רמב״ם - הלכות אישות · פרק ו׳

ספר נשים · 18 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות אישות · פרק ו׳

הלכה א׳

הַמְקַדֵשׁ עַל תְּנַאי אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת בֵּין שֶׁיִּהְיֶה הַתְּנַאי מִן הָאִישׁ בֵּין שֶׁיִּהְיֶה מִן הָאִשָּׁה. וְכָל תְּנַאי שֶׁבָּעוֹלָם בֵּין בְּקִדּוּשִׁין בֵּין בְּגֵּרוּשִׁין בֵּין בְּמִקָּח בֵּין בְּמִמְכָּר בֵּין בִּשְׁאָר דִּינֵי מָמוֹן צָרִיךְ לִהְיוֹת בִּתְנָאֵי אַרְבָּעָה דְּבָרִים:

הלכה ב׳

וְאֵלּוּ הֵן הַד' דְּבָרִים שֶׁל כָּל תְּנַאי. שֶׁיִּהְיֶה כָּפוּל. וְשֶׁיִּהְיֶה הֵן שֶׁלּוֹ קוֹדֵם לַלָּאו. וְשֶׁיִּהְיֶה הַתְּנַאי קוֹדֵם לַמַּעֲשֶׂה. וְשֶׁיִּהְיֶה הַתְּנַאי דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ. וְאִם חָסֵר הַתְּנַאי אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הַתְּנַאי בָּטֵל וּכְאִלּוּ אֵין שָׁם תְּנַאי כְּלָל אֶלָּא תִּהְיֶה זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת אוֹ מְגֹרֶשֶׁת מִיָּד וְיִתְקַיֵּם הַמִּקָּח אוֹ הַמַּתָּנָה מִיָּד וּכְאִלּוּ לֹא הִתְנָה כְּלָל הוֹאִיל וְחָסֵר הַתְּנַאי אֶחָד מִן הָאַרְבָּעָה:

הלכה ג׳

כֵּיצַד. הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה אִם תִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה וְאִם לֹא תִּתְּנִי לִי לֹא תִּהְיִי מְקֻדֶּשֶׁת וְאַחַר שֶׁהִתְנָה תְּנַאי זֶה נָתַן לָהּ הַדִּינָר. הֲרֵי הַתְּנַאי קַיָּם וַהֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת עַל תְּנַאי. וְאִם נָתְנָה לוֹ מָאתַיִם זוּז תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם לֹא נָתְנָה לוֹ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

הלכה ד׳

אֲבָל אִם אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה וְנָתַן הַדִּינָר בְּיָדָהּ וְהִשְׁלִים הַתְּנַאי וְאָמַר אִם תִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז תִּהְיִי מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם לֹא תִּתְּנִי לִי לֹא תִּהְיִי מְקֻדֶּשֶׁת הֲרֵי הַתְּנַאי בָּטֵל מִפְּנֵי שֶׁהִקְדִּים הַמַּעֲשֶׂה וְנָתַן בְּיָדָהּ וְאַחַר כָּךְ הִתְנָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַכּל בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִיָּד וְאֵינָהּ צְרִיכָה לִתֵּן לוֹ כְּלוּם:

הלכה ה׳

וְכֵן אִם אָמַר לָהּ אִם תִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה וְאַחַר כָּךְ נָתַן הַדִּינָר בְּיָדָהּ הֲרֵי הַתְּנַאי בָּטֵל מִפְּנֵי שֶׁלֹּא כָּפַל תְּנָאוֹ. שֶׁהֲרֵי לֹא אָמַר לָהּ וְאִם לֹא תִּתְּנִי לֹא תִּהְיִי מְקֻדֶּשֶׁת וַהֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִיָּד וְאֵינָהּ צְרִיכָה לִתֵּן לוֹ כְּלוּם:

הלכה ו׳

וְכֵן אִם אָמַר לָהּ אִם לֹא תִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז לֹא תִּהְיִי מְקֻדֶּשֶׁת לִי וְאִם תִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה וְאַחַר כָּךְ נָתַן הַדִּינָר בְּיָדָהּ הֲרֵי הַתְּנַאי בָּטֵל לְפִי שֶׁהִקְדִּים לָאו לְהֵן וַהֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִיָּד וְאֵינָהּ צְרִיכָה לִתֵּן לוֹ כְּלוּם:

הלכה ז׳

וְכֵן אִם אָמַר לָהּ אִם תַּעֲלִי לָרָקִיעַ אוֹ תֵּרְדִי לַתְּהוֹם הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה וְאִם לֹא תַּעֲלִי לָרָקִיעַ וְלֹא תֵּרְדִי לַתְּהוֹם לֹא תִּהְיִי מְקֻדֶּשֶׁת וְאַחַר כָּךְ נָתַן הַדִּינָר בְּיָדָהּ הֲרֵי הַתְּנַאי בָּטֵל וַהֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת מִיָּד שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ לְקַיֵּם תְּנַאי זֶה וְאֵין זֶה אֶלָּא כְּמַפְלִיגָהּ בִּדְבָרִים דֶּרֶךְ שְׂחוֹק וְהִתּוּל:

הלכה ח׳

הֲרֵי שֶׁהִתְנָה בְּדָבָר שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתוֹ אֶלָּא שֶׁהַתּוֹרָה אָסְרָה אוֹתוֹ כְּגוֹן שֶׁאָמַר לְאִשָּׁה אִם תֹּאכְלִי חֵלֶב וְדָם הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה וְאִם לֹא תֹּאכְלִי לֹא תִּהְיִי מְקֻדֶּשֶׁת. אִם תֹּאכְלִי בְּשַׂר חֲזִיר הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ וְאִם לֹא תֹּאכְלִי לֹא יְהֵא גֵּט. וְאַחַר שֶׁהִתְנָה נָתַן הַדִּינָר אוֹ הַגֵּט בְּיָדָהּ הֲרֵי הַתְּנַאי קַיָּם. וְאִם עָבְרָה וְאָכְלָה תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת אוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם לֹא אָכְלָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. וְאֵין אוֹמְרִים בָּזֶה הֲרֵי הִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה שֶׁהֲרֵי בְּיָדָהּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל וְשֶׁלֹּא תִּתְקַדֵּשׁ וְלֹא תִּתְגָּרֵשׁ:

הלכה ט׳

וּבַמֶּה אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה תְּנָאוֹ בָּטֵל חוּץ מִדָּבָר שֶׁבְּמָמוֹן שֶׁתְּנָאוֹ קַיָּם. כְּגוֹן שֶׁקִּדֵּשׁ אוֹ גֵּרֵשׁ אוֹ נָתַן אוֹ מָכַר עַל תְּנַאי שֶׁהוּא רוֹצֶה בִּתְנָאוֹ שֶׁיְּזַכֶּה עַצְמוֹ בְּדָבָר שֶׁלֹּא זִכְּתָה לוֹ תּוֹרָה וּמָנְעָה מִמֶּנּוּ אוֹ יִפְטֹר עַצְמוֹ בִּתְנָאוֹ מִדָּבָר שֶׁחִיְּבָה אוֹתוֹ בּוֹ הַתּוֹרָה שֶׁאוֹמְרִין לוֹ תְּנָאֲךָ בָּטֵל וּכְבָר נִתְקַיְּמוּ מַעֲשֶׂיךָ וְאֵין אַתָּה נִפְטָר מִדָּבָר שֶׁחִיְּבָה אוֹתְךָ בּוֹ הַתּוֹרָה וְלֹא תִּזְכֶּה בְּדָבָר שֶׁמָּנְעָה אוֹתְךָ מִמֶּנּוּ:

הלכה י׳

כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁקִּדֵּשׁ אִשָּׁה עַל תְּנַאי שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה. שֶׁאוֹמְרִין לוֹ בִּכְסוּת וּשְׁאֵר שֶׁהוּא תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן תְּנָאֲךָ קַיָּם אֲבָל בְּעוֹנָה תְּנָאֲךָ בָּטֵל שֶׁהַתּוֹרָה חִיְּבָה אוֹתְךָ בְּעוֹנָה וַהֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְאַתָּה חַיָּב בְּעוֹנָתָהּ וְאֵין בְּיָדְךָ לִפְטֹר עַצְמְךָ בִּתְנָאֲךָ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן הַמְקַדֵּשׁ יְפַת תֹּאַר עַל תְּנַאי שֶׁיִּתְעַמֵּר בָּהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְאֵין לוֹ לְהִתְעַמֵּר בָּהּ שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה מָנְעָה אוֹתוֹ מִלְּהִשְׁתַּעְבֵּד בָּהּ אַחַר שֶׁנִּבְעֲלָה. וְלֹא מִפְּנֵי תְּנָאוֹ יִזְכֶּה בְּדָבָר שֶׁמָּנְעָה אוֹתוֹ תּוֹרָה אֶלָּא תְּנָאוֹ בָּטֵל וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה י״א

הִתְנָה עַל הָאִשָּׁה בִּשְׁעַת קִדּוּשִׁין אוֹ בִּשְׁעַת גֵּרוּשִׁין שֶׁתִּבָּעֵל לְאָבִיהָ וּלְאָחִיהָ אוֹ לִבְנָהּ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁהִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁתַּעֲלֶה לָרָקִיעַ אוֹ שֶׁתֵּרֵד לַתְּהוֹם וּתְנָאוֹ בָּטֵל שֶׁאֵין בְּיָדָהּ שֶׁיַּעַבְרוּ אֲחֵרִים וְיָבֹאוּ עַל הָעֶרְוָה וְנִמְצָא שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ בְּיָדָהּ לְקַיְּמוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה י״ב

אֲבָל אִם הִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁיִּתֵּן לִי פְּלוֹנִי חֲצֵרוֹ אוֹ שֶׁיַּשִּׂיא בִּתּוֹ לִבְנִי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה תְּנָאוֹ קַיָּם שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר בְּיָדָהּ לְקַיְּמוֹ וְתִתֵּן לִפְלוֹנִי מָמוֹן רַב עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ חֲצֵרוֹ וְעַד שֶׁיַּשִּׂיא בִּתּוֹ לִבְנוֹ שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן עֲבֵרָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה י״ג

שִׂים כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁל תְּנָאִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ תָּמִיד. וְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי כָּךְ וְכָךְ אוֹ הַנּוֹתֵן גֵּט עַל תְּנַאי כָּךְ וְכָךְ אוֹ הַמּוֹכֵר אוֹ הַנּוֹתֵן עַל תְּנַאי תֵּדַע שֶׁהַתְּנַאי יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה דְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁבֵּאַרְנוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא נִהְיֶה צְרִיכִין לְפָרֵשׁ אוֹתָן בְּכָל מָקוֹם. וְאִם חָסֵר אֶחָד מֵהֶן אֵין כָּאן תְּנַאי:

הלכה י״ד

יֵשׁ מִקְצָת גְּאוֹנִים אַחֲרוֹנִים שֶׁאָמְרוּ שֶׁאֵין צָרִיךְ אָדָם לִכְפּל תְּנָאוֹ אֶלָּא בְּגִטִּין וְקִדּוּשִׁין בִּלְבַד אֲבָל בְּדִינֵי מָמוֹן אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפּל. וְאֵין רָאוּי לִסְמֹךְ עַל דָּבָר זֶה שֶׁכְּפִילַת הַתְּנַאי עִם שְׁאָר הָאַרְבָּעָה דְּבָרִים מִתְּנַאי בְּנֵי גָּד וּבְנֵי רְאוּבֵן לָמְדוּ אוֹתָן חֲכָמִים (במדבר לב כט) "אִם יַעַבְרוּ בְּנֵי גָּד" וְגוֹ' (במדבר לב ל) "וְאִם לֹא יַעַבְרוּ" וּתְנַאי זֶה לֹא הָיָה לֹא בְּגִטִּין וְלֹא בְּקִדּוּשִׁין. וְכָזֶה הוֹרוּ גְּדוֹלֵי הַגְּאוֹנִים הָרִאשׁוֹנִים וְכֵן רָאוּי לַעֲשׂוֹת:

הלכה ט״ו

הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת מִשָּׁעָה שֶׁנִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי לֹא מִשָּׁעָה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה. כֵּיצַד. הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה אִם אֶתֵּן לִיךְ מָאתַיִם זוּז בְּשָׁנָה זוֹ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה וְאִם לֹא אֶתֵּן לִיךְ לֹא תִּהְיִי מְקֻדֶּשֶׁת וְנָתַן הַדִּינָר לְיָדָהּ בְּנִיסָן וְנָתַן לָהּ הַמָּאתַיִם זוּז שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ בֶּאֱלוּל הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מֵאֱלוּל. לְפִיכָךְ אִם קִדְּשָׁהּ אַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי שֶׁל רִאשׁוֹן הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי. וְכֵן הַדִּין בְּגִטִּין וּבְמָמוֹנוֹת בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי הוּא שֶׁיִּהְיֶה גֵּט אוֹ יִתְקַיֵּם הַמִּקָּח אוֹ הַמַּתָּנָה:

הלכה ט״ז

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה שָׁם תְּנַאי וְלֹא אָמַר מֵעַכְשָׁו. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁו בְּדִינָר זֶה אִם אֶתֵּן לִיךְ מָאתַיִם זוּז וּלְאַחַר זְמַן נָתַן לָהּ מָאתַיִם זוּז הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לְמַפְרֵעַ מִשְּׁעַת הַקִּדּוּשִׁין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה תְּנָאוֹ אֶלָּא לְאַחַר זְמַן מְרֻבֶּה. לְפִיכָךְ אִם קִדְּשָׁהּ הַשֵּׁנִי קֹדֶם שֶׁיַּעֲשֶׂה הַתְּנַאי אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן הַדִּין בְּגִטִּין וּבְמָמוֹן:

הלכה י״ז

כָּל הָאוֹמֵר מֵעַכְשָׁו לֹא יִצְטָרֵךְ לִכְפּל תְּנָאוֹ וְלֹא לְהַקְדִּים הַתְּנַאי עַל הַמַּעֲשֶׂה אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁהִקְדִּים הַמַּעֲשֶׂה תְּנָאוֹ קַיָּם. אֲבָל צָרִיךְ לְהַתְנוֹת בְּדָבָר שֶׁאֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ. וְאִם הִתְנָה בְּדָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ הֲרֵי זֶה כְּמַפְלִיג בִּדְבָרִים וְאֵין שָׁם תְּנַאי. וְכָל הָאוֹמֵר עַל מְנָת כְּאוֹמֵר מֵעַכְשָׁו וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפּל הַתְּנַאי וְלֹא לְהַקְדִּימוֹ לַמַּעֲשֶׂה:

הלכה י״ח

כֵּיצַד. הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז. הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז. הֲרֵי חָצֵר זוֹ נְתוּנָה לִיךְ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז. הֲרֵי תְּנָאוֹ קַיָּם וְנִתְקַדְּשָׁה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה וְזָכְתָה זוֹ בֶּחָצֵר וְהֵם יִתְּנוּ הַמָּאתַיִם זוּז. וְאִם לֹא נָתְנוּ לֹא תִּהְיֶה זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְלֹא מְגֹרֶשֶׁת וְלֹא תִּזְכֶּה זוֹ בֶּחָצֵר. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּפַל תְּנָאוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהִקְדִּים הַמַּעֲשֶׂה לַתְּנַאי וְנָתַן הַקִּדּוּשִׁין אוֹ הַגֵּט בְּיָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה זוֹ בֶּחָצֵר וְאַחַר כָּךְ הִשְׁלִים תְּנָאוֹ. שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי תִּזְכֶּה זוֹ בֶּחָצֵר וְתִתְקַדֵּשׁ זוֹ וְתִתְגָּרֵשׁ מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה שֶׁבָּהּ נַעֲשָׂה הַמַּעֲשֶׂה כְּאִלּוּ לֹא הָיָה שָׁם תְּנַאי כְּלָל:

בני אהובה · הלכות אישות פרק ו׳

בני אהובה על הלכות אישות פרק ו׳ ארוך במיוחד (8 קטעים, 47,002 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת בני אהובה על הלכות אישות פרק ו׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות אישות פרק ו׳

ב׳

(א-ב) המקדש על תנאי כו' מקודשת. כתב הרב המגיד ויש מי שהקשה על רבינו למה לא מנה גם תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר כההיא סוגיא דפרק מי שאחזו (גיטין דף ע"ה) וכו' וי״ל דההיא סוגיא כו'. באמת תירוץ זה אינו מספיק דמהיכן ראה רבינו דרב אשי פליג ארב אדא בענין דינא דתנאי ומעשה בדבר אחד ומה גם דרב אדא נקיט ליה בדרך פשיטות שהקשה לרבא ואמר טעמא משום דמעשה קודם לתנאי וכו' דנראה לו הדבר פשוט דלהא מילתא גמרינן נמי מתנאי בני גד וכו' ואם כן אמאי נאמר דרב אשי פליג לענין הדין. לכך היה נראה לי דטעמו של רבינו כדכתב הרא״ש בסוף פרק יש נוחלין וז״ל אמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי וכו' ואע״ג דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד רבא לטעמיה דפליג בפרק מי שאחזו על רב אדא בר אהבה וסבר רבא דתנאי ומעשה בדבר אחד הוי שפיר תנאי ע״כ. ולכך רבינו פסק כי הך מימרא דרבא דאתרוג דהוזכרה בהרבה מקומות בגמרא בדרך סתם כנראה שהיא הלכה. ועדיין אין כל זה מספיק דלדעת רבינו דסבר דבמעכשיו אין צריך בדקדוקין של כל התנאים דהן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה וכו' אם כן הך מימרא דאתרוג לא פליג על הא דרב אדא דנימא דבאתרוג מהני משום דאמר על מנת וכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ולא איכפת לן במעכשיו שיהא התנאי קודם למעשה ולכך הובאה בגמרא בהך הלכה ואם כן אין לו טעם לדחות הא דרב אדא מחמת הא דאתרוג אלא שי״ל דסובר רבינו דהא דאהני מעכשיו היינו היכא דאיכות התנאי שייך ביה אלא שלא הוציאו בלשון נאות או שהקדים המעשה לו אז מועיל מעכשיו כאילו הוציאו בלשון הראוי והנאות ולא הקדים המעשה ומהטעם שכתב רבינו לקמן בסוף הפרק אבל בתנאי דלא מהני משום איכות התנאי כמו תנאי ומעשה בדבר אחד ר״ל דהוי טעמא משום גריעות התנאי ולא גרם דבר האמירה או קדימתו המעשה אז אפילו במעכשיו לא מהני והוי כמו דבר שאי אפשר לקיימו דאפילו במעכשיו לא מהני ואם כן כיון דהא דאתרוג קאמר דמהני משמע דסבירא ליה בכל דוכתא דלא בעינן תנאי ומעשה בדבר אחד דאי לא לא הוה מהני מעכשיו לענין זה כדפרישית אבל הר״ן ז״ל לא כתב כן בפרק מי שאחזו גבי ת״ר ה״ז גיטך וכו' ע״ש. עוד כתב ה״ה עוד הקשו עליו למה לא כתב שאין תנאי בדבר שא״א לקיימו וכו' ובכאן לא (כתב גירסת) [נהירא] להרב בעל כ״מ בזה התירוץ ה״ה ואמר דודאי אי רבינו הוה ס״ל הוה מני ליה בהדי אלו הד' תנאים אלא שרבינו פוסק כמ״ד בפרק המדיר (כתובות דף ע"ד) המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט כדכתב בסוף פ״ז ולדידיה הוי טעמא דחליצה באומר חלוץ ע״מ שאתן לך מאתים זוז משום דכיון דעבד מעשה אחולי אחליה דלא הוצרכו לתרץ בגמרא דטעמא דחליצה הוי משום דא״א לקיים ע״י שליח אלא למ״ד דהמקדש ע״ת ובעל אינה צריכה הימנו גט אבל אנן דלא קי״ל כוותיה לא סבירא לן האי וא״כ טעמו של רבינו בפ״ד מהלכות חליצה ויבום לא הוי כדכתב ה״ה דא״א לקיימו ע״י שליח אלא משום דאחולי אחליה זו היא כוונתו ז״ל עם שהוא האריך יותר. ולכאורה היה נ״ל סעד לסברא זו מההיא דמסקינן בגמרא בפ״ג (דף נ"ג) אמר רבינא דכ״ע יש תנאי בחליצה ויש תימה אי הך מילתא דא״א לקיימו ע״י שליח הוא הכי מוסכם איך פליג רבינא עליה וכמו שהקשו התוספות בפרק המדיר (כתובות דף ע"ד) וזה היה נראה שהכריחו לרבינו לומר דמ״ד המקדש ע״ת ובעל צריכה הימנו גט הוי טעמא משום דאחולי אחליה ולדידיה יש חשש בחליצה כלומר דהיכא דעשה התנאי בגמר החליצה דלא שייך הטעם אחולי אחליה ודאי דמהני תנאי וכמ״ש שם התוספות בפרק המדיר שהקשו למקשה דסבר הטעם משום דאחולי אחליה וכי ס״ד שלא יועיל שום תנאי לבטל שום מכר וקנין ותירצו דס״ד שצריך להזכיר התנאי בשעת גמר הקנין או המכר א״כ משמע דהיכא דהוי בשעת הגמר לא שייך לומר אחליה ובכה״ג משכחת לה יש תנאי בחליצה ואתי רבינא בפרק רבן גמליאל כהלכתא דקי״ל דצריכה הימנו גט. ומ״מ אין כל זה נראה בעיני. חדא דאם כן לדעת רבינו אין שום תנאי מועיל לא בשום מכר ולא בשום קנין אלא כשאמר בשעת גמר הקנין וזה לא הוזכר בדברי רבינו לא בהלכות מכירה ולא בשום מקום מהלכות קנין. וע״ק דהמקדש ע״ת ובעל הטעם שצריכה הימנו גט (או בהפך) [הוא מספק] שמא מחל התנאי וכמ״ש רבינו בסוף פ״ז וכן ביאר דבריו שם ה״ה והובאו בדברי כ״מ וא״כ כיון דבקידושין מקודשת מספק בחליצה אמאי אמרינן דודאי מחל נימא שמא מחל ותהא ספק חליצה כמו בקידושין דכיון דכקידושין מדמית לה ליהוי כקידושין אלא ודאי דלאו טעמא משום אחולי ודברי ה״ה בתירוץ הקושיא עיקר:

ד׳

אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי וכו'. מלשון רבינו שכתב אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה וכו' משמע דאפילו שהקדים המעשה לתנאי באמירה לאו כלום הוא דטעמא דפסול משום דנתן הדינר הא לא נתן אע״פ שאמר תחלה הרי את מקודשת לי וכו' מהני ומ״מ איכא למשדי בהא נרגא ולומר דהיינו טעמא דהיכא דלא נתן מהני משום דאח״כ אמר אם תתני לי מאתים זוז תהיי מקודשת שחזר להזכיר התנאי קודם המעשה אעפ״י שבתחלה הזכיר המעשה תחלה הרי בסוף התנאי הזכירו לבסוף אבל כשלא הזכיר המעשה בסוף כלל אלא בתחלה לא הוו קידושין ולכך כשכתב כיצד הזכיר התנאי תחלה. ואע״פ שאין זה נכון מ״מ כתב ה״ה שזה הדין לא הזכיר רבינו בביאור משום דאיכא למשדי הך נרגא כדפרישית ומ״מ כתב שודאי דעתו של רבינו דאפילו דהקדימו באמירה מהני. עוד כתב ה״ה ולשון המשניות והגמרא בכמה מקומות אינו מדוקדק כו'. וקשה דלדעת רבינו נמי (דאם) ההיא דהרי זה גיטך אם לא באתי אינו מדוקדק שלא הזכיר שם במשנה כפל התנאי ונראה דלא דמי דלרבינו חזר וכפל ולא הזכירו דסמך על מה שאמר במקומות אחרים דצריך כפל אבל לדעת המפרשים קשה דהזכיר הדבר בהפך מה שהוא שהזכיר המעשה קודם ואינו דומה חסרון הענין כמו לומר הדבר בהפך דבחסרון אית לן לומר סמך על מקום אחר משא״כ בדבר הנאמר בהפך. ובהך פירוש דפירש לרבינו בתנאי קודם למעשה איכא לאקשויי מההיא סוגיא דפרק מי שאחזו (גיטין דף ע"ה) בתרתי חדא דשם אמר מתקיף לה רבא טעמא דלא כפליה לתנאיה הא כפליה [לתנאיה לא הוי גיטא] מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן להו מתנאי בני גד ובני ראובן מה התם תנאי קודם למעשה [אף כל תנאי קודם למעשה] לאפוקי הכא דמעשה קודם לתנאי. וקשה דהיכן ראה רבא בברייתא דמעשה קודם לתנאי לפירוש רבינו שאע״פ דמעשה קודם ר״ל ענין המעשה הא בברייתא לא אמרו אלא שאמר התנאי אבל לעולם שעשה המעשה אח״כ מ״מ לשאר המפרשים הרי אמרו שם מעשה קודם לתנאי שהרי הזכירו הרי זה גיטך שהוא המעשה קודם וכ״ת נימא דמתני' הזכיר המעשה קודם שלא בדקדוק כההיא מתני' דה״ז גיטך אם לא באתי דההיא שלא בדקדוק לדעתם לזה י״ל דרבא פריך על אביי דאומר דברייתא הוי בדקדוק ומה שלא הזכיר כפילת התנאי משום דמשמע ליה מתני' בדיוקא היא וא״כ הא הוי מעשה קודם לתנאי דאי אמרת לאו בדיוקא אפילו כענין הכפל נמי לאו דוקא כההיא דה״ז גיטך דלאו דוקא לענין הכפל אלא ודאי דהוי דוקא ולהכי פריך אבל לרבינו קשה כדפרישית. וע״ק מה שהקשו שם (ע"ב) גבי אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי לא יהא גט וכו' ולימא לא יהא גט אם לא מתי בעינן תנאי קודם למעשה והא לפירוש רבינו כל זמן שאינו נותנו לה תנאי קודם למעשה מיקרי וקושיא זו הקשה הר״ן בפרק האומר. ונראה לתרץ לזה דגמרא תריץ מקמי הכי דלא אמר אם מתי יהא גט משום דלא מקדים איניש פורענותא כו' כלומר להזכיר המיתה קודם וחזרו והקשו א״כ לימא לא יהא גט אם לא מתי כלומר אפילו להזכיר המיתה בדרך שלילה לא היה לו להזכיר אלא לומר לא יהא גט וכו' ותירץ בעינן תנאי קודם למעשה פירוש כיון דהך לאו פורענותא הוא רצה שמואל לסדר הלשון כמו סדר הענין וכמו שהענין הוא שהתנאי קודם למעשה רצה ג״כ לסדר הלשון בזה האופן וז״א בעינן תנאי קודם למעשה כלומר דבענין בעינן תנאי קודם למעשה ואם כן רצה שמואל לסדר הלשון מסכים לענין והוא בעיני תירוץ נאות לדעת רבינו אבל לקושיא ראשונה צ״ע. וכבר עלה בדעתי לומר דמשמע ליה לגמרא דמדקאמר ה״ז גיטך משמע שכבר נתנו לה וזה אינו שוה כלל דאין לשון של זה מורה על הנתינה כבר אלא שהוא בידו ומורה אותו באצבעו. ועוד שה״ה כתב שהמשנה של ה״ז גיטך אם לא באתי הוא מדוייק לפי דעת רבינו משמע דאין לשון זה מורה על הנתינה כלל וצ״ע:

י״א

התנה על האשה בשעת קידושין וכו' שתבעל לאביה וכו' וכיוצא בו וכו' זה תנאו בטל שאין בידה שיעברו אחרים. כתב הרב המגיד ושיהא דבר שאפשר לקיימו בדוקא מוסכם הוא מכל הפוסקים ז"ל אם פירוש דבריו באומרו בדוקא ר"ל דנראה לכאורה שפירש דוקא זאת החלוקה היא מוסכמת ולא שאר החלוקות קשה קצת שבתחלה כתב שהחלוקה של תנאי קודם למעשה ג"כ היא מוסכמת מהרמב"ן דפליג על רבינו שכתב אבל תנאי קודם למעשה ודאי בעינן בכל דוכתא וכו' ולא הזכיר מחלוקת כלל. ואולי י"ל דאף על פי שלא הזכירו ראה שום פוסק שקרא ערער ומפני שבטלו דבריו לא הזכירו לכך כתב שזה מוסכם וכו' מה שאין כן בתנאי קודם למעשה ואם היינו מפרשים דמ"ש בדוקא ר"ל שהוא דוקא אפשר לקיימו ולא שיפול ג"כ על א"א לקיימו הוה אתי שפיר מה שהקשיתי אבל הראשון נראה במשמע לשונו:

י״ז

כל האומר מעכשיו וכו'. כתב הרב המגיד זה דעת כל הגאונים ז"ל והכריחם לזה לשון המשניות שהם בעל מנת שהוא כמעכשיו ולא הזכירו כו' קשה טובא דמה הכרח הוא זה הא המשניות דהרי זה גיטך אם לא באתי הם ג"כ שלא בדקדוק לכל המפרשים שהזכיר דמעשה קודם ואפילו לדעת רבינו שלא בדקדוק לענין הכפל דלא הזכיר הכפל וא"כ נימא דאין הפרש בין [אם] לעל מנת כיון שבכולן לא הזכיר. וי"ל דשאני התם דליכא למטעי דודאי כיון דהוי תנאי דגם צריך כפל אבל הכא דאיכא למטעי משום דהוי כמעכשיו היה לו לתנא לפרש כפל. ועוד קשה לדעת רבינו דמפרש תנאי קודם למעשה ר"ל קדימה בענין א"כ היכן ראה בעל מנת שלא יהיה צריך תנאי קודם למעשה דהא לענין זה בדקדוק באו אותן המשניות דעל מנת כמ"ש ה"ה ז"ל לדעת רבינו דבאו בדקדוק המשניות לענין זה בתנאי קודם למעשה ואפילו תאמר דלענין הכפל לא באו בדקדוק לענין זה באו. וי"ל דכיון דלענין הכפל למדנו דמעכשיו דא"צ ה"ה בתנאי קודם למעשה דזיל בתר טעמא דהטעם דא"צ בתנאי כל כך חוזק כיון שכל המעשה חל מעכשיו וה"ה נמי הכא גבי תנאי קודם למעשה דאיכא הך טעמא והר"ן בפירוש ההלכות הקשה על סברא הזאת בהא לר' יוחנן דאמר כמעכשיו מכל מקום צריך שיוכל לקיימו ע"י שליח. ויש לתרץ דכיון דאין זה דבר שייך בחולשת התנאי אפילו שיהיה כמעכשיו אין טעם לומר דבמעכשיו לא יהיה צריך הא דיוכל לקיימו ע"י שליח והבן זה בדקדוק. ועוד קשה לדעתם ל"ל לשמואל לתקוני בגיטא כל הני לתקון הרי זה גיטך על מנת שאמות ואין כאן אתחולי בפורענותא וא"צ כאן שום דקדוק מהתנאים בשלמא לשאר המפרשים הא דשמואל בדמעכשיו היא וכמו שכתב ה"ה בפרק שמיני מהלכות גירושין ומ"מ בעינן כל דקדוקי התנאים אבל לרבינו קשה. ונראה לתרץ לזה דמ"מ לשון הרי זה גיטך אתחולי בפורענותא הוא דכיון דהוא אינו רוצה שיתקיים הגט אלא עם המיתה א"כ בהזכירו קיום הגט מזכיר המיתה לכך מזכיר אם לא מתי וכו': אבל צריך להתנות וכו'. כתב ה"ה זה מבואר בברייתא וקשה קצת דבגמרא גופיה תיקשי ל"ל לאוקומי הא דאפשר לקיימו דלא כחכמים נימא דמתניתין איירי בתנאי דאם דומיא דרישא דקאמר כל שיש מעשה בתחלתה דאיירי בתנאי דאם דבמעכשיו א"צ תנאי קודם למעשה ורבנן דקאמרי דא"צ אפשר לקיימו היינו בע"מ דהוי כמעכשיו דא"צ שום דבר כיון דהוי מעכשיו אבל במתניתין דהוי תנאי דאם מודו רבנן. וי"ל דלא מסתברא ליה לגמרא לחלק בהא דאי אפשר לקיימו בין מעכשיו לאם הסברא הוא דהיכא דאי אפשר לקיימו לא מהני שום תנאי:

נחלת הכלל · ToratEmet

צפנת פענח · הלכות אישות פרק ו׳

א׳

וכל תנאי שבעולם כו'. עיין בדברי ה"ה מה שהקשה למה לא הביא הך דצריך שאפשר לקיימו ע"י שליח, ועי' בדברי הכ"מ ז"ל, ועי' תוס' גיטין ד' ע"ה ע"א וד' פ"ד ע"א, ותוס' נזיר ד' י"א ע"א ע"ש, ועי' בתוספתא דקדושין פרק ג' דאמר שם רשב"א זה הטעם על קדושי ביאה דלא מהני בה תנאי כדמקשה הש"ס דילן בכתובות ובירושלמי פ' ב' דקדושין הל' ו' אמר הטעם בביאה כדס"ד בגמ' דילן משום מעשה ע"ש, אך באמת מלשון התוספתא מוכח וכן מלשון רבינו ז"ל לקמן בפ' ד' מהל' חליצה הל' כ"ד דבכ"מ כתב רבינו לשון חליצה כשירה ושם כתב לשון חליצתה ור"ל כך דנ"מ משום האשה דכיון דגבי חליצה היא עצמה צריכה ליטול חליצה והתנאי היא אינה מתנה רק הוא לכך לא חל התנאי על פעולה שהיא צריכה לעשות בגופה, וזהו דדייק בתוספתא לשון בה, וכן רבינו דייק חליצתה ר"ל מחמתה ועי' בהך דב"מ ד' ס"ו ע"א גבי פטומי מילי בעלמא ע"ש וגם באמת גבי חליצה י"ל דהכי קאמר דהא ע"כ מוכרח ליתן חליצה ולכך אינו יכול לעשות תנאי דאף אם נימא דנתבטל החליצה ע"י התנאי מ"מ מוכרח ליתן חליצה משא"כ בשאר דברים גבי נזיר וגבי גט, ומה דמקשה הגמ' מביאה ר"ל כך משום כיון דאם נימא דע"י התנאי נתבטל הקדושין ע"י זה יהיה בעילת זנות וא"א לומר שתתבטל המעשה לגמרי לכך מקשה וזהו בעצם הטעם של הירושלמי דגבי ביאה משום מעשה לא מהני תנאי:

ד׳

אבל אם אמרה כו'. עי' בהשגות ועי' בתוס' כתובות ד' נ"ו ע"ב, ועי' בירושלמי פ' ב' דקדושין ובתוספתא פ' ג' דלכאורה מבואר שם כדברי רבינו, אך באמת כך דגבי כסף קדושין ע"י הקדושין נעשה ב' פעולות, אחד מה שהכסף נעשה קדושין והב' מה שנתקדשה לכך ס"ל לרבינו דאף הקדים הדיבור של הרי את מקודשת קודם התנאי לא מקרי מעשה קודם התנאי, דקודם שהגיע הכסף לידה אין כאן גדר קדושין כלל, וזהו מה דקאמר בקדושין ד' נ"ט ע"ב דאע"ג דאיכא למימר שאני כו' אפילו הכי אתי דבור כו' ר"ל דכיון דחזר שוב גם הכסף לאו כלום הוא דהמעשה של הכסף לא הוה רק מחמת הדבור כמש"כ משא"כ גבי גט וקדושי שטר, אך מסוף פרק זה מבואר בדברי רבינו להיפך: ואפילו שהכל בתכ"ד כו'. עי' ב"ב ד' ק"ל ע"א ולקמן פ' ז' הלכה כ"ב ומש"כ בזה בדברי רבינו לקמן בהלכות גרושין פרק ו' הלכה ט"ז ע"ש:

ז׳

וכן אם אמר לה אם תעלה כו'. הנה עיין בעירובין דף ל"ז ע"ב ובירושלמי שם ופרק ג' דקדושין דמתנה ע"מ שירדו גשמים הוה תנאי ע"ש ולכאורה קשה הרי ג"ז אין בידו לקיימה, ועי' במש"כ התוס' כתובות ד' מ"ב ע"א ד"ה ע"ש אך באמת כך דהנה בירושלמי פ' ב' דנזיר אמר דדבר שא"א לקיימו הוה כמו שנתקיים ע"ש ר"ל דלא שייך בזה עברה ועי' בירושלמי פרק ג' דקדושין גבי אונס אך זה רק היכא דיש מציאות לקיים אבל דבר שא"א לא ועי' במה דפליגי רבינו ז"ל עם הטור בהל' שבועות פ' ה' גבי תליה בדעת אחרים אם נתקיים אם מקרי קיום ע"ש בהל' ג', ועי' בגיטין ד' פ"ד אפשר דמשחדי ליה ע"ש משא"כ בגשמים דאף דאין בידו מ"מ מציאות יש ושפיר י"ל בזה לא נתקיים התנאי וזהו דדייק במשנה ב"מ ד' צ"ד שאפשר לקיימו בסופו ר"ל דאף דאין בידו מ"מ מציאות יש שיתקיים הדבר וא"ש:

ח׳

הרי שהתנה כו' אם תאכלי כו'. עי' בגמ', והנה באמת לכאורה דברי הגמ' תמוהים מה שייך זה למתנה על מה שכתוב בתורה דהרי לא התנה שתהיה מותרת לאכול רק התנה שתאכל ומה איכפת לן, ועי' סוטה דף ו' ע"א מי קרמינן עליה בע"כ ועי' בירושלמי יומא פ' ה' הל' ב' גבי על איזה מהם הוא עובר ע"ש ועי' בזבחים ד' ל"ו ע"א גבי ע"מ שיאכלוהו ערלים כל כמיניה ע"ש ברש"י ועי' מש"כ בזה בדברי רבינו בהל' פסולי המוקדשים פ' י"ד הל' ב' ע"ש, ועי' בירושלמי תרומות פ' ז' גבי המקדים תרומה לבכורים וכבר כתבתי בזה:

י׳

כיצד כגון שקידש כו'. והנה אם קידשה ע"מ שלא יתחייב בעונה זמן (עיין בהוריות דף ד' ע"ב גבי אין שבת כו') אם זה הוה כמו שמתנה על מה שכתוב בתורה, עי' בירושלמי דמאי פרק ו' הלכה ג' גבי כהן שמכר לישראל ע"מ ד' או ה' שנים כו' וכן שם גבי ישראל שמכר לכהן כו' ועיין ברש"י נזיר ד' י"א ע"א ד"ה וריב"ל, ואך באמת זה תליא אם הנך חיובים הוה כל יום חיוב חדש או חיוב כללי וכבר כתבתי בזה ועי' תוס' כתובות ד' מ"ז ע"ב ד"ה זימנין וגיטין ד' פ"ה ע"א ובירושל' גיטין פ' ז' לא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידיה לאחר וכ"מ בזה ועי' בירושלמי קדושין פ' א' ה"ב דמבואר שם דגם גבי עונה יכול להתנות בקטנה אם דלבסוף תהיה גדולה ויהיה נ"מ אם לאחר שתתגדל אם נתחייב בעונה ועי' בתוספתא כאן פ' ג' מבואר ג"כ דיכול להתנות בעונה ובירושלמי ספ"ז דב"מ ע"ש ועי' בירושלמי פ' ה' דכתובות הל' ט' גבי מורדת דאמר שם הגע עצמך שהתנה ע"מ שאין לך עלי ע"ש ועי' בירושלמי קדושין פ' א' ה"ב דאמרינן שם דאף למ"ד אין מוכרה לקרובים משום דליכא בה צד יעוד היה נשוי את אחותה שפיר יכולים למכור לו משום דודאי לא עקר דיש מציאות שתמות אחותה ועיין בגיטין דף פ"ה ע"א ע"ש בזה:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קובץ על היד החזקה · הלכות אישות פרק ו׳

א׳

המקדש על תנאי. ולא מהני אונס בתנאי קידושין כמבואר בר"ן פ' האומר בשם הירושלמי ועי' הה"מ פ"ט מהל' אלו הל' ג'.

ב׳

ואלו הן הד' דברים וכו'. גם הרא"ש בפ' מי שאחזו מסיק להלכה פשיט רבינו דקימ"ל כר"מ בכל הדברים ודלא כשי' הרי"ף שסובר דאין הלכה כר"מ כמבואר בהלכות פ' מי שמת דלא בעי' ת"כ ותנאי קודם למעשה בממון אלא באיסורא לחוד כגון גיטין וקידושין שהרי אנו הולכין בממון אחר אומדן דעתו ומה לנו לדקדק בכל לשון שהוציא בו תנאו לא יהי' אלא שיהי' גילוי דעתא בעלמא והרז"א מביא דבריו אלו בפ"ב דביצה גבי ההוא גברא דא"ל הבו להו ד' מאה זוזי וכ' ולי לא נראה כן דשאני היכא דהוצי' התנאי בשפתיו ממי שלא הוציא בשפתיו וגילוי בדעתו שזה שגילה בו דעתו י"ל אם הי' מוציאו בשפתיו הי' מוציאו כהלכה וזה הוציא בשפתיו ולא הוציאו כהלכה כמו שאנו למדין בתנאי ב"ג וב"ר ע"ש וזה הוא ג"כ כוונת הרשב"ם שהביאו התוס' בקידושין דף מ"ט ד"ה דברים שבלב וכן ביאור דבריו להדי' בפ' יש נוחלין דף קל"ז וכ' דאנן לא קיימ"ל כר"מ אלא לרווחא דמילתא מחמרי' בגיטין אבל בממון לא חיישי' כלל אעפ"כ מק' התוס' שם שפיר דהא כל תנאי ילפי' מבגוב"ר דבאו לסתור סברת הרשב"ם דהא וודאי גם ר"מ מודה דגילוי דעתא מהני בממון אפי"ה יליף מבגוב"ר דדבר זה גרע טפי כיון שהוציא בשפתיו וכמ"ש הרז"ה ובאמת הו"ל להתוס' להק' ביותר ממתני' דב"מ כל תנאי שמעשה בתחילתו אינו תנאי משם מוכח דאפי' בממון ס"ל לסתמא דמתני' לא מהני ג"ד ומ"ש התוס' בתר הכי בשם הר"י אפשר דגם הרשב"ם אינו חולק עמהם ויש לחלק בין גילוי דעתא לאומדן דעת דמוכח ובזה מיושב קוש' הרש"א בדברי התוס' שם וכ"ה שי' הרא"ש בפ' יש נוחלין ומה דמשמע שם מדבריו דלחומרא דוקא פסק כר"מ עי' בס' עצמות יוסף ולי נראה עיקר כמ"ש בס' מכתב מאלי' דעת הרא"ש כדעת רבינו וכ"מ בקיצור פסקי הרא"ש ודוק. ומ"ש רבינו הן קודם ללאו עי' בר"ן פ' מי שאחזו דכל הקפידא היא שלא יאמר הן באחרונה דבגמר דבריו אדם נתפס ועי' ב"ש וח"מ סי' ל"ח. ומ"ש רבינו שיהי' התנאי קודם למעשה ושיהי' אפשר לקיימו דין דאפשר לקיימו הוא מוסכם אליבא דכ"ע ומ"ש בש"ע שם י"א דלא בעי' בתנאי ד' דברים וחדא מנייהו א"א לקיימו לאו דווקא נקט ד' דברים. והוי יודע דהרמב"ן במלחמות כ' במס' ביצה וז"ל עתה אגלה את הסוד הנעלם מב"א שראשונים לא פרשוהו כי כל מה שאמרו חכמים בת"כ ובתנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ותנאי ומעשה בד"א כדאי' בפ' מי שאחזו ומעשה דאפשר לקיומו ע"י שליח כדאי' בכתובות בענין חליצה מוטעת כל אלו לא נאמרו אלא כשהמעשה נעשה מיד כעין נתינת גט וחליצת יבום שאין התנאי מבטל המעשה למפרע אלא א"כ נעשה כראוי ובחוזק כעין תנאי ב"ג שהי' מבקשים ממשה שיתן להם נחלתם מיד וע"כ הוצרך משה לכפול התנאי' שאם לא קיימו אותם יטלו אותה הנחלה מידו וכן דקדק בתנאי קודם למעשה שהוא חוזק התנאי בהן קודם ללאו דהואיל והמעשה נעשה מיד אם קדם ללאו אין בו כח לעקור המעשה וכן בתנאי בד"א ומעשה בדבר אחר שכיון שהמעשה נעשה איך יתנה עליו מגופו לסותרו מעתה כל התנאים שבעולם שהם באים לעקור המעשה כגון נתינת גט לידה או קידושין וחליצה וכו' אבל מי שאומר תנו לפלוני מאתים זוז אם יקח בתי לית דין ולית דיין שאם לא יקח לא יטול ע"ש שהאריך מאוד ועי' ש"כ חו"מ סי' רנ"ג אות ט"ז.

י׳

אבל בעונה תנאי בטל. ועי' ירושלמי בפ' אע"פ דאמרי' שם דגם עונה הוי דבר שבממון והא דאסיק רבינו דעונה לא הוי דבר שבממון משום דמוכח בתלמודא דידן כן כתובות דף נ"ו ע"ב בהי' דמק' הגמ' הא שמעי' לי' לר"מ דאמר כל המתנה על מה שכ' בתורה תנאו בטל הא בדרבנן תנאו קיים וכ' התוס' שם בד"ה ושמעי' מאי קוש' דלמא כ"ש בדרבנן ותי' שם מדלא קתני וכו' אע"ג דר"י מודה בכתובה הא מודה נמי בעונה ע"כ ומעתה מוכח דתלמודא דידן דעונה לאו דבר שבממון הוא ועי' בהרא"ה בחי' שדחק לפרש הירושלמי בדרך אחר ועי' מ"ש בס"ד פי"ב הל' ח' וט'. וע"ע בפט"ו הלכה א'.

י״ג

ואם חסר א' מהם. עמ"ש בהל' א' והא דלא הביא רבינו דבעי' מצי לקיים ע"י שליח כ' בס' מכתב מאלי' לתמוה על הה"מ מ"ש על תירוצו ושל הה"מ ע"ש שהאריך בדף קמ"ב קמ"ג ושם יתיב וקא מחדש בשם התוס' פי' אחר בגמ' דהא דבעי' תנאי שאפשר לקיים ע"י שליח דברים ככתבן ממש דהתנאי עצמו יהי' בדבר שאפשר לקיים ע"י שליח ע"ש שהאריך ועמ"ש בהל' גירושין.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות אישות פרק ו׳

משנה למלך על הלכות אישות פרק ו׳ ארוך במיוחד (7 קטעים, 35,722 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת משנה למלך על הלכות אישות פרק ו׳ במלואו

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

קרית ספר · הלכות אישות פרק ו׳

א׳

המקדש על תנאי אם נתקיים התנאי מקודשת ואם לאו אינה מקודשת וכן בגט. ואפשר דטעמא דכיון דאצטריך למכתב ספר כריתות לדבר הכורת בינו לבינה דעל מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם וכיוצא בו אין זה כריתות שכל ימיה נאגדת בו לקיים תנאי זה מחמתו משמע דכל שאינה נאגדת בו לעולם הרי זה כריתות מיד דהיא תקיים תנאו ותלך ואפשר דברים הללו לבא לידי הבדלה ובקדושין ילפינן מגרושין דאיתקש הויה ליציאה דכתיב ויצאה והיתה וכו'. כל תנאי שבעולם בכל הדברים צריך שיהיה בתנאי ארבעה דברים תנאי כפול הן קודם ללאו תנאי קודם למעשה דבר שאפשר לקיימו דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן שהוצרך משה רבינו לכפול ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתוככם שמע מינה דאם לא כפל מתנתו קיימת ונוחלין ארץ גלעד אפילו לא יעברו אע"פ שאמר אם יעברו דלא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו והוא הדין דבעינן תנאי קודם למעשה מדלא אמר תנו להם אם יעברו משמע דאי אמר הכי לא אתי תנאה ומבטל מעשה דמתנה דקדמיה ושמעינן נמי דבעינן הן קודם ללאו דלא אמר תחלה אם לא יעברו אל תתנו ואם עברו ונתתם וכן אפשר לקיימו בתנאי בני גד ובני ראובן אם חסר אחד מאלו התנאי בטל והמעשה קיים מדהוצרך משה רבינו ע"ה לדקדק בכל אלו כדי שיתקיים התנאי משמע דאם לאו הכי לא היה התנאי קיים אלא המעשה התנה עליה דבר שאפשר אלא שאסור מן התורה כגון אם תאכלו חלב וכיוצא בזה מקודשת אם קיימה דאין זה מתנה על מה שכתוב בתורה דלא תאכל ולא תתקדש ומתנה על מה שכתוב בתורה כגון על מנת שאין ליך עלי עונה תנאו בטל דכיון דתנאי ילפינן מבני גד וראובן בעינן דלא יתנה על מה שכתוב בתורה דומיא דבני גד וראובן דלא התנו על מה שכתוב בתורה וכן כל כיוצא בזה חוץ מבממון שתנאו קיים דבעונה מדקאמר לה הרי את מקודשת לי אתקדשה ליה וכו' אמר על מנת שאין ליך עלי עונה מתנה על מה שכתוב בתורה דאין אישות לחצאין וכי תפוס קידושין לגמרי תפוסי והוי מתנה על מה שכתוב בתורה אבל דבר שבממון דאינו תלי באישות כגון שאר וכסות תנאו קיים דלא נשתעבד כיון שהתנה ודבר שבממון הוא דניתן למחילה ולא צער של גופה. התנה עליה שתבעל למי שאסור לה תנאו בטל כמו מה שאי אפשר לקיימו שאין בידה שיעברו אחרים אבל התנה עליה שיתן פלוני כך תנאו קיים שהרי אפשר בידה לקיימו שתתן לפלו' ממון רב עד שיתן שאין כאן עבירה וכן כיוצא בזה.

ט״ו

המקדש על תנאי כשיתקיים התנאי תהיה מקודשת לא משעת שנתקדשה ואפשר דילפינן הא מלתא נמי מתנאי בני גד דכתיב אם יעברו בני גד ובני ראובן וגו' ונתתם להם את ארץ הגלעד דמשמע כשיקיימו התנאי דהיינו אם יעברו אז תתנו להם דקודם קיום התנאי לא היתה נתונה להם ואפילו קיימו אח"כ התנאי מדלא קאמר אם יעברו וגו' יעמדו או יהיו בארץ גלעד לפיכך אם קדשה אחר קודם התנאי מקודשת לשני ואם אמר מעכשיו אע"פ שלא נעשה תנאו עד אחר זמן מקודשת למפרע כשיתקיים התנאי לפיכך אם קדשה שני קודם קיום התנאי אינה מקודשת. כל האומר מעכשיו אין צריך דיני התנאי שהרי אינו כתנאי כיון שהמעשה קיים מעתה אבל צריך להתנות דבר שאפשר לקיימו דאי לאו הכי אין שם תנאי וכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי דלישנא דאם בלחוד הוא דבעי הני דיני דבתנאי בני גד ובני ראובן אם ואם כתיב:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות אישות פרק ו׳

ב׳

ואלו הן הד' דברים של כל תנאי כו': האחרונים נסתפקו באומר לאשה הרי את מקודשת או מגורשת ע"מ שיהיה כן ואם לא יהיה כמו שארצה מהו, והנוב"י מה"ת חלק אבן העזר (סימן קל"ג) פסק דלא הוי תנאי בכל גוונא דבעינן תנאי כפול מוחלט משני הצדדין בהן ובלאו, והנה סברתו לא מחוור. אולם לענ"ד נראה שזה כונת הירושלמי עירובין פרק בכל מערבין ריב"פ כו' ירדו לסמפון בשיטת ר"מ דקדושין ר"ח כו' ואפילו כרבנן לית כן כו' סדר סמפון כ"ה אנא פלוני בר פלוני מקדש אותך אנת כו' ע"מ מיתן לך מקמת פלוני ומכניסך ביום פלוני אין אתא יום פלוני ולא כנסתיך לא יהוו לי עליך ולא כלום, פירוש, שלא יהא לו שעבוד עליה, רק יהא כפי רצונה, אם תתרצה שיהיו הקדושין טוב ויהיה קיים מעכשיו, ואם לא תתרצה יהיו בטלים [ופריך] ויימר על מנת שלא יכפול תנאו, כיון דאתא כרבנן, אילו לא כפל תנאו מיעקר קדושיו [כצ"ל] פירוש אם לא היה כופל תנאו, אם עבר הזמן שקבע לכונסה היו הקדושין בטלים אף אם תתרצה אחר כך והיה נעקר הקדושין, ומש"ה כופל שאם לא יכנוס אותה לא יהא לו כלום, ויהיה כפי מה שיהיה ברצונה, וכפי זה אתיא דוקא כרבנן ולא כר"מ, דאי בעינן כפילא אף בע"מ כמו דסבר בע"מ שירדו גשמים והא הכא לא כפל התנאי במיתן לך מקמת פלוני דהו"ל לומר אם לא יהיבנא לך מקמת פלוני כו' לא יהא לי עליך כלום, וע"כ דירדו בשיטת חכמים רק שלא יעקר הקדושין אם לא יקיים תנאו אף אם תתרצה אחר כך לכן כפל והתנה בפירוש שיהא כפי מה שהיא רוצה, ובמיהב לה מקמת פלוני, בידה לומר ה"ה כאילו התקבלתי לכן לא חש לכפול. ודבר זה צריך עיון בדברי רבינו והחולקים עליו לקמן (פ"ז הלכה כ"ג) יעו"ש בהמגיד וכסף משנה ודוק, ועיין משל"מ הלכות זכיה ומתנה הלכה ו' והבן ואכמ"ל יותר:

י׳

וכן המקדש יפ"ת על תנאי שיתעמר בה הרי זו מקודשת ואין לו להתעמר בה שהרי התורה מנעה אותו: לא הבנתי, דהא הלאו דלא תתעמר בה וכו' פירש רבינו בהלכות מלכים דלאחר שנבעלה לא יכבשנה לשם שפחה כמו כל שבוית מלחמה, ואימת מצי לכובשה, טרם שנתגיירה אז שייך כיבוש לשם שפחה, ואיך שייך אז קדושין הלא לא תפסי בה קדושין, ואם נפרש לא תתעמר בה היינו שלא ישתמש בה אחרי גירות, זה בתורת עבדות, הלא בכל ישראל זה דבר שאינו אפשר, כי האשה אינה מוכרת עצמה, ואם בתורת אשה לבעלה שמעשה ידיה שלו איך שייך ע"ז הלאו, ואם נאמר דהוא מתנה על מנת שישתמש בה בע"כ כמו בעבד על השימוש לבד, הוי כמו על מנת שתאכלי בשר חזיר, דאין זה מתנה ע"מ שכתוב בתורה, דאפשר דאכלה ולקייא, ואי משום דיזכה בה להשתמש בה בתורת עבדות, לא ידענא איך משכח זכיה להשתמש בתורת עבדות בישראלית, כיון דאינה מוכרת את עצמה כמוש"כ רבינו בהלכות עבדים, וכיון דבת קדושין היא ונתגיירה הויא כישראלית אע"ג דבאינו נוהג כשורה מותר להשתעבד בו אבל לזכות בו להשתמש לא מצאנו וצ"ע. ולהך מ"ד דסבר בירושלמי [הביאו תוספות קדושין כ"ב] דאינו מותר לבעול רק אחר המעשים כולם יפרש עמור על תשמיש לחודא ובכל זה עדיין צ"ע:

י״א

התנה על האשה כו' שתבעל לאביה ולאחיה כו' אבל אם התנה עליה שיתן לי פלוני חצירו או שישיא בתו לבני וכי"ב תנאו קיים שהרי אפשר בידה לקיימו ותתן לפלוני ממון רב עד שיתן לו חצירו כו' שהרי אין כאן עבירה וכן כל כיו"ב: מקור דבריו מסוגיא דגיטין פ"ד, פלוני נמי אפשר דמשחדא ליה בממונא אלא אבא כו' אבא ואביך מי עבדי איסורא. ולכאורה צ"ב, א"כ באומר ה"ז גיטך אם מתי איך הוי גט הא אין בידה לקיימו וכי"ב וכן באומר הרי זה גיטך אם תמות חברתך (ביומא פ"ק), וכן אם ירדו גשמים ודאי אי אפשר לקיימו. אולם זה ודאי כיון דאינו מתנה עמה שהיא תקיים זה או הוא יקיים זה, רק אם יקרה כך יהיה כן, א"כ תליא אם באפשרות הדבר להתקיים בטבע העולם הוי תנאי גמור ומהני, ולכן אמר בפרק בכל מערבין דאם ירדו גשמים היום יהא זה תרומה כו' וכי"ב, ובפ"ק דיומא אם תמות חברתך, דאינו תולה רק בהתהוות הדבר, לא שהנוכחי זולתו יקיים זה וז"ב. נמצא אם התנאי הוא שתהיה בפועל מכוון מבעלי התנאים, כי מתנה בדבר שאינו תלוי ברצונם לא הוי תנאי, והוי בגדר תנאי שא"א לקיימו, אבל בתנאי שאינו במכוון כמו אם יהא כך, אז אם הוא ענין שיכול להתקיים ע"י טבע העולם, כמו ע"מ שירדו גשמים הוי תנאו תנאי, או אם תמות חברתך הוי תנאי, אבל כי מתנה ע"מ שיהא גלגל חמה עומד, ואח"כ אירע איש כיהושע בן נון והעמיד החמה, בכ"ז אין זה ענין שיכול להתקיים בטבע העולם, ולכן כל מה דעבדי ע"מ כן, אין זה מפעולות הקיימות רק כשחוק הנערים אף שהתנה שלא במכוון בעלי תנאים. ולכן לא מצאנו שיהא תנאי באופן שיתנה אם יעלה לרקיע, דאף עפ"י שיתנה עמה אם יהא שתעלה לרקיע או שיעלה אחר לרקיע, כיון שאינו מדברים המקוימים בטבע העולם אינו תנאי כלל: ובזה יתישב בסוף פרק השוכר את הפועלים, ר' יהודה בן תימא אומר כזה גט, כלל אמר ריב"ת כל שאי אפשר לו לקיימו בסופו והתנה עליו מתחלתו כו' וכשר, מאי אתא לרבויי, והוא כי אם התנה עמה תנאי שיכול להתקיים בטבע העולם, רק בפועל מכוון מאתה אי אפשר לה לקיימו כמו ע"מ שתבעלי לאבא ולאביך, דבלא פועל מכוון הוי גט, וכמו אם תמות חברתך, אבל בפועל מכוון אי אפשר להתקיים אין זה תנאי, ולזה אמר כל שא"א לקיימו לו בסופו, דייק שאי אפשר לו לקיימו, הא אחר מצי לקיימו כמו ע"מ שתבעל בתך לאביך וכי"ב, אין זה תנאי רק כמפליג. ובזה ניחא מה דדייק רב נחמן ממשנתנו, דבכל אופן תנאו בטל אעפ"י שהדבר יכול להתקיים רק לה אינו באפשרי להתקיים אפ"ה תנאו בטל, וכמו ע"מ שתבעלי לאביך, וזה נכון: אולם צ"ע הא בתנאי מכוון מבעלי התנאים לא שייך ברירה וכמו ע"מ שתתן לי מאתים זוז, רק בדבר המתקיים מאליו בלא פועל מכוון מבעלי התנאים הוי תנאי דשייך לברירה דבהו עסיק בפרק כל הגט, א"כ איך מייתי דר' שמעון סבר ברירה מהך דהריני בועליך ע"מ שירצה אבא, דתליא בברירה, מנא ליה דכוונתו שאם ימשך הדבר ויתהוה שירצה אבא יהא גט א"כ אין זה תנאי בפועל מכוון מבעלי התנאים, דלמא ה"ק שתשתדל עצמה בנתינת ממון רב או בהשתדלות אחר שיסכים אבא ויאמר הן וכמו שיתן לי פלוני חצירו או שישיא בתו לבני וכיו"ב, וא"כ הוי תנאי בפועל מכוון וכמו ע"מ שתתני מאתים זוז, וא"כ אין זה שייך לברירה כלל וכלל וצ"ע. ואולי נאמר לחלק בדבר שהוא ענין טובה והרוחה אליו גם בלא פעולת הגט או הקדושין, א"כ ודאי כונתו שיהא אליו הטובה ממנה והיא תעשה זה, אבל כאן שאין ענין לזה רק בחלות המעשה, כמו ע"מ שירצה אבא שהוא ההסכם על המעשה, ובלא המעשה אין שום חלות שיסכים כוונתו בלא פועל מכוון ממנה, רק אם יהיה כך שירצה אז יהא קדושין ולכן שייך זה לברירה ודוק: ובזה מתבאר לן דברי רבינו בפרק ה' מהלכות שבועות, וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או לא יעשו כו' ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו כו' ואם קיימו דבריו הרי אלו משובחין שלא הרגילו להוציא שבועה לשוא, הרי דסובר דשבועה זו תלויה אם יתקיים אינה שוא ואם לא תתקיים הוה שבועת שוא, אע"ג דאינו בידו להתקיים, ונמצא דמשיצאת מפיו הרי יצאה לשבועה לשוא, ואף אם נתקיימה הוי כמו שנשבע שיאכל נבלה וטרפה כו' הר"ז לוקה משום שבועת שוא בין אכל בין לא אכל. ואין לומר דאין זה שבועה שזה יעשה, רק שיודע שזה יעשה כך, אבל לא נשבע שפלוני יעשה ע"י שבועתו, דזה לאו בידו, א"כ אם נשבע שיאכל חזיר ואכל נימא שלא נשבע שיעשה כך על ידי שבועתו, רק נשבע שיודע שיעשה כך והוי כמו שבועה שעבר, כמו שבועה שאכלתי, דאין זה התקשרות או קבלה לאיזה מעשה או פעולה רק שמספר מעשה שקרה, כן הכא מספר מעשה שיקרה ושיעשה, וז"א דא"כ יתחייב משום שקר או לא יתחייב משום שוא, בנשבע שיאכל חזיר, שמספר מעשה מה שיודע. וע"כ צ"ל טעם רבינו דאינו לוקה משום שבועת שוא הוא עפ"י מה דכתב פה, דכוונתו שישתדל וישחדנו בממון הרבה ואין זה בגדר אי אפשר לקיימו, כמו שהתנה ע"מ שיתן פלוני בתו לבנו, כן הכא כוונתו בהשתדלותו, ובכ"ז אין בזה שקר, דאין זה שבועה על עצמו רק על דבר שאין בידו, ולכן אם לא יתקיים הרי לא היה בטוח שבהשתדלותו יעשה כך א"כ הוי שוא, ואם נתקיים אז אמרינן שהיה בטוח ע"י השתדלותו שיהיה כך ויעשה כן א"כ לא הוי שוא, ונכון בס"ד. ולפי מה שבארנו שיטתו דבהתנה ע"מ שישיא בתו לפלוני כו' דע"י השתדלות קאמר, יש לעיין בהשתדלה ולא רצה אם תליא בהך דגיטין כ"ט אם לא אפייסה גו תלתין יומין כו' ועיי"ש דתלי באין אונס בגיטין, ובקדושין תליא במה דשאלו ממתיבתא ודוק בכ"ז:

י״ב

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות אישות פרק ו׳

אבן האזל על הלכות אישות פרק ו׳ ארוך במיוחד (4 קטעים, 70,126 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות אישות פרק ו׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות אישות פרק ו׳

שער המלך על הלכות אישות פרק ו׳ ארוך במיוחד (1 קטעים, 32,476 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שער המלך על הלכות אישות פרק ו׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לב שלם · הלכות אישות פרק ו׳

ג׳

כיצד האומר לאשה אם תתני לי וכו'. לשון הרב המגיד, ופי' רבינו במשנה מבואר שהוא מפרש שיש בו מעשה וכו'. עד אם תתני דהיינו התנאי עכ"ל. וכן פי' כדבריו בתוס' וכן פי' הרמב"ן והרשב"א ז"ל דרך פשיטות וכו' יעו"ש. והטור סי' ל"ח כתב וז"ל מלשון הרמב"ם יראה שאם השלים כל תנאו קודם שנתן לה הקדושין דהוי תנאי שכתב אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה וכו'. עד סוף הל' ד' ולא נהירא דמילתא דפשיטא היא אם נתן בידה בלא תנאי וכו'. וכתב הב"י ז"ל וז"ל וכתב רבינו דלא נהירא דמילתא דפשיטא היא וכו'. כלומר וא"כ לא היה צריך שיתנו חכמים ויצריכו לעשות תנאי קודם למעשה כיון דמלתא דפשיטא היא שאם קדם המעשה סתם אין התנאי שהתנה אח"כ כלום ואין זה כלום דכיון דגמר דברי הקדושין הוא התנאי שהרי הוא אומר הרי את מקודשת לי בזה על תנאי כך וכך אע"פ שנתן לה הקדושין קודם שיזכיר התנאי מ"מ כיון דדברים אחרים הם בלי הפסק ראש דבריו אסיפא סמיך והו"ל למימר דלא חלו הקדושין אלא על אותו תנאי אם לאו דגמרינן מתנאי בני גד שצריך שיהיה תנאי קודם למעשה. ולישנא דהרמב"ם הכי דייק שכתב אם א"ל הרי את מקודשת לי בדינר זו ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתני ר' זוז תהי מקודשת וכו'. הרי התנאי בטל ומדכתב השלים התנאי משמע כמ"ש דתנאי לאו מלתא באפי נפשה אלא תשלום דבריו הראשונים ע"כ. ולפי ענ"ד נראה דכוונת הטור היא דבשלמא אם היה אומר הרי את מקודשת לי בדינר זו והיה נותן הדינר בידה והיה משלים ואמר אם תתני לי מנה ואם לא תתני לי לא תהיה מקודשת אזי שייך לומר דמאמר אם תתני לי ואם לא תתני לי מנה אהרי את מקודשת לי בדינר דקאמר ברישא קאי כיון שכפל דבריו ואמר אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי הא תו למה לי הרי כבר אמר ברישא מקודשת א"כ זה ודאי מוכח דתנאי מלתא אחריתי היא וכיון דקי"ל בכל התורה כולה תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממקדש וחבריו והוא פסיק ואמר ברישא מקודשת ועשה מעשה שוב אינו יכול לחזור בו ולהטיל תנאי זה נראה לענ"ד כוונת הטור. אך לשון הטור מגומגם אצלי מאד במ"ש ומלשון הרמב"ם יראה שאם השלים כל תנאו וכו' חדא שאין זה מבוקשו של הטור בדין זה להקשות עליו והו"ל למימר ומלשון הרמב"ם יראה שאם נתן בידה בלא תנאי שהיא מקודשת בלא תנאי ועוד דלפי דבריו הו"ל להביא רישא דלישניה דהרמב"ם והוא מפורש בהדיא ומאי לשון יראה דקאמר הטור וצ"ע.

י״ח

כיצד האומר לאשה הרי את וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל ונראה מדבריו שהטעם שבמעכשיו ובעל מנת אינו צריך לדברים עכ"ל. ודע שיש מי שרצה ללמוד מכאן דאם התנאי היה בדבר שהיה כבר א"צ משפטי התנאים. והקשו לו שהרי בסוטה התנאים הם לשעבר ומשם למדו משפטי התנאים. ועיין בשיטת הריטב"א גבי סוטה שכתב דבסוטה לאו משום תנאי אתינן עלה למ"ד דאפי' במעכשיו צריך משפטי התנאים. וקשה מקדושין דף נ"ט גבי מעכשיו ולאחר למ"ד יום יעו"ש. בני דוד פאלקון דף י"ג עמוד א'.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות אישות ו׳, מתוך הלכות אישות שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות אישות כל הרמב״ם