הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות אישות · פרק י׳

ספר נשים · 19 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות אישות · פרק י׳
הלכה א׳
הָאֲרוּסָה אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ. וְהַבָּא עַל אֲרוּסָתוֹ בְּבֵית חָמִיו מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וַאֲפִלּוּ אִם קִדְּשָׁהּ בְּבִיאָה אָסוּר לוֹ לָבוֹא עָלֶיהָ בִּיאָה שְׁנִיָּה בְּבֵית אָבִיהָ עַד שֶׁיָּבִיא אוֹתָהּ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְיִתְיַחֵד עִמָּהּ וְיַפְרִישֶׁנָּהּ לוֹ. וְיִחוּד זֶה הוּא הַנִּקְרָא כְּנִיסָה לַחֻפָּה וְהוּא הַנִּקְרָא נִשּׂוּאִין בְּכָל מָקוֹם. וְהַבָּא עַל אֲרוּסָתוֹ לְשֵׁם נִשּׂוּאִין אַחַר שֶׁקִּדְּשָׁהּ מִשֶּׁיְּעָרֶה בָּהּ קְנָאָהּ וְנַעֲשֵׂית נְשׂוּאָה וַהֲרֵי הִיא אִשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר:
הלכה ב׳
כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה הָאֲרוּסָה לַחֻפָּה הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לָבֹא עָלֶיהָ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה וַהֲרֵי הִיא אִשְׁתּוֹ גְּמוּרָה לְכָל דָּבָר. וּמִשֶּׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה נִקְרֵאת נְשׂוּאָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה רְאוּיָה לִבְעִילָה. אֲבָל אִם הָיְתָה נִדָּה אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְנְסָה לַחֻפָּה וְנִתְיַחֵד עִמָּהּ לֹא גָּמְרוּ הַנִּשּׂוּאִין וַהֲרֵי הִיא כַּאֲרוּסָה עֲדַיִן:
הלכה ג׳
וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים בְּבֵית הֶחָתָן קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין וְהֵן שֵׁשׁ בְּרָכוֹת וְאֵלּוּ הֵן. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהַכּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם יוֹצֵר הָאָדָם. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד בָּרוּךְ אַתָּה ה' יוֹצֵר הָאָדָם. שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל עֲקָרָה בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ. שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה חָתָן וְכַלָּה גִּילָה רִנָּה דִּיצָה וְחֶדְוָה אַהֲבָה אַחֲוָה שָׁלוֹם וְרֵעוּת מְהֵרָה ה' אֱלֹהֵינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם קוֹל שָׂשׂוֹן קוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן קוֹל כַּלָּה קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה מַנְגִּינָתָם בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְשַׂמֵּחַ הֶחָתָן עִם הַכַּלָּה:
הלכה ד׳
וְאִם הָיָה שָׁם יַיִן מֵבִיא כּוֹס שֶׁל יַיִן וּמְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן תְּחִלָּה וּמְסַדֵּר אֶת כֻּלָּן עַל הַכּוֹס וְנִמְצָא מְבָרֵךְ שֶׁבַע בְּרָכוֹת. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְהָבִיא הֲדַס עִם הַיַּיִן וּמְבָרֵךְ עַל הַהֲדַס אַחַר הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ הַשֵּׁשׁ:
הלכה ה׳
וְאֵין מְבָרְכִין בִּרְכַּת חֲתָנִים אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה גְּדוֹלִים וּבְנֵי חוֹרִין וְחָתָן מִן הַמִּנְיָן:
הלכה ו׳
הַמְאָרֵס אֶת הָאִשָּׁה וּבֵרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים וְלֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ בְּבֵיתוֹ עֲדַיִן אֲרוּסָה הִיא שֶׁאֵין בִּרְכַּת חֲתָנִים עוֹשָׂה הַנִּשּׂוּאִין אֶלָּא כְּנִיסָה לַחֻפָּה. אֵרֵס וְכָנַס לַחֻפָּה וְלֹא בֵּרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים הֲרֵי זוֹ נְשׂוּאָה גְּמוּרָה וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים. וְלֹא תִּנָּשֵׂא נִדָּה עַד שֶׁתִּטְהַר. וְאֵין מְבָרְכִין לָהּ בִּרְכַּת חֲתָנִים עַד שֶׁתִּטְהַר. וְאִם עָבַר וְנָשָׂא וּבֵרֵךְ אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ:
הלכה ז׳
וְצָרִיךְ לִכְתֹּב כְּתֻבָּה קֹדֶם כְּנִיסָה לַחֻפָּה וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה מֻתָּר בְּאִשְׁתּוֹ וְהֶחָתָן נוֹתֵן שְׂכַר הַסּוֹפֵר. וְכַמָּה הוּא כּוֹתֵב לָהּ. אִם הָיְתָה בְּתוּלָה אֵין כּוֹתְבִין לָהּ פָּחוֹת מִמָּאתַיִם דִּינָרִים וְאִם בְּעוּלָה אֵין כּוֹתְבִין לָהּ פָּחוֹת מִמֵּאָה דִּינָרִים [ד.] וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא עִקַּר כְּתֻבָּה. וְאִם רָצָה לְהוֹסִיף לָהּ אֲפִלּוּ כִּכַּר זָהָב מוֹסִיף. וְדִין הַתּוֹסֶפֶת וְדִין הָעִקָּר אֶחָד הוּא לְרֹב הַדְּבָרִים. לְפִיכָךְ כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ כְּתֻבָּה סְתָם הוּא הָעִקָּר וְהַתּוֹסֶפֶת כְּאֶחָד. וַחֲכָמִים הֵם שֶׁתִּקְּנוּ כְּתֻבָּה לָאִשָּׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ:
הלכה ח׳
דִּינָרִים אֵלּוּ לֹא תִּקְּנוּ אוֹתָם מִן הַכֶּסֶף הַטָּהוֹר אֶלָּא מִמַּטְבֵּעַ שֶׁהָיָה בְּאוֹתָן הַיָּמִים שֶׁהָיָה שִׁבְעָה חֲלָקִים נְחשֶׁת וְאֶחָד כֶּסֶף עַד שֶׁיִּהְיֶה בַּסֶּלַע חֲצִי זוּז כֶּסֶף. וְנִמְצָא מָאתַיִם דִּינָרִים שֶׁל בְּתוּלָה חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים זוּזִין שֶׁל כֶּסֶף טָהוֹר וּמֵאָה דִּינָרִים שֶׁל בְּעוּלָה שְׁנֵים עָשָׂר זוּזִים וּמֶחֱצָה. וּמִשְׁקַל כָּל זוּז שֵׁשׁ וְתִשְׁעִים שְׂעוֹרוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּתְחִלַּת עֵרוּבִין. וְהַדִּינָר הוּא הַנִּקְרָא זוּז בְּכָל מָקוֹם בֵּין שֶׁיִּהְיֶה מִן הַכֶּסֶף הַטָּהוֹר בֵּין שֶׁיִּהְיֶה מִמַּטְבֵּעַ אוֹתָן הַיָּמִים:
הלכה ט׳
אֵין פּוֹחֲתִין לִבְתוּלָה מִמָּאתַיִם וְלִבְעוּלָה מִמֵּאָה. וְכָל הַפּוֹחֵת בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת. אֶחָד הַכּוֹתֵב אֶת הַכְּתֻבָּה בִּשְׁטָר וְאֶחָד שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו עֵדִים וְקָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לָהּ מֵאָה אוֹ מָאתַיִם הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכֵן אִם נָתַן לָהּ מִטַּלְטְלִין כְּנֶגֶד כְּתֻבָּתָהּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִבְעל עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ פְּנַאי לִכְתֹּב:
הלכה י׳
הַכּוֹנֵס אֶת הָאִשָּׁה וְלֹא כָּתַב לָהּ כְּתֻבָּה. אוֹ שֶׁכָּתַב וְאָבַד שְׁטַר הַכְּתֻבָּה. אוֹ שֶׁמָּחֲלָה כְּתֻבָּתָהּ לְבַעְלָהּ. אוֹ שֶׁמָּכְרָה לוֹ כְּתֻבָּתָהּ. חוֹזֵר וְכוֹתֵב לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה אִם רָצָה לְקַיְּמָהּ. לְפִי שֶׁאָסוּר לוֹ לְאָדָם לִשְׁהוֹת עִם אִשְׁתּוֹ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת בְּלֹא כְּתֻבָּה. אֲבָל הַמּוֹכֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ לַאֲחֵרִים בְּטוֹבַת הֲנָאָה אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה אַחֶרֶת. שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ כְּתֻבָּה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ. וְאִם הוֹצִיא זֶה מְשַׁלֵּם כְּתֻבָּתָהּ לַלּוֹקֵחַ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה מְשַׁלֵּם לָהּ אִם לֹא מָכְרָה:
הלכה י״א
הַמְאָרֵס אֶת הָאִשָּׁה וְכָתַב לָהּ כְּתֻבָּה וְלֹא נִכְנְסָה לַחֻפָּה עֲדַיִן אֲרוּסָה הִיא וְאֵינָהּ נְשׂוּאָה שֶׁאֵין הַכְּתֻבָּה עוֹשָׂה נִשּׂוּאִין. וְאִם מֵת אוֹ גֵּרְשָׁהּ גּוֹבָה עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ מִבְּנֵי חוֹרִין וְאֵינָהּ גּוֹבָה תּוֹסֶפֶת כְּלָל הוֹאִיל וְלֹא כְּנָסָהּ. אֲבָל אִם אֵרֵס אִשָּׁה וְלֹא כָּתַב לָהּ כְּתֻבָּה וָמֵת אוֹ גֵּרְשָׁהּ וְהִיא אֲרוּסָה אֵין לָהּ כְּלוּם וַאֲפִלּוּ הָעִקָּר שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה עַד שֶׁתִּנָּשֵׂא אוֹ עַד שֶׁיִּכְתֹּב. וְהַמְאָרֵס אֶת בִּתּוֹ וְכָתַב לָהּ כְּתֻבָּה וָמֵת אוֹ גֵּרְשָׁהּ כְּשֶׁהָיְתָה נַעֲרָה כְּתֻבָּתָהּ לְאָבִיהָ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ [לְמַעְלָה בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי]:
הלכה י״ב
וְכֵן תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁכָּל הַנּוֹשֵׂא בְּתוּלָה יִהְיֶה שָׂמֵחַ עִמָּהּ שִׁבְעַת יָמִים. אֵינוֹ עוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ וְלֹא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בַּשּׁוּק אֶלָּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְשָׂמֵחַ. בֵּין שֶׁהָיָה בָּחוּר בֵּין שֶׁהָיָה אַלְמוֹן. וְאִם הָיְתָה בְּעוּלָה אֵין פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים. שֶׁתַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא לִבְנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ עִם הַבְּעוּלָה שְׁלֹשָׁה יָמִים בֵּין בָּחוּר בֵּין אַלְמוֹן:
הלכה י״ג
יֵשׁ לוֹ לְאָדָם לִשָּׂא נָשִׁים רַבּוֹת כְּאַחַת בְּיוֹם אֶחָד וּמְבָרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים לְכֻלָּן כְּאַחַת. אֲבָל לְשִׂמְחָה צָרִיךְ לִשְׂמֹחַ עִם כָּל אַחַת שִׂמְחָה הָרְאוּיָה לָהּ. עִם בְּתוּלָה שִׁבְעָה. עִם בְּעוּלָה שְׁלֹשָׁה. וְאֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה:
הלכה י״ד
מֻתָּר לְאָרֵס בְּכָל יוֹם חֹל אֲפִלּוּ בְּתִשְׁעָה בְּאָב בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. אֲבָל אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים לֹא בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָבוֹא לִידֵי חִלּוּל שַׁבָּת בְּתִקּוּן הַסְּעֵדָּה שֶׁהֶחָתָן טָרוּד בַּסְּעֻדָּה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאָסוּר לִשָּׂא אִשָּׁה בְּשַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְפִי שֶׁאֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כט כז) "מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת". וּשְׁאָר הַיָּמִים מֻתָּר לִשָּׂא אִשָּׁה בְּכָל יוֹם שֶׁיִּרְצֶה וְהוּא שֶׁיִּטְרַח בִּסְעֻדַּת נִשּׂוּאִין שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין:
הלכה ט״ו
מָקוֹם שֶׁאֵין בֵּית דִּין יוֹשְׁבִין בּוֹ אֶלָּא בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי בִּלְבַד בְּתוּלָה נִשֵּׂאת בְּיוֹם רְבִיעִי שֶׁאִם הָיְתָה לוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים יַשְׁכִּים לְבֵית דִּין. וּמִנְהַג חֲכָמִים שֶׁהַנּוֹשֵׂא אֶת הַבְּעוּלָה יִשָּׂאֶנָּה בַּחֲמִישִׁי כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ עִמָּהּ חֲמִישִׁי וְעֶרֶב שַׁבָּת וְשַׁבָּת וְיוֹצֵא לִמְלַאכְתּוֹ יוֹם רִאשׁוֹן:
הלכה ט״ז
הַמְאָרֵס אֶת בִּתּוֹ קְטַנָּה וּתְבָעָהּ הַבַּעַל לְנִשּׂוּאִין. בֵּין הִיא בֵּין אָבִיהָ יְכוֹלִין לְעַכֵּב שֶׁלֹּא תִּנָּשֵׂא עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְתֵעָשֶׂה נַעֲרָה וְאִם רָצָה לְכָנְסָהּ כּוֹנֵס. וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן:
הלכה י״ז
אֵרְסָהּ וְשָׁהָה כַּמָּה שָׁנִים וּתְבָעָהּ לְנִשּׂוּאִין וַהֲרֵי הִיא נַעֲרָה נוֹתְנִין לָהּ י"ב חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַתְּבִיעָה לְפַרְנֵס אֶת עַצְמָהּ וּלְתַקֵּן מַה שֶּׁהִיא צְרִיכָה לָהּ וְאַחַר כָּךְ תִּנָּשֵׂא. תְּבָעָהּ אַחַר שֶׁבָּגְרָה נוֹתְנִין לָהּ י"ב חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַבֶּגֶר. וְכֵן אִם קִדְּשָׁהּ בְּיוֹם הַבֶּגֶר נוֹתְנִין לָהּ י"ב חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַקִּדּוּשִׁין שֶׁהוּא יוֹם הַבֶּגֶר. קִדְּשָׁהּ אַחַר שֶׁבָּגְרָה אִם עָבְרוּ עָלֶיהָ י"ב חֹדֶשׁ בְּבַגְרוּתָהּ וּלְאַחַר כָּךְ נִתְקַדְּשָׁה אֵין נוֹתְנִין לָהּ אֶלָּא שְׁלֹשִׁים יוֹם מִיּוֹם הַתְּבִיעָה. וְכֵן הַמְאָרֵס אֶת הַבְּעוּלָה נוֹתְנִין לָהּ שְׁלֹשִׁים יוֹם מִיּוֹם הַתְּבִיעָה:
הלכה י״ח
כְּשֵׁם שֶׁנּוֹתְנִין זְמַן לָאִשָּׁה מִשֶּׁתְּבָעָהּ הַבַּעַל לְפַרְנֵס אֶת עַצְמָהּ וְאַחַר כָּךְ תִּנָּשֵׂא כָּךְ נוֹתְנִין זְמַן לָאִישׁ לְפַרְנֵס אֵת עַצְמוֹ מִשֶּׁתָּבְעָה הָאִשָּׁה אוֹתוֹ. וְכַמָּה נוֹתְנִין לוֹ כְּמוֹ שֶׁנּוֹתְנִין לָהּ אִם י"ב חֹדֶשׁ י"ב חֹדֶשׁ וְאִם שְׁלֹשִׁים יוֹם שְׁלֹשִׁים יוֹם:
הלכה י״ט
הִגִּיעַ זְמַן שֶׁנָּתְנוּ לָאִישׁ וְלֹא נְשָׂאָהּ נִתְחַיֵּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּנַס. וְאִם הִגִּיעַ הַזְּמַן בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת אוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת אֵינוֹ מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכְנֹס. וְכֵן אִם חָלָה הוּא אוֹ הִיא אוֹ שֶׁפֵּרְסָה נִדָּה כְּשֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן אֵינוֹ מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ רְאוּיָה לְהִנָּשֵׂא עַד שֶׁתִּטְהַר אוֹ עַד שֶׁתַּבְרִיא. וְכֵן הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׂא אִשָּׁה עַד שֶׁיַּבְרִיא:

בני אהובה · הלכות אישות פרק י׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות אישות פרק י׳

ב׳
ומשתכנס לחופה נקראת נשואה וכו' אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה וכו'. כתב הר"ן שיש תימה על רבינו ממאי דאמרו בגמרא ביבמות יש חופה לפסולות והא התם לא חזיא לביאה. ונראה לי לתרץ דהכל הולך בתר הכוונה דכונס לחופה אם כונס לבא עליה אחר אותה חופה אעפ"י שהיא ביאה פסולה הרי קנאה ומשום הכי אמרינן התם דיש חופה לפסולות כלומר כשנשא אחת מחייבי לאוין וכנסה לחופה כיון דדעתו לבא עליה תיכף אחרי החופה אעפ"י שלא בא עליה קנאה דהא חזינן דנשאה אבל כשכנסה נדה אין דעתו לבוא עליה אלא אחר שתטהר דודאי לאו אדעתיה למיעבד איסורא אלא לבא עליה אחר שתטהר ולא קנאה. וסעד לדבר זה שהכל הולך בתר כוונתו מצאתי בדברי ר"י הובא בבית יוסף ז"ל שכתב שאם דעתו שהיתה טהורה ונמצאת טמאה הרי היתה החופה בטעות ולא קנאה: אבל אם היתה נדה וכו'. הר"ן ז"ל בפירוש ההלכות הקשה על רבינו דבפרק הבא על יבמתו איפליגו בה רב ושמואל אם יש חופה לפסולות או לא וקי"ל כרב דאמר יש חופה לפסולות וכן פסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות תרומות. ותו קשיא לי דמהרמב"ם נראה דמפרש כפירוש רש"י שכן כתב שם ואם נכנסה לחופה בלא קידושין והיינו כפירוש רש"י התם דאית לה חופה בלא קידושין ולתרוייהו בין לרב בין לשמואל לפי האי פירושא אית ליה כרב הונא דאמר בפ"ק דקידושין חופה קונה כדכתבו שם התוספות ז"ל וכיון דאית לן דלא כרב הונא דאמר חופה קונה. והכי נראה דרבינו בפ"ג מהלכות אלו פסק דהאשה מתקדשת בכסף בשטר ובביאה ולא הזכיר חופה משמע דהוי דלא כרב הונא. א"כ איך פסק בפ"י מהלכות תרומות דיש חופה לפסולות. ונראה לתרץ קושיא זאת וקושיית הר"ן דרבינו מכח הקושיא דלא ניתי רב ושמואל דלא כהלכתא סובר דיש ודאי לחלק בין פוסל לקידושין גמורים דהא מצינו דאעפ"י דאינן קידושין גמורים הם פוסלים דהא היבם פוסל ואינו מאכיל א"כ אית להו לרב ושמואל דלענין קנין חופה לחודה אינה קונה ולענין לפסול אית להו דחופה מהניא לפסול ומשום דלא תיקשי הפסקים אהדדי דהוא פסק דחופה אינה קונה ופסק דיש חופה לפסולות דאית ליה דחופה בלא קידושין מהניא לפסול בתרומה אע"פ דלא מהניא להאכיל ועם זה נסתלקה קושיית הר"ן דאע"פ דיש חופה לפסולות לפסול מכל מקום לא תנשא נדה דלעשות קנין גמור אינו מועיל דיש לחלק בין לקנות להיכא דפוסל כדכתיבנא:
ו׳
ולא נתייחד עמה בביתו וכו'. הר"ן ז"ל כתב שיש מחלוקת במה שנקרא חופה אם הוא ייחוד או הבאה לביתו. ונראה מדברי רבינו דתרתי בעינן יחוד והבאה לביתו שכן כתב למעלה עד שיביא אותה לתוך ביתו ונתייחד עמה ויפרישנה לו וכו' וזהו אומרו כאן ולא נתייחד עמה בביתו משמע דבדבר אחד לא מהני אלא אחר ייחוד בביתו. ולכך קצת קשה על הרב המגיד שכתב שיוצא דין זה ממה שאמרו בגמ' (ז:) שביהודה היו מברכין מפני שמתייחד משמע דכ"ז שאין מתייחד אין מברך אותה ברכה דאם מכאן הוציאו רבינו אם כן אפילו שלא נתייחד עמה בביתו סגי דומיא דיהודה שלא היה מתייחד עמה אלא בבית חמיו:
ט׳
וכל הפוחת בעילתו בעילת זנות. דקדקו שם במשנה (דף נ"ד:) מדקאמר כל הפוחת דמשמע אע"פ שאם פוחת תנאו בטל מ"מ לא סמכא דעתה דאם לא כן הל"ל כל בתולה שאין לה מאתים וכו' וזהו למ"ד כתובה דאורייתא. ורבינו אע"ג דסבירא ליה כתובה דרבנן מ"מ נקט לשון זה דכל הפוחת דמשמע דאע"פ דהתנאי בטל משום דאזיל לטעמיה דפסק בפרק י"ב שאף על פי שהיא מדרבנן תנאו בטל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה:
נחלת הכלל · ToratEmet

צפנת פענח · הלכות אישות פרק י׳

א׳
והבא על ארוסתו כו'. עי' ירושלמי פסחים פ"י ה"א וקדושין פ"ג ה"ו. ועי' יבמות ס"ט ע"ב ועי' בתוס' כתובות ד' ז' ע"ב ד"ה ר"י ע"ש דרק שלא לשם חופה ועי' תוס' יבמות ד' ל"ו ע"ב ד"ה ולא ע"ש, ולקמן בהל' סוטה פ"ב ה"ח ע"ש ועי' מש"כ הר"ן ז"ל פ"ז דכתובות על הך דדף ע"ג ע"א ע"ש: והבא על ארוסתו כו'. עי' ב"ק ד' ע' ע"ב גבי הך דשנים אומרים בעל לפי פי' בעל המאור ז"ל שם משמע דזה ג"כ באו עדים. ועי' בהך דיבמות ד' נ"ח דאם בא עליה בבית אביה לא הוי נשואין, ותוס' שם ד"ה אלא לא משמע כן, ועי' רשב"ם ב"ב ד' קמ"ו ע"ב מוכח דביאה בלא חופה לא גמר ועי' בהך דכתובות ד' נ"ד ע"א גבי בת ארוסה מהו אך י"ל דשם ר"ל דקידשה בביאה ועי"ז נולד לו בת. ועי' בירושלמי בכתובות פ"ד הי"ד בא עליה בבית אביה ועי' בכתובות ד' מ"ח ע"ב סתם חצר דידיה כו' ובתוס' יבמות ד' פ"ט ע"ב ד"ה משתגדיל ע"ש בזה: אבל אם היתה נדה כו'. עי' מ"ש הראב"ד ז"ל בהשגות בפי"א מה' א"ב ה"י ובדברי רבינו שם דבדרבנן ליכא חשש ורבינו לשיטתו כאן ועי' בהך דיבמות ד' ק"ז ע"א ע"ש גבי לא ניחא ליה. ועי' מש"כ רבינו ז"ל לעיל בהל' אישות פ"ד הי"ב דלקדש את הנדה לכתחלה לא. ועי' כאן ריש פ"א: [השמטה שלא תקנו לה עיקר כו'. עיין סוטה דף כ"ג ע"ב בתוס' ד"ה ושומרת יבם ודף כ"ה ע"א ומוכח לכא' דארוסה יש לה כתובה וע' תוס' קדושין דף ס"ה ע"א אך באמת לפ"מ דמבואר בב"מ דף ק"ד ע"א גבי הך דאנשי אלכסנדריא גבי הא דהוציאו לכתובת אמכם וא"כ משכחת לה שפיר דהכתובה נכתבה ומ"מ עדיין לא הוי קדושין דעדיין לא נכנסה לרשותו אך באמת כ"כ דשם הוה זה שטר קדושין וכמו שטר סימפון המבואר בירוש' פ"ג דקדושין דהוה שטר קדושין עם תנאי כתוב בו ועי' בירושלמי יבמות פט"ו ה"ג גבי הך מעשה דאנשי אלכסנדריא ע"ש: ע"כ השמטה]
ד׳
ואם יהיה שם יין כו'. עי' בירושלמי דסוטה פ"ח ה"ה ע"ש: ויש מקומות שנהגו כו'. עי' שבת ד' ק"י ע"א גבי הך דרב יצחק כו':
י״א
ואם מת או גרשה כו' מבני חורין כו'. משום דס"ל דזה הוה כמו הך דכתובות ד' ק"ב ע"ב דדברים הללו לא ניתן לכתוב, ועי' מש"כ רבינו ז"ל בפ"ו מהל' זכיה ומתנה וה"נ כיון דעפ"י דין אין צריך ליתן לה כתובה לא נשתעבדו הנכסים מחמת מה שכתב לה: אבל כו' שלא תקנו לה כו'. כן מוכח בהך דכתובות דף נ"ד ע"א כיון דלא תקנו רבנן כתובה ע"ש ברש"י:
י״ב
וכן תקנו חכמים כו'. עי' בירושלמי פ"א דכאן דזה הויא תקנת משה רבינו. ועי' מש"כ רבינו ז"ל בפ"א מהל' אבל. ולענין אם היא מותרת לעשות מלאכה עי' כתובות דף מ"ז ע"א דמשמע רק דמבטל לה זמן דחופה ולא יותר רק אותו היום. אך י"ל דשם ר"ל מה"ת. ועי' בדברי רבינו ז"ל בהל' אבל פ"ו ה"ה דהאשה מותרת להנשא תוך ל' של אבילות רק שלא תיבעל משום דבה ליכא שמחה. רק משום שלא תתגנה מותרת בתכשיטין, עי' בכתובות דף ד' ע"א ויומא דף ע"ח, וע"ש דף י"ז ע"א בכתובות:
י״ג
יש לו לאדם לישא כו'. עי' ב"ב דף קמ"ה ע"ב ע"ש ור"ל כגון שאחת מהם טהורה והשאר נדות ומברך ברכת חתנים לטהורה ויוצא גם להנדות דלא גרע מדיעבד כמבואר לעיל בהל' ו', ומ"מ השמחה לא יהיה עד שתטהר דאז מקריא נשואה כמש"כ רבינו לעיל בהל' ב'. אך באמת בזה יש לספק כיון דלכתחלה אסור לברך בחופת נדה ז' ברכות, אם בירך על הטהורה אם זה הוה כדיעבד עי' בירושלמי מגילה פ"א ה"א גבי הך דמקשה שם למ"ד דהכל יוצאין בי"ד וא"כ היאך תני מקום שנהגו לקרותה ב' ימים קורין אותה שני ימים ואמאי הא כבר קרא בי"ד ועי' בהך דגיטין דף ל"ד ע"א גבי גילוי דעתא בגיטא התם לקיומי תנאה קבעי כו'. ועי' ברכות דף מ"א ע"א ברש"י ותוס' ד"ה אבל דדוקא היכא דעבר דיעבד ועשה זה אז יצא אבל לעשות כן לכתחלה ולצאת לא, אך הירושלמי שם בברכות לא ס"ל כן רק דמברך בורא פה"א על מין שצריך בורא פה"א ויוצא ג"כ ברכת בורא פה"ע ע"ש. ועי' בהך דכריתות דף כ"ז ע"ב דר"ל דאם הפריש קרבן עשיר כשהיה עשיר ואח"כ העני שידחה הקרבן ע"ש וקשה הא קיי"ל שעני שהביא קרבן עשיר יצא, וע"כ צ"ל כה"ג כיון שזה הפריש בזמן שהיה צריך להביא לא הויא כדיעבד. ועי' ביבמות דף נ"ט ע"א גבי קידשה כשהיא נערה ובגרה מהו ע"ש אף דקיי"ל דבוגרת אם נשא אין מוציאין מידו, ודוחק לחלק בו קידש לכנס, עי' בירושלמי פ"ב דשם קידש כמי שכנס וע"כ כה"ג וכבר כתבתי בזה ועי' בכתובות דף כ"ז ע"ב גבי זכריה בן הקצב גבי הך דאמרו לו אין אדם מעיד על עצמו ותיפוק ליה דהמעיד על השבויה לא ישאנה וצ"ל דזה הוה כדיעבד עיין בתוספתא דיבמות דאם נשא אינו מוציא:
י״ד
ואפילו בחולו של מועד כו'. עי' בתוס' כתובות ד' מ"ז ע"א דתוס' שבת ויו"ט מותר לישא אשה ע"ש. ועי' בהך דפסחים דף ק"ה ע"א אם מיקדש יומו וע"ש ברי"ף ובעל המאור ובמלחמות אם קובע משעת תוספות ועי' בפה"מ לרבינו פ"ד דדמאי מ"א וברש"י נדרים דף ע"ז ע"א וכבר כתבתי בזה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קובץ על היד החזקה · הלכות אישות פרק י׳

ב׳
והרי היא כארוסה עדיין. פי' מחמת ספק משום דס"ל לרבינו דבעי דר"א כתובות ד' נ"ו קאי על כולם ליורשה ולטמאה לה ולהפר נדרי' ולא אפשטא אזלי' לחומרא ומספק אינו מטמא לה ואינו מיפר נדרי' וממונה ליורשיה ומה דקש' לי' להרא"ש שם על דברי רבינו אם כדברי רבינו למה לא בעי ר"א על המתני' דלעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל ע"ש ונראה דס"ל לרבינו דלענין תרומה ד"ת ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ורבנן הוא דגזרו כה"ג דנכנסה לחופה אף שאינה ראוי' לביאה ס"ל דלא גזרו ועי' כתובות מ"ח בתוס' ד"ה ר"א אמר ודוק וקושי' הר"ן מיש חופה לפסולות שפיר ק' על רבינו דלא הו"ל לסתום דיש חופה לפסולות כיון דאינו אלא מספיקא ועי' בלח"מ וסובר רבינו כיון דספק הוא אם יש שום סברא לומר דקונה כגון במתכוין לכנסה ודעתו לבוא עלי' וודאי דאין כאן ספיקא וכ"נ מדברי רבינו בהל' ו' מ"ש ואם עבר ונשא ובירך אינו חוזר ומברך משמע דספיקא הוא. והנה במל"מ חקר אי חופה קודם הקדושין מהני והביא דמוכח מדברי הרמב"ן והריטב"א דחופה קודם הקדושין מהני ותמה על המ"ב סי' נ' ע"ש. ולענ"ד אין מדבריהם תפיסה על המ"ב כלל דטעם המ"ב במ"ש שם אותן שנהגו ליחד קודם החופה שלא כדין הוא שיחוד זה לא קנה ולא מהני כלום דאפי' את"ל דיחוד בלא ביאה סגי מ"מ יחוד הראוי' לביאה בעינן וכו' ויחוד קודם החופה שאינו ראוי' לביאה שהרי כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה שזה וודאי לא מהני כלום וכ"ש לדידן שאנו נוהגין לקדש תחת החופה שאז היחוד הזה שקודם החופה וקודם הקידושין אינו אלא כיחוד עם אשה פנוי' בעלמא ולא קני ע"ש שהאריך ותמצית דבריו משום דהיחוד הזה אינו ראוי' לביאה מש"ה לא מהני ויחוד לחוד שפיר הוכיח שם דלא קני מהך דר"ה וא"כ כ"ז ניחא לדידן דמקדשין בכסף ולא בביאה כמבואר בדברי רבינו בפ"ג הל' כ' משא"כ בהא דמתרצים הרמב"ן והריטב"א שרצונו לקדש בביאה וא"כ אם עבד החופה והיחוד מקודם אז היחוד הזה ראוי' לביאה דהא דעתו לבוא עלי' ביחוד זה מודה המ"ב דמהני ורשאי לעשות כן וסר מעלי' תלונת המל"מ והא וודאי דחופה קודם הקידושין מהני מבואר ומפורש להדי' דז"ל הגהת אשרי פ"ק דכתובות סי' י"ב על מה דכ' הרא"ש ולהכי נמי הקדימו חופה לקידושין כו' כתב וז"ל משום דזימנין דמקדשין בשעת ברכת נשואין ואז הכנסת חופה קודמת לקידושין כי הכנסת חופה שמסרוהו לחתן בשחרית קודם הברכה מרדכי ע"כ מוכח דחופה קודם הקדושין מהני ומשם משמע דלא כהמ"ב.
ז׳
וחכמים הם שתקנו כתובה. וי"ח וס"ל כתובת אשה דאוריי' ועי' בהגה"מ באריכות ראיות כ"א ומה שנהגין לכתוב בכתובות שלנו דחזי לכי מדאוריי' ועי' בר"ן במתני' פי"ג דכתובות הנושא אשה בא"י רשב"ג נותן ממעות א"י שכ' בתי' הב' דאף דכתובת מה"ת לא הוי אלא איזה כתובה שהסכימו שניהם משתעבד מה"ת אבל לא שיהי' סך המוהר כסך של אונס ומפתה למידן מדבריו דאף דכתובת אשה מה"ת מ"מ אין לה שיעור ובס' ק"ע פ"ק דכתובות תמה על דברי הר"ן מהא דגרסי' שם בירושלמי הלכה ב' חונא בשם שמואל בשקל הקודש ר"ב בר בינא אמר מטבע יוצא [פי' כסף מדינה] מתני' מסייע לרבב"ב דתנן חמש סלעים של בן במנה צורי שלשים של עבד וכו' ולא תני כתובת אשה עמהן אמר ר' אבין כלום למדו מכתובת אשה לא מאונס ומפתה וכיון דתנינן האונס ומפתה כמאן דתני כתובת אשה עמהן הרי מוכח להדי' דלמ"ד כתובות אשה מה"ת גם השיעור הוא מה"ת כמו אונס ומפתה ע"ש ונראה ליישב דהנה בגמ' כתובות דף י' בהא דדרשי' כסף ישקול כמוהר הבתולות פירש"י שיהי' זה אונס כמוהר הבתולות דמפתה שקלים דכתיב בי' שקלים ומוהר הבתולות דהיינו מפתה כזה ואונס דכתיב בי' חמשים ומדאפיק רחמנא מפתה בלשון מוהר שהוא לשון נדוניית אשה כדכתיב מוהר ומתן ש"מ כתובה דאוריי' והרא"ש דחה פי' זה דלאו מלשנא דמוהר ילפי' אלא ה"פ שיהי' זה כמוהר הבתולות דהיינו כתובת אשה ונראה כאלו בא ללמד מכתובת אשה ונמצא כתובת אשה למד מכאן מה כאן חמשים דילפי' מגז"ש אשר לא אורשה אף כתובה חמשים ועי' אס"ז שם שמביא שגם ר"ת פי' כדברי הרא"ש וסיים שם בשם שיטה ישינה דמשמע דר"ע דס"ל בפ' אלו נערות ל"ח גז"ש דאשר לא אורשה ס"ל דכתובה מה"ת וכונתו מבוארת דהא לדידי' קרא דמוהר הבתולות מיותר הוא וע"כ כתובה מה"ת לפי"ז י"ל דגם רש"י ס"ל כפירושם והיינו אליבא דר"ע אבל ריה"ג דלא ס"ל לגז"ש ס"ל לרש"י דאעפ"כ י"ל דס"ל דכתובה מה"ת ונ"מ ולישנא דמוהר ולפי"ז י"ל דנ"מ בין פי' רש"י לפירושם דלפירש"י דלאו מילף גמור הוא אלא מלישנא דמוהר שפיר יש מקום לסברת הר"ן אבל לפי' ר"ת והרא"ש דה"ז בא ללמד ונמצא למד וילפי' בגז"ש א"כ וודאי דבעי חמשים שקלים ולדידי' מודה הר"ן אלא דהר"ן כ' לתרץ דרשב"ג לא ס"ל כר"ע אלא כריה"ג ולא נפיק אלא מלישנא דמוהר ושפיר כ' הר"ן ול"ק כלל מהירושלמי דקאי שם אליבא דמ"ד דאי"ל גז"ש ולדידי' כתובה מדאוריי' בעי כסף צורה והא דלא משני בירושלמי על מתני' דבכורות בלא תנן כתובת אשה דאתי' כרשב"ג משום דרצה לאוקמי אליבא דכ"ע אלא דלפי"ז ק"ק תי' הירושלמי כיון דתני' אונס ומפתה תו לא צריך למתני כתובת אשה דהא עכ"פ פליגי תנאי בזה ויש מקום לטעות ועי' בהגהת מרדכי בפ"ב דכתובות שכ' תי' אחר על קושי' זו ועי' בק"ע שם ולפמ"ש י"ל דבריו ודוק. וגם בתוס' שם דף י' ד"ה הואיל ותקנת חכמים במ"ש ועוד דר"א דמתרץ תני כל שלא מושמש וכו' משום דקסבר כתובה דאוריי' כו' ולכאורה ק' הא שם אליבא דר"י קאמינא ובפ' אעפ"י דף נ"ו משמע דר"י סבר כתובה דרבנן ולדברינו י"ל דהכי כונת התוס' כאן דחזי' דר"א מתרץ תני וצ"ל לדידי' דסבר דאינו נאמן משום דקסבר כתובה דאוריי' אע"ג דר"י ס"ל כתובה מדרבנן היינו כמ"ש הר"ן דסכום לא הוי אלא מתקנת חכמים ומנהג מדינה כמ"ש הר"ן אליבא דרשב"ג ומש"ה סבר ר"י דיכול לפחות לה מכתובה כיון דהסכום לא הוי כ"א מדרבנן אבל הכתובה בעצמה הוי דאוריית' מדקר' לה מוהר ושפיר כ' התוס' דר"א סבר דכתובה דאוריי' ומיושב ג"כ לשון הבריי' מכאן סמכו חכמים וכו' ודוק. וראי' לתי' הר"ן נ"ל מדקדוק לשון המתני' ר"פ אע"פ מהא דתנן אעפ"י שאמרו בתולה גובה מאתים ודקדק הפי' מה לשון אומרת שאמרו דמשמע מזה דסובר תנא דמתני' כתובה דרבנן וכן הא דתנן בפ' נערה דף נ"א לא כ' לה כתובה מפני שהוא תנאי ב"ד ומאי צריך לתנאי ב"ד ולפי' הר"ן א"ש דהא שיור הכתובה אינו מה"ת אבל חכמי' השוו מדותיהם דלא לפחות ממאתים.
ט׳
וקנו מידו. עי' בהגה"מ שהביא מה דגרסי' בפ"ב דגיטין דף י"ח כתובה כמעשה ב"ד דמי ונכתבת ביום ונחתמת בלילה וע"ש בגמ' דרב פליג והרי"ף בתשובה כ' דפסולה אם אין עסוקין באותו ענין והביאו רי"ו בנתיב כ"ג חלק ג' וכ"כ הרא"ש והר"ן בשמו וסיים שם ולד"ה אם קנו מיני' ביום כשירה ופירש"י דהאי דשמואל מיירי שכנסה לחופה ביום ואפי"ה פליג רב ועי' בנתיבות משפט דף קי"ב ע"א טעם לזה אע"ג שכבר נתחייב לה בתנאי ב"ד בשעה שכנסה וכ"ע ידעי בהא ויש לה קול שהרי במקום שאין כותבין גובה מנכסים משועבדים והאיך יחלוק אדם ע"ז ששטר שנכתב באותו שעה מפני שלא נחתם שיהי' מוקדם ופסול ע"ש מה שהאריך בזה ליישב עפ"י דברי התוס' בפ' נערה ואפשר נמי לומר עוד כאן דעיקר כתובה אינו אלא בשיבר בתולין וזה הוא בלילה וז"ל רש"י שם משעת כתיבה דנכנסה לחופה דקרוב חתנות הוא חייל שעבודה ואע"ג דלא אחתום יראה מדבריו דאם באמת לא כנס עד הלילה הו"ל שטר מוקדם ולפי"ז מיושב קושי' התוס' ריש כתובות ד"ה ליום רביעי ומש"ה לא תנשא ביום ה' דאיכא למיחש דלמא יקדים הכתיבה ביום כמ"ש רבינו שצ"ל קודם החופה והחתימה יהי' בלילה בשעת כניסת החופה ואתי למטרף מן הלקוחות שלא כדין ודוק.
י״א
אבל אם ארס אשה וכו'. עי' הה"מ דרבותינו הצרפתים חולקים בזה וס"ל דארוסה אי"ל כתובה וכ"ה דעת הרא"ש כמ"ש הכ"מ מסקנת הטור אה"ע סי' נ"ה דיש לארוסה כתובה ונראה דגם לדדהו אינו נותן לה כתובה כ"א בכסף מדינה ולא בכסף צורי משא"כ בכותב כתובה לארוסה הוא בכסף צורי לדידן דכתבי' דחזי לכי מדאורייתא עפי"ז יש מקום ליישב קושי' התוי"ט בפט"ו דיבמות משנה ז' בקידש אחת מחמש נשים שמניח כתובה ביניהם ומסתלק וכמו שהביא רבינו בפ"ט הל' כ"א וכ' שם בכתב לה כתובה והיינו משום דלטעמי' אזיל דארוסה ל"ל כתובה ומש"ה בעי' כתב והטור העתק ג"כ לשון הרמב"ם בסי' מ"ט דמיירי בכתב כתובה והלא לסברתו א"צ ולפמ"ש א"ש דמש"ה מוקי הטור בכתב לה דבעי' כסף צורי וצ"ע בקידש אשה בביאה דשיבר בתולי' אם לא מודה רבינו וסייעתו דיש לה כתובה גם בלא כתב ולא מצינו שום חילוק בגמ' ובפוסקים.
י״ד
גזירה שמא יבוא לידי חילול שבת. אפשר דרבינו לא אוסר לישא נשים בע"ש ובא' בשבת משום הך גזירה כ"א היכא דאית לי' בני' אבל היכא דל"ל בנים משום מצות פ"ו לא גזרי' וכסברת ר"ת ביצה דף ל"ד ע"ב בהא דתנן אין מקדשין בשבת ומק' התלמודא אמאי מצוה קעביד ומשני ל"צ דאי"ל בנים ובזה סרה כל קושי' הרא"ש מעל שי' רבינו דכל הנך ברייתות דלא חיישי' שיחלל שבת מיירי היכא דלית לי' בנים ומ"מ משום חבורה או משום שקדו א"י לכנסה אלא דבפכ"ג מה' שבת סתם רבינו דבריו ודוק.
ט״ו
שאם הי' לו טענת בתולים ישכים לב"ד. ועי' בתוס' ריש כתובות משום לא פליג אפי' באשת ישראל וע"ש מה שמקשה על פירש"י מהך דאבי' ובאמת י"ל בהא דנאיד רש"י מפי' התוס' משום דדוחק הוא לומר דהתקנה היתה משו' אשת כהן לחודא דיש ס' אחד מפני מה יש לנו לחוש שתתקרר דעתו להיות עמה באיסור כל ימי' וכמ"ש הריטב"א הובא באס"ז מש"ה דחיק רש"י לפרש שעי"ז יתברר ויבואו עדים וכל זה לפי מה דמסיק בגמ' לקמן דמתני' אמרי בטענת דמים דאז וודאי לא חיישי' לי' באשת כהן שיהי' עמה באיסור משא"כ לפי הס"ד דתלמודא דמיירי מתני' בטענת פ"פ דבזה גם בחד ס' יש לחוש שיתקרר דעתו דאין הכל בקיאין כדאמרינן בגמ' כמה ברכתא חביטא לי' א"כ שפיר יש לנו לחוש וסובר רש"י מה דס"ד דמק' דמיירי בפ"פ היינו משום דסבר המקשה דמתני' באשת כהן מיירי ושפיר פריך אבי' ורש"י לא כתב פירושו כ"א למסקנא ודוק. שהנושא את הבעולה. וכ"ה לשון הטור והש"ע בסי' ס"ד כתב בס' הפלאה הא דשינה לשון המתני' ונקטו בעולה במקום אלמנה דכונתם דאלמנה שנכנסה לחופה ולא נבעלה היא בכלל בתולה דאע"ג דאמרי' במתני' דף י"א דכתובתה מנה ואין לה טענת בתולים ולכל מילי דיני כבעולה מ"מ כיון דאמרי' לקמן דף י"ב וניחוש שמא תחתיו זנתה הרי דיש לה טענת בתולים לענין איסור לבעלה א"כ שייך בה טעמא דמתני' שאם הי' לה טענת בתולים וכו' ע"ש שה"ר מהירושלמי ולכאורה ק' א"כ מפני מה לא נקט המתני' בעולה להורות את זאת דלא אתי למטעי אפשר לומר משום דגם אי הוי נקט בעולה יש מקום לטעות בד"א וגרסי' במס' נדה דף מ"ה אבעי' להו הני בתולים מיזל אזלי ואתו א"ד אתצודי הוא דלא מתצדי ופשט הגמ' ממתני' דמיזל אזלי ואתי וכ' התוס' בשם רש"י בתשו' דפי' אתצודי דלא מתצדי דרוב פעמים לא אתי קודם לכן אבל אם באו קודם לכן תו לא הדרה ולפי"ז אי הוי נקט מתני' בעולה הי' יכול לטעות היכא דנבעלה קודם שהיתה בת שלש שנים ונתברר אז בעדים שיצאה בתוליה ותו לא הדרה ואשה כזאת א"צ להנשא בד' דהא אין לה טענת בתולים ומש"ה קתני אלמנה אבל בעולה כה"ג נשאת בד' דווקא משום דמסקי' דמיזל אזלי ואתי ובמתני' לא מפורש עדיין דמיזל אזלי משא"כ רבינו שביאר כבר דין זה בכ"ד מש"ה נקט לשון בעולה. ובעיקר דין זה עי' בפ' שאחר זה.
י״ח
כשם שנותנין זמן כו'. כ' הה"מ אבל מן הירושלמי נראה כו' ועי' בר"ן שהביא סייעתא מתלמודא דידן דלא כהירושלמי ושפיר עולה פסק רבינו.
י״ט
הגיע זמן וכו'. כתב הה"מ ודע שאם היא בתולה ואין שם ב"ד יושבין אלא בב' וה' אינו חייב במזונות עד יום ד' וכו' וכ"נ שם בגמ' נראה שבא לאפוקי מסברת המהרש"א ריש כתובות שכת' דנקט ג' ימים דמטעמא דטענות בתולים הי' צריך להעלות מזונות דהא לא אתקן לתועלתה משא"כ טעמא דשקדו הוא לתועלתה ע"ש ובאמת לא משמע כן בגמ' דהא גם לס"ד דגמ' דלא הוי ידע טעמא דשקדו אעפ"כ אמרי' שם דאינו מעלה לה מזונות וכן מדיליף חלה הוא דאינו מעלה מזונות מהך דהגיע זמן בא' בשבת ג"כ משמע קצת דלא כהמהרש"א ועי' בפ"י והארכתי בזה בחידושי. וגרסי' בירושלמי על הא דתנן בתולה נשאת ליום רביעי בר קפרא אמר מפני שכתב בם ברכה ומקש' שם והלא אין כתיב ברכ' אלא בחמשי וששי לבד אמר ר' יוסי טעמא דב"ק רביעי אור חמישי פי' דנשאת בד' ונבעלת באור לחמישי מפני שיש בו ברכה וכ' ביפה מראה דב"ק לא מתני במתנית' טעמא כלל ואיהו דקיהיב טעמ' וכ"מ קצת בתוס' שם ד"ה מפני מה והא דשואל מאי נ"מ משום דסבר טעמא משום ברכה ונשכח ממנו גי' דמתני' וכמ"ש היפ"מ דיש לא הוי גורסים לה וכיון דמשום ברכה היא הי' סובר אם אינו חושש לזה ולא רצה לשהוי' מצוה מותר לישא אימתי שירצה ע"ז קאמר דנ"מ לענין מזונות אם מקפיד ושוב חזר ר"י ונזכר גי' מדויקת כמו שהיא לפנינו מפני טענת בתולים ואין הדבר תלוי בדעתו ולא שייך השתא לאקשוי' מאי נ"מ כיון דדינא קתני וביום א' הוי ג"כ טעמא משום שקדו ובס' פ"י הק' מי דחיק לאבי' לאוקמי טעמא דמתני' משום אקרורי דעתו ואמאי לא מפרש משום תקנתא דידה לפמ"ש הרא"ש בסוגי' דפ"פ דאינו נאמן כ"א לאלתר א"כ י"ל מש"ה תקנו בד' שאם תנשא בב' ויהי' נאמן עד יום הקבוע לב"ד איכא למיחש שיוציא לעז שלא כדין מחמת שנאה ומה שתי' שם לשי' רש"י דמיירי בסתם נשים דאיכא ס"ס דלא נאמן כ"א ע"פ עדים אין כאן הוצאת לעז כיון דלא נאמן לאוסרה כמ"ש התוס' דף י' ד"ה חזקה ותי' צ"ע דהא אביי הא סובר דנאמן להפסיד כתובתה אע"ג דלא נאמן לאוסרה דהא אמר אלו מיתב לה כתובה ליתיב וע"ש בתוס' ואעפ"כ לא מחולק עם ר"י והגאון מ"ו זצ"ל כ' ליישב הקושי' עפ"י מ"ש הר"ן דלולי תקנת טענת בתולים דהוי מילתא דאסורא לא הוי תקנו כלל לעכובא מצות נשואין דאל"כ ק' למה פרט דוקא טעם דטענת בתולים משאר תקנות שקדו ברכה עכ"ד ולי נ' ליישב דהנה התוס' מק' אמאי נאמן להפסידה כתובתה והא אי"ל מגו דאי בעית אמרה מוכת עץ אני ותי' דהוא מגו במקום חזקה ולפי"ז י"ל דמשום דידה א"צ לתקן דהא יכולה לטעון מ"ע אני וגם אם היא טוענת בתולה אני ג"כ נאמנת במגו דמ"ע דהא השתא ליכא חזקה כנגדה דהא לזמן מרובה הוא ואם היא שותקת שתיקה כהודאה ולפמ"ש הרא"ש עוד תי' דמ"ע לא שכיח ולפי"ז עדיין י"ל משום תקנתא דידה אלא דמשמע בדברי התוס' דף ט' ע"ב ד"ה אי למיתב לה סברה זו יש לתלות בפלוגתא דר"ג ור"י ואם אמרי' דמשום תקנתא דידה שלא להוציא לעז י"ל דגם אם הוא אינו שכיח ג"כ תקנו ולא דמי להא דאמרי' גיטין י"ז זנות ל"ש ומיושב קושי' התוס' שם על ר"ל ואין להאריך ודוק כי לא באתי רק לבאר דתקנת שקדו שייך לטענת בתולים ותקנתא דידה היא. ודע דגרסי' עוד בירושלמי רפ"ק דכתובות קדשה בחופה לית לי' באילין קנסייא פי' קדשה בחופה שקדשה תחת החופה ולא מקודם וכמו שאנו נוהגין לית לי' באילין קנסייא אין כאן כל אלו חששות וכ"כ הר"ן דבמקומות הללו שרובן מקדשין וכונסין לאלתר ליכא למיחש להכי ורבינו לא הזכיר בפרקין להך דירושלמי ונ"ל משום דבמתני' קתני דומי' דאלמנה משמע דאין חילוק כלל ונראה דסובר רבינו הא דאמר בר קפרא משום ברכה היינו משום דבא ליתן טעם בקדשה בחופה למה צריכה להנשא בד' ולומר משום לא פלוג בלי טעמא לא ניחא לי' לב"ק מש"ה קאמר כיון דעכ"פ נבעלת באור לחמישי ואיכא ברכה מש"ה לא חלקו ופסק רבינו כב"ק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות אישות פרק י׳

ב׳
ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אע"פ שלא נבעלה. זה מבואר בהרבה מקומות כמ"ש הרב המגיד. (* א"ה לענין קטנה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד והכניסה אביה לחופה אי חשיבא כנשואה או כארוסה עיין מ"ש הרב המחבר לעיל פ"ג מהלכות אלו הלכה י"א). ונסתפקתי אי בעינן שיהיו קידושין קודמין לחופה אבל אם קדמה החופה אף שאחר כך קידש מ"מ לא מהני החופה הקודמה להחשיבה כנשואה או דלמא כל שהיה שם חופה וקידושין הרי היא כנשואה ואף אם קדמה החופה לנשואין. ולכאורה הצד הראשון נראה יותר דבעינן שיהיו קודמין הקידושין לחופה דאי לא הויא לה החופה כמאן דליתא. אך ראיתי להרמב"ן בחידושיו אהא דאיבעיא לן בפ"ק דקידושין (דף י') תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ואמרינן דנפקא מינה לכ"ג דלא קני בתולה בביאה. והקשה דלו יהיה דתחילת ביאה קונה הרי קי"ל בפרק הבא על יבמתו דבתר נישואין אזלינן ואם כן אסור לכונסה דהו"ל בעולת עצמו. ותירץ דמיירי בשכנסה לחופה בלא קידושין וקדשה בביאה דכיון שקנאה בביאה נעשית כאשתו לכל דבר והיא נשואה גמורה בתחילת ביאה. וכבר הובא תירץ זה בדברי הריטב"א בחידושיו שם בקידושין יע"ש. שמעי' מינה דחופה הקודמת לקידושין מהני. ועיין בתשובת משאת בנימין סימן צ' שכתב דחופה דקודם קידושין לא קנה כלום וכו'. (* א"ה עיין בדברי התוס' בפרק הבא על יבמתו (דף נז:) ד"ה רב אמר דמשמע כדברי הרב משאת בנימן יע"ש וכן מתבאר מדברי הרשב"א בחידושיו לשם. גם ראיתי לרבינו ירוחם נכ"ב ח"ב שכתב וז"ל חופה אין קונה אלא דוקא כשנתן קידושין תחילה וכו' ובנכ"ג ח"ז כתב חיבת חופה קונה פי' אחר קידושין יע"ש). ומלבד שנראה שלא ראה דברי הרמב"ן שכתבנו. גם הראיה שהביא מריש פ"ק דקידושין אינה ראיה כלל. דהתם לא מיעטו אלא דחופה לא חשיבא כקידושין ולאפוקי מרב הונא אבל לעולם דחופה דקודם קידושין ואח"כ קידש חופה קונה לכל דבר. ועיין בספר בית שמואל סימן ס"ג שהביא דברי הרב הללו ולא ערער בהם: אבל אם היתה נדה וכו'. בעיא בפרק אע"פ לענין כתובה ולא איפשיטא. והר"ן ז"ל תמה על דברי רבינו בפרק אע"פ יע"ש וכתב מרן הב"י סימן ס"א וז"ל וגם הרא"ש בפרק הנזכר דחה דברי הרמב"ם וכו'. ועיין בתשובת הרא"ש כלל ו' סימן ב' ודו"ק היטב בדבריו ועיין פרח מ"א ח"א סימן קי"ד (א"ה ועיין בתשובת מהרש"ך ח"ג סימן כ"ז):
ז׳
וחכמים הם שתקנו כתובה לאשה וכו'. (* א"ה עיין לקמן פ"א מהלכות נערה בתולה דין ג'):
ח׳
דינרים אלו לא תקנו אותם וכו'. עיין בחוט השני סימן צ"ז כמה עולים מאתים זוז שהאריך בזה ועיין בחות יאיר סימן א' ודו"ק. (* א"ה עיין בספר אמונת שמואל סימן י"א):
י׳
או שמחלה כתובתה וכו' חוזר וכותב לה עיקר כתובה וכו'. (* א"ה עיין בהר"ן פרק נערה (דף תפ"ב) גבי המוחלת כתובתה דשאלו להרי"ף איך יכולה למחול והרי אמרו אסור לאדם שישהא עם אשתו בלא כתובה וכו' ונאמרו בזה שני תירוצים יע"ש. ומדבריהם יש ללמוד דאפילו במקום שאינו יכול לגרשה בע"כ אסור לשהות בלא כתובה דאל"כ משכחת לה מוחלת היכא דנשבע אלא ודאי דלא פלוג רבנן דחיישינן שמא יעבור על שבועתו. וצ"ע מ"ש מור"ם סימן ס"ה ס"ג דמדינא מותר במקום שנוהג חרם ר"ג. ועיין מוצל מאש סימן כ"א. ועל תירוץ הר"ן שם ק"ל מהירושלמי דהביא הר"ן פ"ב דמגילה אמתניתין דהיה כותבה דאמרינן הדא אמרה מותר בעשיית מלאכה יע"ש ויש ליישב):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

קרית ספר · הלכות אישות פרק י׳

א׳
הארוסה אינה אשתו גמורה מדאוריתא להפרת נדריה בלא אביה עד שתנשא שהוא כניסתה לחופה שיביא אותה לביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו דכתיב ואם בית אישה נדרה דמשמע דכל זמן שהוא בבית בעלה היא ברשותו והוא הנקרא נישואין בכל מקום והבא על ארוסתו לשם נישואין אחר שקדשה משיערה בה קנאה ונעשית נשואה והרי היא כאשתו לכל דבר דומיא דיבמה מה יבמה אית ליה ליבם זיקה בגוה מעיקרא ונקנית בהעראה כדכתיב יבמה יבא עליה אף אשה לבעלה דאית ליה קנין בגוה מעיקרה העראה קונה בה וכשנכנסה לחופה ולא נבעלה דנקניה היינו אם היא ראויה לביאה דחופה קירוב ביאה היא אבל היתה נדה אין חופה קונה בה ועדין היא כארוסה כיון דאין יכול לבא עליה עתה דאין חופה לפסולות ולא מהניא אלא בראויות לביאה דחופה קירוב ביאה היא כדאמר וכתובה מדרבנן ולמאן דסבירא ליה מדאוריתא מפיק ליה מדכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות.
י״ג
אין מערבין שמחה בשמחה דכתיב מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת.
י״ז
נותנים לנערה י"ב חדש מיום התביעה לפרנס עצמה ולתקן צרכיה דכתיב ויאמר אביה ואמה תשב הנערה אתנו ימים והיינו שנה דכתיב ימים תהיה גאולתו ולא תימא ימים חדש דכתיב עד חדש ימים דילפינן ימים סתם מימים סתם ולא ימים מימים שנאמר בהם חדש וכל שלא נשאת נראה דאין חייב במזונותיה מדאוריתא אפי' הגיע זמן ולא נשאה משום דשארה דהוו מזונות דומיא דעונתה דלא הוי אלא אחר נישואין:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות אישות פרק י׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות אישות פרק י׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות אישות פרק י׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות אישות פרק י׳

א׳
הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה. ועיין בהרב המגיד שכתב ראיה לזה שאין בארוסה איסור תורה ממנהג יהודה שהיו מיחדים קודם כניסה לחופה. ולי נראה ראיה מבוררת מסוגיא דסוטה ריש פרק ארוסה (סוטה דף כ"ד ע"ב) דפריך למה לי קרא למעט ארוסה שאינה שותה דתיפוק ליה דלא קדמה שכיבת בעל לבועל ומוקי לה שבא עליה ארוס בבית אביה ושמע מינה דאין בזה איסור תורה דאל"כ אכתי תקשי דלמה לי קרא למעט אפילו בכהאי גוונא דתיפוק ליה שאינו שותה משום דזה אסור מן התורה וא"כ אינו מנוקה מעון. ובשלמא אי אין בזה איסור תורה אע"ג דמדרבנן איכא איסורא שפיר איצטריך קרא למעטה כיון דמן התורה הוא מנוקה מעון. ועיין במל"מ בזה בהלכות סוטה פ"ב אבל אי הוה בזה איסור תורה תקשי כנ"ל: ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו וכו' עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה וכו' וזה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נשואין. והר"ן בריש כתובות כתב בשם אחרים דפליגי על רבינו וס"ל דחופה לאו היינו יחוד והביאו ראיה מדאמרינן לקמן דאלמנה מן הנשואין אין לה אלא מנה ואע"פ שעדים מעידים עליה שלא נסתרה וכו' אלמא דחופה לאו יחוד הוא. ובס' חלקת מחוקק סי' נ"ה החזיק הרבה בראיה זו ע"ש שכתב דבהדיא קרי לה נשואה אע"פ שלא נתייחדה. [ובס' בני אהובה כתב דאיירי בקידשה אביה וכנסה בפחות מבת ג' ואינו מחוור דהא נמי לא הוי חופה הראויה. ועוד דלכו"ע לא הוי חופה בפחותה מבת ג' כמ"ש בספר שער המלך]: ואני אומר ליישב דעת רבינו דאין לשון הברייתא מכרחת כלל די"ל דבאמת לא קרי נשואה בלא יחוד. וכן כניסה לחופה לא מקרי בלא יחוד אך בברייתא דלקמן (בדף י"א ע"ב) איתא בזה הלשון כנסה ראשון לשום נשואין ויש לה עדים שלא נסתרה וכו' אין השני יכול לטעון טענת בתולים ולשון זה איכא לפרושי דאיירי במסר האב לשלוחי הבעל וכדמצינו בפרק נערה (כתובות דף מ"ט) דמפרש הא דתנן בסוף פרק הנחנקין הבא על אשת איש כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין אף על פי וכו' דאיירי אפילו לא נכנסה לחופה אלא שמסרו שלוחי האב וכו' ונכנסה לרשות הבעל בעלמא. אלמא דאע"ג דקתני ג"כ לנשואין מיהו כיון דלא קתני נשאת סתמא אלא נכנסה וכו' לנשואין מפרשינן לה בשמסרה לו האב. [וכן הא דתנן בפרק בתרא דנדרים (דף פ"ט) המשיא את בתו ונתאלמנה וכו' מפרש לה הטור יו"ד סי' רל"ד בשלא נכנסה לחופה אלא שמסרה האב וכו' וכמ"ש הבית יוסף שם. וגדולה מזו כתב הרשב"א בחידושיו לגיטין (דף פ') דאפילו קידושין לפעמים קרי נשואין בגמ' רק בלשון בני אדם לא סבירא להו כמ"ש בתשובה הובא באה"ע סי' כ"ז. וכן דעת רדב"ז ח"ד סי' מ"ג. ואיכא דסבירא להו אף בלשון בני אדם כמ"ש ביו"ד סי' רי"ז. וכן הובא בס' בית מאיר באה"ע סי' נ"ג וס"א. ועיין מל"מ ריש הל' מכירה. ובנדרים (דף ס"ח) משמע דארוסה אקרי אשתו. וכן משמע במכילתא שהביא הכס"מ ריש פ"ג דהלכות עבדים ובספרי פרשה ראה ומקרא מלא הוא בכי תצא בפרשת נערה המאורסה. וא"כ ודאי איכא לפרושי הא דקתני תנא כנסה ראשון לשום נשואין ויש לה עדים שלא נסתרה דהיינו שלא נכנסה לחופה כלל אלא שמסרה האב לשלוחי הבעל ונתאלמנה בדרך וסבירא לן דבכהאי גוונא נמי אין לה אלא מנה מן הכונסה אחרי כן כמו הנושא בתולה אלמנה מן הנשואין]: הכי נמי כאן בברייתא דקתני כנסה לשם נשואין ולא קאמר נשאה סתם ואיכא לפרושי שכנסה לרשותו ע"י שמסרה לו לשם נשואין. וסבר האי תנא דמסירה מהניא לענין שתהא כתובתה רק מנה מן השני והכי סבר ריש לקיש בפרק נערה (כתובות דף מ"ח ע"ב). ואע"ג שכתבו תוספות שם דשמואל דקאמר התם דמסירה מהני לירושתה ממעט הא דקאמר ר"ל לכתובתה אפשר דהיינו משום דסבר דברייתא דמייתי התם דקתני גבי מסירה דאב דמהני במה דברים אמורים לירושתה וכו' אתא למעוטי להא דר"ל פליג אהך ברייתא דפרק קמא דסברה דמסירה דאב מהני להיות כנשואה לענין כתובה. ולכך לא פסק כוותה. אבל מכל מקום הברייתא סברה כוותיה דר"ל כיון דאיירי במסירה כמ"ש: ומה שהקשה הבית שמואל בסי' ס"א לשיטת רבינו דס"ל דחופה היינו יחוד מאי מבעיא בש"ס פרק אף על פי פירסה נדה מהו אי מהני החופה. והא פשיטא דלא מהני דהרי אסור להתייחד עמה ואיך סלקא דעתין דקונה אותה ביחוד של איסור הא כתב הר"ן בפ"ק דקידושין דאין קונה בקירוב של איסור והכי נמי אינו קונה ביחוד של איסור. ואני אומר שאין דברי הר"ן מוכרחים בזה דמה שהביא ראיה דבביאת דאיסור אינו קונה מהא דאמרינן בפרק ארבעה אחין (יבמות דף כ"ט) גבי אחות זקוקה אפילו למאן דאמר מאמר קונה קנין גמור מאמר דהיתרא קני מאמר דאיסורא לא קני. ויש לדחות דשאני התם דאהני קרא דדרשינן ביה ויבמה ביאה גומרת בה ולא כסף ושטר להכי דאי הוה דאיסורא מיהא לא קני וכהאי גוונא איתא בתוס' שם. אי נמי יש לדחות על פי מ"ש התוס' שם (בדף י"ח ע"ב) אההיא סוגיא (דבדף כ"ט) דאיירי שעשה היבם שליח שיעשה מאמר. ולפ"ז משום הכי קאמר דמאמר דהיתרא קני ולא דאיסורא דהוה שליח לדבר עבירה לעשות מאמר באחות זקוקה וקי"ל דאין שליח לדבר עבירה ואם שלחו בטל השליחות. וכמ"ש התוס' בפ"ק דב"מ (דף י' ע"ב) גבי כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דבטל השליחות ולא חלין הקידושין. ונראה דגם באיסור דרבנן בטל השליחות שהרי אף בדרבנן אמרינן אין שליח לדבר עבירה. וכמ"ש המשנה למלך בפ"ב דהלכות רוצח. וכן כתב בפ"ה דהלכות מלוה. וכן הוכיח בשו"ת נודע ביהודה חלק אבן העזר סי' ע"ה ופ"ב. [וכן משמע בסנהדרין (דף ע') דאיתא התם דדרבנן הוי בכלל אינו שומע בקולו של מקום א"כ שייך לומר בזה דברי הרב וכו'. וזה דלא כמ"ש בשו"ת טור האבן סוף סימן ל"ה דבאיסור דרבנן לכו"ע אין השליחות בטל. וגם דלא כמ"ש בס' שושנת העמקים כלל כ"א דהוי ספק]. וא"כ אין מההיא דפרק ארבעה אחין שום ראיה דלא ליקני ביאה או יחוד של איסור ע"י עצמו: ואדרבא יש להביא ראיה דקונה מהא דתניא ביבמות (דף כ' ע"ב) גבי יבמה שהיא חייבי לאוין אם וכו' קנו ופסקוה הפוסקים. וכן ביאת נדה קונה ביבמה כמ"ש התוס' והרא"ש בריש יבמות. וכן חופה קונה בחייבי לאוין ושניות ליורשה ולהפר נדריה. וכמו שפסק רבינו לקמן בפרק כ"ב ובהלכות נדרים. וא"כ שפיר מאי דסלקא דעתין בפרק אע"פ דחופת נדה גם כן קונה. וההיא דמאמר דאיסורא לא קני תירץ דהיינו טעמא דהתם על ידי מה שקונה אחות זקוקתו הוא עושה האיסור ומשום הכי דין הוא שנאמר דקנין זה אינו מועיל ובזה הוא מוצל מאיסור אחות זקוקה ע"כ. אך לא יתיישב בזה מה שכתבו התוס' ביבמות (דף י"ח ריש ע"ב) והרא"ש בפרק החולץ דאם עבר וקידש ונשא אחות זקוקתו מותר לבוא אליה לכתחילה. וכן פסקו באה"ע סי' קנ"ט. הרי דאהני ליה הקידושין והחופה שעשה באיסור אף להתיר הקירוב. ולפי דברי ס' שער המלך תקשי מהא דמאמר דאיסורא לא קני דכיון דלא מהני לקנות כדי להנצל מהאיסור אמאי מהני להתיר לו לבוא אליה. אך לפי מה שכתבתי אתי שפיר דקושטא דמהני קנין באיסור בעלמא וההיא דמאמר טעמא כדכתיבנא. [אך צריך טעם דהתינח לאביי דסבר אם עביד מהני. אבל לרבא אמאי קונה באיסור. ויש להביא ראיה דקני מע"ז (דף מ"ב)]:
ב׳
כיון שנכנסה הארוסה לחופה וכו' הרי היא אשתו גמורה לכל דבר וכו' אע"פ שלא קרב אליה. משמע דאע"פ שיש עדים שבודאי לא קרב אליה הרי היא אשתו גמורה ונקראת נשואה לכל דבר. וגם התוס' כתבו כן בכתובות (דף מ"ט). ועיין מה שאכתוב בעניין זה לקמן בפרק י"א לעניין כתובה ובהלכות איסורי ביאה פרק י"ט גבי חללה: והוא שתהא ראויה וכו' אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנשואין. ועיין בלח"מ שהר"ן הקשה על רבינו מהא דקיי"ל שיש חופה לפסולות. ותירץ הוא דלא מהני החופה דפסולות רק למפסלה מתרומה אבל לעשות קנין גמור אינו מועיל. וגם בס' פני משה בפירושו לירושלמי כתב כן. ולא הועילו בזה דהרי מדברי רבינו עצמו לקמן בפרק כ"ב מבואר דהנושא אשה האסורה לו אם מתה יורשה. ובפרק י"א מהלכות נדרים כתב דאם הפר נדריה מופרין. אלמא דאף לקנות קנין גמור מהני חופה אסורה שאינה ראויה. לכך נראה דהעיקר הוא כמ"ש שיש לחלק בין חופת נדה לשאר איסורים דהתם איכא מיהת חיבת קירוב דאדעתא דהכי נסבה שיקרב אליה באיסור. משא"כ בנדה דלא נסבה אדעתא שיקרב אליה בנידותה באיסור וליכא חיבת קירוב. וחילוק זה כתב ג"כ בס' בית שמואל בסי' צ' ס"ק ט"ו: וראיתי בספר בית מאיר שהקשה על הב"ש ואין דבריו מוכרחים כלל. גם מה שכתב טעם לחלק בין חופת נדה לחופת חייבי לאוין דנדה לכולי עלמא לא חזיא עתה אבל חייבי לאוין אסורה רק לזה אינו מחוור דמי לא עסקינן גם מחייבי לאוין שאסורין לכל ישראל. גם מה שכתב דחייבי לאוין החופה קונה משום שהקידושין קונין. הוא תמוה דאטו נדה מי לא תפסי בה קידושין ואפילו הכי דעת רבינו דחופה אין קונה בה אלא הטעם כמו שכתבו הב"ש והלח"מ. ועוד י"ל כמ"ש בס' קרבן נתנאל דפירש כוונת רבינו דאיירי שלא ידע שהיא נדה אבל אי ידע מודה דקנה חופתה בדיעבד. וכבר כתב כן גם הבית שמואל בסי' ס"א. וכהאי גוונא מחלקין המרדכי והגהות אשרי לעניין קנין תוספת כתובה. ולפ"ז לא קשה קושיית הר"ן מההיא דיש חופה לפסולות דהתם איירי בשידע מפסולן: ועפ"ז יש ליישב גם כן מה שהקשה בספר הפלאה על מה שפסק רבינו בהלכות אבל פ"ו אם מתה אשתו ולא קיים עדיין פריה ורביה יכול לכנוס אשה מיד ולא וכו' עד לאחר ל' יום. והשתא הא הוי חופה שאינה ראויה. ושוב הקשה מסוגיא דפ"ק דכתובות גבי הא דמיבעיא ליה לתלמודא בתולה נשאת ברביעי ומתיחדת ברביעי או נשאת ברביעי ומתיחדת בחמישי. ולפי דברי רבינו הא ודאי מתיחדת ברביעי דאי הוי איסור לקרב אליה ברביעי היאך היא נשאת ברביעי הא לא קניא החופה דהוה ליה חופה שאינה ראויה לקירוב. ולפי מה שכתבו הבית שמואל והקרבן נתנאל לדעת רבינו אתי שפיר ולק"מ דהא התם יודע שאסור לקרב אליה ברביעי וכן גבי אבל יודע. ובכהאי גוונא קני גם כן חופה שאינו ראויה גם לדעת רבינו: וכן אתי שפיר מה שהקשה בס' שער המלך מסוגיא דפ"ק דיומא (דף י"ג) גבי כהן גדול ביוה"כ שמתקינין לו אשה אחרת. והרי לדעת רבינו לא הוה חופת שניה כלום שהרי אינה ראויה לפי מה שפסק בהל' איסורי ביאה שאין כהן גדול נושא שתי נשים לעולם. וכל שכן דקשה להירושלמי דנושא השניה ביוה"כ דודאי חופתה אינה ראויה עתה. ולפי דברי הקרבן נתנאל והבית שמואל לק"מ דהתם נמי הרי יודע שאסור לקרב אליה: וראיתי בספר עצי ארזים באה"ע סי' ס"ד שחולק על הבית שמואל והביא ראיה מסוגיא דיומא דחופה דלא חזיא לקירוב לא מהני אע"פ שיודע שאסור הוא לקרב אליה. והוא מדדחיק לאוקמא דמתקינין לו אשה אחרת לכהן גדול מערב יוה"כ ומחמת כן צריך לומר דמגרש על תנאי כדי שלא יהא שתי בתים ביוה"כ ואמאי לא קאמר דביוה"כ גופיה יקדש ויכנוס השניה כשתמות הראשונה וכדאמר בירושלמי דהכי עביד. ואי משום שבות דקונה קנין ביוה"כ אמר התם דאין שבות במקדש. אלא ודאי היינו טעמא דגמרא דידן דלא קאמר הכי משום דסבירא לן דבעינן חופה הראויה וביוה"כ הא אינה ראויה לקירוב. וא"כ מוכח דגם כשיודע נמי לא מהני דאל"כ הדרא הקושיא לדוכתא דאמאי לא קאמר נמי בש"ס דידן דמקדש וכניס לה ביוה"כ עכ"ד. והנה לא הרגיש דלדעת רבינו בלאו הכי אי אפשר לומר כן דמהאי טעמא לא קאמר דקדיש וכניס לשניה ביוה"כ משום דאז הוי חופה שאינה ראויה דא"כ מאי הועיל עתה דמקדש וכניס לשניה בערב יוה"כ הא ג"כ אינה ראויה לקירוב מחמת שתי נשים. וא"כ על כרחין זה מכריח לומר כמ"ש הבית שמואל דאם יודע מאיסור קירוב מהני החופה. ומלבד שאר הרבה ראיות שכתבתי. וכי תימא דא"כ תקשי אמאי לא קאמר בגמ' דידן דמקדש וכניס ביוה"כ וכדאמר בירושלמי. יש לי ליישב בטוב טעם ודעת דגמרא דידן סברה דכאן לא אמרינן להתיר לקדש ולכנוס ביוה"כ מטעם דאין שבות במקדש דהיינו דוקא שבות שלא היה אפשר מאתמול אבל שבות שאפשר מאתמול לא הותר בשבת אף במקדש. וכמ"ש הכס"מ בסוף הלכות בית הבחירה וכן משמע מפירוש רש"י בערובין (דף ק"ג ע"ב). ואי"ה בהלכות בית הבחירה יתבאר דכך מוכח ג"כ בגמ' דידן בפסחים (דף ס"ו ע"ב) וה"נ אפשר לקדש מאתמול. אך הירושלמי דקאמר ביומא אהא דמקדש השניה ביוה"כ משום דאין שבות במקדש ס"ל דאף שבות שאפשר מאתמול שפיר דמי במקדש בשבת ואזיל לטעמיה שכך סבר הירושלמי בפסחים פרק האשה הלכה ג'. ועוד כתבתי בעניין זה בחידושי ליומא בס"ד: [ואם תאמר לפי מש"כ דאי יודע הוא שאסור לו לקרב אליה הוי חופה אף שאינה ראויה א"כ אמאי כתב רבינו בסמוך דין ז' דצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה. ופירש הרב המגיד הטעם מפני שהוא סובר דבעינן לכתחילה חופה הראויה והתם יודע הוא דאסור הוא לקרב אליה קודם כתיבת הכתובה. אך יש לדחות דאין דברי הרה"מ מוכרחים די"ל דהתם היינו טעמא דצריך לכתוב הכתובה קודם כניסה לחופה משום דקיי"ל דאסור לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה וכמ"ש לקמן ואם יכנוס לחופה קודם כתיבת הכתובה הרי שוהה עם אשתו בלא כתובה: והנה בס' קרבן נתנאל כתב להקשות על דברי רבינו מדפריך בקדושין (דף ג') לרב הונא דאמר חופה קונה מניינא דתני האשה ניקנית בשלשה דרכים בכסף ובשטר וכו' למעוטי מאי הא איכא למימר דמניינא אתי למעוטי חופה דאינו קונה בשעת נדתה דאילו הני שלשה קנו אפילו בעת נדתה דקידושין תופסין בנדה ע"כ. נראה דלק"מ דעד כאן לא תני תנא מניינא למעוטי אלא מילתא דפשיטא ליה דאינו קונה דאילו משום מילתא דמספקא ליה אי קנה לא הוה ליה למתני מניינא אלא הוה ליה למתני סתמא האשה נקנית בכסף ובשטר וכו' דמשמע הכי ומשמע הכי. ומדתנא מניינא שמע מינה דפשיטא ליה דדוקא הני שלשה קנו ותו ליכא וא"כ לא הוה מצי למימר לרב הונא דאתא תנא למעוטי חופת נדה דלא קנה דא"כ הוה משמע דלא קני כלל ואנן מספקא לן בפרק אע"פ אי קונה חופת נדה כחופה דטהורה. וא"כ לרב הונא דחופה דטהורה הוו קידושין ודאי חופת נדה הוו קידושי ספק וצריכה גט. והאיך נמעטיה תנא לומר דודאי אינה מקודשת: ועוד נראה דקושית הקרבן נתנאל מהא דרב הונא לק"מ דקושטא דמשום קנין קדושין גם לדעת רבינו היה מהני דגבי קידושין לא בעינן ראויה לביאה דכל קדושין דכסף ושטר אינן ראוים לביאה בשעת קידושין רק קנין גמור דחופה דעלמא הוא שכתב רבינו דלא מהני. וזהו שכתב רבינו לא גמרו הנשואין דמשמע דגמר לא מצו למיעבד אבל תחילת קנין מצו למיעבד לרב הונא. דהא עדיף לרב הונא חופה בקידושין מבגמר כמ"ש התוספות]:
י״ב
תקנו חכמים שכל הנושא בתולה יהיה שמח עמה שבעת ימים וכו'. משמע דסבר רבינו דמצות שמחה דחתן אינו מן התורה אלא מתקנת חכמים. והפוסקים נחלקו בזה כמ"ש הרא"ש בריש כתובות. ורבינו משמע דסבר דאינו מן התורה. וכן משמע ממה שכתב בריש הלכות אבל דמשה תיקן לישראל שבעת ימי המשתה ושבעת ימי אבילות ותקנת משה לא מקרי דאורייתא כמ"ש הפוסקים גבי קריאת התורה בשבת ויו"ט דהוי תקנת משה ואינה דבר תורה. והנה הרב כס"מ לא הראה מקור לדברי רבינו בהלכות אבל הנזכר. ובס' בית הלל כתב שחפש ולא מצא. והוא באמת מפורש בתלמוד ירושלמי פ"א דכתובות. וגם הרמב"ן שכתב לשון זה בפשיטות בס' המצות. ובפירוש החומש פרשת ויצא ושם יישב הא דיליף בירושלמי במסכת מו"ק דאין מערבין שמחה בשמחה מקרא שנאמר מלא שבוע זאת (כמ"ש רבינו בסמוך) וכתב דסמך בעלמא הוא ממנהגי הקדמונים קודם התורה. וכהאי גוונא כתבו התוס' בגיטין (דף מ"ז ע"ב) גבי תקנת פירות דאשה לבעל ומזונות האב לבת. וכן המל"מ כתב כהאי גוונא בפ"א דהלכות נערה בתולה גבי כתובת בתולה ועיי"ש: וא"ת דא"כ דשמחת חתן אינו מן התורה אמאי כתב רבינו בהלכות סוכה פ"ו דהשושבינין וכל בני החופה פטורים ממצות סוכה דהוי מן התורה. וי"ל דעל כרחך איירי שהנשואין היו קודם הרגל דהא אין נושאין ברגל וא"כ כבר נתחייבו במצות שמחת חתן קודם חיוב דסוכה וגם מסתמא התחילו לעסוק בשמחת החתן מקודם ומשום הכי פטירי ממצות סוכה שבאה אח"כ דקיי"ל דעוסק במצוה אפילו דרבנן פטור גם ממצוה דאורייתא והכי מוכח בכמה דוכתי כמ"ש בחידושי לברכות: ומה שכתב בס' פני יהושע בקונטרס אחרון לכתובות להביא ראיה דשמחת חתן הוא מה"ת מדתניא בפ"ק דמו"ק גבי ראיית נגעים דכתיב וביום הראות בו יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו שבעת ימי הרגל דברי ר' יהודה. ומשמע דדייק לה דשמחת חתן הוי מן התורה מדמעט ליה מקרא דאין רואין לו נגעו. ואין זה ראיה דאיכא למימר דר' יהודה לשיטתו דאית ליה בפ"ב דסוכה (דף כ"ג) גבי סוכה שאינה ראויה לשבעה מחמת גזירה דרבנן כגון העשויה על גבי אילן ובהמה שאין עולין עליה ביו"ט משום גזירה נמי ממעטינן ופוסלין אותה מדכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים שתהא ראויה לשבעה וכל שאינה ראויה לשבעה אף מדרבנן ממעטינן לה. והכי נמי כל שצריך לשמוח אף מדרבנן ממעטינן שאינו בכלל יום הראות רק דבר הרשות לגמרי. ועוד דאיכא למאן דאמר התם דאף לדבר הרשות ממתינין לו וא"כ אף לרבי יהודה דבעי דבר מצוה סגי בדרבנן. ולעיל בהלכות יו"ט הוכחתי דעל כרחך צריך לומר כן לדעת התוס' ורבינו דשמחת הרגל בזמן הזה דרבנן. ועל כרחך בזמן הזה איירי מדקתני וכן ברגל דמשמע דרגל לא עדיף מצות שמחה דידיה טפי מחתן ואלא איירי בזמן הזה דאינו מן התורה. וא"כ י"ל דהכי נמי הוי שמחה דחתן רק מדרבנן:
י״ד
[ואין צריך לומר שאסור לישא אשה בשבת. כתב הרב המגיד ירושלמי הלין דכנסין ארמלין צריכין למכנס מבעוד יום שלא יהו כקונה קנין בשבת. הנה הרב ז"ל הניח ידו מלפרשה והפוסקים נחלקו בביאורו הובא בבית יוסף באו"ח סי' של"ט ובאה"ע סי' ס"ד. ויש מי שסובר דכניסה זו היינו ביאה דוקא דכל שלא בא אליה מבעוד יום אסור לקרב אליה בשבת וטעמא משום דסבירא ליה דחופה שהוא יחוד אינו קונה באלמנה וכן פסק הב"ח. אבל על כרחך אין דעת רבינו כך שהרי לא חילק בין בתולה לאלמנה. וכ"כ הבית שמואל דרבינו לא ס"ל כהירושלמי בזה. והט"ז כתב להתיר להיות עמה בלילה ראשונה בשבת אם הלך הבעל עמה מבית אביה לביתו דזה קונה אפי' באלמנה. וכן נראה דעל כרחך יש היתר להיות עמה לילה ראשונה בשבת ויו"ט כדמוכח להדיא בגמ' פ"ק דכתובות (דף ה') גבי הא דאמר איכא בינייהו יו"ט שחל בערב שבת ופירשו תוס' דלמאן דאמר התם אלמנה נשאת בחמישי ומתיחדת בשישי משום שנאמר בו ברכה לאדם הא נמי מתיחדת בששי. אלמא שיש היתר לבוא על האלמנה ביאה ראשונה דבלא ביאה קנה. ודלא כהבית שמואל שכתב על הט"ז דאין נראה. וכבר האריך בזה הבעל מגיה ליישב קושיית בית שמואל: ועיין בתשובת שבות יעקב סי' ס"ז שכתב דאף לפירושם יש היתר להיות עמה לילה ראשונה בשבת ע"ש. ובס' פני יהושע בכתובות (דף נ"ז) כתב דדוקא חופה שבהינומא ליתא באלמנה אבל חופה שעל ידי יחוד איכא ג"כ באלמנה וכן כתב בקידושין (דף ה') וכבר כתב כן בשו"ת משאת בנימין סי' צ'. וא"כ לפי דבריהם ג"כ יש ליישב ההיא דכתובות (דף ה'). אבל אין מזה ראיה לדחות לגמרי דברי הפוסקים המחלקים בין אלמנה לבתולה. וכמ"ש בס' חדש משכנות יעקב באו"ח סי' ק"ז. ושוב ראיתי דעל כרחך גם להירושלמי איכא היתר להיות לילה ראשונה עם אלמנה בשבת וכדמוכח בירושלמי גופיה פ"ב דברכות ודלא כהאוסרים]:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות אישות פרק י׳

ב׳
שורש אי חופה קונה כיון שנכנסה ארוסה לחופה וכו'. הנה הרא"ש פ"ק דקדושין כתב שהרמב"ן פסק דלא כר"ה ושכן נראה דעת הרי"ף מדלא הביא דברי ר"ה משמע דס"ל דלית הלכתא כוותיה והאריך בדבר ובסוף דבריו כתב שלזה הסכימו כל הפוסקים ושלא כדעת ר"ח שכתב דהא דר"ה ספיקא הוי א"ד ז"ל וראיתי למו"ה בעל שער המלך בקונטריס חופת חתנים ס"א שכתב וז"ל האמנם זו היא שקשה טובא לדעת ר"ח וסיעתיה דס"ל דהלכה כר' הונא דכיון דהך ק"ו פריכא הוא דאיכא למימר דייו וסוף דינא מה חופה גומרת אחר כסף אף כאן אחר כסף וכמו שהקשו התוספות בד"ה חופה ולא מצאו מענה לזה אלא בשנאמר דהא דר"ה אתי כר"ט דהיכא דמיפריך ק"ו לא אמרינן דייו וא"כ מאחר דקי"ל כרבנן דר"ט דאפי' בחצר הניזק משלם חצי נזק וכמ"ש כל הפוס' וע"כ משום דאמרי' דייו אפי' היכא דמפריך ק"ו א"כ הא דר"ה אין לה ישיב' בעולם דכיון דאיכא למימר דייו ק"ו פריכא איהו וכבר נתקשה בזה הרב עצמות יוסף והניחה בצ"ע ואיהו ז"ל יישב זה בהקדים לבאר כונת התוס' שלכאורה יש בהם מן הקושי שלפי דבריהם דהא דר"ה אין לה מקום פטור אלא בשנא' דאתי כר"ט א"כ מאי קא ק"ל לרבא דקאמר שתי תשובות בדבר חדא דשלש תנן וארבע לא תנן ודחיק אביי לשנויי מתני' מילתא דכתיבא בהדיא קתני מילתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני ואמאי לא משני עדיפא מינה דכיון דהא דר"ה בפלוגתא מתנייא מתני' מילתא דתליא בפלוגתא לא קתני כדמשני תלמודא בדוכתי טובא ובר מן דין ק' דאם איתא דהא דר"ה לא מתאמרה אלא אליבא דר"ט כל כי האי לא הו"ל לר"ה למסתם סתומי כאלו היא הלכה פסוק' כי ע"כ פי' דבריהם ע"פ מ"ש הרב יבין שמועה בדל"ד ע"ב כלל ע"ו דלפעמים דורש הגמ' ק"ו ולאו דוקא אלא סמך אמ"מ ונקט ק"ו משום דאלים ולהכי במקומות שאינו אומר הגמ' דייו איכא למימר סמך אמ"מ והאריך בזה ובסוף דבריו הוקשה לו דברי התוס' דשמעתין דאמאי לא תירצו דר"ה סמך אמ"מ וישב זה באומרו דע"כ מוכח הכא דלא מצינן למימר סמך אמ"מ מדפריך רבא וקאמר שתי תשו' בדבר כו' ועוד כלום חופה גומרת אלא ע"י קי' וכי דנין חופה שלא ע"י קדושין מחופה שע"י קדושין דהיינו כעין דייו וחזינן דלא משני תלמודא דק"ו לאו דוקא וסמך אמ"מ אלא אדרבא מכח קושיא זו דחיק אביי לשנויי ר"ה ה"ק כו' ומש"ה ק"ל להתוס' שפיר דכיון דע"כ בשמעתין לא מצית למימר סמך אמ"מ סוף סוף איך תקן פרכת דייו את"ד הרב יבין שמועה. ובעיקר דבריו הללו הוקשה לו למורי הרב הנזכר דאם איתא דבשמעתין לא מצית מימר דסמך אמ"מ וע"כ ודאי משום דאיכא למיפרך שום פירכא ואנחנו לא נדע הן עוד היום היכי מייתי לה במה הצד משלשתן כסף שטר וביאה והדר דינא למ"מ ולא פריך תלמודא אותה פירכא דשייכא אמ"מ אלא ודאי דלר"ה לית ליה שום פירכא אף כי מייתינן לה במ"מ וא"כ הדרא קושיין לדוכתא דמאי ק"ל להתוס' וכמו כן קשה מאי דפריך תלמודא כלום חופה גומרת ולא משני דסמך אמ"מ כי ע"כ נראה דודאי מילתיה דר"ה א"ש במ"מ אלא דתלמו' לא מצי לשנויי דר"ה סמך אמ"מ משום דחזינן דמעיקרא הוה מייתי לה ר"ה מק"ו דכסף שאינו מאכיל בתרומה וכי פרכינן והאמר עולא דבר תורה ארוסה בת ישר' אוכלת בתרומה הדר ביה וקאמר אלא פריך הכי ומה כסף שאינו גומר כו' והשתא אם איתא דבהך ק"ו איכא למיפר' מידי וסמך ר"ה אמ"מ א"כ אמאי הדר ביה ר"ה מהק"ו דעביד מעיקרא ואיכפל לאתויי ק"ו אחר ואמאי לא משני מיד דק"ו לאו דוקא וסמך אמ"מ כיון דעוד היום מייתי לה מהך ק"ו ע"כ לומר הכי דק"ו לאו דוקא וסמך אמ"מ אלא עכ"ל דרב הונא ס"ל דהך ק"ו לית ליה פירכא ומש"ה ק"ל להתוס' שפיר דנימא דייו אסוף דינא ולזה תירצו דר"ה אתי כר"ט דכיון דמפריך ק"ו לא אמרינן דייו וכונתם דכיון דר"ה ס"ל כר"ט מש"ה מייתי לה בק"ו דהשת' לדידיה לית ליה פירכא ומ"מ לאלומי מילתיה מייתי לה בק"ו דאלים טפי וכן נמי מאי דפריך בגמ' כלום חופה גומרת כו' הכי פריך כיון דהך ק"ו פריכא איהו אמאי איכפל ר"ה לאתויי ליה מק"ו והול"ל דסמך אמ"מ ואהא משני אביי שפיר דר"ה ה"ק כו' ושפיר מייתי לה מק"ו וכיון שכן איכא למימר דאפילו למאי דקי"ל בהא כר"ה משו' דאע"ג דלא מצי אתי הא דר"ה בק"ו מייתינן ליה במ"מ את"ד מו"ה נר"ו. ולקע"ד דרך זה דחוי מעיקרו הוא דהכ' בשמעת' ליכא למימר דק"ו לאו דוקא אלא דסמך אמ"מ שהרי הכריח הרב עצמות יוסף בשמעתין דבק"ו של מקומות ליכא למילף במ"מ כמ"ש התוס' בחולין דכ"ג ע"ב ד"ה ותהא פרה כו' והסברא נוטה לזה גם זה שהכריח דמדהדר ביה ר"ה מהק"ו דעביד מעיקרא ש"מ דלא סמך אמ"מ אין דעתי נוחה בזה דע"כ לא כתב הרב יבין שמו' דלפעמי' עביד הש"ס ק"ו וסמך אמ"מ אלא היכא שאותו ק"ו אית ביה שום פירכא מבחוץ אבל היכא שהק"ו דחוי מעיק' כי הכא בשמעתין מה מקום יש לומר דסמך אמ"מ ונקט ק"ו משום דאלים דמאי אולמיה וא"כ אכתי אפ"ל דר"ה מש"ה הדר ביה ועביד ק"ו אחר אע"ג דלא דוקא אלא דסמך אמ"מ משום דהך ק"ו דהוה עביד מעיקרא דחוי מעיקרו הוא גם מה שהוקשה לו בדברי הרב יבין שמועה שכתב דהכא בשמעתין ליכא למימר דסמך אמ"מ וכו' דא"כ עוד היום היכי מייתי לה במה הצד כו' הא לק"מ לע"ד למי שיעיין במ"ש הרב עצמו בס' גופי הלכות בכלל תפ"ז יע"ש. ובמ"ש הרמב"ן והרשב"א שדעת הרי"ף ז"ל כדעת ר"ח דרפויי מרפייא בידיה אי קי"ל הלכה כר"ה עיין במ"ש ע"ז מו"ה בספר שע"ה בדין זה ס"ב משם מרן מלכא הרב המופלא מהרח"א נר"ו ובסו' דבריו כתב וז"ל מיהו מאי דקשיא ליה תו דאם איתא דלר"ה העראה אינו קונה איכא למיפרך העראה תוכיח הא ודאי קשה טובא ועיין להרב עצמות יוסף לקמן באותה סוגיא דתחילת ביאה קונה כו' שכתב דלהסוברים העראה אינו קונה תחילת קנין כלל עכ"ל דר"ה אית ליה הא דרבא והפוסקים כר"ה לא יפרשו כפי' הר"ן והרי"ף יע"ש ומו"ה חשב ליישב זה ע"פ מה שנסתפק הרמ"ל בפ"ג מה' אישות הי"א במי שקדש את בתו פחותה מבת ג' שנים ויום אחד בכסף דאי"ל דהוי אשת איש גמורה אם הכניסה אביה לחופה אי חופתה חופה אי חשיבא נשואה או לא והאריך שם וכלל דבריו שלדעת הרשב"א חופה דפחותה מבת ג' חשיבא חופה יעש"ב וא"כ אף אנו נאמר שדעת הרי"ף כדעת הרשב"א ומש"ה ליכא למימר העראה יוכיח משום דאיכא למימר מה להעראה שכן אינה גומרת בפחותה מבת ג' דלא חשיבא ביאה כלל תאמר בחופה בהעראה שגומרת בפחות' מבת ג"ש ואכתי אפשר דס"ל לר"ה דהעראה אינו קונה ואחר מעט התבוננות יראה הרואה שדבר זה אין לו שחר שהרי כתב שם הרב ז"ל שלדעת הרשב"א דס"ל דחופה פחותה מבת ג"ש חשיבא חופה חופת נידה נמי חשיבא וכו' יעש"ב. ולקע"ד אפשר ליישב בדוחק ע"פ מה שמצאנו ראינו לבעלי הכללים ומלכם בראשם הוא המלך שלמה בספר גופי הלכות כלל תע"ד שכתבו שלפעמי' פריך תלמודא על ק"ו ומ"מ מה לפלוני שכן ישנו במינו כך כההיא דרפ"ב דזבחים מה לשם יושב שכן פסול לעדות וכ"כ בתוספי הרא"ש בר"פ כיצד מברכים עכ"ל ואם כן אפשר דכי היכי דבק"ו פרכינן פירכא כי האי ה"ה נמי גבי יוכיח דהוי כעין מ"מ דחינן הכי ומה"ט הוא דלא דחי בשמעתין העראה יוכיח משום דאיכא למידחי מה לביאה בהעראה שכן במינו דהיינו בביאה גמורה קונה ואמטול היא גומרת כנ"ל בדוחק ואולם לדידי ק"ל קושיא זו באופן אחר והוא כי הנה זו שמענו להרי"ף בפרק אעפ"י דס"ל דחופת נידה לא קניא מפני שאינה ראויה לביאה והואיל וכן עכ"ל דלית ליה כר"ה דחופה קונה דהא לדידי' דר"ה עכ"ל דס"ל דחופת נידה קניא דאי לא היכי יליף לחופה שקונה במה הצד מכסף ושטר וביאה הא איכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שכן קונין אפי' באיסו' שאפי' קדשה בביאת נידה היא מקודשת גמורה אלא עכ"ל דלר"ה חופת נידה נמי קניא וא"כ איך יתכן דהרי"ף שפסק דחופת נידה לא קניא שיפסוק להא דר"ה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות אישות י׳, מתוך הלכות אישות שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות אישותכל הרמב״ם