הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות אישות · פרק ד׳

ספר נשים · 22 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות אישות · פרק ד׳
הלכה א׳
אֵין הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת אֶלָּא לִרְצוֹנָהּ וְהַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה בְּעַל כָּרְחָהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. אֲבָל הָאִישׁ שֶׁאֲנָסוּהוּ עַד שֶׁקִּדֵּשׁ בְּעַל כָּרְחוֹ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְיֵשׁ לָאִישׁ לְקַדֵּשׁ נָשִׁים רַבּוֹת כְּאַחַת וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בְּכֶסֶף אִם קִדֵּשׁ בְּכֶסֶף פְּרוּטָה לְכָל אַחַת וְאַחַת. וְיֵשׁ לְאַחַת מֵהֶן אוֹ לְאַחֵר לְקַבֵּל הַקִּדּוּשִׁין עַל יְדֵי כֻּלָּן מִדַּעְתָּן:
הלכה ב׳
הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה וְנָתַן הַקִּדּוּשִׁין מִדַּעְתָּהּ בְּיַד חֲבֶרְתָּהּ וְאָמַר לַחֲבֶרְתָּהּ כְּשֶׁנָּתַן הַקִּדּוּשִׁין בְּיָדָהּ וְאַתְּ נַמִּי. אוֹ וְכֵן גַּם אַתְּ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. הֲרֵי שְׁתֵּיהֶן מְקֻדָּשׁוֹת. אֲבָל אִם נָתַן בְּיָדָהּ וְאָמַר לָהּ וְאַתְּ. הֲרֵי זוֹ שֶׁקִּבְּלָה הַקִּדּוּשִׁין מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק. שֶׁמָּא לֹא נִתְכַּוִּן אֶלָּא לִרְאוֹת מַה בְּלִבָּהּ וּכְאִלּוּ אָמַר לָהּ וְאַתְּ מַה תֹּאמְרִי בְּדָבָר זֶה. וּלְפִיכָךְ קִבְּלָה הַקִּדּוּשִׁין הִיא שֶׁהֲרֵי זֶה עֲדַיִן שׁוֹאֲלָהּ לִרְאוֹת מַה בְּלִבָּהּ וּמִפְּנֵי זֶה הִיא סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת:
הלכה ג׳
אָמַר לָהּ הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּדִינָר זֶה נְטָלַתּוּ וּזְרָקַתּוּ לְפָנָיו אוֹ לַיָּם אוֹ לָאוּר אוֹ לְדָבָר הָאָבֵד אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. אָמְרָה לוֹ תְּנֵהוּ לְאַבָּא אוֹ לְאָבִיךָ אוֹ לְאִישׁ פְּלוֹנִי וְנָתַן אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אָמְרָה לוֹ תְּנֵהוּ לוֹ שֶׁיְּקַבְּלֵהוּ לִי וְנָתַן הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:
הלכה ד׳
אָמְרָה הַנִּיחֵהוּ עַל הַסֶּלַע אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם הָיָה סֶלַע שֶׁלָּהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הָיָה סֶלַע שֶׁל שְׁנֵיהֶם הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק. אָמַר לָהּ הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּכִכָּר זֶה אָמְרָה לוֹ תְּנֵהוּ לֶעָנִי אֲפִלּוּ הָיָה עָנִי הַסָּמוּךְ עָלֶיהָ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. תְּנֵהוּ לַכֶּלֶב הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם הָיָה הַכֶּלֶב שֶׁלָּהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם הָיָה רָץ אַחֲרֶיהָ לְנָשְׁכָהּ וְאָמְרָה לוֹ תְּנֵהוּ לְכֶלֶב זֶה הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת:
הלכה ה׳
הָיָה מוֹכֵר פֵּרוֹת אוֹ כֵּלִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בָּאָה אִשָּׁה וְאָמְרָה לוֹ תֵּן לִי מְעַט מֵאֵלּוּ וְאָמַר לָהּ אִם אֶתֵּן לָךְ תְּהִי מְקֻדֶּשֶׁת לִי. אִם אָמְרָה הֵן וְנָתַן לָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת אֲבָל אִם אָמְרָה לוֹ תֵּן לִי מֵהֶן אוֹ הַשְׁלֵךְ לִי אוֹ דְּבָרִים שֶׁעִנְיָנָם לֹא תִּשְׂחַק עִמִּי בִּדְבָרִים אֵלּוּ אֶלָּא תֵּן לִי בִּלְבַד וְנָתַן אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן אִם הָיָה שׁוֹתֶה יַיִן וְאָמְרָה לוֹ תֵּן לִי כּוֹס אֶחָד וְאָמַר לָהּ אִם אֶתֵּן לָךְ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בּוֹ וְאָמְרָה הַשְׁקֵנִי הַשְׁקוֹת אוֹ תֵּן הַשְׁקֵה הַשְׁלֵךְ אֵינָהּ מְ [קֵ] דֶּשֶׁת שֶׁאֵין הַדְּבָרִים נִרְאִין אֶלָּא הַשְׁקֵנִי בִּלְבַד וְלֹא תִּשְׂחַק עִמִּי בְּדָבָר אַחֵר:
הלכה ו׳
הַמְקַדֵּשׁ בְּעֵד אֶחָד אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשָׁיו וְאַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִין. קַל וָחֹמֶר לִמְקַדֵּשׁ בְּלֹא עֵדִים. הַמְקַדֵּשׁ בִּפְסוּלֵי עֵדוּת שֶׁל תּוֹרָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. בִּפְסוּלֵי עֵדוּת שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים אוֹ בְּעֵדִים שֶׁהֵן סָפֵק פְּסוּלֵי תּוֹרָה אִם רָצָה לִכְנֹס חוֹזֵר וּמְקַדֵּשׁ בִּכְשֵׁרִים וְאִם לֹא רָצָה לִכְנֹס צְרִיכָה גֵּט מִמֶּנּוּ מִסָּפֵק. וַאֲפִלּוּ כָּפְרָה הָאִשָּׁה וְהִכְחִישָׁה אֶת הָעֵדִים וְאָמְרָה לֹא קִדַּשְׁתַּנִי כּוֹפִין אוֹתָהּ לִקַּח גֵּט. וְכֵן דִּין כָּל קִדּוּשֵׁי סָפֵק אִם רָצָה לִכְנֹס חוֹזֵר וּמְקַדֵּשׁ וַדַּאי וְאִם לֹא רָצָה לִכְנֹס צְרִיכָה גֵּט מִמֶּנּוּ מִסָּפֵק:
הלכה ז׳
קָטָן שֶׁקִּדֵּשׁ אֵין קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. אֲבָל גָּדוֹל שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת הַקְּטַנָּה הַיְתוֹמָה. אוֹ קְטַנָּה שֶׁיָּצְאָה מֵרְשׁוּת אָבִיהָ. אִם הָיְתָה פְּחוּתָה מִבַּת שֵׁשׁ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נְבוֹנַת לַחַשׁ בְּיוֹתֵר וּמַכֶּרֶת וּמַבְחֶנֶת אֵין כָּאן שֵׁם קִדּוּשִׁין וְאֵינָהּ צְרִיכָה לְמָאֵן. וְאִם הָיְתָה מִבַּת עֶשֶׂר שָׁנִים וּלְמַעְלָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא סְכָלָה בְּיוֹתֵר הוֹאִיל וְנִתְקַדְּשָׁה לְדַעְתָּהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לְמֵאוּן. הָיְתָה מִבַּת שֵׁשׁ וְעַד סוֹף עֶשֶׂר בּוֹדְקִין אֶת יְפִי דַּעְתָּהּ אִם מַכֶּרֶת וּמַבְחֶנֶת עִסְקֵי הַנִּשּׂוּאִין וְהַקִּדּוּשִׁין צְרִיכָה לְמָאֵן. וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת לְמֵאוּן וְאֵינָהּ צְרִיכָה לְמָאֵן:
הלכה ח׳
כֵּיצַד מְקֻדֶּשֶׁת לְמֵאוּן. שֶׁאִם נִתְקַדְּשָׁה וְלֹא רָצְתָה לֵישֵׁב עִם בַּעְלָהּ צְרִיכָה לְמָאֵן בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְלוֹמַר אֵינִי רוֹצָה בּוֹ וְיוֹצְאָה בְּלֹא גֵּט כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין. וְזוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת מְמָאֶנֶת. וְלָמָּה יוֹצְאָה בְּלֹא גֵּט מִפְּנֵי שֶׁאֵין קִדּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְהֵן תְּלוּיִין שֶׁאִם יָשְׁבָה עִם בַּעְלָהּ עַד שֶׁגָּדְלָה גָּמְרוּ קִדּוּשֶׁיהָ וְנַעֲשֵׂית אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְקַדְּשָׁהּ אַחַר שֶׁגָּדְלָה. וְאִם לֹא רָצְתָה לֵישֵׁב צְרִיכָה לְמָאֵן וְתֵצֵא בְּלֹא גֵּט:
הלכה ט׳
חֵרֵשׁ שֶׁנָּשָׂא פִּקַּחַת וְכֵן חֵרֶשֶׁת שֶׁנִּשֵּׂאת לְפִקֵּחַ אֵין קִדּוּשֵׁיהֶן גְּמוּרִין מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְפִיכָךְ אִם בָּא פִּקֵּחַ וְקִדֵּשׁ אֵשֶׁת חֵרֵשׁ הַפִּקַּחַת הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין וְנוֹתֵן גֵּט וְהִיא מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ הַחֵרֵשׁ. אֲבָל הַשּׁוֹטֶה שֶׁקִּדֵּשׁ פִּקַּחַת אוֹ פִּקֵּחַ שֶׁקִּדֵּשׁ שׁוֹטָה אֵין כָּאן קִדּוּשִׁין כְּלָל לֹא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:
הלכה י׳
סָרִיס שֶׁקִּדֵּשׁ בֵּין סְרִיס חַמָּה בֵּין סְרִיס אָדָם וְכֵן אַיְלוֹנִית שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין:
הלכה י״א
טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס שֶׁקִּדְּשׁוּ אִשָּׁה אוֹ שֶׁקִּדְּשָׁן אִישׁ הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשֵׁי סָפֵק וּצְרִיכִין גֵּט מִסָּפֵק:
הלכה י״ב
הַמְקַדֵּשׁ אַחַת מִן הָעֲרָיוֹת לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין לָעֶרְוָה חוּץ מִן הַנִּדָּה שֶׁהַמְקַדֵּשׁ אֶת הַנִּדָּה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן:
הלכה י״ג
אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְקִבְּלָה קִדּוּשִׁין מֵאַחֵר בִּפְנֵי בַּעְלָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי. שֶׁהָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ בְּפָנָיו גֵרַשְׁתַּנִי נֶאֱמֶנֶת חֲזָקָה אֵין אִשָּׁה מְעִזָּה פָּנֶיהָ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ. אֲבָל אִם קִדְּשָׁהּ אַחֵר שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעְלָהּ אֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה קֹדֶם שֶׁתְּקַבֵּל הַקִּדּוּשִׁין, כָּל שֶׁלֹּא בְּפָנָיו מְעִזָּה:
הלכה י״ד
הַמְקַדֵּשׁ אַחַת מִן הַשְּׁנִיּוֹת אוֹ מֵאִסּוּרֵי לָאוִין אוֹ מֵאִסּוּרֵי עֲשֵׂה. וְכֵן יָבָם שֶׁקִּדֵּשׁ צָרַת יְבָמָה. הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין חוּץ מִיבָמָה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לְזָר שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק. נִסְתַּפֵּק לַחֲכָמִים אִם הַקִּדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בִּיבָמָה כִּשְׁאָר חִיּוּבֵי לָאוִין אוֹ אֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ כְּעֶרְוָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לוֹ לִכְנֹס אַחַת מִכָּל אֵלּוּ הֲרֵי זֶה מְגָרֵשׁ בְּגֵט:
הלכה ט״ו
הַמְקַדֵּשׁ כּוּתִית אוֹ שִׁפְחָה אֵינָן קִדּוּשִׁין אֶלָּא הֲרֵי הִיא אַחַר הַקִּדּוּשִׁין כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה קֹדֶם הַקִּדּוּשִׁין. וְכֵן עַכּוּ"ם וְעֶבֶד שֶׁקִּדְּשׁוּ בַּת יִשְׂרָאֵל אֵין קִדּוּשֵׁיהֶן קִדּוּשִׁין. יִשְׂרָאֵל מוּמָר שֶׁקִּדֵּשׁ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹבֵד עַכּוּ"ם בִּרְצוֹנוֹ הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין וּצְרִיכָה גֵּט מִמֶּנּוּ:
הלכה ט״ז
הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין עַד שֶׁתִּשְׁתַּחְרֵר וְכֵיוָן שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה גָּמְרוּ קִדּוּשֶׁיהָ כְּקִדּוּשֵׁי קְטַנָּה שֶׁגָּדְלָה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְקַדְּשָׁהּ קִדּוּשִׁין אֲחֵרִים. בָּא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ אַחַר שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה הֲרֵי זֶה סָפֵק קִדּוּשִׁין לִשְׁנֵיהֶם:
הלכה י״ז
וְאֵי זוֹ הִיא שִׁפְחָה חֲרוּפָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה זוֹ מִי שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁקִּדְּשָׁהּ עֶבֶד עִבְרִי. וּמִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין שֶׁקִּדֵּשׁ בַּת חוֹרִין הֲרֵי זוֹ סָפֵק קִדּוּשִׁין:
הלכה י״ח
שִׁכּוֹר שֶׁקִּדֵּשׁ קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּכֵּר הַרְבֵּה. וְאִם הִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט אֵין קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. וּמִתְיַשְּׁבִין בְּדָבָר זֶה:
הלכה י״ט
הַמְקַדֵּשׁ בְּפָחוֹת מִפְּרוּטָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. קִדְּשָׁהּ בְּאֹכֶל אוֹ בִּכְלִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁשָּׁוֶה פָּחוֹת מִפְּרוּטָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק וּצְרִיכָה גֵּט מִסָּפֵק שֶׁמָּא דָּבָר זֶה שָׁוֶה פְּרוּטָה בְּמָקוֹם אַחֵר. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הַמְקַדֵּשׁ בִּשְׁוֵה כֶּסֶף אִם הָיָה בְּאוֹתָהּ הַמְּדִינָה שְׁוֵה פְּרוּטָה הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשֵׁי וַדַּאי וְאִם אֵינוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשֵׁי סָפֵק. יֵרָאֶה לִי שֶׁאִם קִדֵּשׁ בְּתַבְשִׁיל אוֹ בְּיָרָק שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם אִם לֹא הָיוּ שְׁוֵה פְּרוּטָה בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת כְּלָל שֶׁהֲרֵי דָּבָר זֶה אֵינוֹ מַגִּיעַ לְמָקוֹם אַחֵר עַד שֶׁיִּפָּסֵד וְיֹאבַד וְלֹא יִהְיוּ שְׁוֵה פְּרוּטָה. וְדָבָר שֶׁל טַעַם הוּא זֶה וְרָאוּי לִסְמֹךְ עָלָיו:
הלכה כ׳
הַמְקַדֵּשׁ (אִשָּׁה) בְּפָחוֹת מִפְּרוּטָה אוֹ שֶׁקִּדֵּשׁ שְׁתֵּי נָשִׁים בִּפְרוּטָה אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁלַח סִבְלוֹנוֹת לְאַחַר מִכֵּן אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן קָטָן שֶׁקִּדֵּשׁ אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁלַח סִבְלוֹנוֹת לְאַחַר שֶׁהִגְדִּיל אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁמֵּחֲמַת קִדּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים שְׁלָחָן שֶׁהָיוּ קִדּוּשִׁין פְּסוּלִין:
הלכה כ״א
הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן הַקִּדּוּשִׁין לְתוֹךְ יָדָהּ אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרָצְתָה לִזְרֹק לָהּ קִדּוּשֶׁיהָ וּזְרָקָן בֵּין לְתוֹךְ יָדָהּ בֵּין לְתוֹךְ חֵיקָהּ אוֹ לְתוֹךְ חֲצֵרָהּ אוֹ לְתוֹךְ שָׂדֶה שֶׁלָּהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. הָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת הַבַּעַל צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן לְתוֹךְ יָדָהּ אוֹ לְתוֹךְ חֵיקָהּ. הָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת שֶׁהִיא שֶׁל שְׁנֵיהֶן וְזָרַק לָהּ קִדּוּשֶׁיהָ מִדַּעְתָּהּ וְלֹא הִגִּיעוּ לְיָדָהּ אוֹ לְחֵיקָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת קִדּוּשֵׁי סָפֵק. וַאֲפִלּוּ אָמְרָה לוֹ הַנַּח קִדּוּשִׁין עַל מָקוֹם זֶה וְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁל שְׁנֵיהֶם הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשֵׁי סָפֵק:
הלכה כ״ב
הָיוּ עוֹמְדִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בִּרְשׁוּת שֶׁאֵינוֹ שֶׁל שְׁנֵיהֶם וְזָרַק לָהּ קִדּוּשֶׁיהָ. קָרוֹב לוֹ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. קָרוֹב לָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אוֹ שֶׁהָיוּ סָפֵק קָרוֹב לוֹ סָפֵק קָרוֹב לָהּ וְאָבְדוּ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעוּ לְיָדָהּ הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת. כֵּיצַד הוּא קָרוֹב לוֹ וְקָרוֹב לָהּ. כָּל שֶׁהוּא יָכוֹל לִשְׁמֹר אוֹתָן וְהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה זֶה הוּא קָרוֹב לוֹ. הִיא יְכוֹלָה לִשְׁמֹר אוֹתָן וְהוּא אֵינוֹ יָכוֹל זֶהוּ קָרוֹב לָהּ. שְׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לִשְׁמֹר אוֹתָן אוֹ שְׁנֵיהֶן אֵין יְכוֹלִים לִשְׁמֹר אוֹתָן זֶה הוּא מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה:

בני אהובה · הלכות אישות פרק ד׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות אישות פרק ד׳

נחלת הכלל · ToratEmet

צפנת פענח · הלכות אישות פרק ד׳

א׳
אבל האיש שאנסוהו כו'. עי' בהשגות ובמש"כ ה"ה ז"ל ולא ראיתי שהצריך כו'. והנה באמת בב"ק דף ס"ב ע"א מבואר דהא דרב הונא רק באומר רוצה אני ע"ש אך זה רק שלא יעבור בלאו דלא תחמוד עי' מש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות פ"א מהל' גזילה ה"ט ע"ש אך כאן י"ל דשוב גם גבי איש שייך לומר הם עשו שלא כהוגן ולא יהיו קדושין, ובאמת לפי שיטת רבינו ז"ל בסוף פ"ט מהל' גזילה דמחלק בין גזלן לאנס דגבי גזלן אף אם נתן דמים לא הוי קנינו כלום ע"ש וא"כ כיון דלא אמר רוצה אני שוב עבר על לאו דלא תחמוד ויש שם גזלן עליו ושוב אין קנינו כלום: ויש לאיש לקדש כו'. כן מבואר בירושלמי פ"ב דקדושין ה"ז, אך זה יהיה נ"מ אם קידש כמה נשים בשטר אחד אם נימא דלא מהני כמו גבי גט עי' גיטין ד' מ"ב וד' פ"ז ושם ד' י' דמשני דהך דאשה בקדושין לא חשיב ולכך לא חשיב גם זה וא"ש:
ד׳
אפילו היה עני הסמוך עליה כו'. הנה בירושלמי פ"ב דקדושין מבואר דהוה קדושין כה"ג. ועי' בנדרים דף ס"ה ע"ב גבי כל הנופל אינו נופל ליד גבאי תחלה, ועי' ב"מ דף קי"ד ע"א איברי עליה קרמי:
ו׳
וכן דין כל קדושי ספק כו'. עי' קדושין ד' מ"ו ע"א גבי צריכה קדושין לדעת אביה ולא חיישינן משום תקלה ועי' יבמות ד' ק"ה ע"א גבי רקיקה ועי' שבת ד' קמ"ח ע"ב ע"ש ועי' בהך דכתובות דע"ג ע"ב מבואר שם מדברי הגמ' דהיכא דהוו ספק קדושין הוו מה"ת ועי' מש"כ הר"ן ז"ל פ"א דקדושין על הך דד' ה' ע"ב דס"ל דהוי רק דרבנן היכא דהוה ספק בדין ועי' יבמות ד' ל"א ע"א ע"ש:
ז׳
אבל גדול כו'. עי' בהשגות ועי' בירושלמי גיטין פ"ה ה"ה דגבי תרומה דרק אם יכולה לשמור את קדושיה אז אוכלת בתרומה משמע דקדושין דרבנן הוה אף בפחות מזה ובאמת בירושלמי דיבמות שם אמר דחלוקים על חנינא בן אנטיגנוס ע"ש ועי' בבעל המאור שם. והנה ביתומה בחיי האב אם האב יכול לקדשה קדושי מיאון דרבנן עי' רש"י יבמות ד' פ"ט ע"ב ד"ה מדאורייתא אבוה ירית וד' ק"ז ע"א ד"ה מסר האב מה דדחיק שם רש"י וכתב לאו דוקא, ואמאי לא מוקים לה כה"ג, ועי' ברש"י קדושין ד' מ"ד ע"ב ובהך דגיטין ד' ס"ה ע"א משמע דאביה אינו יכול לקדשה אף קדושין דרבנן ושוב גם אמה ואחיה אינם יכולים לקדשה כיון שיש לה אב, ועי' בהך דנדרים ד' כ"ג ע"א בהך דאביי ע"ש, דלא משמע כן ובקדושין ד' מ"ה ע"ב ע"ש:
ח׳
והם תלויים כו'. עי' בהשגות ועי' ברש"י נדה דף נ"ב ע"א דמבואר לכאורה דהוה קדושין גמורים בלא ביאה אם נתגדלה בד"ה שוב אין יכולה למאן, אך י"ל דשם קאי לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ועי' ביבמות ד' פ"ט ע"ב גבי הך דב"ש וב"ה. אך באמת רבינו ז"ל ר"ל כאן כמו שכתבתי לעיל דיש בקדושין שני דברים אחד מה שמיוחדת לו ומה שנאסרה על אחרים בגדר א"א, וס"ל כאן דלענין שתהא מיוחדת לו מיתלי תלי וגמרה ממילא, אך שתהיה על אחרים באיסור ערוה שלא יהא קדושין תופסין בה ותהא פוטרת צרתה אז לא גמרה רק אם בא עליה ונ"מ דאם קידשה אביה כשהיתה קטנה ונשאת שלא מדעת אביה אז כי גדלה גדלו הנשואין בהדה וא"ש מ"ש התוס' ביבמות ד' פ"ט ע"ב. ועי' בירושלמי פ"ה דגיטין מה דבעי שם אם קטנה יש לה חופה ומתחלה אמר שאין לה חופה שתאכל בתרומה ובאמת הרי זה משנה מפורשת פ' בתרא דעדיות שהעיד ר"י הכהן שאוכלת בתרומה בנשואין לבד בלא ביאה וע' בירו' רפ"ה דיבמות ועי' מש"כ רבינו ז"ל בה' תרומות דלא ס"ל כפרש"י ותוס' בגיטין וביבמות רק דס"ל דמיירי כשהשיאה אביה ע"ש מש"כ אך הירושלמי ר"ל כך אם אמרינן דנשואין גדלו בהדה אי בעי נשואין אחרים אח"כ, וזהו דאמר אין לה חופה ואח"כ אמר דיכולה לאכול בתרומה על חופתה הראשונה ועי' בתוספתא דעדיות פ"ג ע"ש, דמשמע שם דר"א דאמר תיבעל גם י"ל משום * שמא תמאן ונמצא זרה אוכלת עיין קדושין דף מ"ה ע"ב ור"א ס"ל כב"ש כמבואר בירושלמי פי"ג דיבמות וא"ש הוא דפליג על הך עדות דר"י הכהן הנ"ל. ועי' מש"כ רש"י סנהדרין ד' נ"ה ע"ב ד"ה ואינו מאכיל ע"ש בתוס' מה שהקשה עליו. אך לפי מש"כ א"ש דנהי דלא הויא א"א לאסור על אחרים אך לענין תרומה תליא משום קנין ונ"מ דכי גדלה גדלה בהדה וכעין מש"כ רבינו ז"ל בהל' מכירה פכ"ט הי"ז דגבי קטן שמכר דכשהגדיל ולא מיחה הוה מקח ומשמע למפרע וכמו גבי גר קטן ועי' בכתובות ד' צ' ומש"כ רבינו ז"ל לקמן פי"א ה"ז דמוכח שם דיש לה כתובה מאתים ולא כמו גבי גר וכן גבי שוטה שנשא אשה ואח"כ נשתפה דאין לה רק מנה כמבואר שם בהל' ו' ובירושלמי פ"א דכתובות משום דלענין זה הויא קנין למפרע ועי' מש"כ התוס' קדושין ד' מ"ה ע"ב ד"ה בפירוש בסוף הדבור בשם בה"ג דכי גדלה גדלו נשואין בהדה ע"ש. וכן יש להיפך דלענין לאסור על אחרים מקריא א"א אבל שתהיה שלו לא קנה, וזהו לשמואל ביבמות ד' נ"ו ע"א גבי יבמה אם בא עליה בשוגג, ועי' ברמב"ן אם בא עליה בשוגג על יבמתו ובא עליה אחר אם חייב מיתה. ועי' בנדרים ד' ע"ד ע"ב וד' ע"ה ע"א בהך דקאמר שם משבאה לרשותו, ואמאי לא מוקי כה"ג, ועל כרחך דחייבין עליה מיתה, ומ"מ אינה שלו לכל הדברים: [השמטה למש"כ שם על הירוש' פ"ה דגטין חסר שם וצ"ל כך. דהירושלמי ס"ל דתוספתא דעדיות פ"ג ר"ל דר"א פליג על עדות דר"י הכהן ולא ס"ל כבבלי ביבמות דף פ"ט ע"ב דתגדיל ותבעל רק תבעל לחודא ומשום דחייש שמא תמאן וא"כ אוכלת זרה בתרומה למפרע. אך מבואר בירוש' דיבמות פי"ג דר"א ס"ל כב"ש דנשואה אינה ממאנת וא"כ לאחר שתבעל ליכא חשש מיאון ואף דבגמ' דילן דף ק"ז ע"א ס"ל דגם בנכנסה לחופה ולא נבעלה לב"ש לית להו מיאון בירוש' דיבמות שם הוה זה בעיא דלא איפשטא ולכך ס"ל גם כאן כן וא"ש. ומש"כ בענין ביאת שוגג ביבמה אם חייבים עליה מיתה ע' תוספות סוטה דף כ"ד ע"ב דמבואר שם דחייבין מיתה: ע"כ השמטה]
ט׳
חרש שנשא כו'. והנה בירושלמי כאן פ' חרש מחלק בין כסף לביאה וס"ל דביאה קונה מה"ת. והנה באמת גבי קטן יש ב' טעמים חדא לפי שאינו בן דעת וגם לפי שאינו בר חיובא עיין ברש"י סנהדרין ד' ס"ו ע"ב ושם ד' נ"ה ע"ב ועיין בקדושין ד' נ' וברש"י כתובות ד' ע"ג ע"ב והטעם לפי שאינו איש. והנה בדבר שהוא עושה ע"י הגוף בזה יש קנין אף לקטן כמ"ש התוס' סנהדרין ד' ס"ח ע"ב והנה חרש אין לו זכיה אבל מ"מ מקרי איש כמו לענין יבום וכמה דברים ועי' בירושלמי פ"א דקדושין ה"ג ותוס' גיטין ד' כ"ב ע"ב וד' פ"ה רק כאן יש עוד טעם דהא צריך עדים כמ"ש רבינו בהל' גירושין פ"ו רק זה תליא במה שכתבתי לעיל אם גבי ביאה די ביחוד עפ"י עדים לשיטת רבינו אם זה הוה בגדר דין או בגדר סברא וא"כ צריך העדאת העדים ועל קטן וחרש אינם יכולים להעיד ועי' בירושלמי פ"א דתרומות אם חרש הוא לאו בר דעת בגדר סברא או רק עפ"י דין דס"ל שם דבר שמירה הוא רק דאינו בר מחשבה ועי' תוס' בכורות ד' ל"ז ע"א דכהן חרש אינו מחלל עבודה וכבר הארכתי בזה במקום אחר: לפיכך אם בא כו'. עי' בהשגות ועי' מש"כ רבינו לקמן בהל' גירושין פי"ד הט"ו ע"ש ולענין אם זנתה אשת חרש אם מותרת לבעלה ע"ש בירושלמי ועי' בתוס' יבמות ד' נ"א ע"ב גבי נשואין דרבנן אם נאסרה על בעלה אם זנתה ע"ש וע"ש ד' ק"י ע"א גבי ההוא עובדא דהוה בנרש דאמר שם קדש בביאה מאי כו' ולכאורה הא כיון דקדש בביאה שוב נאסרה על בעלה הראשון דמדרבנן הויא אשתו וע"כ הויא מדעתה דאל"כ לא הויא קדושין וא"כ מה הועילו בזה שהפקיעו קדושין של השני הא מ"מ אסורה על הראשון וצ"ל דמיירי כגון שהיתה תחלתה באונס וסופה ברצון דלא נאסרה על בעלה כמבואר בכ"מ, ומ"מ לענין קדושין שפיר הוה קדושין דהא קיי"ל דסוף ביאה קונה ועי' תוס' ב"ק ד' מ"א ע"א ע"ש דאם קודם הביאה היה אונס כיון דהביאה ברצון נאסרה על בעלה ע"ש ועי' בירושלמי סוטה פ"ד דמרבה שם דתחלתה ברצון וסופה באונס נאסרה על בעלה. ובאמת קשה למה לן זה הריבוי הא אסורה מכח תחלת הביאה שהיתה ברצון אך נ"ל דנ"מ להך דקדושין ד' י' ע"א כגון שהערה בה ובתוך הביאה קבלה קדושין מאחר וא"כ מקודשת לשני והיאך לעביד הראשון ע"כ צריך שיפרוש ממנה כמו בהך דשבועות ד' י"ח ומ"מ נאסרה על בעלה השני דהא גם משמש באבר מת נאסרה על בעלה עיין בסוטה דף כ"ו ע"ב ובפיה"מ לרבינו בפ"ז דסנהדרין ע"ש וזהו דאמר בירושלמי דסוטה הנ"ל דתחלתה ברצון אף דהיה בהיתר ר"ל כה"ג מ"מ נאסרה על בעלה כיון שהיא הביאה האונס עליה ובאמת לרבא שם קשה דהא לדידיה הויא קדושין שאין מסורין לביאה ועי' בירושלמי פ"ט דגיטין ולקמן בפ"ח הי"ג ע"ש בדברי ה"ה ז"ל בשם הירושלמי אם נימא דגבי תנאי ע"מ שתבעלי ר"ל נמי גמר ביאה. ובאמת נ"ל דזה כונת התו"כ הובא לקמן בהל' א"ב פכ"א בה"ה ואל אשה בנדת טומאתה אין לי אלא שלא יגלה לא יקרב מנין כו' אין לי אלא נדה שאר עריות מנין ע"ש בדברי רבינו ז"ל בספר המצות ובדברי הרמב"ן ז"ל ועי' בירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ט ופ"ז דשבת אך באמת ר"ל כך דהנה עיין בשבועות דף י"ח ע"ב ובירושלמי פ"ב דהוריות יליף מהך לא תקרב אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי דאסור לפרוש כו' ר"ל דסוף ביאה בלא תחלת ביאה יש בו ג"כ אזהרה וכרת וזהו דר"ל דגם בשאר עריות ר"ל בא"א וכהך עובדא דקדושין דף י' ע"א וכמ"ש. והנה רבינו כתב כאן רק אם בא פקח והנה לפי מה דקיי"ל ביבמות דף ק"י וקי"א דחרשת קנויה ומשוירת א"כ לפי"ז י"ל דגם אחר יכול לקנותה וזה תליא בהנך גירסות דשם במשנה וע"ש דף נ"א ע"א ועי' בירושלמי פ"ג דקדושין ה"ח כל אשה שאינה קנויה לאדם אחד אפילו קדושי מאה תופסין בה ע"ש. אך לפי"ז קשה דא"כ למה בהך דיבמות דף ס"ח ע"א אמר דהטעם דחרש אינו מאכיל משום דלאו בר קנין הוא ועיין בגיטין דף נ"ה ע"א ואמאי לא נימא כיון דהיא משויירת א"כ אינה כולה של כהן והויא כהך דאמרינן בירושלמי פי"א דתרומות ותוספתא פ"ט דיבמות דאם יש לישראל אפילו אחד ממאה אינה אוכלת וצ"ל כך דבאמת כך דהנה שם מבואר דמה דבת ישראל שנשאת לכהן אוכלת בתרומה משום קנין כסף ע"ש בתוס' בשם ספרי ועיין בירושלמי פ"ט דיבמות על הך ובת כהן מתלמודתו של כהן ע"ש. ועי' ביבמות דף פ"ו ע"א מכלל דנשואה נותנת רשות ויליף לה מן אתם וביתכם ע"ש, ר"ל כך דשני דינים יש דארוסה בת ישראל אוכלת מה"ת רק בגדר קנין כספו ונשואה אוכלת משום דהיא עצמה קרויה כהנת, וזהו ג"כ מה דס"ל לרש"י ביבמות דף נ"ו ע"ב גבי אלמנה לכה"ג ארוסה בת ישראל אוכלת מחמת קנין כספו ויבמה לאחר יבום אוכלת רק משום נשואין לא משום קנין עי' תוס' יבמות דף ס"ז ע"ב ורש"י כתובות דף נ"ח ע"א ד"ה והאי ע"ש וזהו ג"כ ר"ל מה דס"ד בגמ' דקדושין דף ה' ע"א ומה כסף שאינו מאכיל ר"ל שאינו מאכיל בדרך אישות רק בגדר קנין, וס"ל לגמ' דידן דרק האישות של חרש וחרשת הוה משוייר ולא הקנין, אבל הירושלמי ס"ל דחרש אין לו קנין כלל אפילו מדרבנן אך מ"מ אישות יש לו ומ"מ בת כהן הנשואה לישראל חרש לשיטת הירושלמי מותרת לאכול בתרומה אף מדרבנן וגמ' דידן לא ס"ל כן רק מדרבנן יש לו בה קנין, ועי' בירושלמי פי"ד דיבמות הל' א' ע"ש ותוס' חולין דף ד' ע"ב גבי חמצן של עוברי עבירה:
י״ד
וכן היבם כו' חוץ מיבמה שנתקדשה כו'. הנה נ"ל דזה רק אם היבם חלץ לה אח"כ אבל אם בא עליה לא הוה קדושין רק דמ"מ אסור לבוא עליה מחמת דהוה כמו בא על א"א וכעין מש"כ בירושלמי פ"ט דגיטין דאינו יכול להפקיע זכות שזכתה לו תורה שיהיה יכול ליבמה, וכן מוכח בירושלמי פ"א דיבמות והוה כמו בקדושי יעוד למ"ד מעות הראשונות לקדושין נתנו כמבואר בקדושין דף י"ט ע"ב ועיין בתוס' יבמות דף ט"ז ע"א ד"ה בני ע"ש. והנה בירושלמי דקדושין פ"א מבואר דרק קדושין אינו יכול להפקיע מידי יעוד אבל נשואין הכל מודים ששיחק לו אב באדון ע"ש ר"ל דאז הוה כמו מעשה ואינו יכול לבטלה וא"כ לפי"ז למה דחק בגמ' דילן ביבמות דף צ"ב ע"ב קדושין אין בה נשואין יש בה, לימא כה"ג. ועי' בתוס' יבמות דף י"ח ע"ב ד"ה שומרת יבם ושם דף ק"ט ע"ב קסבר המקדש אחות יבמה וי"ל שם ג"כ כן דנשואין מפקיעין לא קדושין, ועי' בתוספתא כאן פ"ו דיבמות או שקידשה היא את עצמה אומרים לו המתן כו' מבואר ג"כ כן ועי' בתמורה דף כ"ה ע"א דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ע"ש ובאמת הא דאינו תופס קדושין בא"א מלבד הטעם דערוה עיין קדושין דף ס"ז ע"ב עוד יש טעם משום דהיא קנויה כבר לאדם אחר ונ"מ גבי שפחה חרופה קודם שחרור עיין לקמן בהל' י"ו לשיטת רבינו ז"ל דלא ס"ל כשיטת רש"י ביבמות דף נ"ה דלכך נקראת שפחה חרופה חייבי לאוין משום לאו דלא יהיה קדש דס"ל לקמן בהל' א"ב פי"ב דגבי שפחה ליכא לאו זה וע"כ משום דס"ל דהויא גדר א"א ועיין מש"כ בזה לקמן ולכך אם קידשה אחר אינה מקודשת אף דאינה ערוה:
ט״ו
המקדש כו'. ולענין למ"ד כותים גירי אריות הם אם קידשה אם הוה קדושין עי' מש"כ התוס"י יומא דף נ"ה ע"ב דאף דכותים גירי אריות מ"מ הוו בגדר בני ברית לגבי תרומה ע"ש והטעם י"ל משום דמבואר בירושלמי פ"ד דקדושין ה"א דגרים הם ואין דוחין אותם כדרך שדוחין כו' אבל מקבלין אותם מיד. ועיין בירושלמי פ"א דשקלים ה"ט ובפיה"מ שם ע"ש ועיין בהך דשבת דף מ"ו ובתוס' סוטה דף כ"ה ע"ב דדוקא היכא דמדחינן אז אמרי' מי יימר כו' ע"ש. ובזה יש ליישב דברי רש"י בסנהדרין דף נ"א ע"א ד"ה ולכותים דס"ל דאיכא לאו דלא תתחתן ומ"מ היא א"א והיינו משום דר"ש לשיטתיה דס"ל דכותים גירי אריות ומ"מ בני ברית הם וכמ"ש ועי' תוס' יבמות דף ס"ח ע"ב ד"ה נכרי ע"ש. ומ"ש הר"ן ז"ל ריש פ"ד דקדושין ע"ש. ובזה יש ליישב דברי הירוש' ספ"ז דיבמות פתר לה בעכו"ם פסול כו' ומה שייך לומר גבי עכו"ם ובזה א"ש דר"ל כמו גירי אריות:
ט״ז
המקדש כו' עד שתשתחרר כו'. עיין בירושלמי פ"א דקדושין בה"א דאינה יכולה לצאת בגט. ונ"ל דרבינו ז"ל ס"ל דלגרשה אינו יכול משום דלא מקרי כריתות וכעין הך דירושלמי פ"ג דקדושין וכן ס"ל לרבינו וכן שיטת רש"י ז"ל דף ס' ע"א ע"ש וכן פסק רבינו בפ"ז הי"ב ע"ש ועיין ביבמות פ"ג ופ"ה ע"ש ובנדרים פ"ט ובסנהדרין פ"ט ע"ש. והנה לפי"ז רק בכסף כן ולא בשטר כמבואר בירושלמי ועיין לעיל בפ"ג דלא משמע כן בהל' ז' דנקט שם או כתב לה ועיין בירושלמי פ"א דיבמות דאם יבמה אם בא אחר וקידשה וחלץ לה היבם ובא עליה לא הויא קדושי ראשון קדושין אבל בלא ביאה הוי שפיר קדושין של הראשון קדושין. ועי' בהך ביבמות דף נ"ג ע"א ע"ש בתנאי ורבינו ס"ל בהל' גירושין דתנאי הוה דבר אחר ולא מן גוף המעשה ע"ש בפ"ח, וא"כ חזינן מהך דירושלמי דיבמות הנ"ל גבי אם קידש יבמה ובפ"ה דיבמות הל' ב' גבי חליצה פסולה וגבי מאמר דאף שנעקר ממנו זיקת המת מ"מ אם קידשה אחר לא תפסה בה קדושין, וה"נ כאן קודם שחרור לא הוה קדושין אם קידשה אחר ומה דפסק רבינו דאם בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה הוה מקודשת בספק לשניהם י"ל דמיירי קודם טבילת שחרור עיין בתוס' יבמות דף מ"ז ע"ב דס"ל דמעכב ועיין מש"כ לקמן ה"ה ז"ל בפי"ג מהל' א"ב הל' י"ב דאם נתקדשה קודם טבילה הוה קדושין אך מ"מ להיות גמרי קדושין הראשונים אינם נגמרים עד אחר טבילה כיון דאכתי אז אינה בת ישראל ועיין במה שכ' התוס' דף כ"ג ע"א בקדושין גבי הך דמר זוטרא בשם ר"י ע"ש ועיין לקמן בהל' א"ב פ"ג הל' י"ג דמוכח שם מדברי רבינו דכשנשתחררה חייבין עליה מיתת ב"ד. ונ"ל כך דהנה רש"י ז"ל בגיטין דף מ"ג ד"ה ואם לחשך ס"ל דשפחה חרופה לאו דוקא לע"ע אלא ה"ה לכל ישראל וע"ש דף ל"ט ע"ב ברש"י ד"ה אורה ע"ש לא משמע כן. ועיין בירושלמי קדושין פ"א דמיבעי ליה שם אם ביציאת ע"ע לחירות פקעי קדושין של שפחה חרופה ועיין ברש"י כריתות דף י"א ע"א משמע ג"כ רק לע"ע אך באמת שם קאי לר"ע ונהי דלדידן דס"ל דקדושין תופסין בחייבי לאוין שפיר תפיס קדושין בחציה בת חורין מ"מ לר"ע דס"ל דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין לא תפסי בה קדושין דהיא אסורה לו מחמת שהיא חציה שפחה אבל בע"ע דשפחה מותרת לו תפסי קדושין, אבל לדידן יכול להיות בשאר ישראל, אך רבינו ז"ל לא ס"ל כן דאף לדידן אינו חייב משום שפחה חרופה רק אם מאורסת לע"ע עיין בפיה"מ כריתות שם מבואר כן להדיא וכן מוכח מדברי רבינו בהל' א"ב והטעם משום דכיון דבין שיחרור לטבילה דאז אם קיבלה קדושין מאחר חיישינן לקדושי שניהם כמ"ש, אין עליה שם חרופה דאינה נקראת מיוחדת משא"כ בע"ע דנשאת לו בהיתר וגם אחרי שיחרורה ג"כ מותרת לו לא פקע. ועיין בהך דב"ק דף מ"ט ע"ב גבי שבח ולדות דכיון דשייכי ידה במקצת לאחר מיתה זכיה בכולה לרשב"ג ועיין רש"י סנהדרין ד' מ"ז ע"ב גבי דיחוי ע"ש ועיין בירושלמי גיטין פ"ח ה"א נפלו לו נכסים ולה אפילו כתב כמי שלא כתב ר"ל דכאן לא מהני סילוק דכיון דיש לו במקצת נכסים זכות גמור לא מהני סילוק ע"ש ועיין תוס' יבמות דף ע"ט ד"ה ונתינים ע"ש:
י״ח
שיכור ואם הגיע כו'. עי' מש"כ רבינו בהל' גירושין פ"ב הל' י"ד ובהל' יבום פ"ב ה"ד כתב שיכור שאינו מכיר כלום ולקמן בהל' שחיטה פרק ב' הל' י"ב ובפרק ד' הל' ה' כתב שנתבלבלה דעתו ועי' בהל' נזירות פרק א' הל' י"ב כתב שאם הגיע לשכרותו של לוט שוב אינו בן חיוב ע"ש ועי' בפ' ד' מהלכות תרומות הל' ד' ובתוספתא שם פ' ג' ובמה שכתב רבינו ז"ל ס' פ' כ"ט מהל' מכירה, ובאמת קשה למה לא הקשו בהך דעירובין דף ס"ה מהך דנזיר ד' י"א דמבואר דיכול לידור וצ"ל דיש לחלק כמו שכתב התוס' קדושין ד' ע"ח ע"ב ד"ה לא צריכא דנדר שאני וכן גם לענין תרומה כן, והך דהלכות יבום ע"כ מיירי שאינו מכיר כלום ולא משום שאינו בר חיוב דלא גרע משוטה ואז גבי שחיטה לא מהני אפילו אחרים עומדים ע"ג עי' מש"כ בהל' שחיטה בזה:
י״ט
יראה לי שאם קידש כו'. עי' בהך דגיטין דף פ"ט ע"א גבי אציפא דתוחלא משמע קצת כשיטת רבינו אך י"ל דשם רק אמרינן דזה לא מיקרי קלא וגם י"ל דאביי לשיטתיה דלא ס"ל הא דשמואל כמבואר כאן ד' י"ב ע"ב ועי' מש"כ לקמן בפ' י"ז מהלכות א"ב:
כ״א
המקדש את האשה כו'. עי' בתוספתא פרק ב' דקדושין דאמר שם כיון שהחזיקה כו', כיון שמשכה כו', דמשמע דבעי קנין גמור ונ"ל דהך החזיקה בטלית דקאמר בתוספתא ר"ל שנהנה מן הדבר וכעין הך דהשואל קרדום מחבירו עי' קדושין ד' מ"ז בקע בו קנאה דזה הויא חזקה אף במטלטלין ועי' תוס' ב"מ ד' צ"ט ע"א וד' ע"ט ע"א גבי ספינה ושם דף צ"ד ע"ב גבי שאלה ועי' מה דס"ל לרש"י ב"מ דף ח' גבי הך דרכוב קני ומש"כ רבינו ז"ל בהל' גזילה פי"ז ע"ש, ועי' תוס' גיטין דף כ"ב ע"א ובכורות ד' י"ג ע"א ע"ש בפסקי תוס', ובזה א"ש מ"ש התוס' גיטין ד' ל"ח ע"א ד"ה אבל בחזקה דהא גבי ע"ע לא קנה בחזקה כמבואר בקדושין ד' כ"ז ע"א וד' ט"ז ע"א ע"ש, ובזה א"ש דרק חזקה במה שהוא עושה בהדבר לא מהני אבל היכא שהוא נהנה מן הדבר הויא חזקה אף במטלטלין וכמו המצע מצעות בנכסי הגר ב"ב ד' נ"ג ע"ב ע"ש ברשב"ם ועי' בהך דסנהדרין ד' פ"ה ע"ב דזגי עליה ע"ש:
כ״ב
קרוב לה כו' או שהיה ספק כו'. עי' בהך דיבמות דף ל"א ע"א:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קובץ על היד החזקה · הלכות אישות פרק ד׳

א׳
אבל האיש שאנסוהו. עי' השגת הראב"ד ובס' התרומות שהביא הגה"מ שהי' גורסי' בגמ' בב"ב מ"ח היא עשתה שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקידושין מינה ועי' בזה בטור אה"ע סי' מ"ב ומ"ש הה"מ דרבינו ס"ל שהמכר קיים אף בשלא אמר רוצה אני כבר תמה על הה"מ בס' עצמות יוסף ריש קידושין ממ"ש הה"מ פ"א מה' גזילה ואפשר נמי לומר דהכא לא בעי' שיאמר רוצה אני אם כנסה אח"כ סתם ומטעם דבשעת נישואין מחל הכפי' ועי' בפ"ז מה' אלו ה"ח ובהה"מ שם גבי מומין וקו"ח כאן ואפשר דגם הראב"ד מודה בזה ולא פליג אלא בקדשה ולא כנסה ועמ"ש בס"ד בפ"י מה' מכירה.
ה׳
הי' מוכר פירות כו'. עי' הה"מ מ"ש מלשון הרשב"א ופי' דבריו עי' בס' עצמות יוסף פ"ק דקידושין הל' כ"ג.
ו׳
המקדש בע"א. ושיטת הסמ"ג שהביא הטור סי' מ"ב חשש לדעת ר"פ וס"ל המקדש בע"א חוששין לקידושין וטעמא דר"פ כ' הפ"י בפ' האומר משום דסבר כספרי לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכ"ח אבל קם הוא לעדות אשה ע"ש שסתר טעם זה דלא מצינו פלוגתא דתנאי בזה במקדש בע"א ולעד"נ טעם ר"פ משום דמסקי' שם בקידושין דבעי' ב' עדים דיליף דבר דבר מממון ומק' אי מה להלן הודאת בע"ד כמ"ע ומשני התם לא קא מחייב לאחריני וע"ש בחי' רשב"א באורך ומעתה אי אמרי' דגבי ממון הודאת בע"ד כמאה עדים אפי' אם מחייב לאחרים גם בקידושין הודאתם מהני וס"ל לר"פ הא דלא מהני הודאתו בממון היכא דחייב לאחריני היינו היכא דליכא עד כלל אבל היכא דאיכא ע"א לסייע להודאתו י"ל אף דחב לאחרים מהני הודאתו בסיועת ע"א דהרי חזי' דס"ד דתלמודא שבועות דף ל"ב ע"א אליבא דראב"ש דס"ל ע"א כי אתא לממון קאתי ואף דמסיק התם כ"ע ס"ל ע"א לשבועה קאתי היינו דוקא בכפירה אבל אם הלוה מודה וע"א מעיד להמלוה בכה"ג מחויב לשלם אף דחב לאחרי' וא"כ ס"ל לר"פ דע"א בהוא והיא מודים בקידושין חוששין לקידושין דאף דילפי' דבר מממון הא גם בממון מהני כה"ג אף דחב לאחריני ואעפ"כ פליגי עלי' דר"פ וסוברים דלא מהני בכה"ג בממון בע"א היכא דחב לאחרים ומשום חומר א"א יפה עשה הסמ"ג לפסוק כר"פ. ספק פסולי תורה. עי' כ"מ דיש לה חזקת פנוי' ועמ"ש לעיל פ"ג ה"ב דאין כאן חזקת פנוי' כיון דכבר נתקדשה בוודאי ואין כאן רק ספקא דדינא ונ"מ לענין ברכה ולפי סברת הכ"מ צריך לברך שנית כמ"ש הב"ש סי' מ"ב אות י"ז ולפמ"ש אין לברך.
ח׳
כיצד מקודשת למיאון. יראה מדברי רבינו דאף בקידושין לבד בלא נשואין צריכה מיאון וכ"מ בגמ' יבמות דף קי"ז והרמב"ן כ' דכל הני דמוכחי' דארוסה צריכה למאן דוקא בשקבלה היא קדושי' אבל בשקדשוה אביה ואמה אפי' לדעתה אינה מקודשת כלל וא"צ מיאון לפי שלא מצינו שתקנו חכמים שליחות לקטן אבל כשהכנסוה לחופה לדעתה אע"פ שקבלו הם הקידושין ה"ז צריכה למאן והיינו מתני' דקתני שהשיאתה אמה ואחי' ולא קתני שקדשתה אמה והיינו נמי דאמר רחב"א כל שאינה יכולה לשמור קדושי' א"צ למאן ואפשר שכוין ג"כ דעת רבינו כן עי' בהל' ז' מ"ש הה"מ על השגת הראב"ד ועי' בחי' רשב"א יבמות שכ' דברי הרמב"ן להראות פנים להעמיד דברי הרב ר"י בר ברזילי שכ' בתשו' להאלפסי ז"ל זה שאמרה המשנה והשיאתה וכו' ולא אמר דקדשתה דקדושי קטנה אינה כלום ואין קדושין מועילי' אלא לאחר הנשואין ע"ש ובאמת לישנא דרב בר ברזלי משמע דלא חלו הקדושין אפי' בקבלתה וליישב דברי הרב נ"ל דבאמת ס"ל להרב דקטנה לא חלו קידושין כלל אפי' בקבלתה וכמ"ש הרמב"ן דלא תקנו שליחות לקטן ואף אם קבלה הקדושין בעצמה עכ"פ לקידושין צריכין עדים ואין מעידין על הקטן וכמ"ש רבינו בפ"ו מה' גירושין הל' ט' והא דמצינו דגם ארוסה בעי מיאון היינו דאם לא מיאנה ועמדה אצלו עד שתהא גדולה חלו הקידושין למפרע וכמ"ש בחיד' רשב"א ובנ"י בפ' ב"ש עלה דהאי דהמקדש את הקטנה קידושי' תלוין דתלמודא מפרש לה בתרי גוונא או לומר קידושיה תלוי' עד שתהא גדולה ואז גמרו הקידושין דהו"ל בשעה שנתן לה כסף קידושי' כאלו התנה עמה הרי את מקודשת לי לאחר גדלות או כשבעלה בגדלות דוקא אז היא מקודשת מה"ת ע"ש ואם בעל אחר גדלות אז גם כשקדשה כשהיא ארוסה ולא מיאנה אמרי' דבעלה לשם קידושין אבל אם רוצה לצאת ממנו בעודה ארוסה א"צ למאן.
ט׳
והיא מותרת לבעלה החרש. עי' הה"מ והמל"מ תמה עליו מדברי הירושלמי פ' חרש שהביא הה"מ בעצמו בפי"א מהל' גירושין ואין ספק שנעלם הירושלמי הזה מהראב"ד ול"נ להליץ דהא אמרי' בגיטין דף פ"ט ע"ב לא מצאו דבר על בורי' מהו אמר ר"ה מגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא מ"ט אתי למימר מחזיר גרושתו מן האירוסין ר"ש ברי' דר"א אמר אף מגרש שני ונושא ראשון מימר אמרי עייני רבנן וכו' וכ' רש"י בד"ה עייני בקדושי שני ובאמת יש לפרש טפי דאמרו דעייני בקידושי ראשון שלא הי' אלא קלא בעלמא דלא מצאו הדבר על בורי' דלא הי' קידושין כלל מעיקרא אבל בקדושי שני כיון דקדושין וודאי הוי קידושי תורה לא יאמרו דעייני בה' שהוא טעות וע"ש במהרש"א שכ' דמשמע דהתוס' מפרשי' כן וכ' שם ישוב מה דדחיק רש"י שפ' כן ואין להאריך פה ולפי"ז י"ל דהראב"ד הי' מפ' כן בסוגי' וא"כ הוא לר"ש ברי' דר"א דמתיר שם לחזור לראשון משום דאמרו עיינו בקול א"כ קו"ח בנשואי חרש דעיקרו דרבנן וכמ"ש הה"מ אבל ר"ה שם דקיימ"ל כוותי' יש מקום לומר דאם בקלא חיישי' ואסורה לחזור לראשון גם בחרש כן ולפי"ז הירושלמי מצי סבר כר"ש שפיר קאמר דמותר לחזור לראשון והראב"ד שפיר משיג דהא אנן כר"ה קיימ"ל כמבואר לקמן פ"ט מהל' אישות ובזה הוצרך הה"מ לומר דהכא בחרש דעיקרו דרבנן מותרת לחזור לראשון גם לר"ה כנ"ל ברור.
י״ג
א"א שפשטה ידה וכו' חזקה. והראב"ד חולק שאינה נאמנת להנשא ועי' ברא"ש סוף נדרים שכ' ועוד נ"ל טעם טוב דהלכתא כרה"מ דאפי' למ"א היא תובעת שיגרשנה בעלה וחיישי' שמא עיני' נתנה באחר ותנשא לאחר שיגרשנה בעלה אבל וודאי חזקה שלא תאמר אשה לבעלה גרשתני להפקיע עצמה בטענת שקר להיותה באיסור א"א כל ימי' ועי' בשו"ת מהר"ש כהן סי' מ"ב שתמה מאוד דאם אי' לזה הטעם מה פריך הגמ' בנדרים השמים ביני לבינך למ"א תהוי תיובתי' לרה"מ דלמא התם שאני דאיכא תרי טעמי חדא דאינה משקרת ועוד כמ"ש הרא"ש ע"ש שהאריך ול"נ דהרא"ש לא בא ליתן טעם על רה"מ דהא רה"מ קאמר טעמו משום חזקה ולא הזכיר כלל טעם הרא"ש אלא דהרא"ש בא ליתן טעם לאפוקי מפי' הראב"ד אליבא דרה"מ דלא מועיל הך חזקה להנשא ולזה בא הרא"ש לומר דליתא לפי' הראב"ד דהסברא נותנת איפכא כיון דרצונה להנשא לאחר והגיע זמן הנשואין ולא חזרה וודאי דקושטא קאמרה שלא תעמוד כ"י באיסור ובזה סרה כל הקוש' מה שקש' על הרא"ש ז"ל. ושי' הראב"ד נ' דגם הוא סובר דדינא דרה"מ אף להנשא קאמר אלא דס"ל להראב"ד דלית הלכתא כרה"מ כיון דרבא מק' עלי' דרה"מ וס"ל דלחומרא דקידושין תופסין בה בהא קיימ"ל כרה"מ אבל עיקר דינא להנשא וליטול כתובה לא ס"ל כוותי' דרה"מ ועי' בלח"מ מה שמק' על הראב"ד ולפמ"ש לק"מ. ועפי"ז יש מקום להציל דברי רבינו ירוחם שהביא הב"י באה"ע סי' י"ז מה שתמהו עליו כמ"ש בלח"מ דלשי' הראב"ד י"ל כמו דאמרי' בגמ' גיטין דף פ"ט דעיינו רבנן בקידושי' ופירש"י בקדושי שני ע"ש ועמ"ש בסמוך ונ' אף דר"ה חולק ולא ס"ל סברה זו דיאמרו דעיינו רבנן היינו משום דקדשה קדושי תורה משא"כ בפשטה ידה וקבלה קידושין למאן דלא ס"ל חזקה דרה"מ ולא אתינן עלה אלא מצד חומרא רשאי ראשון שהחזירה ויאמרו דעיינו רבנן בקידושי שני ומש"ה שפיר כ' הרי"ו וצריכה גט משני אם תשאר עם הראשון ודוק.
ט״ז
המקדש אשה וכו'. עי' השגת הראב"ד והה"מ כ' די"ג בדברי רבינו בא אחר וקדשה ואח"כ נשתחררה וכו' ועי' בל"מ דגי' זו א"א ליישבה כלל מני' ובי' ובס' המקנה באה"ע סי' מ"ד פי"ב כתב ליישב גי' זו ע"פ מה דמסקי' בקדושין דף ס"ז ע"ב דכל עריות דלא תפסי קדושין ילפי' לה מכל אשר יעשה הוקשו כל העריות כולם לאחות אשה וא"כ לא ילפי' משם אלא חייבי כריתות משא"כ בח"ש וחב"ח דאין בו חיובי' כ"א אשם א"כ תפסו קדושי שני וכ"כ בס' פ"י בגיטין דף מ"ג ד"ה אמר ר"ח אלא שכ' שם דהא דקימ"ל בעלמא קדושין תופסין בחייבי לאווין היינו חייבי לאווין דעלמא אבל ע"י קדושין בלא"ה לא משכחת קדושין אחר קדושין כיון שתפסו קדושין של ראובן הרי היא ברשותו ואין לה יד לקבל קדושין מאחר עכ"ל ובס' אבני מלואים כ' שנעלם מבעל פ"י סוגי' ערוכה בקדושין שם שהרי שם מקשה א"א נמי איכא למיפרך שיש לה היתר בחיי אוסרן א"כ מוכח דאי לאו דהוקשו כל העריות לאשת אח גם באשת איש הי' תופסין הקידושין אע"ג דכבר נתקדשה ע"ש. ובאמת יש להליץ דודאי דאין לה יד כאן שהקדושין תופסין בה רשות המקדש עליו ואם נתן לה רשות להתקדש סד"א דקידושין תופסין ובלא"ה נ"ל דכונת הפ"י דאף דקימ"ל דלא כר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאווין אבל בכה"ג דכבר קדשה לא קיימ"ל כר"ע מסברא שכ' הפ"י וסברא זו ע"כ מוכח אליבא דר"י במתני' דיבמות דף מ"ט דאי"ל כל שחייבין עליו מיתת ב"ד ותנן שם אמר רשב"ע מצאתי מגילת יוחסין וכ' בה איש פלוני ממזר מא"א וכ' התוס' שם ד"ה איש הא דלא נקיט חייבי מיתת ב"ד סתם דא"א לרבותא נקיט דאע"פ שהוא קל משאר חייבי מיתת דהוי בחנק ויש לו היתר בחי' אוסרה ולכאורה יש להק' באמת מנ"ל לר"י בא"א דקיל מכולה דהוי ממזר וע"ש בתוס' ד"ה לכתוב רחמנא אלא דס"ל לר"י דוודאי א"א כיון דתפסה בה קידושין שוב אין קידושין חל וא"כ סברא זו אמרי' אליבא דאמת אליבא דכ"ע ובזה יש מקום לפרש הא דאמרי' בקידושין דף ס"ח לקולא ולחומרא לחומרא מקשי' דמהכ"ת נימא בא"א דתופסה בה קידושין ולמילף מנדה ודוק קצרתי.
י״ט
באוכל או בכלי. מה דפשיטא לרבינו דבכלי ג"כ בעי' שו"פ הרשב"א בשבועות מספקא לי' כיון דקיימ"ל יצא כלים למה שהן לענין שבועה גם בקידושין י"ל דבכלי לא בעי' פרוטה ובס' אבני מלואים מסיק להלכה דגם בכלי בעי' שו"פ. יראה לי. ועי' בפ"י ריש קידושין בתוס' ד"ה בש"א בדינר מביא ראי' לדברי רבינו דאל"כ ק' דמוכח כי אתשול לענין קיבל הקידושין מאחר אתשל דאי לענין קידושין ראשונים לפ"מ דקיימ"ל כשמואל דחיישי' שמא שו"פ במדי ה"נ איכא למיחש שמא שוה דינר ע"ש שהאריך ולשיט' רבינו ניחא דמיירי במידי דמאכל ואין זו ראי' די"ל דנ"מ גם בתחילת הקידושין וכגון נתן הוא ואמרה היא ודומיהן שקידושין אינם אלא מספק ופחות משוה דינר לב"ש אינה מקודשת כלל דהוי ס"ס. עוד י"ל לפי מה דמסיק בס' שעה"מ בפסקין להוכיח מדברי רבינו במפרש ואומר לה הרי את מקודשת בכלי זה ששו"פ ובאותו מקום אינו שו"פ אפי' שו"פ במדי אינה מקודשת שדעתו ודאי היתה שתהא שו"פ במקומו וא"כ א"ל דנ"מ בכה"ג. ודע שכך מפורש בחי' רשב"א להדי' בדף י"ג בד"ה והיכא דשדך ומסיק שם ג"כ כדברי רבינו דהיכא דקדשה בדבר שאינו מתקיים או באמר לה ששו"פ דליתי' לחששא דשמואל בכה"ג והרב הגאון מ"ו זצ"ל כ' בחי' דלפי טעם התוס' בדין דשמואל משום דחיישי' למ"ע יש מקום לומר גם במפרש יש לחוש למ"ע ודוק ועי' בלח"מ.
כ׳
המקדש אשה בפחות מפרוטה. כ' הה"מ משנה דנ' קרוב ללשון רבינו והיינו משום דמתני' שם קתני המקדש ב' נשים ברישא ואמרי' שם צריכה דא"א שו"פ איידי דקנפיק ממונא מיני' וכו' אבל פחות משו"פ אימר יודע שאין קדושין תופסין וכי קא משדר סבלונות אדעתא דקידושין קא משדר וצ"ע על רבינו מפני מה שינה לישנא דמתני' בדרך זו ואצ"ל זו ונראה לפי מה דקיימ"ל כשמואל א"כ י"ל בהיפך ל"מ בקידש אשה אחת בפחות מפרוטה מעט דטעה וסבר כיון דבמקום קרוב הוא שו"פ אע"ג דכאן אינה שו"פ מקודשת ולא שלח הסבלונות לשם קידושין משא"כ במקדש ב' נשים בפרוטה אחת דלא שכיח שיהי' במקום קרוב שוה ב' פרוטות וסד"א דשלח סבלונות לשם קידושין והתלמודא רצה לשנוי' אפי' ליתא לדשמואל וק"ל. וגם י"ל דבאמת הו"מ לשנוי' בגמ' דבין פרוטה לפחות מפרוטה מעט טעי אנשי משא"כ מחצי פרוטה לפרוטה לא טעי אינשי.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות אישות פרק ד׳

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

קרית ספר · הלכות אישות פרק ד׳

א׳
אין האשה מתקדשת אלא לרצונה. שנאמר והלכה והיתה לאיש אחר משמע שמתקדשת מדעתה והוי אסמכתא לחוד ואם קידשה בעל כרחה אינה מקודשת אבל האיש מקדש בעל כרחו מקודשת דהא קדשה וכתיב כי יקח איש אשה וגו' ומדאוריתא באשה נמי בעל כרחה היתה מקודשת דהויא כשדה דתלויה וזבין זביני דסברא הוא דכל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין ואגב אונסי' גמר ומקנה וזביני' זביני הכא נמי הוה ליה כמוכר שמוכרה עצמה לבעל בכסף שנותן לה ואפילו נתקדשת בשטר ובביאה נמי הויא כמוכרת עצמה דכנגד גופה שקנוי לו מתחייב לה בשאר כסות ועונה אלא שחכמים הפקיעו קידושיו כיון שעשה שלא כהוגן שהכריחה והפקר בית דין הפקר וכדילפינן מאלה הנחלות אשר נחלו וגו' מה ענין ראשי אבות אצל זקנים לומר לך מה אבות מנחילים את בניהם מה שירצו אף ראשי אבות מנחילים העם מה שירצו אי נמי מכל אשר לא יבא לג' ימים בעצת השרים יחרם כל רכושו. ואפילו קדשה בבעילה או בשטר נמי אפקעוה רבנן לקידושיה נמצא דקדשה בעל כרחה אינה מקודשת ואפי' מדאוריתא דהא קדשה אדעתא דרבנן דקאמר כדת משה וישראל ורבנן אמרי דלא להוו קידושין והפקירו כספו והוי כקדשה בגזל ובחמס קודם יאוש ובעילתו ממילא נמצאת שהיתה בעילת זנות אם קדשה בביאה ואפילו לא קדש לדעתם אינה מקודשת מן התורה דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה למיגדר מילתא דכתיב בנביא אמת אליו תשמעון אפילו אומר לך עבור על אחד מכל מצות ה' לפי שעה כגון אליהו בהר הכרמל למיגדר מילתא שעל ידי כן השיבן מע"ז שמע לו וכיון שעל פי הדבר שרי משום צורך שעה ה"ה שלא על פי הדבר שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה כדילפינן מאלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וא"כ אפילו בלא נביא שרי נמי לבית דין לעבור משום מגדר מילתא לעשות גדר ותקנה והאיש שקדש בעל כרחו לא הפקיעו קידושיו דבידו לגרשה אבל אשה שאין בידה לגרש עצמה הפקיעו חכמים קידושי מי שהכריחה לקבלם. יכול אדם לקדש כמה נשים כאחת כיון שיש שיעור כסף לכולן ואחת מקבלת לכולן דאע"ג דכתיב כי יקח איש אשה דנראה אשה ולא הרבה נשים בבת אחת לא היא דלא אתא למעוטי אלא חצי אשה כדאמר לעיל. וכן אם נתן קידושיה מדעתה לחברתה ואמר לחברתה וכן את וכיוצא בזה שתיהן מקודשות שהרי נתרצת אבל אמר לה ואת הויא ספק דאוריתא שמא לא נתכוון לקדשה.
ג׳
התקדשי לי בדינר זה נטלתו והשליכתו לכל דבר האבד אינה מקודשת שהרי כאלו אמרה איני רוצה. וכן אמרה תנהו לפלו' ונתן אינה מקודשת דהרי הוא כאלו אמרה איני רוצה אבל אמרה שיקבלם לי מקודשת כיון שנתן וקבלם בעדה. אמרה הניחהו על הסלע אינה מקודשת דלא רצתה ואם היה סלע שלה מקודשת שחצירו של אדם קונה לו דבגט אפילו שהוא חוב לה איתרבאי חצר מדכתיב ונתן בידה דאין לי מפשטיה דקרא אלא בידה גגה חצרה וקרפיפה מנין תלמוד לומר ונתן מכל מקום. היה סלע של שניהם מקודשת בספק. תנהו לעני תנהו לכלב אינה מקודשת ואם היה כלב שלה מקודשת שהרי נהנית ואם היה רץ אחריה לנושכה הויא ספק אי גמרה ומקניה נפשיה בההיא הנאה דקא מצלא נפשה מיניה או דילמא [מצי אמרה ליה] חיובי מחויבת מדאוריתא לאצילך ולא מקניה נפשה.
ה׳
אשה שאמרה לאיש תן לי מעט מזה ואמר אם אתן ליך תהא מקודשת לי אם אמרה הן ונתן לה מקודשת אבל אמרה תן לי מהן או השלך או דומה דברים שענינם לא תשחק עמי בדברים אלו אינה מקודשת.
ו׳
המקדש בעד אחד אינה מקודשת דילפינן דבר דבר יקום דבר לענות דבר מה התם שני עדים אף כאן ואפילו שניהם מודים דאין דבר שבערוה פחות משנים. המקדש בפסולי עדות של תורה אינה מקודשת וילפינן פסולי עדות דרשע מאל תשת ידך עם רשע וקרובים מלא יומתו אבות על בנים כדילפינן במצות קידוש החדש ובספק פסולים של תורה הוו קדושי ספק ואפילו תכחיש האשה צריכה גט מספק.
ז׳
קטן אין קידושיו קדושין דאיש כתיב בפרשה וכן איש שקדש קטנה אין קדושיה כלום מן התורה דאשה כתיב בתורה וכן חרש שקדש ופקח שקדש לחרשת אינה מקודשת מן התורה וכ"ש שוטה שקדש או שוטה שנתקדשה דאין להם קידושין מן התורה דאין להם דעת. סריס שקדש ואילונית שנתקדשה קדושיהן קידושין גמורין דבכלל איש ואשה הוו אלא שאינם מולידים וגדולים נמי הוו כיון שעברו רוב שנותם טומטום ואנדרוגינוס בין שקדשו בין שנתקדשו הם קידושי ספק אי איש הוא או אשה.
י״ב
המקדש אחד מן העריות אינם קידושין מן התורה באשת איש דכתיב ויצאה מביתו לכשתצא מביתו דווקא ויצאה והיתה לאיש אחר שהוא אחר אצלה ולא לקרובים ושאר עריות ילפינן מאחות אשה דכתיב בה לא תקח לגלות וגו' דהיינו קיחה דקידושין והוקשו כל העריות כולן לאחות אשה דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות וגו' מה אחות אשה לא תפסי בה קדושין אף כל עריות כולן לא תפסי בה קידושין חוץ מנדה דכתיב ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נידתה תהיה בהוית קידושין לחומרא מקשין ולא לקולא.
י״ג
האשה שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר בפני בעלה מקודשת לשני שהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וחזקה הוי מדאוריתא כדילפינן מנגע הבית לעיל במצות מ"ג אבל שלא בפניו אין לה חזקה וצריכה ראיה.
י״ד
המקדש אחד מחויבי לאוין או מאסורי עשה וכן יבם שקדש צרת יבמה הרי זו מקודשת קידושין גמורין דכתיב כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וכי אהבתו או שנאתו של בעל חשובה לפני המקום לשנות דין נחלה בשבילה שהוצרך הכתוב לכתוב לא יוכל לבכר את בן האהובה ואפילו תימה דצדקת ורשעת קאמר לא היה צריך לומר לא יוכל לבכר דאטו משום דאמו רשעת יפסיד בנה שהוא בכור נחלתו לא הוה ליה למכתב אלא כי את הבכור יכיר ואנא ידענא לא שנא אמו אהובה וצדקת ולא שנא אמו שנואה ורשעה אלא אהובה אהובה בנישואיה ושנואה שנואה בנישואיה שנישואיה שנואים לפני המקום כגון חייבי לאוין וקאמר רחמנא כי תהיין אלמא אית בהו הויה דקידושין והוה ס"ד דכיון דרעה בנישואיה דחייבי לאוין היא בנה לאו בנו גמור הוא להכי קאמר לא יוכל לבכר וגו' ולא מצית אמרת דהני נשואין שנואים דחייבי עשה כגון מצרית נינהו אבל חייבי לאוין נילף מיבמה דלא תפסי בה קידושין דשתהי' מעם אחד בעינן ואי בעולה לכ"ג דהויא חייבי עשה לא כתיב כי תהיין לכהן ולהכי מוקמי אפילו לחייבי לאוין כדאמר חוץ מיבמה שנתקדשה לזר שהיא בספק אם תופסין קידושין בה והאי לא תהיה אשת המת ללאו הוא דאתא או דילמא לא תפסי דהאי לא תהיה לא תהא בה הויה לזר הוא דקאמר.
ט״ו
המקדש גוי או שפחה אינן קידושין גוי דכתיב לא תתחתן בם לא תהא לך בם תורת חיתון והיינו בשבעה עממין דאדוקין בע"ז כדכתיב כי יסיר את בנך וגו' שאר אומות מנלן דכתיב ביפת תואר ואח"כ תבא אליה ובעלתה מכלל דמעיקרא לא תפסי בה קידושין שפחה דכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור וכן עבד גוי מהאי טעמא אין קידושיהן לבת ישראל קידושין. ישראל מומר אפילו עובד ע"ז ברצונו קידושיו קידושין דכתיב חטא ישראל וגם עברו וגו' אע"פ שחטא ישראל הוא מדלא אמר חטא העם עדין שם קדושתם עליהם.
ט״ז
המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין כשנשתחררה גמרן קידושיה כקטנה שגדלה ואין צריך לחזור ולקדשה דאף ע"ג דאשה קאמר רחמנא ולא חצי אשה היינו כששייר בקנינו שהיה יכול לקדשה כולה ולא קדש אלא חציה אבל הכא לא שייר בקנינו שכל מה שיכול לקנות ממנה קנה ולהכי אינה צריכה קידושין אחרים לכשתשתחרר דביאתו עושה אותה אח"כ אשת איש גמורה אבל קדשה אחר אחר שנשתחררה הוי ספק קידושין לשניהם. ואיזו היא שפחה חרופה זו חציה שפחה שקדשה עבד עברי שיש לו היתר בשפחה כנענית אם רבו מוסרה לו כשיש לו אשה ובנים כדכתיב כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים שכיר אינו עובד אלא ביום עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה והיינו משנה שכר שכיר וכי תעלה על דעתך שעובד בין ביום ובין בלילה והלא כבר נאמר כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה אלא מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנענית וא"כ שפחה חרופה אי איפשר אלא כשתהא מקודשת לעבד עברי שיש לו קידושין והיא לו מותרת והראיה על שהיא מקודשת ותפסו בה קידושין במקצת זה שנא' לא יומתו כי לא חופשה הא חופשה יומתו שהיתה אשת איש ונהרגין וכן אמרו פדויה ואינה פדויה חציה שפחה וחציה בת חורין מאורסת לעבד עברי ולמדו מדכתיב והפדה הרי פדויה לא נפדתה הרי שאינה פדויה כדאמר. מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש בת חורין הרי זו קידושי ספק דאע"ג דהתקדשי לחציי מקודשת היינו משום דחזיא לכוליה דהוי בר חורין אבל הכא לא חזיא לכוליה משום פלגא דעבדות ואע"ג דהתקדשי לחציך אינה מקודשת התם הוא דשייר בקנינו דהוה ליה לקדשה כולה אבל האי לא שייר מידי דכל מאי דחזי ליה למעבד עבד.
י״ח
שכור שקדש קידושיו קידושין דאכתי יש בו דעת אבל הגיע לשכרותו של לוט לא [דלאו בר דעה הוא כדכתיב גבי לוט ולא ידע בשכבה ובקומה (בראשית יט, לג)].
י״ט
המקדש בפחות משוה פרוטה אינה מקודשת דכסף ילפינן קיחה קיחה ופחות משוה פרוטה לאו כסף הוא. קדשה באוכל או בכלי ששוה פחות מפרוטה הוו קידושי ספק שמא שוה פרוטה במקום אחר והרי הוא כסף או דילמא בעינן שוה פרוטה הכא ואם היא אוכל שלא יגיע למקום ששוה פרוטה עד שיפסד אינה מקודשת כלל דהא לא שוה פרוטה בשום מקום כיון שאי אפשר להוליכו לשם קיים ולר"י והרא"ש ז"ל אפילו שוה פרוטה ודאי במקום אחר אינה מקודשת כלל מדאוריתא דאין להקדש אלא מקומו ושעתו והאי דשמואל חומרא מדרבנן היא דמדאוריתא כיון דאין בה שוה פרוטה הכא לא מיקדשה דבפחות משוה פרוטה במקומה לא מקניה נפשה. המקדש בפחות משוה פרוטה וכן קטן שקדש אע"פ ששלחו סבלונות אח"כ אינה מקודשת דהוי כחזקה דלא שלחו סבלונות אלא מחמת קידושי הראשונים שהיו פסולים.
כ״א
המקדש בכסף או בשטר אין צריך שיתן הקידושים לתוך ידה אלא כיון שרצה לזרוק לה קידושיה וזרקו אפילו לתוך שדה שלה מקודשת דילפינן מגט מהיקשא דהויות דכתיב ונתן בידה גגה חצרה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן מכל מקום. ברשות של שניהם אינה מתקדשת ודאי היה עומד ברשות הרבים או שברשות שאינה של שניהם וזרק לה כל שקרוב לו הוי כבידו שוה או ספק ואבדו קודם שהגיעו לידה הרי זו ספק מקודשת דמספקא לן בגירושין אי הוי קרוב לה והוי חצרה או לאו וקידושין נמי הואיל וילפינן להו אהדדי מהיקשה דויצאה והיתה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות אישות פרק ד׳

ב׳
המקדש את האשה ונתן הקידושין מדעתה כו': עיין הרב המגיד שהביא הגמרא דנדרים (דף ו'), וזה לשון הגמרא, בעי רב פפא יש יד לקדושין או לא, ונתקשו רבוותא טובא בהך שמועה, אמאי בגיטין פשיטא ליה ובקדושין מבעי ליה, ועוד דלקמן בצדקה קאמר משום הקישא וכאן בקדושין מאי הקישא, ועוד דבעי בפאה וצדקה ופירשו רבוותא משום דבפאה בע"כ והשיג עליהם הר"ן, ובעיני יפלא אם הוי זה סברא לרבות ידות הוה ליה לומר את"ל יש יד לצדקה, משום דעיקר צדקה בע"כ משא"כ הפקר. לכן נראה לדעתי דרך סלולה ופשוטה, דהתורה החשיבה דבור האדם להקדש ואיסור נדר ושבועה פאה וצדקה כו' ואיתרבי גבי נדר ונזירות דהוי התפשטות איסור וקדושה גם ידות, ופשיטא לגבי גיטין דאין זה רק התרת איסור [שקנין הממון לאיש באשתו הוי רק מדרבנן] ואינו תלוי רק בדעת עצמו, פשיטא שזה כמו נדר או נזירות, אבל בקדושין הלא אף שזה ענין איסורי שאוסרה לעלמא, בכ"ז הוא אינו נגמר בדעתו בלבד רק בהצטרפות דעת האשה, ואימור כיון דלא דבר במפורש ואת נמי ומצינן לפרש ואת חזאי, דרך רחוקה, תו לא גמרה ומקניא נפשה, ואח"כ בעי לענין ממוני אם חל ביד בלבד במקום שדיבורו נמי מהני, ולכך לענין ממון לא דמי כלל לנדר שהוא אסור בלבד לכן קאמר הואיל ואיתקש לקרבנות דקדושת קרבנות ג"כ הוי אפוקי ממון מרשות דידיה ועיולי לרשות גבוה כו', ואת"ל גבי פאה הואיל והבעלים עצמו אף כי יפקיר נכסיו אסור ליה לזכות בפיאה שהפריש, משום לא תלקט לעני, וכן אסור ליה ללקט לעני שלו (עיין גיטין דף י"ב) א"כ אין זה קנין ממוני לחוד רק איסורי ג"כ, אבל צדקה הואיל וכי הוא הוה עני גם לו בעי למיתב, וכן יכול ליתן לעני שלו הוה ענין ממוני, ואת"ל צדקה הואיל ולא הוי רק לעניים, ועשיר אסור לזכות בו, הוה ענין ממוני עם איסורי, אבל הפקר לא הוה רק ענין ממוני לא אמרינן ביה ידות והוה ככל מקח וממכר, זהו ברירא דהאי סוגיא ודוק:
ה׳
היה מוכר פירות או כלים וכו' וא"ל אם אתן לך תהי מקודשת לי אם אמרה הן ונתן לה הר"ז מקודשת כו': מוכח מדברי רבינו, דאם שתקה כיון דהאשה אמרה מתחלה תן לי והוא אמר בלשון שאלה לחודא, בשתיקה לבד אינה מקודשת דקאי על דבורה הקודם שאמרה לו תן שלא בשעת קדושין. ולפ"ז קשה טובא מהך דאמרו בדף י"ג ההיא איתתא דהוה קא מזבנא וורשכי אתא ההוא גברא חטף מינה אמרה ליה הבה ניהלי אמר לה אי יהיבנא לך מיקדשת לי שקלתה ואישתקה, וקא מסיק דמצי אמרה אין שקלי ודידי שקלי, מוכח דאי לא הוי דידה מועיל שתיקתה על שאלתו אף כי היא אמרה מעיקרא הב לי, ובחידושי הרשב"א הרגיש זה, וביאר דמיירי באומר בשעת נתינה הרי את מקודשת לי בו וזה דחוק: ונראה לדעתי, דהתם כי חטף מינה וורשכי והוא אמר אחרי זה אי מיקדשת יהיבנא לך, הרי איגלאי מילתא דעיקר כוונתו בחטיפתו את הוורשכי היה כדי שיהיה לו במה לקדשה, ולכך חטף מינה הוורשכי ומבינין אנו ששאלתו הוא עיקר כוונתו, והוי כאומר לה בשעת נתינה התקדשי לי בו ולכך לא מגרע לן מה שאמרה לו מעיקרא תן לי, אבל היכא שהיה שלו מעיקרא והיא בקשה ליתן לה ואמר לה בלשון שאלה לקדושין ושתקה, ודאי דאינו מוכח דיהיב לה לשם קדושין רק משום שבקשה ממנו יהיב לה, והיינו דכל כמה דלא גילתה דעתה אליו דרוצה היא בקדושיו, כי יהיב על בקשתה הקודמת יהיב, אבל כי חטף לזה כדי שיהא לו במה לקדשה ודאי אנו מבינין דהוא אומר בלשון שאלה ויהיב לה לשם קדושין ולא ע"פ בקשתה, דאל"כ לא היה לו לחטוף, דזה אנו רואין דכל חטיפתו היה להיות לה במה לקדשה, וכיון דאיהו יהיב לשם קדושין תו כי מקבלה אדעתא דקדושין קא מקבלה דסתמא אשה רוצה בקדושין דטב למיתב טן דו וכמו שפירש רשב"א שם: והנה שיטת הרשב"א בחידושיו להיפוך מדעת רבינו, דאף אם לא אמרה הן מקודשת בשתיקה לחודא וכפי מה שהביא המשל"מ בשם מהר"א ששון ובביאורי הגר"א באורך. אולם דא הבנתי מדבריו דסבר גבי קדשה בגזל דידה כו' שמיירי באומר בשעת נתינה התקדשי לי בו, אבל כמשמעות הך עובדא דוורשכי דאמר בלשון שאלה אי יהיבנא לך מקודשת לי אינה מקודשת בשתיקה אף בשדיך והגמרא לא חש לפרשה וכן הוא מפורש בירושלמי, ואע"ג דסברתו דלשון שאלה לחוד הוי כדיבר עמה על עסקי קדושיה ולא פירש ונתן סתם דמקודשת אפילו בשתיקתה, מכל מקום בגזל דידה ודאי אינו כמדבר עמה על עסקי קדושין ומשום דאיהי דידה שקלית. לכן מוכרח בשעת נתינה לומר הרי את מקודשת לי בו: ולפ"ז א"ש סידור דברי הרמ"א (סימן כ"ח) אבל אם אחר שבא לידה אמר התקדשי לי בו אעפ"י שאמרה הן אינה מקודשת אעפ"י ששידך תחלה, ואינה נאמנת לומר שבתחלה קבלה לשם קדושין, דלפי זה מיירי דאמר לה אם יהיבנא לך תהי מקודשת לי, ובהא אף כי שדיך כ"ז דלא אמר בשעת נתינה התקדשי לי בו אינו כלום ומצי אמרה דידי שקלי ואף אם אחר שבא לידה אמר התקדשי לי בו ואמרה הן ג"כ אינה מקודשת אף שתאמר שקבלתו לשם קדושין, ודוק היטב בכ"ז:
ו׳
המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו ואע"פ ששניהם מודין וכו': הנוב"י מהד"ת (סימן ע"ה) כתב, ועוד נלע"ד טעם של כל הני גדולי הפוסקים דפסקו כר"כ הוא משום דאמרו בדף מ"ג כו' ע"כ לא פליגי אלא בשלשה אבל בשנים ד"ה לא, ומעתה אי ס"ד דקדושין מועיל בע"א א"כ גם בשנים פליגי דלב"ש אחד נעשה שליח והשני עד וב"ה סברי שניהן שלוחין ואין שליח נעשה עד, אלא ודאי דעד אחד בקדושין לא מהני וכיון דסתם גמרא אמר כן פסקו כן. ולדעתי אין זה מוכרח, דאימת אמרו ב"ש דכוון שיהא אחד שליח ושנים עדים היינו בשלשה דיהא סגי בהן כל ענין הקדושין, אבל בעד אחד דאם תכחיש אותו כיון דגוף השליח כבעל דבר לא נשאר רק אחד ומצי להכחישתו, ונמצא דיהא צריך לעד אחד מעלמא להיות שני עדים שלא תהא יכולה להכחישו, א"כ לא כוון שיהא אחד מן השנים עד, רק כוון שיהיו שניהן שלוחין כן נראה. הן זה תליא לכאורה במה שפירשו רבוותא בתוספות ריש ב"מ (דף ג') ולא אמרת לי הב ליה בסהדי, דהיכא דלא נזכר מאומה יהיב ליה בלא סהדי, א"כ כאן כיון דאם שניהם מודים נפסוק דמועיל קדושין בעד אחד, רק אם תכחיש אותו לא מועיל וצריך עוד עד אחד, א"כ נאמר דדא לא סליק אדעתיה כיון דלא אמר קדשנה לי בסהדי ולכן כוון שיהא מהן עד אחד שבל"ז אין מועיל כלום אף כי שניהם מודים. זה יש ליישב דשאני כאן דפשטיות הלשון מורה שכולן שלוחים רק אומדן דעתא דרוצה שיהא בהן נגמר דבר הקדושין וכוון ששנים מהן יהיו עדים, אבל בשנים תו מוקמינן אפשטיה ודוק: והנה המשל"מ הביא דברי הריב"ש סימן רס"ו, וכתב ואנכי הרואה דאפילו ע"א ליכא באותו נדון דהא קיי"ל נמצא אחד מהם קרוב וכו' וגם לקמן באותה תשובה כשבא הריב"ש וכו' לפי שהוזם כו' ולא נשאר רק עדות וידאל אברהם כו', ולהמתבונן בתשובות הריב"ש זה אינו, דהוא כתב ואפילו אם תמצי לומר שבשעת הקדושין עדיין לא עבר כו' ולא נשאר אלא עד אחד מעיד הקדושין כו' ולפ"ז לרוב דעת קדמאי דבעי צירוף בעת ההגדה וכן כתבו בתוספות לגבי זה אומר מנה וז"א מאתים דבעי שיעידו שניהן תוך כ"ד וזה לא נזכר בשאלה שאברם דבוריאן העיד תוך כ"ד של בונפיל קריגער וכמו שנסתפק בזה הריב"ש שם יעו"ש, וא"כ נשאר עד אחד כשר שלא נתבטל עדותו וכן לגבי הזמה, הלא אם הוזם לא היה כלל בעת הקדושין ובעי שיהיה תכ"ד ההגדה, ובאמת שאברם העיד שבשנת קמ"ה היה מעשה הקדושין וא"כ לדידיה היו עדים כשרים אצל הקדושין ובונפיל העיד שבשנת קמ"ד שקר ענה וא"כ הוי כעד אחד אומר שנתקדשה בפני שנים, ולאו דוקא נקט דהוי כמקדש בעד אחד ולישנא אינו מדוקדק, וצ"ע שם בדבריו דאמר דאם הזמה שלא בפניו הוי הכחשה דתרי ותרי, ואינו מובן, כיון שוידאל אברם מעיד שבשנת קמ"ה ראו את הקדושין הוא ובונפיל איך הוא מכחיש להעדים המזימין לבונפיל שבשנת קמ"ד היה בפרפיאנן, ומה שבונפיל העיד שבשנת קמ"ד ראה הקדושין הוזם, והזמה לא הויא והכחשה מיהת הוי מבי תרי שראו אותו אז במקום אחר והוי חד המוכחש מבי תרי דבטלה עדותו מכל ונשאר וידאל אברם עד אחד שבשנת קמ"ה ראו הקדושין הוא ובונפיל ואין וידאל אברם מכחיש לעדים המזימין לבונפיל, כיון שאומר שבשנת קמ"ה ראו, ועדיפא פירשו בתוספות הך דאסהידו תרי לחד שעל כל אחד אומרים עמנו היית מתורת הכחשה נתבטל עדותו שעליו אומרים שנים נגדו ולא מדברים מהמעשה רק מהויתו בעת הקדושין לפי הגדתו ודוק וצ"ע: ושוב התבוננתי דאולי קאי אם לא חזר בו וידאל רק מעדות השנה והודה לחבירו שבשנת קמ"ד היה ואם כן הוא הלא הוי הכחשה דתרי ותרי ואם תאמר א"כ הוא אמאי צריך לומר דלא הוי אלא עד אחד נימא דאיהו מוכחש במה שאומר שראה עם בונפיל, זה לא הוי הכחשה כמו"ש בסימן כ"ט ולמ"ד בחושן משפט דאין זה הכחשה דאין עד מדקדק מי עמו בשעת עדות, ונשאר העדות שהוא היה שם לבד בלא בונפיל והוי מקדש בעד אחד ולפ"ז מדוקדק לשון ריב"ש ודוק היטב:
ז׳
קטן שקידש כו': במשנה למלך, נ"ל דעבד או שפחה שקבלו גט שחרור לזמן דיכולים לקבל קידושין בתוך הזמן שיחולו לאחר זמן משום דאינם מחוסרים מעשה אלא זמן, וזמן ממילא קא אתי כו' ואייתי לה מקו"ח דשדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תיקדש דקדשה כו' יעו"ש, ואינו מובן, דאטו מי הותחל קצת המעשה של השחרור, ואטו אינם יכולים לחזור עד הזמן מן השחרור, וכי מת הבעלים הלא יבטל שחרורו [כיון שלא התנה מעכשיו] ואיך שייך כאן לומר זמן ממילא אתי, ואטו אם נתן אחד גט לאשתו לזמן, מי מצי לקדשה אחר בתוך הזמן, כיון שלא הותחל שום פרט מפרטי חלות הגירושין עד בוא הזמן, והדבר דומה כאילו לא נעשה מעשה מאומה כיון שברצון המגרש והמשחרר לחזור, לא מיבעיא לההלכה אלא אף למה דהוי סבר ריש לקיש דהמקדש אשה לאחר ל' אינה יכולה לחזור מכל מקום בקבלה קדושין מאחר ודאי דחוזרת דמעשה מבטל מעשה, והוא הדין דאיהו מצי הדר ביה יעוין ברא"ש פרק האומר, ובשדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים, הלא ככלות העשר שנים בידו של המקדש לבד תלוי לפדותה, ובפרט בפדיון בן בכור דזמן ממילא אתי, ומכש"כ בקבלו גט שחרור דבעי שיהא הגט קיים ומנחא ברשות המשתחרר לכשיגיע זמן, ואם נתקרע תוך זמן לאו כלום, כש"כ שלא שייך לומר זמן ממילא אתי: ומלבד זה נפלאתי עליו, הא הסוגיא בפרק האומר רמי דכיון דדבר שבידו לא חשיב דבר שלב"ל כו' א"כ האומר לשפחתו הרי את מקודשת לי לכשאשחרר אותך ה"נ דמקודשת, ומשני מי דמיא התם בהמה הוה מעיקרא השתא דעת אחרת, דענין הקדושין הוא ענין מקח המתהוה על ידי הסכם שתי דעות אשר ברצונם להתאגד יחד נעשה קשר קדושין, והשתא הא הויא בהמה לגבי תורת קדושין, א"כ איך שייך בהא זמן ממילא אתי, כיון דהשתא אין כאן דעת אחרת כלל ואת מי עשה קשר הקדושין, ואין מחוסר מעשה גדול מזה וכמו שנברא אדם להקדושין, ומה יועיל כאן מה דזמן ממילא אתי ודוק: ורבנן בתוספות קדושין (דף ס"ג ע"א) תוד"ה כגון דכתב ליה כו' משום דסתם קדושין בכסף וקנין מעות לא מתבטל כו'. צריך מובן, דהן לו יהא דדבר שלב"ל הוי כמו דבר שבא לעולם למ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל, מכל מקום לא עדיף מנתאכלו המעות תוך ל' יום גבי פדיון הבן ותליא בפלוגתא דרב ושמואל (בבכורת מט), דשמואל סבר אין בנו פדוי משום דהשתא לאו פדיה הוי אע"ג דלאחר שלשים יום הוי רק מחוסר זמן ואינו כמו דבר שלב"ל, ואולי דקאי לרב ואיהו סבר גבי פדיון דבנו פדוי ודחוק. ויש לעיין עוד בדברי תוספות תמן דמפרשי דבעבד הוי מועיל בכסף אם לא אמר מעכשיו יעו"ש, וזה צ"ב, דהא נכסי עבד קנוים לרבו אף מה שהיה לו טרם שנמכר לעבד כדמוכח מירושלמי (פרק השולח הלכה ה') גבי מי שחציו עבד וחציו ב"ח, ויעוין פירוש רגמ"ה (ב"ב דף י"ב) בזה, א"כ הכסף שנתן לו כשקנהו אחר זה הרי הכסף שייך לרבו ואיך ישתחרר בהכסף שנתן לו, ולכך צריך לפרש הרי עצמך קנוי לך מעכשיו שאז שייך שקנוי לעצמו בהכסף שנתן לרבו ואכמ"ל:
ט׳
חרש שנשא פקחת כו' לפיכך אם בא פקח וקידש אשת חרש הפקחת הר"ז מקודשת לשני קידושין גמורין ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש: מקור דברי רבינו ז"ל הוא מירושלמי מפורש פרק חרש, ובפי"א מהלכות גרושין נאריך בזה בס"ד. אולם הא דלא חיישינן שמא יאמרו גירש חרש ונשא זה הפקח ונמצא מחזיר גרושתו מן הנשואין ועיין ההמ"ג. לדידי מסתברא כפסק רבינו, דניחזי דהגמרא מפרש מדוע תקנו רבנן נשואין לחרש ולא תקנו לקטן ומשני משום דחרש לא אתי לידי נשואין תקינו ליה רבנן, והדר אמר מ"ש חרשת דלא ממאנה ומשני משום דא"כ ממנעי ולא מינסבי לה ולכן לא תקנו רבנן כתובה בחרשת יעו"ש, וכיון דהקדושין לא הוי רק דרבנן תו תפסי קדושי פקח בה מן התורה, ואם נאסור האשה שפשטה ידה וקבלה קדושיה מאחר, תו לא נתקיימה תקנת חכמים לחרש, וכמו דבשילהי נדרים בג' נשים חששו חכמים שמא תתן עיניה באחר, כן חששו חכמים אם תעשה כן הלא כל אשה הנשואה לחרש דבלא"ה לית לה כתובה תפקיע את עצמה ממנו ע"י שתקבל קדושין מפקח ותו תיאסר לעולם להחרש, וכמו באשה שאמרה שזינתה ברצון כמוש"פ רבינו פרק כ"ד עיי"ש, וכשיגרשנה חרש תהא מותרת להפקח, לכן אף כי חששו חכמים בקטנה שלא מיאנה שקבלה קדושין לשמא גירש זה ונשא זה, כאן לא חששו חכמים, ועשו זה לתקנת החרש שלא תפקיע אשתו הימנו בקבלת קדושי פקח, והא דלא אמרו חכמים שיקדש האשה בקדושי ביאה דאז לא תוכל להפקיע את עצמה לשיטת ירושלמי דאינו יכול לגרש בקדושי ביאה, משום דאין זה תקנה לחרש שיהיה לו אשה באופן דלא יהא יכולת בידו לפוטרה, וזה פשוט וברור בדעת רבינו:
י״ט
יראה לי שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכיו"ב אם לא היו שוה פרוטה באותו המקום אינה מקודשת כלל כו' ודבר של טעם הוא וראוי לסמוך עליו: העיטור השיג עליו בזה, ולדעתי ראיה מכרעת כרבינו ז"ל מהא דאמר פרק המדיר אמר רבי אלעזר המקדש במלוה ובעל, ע"ת ובעל, בפחות משוה פרוטה ובעל דברי הכל צריכה הימנו גט. והנה על מי קאי הך דברי הכל, אם על התנאים הלא תניא ומייתי לה שם בסוגיא, קדשה בטעות ופחות מש"פ כו' ואם בעלו קנו רשב"י כו' אם בעלו לא קנו, וע"כ דעל רב ושמואל קאי דהא דפליגי בקדשה ע"ת וכנסה סתם, דוקא כנסה, אבל בעל ד"ה צריכה הימנו גט, ולהקת הפוסקים סברי לקמן דקדושיה מספק שמא בעל לשם קדושין ומאי קאמר דברי הכל צריכה הימנו גט אפילו שמואל דסבר בכנסה אינה צריכה גט מודה כאן, הא בלא זה חייש שמואל שמא שוה פרוטה במדי, ואע"ג דכמה פוסקים סברי דהוי קדושי ודאי ולא תפסי אח"כ בה קדושי אחר, מ"מ לשון צריכה גט, מוכיח דבלא הבעילה לא היתה צריכה גט לשמואל, והא גט צריכה תמיד לשמואל שמא שוה פרוטה במדי, וע"כ דהלכה כרבינו דבדבר שאינו מתקיים לא הוי אפילו קדושי ספק ורק מחמת דבעל צריכה גט, ועיין לקמן (פ"ז הלכה כ"ב) ובכסף משנה שם, [וכן משמע מסוף פ' המגרש (דף פ"ט) בהא מבטלינן קלא כו' מימר אמרי עיינו בהו רבנן בקדושיה ולא הוה שוה פרוטה, משום דקידשה באציפא דתיחלא והוא דבר שאינו מתקיים ולא הוי ספק קדושין ע"ש]. אחרי כתבי זאת ראיתי בבית שמואל (סי' ל"א ס"ק ט') שכתב ע"ז דנקט המחבר בכסף להורות דבכסף אין חוששין שמא ש"פ במדי יעו"ש, ועיין אבני מלואים בזה: אולם לדעתי נראה, דר' אלעזר קאי על תנאי ולא על רב ושמואל, או דקאי על פלוגתא דהריני בועליך ע"מ שירצה אבא. ואי קשה הא פליגי תנאי בקדשה בטעות ופחות מש"פ אף ע"פ ששלח סבלונות כו' ואם בעלו קנו רשב"י אומר משום ר' ישמעאל אם בעלו לא קנו, נראה דסבר דכי קאמר דלא קנו בבעילה, דוקא ששלחו סבלונות קודם, חזינן דמטעי טעו וסברי דהקדושין הוי קדושין ולכך שלחו סבלונות, דאם לא כן לא הוי להו לשלוח סבלונות שעדיין אינה ארוסתו, אבל כי לא שלחו סבלונות ובעלו דברי הכל צריכה הימנו גט וזה סברא נכונה. ולפ"ז אין ראיה לפסק רבינו, דמאן אמר דר' אלעזר סבר כשמואל בהא דשמא ש"פ: ומה שהקשו בתוספות לשמואל דסבר בקטנה שלא מיאנה והגדילה ונשאת דאמר דצריכה גט משני, דקשה עליו מברייתא דקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה והחזירה וגדלה אצלו דמתיבמת יעו"ש, נראה דשמואל לטעמיה דפסק בב"ב (דף קנ"ד) דמשהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן, וא"כ הוי קדושין דרבנן ולא הוי בעילתו בעילת זנות, ושפיר לא אסיק אדעתיה למבעל לשם קדושין דבלא זה אינה יכולה למאן, אבל הך ברייתא אתיא כר' יהודה או כשאר תנאי דבלא בעל יכולה למאן עד שתכלכל או עד שירבה שחור על הלבן, עיין פרק בא סימן הרבה תנאי בזה, וא"כ ודאי דבעיל לשם קדושין כי היכי דלא תהא יכולה למאן, ולכן מתיבמת לדידהו, וזה נכון בס"ד. ולפ"ז לשיטת תוספות לר' אלעזר דסבר דבעל בתנאי כו"ע מודו רב ושמואל דצריכה גט, וטעמא דשמואל דסבר בקטנה והגדילה אצלו, דאם נתקדשה לאחר דצריכה גט משני משום דאיכא קדושין דרבנן ולא שייך בהא חזקה אין אדם עושה בעילתו ב"ז, אפשר לומר בזה דרב ושמואל לטעמייהו אזלי, דרב אמר בסוף פ"ב דחולין זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים יש מיאון במקום חליצה כו' ובודאי זו ולא ס"ל כמו שהוכיח בהלכות פ"ג דכתובות גבי יש קנס במקום מכר, ועיין תוספות ב"ב (דף ל"ה) ד"ה ומאי שנא עיי"ש. ואם כן כיון שאם לא נבעלה יכולה למאן חזקה דבעיל לשם קדושין גמורים שלא תוכל להפקיע עצמה ממנו, אבל שמואל אזיל לטעמיה דאמר רב נחמן בפרק מי שמת (דף קנ"ד) דמשהביאה ש"ש אינה יכולה למאן, וא"כ בל"ז הוי קדושין דרבנן ואינה יכולה למאן, ולכן לא אמרינן דבעיל לשם קדושין ודאי, ובפרט לשיטת הירושלמי ריש פרק ב"ש דאם ממאנת הוי בעילתו ב"ז, דאמר מ"ט דב"ש אם את עושה כן, נמצאת עושה כל הבעילות שבעל לשם זנות א"ר אבין אתיא דב"ש כר' ליעזר דתניא ר' ליעזר אומר אף הפנוי הבא על הפנויה כו' הר"ז בעילת זנות, ולא כתלמודין ביבמות (דף נ"ט:) דאמר ר' זירא, דבממאנת אף ר"א מודה דאינו ב"ז, ודאי דבעיל לשם קדושין אם יכולה למאן ואכמ"ל ודוק:
כ״א
ואפילו אמרה לו הנח קדושין על מקום זה כו' של שניהם כו': המתבונן בלשון רבינו וסידורו, יראה דרבינו פירש שני פירושים בברייתא דתן ע"ג הסלע, חדא לעיל הלכה ד', דמיירי כשלא נתרצית להתקדש לו מקודם רק איהו אמר לה התקדשי לי בדינר זה ואמרה לו הניחהו ע"ג הסלע, וטעמו דאינה מתכוונת לשם קדושין רק משטה היא בו, ובזה בעי אם אמרה לו הניחה ע"ג הסלע והיה של שניהם אם אמרינן דכוונה להשטות בו, וזה כמו שפירש הטור בשם התוספות דאפילו אם זרק אחר זה לתוך חיקה ג"כ אינה מקודשת משום דלא רצתה בקדושין, והוה בעיא דלא איפשטא בגמרא, וכאן פירש שאף אם דברו שניהם מענין הקדושין וידענו שנתרצית להתקדש אליו בכל זה בעי שיגיע לידה, וכי הניח ע"ג סלע הרי לא הגיע לרשות שלה וברשות של שניהם לא איפשיט בגמרא אם גמר ומקנה לה סלעו דלא ליהוי כחצר השותפין שאין קונין זה מזה, והוא פירוש אחר, ותלוי ברבוותא אם באמרה הניחהו ע"ג הסלע ואתקדש אני לך אם שייך דין ערב שהובא שם בהרב המגיד ור"ן, וזה דרך רבינו לכתוב שני פירושים בשמועה חדא ודוק היטב:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות אישות פרק ד׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות אישות פרק ד׳

י״ט
קדשה באוכל כו' ששוה פחות מפרוטה ה"ז מקודשת מס' שמא שו"פ במקום אחר. מימרא דשמואל פ' קמא דקדושין די"ב ודע שאני מסתפק בדין זה אם היינו דוקא בקדשה סתם בדבר שאינו שו"פ בהא הוא דחיישינן שמא שו"פ במדי ומקודשת מס' אמנם במפרש ואומר לה הרי את מקודשת בכלי זה ששו"פ ואינו שו"פ באותו מקום אינה מקודשת כלל ואפי' שו"פ במדי וטעמא רבה איכא במילתא דבשלמא בנתנה לה סתם הרי נתרצית היא להתקדש בפחות משו"פ אלא שמדין תורה הוא דאינה מקודשת משום דבעינן שיתן לה כסף דהיינו פרוטה ופחות משו"פ לא מקרי כסף והילכך איכא לספוקי שמא שו"פ במדי ונמצא דהרי שוה כסף האמור בתורה אמנם באומר לה בהדיא ששו"פ ודאי דאינה מקודשת כלל משום שדעתה ודאי היתה שיהא שו"פ במקומה ולא אמה ששוה במדי. ונראה להביא ראיה לזה ממ"ש רבינו פ"ז מה' אלו דין י"ט אמר לה הרי את מקודשת בבגדים אלו שהן שוים חמשים דינרים כו' ואם אינם שוים אינה מקודשת אשר מבואר מדבריו דאינה מקודשת כלל קאמר והשתא קשה דהיה לו לומר שהיא מקודשת מס' שמא שוה חמשים דינרים במדי וכמ"ש בכל המקומות דמקודש' מס' משום חשש זו אלא נראה ודאי דכל שפירש ואמר שוה חמשים או ש"פ אין דעתה אלא על מה ששוה באותו פרק ובאותו מקום ואולם לדעת החולקים על רבינו וס"ל דאפי' ידוע ששו"פ במקום אחר אינה מקודשת דאין להקדש אלא מקומו ושעתו ומשום גזרת הרואים נגעו בה דשמא יש כאן אחד מאנשי מדי ואם יראה שאין אנו חוששין כאן אף במקומו לא יחוש נראה ודאי דאפי' במפרש לה ששו"פ הרי זו מקו' מספק משום חששה זו ולפי זה צ"ל דכי פרכינן בגמרא הא לא שוו חמשים לאו למימרא דאינה מקו' כלל אלא הכי פריך כיון דלא שוו חמשים היכי קאמר רב דא"צ שומא ומקודשת ודאי היל"ל דמקודשת מס' שמא שוה חמשים במדי. ואמנם יש לפקפק בזה ממה שהטור ז"ל בסימן ל"א הביא סברת החולקים על רבי' בחשש שמא שו"פ במדי וכתב שלזה הסכים הרא"ש ז"ל ובריש סי' הנז' כתב וז"ל אם אמר לה התקדשי בחפץ זה ששוה חמשין זוזי כו' אם מצא אח"כ ששוה חמשין זוזי מקודשת אשר נראה מדבריו דאם אינו שוה אינה מקודשת כלל וכמ"ש רבינו מדלא ביאר הדבר ולא ידעתי למה שהרי מבואר דבמפרש נמי איתא להאי חששה שמא שוה חמשין במדי ואפי' במקומו לא יחוש וכעת דין זה צל"ע ודע דבפ"ק דקדושין סמוך ונר' למימרא דשמואל אמרינן ההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא יתיב רבי חנינא וקמשער אי אית ביה שוה פרוטה אין ואי לא לא ופרכינן והאמר שמואל חיישינן ומשני ר"ח לא סבר להא דשמואל כו' וכתבו התו' בד"ה ר"ח וז"ל הכא לא מצי לשנויי הא בקדושי ס' כדלעיל משום דאיירי שקדש' אחיו כו' הנה בדברי התו' הללו צווחו בו קמאי דקמאי דאמאי הוצרכו לומר שקדשה אחיו דהא ע"כ ר"ח לא חייש לדשמואל כלל להצריכה גט מדאמרו לו רבנן והאיכא סהדא באידית כו' ועל כרחין אותם רבנן לא היו רוצים לומר דהיא מקודשת ודאית אלא מס' דניחוש לקלא אלמא דר"ח אפי' ס' אינה לדעתו ועוד דאי ר"ח חייש לדשמואל א"כ לא התירה לאחרון אם לא אצטריכה גט מן הראשון ואמאי פרשו רבנן מההיא משפחה ואין לומר דאותה אשה נשאת לשני בלא גט כיון שאפי' ר"ח היה מצריכה גט ועוד מאי האי דקאמר ר"ח לאו כל כמינך דאסר' לך אבתרא והא בלא"ה נמי אסור לשני בלא גט מן הראשון ולאחר שגירשה אפי' מאמין לדבריה נמי הרי היא מותרת לשני כל זה הוקשה להו בדבריהם הלא בספרתם ועיין במוהריט"ץ סי' ובמוהרימ"ט ז"ל: ואנכי שיירתי דרך לעצמי כלפי מה שראיתי להרב עצמות יוסף ז"ל לקמן סמוך ונראה שהעמיד הא דרב חסדא דמעשה שהיה בשנשאת לב' ועל פי זה יישב דברי הרא"ש בתשו' ודברי תוס' ר"י ע"ש ואף שמוהרימ"ט ז"ל בתשו' ח"א סי' צ"ב הרבה להקשות על דבריו והוכיח מדברי המרדכי דמעשה דר"ח באירוסין הוה מ"מ מסתייה דרב גובריה אמרה ולא נפלאת היא ליחס סברא הלזו לדברי התוס' ואף גם זאת דאיכא למימר דקושט' דמילתא ס"ל להתוס' ז"ל דמעשה דר"ח כפשטיה מתפרש' באירוסין אלא שלא הכריחו הדבר מכח ההיא דפירשו רבנן וכל הני משום דהיה מקום לומר דמעשה דר"ח בנשאת איירי ולהכי הוצרכו לומר דמיירי שקדשה אחיו והדברים מגיעים כלפי מ"ש מוהריב"ל ז"ל ח"א כלל ג' סי' ח"י דבקדושין דרבנן כגון קדושי קטנה שהגדילה ולא בא עליה וכן המקדש בדבר שאינו שו"פ לדעת הרמב"ן והתוס' שכתבו דאינו אלא חומרא דרבנן בעלמא דאין להקדש אלא מקומו ושעתו וכן כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים אליבא דרבה דאינו אלא קדושין דרבנן אם נשאת לא תצא אע"ג דבקדושי ס' אם נשא' תצא והולד ס' ממזר בקדושין דרבנן דקילי לא אמרינן אם נשאת תצא יע"ש מה שהאריך בזה וזו הלכה העלה בס"ד יע"ש הן אמת שדבריו ז"ל מן המתמיהים דבקדושי קטנה שגדלה ולא בא עליה דהוו קידושין דרבנן כתב רבינו ז"ל פי"א מה' גירושין דתצא מזה ומזה וכן הוא דעת הרי"ף פ' ב"ש והראב"ד ז"ל השיג עליו דאם אמרו באשה שהלך בעלה למ"ה ועמדה ונשאת דאיסור לאו ואיסור ערוה יאמרו באיסור דרבנן והרא"ש ז"ל שם האריך בדבר והסכים לס' הראב"ד ז"ל דבקדושין דרבנן לא אמרינן תצא מזה ומזה והטור ז"ל סי' קנ"ה הביא מחלוקת זה וכתב שמסקנת הרא"ש כדעת הראב"ד ז"ל וכבר ראיתי להרב בני יעקב ז"ל דקמ"ח שתמה על מוהר"י קולון ז"ל שכתב על אשה שנתקדשה בפחות מש"פ דכיון דקי"ל כשמואל דחיישינן שמא שו"פ במדי אם נשאת לב' תצא מזה ומזה דאיך כתב הדבר בפשוט מאחר שהדין זה במחלוקת הוא שנוי כי לדעת הראב"ד והרא"ש כיון דמידי דרבנן הוא אם נשאת לא תצא יע"ש ואנכי הרואה כי לא על מוהר"י קולון ז"ל תלונתנו כי גם על הטור ז"ל ק' דבסי' קנ"ה הסכים למסקנת הרא"ש דבקדושין דרבנן אם נשאת לא תצא ואלו בסי' ל"א גבי מקדש בפחות משו"פ הביא בסתם דברי הרמ"ה ז"ל וז"ל כתב הרמ"ה אם ילדה מב' ולא גרש הראשון הולד כשר דנהי דחיישינן לקדושי ראשון להצריכה גט ולהוציאה מב' כו' ומבואר הדבר הוא שדעת הרמ"ה דחששה דשמא שו"פ במדי אינו אלא מדרבנן וכמ"ש מרן שם ואפ"ה כתב דאם נשאת תצא והדבר צ"ע ועיין בתשובת מוהר"י באסאן ז"ל סימן פ' יע"ש מה שכתב בזה: ואיך שיהיה לדעת הראב"ד והרא"ש ז"ל מבואר דבקדושין דרבנן אם נשאת לא תצא וא"כ אף אנו נאמר שדעת התוס' נמי כן הוא ומש"ה הוקשה להו שפיר דאמאי ל"ק הא בקדושי ספק דלעולם ר"ח חייש לדשמואל אלא דהוה קא מעיין בה דאי אית ביה ש"פ כל שנשאת לב' תצא מזה ומזה ואי לית ביה שו"פ כיון דקדושין דרבנן נינהו לדעת התוס' ז"ל כיון שנשאת לב' לא תצא אלא נותן לה ראשון גט והיא יושבת תחת בעלה כמ"ש רבי' בדין גט פסול מדרבנן יע"ש והיינו דקאמר שפיר ר"ח לאו כל כמינך דאסרת לך אבתרא משום דלפי דבריה שאומרת דההיא שעתא הוה ביה שו"פ הוה ליה אשת איש שנשאת לאחר דתצא מזה ומזה ואפי' מגרש ראשון אסורה לב' לא כן משום חששא דשו"פ במדי כיון דמידי דרבנן היא כיון שנשאת לא תצא והיינו נמי דפרכי' עלה והאיכא סהדי באידית כו' וכיון דס' קדושין הוא קי"ל דאם נשאת תצא מזה ומזה ומש"ה פירשו רבנן מינה משום דס"ל דהוי ספק מקודשת ותצא מזה ומזה וכל שלא גרשה הב' אף שגרשה הראשון אסורה לב' והולד פגום ולהכי הוצרכו לומר דמיירי בשקדשה אחיו דמהשתא אי הוה ס"ל לר"ח כשמואל ע"כ צריך שיגרש ראשון והיא יושבת תחת בעלה וא"כ הו"ל גרושת אחיו ואיך קאמר לאו כל כמיניה זה הנ"ל כפתור ופרח ליישב דבריהם ז"ל ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות אישות פרק ד׳

א׳
אין האשה מתקדשת אלא לרצונה והמקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת. ומשמע דאף אם אמרה רוצה אני אפילו הכי לא מהני. וכן פסקו האחרונים באה"ע סי' מ"ב. ונראה להביא ראיה דעל כרחך הא דאמר רב אשי בפרק חזקת גבי תליוה וקדיש דאפקעינהו רבנן לקידושין דמשמע דמן התורה הוו קידושין וא"כ תקשי הא רב אשי גופיה משמע בפ' הנושא (כתובות דף ק"ב ע"ב) דסבר כמאן דאמר דשטר ארוסין שכתבו לשמה ושלא מדעתה אינה מקודשת ובפ"ק דקידושין (דף ט' ע"ב) מפרש טעמא דההוא מאן דאמר מקרא דמקיש הויה ליציאה דבעינן דעת מקנה וא"כ משמע דמן התורה אינה מקודשת שלא מדעתה. ואע"ג דהתם איירי בשטר מכל מקום הא ילפינן הויות מהדדי בכמה דוכתי. אלא מוכח דרב אשי בפ' חזקת איירי בדאמרה רוצה אני דזה מהני מן התורה ורק דרבנן אפקעינהו לקידושין דבעל כרחה לא מהני מה שנתרצית: אבל האיש וכו' הרי זה מקודשת. וכתב הרב המגיד שהרי זה כמי שמכר בעל כרחו שהמכר קיים כמ"ש בהלכות מכירה וכל שכן כאן שהוא קונה וכו'. ודע שהאחרונים באה"ע סי' מ"ב תמהו מדברי הרה"מ הללו על בעל הגה"ה שכתב בחושן המשפט סוף סימן ר"ה דדוקא למכור המקח קיים בכהאי גוונא אבל לקנות אינו קנין דס"ל דלא אמר אגב וכו' גמר וקני כיון דיהיב זוזי. וא"כ מהיכא תיתי לומר כאן גבי לקדש בעל כרחו דיהיו קדושין. ולי אפשר להליץ בעד הג"ה די"ל דאין כוונת הרה"מ לומר דבכל קונה דעלמא בכהאי גוונא קנינו קנין אלא דוקא כאן גבי קידושין אמר הכי [ד]גמר וקני והיינו טעמא דגבי קידושין קעביד מצוה: וכהאי גוונא כתב [הרה"מ] גופיה בפ"ד מהל' זכיה בשם הרמב"ן גבי הא דאין חבין לאדם שלא בפניו דהיינו אע"פ שנתרצה בדבר כששמע דאין חבין לאדם אלא מדעתו ובשליחותו. והא דאמרינן בקידושין חוששין שמא נתרצה הבן משום דלאו חוב גמור הוא דרוצה הוא לישא אשה זו וליאסר בקרובותיה מלישב בטל משום דמצוה קעביד ע"כ. הרי דמשום מצוה דאיכא בקידושין אמר שנתרצה בזה טפי מבדבר של חוב בעלמא. והכא נמי אמר שנתרצה גם כאן לעניין קדושין. ואע"ג דהתם לא אמרינן אלא חוששין שמא נתרצה הבן היינו משום דלא קידשה בעצמו אלא האב קידשה בשבילו והבן לא עשה שום מעשה בידו אבל הכא שעשה מעשה וקידשה בידים אנן סהדי דגמר בלבו להסכים למה שעשה בידיו מצוה אע"פ שלא עשה מתחילה מרצונו הטוב. וכהאי גוונא כתב הכס"מ בפ"ד דתרומות והט"ז ביו"ד סי' של"א ס"ק ט"ו דגבי מצוה מהני טפי גלוי דעתא לבסוף דניחא ליה מבעלמא. וכן יש להוכיח ממה שאיתא בחו"מ סי' קצ"ה דגבי מקח לא מהני שלא בפניו אף שגילה דעתו בתחילה ובסוף שרוצה לקנות ואילו גבי קדושין כתב באה"ע סי' ל"ה דמהני גלוי דעת בתחילה לשדכן שחפץ באשה פלונית והלך השדכן וקידשה מקודשת. וטעמא כדאמרן דקדושין מצוה היא באיש. וא"כ אין ראיה מדברי הרה"מ דכאן לדחות דברי הג"ה בסוף סימן ר"ה הנזכר: ועוד יש לי ליתן טעם אחר לדברי רבינו כאן שכתב דאיש וכו' הרי זה מקודשת שיצא לו כן לפי שיטתו שפסק בפרק דלעיל דין ד' דשטר אירוסין שכתבו לשמה ושלא מדעתה אינה מקודשת וטעמא מבואר בגמרא פ"ק דקדושין והבאתיו בסמוך דיליף מדאיתקש הויה ליציאה דכתיב ויצאה והיתה מה יציאה בעינן דעת מקנה שהוא הבעל הכי נמי בעינן בקדושין דעת מקנה שהיא האשה. וא"כ דאיתקוש קדושין לגירושין לעניין דעת מקנה איכא למשמע מיניה דאיתקוש נמי לעניין דעת קונה. וכי היכי דגבי גרושין לא בעינן דעת קונה שהוא האשה דמגורשת בעל כרחה הוא הדין דלא בעינן גבי קדושין דעת הקונה שהוא הבעל. ואע"ג דהתם איירי בקידושי שטר איכא למשמע מיניה לקידושי כסף דלא בעינן דעת קונה דהא בכל דוכתי ילפינן הויות מהדדי כדאיתא בכתובות (דף מ"ו ודף ע"ד). ולפ"ז אין ללמוד מכאן לעלמא שיהיה קנין בלא דעת הקונה דשאני הכא דגלי קרא מהיקשא דגירושין כנ"ל:
ז׳
[גדול שקידש את הקטנה היתומה וכו' הרי זו מקודשת למיאון וכו' שאין קידושיה קידושין גמורין מן התורה אלא מדברי סופרים והן תלויים שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קידושה ואינו צריך לחזור ולקדשה. ופירש הרב המגיד דוקא דקרב אחר שגדלה גמרו קידושיה ונעשית אשת איש גמורה. ובפי"א דגרושין פירש דטעמא דאמרינן דקרב לשם קידושין. והכס"מ כתב דכן משמע ממה שכתב רבינו שם דבקריבה דעכשיו הוא קונה אותה מן התורה דמשמע בלא סמך קידושין הראשונים והקשה על זה דממה שכתב כאן שקידושיה תלויין משמע דכשקרב חלו קידושין הראשונים. ואני אוסיף עוד לדקדק דאמאי שינה התם רבינו וכתב לשון קנין ולא לשון קידושין כדהכא. ועוד קשה דלפי דברי רבינו והרה"מ והלכות גדולות דאמרינן דקרב לשם קידושין היה לנו להצריכו שיתייחד מיהא בפני עדים דהא אין קידושין בלא עדים: אך נראה בדעת רבינו והרה"מ דודאי לענין הקידושין עצמן אין צריך לומר שקרב בגדלות לשם קידושין אלא סגי במה שקרב ועושה מעשה המוכיח שנתרצה ונגמרו קידושין הראשונים דקטנות וא"צ לחזור ולקדשה עכשיו בקריבה וכמו שמוכיחין דברי רבינו דכאן. ומ"ש בהלכות גדולות דהקריבה קונה היינו קנין גמור לעניין שתהא כנשואה וככניסה לחופה דלענין זה ודאי לא אמרינן דתהני רצוי דעכשיו לגמור קנין דכניסה לחופה שנעשה בקטנות. דבשלמא גבי קידושין אפשר לומר כמ"ש המפרשים דחיילי כשנתגדלה ואע"פ שנתאכלו המעות משום דדומה למקדש לאחר שלשים יום דקיי"ל דמקודשת ואף אם אין המעות בעין והטעם משום שהן ברשותה לעניין אונסים. וטעם זה לא שייך גבי חופה ואדרבא דמיא לקנין דחזקה וחליפין דלא מהני רק לקנות בהן לאלתר ולא לאחר זמן דבשעה שיש לקנין לחול כבר פסקה החזקה והוחזר הסודר למאריה וכמ"ש התוספות ביבמות (דף צ"ג) בד"ה קנויה לך וכו'. ולענין שתקנה לו כנשואה הוא דאמרינן דקרב עכשיו לשם קידושין ולאו דוקא אלא כלומר לשם נשואין וזהו שמסיים שם רבינו כמו שביארנו שנתכוון למ"ש בריש פ"ז דהלכות אלו דהיה עם ארוסתו לשם נשואין קנאה ונעשית נשואה וא"כ ה"נ כיון דע"י הקריבה נגמרו קידושין הראשונים נעשית כארוסה אף אם לא היה מתכוון עכשיו בקריבה לשום קנין ומשום הכי אהני הא דמכוון בה לאיזה קנין כדי שתהיה כנשואה. ולזה אינו צריך לעידי יחוד דדוקא קידושין צריכים עדים אבל חופה אינה צריכה עדים וע"פ מ"ש בכוונת רבינו והרה"מ א"ש דלא תקשי ממ"ש הרה"מ לדעת רבינו בסוף פרק כ"ט מהלכות מכירה ונסתלק על פי זה קושיית ספר קצות החושן סי' רל"ה וכמ"ש שם עיי"ש. ואחר זמן רב ראיתי שהאריך בעניין זה בנודע ביהודה מהדו"ת חלק אה"ע מסי' נ"ב עד סי' נ"ד]:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

לב שלם · הלכות אישות פרק ד׳

ז׳
קטן שקידש אין קידושיו קידושין וכו'. כתב הר"ב מחנה אפרים בחידושים דף ד' ע"ד ז"ל כתב הכ"מ בסוף הלשון ואני אומר שאין כאן תמיהא כלל דנבונת לחש דקאמר היינו לומר שהיא חריפה כפי שנותיה ומ"מ כיון שהיא פחותה מבת שש חזקה על הרוב שאינה יודעת לשמור קידושיה ע"כ. נ"ב מדברי רבינו פי"א מהלכות גירושין הל' ז' אין נראה כן.
ח׳
כיצד מקודשת למיאון וכו'. צריך לדעת מה חילוק יש בין קטנה שגדלה דאמרי קצת מרבוותא לדעת הרמב"ם דכי בעל חלו קידושין הראשונים ובין קטן שקידש דאפי' גדל דלא חלו. ועיין במהרימ"ט ובמהראנ"ח גבי קטן שקדש לו אביו אשה. ובסוף פרק הכותב בתוס' ובספר בית שמואל. ודוק בההיא דכלך אצל יפות ובהריטב"א ובגמרא ולא נתייאשו ואח"כ נתייאשו ובההיא דצפיתא דאסא. בני דוד פאלקון דף י"א ע"ג.
י״א
טומטום ואנדרוגינוס שקידשו וכו'. השגת הראב"ד והלא אינן ראוין להנשא כלל וכו'. אפשר ליישב דנפקא מינה משום קרובותיו וגם הגט נפקא מינה ליבם משום צרתה דכולם אם נתגרשו או מתו צרותיהן מותרות. ועיין מ"ש לקמן הל' ט"ז. בני דוד פאלקון דף י"א ע"ד.
כ״א
המקדש את האשה בכסף וכו'. לשון הכ"מ דף ר' ע"ד כתב בספר מחנה אפרים בחידושים דף ה' ע"א וז"ל המקדש את האשה וכו' או לתוך חצרה וכו'. לכאורה נראה דלתוך חצרה מקודשת אפי' אינה משתמרת ואינה עומדת בצדה וכו'. עד וכך הם דברי הרב המגיד ע"כ. נכתב בצדו זה אינו דהרב המגיד ז"ל לא כתב אלא דעדיפי קדושין מגט ולא בעינן עומד בצדו אבל חצר המשתמרת בעינן. [כתב בספר מחנה אפרים] כתב הרב המגיד ז"ל היתה עומדת ברשות של שניהם וכו'. עד שאע"פ שבמקח וממכר אין חצר של שניהם קונה מזה לזה וכו' יש לחוש שמא הוה משאיל לה זכותו ע"כ. נ"ב דברים אלו צ"ע דאפי' אם פירש ואמר שהוא משאיל לה זכותו במאי קנאתו אותו הזכות עכ"ד.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות אישות פרק ד׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות אישות ד׳, מתוך הלכות אישות שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות אישותכל הרמב״ם