הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות אישות · פרק ז׳

ספר נשים · 23 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות אישות · פרק ז׳
הלכה א׳
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה אָבִי. רָצָה הָאָב מְקֻדֶּשֶׁת. לֹא רָצָה אוֹ שֶׁשָּׁתַק אוֹ שֶׁמֵּת קֹדֶם שֶׁיִּשְׁמַע הַדָּבָר אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִמְחֶה אָבִי. שָׁמַע וּמִחָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. לֹא מִחָה אוֹ שֶׁמֵּת הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. מֵת הַבֵּן וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע הָאָב מְלַמְּדִין הָאָב שֶׁיֹּאמַר אֵינִי רוֹצֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ קִדּוּשִׁין וְלֹא תִּפּל לִפְנֵי יָבָם:
הלכה ב׳
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי מָאתַיִם זוּז אוֹ בֵּית כּוֹר עָפָר אִם יֵשׁ שָׁם עֵדִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אֵין לוֹ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ וְהוּא אוֹמֵר אֵין לִי כְּדֵי לְקַלְקְלָהּ:
הלכה ג׳
הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי מָאתַיִם זוּז אוֹ בֵּית כּוֹר עָפָר בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. אִם יֵשׁ לוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אֵין לוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁאָמַר הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ שָׁם וְהוּא מִתְכַּוֵּן לְקַלְקְלָהּ:
הלכה ד׳
הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה עַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ מָאתַיִם זוּז אוֹ בֵּית כּוֹר עָפָר הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְיַרְאֶנָּהּ. הֶרְאָה הַזּוּזִים בְּיַד אֲחֵרִים אוֹ שֶׁהֶרְאָה בֵּית כּוֹר עָפָר בִּשְׂדֵה אֲחֵרִים אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת עַד שֶׁיַּרְאֶנָּהּ מִשֶּׁלּוֹ. לָקַח הַמָּעוֹת בְּהַלְוָאָה אוֹ בְּשֻׁתָּפוּת אוֹ שֶׁשָּׂכַר הַשָּׂדֶה אוֹ לְקָחָהּ בַּאֲרִיסוּת וְהֶרְאָהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת עַד שֶׁיַּרְאֶנָּהּ מִשֶּׁלּוֹ. שֶׁמַּשְׁמָע שֶׁאַרְאֵךְ שֶׁאַרְאֵךְ מִשֶּׁל עַצְמִי דָּבָר זֶה שֶׁאָמַרְתִּי לָךְ:
הלכה ה׳
הָיָה לוֹ בֵּית כּוֹר עָפָר וְהָיָה בּוֹ נְקָעִים עֲמֻקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים. אִם הָיוּ הַנְּקָעִים מְלֵאִים מַיִם הֲרֵי הֵן כִּסְלָעִים וְאֵין נִמְדָּדִין עִמּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִזְרִיעָה. וְאִם אֵינָן מְלֵאִין מַיִם נִמְדָּדִין עִמּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לִזְרִיעָה:
הלכה ו׳
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלַיִךְ נְדָרִים וְנִמְצָא עָלֶיהָ אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה נְדָרִים אֵלּוּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל בָּשָׂר אוֹ שֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה יַיִן אוֹ שֶׁלֹּא תִּתְקַשֵּׁט בְּמִינֵי צִבְעוֹנִין אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. נִמְצָא עָלֶיהָ נֶדֶר חוּץ מֵאֵלּוּ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹמֵר מַקְפִּיד אֲנִי אֲפִלּוּ עַל זֶה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אָמַר לָהּ עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלַיִךְ כָּל נֶדֶר אֲפִלּוּ נִמְצֵאת שֶׁנָּדְרָה שֶׁלֹּא תֹּאכַל חָרוּבִין אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:
הלכה ז׳
הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה עַל מְנָת שֶׁאֵין בָּךְ מוּמִין וְנִמְצָא בָּהּ אֶחָד מִן הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בַּנָּשִׁים אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. נִמְצָא בָּהּ מוּם אַחֵר חוּץ מֵאוֹתָן הַמּוּמִין אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר מַקְפִּיד אֲנִי אֲפִלּוּ עַל זֶה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וּמַה הֵן הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בְּנָשִׁים. כָּל הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בְּכֹהֲנִים פּוֹסְלִין בְּנָשִׁים. וּבְהִלְכוֹת בִּיאַת מִקְדָּשׁ יִתְבָּאֲרוּ כָּל מוּמִין שֶׁל כֹּהֲנִים. וְיוֹתֵר עֲלֵיהֶן בַּנָּשִׁים. רֵיחַ רַע. וְזֵעָה. וְרֵיחַ הַפֶּה. וְקוֹל עָבֶה. וְדָדִין גַּסִּין מֵחַבְרוֹתֶיהָ טֶפַח. וְטֶפַח בֵּין דָּד לְדָד. וּנְשִׁיכַת כֶּלֶב וְנַעֲשָׂה הַמָּקוֹם צַלֶּקֶת. וְשׁוּמָא שֶׁעַל הַפַּדַּחַת. אֲפִלּוּ הָיְתָה קְטַנָּה בְּיוֹתֵר וַאֲפִלּוּ קְרוֹבָה לְשֵׂעָר רֹאשָׁהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ שֵׂעָר. וְזוֹ הִיא הַשּׁוּמָא שֶׁיְּתֵרָה אִשָּׁה עַל הַכֹּהֲנִים. אֲבָל אִם הָיְתָה שׁוּמָא שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שֵׂעָר בִּשְׁאָר הַפָּנִים אוֹ שׁוּמָא גְּדוֹלָה כְּאִיסָר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ שֵׂעָר הֲרֵי זֶה מוּם בֵּין בְּכֹהֲנִים בֵּין בְּנָשִׁים:
הלכה ח׳
הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה סְתָם וְנִמְצָא עָלֶיהָ אֶחָד מִן הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בַּנָּשִׁים אוֹ נִמְצָא עָלֶיהָ אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה נְדָרִים הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק. קִדְּשָׁהּ עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלֶיהָ נְדָרִים וְהָיוּ עָלֶיהָ נְדָרִים וְהָלְכָה אֵצֶל חָכָם וְהִתִּיר לָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:
הלכה ט׳
קִדְּשָׁהּ עַל מְנָת שֶׁאֵין בָּהּ מוּמִין וְהָיוּ בָּהּ מוּמִין וְהָלְכָה אֵצֶל רוֹפֵא וְרִפֵּא אוֹתָהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. אֲבָל אִם הִתְנָה הָאִישׁ שֶׁאֵין עָלָיו נְדָרִים וְשֶׁאֵין בּוֹ מוּמִין וְהָיוּ עָלָיו נְדָרִים וְהָיוּ בּוֹ מוּמִין וְהָלַךְ אֵצֶל חָכָם וְהִתִּירוֹ, אֵצֶל רוֹפֵא וְרִפְּאוֹ, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. שֶׁאֵין גְּנַאי לָאִישׁ בַּמּוּמִין שֶׁכְּבָר נִרְפְּאוּ וְהָאִשָּׁה אֵינָהּ מַקְפֶּדֶת עַל זֹאת:
הלכה י׳
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה עַל מְנָת שֶׁאֶתֵּן לִיךְ מָאתַיִם זוּז מִיכַּן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם. אִם נָתַן לָהּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם עָבְרוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא נָתַן לָהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּזוּזִים אֵלּוּ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְאַכְּלוּ הַמָּעוֹת בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם חָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים אוֹ חָזְרָה הִיא אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:
הלכה י״א
בָּא שֵׁנִי וְקִדְּשָׁהּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי לְעוֹלָם. לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁקִּדְּשָׁהּ הַשֵּׁנִי לֹא הָיְתָה מְקֻדֶּשֶׁת וְתָפְסוּ בָּהּ קִדּוּשֵׁי שֵׁנִי וְנַעֲשֵׂת אֵשֶׁת אִישׁ וּלְאַחַר הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם כְּשֶׁיָּבוֹאוּ קִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן יִמְצְאוּ אוֹתָהּ אֵשֶׁת אִישׁ וְנִמְצָא הָרִאשׁוֹן כְּמִי שֶׁקִּדֵּשׁ אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁאֵין הַקִּדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ:
הלכה י״ב
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁו וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם בְּדִינָר זֶה וּבָא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק לִשְׁנֵיהֶם. לְפִיכָךְ שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין גֵּט בֵּין בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם בֵּין לְאַחַר הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם. הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁו וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּבָא אַחֵר וְאָמַר הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁו וּלְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם. וּבָא אַחֵר וְאָמַר הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁו וּלְאַחַר עֲשָׂרָה יָמִים. אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה עַל הַסֵּדֶר הַזֶּה קִדּוּשֵׁי כֻּלָּן תּוֹפְסִין בָּהּ וּצְרִיכָה גֵּט מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד מִפְּנֵי שֶׁהִיא סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת לְכֻלָּן:
הלכה י״ג
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי חוּץ מִפְּלוֹנִי כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא תֵּאָסֵר עָלָיו אֶלָּא תִּהְיֶה אֵשֶׁת אִישׁ עַל כָּל הָעוֹלָם וְלִפְלוֹנִי כִּפְנוּיָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁתִּהְיִי מֻתֶּרֶת לִפְלוֹנִי הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְתִהְיֶה אֲסוּרָה עָלָיו כִּשְׁאָר הָעָם מִפְּנֵי שֶׁהִתְנָה בְּדָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ:
הלכה י״ד
הַנּוֹתֵן שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת לְאִשָּׁה וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי הַיּוֹם בְּאַחַת וּבְאַחַת לְאַחַר שֶׁאֲגָרְשֵׁךְ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וּכְשֶׁיְּגָרֵשׁ אוֹתָהּ תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת עַד שֶׁיְּגָרֵשׁ אוֹתָהּ פַּעַם שְׁנִיָּה מִן קִדּוּשֵׁי פְּרוּטָה שְׁנִיָּה. אֲבָל אִם אָמַר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה לְאַחַר שֶׁאֶתְגַיֵּר. לְאַחַר שֶׁתִּתְגַיְּרִי. לְאַחַר שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר. לְאַחַר שֶׁתִּשְׁתַּחְרְרִי. לְאַחַר שֶׁיָּמוּת בַּעְלֵךְ. לְאַחַר שֶׁתָּמוּת אֲחוֹתֵךְ. אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת לְפִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל עַתָּה לְקַדְּשָׁהּ:
הלכה ט״ו
הָאוֹמֵר לִיבָמָה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה לְאַחַר שֶׁיַּחֲלֹץ לִיךְ יְבָמִיךְ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת הוֹאִיל וְאִלּוּ קִדְּשָׁהּ עַתָּה הָיוּ קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ מִסָּפֵק:
הלכה ט״ז
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ אִם יָלְדָה אִשְׁתְּךָ נְקֵבָה הֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה לֹא אָמַר כְּלוּם. וְאִם הָיְתָה אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ מְעֻבֶּרֶת וְהֻכַּר הָעֵבָּר הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁצָּרִיךְ לַחֲזֹר וּלְקַדֵּשׁ אוֹתָהּ אַחַר שֶׁתֵּלֵד עַל יְדֵי אָבִיהָ כְּדֵי שֶׁיַּכְנִיס אוֹתָהּ בְּקִדּוּשִׁין שֶׁאֵין בָּהֶן דֹּפִי:
הלכה י״ז
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּמֵאָה דִּינָרִין וְנָתַן לָהּ אֲפִלּוּ דִּינָר אֶחָד הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִשֶּׁלָּקְחָה הַדִּינָר וְהוּא שֶׁיַּשְׁלִים לָהּ הַשְּׁאָר. שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁאָמַר הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה עַל מְנָת שֶׁאַשְׁלִים לִיךְ מֵאָה דִּינָרִים שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לוֹ מֵעַכְשָׁו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁאָמַר לָהּ בְּמֵאָה דִּינָרִים סְתָם אֲבָל אִם פֵּרֵשׁ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּמֵאָה דִּינָרִין אֵלּוּ וְהִתְחִיל לִמְנוֹת לְתוֹךְ יָדָהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת עַד שֶׁיַּשְׁלִים [לָהּ מֵאָה] וַאֲפִלּוּ בַּדִּינָר הָאַחֲרוֹן שְׁנֵיהֶם יְכוֹלִים לַחֲזֹר זֶה בָּזֶה. וְכֵן אִם נִמְצָא מָנֶה חָסֵר דִּינָר אוֹ נִמְצָא מֵהֶן דִּינָר נְחשֶׁת אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. נִמְצָא בָּהֶם דִּינָר רַע אִם יְכוֹלָה לְהוֹצִיאוֹ עַל יְדֵי הַדְּחָק יַחֲלִיפֶנּוּ וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:
הלכה י״ח
אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּבְגָדִים אֵלּוּ שֶׁהֵן שָׁוִין חֲמִשִּׁים דִּינָרִים וְהָיוּ שֶׁל מֶשִׁי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהָאִשָּׁה מִתְאַוָּה לָהֶן אִם הָיוּ שָׁוִין חֲמִשִּׁים הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִשְּׁעַת לְקִיחָה. וְאֵינָן צְרִיכִין שׁוּמָא בַּשּׁוּק וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת כְּדֵי שֶׁתִּסְמֹךְ דַּעְתָּהּ אֶלָּא הוֹאִיל וְהֵן שָׁוִין כְּמוֹ שֶׁאָמַר לָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה. וְאִם אֵינָן שָׁוִין אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:
הלכה י״ט
אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁהָיוּ עֲסוּקִין בְּדִבְרֵי אֵרוּסִין הוּא אוֹמֵר בְּמֵאָה דִּינָרִים אֲקַדֵּשׁ אוֹתָךְ וְהִיא אוֹמֶרֶת אֵינִי מִתְקַדֶּשֶׁת לְךָ אֶלָּא בְּמָאתַיִם וְהָלַךְ זֶה לְבֵיתוֹ וְזוֹ לְבֵיתָהּ וְאַחַר כָּךְ תָּבְעוּ זֶה אֶת זֶה וְקִדְּשׁוּ סְתָם. אִם הָאִישׁ תָּבַע אֶת הָאִשָּׁה יַעֲשׂוּ דִּבְרֵי הָאִשָּׁה וְאִם הָאִשָּׁה תָּבְעָה אֶת הָאִישׁ יַעֲשׂוּ דִּבְרֵי הָאִישׁ:
הלכה כ׳
הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וְקִדְּשָׁהּ עַל תְּנַאי אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ לְקַדְּשָׁהּ עַל תְּנַאי וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ סְתָם אוֹ עַל תְּנַאי אַחֵר אוֹ שֶׁשִּׁנָּה אֶת הַתְּנַאי אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:
הלכה כ״א
אָמַר לוֹ קַדְּשָׁהּ לִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. קַדְּשָׁהּ לִי וַהֲרֵי הִיא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁמַּרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ. וְכֵן הִיא שֶׁאָמְרָה לִשְׁלוּחָהּ קַבֵּל לִי קִדּוּשַׁי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְקִבְּלָם לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הֲרֵי הַבַּעַל בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְקִבֵּל לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁמַּרְאָה מָקוֹם הִיא לוֹ:
הלכה כ״ב
הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה וְחָזְרוּ בּוֹ מִיָּד הוּא אוֹ הִיא אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר אֵין חֲזָרָתָם כְּלוּם וַהֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת:
הלכה כ״ג
הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי וְחָזַר אַחַר כַּמָּה יָמִים וּבִטֵּל הַתְּנַאי אַף עַל פִּי שֶׁבִּטְּלוֹ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי עֵדִים בָּטֵל הַתְּנַאי וַהֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת סְתָם. וְכֵן אִם הָיָה הַתְּנַאי מִן הָאִשָּׁה וּבִטְּלָה אוֹתוֹ (אַחַר כָּךְ) בֵּינָהּ וּבֵינוֹ בָּטֵל הַתְּנַאי. לְפִיכָךְ הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי וְכָנַס סְתָם אוֹ בָּעַל סְתָם הֲרֵי זוֹ צְרִיכָה גֵּט אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי שֶׁמָּא בִּטֵּל הַתְּנַאי כְּשֶׁבָּעַל אוֹ כְּשֶׁכָּנַס. וְכֵן הַמְקַדֵּשׁ בְּפָחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה אוֹ בְּמִלְוֶה וְחָזַר וּבָעַל סְתָם בִּפְנֵי עֵדִים צְרִיכָה גֵּט שֶׁעַל בְּעִילָה זוֹ סָמַךְ וְלֹא עַל אוֹתָן הַקִּדּוּשִׁין הַפְּסוּלִין. חֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרִים עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת וַהֲרֵי בְּיָדוֹ עַתָּה לַעֲשׂוֹתָהּ בְּעִילַת מִצְוָה:

בני אהובה · הלכות אישות פרק ז׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות אישות פרק ז׳

נחלת הכלל · ToratEmet

צפנת פענח · הלכות אישות פרק ז׳

א׳
האומר לאשה כו' רצה האב כו'. עי' בהשגות ועיין בה"ה ועי' בהך דכתובות ד' ע"ג ע"ב דהויא מחלוקת דתנאים ע"ש ועיי' בירושלמי דנדרים פ' י' הל' ב' אם אמרינן דמיתה הוה כהפרה אך שם ר"ל כך דבאמת האב לחודיה מצי מיפר רק משום שיש רשות הארוס עליה דכיון שנסתלק הארוס זה גופא הויא הפרה, וע"ש ד' ע"א ע"ב גבי גרושין ועי' תוס' סוטה ד' י"ח ע"ב גבי קינוי וגרשה אם הוה כמחילה ע"ש בשם הירושלמי, אך זה מבואר בירושלמי דנדרים דזה רק בששמע ומת אבל לא שמע לא, ועיין בירושלמי עירובין פ' ו' הל' ד' מכיון שמת אין לך ביטול רשות גדול מזה ע"ש ועיין בתוספתא כאן ובירושלמי כאן: שם. בה"ה במה שכתב דאפילו נתרצה בשעת שמיעה אין זו כו', קשה הא ה"ה ז"ל לקמן בהלכות גירושין כתב בפ' ח' הל' כ"ב דכל שלא ניתן קצבה אף מיתה לא הוה ביטול ע"ש, והנה באמת זה תליא בהך דקדושין דף נ' ע"א גבי מה דאמר שם אי בעי סליק בהני תרי לישני ר"ל אם צריך שיבטל התנאי או שלא יקיים, ועיין בהך דגיטין דף ל' ע"א גבי הך דאזיל פייסה ע"ש ומש"כ הר"ן ז"ל פ' ג' דשבועות על ד' כ"ה ע"א גבי מתנה לעשיר ע"ש דכל היכא דעביד מצדו כל מה דאפשר הוה קיום התנאי, ועי' בירוש' פ' ג' דקדושין גבי אונס דזה ג"כ תליא בזה אם שיתבטל או שלא יקיים אך זה רק אם הוא מתנה משא"כ אם היא מתנה, ועי' מש"כ הר"ן ז"ל בנדרים ד' ל"ט ע"ב גבי אם המבקר אסור כו' ושם ד' מ"א ע"ב גבי רופא כה"ג מחלק ע"ש:
ז׳
ויתר עליהן בנשים כו'. עי' בירושלמי כאן דחשיב ג"כ זקן דהוה מום באשה וגם קרחה אף אם יש שיטה של שער מ"מ באשה הוה מום, אך י"ל דהא אפשר בפאה נכרית אך זה תליא בהך דנזיר ד' כ"ח אם אמרינן דפאה נכרית זהימא ליה ע"ש ואנן פסקינן כת"ק בנזיר שם, וגבי כהן א"א זה משום דהוה ליה בגדר יתור בגדים עי' זבחים ד' י"ט וע' בכורות ד' מ"ג ע"ב גבי לפני, אך יהיה נ"מ לכה"ג ביש לו כיפה עי' חולין ד' קל"ח וע' שבת דף נ' ע"א וד' ס"ב ע"ב בפה"מ לרבינו ע"ש, ועי' נדרים ד' ס"ו ע"ב ע"ש, ובירושלמי שם גבי הך דר' ישמעאל:
ט׳
קדשה כו' והלכה אצל רופא כו'. אבל אם היו בה מומים כעין מ"ש התוס' בכורות ד' ל"ח ע"ב שהרפואה היא רק לברר מקודשת, ועי' בתוס' זבחים ד' י"ב ע"ב דמבואר שם דעיקר קרא צריך למומין דאזלי ע"י רפואה ועי' בנזיר ד' כ"ב ע"א בתוס' וד' ל"א ע"ב דמחלקי דאף בדבר שנעקר מעיקרו אך לא נעקר מחמת פתח רק מחמת דין אז מיקרי שהיה עליו הדבר, ועי' בר"ה ד' י"ז ע"ב איזה דבר שצריך רפואה כו' וביומא ד' פ"ו ע"א ברש"י ד"ה וכתיב ארפא ע"ש. ובזה יש לישב דברי הרמב"ן ז"ל בחולין הובא בר"ן פ' ד' דחולין גבי נחתכו רגליה אם מהני אח"כ שיחתוך למעלה מצומת הגידין ועי' תוס' יבמות ד' ע"ה ע"ב גבי נפצע הביצה ותוס' סוכה ד' כ"ט ע"ב גבי נקטם, ועיין תוס' כתובות ד' ע"ה ע"א ד"ה זיעה עוברת ע"ש ועיין בהך דגיטין דף ע' ע"ב גבי סמיא בידם ותוס' סנהדרין ד' מ"ז ע"א ע"ש ועיין בהך דחולין ד' מ"ב ע"ב בהך דיכולה לכוות ושם ד' נ"ד ע"א אי בדרה לה סמא חיי אך שם ר"ל שהמכה בעצמה יכולה להתרפאות לא שהבהמה יכולה לחיות דזה מועיל אף לטריפה, עיין ביבמות ד' קי"ד ע"ב וב"מ ד' ק"ז ע"ב וע' סנהדרין ד' ע"ז ע"ב סממנין דאף דיכול להתרפאות על ידיהם מ"מ מיקרי מכת מיתה וזה רק לר' נחמיה דס"ל דאף אם הקל ממה שהיה ג"כ פטור משא"כ לדידן חייב כיון דבאמת זה הויא מכת מיתה ולכך לא הביא רבינו הך דין דסממנין בהל' רוצח, ועיין תוס' ערכין דף כ' ע"א ד"ה לאתויי ונדה ד' נ"ה ע"א בהני תרי לישני דגבי גלודה ע"ש, ועיין תוס' יבמות ד' קי"א ע"ב ד"ה קרי דסריס חמה אין רפואתו ברורה ולכך הוה לאו בר הקמה. והנה אם קודם הקדושין היו בה מומין ונתרפאו קודם הקדושין עיין בתוספתא כאן פ' ב' זה הכלל כל שמתקיים בשעת הקדושין כו' ועיין בהך דגיטין ד' פ"ו ע"א גבי הך דאתקין רב יהודה ע"ש בר"ן דכתב הטעם משום דמאיס ע"ש ד' מ"ג ע"א, וע"ש ברש"י ובערכין ריש פ"ק לאתויי ע"ש בתוס' וזהו דאמר שם בגיטין הנ"ל מאי אסוותא ר"ל דאם עשה לו זו הרפואה אף דבתוך ב' שנים נולד לו השחין לא אמרינן דהיינו מעיקרא רק אמרינן זה דבר חדש והך אתקין ר"י הוא רק לדבר דבאמת הויא קפידא רק משום מחילה ומחמת דלא התנה תיקן דאף דלא התנה כמאן דהתנה דמי ועיין ב"ב דף מ' ע"ב בתוס' גבי מתנתא טמירתא וכן ר"ל בב"מ ד' ק"ד ע"א גבי לשון הדיוט ועיין בכתובות ד' י"ב ע"ב גבי ב"ד של כהנים ע"ש בתוס' וגיטין ד' ל"ו ע"ב גבי פרוזבול ומש"כ רבינו ז"ל לקמן פ' ט"ז הל' ז' ע"ש וע' תוס' כתובות ד' ע"ה ע"ב גבי מומין שבגלוי וזה ר"ל הגמ' שם ד' ע"ו ע"א במומין שדרכו להולד דלכה"ג תוך ב' שנים וע"ש בתוספ' ובירוש' שם ושם ד' ע"ב ע"ב:
י״ב
האומר לאשה כו' הרי זו מקודשת כו'. עיין בה"ה, אך באמת הנה רבינו ז"ל פסק כר"י אך משום דהא בהל' י"ג מספק אם שייר בקדושין הוה קדושין או לא לכך פסק ג"כ כאן דהוה ספק, ועיין לעיל בקדושין ד' י"ט ע"ב גבי יעוד וע"ש בירושלמי דעמד ע"ז הא מקודשת לשניהם ותירץ דזה לא הוה כמו חזרה רק לכשירצה, עיין בתוס' יבמות ד' צ"ג ע"ש. והנה רבינו ס"ל דתנאי היא מלתא בפני עצמה לא שייך להקדושין ולכך ס"ל בהל' כ"ג דלא בעי עדים על ביטול התנאי, ועיין בר"ן בזה ועי' מש"כ רבינו ז"ל לקמן פרק ח' מהל' גירושין הל' א' ע"ש בה"ה וזה ר"ל שיור בקדושין דהוה כעין פטור ועיין בירושלמי כאן דאם קדשה הראשון מעכשיו ולאחר ל' ואח"כ קדשה שני וגרשה השני אסור הראשון להחזירה מטעם דלא יוכל בעלה הראשון לקחתה ומה שייך זה וצ"ל דבאמת קדושין של הראשון קדושין גמורים רק דהתנאי הוה כעין פטור וכעין שילוח וגדר גירושין ולכך אסור משום מחזיר גרושתו, ועיין בהך דכתובות ד' י"ט ע"ב או דלמא תנאה מלתא אחריתי היא ע"ש ועיין גיטין ד' ע"ו ע"א ברש"י ד"ה אמר לה בפני שנים ובר"ן שם, ושם ד' ל"ג ע"א ולא להוסיף על תנאו ובדברי רבינו שם בפה"מ ריש פ"ד ובר"ן נדרים ד' ע"ג ע"א ד"ה סבר ומש"כ בזה בהל' גירושין ועיין בר"ן פ' ז' דגיטין על הך דדף ע"ד ע"א ופ' א' דכתובות על הך דדף י' ופ' ג' דקדושין אם קיום התנאי צריך בירור ע"ש, ועיין בהך דיבמות ד' נ"ב ע"ב גבי נותן גט ליבמתו דאמר שם ג"כ משום הך לא דלא יוכל ר"ל ג"כ משום דהגט הוא לזיקתו ולא שזקוקה לו מאחיו והוה כמו שקידשה אחר וגירשה דתחלה צריך לפטור זיקת אחיו ואח"כ דידיה:
ט״ו
האומר ליבמה כו' הרי זו כו'. עיין בכ"מ כאן דיש גירסא דהויא קדושין ודאי, עיין בהך דנזיר דף י"ג ע"א גבי הך בעיא דהפילה וחזרה וילדה לפי שיטת רש"י שם דר"ל כך. דהנה מבואר בירושלמי בנזיר וכ"מ ובשבועות פ' ד' ובפ' ח' דאין מועיל הפרשת הקרבן קודם החיוב ואמר שם דכיון דיש ספק לא מקרי הפרשה קודם החיוב ע"ש ועי' בהך דבכורות ד' ל"ט ע"א בהך בעיא דפנחס לשיטת רבינו בהל' איסורי מזבח דהבעיא היא אם צריך עוד הפעם לקרות שם פדיון להמעות ע"ש, ועי' בירושלמי פרק א' דתרומות סה"ח גבי שמן על הזיתים אם אח"כ דרכם אם צריך לקרות עליהם שם תרומה וע"ש בירושלמי ספ"א דמעש"ש ופ' ג' הל' ח' גבי נטמא בולד הטומאה ופדאו וחזר ונטמא באב הטומאה צריך לקרות שם עוד הפעם על המעות, ועי' חולין ד' כ"ו ע"א גבי תמד בשסופו להחמיץ ע"ש ברש"י ותוס' ועיין יבמות ד' נ"ב ע"ב בהך בעיא דרמי בר חמא גבי כתב גט ליבמתו מהו ע"ש ברש"י ותוס' ועיין במנחות דף מ"ז ע"א גבי קדוש ואינו קדוש ועי' בנזיר ד' י"ז גבי נזיר בביה"ק ע"ש:
ט״ז
האומר לחבירו כו' ואם היתה כו'. עיין בהשגות, והטעם נראה דהוה כמו מקדיש עובר דקי"ל דקדיש קדושת הגוף אף במעיה בע"מ כמבואר בתמורה ד' י"א, וכן פסק רבינו בהל' מעשה הקרבנות פט"ו ועי' בתוס' מעילה ד' י"ב ע"ש ועי' במה דס"ל לרבנן בהל' עבדים פ' ז' ובזה א"ש מ"ש הראב"ד דזה הוה רק דין ולכך חל כמו הקדש ועיין בגיטין ד' ל"ח ע"ב ברש"י והא דבעי הכא הוכר עוברה נ"ל דכל זמן שלא הוכר העובר לא שייך בו יד האב דרחמנא זכי לאב וכמו דמי ולדות ב"ק ד' מ"ג וד' מ"ט וכ"מ ובדברי רבינו שם אך זה תליא אם יש עליו שם עד שלא יולד, עי' חולין ד' ס"ט לגבי בהמה וד' ע"ה ע"א בהך מחלוקת דר"ל ור"י גבי חלב שם מקרי שור עד שלא נולד ובתוס' שם ד' פ"ט ע"ב ד"ה בולדות ושם דף ק' ע"ב ע"ש ותוס' שם ד' ק"כ ע"א ד"ה חמץ וד' קכ"ו ע"ב ד"ה יכול, ועי' בסנהדרין ד' פ"ד ע"ב בתוס' ודפ"ה ע"ב גבי אם מכר אשה לעוברה ע"ש בדברי רבינו ועי' בנדה ד' מ"ג ע"ב וזהו מה דבעי בתמורה ד' י"א ע"ב גבי הקדיש עוברה אם אסור בגיזה ועבודה מה"ת ר"ל אם יש עליו שם בהמה ויש עליו הלאו דלא תעבוד ולא תגוז ועי' מש"כ בהל' א"ב פ' י"ט דזה תליא בדעת האדם אם רוצה עושה אותן גוף אחד או שני גופים ועיין בירושלמי פ' ד' דגיטין דהויא מחלוקת אם הפיל שן ועין לאשה מעוברת אם בניה ג"כ משוחררים ע"ש, וכן ר"ל בירושלמי פ' ה' דב"ק סה"ו ע"ש, ועיין ב"ק ד' ע"ח ע"ב גבי שיור במכירה לענין ד' וה' ונזיר ד' נ"א ותמורה ד' כ"ה, וזה י"ל מה דאמרינן בב"ב ד' קמ"ב ע"ב דהמזכה לעובר לבניו קנה מחמת דדעתו של אדם קרובה כו' ר"ל ומשוה להעובר גוף בפני עצמו וגם יהיה נ"מ בתוך ארבעים יום דאז הוה רק מיא בעלמא עיין יבמות ד' ס"ט ע"ב, ועי' מש"כ ה"ה ז"ל בשם בעל העיטור בפרק כ"ב מהלכות מכירה וע"ש בבעל העיטור שרוצה לחלק בין מ' יום לפחות ממ' יום, ובאמת זה תליא מה דמבואר יבמות ד' ל"ה ע"ב דעובר אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם ומ"מ חייבת בקרבן אם בא עליה בעודה מעוברת וע"ש בירושלמי ובתוס' דפוטר למפרע וע"ש בתוס' ד' ל"ב ע"א ד"ה לא פקע וא"כ קשה נהי דאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם מ"מ היא גופה אסורה לו משום אשת אח וא"כ הויא הצרה צרת ערוה כעין מש"כ התוס' שם ודף ח' שם, וצ"ל דהחיוב לא הוה בעצם רק מחמת דבר אחר, וכן באמת נ"מ ג"כ גבי תרומה אם היתה מעוברת מישראל בת כהן בגדר זנות לא בגדר נשואין ואח"כ מת בנה אם הויא רק כחוזרת דלא אכלה רק בתרומה ולא בחזה ושוק או בעצם בה אין פסול כלל רק מחמת הולד וכיון דמת הולד מותרת לאכול אף בחזה ושוק, וזהו מה דר"ל בירושלמי ביבמות פ' ז' הל' ד' אמר ר' סימון בזו מדת הדין לוקה ועיין מש"כ הרשב"ם ז"ל ב"ב דף קמ"א ע"ב ד"ה דתנן ע"ש בזה, ועיין בירושלמי דיבמות פ' ח' הל' ה' גבי הושיט ידו מבפנים וסרסו נותנים עליו שני חומרות, ועי' מש"כ בזה בהלכות תרומות:
י״ז
האומר כו'. וכן אם נמצא מנה חסר. עיין בהשגות שכתב אינו כן, עיין בה"ה, אך הראב"ד ז"ל ר"ל כך דהא בגמ' דקדושין דמ"ז ע"א מבואר דמנה חסר דינר אף בסתם אינה מקודשת מחמת דכסיפא לה וכן כתב הר"ן ז"ל כאן בפ"א בשם הראב"ד ז"ל: בה"ה. מה שכתב דרבינו ז"ל לא ס"ל כהך אוקימתא דרב אשי דמונה והולך שאני, באמת זה תליא בהך מחלוקת דגיטין ד' ס"ז ע"ב גבי מנה אותם מהו, ועיין נזיר דף כ' ע"ב ברש"י בשם הירושלמי, ועיין נדרים ד' כ"ו בהך מחלוקת דרבה ורבא ע"ש ועיין ברשב"ם ב"ב ד' פ"ו ע"ב ד"ה כור בשלשים דהתם יכול לחזור בו ע"ש, ובאמת הטעם דכיון דהתחיל למדוד מעכב עד שישלים וכמו כאן ועיין בע"ז ד' ס"ה ע"א אהא דאמר ליה העבר לי מאה חביות במאה פרוטות ע"ש: נמצא בו דינר רע כו' יחליפנו. עיין בה"ה ועיין ב"מ ד' נ"ב ע"ב האי מאן דקאי אזוזא ע"ש אך הנה בערכין ד' כ"א ע"ב מבואר דאשה מקפדת אדמים וכאן הוא אשה ובזה י"ל נ"מ אם קדשה עצמה ע"י שליח עיין כאן ד' י"א ע"א ועיין תוס' קדושין ד' מ"ח ע"ב ד"ה דהוה צייר ע"ש:
י״ח
אמר לה כו'. עיין בה"ה, ועיין בירושלמי כאן פ' א' הל' ב' גבי מה דס"ל דגבי עבדים אין שוה כסף ככסף אמר שם דאם עשאן דמים הוו ככסף ואז לא מקדשה בתורת שוה כסף רק הוה כסף ממש, ועי' ב"ק ד' י"ד ע"ב דמטלטלין מיקרי כסף וקרקע מיקרי שוה כסף וע"ש ד' פ"ד ע"ב ע"ש ועי' בירושלמי שבועות פ' ו' הל' ז' ודמיו קצובים פרט לעבדים משמע דלא מיקרי כמו מטלטלין לענין זה, וגם נ"מ אם הך שומא דכאן מבעי ג"כ לשום לענין זה, ועיין בערכין דף כ' ע"א גבי אמדוהו מאיליו מהו וע"ש דף ה' ע"א דגבי שדה אחוזה מיבעי ליה אם הקדישה למזבח אם פודה בחמשים שקל כסף וגבי ערך לא מיבעי ליה זה ע"ש, והטעם משום דמספקא ליה אם דמי שדה אחוזה שאמרה תורה הוא שויה או רק גזירת הכתוב וזה תליא בהך דב"מ ד' ס"ח ע"א ע"ש, ועי' במש"כ התוס' כאן דף ה' ע"א ד"ה שכן גבי קדושין בקרקע ונראה דקרקע לכ"ע צריך שומא, ועיין בהך דערכין דף כ"ט ע"א גבי קרקע דחו"ל כמו מטלטלי דמי:
י״ט
איש ואשה כו'. עיין ירושלמי דשביעית פ' ח' הל' ח' גבי סיאה ואזוב ע"ש בסוף ה' דגם היכא דנ"מ לענין איסור אמרינן כן, ועיין ב"מ דף ע"ז ע"א ע"ש:
כ״ג
המקדש על תנאי כו' אעפ"י כו'. עיין מש"כ רבינו ז"ל בפה"מ דמנחות פ' י"ב על הך דהרי עלי מנחה מן השעורים וס"ל דהך דאמר שם באומר אילו הייתי יודע זה לא הוה נדר חדש רק נדר מעיקרא וע"ש ד' פ"א ע"ב גבי הך שמור ושמעת ובמה דפליגי שם אביי ורבא אם הלחם של תודה הוא מגדר הנדר של תודה או הוא ממילא, ועי' בירושלמי פ' א' דנזיר הל' א' ופ' ב' הל' ד' ע"ש, ועי' מש"כ בזה בדברי רבינו בהל' נזירות ובהל' מעשה הקרבנות ע"ש: חזקה שאין אדם מישראל הכשרים. הנה כאן דייק רבינו ז"ל הכשרים, ועיין לקמן בהל' גרושין פ' י' ובהל' נחלות פ' ד' ומש"כ רבינו ז"ל במס' עדיות פ' ד' מ"ז בפה"מ ע"ש, ושם לא כתב רבינו הכשרים, ועיין בתוספתא סוטה ספי"א כשם שלא היו קדושיה קדושין גמורין כך לא היו נשואיה נשואין גמורין, והטעם דהקדושין לא הויא קדושין משום דהויא מלוה, ועיין בסנהדרין ד' י"ט ע"ב וצ"ל דכאן הטעם לא משום מש"כ רבינו בפה"מ הנ"ל רק משום איסור פנויה, ולשיטת רש"י אז עדיין לא גזרו עיין רש"י ברכות ד' כ"ב ע"א ויבמות ד' ס"ט ע"ב ע"ש, משא"כ גבי מגרש את אשתו ולנה עמו דזה הוה גדר מחזיר גרושתו ועיין מש"כ רבינו ז"ל לקמן בהל' גרושין פרק א' הלכה ה' ע"ש ופרק ח' הלכה ב' ופרק ט' הלכה כ"ה ע"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קובץ על היד החזקה · הלכות אישות פרק ז׳

ג׳
הרי את מקודשת. עי' הה"מ מה שחלק עם הרשב"א ואפשר לומר אם היא אומרת בלבה היתה להתקדש בזה מסתבר כסברת הרשב"א ועי' בר"ן במתני' במה דקמ"ל בהא דאמר אם בלבה הי' ודוק.
ט׳
קדשה. עי' הה"מ מ"ש ודבר זה הוא מחלוקת בירושלמי ופסק הוא ז"ל כן והמעיין שם בירושלמי משמע דהלכתא כאידך לישנא ובחדושי הארכתי.
ט״ז
האומר לחבירו. עי' השגת הראב"ד ובתי"ט מה שכ' דרבינו הי' לו גי' אחרת.
י״ח
אם היו שוין חמשין. עי' רש"י בגמ' דף ז' ובס' עצמות יוסף דהא דאמרי' כי פליגי בחמשים ובשוה חמשים לרבותא דרבה אבל הה"ד בנתן לה סתם נמי פליגי ועי' בב"ש סי' ל"א ס"ק ב' בהא דפסקי' אם קדשה באבן טוב סתם אינה צריכה שומא היינו לפירש הרא"ש. ולהר"ן דסוברה ששוה הרבה יותר אין חילוק בין אם קדשה סתם ע"ש דיראה מדברי הרא"ש דס"ל דקפידא לא הוי כ"א היכא דאיכא למיחש שיהי' סבורה שאינו שוה כ"כ כמו שאמר הארוס וזה ליכא למיחש רק אם אמר ששוה כך וכך אבל בנתן לה בסתם לא אבל להר"ן סובר באמר דהיא סבורה ששוה הרבה יותר ולכן מנהגינו להוציא אבן מן הטבעת כדי לצאת אליבא דכ"ע ודוק בזה כי יש להשוות בסברה זו דהרשב"א והרא"ש לא פליגי אהדדי.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות אישות פרק ז׳

י׳
הרי את מקודשת לי בזוזים אלו וכו'. דין זה פשוט בקידושין פרק האומר רב ושמואל דאמרי תרווייהו מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות. ועיין בפ"ג דנדרים (דף כ"ט) דפריך בגמרא בפשיטות אילו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אין את אשתי מי נפקא בלא גט. וכתב הר"ן שם בשם הרשב"א שדין זה מוסכם מהכל. וראיתי להרא"ש שם שכתב דמאי דפשיטא ליה לתלמודא דאינה יוצאה בלא גט משום דגבי גט קי"ל כיון דפסקה פסקה ה"ה לענין קידושין דמקשינן הויה ליציאה. ולפי טעם זה אני מהסס בדין זה חדא. דבההיא דפרק המגרש (דף פ"ב) דבעי רבי אבא בקידושין היאך הדר פשטה ויצאה והיתה פסק רבינו ז"ל דהויא ספק מקודשת. א"כ ס"ל דלאו לכל מילי איתקש הויה ליציאה. ועוד דבההיא דגט דקאמר כיון דפסקה פסקה מגדולי המורים ז"ל חולקים בזה ורבינו ז"ל בפ"ח מהלכות גירושין פסק דאינה מגורשת כלל וכן הוא דעת הרי"ף וכמ"ש הר"ן בפרק המגרש וא"כ אי מקשינן הויה ליציאה אינה מקודשת כלל. ולפי סברת הר"ן ז"ל דגבי גט הויא ספק מגורשת ה"ה גבי קידושין ועיין בהר"ן ר"פ האומר שכתב דלדעת רבינו ז"ל אינה מקודשת כלל. ועיין עוד במ"ש בשם הירושלמי לחלק בין קידושי כסף לקידושי שטר ולא ראיתי לשום אחד מהמורים שחילקו חילוק זה בדוכתא דאמרינן היקשא דויצאה והיתה והדבר צריך אצלי תלמוד. ועיין בהר"ן ריש פ"ק דקידושין עלה דההיא דאם מקדשין במחובר לקרקע שכתב דקידושי כסף ושטר מקשינן הויה ליציאה ודוק היטב:
י״ב
האומר לאשה וכו'. (* א"ה לענין אם אמר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום ולא אמר מעכשיו אם מצי לגרשה בתוך שלשים יום כיון דאינו מחוסר אלא זמן וממילא קא אתי או דלמא לאו בת גירושין היא נסתפק בזה הרב המחבר ז"ל והאריך בפרט זה ויתבאר לך לקמן פ"ו מהלכות גירושין דין ג' יע"ש): הרי את מקודשת לי מעכשיו וכו'. *(א"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן פ"ו מהלכות גירושין דין ג'):
י״ד
הנותן שתי פרוטות לאשה וכו'. (* א"ה עיין בדברי הרב המחבר בספר דרשותיו דרך ארוכ"ה (דף נ"ה ע"ג):
ט״ו
האומר ליבמה הרי את מקודשת לי בזה לאחר שיחלוץ ליך יבמיך הרי זו מקודשת וכו'. כתב מרן בכ"מ דמקודשת גמורה משום דכיון דעכשיו נמי תפסי בה קידושין מספק לא הוי דבר שלא בא לעולם וכו'. ודברי מרן הללו לעולם תמהתי עליהם דאיך יתכן לומר שתהיה ודאי מקודשת ואם בא אחר וקידשה דאין קידושין תופסין בה מאחר דאם האמת הוא דאין קידושין תופסין ביבמה אינה מקודשת כלל וסברת ה"ה נראה שהיא אמיתית וכבר תמהו על סברת מרן הלזו אחריני זמנינו וכמ"ש מהרימ"ט בחידושיו לקידושין יע"ש: (* א"ה ועיין בדברי הרב המחבר לקמן פ"ט מהלכות אלו דין ו'):
כ׳
העושה שליח לקדש לו אשה והלך השליח וקדשה על תנאי אינה מקודשת. זה פשוט ומתבאר בכמה מקומות דכל ששינה השליח שליחותו אין דבריו קיימים וכמ"ש ה"ה. ונסתפקתי באומר לחברו צא וקדש לי אשה פ' והלך וקדשה קידושין דרבנן או ספק קידושין מהו. מי אמרינן דהויא מקודשת דרבנן או ספק מקודשת או דילמא הוי שינוי בשליחות דמצי למימר המשלח אני לא עשיתיך שליח אלא בקידושין ודאין מן התורה שאם יבא אחר ויקדשנה שלא יהיו קידושין תופסין בה אבל קידושין דרבנן או ספק קידושין דקידושי אחר תופסין בה לא ניחא לי ולפי זה דהוי שינוי בשליחות אינה מקודשת כלל. עוד אני מסתפק את"ל דהוי קפידא אם המשלח אומר שאינו מקפיד אלא דניחא ליה אף בקידושין דרבנן מהו. מי אמרינן אזלינן בתר דבוריה ותהיה מקודשת מדרבנן או לא. ומיהו לזה נ"ל דמילתא דפשיטא היא דאת"ל דהוי קפידא דלא הויא מקודשת אף שהמשלח אומר שאינו מקפיד דלא מצינו בשום מקום באותם שהביא הטור סימן ל"ה בשינוי השליח דקי"ל דאינה מקודשת שאם יאמר המשלח דאינו מקפיד דנימא דניזיל בתר דבריו ואף שיש לחלק בין נדון שלנו להנהו (דהריב"ה) דהתם השינוי הוא בפירוש דהמשלח אמר לו קדש לי אשה במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר וכן קדש לי אשה על תנאי והלך וקדשה בסתם או בהפך. אבל בנ"ד שאנו באים מכח אומדנא דקפיד משלח שיהיו קידושיה קידושי תורה עדיין אפשר לומר שנלך בתר דבריו ואם אומר שאינו מקפיד שתהיה מקודשת ומ"מ הנראה אצלי הוא דאת"ל דהוי קפידא לא אזלינן בתר דבריו ואף אם אומר שאינו מקפיד אינה מקודשת: אך קשה מההיא דאמרינן בפ"ב דקידושין (דף נ"א) א"ר יעקב שמעית מיניה דרבי יוחנן תרתי וכו' חדא שאין אשה רוצה וחדא לפי שאין שניהם רוצים ולא ידענא הי מינייהו ע"כ. ופירש"י דנ"מ דבההיא דפריש בה רבי יוחנן לפי שאין אשה רוצה אם בדקנוה ואמרה רוצה אני ואינה מקפדת אין אנו צריכין לבדוק אותו דמסתמא מינח ניחא ליה ע"כ. מוכח מכאן דבכל מילתא דאיכא אומדנא דאיכא קפידא אם גילה דעתו דאינו מקפיד מהני והדבר צריך אצלי תלמוד. וראיתי להתוס' פ"ו דגיטין (דף ס"ג) ד"ה דקדמה שכתבו הו"מ למימר דאיכא בינייהו היכא דלא קפיד בעל ע"כ. ומיהו יש לדחות דכוונתם היא דגלה דעתו מקודם שאינו מקפיד אם תעשה האשה שליח לקבלה שיקבל הגט מיד שלוחו וכההיא דאמרינן בספ"ב דגיטין (דף כ"ד) טעמא מאי משום דאיכא בזיון דבעל הכא בעל לא קפיד. (* א"ה וכן מבואר בדברי הר"ן פרק כל הגט אמתניתין דהמביא גט בא"י וחלה ובהגהות מרדכי ר"פ האיש מקדש יע"ש). אך מדברי הרשב"א בחידושיו מוכח בהדיא דכל ששמע הבעל ולא הקפיד הוי גט וליכא משום בזיון יע"ש. ומיהו גם דברי הרשב"א יש ליישב ששמע הבעל קודם שקיבל שלוחה משלוחו ולא הקפיד אבל לעולם דלאחר קבלה לא מהני תו אמירתו שאינו מקפיד ודוק. (* א"ה עיין בתשובת מוהריק"ו שורש כ"ח הביא דבריו מרן הב"י סימן מ"ה דאם הבעל אומר שלא נתכוון לקידושין לכ"ע חיישינן לסבלונות יע"ש): ובעיקר הספק שנסתפקתי לא מצאתי גילוי בשום מקום. ונראה דיש קצת ראיה לומר דלא הוי קפידא מההיא דאמרינן בפרק ב' דנזיר (דף י"ב) האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם חזקה שליח עושה שליחותו. ואמרינן התם ומודה ר' יוחנן באשה שאין לה לא בת ולא בת בת ולא בת בן ולא אם ולא אם אם ולא אחות ואע"פ שהיתה לה אחות ונתגרשה לאחר מכאן ע"כ. ואם איתא דהעושה שליח לקדש אין דעתו אלא על קידושי תורה אמאי לא קאמר דאף באשה שיש לה בת והיא יתומה קטנה שמותר באמה ואין לחוש שמא קידש בתה לפי שקידושיה הם מדרבנן. א"ו דהאומר קדש לי אשה דעתו הוא אף על קידושין דרבנן. ומיהו עדיין יש לחלק דשאני התם גבי יתומה דלית לה קידושי תורה ולפיכך המשלח שעשה אותו שליח שיקדש לו אשה סתם ותלה הדבר בדעתו של שליח אשר תמצא חן בעיניו שיקדשנה לו והלך השליח וקידש לו יתומה זו כי מצאה חן בעיניו מש"ה אמרינן דליכא הכא הקפדה דמשלח. אבל באומר צא וקדש לי אשה פלונית או באומר קדש לי אשה סתם והלך וקידש לו אשה בקידושין דרבנן והיה בידו לקדשה לו בקידושי תורה בזה אפשר דאיכא קפידא דמשלח דהוא היה רוצה בקידושי תורה שאם יבא אחר ויקדשנה שלא יהיו קידושין תופסין בה והדבר צריך אצלי תלמוד: שוב ראיתי דראיה זו שכתבתי מפרק ב' דנזיר אינה ראיה כלל משום דאף דנימא דדעתו אף על יתומה שקידושיה מדרבנן מ"מ אכתי קשה דאמאי לא קאמר דמותר נמי במי שהיתה הקרובה שלה קטנה ביותר שאינה צריכה למאן וכמו שנתבאר שיעורין אלו בטא"ה סימן מ"ג וסימן קנ"ה יע"ש. וא"כ כי היכי דלא אפיקו הני מכללא משום דסמכו על המובן ה"נ אפשר לומר דלעולם אין בדעת המשלח שיקדש לו אשה יתומה שקידושיה מדרבנן והא דלא אפיקו מכללא אשה בקרובותיה בת מיאון משום דסמכו על המובן ומ"מ עדיין יש לחלק דשאני קטנה דאינה בת מיאון דלא הוצרכו למעטה משום דה"ל כמאן דליתא. אבל קטנה בת מיאון אם איתא דאין דעת המשלח על יתומה שאין קידושיה כי אם מדרבנן כל כי האי מילתא הוה להו לאודועי ולומר דמותר באשה שקרובותיה היא בת מיאון: עוד נ"ל דאף דנימא שדעת המשלח הוא שיקדש לו אשה בת מיאון אף שאין קידושיה כי אם מדרבנן מ"מ מותר הוא בקרובה של זו לפי שהנראה מהסוגיא דנזיר שכתבנו הוא דאינו אסור כי אם בעריות של תורה והיינו דקאמר ומודה רבי יוחנן באשה שאין לה בת ולא בת הבן וכו' והם שבע עריות שנאסרו כשנושא אשה וכן פירש"י שם והביא מאי דאמרינן התם המקדש את האשה אוסר עליו שבע עריות משמע דאשה שאין לה שבע עריות הללו מותרות לו אף שיש לה שניות כיון דאין איסורן כי אם מדרבנן בכי האי מילתא לא גזרו לאסור עליו מספק. וכ"נ מדברי רבינו לקמן פרק ט' מהלכות אלו דין ו' שכתב האומר לשלוחו וכו' הרי זה אסור בכל אשה שיש לה קרובות שהם ערוה עמה כגון אשה שיש לה בת וכו' הרי שלא הזכיר כי אם עריות שהם מן התורה ודוקא כתב קרובות שהן ערוה וכ"כ הטור סימן ל"ה סעי' י"ב כדברי רבינו ז"ל ממש יעוין שם: שוב ראיתי להר"ב פרישה שנסתפק בדין זה ובסוף הכריע מן הסברא דקרובות השניות מותרות וכ"כ בעל חלקת מחוקק ובעל בית שמואל ודחה דברי הט"ז דאית ליה דאף בקרובות דשניות אסור וכבר כתבנו דפשט הסוגיא ודברי הראשונים מוכח דבקרובות דשניות מותר. ולפ"ז נראה דיש ללמוד מכאן דאם היתה לזו בת או בת הבת והיתה יתומה בת מיאון שלא נאסרו קרובותיה בשביל זו אף דנימא דדעת המקדש הוא אף לאשה בת מיאון דכיון דאין איסור קרובותיה כי אם מדרבנן בכי האי מילתא לא גזרו. ובזה ניחא מה שלא הוציאו מהכלל אשה שקרובה שלה היא בת מיאון דכיון דביארו דאין לחוש אלא לקרובות שהן ערוה מן התורה ממילא מוכח דאשה שיש לה קרובה בת מיאון אינה אוסרת כיון שאין איסורה כי אם מדרבנן. ומ"מ עדיין לבי נוקפי בדמיון זה דאף דנימא דאינו אסור באשה שיש לה קרובות שניות אפשר דאסור באשה שיש לה קרובות מהשבע נשים ואע"פ שלא יהיו ערוה כי אם מדרבנן וכגון שהקרובה היא יתומה בת מיאון וצריך אני בזה להתלמד ממקום אחר. (* א"ה ועיין עוד בדברי הרב המחבר לקמן פרק ט' דין ו'): עוד נסתפקתי באומר צא וקדש לי אשה סתם ובא השליח ואמר אחת מבנותיך מקודשת לפלוני מהו. דהא דקי"ל דכל כי האי גוונא הוו קידושין שאינם מסורים לביאה ואסור בכל הבנות וכולם צריכות גט וא"כ אין לך קפידא גדולה מזו דפשיטא שלא עלה בדעתו שיקדש לו אשה שיהא אסור לו לבא עליה ואדעתא דהכי לא עשאו שליח. ועלה בדעתי להביא ראיה לזה דחשיב קפידא ולא הוי קידושין מההוא דכתבו התוס' בפ"ק דקידושין (דף ז') אההיא דאיבעיא לן שתי בנותיך לשני בני בפרוטה מהו בתר נותן ומקבל אזלינן והא איכא ממונא או לא. שכתבו בסוף דבריהם וצ"ל שבירר לאיזה מהם כגון רחל לראובן ולאה לשמעון דאל"כ הוו קידושין שלא נמסרו לביאה ע"כ. וקשיא לי דמאי דוחקייהו דמיירי כשבירר דלעולם דמיירי כשלא בירר ואפ"ה שפיר מיתוקמא בעיית הגמרא דהא קי"ל דקידושין שאינם מסורים לביאה דהוו קידושין והשתא מיבעיא ליה אי בתר נותן ומקבל אזלינן הוו קידושין ושני הבנים אסורים בשתי הבנות ואי בתר דידהו אזלינן אין כאן קידושין כלל וא"כ מאי דוחקייהו דהתוס' לאוקומי בעיית הגמרא כשבירר. אך כפי מ"ש ניחא דהכא מיירי בשליח שהבנים עשו שליח לאביהם שיקדש להם אשה וע"ז כתבו התוס' דע"כ מיירי כשבירר דאי לא הוו קידושין שאינן מסורים לביאה וא"כ פשיטא דאינן מקודשות דאין לך קפידא גדולה מזו שיקדש להם אשה שתהא ביאתה אסורה. שוב ראיתי דכל זה אינו דמ"ש התוס' דמיירי כשבירר הוא משום דאותה בעיא רבא הוא דקמיבעיא ליה ורבא אית ליה בפרק ב' דקידושין (דף נ"א) דקידושין שאינן מסורים לביאה דלא הוו קידושין ומש"ה כתבו דמיירי כשבירר דאם לא בירר מאי קא מיבעיא ליה לרבא הא קידושין שאינם מסורים לביאה אינם קידושין וא"כ הן לו יהי דבתר נותן ומקבל אזלינן אין כאן קידושין משום שאינם מסורים לביאה. ולפ"ז מה שהביא בעל חלקת מחוקק סימן ל"א ס"ק י"ד דברי התוספות שכתבו דמיירי כשבירר ללא צורך כתב כל זה דהתוס' קיימי התם אליבא דרבא דאמר דקידושין שאינם מסורים לביאה לא הוו קידושין ומש"ה כתבו דמיירי כשבירר אבל לדידן דקי"ל כאביי מיירי אף שלא בירר וזה פשוט (* א"ה וכ"כ בספר בית שמואל ס"ק י"ו ואני תמיה ע"ז ממ"ש ר' ירוחם נכ"ב ח"ה דמיירי שפירש כל אחד בפ"ע דאל"כ ה"ל קידושין שלא נמסרו לביאה ואיהו גופיה פסק שם באותו חלק דקידושין שלא נמסרו לביאה הוו קידושין וכן משמע קצת מתשובת הרשב"א סימן אלף רל"ו יע"ש. וא"כ ע"כ לומר דס"ל כפירוש הראשון שכתב הרב המחבר דשליח שאני ודו"ק). ובעיקר הספק שנסתפקנו ראיתי הדבר מפורש הפך מ"ש בפרק ב' דקידושין (דף נ"ב). תני טביומי לזה ה' בנות ולזה ה' בנים ואמר אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני כל אחת ואחת צריכה ה' גיטין וכו'. הרי דגם בממנה שליח אמרינן דקידושין שאינן מסורים לביאה הוו קידושין והדין הוא פלא בעיני וצ"ע. (* א"ה כיוצא בזה הו"מ לאקשויי אהא דתנן בפרק האומר (דף ס"ב) המקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל ומפורש בגמרא כגון דשויתיה לאביה שליח ומשום דלא שביק איניש מצוה דרמיא עליה וכו' ואמאי איצטריך לה"ט תיפוק ליה דהבוגרת לא עשאתו שליח לקבל קידושין שאין מסורים לביאה והטור בסימן ל"ז כתב בשם הרמ"ה דאפילו אמרה ליה מפלוני היא וכל הקטנות והנערות מקודשות מספק יע"ש. וכתב מרן דמילתא דסברא היא ושכ"כ הר"ן ועמ"ש ר' ירוחם נכ"ב ח"ה בשם הר"מ נרבוני ולא הרגיש שום אחד מהם לומר דאין הבוגרת בכלל מטעם דאדעתא דהכי לא עשאתו שליח ובשינוי כל דהו פקע תורת שליחות מהשליח כ"ש בשינוי גדול ועצום כזה דהעיקר חסר. איברא כי יש קצת פנים לחלק דשליח דעלמא שאני דשייך לומר דמשום דשינה דיבורו ולא עשה כאשר צוהו מיקפד קפיד ואומדנא דמוכח טובא דע"מ כן לא עשאו שליח משא"כ בבן או בת דמשוו שליח לאבוהון דאיכא למימר דמחמת כיסופא דידיה סברו וקבילו כל אשר הוא עושה כאילו נעשה ונגמר על ידם שהרי אמרו דעל הסתם לא חציף איניש לשווייה לאבוה שליח ויש סמך לסברא זו בדברי הרמ"ה שהביא הטור סימן ל"ה דמחלק בין אב לאיניש אחרינא יע"ש):
כ״א
אמר לו קדשה לי במקום פלוני וכו'. משנה בפרק האיש מקדש ופירש"י אינה מקודשת דדוקא קא"ל מקום פלוני שיש לי שם אוהבים ואם בא אדם לומר עלי דברים בפניה ימחו בידו ע"כ. וכתב מהריק"ו שורש קע"א וז"ל ומשמע שדרך בני אדם לחוש פן יבאו בני אדם להסיר אשה ולהדיחנה מעל ארוסה דפשיטא דאין לומר פן ידברו עליו לפני הקידושין ויאמרו עליו ויניאו אותה מלהתקדש לו דא"כ אמאי אינה מקודשות היכא דקדשה במקום אחר מאי איכפת ס"ס נתקדשה לו א"ו צ"ל דאע"ג דנתקדשה לו ירא פן יניאו אותה מלהנשא לו כו' יע"ש. והא ודאי לא מכרעא דאפילו נימא דטעמא משום פן ידברו עליו לפני הקידושין ויניאו אותה מלהתקדש לו מ"מ כיון דמשום האי קפידא עביד אפי' דסוף סוף נתקדשה לו הא לההוא מקום לאו שליח שווייה ואיהו מדעתיה קדשה לו ודו"ק:
כ״ב
אע"פ שחזרו בתוך כ"ד כו'. בפי"נ והלכתא תוך כ"ד כדיבור דמי לבר מע"ז וקידושין וכתב הריב"ש סימן רס"ו דהיינו במקדש עצמו שמקדש האשה וחזר בו אבל בעד המעיד חוזר בו תוך כדי דיבור (א"ה עיין בתשובת מהריב"ל ח"א סימן ל"א דס"ד) ועפ"ז ביטל אותם העדיות וכתב וז"ל ומזה הלשון נראה שוידא"ל הנזכר כשאמר זה עדיין לא היה עדותו נגמר לגמרי וכו' שהרי אפשר שבונפי"ל קריגו"ד העיד תיכף לעדותו של וידא"ל תוך כדי דיבור כו' יע"ש באורך. והא דהרב מיקל בקידושין משום ספק הוא לפי שהדיינים האחרונים כתבו ובגו מיליא אלין סיים בגמר סהדותיה וידא"ל וא"כ כדי ליישב דבריהם צ"ל שבונפי"ל העיד תוך כדי דיבור דוידא"ל:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

קרית ספר · הלכות אישות פרק ז׳

א׳
הרי את מקודשת לי על מנת שירצה אבי אינה מקודשת עד שירצה האב שיאמר אין. על מנת שלא ימחה מקודשת עד שימחה. הרי את מקודשת לי על מנת שיש לי כך וכך אם יש עדים שיש לו מקודשת ואם לאו הוי ספק. על מנת שאראך כך וכך אינה מקודשת עד שיראה לה הוא משלו. על מנת שיש לי בית כור עפר אינה מקודשת עד שיהיה ראוי לזריעה דמשמעות אלו הלשונות הם כך.
ו׳
על מנת שאין עליך נדרים ונמצאו עליה אחד משלשה נדרים אינה מקודשת דבהני תלתא קפדי אינשי והוה ליה כאלו התנה בפירוש. ואם אמר על מנת שלא יהא עליך כל נדר אפילו נמצאת שנדרה שלא תאכל חרובים אינה מקודשת שהוא הקפיד יותר משאר האנשים בשאמר כל נדר והות ליה כאלו התנה בפי'. וכן על מנת שאין לה מומין כל המומין הפוסלים בכהנים פוסלים בה ויותר עליהם שמנה מומין דכיון דקפדי אינשי בכל אלו המומין הוו כאלו התנה בפירוש. ואם קדש סתם ונמצאו לה אחד מאלו השלשה נדרים או אחד מהמומין הוי ספק מקודשת דהוי ספק על סתם אדם אי איפשי באשה נדרנית אם לאו. קדשה על מנת שאין עליה נדרים או מומין והיו עליה והלכה אצל חכם והתי' לה מקודשת דחכם עוקר את הנדר מעיקרו שהרי פותח לו ומדכתיב לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו משמע דמעיקרא הוא דנעקר נדרו ודברו. על מנת שאין עליה מומין ונתרפאת אינה מקודשת דעד עכשיו היו עליה נמצא שבשעת הקידושין הטעתו והאיש שהתנה עליו אפילו במומין ונרפאו מקודשת שאין האשה מקפדת על האיש על זאת.
י׳
הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום אם עברו שלשים יום ולא נתן לה אינה מקודשת. הרי את מקודשת לי בזוזים אלו לאחר שלשים יום אף על פי שנתאכלו המעות תוך שלשים מקודשת לאחר שלשים דלאו מלוה נינהו דע"מ שתתקדש בהן נתנן ולהכי כי אכלה דידה אכלה ולכי מטא זימנא מקדש ואם חזר בו הוא או היא תוך שלשים יום אינה מקודשת דאתי דיבור ומבטל דיבור כיון שלא גמרו הקידושין עד שלשים יום. בא שני וקדשה תוך שלשים מקודשת לשני לעולם לפי שעתה לא היתה מקודשת ותפשו בה קדושי שני ונעשה אשת איש ואינם חלים קידושי ראשון לאחר שלשים יום ואם אמר מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלשים מקודשת לשניהם מספק דמספקא לן האי ולאחר שלשים אי תנאה הוי אם לא אחזיר בו תוך שלשים יהא קידושין מעכשיו והרי לא חזר ולא תפסי קידושי שני או דילמא חזרה הוי ממה דאמר מעכשיו וקאמר אינו אומר מעכשיו אלא לאחר שלשים יום ואם כן תפסי קידושי שני תוך שלשים יום וכן קדשה אחר בזה הלשון לימים מועטין ממה שקדשה הראשון צריכה גט מספק מכולן.
י״ג
הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני כלומר שלא תאסר עליו מקודשת מספק דאף על גב דבגט אינו גט אם אמר חוץ מפלוני דבעינן כריתות וליכא אפילו הכי מספקא לן בקידושין אי קנין כל דהו סגי או דילמא כתיב ויצאה והיתה דאיתקש הויה ליציאה. הרי את מקודשת לי על מנת שתהיה מותרת לפלוני מקודשת ואסורה עליו שהתנה בדבר שאי איפשר לקיימו וילפינן מתנאי בני גד וראובן דבעינן איפשר ואי לאו איפשר כי הכא תנאי בטל ומעשה קיים.
י״ד
נתן לאשה שתי פרוטות ואמר תהיו מקודשת לי היום באחת ובאחת לאחר שאגרשיך כשיגרשנה תהיה מקודשת לו פעם שניה מפרוטה שניה דאף על גב דמקדש את אשתו לא חיילי בה קידושין דהרי היא מקודשת ועומדת הכא חיילי כיון דבידו לקדשה עכשיו לאחר זמן אבל היכא דאין בידו עכשיו לקדשה אינה מקודשת דהוי כדבר דלא בא לעולם דאין מקנה משום דלא סמכה דעתיה ואפילו לאחר שאתגייר נמי הוי כדבר שלא בא לעולם דלאו בידו הוא כיון דגר צריך שלשה ישראלים שנזקקין לו להטבילו להודיעו מקצת מצות קלות וחמורות דכתיב ביה משפט אחד יהיה לכם ולגר הגר כאזרח ומשפט לא הוי בפחות משלשה. ואם קדש ליבמה לאחר שיחלץ לה יבם מקודשת הואיל אם קדשה מעכשיו הוי ספק מקודשת כדילפינן לעיל. אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי בזה אם היכר העובר הוי מקודשת דהוי דבר שבא לעולם.
י״ז
האומר לאשה הרי את מקודשת לי במאה דינרין ונתן לה אפילו דינר אחד מקודשת משלקחה אותו דהוי כעל מנת שאתן לך מאתים זוז שמקודשת מעכשיו והיינו במאה דינרים סתם אבל אמר באלו מאה דינרים והתחיל למנות שניהם יכולים לחזור בהן עד דינר האחרון וכן אם היה חסר דינר או נמצא דינר נחשת אינה מקודשת נמצא דינר רע אם יוכל להוציאו על ידי הדחק יחליפנו ואם לאו אינה מקודשת כיון שאמר במאה דינרין אלו ולא היו שלמים כיון שהיו בתוכן של נחושת או רע ולא קיים תנאו.
י״ח
הרי את מקודשת לי בבגדים אלו ששוים חמשים זוז והיו שוין הרי זו מקודשת משעת לקיחה דשוה כסף ככסף דכתיב ישיב גאולתו גבי עבד עברי והוי קרא יתרה דמצי למכתב לפיהן גאולתו לרבות שוה כסף לפדיון וכיון דאיפרוק בשוה כסף מקנה נמי מקני ביה דכתיב גאולתו מכסף מקנתו וילפינן לכסף דכתיב בקידושין מהכא דשוה כסף ככסף ואם אינם שוים אינה מקודשת דהרי אינם שוים מה שאמר ולא נתרצת. איש ואשה שהיו חלוקין על סכום המעות שיקדשנה ואחר כך תבעו זה את זה וקדשו סתם יעשה כדברי מי שנתבע מהאחד שלא נתרצה אלא במה שאמר תחלה.
כ׳
שליח שקדש על תנאי שלא נאמר לו או שנאמר לו לקדש על תנאי וקדשה סתם אינה מקודשת כיון ששינה מדברי משלחו אף על גב דילפינן משלח ושלחה דמשוו שליח בגיטין וקידושין והוי כאיהו גופיה היינו בשלא שנה אבל שנה בדבר דקפדי אינשי כי הא לא. קדשה לי במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת דדוקא קאמר ליה במקום פלוני שיש לו אוהבים ואם בא אדם לומר רע עליו ימחו אבל אמר הרי היא במקום פלוני לא הוי קפידה אלא מראה מקום הוא וכן בשליח האשה.
כ״ב
המקדש את האשה וחזר בו מיד הוא או היא בתוך כדי דבור אין חזרתה כלום והרי היא מקודשת דאין אדם מקדש ומגרש אלא בהסכמה גמורה ומשום הכי לא מהני חזרה אפילו תוך כדי דיבור ולהרמב"ן ז"ל תוך כדי דיבור כדיבור הוי תקנתה דרבנן משום תלמוד הלוקח מקח ופגע בו רבו שיכול ליתן שלום והשוו מדותיהם בכל מילי בר מהני קידושין וגרושין ומגדף וע"ז אבל קידושין על תנאי ובטל התנאי מי שתתנה אותו האיש או האשה אפילו אחר כמה ימים אפילו בינו לבינה מבוטל התנאי והרי היא מקודשת סתם שהרי הם מרוצים בקידושין שקדש ובלא תנאי לפיכך המקדש על תנאי או בעל סתם צריכה גט שמא ביטל התנאי וכן מקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה וחזר ובעל סתם בפני עדים צריכה גט דעל בעילה זו סמך דחזקה אין אדם מישראל עושה בעילתו בעילת זנות וחזקה הוי מדאוריתא כדילפינן לעיל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות אישות פרק ז׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות אישות פרק ז׳

י״ז
הוספות להלכות אישות (העתקה מקונטרס לשו"ע אה"ע) נמצא בהם דינר רע אם יכולה להוציאו על ידי הדחק יחליפנו ואם לאו אינה מקודשת. ונ"ב יחליפנו עי' חדושי המאירי ועי' בהלכות גדולות. בגמרא קדושין דף ח' דינר רע ה"ז מקודשת ויחליף וכן פסק הרמב"ם דאם יכולה להוציא ע"י הדחק ה"ז מקודשת ויחליפנו, ולכאורה צ"ע ממ"נ אם נתקדשה דוקא אדעתא דדינר טוב א"כ יהי' כהתקדשי לי במנה ונתן לה דינר דכ"ז שלא נתן לה את המנה אינה מקודשת, אבל מנא לן החוב עליו להחליפו דאם נתרצית להתקדש בזה א"כ אינו צריך להחליף, ואין לומר דהיא נתקדשה על סמך שהוא מחוייב להחליף כיון שהבטיח לה ומחוייב להחליף לה מטעם ערב כד' הרשב"א גבי חלוץ ע"מ שתתן לך מאתים זוז, דהתם שאני דהחליצה מועלת בעצמה וע"כ נתחייבה לו ע"פ דבורה, אבל הכא אם לא קבלה הדינר עבור עצמה במה נתקדשה, ואין לומר דקבלה הדינר בתורת משכון וקנתה בו שויו ומ"מ נתחייב הוא להחליפו, דיקשה ע"ז כיון דהדינר לא קנתה א"כ מנה אין כאן משכון אין כאן, ואם קנתה את הדינר א"כ למה הוא מחוייב להחליף, ובהכרח נראה לומר דכיון דגבי אונאה קיי"ל קנה ומחזיר אונאה, אף דבאמת גם שם יש להתיישב דמאיזה טעם מחזיר אונאה ממ"נ אם אין הלה רוצה במקח זה עפ"י שומא זו יבטל המקח, אבל שיקנה המקח בשומא אחרת מכפי שנתרצה המוכר או הלוקח זו מנין לנו, וצריך לעיין שם, עכ"פ מצינו שכן הוא דס"ל לחז"ל דזה שאסרה תורה אונאה, אינו שיבטל המקח אלא שיחזיר האונאה משום דאמדו גם דעת המאנה שאינו רוצה בבטול המקח ומרוצה לקיים המקח גם אם נחייבו להחזיר האונאה, א"כ נראה דה"נ בדינר רע כיון דיכולה להוציא ע"י הדחק א"כ דעתה להתקדש גם בעד זה, ואם לא יחליף מרוצית להתקדש גם בזה רק שכיון שהי' שלא בהסכמתה, ע"כ הוא מחוייב להחליף משום אונאה דהא דומיא דהכי גבי אונאה אם הי' בטול מקח אינו מחוייב להחזיר אונאה אלא יבטל המקח, ומ"מ גבי אונאה מחוייב להחזיר, דאלמא משום דבשיעור אונאה אינו רוצה לבטל המקח גם אם לא יחזיר לו, ע"כ המקח אינו בטל רק מ"מ האונאה צריך להחזיר, ולמ"ד אי עביד ל"מ הי' ניחא שפיר משום דכיון דהמקח אינו יכול ליבטל וזה לא הי' רשאי להונות אותו, נמצא דאם נימא דאינו צריך להחזיר האונאה א"כ מהני מעשיו תמיד דהא המקח לא יבטל הקונה דבדיעבד מרוצה גם ע"ז המקח, ומ"מ הזהירה התורה שלא יהנה אותו, ולכן בהכרח אמרינן דאם הונה אותו מחוייב להחזיר האונאה, ויש עוד לעיין בזה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות אישות פרק ז׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות אישות פרק ז׳

א׳
האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת. ועיין בהרב המגיד שדעת רבינו בעל מנת שירצה על מנת שיאמר אין משמע. והקשה בס' פני יהושע דלמה פסק רבינו כרבי שמעון דאיהו סבר הכי בפרק המדיר (כתובות דף ע"ג) ולא כרבנן דסבירא להו התם דעל מנת שירצה היינו שישתוק. וי"ל על פי מ"ש בתשובת הרשב"א סי' תתקי"ט דבהתוספתא דקידושין מוכחת דסברה כרבי שמעון. ועוד יש לי ליתן טעם לפסוק כר"ש מדתניא בריש פרק האשה שנפלו (כתובות דף ע"ט) הרוצה להבריח נכסיה מבעלה כיצד היא עושה כותבת שטר פסים לאחרים וכו' מהיום ולכשארצה. וכתב הר"ן יש כאן הברחה מבעלה שאם בא לזכות תאמר אני רוצה במתנה ונמצאת קיימת למפרע מיום שנכתב השטר ואם יבוא המקבל להחזיק תאמר איני רוצה כך פירש רש"י ז"ל והרמב"ם. וזה על דרך דאמרינן בקדושין דעל מנת שירצה היינו דאמר אין. וכיוצא בזה כתב ג"כ הרה"מ לקמן בפכ"ב:
ח׳
המקדש אשה סתם ונמצא עליה אחד מן המומין הפוסלין בנשים או נמצא עליה אחד משלשה נדרים הרי זו מקודשת מספק. וכתב הרב המגיד בגמרא על משנתינו כנסה סתם תצא שלא בכתובה אמרו כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא והקשו מאי שנא כתובה דלא דאמר אי אפשי באשה נדרנית גיטא נמי לא תיבעי אמר רבה צריכה גט מדבריהם וכן אמר רב חסדא רבא אמר תנא ספוקי מספקא ליה גבי ממונא לקולא וגבי איסורא לחומרא וכו' ופסק רבינו כרבא דהוא בתרא דאמר תנא ספוקי מספקא ליה ע"כ. ולכאורה משמע מדברי הרה"מ דרבינו פסק כרבא דמצריך גט מספק מן התורה דמדאתא לאפלוגי על רבה ורב חסדא דאמרי דצריכה גט מדבריהם משמע דלדידיה צריכה גט מחמת ספק איסורא לחומרא מן התורה. אך לדעת רבינו אין לומר כן לפי שיטתו שכתב בפ"ח דשגגות דספק מקודשת לא נקבע האיסור ואינו חייב באשם תלוי ולדידיה א"צ לחוש לספק זה מן התורה טפי משאר ספיקות שפסק בכמה דוכתי שאינן אלא מדברי סופרים וכן כתב הפר"ח ביו"ד סי' ק"י שכך הוא דעת רבינו. וגם מדברי הרה"מ נראה כן בפרק ג' דין ב' גבי ספק דנתן הוא ואמרה היא שאין החשש בהקדושין אלא מדרבנן. ושם הארכתי בזה וכתבתי דרבא קאי בגמרא אליבא דשמואל ואיהו סבר בפרק חרש (דף קי"ד) כמאן דמחייב אשם תלוי בספק מקודשת ולדידיה הוא דמשני רבא דמחמת ספק צריכה גט מן התורה אבל למאן דלא מחייב אשם תלוי הוא הדין דאינה צריכה גט מן התורה מספק. ואפשר דהרה"מ כאן לא נתכוון לומר דרבינו פסק כרבא במאי דמשוי ליה ספק ומצריך גט מן התורה אלא לענין דהוי ספק ממונא אבל לענין איסורא אין נפק"מ במאי דאמרינן דהוא ספק איסור תורה כיון דמכל מקום אנן צריכין לחוש לספיקו מדרבנן. והוא דחוק. אלא נראה דנהי דלרבינו אין צריך לחוש לספק ולהצריך גט מן התורה רק מדרבנן מכל מקום הולד הוי ספק ממזר מדרבנן וכמ"ש לעיל. והיינו שכתב שפסק כרבא דאילו לרבה ורב חסדא שאמרו צריכה גט מדבריהם לא הוצרכו רק לכתחילה ולא לעשותו ממזר. ועל כרחך צריך לומר כן דבהא הוא דפליג רבא על רבה ורב חסדא לדעת הפוסקים דבספק קידושין אוקמינן אחזקת פנויה ולדידהו לכו"ע אין לחוש מן התורה בספק קידושין אם נתקדשה לאחר וכמו שנתבאר בארוכה לעיל בפ"ג בס"ד:
ט״ז
האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי בזה וכו' אם היתה מעוברת והוכר העובר הרי זו מקודשת. והקשה הלח"מ דבהלכות מכירה כתב המזכה לעובר לא קנה והו"ל לומר שם דאם הוכר העובר קנה. וכן הקשה המעדני יו"ט בפ"ט דב"ב והניח בצ"ע, והאחרונים באה"ע סו"ס מ'. ובס' קצות החושן בחו"מ סי' ר"ט מחלק בין זכיה לעובר ובין מוכר עובר ומשמע מדבריו דלרבינו גם מוכר עובר בהמה לחבירו קנה כשהוכר העובר לדעת רבינו. והנה אישתמיט לכולהו דברי רבינו בפירוש המשנה בפרק האומר וז"ל מה שנתחזק אצלי שצריך שיקדש אותה אחר שנולדה לפי שמן העקרים שבידינו אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם. ואמנם אמרנו דבריו קיימין להחמיר שהיא נעשית כאשת איש ע"כ. הרי מבואר דמוכר עובר בעלמא לא קנה רק גבי קדושין להחמיר אמרינן דבריו קיימין וגם זה אינו אלא בשהוכר העובר כמ"ש כאן. ואע"ג דכתב כאן בסתם דמקודשת סמך אמה שכתב דצריך לחזור ולקדשה אחר שתיולד ומזה מוכח דאינה מקודשת גמורה. ועוד סמך עצמו רבינו על מ"ש לעיל בפרק ג' דין י"א דמקבל האב קידושי בתו מיום שתולד עד שתבגור ואי איתא דמשהוכר העובר גם כן מקודשת מן הדין אמאי כתב שם משתולד אלא שמע מינה דלא הוו קדושין מדינא עד שתיולד ומה שכתב כאן הוא משום חומרא דקידושין וכמ"ש בפירוש המשנה. וא"כ מוכח דבעלמא אף אם הוכר העובר לא קנה: ולפי מה שפירשתי בדעת רבינו אתי שפיר מה שהקשה בעל פני משה על דברי רבינו כאן מהא דאיתא בירושלמי תני ר' חייא בת יומא מתקדשת בכסף אמר ר' מנא מתניתין אמרה כן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקיבה הרי היא מקודשת לא אמר כלום מפני שאינה בעולם הא אם היתה בעולם הרי היא מקודשת. ומשמע דדוקא בת יומא מתקדשת ולא משהוכרה בעיבור. ואישתמיטתיה דרבינו גופיה כתב להך דירושלמי בפ"ג. ולפי דבריו יהיו דברי רבינו סותרים זה את זה. אך הא דירושלמי איירי לעניין קדושין מן הדין ובכאן איירי מצד החומרא כמ"ש. [ויש להוכיח דעל כרחך ר' חייא דירושלמי ג"כ אין רצונו לומר דהעובר אינה מקודשת כלל דהא סבירא ליה דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדאיתא יבמות (דף צ"ג) אלא אשמועינן דכשהיא בת יומא הוי ודאי לכו"ע: ומה שקשה על דברי רבינו והטור חו"מ שסוברים דעובר בהמה חשיב דבר שלא בא לעולם ואמאי תנן בתמורה מה שבמעיה עולה וכו'. ואין לומר דקדושת הגוף דמזבח אלים דהא לבר פדא מוקמינן בקדושת דמים. וראיתי שכן הקשה בס' שער המלך הלכות נדרים וגם בספר קצוה"ח סי' הנזכר הקשה כן להטור. ובס' הפלאה בכתובות (דף י"א) כתב דהא דאמר גבי עובר דהוי דבר שלא בא לעולם היינו לעניין קדושת הגוף שאינו ראוי עד שבא לעולם אבל לעניין מכירה וקדושת דמים כיון דחזי לאכילה במעי אמו בר דמים הוא משום הכי שייך בו מכירה וקדושת דמים עכ"ד. והניח שם בצע"ג מ"ש תרומת הדשן דאי אפשר למכור העובר עצמו דא"כ תקשה דאמאי חל עליו קדושת דמים לבר פדא. ועוד קשה לי לפי דבריו דקדושת הגוף לא מהני בעובר משום דאינו ראוי עד שבא לעולם דא"כ מחוסר זמן קודם שמונה ימים נמי אינו ראוי לקרבן ואמאי קדוש א"ו דקדושת הגוף אלים כמו שנתבאר לעיל וא"כ עובר נמי. אך הא דבר פדא קשה אלא יש ליישב כמ"ש בהלכות מכירה ושם יתבאר בעזה"י]:
כ׳
[העושה שליח לקדש לו אשה והלך השליח וקדשה על תנאי אינה מקודשת. עי' במשנה למלך שהביא ראיה שאם מינה שליח לקדש לו אשה סתם והלך וקידש קדושין שאין מסורין לאישות לא הוי שינוי בשליחות ומקודשת. ועיין מה שהשיב עליו הבעל מגיה. ולי נראה להביא ראיה שאין עליה תשובה מדברי הטור אה"ע סי' מ"א שכתב גבי המקדש אשה ובתה או ב' אחיות וז"ל ואם לא קידש אלא אחת ולא פירש איזו וכו' או שאחת עשתה שליח לחברתה לקבל קידושיה ונתן בידה ואמר לה אחת מכם תהיה מקודשת לי הוו קידושין ואסור בשתיהן וכו' ונותן גט לשתיהן ע"כ וכהאי גוונא כתב השו"ע שם. והרי התם עשתה אחת שליח לחברתה לקבל קידושיה סתם והיא קיבלה קידושין שאין מסורין ואפילו הכי שתיהן צריכות גט שמע מינה דלא אמרינן דהוי שנוי בשליחות. דאל"כ הוה לן למימר דאינה מקודשת כלל ואינה צריכה גט אותה שעשתה שליח]:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

לב שלם · הלכות אישות פרק ז׳

א׳
האומר לאשה הרי את וכו'. מחנה אפרים בחידושים ד' ה' ע"א ולשון הרב המגיד שם וז"ל כתב הרמב"ם ז"ל האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירצה אבי רצה האב מקודשת וכו'. והראב"ד ז"ל השיג עליו יעו"ש. נ"ב עיין בפרק המדיר גבי ההיא דפריך מההיא דהריני בועליך וכו' דיש ראיה לסברת רבינו. כתב הרב המגיד בסוף לשונו והאומר על מנת שלא ימחה הרי התנאי בשב ואל תעשה וכל זמן שנעשה המעשה נתבטל והרי זה כאומר לאשה הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין שהכונה שלא תשתי יין אפי' פעם אחת לעולם ע"כ. נ"ב עיין במהריב"ל ח"א דף קמ"ה דנראה דלא זכר מזה.
ד׳
הרי את מקודשת לי בזה וכו' לקח המעות בהלואה וכו' אינה מקודשת וכו'. כתב מוהריק"ש באה"ע סימן כ"ח וז"ל הרמב"ם כתב אפי' בהלואה וצ"ע כי לא נזכר בגמרא כי אם עסקא ואולי יש ט"ס בדברי הרמב"ם. אי נמי כוונת הרמב"ם שמעות ההלואה הן בעין ועדין לא הוציאם לא כשהוציאם ויש לו אחרים תחתם שאז ודאי דידיה מיקרו עכ"ל. ואני תמה על הרב בתירוצו הראשון דט"ס הוא דזה אי אפשר שהרי כתב כן רבינו בפי' המשניות עי"ש. ודוחק לומר שנפל הטעות בב' מקומות ועוד דהמעיין שם בדבריו יראה דאי אפשר להיות ט"ס.
י׳
האומר לאשה הרי את מקודשת לי בזה וכו'. כתב הרב המגיד בד"ה הרי את מקודשת לי בזוזים אלו וכו' אבל בקדושי שטר וכו'. מהו ודאי אם יש בנייר שוה פרוטה הרי היא מקודשת וכו' עכ"ל. וצ"ע דלפי זה הו"ל להיות מקודשת ספק משום שוה פרוטה במדי אע"ג דאין שוה פרוטה בכאן. בני דוד פאלקון דף י"ג ע"א.
כ״ג
המקדש על תנאי וכו' אע"פ שבטלו וכו'. ולשון הרב המגיד מגילת ספר דעשין דף ל"ד ע"ב. אע"פ שלא נתקיים התנאי וכו'. נ"ב היינו דוקא כשבעל שלא בפני עדים דשמא אינו רוצה למחול תנאו כדי שלא יהא לה כתובה וסבור שיתקיים התנאי אבל כל שבעל בפני עדים אמרינן נהי דאינו מוחל תנאו אבל עכשיו בועל לשם קידושין כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות. מחנה אפרים בחידושיו דף ה' ע"א המקדש על תנאי וחזר וכו'. וכן המקדש בפחות משוה פרוטה וכו'. יד אהרן אה"ע ח"ב סימן ל"ח בהגהות הטור אות מ"ט דף מ"ו ע"ד ומ"ז ומ"ח.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות אישות ז׳, מתוך הלכות אישות שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות אישותכל הרמב״ם