רמב״ם - הלכות אישות · פרק ט׳

ספר נשים · 31 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות אישות · פרק ט׳

הלכה א׳

הַמְ [קַ] דֵשׁ שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁאָסוּר לִשָּׂא שְׁתֵּיהֶן מִשּׁוּם עֶרְוָה כְּאַחַת אֵינָן מְקֻדָּשׁוֹת. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁקִּדֵּשׁ אִשָּׁה וּבִתָּהּ אוֹ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת כְּאַחַת אֵין אַחַת מֵהֶן מְקֻדֶּשֶׁת:

הלכה ב׳

קִדֵּשׁ נָשִׁים רַבּוֹת כְּאַחַת וְאָמַר הֲרֵי כֻּלְּכֶם מְקֻדָּשׁוֹת לִי וְהָיוּ בָּהֶן שְׁתֵּי אֲחָיוֹת אוֹ אִשָּׁה וּבִתָּהּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין אַחַת מִכֻּלָּן מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אָמַר לָהֶן הָרְאוּיָה מִכֶּם לִי לְבִיאָה מְקֻדֶּשֶׁת לִי הֲרֵי כֻּלָּן מְקֻדָּשׁוֹת לוֹ חוּץ מֵאֲחָיוֹת אוֹ אִשָּׁה וּבִתָּהּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְכֵן אִם אָמַר לָהֶן הֲרֵי כֻּלְּכֶם מְקֻדָּשׁוֹת לִי וְהָיְתָה בָּהֶן שִׁפְחָה אוֹ עַכּוּ"ם אוֹ אִשָּׁה אַחַת עֶרְוָה כְּגוֹן אֵשֶׁת אִישׁ אוֹ בִּתּוֹ אוֹ אֲחוֹתוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין אַחַת מִכֻּלָּם מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אָמַר הָרְאוּיָה מִכֶּם לִי לְבִיאָה תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת לִי הֲרֵי כֻּלָּן מְקֻדָּשׁוֹת לוֹ חוּץ מֵאוֹתָהּ אִשָּׁה שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ:

הלכה ג׳

אָמַר לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת הֲרֵי אַחַת מִכֶּם מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה וְנָתַן לָהֶן פְּרוּטָה אוֹ שֶׁקִּבַּלְתָּהּ אַחַת עַל יַד חֲבֶרְתָּהּ. וְכֵן הָאוֹמֵר לָאָב אַחַת מִבְּנוֹתֶיךָ מְקֻדֶּשֶׁת לִי וְקִבֵּל הָאָב קִדּוּשֶׁיהָ כֻּלָּן צְרִיכוֹת גֵּט מִמֶּנּוּ. וְאָסוּר לוֹ לָבוֹא עַל אַחַת מֵהֶן מִפְּנֵי שֶׁהַקִּדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָבוֹא עַל אַחַת מֵהֶן:

הלכה ד׳

הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה פְּלוֹנִית וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ לוֹ וְקִדֵּשׁ הַמְשַׁלֵּחַ בְּעַצְמוֹ לְאִמָּהּ אוֹ לְבִתָּהּ אוֹ לַאֲחוֹתָהּ וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ מֵהֶן נִתְקַדְּשָׁה רִאשׁוֹנָה שְׁתֵּיהֶן צְרִיכוֹת גֵּט וַאֲסוּרוֹת עָלָיו. וְכֵן אִשָּׁה שֶׁעָשְׂתָה שָׁלִיחַ לְקַדְּשָׁהּ וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ וְהָלְכָה וְקִדְּשָׁה הִיא עַצְמָהּ לְאַחֵר וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ מֵהֶן קֹדֶם שְׁנֵיהֶן נוֹתְנִין לָהּ גֵּט. וְאִם רָצוּ אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס:

הלכה ה׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּרְחוֹקִין אֲבָל (בִּקְרוֹבִים) אִם קִדְּשָׁהּ הַשָּׁלִיחַ לָאָב וְקִדְּשָׁה הִיא עַצְמָהּ לַבֵּן אוֹ לָאָח וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין גֵּט וְהִיא אֲסוּרָה לִשְׁנֵיהֶם:

הלכה ו׳

הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה וּמֵת הַשָּׁלִיחַ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם קִדֵּשׁ אִם לֹא קִדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁקִּדֵּשׁ שֶׁחֶזְקַת שָׁלִיחַ לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתוֹ. וְהוֹאִיל וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ אִשָּׁה קִדֵּשׁ לוֹ הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּכָל אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קְרוֹבוֹת שֶׁהֵן עֶרְוָה עִמָּהּ. כְּגוֹן אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ בַּת אוֹ אֵם אוֹ אָחוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. שֶׁאִם תֹּאמַר יִשָּׂא זוֹ שֶׁמָּא אִמָּהּ קִדֵּשׁ לוֹ שְׁלוּחוֹ אוֹ אֲחוֹתָהּ אוֹ בִּתָּהּ. וּמֻתָּר בְּאִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ קְרוֹבוֹת כְּגוֹן אֵלּוּ. הָיְתָה לָהּ קְרוֹבָה כְּגוֹן אֵם אוֹ אָחוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְהָיְתָה הַקְּרוֹבָה אֵשֶׁת אִישׁ בְּשָׁעָה שֶׁעָשָׂה הוּא שָׁלִיחַ אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה קֹדֶם שֶׁיָּמוּת הַשָּׁלִיחַ הֲרֵי זֶה מֻתָּר בָּהּ. וְאֵין אוֹמְרִים שֶׁמָּא קִדֵּשׁ הַשָּׁלִיחַ אַתְּ קְרוֹבָתָהּ אַחַר שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה רְאוּיָה בְּשָׁעָה שֶׁעָשָׂה הַשָּׁלִיחַ וְאֵין אָדָם עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אֶלָּא אִשָּׁה שֶׁיָּכוֹל הוּא לְקַדְּשָׁהּ בִּשְׁעַת הַשְּׁלִיחוּת:

הלכה ז׳

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ חֲמִשָּׁה בָּנִים וְעָשׂוּ כֻּלָּן שָׁלִיחַ אֶת אֲבִיהֶם לְקַדֵּשׁ לָהֶם אִשָּׁה. וְאָמַר אֲבִי הַבָּנִים לְאִישׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵשׁ בָּנוֹת אַחַת מִבְּנוֹתֶיךָ מְקֻדֶּשֶׁת לְאֶחָד מִבָּנַי וְקִבֵּל הָאָב הַקִּדּוּשִׁין. כָּל אַחַת מֵהֶן צְרִיכָה חֲמִשָּׁה גִּטִּין מִכָּל הָאַחִין. הוֹאִיל וְכֻלָּן נָתְנוּ רְשׁוּת לָאָב לְקַדֵּשׁ לָהֶן אִשָּׁה. מֵת אֶחָד מֵהֶם כָּל אַחַת מֵהֶן צְרִיכָה אַרְבָּעָה גִּטִּין וַחֲלִיצָה מֵאֶחָד מֵהֶם:

הלכה ח׳

הָאָב שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת קְטַנָּה אוֹ נַעֲרָה שֶׁהִיא בִּרְשׁוּתוֹ וּבַת בּוֹגֶרֶת וְנָתְנָה לוֹ הַבּוֹגֶרֶת רְשׁוּת לְקַדְּשָׁהּ וְקִדֵּשׁ בִּתּוֹ סְתָם לְאֶחָד. אֵין הַבּוֹגֶרֶת בִּכְלָל עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ וְיֹאמַר בִּתִּי הַבּוֹגֶרֶת שֶׁעָשָׂת אוֹתִי שָׁלִיחַ. לְפִיכָךְ אֵין הַבּוֹגֶרֶת מְקֻדֶּשֶׁת (וַאֲחוֹתָהּ מְקֻדֶּשֶׁת):

הלכה ט׳

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי כִּתֵּי בָּנוֹת מִשְּׁתֵּי נָשִׁים וְכֻלָּן בִּרְשׁוּתוֹ וְקִדֵּשׁ אַחַת מֵהֶן וּבִשְׁעַת הַקִּדּוּשִׁין אָמַר לַבַּעַל קִדַּשְׁתִּי לְךָ אֶת בִּתִּי הַגְּדוֹלָה. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר שֶׁמָּא גְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת קִדֵּשׁ לוֹ אוֹ גְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת אוֹ קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת שֶׁהִיא גְּדוֹלָה מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת. הֲרֵי כֻּלָּן מֻתָּרוֹת חוּץ מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת שֶׁהִיא לְבַדָּהּ הַמְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן אִם קִדֵּשׁ בִּתּוֹ הַקְּטַנָּה אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר שֶׁמָּא קְטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת אוֹ קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת אוֹ גְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת שֶׁהִיא קְטַנָּה מִן הַקְּטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת הֲרֵי כֻּלָּן מֻתָּרוֹת חוּץ מִן הַקְּטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת וְהִיא לְבַדָּהּ הַמְקֻדֶּשֶׁת. שֶׁמַּשְׁמָע בִּתּוֹ הַגְּדוֹלָה שֶׁאֵין בִּבְנוֹתָיו גְּדוֹלָה מִמֶּנָּה וּמַשְׁמָע בִּתּוֹ הַקְּטַנָּה שֶׁאֵין בָּהֶן קְטַנָּה מִמֶּנָּה:

הלכה י׳

נֶאֱמָן הָאָב לוֹמַר עַל בִּתּוֹ קֹדֶם שֶׁתִּבְגֹּר שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת וְאוֹסְרָהּ עַל הַכּל:

הלכה י״א

הָאָב שֶׁאָמַר קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי קִדַּשְׁתִּיהָ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לְעוֹלָם עַל כָּל אָדָם עַד שֶׁיֹּאמַר הָאָב נוֹדַע לִי שֶׁלִּפְלוֹנִי קִדַּשְׁתִּיהָ וְתִהְיֶה צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט בִּלְבַד. וְאַף עַל פִּי שֶׁנּוֹדַע לוֹ אַחַר שֶׁבָּגְרָה:

הלכה י״ב

אָמַר הָאָב אֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי קִדַּשְׁתִּיהָ וּבָא אֶחָד וְאָמַר אֲנִי הוּא שֶׁקִּדַּשְׁתִּיהָ נֶאֱמָן אַף לִכְנֹס וְאֵינוֹ צָרִיךְ קִדּוּשִׁין אֲחֵרִים:

הלכה י״ג

בָּאוּ שְׁנַיִם זֶה אוֹמֵר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ. שְׁנֵיהֶן נוֹתְנִין גֵּט וְאִם רָצוּ אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס. כְּנָסָהּ וְאַחַר כָּךְ בָּא אַחֵר וְאָמַר אֲנִי הוּא שֶׁקִּדַּשְׁתִּיהָ אֵינוֹ נֶאֱמָן וְאֵינוֹ אוֹסְרָהּ עַל בַּעְלָהּ:

הלכה י״ד

הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה נִתְקַדַּשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדַעַת לְמִי נִתְקַדַּשְׁתִּי וּבָא אֶחָד וְאָמַר אֲנִי הוּא שֶׁקִּדַּשְׁתִּיךְ נֶאֱמָן לִתֵּן גֵּט וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מִמֶּנּוּ. אֲבָל אֵינוֹ נֶאֱמָן לִכְנֹס שֶׁמָּא יִצְרוֹ תּוֹקְפוֹ וְהִיא תַּרְגִּיל לוֹ כְּדֵי לְהַתִּירָהּ:

הלכה ט״ו

הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה קִדַּשְׁתִּיךְ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא קִדַּשְׁתַּנִי הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. קִדַּשְׁתַּנִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא קִדַּשְׁתִּיךְ הוּא מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו. קִדַּשְׁתִּיךְ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא קִדַּשְׁתָּ אֶלָּא בִּתִּי הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת גְּדוֹלָה וּגְדוֹלָה מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. וּמֻתָּר בִּקְרוֹבוֹת הַבַּת וְהַבַּת מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתֵּךְ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא קִדַּשְׁתָּ אֶלָּא אוֹתִי הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת הַבַּת וְהַבַּת מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. וּמֻתָּר בִּקְרוֹבוֹת הָאֵם וְהָאֵם אֲסוּרָה עַל קְרוֹבָיו:

הלכה ט״ז

וְכָל אֵלּוּ שֶׁטּוֹעֲנִין הַקִּדּוּשִׁין בְּשֶׁטָּעַן הַטּוֹעֵן שֶׁהָיוּ שָׁם קִדּוּשִׁין בִּפְנֵי עֵדִים וְהָלְכוּ לִמְדִינָה אַחֶרֶת אוֹ מֵתוּ. אֲבָל אִם הוֹדוּ שֶׁהָיוּ הַקִּדּוּשִׁין בְּלֹא עֵדִים אֵין כָּאן קִדּוּשִׁין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכָל מָקוֹם שֶׁתֹּאמַר אִשָּׁה לְאִישׁ קִדַּשְׁתַּנִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא קִדַּשְׁתִּיךְ מְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ שֶׁיִּכְתֹּב לָהּ גֵּט לְהַתִּירָהּ לִשְׁאָר הָעָם שֶׁאֵין לוֹ בָּזֶה הֶפְסֵד. וְאִם נָתַן לָהּ גֵּט מֵעַצְמוֹ כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן כְּתֻבָּה:

הלכה י״ז

הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ לְעַצְמוֹ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לַשָּׁלִיחַ. וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן. וְכָל הָעוֹשֶׂה דָּבָר זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בִּשְׁאָר דִּבְרֵי מִקָּח וּמִמְכָּר נִקְרָא רָשָׁע:

הלכה י״ח

הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ הַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר לְעַצְמִי קִדַּשְׁתִּיהָ וְהָאִשָּׁה אוֹמֶרֶת לָרִאשׁוֹן שֶׁשְּׁלָחוֹ נִתְקַדַּשְׁתִּי. אִם לֹא עָשָׂה הַשָּׁלִיחַ בְּעֵדִים הֲרֵי הַשָּׁלִיחַ אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. וְהָאִשָּׁה אֲסוּרָה בִּקְרוֹבֵי הַמְשַׁלֵּחַ וְהַמְשַׁלֵּחַ מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ. וְאִם הֻחְזַק הַשָּׁלִיחַ בְּעֵדִים הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לָרִאשׁוֹן:

הלכה י״ט

אָמְרָה אֵינִי יוֹדַעַת לְמִי נִתְקַדַּשְׁתִּי אִם לַשּׁוֹלֵחַ אוֹ לִשְׁלוּחוֹ. אִם לֹא הֻחְזַק הַשָּׁלִיחַ בְּעֵדִים הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי. וְאִם הֻחְזַק שֶׁהוּא שְׁלוּחוֹ שְׁנֵיהֶן נוֹתְנִין גֵּט. וְאִם רָצוּ אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס:

הלכה כ׳

הָאִשָּׁה שֶׁעָשְׂתָה שָׁלִיחַ לְקַדְּשָׁהּ וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ וּבְעֵת הֲלִיכָתוֹ בִּטְּלָה הַשְּׁלִיחוּת וְחָזְרָה בָּהּ וְאֵין יָדוּעַ אִם קֹדֶם שֶׁקִּבֵּל לָהּ הַקִּדּוּשִׁין חָזְרָה אוֹ אַחַר הַקִּדּוּשִׁין הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק. וְכֵן הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה שָׁלִיחַ וְחָזַר בּוֹ:

הלכה כ״א

הַמְקַדֵּשׁ אַחַת מֵחָמֵשׁ נָשִׁים וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵי זוֹ מֵהֶן קִדֵּשׁ וְכָל אַחַת וְאַחַת אוֹמֶרֶת אוֹתִי קִדֵּשׁ אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת כֻּלָּן. וְנוֹתֵן גֵּט לְכָל אַחַת וְאַחַת וּמַנִּיחַ כְּתֻבָּה אַחַת בֵּינֵיהֶן וּמִסְתַּלֵּק. וְאִם קִדֵּשׁ בְּבִיאָה קָנְסוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים שֶׁיִּתֵּן כְּתֻבָּה לְכָל אַחַת וְאַחַת. וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁהַכְּתֻבָּה שֶׁכָּתַב לְאַחַת מֵהֶן אָבְדָה וְכָל אַחַת וְאַחַת אוֹמֶרֶת אֲנִי הִיא שֶׁקִּדַּשְׁתַּנִי וְכָתַבְתָּ לִי כְּתֻבָּה וְאָבְדָה כְּתֻבָּתִי:

הלכה כ״ב

הָאִשָּׁה שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לִפְלוֹנִי הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת מְקֻדֶּשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה. וְכָל קוֹל שֶׁלֹּא הֻחְזַק בְּבֵית דִּין אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ. וְכֵיצַד הוּא הַקּוֹל שֶׁתֻּחְזַק זוֹ בּוֹ שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת. כְּגוֹן שֶׁבָּאוּ שְׁנַיִם וְהֵעִידוּ שֶׁרָאוּ הַנֵּרוֹת דּוֹלְקוֹת וּמִטּוֹת מוּצָעוֹת וּבְנֵי אָדָם נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין וְנָשִׁים שְׂמֵחוֹת לָהּ וְאוֹמְרוֹת נִתְקַדְּשָׁה פְּלוֹנִית הַיּוֹם. שָׁמְעוּ אוֹתָן אוֹמְרוֹת פְּלוֹנִית תִּתְקַדֵּשׁ הַיּוֹם אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא נִזְדַּמְּנוּ לְקַדֵּשׁ וְלֹא נִתְקַדְּשָׁה עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה. וְכֵן אִם בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ רָאִינוּ כְּמוֹ שִׂמְחַת אֵרוּסִין וְשָׁמַעְנוּ קוֹל הֲבָרָה וְשָׁמַעְנוּ מִפְּלוֹנִי שֶׁשָּׁמַע מִפְּלוֹנִי שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה פְּלוֹנִית בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהָלְכוּ לָהֶם הָעֵדִים לִמְדִינָה אַחֶרֶת אוֹ מֵתוּ הֲרֵי זֶה קוֹל שֶׁמַּחֲזִיק אוֹתָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

הלכה כ״ג

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁם אֲמַתְלָא אֲבָל אִם הָיְתָה שָׁם אֲמַתְלָא וְשָׁמְעוּ הָאֲמַתְלָא כְּשֶׁשָּׁמְעוּ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לֹא הֻחְזְקָה מְקֻדֶּשֶׁת. כֵּיצַד הִיא הָאֲמַתְלָא. פְּלוֹנִית נִתְקַדְּשָׁה עַל תְּנַאי אוֹ קִדּוּשֵׁי סָפֵק לֹא הֻחְזְקָה. אֶלָּא שׁוֹאֲלִין אוֹתָהּ וְסוֹמְכִין עַל דְּבָרֶיהָ הוֹאִיל וְאֵין שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה וְלֹא קוֹל חָזָק:

הלכה כ״ד

יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לִפְלוֹנִי וּלְאַחַר יָמִים אָמְרוּ אֲמַתְלָא. אִם נִרְאִין הַדְּבָרִים לְבֵית דִּין שֶׁהוּא כֵּן סוֹמְכִין עַל הָאֲמַתְלָא וְלֹא תֻּחְזַק מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו הוֹאִיל וְלֹא נִשְׁמְעָה הָאֲמַתְלָא בְּעֵת שֶׁנִּשְׁמְעוּ הַקִּדּוּשִׁין אֵין חוֹשְׁשִׁין לַאֲמַתְלָא:

הלכה כ״ה

מַעֲשֶׂה בְּאַחַת שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לִבְנוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי וּלְאַחַר זְמַן שָׁאֲלוּ לְאָבִיו וְאָמַר עַל תְּנַאי כָּךְ נִתְקַדְּשָׁה לוֹ וְלֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי וְלֹא סָמְכוּ חֲכָמִים עַל דְּבָרָיו אֶלָּא אָמְרוּ הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת וּכְאִלּוּ אֵין שָׁם אֲמַתְלָא:

הלכה כ״ו

יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לִפְלוֹנִי וּבָא שֵׁנִי וְקִדְּשָׁהּ בְּפָנֵינוּ בּוֹדְקִין עַל קִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן שֶׁהֵן בְּקוֹל. אִם בָּאוּ עֵדִים בִּרְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לָרִאשׁוֹן אֵין קִדּוּשֵׁי שֵׁנִי כְּלוּם. וְאִם לָאו מְגָרֵשׁ רִאשׁוֹן שֶׁקִּדּוּשָׁיו בְּקוֹל וְנוֹשֵׂא הַשֵּׁנִי שֶׁקִּדּוּשָׁיו וַדַּאי. וְאִם גֵּרֵשׁ הַשֵּׁנִי לֹא יִכְנֹס הָרִאשׁוֹן שֶׁמָּא יֹאמְרוּ הֶחֱזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִן הָאֵרוּסִין אַחַר שֶׁנִּתְאָרְסָה לְאַחֵר:

הלכה כ״ז

יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לִפְלוֹנִי וְיָצָא קוֹל אַחֵר כְּמוֹתוֹ שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לְאַחֵר. אֶחָד כּוֹתֵב גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס בֵּין רִאשׁוֹן בֵּין אַחֲרוֹן:

הלכה כ״ח

מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִשְׁלֹחַ סִבְלוֹנוֹת לַאֲרוּסָה אַחַר שֶׁתִּתְאָרֵס וּבָאוּ עֵדִים שֶׁרָאוּ סִבְלוֹנוֹת שֶׁהוּבְלוּ לָהּ חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא נִתְקַדְּשָׁה וּצְרִיכָה גֵּט מִסָּפֵק אַף עַל פִּי שֶׁרֹב אַנְשֵׁי הָעִיר אֵין מְשַׁלְּחִין סִבְלוֹנוֹת אֶלָּא קֹדֶם הָאֵרוּסִין. וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ כֻּלָּן לִשְׁלֹחַ סִבְלוֹנוֹת בַּתְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מְקַדְּשִׁין וְרָאוּ סִבְלוֹנוֹת אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ:

הלכה כ״ט

הֻחְזַק שְׁטַר כְּתֻבָּתָהּ. אִם דֶּרֶךְ מִקְצָת אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁמְּקַדְּשִׁין וְאַחַר כָּךְ כּוֹתְבִין חוֹשְׁשִׁין לָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם סוֹפֵר אֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא מִפְּנֵי הַסּוֹפֵר שֶׁמָּצָא הִקְדִּים וְכָתַב. וְאִם דֶּרֶךְ כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין הַכְּתֻבָּה קֹדֶם הַקִּדּוּשִׁין אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ:

הלכה ל׳

שְׁנַיִם אוֹמְרִין רְאִינוּהָ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה בְּיוֹם פְּלוֹנִי וּשְׁנַיִם אוֹמְרִין לֹא רְאִינוּהָ אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּם שְׁכֵנִים בֶּחָצֵר אַחַת הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁאֵין [טַעֲנַת] לֹא רְאִינוּהָ רְאָיָה שֶׁדֶּרֶךְ הָעָם לְקַדֵּשׁ בְּצִנְעָה:

הלכה ל״א

אָמַר עֵד אֶחָד מְקֻדֶּשֶׁת הִיא זוֹ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נִתְקַדַּשְׁתִּי הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. אֶחָד אוֹמֵר מְקֻדֶּשֶׁת וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת לֹא תִּנָּשֵׂא וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא שֶׁהֲרֵי הִיא אוֹמֶרֶת לֹא נִתְקַדַּשְׁתִּי. אָמְרָה מְקֻדֶּשֶׁת אֲנִי וּלְאַחַר זְמַן עָמְדָה וְקִדְּשָׁה עַצְמָהּ אִם נָתְנָה אֲמַתְלָא לִדְבָרֶיהָ וְאָמְרָה מִפְּנֵי כָּךְ וְכָךְ אָמַרְתִּי בַּתְּחִלָּה שֶׁאֲנִי מְקֻדֶּשֶׁת וְרָאִינוּ בִּדְבָרֶיהָ מַמָּשׁ הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לַשֵּׁנִי. וְאִם לֹא נָתְנָה אֲמַתְלָא אוֹ שֶׁנָּתְנָה וְאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה וְקִדּוּשֵׁי שֵׁנִי קִדּוּשֵׁי סָפֵק. לְפִיכָךְ נוֹתֵן לָהּ גֵּט וְתִהְיֶה אֲסוּרָה עָלָיו וְעַל הַכּל עַד שֶׁיָּבוֹא אֲרוּסָהּ. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁבָּאת וְאָמְרָה אֵשֶׁת אִישׁ אֲנִי וְחָזְרָה וְאָמְרָה פְּנוּיָה אֲנִי אִם נָתְנָה אֲמַתְלָא לִדְבָרֶיהָ וְיֵשׁ בִּדְבָרֶיהָ מַמָּשׁ הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת:

בני אהובה · הלכות אישות פרק ט׳

בני אהובה על הלכות אישות פרק ט׳ ארוך במיוחד (13 קטעים, 41,913 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת בני אהובה על הלכות אישות פרק ט׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות אישות פרק ט׳

ב׳

קידש נשים רבות כאחת וכו'. כתב ה״ה שאילו היה סבור לקדשן כולן בקידושין אחרים לא היה מקדשן כלל. נראה דהכי פירושו אילו היה יודע כשאמר הרי כולכם מקודשות לי שלא היתה מתקדשת לו אפילו אחת משתי אחיות והיה צריך כדי לקדש אחת מהשתי אחיות קידושין אחרים לא היה מקדשן. וקשה דא״כ איך כתב רבינו וכן אם אמר להן הרי כולכן מקודשות לי והיתה בהן שפחה או עכו״ם וכו' הא הכא לא שייך לומר שצריך לקדש אותה קידושין אחרים דהא בעכו״ם ושפחה ליכא נישואין דקידושין כלל. ודוחק הוא לומר דטעם זה אינו אלא לחלוקה [הראשונה ולחלוקה] אחרת יהיה הטעם של ועוד שכתב אח״כ. ועם מ״ש הר״ן שכן דרך הלוקח ליקח רע ויפה וכו' יתיישב ג״כ החלוקה זאת עיין שם אבל מ״מ אינו סובל לשונו של ה״ה לפירוש הר״ן ז״ל. עוד כתב ועוד שהוא במלה אחת מקדשן וכו' משמע לפי טעם זה דאילו היו בשתי מלות שהיה אומר לנכריות הרי אתן והאחיות מקודשות לי דנכריות מקודשות דהוי כאת וחמור וא״ת כשאמר רבינו ואם אמר להן הראויה מכם לביאה וכו' לשמועינן רבותא דאפילו שאמר לנכריות הרי אתן והאחיות דהן מקודשות דבשלמא בגמרא הוצרכו לומר הראויה מכם לביאה וכו' משום דשקלו וטרו למ״ד את וחמור לא קנה אבל אנן דקי״ל דקנה לשמועינן רבותא. וי״ל דהא הוי רבותא טפי דאעפ״י שאמר הראויה וכו' הוה ס״ד האחת מן האחיות תיהוי מקודשת דראויה לביאה היא לחודה קמ״ל דאינן מקודשות דלא מיקרי ראויה לביאה כיון דלא ידעינן הי מנייהו היא: כתב ה״ה בלשון קידש נשים רבות כאחת וכו' ואפילו ר״נ דפליג בדיני ממונות וכו'. קשה איך הקשו בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ"א) למ״ד את וחמור לא קנה הא אפילו למ״ד קנה מחלק בין קידושין לגירושין ועוד רב ששת דקאמר התם מנא אמינא והביא ראיה מתרומה לימא לעולם כרב נחמן דקנה מחצה והתם אי קנה הוי הכל משום דהוי במלה אחת דכשהוא תורם מר ומתוק במלה אחת היא אבל כשהם שתי מלות לעולם דלא קנה הכל אלא מחצה. ועוד לרב ששת גופיה תיקשי היכי קנה התם הכל הא אמר הרב המגיד דכשהוא במלה אחת כ״ע מודו דמדלא קנה הא לא קנה הא א״כ התם נמי כי היכי דמן המר אינו תרומה מן המתוק נמי לא ליהוי תרומה. עוד קשה בדברי רשב״ם דפירש דהפירוש לכולהו הוי לרב המנונא ולרב נחמן דמדנכריות קנו ואחיות לא קנו משמע דקנה הכל הא אינו כן אדרבה משמע דקנה מחצה כר״נ וכמו שפירשו שאר המפרשים. וי״ל דאי פריש הכי הרב המגיד לא הוי אלא לר״נ אבל לרב ששת כיון שהוא נותן כח כ״כ לקונה שאפילו חלק החמור הוא קונה דהיה בדין שלא יקנה כיון שחלק הדבר בב' מלות ואמר את וחמור די שיקנה חלק אחד ולא חלק החמור ומ״מ ייפו כחו שהוא קונה ג״כ חלק החמור כ״ש הוא שכשכולל לו ולחמור במלה אחת שהוא יקנה חלק החמור אבל לר״נ שאינו קונה אלא חלקו לבד כמ״ש אח״כ כשיכלול לו ולחמור במלה אחת לא יקנה כלל כיון שהחמור לא קנה וכי מקשה בגמרא מאחיות הוא מקשה לכולהו כלומר לר״נ ורב המנונא דמשמע כר״ש דקנה הכל דאל״כ אפילו לר״נ לא יקנו נכריות כיון דהוי מלה אחת א״ו שקנה הכל כר״ש ואע״פ שאחיות לא קנו נכריות קנו וכר״ש ולזה אפשר ג״כ שכיון רשב״ם ועם זה יתורץ הכל וק״ל:

י״א

האב שאמר קידשתי את בתי וכו'. [כתב ה"ה] מ"ש רבינו שאם אמר האב נודע לי וכו' הוא מדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכו'. וקשה דדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר לא הוי אלא בתוך כדי דיבור לבד אבל רבינו כתב שאפילו נודע לאב אחר שבגרה שאינה צריכה גט אלא ממנו ובשלמא לטעמא בתרא שכתב שאפילו (בן) אחר נאמן להתירה לעצמו כ"ש וכו' ניחא אבל להך טעמא קשה. ונראה דהוא אזיל לטעמיה שכתב בפ"ב מהלכות גירושין גבי האשה שבאה ואמרה אשת איש אני וכו' דהשיג שם עליו ה"ר משה הכהן דלא מהני תוך כדי דיבור והוא רצה ליישב שם לדעת רבינו דאפילו אחר כדי דיבור מהני ע"ש. ובזה יתיישב מ"ש כאן עם היות ששם כתב הדבר מגומגם ולזה כתב כאן טעם אחר שאמר ובסמוך וכו' שהוא טעם נכון לדעת הכל ועוד אהני טעמא בתרא דאפילו שנודע לנו שהיא מקודשת מפי עדים אבל לא ידענו למי נאמן האב לומר לפלוני קידשתיה דמטעמא קמא לא נאמן דאין כאן הפה שאסר וכו' דמפי עדים הוחזקה מקודשת אבל מטעמא בתרא דלא גרע מאחר נאמן:

ט״ו

האומר לאשה קידשתיך והיא אומרת לא קידשתני וכו' קידשתני והוא אומר לא קידשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו. תימא דהך מותר בקרובותיה ואסורה בקרוביו במאי קמיירי אי איירי אחר שנתן לה גט א"כ אמאי הוא מותר בקרובותיה הרי כתב ה"ה ודע שכל שנתן גט נאסר בקרובות שלא יאמרו נשא קרובות [גרושתו] כלומר אפי' כשאומרת קדשתני כמבואר בדברי ה"ה ואי איירי קודם נתינת הגט והלא כשהיא אומרת קידשתני בלא גט היא אסורה לכל העולם שכ"כ רבינו לקמן מבקשים ממנו שיכתוב לה גט להתירה לשאר העם משא"כ דבלאו הכי אסורה לכל העולם ואיך כתב הרי אסורה בקרוביו דמאי שנא דלקרוביו אסורה אבל לכולי עלמא שריא וצ"ע:

כ״ב

האשה שיצא עליה קול וכו'. ראיתי להאריך כאן קצת לברר וללבן הדברים מהא דגרסינן בפרק המגרש (גיטין דף פ"ט) על מתניתין דיצא שמה בעיר מקודשת וכו' אמר עולא לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסים ויוצאים ואומרים וכו' וכן תני לוי וכו' עוד שם [א״ר אבא] אמר רב הונא אמר רב לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני בודקים והולכים וכו' והני תרי גווני קול הן שכתבם רבינו. האחד שכתב ראשונה. והב' הוא וכן אם באו ב' וכו' וסובר דהיינו החילוק בין קול ראשון לשני בראשון בעינן היום ובב' אע״פ שלא אמר אלא נתקדשה סתם סגי וכן בראשון בעינן דטובא יאמרו כן ובשני די שיאמרו שנים וכן ביאר דבריו הר״ן בפירוש ההלכות. ויש לדקדק בדבריו חדא היכן ראה רבינו בקול שני שיהו שמחת דאירוסין דמדהזכיר וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת אירוסין וכו' משמע דסבירא ליה דהא קול בתרא בעינן דאית שמחת אירוסין והא מנא ליה דאפילו שמיעת קול הברה אינו מוכרח בגמרא דאדרבה מדברי הגמרא משמע דאפילו שמיעת קול הברה לא בעינן שהרי אמר לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו וכו'. מיהו זו אינה קושיא דרבינו מפרש לא ששמעו קול הברה לבד אלא גם כן בעינן שיאמרו פלוני מהיכן שמע וכו' ומ״מ אינו מוכרח בגמרא אבל דאית שמחת אירוסין אינו כן בגמרא. ועוד קשה לדעתו קול בגירושין היכי משכחת לה דהא התוספות והר״ן כתבו דלגירושין קאמר הך קלא בתרא משום דקמא לא שייך [אלא] בקידושין ולרבינו דבעינן אפילו בתרא דאית שמחת אירוסין היכי משכחת לה מתניתין דקאמר דיצא שמה בעיר מקודשת הא בגירושין לא שייך שמחת אירוסין. ועוד קשה למה לא הזכיר מה שאמרו שם בברייתא בעיר אחרת אין חוששין לו ופירש״י ז״ל יצא כאן קול פלונית מתקדשת היום במקום פלוני ע״כ. ולא הזכיר רבינו מכל זה כלל דבשלמא מה שכתב שם שלא לפלוני אין חוששין לו הרי הזכירו רבינו בדבריו שכתב האשה שיצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני אע״פ שכשהזכיר כיצד וכו' לא אמר שם אלא נתקדשה פלונית היום מ״מ סמך על מה שאמר ראשונה אבל הא דבעיר אמאי לא הזכיר. ועוד קשה דבהך ברייתא גרסינן לה הכי לדעת רבינו ת״ר בעולה אין חוששין לה x (חלוצה אין חוששין לה) נשואה אין חוששין לה ארוסה אין חוששין לה שלא לפלוני אין חוששין לה וכו' כדהובא בהלכות בפרק המגרש וכך נראה שהיא גירסת רבינו ממה שכתב בפרק ז' מהלכות איסורי ביאה שכתב אבל אם יצא עליה קול שהיא חלוצה וכו' וכתב שם הרב המגיד דמפרש רבינו דאיירי אפילו דהוחזק בקול בבית דין ודייק לה מדיוקת חלוצה ולא גרושה דדוקא חלוצה משום דהוי דבר דרבנן אין חוששין לה אע״ג דהוחזק הקול בבית דין אבל בגרושה חוששין כיון דהוחזק הקול בבית דין והשתא היכי מפרש הוא סיפא דברייתא נשואה אין חוששין לה ארוסה אין חוששין לה דאמאי אין חוששין לה דאי משום דלא אמר היום כדאמר רש״י הא לסברת רבינו בקול שני שכתב אע״ג דלא אמר היום מהני ובודאי הכי אמרינן בבעולה וחלוצה דהוחזק בבית דין הוי בגוונא דקול שני דקול קמא דנרות דולקות לא שייך התם וא״כ סיפא דנשואה וארוסה בהך קול דומיא דרישא איירי. ודוחק לומר דאיירי בגוונא דקול דנרות דולקות ולהכי חוששין משום דלא אמר היום דסיפא דומיא דרישא ואיירי בגוונא דקול שני וא״כ אמאי אין חוששין כיון דלא בעינן היום בקול שני לדעת רבינו. ועוד קשה אמאי קאמר רבינו דבעינן שיהא העדות מכשרים היכא דליכא נרות דולקות הא אמר שם בגמרא אמר ליה אביי לרב יוסף מבטלינן [קלא] או לא מבטלין אמר ליה מדאמר רב חסדא עד שישמעו מפי כשרים שמע מינה מבטלינן קלא אמר ליה אדרבה מדאמר רב ששת אפילו מפי נשים הוי קול ש״מ לא מבטלינן קלא ע״כ. וכיון דרבינו נראה דפסק דלא מבטלינן וכנראה מדברי הר״ן ז״ל בפירוש ההלכות א״כ הא אפילו מפי נשים נמי הוי קלא. מיהו לזה יש לומר דמאי דפליגי בגמרא רב חסדא ורב ששת הוא היכא דאיכא נרות דולקות וכי תימא תיקשי לרב חסדא מההיא ברייתא דלוי דאמרו שם ונשים שמחות לה ואומרות וכו' אפשר דרבינו גריס כיש ספרים שכתבו התוספות ובני אדם ולרב חסדא דוקא בני אדם אבל לא נשים אע״ג דאיכא רגלים לדבר ולרב ששת כיון דאיכא רגלים לדבר אפילו מפי נשים מהני כיון דאיכא רגלים לדבר. ולקושיות ראשונות י״ל דרבינו מדלא הזכיר בגוונא דקול שני היום משמע דלא בעינן היום בקול שני וברייתא ראשונה דארוסה ע״כ בגוונא דקול שני איירי דומיא דרישא כדפרישית וא״כ אמאי אין חוששין וכדי למצוא טעם לזה סובר רבינו דטעמא הוא משום דבעינן דאית שמחת אירוסין והכא ליכא שמחת אירוסין דסיפא דנשואה הוי דומיא דרישא דבעולה וחלוצה וכי היכי דברישא ליכא שמחה דלא שייכא ה״נ בסיפא ולהכי אין חוששין אבל אם היה שמחת אירוסין חוששין. ועוד יש סמך לזה משום דאמרו שם בברייתא דכשיצא הקול כאן שנתקדשה בעיר אחרת לא מהני ואמאי הא כיון שנתקדשה מה לי כאן מה לי בעיר אחרת אלא ודאי טעמא הוא דמששומעין הקול צריך לראות שמחת האירוסין ואם יצא כאן הקול שנתקדשה בעיר אחרת לא הוי קול דאין רואין שמחת אירוסין ולזה לא הוצרך רבינו להזכיר בעיר אחרת דכיון שהזכיר דאית שמחת אירוסין סגי ובזה יתורצו רוב הקושיות האמורות. עוד כתב ה״ה וכ״נ מדברי רבינו שצריך שיוחזק [הקול] בבית דין בזמנו וקשה מנין לו כן בדברי רבינו דלעולם נימא דאפילו שיצא הקול היום ואחר כמה ימים בדקוהו בבית דין ומצאוהו כהלכתא שאמרו שראו נרות דולקות והנשים שהיו אומרות נתקדשה פלונית היום ההוא מהני. ושמא יש לומר דכוונת הרמב״ם הוא דאם בדקוהו בבית דין אחר שנשאת אע״פ שיצא קודם שנשאת לא תצא ולא חשבינן ליה קלא דקמי נישואין וכמ״ש הר״ן בפירוש ההלכות אבל אם בדקוהו קודם שנשאת אע״פ שלא היה בעת יציאתו הוי קול וכמ״ש רבינו כל קול שלא הוחזק בבית דין אין חוששין לו ולשון אין חוששין משמע לא מהני כלל א״כ אפילו שבדקוהו אחר שנשאת קלא דבתר נישואין איקרי ולאו כלום דאי אהני מאי דיצא קודם נישואין ואם יבדקוהו אחר הנישואין מיקרי קלא דקמי נישואין לא היה לו לרבינו לומר אין חוששין לו דמשמע אינו שוה כלל זה נ״ל כוונתו בדוחק: xx האשה שיצא עליה קול וכו'. בספרי אשר כתבתי על הרמב"ם הבאתי לשון הטור ודקדקתי שם שהנוסחא הכתובה בו כגון ששמע ראובן משמעון ולוי ושמעון ולוי מיששכר ויהודה אינו מדוקדק ובשלטי הגבורים הביא לשון הטור בסגנון אחר וז"ל ודוקא תרי מתרי כדפירשתי כגון ששמע ראובן משמעון ולוי ושמעון ולוי שמעו מיששכר ויהודה וכו' וזו נוסחא שאין לה מובן כלל דא"כ היינו חד מתרי ראובן ששמע משמעון ולוי דשמעון ולוי ששמעו מיששכר ויהודה ליתנהו קמן וא"כ היכי כתב אבל חד מתרי לא ובפסקי הרא"ש כתוב ומיירי בתרי דשמעי מתרי כגון ראובן ושמעון מלוי ויהודה אבל חד מחד ותרי מחד לא. לכן אני אומר דנוסחת הטור המדוקדקת צריך שתהיה כן או שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים ותרי פלוני הם מיותרים כי מ"ש פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני ופלוני שני מיותר וכן פלוני מפלוני ופלוני נמי מיותר ומ"ש ודוקא צ"ל כן ודוקא תרי מתרי כגון שמע ראובן משמעון ולוי מיששכר (ולוי ושמעון קמא ויהודה בתרא יתירה ועם זאת הנוסחא אשר הגהתי בדבריו הוי הלשון כדברי הרא"ש ז"ל בפסקיו והוי ממש כמ"ש הרשב"א בתשובה דלישב הנוסחא הכתובה בספרים ושיהא חלוק על הרשב"א א"א כדפרישית ועוד דברי הרא"ש ז"ל בפסקיו יוכיחו כדכתיבנא): וכן אם באו שנים וכו'. בגמרא אמרו אלא כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים ע"כ. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דברי הגמרא שבאו השנים ואמרו לנו שנתקדשה פלונית בפני שנים ואמרו לנו דבר זה שמענו מפלוני ואותו פלוני שמע הדבר מפלוני כלומר שנתקדשה בפני פלוני ופלוני ואותם עדי הקידושין הלכו למדינת הים. וזה הפירוש מפרש ה"ה לפי דברי רבינו בלשון הגמרא ולכך כתב שכן מורה לשון הגמרא. אבל הר"ן לא נראה לפרש כן ושאר הגירסא לדעת רבינו. ע"ש. וא"ת דמשמע מדברי רבינו שאמר שיבואו כאן שנים ויעידו ששמעו עדות מפלוני ופלוני אבל אם בא אותו פלוני לבד והעיד בפנינו ששמע מפי פלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני לא מהני ואמאי כיון דהם אינן מעידים אלא ששמעו מפלוני א"כ לכאורה נראה שאם יבא אותו הפלוני ויעיד הוי יותר טוב. וי"ל דמ"מ אלו השנים הרי הם מעידים ששמעו קול ושראו שמחת אירוסין לדעת רבינו והרי יש כאן עדות ששמעו קול הברה ושמחת אירוסין מה שאין כן כשבא אחד לבד. אבל הטור כתב בסימן מ"ו בשם הרמב"ן דהוי קלא אפילו אשה שאמרה מפי תרי ע"כ. נראה שדעתו דכשאמר בגמרא כדי שיאמר שמענו מפי פלוני וכו' לאו דוקא שיבאו לפניהם שאינו כן אלא אם בא אחד נמי ששמע מהעדים סגי ומאי דאמרו בגמרא שנים רבותא קמ"ל שאפילו שלא בא אותו פלוני ששמע מהעדים אלא שבאו אותם ששמעו מאותו פלוני שאותו פלוני שמע מהם סגי. ומ"ש אשה שאמרה מפי תרי מפני שהוא פוסק כמאן דאמר לא מבטלינן קלא ואמרו בגמרא לדעתו אפילו נשים ולכך כתב אשה. עוד כתב הטור בסימן מ"ו וז"ל כיצד הקול ברור כגון שבאו עדים והעידו שראו נרות דולקות וכו' או שאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ודוקא תרי מתרי כדפרישית כגון ששמע ראובן משמעון ולוי ושמעון ולוי מיששכר ויהודה אבל חד מחד או תרי מחד לא על כרחך נראה שכוונתו שאלו השנים שיעידו בפנינו צריך שכל אחד שמע הדבר מפי שנים ולא כדברי הרשב"א ז"ל שכתב דרבותא קמ"ל דאע"פ שאלו השנים כל אחד שמע מאחד סגי והטור אין דעתו כן אלא שכל אחד ישמע משנים. ולדעתו ז"ל צ"ל שזה גירסת הגמרא פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני ופלוני מפלוני ופלוני כלומר אלו השנים המעידים כל אחד שמע משנים שהם פלוני ופלוני. וא"ת א"כ למה ליה למימר פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני ופלוני ופלוני מפלוני ופלוני וכו' לימא כדי שיאמרו פלוני ופלוני שמעו מפלוני ופלוני דבשלמא להרשב"א ניחא דרבותא קמ"ל אע"פ שכל אחד שמע מאחד סגי אבל לטור קשה דלימא ששמעו מפלוני ופלוני והא לחוד סגי. וי"ל דרבותא קמ"ל אע"פ שלא שמע זה מהשנים ששמע זה והוה אמינא דהוי כשנים מחולקים ולא יצטרפו זה בזה קמ"ל. זה נראה לי ליישב דברי הטור אבל משמעות לשונו קשה שכתב ראובן משמעון ושמעון וכו' ולא הוה ליה למימר כן אלא ראובן משמעון וזבולון דאין דרך לכפול שם אחד. ועוד שכתב אבל חד מתרי או תרי מחד לא וכפי מה שכתבתי לשמועינן יותר רבותא ולימא דאפילו תרי מתרי לא מהני אלא אם ישמע כל אחד מפי שנים:

כ״ד

יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני וכו' אין חוששין לאמתלא. דע שכל מה שמפרש רבינו הוי כרב זביד דפליג עליה דרבה בר רב הונא (דף פט:) דמשמע דס"ל דהוא מחמיר יותר ממנו ואמר דאם האמתלא יש לה הוכחה כגון שאמר מתחילה שהקידושין נזרקו הוא מועיל האמתלא אחר עשרה ימים א"כ מה זה שאמר בגמרא א"ל רב כהנא לרב פפא ואת לא תסברא והא תנן נתקדשה וכו' והא רב זביד מחמיר יותר מרבה בר רב הונא ואדרבא מתניתין אתי שפיר טפי לרבה משום דהוא מיקל יותר וסבר דלא בעינן אמתלא ראויה אלא כל אמתלא שתהיה סגי. וכן קשה הקושיא הראשונה שהקשו לרב זביד וממאי דקאמר במתניתין ובלבד שלא תהא שם אמתלא והתירוץ שתירצו עלה לא יתיישב יפה לפירוש זה ומ"מ יש ליישבו וק"ל. אבל הקושיא הראשונה קשה טובא. ואם נאמר שרבינו מפרש כפירוש הרמב"ן שפירש הר"ן בפירוש ההלכות דרב זביד מחמיר מצד ומיקל מצד. דהוא מחמיר לענין האמתלא שתהא נכונה כדי שתועיל מכאן ועד עשרה ימים והוא מיקל דאם יש מקום לאמתלא מתחילה כלומר שאמרו שהקידושין בזריקה אע"פ שלא תצא אמתלא לעולם מ"מ אם נשאת לא תצא וזהו שאמר חוששין. ובזה יתורץ שפיר דברי הגמרא דמעיקרא מקשה רב פפא לרב זביד דמתניתין קאמרה דמקודשת כלומר דאם נשאת תצא ובלבד שלא תהא אמתלא משמע דאם לא תהא שם אמתלא גמורה דהיא מקודשת ואם נשאת תצא והיכי קאמרת דהיכא דיש הוכחה לאמתלא אע"פ שלא תצא האמתלא לעולם אם נשאת [לא] תצא. לזה תירץ ואמר דמאי דקאמר אמתלא רוצה לומר דאם יש מקום אמתלא כלומר הוכחה אינה מקודשת קידושין גמורין כדי שאם נשאת תצא אלא לא תנשא ואם נשאת לא תצא והדר מקשה רב כהנא לרב פפא בהא ואת לא תסברא והתנן נתקדשה וכו' בשלמא לרב זביד דמיקל היכא דיש מקום מתחילה לאמתלא ואם נשאת לא תצא אתי שפיר דגם כאן יש מקום אמתלא מתחלה באלו הקידושין כיון שהלך בעלה למדינת הים ויאמר דקידש על תנאי ולכך לא תצא מבעלה הראשון אלא לדידך קשה. כן נראה מדברי הר"ן שיש לפרש (על) דברי הרמב"ן ז"ל אבל הרב המגיד כתב שקרוב לפירוש זה פירש הרמב"ן משמע שאין פירוש רבינו פירוש הרמב"ן ממש ואע"פ שבהרמב"ן אנו מוכרחים לפרש כן משמע דרבינו דרך אחר יש לו ובקונטריס אבאר. ולכך נראה דלרבינו גם כן רב זביד מיקל מצד שתלה הדבר בעיני בית דין שכתב נראין הדברים לבית דין וכו' וא"כ נאמר דהאמתלא שתצא לאחר עשרה ימים אע"פ שאינה כל כך אמתלא טובה כיון שנראה לבית דין שהיא טובה סגי ובכי האי גוונא אתי שפיר קושייא דרב פפא דבשלמא הא דרב זביד אע"ג דהך אמתלא דקידש על תנאי אינה אמתלא כיון שרואים ב"ד דודאי כן הוא שהיתה סבורה שבעלה מת סגי אבל לדידך דלא תליא הדבר בעיני ב"ד א"כ צריך אמתלא טובה ובכה"ג הוי פירוש אחר פירושו של רבינו דומיא לפירוש הרמב"ן ז"ל. והקושיא ראשונה שהקשו בגמרא יש לישבה דהקשו דהיכי קאמרת בעינן אמתלא נראית לב"ד הא במשנה שם אמרו אמתלא דמשמע אמתלא גמורה בעינן ולא אמתלא חלושה אע"פ שנראית לב"ד שהיא טובה לזה תירצו מקום אמתלא כלומר אמתלא הנראית לב"ד שהיא טובה אע"פ שהיא חלושה: יצא עליה קול שנתקדשה וכו'. כבר הקשיתי בחיבורי על הרמב"ם מה שיש להקשות על פירוש רבינו. ועוד יש להקשות דנראה דהוא מפרש היפך מפירוש רש"י ז"ל ומקשה רב פפא היכי קאמרת מקום אמתלא דמשמע אמתלא חשובה הא במשנה קאמר אמתלא משמע אפילו קצת אמתלא ותירץ מקום אמתלא קאמר כלומר דהוי אמתלא חשובה. וקשה דמאי מקשה ליה נימא דמתניתין אירי בשיצא האמתלא מיד שהרי רבינו כתב דאם האמתלא יצא מיד אע"פ שאינה אמתלא גמורה מהני דלכאורה נראה דמפרש דברי רבינו כן לשון המשנה שכתב לעיל מהא אבל אם היה שם אמתלא ושמעו אמתלא כששמעו הקול וכו' והיינו מתניתין כדכתב הרב המגיד שם במשנה ובלבד שלא תהא שם אמתלא. ועוד קשה מה שהקשיתי מאי דמקשה ליה רב כהנא לרב פפא ואת לא תסברא וכו'. ויותר קשה התירוץ שתירץ לו שאני התם דאתי בעל וקא מערער ומשמע דהוי אמתלא חשובה והשתא התירוץ נהפכה לו לקושיא דאמאי בעי אמתלא חשובה כיון דלרב פפא באמתלא כל דהו סגי. ונראה לי לתרץ בדוחק בדעת רבינו דודאי רב זביד ורבה בר רב הונא לפרושי מתניתין אתו ורבה מפרש דאיירי באמתלא מכאן ועד עשרה ימים וז"ש על מתני' אמתלא שאמרו ורב זביד נמי משמע דלפרושי מתניתין קא אתי וקאמר דנהי דמתניתין קאמרה עד עשרה ימים אלא דצריך שתהא אמתלא חשובה ולהכי מקשה ליה מתניתין דאיך אפשר דמתניתין איירי באמתלא מכאן ועד עשרה ימים ובעינן חשובה הא ממתניתין אמתלא קאמר דמשמע אמתלא כל דהו ותירץ במקום אמתלא קאמר דהוי אמתלא חשובה אמר ליה רב כהנא וכו' את דמקשת לרב זביד ודאי דסבירא לך דמתניתין לא איירי אלא ביצאה אמתלא לאלתר דאי יצאה מכאן ועד עשרה ימים לא בעינן אמתלא חשובה אלא אפילו גרועה כרבה. זו אי אפשר דהא אמרינן לעיל ברבי יוחנן לא אמרו דבר זהו אמתלא וכו' דהוי דלא כרבה וא"כ כיון דהוי דלא כהלכתא אית לך למסבר כוותיה ואי אית לך למסבר כוותיה הוי כרב זביד דמצי למיקם כרבי יוחנן דאפשר דרבי יוחנן יודה באמתלא חשובה מכאן ועד עשרה ימים וכיון דאת פרכת לרב זביד ולית ליה דיניה משמע דבעית דאמתלא תהא לאלתר והא זה אי אפשר דהא התם בנתקדשה וכו' לא יצאה לאלתר אלא לאחר כמה ימים. ותירץ שאני התם דהוי יותר מאמתלא דהדבר ברור דאתי בעל ומערער ובהא מודינא ועדיין נ"ל זה דוחק וצ"ע:

ל״א

אמר עד אחד מקודשת וכו'. ע"כ הכא איירי דאמר העד נתקדשה בפני [שנים] דאילו אמר נתקדשה בפני לבד הא קי"ל המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו. ובהכי איירי סוגיא דכתובות לדעת רבינו דקאמר עד אחד אומר נתקדשה וכו' דאי לא תיקשי מאי דכתיבנא. וכ"ת א"כ היכי כתב ה"ה דעד אחד אומר מקודשת והיא אומרת לא נתקדשתי משמע בסוגיא דהאומר דהיא מותרת הא כל אותה סוגיא לא איירי אלא במקדש בעד אחד לבד כגון שאמר בפני נתקדשה אבל אם אמר נתקדשה בפני שנים לא איירי. וי"ל דמ"מ כיון דאמרה התם ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן כיון דתלו הדבר בהכחשה מה לי אם יאמר העד נתקדשה בפני מה לי אם יאמר נתקדשה בפני שנים כיון דתלו הדבר בהכחשה דידה א"כ אפילו שיאמר נתקדשה בפני שנים והיא אומרת להד"מ ודאי דאינה מקודשת. ולתרץ הקושיא דכתובות דאוקמה רב פפא בעד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה דקאמר התם לא תנשא והתם הוי עד אחד בהכחשה דאי היא מודה הא שויא נפשה חתיכה דאיסורא ואפילו מסופקת אם נשאת תצא כדכתב ה"ה אלא ודאי דהיא מכחשת העד שאומר שנתקדשה בפני שנים ומ"מ קאמר רב פפא דלא תנשא ומההיא סוגיא דהאומר משמע דעד אחד בהכחשה אינו כלום ואפילו שיאמר העד שנתקדשה בפני שנים דכיון דהוי טעמא משום דהיא מכחשת מה לי הא מה לי הא לכך הוצרך לחלק דשאני היכא דעד מסייעה. והראב"ד ז"ל הוצרך לתרץ ולחלק הך קושיא דבסוגיא דכתובות אינה מכחשת אלא שהיא מסופקת ולדבריו אפילו מסופקת אם נשאת לא תצא כדכתב ה"ה: עד שיבא ארוסה וכו'. כתב ה"ה ופשוט הוא שאפילו בא ארוסה אינה מותרת לו בלא גט מן השני שהרי אין עדים מעידים כדבריה. וקשה דאמאי לא אמרינן הכא גזירה שמא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין כמ"ש לעיל מגרש ראשון שקידושיו בקול ונושא השני שקידושיו ודאי ואם גירש השני לא יכנוס הראשון שמא יאמרו החזיר גרושתו וכו'. וי"ל דשאני הכא דיש להם לתלות לומר דאולי מה שאמר שהיתה מקודשת הוי משום ענין ונתנה אמתלא לדבריה וקידושי השני קידושין לכך הצריכוה לגרשה מן השני. אבל הכא אין להם במי לתלות וכיון שראו שיצא עליה קול מראשון ואח"כ גירש השני יאמרו ודאי גירש הראשון ונשאה השני וגירשה אחר כך ועתה מת ונשאה הראשון והוי מחזיר ארוסתו דלא אסיקו אדעתייהו דקול קמא הוי שקר כיון דראו עדים שהיו על ככה:

נחלת הכלל · ToratEmet

צפנת פענח · הלכות אישות פרק ט׳

א׳

המקדש כו'. עי' בה"ה ובאמת לשיטת רבינו ז"ל דס"ל דבין לגבי הקדש ובין לגבי קנין צריך דבר המסויים י"ל דלכך כאן אינה מקודשת משום דלא הוה דבר המסוים איזה מהם קידש. ועי' בירושלמי תרומות פ"ג דזה הוה מחלוקת ר"י ור"ל אם קדשה לשם תרומה אם לא. וכן בפ"ז דדמאי ועי' עירובין דף ל"ז ע"ב משמע דלא קידשה לשם תרומה אך רבינו ז"ל בסוף פי"ג מהל' תרומות פסק דהוה שפיר תרומה והטעם דאין לומר שהם שוים דהרי בירושלמי פאה פ"ג ה"ט הוה זה בעיא וכבר כתבתי בזה, וגם למה לא פסק כגמ' דילן דס"ל כר"ל בגמ' דעירובין וצ"ל דס"ל דרק בעירובין שם דאינו יכול לפרש איזה מהם היא תרומה כיון דתלה ע"מ שירדו גשמים לכך לא הוה דבר המסויים אף באחד ושנים משא"כ כאן, ועי' בירושלמי יומא פ"ו ה"ג גבי שילחו ביד שנים אם מקרי עתי ועי' תמורה דף כ"ב ע"ב גבי אבודה אם אחד באחד מקרי אבודה ועי' בירושלמי שבועות פ"ד ה"ו גבי משכן שנים שנים אם מקרי יחוד עדים ועי' גיטין דף ס"ז ע"ב גבי הובילו כל חד מנכון ושם דף כ"ט ע"ב אם גבי שליח צריך בפניו ע"ש וברי"ף. ועי' בירושלמי כאן פ"ב ה"ז גבי הך דשחט שתי חטאות ע"ש. ועי' במנחות דף ק"ה ע"ב וכבר כתבתי בזה:

ב׳

קידש נשים רבות כאחת וכו'. עי' במש"כ ה"ה ז"ל. והנה באמת זה תליא בהך מחלוקת דב"ש וב"ה בירושלמי דתרומות פ"א ה"ד דב"ש ס"ל תרומות עצמן בהן וב"ה ס"ל דגם תרומת עצמן ליכא וע"ש במה דפליגי חזקיה ור"י שם דחזקיה ס"ל דרק בזיתים על השמן אז ס"ל לב"ש תרומת עצמן בהם משום דהא מה"ת הוה תרומה רק דרבנן הפקיעו כמבואר בירושלמי דגיטין פ"ד לכך עכ"פ לגבי עצמן הויא תרומה אבל בשאר דברים גם ב"ש מודו כיון דאמרם בדיבור אחד בטלה כולה וזהו מה דר"ל בירושלמי שם בסוף ה"ה על דעתיה דחזקיה ד"ה כן צריך להיות ר"ל דאף ב"ש מודו בזה דלא הוה תרומה כלל. וע"ש בפ"ג ה"ה ופ"ד ה"ה מבואר ג"כ שם בירושלמי כן בהך דחזקיה ור"י ועי' בהך דנדרים דף כ"ה ע"ב בהך דב"ש וב"ה שם. ועי' בהך דזבחים דף ל' ע"א בהך דאביי ורבא. (ובירושלמי פ"ז דדמאי ה"ו וט"ס שם ונחלף). ועי' תוספתא מכות פ"ד דבדבור אחד מה שהדין עושה א"א לחלוק הדבר למחצה ועי' בהך דערכין דף כ' ע"א ודף ח' ע"א גבי שני ערכיי ושני דמי עלי כיון דבבת אחת נדר ע"ש. אך שם שאני כיון שאמר שני ושני דהוה גדר מנין ע"כ צריך להיות זה אחר זה משא"כ אם אמר ערך אלו אז ודאי הוה בבת אחת ועי' שם דף ד' ובתוספתא שם פ"ב האומר ערכו של עשרה עלי ע"ש דאמר מביא ערך עני ור"ל באומר ערך אלו דאל"כ זה תליא בבעיא דערכין הנ"ל, ובירושלמי פ"ז דדמאי ה"ו אמר שם תחת שני ולא תחת אלו, וט"ס שם ונחלף, ועי' בתמורה דף כ"ו ע"ש. ובזה א"ש הך דקדושין דף ז' ע"ב גבי שני חצייך בפרוטה מהו, ודברי רבינו לעיל פ"ג מהל' אישות הל' י' ע"ש בהשגות משום דכיון דאמר לה בגדר מנין הוה כמו מתחלה אחד ואח"כ שני ועי' בנדרים דף ס"ט ע"ב ע"ש גבי קיים ומופר ליכי בבת אחת ע"ש בהגירסות ובירושלמי שבועות פ"ג ופ"ה דאז חל חלים כולם או לא חלים כלל. ועי' בירושלמי כתובות פי"א ה"א מה דבעי ר' יודן אמר שרפוני ועיבדו בי ותנו, ועי' מש"כ ה"ה ז"ל בהל' זכיה ומתנה פ"י הי"ד ע"ש בשם הרשב"א מה שהביא מן התוספתא גבי אם אמר יש לי נכסים כך וכך ביד פלוני ע"ש. אך בתוספתא שם איתא ואח"כ והויא כמו שתלן זה בזה בנדרים דף כ"ו ע"ב ועי' בהך דביצה דף כ' ע"א גבי ההוא ש"מ ובנדרים דף מ"ח ע"א בהני תרי לישני ע"ש בר"ן. ועי' בירושלמי פי"א דכתובות ה"ה עד כדון שמכרן ב"ד שטרות כו' ובירושלמי שבועות פ"ד גבי הך דהיו שם שתי כיתי עדים, ועי' ב"ב דף קכ"ט ע"א בהך דר"י ור"ל ור"א ובגיטין דף מ"ב ע"א בתוס' ד"ה הא דאמר ובר"ן שם פ"ב דגיטין גבי עציץ וזרעים ע"ש בזה: וכן אם אמר וכו'. עי' גיטין דף פ"ה ע"א ע"ש:

ו׳

האומר לשלוחו כו'. עיין בירושלמי שבת פ"ז גבי הך דר"י ור"ל דרק גזרו במקום שיש לו תקנה דיכול לישא גיורת או משוחררת אבל היכא דליכא תקנה לא גזרו. ובזה א"ש מה שהקשו התוס' גיטין דף ס"ד ד"ה אסור למה לא גזרו על אשה שלא תנשא ע"ש משום דלה אין לה תקנה אם נגזור. ועיין בהך דיבמות דף מ"א ע"ב גבי ספיקות כה"ג ע"ש ברש"י ותוס' וכן ס"ל לרבינו ז"ל בהך דנדרים הובא בר"ן ז"ל דף מ"ג ע"א ד"ה אביי ע"ש. ועיין תוס' ב"ק דף קט"ז ע"א כתבו כעין זה גבי חשש תקלה:

י״ד

ובא אחד ואמר אני הוא כו'. עי' בירושלמי כאן פ"ג ה"ז מה דאמר שם גבי הך אחת מבנותי קדשתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר כו' אינו נאמן וקשה אמאי ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל שאמר איני יודע איזה בת קידש ועל זה אינו נאמן. וכן בהך דיבמות דף קי"ח ע"ב גבי קידש אחת מחמש נשים וכל אחת אומרת אותי קידש כו', ואם הוא אינו יודע איזה קידש ואחת אומרת אותי קידש אם היא נאמנת להתיר אחרים עי' בתוספתא פסחים ספ"ה גבי נתערבו ד' פסחים דנאמן אחד לומר פסח זה שלי הוא, אך שם נקט רק ג' וד' אבל שנים לא מהני דע"י זה יותר גם השני דרק לעצמו נאמן ועי' בר"ן בגיטין פ"ו מש"כ בשם הרמב"ן גבי הך דאסור בכל הנשים אם הם נאמנות שלא נתקדשו, וע' בתוס' גיטין דף ל"ג ד"ה רבי ועי' בהך דקדושין דף ע"ט ע"ב גבי במכחישתו שאומרת בגרתי שחרית אם נאמנת ע"ש בתוס'. ועי' בתוספתא כאן פ"ג אם אמר ע"מ שיש לי ביד פלוני אם אמר אין לי אינו נאמן מחמת חשש קנוניא ע"ש ועי' בהך דגיטין דף פ' ע"ב גבי הך דרב אדא ושמואל גבי לא כל הימנו לאבד זכותו הראויה לשני ועי' תוס' קדושין דף נ"ב ע"א ד"ה ואפילו אבל עדות במעשה נאמנת ע"ש ברא"ש ר"ל דנאמנת לומר שקיבלה בשביל כולם ע"ש. ועי' סנהדרין דף י"א ע"א גבי אחד מהם ע"ש:

ט״ז

מבקשין הימנו כו'. עי' בגמ' הטעם משום דלא ניחא ליה דאיתסר בקריבה, משמע דבלא זה הוה כפינן ליה ועי' תוס' יבמות דף קי"א ע"ב ד"ה מבקשין משום בזיון דרקיקה. ועי' ב"ב דף קס"ט ע"א גבי הך דדמית עלי כאריא ארבא ושם דף י"ב ע"ב גבי כופין על מדת סדום. ועי' ב"ק דף ק"ב ע"ב גבי ליקורייכי בעינא ולא לזילותייכי ע"ש וב"מ דף קי"ז ע"ב תוס' ד"ה לא לזה ע"ש ועי' יבמות דף ק"ו ע"א דכיון דאיפסלה עליה כפינן לחלוץ עוד הפעם ועי' בירושלמי גיטין פ"א ה"א אם נתן לה גט פסול כופין אותו לגרשה עוד הפעם ובירושלמי ספ"א דיבמות סה"ב גבי ספק בתוך הזמן דכופין אותו ליתן גט ע"ש:

י״ח

העושה שליח כו' והמשלח מותר בקרובותיה כו'. ואף דכאן הוא לא ידע שלא קידשה השליח לו. ועיין בתוספתא כאן פ"ד גבי קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא בתי דאמר שם דהקטנה אסורה בקרוביו ע"ש וקשה דהא במשנה כאן מבואר להדיא דמותרת בקרוביו וכן פסק רבינו וצ"ל דבמשנה ר"ל שהיא אמרה שהיא קבלה הקדושין עבור בתה הקטנה, והך דאמר בגמ' סד"א כו' מדרבנן הימנוה לדידה ור"ל שתהיה יכולה לקדש את בתה. ועי' בסוטה דף כ"ג אבל בתוספתא שם מיירי שהאם אומרת שהאב קיבל קדושין בעבור בתו ועיין מש"כ רבינו ז"ל לקמן בהל' א"ב פט"ו הי"ד גבי פנויה שזינתה ויראה לי כו'. אך י"ל דכאן שאני שהשליח מכחיש אותה ועיין בירושלמי דיבמות פי"ג הט"ו אם שניהם אומרים שלא בעל אם הוה שתוקי ע"ש בזה, ועי' כאן בהשגות מה שאמר דמיירי בשקדשה סתם ועיין בנדרים דף ט"ז ע"א ועיין שם ברא"ש ד"ה מהו דתימא ותוס' שבועות דף כ' ע"א. ועיין בירושלמי פי"ג דכתובות גבי הך דאדמון ורבנן אם יש בלשון הזה קנקנים דמקשה שם שישאלו אותו. ובירושלמי פ"א דסנהדרין גבי הקדש שפדאו יותר על שויו נבדק אותו האיש ואמר כו'. ועיין תוס' סנהדרין דף ס"ה ע"א ד"ה הואיל ע"ש, ונזיר דף י"א ע"א, ובדברי רבינו פ"ב מהל' שבועות הי"ב גבי תנאי היה בלבי ע"ש, וע"ש בכ"מ. ועיין ב"מ דף כ"ח ע"ב, מסתברא לא מייתי אינש חובתיה. ועיין תוס' שבועות דף כ"ו ע"ב. ובירושלמי פ"ז דגיטין ה"ד גבי לא תתייחד עמו דמקשה שם דעבד ושפחה נאמנים בתמיה ע"ש ועי' מנחות ד' ס"ג ע"א גבי הרי עלי מרחשת ע"ש:

כ״ב

האשה שיצאה כו' וכן אם באו כו'. עיין בה"ה דאף איש אחד ג"כ מחזיק קול, ובאמת זהו מה דאמר שם בגמ' על הך אי מבטלינן קלא או לא מבטלינן דהספק שלו כך אם זה הויא כמו תקנה דחיישינן לקלא או משום חשש דאי משום תקנה וכמו דמאי וכמו שבויה ולא משום חשש זנות רק מעלה עשו שוב לא מהני ביטול ועיין בהך דיבמות דף פ"ח ע"ב ברש"י ד"ה אלא לאו, דנקט ומת ר"ל דגבי איסור כהונה לבד אז מחמרינן ושוב לא מהני לבטל אח"כ הדין רק בשבויה אם יש עדים אז הויא כמו שלא נשבית, וכן מבואר בירושלמי יבמות פ"ו כיון דעדים כו' וכמי שלא נשבית וכן גבי דמאי כן כמו שכתבתי בירושלמי פ"ג דדמאי גבי ע"ה דאם אמר החלפתים והנחתי אחרים מתוקנים תחתיהם אם אומר שהם שלו לא מהני וליכא כאן מיגו דכיון דזה תקנה לא מהני מיגו ועיין מש"כ בזה בדברי רבינו בהל' מעשרות פי"ב הי"א מה דהשמיט רבינו סיפא דמשנתנו דאם אמר מעושרין הן נאמן ע"ש וגם כאן ג"כ כן דשוב לא מבטלינן קלא, אבל אם נימא דהטעם הוא משום חשש אז שפיר מבטלינן החשש, ועל זה אמר דאם נימא דהקול צריך שיצא מפי כשרים אז ראיה דהטעם משום חשש ומבטלינן ואם אף מפי נשים חזינן דזה רק בגדר תקנה ולא מבטלינן. ועי' בירושלמי פ"א דנדה ה"ב דאחד האומר מפי שנים הוי טוב משנים האומרים מפי אחד. ועיין בתוספתא דסנהדרין פ"ו ומש"כ רבינו ז"ל בפה"מ בעדיות פ"ה מ"ז ע"ש:

כ״ח

מקום שנהגו לשלוח סבלונות כו'. עיין ברש"י בגמ' דס"ל דסבלונות גופא חשש הקדושין וע"ש בתוס'. אך באמת רש"י ז"ל ר"ל כעין מש"כ רבינו ז"ל לקמן בהל' א"ב פי"ג ה"ט דכל היכא שעושה מעשים המוכיחים שכבר נעשה הדבר הוה כמו הדבר בעצמו. ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' מכירה פ"א גבי אם נתן לו המוכר סל של פירות וכן ס"ל לרבינו ז"ל בהל' עבדים גבי שחרור ועיין בהך דכתובות דף כ"ד ע"ב ד"ה כשכלי אומנתו בידו ועיין ב"ק דף ק"ד ע"א גבי שליח שעשאו בעדים ע"ש בתוס' ד"ה רבה דאף היכא דבעי בפניו ובעדים כיון שעשה מעשה שנתן הפונדיון הוה כאילו בפניו ועי' תוס' ב"ב דף קמ"ג ע"ב גבי הך דרב ספרא וכבר כתבתי בזה, אך זה רק במקום שהוא מוכיח ברור אבל באתרא דמסבלי והדר מקדשי שוב אין זה מוכיח וכן גבי כתובה כה"ג, וא"ש הך גירסא דגם במיעוט מסבלי והדר מקדשי ג"כ אין חוששין ע"ש דהוה כמו קול ושוברו עמו:

ל׳

שנים אומרים כו'. עי' יבמות דף ק"ט ע"א דאמר שם אם איתא דהדרא קלא אית למילתא. ועי' בירוש' יבמות פי"ג ה"א דאמר שם קול יוצא לנשואה ואין קול יוצא לארוסה ע"ש:

ל״א

אמר עד אחד כו'. עי' בהשגות, ועי' בהך דב"ב דף קכ"ח ע"ב הני מילי דליכא עדים כו'. ועיין בהך דיבמות דף ל"א ע"א: אמרה מקודשת אני כו' ולאחר זמן כו'. הנה נראה דזה רק אם אמרה סתם מקודשת אני דאז לא נקראת הוחזקה א"א כיון דאמרה סתם אבל אם אמרה שהיא אשת פלוני אז נקראת הוחזקה א"א ולא מהני אמתלא. וזהו מש"כ רבינו בסוף פ"א מהל' א"ב גבי אב נקט לשון מקודשת היא לזה ומ"מ אינה נסקלת וגבי האשה בעצמה נקט מקודשת סתם ואז אינה נסקלת אבל אם אמרה לפלוני אז נסקלת על פיה וזהו מהו דמסיק שם רבינו או תוחזק. ועיין תוס' ב"ק דף ע' ע"ב מבואר דמוחזק בא"א הוה זה גופא דין א"א לא גדר בירור דאל"כ היינו עדי קדושין. ועיין בירושלמי יבמות פ"ו ה"ד מוכח גבי הך דיהושע בן גמלא דכיון דעפ"י דין הויא מקודשת אף דבאמת לא היה הקדושין מ"מ אם נתמנה אח"כ להיות כה"ג הוה כמו אירס ואח"כ נתמנה. ועי' בהך דב"ב דף קכ"ז ע"ב גבי בני הוא ע"ש ובהך דסנהדרין דף מ"ד ע"ב דלאחר גמר דין לא מהני אמתלא ועי' סוטה דף כ' ע"א דלאחר קינוי וסתירה אמרה טמאה אני לד"ה לא מהניא אמתלא רק אם אמרה איני שותה בזה הויא בעיא דלא איפשטא והטעם דהוה כמו הוחזקה בטמאה, ועי' תוס' שם דף כ"ג ע"א ד"ה האומרת בשם הירושלמי אם זה הויא כמו בירור שנטמאה או רק כמו מתה ע"ש. ועיין תוס' יבמות דף קי"ח ע"ב ד"ה אמר לו ובאמת שם גבי ניתן לי בן במדינת הים י"ל ג"כ דלאו כל כמינה להפקיע השיעבוד של היבם כמו הך דנדרים דף צ' ע"ב גבי טמאה אני לך. ועי' בקדושין דף י"ב ע"א גבי לאו כל כמינך, אך שם היא לא אמרה רק אמה אמרה ומהך דנדרים אין ראיה דשם אף לפי דבריה מ"מ משועבדת היא לו מה שא"כ כאן ועיין בירושלמי דגיטין פ"ח על הך דר"א לאבד זכותו אם ארוסה ג"כ מקרי זכותו או רק נשואה ע"ש וה"ה גבי יבמה. ועי' ביבמות דף קט"ו ע"ב גבי הך לפנחיא שבקיה. ועי' ב"ב ד' ל' ע"ב גבי הך דהראשון נח לי דמחלק בין דבור למעשה ותוס' כתובות דף ק"ט ע"א ד"ה אדמון ע"ש ותוס' גיטין ד' נ"ח ע"א ד"ה אבל בשטר וברש"י ד"ה קני ושם ד' ס"ז ע"א דיבורא עבדי כו' ע"ש, ועי' בר"ן כאן מש"כ בשם הרא"ה ז"ל, ואף דגבי נדה דנאמנת בגדר עדותו כמבואר בכתובות ד' ע"ב ובקדושין דף פ' ומ"מ מהני אמתלא, נראה דרק בשאמרה טמאה אני אבל אם אמרה שראתה נדה אז שפיר מקרי הוחזק ולא מהני ואכמ"ל:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קובץ על היד החזקה · הלכות אישות פרק ט׳

ב׳

קידש נשים רבות כאחת ואמר הרי כולכם וכו' וכן אם אמר להם וכו'. וכ' הה"מ אע"ג דרבינו בפכ"ב מה' מכירה פסק כר"נ דקנה מחצה מודה הוא בקידושין וכו' סברת הה"מ לחלק בין קידושין לממון צע"ק ועי' בלח"מ שדחק מאוד ומ"ש הלח"מ דלשיט' הר"ן א"ש דיש חילוק בין קונה למקנה עי' בשו"ת הר"י מטראני ספר שני סי' נ"ב דף ק"ו ע"א שהוכיח משם דרבינו לא ס"ל חילוק הר"ן ע"ש והראב"ד יש לו שיטה אחרת כמ"ש הריטב"א בשמו דכי אמרי' את וחמור קני מחצה היינו היכא דאמדי' דעת הנותן שטועה וסבר שאין כאן חמור וכולהו קנו וגמר והקנה ואי בטילה ההקנאה מחד לא בטילה מאידך אבל היכא שמקנה יודע שאחד חמור ואין ראוי' לקנות וודאי לא קנה שדעתו שיקנה כחמור ומשטה הוא בו הלכך כי אמר כולכם הא ידע דאין אחיות מקודשות ולא קנה כלל ע"ש בריטב"א מה שהק' עליו ונ' לי כונתו דמ"ד דסובר קני את וחמור לא קנה סבר כיון דהזכיר החמור אמרי' דלהשטות נתכוין דאל"כ למה לו להזכירו ומאן דסבר קנה מחצה סבר דהא דאמר חמור משום דטעה דסבר דגם חמור קונה וא"כ גבי קידושין דוודאי לא שייך לומר דטעה דזה כ"ע גמירי דאין אחיות מקודשות אמרי' וודאי לשטות הוא מתכוין ואין אחד מהן מקודשת ואפשר שזה הוא ג"כ דעת רבינו א"נ סובר רבינו כמ"ש הה"מ כיון שבמלה אחת וכו' וכ"כ הרא"ש. וכונת הלח"מ מ"ש בפי' הה"מ קשה להבין אם לא שנאמר דוודאי גבי ב' אחיות יקדש שוב אחת מהן ולפי שיט' מהרש"ל ב"ב דף קס"ג דמ"ל דהנכריות קנו כל הכלכלה והוא צריך מחדש ליתן משלו לקדש אחת מהאחיות אמרי' דאין אחת מהן מקודשת אפי' הנכריות משום דמפסיד המעות ואדעתא דהכא לא קדשנה וס"ל בקידש שפחה ודומיהן ששוב לא יכול לקדש אותן מחדש אמדינן דעתי' דלא אכפית לי' שהאחרות קנו כל הכלכלה מש"ה קשי' לי' להלח"מ איך יפרש דברי רבינו בדין השני אבל באמת מסתימת דברי רבינו משמע דס"ל כשי' המהרש"א דלא קנו אלא שלשה חלקים והעיקר דס"ל לרבינו כמ"ש הראב"ד וכמ"ש הה"מ בתי' הב' ועפי"ז מיושב דק' על רבינו לאיזה צורך מביא הדין השני ואין זה דרכו של רבינו להביא מה דלא מצינו מפורש בגמ' אם לא שבא להשמיעני דבר חדש ולפ"ד מיושב דאי הוי נקט דין הראשון ה"א כסברת הלח"מ משא"כ בדין הב' גם גבי כולכם הנכריות מקודשות קמ"ל רבינו סברת הראב"ד או סברת הרא"ש והא דהביא דין א' משום דהכי קתני במתני' מעשה בחמש נשים ובהן ב' אחיות. ובעיקר דין זה קני את וחמור וחלוקיהן עי' בזה בשו"ת מהרי"ט שם שהאריך ועמ"ש בס"ד בפכ"ב מהל' מכירה.

ו׳

ה"ז אסור בכל אשה וכו'. עי' הה"מ מ"ש בשם התוס' והרמב"ן ועי' ירושלמי שבת ר"פ כלל גדול בהא דגרסי' שם ואין לו לתמוה ויחוש לכל הימים כהדא קידש אשה בעולם וכו' ובק"ע שם ד"ה ואין הניח בקושי' על התוס' מסוגי' הנ"ל ועמ"ש בשלום ירושלים שם ובמס' שקלים. ואין אדם עושה שליח לקדש לו אלא אשה שיכול לקדשה בשעת השליחות. כ' בכנה"ג בהגהת הטור אה"ע סי' ל"ה אם בא השליח ואמר שקידש לו אשה שבשעה שעשאו שליח עדיין היתה א"א אם היא מקודשת א"ד אפי' בדיעבד אינה מקודשת הגם שבא השליח ואמר שקדשה וכ' שלא מצא מי שדיבר בחקירה זו שוב ראיתי להר"מ מינץ בתשו' סי' ל"ט כ' בזה"ל ומעתה אפי' אם מקדש השליח אח"כ אח' מהן כשהי' פנויות אינו מועיל ולשונו זה מוכיח דאפי' חזר השליח ואומר שקדשה אינה מקודשת וכן מצאתי בפי' להראנ"ח מכ"י עכ"ל ובעיני יפלא האיך ס"ד לספוקי בהכי הלא הדבר מבואר בגמ' במס' נזיר דף י"ב ועי' במל"מ פה מה שהשיב ע"ד מהרי"ט שרצה ליישב קושי' התוס' מהפרשת חלה דאם עושה שליח בפי' בכ"ע מהני מדברי הגמ' מפורשת שם וגם תמה על רי"ו ע"ש. ולי נראה ליישב דברי הגדולים שוודאי לא הי' בהעלם עין מהם פשטא דסוגי' אשר עיניהם לנוכח יביטו דדברי הרי"ט נכונים בעושה שליח בפי' מהני כי באמת יש שלשה חלוקים בדבר י"ל מסתמא לא עשה שליח לקדש לו אשה אם לא היתה ראוי' בעת שליחותו ומשום זה אין לנו לחוש שקידש שליח את זאת האשה וגם אם אמרי' דדעתו לעשות שליח ככל אשר ימצא מ"מ השליחות אינו חל כיון שלא זכר ולא פרט הדבר ויש מקום עוד לומר אפי' אם פרט ועשאו שליח גם לזה לא מהני וא"כ נוכל ליישב שיט' הרי"ט דמתחילה הי' ס"ד דגמ' דמשלח לא עלה על דעתו כלל לשווי' שליח גם לזה ומש"ה מק' התלמוד' מהך דהרי עלי לגלח נזיר דהראשון מגלח לשני ומשני דאף דעלה על דעתו של המשלח וכו' מידי דלא מצי עביד איהו השתא לא חל שליחות אף אם עלה על דעתו כיון שלא הזכירו בפי' אבל אם באמת הזכירו בפי' ועשאו שליח גם לזה י"ל דמהני השליחות ובזה ניחא שיט' הרי"ט מכל מה שהק' המל"מ דכל כונת הגמ' בשנוי' אעפ"י דדעתו עלי' כיון שלא פי' להשליח לא מהני אבל בפי' מודה המתרץ דמהני' אלא דעדיין הקושי' נשארת מההי' דמק' התלמודא שם האומר לאפוטרופוס כל נדרים שתדורי וכו' דשם ג"כ הא עשאו בפי' שליח להפר הנדר ומאי קושי' דהא בכה"ג לשי' הרי"ט והרי"ו ובעל כנה"ג באמת מצי משוי שליח ואומר אני ליישב גם הקושי' הזאת ושפיר מק' הגמ' דהנה גם בנדרים דף ע"ב בהא דמספקא שם גבי בעל אי צריך שמיעה ג"כ מק"ו אף למסקנא דנזיר דמוקי לה לת"ק כר"א דמצי מיפר עכ"פ הא בעי שמיעה ולא שייך כאן לומר דמצי משוה שליח במידי דלא מצי למיעבד ע"ש בר"ן ובפי' הרא"ש ומשני שם דלכי שמע פי' דאפטרופס מיפר ואמר כי שמע בעלך יהי' מופר וע"ש וא"כ י"ל דע"כ לא אמרו דאם עשאו בפי' דהוי שליח אף במה דלא מצי למיעבד השתא היינו דווקא אם הוא יכול לעשות בזמן שחל השליחות כמו במקדש לו אשה שנתגרשה עתה דאז יכול הוא לעשות אבל הכא שיש כאן ב' לריעותא הוא אינו יכול לעשות עתה וגם בעת שהשליח יעשה שליחותו לא נגמר עדיין השליחות עד שישמע הבעל ושפיר פריך הגמ' ומשני לי' דסבר דיכול לעשות כן להפר נדרים שתדור כשישמע אח"כ וא"כ שפיר יכול לעשות שליח ואין כאן קושי' על פי' מהרי"ט דאדרבה לפי האמת דאנן קיימ"ל דיכול להפיר אעפ"י שלא שמע כמו שכ' הר"ן בנדרים דף ע"ג ע"א וא"כ אין צריכין לאוקים הת"ק דסבר כר"מ דהגם אם הוא א"י למיעבד יכול לעשות שליח בפי' וראי' ברורה נראה לענ"ד דגם רבינו ע"כ סובר סברת מהרי"ט דהיכא דשוי' שליח בפי' מהני דז"ל רבינו בפי"ג מה' נדרים הל' ט' האומר לאשתו או לבתו כל נדרים שתדור מכאן עד שאבוא למקום פלוני הרי הן קיימי' או הרי הן מופרין לא אמר כלום עשה שליח להפר לה או לקיים לה אינו כלום שנאמר אישה יקימנה ואישה יפרנה ע"כ ולכאורה קשה דלפום פשטא קאי רבינו גם אנדרים שתדור דמיני' מיירי וא"כ למה צריך רבינו להביא מקרא דאישה יפרנה הא כל מילתא דלא מצי איהו למיעבד השתא לא מצי משוי שליח וראיתו בלח"מ שהרגש בזה וכ' בנדרים שנדרו כבר איירי רבינו ובאמת זה דוחק גדול דהא כת' רבינו בבבא אחת ובפסקא אחת משמע דגם ע"ז צריך קרא א"ו דסובר רבינו די"ל כיון דעשאו בפי' שליח אי לאו דגלי קרא ה"א דמצי משוי שליח דרבינו לטעמי' אזיל בפי"ב מה' נדרים פסק דבעל מיפר בלא שמועה וכשי' הר"ן וא"כ י"ל דמצי משו' שליח בפי' אי לאו דגלי קרא ועי' בטור יו"ד סי' רל"ד וז"ל אין יכולים לעשות שליח לא בהקמה ולא להפרה אפי' בנדרים שנדרה כבר ופי' דבריו לא מבעי' בנדרים שתדור דלא מצי למיעבד איהו השתא וביותר לשיט' הטור דפסק דלא כרבינו אלא דגם הבעל צריך שישמע וא"כ פשיטא דלא מצי משוי שליח גם בפי' ופשיטא דלא מצי מיפר אלא בנדרים שנדרה כבר שפיר סד"א דמצי משוי שליח קמ"ל דלא מהני ועי' בטו"ז ובפרישה והנראה לענ"ד כתבתי ומדהצריך הטור לאשמעי' כלל דין זה דמה שעתיד לדור ש"מ משום דגם דעתו אם עשאו בפי' שליח מהני אף דגם איהו לא מצי למיעבד מ"מ יכול לעשות שליח אי לאו משום דגלי קרא משום דהא דס"ל להטור דבעי שמועה היינו משום ספק וא"כ סד"א דמצי למשוי שליח כמ"ש המל"מ ודוק קצרתי ועי' מ"ש בזה בפ"ו מה' גירושין על מה שנהגין באשה שנשתטית במסירת הגט ליד השליח כמבואר במל"מ שם.

ט׳

מי שיש לו שתי כיתי בנות וכו'. עי' רש"י במתני' שנשא שני' אחר מיתת ראשונה ועי' במראה הפנים בירושלמי קדושין דף י"ח ע"ב ד"ה תריי.

י״ב

נאמן אף לכנוס. כ' הה"מ ואמרו בירושלמי אין למדין ממנו לד"א אחת משדותי מכרתי וא"י למי מכרתי בא אחד ואמר אני לקחתי' לא כל הימנו וטעם הדבר י"ל משום דגבי קידושין וודאי לא חשדי' לא דמשקר ולעמוד באיסור א"א כל ימיו משא"כ בממון דאפשר בחזרה ובפ"מ בפ"ב דיבמות כ' בקדושין מרתת לשקר שמא לאח"ז יבוא זה שקדשה באמת ויכירו אותו ונמצא שבא על א"א ובהג"מ כ' דנאמן גם בשדה ע"ש וכ"ה בהגהת רמ"א ח"מ ססי' רכ"ב והק' בפ"מ שם על הגה"מ מהירושלמי ולפי הנראה משמע דהי' לו גי' אחרת בירושלמי א"נ דסובר בהגה"מ מדקאמר בתר הכי אף בקידושין כן משמע דדין אחד להם ודוק.

ט״ו

האומר לאשה קדשתיך כו'. עי' בס' משנת חכמים בקונטריס אחרון דף קמ"ד שחקר אי דין זה דשויא אנפשי' חתיכה דאסורא הוא איסור דאוריי' ואם אכל אח"כ בעדים ובהתראה חייב מלקות או דלמא דאינו אסור אלא מדרבנן ובאמת הדבר מפורש בדברי רבינו בפ"כ מה' אסורי ביאה הל' י"ג מי שבא ואמר כהן אני כו' ואם נשא ונטמא ה"ז לוקה וכן מסיק שם בס' הנ"ל ומעתה יש מקום לספק הגם דאפי' היכא דאיכא עדים אעפ"כ לדידי' אסורה כמ"ש המל"מ להוכיח מהך דתשו' רשב"א בטור יו"ד סי' א' אבל אין בו איסור תורה כיון דיש עדים מכחישי' אותו ואפשר שזה הוא ספיקותו של מהריב"ל אם יש כאן איסור תורה באשה שאמרה נתקדשתי ועדים מכחישין אותה וסר מעליו תלונת המל"מ וגם בלא"ה נ' דאין מתשו' הרשב"א הנ"ל ראי' דשם כאן דעדים באים להוציא מחזקת שאינה זבו' ומסייע לי' חזקת איסורא מש"ה אסר גם בעדים המכחישים משא"כ באשה שאמר נתקדשתי חזקת פנוי' מסייע להעדים ואין להאריך:

י״ח

העושה שליח. עי' הה"מ וכ"מ ועדיין צ"ע מ"ש אם הוחזק השליח בעדים ה"ז מקודשת לראשון דמשמע מזה קצת דהשליח מותר בקרובותי' וקשה הא שווי' אנפשי' חתיכה דאסורא ונראה כמ"ש בתשו' ג' דהך דירושלמי מיירי שאין עומד בדבריו דאל"כ בוודאי אסור בקרובותי' אלא דמיירי דהדר בי' ואמר כסבור הייתי שקדשתי לעצמי ועתה נזכרתי שקדשתי למשלח דמשום חזקה שליח עושה שליחותו מקילי' אע"ג דמעיקרא שווי' אנפשי' חתיכה דאסורה כי הדר בי' שרי ולפי"ז מיושב קושי' א' של הרא"ש מה שהקש' הרי עומד וצוח כו' אבל קושי' השני' דברישא למה הותר המשלח צ"ע לפי"ז דהא משמע דמיירי דומי' דסיפא דהשליח הדר בי' וא"כ למה המשלח מותר בקרובותי' וצ"ל כמ"ש הר"ן וצ"ע.

כ״ח

מקום שנהגו וכו'. ואם הסבלונות למקום שחששו הם קדושי ספק או קדושי דרבנן כ' בשו"ת מהריב"ל כלל ג' לפי גי' רבינו דחוששין למיעוט אעפ"י שרוב אנשי העיר מסבלי והדר מקדשי וכ' התוס' משום חומרא דא"א כמו מים שאל"ס וא"כ בדרבנן בעלמא הוא ולסברת הר"ן והריטב"א דהכא חיישי' למיעוט לפי שאין זה רוב קבוע ומחויב דומי' דרוב נשים מתעברות ויולדות שהוא רוב קבוע ומצד טבע העולם אבל רוב זה שאינו אלא מצד המנהג והמנהג עשוי' להשתנות אין זה רוב חשוב שלא לחוש למעוטא משמע מדבריו דמס' דאוריי' חוששין לסבלונות ע"ש שהאריך ועי' בתוס' סנהדרין דף ג' ע"ב ד"ה ד"מ וכו' מ"ש וצ"ל דרובא לרדי' זבני לא חשוב כי הנך רובא ע"ש ג"כ כונת' ע"ד סברת הריטב"א וכ"כ בס' קצה"ח ולפי"ז מיושב מה דקשי' לי בתוס' קידושין דף נ' ד"ה באתרא דמ"ש לפי פי' רש"י ליישב לישנא דחיישי' להקל ע"ש ואמאי לא קשי' להו היא גופא קש' האיך ס"ד לחוש למעוטא להקל באיסור א"א ולדברינו ניחא די"ל כסברת הריטב"א דהוי ספיקא וא"כ מעמידין האשה על חזקת פנוי' מש"ה לא כ' כ"א ליישב לישנא דחוששין ועי' בשו"ת מהרח"ש סי' נ"א שכ' בשם מהרי"ק דחשש סבלונות אינו אלא לכתחילה ואם ניסת לא תצא ולפי סברת הריטב"א וודאי דאם ניסת תצא ואם יש עוד סניפי' להקל או שיש שאר ספיקות ע"ש כי יש לצדד להקל.

ל״א

וא' אומר אינה מקודשת. עי' הה"מ שכ' דדעת רבינו כאן שיש לה עד המסייע גרע וכו' ולפ"ד אם היא מכחיש העד קודם שבא המסייע מודה רבינו לשי' הראב"ד ואפשר לומר דרבינו ס"ל כמ"ש התוס' כתובות דף כ"ג ד"ה תרווייהו בתי' השני דמיירי כגון שהי' נרות דולקות פי' דיש רגלים לדבר וסובר רבינו הגם דיש לה עד המסייע ביש רגלים בדבר לא תנשא לכתחילה וא"כ באין רגלים לדבר וגם היא מכחשת קודם שבא עד המסייע גם לשי' רבינו אפשר שתנשא לכתחילה ואפשר נמי לומר דלא חלקו חכמי' וצ"ע לדינא. אם נתנה אמתלא לדברי' וכו'. כתב בתשו' מהריב"ל כלל ו' סי' מ"א מצאתי בתשו' רבני פרובינצ"ה במעשה שהי' על איש אחד שהוציא קול שקידש את בתו בעודה קטנה ונשבע שקדשה לפב"פ ואח"כ עמדה זאת האשה ונשאת לאחר והגיעו הדברים לחכמים וקצת מהם הי' אוסרים מהטעם שנשבע ולא יועיל אמתלא לשווי' נפשי' עבריינ' וקצת מהם התרוה שהי' חולקים על הרב בעל העטור דדוקא באשה אמרי' בגמ' אם נתנה אמתלא לדברי' אבל לא באב משום דאמרי' לדידי' הימני' רחמנא וכו' וכיון דהימני' רחמנא בבתו כב' עדים מש"ה אינו מועיל אמתלא ע"ש ובס' שב שמעתא להגאון בעל קצה"ח סי' פ"ח הביא דבריו וכת' שם דמדברי רמ"א באה"ע סי' ד' סעיף כ"ט שכ' האב שאמר על בנו שהוא ממזר וחזר אח"כ ונתן אמתלא לדבריו למה דיבר כך מתחילה נאמן ע"ש ומזה נראה מבואר דס"ל לרמ"א דאפי' היכא דהימני' רחמנא אפ"ה חוזר ומגיד באמתלא ע"ש ואפשר לומר דגם הרמ"א מודה דאב אינו נאמן באמתלא ושאני גבי ממזר דרבנן ס"ל דאין האב נאמן כמבואר ב"ב דף קכ"ז וע"ש בתוס' ד"ה כך נאמן לומר ואף דאנן קיימ"ל כר"י כדאמר רבא שם דף קכ"ח ור"י פליג שם דהלכה כרבנן וא"כ סובר הרמ"א דקיימ"ל כר"י היכא דליכא אמתלא אבל היכא דאיכא אמתלא סמכי' להקל ואפשר דגם ר"י מודה לזה לאפוקי גבי קידושין דלכ"ע האמינתו התורה לאב שפיר יש מקום לומר דלא מהני אמתלא ועי' ש"ך יו"ד סי' קכ"ז אות י"ב מ"ש בדעת הריטב"א דיש חילוק היכא דגלי לן קרא דע"א נאמן להיכא דא"נ כ"א מסברא ע"ש.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות אישות פרק ט׳

משנה למלך על הלכות אישות פרק ט׳ ארוך במיוחד (9 קטעים, 23,496 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת משנה למלך על הלכות אישות פרק ט׳ במלואו

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

קרית ספר · הלכות אישות פרק ט׳

א׳

המקדש שתי נשים שאסור לישא שתיהן משום ערוה כאחד אינן מקודשות כגון שתי אחיות או אשה ובתה דכתיב ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות התורה אמרה שאין לו ליקוחין לאשה כשנעשה צרה לאחותה שהיתה נשואה לו כבר וסברא שכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחד אינו הילכך כיון דבאחות אשה לא תפסי קידושין כי קדשינהו בבת אחד נמי לא הוי קידושין והוקשו כל העריות לאחות אשה דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות וגו' אי נמי גמרינן לשתי אחיות או אשה ובתה שאינן מתקדשת כאחת משום דהוו קידושין שאינם מסורים לביאה שאין יכול לישא אחת מהן שהיא אחות אשתו ולא הוי קידושין דכתיב כי יקח איש אשה דהיינו קידושי כסף כדגמרינן לעיל קיחה קיחה וכתיב ובעלה דבעינן ראויה לביאה והני אין שום אחד מהן ראויה לביאה ומהאי טעמא לא נימא דאם קדש אחת מהן ולא פרש דאין קידושין תופסין כדרבא דסבירא ליה הכי דלא היא דכשמקדש שתיהן בבת אחת הוא דאמר דאין מסורין לביאה כיון שאי איפשר שישא אחת מהן שהיא אחות האחרת שהיא מקודשת לו אבל קדש אחת מהן מה שאינן מסורות לביאה הוא משום דאין אנו יודעים אי זו קדש ושמא זו היא אחות אשתו אבל הקידושין תפסי ושתיהן צריכות גט כדבסמוך. אמר לנשים רבות כולכם מקודשת לי והיו בהן שתי אחיות וכיוצא בהן אין אחת מכולן מקודשת דכיון שאין אחיות מקודשת כדילפינן אף אחרות אינן מקודשת דבמלה אחד קדשן שאמר כולכם מקודשת ולא נחלק בדיבורו ואם אמר הראויה מכם לביאה כולן מקודשת חוץ משתי אחיות וכיוצא בהן וכן הדין לשפחה או גויה שהיו בתוכן או אחד מכל העריות. אמר לשתי אחיות כאביי כדאמר לעיל וכן האב שקדש בתו סתם ולא פרש אי זו אף על גב דאין מסורין לביאה תפסי וצריכות כולן גט.

ד׳

העושה שליח לקדש לו אשה פלונית והלך וקדשה וקדש המשלח עצמו לאמה או לבתה ואין ידוע אי זו ראשונה שתיהן צריכות גט ואסורות עליו דכל אחת הויא ספק ערוה ואסורה מדאוריתא. וכן אשה שעשתה שליח לקדשה והלכה וקדשה עצמה לאחר ואין ידוע אי זה קדם שניהם נותנים לה גט דהויה ספק אשת איש לשניהם ואם רצו אחד מהן נותן גט ואחד כונס. ואם קדשה עצמה לבן או לאח מי שקדשה לו השליח שניהם נותנים והיא אסורה לשניהם אפילו גרשה האחת דספק הוא אי הוה אשת בנו או אשת אביו או אחיו. אמר לשליח צא וקדש לי אשה והלך ומת ואינו יודע אם קדש אם לאו הרי זה אסור בכל נשים שיש להן קרובות שהן ערוה עמה שמא אמה או אחותה קדש לו שלוחו והיינו קנס שעשה שלא כהוגן למנות שליח ומדרבנן. חמשה בנים שנתנו רשות לאב לקדש להם אשה ואמר אבי הבנים למי שיש לו חמשה בנות אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני וקבל האב הקידושין כל אחת מהן צריכה ה' גיטין מכל האחין דלכולהו הויה ספק אחות אשה הואיל וכולן נתנו רשות לאב לקדש אשה מת אחד מהם כל אחת צריכה ארבעה גיטין וחליצה מאחד מהם דספק אי הויה מקודשת לבן שמת.

ח׳

האב שהיתה לו בת קטנה או נערה או בוגרת ובת בוגרת ונתנה לו רשות לקדשה וקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל עד שיפרש דלא שביק איניש מצוה דרמיה עליה בתו קטנה להשיאה דמצוה הוא עליו דכתיב ואת בנותיכם תתנו לאנשים ועביד מצוה דלא רמיא עליה אלא שליח בעלמא הוא והיא יש לה דעת להשיא את עצמה. מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים וכולן ברשותו שלא בגרו וקדש אחת מהן ואמר קדשתי' ליך בתי הגדולה הגדולה שבגדולות לבדה היא מקודשת וכולן מותרות וכן אם קדש בתו הקטנה הקטנה שבקטנות לבדה היא מקודשת וכולן מותרות דמשמעות גדולה וקטנה שאין גדולה וקטנה הימנה. נאמן האב לומר על בתו קודם שתבגור שהיא מקודשת לאוסרה על הכל כיון דבידו לקדשה עתה דכתיב את בתי נתתי לאיש וגו' הימניה רחמנא. קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה הרי זו אסורה על כל אדם עד שידע ואפילו נודע לו אחר שבגרה אמר א' אני הוא שקדשתיה נאמן אף לכנוס ואינו צריך קידושין אחרים דאין מי שמכחישו. באו שנים שניהם כותבים גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס ואם כנסה ואחר כן בא אחר אינו נאמן לאוסרה על בעלה וכן אמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן מן התורה.

ט״ו

כל המודה בקידושין אסור בקרובות דשוינהו עליה חתיכה דאיסורא בהודאתו ונאמן אדם לאסור על עצמו דבר שהיה מותר וכל שטוען קידושין היינו שאומר שקדש או שנתקדשה בפני עדים והלכו להם למדינת הים או מתו אבל הודה שהיו הקידושין בלא עדים אין כאן קידושין דאין דבר שבערוה פחות משנים כדילפינן מדבר דבר מממון ואף על גב דבממון הודאת בעל דין כמאה עדים דמי כדילפי מאשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו התם אינו חב לאחרים בהודאתו זאת שאין נפסד אלא הוא אבל הכא קא מחייבא לאחריני שהוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו או משום דנאסרה לכולי עלמא.

י״ז

שליח שקדש האשה לעצמו מקודשת דהא נתרצית לו אלא שנהג מנהג רמאות. העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקדש ואמר לעצמי קדשתיה והאשה אמרה לראשון ששלחך נתקדשתי אם הוחזק השליח בעדים הרי זו מקודשת לראשון ואם לא השליח אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביה המשלח אמרה איני יודעת למי אם לא הוחזק בעדים השליח הרי זו מקודשת לשני דאינה סומכה כל כך על השליחות כיון שהמשלח יכול לכפור בשליחות ולפי' חזקה לשני כיון שאמרה אינה יודעת ואם הוחזק בשלוחו שניהם נותנים גט דהוי ספקא אי נתקדשה לראשון כיון שהוחזק בשלוחו או דילמא לשליח נתקדשה כיון דאמרה איני יודעת והוא אומר שלו נתקדשה ואם רצו נותן אחד גט ואחד כונס. עשה שליח הוא או היא והלך וקדשה ואח"כ בטלוהו ואין ידוע אם קדשה קודם הביטול או אח"כ צריכה [גם כן] גט מספק דהויא ספקא דאוריתא.

כ״א

קדש אחת מהנשים ואינו יודע אי זו וכל אחת אומרת אותי קדש אסור בקרובות כולן מספק ונותן גט לכל גם מספק דאוריתא ומניח כתובה אחת ביניהן כשכתב לה ומסתלק דהמוציא מחברו עליו הראיה וכל זה שקדש בעדים ולא ידע למי מהן או שבא בהן דבר מקרה או נולד ספק בעדותם כמו המקדש בעצמו שאם לא כן היה לנו לברר על פיהן.

כ״ב

האשה שיצא עליה קול שהוחזק בב"ד שנתקדשה לפלוני הרי זו בחזקת מקודשת וכל קול שלא הוחזק בב"ד אין חוששין לו דילפינן דבר דבר מממון מה להלן דבר ברור ואם היה שם אמתלא ושמעו האמתלא כששמעו הקידושין אפילו הוחזק הקול לא הוחזקת מקודשת אלא שואלין אותה וסומכין על פיה ואם לא נשמעה האמתלא בעת שנשמעו הקידושין אין חוששין להאמתלא והויא ספקא מקודשת ואם נראה לב"ד שהוא כן סומכין על האמתלא ולא תוחזק כמקודשת. בא שני וקדשה בפנינו לזאת שיצאה עליה קול אם נתברר שמקודשת לראשון אין קידושי שני כלום דאין קידושין תופסין באשת איש כדילפינן לעיל ואם לאו מגרש אחת ונושא אחת מדאוריתא וכן קול אחר קול אחת מגרש ואחת כונס. אתרא דמקדשי והדר מסבלי וכתבו כתובה חוששין לסבלונות ולכתובה דדילמא נתקדשה כבר דהויא כחזקה דסמכינן עלה מדאוריתא.

ל׳

שנים אומרים בפנינו נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה אע"ג דדייר בחצרה מקודשת שדרך העם לקדש בצינעה. עד אחד אומר שנתקדשה בפני עדים והיא מכחישתו מותרת אמרה מקודשת אני ואח"כ קדשה עצמה ונתנה אמתלא שיש לה ממש לדבריה שאמרה תחלה מותרת לשני ואם לא היה ממש באמתלא הרי זו אסורה מספק וקידוש שני קידושי ספק לפי' נותן לה גט ונשארה באיסורה וכן אמרה אשת איש אני ונתנה אמתלא שיש בה ממש למה שאמרה הרי זו נאמנת:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות אישות פרק ט׳

אור שמח על הלכות אישות פרק ט׳ ארוך במיוחד (6 קטעים, 33,021 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אור שמח על הלכות אישות פרק ט׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות אישות פרק ט׳

שער המלך על הלכות אישות פרק ט׳ ארוך במיוחד (10 קטעים, 79,295 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שער המלך על הלכות אישות פרק ט׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות אישות פרק ט׳

ו׳

האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח ואינו יודע אם קידש אם לא קידש לו אשה הרי זה בחזקת שקידש וכו'. וכתב הט"ז באה"ע סי' ל"ה דבזה מתורץ דלמה לא יהא מותר בכל הנשים מטעם ספק ספיקא דשמא לא קידש כלל לשום אשה ואת"ל שקידש שמא לא זו היא קרובתה ולכך אמר בחזקת השליח שבודאי קידש. והבית שמואל שם כתב לתרץ דהיינו טעמא דלא מתירין מטעם ספק ספיקא משום דהוי ספק אחד בגופו של איסור וספק השני בתערובות ולא מהני כהאי גוונא באיסור דאורייתא. וגם בספר כרתי ופלתי כתב כן ביו"ד. ואינו מחוור דהא מבואר בדברי האחרונים ביו"ד בדיני ספק ספיקא דכי לא מהני ספק אחד בגופו וכו' אלא כשהוא בא קודם ספק השני שבתערובות דחל שם האיסור תחילה קודם שנולד ספק השני אבל אם באין שני הספיקות כאחד הוי שפיר ספק ספיקא. והכא נמי הרי באו שני הספיקות כאחד בשעת מיתת השליח ואי אפשר לעולם לספק הראשון לבוא בלא האחרון. ועוד דלדעת רבינו הוי ספק ספיקא אפילו בעלמא כשאחד בגוף ואחד בתערובות וכמ"ש בס' שער המלך בהלכות יו"ט. אלא נראין דברי הט"ז דמחמת חזקת שליח עושה שליחותו הוא אסור. ואע"ג דחזקה זו לא ברירא כשאר חזקות שהרי לא סמכינן עלה לקולא רק לחומרא מ"מ לא מחשב לספק שקול אלא כמו ספק הרגיל לאיסור דרגיל הוא שהשליח יעשה שליחותו וכיון דרגיל הוא לאיסור טפי מלהיתר לא חשיב כשאר ספק. וכהאי גוונא כתבו התוס' בפ"ק דפסחים (דף ט' ע"א) גבי ספק אכלתיה דהוי ספק הרגיל ועדיף אפי' לקולא. וא"כ כל שכן להחמיר דלא נצטרף ספק הרגיל להתיר מטעם ספק ספיקא: ומ"מ נראה שאין כאן איסור מן התורה רק מדרבנן. שהרי אליבא דכו"ע אין כאן אלא ספק וכמ"ש המל"מ וא"כ לא מבעיא לדעת רבינו שכתב בהלכות איסורי ביאה ובכמה דוכתי דאיסור כל הספיקות אינן אלא מדברי סופרים דהכי נמי אין כאן איסור תורה אלא דאף להפוסקים דמן התורה ספק איסור לחומרא אפשר דשאני כאן דאיכא חזקת פנויה וחזקת היתר נגד חזקת השליח. וגם אף אם קידש איזה אשה איכא ספק אם זו היא הקרובה שלה. ויש להביא ראיה לזה ממ"ש רבינו בפט"ו דאיסורי ביאה דין כ"ט שאין אוסרין עריות ומחזיקין אותן בשאר בשר מספק עד שידע בודאי שזו ערוה עליו. והביא ראיה מכרחת לזה מן התורה וגם מהא דמעשים בכל יום דאף יתומים שלא הכירו אבותיהם נושאין נשים ולא חיישינן שמא היא בת אביו או אחותו וכהאי גוונא. וא"כ משום ספק גרידא אין לנו לאסור כלל. ועל כרחין כל האיסור כאן אינו אלא משום חזקת שליח עושה שליחותו וזה אינו מן התורה. אך ראיתי בספר מחנה אפרים שדחה דהתם איירי שלא איתחזק ערוה בודאי. ואין בזה דחייה כלל דהכא נמי מן התורה לא הוחזק ערוה דאי משום חזקת שליח עושה שליחותו לא הוי חזקה מן התורה כמו שנתבאר. ועוד דאף אם קידש בודאי ונתחזק איסור משמע בירושלמי פ"ז דשבת דלא חיישינן לכל הנשים מן התורה רק מדרבנן משום שיש לו תקנה לישא גיורת ומשוחררת. ואי איתא דמן התורה אסור מספק לא שייך הטעם דיש לו תקנה אלא שמע מינה דאינו אלא מדרבנן. [ועוד מפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש התם בירושלמי משמע דאינו אסור רק מדרבנן דר' יוחנן אמר אם קידש אשה בעולם חושש לכל הנשים שבעולם וריש לקיש אמר אינו חושש. ועל כרחך מדריש לקיש נשמע לר' יוחנן. דכיון דר"ל מתירו בכל הנשים אף [אם] קידש בודאי שמע מינה דסבירא ליה דבטילה ברוב. והוא הדין לר"י יש לנו לומר כן ולא אסר אלא מטעם קנס. דאין לנו לעשות פלוגתא רחוקה ביניהם לומר דלר"י מן התורה אסור ולר"ל מותר לגמרי אלא כדכתיבנא: ומה שהקשה המפרש שם בירושלמי לפירוש זה דמאי פריך התם גבי נשבה ואינו יודע מתי יום השבת דיחוש לכל הימים הא לא שייך לקונסו דאנוס הוא. י"ל דהתם מן הדין לא שייך ביטול ברוב גבי ימים כמ"ש המג"א. אבל גבי נשים שייך ביטול ואין אסור מן הדין]:

כ״א

המקדש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזו מהן וכו' אם קידש בביאה וכו' שיתן כתובה לכל אחת. וכן כתב הט"ו באה"ע סי' מ"ט. והקשה הבית שמואל שם דבטור חו"מ סי' שס"ה גבי גזל אחד מחמשה ואינו יודע מאיזו מהן שצריך לשלם לכל אחד מהן כתב שם דכל אחד מהן היה נשבע שזה גזלו. ולמה לא היו דנין כן גם כאן על כל אחת מהנשים ואמאי היו נוטלים סתם. ובגמרא מדמה להו לדין גזל אחד מחמשה וא"כ ליבעו [שבועה] כהתם. וקושיא זו קשה ג"כ על רבינו דאיהו נמי כתב בהלכות גזילה גבי גזל אחד מחמשה כהטור שם בסי' שס"ה שהבאתי וכאן לא מצריך כה"ג. וראיתי להרב בספר קרבן נתנאל בפרק ט"ו דיבמות שכתב לתרץ קושית הבית שמואל דהכא שהנשים תובעין אותו הכתובה אם היה טוען ברי שאין חייב אלא לאחת מהן היה נשבע ופטור ועכשיו שטוען שאינו יודע לאיזו מהן הוא חייב דהוי ליה מחויב שבועה דאורייתא דהא מודה שחייב לאחת ואינו יכול לשבע ומשלם. משא"כ התם היו דנין לשבועה לנגזלים וכדתנן אלו וכו' ונוטלין הנגזל וכו' ומשום הכי לא יטלו כל אחד בסתם ע"כ: ואין דבריו מתחוורין באמת כלל דודאי לא הוי כאן דין מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דהא כתב הנמוק"י בפרק המפקיד והרב המגיד בהלכות שאלה ופקדון גבי שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים וכל אחד אומר מאתים שלי והוא אומר שאינו יודע שהיו מחייבין לכל אחד לישבע שהמאתים הן שלו כמ"ש הפוסקים ולא אמרינן דהוה ליה מחוייב ואינו יכול לישבע דמשלם בסתם אע"פ שהן טוענין כל אחד מאתים והוא אומר לכל אחד מנה ודאי יש לך בידי ומנה איני יודע לא אמרינן דהוה ליה כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דשאני התם שהדבר ידוע שלא הפקידו לו בין שניהם אלא שלש מאות והוא מפסיד מנה מחמת פשיעותו שלא כדין בדין הוא שהנוטלים לא יטלו סתם ע"כ. והובא בבית יוסף בחו"מ סי' ש' וא"כ קל וחומר מזה לנדון דידן גבי חמש נשים דלא הוה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם שהרי אינו מודה במקצת לכל אחת מהנשים בפני עצמה רק לאחת מהן והוא מפסיד רק מחמת פשיעותו וא"כ הוה לן לומר שלא ישלם לכל אחת בסתם רק כמו גבי פקדון. ואע"ג דהתם נמי אם היה טוען ברי שהמאתים של זה היו דנין שישבע לאידך ונפטר ואפילו הכי כשטוען איני יודע של מי המאתים אינו צריך ליתן לכל אחד ואחד בסתם ולא הוי מחויב ואינו יכול לישבע משלם מטעם שנתבאר שהדבר ידוע שמפסיד מנה שלא כדין רק מחמת פשיעתו. והכא נמי הדבר ידוע שלא קידש רק אחת מהן והוא מפסיד שלא כדין מחמת פשיעותו ואינו בדין שיטלו בסתם. ולא דמי למחוייב ואינו יכול לישבע בעלמא כגון חמשין ידענא וחמשין לא ידענא גבי מלוה דאין ידוע שמפסיד שלא כדין דאפשר דבאמת הוא חייב לו מאה כמו שאמר המלוה משא"כ גבי פקדון. והכא נמי דמי לפיקדון ואף עדיפא מיניה וכמ"ש. ועוד דגם גבי מלוה הדין כן דאם שנים תובעין אותו כל אחד מאתים והוא אינו יודע אלא מנה דמשלם לכל אחד כשנשבע דוקא. וכמ"ש הש"ך בחו"מ סי' ע"ו. וכן יש להוכיח ממ"ש הטור חו"מ בסי' ל"א: וכל זה נעלם מבעל ספר קרבן נתנאל שכתב שאין דין זה שאין נוטלין סתם רק גבי נגזל והוא נגד כל הפוסקים הנזכרים. וגם הכס"מ כתב בהל' גזילה שהוא כלל דכל הנוטל מעות מחבירו אינו נוטל בסתם אלא שקיצר שם במה שלא ביאר דאמאי לא הוי מחויב שבועה וכו'. אמנם הדבר מבואר על פי דברי הנמוק"י והרה"מ שהביא בבית יוסף סי' ש' גבי פקדון ושייך נמי בגזל. ולכך לעולם אינם נוטלים בסתם אפי' היכא דלא שייך דין נגזל נשבע ונוטל כגון שאין עדים שגזל: ועתה מאחר שנתבאר שאין תירוץ בעל קרבן נתנאל עולה כהלכה קושית הבית שמואל במקומה עומדת דאמאי נוטלין כאן הנשים בסתם. וכן קשה לפי מש"כ הכס"מ שם עוד טעם גבי גזל דמשום הכי אינם נוטלין בסתם משום דמדינא פטור לשלם לכל אחד ואחד ואלא משום דעביד איסורא ענשו אותו אין ראוי שישלם בסתם ע"כ עיי"ש. וא"כ דהכא נמי לא הוה לו לשלם בסתם וקל וחומר ומה התם דעביד איסורא דאורייתא אינו משלם בסתם ק"ו כאן דלא עביד רק איסורא דרבנן שקידש באישות דאין ראוי שישלם לכל אחת בסתם. ועל כן נראה דהכא היינו טעמא דראו החכמים שישלם לכל אחת סתם שאם יצטרכו שבועה יתבטל עונשו דמסתמא יפרשו כולם דהא אין קידושין בלא עדים אלא שהלכו להן ואינן עתה לפנינו ואפשר שיבואו ויתברר הדבר את מי קידש ומי לא קידש ויתברר הרמאי וקיי"ל דבכהאי גוונא היו משביעין ולא מבטלינן העדות לפסול העדים שיבואו אח"כ וכמ"ש הש"ך בחו"מ סו"ס פ"ז וכיון דאפשר להתברר מסתמא יפרשו ונמצא שלא הועילו חכמים בתקנתן. ועל כן אמרו שישלם לכל אחת בסתם ולא דמי לגזל דמסתמא ליכא עדים ולא יתברר ולא יפרשו על ידי שבועה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לב שלם · הלכות אישות פרק ט׳

ו׳

האומר לשלוחו וכו'. נסתפקתי אם אמרה אשה אחת שהשליח קדש אותה אם הותר בכל הנשים או לא כההיא דקדשתי את בתי. ולקושיא שהקשו בתוס' דקבוע שכל אדם יהיו אסורים ותירצו שלא נאסרו כל האנשים משום דאין ביד השליח לקדש ואפשר דלא קדש נמצא שאם ידענו דקדש ודאי אסורים כל האנשים לקדש שום אשה וא"כ וכו'. עוד צריך לדעת אם אומרת האשה שלא נתקדשה למה לא יהא מותר בקרובותיה כיון שהאשה עצמה מותרת להתקדש. בני דוד פאלקון דף ט"ו ע"א.

י״ז

העושה שליח לקדש לו אשה וכו'. ואיכא למידק חדא למה לא נקט אשה פלונית כלשון המשנה ותו דאמאי נקט רבינו העושה שליח ולא כתב האומר לחבירו דנפקא מינה טובא כדגרסי' בגמ' דף נ"ח מאי שנא הכא דקתני האומר לחבירו ומאי שנא התם דקתני האומר לשלוחו. הכא רבותא קמ"ל וכו' דאי תנא שלוחו הוה אמינא שלוחו הוא דהוי רמאי דסמכא דעתיה סבר עביד ליה שליחותיה אבל חבירו דלא סמכא דעתיה אימא לא קמ"ל וא"כ הוה ליה לרבינו לאשמועינן האי רבותא. וראיתי בפי' המשנה שכתב רבינו ז"ל וז"ל אמר לחבירו ולא אמר לשלוחו להודיעך ואפי' אוהבו שלא היה מרמה אותו כמו שרימהו מה שעשה עשוי עכ"ל. ודבריו אלו הם היפך ממאי דאמרו בגמ' דבחבירו לא סמכא דעתיה ומוכרח לומר דגירסא אחרת נזדמנה לו לרבינו כאן והיה גורס בהיפך ומ"מ אפי' תימא הכי קשה דהוה ליה לרבינו ז"ל לומר לחבירו ויש ליישב ודוק.

כ״א

ומניח כתובה אחת ביניהן ומסתלק. הכי איתא ביבמות משנה וגמרא דף קי"ח ע"ב. ואיכא למידק דבגמ' השוו דין זה למי שלקח מאחד מחמשה בני אדם ואינו יודע ממי לקח וכתבו רבינו בפ' כ' מהל' מכירה וז"ל הלוקח מחמשה בני אדם וכו' ואם הוא חסיד צריך לתת דמים לכל אחד ואחד כדי לצאת ידי שמים יעו"ש. ועיין שם מ"ש מרן ז"ל בכ"מ. וא"כ הכא נמי הו"ל [למימר] ואם הוא חסיד צריך לתת לכל אחד ואחד וכו'. ויש לומר דהתם גבי מקח וממכר דבודאי לקח מאחד מהם וחייב לשלם א"כ אם יניח אותו הסך לפניהם ויסתלק אפשר שיטלם מי שלא נתן לו כלום ונמצא שלא פרע למי שנתן לו המקח ויהיה המקח גזל בידו לפיכך אם בא לצאת ידי שמים צריך ליתן לכל אחד ואחד כדי שיגיע דמי המקח לבעליו אבל הכא לא לקח מה' נשים מאומה אלא מדידיה הוא דיהיב ואם לא תגיע ליד האשה שנתקדשה לו באמת לאו מידי חסרא ולא ישאר גזל בידו ודוק. שוב בא לידי ספר אדמת קדש וראיתי שנרגש מזה בחו"מ סי' ח' וט' דף קמ"ג והניחו בצ"ע.

כ״ד

יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני ולאחר ימים אמרו אמתלא אם נראין הדברים לבי"ד שהוא כן וכו'. נ"ב כלומר שבירר בעדים דעל תנאי קדיש וכי אמרו לאו כל כמינך דמחזקת אמתלא התם לא הוו עדים בזה והכי דייק הלשון ולפי"ז סבירא ליה לרבינו דמבטלינן קלא כי האי גוונא. מחנה אפרים בחידושים דף ה' ע"א.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות אישות פרק ט׳

ו׳

שורש חזקה שליח עושה שליחותו האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח כו' שחזקת שליח לעשות שליחותו כו' והואיל ואינו ידוע איזו קדש לו ה"ז אסור בכל אשה שיש לה קרובות שהן ערוה עמה כגון כו'. הנה הרב מש"ל עלה ונסתפק אם מותר בשניות שאיסורן הוא מדרבנן וכתב תחילה דדבר זה במחלוקת הוא שנוי דלדעת התוס' שם בנזיר דס"ל דחזקה זו אינה מן הדין לאסור עליו כל הנשים שבעולם דדילמא לא נתרצתה שום אשה להתקדש לו ועוד אפילו תימא נתרצתה שום אשה למה נאסור אותו בכל הנשים נזיל בתר רובא שלא נתקדשו וע"כ מה שאנו אוסרין אותו אינו אלא מטעם קנס יע"ש ולפ"ז י"ל שפיר דלא קנסו אותו אלא באיסור תורה ולא בשניות שהן מדרבנן כו' אבל לדעת הרמב"ן דס"ל דלא מתורת קנס נגעו בה אלא מדינא א"כ אף בשניות אסור עכ"ל והנה זה שכתב דלהרמב"ן הוא מדינא ולא מתורת קנס לימדו הרב ממ"ש ה"ה על שמו שישב הוא ז"ל קושיית התוס' בנזיר שהקשו למה לא נאסר כל הנשים הפנויות לינשא מה"ט דחזקה וכן קטנות שמתו אביהן והוא ז"ל לא ניחא ליה דהכא משום קנסא הוא ולדידיה גזרו ולא לדידה אלא תי' תירו' אחר דחזקה זו מהנייא לאסור לו כל הנשים שיש להם קרובות ואין אנו יודעין מה בפיהן של אותן קרובות דאפשר שיודו שנתקדשו ולא אתי חזקה דמה שהיו פנויות מקודם לבטל חזקה זו כל שאפשר שהם ג"כ יודו שנתקדשו אבל כשיודו שלא נתקדשו ודאי נאמנות דע"א נאמן באיסו' וכל שכן הכא דלא אתחזק איסורא דנאמנות נמצא דלהרמב"ן לא מתורת קנס נאסרו קרובותיה אלא מדינא דכל דאתו הקרובות לב"ד ואמרו לא קדשנו איכא חזקת שליח דעשה שליחותו ולפ"ז אומר הרב שכל הנשים אסורו' אף שניות דרבנן. ואני לא ידעתי כונתו דכיון דההכרח שהכריחו התוס' שהוא קנס הוא משום דמדינא היה לנו לילך בתר רובא או שמא לא נתרצית האשה להתקדש וליכא חזקה א"כ מה"ט אפילו לדעת הרמב"ן אינו אלא מדרבנן מה שאנו הולכין אחר חזקה זו ולחומרא בעלמא דהרי ההכרח שהכריחו התוס' חזקים הם כראי מוצק ואין ספק דמה"ט אמרו בפ' התקבל דס"ד דחזקה זו לא אזלינן בתרה אלא לחומרא ולא לקולא וכיון שהוא מדרבנן ולחומר' ודאי דבשניות שהן מדרבנן שרי ואין בין דברי התוספות והרמב"ן אלא שהתוס' קנסו אותו אפילו כשהקרובות באות לפנינו ואומרות שלא נתקדשו דאסורות לו משום קנס ולהרמב"ן כל שהן באות לפנינו ואומרות שלא נתקדשו ע"א נאמן באיסורי' ואולם לכ"ע כשאינן באות לפנינו אינן אסורות כי אם מדרבנן וכי היכי דלדעת התוס' ז"ל מפשט פשיטא ליה להרב דמותרות ה"ן לדעת הרמב"ן ז"ל לפקע"ד. האמנם ספקו של הרב יש להסתפק כשהשניו' באות לפנינו לב"ד ואומרות שלא נתקדשו אם שרו לדעת התוס' דאפשר דע"כ לא קנסו אלא באיסור תורה כה"ג ולא באיסור של דבריהם וספק זה ליתיה אלא כשנאמר בדעת התוס' דאפי' בשניות גזרו אבל כבר פשיט' ליה להרב ז"ל דלא גזרו בשניות לדעת התוס' יע"ש. עוד כתב הרב ז"ל שם דאף לדעת הרמב"ן דלא אזלו בתר חזקה זו משום קנסא אלא מדינא דשניות מותרות דהא בפ' התקבל דס"ד מוכח דחזקה זו אינה אלא מדרבנן כדאמרו שם דכי אזלינן בתר חזקה זו לחומרא לקולא מי אזלינן יע"ש וכיון שאינו אלא מדרבנן בשניות דרבנן לא גזרו ולפי דבריו הללו אף למ"ש הוא תחי' בדעת התוס' דבאומר צא וקדש לי אשה פ' אסור בקרובותיה מדינא אינו אסור כי אם מדרבנן דהאי מאי דס"ל לתוס' באשה פ' שהוא מדינא ס"ל להרמב"ן בצא וקדש לי אשה סתם שאסור בקרובותיה מדינא וכי היכי דמפשט פשיטא ליה בדעת הרמב"ן דאינו אסור כי אם מדרבנן מאותה סוגייא דפ' התקבל ה"נ ס"ל להתוס' ולפ"ז לא ידעתי מהו זה שכתב בתר הכי סמוך ונראה וז"ל והא דכתיבנא דאפילו לדעת התוס' דאית להו דמה שאסור בכל הנשים הוא מדרבנן משום קנסא באומר צא וקדש לי אשה פ' דאסור בקרובותיה מדינא לדעתי איכא לעייוני טובא שהרי התוס' כתבו בזה ב' טעמים לומר שאין איסורו מן הדין חדא דאית לן למיזל בתר רובא ורובא דנשים מותרות לזה אך לפי הטעם האחר שכתבו דאין זו חזקה גמורה דשמא לא תתרצה וטעם זה שייך אף באומר צא וקדש לי אשה פ' וק"ו הדברים אם באומר צא וקדש לי אשה סתם דרחוק הוא לעלות על הדעת ששום אשה שבעולם לא תתרצה להתקדש אפ"ה אמרי' כ"ש באומר אשה פ' דאפשר דאותה האשה לא רצתה דפשיטא דלא אמרי' בזה חזקת שליח עושה שליחותו וכיון שכן נר' דמותר בקרובותי' היכא דמיית השליח דמדינא אין כאן חזקת שליח וקנסא ליכא דהא קנס לא שייך באשה פלונית אלו דבריו ז"ל. הרי דמשמע דתפס עיקר בדעת התוס' דלהטעם הראשון שכתבו דחזקה זו הוא קנסא משום דמדינא הו"ל למיזל בתר רוב נשים דכל שהוא אומר אשה פ' אפי' השניות אסורות דהכא ליכא טעמא דרובא שהרי אמר אשה פ' וכיון דמדינא אסורות גם השניות אסורות וק"ל טובא דכיון שהוא ז"ל הסכים בדעת הרמב"ן דאפילו דס"ל דחזקה זו הוא משום דינא אפ"ה אינו אלא מדרבנן וכדמוכח מאותה סוגייא דפ' התקבל א"כ גם לדעת התו' עכ"ל כן דליכא איסורא כי אם מדרבנן אפי' היכא דליכא טעמא דרובא כגון באומר צא וקדש לי אשה פ' כדמוכח אותה סוגייא דפ' התקבל דמאי דס"ל להרמב"ן ז"ל בכל הנשים ס"ל להתוס' באשה זו וכדאמרן ולומר דלא כתב הרב כן אלא לפום מאי דס"ד תחילה לומר לדעת הרמב"ן דלדידיה איכא איסורא אפי' בשניות ואה"ן דלפום מאי דאסיק בתר הכי דלהרמב"ן נמי ליכא אלא איסורא דרבנן ומותר בשניות ה"נ לדעת התוס' באומר אשה זו לא אסיר אלא מדרבנן ומותר בשניות הוא דוחק והא ודאי בורכא היא דאף הרב ז"ל לא כתב אלא דאיכא איסורא מדינא באומר אשה פ' אבל אה"ן דאינו אלא מדרבנן כמ"ש לדעת הרמב"ן והשניות מותרות וכל עיקרו ז"ל לא בא אלא לומר דלא אסיר משום קנסא אלא מדינא ושזה אינו אלא לפי הטעם הראשון דאז אסור בקרובותיה של אשה זו מן הדין דחזקת שליח עושה שליחותו וליכא למימר נזיל בתר רובא דמאי רובא איכא באשה זו ואע"ג דמוכח בפרק התקבל דחזקה זו הוא מדרבנן ה"נ אסור מדינא מדרבנן לפי הטעם הב' שכתבו שמא לא נתרצו ה"נ איכא למימר שמא לא נתרצו ומותר בקרובותיה דמאיזה טעם נאסור אותו. ודע שראיתי לר' בפ"א מה' מעשר ה"ח שכתב וז"ל האומר לחבירו הריני מעשר על ידיך אינו צריך לעמוד עמו עד שיראה אם יעשר או לא יעשר ואם אמר הוא לחבירו עשר ע"י צריך לעמוד עמו וכתב הרב כ"מ שהוא ירוש' פ"ב דמעשרות והטעם דכיון שהשליח פתח לומר שהוא רוצה לעשר על ידו חזקתו שעשה שליחו' משא"כ כשלא פתח הוא ועיין להמש"ל בה' בכורות בתשובתו הרמת'ה פ"ד ה"א דק"ג ע"ב שכתב וז"ל וזה כלל גדול דאף דקי"ל דלא מהני חזקת שליח לקולא היכא דהשליח פתח תחילה לומר שהוא רוצה לעשות פעולה א' אמרינן דחזקת שליח עושה שליחותו ואפילו לקולא יעש"ב.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות אישות ט׳, מתוך הלכות אישות שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות אישות כל הרמב״ם