהרת קז שלא להתחתן בגוים דכתיב לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך. וא' ישראל שבעל גויה דרך אישות או ישראלית לגוי לוקין מן התורה כדילפינן למלקות לכולהו לאוין פ"א מהלכות י"ט. ואחד שבעה אומות וא' כל האומות באיסור זה דאע"ג דקרא בה' עממין מיירי הא כתיב כי יסיר את בנך לרבות כל המסירים ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות כדכתיב לא תתחתן בם. וכהן הבא על הגויה חייב עליה משום זונה כיון דאין קידושין תופסין בה וילפינן מזונה ישראלית במה מצינו מה זונה ישראלית בלאו אף זונה גויה בלאו.

ד׳

כל הבועל גויה בפרהסיא לעיני עשרה מישראל או יתר אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין ודבר זה הלכה למשה מסיני וראיה לדבר מעשה פנחס בזמרי. ואין הקנאי רשאי לפגוע בהם אלא בשעת מעשה כזמרי שנאמר ואל האשה אל קבתה אבל פירש אין הורגין אותו ואם הרגו נהרג עליו כיון דהוה פטור שלא בשעת מעשה כדאמר. ואין מורין לו שלא נאמרה אלא למקנא עצמו ואינו נמלך ולא עוד אלא שאם נשמט הבועל והרג לקנאי כדי להציל עצמו מידו אין הבועל נהרג עליו שהרי רודף הוא. ונראה דדוקא נשמט והרגו לקנאי פטור דכיון דנשמט ופי' לא היה הוא חייב שלא נאמרה הלכה אלא בשעת מעשה אבל אם בשעת מעשה בלא פרישה הרגו לקנאי נהרג דהא חייב היה כיון שהיה עושה מעשה. (ובת) גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז אינו בכלל דין זה. לא פגעו בו קנאין ולא הלקוהו ב"ד עונשו מפורש מדברי קבלה שהוא בכרת דכתיב כי חלל יהודה וגו' ובעל בת אל נכר יכרת וגו'.

ז׳

והבן הבא לו מן הגויה אינו בנו אלא בנה דכתיב כי יסיר את בנך מאחרי ולא כתיב כי תסיר את בנך דבנה לאו בנך מיקרי.

ט׳

גוי הבא על ישראלית אשת איש נהרג עליה דכתיב בבני נח הנך מת על האשה והיא בעולת בעל וכתיב בעריות איש איש אל כל שאר בשרו מה ת"ל איש איש לרבות את הגוים שמוזהרים על העריות כישראל והיינו בעריות דידן דבעריות דידהו באשת איש הוי בסיף דכל מיתת בני נח אינה אלא סיף ואפנויה אינו חייב אבל ישראל הבא על גויה בזדון הרי זו נהרגת מפני שבאת לישראל תקלה על ידה כבהמה דכתיב הן הנה היו לבני ישראל וגו' וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו.

י״א

עבד ושפחה נראה דביאתן אסורה בישראל מן התורה אפילו לפי' הרב שאינם בכלל לא יהיה קדש וכו' מדהתיר הכתוב מסירת שפחה כנענית לעבד עברי משמע דאי לאו עבד עברי אסורה לו דהוו עם הדומה לחמור והכאת מרדות הוא שכתב שהוא מדברי סופרים אבל האיסור הוא מן התורה כדאמר דהכי משמע לישנא דנקט הרב ז"ל מפני שאין בו מלקות מן התורה משמע דעונש הוא שאין בו מן התורה הא איסור גופיה הוי מן התורה. והבן מן השפחה הוא עבד כדכתיב האשה וילדיה משמע דולדה כמוה ולא נאמרה הלכה אלא בבועל ארמי' לא בשפחה דכיון שטבלה לשם עבדות אינה גויה.

ט״ו

נתערב וולד ישראלית בולד שפחה כל א' מהם ספק עבד וכופין בעל השפחה ומשחרר את שניהם כיון דאינם יכולין לישא בת חורין ולא שפחה משום ספיקא ורמי עלייהו מצות פריה ורביה משום הכי כפינן לרב ואם בן האדון הוא לכשיגדלו ישחררו זה את זה בלי כפיה דכל חד ניחא ליה דלא ליהוי ספק עבד. היו שתיהן בנות הרי הן ספק שפחות והבא על כל אחד מהם הוולד ספק עבד. וכן נתערב ולדה בולד גויה מטבילין שנים לשם גרות וכל אחת מהן ספק גיורת.

י״ז

כל הגוים כשיתגיירו ויקבלו עליהם כל המצות שבתורה והעבדים כשישתחררו הרי הם כישראל לכל דבר דכתיב הקהל חקה אחת לכם ולגר וגו' ומותרים ליכנס בקהל ה' מיד כיון דהוו בכלל קהל ה' והכניסה בכלל קהל ה' היא גר לישא ישראלית וגיורת שתנשא לישראל: אזהרת קח שלא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'. והרי הן כישראל לכל דבר כשיתגיירו אלא לענין ביאה בקהל דכתיב לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' והלכה למשה מסיני שהעמוני זכר ומואבי זכר הוא שאסור לעולם לישא ישראלית אפילו בן בנו עד סוף העולם אבל עמונית ומואבית הותרת מיד כשאר האומות דכתיב על דבר אשר לא קדמו אתכם וגו' אשר שכר עליך וגו' איש דרכו לקד' ולשכור ואשה אין דרכה לא לקדם ולא לשכור ולהכי לא נאסרה:

י״ט

אזהרת קט שלא להרחיק אדומי מלישא בת ישראל אלא עד ג' דורות דכתיב לא תתעב אדומי וגו': אזהרת קי שלא להרחיק מצרי מלבא בקהל לישא בת ישראל אלא עד שלשה דורות שנאמר לא תתעב מצרי כי גר היית וגו' בנים אשר יולדו להם דור ג' וגו' מצרי ואדומי אחד זכר ואחד נקבה דור א' ודור שני לגיורות אסורין לבא בישראל ודור ג' מותר דכתיב דור ג' ולא דור ראשון ושני ואף על גב דכתיב בנים בקרא דמשמע ולא בנות כיון דתלאן הכתוב בלידה דכתיב אשר יולדו כל הנולדים להם ואפילו נקבה במשמע.

כ׳

מצרית מעוברת שנתגיירה בנה שני דכתיב אשר יולדו וכתיב להם דמשמע מהם מנה ראשון ושני והוה אמינא מצרית מעוברת שנתגיירה חד דרא כתב רחמנא אשר יולדו דמשמע דכל לידה דמגירות ואילך חד דרא היא דמגירות הוא דמנינן דור ג' דכתיב דורות וכתיב בנים אם נאמר בנים ולא נאמר דורות הייתי אומר גר שנתגייר מצרי ונולדו לו שלשה בנים בן אחד ושני יאסרו והג' מותר לכך נאמר דורות לאשמועינן דכל בניו אסורין ובני בניו מותרים ואם נאמר דור שלישי ולא נאמר בנים הייתי אומר לאותם ישראלים העומדים בהר סיני הוא אומר דור ג' שלכם יבא לכם בקהל כלומר בכם ובבניכם אסורין מצרי ואדומי אבל בבני בנים מותרים ומשם והלאה מותרים מצריים ואפילו גר ראשון לכך נאמר בנים דבבנים דידהו הוא דמנינן שלשה דורות משעת גירותן. מצרי שני שנשא מצרית ראשונה או ראשון שנשא שנייה הולד שני שנאמר בנים אשר יולדו להם הכתוב תלאן בלידה ואי אפשר ללידה בלא אב ואם אלמא בעיא שיהא שלשה לאב ואם וכל שאינו שלשה לשניהם אינו מותר וממשמעות יולדו ילפינן איסור נקבות ושיהיה שלשה לשניהם.

כ״א

עמוני במצרית או מצרי בעמונית הולד הולך אחר הזכר. דתניא מנין לאחד מן האומות שאינו משבעה אומות ואינו בכלל לא תחיה כל נשמה שבא על כנענית והוליד בן שאתה רשאי לקנותו בעבד ואי אתה מצוה להמיתו דשדינן ליה בתר אבוה שנאמר וגם מבני התושבים הגרים וגו' שבאו מאומות אחרים ונעשו אבותם תושבים במקומכם יכול אפילו א' מן הכנענים שבא על א' מן האומות והוליד בן שאתה רשאי לקנותו בעבד ת"ל אשר הוליד בארצכם מן הנולדים בארצכם שאמו מארצכם וילדתו שם ולא מן הגרים בארצכם שנולד במקום אחר שאמו משאר אומות ואח"כ בא לגור אצל אביו בארצכם דרך אשה להיות במקומה ודרך איש ליגלות הילכך הנולדים בארץ ודאי אמו מז' אומות אבל הנולדים במקום אחר ודאי אמו משאר אומות ומסתברא כי מיעטינהו קרא מעבד היכא דאביו כנעני דהולד הולך אחר הזכר כדאמר. נתגיירו הלך אחר הפחות דכיון דילפי' דבגיותן הלך אחר הזכר בין שיהא פגום שבשניהם או לאו משמע הא אם נתגיירו אזלינן בתר הפגום שבשניהם והכא נמי כתב להם דמשמע הלך אחר פיסולין.

כ״ב

מי שיתגייר משבעת עממים אינם אסורים מן התורה לבא בקהל דקרא דלא תתחתן בם בגיותן משמע לפי' הרב ז"ל.

כ״ה

ד' אומות האסורין לבא בקהל נתערבו בכל האומות שבעולם שהם מותרים לבא בקהל שהרי הותרו הכל שכל הפורש מהם להתגייר חזקתו שפי' מן הרוב דאזלינן בתר רובא מדאוריתא דכתי' אחרי רבים להטות:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות איסורי ביאה פרק י״ב

י׳

אבל ישראל הבא על עו"ג כו' ה"ז כו' מפני שבא לישראל תקלה על ידיה כו': הנה על שיטת רבינו דהלכה כפי לישנא קמא דרבא דבגיותן אית להו חתנות, קשה לי בשמועה דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד [בימים הקדמונים] דמקשו אביי ורבא על הא דאמרו הגדילו יכולין למחות מכתובה וקנס דיהבינן להו דאזלה ואכלה בגיותה, ואיך לא מקשו הא אם ימחו הלא אשתכח דגוים הן והבא עליהן עובר בלאו דלא תתחתן בם ואיך לא חיישי ללאו הכתוב בתורה, אם לא דנדחוק לומר דכשהן תחת בעליהן ודאי לא חיישינן שמא ימחו, רק כתובה תקנו דלכי נפקא מבעלה יהא לה כתובה וזה מצוי כשאינה תחת בעלה תמחה ותחזור מגיורתה וזה דחוק, או משום דלממון קיי"ל דאין הולכין בממון בתר רובא להוציא ממון מחזקתו חייש טפי אף שאינו מצוי, ומצאתי להקדמונים בשיטה שהרגישו בזה והלכו בדרכים כאלו יעו"ש, ובאמת אף אם נאמר דרק בגיורתן אית להו חתנות, ג"כ קשה הא הוי כבפרהסיא וקנאין פוגעין בו [בזמן הבית] ואיך לא חייש שמא תמחה. אולם לפי דעת רבינו דהיא נהרגת [בזמן הבית], א"כ לא תחזור ותמחה דהלא אז תהרג מחמת שבא עליה ישראל, אך א"כ מאי מקשו אביי ורבא הלא לא תמחה משום זה דתהרג משום שבא עליה ישראל. ואם נאמר דרבינו סבר דזה לא הוי רק בפרהסיא וכמו בנות מדין בעצת בלעם דהיה בפרהסיא ואז תהרג אם בא עליה ישראל יהיה שפיר קושית רבא מקנס דאין כאן עשרה מישראל רק עדים לבד וא"כ חייש שמא תמחה, אבל בדאביי דמקשה מכתובה הלא אז היה בפרהסיא דהכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה ואפ"ה חייש שמא תמחה, קשה לכאורה. אמנם רבינו לא אמר רק אם בא בזדון לא כן הכא דבא בהיתירא דהיה סבור שלא תמחה ונמצאת גיורת למפרע דזכות הוא לה ועדיפא טפי משוגג. הגם דרבא סובר בפרק ד' מיתות גבי בהמה דקלון לחוד נהרגת דפשיט מבן ט' הבא על הבהמה ולדידיה אפשר גם בעו"ג נידונית אם בא עליה ישראל, ולפ"ז הו"מ לומר גבי כתובה כיון דבפרהסיא הוי תו אם תמחה ויתבטל גירותה למפרע תהרג [בזמן הסנהדרין] לכן לא חייש שמא תמחה ולכך לא פריך מכתובה. אמנם הגמרא אמר טעמא אחרינא. אולם הדבר פשוט, דרבינו כתב בפ"י מהלכות מלכים דכשימחה הוא כגר תושב בלבד ובגר תושב ודאי אינה נהרגת הגיורת אם בא עליה הישראל וזה ברור. וטעם דבריו שלאחר שמחו הרי הן כגרי תושב משום דבגר תושב אמרו לשיטת רבינו בפ"ז מהלכות מלכים דכופין אותן לקיים שבע מצות ולקבל אותן עליהן [בימים הקדמונים], וכיון דאיתא ע"י כפיה ובפרט בהנך דלא שייך טעם דברי רבינו בהלכות גירושין סוף פרק ב', לכן מועיל קבלה דקטנים הואיל ואיתא בע"כ, ולא שייך על זה שימחו, רק על גירות דמצד זכיה מועיל מחאה דילהו וכמו בכל זכות בצווח מעיקרא ודוק: ומה שכתב רבינו דבגר תושב אין קנאים פוגעין אם בא ישראל על בתו (ובפהמ"ש דייק מדכתיב ובעל בת אצל נכר כו'), קצת סעד מהא דאיכא דאמרי בע"ז (דף ס"ד) אליבא דר"ש דשרי יינו בשתיה, ואם הוי בנותיו כבנות עו"ג דקנאים פוגעין בהם איך נגרע בזה דיינן משום בנותיהן, ופוק חזי באגדת חלק גבי בנות פעור ועדיין לא נאסר יינו של עו"ג עיי"ש, לזה מסתברא דקיל לגבי קנאים פוגעין בהן בפרהסיא. ולפ"ז א"ש הא דמפלפל אם גייר שלמה לבת פרעה, ותיפוק ליה הא הוה בפרהסיא, ובזה ניחא דהואי גר תושב שקבלה ז' מצות ופשוט:

י״ט

מצרי ואדומי כו' ודור שלישי מותר: הנה בירושלמי פרק הערל בעי עבדים מהו שיעלה להן דורות, היך עבידא גר עבד עמוני שנשא לגיורת שפחה מצרית, לאחר שלשה דורות נתגיירו אין תימר עבדים עלו להן דורות מותרין מיד אין תימר לא עלו להם דורות זכרים אסורים איסור עולם ונקבות מותרות לאחר שלשה דורות. פירוש דאם עלו להן דורות הנקבות מותרות מיד, ואם לא עלו להם דורות, הנקבות אסורות עד לאחר שלשה דורות, והא דאמר דהזכרים אסורים איסור עולם בעי עיונא דהא שפחה ולדה כמותה וכאן מאי איכפת לן שהאב עבד עמוני, כיון דולדה כמותה אינו מתיחס אחרי אביו כלל. אולם נראה נא בעמוני שנשא מצרית בגיותו איך הדין בולד הנולד. ובבבלי אמר ר' יוחנן באומות הלך אחר הזכר, נתגיירו הלך אחר הפגום שבשניהם, ומפרש מאי באומות הלך אחר הזכר לענין הלאו דלא תחיה כל נשמה. וצריך להבין אמאי לא מפרש כדמפרש הא דנתגיירו הלך אחר הפגום שבשניהם לענין מצרי שנשא עמונית בעודו בגיותו, ועל כרחין דלענין זה הוי ולדה כמותה דאין אב לעו"ג, ורק לענין ל"ת כל נשמה הלך אחר הזכר: אבל מה נעשה שבירושלמי פרק הערל הלכה ג' מייתי הך דא"ר יוחנן עממין זה בזה עד שלא נתגיירו זכרים אסורים איסור עולם ונקבותיהן מותרות מיד, נתגיירו זכרים אסורים איסור עולם ונקבותיהן מותרות לאחר שלשה דורות, חזינא דהלך אחר הזכר ואם עמוני נשא מצרית הנקבה מותרות מיד. ולפ"ז צריך בינה בשפחה שנשאת לעבד ומהם אחד מצרי ואחד עמוני, וילדו בת ונשתחררה מהו, מי אזיל הולד בתר הזכר והוי עמונית ומותרת מיד, או אזיל בתר הפגום והוי מצרית ואסורה עד שלש דורות, וכן אם העבד מצרי אם נימא דאם ילדו זכרים אינם אסורים רק עד שלשה דורות אע"ג דהשפחה עמונית. ולדברי הירושלמי בהא דאומות הלך אחר הזכר דלענין פסולי יוחסין קא מיירי, א"כ כמו דגוי עמוני שנשא מצרית הולד שנולד אם היא נקבה מותרת מיד ולא אמרינן דולדה כמותה, כן בשפחה ועבד הלך אחר הזכר, וטפי חזינא לר' אליעזר בסוף פרק האומר בקדושין גבי ממזר שנשא שפחה דהולד עבד וממזר, ואם ישא ממזר נכרית הוי הולד עו"ג גמור אף לר"א. אולם מדברי הירושלמי בפרק אלמנה לכ"ג ה"ז דמוקי בעו"ג פסול ועבד פסול והיינו כר' אליעזר דסבר הולד עבד וממזר כן הולד מן הנכרית עו"ג וממזר וא"כ הבת שנשאת לפסול הזה וילדה הולד הוי ממזר כאביו, ועד כאן לא מכשיר רב רק בעו"ג ועבד הבא על בת ישראל דמאיסור זה לא נעשה הולד ממזר, משום דלא תפסי קדושין לכו"ע כמבואר טעמו בירושלמי קדושין סוף פ' האומר, יהיה איך שיהיה גבי עבד ושפחה צ"ע למאי דומה לפי המתבאר מהירושלמי דיש חילוק בפסולי יוחסין בין עו"ג לגר: והנראה דגם בעבד ושפחה כן הוא, דאם מונין בהן דורות, חזינא דלענין יוחסין הוי כמו נתגיירו דהלך אחר הפגום, כן הכא הלך אחר הפגום, דכמו דחשיבי כנתגיירו לענין מנין הדורות, כן לענין הלך אחר הפגום, ואם אין מונין בהם דורות דהוי לענין מנין הדורות כמו בגיותן, גם לזה הוי כמו באומות דהלך אחר הזכר, אע"ג דמקרא דהאשה וילדיה תהיה לאדוניה נפקא לן דולדה כמותה, כן נפקא לן דבעו"ג אין בנך קרוי בנו אלא בנה, ואפ"ה ע"כ זה דוקא בעו"ג שילדה מישראל הא באומות הלך אחר הזכר, כן הא דנפ"ל בשפחה דולדה כמותה הוא דוקא בולדה מישראל אף ע"ג דשפחה אין לו חייס לעבד וכדאמר בפרק הפרה חמרתא מעברתא אזיקתא מינך, והולד שייך לאדון השפחה לא לאדון העבד, ועבדים לאו בני נחלה נינהו אף ע"ג דנכרי יורש את אביו דבר תורה כדאמר בנזיר בריש פ' הכותים [עיי"ש בשיטה] בכ"ז לענין יוחסין דמי לעו"ג, ואם נימא דלא עלו להן דורות הוי כעו"ג שעדיין הן בגיותן ואזלינן אחר הזכר והעבד הא הוי עמוני, לכן הנקבות מותרת מיד והזכרים אסורים איסור עולם, ואם נימא דעלו להן דורות והוי כמו נתגיירו אז הלך אחר הפגום והזכרים אסורים לעולם והנקיבות אינן מותרות אלא לאחר ג' דורות. ולפ"ז הגירסא שלפנינו עיקר, אין תימר עבדים עלו להן דורות, הזכרים אסורים איסור עולם ונקיבות מותרות לאחר שלשה דורות שהיו בעבדותן אבל אין תימר דלא עלו להן דורות הלך אחר הזכר והנקבה הראשונה היינו בת העבד העמוני אעפ"י שאמה שפחה מצרית מותרת ולא בעי שלשה דורות, ודיקא נמי דזה כוונת הירושלמי, דאם רק לענין מנין הדורות בעי הו"ל למינקט בעייתו בעבד מצרי שנשא שפחה מצרית, ומדנקט בעמוני שנשא מצרית ע"כ כוונתו לכלול גם זה אם הוי כמו נתגיירו והלך אחר הפגום או הוה כמו באומות והלך אחר הזכר, והא תליא בהא דאם מונין להם דורות דמתחלת ביאתו לגירות מונין הדורות. הארכתי בזה לפי שלא ראיתי לקדמונים שידברו בזה: אולם מסוגית הבבלי מוכח דבשפחה ועו"ג הולד כמותה ולכך לא מפרש הך דבאומות הלך אחר הזכר רק לענין ל"ת כל נשמה ועיין רש"י שכתב באומות בשבע אומות וכו' הלך אחר הזכרים, ודוקא ר' אליעזר דס"ל דממזר שנשא שפחה הולד עבד וממזר וסבר דאע"ג דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה אתא לו אפקיה דהלך אחר הפגום, לדידיה אפשר בעמוני שבא על מצרית דהולד עבד דאמו שפחה הוי ועמוני כאביו דהלך אחר הפגום, ולענין הבעיא דאם מונין לעבדים דורות נראה לפשוט מהא דאמר בבבלי אי לאו דאר"י דמצרית אסורה לא מצא ידיו ורגליו בבהמ"ד דמצרי שלישי איך יכול להיות דמצרי ראשון אסור במצרית יעו"ש. ולפ"ז אם נאמר דעבדים מונין להם דורות משכחת שפיר בעבדים, שעבד שהוא מצרי נשא שפחה מצרית והיה כן ג' דורות והדור הג' נשתחרר ומותר לבוא בקהל, אבל אם נימא בזה דבשפחה הוי ולדה כמותה, א"כ שפיר מקשה דהא בהך קרא כתיב דור שלישי יבוא להם, ודריש מלהם דהלך אחר הפגום ואם אביו עמוני אסור לעולם, ובשפחה אעפ"י שהעבד הוי עמוני הלא הולד כמותה, וע"כ דבגרים גמורים משתעי קרא, וא"כ איך יכול ליטהר, אבל לפי המתבאר מירושלמי דאם מונין דורות הוי כמו נתגיירו דהלך אחר הפגום, קשה דלוקמי קרא דדור שלישי יבא להם בעבדים ויש ליישב ודוק: ולכאורה איכא למיפשט הבעיא דירושלמי מקראי דדברי הימים א' ב'. ולא היה לששן בנים כי אם בנות ולששן עבד מצרי ושמו ירחע ויתן ששן את בתו לירחע עבדו לאשה ותלד לו את עתי כו', וא"כ היו כל הנשואין באיסור והשני היה באיסור, ובפרט למאן דאמר דכל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר, א"כ היו כולם ממזרים, ועל כרחין דעבדים עלו להן דורות והיה העבד ששן מצרי דור שלישי ומותר לבוא בקהל לכשנשתחרר ועיין מפרש שם ודוק: ומה שרציתי לומר דמשמעות הבבלי מורה דלא כהירושלמי, מלשון רבינו שכתב כאן זה הכלל באומות הלך אחר הזכר מוכח דקאי גם לענין פסולי יוחסין, וכן כתבו במפורש הטור והשו"ע סימן ד' ס"ז. ולבי אומר לי שבדברי רבינו נפל ט"ס וצ"ל עו"ג עמוני שנשא מצרית הולד עמוני עו"ג מצרי שנשא עמונית הולד מצרי זה הכלל באומות הלך אחר הזכר, דלפי הגירסא שלפנינו א"כ הא דנקיט הולד עמוני על זכר לחודיה קאי, והא דמסיים הולד מצרי על נקבה קאי, והו"ל בשניהן דהזכר עמוני והנקבה מצרית, וברור דצ"ל עו"ג, ולפלא על המגיד שקיים הגירסא הישנה, והאמת יורה דרכו ודוק: והנני לבאר דברי הירושלמי פרק הערל על הא דאמר ר"ש קו"ח ומה במקום שאסר הזכרים איסור עולם, התיר הנקבות מיד, מקום שלא אסר הזכרים אלא עד ג' דורות אינו דין שנתיר הנקבות מיד. א"ל אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה, א"ל מקרא אני אומר, ע"ז בעי מה היה להן להשיב ר' אבהו כו' הרי בת בנו ובת בתו ה"ה אסורים עד שלש דורות אחד זכרים ואחד נקיבות כו' אמר ר"ל בעי משיבין דבר שהוא ממזר על דבר שאינו ממזר (וכן הוא בבבלי יעו"ש) ר"ח כו' משיבין דבר שהוא כרת על דבר שאינו כרת, א"ל לא כי הלכה אני אומר כו' ר' יעקב ב"א בשם ר"י דור אחד עשר שבממזר כר"ש כשר ולא דרש עשירי. ופירושו, דמש"ה הוי התשובה תשובה מעליא לולא קרא וההלכה, משום דאיכא למימר ממזר יוכיח שאין איסורו איסור עולם רק עד עשרה דורות, ואפ"ה אסורים אחד זכרים ואחד נקיבות ולא מצית למימר תו אין משיבין דבר שהוא בכרת, דבממזר שנשא בת ישראל ליכא כרת [וכן בבבלי] וכן ליכא למיפרך משיבין דבר שהוא ממזר על דבר שאינו ממזר, דתמן אמר שפיר דבת בנו ובת בתו חמור טפי שכן אם בא על בת בנו והוליד ממנה הולד ממזר, משא"כ בעמוני ומצרי שאם באו על בת ישראל אין הולד ממזר, אלמא דהאיסור קיל ולכך נתיר בהן הנקבות מיד, אבל כאן בממזר מה שעושה ממזר הוא אינו מצד האיסור דאיסורו אינו רק חייבי לאוין, רק שמוליד בדומה לו ובתר אבא אזיל ברא, וכמו דאיהו הוה ממזר, כן מה שמוליד ממזר, וכן בעמוני ומצרי דולדיהן כמותן אם אביו עמוני הולד עמוני ולא שייך זה בקולא וחומרא, וא"כ יש לומר ממזר יוכיח שאין איסורו איסור עולם ואפ"ה עשה בהן נקיבות כזכרים דמום זר כתיב ואחד זכר ואחד נקבה במשמע, ולא דריש עשירי היינו גז"ש דעשירי עשירי מן עמוני דבהו כתיב עד עולם, וכמו דדריש בספרי וזה אמיתת כוונת הירושלמי לרגיל בו ומעמיק בשמועתו ודוק:

כ״ב

מי שנתגייר משבעה עממין כו' ויהושע גזר עליהם כו': הקדמונים נחלקו בזה, ורבינו סמך על הני שמועות דאין מעמידין דפריך בנותיהן דאורייתא נינהו דכתיב לא תתחתן בם, הרי דהא דכתיב לא תתחתן בם קאי בהיותן עו"ג ולא בשנתגיירו, וכן בקדושין סוף פ' האומר עו"ג דכתיב ל"ת בם לא יהא לך חיתון בהם, ותוספות הגיהו בזה. והא דאמר בסוף פ"ק דכתובות על ברייתא דאיזהו אלמנת עיסה כל שאין בה משום ממזרות ולא משום נתינות ולא משום עבדי כו' ופריך מ"ש הנך דאורייתא חלל נמי דאורייתא, התם שיגרא דלישנא דעיקרו קאי על עבד וממזר דפוסלין בביאתן אלמנותיהן דבר תורה, ואדרבא דמשם מוכחא, דמקשה מ"ש חלל מהני, ולכאורה קשה דרבינו כתב פ"ה מהלכות שחיטה דמשום זה חוששין לספק דרוסה ולא מוקמינן אחזקה כמו כל ספיקי טריפות, מפני שאין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה דכתיב ובשר בשדה טריפה לכן החמירו לאסור הספיקות בדרוסה יעו"ש. ולפי זה נאמר דאלמנת עיסה דהוי ספק ספיקא החמירו בהנך המפורשין בתורה דעבד דפוסל בביאתו בת כהן קרא כתיב ואשה כי תהיה אלמנה וגרושה פרט לעבד שאין לו בה אלמנות וגירושין כו' וממזר ונתין דמכי תהיה לאיש זר נפקא לן דפוסלין בביאתן לכן החמירו לאסור אלמנות ספיקן דאיתחזק בהאי משפחה ספק נתין או ספק ממזר כו' אבל אשת חלל דמה דנפסלה מכהונה אין זה מפורש בתורה רק נפ"ל מהא דאיתקוש זרעו לו, ואף בחללה מאיסורי כהונה אמרו פרק עשרה יוחסין דף ע"ז איזהו חללה שעיקרה מד"ת ואין צריכין לפרש מד"ס כל שנולדה מאיסורי כהונה דסתם חלל הוא ולד שנולד מפסולה לכהונה דכתיב ולא יחלל זרעו כו' עכ"ל רש"י. הרי דמה דכהן אם בא על אלמנה הוא מד"ס שנעשית חללה, וכש"כ הא דחלל פוסל בביאתו דמהיקשא דאיתקש זרעו לו ידענא, דמה הוא מחלל אף זרעו מחלל שאין זה מפורש בתורה, ולכן הקיל בעיסה שנתערבב ספק חלל לישא אלמנתו ומאי מקשה. אמנם לשיטת רבינו דנתינה הוי מדבריהם א"ש, דמכש"כ מקשה דמה בנתערב נתין החמירו כש"כ בנתערב חלל דפוסל דבר תורה, וזה סעד חזק לשיטת רבינו. והא דלא חשיב עמוני ומואבי ומצרי ואדומי, משום דבזה פליגי תנאי אם פוסלין בביאתן בפרק אלמנה לכה"ג ס"ט, ולא מיירי בפלוגתא. ור"ת מחק אלמנת מהגירסא ומפרש דלענין בן ובת יעו"ש ונדחקו בתוספות הא דלא חשיב עמוני כו' יעו"ש ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות איסורי ביאה פרק י״ב

א׳

ישראל וכו'. עיין בכס"מ דרבינו פסק כסלקא דעתא דרבא עיי"ש. ויש לי להביא ראיה לזה מפ"ק דמגילה (סוף דף י"ד) מהא דיהושע נסב לרחב לאחר שנתגיירה. והקשו התוס' דאיך נסבה הא אמרינן בפרק הערל וכו'. ולפי הנ"ל ניחא ונסתלקה קושיית התוס'. ומ"ש שלא היתה משבעה עממים הוא נגד הספרי בהעלותך: ומ"ש דאיך פסק רבינו כר' שמעון דדריש טעמא דקרא ולא קיי"ל הכי. תירץ הרדב"ז (שו"ת ח"ו סימן אלפיים קלא ד"ה תשובה כבר) דלכך הביא רבינו סיוע מעזרא ובזה מתרץ דאמאי היה לוקה כאן על כל מסירים דנפקא מרבויא והא קיי"ל דאין חייבין על רבויא:

י״א

השפחה אסורה לבן חורין. ואל יהי עון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מן התורה וכו' הרי אונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש וגו'. הנה הבית שמואל כתב באה"ע סוף סי' ט"ז שדעת רבינו הוא דאיסור שפחה אינה אלא מדברי סופרים ולא ס"ל כאונקלוס שכללו בכלל לא יהיה קדש דא"כ הו"ל לומר דחייב מן התורה. ואין לומר דרבינו נמי ס"ל כאונקלס והא דלא הוי מחייבין עליה הוא משום דהוי לאו שבכללות דיליף מלאו זה ג"כ איסור פנויה בזנות. דא"כ קשה למה כתב בריש הל' אישות דהיה חייב על הפנויה. וגם בשו"ת נודע ביהודה כתב כן במהדורה תניינא חלק אה"ע סי' ס"א. [וכן הוא דעת מהרשד"ם ושם כתב דאיסור עבד לישראלית לכו"ע הוא מן התורה ודלא כהרדב"ז. ובס' שער המלך מביא ראיה לזה דאיסור עבד לישראלית דאורייתא ולי נראה להביא ראיה מהא דאמר בפרק החולץ (יבמות דף מ"ה) ועבד (בזמן הבית) שהיה בא על בת ישראל הולד כשר ופגום לכהונה מק"ו דאלמנה לכהן גדול שאין איסורה שוה בכל בנה פגום זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום. וא"כ משמע שיש איסור דאורייתא מיהת בעבד כמו באלמנה לכה"ג. ובשלמא הא דחשיב תו התם אע"ג דאיסור ביאתו לאו דאורייתא איכא למימרא דאגב עבד תני ליה כמ"ש התוס' סוף פ"ק דיבמות (דף ט"ז) אלא עבד אי לאו דאורייתא הוא למאי נקיט ליה אלא על כרחך ש"מ דיש בביאת עבד איסור דאורייתא משום שיש בו לאו דלא תהיה קדשה וכן משמע בתוס' שם.] ואין זה מחוור דהא ודאי איסור שפחה לבן חורין הוא דאורייתא כמו שהוכיח במל"מ פ"ג מהלכות עבדים עיי"ש. וכן יש לי להביא ראיה מסוגיא דיבמות (דף נ"ה סוף ע"א) וכן פרש"י שם בהדיא שפחה חייבי לאוין היא דכתיב לא יהיה קדש. וכן משמע בס' החינוך. וכן משמע בגיטין (דף מ') גבי הא דאמר מי איכא מידי דלעבדים לא מעבד איסור פי' להשיאו בת חורין ואיהו עביד איסור שנשא שפחה. וכן משמע מהא דתמורה והעתיקו רבינו פ"ד דהל' איסורי מזבח דין ח' וי' עיי"ש: ועל כן נראה דרבינו נמי ס"ל כאונקלוס דהוא בכלל לא יהיה קדש ומ"ש דאין לוקין עליו מן התורה הוא משום דהוי לאו שבכללות דנכלל בו איסור פנויה. והא דהיו לוקין על פנויה ולא חשיב ליה לאו שבכללות י"ל דס"ל דעיקר קרא להכי אתא ולכך לא חשיב לאו שבכללות אף שנכלל בו ג"כ איסור שפחה. וכה"ג כתב הרב המגיד לעיל בסוף פ"א מהלכות אלו גבי לאו דלא יוכל בעלה הראשון עיי"ש. וכ"כ הכס"מ בשלהי הלכות עבודת אלילים. וכבר כתבו ג"כ התוס' סברא זו ביומא (דף ל"ו ע"ב). וא"צ למ"ש בקרבן העדה שהתרגום אינו דרשא גמורה רק אסמכתא. דאף אם הוא דרשא גמורה אתי שפיר דאין לוקין כמ"ש. ולפ"ז דאיסור השפחה הוא מן התורה לרבינו אתי שפיר מ"ש רבינו לקמן בפט"ו דין ה' גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין שבא על אשת איש אותו הולד אין תקנה. ולא קשיא מ"ש הבית שמואל בסי' ד' ס"ק כ"ח דיהא מותר בשפחה משום תקנת הבנים כמו שכתב רבינו בפרק הנזכר דין ד' גבי ממזר דלא גזרו שלא ישא שפחה משום תקנת הבנים. ולפי מ"ש לק"מ דהא ס"ל דאיסור שפחה הוא דאורייתא לכשר ועל כן לא הותר בה ולד של חציו עבד שבא על אשת איש שאותו צד כשר הוא משא"כ כשהוא כולו ממזר מן התורה מותר בשפחה לגמרי דלא יהיה קדש כתיב והוא קדש כבר ועומד כמ"ש הר"ן. והא דהוצרך לטעם דתקנת הבנים הוא משום דמהאי טעמא לא אסרוהו חכמים בשפחה כמו שאסרו ממזרת לינשא לעבד וכל שכן שלא גזרו על השפחה לממזר מפני תקנת הבנים אבל מדאורייתא בלא"ה מותר מטעם הר"ן. ועל כן גבי ולד דחציו עבד וכו' שלא שייך טעם הר"ן לא התירו איסור דאורייתא מפני תקנת בנים. וכי תימא כיון שאיסור שפחה לבן חורין מן התורה אמאי התירה לעבד (עברי) עיי' הטעם בתשובת רדב"ז (סי' ש"א קל"ד) [ח"ד סימן קפח ד"ה תשובה הדבר וח"ו סימן אלפיים קלד ד"ה תשובה קושיא]: וזה דלא כספר בית מאיר באה"ע סי' ד' שכתב דההיא סוגיא דיבמות (דף מ"ה) לא אזלא אליבא דהילכתא לדעת רבינו דלדידיה ליכא לאו בשפחה ועבד ואיך עביד להו ק"ו מאלמנה אלא על כרחך דס"ל להנהו אמוראי כהתרגום אונקלוס ולא קיי"ל. ולפי מ"ש י"ל דגם הני אמוראי דעבדי הק"ו ס"ל דהוי לאו שבכללות אלא דס"ל דלוקין עליו ולא קיי"ל. ומה שהקשה שם אמ"ש המל"מ פי"ג דרבינו אפשר דס"ל הק"ו והרי לדידיה איכא פירכא יתבאר בסמוך:

י״ז

חוץ מד' עממין בלבד. ומדלא חשב רבינו עמלק משמע דבכלל כל האומות היה שהיו מקבלין אותן בימים הקדמונים כשמתגיירין. וכן יש ללמוד ממ"ש הכס"מ לדעת רבינו בריש פ"ו דהלכות מלכים. ולכאורה קשה דאמאי לא פסק רבינו כהמכילתא סוף פרשת בשלח והובא בילקוט דאסור לקבל גר מעמלק ודריש ליה מדכתיב מלחמה לה' בעמלק מדור דור. ויש לפרש על פי מ"ש בס' שמע שלמה דדייק מדכתיב מדר דר חסר ותרגום גר הוא דייר ועל כן דרשו דגם עם גר הוא מלחמה לה'. ולפ"ז לא אתיא רק למ"ד אם למסורת והיינו דבמכילתא איתא כן בשם ר' אליעזר ואזיל לשיטתו דס"ל אם למסורת בקידושין ולפרש"י שם לא קיי"ל כוותיה. דר' עקיבא ות"ק פליגי עליה וזהו דעת רבינו:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות איסורי ביאה פרק י״ב

א׳

אחד ז' עממין ואחד כל האומות באיסור זה כו'. הנה דעת רבינו לפסוק כר"ש דדריש טעמא דקרא ודריש כי יסיר לרבות כל המסירין וכן מבואר פרק האומר דס"ח ע"ב דאמרינן התם הניחא לר"ש דדריש טעמ' דקרא ופרש"י וז"ל וה"נ דריש טעמא דחתון משום כי יסיר ולא אצטריך קרא לפרושי טעמא ואייתר לן כי יסיר לרבות כל המסירין והר"ן ז"ל פי' בפי' הלכות הסוגיא באופן אחר וכתב וז"ל דדריש טעמא דקרא כו' וה"נ טעמא דקרא דריש דכיון דטעמא דלא תתחתן משום כי יסיר הוא גמיר מיניה כל המסירין מאחרי המקום עכ"ל ומוהר"ש יפה ז"ל ס' בראשית דמ"ט הקשה על רש"י ז"ל אמאי לא פי' כפירוש הר"ן דמשמע הכי ריהטא דסוגיא טפי ולע"ד נראה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן מכח ההיא דאמרינן פרק המקבל דקט"ו דהיכא דמפרש טעמא בקרא אפילו ר"י מודה דדריש טעמא דקרא ואם כן מאי פריך הכא ובגמרא הניחא לר"ש אלא לרבנן כו' הא אפילו רבנן מודו הכא דדרשינן טעמא דקרא היכא דמפרש קרא טעמא בהדיא ואדרבא על הר"ן יש לתמוה מה יענה לקו' זו ואפשר ליישב לפי' הר"ן דתלמוד' הכי פריך דודאי קרא דלא תתחתן בז' אומות הוא דבהכי הוא דמיירי קרא אלא דלר"ש דדריש טעמא דקרא ועבדינן עיקר מהטעם ועקרינן קרא מפשטיה ה"נ כיון דטעמא דלא תתחתן משום כי יסיר הוא א"כ מרבינן מיניה שאר אומות דשאר אומות נמי מסירין הם מאחרי המקום אמנם לרבנן דר"ש דלא עבדינן עיקר מהטעם ולא עקרינן קרא מפשטיה ה"נ הכא אע"ג דטעמ' דקרא איתיה בשאר אומות נמי אפי"ה לא עקרינן קרא מפשטיה ודוקא בז' אומות דכתיבי בהדיא הוא דאסרינן ומאי דקאמר בגמרא הניחא לר"ש דדריש טעמא דקרא לאו ממתני' דפרק המקבל הוא דמייתי דהתם לא מפרש קרא בהדיא טעמא ומשום הכי פליגי רבנן אלא מההיא דסנהדרין דפליגי ר"י ור"ש בלא ירבה לו נשים דר"י ס"ל דמרבה הוא ובלבד שלא יהיו מסירות את לבו ור"ש ס"ל דאפי' א' ומסירה את לבו ה"ז לא ישאנה הרי דר"י ס"ל דא' ומסירה את לבו מותר אע"ג דקרא טעמא קא יהיב דלא ירבה לו נשים משום דלא יסיר לבבו וא"כ ה"ט נמי איתיה באחת ומסירה את לבו אפי"ה ס"ל לר"י דלא עקרינן קרא מפשטיה ודוקא לא ירבה לו נשים הוא דאזהר רחמנא וא"כ ה"נ אע"ג דטעמא דכי יסיר איתיה בשאר אומות נמי אפי"ה נימא דדוקא ז' אומות דכתיבי הוא דאזהר כך היה נראה ליישב פי' הר"ן אבל מה נעשה שהר"ן ז"ל בעצמו פי' דמאי דקאמר בגמ' הניחא לר"ש היינו ממתני' דהמקבל כפירוש רש"י ז"ל ואולי נאמר לדעת הר"ן דהא דפריך הכא בגמ' הניח' לר"ש כו' היינו משום דס"ל דרבנן דר"ש לא דרשי טעמא דקרא אפילו היכא דמפרש קרא בהדיא וכדס"ד התם בפרק המקבל אמנם למאי דמסיק התם דהיכא דמפרש טעמא בהדיא אפילו רבנן מודו לא תקשי לן קו' דהכא ולא צרכינן לומר דנפ"ל מקרא דכתיבא בהדיא ושוב ראיתי להרב ל"מ פ"ג מהלכות מלוה ולוה שכ"כ ליישב מה שהקשה על רבינו ז"ל דפסק שם כרבנן דר"ש דלא דרשי טעמא דקרא א"כ ע"כ צ"ל דנפ"ל דנכרית ולדה כמוה מקרא דכי תהיין כדאסיקנ' בסוגיא דידן וא"כ ע"כ דקרא דהאשה וילדיה איצטריך לדרשא דר"י דאמר האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד לא אמר כלום והולד כמותה כמ"ש בגמרא ואלו רבינו ז"ל בפ"ז מהלכ' עבדים פסק כרבנן דדבריו קיימין וניחא ליה להרב ז"ל שרבינו מפרש סוגיא דידן כפירוש הר"ן שכתבנו וס"ל דלפום מאי דמסיק התם דהיכא דמפרש קרא דרשי' טעמא תו לא צרכינן לשינויא דהכא יע"ש והרב ז"ל כתב פי' זה מסברא דנפשיה ולא ראה דברי הר"ן ז"ל הללו שפירש כן בהדיא ומה שהקשה הרב הנז' לפירוש זה דאם כן לר"ש דדריש טעמא דקרא לישתוק קרא מטעמא דכי יסיר ומסברא ידעינן טעמא כדקאמר התם בהמקבל גבי לא ירבה לו נשים נראה דלק"מ דקר' דכי יסיר אצטריך לאשמועי' דבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך ואין בנך מן הגוי קרוי בנך ואדרב' לפרש"י שפי' דלר"ש דדריש טעמ' דקר' אייתר לן כי יסיר לרבות שאר מסירין קשה טובא דהא אצטריך לדר"י וכבר הוקשה לו כן למוהר"ש יפה ז"ל והניחו בצ"ע ואפשר שמכח קו' זו הצריכו להר"ן ז"ל לפרש כן: אך ק"ל דביבמות פ"ב דכ"ג פרכינן לר"י בר יאודה דס"ל דהבא על אחותו והיא בת אשת אביו אינו חייב אלא א' האי בת אשת אביך מאי עביד ליה ומשנינן דמיבעי ליה למעוטי אחותו מנכרית והדר פרכינן ורבנן נכרית מנ"ל אר"י כו' אמר קרא כי יסיר כו' האי בז' אומות כתיב כי יסיר לרבות כל המסירין הניחא לר"ש כו' אלא לרבנן מנ"ל מאן תנא דפליג עליה דר"י ר"ש היא והשתא כפי מ"ש הרב ז"ל דלמסקנא דפרק המקבל אפילו לרבנן דר"ש נפ"ל מכי יסיר דולדה כמוה משום דמפרש טעמא אם כן תקשי לן המסקנא דפרק המקבל לר"י ב"י קרא דבת אשת אביך מאי עביד ליה דלמעוטי נכרית לא אצטרך דהא נפ"ל מקרא דכי יסיר לכ"ע ובשלמא לפירש"י ניחא שפיר דר"י ב"י ס"ל כרבנן דר"ש דלא דרשי טעמא דקרא ולא נפ"ל מכי יסיר שאר אומות משום הכי אצטריך קרא דבת אשת אביך אבל לדברי הרב ל"מ ז"ל קשה ולעיקר קושית הרב ל"מ ז"ל על רבינו נראה ליישב ע"פ מ"ש ה"ה ז"ל פ"ד מהלכות נחלות על מ"ש רבינו ז"ל דישראל שבא על שפחתו ולדה כמוה לכל דבר ושלא כדעת הרי"ף ז"ל שכתב משם רבותיו דדוקא לשפחה דאחרים הוא דאמרינן ולדה כמוה דומיא דנכרית אבל שפחה דידיה לא וכתב ה"ה ז"ל שדברי רבינו ז"ל מבוארים במכילתא שכך שנינו שם רבי נתן אומר אין תלמוד לומר האשה וילדיה אלא להביא את הרב שבא על שפחתו שולדיה עבדים כמוה תלמוד לומר האשה וילדיה כו' יע"ש ואם כן איכא למימר שפיר דלעולם דשפחה נמי נפ"ל מקרא דכי תהיין אלא דאצטריך האשה וילדיה להביא את הרב שבא על שפחתו דלא נימא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ושחררה וכדר"ן ותלמודא דקאמר מיבעי ליה לכדתניא ה"נ דהו"מ למימר מיבעי ליה לכדר"ן אלא דחדא מנייהו נקט כנ"ל נכון ליישב דעת רבינו: האמנם אכתי קו' דידן קיימא באנפין על הטור דבה' גביי' כתובה סי' צ"ג פסק באלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה כרבנן דר"ש וא"כ ע"כ צ"ל דנפ"ל דולדה כמוה בנכרית מכי תהיין לאיש וא"כ האשה וילדיה ע"כ אצטריך לדר"י ואלו הטור ז"ל פסק בי"ד סי' רס"ו כרבנן דר"י ולהטור ז"ל לא מצינן לומר דאצטריך לדר"ן שהרי בה' נחלות מבואר שדעתו ז"ל שלא כדעת רבינו וכן נמי לא מצינן למימר דס"ל כתיר' הרב ל"מ ז"ל שהרי בא"ה סי' ט"ז השיג הטור על רבינו ז"ל במ"ש דקרא דלא תתחתן מיירי אפי' בשאר אומות וכתב וז"ל ונ"ל שאינו אלא בז' אומות דלא קי"ל כר"ש דאמר כי יסיר לרבות כל המסירין ואי כדעת הר"ב ל"מ ז"ל מאי ק"ל הא אפי' לרבנן דר"ש קרא דלא תתחתן מיירי אפי' בשאר אומות למסקנא דפ' המקבל ומהתימא על הרב ל"מ ז"ל איך לא השגיח בזה ליישב דעת הטור. ואולי נאמר שהטור ז"ל פוסק כר"י ב"י דאינו חייב על אחותו שהיא בת אשת אביו אלא אחד ונפ"ל דנכרית ולדה כמוה מקרא דבת אשת אביך ומקרא דכי תהיינה לאיש לא נפ"ל מידי דההוא אצטריך לאשמועינן דקדושין תופסין בחייבי לאוין וכדר"פ וכן ראיתי להריטב"א ז"ל בשיט' כ"י למס' יבמות שכתב דהא דר"פ דדריש מקרא דכי תהיין דקדושין תופסין בחייבי לאוין פליגא אהך דרשא דשמעתין דלר"פ קרא לא מיירי אלא בחייבי לאוין ולהך דרשא דשמעתין מיירי אפי' בחייבי כריתות ומיתות ב"ד וכי תהיין דקאמר כל שיש בה הויה לאחריני קאמר יע"ש ודוק:

ב׳

ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות אבל הבא על הגויה דרך זנות כו' מד"ס. הנה מסתמיות דברי רבי' ז"ל משמע דס"ל דבא על הגויה בין בפנויה בין באשת נכרי אין איסורו אלא מד"ס מדלא חילק וכן נראה ג"כ ממ"ש פ"ח מה' מלכים דין ג' וז"ל אין אשת יפ"ת מותרת אלא בשעת שביה בין בתולה בין א"א שאין אישות לגוי והדבר קשה דבפ"ק דקדושין דכ"א ע"ב מפקינן לה מקרא דכתיב אשת אפי' א"א ואיך כתב רבי' דה"ט מפני שאין אישות לגוי וכבר התוס' שם הקשו דל"ל קרא הא קי"ל דאין אישות לגוי ותירץ דמ"מ איכא עשה דודבק באשתו ולא באשת חבירו האמנם דעת רבינו ז"ל נראה דס"ל דאפי' איסור עשה אין בו וקרא דודבק באשתו בב"נ דאזהר אבל גבי ישראל אין אישות לגוי כלל וס"ל דמהך קרא דיפת תואר ילפינן בעלמא דאין אישות לגוי כלל וכ"כ הרב בחידושין שם גם דעת הרשב"א שם מבואר כדעת רבינו דאין אישות לגוי כלל ואפי' איסור עשה ליכא: וראיתי למוהרימ"ט ז"ל שם בחידושיו הק' לדעת התוס' דס"ל דאיסור עשה איכא מדאמרי' פ"ד מיתות דף נ"ז כיוצא דיפת תואר מאי היא כי אתא רב דימי אמר ר"ח ב"נ שיחד שפחה לעבד ובא עליה נהרג עליה ועלה תני גוי בגוי וגוי בישראל אסור ישראל בגוי מותר ופירש"י דאפי' אשתו גמורה מותרת לו אלא דק"ק דאמאי נקט שפחה ולא א"א דמשמע דוקא שפחה דלא שייך בה עשה דאשת חברו דכבהמה חשיבה א"ד ז"ל ותמהני עליו דהתם בב"נ שיחד שפחה לעבדו ולקח ישראל בשביה מיירי כמ"ש רש"י שם וז"ל גוי שיחד שפחה לעבדו ולקח ישראל בשביה ובשביה אפי' א"א מותרת כנפ"ל מדכתיב אשת ומה שהקשה דאמאי נקט שפחה ולא א"א ל"ק כלל דרבותא אשמועינן דבן נח חייב עליה ולא נימא דכבהמה חשיבא וזה פשוט מיהו הא ק"ל טובא לדעת רבינו והרשב"א מהא דפרכינן התם דף נ"ט אהא דאמרינן התם ליכא מדעם דלישראל שרי ולגוי אסור ולא והרי יפת תואר ומשנינן התם משום דלאו בני כבוש נינהו והשתא אם איתא דישראל בגוי מותר אפי' בא"א אכתי תקשי ליה הרי א"א גוי' דלב"נ אסור ולישראל שרי וליכ' למימר דכיון דלישראל נמי אסור בא"א ישראל לא חשיב' כי האי מידי דלישראל נמי שרי ולגוי אסור כיון דלישראל במינן אסורי' דא"כ מאי פריך איפ' תואר הא יפת תואר מן ישראל בישראל אסירי ועיין בהרב ח"ה ובספר תורת חיים שם וראיתי למוהר"ש אלגאזי בס' לחם סתרים פרק אין מעמידין שהקשה למ"ש התוס' דבא"א גויה איכא איסור עשה דודבק באשתו וכ"כ הרא"ם ז"ל סדר תצא דהא ההוא קרא בב"נ כתי' ולא בישראל ותירץ דכיון דקי"ל נאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני ליש' נאמרה ולא לב"נ אם כן האי עשה דודבק באשתו לא נשנית בסיני דלך אמור להם לדבר שבמנין הוא דאתא וא"כ ודבק באשתו שדינן ליה דלישראל נאמר ואתי למימר באשתו ולא באשת חבירו ואפי' גויה יע"ש ותמהני עליו דא"כ ב"נ שבא על אשת חבירו לאחר מ"ת לא יהא חייב מיתה ובסנהדרין דע"א ע"ב אמרינן דב"נ שבא על אשת חבירו ונתגייר פטור הא לא נתגייר חייב וצ"ע: מעשה חושב (רצד) בד"ה וראיתי למוהרימ"ט שם בחידושיו הקשה לדעת התוס' דס"ל דאיסור עשה איכא כו'. לק"מ דהא בשפחה שייחד לעבדו נהרג משום גזל ולא משום אשת איש דכבהמה חשיבא ואפי' בלי שבי' מותר לדעת רש"י דגזל נכרי מותר מה"ת: (רצה) מיהו הא ק"ל טובא לדעת רבינו והרשב"א כו'. והשתא אם איתא דישראל בגוי מותר אפילו בא"א כו'. במחכ"ת לק"מ דרב דימי דקאמר בסנהדרין דף פ"ב דב"ד של חשמונאים גזרו דהבא על הנכרית חייב משום נשג"ז ע"כ ס"ל דמדאורייתא אין אפי' איסור עשה באשת נכרי דהא אמרת דהוא מגזירת ב"ד דחשמונאים בלבד ומכ"ש ר' אבין דס"ל דלא גזרו משום אישות דאין אישות לנכרי וא"כ מאי פריך הש"ס מיפת תואר היינו מרב דימי לעיל דף נ"ז והרי רב דימי ע"כ ס"ל דמה"ת עכ"פ אין לישראל איסור באשת נכרי ותקשי לך מי איכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור: ועוד אני תמה ואומר ולטעמיך דבאמת להוכיח מזה כדעת התוס' דאיכא איסור עשה באשת אחרים הא גם להתוס' קשה קושיא זו דהרי כתבו בע"ז דף ל"ו ע"ב בד"ה משום כו' בשם הירושלמי דבן נח הבא על זונה קנאה וב"נ אחרים שבאו אח"כ עליה חייבים עליה משום א"א אבל ישראל אינו חייב בעשה אלא אבעולת בעל ואשתו גמורה ע"ש וא"כ נימא מי איכא מידי דב"נ שבא על אשה שנבעלה בזנות תחלה נהרג עליה ולישראל שרי לגמרי ואפי' עשה אין בה אע"כ צ"ל דזה אין לו ענין כלל להאי מי איכא מידי דקאמר הש"ס שם כיון דגם בסיני לא אשתרי האיסור דודבק באשתו ולא באשת חבירו דנאסר תחלה לב"נ כדי שנאמר מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור אלא דבסיני נתחדשה הלכה בפירוש האי ולא באשת חבירו דכל שלא נתקדשה באחד מג' דרכים לאו אשת חבירו מקריא ואי נבעלה בזנות דעלמא שריא דלגבי ישראל זנות לאו קנין הוא בין בישראלית שנבעלה לישראל ובין בנכרית לנכרי נמצא דאיסור אשת איש כדקאי לב"נ קאי אלא דנתחדשה הלכה לפרש מה היא אשת איש וכיון דנכרים לאו בני אישות נינהו דעליהן לא נתחדשה ההלכה תו לא מצי הש"ס למפרך והרי א"א דלנכרי אסור ולישראל שרי דהא א"א באמת לישראל נמי אסור במי ששייך אישות והא באשת אחרים דשרי היינו משום דלית להו אישות וכמו דאמרינן דלאו בני כיבוש נינהו ומה דנכרי חייב אאשת חבירו היינו משום דלדידהו ע"י ביאת זנות נמי נקראת אשת חבירו וכיון דאיסור א"א גופיה יש בישראל כמו בנכרי אלא דבפרטות יש חילוק ביניהן תו לא שייך למפרך מי איכא מידי כו' ודוק: ונלע"ד ליישב סוגיא דקדושין דמרבינן גבי יפת תואר אשת אפי' א"א והא מוכח מסוגיא דסנהדרין דף פ"ב הנ"ל דבין לרב דימי ובין לר' אבין עכ"פ מדאורייתא אין אישות לנכרי (ושפיר כתב הרמב"ם והרשב"א כמ"ש המחבר ז"ל וכ"כ הריב"ש בתשובה סי' וא"ו ומטו בה משם הרמב"ן ועיין פ"ת סי' ט"ז ס"ק א') וא"כ האי אשת ל"ל ונ"ל משום דרב דימי בדף נ"ז קאמר דב"נ שייחד שפחה לעבדו ובא עליה ונהרג עלי' והיינו משום גזל עיין רש"י שם (והיינו ע"כ שלא ברשות העבד דהא צריך האי באשתו ולא באשת חבירו גבי ב"נ דנהרג עליה משום א"א וקשה אזהרה זו למה לי תיפוק לי' משום גזל וע"כ צ"ל דקרא אתא דאפי' ברשות הבעל נהרג עליה משום א"א אע"ג דבכה"ג משום גזל ליכא) וא"כ צריך גבי יפ"ת האי אשת לא מטעם אישות דהא לית לי' אישות אלא מטעם גזל דהא קיי"ל דגזל נכרי אסור וא"כ כמו דב"נ אסור בשפחת עבדו ואע"ג דלא שייך בי' אישות משום דכבהמה דמי מ"מ גזל יש בו ונהרג עליה ה"נ ס"ד דיפ"ת שיש לה בעל תאסר משום גזל משום הכי אצטריך האי אשת: אך באמת נתקשיתי בהבנת הסוגיא דסנהדרין דף נ"ז הנ"ל דקאמר התם לענין יפ"ת דנכרי בנכרי אסור וישראל שרי ומייתי הא דרב דימי דב"נ שיחד שפחה לעבדו כו'. ופירש"י דישראל לקחה בשביה מותרת לו ע"ש הא במלחמה ליתא משום גזל דשלל מותר ואפילו נכרי קונה את הישראל בשבי' כדילפינן מן וישב ממנו שבי וא"כ גם נכרי בישראל מותר ואיך קאמר דנכרי בישראל אסור וניהו דבאשת איש דישראל אסור אפי' לקח בשבי' מ"מ הא רב דימי קאי אשפחה שאין בה אישות ואע"ג דרש"י פירש שם האי דנכרי בישראל אסור היינו בשפחה כנענית שמסר לעבד עברי מ"מ הא מה דאסורה לנכרי אינו משום גזל אלא משום אישות דהא חרופה היא לעבד עברי ולא שייך לומר דזה מותר וזה אסור אלא באותו ענין עצמו: ודע דבחידושי הארכתי בפי' דברי רש"י אלו גם לא ידעתי לרב דימי דגזרו ב"ד דחשמונאים נשג"א איך אפשר לחייב באשה אחת משום שפחה ומשום א"א והא כיון דאיסור שפחה היא הרי היא כבהמה ואין בה אישות וזה ודאי מיירי ברשות הבעל דאל"ה תיפוק לי' דאסורה מה"ת משום גזל וא"כ אי אמר דחייב עלי' משום א"א תו א"א לחייבו משום שפחה ויש ליישב: ובחידושי כתבתי דאע"ג דבמלחמה ואכלת שלל אויביך כתיב ואין איסור גזל נמי ביפ"ת שיש לה בעל מ"מ י"ל דצריך האי אשת להיכא שאינה מעם זה אשר המלחמה עמו אלא שהיא אשת איש מעם אחר שנשבה תוך הנלחמים וגזל שלא שייך להן הא אסור מ"מ הרי לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר ומותרת ואין בה משום גזל ודוק:

כ׳

מצרי ב' שנשא מצרית ראשונה כו'. הנה רש"י ז"ל בקידושין פרק האומר דס"ז ע"א ד"ה מצרי ב' כ' וז"ל והא דאמרינן ביבמות להם הלך אחר פסולן היינו כו' דיש קדו' ויש עבירה ופ"ק דסוטה ד"ט ד"ה אשיא לבני כ' וז"ל שאם הייתי משיא לבני מצרית ראשונה היה בן בני ב' מצד האם ואמרי' ביבמות להם הלך אחר פסולן כו' וצ"ע שדבריו סותרים שהרי במצרי שנשא מצרית כיון דיש קדושין ואין עבירה לא שייך לומר להם הלך אחר פסולן ואפי' למ"ד דס"ל דבנה ב' נפ"ל מאשר יולדו להם הכתוב תלאן בלידה ולא מקרא דלהם והיה נראה ליישב דס"ל לרש"י דלר' דוסא דבנה ב' הה"נ במצרי ראשון שנשא מצרית ב' דבנה ב' דאזלינן אחר הפגום שבשניהם וכמו שכן הוא דעת רבינו ז"ל וס"ל ז"ל דהא דנפ"ל לרבי דוסא מק' דאשר יולדו להם ולא מקרא דלהם הלך אחר פסולן היינו משום דאי לאו קרא דאשר יולדו מסתברא ודאי לומר דלהם לא נאמר אלא דוקא בישראל שנשא מצרית דיש קדושין ויש עבירה אבל מצרי שנשא מצרית כיון דיש קדושין ואין עבירה לבית אבותם קרינן ביה בישראל וכמ"ש רש"י ז"ל אמנם לבתר דכתיב אשר יולדו להם דגלי לן קרא דאע"ג דיש קידושין ואין עבירה לא קרינן ביה לבית אבותם ולבית אבותם דוקא לישראל נאמר אית לן למימר דכי כתיב להם אכלהו כתיב ואפי' מצרי שנשא מצרית גזירת הכתוב היא דהלך אחר פסולן אלא דזה לא יתכן לפי מ"ש ה"ה ז"ל שם שדעת רש"י דלרבי דוסא מצרי א' שנשא מצרית ב' הולד ג' דשדינן ליה בתר האם אפי' להקל וכן נראה ג"כ ממ"ש בפרק עשרה יוחסין דע"ח ע"א ד"ה מצרי ראשון שנשא מצרית א' כו' משמע דס"ל דלר"ד דקי"ל כותיה מצרי א' שנשא מצרית ב' הולד ג' ומשו"ה הוכרח לפרש דמיירי שנשא מצרית א' וכיון שכן הדק"ל וצריך עיון: ומוהרש"ך ז"ל ח"א דל"ג הקשה לדעת רבינו ז"ל מההיא דפרק הערל דקאמר אמר ר"י מנימין גר מצרי הי' כו' ואמר אני מצרי א' ונשאתי מצרי א' אשי' לבני מצרית ב' כדי שיהא בן בני מותר לבא בקהל ואם איתא דלא שדינן ליה בתר האם להקל למאי אצטריך למנימין לומר אם נשא מצרית א' או ב' בשלמא לפרש"י ניחא דה"ק אני ראשון וטעיתי שנשאתי מצרית ראשון שאם נושא הייתי מצרית ב' היה בני ראוי לבא בקהל עכשיו אשיא לבני כו' ולא ירדתי לסוף דעתו דלפי' רש"י ז"ל נמי תקשי לרבב"ח דס"ל דבנה ג' דאזלינן בתר האב ולדידיה מצרי ראשון שנשא מצרית ב' הולד ב' א"כ למאי אצטריך מנימין לו' נשאתי מצרית א' א"ו דמהא ליכא למידק דאיכ' למימר דה"ק שנשא מצרית כדי לטהר זרעו ולאפוקי מממזר' מיהו מההי' דאמרי' התם טעמא דכתיב אשר יולדו הא בעלמ' בתר האב שדי' ליה והאמר רבא נכרית מעוברת כו' לכאורה ק' לדעת רבינו דס"ל דמאשר יולדו נפ"ל דבעינן ג' לאב ולבן דא"א ללידה בלא אב ואם כמ"ש ה"ה דא"כ מנ"ל לתלמודא דבעלמא בתר אבוה שדי' ליה אדרבא נימא איפכא דבעלמא בתר האם שדינן ליה ואשר יולדו איצטרך דלא ניזל בתר האם גרידא אלא בעינן ג' לאב ולאם בשלמ' לדעת רש"י דס"ל דמאשר יולדו נפ"ל דשדינן לי' בתר האם לגמרי ניחא שפיר ויש ליישב דמאי דפריך בגמ' טעמא דכתיב אשר יולדו כו' לאו מדאצטריך אשר יולדו הוא דפריך דודאי איכא למימר דאצטריך לאשמועינן דלא שדי' לי' בתר האם לגמרי אלא למאי דמצינו התם לההיא דאמר ר"י הפריש חטאת מעוברת רצה בה מתכפר רצה בולד' מתכפר והיינו משום דסביר לי' דעובר לאו ירך אמו והכא שאני דכתיב אשר יולדו אהא הוא דפרכינן הא בעלמא בתר אבוה שדינן ליה דהיינו ההוא דהפריש חטאת מעוברת וה"נ הוה מצי לאקשויי מההיא דר"י גרידא אלא משום דה"מ למימר דרבא דאמר נכרית מעוברת כו' כאידך דר"י דקאמר בנה שני דעובר ירך אמו והדר ביה ר"י מההיא אבל השתא דמתרצי' להו לתרווייהו פריך שפיר כמ"ש הרשב"א ז"ל שם בחידושיו ולישנא דתלמודא דייקא שפיר לפי זה דקאמר הא בעלמא כו' ולא קאמר טעמא דכתיב אשר יולדו הא לא"ה בתר אבוה שדינן לה אלא משמע דמדאצטריך אשר יולדו ל"ק ליה וכמ"ש ונר' להביא ראיה לדעת רבינו ז"ל מההיא דריש פרק יש מותרות דאמרי' התם מתקיף לה ר"פ אם איתא להא דרב דימי כו' ליתני מצרי ב' שנשא ב' מצריות אחת ראשונה וא' שניה כו' והשתא לדעת רש"י ז"ל קשה טובא דאמאי קאמר ליתני מצרי ב' ואפילו מצרי א' נמי משכחת לה והוי לי' למימר ליתני מצרי סתם אלא משמע כדעת רבינו ז"ל דלר"ד מצרי א' שנשא מצרית ב' הולד ב' ומשום הכי לא משכחת לה אלא במצרי ב' וזו ראיה נכונה ועיין מ"ש פ"ב מה' גנבה ודוק: ודע דבפ' האומר דס"ז ע"ב פרכינן התם אלא כ"מ דסיפא לאתויי מאי וראיתי להרב החידושין שם הקשה וז"ל וא"ת נימא לאתויי יש' שנשא מצרית דיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפסול כדאמרינן ביבמות וי"ל דלא קרינן יש עבירה אלא חייבי לאוין אבל לא חייבי עשה ומצרי ואדומי חייבי עשה נינהו עכ"ד ויש לדקדק עליו דאכתי תקשי ליה דאמאי ל"ק לאתויי עמוני ומואבי שנשא ישראלי' דחייבי לאוין נינהו וקרינן ביה יש עבירה וכן ראיתי להרב ח"ה ז"ל שהקשה כן משם תוס' ישנים והנר' ליישב דבריו ע"פ מ"ש פרק הערל דע"ח ואצטריך למכתב להם הכא ואצטרך למיכתב לו גבי ממזר דאי כתב רחמנא הכא משום דבא מטפה פסולה אבל ממזר דבא מטפה כשירה אימא לא ואי כתב רחמנא גבי ממזר משום דאין ראוי לבא בקהל לעולם אבל הכא אימא לא צריכא יע"ש וא"כ משום הכי ל"ק ליה להרב החידושין דלימא דכל מקום לאתויי עמוני ומואבי משום דכיון דתנא ממזרת ונתינה עמוני ומואבי בכלל הם דאיסורן איסור עולם אבל ממצרי ב' ק"ל שפיר דלא נפ"ל מממזרת ונתינה דאין איסורן איסור עולם והראיה דאצטריך קרא להכי כנ"ל:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות איסורי ביאה פרק י״ב

ב׳

עיין בספרי אגורה באהלך דף מ"ד.

כ״א

גר עמוני וכו' זה הכלל באומות הלך אחר הזכר. מימרא דר' יוחנן בפ' האומר דף ס"ז והקשה מהרימ"ט בחידושיו ממ"ש בפרק עגלה [ערופה] רות בתו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב ובלק מנסיכי סיחון היה וכשמת סיחון מינוהו לצורך שעה ואם איתא דבאומות הלך אחר הזכר אפי' נשא בלק מואבית בתר דידיה שדינן ליה ורות מדינית היתה ולא מואבית ועיי"ש מה שתירץ דברים הראויים אליו. וראיתי להרב יקרא דשכבי דרוש ס"א דקשה לו לקושיא זאת במה שהקשה על כלל זה דבאומות הלך אחר הזכר ממ"ש ביבמות דף צ"ז ע"ב דשני אחים שנתגיירו שרא להו רב אחא בר יעקב נשי אהדדי וכו' דקרו ליה בני פלנייא ופי' רש"י הלכך לא מסקי אינשי אדעתייהו שהם אחים מן האם ומידע ידעי דהא דשרינן משום דאין אחוה מן האב לגר דסתם גויה זונה היא ומאיש אחר הוא וא"כ היכי אמר הכא באומות הלך אחר הזכר שאם אחד משאר אומות נשא כנענית הולד מותר לקנותו בעבד דהולך אחר הזכר דנהי דהלך אחר הזכר מ"מ סתם גויה זונה ונחוש שהולד מאיש כנעני הוא וכו'. איברא דמצינו בש"ס שם דף צ"ח אמר רבא הא דאמור רבנן אין אב לגוי לא תימא משום דשטופי זימה נינהו אלא אפילו דידיע נמי לא חיישינן דהא שני אחין וכו' אלא אפקורי אפקרי רחמנא לזרעיה דכתיב בשר חמורים בשרם ולפי טעם זה לק"מ ועיי"ש מה שנדחק בדברי רש"י ומה שבנה בניין כדי ליישב קושית הרימ"ט. ואנא בריה קלה כמות שהיא לא באתי לכוונתו דנחזי אנן וכי רש"י גמרא הוא דקא נסיב טעמא לנפשיה מאי דליתי בש"ס והא בש"ס טעמא טעים דרחמנא אפקריה לזרעיה וודאי כונת רש"י פשוטה דקשה לו במ"ש בש"ס כי פליגי מן האב ומן האם מאן דשרי בתר האב שדינן דבני פלנייא קרו להו דמאי שנא במן האם ולא מן האב כו"ע לא פליגי דאסור משום דאתי לאחלופי בישראל ואף מן האם ומן האב אתי לאחלופי בישראל דלעולם שוין בין מן האם לחוד בין מן האב לחוד בין משניהם בגרים שרי ובישראל אסור וא"כ מאי שנא דמן האם לחודיה אתי לאחלופי ומן האב והאם לא אתי לאחלופי ואהא מתרץ שפיר דכשהם מן האב ג"כ מידע ידעי דמאי דשרינן משום דאין אחוה לגוי דסתם כותית זונה היא ומאיש אחר ר"ל דמכח הך ידיעה סבור דהכא מאי דשרינן הוא מטעם זה וזה לא שייך בישראל וזה סלקא דעתין דאינשי ואף דלפי האמת אין זה לענין זה מ"מ אהני לן ס"ד זה דלא ליתו לאחלופי משא"כ מן האם לחוד דאתי לאחלופי דליכא טעם האמור לחלק ביניהם דלא ידעי דרחמנא אפקריה לזרעיה וא"כ טעם לענין זה הוא מ"ש בש"ס דרחמנא אפקריה לזרעיה ומ"ש רש"י הוא ס"ד דאינשי דמזה לא אתו לאחלופי ואף דלשון רש"י מגומגם קצת האמת יורה דרכו גם מה שהקשה דכיון דרחמנא אפקריה לזרעיה דגוי אמאי באומות הלך [אחר] הזכר לא ידעתי את שיחו דהאי דרחמנא אפקריה לזרעיה הוא בבא להתגייר משא"כ בהיותו גוי הלך אחר הזכר ופשוט ושפיר תריץ לה מהרימ"ט למאי דקשיא ליה ואתי עם ההיא דפ' עגלה ערופה דף מ"ב דרות אתי מבלק ועיין מ"ש להרב הנזכר דף קל"ה ע"ג מה שרצה לתרץ לקשית מהרימ"ט הנזכר במה שרצה לחלק בין מצרי שנשא עמונית לגוי אחר שלא נאסר לבא בקהל ע"פ מ"ש רש"י בסנהדרין דף נ"ח דגר שנתגייר אין לו עליו קורבה מקודם וזה דוקא שייך בגויים דעלמא ולא בעמוני ומואבי ומצרי דא"כ איך אסרה תורה גר שלהם דכתיב לא יבא עמוני ומואבי ומצרי בקהל ה' הלא נתגייר ולא נשאר שום קורבה עימם אלא ודאי באלו נשאר הקורבה וא"כ בגוים דעלמא שנשא מואבית והולד כזכר הוא בעודו בגיות אבל בנתגייר שביטל הקורבה מה לו לילך אחר הזכר הא אינו אביו ונמצא נשאר לו קורבת האם שהיא מעמוני שאינה בטלה ממנו ואסור לבא בקהל משא"כ מצרי שנשא עמונית שהולד מצרי אף אם נתגייר דלא נתבטל בגרותו שאר האב דהא אסרה וכו' יעו"ש. ולענ"ד זה אינו דכל עצמו לא בא אלא מכח דאיך יאסר גר מעמון ומואב ומצרי לבא בקהל מאחר דלא נשאר לגר הזה קורבה עם אביו ואין זו הכרח דכך גזר ה' להם דרך קנס דאף שיתגיירו יהיו באיסורן לבא בקהל משום חטאתם ומ"ש בתוך דבריו דקורבת האם אינה בטלה ממנו גם זה אינו דכך תתבטל קורבת האם כמו קורבת האב כמו שנראה מש"ס יבמות דף צ"ז שזכרנו דבין לרב ששת בין לרב אחא בר יעקב גם באחים מן האם לחוד שרי בגרותן למנסב נשי דהדדי אלא דללישנא קמא לכו"ע אסור משום גזרה וללישנא בתרא לחד מינייהו אסור משום גזרה ולאידך גם בזה לא גזר נמצא דמדינא לכו"ע שרי משום דרחמנא אפקריה לזרעיה דכתיב בשר חמורים בשרם וזירמת סוסים זרמתם כמ"ש שם בדף צ"ח נמצא דגם זרע האם אפקריה רחמנא כזרע האב ואיך הוא חילקם וכתב נשאר לו קורבת האם שאינה בטלה ממנו וק"ל ואין לנו אלא תירוץ מהרימ"ט.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות איסורי ביאה פרק י״ב

ד׳

שורש דין הבועל כותית קנאין פוגעין בו כל הבועל גויה כו' והוא שיבעול כו' אם פגעו בו קנאים והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין כו'. הכי איתא בסנהדרין פרק הנשרפין דפ"ב ע"א ובע"ז פרק אין מעמידין דל"ו ע"ב וכתב מרן החבי"ב בא"ה סימן י"ו הג"הט אות ב' מ"ש הר"ב תה"ד בסי' רי"ט וע"ע בתה"ד סימן רכ"ב תוך התשובה ומהרי"ל בתשו' סימן רל"ג ומהרי"קו שורש קע"ו ומהר"י מינץ סימן י"ב והרד"ך בית ט' ח"ב והרא"ם ח"א סימן ס"ז דה"ה בישראלית הנבעלת לגוי קנאים פוגעים בה ותמה על מרן ב"י ז"ל שכתב בתשו' סימן י"ב מדיני גיטין משמיה דנפשי' דישר' הבא על הגויה שמענו אבל ישראלית הבא עליה גוי לא שמענו דבפ' החולץ כתב המרדכי משם רבינו אברהם דגם בישראלית הנבעלת לגוי קנאים פוגעים בה וה"ה למשומד עכ"ל ותמהני טובא איך אשתמיט מיניה דברי הר"ן ז"ל ביומא שכתב ע"ש הרמב"ן דנכרי הבא על בת ישר' לאו בכלל ג"ע הוא דאי בגזרת ב"ד של שם גזרו עליו ואי דרך חתנות מלא תתחתן בם נפקא ולא הוי בכלל ג"ע אלא אשת איש דיש' א"נ יש' הבא על הגויה דחייבי מיתות הוא דקנאים פוגעים בו כו' ובהכי ניחא ליה הא דאמרינן בפ' בן סורר גבי אסתר דאע"ג דהוה פרהסיא להנאת עצמן שרי ואי ישראלית לגוי הוי בכלל ג"ע מה מקום יש לחלק בין הנאת עצמן למכוין להעבירו הרי אמרו אין מתרפאין בעצי ע"ז יע"ש והדברים הללו הביאן מרן ב"י בי"ד סימן קנ"ז יע"ש מוכיחין דבריו בהדיא דבגוי הבא על בת ישראל ליכא דינא דקנאים פוגעין בו: וכ"כ הרב הנמק"י בס"פ בן סורר וז"ל וליכא איסו' דאורייתא בגוי הבא על בת יש' בפנויה דב"ד של שם גזרו וא"ת מ"מ הא איכא משום לא תתחתן י"ל דאין חתנות באונס כו' מיהו גויה דאנסה לה ישראל לבא עליה יהרג ואל יעבור שזו ודאי בכלל עריות חמורות הן דהא זימנין דחייב מיתה ובפרהסיא וכמעשה שהיה דקנאין פוגעין כו' יע"ש והביא דבריו מרן בכ"מ פ"ה מה' יסודי התורה וכתב שזו היא דעת רבינו כנראה מדבריו ז"ל שם וכ"כ הל"מ שם יע"ש ויותר מבוארין דברים הללו בדברי הרמב"ן בס"פ בן סורר בספר המלחמות שכתב בהדיא וז"ל אבל גוי הבא על בת ישר' לא מקרי ג"ע דלאו מחייבי מיתות ולאו מחייבי כריתות נינהו דלא אתי מנערה מאורס' כו' מיהו מהני עובדי דאמרן לעיל מסתברא דיש' הבא על הגויה מקרי ג"ע משום דקנאין פוגעין והוה ליה כחייבי מיתות דשייך בהו מיתה וכרת כדאיתא לקמן במכילתין אבל הנבעלת לגוי אין קנאין פוגעין בה ובפרק אין מעמידין אמרינן דבזנות ב"ד של שם גזרו ולא משכחת קרא אחרינא לאיסורא כו' והטעם שבן שפחה ונכרית כמוה והוא מוליד בן לע"ז אבל גוי הבא על בת ישראל הולד כשר בין פנויה בין באשת איש כדאיתא בפרק החולץ ולפיכך אין קנאין פוגעין בה הלכך אעפ"י שהאשה להנאת עצמה מותרת אבל איש אסור אפילו להנאת גויה כו' יעש"ב, וע"ע שם דשקיל וטרי לומר דאסתר אפילו הויא אשת איש אפ"ה לית בה משום ג"ע ודלא כמ"ש מרן ז"ל בי"ד סימן קנ"ז וכ"כ הכ"מ פ"ה מה' יסודי התורה ובספר הנמק"י שם בס"פ בן סורר וכן הלח"מ שם וצריך לומר דלמ"ד הנאת עצמן שאני צ"ל אסתר לא הויא אשת איש שאין צורך לזה וכמו שצידד שם הרמב"ן ז"ל ודוק: והנה מלבד מ"ש שהרמב"ן והר"ן והנ"י ס"ל דגוי בישראלית ליכא איסורא דקנאין פוגעין גם ר"ת ס"ל הכי כמ"ש מרן ב"י שם בי"ד בסימן הנז' ע"ד הר"ן וכ"כ בתה"ד בסימן רי"ט יע"ש באופן שדברי המרדכי הללו רבים וגדולים לא ס"ל הכי וכדברי ר"ת כת' המרדכי בפרק בן סורר וכל דברי התשו' הללו שהביא מרן החביב דס"ל דגם באשה הנבעלת לגוי אמרו דקנאין פוגעין הן הן דברי המרדכי הללו דס"פ החולץ דכולם הביאו הדברים הללו ולא סמכו עליהם יע"ש ובעיקר הסוגיא דקא' דזנות דגוי עם ישראלית ב"ד של שם גזרו עליו דכתיב ויאמר יאודה הוציאוה ותשרף דמשמע דאיכא מית' לישראלית הנבעלת ואלו מדברי הרמב"ן והר"ן והנ"י משמע דליכא מית' עיין להרא"ם בפ' וישב שכתב דשריפת תמר משו' הורא' שעה היתה יע"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות איסורי ביאה פרק י״ב

א׳

ישראלית שנבעלה לכותי דרך אישות הרי אלו לוקין מה"ת. עיין בכס"מ. ויש להביא סעד לדעת רבינו דהכי אזלא ג"כ סוגיא דשמעתא בסוטה (דף כ"ו ע"ב) דאיכא איסור תורה בישראלית לכותי:

ה׳

והבא על בת גר תושב אין הקנאין פוגעין בו אבל מכין אותו מ"מ , משמע דאיסור חתנות איכא בבת גר תושב דמה"ט איכא מ"מ בביאת זנות בבת כותי משום גזירה שמא יבוא להתחתן כמ"ש רבינו לעיל. וראיה לדבר מהא דאוסר גר תושב במגעו ביין בשתייה וכתב הרשב"א דהטעם משום גזירה דחיתון הובא בכס"מ פי"א דמ"א. וכה"ג בגיטין (דף מ"ד) דגר תושב ככותי:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות איסורי ביאה י״ב, מתוך הלכות איסורי ביאה שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות איסורי ביאה כל הרמב״ם