רמב״ם - הלכות אישות · פרק ה׳

ספר נשים · 29 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות אישות · פרק ה׳

הלכה א׳

הַמְקַדֵשׁ בְּדָבָר שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה כְּגוֹן חָמֵץ בְּפֶסַח אוֹ בָּשָׂר בְּחָלָב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִשְּׁאָר אִסּוּרֵי הֲנָאָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וַאֲפִלּוּ הָיָה אָסוּר בַּהֲנָאָה מִדִּבְרֵיהֶם כְּגוֹן חָמֵץ בְּשָׁעָה שִׁשִּׁית מִיּוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

הלכה ב׳

עָבַר וּמָכַר דָּבָר הָאָסוּר בַּהֲנָאָה וְקִדֵּשׁ בְּדָמָיו הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת חוּץ מֵעַכּוּ"ם שֶׁאִם קִדֵּשׁ בְּדָמֶיהָ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁדְּמֵי עַכּוּ"ם אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה כָּמוֹהָ. הַמְקַדֵּשׁ בְּפֶרֶשׁ עֶגְלֵי עַכּוּ"ם אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁהַכּל מֵעַכּוּ"ם אָסוּר בַּהֲנָאָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג יח) "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם". אֲבָל הַמְקַדֵּשׁ בְּפֶרֶשׁ שׁוֹר הַנִּסְקָל הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹר הַנִּסְקָל אָסוּר בַּהֲנָאָה פִּרְשׁוֹ אֵינוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה שֶׁאֵינוֹ דָּבָר חָשׁוּב לְגַבֵּי הַשּׁוֹר:

הלכה ג׳

הַמְקַדֵּשׁ בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית אוֹ בְּאֵפֶר פָּרָה אֲדֻמָּה אוֹ בְּמַיִם שֶׁמִּלְּאָן לַעֲשׂוֹתָן מֵי נִדָּה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. הַמְקַדֵּשׁ בְּהֶקְדֵּשׁ שֶׁל בֶּדֶק הַבַּיִת בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְהוּא יְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ לְהֶקְדֵּשׁ וְיָבִיא אֲשָׁמוֹ כְּדִין כָּל מוֹעֵל בִּשְׁגָגָה. וְאִם קִדֵּשׁ בּוֹ אִשָּׁה בְּמֵזִיד אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

הלכה ד׳

קִדְּשָׁהּ בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. לְפִי שֶׁאֵין לוֹ לַעֲשׂוֹת בּוֹ שְׁאָר חֲפָצָיו עַד שֶׁיִּתְחַלֵּל שֶׁנֶּאֱמַר בְּמַעֲשֵׂר (ויקרא כז ל) "לַה' הוּא":

הלכה ה׳

כֹּהֵן שֶׁקִּדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ מִקָּדְשֵׁי קָדָשִׁים אוֹ מִקָּדָשִׁים קַלִּים אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֻתְּרוּ אֶלָּא לַאֲכִילָה בִּלְבַד. אֲבָל כֹּהֵן שֶׁקִּדֵּשׁ בִּתְרוּמָה גְּדוֹלָה וּבִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וּבְבִכּוּרִים וְכֵן לֵוִי שֶׁקִּדֵּשׁ בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וְיִשְׂרָאֵל שֶׁקִּדֵּשׁ בְּמַעֲשַׂר עָנִי הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

הלכה ו׳

מַתָּנוֹת שֶׁלֹּא הוּרְמוּ הֲרֵי הֵם כְּמוֹ שֶׁהוּרְמוּ. לְפִיכָךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּפְלוּ לוֹ טְבָלִים מִבֵּית אֲבִי אִמּוֹ כֹּהֵן וְהִפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת הֲרֵי הֵן כִּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת שֶׁנָּפְלוּ לוֹ בִּירֻשָּׁה מֵאֲבִי אִמּוֹ. וְאִם קִדֵּשׁ בָּהֶן אִשָּׁה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לוֹ לַאֲכִילָה יֵשׁ לוֹ לְמָכְרָן לְמִי שֶׁהֵן רְאוּיִין לוֹ. אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּדֵּשׁ בִּתְרוּמָה שֶׁהִפְרִישׁ מִגָּרְנוֹ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ לְמָכְרָהּ וְאֵין לוֹ בָּהּ אֶלָּא טוֹבַת הֲנָאָה. לְפִי שֶׁנּוֹתְנָהּ לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה וְטוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן:

הלכה ז׳

הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה בְּגֵזֶל אוֹ בִּגְנֵבָה אוֹ בְּחָמָס. אִם נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים וְנוֹדַע שֶׁקָּנָה אוֹתוֹ דָּבָר בְּיֵאוּשׁ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

הלכה ח׳

הַנִּכְנָס לְבֵית חֲבֵרוֹ וְלָקַח לוֹ כְּלִי אוֹ אֹכֶל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְקִדֵּשׁ בּוֹ אִשָּׁה וּבָא בַּעַל הַבַּיִת אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ לָמָּה לֹא נָתַתָּ לָהּ דָּבָר זֶה שֶׁהוּא טוֹב מִמַּה שֶּׁנָּתַתָּ לָהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ דָּבָר זֶה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהִתְבַּיֵּשׁ עִמּוֹ. וְהוֹאִיל וְקִדֵּשׁ בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעַת חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה גֵּזֶל וְאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם קִדְּשָׁהּ בְּדָבָר שֶׁאֵין בַּעַל הַבַּיִת מַקְפִּיד עָלָיו כְּגוֹן תְּמָרָה אוֹ אֱגוֹז הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק:

הלכה ט׳

הָיְתָה סְחוֹרָה בֵּינוֹ וּבֵין חֲבֵרוֹ וְחִלְּקָהּ שֶׁלֹּא מִדַּעַת חֲבֵרוֹ וְקִדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ הוֹאִיל וּצְרִיכָה שׁוּמַת בֵּית דִּין אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁאֵין זֶה נוֹטֵל לְעַצְמוֹ מַה שֶּׁיִּרְצֶה וְיַנִּיחַ מַה שֶּׁיִּרְצֶה:

הלכה י׳

גָּזַל אֶת הָאִשָּׁה אוֹ גָּנַב מִמֶּנָּה אוֹ חֲמָסָהּ וְחָזַר וְקִדְּשָׁהּ בַּגֵּזֶל וּבַגְּנֵבָה וּבֶחָמָס שֶׁלָּהּ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת בּוֹ. אִם קָדַם בֵּינֵיהֶן שִׁדּוּכִין וְנָטְלָה וְשָׁתְקָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לֹא שִׁדֵּךְ אוֹתָהּ מֵעוֹלָם אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁתְקָה כְּשֶׁנָּתַן לָהּ דְּבָרִים אֵלּוּ בְּתוֹרַת קִדּוּשִׁין אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אָמְרָה הֵן הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

הלכה י״א

וְכֵן אִם נָתַן לָהּ פִּקָּדוֹן וְאָמַר לָהּ כִּנְסִי פִּקָּדוֹן זֶה וְחָזַר וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בּוֹ. אִם אָמַר לָהּ קֹדֶם שֶׁנְּטָלַתּוּ וּנְטָלַתּוּ וְשָׁתְקָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אַחַר שֶׁנְּטָלַתּוּ בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת בּוֹ וְשָׁתְקָה אֵין זֶה כְּלוּם שֶׁכָּל שְׁתִיקָה שֶׁלְּאַחַר מַתַּן מָעוֹת אֵינָהּ מוֹעֶלֶת. אֲבָל אִם אָמְרָה הֵן אַחַר שֶׁנָּטְלָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

הלכה י״ב

הֶחֱזִיר לָהּ חוֹב שֶׁהָיָה לָהּ אֶצְלוֹ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת בּוֹ קֹדֶם שֶׁתִּטְּלֶנּוּ וּנְטָלַתּוּ וְשָׁתְקָה. אִם הָיָה בֵּינֵיהֶן שִׁדּוּכִין הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לֹא שִׁדֵּךְ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת עַד שֶׁתֹּאמַר הֵן. וְאִם אָמַר לָהּ אַחַר שֶׁנָּטְלָה הַחוֹב שֶׁלָּהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת בּוֹ אֲפִלּוּ אָמְרָה הֵן אֵינָהּ מְ[קֻ]דֶּשֶׁת. שֶׁהֲרֵי לֹא הִגִּיעַ לְיָדָהּ מִמֶּנּוּ כְּלוּם אֶלָּא שֶׁלָּהּ נָטְלָה וּכְבָר נִפְרַע חוֹבוֹ מִשָּׁעָה שֶׁנָּטְלָה וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לַחֲזֹר וּלְתָבְעוֹ בַּחוֹב פַּעַם אַחֶרֶת:

הלכה י״ג

הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה אֲפִלּוּ הָיְתָה בִּשְׁטָר אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ אֶצְלָהּ חוֹב דִּינָר וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּדִּינָר שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדֵךְ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. מִפְּנֵי שֶׁהַמִּלְוֶה לְהוֹצָאָה נִתְּנָה וְאֵין כָּאן שׁוּם דָּבָר קַיָּם לֵהָנוֹת בּוֹ מֵעַתָּה שֶׁכְּבָר הוֹצִיאָה אוֹתוֹ דִּינָר וְעָבְרָה הֲנָאָתוֹ:

הלכה י״ד

הָיָה לוֹ אֶצְלָהּ מִלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן וְקִדְּשָׁהּ בְּאוֹתָהּ הַמִּלְוֶה וְהֶחֱזִיר לָהּ הַמַּשְׁכּוֹן הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁהֲרֵי הִיא נֶהֱנֵית בַּמַּשְׁכּוֹן מֵעַתָּה וַהֲרֵי הִגִּיעַ הֲנָאָה לְיָדָהּ:

הלכה ט״ו

הַמְקַדֵּשׁ בַּהֲנָאַת מִלְוֶה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁהִלְוָה אוֹתָהּ עַתָּה מָאתַיִם זוּז וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּהֲנָאַת זְמַן שֶׁאַרְוִיחַ לָךְ בְּמִלְוֶה זוֹ שֶׁתִּהְיֶה בְּיָדֵךְ כָּךְ וְכָךְ יוֹם וְאֵינִי תּוֹבְעָהּ מִמֵּךְ עַד זְמַן פְּלוֹנִי הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לָהּ הֲנָאָה מֵעַתָּה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִלְוֶה זוֹ עַד סוֹף זְמַן שֶׁקָּבַע. וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּרִבִּית. וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתַי בַּהֲנָאַת מִלְוֶה דְּבָרִים שֶׁאֵין רָאוּי לְשָׁמְעָן:

הלכה ט״ז

אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּפְרוּטָה זוֹ וּבַחוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלֵךְ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן אִם אָמַר לָהּ בַּמִּלְוֶה שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלֵךְ וּבִפְרוּטָה זוֹ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

הלכה י״ז

הָיָה לוֹ חוֹב בְּיַד אֲחֵרִים וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּחוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיַד זֶה בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

הלכה י״ח

קִדְּשָׁהּ בְּפִקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדָהּ אוֹ בִּשְׁאֵלָה שֶׁהִשְׁאִילָהּ. אִם הָיָה הַפִּקָּדוֹן וְהַשְּׁאֵלָה פְּרוּטָה אוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה בְּאֶחָד מֵהֶן קַיָּם בִּרְשׁוּתָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

הלכה י״ט

אָמַר לָהּ הֲרֵי אֶת מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּשְׂכַר שֶׁאֲדַבֵּר עָלַיִךְ לַשִּׁלְטוֹן וְדִבֵּר עָלֶיהָ לַשִּׁלְטוֹן וְהִנִּיחַ הַשִּׁלְטוֹן וְלֹא תְּבָעָהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אֶלָּא אִם נָתַן לָהּ פְּרוּטָה מִשֶּׁלּוֹ. שֶׁהַהֲנָאָה שֶׁבָּאָה לָהּ מִדְּבָרָיו הֲרֵי הִיא כְּמִלְוֶה וְהַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

הלכה כ׳

הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּמְלָאכָה זוֹ שֶׁאֶעֱשֶׂה עִמָּךְ וְעָשָׂה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לָהּ פְּרוּטָה מִשֶּׁלּוֹ. לְפִי שֶׁהַשְּׂכִירוּת יִזְכֶּה בָּהּ הַפּוֹעֵל מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף כָּל זְמַן שֶׁיַּעֲשֶׂה מִקְצָת מִן הַמְּלָאכָה זוֹכֶה בְּמִקְצָת מִן הַשָּׂכָר וְנִמְצָא הַשָּׂכָר כֻּלּוֹ מִלְוֶה אֶצְלָהּ וְהַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

הלכה כ״א

הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה תֵּן דִּינָר לִפְלוֹנִי מַתָּנָה וְאֶתְקַדֵּשׁ אֲנִי לְךָ וְנָתַן וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּהֲנָאַת מַתָּנָה זוֹ שֶׁנָּתַתִּי עַל פִּיךְ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לָהּ כְּלוּם הֲרֵי נֶהֱנֵית בִּרְצוֹנָהּ שֶׁנַּעֲשָׂה וְנֶהֱנָה פְּלוֹנִי בִּגְלָלָהּ. וְכֵן אִם אָמְרָה לוֹ תֵּן דִּינָר לִפְלוֹנִי מַתָּנָה וְאֶתְקַדֵּשׁ לוֹ וְנָתַן לוֹ וְקִדְּשָׁהּ אוֹתוֹ פְּלוֹנִי וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּהֲנָאַת מַתָּנָה זוֹ שֶׁקִּבַּלְתִּי בִּרְצוֹנֵךְ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

הלכה כ״ב

אָמַר לָהּ הֵילָךְ דִּינָר זֶה בְּמַתָּנָה וְהִתְקַדְּשִׁי לִפְלוֹנִי וְקִדְּשָׁהּ אוֹתוֹ פְּלוֹנִי וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּהֲנָאָה זוֹ הַבָּאָה לִיךְ בִּגְלָלִי הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לָהּ הַמְקַדֵּשׁ כְּלוּם. אָמְרָה לוֹ הֵילָךְ דִּינָר זֶה מַתָּנָה וְאֶתְקַדֵּשׁ לְךָ וּלְקָחוֹ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּהֲנָאָה זוֹ שֶׁקִּבַּלְתִּי מִמֵּךְ מַתָּנָה אִם אָדָם חָשׁוּב הוּא הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁהֲנָאָה יֵשׁ לָהּ בִּהְיוֹתוֹ נֶהֱנֶה מִמֶּנָּה וּבַהֲנָאָה זוֹ הִקְנַת עַצְמָהּ לוֹ:

הלכה כ״ג

הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּדִינָר וַהֲרֵי זֶה הַמַּשְׁכּוֹן בְּיָדֵךְ עַד שֶׁאֶתֵּן הַדִּינָר אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת לוֹ. לְפִי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַדִּינָר לְיָדָהּ וְלֹא הַמַּשְׁכּוֹן נָתַן לֶהֱיוֹתוֹ שֶׁלָּהּ. הָיָה בְּיָדוֹ מַשְׁכּוֹן עַל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵצֶל אֲחֵרִים וְקִדֵּשׁ בּוֹ אִשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. לְפִי שֶׁבַּעַל חוֹב יֵשׁ לוֹ מִקְצָת קִנְיָן בְּגוּפוֹ שֶׁל מַשְׁכּוֹן:

הלכה כ״ד

הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה עַל מְנָת שֶׁתַּחֲזִירִיהוּ לִי אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת בֵּין הֶחֱזִירָה בֵּין לֹא הֶחֱזִירָה. שֶׁאִם לֹא הֶחֱזִירַתּוּ לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי. וְאִם הֶחֱזִירַתּוּ הֲרֵי לֹא נֶהֱנֵית וְלֹא הִגִּיעַ לְיָדָהּ כְּלוּם:

הלכה כ״ה

נָתַן לָהּ אֲגֻדָּה שֶׁל הֲדַס וְכַיּוֹצֵא בָּהּ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּזוֹ וְקִבְּלָה אוֹתוֹ. וְאָמְרוּ לוֹ וַהֲלֹא אֵין בָּהּ שְׁוֵה פְּרוּטָה וְאָמַר תִּתְקַדֵּשׁ בְּאַרְבָּעָה זוּזִים הַמֻּחְבָּאִים בְּתוֹךְ הָאֲגֻדָּה. אִם אָמְרָה הֵן הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם שָׁתְקָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת בְּמָעוֹת אֵלּוּ שֶׁהַשְּׁתִיקָה שֶׁלְּאַחַר מַתַּן מָעוֹת אֵינָהּ מוֹעֶלֶת כְּלוּם וְתִהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק מִפְּנֵי הָאֲגֻדָּה שֶׁמָּא שְׁוֵה פְּרוּטָה בְּמָקוֹם אַחֵר:

הלכה כ״ו

הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּתְמָרָה זוֹ הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּזוֹ הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּזוֹ אִם יֵשׁ בְּאַחַת מֵהֶן שְׁוֵה פְּרוּטָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אֶלָּא מִסָּפֵק שֶׁמָּא תִּשְׁוֶה תְּמָרָה אַחַת פְּרוּטָה בְּמָקוֹם אַחֵר:

הלכה כ״ז

אָמַר לָהּ הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּזוֹ וּבְזוֹ וּבְזוֹ אִם יֵשׁ בְּכֻלָּם שְׁוֵה פְּרוּטָה מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אֶלָּא מִסָּפֵק. הָיְתָה אוֹכֶלֶת רִאשׁוֹנָה רִאשׁוֹנָה אִם יֵשׁ בָּאַחֲרוֹנָה שְׁוֵה פְּרוּטָה מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אֶלָּא מִסָּפֵק. שֶׁאוֹתָן תְּמָרִים שֶׁאָכְלָה הֲרֵי הֵן כְּמִלְוֶה וְהַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת וְנִמְצָא שֶׁאֵין הַקִּדּוּשִׁין אֶלָּא בִּתְמָרָה אַחֲרוֹנָה:

הלכה כ״ח

אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּאֵלּוּ אִם יֵשׁ בְּכֻלָּן שְׁוֵה פְּרוּטָה מְ[קֻ]דֶּשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת רִאשׁוֹנָה רִאשׁוֹנָה שֶׁלָּהּ הִיא אוֹכֶלֶת וּמְ[קֻ]דֶּשֶׁת:

הלכה כ״ט

הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּכוֹס זֶה אִם הָיָה מָלֵא מַיִם הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בּוֹ וּבְמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ. וְאִם הָיָה מָלֵא יַיִן הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בּוֹ וְלֹא בְּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ. וְאִם הָיָה מָלֵא שֶׁמֶן הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ וְלֹא בּוֹ. לְפִיכָךְ אִם לֹא הָיָה בַּשֶּׁמֶן שְׁוֵה פְּרוּטָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק. וְאִם הָיָה בַּשֶּׁמֶן שְׁוֵה פְּרוּטָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וַדַּאי וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הַכּוֹס:

בני אהובה · הלכות אישות פרק ה׳

בני אהובה על הלכות אישות פרק ה׳ ארוך במיוחד (17 קטעים, 70,252 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת בני אהובה על הלכות אישות פרק ה׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות אישות פרק ה׳

א׳

המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה אינה מקודשת וכו'. כתב ה"ה וכן הסכים הרמב"ן ז"ל שבכל איסורי הנאה וכו'. לכאורה משמע דהרמב"ן ג"כ ס"ל דאפילו חמץ בשעה ששית שאסור מדבריהם אינה מקודשת וכו' והוא ז"ל כתב בספר המלחמות דחמץ בשעה ו' מקודשת ודלא כרש"י דמפרש משש שעות ולמעלה מתחלת ו' ולא מסוף ו' וחמץ דרבנן בשעות דאורייתא או חמץ דאורייתא בשעות דרבנן אינה מקודשת אבל חמץ דרבנן בשעות דרבנן מקודשת לכך נראה לומר דמ"ש ה"ה וכן הסכים וכו' הוא לענין ה"ה לשאר דברים דקאמר קודם הוא ז"ל אמר למעלה דנלמוד מן החמץ לשאר דברים וכן הסכים הרמב"ן דנלמוד משם לשאר דברים אבל לא לענין חמץ דרבנן בשעות דרבנן דבהא לא הסכים הרמב"ן ז"ל. ואני דוחק עצמי בכך מפני המובן מדברי ה"ה לכאורה דסובר לפי דברי רבינו דבאיסור הנאה דדבריהם אינה מקודשת אפילו חמץ דרבנן ושעות דרבנן וכן הבין הרב ב"י בספר כ"מ אבל אם נפרש דברי ה"ה דסובר בדברי רבינו דבעינן חמץ דאורייתא ושעות דרבנן ומ"ש שלמדו מאיסור החמץ בשעה ששית שאפילו בזמן שאיסורו וכו' ר"ל כיון דאמרו שם דחמץ דרבנן בשעות דאורייתא אינה מקודשת כפירוש שפירשו התוס' המקדש משש שעות שר"ל מסוף שש שעות א"כ ה"ה שעות דרבנן וחמץ דאורייתא וז"ש מפרש שם שאפילו בזמן וכו' כלומר נלמוד בהה"ד בחמץ דרבנן בשעות דאורייתא ובכי הא אתי וכן הסכים הרמב"ן ז"ל כפשוטו דקאי לכל מאי דכתב לעיל:

ד׳

קידשה במעשר שני כו'. פסק כרבי מאיר (דף נ"ב:) דאמר בין בשוגג בין במזיד לא קידש דאמר מעשר ממון גבוה הוא. ושם בגמרא (דף נ"ד:) הקשו ממתניתין דמשך הימנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן סלע ומשתכר בסלע מפני שמעשר שני x שלו מני אילימא רבי מאיר אמאי משתכר בסלע ונתן הכסף וקם לו אמר רחמנא אלא לאו רבי יהודה משמע דהך מתניתא ליתא אליבא דרבי מאיר דקיי"ל כוותיה וא"כ קשה איך פסקה הוא בהלכות מעשר שני פרק ח' שכתב שם הלוקח פירות של סלע בכסף מעשר ומשך הפירות ולא הספיק ליתן הסלע עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתים הרי זה מפריש עליהם סלע בלבד שנאמר ונתן הכסף וקם לו וכו'. ועוד הדברים שם כמעורבים שלבסוף כתב שנאמר ונתן הכסף וכו' והיינו כרבי מאיר וכתב לשון המשנה שהוא כרבי יהודה וצ"ע. ופירוש המשנה כפירוש אחר מרש"י ז"ל כמבואר שם וכן פירשו בתוספות המשנה במעשר שני וכבר עמד על זה בעל ספר כסף משנה ע"ש: קידשה במעשר שני וכו'. בגמרא פרק האיש מקדש (קידושין דף נ"ד:) אמרו דברייתא דקאמרה דמעשר נתן במתנה לא משכחת לה אליבא דרבי מאיר אלא שניתן לו בטבלו וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמו ואם כן תימה על רבינו שפסק כרבי מאיר ופסק כאן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמו איך כתב בהלכות מעשר שני פרק שלישי לפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם כן נתן לו הטבל כו'. וכבר עמד על זה הרב בעל כסף משנה שם בהלכות מעשר שני ותירץ בשם הר״י קורקוס דדוקא להך מילתא אמרינן דהוי כמי שלא הורמו דלא מיקרי לה' כיון שלא הורמו. והוצרך רבינו לפרש כן כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא דאנן קיימא לן כעולא דאמר גבי מתניתין המקדש במעשרות ובמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין דקיימא לן כרבי מאיר ולדידיה לא מיתוקמא סתם משנה בלאו הכי אלא ודאי שצריך לחלק בין הנושאים. גם מה שכתב בפרק ששי מהלכות ביכורים דמעשר שני חייב בחלה וכן בהלכות חמץ ומצה פסק דיוצאים במצה של מעשר שני ובהלכות סוכה ולולב כתב גם כן דיוצאים באתרוג של מעשר שני. ולדברי רבי מאיר דאמר ממון גבוה ליתנהו להנהו דיני כדאמרינן בפרק כל שעה וכבר עמד על זה הרב בעל כסף משנה בהלכות ביכורים ותירץ שם בשם הר״י קורקוס דפסק כר' חנן דאמר בפרק לולב הגזול דבהיתר אכילה תליא מילתא ופסק כן מהטעם שכתב שם ולא מהטעם שכתב הרב בית יוסף ז״ל דרבי חייא רבו דרב אסי דהאי רבי חייא בר אבין הוא כדאמרינן שם בגמרא ורבי חייא רבו של רב אינו אותו רבי חייא ומפני שנדמה לו שהוא רבי חייא רבו של רב ורב אסי תלמידו של רב כתב כן וקושטא דמילתא כדכתיבנא:

ה׳

וישראל שקידש במעשר עני וכו'. נראה לי דהיינו ישראל עני שנתנו לו מעשר עני דומיא דכהן שנתן לו תרומה גדולה וכן לוי שנתן לו מעשר ראשון דאי כל ישראל בעלמא יכול לקדש במעשר עני אף על פי שאינו שלו קשה הדבר לאומרו דמעשר ראשון נמי כחולין הוו ומותר לזרים ואינו יכול לקדש בו אלא הלוי דוקא א"כ ה"ה והוא הטעם למעשר עני אף על פי שהוא ממון הדיוט ומותר לזרים אף על פי שיש לחלק דשאני מעשר עני אי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה כדאמרינן הך טעמא בעלמא מכל מקום כל כמה דלא מפקר להו לאו עני הוא ולאו דיליה הוא ואינו יכול לקדש בו לפיכך נראה כמו שכתבתי:

ו׳

וטובת הנאה אינה ממון. אף על גב דבהלכות נדרים פרק שביעי כתב רבינו מי שאסר הנייתו על הכהנים ועל הלוים הרי אלו באים ונוטלים מתנותיהם על כרחו ואם אמר כהנים אלו ולוים אלו הרי אלו אסורים וכו' ובפרק ב' דנדרים משמע דהך מתניתין לא מיתוקמא אלא בדאית לן טובת הנאה ממון וכדאוקמה רבא התם (דף פ"ה) והכא פסק בהפך וכבר כתב שם הרב בעל הכסף משנה ותירץ בשם ר"מ בר"ש המעילי דשאני נדרים דאפילו ויתור אסור בהן ואם כן אמרינן נמי בהו טובת הנאה ממון. והוצרך רבינו לחלק כן כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא דקיי"ל כעולא והתם הוי סתם משנה לכך הוצרך לחלק בין הנושאין:

ז׳

[ אם נתייאשו הבעלים] (הנכנס לבית חבירו) וכו'. בפרק כ"ד מהלכות כלים פסק רבינו כרבנן דעורות דגנב מחשבה מטמאתן משום דסתם גניבה יאוש בעלים כדאמרינן בגמרא דהגוזל וכיון שכן קשה איך כתב כאן גבי גזל וגניבה אם נתייאשו הבעלים ונודע וכו' בשלמא גבי גזל בעינן שנדע אותו אבל גבי גניבה סתמא יאוש בעלים והך קושיא איתא נמי בהלכות גניבה שכתב שם הרבה פעמים אם נתייאשו הבעלים בכמה דינים אלא שי"ל דהך לישנא גבי גניבה לא הוי דוקא אלא ר"ל שלא ידענו שלא נתייאשו כדאמר בפרק כ"ד מהלכות כלים דאם ידענו שלא נתייאשו אפילו גבי גניבה או עורות שלו מטמאתן במחשבה דידיה:

ח׳

הנכנס לבית חבירו וכו'. בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ"ב) אמרו ההוא סרסיא דקדיש בפרזומא דשכרא וכו' וכתבו שם התוס' בד"ה אם נמצאו דע"כ איירי ההיא דשוייה שליח דאי לא כן מאי מייתי [מתרומה הא התם איירי דשוייה שליח] כדאוקמינא לה בפרק אלו מציאות אליבא דאביי דאמר יאוש שלא מדעת וכו' ואח"כ אמר ה"נ מסתברא וכו' משמע דכ"ע אית להו הכי ורבינו לא הזכיר כאן שליח אלא אדרבא נראה מדבריו בהפך דבלא דעתו נכנס שם וא"כ קשה למה ליה טעמא דמשום כסופא דשאני גבי תרומה דעשאו שליח ולא הוצרך בגמרא לתת טעם זה אלא היכא דשוייה שליח כדכתבו התוס' ועוד למה לא הזכיר שוייה שליח כיון דבגמרא מוכרח לפרש כן והרב ב"י בספר כ"מ הוקשה לו בפ"ד מהלכות תרומות שלא הזכיר שם רבינו דשווייה שליח וכתב שסמך על סוגיא דהכא ועם מ"ש שם מתורץ הכל יע"ש: ואם קידשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז וכו'. אי הך תמרה או אגוז הוי אפילו פחות משוה פרוטה קשה דהוי ס"ס שמא שוה פרוטה במדי או לא ואת"ל דשוה ספק אם מקפיד או לא אבל אם שוה פרוטה ניחא דלא הוי אלא חד ספיקא אי מקפיד או לא אע"פ שאין הלשון משמע כן ולזה הדעת נוטה:

ט׳

היתה סחורה וכו'. לה"ה היה לו נוסחא בדברי רבינו מוחלפת מדברי הטור דהטור מוסיף בה דברים והרב ב"י כתב דמדברי הר"ן נראה דאית ליה גירסת הטור ולא ידעתי מאין נראה לו כיון דלכל הגירסאות הדין אחד הוא והר"ן לא הזכיר שום גירסא:

י״ב

החזיר לה חוב וכו'. לפי מה שכתב ה"ה בשם הרשב"א דבעינן שיזכיר לה גבי חוב כנסי חוב זה שאני חייב ליכי דהזכיר מתחלה שנתנו בתורת חוב א"כ קשה איך אמרו בקידושין (דף י"ג) ומנא תימרא דשני לן בין שדיך ודלא שדיך כו' דתניא וכו' הא ליכא ראיה כלל דברייתא דקאמרה כנסי סלע זו שאני חייב ליכי דאינה מקודשת משום דלא קידשה במנה סתם אלא נתנו לה בתורת החוב מתחלה אבל התם גבי חטף מקודשת משום דקידשה סתם וכן לפי מה שנסתפק לפי פירוש רבינו דהיכא דלא אמר לה שתתקדש ותתפרע בו אלא שחזר ואמר לה לא לשם פרעון אלא לשם קידושין דאפשר דמקודשת קשה הך קושיא דנימא דההיא דחטף הוא דאמר לה בפירוש שאינו רוצה בתורת חזרת הגזל אלא בתורת קידושין מיהו הא לא הוי קושיא כ"כ דהוי אוקימתא ובלאו הכי היה יכול לתרץ דהתם גבי חטף איירי דקאמרה אין אלא דמשמע ליה דקידשה היינו כדרך כל הקידושין ע"ד הסתם אבל קושיא ראשונה קשה טובא. ונראה לתרץ לתרי קושיי דגבי גזל אע"ג דנתנו לה סתם אנן סהדי דהיא קבלה בחזרת הגזל שלה דע"כ לא אמרינן דלאו כל כמינה לומר בתורת חוב קבלתי אלא גבי חוב דאפשר שהיא סבורה שיפרע לה החוב אח"כ אבל גזלן כיון דהוא גזלן וגברא אלמא וחטף מידה כשבא לידה ודאי לא קבלה אלא לדעת חזרת הגזל ואפילו שיאמר לה לא בתורת גזל אני נותנו לך לא מהני דאנן סהדי דבתורת חזרת הגזל קבלה כדכתיבנא. ולקושיא ראשונה מרווח יותר תירוץ זה:

י״ג

המקדש במלוה וכו'. הטור כתב באה"ע בסימן כ"ח ואפילו החזיר לה השטר כתב הרמב"ם ז"ל שאינה מקודשת וכו' כיון דלא אדכרא בעידן קידושין סתמא לקידושין כו' אבל אם אמר התקדשי לי בשטר חוב זה וכו' נראה שהבין בדברי רבינו דמ"ש כאן הוא שלא קידש בשטר אלא בדינר וזה מובן מפשט לשונו שכתב ואמר לה הרי את מקודשת לי בדינר שיש לי בידך ומש"ה משמע ליה דאיירי אפילו החזיר לה השטר אבל כשאמר התקדשי בשטר חוב ודאי מודה הרמב"ם דמקודשת דהיינו סברת חכמים לפי מ"ד מעיקרא בפרק האיש מקדש כדאמרינן לימא כתנאי ולזה נתכוון ה"ה במ"ש וכן נזכר בגמרא באוקימתא אחת ואע"פ שאינה אוקימתא אלא לימא כתנאי מ"מ כיון דמאי דאתמר בגמרא הוו דחיות לדחות ולימא משמע ליה לה"ה לומר דזה אוקימתא וכן נזכר בדברי הר"ן ומשום הך משמע ליה לטור דכ"ע מודו בהכי. ומה שהקשה ה"ה דכשהזכיר [שטר] דין המשכון היה לו להזכיר זה אינה קושיא לדברי ה"ה דשאני התם דקדשה במלוה בפירוש ודכוותיה בשטר לא מהני כדכתיבנא. אלא דוקא כשאמר לה התקדשי בשטר חוב זה אבל מדברי ה"ה נראה דרוח אחרת עמו בדברי רבינו דלא שני ליה בין אמר התקדשי בשטר חוב להיכא דאמר התקדשי לי בדינר סתמא דאי הוה שני ליה בין הא להא כדעת הטור מאי מייתי מאוקימתא דגמרא הא רבינו לא איירי אלא כשאמר לה התקדשי לי בדינר ולא אמר לה התקדשי בשטר ובהא ודאי לא מהני אבל כשאמר לה בשטר חוב מהני ושמין את השטר ומה שהקשה דלמה לא הזכיר רבינו כשהזכיר דין המשכון אינה קושיא כדכתיבנא אלא ודאי דלא שני ליה בין הא להא, וע"כ יש לתמוה על הרב ב"י ז"ל שבסימן כ"ח הביא על דברי הטור דברי ה"ה כאילו הם שוים ולא שת לבו לחלק ביניהם: (מהדורא ג' מצאנו בזה הלשון) כתב ה"ה ויש מי שכתב שאם היתה מלוה בשטר וכו' נראה כוונת הרב דאע"פ דקידשה בשטר מ"מ אם יש בנייר ש"פ מקודשת וקשה דאיך כתב הרב שאפשר שרבינו יודה בזה שהרי הוא כתב בפרק ג' שלא לדעתה או שלא לשמה אינה מקודשת דאי ס"ל הכי ה"ל מקודשת מחמת הנייר ואע"פ שלא יהיה בנייר ש"פ מקודשת מספק חיישינן שמא ש"פ במדי. וראיה לדבר הרמ"ה דס"ל הכי כמבואר באה"ע דכתב כן כתבו שלא לשמה כמ"ש. ויש לתרץ דשאני הכא דכיון דקידשה בתורת כסף אמרינן נמי דדעתה מה ששוה בתורת כסף אבל התם דלא קידשה בתורת כסף אלא בשטר לא אמרינן דעתה אנייר דהוי קידושי כסף ופסק שם דלא כחכמים לפי האוקימתא דאי בעית אימא וכו' וק"ל:

י״ד

היה לו אצלה מלוה על המשכון וכו'. כתב הטור בשם הרמ"ה דוקא דמטא לידיה בתורת משכון, ונפקא ליה מהא דעשה לי שירים ונזמים וכו' דהשוו בגמרא למקדש במלוה ונימא שאני התם דאית ליה משכון ולכך מקודשת אלא כיון דלא נתנה ליה מעיקרא בתורת משכון אינה מקודשת כמו במלוה וכ"כ הר"ן ז"ל בפרק האיש מקדש וכו' ע"ש:

ט״ו

המקדש בהנאת מלוה וכו'. התוס' הקשו על פירוש רש"י ז"ל (דף ו': בד"ה דארווח) דהוי רבית קצוצה כיון שהיה צריך לתת פרוטה לקדש לאשה והך קושיא אינה כ"כ לדעת רש"י ז"ל דכיון דלא היה בשעת הלואה אינו רבית קצוצה כמ"ש הרמב"ם בפ"ז מהלכות מלוה הורו רבותי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזור לך חובך הרי זה אבק רבית וכו' לפי שלא קצץ לו בשעת הלואה. אבל לפי דעת רבינו דהך הוי בשעת הלואה קשה ליה קושיית התוס' דכיון דהיה צריך לתת פרוטה לאשה רבית קצוצה הוי אלא שי"ל דאין זו כל כך הנאה לקדש אשה כמו דירת חצר כשלוקח רבית גמור אבל כשנושא אשה הנה נתחייב לה בעשרה דברים כדכתב רבינו בהלכות אישות ואינו כ"כ הנאה ולכך הוי הערמת רבית. והראב"ד ז"ל שהקשה לו שם וכתב וקידושין יוכיחו לא מפני שהוא סובר דהקידושין הוי רבית קצוצה דבהדיא אמרו בגמרא דאינו אלא הערמת רבית אלא מוכיח מהתם דהוי בשעת מתן מעות דאי לא לא הוה מקדש דבעינן נתינת מעות לידה בשעת הקידושין ומ"מ לא הוי רבית גמור דקידושין משום דמה שנושא אשה אינו הנאה גמורה כדכתיבנא. והראב"ד ז"ל אזיל שם לטעמיה כמו שפירש כאן בקידושין כמ"ש בהשגות:

י״ח

קידשה בפקדון. כתב הרב המגיד דין הפקדון ברייתא והשאלה מפורש בסוגיא שם שהיא שוה לפקדון. וקשה היכן מצא כן ה"ה ז"ל ולא עוד אלא שכתב שהוא מפרש הא דאמרינן שם בגמרא (דף מ"ז:) במסקנא גבי מחלוקת דרבנן ור' מאיר אלא הכא מלוה ברשות בעלים לחזרה איכא בינייהו כלומר דהיכא דכל המלוה קיימת פליגי מר סבר מצי המלוה למיהדר ולתובעה ולכך מקודשת ומר סבר לא מצי ולכך אינה מקודשת. והקשו שם ואלא הא דא"ר הונא השואל וכו' לימא כתנאי וכו'. ותירצו ע"כ ל"פ אלא במלוה דלא הדרא בעינא אבל בשאלה דהדרא וכו' וא"כ כיון דבגמרא תלי ענין הקידושין בענין חזרת המלוה לתובעה נימא נמי דדוקא גבי פקדון דיכול לתובעו מקודשת אבל בשאלה דהיכא דבקע בו השואל אינו יכול לתובעו כל אותן הימים ששאל לו אינה מקודשת אע"ג דהדרא בעינא כפקדון מ"מ יש חילוק זה וענין הקידושין תלוי בדבר ואיך סתם כאן רבינו שבשאלה מקודשת דמשמע אפילו שקנה השואל החפץ כגון שבקע בו זה ודאי לא ידענא היכן מבואר שכתב ה"ה שהוא מפורש. איברא דאם היינו אומרים דרבינו הוציאו מכח הסברא דכיון דדמיא לפקדון דהדרא בעינא הויא מקודשת אע"פ שאין זה מוכרח כדכתיבנא אבל שיהיה זה מבואר לא ידענא. ויש לתרץ דכיון דבגמרא אמרו דטעמא דמלוה משום דלהוצאה נתנה ובשאלה אמרו שם דהדרא בעינא כפקדון אפ"ה ליה ביה טעמא דמלוה והיינו כמבואר בגמרא ושוה לפקדון:

כ׳

הרי את מקודשת לי במלאכה זו שאעשה עמך. רבינו אית ליה דאין אומן קונה בשבח כלי וכן כתב בהדיא בפ"י מה' שכירות אבל הטור כתב בשם הרא"ש דאומן קונה בשבח כלי ותימה דבחושן המשפט בהלכות פועלים סימן של"ט כתב דקבלן עובר בבל תלין סתמא בלי שום חולק והיינו ודאי דאין אומן קונה בשבח כלי דאי קונה בהדיא אמרינן בגמרא דאינו עובר. ועוד לדבריו קשיא הרא"ש מדידיה אדידיה דבהדיא כתב שם הרא"ש בפרק המקבל והלכתא כרב ששת והכי אסקה רבה בפרק הגוזל עצים דאין אומן קונה בשבח כלי וכו' והיינו כדברי רבינו והרי"ף ואם כן מה שכתב בפרק האיש מקדש לדחות ראיות הרי"ף הוא משום דלא ס"ל כוותיה וקשיא מדידיה אדידיה אלא ודאי דמ"ש בפרק האיש מקדש הוא שאין ראיותיו מוכרחות אבל מ"מ הדין דין אמת ואע"ג דבפרק המקבל כתב דברי הרי"ף ז"ל וראיותיו לא חשש לדחותם אחר שכבר דחאם במקום אחר. ומכל מקום כיון שהדין דין אמת הביאם שם והתימה על הרב מוהררי"ק ז"ל שהביא דברי הרא"ש באבן העזר ובחשן המשפט על דברי רבינו בסתם בזה הלשון. הרב נתן טעם לדבר מפני שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף הא לאו הכי לא וקשה דלמטה כתב האומר לאשה התקדשי לי בדינר והרי זה המשכון וכו' אף על פי שחייב עצמו לתת לה דינר כיון שלא הגיע הדינר לידה אינה מקודשת הכא נמי כיון דבשעת אמירה לא הגיע כלל לידה אינה מקודשת ואם כן אפילו שאינה להשכירות אלא לבסוף אין כאן קידושין כלל. ואיך כתב הרב הטעם מפני שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. וכי תימא לתרץ זה דמה שאמר כאן אינה מקודשת הוא כשאמר אחר שעשאו הרי מקודשת לי בשכר שעשיתי עמך ולכך הוצרך לטעמא שהשכירות וכו' הא לאו מילתא היא כלל דבין למ"ד ישנה לשכירות וכו' בין למ"ד אינה לשכירות כולי עלמא מודו כשאומר בשכר שעשיתי דלא הוו קידושין כדאמרו שם בגמרא. ואי משום מאי דאמר מעיקרא בשכר שנעשה הא לא נתן בידה כלום ודמי להתקדשי לי בדינר והרי זה המשכון וכו'. וי"ל דאעפ"י שלא נתן בידה כלום כיון שהוא מקדשה עתה לכשיתן לה שתתקדשי לי הויא מקודשת אבל באומר התקדשי לי בדינר והרי זה משכון התם לא הויא מקודשת משום דאמר לה בהא מקודשת מעכשיו שהרי אמר לה והרי זה המשכון בידך עד שאתן הדינר וכו' משמע שדעתו לקדשה מעכשיו ונותן לה הדינר להבטחה. וכי תימא תתקדש מיהא כשיתן לה הא אינו כלום כיון דלא נעשתה כוונתו להתקדש מעכשיו אינן קידושין אפילו לאחר זמן:

כ״א

האשה שאמרה תן דינר לפלוני וכו'. מה שהקשה הרב המגיד על דברי הרשב"א דא"כ יפה כח שליח מהמשלח, י"ל דיפה ויפה כיון שהוא נותן המעות הוא מקדש אותה במעות שהוא נותן לה ולכך יפה כחו בהא ממשלחו ודוק:

כ״ג

לפי שב"ח יש לו מקצת קנין בגופו של משכון. כתב הרב המגיד דבכל ענין מיירי בין במשכנו בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו. והטור כתב כן בשם רבינו, והרב ב"י ז"ל תמה עליו דאין הכרח מדברי רבינו ואע"פ שמכאן אין הכרח מכל מקום הדין הוא מוכרח ממה שכתב בהלכות שכירות דפירש דבין במשכנו בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו הוי ש"ש וטעמא משום דאית להו להר"י והרמב"ם בהא דרבי יצחק דאפילו בשעת הלואתו היא והא דאמרו בגמרא אימור דאמר רבי יצחק שלא בשעת הלואתו בדרך דחייה איתמר. וכן כתב הר"ן בפרק כל הנשבעים לדעתם ע"ש. אבל על דברי הטור יש לתמוה דכתב כאן בשם הרא"ש דדוקא משכנו שלא בשעת הלואתו מקודשת משמע דאית ליה דרבי יצחק לא איירי בשעת הלואה ובריש הלכות מלוה על המשכון כתב דלא שנא בשעת הלואה לשלא בשעת הלואה משמע דסבירא ליה דלכולי עלמא הא דר' יצחק בכל גווני הוא. וכן הזכיר שם בשם אביו דאין לחלק ביניהם שכתב לבסוף ולזה הסכים א"א ז"ל וא"כ קשו דברי אביו מדידיה אדידיה וכבר הוזכר קצת מזה בדברי הרב ב"י ז"ל שם וצ"ע:

כ״ה

נתן לה אגודה של הדס וכו' ואם שתקה אינה מקודשת וכו'. וא"ת לפי מה שכתב הרב המגיד לעיל שאפשר שרבינו יודה שקידש במלוה והחזיר לה השטר שמקודשת מחמת השטר אלא שאם כן היה דעתו וכו' דמשמע דמסופק בדבר לצד האחד שאינה מקודשת א"כ אמאי מקודשת כאן מחמת האגודה כיון שהוא אמר תתקדש בארבעה זוזים שבה. וי"ל דמכל מקום כיון דמתחלה כוונתו היתה לקדש באגודה עצמה אלא מפני שאמרו לו שאינו שוה פרוטה אמר תקדש בארבעה זוזים שבה וגם בזה ניחא קושיא אחריתא דאמאי אמרינן הכא דמקודשת מחמת האגודה ולקמן גבי הרי את מקודשת לי בכוס זה אמרינן דאם הוא של שמן הרי זו מקודשת מאי שנא מאגודה דאמר תיקדש בארבעה זוזים שבה מקודשת מחמת האגודה אף על גב דלא קדשה בה אלא בארבעה זוזים אלא שמתחלה כוונתו לקדשה באגודה עצמה ומפני שאמרו לו שאינו שוה פרוטה אמר כן ואם כן אם אית בה שוה פרוטה מקודשת אבל התם מסתמא דעתו בשמן כדנתן טעם הרב המגיד ז"ל:

כ״ו

האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו. בגמ' בפרק האיש מקדש (מ"ו) אמר מאן תנא התקדשי וכו' אמר רבה רבי שמעון היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד. ותימה על רבינו דהוא ז"ל בהל' שבועות פ"ז פסק דלא כר' שמעון שכתב שבועה שאין לך בידי לא לך ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת וא"כ הכא אפילו בזו ובזו נמי צריך שיהא האחד מהם שוה פרוטה וכבר הקשה קושיא זו הרב מהר"י קארו ז"ל בספר כסף משנה והניחה בצריך עיון: שאותם תמרים שאכלה וכו'. מה שיש להקשות על מה שפסק רבינו כאן כתבתי בהל' זכייה ומתנה פ"ו ע"ש:

נחלת הכלל · ToratEmet

צפנת פענח · הלכות אישות פרק ה׳

ב׳

אבל המקדש כו' שאינו דבר כו'. עי' בהך דנזיר ד' נ"א גבי פרש אם הוה כגופא ע"ש ועי' בהך דמעילה ד' י"ב ע"ב וב"ק ד' י"ח ע"ב ע"ש ועי' בירושלמי בע"ז פ"ב דאף דגבי ע"ז גם פרש אסור זה רק פרש דבטל לגבי גופה אבל טבעת דהוא דבר בפ"ע ובעיניה הוא לא נאסר ועי' בהך דתמורה דף ל"א ע"א גבי אפרוח ובירושלמי פ"ג דע"ז דהוה זה מחלוקת גבי אפרוח של ביצת ע"ז ע"ש וכבר כתבתי בזה:

ג׳

המקדש כו'. או באפר פרה עיין בהשגות ובדברי ה"ה מה דפליגי אם בדבר שיש לו בו זכות אם מקרי כל הדבר שלו ובאמת זה הוה פלוגתא דאמוראי בירושלמי בקדושין פ"ב דכאן במה קידשה ר"א אמר בגופו ור"י אמר בטובת הנאה שבו ועי' בתוספתא כאן פ"ד דפליגי ביה ר"י ות"ק ע"ש גבי אפר פרה ועיין ברש"י קדושין ד' נ"ח ע"ב דס"ל שם דלמ"ד טובת הנאה ממון צריך לשלם הכל אף יותר מכדי טובת הנאה דלא כשיטת הר"ן ז"ל נדרים ד' פ"ד, ועי' בהך דב"מ ד' צ"ו ע"א גבי שאלה ע"מ לעשות פחות משוה פרוטה ותוס' כתובות דף ל' ע"ב ד"ה לא צריכה ועיין ב"ק ד' כ"א וד' צ"א ע"א בתוס' ד"ה מוסיף ועי' בירושלמי פ' א' דמעש"ש הל' ב' בהך דבעי ר' יודן גבי משכי לי מעשר בהמה זה שתתקדשי בו לאחר שחיטה ע"ש וכן גבי הך דפטר חמור עי' בכורות דף ט' ע"ב ודף י' ע"ב ובמה דפליגי בזה בירושלמי פ' ב' דקדושין ר"א ור"י ואזלי לשיטתייהו הנ"ל:

ה׳

כהן שקידש כו'. עיין בתוספתא יבמות פ' י"ב במה דאמר שם ר"י אומר מוכר הוא את התרומה ולוקח בדמיה חולין וקאי שם אמורם מקדשים קלים ור"י לשיטתיה כאן בקדושין ד' נ"ב ע"ב דס"ל דיכול לקדש בחלקו אך באמת נ"ל דגבי תרומת לחמי תודה גם לדידן יכול לקדש בהם את האשה עיין בהך דנדרים די"ב ע"ב הא קמ"ל דתרומת לחמי תודה תרומתו היא ר"ל דיש לו בה קנין ועי' ב"ק ד' י"ג ע"ב גבי תודה שהזיקה ע"ש ובדברי רבינו שם בהל' נזקי ממון ומשום דילפינן ג"ש מן תרומה כמבואר במנחות ד' ע"ז ע"ב ועי' שם ד' מ"ו ע"ב דלא מקריא מנחה והוה כעין בכורים אף למ"ד קדשי גבוה הוא עי' בבכורים ספ"ג ופ' א' הל' ב' בירושלמי ופ' א' דתרומות וכמו גזל הגר ועיין רש"י מנחות ד' ע"ג ע"א ע"ש ובתוס' שם ועי' מש"כ בזה בדברי רבינו בהלכות נדרים פ' ב' ופ' א', ועי' תוס' מעילה ד' ג' ע"ב מש"כ שם בשם רב האי גאון:

ח׳

ואם קדשה בדבר כו' שאין בעה"ב מקפיד כו'. עיין פסחים דף ו' ע"ב ועי' בירושלמי פ' א' דדמאי דהוה זה מחלוקת ועי' בפ"ה דמעשרות בירושלמי בה' ו' על הך דר"י ור"ל דלכך פטור ממעשרות גבי חורי הנמלים משום יאוש ואף דהא מבואר בתוספתא שם דאסור משום גזל בפיאה פ' ב' משום דאח"כ זוכה לו החצר ועי' תוס' נדה ד' נ"א ע"א גבי סיאה ואזוב כו' ובירושלמי פ' א' דדמאי דאמר שם דבגינה אף אם נשמרים פטור ועי' ב"ק ד' קי"ט ע"ב גבי אתרא דקפדי ובהך דמעילה ד' י"ד ע"א ע"ש בפה"מ ועי' רש"י סנהדרין ד' נ"ז ע"א ולא כירק גינה ובפסיקתא רבתי פ' כ"א תני ר' חייא ירק הנשמר בגינה אסור משום גזל ושאינו נשמר מותר ע"ש ועי' בירושלמי פ' א' דערלה דדבר שאין בהם ממש מותר משום גזל ע"ש בהל' א' גבי המשפר פירותיו לעצים ועיין בירושלמי פ' ג' דדמאי הל' ב' גבי הך דהלוקח ירק מן השוק דאמר שם חזקיה דמותר ליקח עלין ליעשר שלא מדעת הבעלים מחמת שאין להם הפסד בהעלין דגבי ירק לא קפדי רק אמנין ולא על העלין עיין שבת דף ק"מ ע"ב וקדושין ד' נ"ב ע"ב וב"ק ד' קי"ג ע"ב ע"ש, ועי' רש"י נדרים ד' ל"ד ע"ב והטעם דכתב רבינו כאן דהוה ספק קדושין משום דהא בלא הקדושין היתה היא יכולה ליקח הדבר הזה מן הבעה"ב כיון דאינו מקפיד על זה ודבר דבלא הקדושין היה מגיע לידה זה תליא בהך בעיא דקדושין דף ח' ע"ב גבי כלב רץ אחריה לנשכה ונשאר בתיקו ולכך פסק רבינו כאן דהוה ספק:

ט׳

היתה סחורה כו'. עיין כאן בגמ' ד' נ"ב ע"א דיליף מהך דשל שביעית היתה דאפילו קדשה בגזל דידה אינה מקודשת ומאי ראיה כיון דהא לאחיות ג"כ היה חלק והם לא נתקדשו וא"כ גם על זה נימא מאן פליג לך וא"כ מאי ראיה וצ"ל דעיקר הטעם דמאן פליג לך משום דאין לו בהדבר דבר מסויים וכשיטת רבינו ז"ל בכ"מ דבדבר שאינו מסויים לא הוה קנין עיין בהל' זכיה ומתנה פ' ג' וכבר כתבתי בזה ועי' בעירובין דף נ' ע"ב דהיכא דמקצת ביתו ניכר כגון ד' מתוך ז' לכו"ע קנה ע"ש דהרי מקצת ביתו ניכר וא"כ כאן דהיו חמשה ונתקדשו הג' שפיר מקרי חלקם דבר המסויים ועי' בכורות ד' נ"ז ע"ב גבי חלקו בבהמה ולא בכספים ע"ש דלא ס"ל גבי כספים כמאן דפליגי דמי עיין ב"מ דף ס"ט ומבואר בירושלמי פ' א' דשקלים אם היה הבהמה רוב הוה כמאן דפליגי הובא לעיל בדברי הראב"ד ז"ל בהל' שקלים וה"נ כן ועיין במש"כ ה"ה ז"ל בפ' ה' מהלכות מכירה ה' ב' בשם הרשב"א ע"ש:

י״ב

החזיר לה חוב כו'. ר"ל ואז ישאר החוב משא"כ כשקבלה בשביל חוב שוב א"י הוא להחזיר אך זה יהיה נ"מ להך דגמ' דגיטין ד' ע"ח ע"ב דנ"מ בין קדושין לחוב דגבי חוב אף אם קרוב לה מ"מ לא נפרעת החוב ואם אח"כ אמר לה לשם קדושין הויא כמו שהגיע לידה וכיון שהגיע לידה שוב לא הוה קדושין וצ"ע, ועיין בירושלמי פרק ב' דגיטין הל' ג' גבי מסר לה במסורה מהו אם כיון שקנתה לשם קנין ממילא נתגרשה או לא ע"ש:

כ׳

הרי את כו'. עי' בגמ' גבי ע"מ שאעשה עמך כפועל דהוה בגדר תנאי ומ"מ מבואר בתוספתא כאן דצריך שיהא בפעולה ש"פ ע"ש בפ' ג' וצ"ל דזה תליא בהך מחלוקת דסנהדרין ד' פ"ה ע"ב דפעולה שאינה שו"פ לא מקריא עימור ע"ש ועיין ב"מ ד' צ"ו ע"א גבי שאלה ועי' בירושלמי פ' ג' דמעשרות יעשה אותה כפועל שאינו יפה שו"פ ע"ש ובכ"מ, וגם י"ל דנ"מ בין אם הפעולה יפה פרוטה או שהפועל נוטל שכר פרוטה ועי' בירוש' ספ"א דנדרים * ועי' מש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות פ' ג' מהל' טוען ה"ז ע"ש, ועיין בירושלמי פ' א' דמעש"ש הל' ב' במה דמחלק בין דבר שהיה שו"פ מעיקרו והוזל ובין שלא היה שו"פ מתחלה, ועי' בגיטין ד' י"ב ע"ב ע"ש גבי המקדיש עבדו ושם ד' מ"ג ע"א ע"ש, ועי' בכתובות דף מ"ו ע"א גבי שכרן בפחות מפרוטה מהו וכ"מ בזה: [השמטה מש"כ לחלק אם די במה שהפעולה ש"פ או צריך שתהיה השכירות שלו ש"פ וכה"ג מבואר בירושלמי קדושין פ"א ה"ב גבי יעוד למ"ד דצריך שישאר ש"פ אם ר"ל שיהיה במעשי ידיה שו"פ או שיהיה בהמעות שלקחה זמן שיהיה ש"פ וע"ש בה"א ולק' בהלכות עבדים אבאר זה: ע"כ השמטה]

כ״א

האשה שאמרה כו'. עי' ד' י"ט ע"א גבי אומר אדם לבתו קטנה, ועי' בירושלמי פ' ב' דכאן הל' א' גבי תנהו לעני דס"ל דהוה בגדר זכיה ע"ש ובספ"ו דדמאי ע"ש:

כ״ב

אמר לה הילך דינר כו'. עיין ירושלמי כתובות פ"ה ה"א תן בתך לפלוני ואני אתן לך כך וכך ע"ש:

כ״ג

האומר לאשה כו'. עיין בה"ה מה שכתב בשם הרשב"א גבי אם כתב לה שטר על הכסף, וע' רש"י קדושין דף ה' ע"א ד"ה שטר ושם ד' ט"ז ע"א דכתב לה שטר אדמיה היינו כסף ושם ד' י"ח ע"א דכתבנא ליה שטרא כו' ועיין מש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות בהל' עבדים פ' ז' הל' ח' ע"ש דס"ל דהוה ככסף ועי' בהך דגיטין ד' מ"ה ע"א ותוס' כתובות דק"י ע"ב ד"ה הכי גרסינן ע"ש. אך זה יהיה נ"מ אם די שיכתוב השטר על פרוטה או צריך שיכתוב על יותר מזה כדי שאם ימכר יהיה שו"פ וע' בירושלמי פ' ב' דקדושין הל' א' גבי גזל ניחא אדם נותן שו"פ על דינר אדם נותן שו"פ על פרוטה, ועי' בירושלמי פ' א' דמעש"ש הל' ב' גבי נפלה כיסו לבור וצריך להוציא הוצאות ליטול אם יותר מכדי הוצאות אם מקרי ברשותו ע"ש, אך באמת י"ל דזה תליא בהך בעיא דקדושין דף ז' ע"ב אם אזלינן בתר נותן או בתר מקבל וע"ש בדברי התוס' ד"ה שתי ע"ש ועי' בעירובין ד' ס"ב ע"א גבי לשכור מן העכו"ם בפחות משו"פ מוכח דאזלינן בתר מקבל ועי' בכתובות דמ"ו ע"א גבי שכרן לשניהם בפרוטה ועי' בירושלמי פ' ה' דשבועות הל' א' גבי הפקיד לשנים פרוטה ע"ש, ועי' בירושלמי פרק ה' דכתובות הל' א' אין אדם קונה שתי נשים בפרוטה וכ"מ בזה:

כ״ה

ותהיה מקודשת בספק כו'. עי' בה"ה ועי' בגירסת הרא"ש שם דגרס אמרה לו משמע דהיא לא רצתה להתקדש בהציפתא, וע"ש ד' מ"ח ע"א גבי הך דשמין את הנייר ע"ש בתוס' ד"ה שמין, ועיין בר"ן רפ"א דקדושין ופרק ב':

כ״ט

האומר כו' ובמה שבתוכו כו'. ולגבי מכר אם סתם אם מכר גם את הכלי עיין ב"מ דף מ' ע"א גבי הך דרב יהודה וברש"י ע"ז ד' ס"ה ע"ב גבי אבוה דרב אחא בריה דרב איקא ע"ש, ועי' במעש"ש פ' א' הל' ג' וספ"ג מה דמחלק שם בין יין לשמן ועי' בהך דכתובות ד' ק"ח ע"ב גבי הך דאדמון ע"ש, ועי' בירוש' סוכה הובא בתוס' שם ד' י"א ע"ב ע"ש גבי מתנה:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קובץ על היד החזקה · הלכות אישות פרק ה׳

א׳

המקדש בדבר שהוא אבה"נ. עי' מל"מ באשה שהיתה חולה ועי' ב"ש אה"ע סי' כ"ח אות נ"ד ומ"ש בהל' יסה"ת פ"ה ה"ח ונראה דהמקדש בערלה בח"ל לפמ"ש מחלוקת הפוסקים בהל' לולב אי יוצאין באתרוג של ערלה בחו"ל א"כ הכא ספק מקודשת עכ"פ ע"ש ודוק.

ב׳

חוץ מעכו"ם. כבר כתבתי בפ"ז מהל' עכו"ם ה"ט דרבינו לא ס"ל שי' הר"א והר"י בתוס' פ' השוכר דף ס"ב ד"ה יאות וק"ק על הטור והש"ע ביו"ד סי' קל"ב וקמ"ד דהביאו לשי' זו ובאה"ע סי' כ"ח כ' בפשיטות דאינה מקודשת וע"כ צ"ל דס"ל כדעת הרי"ו דלדידי' אסור א"כ א"י לקדש בו אשה בשום אופן וכמ"ש המל"מ הל' א' וצ"ע.

ג׳

המקדש בפירות שביעית. עי' מל"מ ועי' בפ"ו מהל' שמיטה ויובל הלכה י'.

ה׳

כהן שקידש בחלקו. אמרי' בגמר' וזה יהי' לך מקדש הקדשים מן האש מה אש לאכילה אף הוא נמי לאכילה ובמתני' דהמקדש בערלה הק' התוס' אמאי לא חשיב בהך מתני' פיגול ונותר וטמא ותי' בקדשים לא קמיירי וכ' הרש"א מאי ק' דלחשוב פנו"ט הרי הוא בכלל קודש דכבר תנן לה המקדש בחלקו וכ' דקים להו לתוס' דפיגול ונותר וטמא פקע איסור קודש מנייהו ובזה ניחא דהוה למתני' בהו מכרן וקידש בדמיהן גם הר"ן כ' מיהו שייר חמץ בפסח נותר ופיגול שאם קידש בהן אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת הרי דגם דעת הר"ן בנותר ופיגול אינו בכלל קודש לענין שתופס את דמיו ורבים מתמיהים מהא דתנן פ"ג דכריתות יש אוכל אכילה אחת וחייב עליו ד' חטאות ואשם א' טמא שאכל חלב והוא נותר ומוקדשין ביוה"כ הרי דחשיב דחייב משום מוקדשין אף בנותר ובס' א"ח כ' אולי יש לחלק בין חלב שהוא רק אכילת מזבח לא פקע איסור קודש מיני' משא"כ בבשר אלא שסיים שם מנ"ל הא והרב הגאון מו"ר כ' בחידושיו ול"נ לברר הא חלוקא מאחר דטעמא דמתני' דלעיל במקדש בחלקו שאינה מקודשת נפקא מקרא וזה יהי' לך מקדש הקדשים מן האש וסבר ר"י כאש מה אש לאכילה אף הוא נמי לאכילה ופירש"י והרמב"ם מאחר דכהנים משולחן גבוה קא זכי ולא נתן להם הקב"ה אלו החלקים אלא לאכילה ולא לד"א ע"ש ועי' ברש"י יבמות דף ע"ג ע"א שכ' אהא דהזהירה התורה לא בערתי ממנו בטמא שאסור להדליק מהן בטומאה דאין טומאתן מתירין להבערה דלא תימא אע"ג דלא ניתן מעשר אלא לאכילה כדכתיב ואכלת ה"מ טהור אבל היכא דנטמא דלא חזי לאכילה ידליק בו אלא אסור לבער בטומאה עכ"ל הרי לך גבי מעשר אלמלא דאזהיר רחמנא מלבער בטומאה היינו אומרי' דוקא בטהור הוא דאזהיר רחמנא שלא להדליק בו מאחר דלאכילה נתתיו ולא לד"א אבל אחר שנטמא שרי להדליק א"כ האי דרשא דלעיל כאש דלא נתן להם הקב"ה כ"א לאכילה היינו ג"כ דוקא כל זמן שראוי' לאכילה אבל לאחר שנטמא דליכא אכילה אזדא לה קדושתה שלא לקדש בו אשה ונ"מ אלו מכרן וקידש בדמיהן דמקודשת כ"ז שייך בבשר נוכל למדרש כל זמן שראוי' לאכילה אין אתה משתמש בו לד"א אבל חלב שאין בו רק אכילת מזבח לא פקע קדושתה והחילוק מבואר היטב עכ"ד. ויש ראי' לסברת הרש"א והר"ן מהא דכ' רש"י ברכות דף ט' ד"ה שם תזבח שבבוקר הוא נעשה נותר ובתוס' ד"ה ראב"ע שכ' וז"ל לא תעשה דבר שיבוא לידי נותר בבוקר ורבים מקשים כיון דאסור לאכול אחר חצות א"כ מאי נ"מ בזה שאין נעשה נותר עד הבוקר דא"ל שאין חייב לשרוף עד הבוקר הא אפי' אם נעשה נותר אחר חצות אפ"ה א"א לשורפו עד הבוקר משום דאין שורפין קדשים בלילה ועי' בס' עטרת ראש ב' תרוצים ולפ"ד מהרש"א נ"מ רבתא דעד הבוקר עדיין שם קודש עליו ותופסת דמים ומיד בבוקר פקע שם קדשים ואינו תופס את דמיו.

ז׳

המקדש את האשה בגזל. כן הוכיח התלמודא קדושין דף נ"ב ממתני' דמעשה בחמש נשים מדקתני ושלהן היתה ושל שביעית היתה ובירושלמי הלכה ו' גרסי' אמר ר"ח ב"ב עד ש"מ חמש וכו' ומקדשין בגזילה ומקדשין בפירות עבירה ע"ש והך דוקא הוא היפך הבבלי ונראה לפרש במאי דפליגי בבלי וירושלמי הריטב"א שם הק' דלמא הה"ד בשאר שני שבוע והא דקתני ושל שביעית היתה לאשמועי' דמקדש בפירות שביעית מקודשת דסד"א לאכלה ולא לסחורה וצ"ל דדייק לה מדקתני ושלהן היתה ע"ש ומעתה י"ל דתלמודא דירושלמי סובר כקוש' הריטב"א דהא תנן בשביעית פ"ח מ"ח אין לוקחין עבדים וכו' ואם לקח יאכל כנגדן וגרסי' שם בירושלמי והה"ד דאין מקדשין אשה בפ"ש ומשמע שם דגם אם קידש אשה יאכל כנגדן והטעם דיאכל כנגדן הוא מטעם קנס כמ"ש התי"ט שם במשנה ט' כמו במ"ש ספ"ק דמעשר שני וי"ל דע"כ לא קנסו אלא אם מקדש בפ"ש שלו אבל בקידש אשה בפ"ש שלה שגזל ממנה והיא נתרצה דזה הוא מילתא דל"ש ומילתא דל"ש לא עבדו רבנן תקנתא ולא קנסי' לי' וא"צ לאכול כנגדן א"כ מש"ה נקיט המתני' ושלהן היתה כיון דרצה לאשמועי' דמקדשין בפירות עבירה פי' שעשה בהן סחורה שקידש בהן אשה וסד"א דצריך לאכול כנגד פ"ש שקידשה קמ"ל מתני' כיון דשלהן היתה והוא גזל ממנה והוי מילתא דל"ש ולא קנסי' לי' וממילא מוכח דמקדשין בגזל ותלמודא דידן דסבר כתי' הריטב"א משמע דחולק בזה עם הירושלמי דקדושי אשה אין דומין לקנין עבדים דבקידושין לא קנסו כלל משום דמצוה קא עביד. ועפי"ז מיושב דברי התוס' ע"ז דף ס"ב ד"ה נמצא ועי' במל"מ הל' ג' מה שתמה על דבריהם מהירושלמי ומן האמור מיושב.

ח׳

הנכנס לבית חבירו. כ' בשה"ג ס"פ האיש מקדש דבעה"ב המזמין אורחים על שולחנו ולקח אחד מהאורחי' דבר וקידש בו את האשה מקודשת מפני שאין בעה"ב מקפיד אם האורחים עושים חפציהם והובא בהג' רמ"א אה"ע סי' כ"ח סעי' י"ז אלא שכ' שם ונוטל חלקו ועי' בשו"ת מהרימ"ט ח"א סי' ק"נ חולק בזה וכ' דהוי ספק קידושין וה"ר מדאמרי' בירושלמי פ"ז דדמאי הל' א' ר"י בעי קומי ר"ב ואין אסור משום גזל א"ל רוצה הוא שיהי' לו נחת רוח ע"ש א"כ משמע דוקא בהפרשת תרומה דאין להאורח נ"ר באכילה כלל בלא הפרשה אזי ניחא לבעה"ב אבל לא שיטול מעל השולחן לקדש אשה מה שאינו מצורכי הסעודה עוד ה"ר מהא דאמרי' שם במתני' פועל שאינו מאמין לבעה"ב חושך גרוגרות אחת וכו' רשב"ג אומר לא יחשוך ולדברי כולם יש באותו גרוגרות של תרומה משום גזל ע"ש ובס' אמרות טהורות דף מ"א סתר ראיותיו ובחידושי חזקתי דברי הרימ"ט ראיותיו נכונו' ואין להאריך.

ט״ו

המקדש בהנאת מלוה וכו'. עי' ברש"י קידושין דף ו' ע"א ד"ה המקדש במלו' וכו' דגמרי' קיחה קיחה משד' עפרון וכו' ועי' פ"י ומקנ' שתמהו על פי' דנקט דוקא דרשה זו דהא ילפי' נמי מאין כסף ועוד דמאי בעי בזה דגמרי' והלא אינה מקודשת מטעם דמלוה להוצאה ניתנה ובני הבח' המופלג הר"ר משה שי' תירץ דהנה רש"י כ' שם על הא דמסקינין דארוח לה זימנא ומכ"ש אם קידשה בהנאת מחילת מלוה עי' שם והק' בתוס' רי"ד דא"כ למה במלוה גופא אינה מקודשת הלא ממילא הוי לה הנאת המחילה וי"ל דהנה בסמ"ע ח"מ סי' קנ"ו כ' דהקונה קרקע צריך לקנותה בדמי שוי' הקרקע דומי' דשדה עפרון דכתיב נתתי כסף השדה קח ממני לאפוקי אם נותן בשביל הקרקע מנה ואמר הילך פרוטה זו ואקנה בזה הקרקע לא קנה עכ"ל והשתא לפי זה אם רוצה לקנות קרקע במלוה דלא קנה משום דלהוצאה ניתנה ממילא דלא קנה נמי בהנאת מלוה משום דהנאת מלוה לא הוי כדי שוי' הקרקע דכיון דנותן בשביל הקרקע מלוה גופא והוי דמי שוי' דמי כל המלוה ממילא דאינו יכול לקנות בהנ"מ ולפי"ז מיושב קושי' הרי"ד דמשו"ה אינה מקודשת משום דכבר אמר שניתן המלוה גופא וא"כ קידשה בדמי כל המלוה והוי דמי שוי' כדמי כל המלוה ותו אינה מקודשת בהנ"מ דלא כדי שוי' דהא הנאת מלוה הוי פחות מדמי מלוה גופא ועי' פירש"י שם מיהא כ"ז ניחא אי גמרי ק"ק משד"ע שפיר בעי' כדי שוי' אבל אם ילפי' לה מאין כסף לא בעי' נ"ש וא"כ קשה קושי' הרי"ד תהא מקודשת בהנ"מ ולפיכך פירש"י דגמרי' קיחה קיחה וק"ל.

י״ז

במעמד שלשתן. עי' ב"י אה"ע ס' כ"ח שהביא בשם הרי"ו דאינה מקודשת אלא מדרבנן כיון דמע"ש רבנן תקנו כ' שם הב"י דאינו מוכרח כיון דתקינו רבנן שיקנה במע"ש נקנו לה המעות והוי מקודשת מה"ת ועי' מ"ש בזה בשלום ירושלים מס' סוכה פ"ג ד"ה ורבנן.

כ״ג

הי' בידו משכון. עי' מל"מ פ"י מהל' שכירות דין א' ונ"מ לשי' הסוברים דדין דריצ' אינו אלא במשכנו שלא בשעת הלואה ועי' מ"ש שם בס"ד.

כ״ו

האומר לאשה. עי' כ"מ שסיים יש לתמוה האיך פסק כיון כר"ש ובפ"ד מהל' נדרים כ' דאפשר לומר מדחזי' דבקידושין סתם לן תנא כר"ש אמרי' ראה רבי דבריו של ר"ש בקידושין ע"ש.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות אישות פרק ה׳

משנה למלך על הלכות אישות פרק ה׳ ארוך במיוחד (7 קטעים, 43,773 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת משנה למלך על הלכות אישות פרק ה׳ במלואו

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

קרית ספר · הלכות אישות פרק ה׳

א׳

המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה כגון חמץ בפסח או בשר בחלב וכיוצא בהן אינה מקודשת. חמץ בפסח דכתיב לא יאכל לא יהא בו היתר אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הן באות ולהכי אינה מקודשת דכיון דאינה יכולה ליהנות כמה שנתן לה לאו מידי יהב לה. ובשר בחלב דכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו ג"פ אחד לאיסו' אכיל' ואחד לאיסו' הנאה ואחד לאיסור בישול. וכל שאר איסורי הנאה יתבארו במקומם בס"ד. ואפילו באיסורי הנאה מדבריהם אינה מקודשת דאפקעינהו רבנן לקידושי כדאמר לעיל דהפקר ב"ד הפקר כדילפינן מאלה הנחלות וגו'. עבר ומכר דבר האסור בהנאה וקדש מקודשת חוץ מע"ז שאם קדש בדמיה אינה מקודשת שדמי ע"ז אסורין כמוה דכתיב והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו ולא מצינו למילף שאר איסורי מינה משום דהוו ע"ז ושביעית שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין דאי מלמדין בחד הוה סגי ונילף מיניה. ע"ז הא דאמרן שביעית דכתיב קדש תהיה לכם מה קדש תופס דמיו אף שביעית תופסת דמיה. המקדש בפרש עגל ע"ז אינה מקודשת דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם מאומה ואפילו פרש אבל בפרש שור הנסקל מקודשת אע"פ ששור הנסקל אסור בהנאה פרשו אינו אסור דכתיב ולא יאכל את בשרו בשרו הוא דאסור הא פרשו מותר.

ג׳

המקדש בפירות שביעית מקודשת דאע"ג דלאכילה אמר רחמנא ולא לסחורה ולדבר אחר אפי' הכי אם מכר המקח קיים וכן אם קדש בדיעבד הוי קידושין. באפר פרה אדומה או במים שמלאן למי נדה מקודשת דאע"פ שאינו יכול ליטול שכר להזות ולקדש שהיא הכשר מצוה ורחמנא קאמר ראה למדתי אתכם מה אני בחנם אף אתם בחנם וזה שעשה המצוה בשכר עבר על דברי תורה דנוטל שכר לימד מצוה אפ"ה יכול ליטול שכר הבאת האפר ממקום למקום ומלוי מים שאינם הכשר המצוה והיא נהנת ממי שצריך להן מחמת טורח הבאתן ומילויין. המקדש בהקדש של בדק הבית מקודשת וישלם קרן וחומש להקדש ויביא אשם דכתיב נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו וגו' ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישיתו יוסף עליו ומדקאמר ישלם נראה דמתחלל כשמוציא מרשות גבוה והאי כיון שנתנו לאשה בקידושי הרי הוציאו מרשות גבוה ואם במזיד אינה מקודשת דהואיל ואינו חייב קרבן מעילה לא נתחלל ההקדש ולאו מידי דיכלה ליהנות יהב לה דלא אמרה תורה ישלם דמשמע דמתחלל וחייב קרבן אלא בשגגה במעשר שני בין שוגג בין מזיד אינה מקודשת דכתיב וכל מעשר הארץ מפרי הארץ לה' הוא לה' הוא ולא לקדש בו אשה.

ה׳

כהן שקדש בחלקו בין מקדשי קדשים בין מקדשים קלים אינה מקודשת דכתיב וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש כאש חלקו של אהרן הושוה לחלקו של מזבח מה מזבח לאכילה אף כהן לאכילה ולא לדבר אחר אבל כהן שקדש בתרומה גדולה ובתרומת מעשר וביכורים וכן לוי שקדש במעשר ראשון וישראל במעשר עני הרי אלו מקודשת תרומות אף על פי שאסור לזר הוו ממון כהן ומקדש בהן דהא שוו לדידה דיכולה למוכרן לכהן וכן מעשר ראשון ללוי דהוי ממונו ולית ליה קדושה ומעשר עני אפילו ישראל נמי דלית ביה קדושה אלא משום גזל דחייב לשלם דאין להם בעלים ניכרים דנימא דלהוי כמקדש בגזל קודם יאוש דהא אכתי לא אתא לידייהו אבל ישראל בתרומה שהפריש אינה מקודשת דטובת הנאה אינה ממון אבל נפלו לו בירושה מבית אבי אמו כהן אף על פי שלא הורמו עדין ועומד ליתרם דנגמרה מלאכתה הוה ליה כמו שהורמו אפילו הכי ממונו הוי ומקודשת דאף על גב דאין ראויות לו לאכילה יש לו למוכרן למי שהן ראויות לו.

ז׳

המקדש בגזל בגניבה ובחמס אם נתיאשו הבעלים ונודע שקנה אותו הדבר ביאוש הרי זו מקודשת ואם לאו אינה מקודשת דאע"ג דבאבדה אם נתיאשו הבעלים קני מוצאה כדכתיב אשר תאבד ממנו ומצאתה שאבודה ממנו ומצויה אצל בני אדם יצתה שטפה נהר שאבודה מכל שהבעלים הם מתיאשים וקני מוצאה ולר"י יאוש באביד' נפקא ליה מדכתיב באבדה שמלה ולמה יצתה לומר לך מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים ואין הבעלים מתיאשים אלא תובעים שיחזירו להם בסימן אף כל שיש בו סימן שאינן מתיאשין משמע דאי מיאש קני באבידה והיינו משום דבהיתרה אתא לידיה אבל גזל דבאיסורא אתא לידיה לא קני אלא בשינוי רשות אחר יאוש וכשנתנו לאשה הרי שינוי רשות וקנאתו היא וכיון שקנאתו היא אף הוא קונה אותה והא דשינוי רשות אחר יאוש קונה למ"ד יאוש כדי לא קני נפקא לן מדכתיב בתשלומי ארבעה וחמשה וטבחו או מכרו וגו' מה טביחה דאהנו מעשיו אף מכירה דאהנו מעשיו שקנאו לוקח בשינוי רשות ואי שינוי רשות לא קני לא אהנו מעשיו ולא הוי דומיא דטביחה ואפילו לרב נחמן דפליג ארב ששת ואמר אפילו לפני יאוש היינו משום דסבירא ליה דלא בעינן אהנו מעשיו אבל פשיטא דלאחר יאוש אהנו מעשיו משום דקניה בשינוי רשות. המקדש בממון חברו שלא מדעת חברו אפילו הראה אח"כ חבירו שאינו מקפיד הרי זה גזל ואינה מקודשת ואם קדשה בדבר שאין מקפיד בעל הבית כגון תמרה או אגוז וכיוצא בו מקודשת מספק אי ניחא ליה לבעל הבית ולא הוי גזל או לא. היתה סחורה בינו ובין חברו וחלקה שלא מדעת חברו וקדש בחלקו אינה מקודשת דאמר ליה מאן פלג לך והרי יש לבעל הבית חלק בזה והיא לא נתקדש' אלא בכל והוי כממון חברו אם לא שפירש לה מה שיש לי בו דאז נראה דהוי מקודשת דהרי יש לו חלק שם. גזל ממנה וקדשה בו אם קדם ביניהם שידוכין ונטלה ושתקה מקודשת ואם לאו אע"פ ששתקה כשנתן לה בתורת קידושין אינה מקודשת דשלה הוא נוטל אלא אם כן אמרה הן. אמר לה כנסי פקדון זה וחזר ואמר לה הרי את מקודשת לי בו קודם שנטלתו ונטלתו ושתקה הרי זו מקודשת ואם אחר כך אינה מקודשת אלא אם כן אמרה הן. ובחוב שהיה לה אצלו אם אמר לה הרי את מקודשת לי בו קודם ונטלתו ושתקה מקודשת כשהיה שידוכין ביניהם ואם לא שדך אינה מקודשת עד שתאמר הן ואם אחר שנטלה החוב אמר לה בתורת קידושין אינה מקודשת אפילו אמרה הן דשלה נטלה.

י״ג

המקדש במלוה ואפילו בשטר אינה מקודשת דלהוצאה נתנה וגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון דיהיב לה מידי בשעת קידושין ומלוה אפילו בעין להוצאה נתנה וכבר הם שלה. ואם היה לה משכון ונתן לה המשכון מקודשת דגמרי מיעוד דכתיב והפדה דמשמע דצריך שיהא ביום כדי פדיה ואין יעידה אלא במקום פדיה דכתיב אשר לא יעדה והפדה שאם בא ליעדה בסוף שש צריך שיהא שהות ביום שאם תבוא לחשבון גרעונה דיהא עליה גרעון של פרוטה דמעות הראשונים לאו לקידושין ניתנו כיון דבעינן שיעור פדיון בשעת יעוד ונמצא שיש לו עליה מלוה דהיינו שהות היום מכדי פרוטה ולא הוה מקודשת אי לאו משום דהיא גופה משכון הוי וכשמקדשה בפרוטה דאית ליה גבה ממילא היא זוכה בעצמה שהיא המשכון ונמצא משכון מוחזר מאליו הכי נמי הכא כשנתן לה המשכון היא מקודשת אע"ג דמקדשה בגוף המלוה ואם קדשה בהנאת הרוחת זמן המלוה שהלוה לה מקודשת שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש במלוה עד הזמן שקבע לה במלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה דיהב לה השתא ומקודשת. בחוב שיש לי אצל זה במעמד שלשתן מקודשת דאע"ג דקנין מעמד שלשתן תקנת חכמים היא הוי מקודשת דאוריתא דהפקיע חכמים ממון החייב על ידי מעמד שלשתן דיש להם כח להפקיע ולהפקיר כדילפינן לעיל. קדשה בפיקדון או שאלה שהיה לו אצלה מקודשת כיון שהיה שוה פרוטה קיים ברשותה. הנאת דברים הוי כמלוה ואינה מקודשת דבעינן דיתן לה מיד או תהנה מיד בשוה פרוטה כדילפינן מקיחה קיחה דהוי בשעת קנין והכא נמי ל"ש. במלאכה זו שאעשה עמך אינה מקודשת דשכירות ישנה מתחלה ועד סוף והוי מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת והא דשכירות ישנה מתחלה ועד סוף איפשר דילפינן לה מדאיצטרך קרא לאשמועינן דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף שנא' כשכיר שנה בשנה יהיה עמך שכירות שנה זו אינ' משתלמת אלא לשנה אחרת משמע דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ולהכי איצטריך קרא דלא לישתלם אלא לבסוף דאי אמרת אינה לשכירות אלא לבסוף פשיטא דאינה משתלמת אלא לבסוף אלא וודאי כדאמר.

כ״א

תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב ממה שמצינו בתורה שהערב משתעבד למלוה קבלן דמשתעבד באמירה תן לו ואני קבלן ילפינן מדכתיב אנכי אערבנו וכתיב תנה אותו על ידי כלומר כאלו מקבלו בידי אחזירנה לך וערב דכתיב בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפך אם ערבת לרעך ממון עשה זאת איפה וגו' כי באת בכף רעך דהיינו ממון שיש לו עליך לך התרפס התר לו פסת ידך ותן לו מעותיו ומדכתיב לקח בגדו כי ערב זר משמע בשביל איש זר דהיינו אמירה בעלמא דלא כתיב קבלנות ונראה דהוי הלכתא וקראי דקבלה אסמכתא והכא כיון שאמרה תן לו ואתקדש לך מקודשת דכמו דערב אף על גב דלא מטי הנאה לידיה משעבד נפשיה אתתא נמי מקניה נפשה. תן לפלוני ואתקדש לו מקודשת מדין ערב דאמרן ומדין עבד כנעני דקונה עצמו בכסף על ידי אחרים אף על גב דאיהו לא חסר מידי ואפילו בעל כרחו דכמו דנקנה בכסף מרבו אפילו בעל כרחו הכי נמי קונה את עצמו אפילו בעל כרחו ואם כן קני נפשיה אף על גב דלא חסר מידי הכי נמי נתקדשת לאחר אע"ג דלא חסר מידי וכן הילך מנה והתקדשי לפלו' מקודשת מדין עבד כנעני כדאמר. הילך מנה ואתקדש לך אם אדם חשוב הוא מקודשת שהרי נהנית בפרוטה כשנהנה הוא ממנה ונקנית לו בזה. הניח משכון על מה שאמר שיתן לה שתתקדש לו אינה מקודשת דלא נהנית בשום דבר במשכון דלא נשתעבד למה שלא היה חייב ולא נתן לה דבר אבל משכון של אחרים שקדש בו אשה מקודשת דבעל חוב קונה משכון דכתיב ולך תהיה צדקה אם משכון אינו קונה צדקה מנין אלא מכאן לבעל חוב שקונה משכון ואם כן הא יהב לה מידי.

כ״ד

מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה בעלמא כפדיון הבן דתלאו הכתוב בפדיון כדכתיב בכור בניך תפדה והרי נפדה אע"ג דהחזיר לו המעות והכא אינה מקודשת משום דהוי כחליפין דאין אשה נקנית בהם משום דהוו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקנה נפשה דכסף כתיב ופחות מפרוטה לאו כסף הוא.

כ״ה

נתן לה אגודה של הדס וגו' דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא כיון דלא קבלתם לשם קידושין עד שתאמר בפיה הן. אמר לאשה התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו אם אין באחד מהן שוה פרוטה אינה מקודשת אע"ג דבכולהו אית שוה פרוטה דלא קדשה אלא בכל אחד והא ליכא שוה פרוטה אבל אמר לה בזו ובזו אם יש בכולם שוה פרוטה מקודשת דבכולן בבת אחד קדשה והאיכא פרוטה ואם היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת אלא אם כן יש באחרונה שוה פרוטה דהראשונות היו כמלוה ואם אמר באלו אע"פ שאוכלת מקודשת דשלה אכלה. אמר התקדשי בכוס זה אם מלא מים בו ובמים אם יין בו ולא ביין אם שמן בשמן ולא בכוס לפי' אם לא היה בשמן שוה פרוטה אינה מקודשת אלא מספק כדלעיל:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות אישות פרק ה׳

א׳

המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה וכו' אינה מקודשת ואפי' היה אסור בהנאה מדבריהם וכו': בשו"ע סימן כ"ח, אשה שנדרה הנאה מאדם אחד או מכל מה שיתנו לה שלא בפני האב כו' ועבר אחד וקדשה אינה מקודשת דהוי כאילו קדשה באיסורי הנאה כו'. וצ"ע, דדין זה לקוח משו"ת הרשב"א ונתבונן בו, דאם נאמר דמש"ה לא הוי קדושין מטעם דאין זכיה באיסורי הנאה והוי כאילו לא קבלה, דזה לא יתכן, כיון דהחפץ אינו אסור בעצמותו לה רק אם יבוא לה בתורת קדושין, א"כ הא כבר ביאר רבינו נסים בע"ז, גבי כיון דאגבה ביה זכי ביה ישראל ונעשה שלו ולא מצי מבטל, ופירש, אע"ג דאין זכיה באיסורי הנאה, בכ"ז כיון שבלא הזכיה הוי ממון דראוי לבטלו ע"י גוי ויהיה ראוי גם לישראל, ואם תאמר דלא זכי מה יעכבו הא השתא ממון הוי, רק לכשיזכה בו אז יפקע מאתו שווי הממון, א"כ על כרחין חלה הזכיה קודם ואז יפקע מאתו שווי ממון, וכתב דזה טעם רבינו בקנה חמץ בפסח מן הגוי משום דחמץ טרם שזוכה בו ראוי להיות ממון אחר הפסח לר"ש דחמץ לאחר הפסח מותר, וא"כ כאן הלא טרם שקבלתו ואף אם תקבלו רק שלא בתורת קדושין גם כן מותרת בו, רק אם תקבלו לתורת קדושין אז אסרה הנאה מאתו, א"כ איך לא תזכה הלא ימנע מאתה הזכיה, הא השתא טרם זכייתה בו ממון גמור הוי גם לה, ועל כרחין דתזכה בו ואז יאסר לה בהנאה ויפקע ממנו שווי הממון. וצריך לומר, דהטעם כיון שאין לה הנאה מן הכסף לא מתקדשא ביה, ולפ"ז נראה דדין זה לא יתכן רק לשיטת הרשב"א גופיה דסובר בחידושים באורך, דדוקא תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב דנהנה מן המעות האלו פלוני בן דעת וזוכה בדמים אלו, אבל זרוק מנה לים כיון שאינו מקבלו בן דעת לא נחית להתחייב מתורת חיוב וערבות, יש לומר דכאן שהיא אינה נהנית מן המנה תו לא מתקדשא ליה, אבל אם נימא כהך שיטה דאף בזרוק מנה לים בהתחילה היא תחלה מתחייבת מדין ערב וכמו שכתב הרמ"א להחמיר לקמן סימן ל' בסופו, וכן פסק בחו"מ סימן ש"פ דהוי ספיקא דדינא, א"כ לו יהא דהיא לא נהנית מן המנה או מן חפץ זה, אבל הלא המקדש מפסיד ממונו והוי כזורק מנה לים והיא רוצית להתקדש ע"י זה, א"כ אמאי לא יהיה קדושין בהתחילה היא תחלה, דהא כיון דזכתה ביה נפקע מרשותו ממון גמור, ועבור זה מתקדשת אליו במה שמגיע לו הפסד ממונו עבורה ובשביל זה היא מתקדשת לו ואמאי סתם הרמ"א דאינה מקודשת וצ"ע: ולפי מה שבארנו א"ש מה דסיים אבל אם קדשה בשטר הוי קדושין, ולקמן סימן ל"ב הביא פלוגתא בזה, משום דבשטר קדושין בעי זכיה ובשלמא הכא דעל ידי זכייתה בכסף לתורת קדושין בא חלות האיסור עליה, ע"כ דזכתה קודם ואחרי זה חל האיסור ולכן מקודשת, ורק מתורת כסף אינה מקודשת משום דלא מטיא לה הנאה, אבל לקמן סימן ל"ב באיסורי הנאה גמורים לכל העולם ואין האיסור בא משום קבלתה לכן פליגי בזה אם דומה לגירושין דאפילו באיסורי הנאה ד"ת אמרו בגמרא דילן דכתבו על איסורי הנאה כשר. אולם אם נאמר דכוונת האשה הא דקבלתה הוא רק תנאי, אבל המכוון שתיאסר בחפץ טרם שהגיע לידה וכמו שרצו בגמרא לומר דככרי עליך לא מיתסר רק בעוד שהוא ככר של הנותן דאזמניה עליה (עיין פ"ד דף ל"ד), ואם כן לא חלה הזכיה אם אין זכיה באיסורי הנאה. ושפיר סתם הרמ"א דמתורת כסף אינה מקודשת, אבל בזה מחלוקת גדולה בין הקדמונים, ועיין בר"ן (נדרים דף מ"ז) ד"ה והוי יודע כו' אלא ודאי נכסים דידיה נינהו, ובמחנ"א הלכות זכיה והפקר אריכות בזה ואכמ"ל: אחרי זה עיינתי בשו"ת הרשב"א סימן תר"ב תר"ג, וראיתי כי השואל נסתפק בהא דאסרה כל מה שתקבל מפלוני משום דבאו כאחד, וכוונתו לסברא שכתבתי, משום דע"כ זכיא בנכסים קודם ואח"כ מיתסרא, ולא דמיא לאוסרת עליה נכסיו של פלוני דהאיסור חל בלא זכייתה, לכן לא מצי זכיא, רק שהרשב"א השיב דחוששין להחמיר שמא להקדש גמור מכוונא ולא חל דהוה מקדיש דבר שא"ב ובהא לא נחית להסתפק, יהיה איך שיהיה אין לסמוך למעשה על פסק זה, וכפי מש"כ יש בזה כמה דעות מהקדמונים להחמיר והויא ספק א"א וצריכה גט ובפרט שאם נאמר דזכתה ביה הוי ממון שלה להיות בעלי חובות שלה נפרעין ממנו, א"כ ודאי מתקדשת בו, דמטי לה הנאה גמורה מהך כסף ודוק כי קצרתי:

ב׳

עבר ומכר דבר האסור בהנאה וקידש בדמיו ה"ז מקודשת: בלא ידע הלוקח שהוא דבר האסור והוה מקח טעות, נסתפקו רבוותא הרא"ש והר"ן אם הוי כמקדש בדבר שאינו שלו, ומה שפירשו בהך דירושלמי במקדשין בגזל אינו מוכרח, דהפירוש כמו שכתבתי במק"א והספק כיון דלשם מקח יהיב ליה זוזי להוצאה ניתנו ומצי למיהב זוזי אחריני וא"כ תו הוי קדושין מעליא, ומדברי התוספות פרק המוכר פירות (דף צ"ב:) ד"ה אי דליכא לאשתלומי מניה, מורים, דאינו רשאי המוכר להשתמש בהנך מעות, דכתבו דאי ליתנהו להנהו זוזי א"צ למיתן לו זוזי רק הוה כמזיק כשהוציא הנך מעות אלמא דאינו רשאי להוציא, וכן כתבו שם מפורש והכא אי איתנהו להנהו זוזי צריך להחזירם כיון שהוא מקח טעות ול"ד להלואה, דהלואה להוצאה ניתנה כו' ואף למה דפסיקא לר"ת בריש פ' הפרה דהוי כבע"ח נראה דסבר דלגבי המעלה דאית ליה לבע"ח אית ליה להך כיון דמדעתו יהיב ליה מעות ואידך נהנה בהמעות לא גרע מבע"ח דלא מצי לסלק אלא בזוזי אם אית ליה דזוזי בעי מה דיהיב ליה למוכר, וכן חזינן דפשיטא להו לרבוותא דאסור להשתמש במעות היכי שהמקח טעות, מריש פ' המוכר את הבית (דף ס"א:) ד"ה ארעתא תרתי משמע. ואין לומר דיש לחלק בין קרקע למטלטלין דאין חזקת השוכר חשובה בקרקע כמו במטלטלין כדאשכחן לקמן גבי כו' ונמצא נגחן דאזלי בתר מוחזק במעות עתה אעפ"י שתחלה של לוקח היו ולא אמרי בחזקת בעלים הראשונים קיימא, הרי דסברי דאסור להשתמש במעות ולמיהב ליה מעות אחרינא דאי הוה רשאי להשתמש ולמיהב ליה מעות אחרינא, הרי לא שייך לאוקמינהו בחזקת בעלים הראשונים, ומשום זה פסק בטור דהוי מקדש בדבר שאינו שלו ואינה מקודשת ודוק: אמנם דע אע"ג דלשיטת התוספות אינו יכול להשתמש במעות כיון שהטעה את הלוקח, מ"מ כתבו בריש המוכר פירות דלא הוי רק מזיק, ולכן כי לית זוזי א"צ למיזבן מטלטליו ולמיתב ליה זוזי, רק כדין מזיק, אבל כאן כתבו רבוותא הרא"ש והר"ן דהוי גזל ופירשו זה בכוונת הירושלמי ז"א שמקדשין בגזל, והדבר פשוט מאד דכאן אינו נותן לו דמיהן דאיסורי הנאה יהיב ליה ואינם שוים מאומה, רק הוי המעות שלקח בגזל, משא"כ תמן השור לנכסתא שוה הנך דמים דיהיב ונמצא דלא גזל ממנו מאומה, רק דאי אית ליה צריך למיהדר אותם ללוקח, אבל גזלן לא הוי, ופוק חזי אף בגזל חפץ בע"כ ושילם דמיו כתבו רבוותא דלא הוי גזלן דבר תורה וזה פשוט. ולפ"ז נפ"מ לענין דינא במוכר איסורי הנאה ולא הודיע ללוקח הוי גזלן וצריך לשלם כפי מה שהיו שוים המעות בשעה שלקחן ממנו כדין כל גזלן, משא"כ תמן דיהיב ליה שור נגחן דלשחיטה שוה הדמים שלקח, הגם דאינו רשאי להוציאן וחייב כמזיק צריך לשלם כפי שווי שלהן בשעה שהוציאן מן העולם וז"ב, [ועיין מחנ"א הלכות גזילה סימן כ"ג שחסר מדבריו ובודאי כוון לזה] והא שכתבו במרובה (דף ס"ח) דהמעות מעשר שני גזל ביד המוכר לא הלואה, משום דממון גבוה הוא ואינו יכול ליתן במתנה וכן אינו יכול להלוות אותן ודוק בכ"ז:

ז׳

המקדש האשה בגזל או בגניבה כו' אם נתייאשו הבעלים כו' ה"ז מקודשת כו': הרמ"א כתב דרק מדרבנן, והוא מדברי הרא"ש פרק מרובה, ופירש הפ"ח משום דאע"ג דאיכא יאוש ושינוי רשות בכ"ז הא ממון המקדש לא הוה, וצריך מובן הא משנתנו היא ובהקדש ר"י אומר בשוגג קידש ותמן כי יהיב לה מידי דלאו דיליה יהיב לה וכי נוטלת בידה מעות הקדש יוצאים לחולין, הרי הממון לא הוי שלו ואעפ"כ הרי זו מקודשת. ואין לומר משום דגבי הקדש הא אי הוה נוטלת מאליה ממון הקדש ואז הוה היא המועלת, וכעת הוי כנותן לחבירו דהוא מעל חבירו לא מעל, א"כ המקדש הוא נתחייב בתשלומין במה דנפקי מרשות גבוה והיא פטורה מכלום, א"כ גם בגזל הא שיטת רוב הקדמונים דע"י יאוש עם שנוי רשות פטור הלוקח מלשלם דמים והגזלן מחוייב בתשלומין. ואין לומר כיון דהוי יאוש ולא קנה, א"כ תו אף אם זכיא בעל כרחו דגזלן ג"כ הוי שלה ולא היתה צריכה לשלם, א"כ לא הגיע לה מיד הגזלן הוא המקדש כלום. ז"א, דכבר הוכיחו רבנן בתוס' (ב"ק ס"ט) ד"ה כל דאסור לזכות בע"כ דגזלן וגם אם זכה מחוייב לשלם לגזלן קרן הואיל והגזלן היה מחזיקה לפטור עצמו בה מן התשלומין א"כ שפיר דמי להקדש. ואין לחלק משום דבהקדש ע"י שמוסר את ההקדש לרשות האשה לתורת קדושין ע"י זה מתחייב בתשלומין להקדש והיא זכיא בכסף גמור ופטורה מכל ערעור, אבל בגזלן התשלומין שמתחייב הוא מקודם כבר בשעת הגזילה נתחייב בתשלומיה, רק דהוי מצי לפטור מחובו בחפץ זה בחזרתו ליד בעלים, אבל לאו דיליה הוא ולאו ממונא יהיב לה. ז"א, דכבר לא נתחייב רק בדמי הגזילה כשהיתה שוה בשעת הגזילה וכמו דקיי"ל איתבר משלם כדמעיקרא, אבל השתא כי תברא ושתיה דמי דמיהב יהבה להאשה שקנתה אותו בש"ר ומשלם כדהשתא, וא"כ ע"י הקדושין שלה נתחייב בתשלומי הגזילה כמו שהיא עכשיו, היינו בשווי הגזילה כדשוה בשעת קדושין שלה ודמי ממש להקדש: אולם זה ניחא עפ"י שמבואר אצלנו במק"א, דהא דתברא ושתיה הוא קודם יאוש, אבל אם תברא ושתיה אחר יאוש הוי כמו גזל ונתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו דאף לרב חסדא אינו גובה רק מראשון אעפ"י דהשני לא קנאו ביאוש וש"ר והראשון לא קנאו ביאוש גרידא הואיל ונפיק מרשות בעלים דליתהני ביה שינוי השם וש"ר, לכן היכי דליתא בעינא לא מצי גבי משני כמו שביארו בתוספות ריש פ' הגוזל ומאכיל, א"כ אף כי תברא ושתיה לא גרע מאחר דפטור אחר יאוש והוי איהו כמו אחר ולא מצי גבי רק על שעה שגנב דהוי רק כשעת הגזילה דהוי כמו איתבר ממילא כיון דעל השבירה והשתיה פטור דכבר נפיק לזה מרשות בעלים. א"כ שפיר לא דמי להקדש דתמן ע"י הקדושין בא סיבת החיוב של מעילה שהוא מתחייב בתשלומין עבור שקבלה וקנתה החפץ, משא"כ בגזילה שהחיוב שנתחייב בתשלומין הוא משעת גזילה, ועל שעת הקדושין לא נתחייב מידי דלא הוי כתברא או שתיה דמשלם כשעת השבירה כדאמר סוף פ' המפקיד כיון דאחר יאוש הוא ואילו גזלה ואכלה אחר הוי פטור כן איהו פטור דהוי כבר אחר יאוש, וזה נכון ודוק: ויש להעיר, דנתבונן בגזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו צריך לשלם לו וכי גנבו משלם כפל דגורם לממון כממון דמי, ורמב"ן כתב בדיני דגרמי דהוי ככיס מלא מעות ולכך משלם כפל, אבל ר"מ דמחייב משום גרמי אינו מתחייב בכפל עיי"ש, ובריש פסחים אמר הגמרא דלמאן דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי חייב הישראל לבער החמץ של עו"ג יעו"ש [ועיין ראב"ד בשיטה מקובצת פרק המפקיד דגונב מבית שומר למה אינו משלם כפל לשומר עיי"ש, ובמק"א בארנו ואכ"מ], ולפי מש"כ רבנן בתוספות דכי זכה אחר בע"כ של גזלן בעי לשלם דמים לגזלן א"כ הוי לגזלן דבר הגורם לממון, וכממון דמי לגזלן שבהגזילה פוטר עצמו מן הנגזל דיכול לומר הש"ל, וא"כ היא קנתה הגזילה ביאוש וש"ר, והגזלן גופיה דהוא המקדש מחסר ממון היינו דבר הגורם לממון וכממון דמי דעכשיו מחויב מעות לשלם להנגזל, אך הרא"ש לטעמיה דפסק בפרק הגוזל קמא כרבנן דלאו כממון דמי ואע"ג דהוא מחסר ממון בכ"ז לאו ממון יהיב להמתקדש, ואף דמוחל לה ממון שמחוייב לשלם, מ"מ בעין לא יהיב לה מידי ולכן אינה מקודשת, אבל אי הוה חייש לר' שמעון בכל הלכותיו קאמר דדבר הגורם לממון כממון דמי, א"כ יהיב לה ממון היינו שמחסר ממון משלו דלדידיה הוה ככיס מלא דינרים והיא קנתה את החפץ לגמרי לכן אמר לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים. ויש להתעקש כיון דקרנא הוי לבעלים לא מתיחס אחרי מה דאית ליה בהחפץ דבר גורם לממון ולאו שלו הוי. אולם לפי מה שבארנו דלאחר יאוש אם תברא ושתיה פטור מתשלומין א"כ לא מתיחס אחרי הקרן שיש לבעלים, ויש לבדוק הרבה בסברא זו, ועיין מש"כ בזה בהלכות גנבה ותמצא דברים נכונים: והא דאמר בירושלמי על משנה דמכרן וקידש בדמיהן כו' אמר ר"ח זאת אומרת שמקדשין בגזילה. נראה פשוט עפ"י שיטת רש"י דהדמים אסורים למחליף עצמו, ואף עפ"כ כיון שלהאשה המתקדשת מותרין בהנייה והוין לה דמים, שפיר תפסי קדושין, ולפ"ז הוה"ד בגזילה שנתייאשו הבעלים כיון דאיהי קניא ביאוש וש"ר ולדידה קנוי לגמרי אע"פ דלהמקדש אינו קנוי מ"מ הואיל ואתי לידה מחמת נתינתו שפיר מתקדשת, וכן אמר בריש פ' האיש מקדש ר' שמואל ברי"צ מ"ד מקדשין בגזילה שנתייאשו הבעלים ממנו כו' וזה פשוט, ודברים כאלה הביא המשל"מ בשם הר"ן, אולם בפירוש הירושלמי נדחק הרבה יעו"ש ודוק:

כ״ב

אמר לה הילך דינר זה במתנה וכו': ראיתי להמחברים שהקשו, אמאי יליף רבא בדף ו' הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני כו' לימא דנילף מקדושי יעוד דמיעדה לבנו, והוי כאומר הילך מנה והתקדשי לפלוני, ולענ"ד הוא פשוט מאד. דבירושלמי קאמר בפ"ב הלכה א' גבי תן סלע לעני ואתקדש אני לך [כן מיירי התם] א"ר הילא, העני זוכה לאשה משל בעלה וחוזר וזוכה לעצמו, א"כ קמ"ל דלא מטעמים אלו, ועיין ריטב"א שמפרש דחולק על הבבלי, ולכך מדין יעוד סד"א שהאב נעשה שלוחו של האדון לזכות המעות לבן האדון וחוזר וזוכה לעצמו, וכמו שהירושלמי קאמר שהעני זוכה להמתקדשת, כן סד"א הכא שהאב זוכה להמקדש וממנו זוכה לעצמו, ומטעם זה מהני יעוד לבנו של אב, ואנן קיי"ל דאין יעוד אלא בגדול כדא"ר ינאי (דף י"ט), א"כ יכול לזכות האב עבורו, ולעשות בעדו שליח לזכות, ולזה מייתי ברישא ראיה תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת. דאין לומר מטעם הירושלמי, דפלוני זכה לאשה משל בעלה וחוזר וזוכה לעצמו, ע"ז מייתי מערב דמשתעבד, דאין לומר תמן דהלוה זכה הממון לערב וחוזר וזוכה לעצמו, דא"כ הוי כמו נשא ונתן ביד דאין לו על הלוה כלום רק על הערב, ואנן קיי"ל כל היכי דאיתא ללוה לא אזיל בתר ערבא, א"כ חזינא דמשום דקא חסר ממונא על ידיה משתעבד, ה"נ משתעבד מטעם זה, ונפ"מ אע"ג דפלוני חרש הוי דלאו בר שליחות ולא מצי זכי למעות עבור המתקדשת, ג"כ מקודשת, ולא כדאמר בירושלמי דגבי חרש לא מהני ועיין ריטב"א בזה ודוק. וכן בסיפא הילך מנה והתקדשי לפלוני קמ"ל דלא מטעם דאמרינן דהאשה המקבלת קדושין זוכה עבור פלוני ואח"כ זוכה לעצמה, מייתי ראיה שפיר מעבד כנעני, דאין לומר דהאדון זוכה עבור עבד כנעני, דא"כ איך יצא לחירות הא ר"מ סבר דאם אקני לעבד אחר מנה ע"מ שתצא בו לחירות ג"כ לא יצא לחירות, דאין קנין לעבד בלא רבו ואפ"ה מהני, אלמא דבלאו זכיה רק משום דמטי בשבילו כסף לידו נקנה לחירות, ובל"ז כיון דמהני בעל כרחו דעבד לדעת קצת עיי"ש אין מקום לזכיה כלל: ונפ"מ להך תולדה דהוציא מב' דינים אלו, תן מנה לפלוני ואקדש אני לו, דאם נימא טעמא דהילך מנה והתקדשי לפלוני משום שהמתקדשת זכיא לפלוני וחוזרת וזוכה לעצמה, א"כ הכא לא שייך שהאשה זכיא לפלוני, אטו הגיע לה דבר מהנותן, הלא לא נתן רק להמקדש, וע"כ צריך למילף מעבד כנעני, אבל הך טעמא דעבד כנעני, בלא טעמא דערב היה מהני להך תולדה, דתן מנה לפלוני ואקדש אני לו, דהמקבל נעשה שלוחו של הנותן לזכות להמתקדשת וחוזר וזוכה לעצמו, ושוב מועיל מדין עבד כנעני, דאחר נתן לה כסף עבור המקדש ודוק. ושמור הכלל כי צריך שלא יהא זוכה מאתו לאחר, רק ע"י אחר, דאין אדם מזכה ע"י עצמו והלוך בארחות יושר: ודע, דלפי מה דקאמר בירושלמי, דאם העני חרש אינו זוכה במנה בשביל האשה, אינו סותר למש"כ הרא"ש דלטובתו נעשה קטן שליח, ומש"ה מקבלת קטנה קדושין ברשות אביה (עיין סימן ט"ו), דתמן מה שהאשה זוכה, אינו בעצם הזכות לעני, רק מה שזוכה מאתה אחר כך, אבל הכא בעצם הקדושין את מי מקדש, הבת מתקדשת בקבלת אביה הכסף קדושין או השטר ולכך שפיר מהני, דנעשית שליח לטובתה לזכות לאביה ופשוט מאד:

כ״ד

ואם החזירתו הרי לא נהנית: המעיין בשיטת רבינו בדין כסף קדושין, יראה שסובר דעיקרו תלוי בהנאה שתהא נהנית מפרוטה כסף שנותן לה, לכן בהנך הלכות שכתב בהלכה כ"א וכ"ב, דייק בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך, בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך, בהנאה זו הבאה לך בגללי, ובמכר לא מועיל באומר תן דינר לפלוני ויהיו נכסי קנוין לפלוני, דדוקא גבי אשה דרק בשביל הנאה הבאה מכסף מקנית נפשה לבעל, ולכן במקדש במלוה אף שדעת רבינו דמלוה מועיל כמו כסף גבי מכר, בכ"ז גבי קדושין אינה מקודשת וכמו שדייק בהלכה י"ג שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים להנות בו כו' ועברה הנייתו, ויעוין בפ"ז מהלכות מכירה הלכה ד', ולכן כתב לעיל (בפ"ד הלכה י"ט) דדוקא בהנייה תלוי, לכן בענין שיהיה דבר ראוי להתקיים עד שיגיע לאותו מקום ששוה פרוטה, ואז כיון שתוכל להנות מפרוטה, גמרה ומקדשה נפשה אע"ג דבמכירה יכול להיות דסובר רבינו דאין זה כסף כלל דאין לו אלא מקומו ושעתו, בכ"ז גבי קדושין עיקרו בהנייה תליא, בין לגריעותא כמו במלוה דאין שם הנאה מתקיימת ומחודשת דאינה מקודשת, בין למעליותא כמו בהלכה כ"ב, ולכך במתנה ע"מ להחזיר כיון שאם החזירתו לא נהנית בו היינו בגופו של דינר הנאה ממשית, אם לא שהיתה צריכה להתראות או כיו"ב שזה אין הנאה מגופו של דבר לא גמרה ומתקדשה בו, וזה שאמרו בגמרא דמטעם חליפין הוא טעם על שלא גמרה להקנות עצמה בו, ופשוט למסתכל היטב בשיטת רבינו:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות אישות פרק ה׳

אבן האזל על הלכות אישות פרק ה׳ ארוך במיוחד (15 קטעים, 236,369 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות אישות פרק ה׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות אישות פרק ה׳

שער המלך על הלכות אישות פרק ה׳ ארוך במיוחד (17 קטעים, 260,325 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שער המלך על הלכות אישות פרק ה׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות אישות פרק ה׳

א׳

[המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה וכו' אינה מקודשת. הבית שמואל באה"ע סי' כ"ח ס"ק נ"ד כתב דאי ידעה שהוא דבר אסור יכול לקדש בכל איסורי הנאה דקיי"ל שמותר לחולה שלא כדרך הנאתו ואע"ג שהיא אינה חולה מ"מ יכולה למכור לחולה. ודבריו תמוהין דהיאך תמכור ותקח דמים בעד איסורי הנאה. גם נעלם ממנו מה שכתבו הריטב"א והרדב"ז בהדיא דאסורה למכור דהא אפי' דרך הנאתו מותר לחולה שיש בו סכנה ואפילו הכי אסור למוכרן לו דנמצא נהנה באיסורי הנאה וכיון שכן לא חשיב ממונא לקדש בו האשה. ואפי' היתה היא חולה שראויה להנות בהם אינה מקודשת דבתר דידיה אזלינן דאיהו לאו מידי יהיב לה. וסיים הריטב"א דאף דבדיעבד הדמים מותרים כיון דאסור למכור לכתחילה לא הוי דמים ואם לקחן אחר פטור מתשלומין וכשמכרן אין דמיו אלא מתנה ע"כ. וכן מסיק המל"מ דאף לדעת רש"י דכל היכא דלדידה שריא ליהנות ממה שקבלה אף דלגבי המקדש אינו שוה כלום מקודשת דאזיל בתר דידה היינו דוקא כגון שאסר עליו איזה דבר בקונם דשריא לה לגמרי אבל המקדש באיסורי הנאה לא מהני מה שראוי לחולה דזה לא חשיב ממון כיון שאינו שוה לכל רק לחולה. ובספר שער המלך דקדק מדברי התוס' ר"פ השוכר והרשב"א בתשובה דבאיסור הנאה דאורייתא לא מהני מה דראוי לדידה: וראיתי להצל"ח שכתב דכל שנהנית שוה פרוטה לא איכפת לן שיהא ממונו של המקדש וזה אינו כמ"ש. ועוד קשה לי דא"כ אמאי המקדש במעשר שני למאן דאמר ממון גבוה אינה מקודשת כיון דלא איכפת לן שיהא ממונו של המקדש. ומ"ש הצל"ח דאחר רשאי ליטול ממנו בעל כרחו וכן כתב בס' רבבות אפרים הוא נגד מהרש"ל הביאו הש"ך ביו"ד סי' רכ"ז ע"ש. גם זה דלא כנראה מדברי תוס' בקידושין (דף נ"ו) דמהני מה שראוי לה שלא כדרך הנאה אי היתה חולה והיתה יודעת שהם איסורי הנאה. וכן משמע ממ"ש התוס' בפסחים (דף כ"ט ריש ע"ב) וע"ש שהניחו בקושיא דאמאי אינה מקודשת באיסורי הנאה בכהאי גוונא. ולפי מש"כ אתי שפיר דאזלינן בתר דידיה דלאו שלו הוא. ובספר המקנה כתב דנהי דיש זכיה באיסורי הנאה מכל מקום לאו בר דמים הוא ולא שייך ביה הפקר והקדש וגם לא הוי ממונו וברשותו לבטל וגם אין בו משום גזל ואם נהנית בלא רשותו פטורה מלשלם לו והביא ראיה מפסחים (דף ל"א) וב"ק (דף מ"ה). ומשמע דלכתחילה אסור ליטלו ממנו. והריטב"א כתב דאפי' יש באפר איסורי הנאה שוה פרוטה אינה מקודשת כיון דהשתא לית בהו דין ממון דצריכי למשרפינהו וכי שריף להו לאו דידיה הוא דכל הקודם באפרן זכה]:

ב׳

[עבר ומכר דבר האסור בהנאה וקידש בדמיו ה"ז מקודשת. ואע"ג דכתב רבינו סוף פט"ז מהל' מכירה גבי מכר איסורי הנאה בין מדברי תורה בין מדבריהם מחזיר את הדמים ואין בהם דין מכירה כלל וא"כ אמאי אם קידש המוכר בדמיו מקודשת. אפשר דהכא איירי שמכר [לגוי] או לישראל וידע הלוקח שהם איסורי הנאה וכמ"ש הרא"ש והטור סו"ס כ"ח. אי נמי אפשר דס"ל לרבינו כמ"ש הרא"ש דאיכא למימר דהמעות לא הוו גזל ביד המוכר שבתורת מקח באו לידו ואע"ג דמקח טעות הואי ישלם מביתו אבל הני זוזי להוצאה ניתנו. ובשו"ע פסק דהוו ספק קידושין. ונראה דזה לא שייך אלא כשלקח המוכר מעות מזומנים משא"כ כשלקח אצל הלוקח פירות או איזה חפץ מביתו וקידש בהן אשה ודאי דאינה מקודשת דכיון דאין בכאן דין מכירה הרי מחוייב להחזיר אותן פירות עצמן להלוקח דקיי"ל רוצה אדם בקב שלו וכו' וא"כ הרי קידש בדבר שאינו שלו: ויש להביא ראיה לזה מהא דאמר ביבמות (דף צ') גבי אכל תרומה טהורה ושילם חולין טמאים דאמור רבנן דאין תשלומיו תשלומין ואם קידש בהן כהן אשה אינה מקודשת. שמע מינה דבפירות וכהאי גוונא כשהתשלומין חוזרין לבעלים אין יכול לקדש בו. ועל כרחך לא דמי לעבר ומכר איסורי הנאה וקידש בדמיו דמקודשת דשאני פירות כמ"ש. ומ"מ יש לדחות דשאני התם דמסתמא אין התרומה עומדת לימכר משא"כ הכא דגלי דעתיה דניחא ליה להחליפו מסתמא היה מוכרו ג"כ בדמים אלא א"כ ידוע שלא היה מוכרן בדמים דאז ודאי מחוייב להחזירן בעצמן ואם קידש בהם אינה מקודשת וכדמוכח ביבמות וכהאי גוונא כתבו הטור והש"ך בחו"מ סי' שנ"ט ע"ש. ומיהו היכא דלא ידע המוכר בהטעות וקידש בהחפץ אשה מקודשת דאל"כ תקשי על דברי רבינו דהלכות ממרים שהביא המל"מ גבי נחלקו בלולב אי כשר או פסול דאיכא נפק"מ לענין קדושין אם החליפן בחפץ. אלא שמע מינה דהתם שאני דגם המוכר אינו יודע מהטעות שהוא פסול כמו שאינו יודע לוקח שהרי נחלקו בו רבי מאיר וחכמים]:

ג׳

המקדש בפירות שביעית או באפר פרה אדומה וכו' הרי זו מקודשת. וכתב המל"מ דנראה מדברי רבינו דס"ל דדוקא בדיעבד אבל לכתחילה אסור וכדאיתא בירושלמי דשביעית. ותמה על דברי תוס' ריש פ"ה דעבודה זרה שצדדו לומר דלכתחילה שרי לקדש אשה בפירות שביעית ואיך לא השגיחו בדברי הירושלמי. ובחידושי אמרתי ליישב דברי התוס' די"ל דאיירו דוקא למאן דאמר שביעית בזמן הזה דרבנן דלדידיה הוא דשייך לומר מה שכתבו שם דאע"ג דלאו לאכלה הוא משום פריה ורביה אקילו ביה רבנן. אבל למאן דאמר שביעית בזמן הזה דאורייתא ודאי אין כח ביד חכמים להקל ולעבור על עשה דלאכלה ולא לסחורה ולקדש אשה בקום ועשה. וא"כ אתי שפיר ולק"מ מהירושלמי דאפשר דקאי אליבא דמאן דאמר שביעית בזמן הזה דאורייתא והא ראיה דר' יוסי קאמר לה התם ומשמע דהיינו רבי יוסי ברבי חנינא ואיהו ס"ל הכי וכמו שמבואר מהירושלמי. ולפ"ז נראה דגם לרבינו שרי לכתחילה שהרי הוא סובר דשביעית בזמן הזה דרבנן כמו שהוכחתי בהלכות שמיטה ואע"ג דכתב בלשון המקדש אינו ראיה לאסור לכתחילה כדמצינו בכמה דוכתי. ותדע דהא נקט בהדיא אפר פרה אדומה דודאי שרי לכתחילה לקדש בו: והא דמקודשת בפירות שביעית דוקא קודם הביעור אבל לאחר שהגיע זמן הביעור אינה מקודשת וגם אפילו מכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת דתופס דמיו. והוא מבואר מתוס' דקידושין (סוף דף נ"ו). ומדברי ס' בני אהובה נראה דזה אינו רק לדעת רבינו וסייעתו דאחר זמן הביעור טעון שריפה אבל לפי דעת הרמב"ן דמותר בהנאה מקודשת ומפרש דגם דעת התוס' כרבינו ודחה מ"ש מהרש"א דתוס' סבירא להו דמותר. וכתב שאינו יודע איה איפו דס"ל לתוס' להתיר. ונעלם ממנו דברי תוס' בפסחים (דף נ"ג) ובעבודה זרה (דף ס"ב) שהעתיקו הגירסא במתניתין דשביעית דלר' יוסי אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור. והוא גירסת הרמב"ן ודלא כרבינו דגרס אין אוכלין. ומיהו אף לדעת הרמב"ן הדין נכון דאינה מקודשת לאחר הביעור דנהי דשרי בהנאה ובאכילה מכל מקום הא צריך להפקיר לכל ומשום הכי אינו בדין שתתקדש בהן:

ד׳

קידשה במעשר שני בין בשוגג ובין במזיד אינה מקודשת לפי שאין לעשות בו שאר חפציו עד שיתחלל שנאמר במעשר לה' הוא. משמע דאיירי בפירות של מעשר שני שלא נתחללו. והצל"ח בפ"ק דפסחים כתב דדעת רבינו הוא דדוקא בשקידש בפירות עצמן אינה מקודשת אבל כשקידש בהמעות שחילל עליהן פירות של מע"ש מקודשת. וכן משמע קצת מדבריו בפ"ג דהלכות מע"ש. אך לא מצא הדבר מפורש ומסברא משמע דהוא הדין כשקידש במעות שחילל דחל עליהן קדושת המעשר ונעשו גם הן של גבוה לכל דבר עכ"ד. והנה מצאתי הדבר מפורש בירושלמי דאיתא שם מקדשין בפרוטה של מע"ש. משמע דהיינו לומר דאף למאן דאמר דבפירות מע"ש אין מקדשין מודה דמקדשין בפרוטה של מע"ש דהמעות לא חשיבי כל כך של גבוה כמו הפירות עצמן:

ה׳

כהן שקידש בתרומה גדולה הרי זו מקודשת. ודע שכתב הרדב"ז בחלק ג' סי' תרמ"ט דמדלא פריש תנא בין טהורה לטמאה משמע דאין חילוק בין מקדש בטהורה או אפילו בטמאה מקודשת. ולא היה צריך לדקדוק זה דהרי תלמוד ערוך הוא ביבמות (דף צ') ולעיל בסמוך הבאתי דקאמר בזר שאכל תרומה טהורה ושילם חולין טמאים דמדאורייתא הוו תשלומין אפי' במזיד ואי מקדש בהו כהן אשה תפסי לה קידושין. והרי התשלומין נעשין תרומה טמאה וכמ"ש רש"י ואפילו הכי קאמר דתפסי לה קידושין. וכן מבואר מדברי התוס' בסנהדרין (דף פ"ו ע"א) דאם שויא פרוטה להסקה מקודשת. ונראה דלאו דוקא להסקה דהא שריא נמי בשאר הנאות שאינן של כלוי ואפי' לזרים וכמ"ש התוס' ביבמות (דף ס"ו ע"ב) ובכמה דוכתי וכ"כ הר"ש בשלהי תרומות. וכן פסק ביו"ד סי' של"א. ואע"ג דבסוכה (דף ל"ה) כתבו רש"י ותוס' דתרומה טמאה לא מקרי לכם כיון שאינה ראויה לכל הנאות מ"מ ממונו הוא כיון שראוי לו ליהנות במקצת הנאות וגם רשאי למוכרו משום הכי הוה ממונו לקדש בו אשה. ומהאי טעמא אתי שפיר דלא דמי לטבל שאין אשה מתקדשת בו אע"ג דג"כ ראוי להנאות שאינן של כילוי וכמ"ש התוס' בפ"ק דפסחים (דף ט' ע"א) דשאני טבל דאסור במכירה וכדתנן בפ"ה דדמאי ובפירוש רש"י בגיטין (דף מ"ז ע"ב) משמע דיש בו איסור מן התורה. וקדושי אשה הוי כמכירה. משא"כ תרומה טמאה דמותרת במכירה מקדשין בה:

י״א

ואם אחר שנטלתו בתורת פקדון אמר לה הרי את מקודשת לי בו ושתקה אין זה כלום. ומשמע דכל שלאחר נטילתה בתורת פקדון אינו כלום ואע"פ שהוא בתוך כדי דיבור של נטילה לא אמרינן דהוי כדיבור וכמ"ש הריב"ש והובא בדרכי משה באה"ע סי' כ"ח. והיינו משום דס"ל דאף לחומרא לא אמרינן גבי קדושין תוך כדי דיבור כדיבור וכמ"ש הדרכי משה בשם הריב"ש גופיה בסי' מ"ט. וכך נראה דעת רבינו ממה שכתב בסוף פרק ז' ע"ש וכן כתב הבית שמואל בסי' ל"ח. וכן משמע בתשובת הר"ן סי' מ"ו והובא בבית יוסף באה"ע סו"ס קל"ד. וזה דלא כנראה מדברי הט"ז בסי' כ"ט דבתוך כדי דיבור למתן מעות אמרינן דהוי כשעת מתן מעות לחומרא. וכן כתב בשו"ת שיבת ציון סי' ס"ט מדעת עצמו ולא זכרו דעת רבינו והר"ן והריב"ש והאחרונים שזכרתי: גם דברי ספר המקנה בזה אינן מחוורין שכתב הטעם דלא הוי כאן תוך כדי דיבור כדיבור משום דבכל הקניינים הדין כן בכל מה שאדם עושה במכר או במתנה אינו יכול לחזור בו אפילו תוך כדי דיבור ומשום הכי אפילו תוך כדי דיבור למתן מעות להאשה לשם פקדון או חוב אינו יכול לחזור בו ולומר שיהיה לשם קדושין ע"כ. והא ליתא דגבי קניינים דעלמא ודאי יכול לחזור בהן תוך כדי דיבור וכממו שכתבו הרא"ש בפרק יש נוחלין והב"י בחו"מ סי' קצ"ה בשם כמה פוסקים וכן פסק להלכה בשו"ע שם. וכבר נתבאר בזה בארוכה בעז"ה בהלכות אלו בפ"ג ה"ח. אלא רק בכאן הוא דקיי"ל דאינו יכול לחזור מהנתינה כדי לקדשה משום דהוי בכלל מקדש דלא אמרינן ביה תוך כדי כדיבור כדפסקינן בהדיא בגמרא והכא נמי כיון שנוגע החזרה לקידושין וכבר בא החפץ לידה מדמינן לקידושין בעלמא שאינו יכול לחזור תוך כדי דיבור ולבטל הקידושין שקבלה וה"נ אינו יכול לחזור מהחפץ שקבלה שלא לשם קדושין ולעשותו קדושין:

ט״ו

המקדש בהנאת מלוה הרי זו מקודשת. וכתב הרב המגיד שהרשב"א הסכים לדעת ההלכות שכתב הנאת מלוה כגון דמטא זימנא למיגבא מינה וארווח לה זימנא ואמר לה בההיא הנאה דמרווחנא לך מיקדשת לי. והנה הטורי זהב באה"ע סי' כ"ט הקשה אהדדי דברי הרשב"א שהביא כאן הרה"מ שהן סותרין דברי הרשב"א עצמו שכתב בתשובה והובא בבית יוסף שם דאם אמרה האשה למלוה שהלוה מעות לאדם אחד הרווח לו זמן המלוה ואתקדש אני לך בזה אינה מקודשת ולפי מ"ש הרה"מ כאן בשם הרשב"א דחשיב הנאה בכהאי גוונא ומקודשת בדארווח לה זמן מלוה שלה הכא נמי הוה לה להתקדש גבי הרווחת זמן לפלוני. ונראה דבדוקא נקט הרה"מ כאן כגון דמטא זימנא למיגבא וארווח זימנא דאז הוא דמקודשת דכיון דכבר מטא זמן המלוה לגבות חשיב הרווחת הזמן הנאה גמורה אבל אם עדיין לא הגיע הזמן של המלוה לא מחשב כל כך הנאה מה שמרוויח לה עתה הזמן של הפירעון כשיגיע הזמן וא"כ אינה מקודשת בכהאי גוונא. וחילוק כזה כתב ג"כ הסמ"ע בחו"מ סי' ר"ד על דברי הטור שם גבי קנין במחילת מלוה. והכי נמי איכא לחלק לענין קדושין. וא"כ י"ל דהרשב"א בתשובה איירי בשעדיין לא הגיע זמן הפרעון של המלוה ומשום הכי אינה מקודשת. ולפ"ז אין סתירה בדברי הרשב"א וזה דלא כמ"ש בס' מחנה אפרים לדעת הרשב"א דס"ל דאף הרויח לה הזמן קודם זמן הפרעון מקודשת ולא זכר דברי הרשב"א בתשובה שהביא הבית יוסף שזכרתי דעל כרחך צריך לומר דסבר לחלק כמו שכתבנו והוא עצמו כתב ראיה לחילוק זה מתוספות דב"ק (דף פ"ט):

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לב שלם · הלכות אישות פרק ה׳

ט״ו

המקדש בהנאת מלוה וכו'. כתב הרב מחנה אפרים בחידושים דף ה' ע"א לשון הרב המגיד שם וז"ל כתב הרב המגיד ויש מי שכתב שלפי זה כ"ש אם מחל המלוה בעצמה ע"כ. נ"ב אם מחל המלוה בתוך זמנה כיון דאינו יכול לתובעה בדין נראה מדברי התוס' בב"ק דף צ"ט דאינה מקודשת עכ"ל.

כ״א

האשה שאמרה תן דינר וכו'. לשון הרב המגיד וכתב הרשב"א דמשמע וכו'. הרה"מ הביא דברי הרשב"א שכתב וז"ל אדרבא לכאורה משמע דכה"ג קרוב הוא להיות כהילך מנה וכו' עיי"ש.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות אישות פרק ה׳

שורשי הים על הלכות אישות פרק ה׳ ארוך במיוחד (7 קטעים, 56,355 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שורשי הים על הלכות אישות פרק ה׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות אישות ה׳, מתוך הלכות אישות שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות אישות כל הרמב״ם