הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות אישות · פרק ג׳

ספר נשים · 24 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות אישות · פרק ג׳
הלכה א׳
כֵּיצַד הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת. אִם בְּכֶסֶף הוּא מְקַדֵּשׁ אֵין פָּחוֹת מִפְּרוּטָה כֶּסֶף אוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה. אוֹמֵר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי. אוֹ הֲרֵי אַתְּ מְאֹרֶסֶת לִי. אוֹ הֲרֵי אַתְּ לִי לְאִשָּׁה בָּזֶה. וְנוֹתֵן לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים. וְהָאִישׁ הוּא שֶׁאוֹמֵר דְּבָרִים שֶׁמַּשְׁמָעָן שֶׁקּוֹנֶה אוֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְהוּא שֶׁיִּתֵּן לָהּ הַכֶּסֶף:
הלכה ב׳
נָתְנָה הִיא וְאָמְרָה לוֹ הֲרֵי אֲנִי מְקֻדֶּשֶׁת לְךָ. הֲרֵינִי מְאֹרֶסֶת לְךָ. הֲרֵינִי לְךָ לְאִנְתּוּ אוֹ בְּכָל לְשׁוֹן הַקְנָאָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן אִם נָתְנָה הִיא לוֹ וְאָמַר הוּא אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם נָתַן הוּא וְאָמְרָה הִיא הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק:
הלכה ג׳
וְאִם קִדֵּשׁ בִּשְׁטָר כּוֹתֵב עַל הַנְּיָר אוֹ עַל הַחֶרֶס אוֹ עַל הֶעָלֶה אוֹ עַל כָּל דָּבָר שֶׁיִּרְצֶה. הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי אוֹ הֲרֵי אַתְּ מְאֹרֶסֶת לִי וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ וְנוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים:
הלכה ד׳
וְצָרִיךְ שֶׁיִּכְתֹּב אוֹתוֹ לְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמִּתְקַדֶּשֶׁת כְּגֵט. וְאֵינוֹ כּוֹתְבוֹ אֶלָּא מִדַּעְתָּהּ. כְּתָבוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ אוֹ לִשְׁמָהּ שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ לְדַעְתָּהּ בִּפְנֵי עֵדִים אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:
הלכה ה׳
וְאִם קִדֵּשׁ בְּבִיאָה אוֹמֵר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי אוֹ הֲרֵי אַתְּ מְאֹרֶסֶת לִי אוֹ הֲרֵי אַתְּ לִי לְאִשָּׁה בִּבְעִילָה זוֹ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וּמִתְיַחֵד עִמָּהּ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים וּבוֹעֲלָהּ. וְהַמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה (מִסְּתָמָא) דַּעְתּוֹ עַל גְּמַר בִּיאָה. וּכְשֶׁיִּגְמֹר בִּיאָתוֹ תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת. (וּבֵין שֶׁבָּא עָלֶיהָ כְּדַרְכָּהּ וּבֵין שֶׁבָּא עָלֶיהָ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת):
הלכה ו׳
הַדְּבָרִים שֶׁיֹּאמַר הָאִישׁ כְּשֶׁיְּקַדֵּשׁ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מַשְׁמָעָם שֶׁהוּא קוֹנֶה הָאִשָּׁה וְלֹא שֶׁיְּהֵא מַשְׁמָע שֶׁהִקְנָה עַצְמוֹ לָהּ. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁאָמַר לָהּ אוֹ שֶׁכָּתַב בַּשְּׁטָר שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ. הֲרֵינִי בַּעְלֵךְ. הֲרֵינִי אֲרוּסֵךְ. הֲרֵינִי אִישֵׁךְ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אֵין כָּאן קִדּוּשִׁין כְּלָל. אָמַר לָהּ אוֹ כָּתַב לָהּ. הֲרֵי אַתְּ אִשְׁתִּי. הֲרֵי אַתְּ אֲרוּסָתִי. אוֹ הֲרֵי אַתְּ קְנוּיָה לִי. הֲרֵי אַתְּ שֶׁלִּי. הֲרֵי אַתְּ לְקוּחָתִי. הֲרֵי אֶת חֲרוּפָתִי. הֲרֵי אַתְּ בִּרְשׁוּתִי. הֲרֵי אַתְּ זְקוּקָה לִי וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:
הלכה ז׳
אָמַר לָהּ אוֹ כָּתַב לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְיֻחֶדֶת לִי. הֲרֵי אַתְּ מְיֹעֶדֶת לִי. הֲרֵי אַתְּ עֶזְרָתִי. הֲרֵי אַתְּ נֶגְדָּתִי. הֲרֵי אַתְּ צַלְעָתִי. הֲרֵי אַתְּ סְגוּרָתִי. הֲרֵי אַתְּ תַּחְתַּי. הֲרֵי אַתְּ עֲצוּרָתִי. הֲרֵי אַתְּ תְּפוּסָתִי. הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה מְדַבֵּר עִמָּהּ תְּחִלָּה עַל עִסְקֵי קִדּוּשִׁין. אֲבָל אִם אֵינוֹ מְדַבֵּר עִמָּהּ תְּחִלָּה עַל עִסִקֵי קִדּוּשִׁין אֵין חוֹשִׁשִׁין לִמִלּוֹת אֵלּוּ:
הלכה ח׳
וְיֵשׁ לָאִישׁ לְקַדֵּשׁ הָאִשָּׁה בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁהִיא מַכֶּרֶת בּוֹ. וְיִהְיֶה מַשְׁמַע הַדְּבָרִים בְּאוֹתָהּ הַלָּשׁוֹן שֶׁקְּנָאָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הָיָה מְדַבֵּר עִם הָאִשָּׁה עַל עִסְקֵי הַקִּדּוּשִׁין וְרָצְתָה וְעָמַד וְקִדֵּשׁ וְלֹא פֵּרֵשׁ וְלֹא אָמַר לָהּ כְּלוּם אֶלָּא נָתַן בְּיָדָהּ אוֹ בָּעַל הוֹאִיל וְהֵן עֲסוּקִין בָּעִנְיָן דַּיּוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְפָרֵשׁ. וְכֵן עֵדֵי הַקִּדּוּשִׁין וְהַגֵּרוּשִׁין אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר לָהֵם אַתֵּם עֵדַי. אֵלָּא כֵּיוָן שֵׁגֵּרֵשׁ אוֹ קִדֵּשׁ בִּפִנֵיהֵם הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת אוֹ מִגֹרֵשֵׁת:
הלכה ט׳
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הִתְקַדְּשִׁי לְחֶצְיִי הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. הָא לְמַה זֶּה דּוֹמֶה לְאוֹמֵר לָהּ תְּהִי אִשְׁתִּי אַתְּ וְאַחֶרֶת שֶׁנִּמְצָא שֶׁאֵין לָהּ אֶלָּא חֲצִי אִישׁ. אֲבָל אִם אָמַר חֶצְיֵךְ מְקֻדֶּשֶׁת לִי אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁאֵין אִשָּׁה אַחַת רְאוּיָה לִשְׁנַיִם. וְכֵן אִם אוֹמֵר הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי וְלָזֶה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:
הלכה י׳
אָמַר לָהּ הֲרֵי חֶצְיֵךְ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּפְרוּטָה וְחֶצְיֵךְ בִּפְרוּטָה. אוֹ שֶׁאָמַר לָהּ חֶצְיֵךְ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּחֲצִי פְּרוּטָה וְחֶצְיֵךְ הָאַחֶרֶת מְקֻדֶּשֶׁת בַּחֲצִי פְּרוּטָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. אָמַר לָהּ חֶצְיֵךְ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּפְרוּטָה הַיּוֹם וְחֶצְיֵךְ בִּפְרוּטָה לְמָחָר. שְׁתֵּי חֲצָיַיִךְ בִּפְרוּטָה. שְׁתֵּי בְּנוֹתֶיךָ לִשְׁנֵי בָּנַי בִּפְרוּטָה. בִּתְּךָ מְקֻדֶּשֶׁת לִי וּפָרָתְךָ מְכוּרָה לִי בִּפְרוּטָה. אוֹ בִּתְּךָ וְקַרְקָעָתְךָ לִי בִּפְרוּטָה. בְּכָל אֵלּוּ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק:
הלכה י״א
הָאָב מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ כָּל זְמַן שֶׁהִיא קְטַנָּה. וְכֵן כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה רְשׁוּתָהּ בְּיָדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב טז) "אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה". וְקִדּוּשֶׁיהָ לְאָבִיהָ. וְכֵן הוּא זַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּבִכְתֻבָּתָהּ אִם נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה מִן הָאֵרוּסִין הוּא זַכַּאי בַּכּל עַד שֶׁתִּבָּגֵר. לְפִיכָךְ מְקַבֵּל הָאָב קִדּוּשֵׁי בִּתּוֹ מִיּוֹם שֶׁתִּוָּלֵד עַד שֶׁתִּבָּגֵר. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה חֵרֶשֶׁת אוֹ שׁוֹטָה וְקִדְּשָׁהּ הָאָב הֲרֵי הִיא אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה. וְאִם הָיְתָה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד מִתְקַדֶּשֶׁת בְּבִיאָה מִדַּעַת אָבִיהָ. פָּחוֹת מִכֵּן אִם קִדְּשָׁהּ אָבִיהָ בְּבִיאָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:
הלכה י״ב
בָּגְרָה הַבַּת אֵין לְאָבִיהָ בָּהּ רְשׁוּת וַהֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים שֶׁאֵינָם מִתְקַדְּשׁוֹת אֶלָּא לְדַעְתָּן. וְכֵן אִם הִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה בְּחַיֵּי אָבִיהָ הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת עַצְמָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הִיא קְטַנָּה. כֵּיוָן שֶׁנִּשֵּׂאת אֵין לְאָבִיהָ בָּהּ רְשׁוּת לְעוֹלָם:
הלכה י״ג
נִתְקַדְּשָׁה קֹדֶם שֶׁתִּבְגֹּר שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת וַאֲפִלּוּ אִם נִתְרַצָּה הָאָב אַחַר שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה. וַאֲפִלּוּ אִם נִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה מִן אוֹתָן הַקִּדּוּשִׁין אֵינָהּ אֲסוּרָה לְכֹהֵן. וּבֵין הִיא וּבֵין אָבִיהָ יְכוֹלִין לְעַכֵּב. בֵּין אִם נִתְקַדְּשָׁה בְּפָנָיו בֵּין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:
הלכה י״ד
הָיְתָה הַבַּת סָפֵק בּוֹגֶרֶת. בֵּין שֶׁקִּדְּשָׁהּ אָבִיהָ שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ בֵּין שֶׁקִּדְּשָׁה הִיא עַצְמָהּ שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ. הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק לְפִיכָךְ צְרִיכָה גֵּט מִסָּפֵק. יֵשׁ לָאִישׁ לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה בֵּין אִשָּׁה פְּלוֹנִית בֵּין אִשָּׁה מִשְּׁאָר הַנָּשִׁים. וְכֵן הָאִשָּׁה הַגְּדוֹלָה עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל קִדּוּשֶׁיהָ בֵּין מֵאִישׁ פְּלוֹנִי בֵּין מֵאִישׁ מִשְּׁאָר אֲנָשִׁים. וְכֵן הָאָב עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל קִדּוּשֵׁי בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא בִּרְשׁוּתוֹ. וְאוֹמֵר הָאָב לְבִתּוֹ הַקְּטַנָּה צְאִי וְקַבְּלִי קִדּוּשַׁיִךְ:
הלכה ט״ו
כָּל הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל הַקִּדּוּשִׁין צָרִיךְ לַעֲשׂוֹתוֹ בִּפְנֵי עֵדִים. אֲבָל הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹתוֹ בְּעֵדִים שֶׁאֵין מָקוֹם לְעֵדִים בִּשְׁלִיחוּת הָאִישׁ אֶלָּא לְהוֹדִיעַ אֲמִתַּת הַדָּבָר. לְפִיכָךְ אִם הוֹדוּ הַשָּׁלִיחַ וְהַמְשַׁלֵּחַ אֵינָן צְרִיכִין עֵדִים כְּמוֹ שְׁלִיחַ הַגֵּט וּכְמוֹ שָׁלִיחַ שֶׁהִרְשָׁהוּ לְהַפְרִישׁ לוֹ תְּרוּמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּכָל מָקוֹם שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ עֵדִים:
הלכה ט״ז
הַשָּׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד לְפִיכָךְ אִם עָשָׂה שְׁנֵי שְׁלוּחִין לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה וְהָלְכוּ וְקִדְּשׁוּ אוֹתָהּ הֵן הֵן שְׁלוּחָיו וְהֵן הֵן עֵדֵי הַקִּדּוּשִׁין וְאֵינָן צְרִיכִין לְקַדְּשָׁהּ לוֹ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֲחֵרִים:
הלכה י״ז
הַכּל כְּשֵׁרִין לִשְׁלִיחוּת חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי דַּעַת וְהָעַכּוּ"ם לְפִי שֶׁאֵינוֹ בְּנֵי בְּרִית וְנֶאֱמַר (במדבר יח כח) "כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם" לְרַבּוֹת הַשָּׁלִיחַ וּמַה אַתֶּם בְּנֵי בְּרִית אַף שְׁלוּחֲכֶם בְּנֵי בְּרִית לְהוֹצִיא אֶת הָעַכּוּ"ם. אֲבָל הָעֶבֶד אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן הֲרֵי הוּא פָּסוּל לִשְׁלִיחוּת הַקִּדּוּשִׁין וְהַגִּטִּין לְפִי שֶׁאֵינוֹ בְּתוֹרַת גִּטִּין וְקִדּוּשִׁין:
הלכה י״ח
שְׁלִיחַ הָאִישׁ שֶׁמְּקַדֵּשׁ אוֹמֵר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִפְלוֹנִי בְּכֶסֶף זֶה אוֹ בִּשְׁטָר זֶה. אִם שְׁלִיחַ הָאִשָּׁה הוּא שֶׁמְּקַבֵּל הַקִּדּוּשִׁין אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי פְּלוֹנִית שֶׁשָּׁלְחָה אוֹתְךָ מְקֻדֶּשֶׁת לִי וְהוּא אוֹמֵר לוֹ קִדַּשְׁתִּיהָ לְךָ אוֹ אֵרַסְתִּיהָ לְךָ אוֹ נְתַתִּיהָ לְךָ לְאִשָּׁה וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן הַמְקַדֵּשׁ עַל יְדֵי הָאָב אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי בִּתְּךָ פְּלוֹנִית מְקֻדֶּשֶׁת לִי וְהוּא אוֹמֵר לוֹ קִדַּשְׁתִּיהָ לְךָ. אִם אָמַר הָאָב אוֹ הַשָּׁלִיחַ הֵן דַּיּוֹ וַאֲפִלּוּ שָׁתַק. וְאִם הָיוּ עֲסוּקִין בְּאוֹתוֹ עִנְיָן וְנָתַן לָאָב אוֹ לַשָּׁלִיחַ וְלֹא פֵּרֵשׁ וְלֹא אָמַר דָּבָר דַּיּוֹ וְהִיא מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם קִדֵּשׁ בִּשְׁטָר אֵינוֹ כּוֹתְבוֹ אֶלָּא מִדַּעַת הָאָב אוֹ מִדַּעַת הַשָּׁלִיחַ. וְכֵן בְּכָל הַדְּבָרִים כֻּלָּן שֶׁל קִדּוּשִׁין דִּין הָאִישׁ עִם הָאִשָּׁה כְּדִין שָׁלִיחַ עִם שָׁלִיחַ אוֹ עִם הָאָב:
הלכה י״ט
מִצְוָה שֶׁיְּקַדֵּשׁ אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ בְּעַצְמוֹ יוֹתֵר מֵעַל יְדֵי שְׁלוּחוֹ. וְכֵן מִצְוָה לָאִשָּׁה שֶׁתְּקַדֵּשׁ עַצְמָהּ בְּיָדָהּ יוֹתֵר מֵעַל יְדֵי שְׁלוּחָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ רְשׁוּת לָאָב לְקַדֵּשׁ בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וּכְשֶׁהִיא נַעֲרָה לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה אֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן אֶלָּא מִצְוַת חֲכָמִים שֶׁלֹּא יְקַדֵּשׁ אָדָם בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְתֹאמַר לִפְלוֹנִי אֲנִי רוֹצָה. וְכֵן הָאִישׁ אֵין רָאוּי לְקַדֵּשׁ קְטַנָּה. וְלֹא יְקַדֵּשׁ אִשָּׁה עַד שֶׁיִּרְאֶנָּה וְתִהְיֶה כְּשֵׁרָה בְּעֵינָיו שֶׁמָּא לֹא תִּמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וְנִמְצָא מְגָרְשָׁהּ אוֹ שׁוֹכֵב עִמָּהּ וְהוּא שׂוֹנְאָהּ:
הלכה כ׳
הַמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשֵׁי תּוֹרָה. וְכֵן מִתְקַדֶּשֶׁת בִּשְׁטָר מִן הַתּוֹרָה. כְּשֵׁם שֶׁגּוֹמֵר וּמְגָרֵשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד א) "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת" כָּךְ גּוֹמֵר וּמַכְנִיס. אֲבָל הַכֶּסֶף מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים (וְכֵן דִּין הַכֶּסֶף דִּין תּוֹרָה וּפֵרוּשׁוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים) שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב יג) "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה" וְאָמְרוּ חֲכָמִים לִקּוּחִים אֵלּוּ יִהְיוּ בְּכֶסֶף שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כג יג) "נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי":
הלכה כ״א
אַף עַל פִּי שֶׁעִקַּר הַדָּבָר כָּךְ הוּא כְּבָר נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְקַדֵּשׁ בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁוֵה כֶּסֶף. וְכֵן אִם רָצָה לְקַדֵּשׁ בִּשְׁטָר מְקַדֵּשׁ. אֲבָל אֵין מְקַדְּשִׁין בְּבִיאָה לְכַתְּחִלָּה וְאִם קִדֵּשׁ בְּבִיאָה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל פְּרוּצִים בְּדָבָר זֶה אַף עַל פִּי שֶׁקִּדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין:
הלכה כ״ב
וְכֵן הַמְקַדֵּשׁ בְּלֹא שִׁדּוּכִין אוֹ הַמְקַדֵּשׁ בַּשּׁוּק אַף עַל פִּי שֶׁקִּדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר זֶה הֶרְגֵּל לִזְנוּת וְיִדְמֶה לִקְדֵשָׁה שֶׁהָיְתָה קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה:
הלכה כ״ג
כָּל הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה בֵּין עַל יְדֵי עַצְמוֹ בֵּין עַל יְדֵי שָׁלִיחַ צָרִיךְ לְבָרֵךְ קֹדֶם הַקִּדּוּשִׁין אוֹ הוּא אוֹ שְׁלוּחוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרְכִין עַל כָּל הַמִּצְוֹת וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ וְאִם קִדֵּשׁ וְלֹא בֵּרֵךְ לֹא יְבָרֵךְ אַחַר הַקִּדּוּשִׁין שֶׁזּוֹ בְּרָכָה לְבַטָּלָה מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה כְּבָר נַעֲשָׂה:
הלכה כ״ד
כֵּיצַד מְבָרֵךְ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְהִבְדִּילָנוּ מִן הָעֲרָיוֹת וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׂוּאוֹת עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל. זוֹ הִיא בִּרְכַּת אֵרוּסִין. וְנָהֲגוּ הָעָם לְהַסְדִּיר בְּרָכָה זוֹ עַל כּוֹס שֶׁל יַיִן אוֹ שֶׁל שֵׁכָר. וְאִם יֵשׁ שָׁם יַיִן מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ בִּרְכַּת אֵרוּסִין וְאַחַר כָּךְ מְקַדְּשָׁהּ. וְאִם אֵין לוֹ יַיִן אוֹ שֵׁכָר מְבָרֵךְ אוֹתָהּ בִּפְנֵי עַצְמָהּ:

בני אהובה · הלכות אישות פרק ג׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות אישות פרק ג׳

ג׳
ואם קידש בשטר כותב על הנייר וכו' הרי את מקודשת לי וכו'. קשה למה לא כתב כאן דאם חתמו בעדים ונתנו בינו לבינה דמקודשת וכמו כן גבי גט פרק ראשון וגבי עבד פרק חמישי ובודאי דה״ה כן גבי שטר קידושין דומיא דגט כיון דאית לן עידי חתימה כרתי ובפרק האיש מקדש (קידושין דף מ"א) אמרו שם הכא במאי עסקינן כגון שקידשה בשטר שאין עליו עדים ור' מאיר לטעמיה דאמר עידי חתימה כרתי משמע דלרבי מאיר שטר קידושין בעדי חתימה סגי ולא ידעתי למה לא הזכירו כאן רבינו ז״ל דפסול:
ד׳
כתבו שלא לשמה וכו'. בהלכות פסקו כרב פפא ורב שרביא והביאו ראיה לדבריהם דאע״ג דאוקמוה הכא בשטרי פסיקתא הא אוקמוה בפרק הנושא (כתובות דף ק"ב:) בשטרי אירוסין ממש. וראיתי מי שהקשה כיון דהרמב״ם ז״ל פסיק הכי משמע דאית ליה דתירוצא דשטר אירוסין הוי קושטא דמילתא וא״כ איך כתב בפרק כ״ב מהלכות מלוה על מה שפסק רבינו ז״ל שם אין כותבין שטר אירוסין כתב ה״ה ז״ל דפירוש שטר אירוסין הוא שטר פסיקתא הא ודאי אינו כן כיון דהוא פסק כרב שרביא ודאי דאית ליה שטר ממש והך קושיא נמי נ״ל דאיתא התם בגוונא אחרינא כיון דהוא פסיק בהלכות זכייה ומתנה בפ״ו שדברים אלו לא נתנו ליכתב. ובפרק הנושא אמרו מאן דאית ליה הכי מוקי הך מתניתין דשטרי אירוסין בשטר אירוסין ממש דאי לא לא מיתוקמא מתניתין אליביה לפי פירוש רבינו ז״ל דמפרש דלא נתנו ליכתב דאין הכתיבה מועלת כדפירש שם בהלכות זכיה ואם כן מה מועיל כתיבה בשטרי פסיקתא דכותבין אותן מדעת שניהם כדפריך שם בגמרא אלא ודאי ע״כ מתני' איירי בשטרי אירוסין ממש. ואי לאו דברי ה״ה ז״ל ל״ק כלל דלרבינו הוה מצינן למימר דאית ליה שטרי אירוסין ממש אבל בדברי ה״ה ז״ל קשה. וי״ל דה״ה ז״ל ס״ל דלפי המסקנא דתירצו דברייתא איירי בשקנו מידו הך משנה נמי איירי בשטרי אירוסין וקנו מידו דומיא דההיא ובהכי מיתרצא קושיא חדא דהקשו שם התוספות ז״ל דלרבינא דאית ליה כתבו שלא מדעתה מקודשת א״כ מתניתין איירי בשטרי פסיקתא וא״כ מאי קבעי לעיל אי דברים הללו נתנו ליכתב אי לאו ודאי דנתנו ליכתב והשתא ניחא דהוה מספקא ליה דילמא איירי בשקנו מידו ומ״מ משמע ליה מתניתין בלא קנין לפי פשטא ולכך קאמר מאי לאו בשטר פסיקתא ובלא קנו מידו כפשטא דמתניתין הכי משמע. ולפי האמת מוקמינן לה בשטרי פסיקתא ובקנו מידו ואע״ג דקנו מידו לא אמרינן בהא סתם קנין לכתיבה עומד אלא בעינן דעת שניהם. ומ״מ מוכחינן שפיר דהלכתא כרב פפא ורב שרביא אע״ג דלפי האמת מוקמינן מתניתין בשטרי פסיקתא משום דכיון דרב אשי מוקי מתניתין כוותייהו בשטרי אירוסין משמע דס״ל כוותייהו ולפי האמת דקאמרינן בשקנו מידו לאו משום דלית הלכתא כרב פפא ורב שרביא אלא דלא צריכינן להכי דמצינן לאוקמי בשקנו מידו. זה נראה לי ליישב דעת ה״ה ז״ל שכתב בפירוש דברי רבינו ז״ל שם פירוש שטר אירוסין שטרי פסיקתא דמשמע דהוא מפרש דברי רבינו ז״ל כן דאין לומר דמפרש כן לדברי שאר המפרשים דהיינו הר״ז הלוי ז״ל דפסק כרבינא דזהו דוחק כיון דהוא מפרש דברי רבינו ז״ל ודאי דמה שהוא מפרש דעתו מפרש: גבי כתבו שלא מדעת כתב הטור ז״ל בשם הרמ״ה ז״ל דשמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ונסתפק הרב ב״י ז״ל שם אי איירי בקדשה בנייר בפירוש או אפילו שקדשה בשטר. ונ״ל דאין מקום לספק ההוא דאפילו קדשה בשטר מיירי דהאי דינא נפקא ליה להרמ״ה ז״ל מההיא סוגיא דפרק האיש מקדש דכתיבנא דאוקימו שם פלוגתא דר״מ ורבי אליעזר ורבנן דכתבו לשמה ושלא מדעתה ושם אמרו רבנן שמין את הנייר כו' והתם ע״כ איירי שקדשה בשטר עצמו וקא אמרי רבנן שמין את הנייר וטעמו של הרמ״ה ז״ל דפסק כרבנן התם:
ה׳
ואם קדש בביאה אומר לה הרי את מקודשת וכו'. והמקדש בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה. כתב ה״ה ז״ל שדעת רבינו ז״ל כדעת בעל ההלכות שכתב דעתו על גמר ביאה וכו' היכא דא״ל אקדיש לי בביאה סתם וכו'. קשה דלא הוצרך בעל ההלכות לומר כן אלא לתרץ קושיית התוספות ז״ל דבפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נ"ה:) אמרינן דנקנית בהעראה וכאן אמר דכל הבועל דעתו על גמר ביאה ולא קני בהעראה לכך תירץ בעל ההלכות דשאני התם דפירש ואמר בתחילת ביאה ליקני אבל הרי״ף ז״ל תירץ בפרק הבא על יבמתו דהתם הוי העראה במקום חופה דהיינו אחר קידושין ורבינו ז״ל אית ליה כדברי הרי״ף ז״ל בפרק עשירי שכתב שם והבא על ארוסתו אחר שקידשה משיערה בה קנאה ושם כתב ה״ה ז״ל שהוא כדעת ההלכות ז״ל וא״כ למה הוצרך רבינו ז״ל לשני התירוצים. וי״ל דודאי כדברי בעל ההלכות הוי פשטי הדברים מדקאמר דעתו וכו' משמע דהיכא דפירש לה וכדברי ההלכות ג״כ ס״ל משום דקשיא ליה קושיית התוס' שהקשו בפ״ק בד״ה ובעלה וא״ת ונילף מג״ש דקני בביאה כדאמרינן בריש הבא על יבמתו אשה לבעלה מנין שנקנה בהעראה אתיא קיחה קיחה. ולפי זה ניחא דהך ג״ש לא הוי אלא לענין חופה בלבד:
ו׳
הדברים שיאמר האיש כשמקדש כו'. כתב הרב המגיד ז"ל ודע שאלו הלשונות מועילין וקשה כיון דאלו הלשונות של הברייתא אינם מועילין אלא דיעבד א"כ כשהקשו בגמרא במאי עסקינן אי לימא בשאין מדבר עמה וכו' אדהקשו על הבעיא היה להם להקשות על הברייתא דאי במדבר אפילו לא אמר כלום ואי אינו מדבר מנא ידעה. וי"ל דודאי הברייתא יש לתרץ דידעה דאותם הלשונות קרוב להכיר אותם אבל בבעיא ג"כ קשיא ליה למקשה דלית לשנויי דידעה משום דאין קרוב להכיר אותם הלשונות ולכך מקשה במאי עסקינן וכו': הרי את ארוסתי וכו'. יש בקצת ספרי רבינו ז"ל אסורתי במקום עצורתי וניחא לפי גירסתו מה שקשה לפי פירוש רבותיו של רש"י ז"ל דקאמר אשה עצורה לנו. ורש"י ז"ל הצריך הפירוש האחר ולפי גירסא זו לא צריכנא למשכוני אנפשין:
ח׳
היה מדבר עם האשה [על עסקי הקידושין ורצתה] ועמד וקידש ולא פירש וכו' הואיל והן עסוקין באותו ענין דיו כו'. ורצתה פירש מהררי"ק ז"ל דהיינו דאמרה אין. משמע דאי לא אמרה אין לא מיקדשא אפילו מדבר עמה על עסקי קידושין אבל בגט לא כתב שם רבינו ז"ל אלא מדבר עמה על עסקי גיטה בלבד דהתם ודאי לא בעינן רצתה משום דהוי בעל כרחה. וא"ת א"כ בגמרא כשאמרו אי כשמדבר עמה על עסקי גיטה אפילו לא אמר לה לימא אפילו דאיירי דלא אמרה ובודאי דידעה כיון שמדבר עמה על עסקי הגט אע"ג דלא אמרה אין דהא בגט לא אמרה ואמרינן דידעה ומיבעיא ליה אי הני לישני הוו לישני דקידושין או דילמא לא הוי לישני דקידושין ולא מיקדשא. ותו קשיא ליה היכא דאמרה הני לישני ודיבר עמה על עסקי קידושיה אף ע"ג דלא אמרה אין כיון דידעה דהוי קידושין אי הני לישני דמיועדת וכו' הוו קידושין אמאי לא מיקני במדבר. ורבינו ז"ל סתם וכתב והוא שיהיה מדבר עמה על עסקי קידושין ולמטה כתב דמדבר על עסקי קידושין בעינן שתאמר הן א"כ למעלה נמי נראה דבעינן שתאמר הן וא"כ קשה בלאו אמירת הן כיון דידעה מאי קאמרה ליהוי ספק מקודשת דדילמא הני לישני הוו לשון קידושין. וי"ל דבלאו אמירת הן לא ידעה ודאי אי לקידושין יהב לה משום דכיון דלא אמרה הן לא אסיק אדעתה דהוו לשון קידושין דמשמע לה כיון דלא נתרציתי לו בפירוש ודאי דלא יקדש לי אבל בגט כיון דהוא בע"כ אפילו בלא אמירת הן ידעה דהוי גט דאמרה כיון דדיבר לי שרוצה ליתנו אף ע"פ שלא אמרתי לו הן נותנו לי בעל כרחי, ועוד דשם בגט אע"ג דלא אמר לה כלל כתב שם רבינו ז"ל דהוי גט מדאורייתא ופסול מדרבנן ולכך בידיעה קצת סגי. ע"כ בקונטרס: היה מדבר עם האשה כו'. וכתב הרשב"א ז"ל שאפילו חזר ואמר לה וכו' מלשון והיה רוצה משמע דאפי' דקאמרה אין ולא דמי לכנסי פקדון זה שכתב רבינו ז"ל פ"ה שאפילו אחר שנטלתו אי אמרה אין סגי דשאני הכא דדילמא מתנה יהיב ניהלה כיון שלא פירש או דלמא מלוה הוי והמקדש במלוה אינה מקודשת לכך צריך לשוב לקחתו. ע"כ קונטרס:
י׳
אמר לה הרי חצייך מקודשת לי וכו' הרי זו מקודשת. כתב ה"ה ז"ל דכיון דחזינן בגמרא דבהני אמרי את"ל מקודשת כו'. כנראה שה"ה ז"ל לא נתן טעם אבל יש ליתן קצת טעם ולומר דבחצייך בפרוטה אית לן לומר דמקודשת דמונה והולך הוא וה"ק לה נמצא שהחצי מגיע לך בפרוטה והחצי בפרוטה אבל ב' חצייך בפרוטה אין כאן מונה והולך דהיל"ל חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה אבל באומרו שני חצייך משמע דדעתו לקדש לחצאין ואע"ג דבגמרא אמר הכא ודאי דבחד זימנא קאמר לה כו' היינו לחד צד אבל לצד אחר אית לן למימר בההיא דב' חצייך דמקודשת טפי: אמר לה חצייך מקודשת לי בפרוטה וכו' הרי זו מקודשת וכו'. בסי' ל"ה כתב הרב ב"י ז"ל על קושיית התוס' ז"ל שהקשו גבי חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה דאמאי לא יועיל והא לא אמרינן לעיל דלא פשטו קידושין בכולה אלא משום דאיכא דעת אחרת ואינה מתרצה וכו' ותירצו דאיירי דלא אמר התם לשון קידושין. ורבינו והטור ז"ל דכתבו דין זה גבי קידושין קמה להו הקושיא. ותירץ הרב הנזכר דכשאמר תחילה חצייך בפרוטה ליכא גילוי דעת שהיא מתרצה בכולה וכי הוה אמר לה וחצייך בפרוטה דאז גלי דעתה שהיא מתרצה בכולה מאי הוי דילמא בשעת אמירת חצייך בפרוטה לא נתרצית אלא לחצייה והשתא הוא דהדרא בה ונתרצית ע"כ. וקשה דא"כ מה יתרץ לשני חצייך בפרוטה דהוי הריצוי בבת אחת. וי"ל דאף כשבאו בבת אחת לא נתרצית דאמרה לחצאין רוצה לקנותני בחצי פרוטה כל חציי. וכשהזכיר פרוטה לכל חציה י"ל כדכתב הרב ז"ל והמחבר כתב. לכך נ"ל לתרץ דכיון דהאשה רוצה להתקדש לחצאין בפרוטה אחת חציה ובפרוטה אחרת החצי האחר וזה אי אפשר דאין קידושין לחצאין לא אמרינן בכולהו כיון דהיא מעכבת ורוצה שלא תתערב החצי בחצי האחר משא"כ גבי בתך ופרתך ודוחק:
י״א
האיש מקדש את בתו שלא לדעתה כו'. אע"ג דבגמרא פ"ק דקידושין (דף ג':) משמע דלא נפקא לן מהאי קרא אלא קטנה דוקא דהקשו ואימא ה"מ קטנה וכו' עד שהוצרכו לאתויי נערה מקרא דויצאה חנם מ"מ לבתר דאתי ויצאה חנם גלי לן דהאי קרא לנערה נמי דעיקר פשטיה בנערה הוא כדכתבו התוספות ז"ל: וכן כשהיא נערה רשותה בידו וכו' ולא היא. ובמאמר אמרינן התם במסקנא דנערה עושה מדעת עצמה משום דזקוקה ועומדת. ורבינו ז"ל לא כתב בהלכות יבום כן בפירוש אלא כתב וקטנה אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה וממילא משמע דוקא קטנה אבל נערה לא: רבינו ז"ל לא הביא הא דההוא אמר לקריבי וכו' משמע דאית ליה דמאי דכתב הרי"ף ז"ל דהא סבירא להו דחיישינן שמא נתרצה האב ולית הלכתא כוותייהו לפי דעתו ז"ל ולא במאי דכתב הרי"ף ז"ל דלא שייך הך פלוגתא בהך פלוגתא דא"כ היה לו לרבינו ז"ל להביאו אלא כדכתיבנא. והטור ז"ל הביא הך עובדא בסימן ל"ז שכתב שם וקטנה שקדשה עצמה למי שגילה כו' ופסק כרבה ולכך כתב כל זמן שלא שדכה וטרח וכו' והיינו כרבה דאמרו שם איכא בינייהו דלא טרח והרב ב"י ז"ל לא שת לבו לזאת וכתב שם שהם דברי הרמ"ה ז"ל ותמה על מ"ש וטרח לחזור וכו', ובמה שכתבתי הוא מבואר. עוד כתב שם הרב ב"י ז"ל וגרסינן תו בגמרא זו היא גירסת הרא"ש ז"ל אבל בספרים דידן וכו' ודברי הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר כגירסת הרא"ש ז"ל והך ודאי כשגגה היוצאה מלפני השליט דאין כאן חילוף נוסחאות בין הר"ן והרא"ש ז"ל דהר"ן הביא מימרא תליתאה והרא"ש ז"ל הביא מימרא תניינא וכד מעיינת ביה בקל יתבאר דהר"ן והרמב"ם והרא"ש ז"ל גירסא אחת להם והוא פשוט. ע"ק בדברי רבינו ז"ל בה' עבדים שפסק שם מעות הראשונות לקידושין ניתנו ושם פסק דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות וכתב שם דאחר יעוד מוסרה וכיון דהוא סבר דלא כרבי יוסי הם דברים סותרים. ועוד קשה שם מה שכתב מוכר האלמנה דלא משכחת לה אלמנה כדהקשו בגמרא וכאן אני כותב הדברים בקוצר כי כבר הארכתי בהם במקום אחר:
י״ג
נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה אינה מקודשת וכו' ובין היא ובין אביה יכולין לעכב. כבר נודע בכאן קושיית הר"ן ז"ל. והרב ב"י ז"ל לא נראה לו יישוב הרב מהר"י קולון בשורש ל' ותירץ תירוץ אחר ואמר והיכא דנתקדשה בפניו ודאי דמוכיח דכיון דלא מיחה באותה שעה נתרצה ולכך צריך עיכוב דידה דאם היא מעכבה רצוי האב לא מהני. וקשה בדבריו דהא בגמרא (דף מ"ה:) גבי נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן וכו' משמע התם דטפי עדיף היכא דליתיה קמן מהיכא דאיתיה דהיכא דאיתיה אמרינן האי דאישתיק מרתח רתח והלכתא כרב הונא דאמר הכי בגמרא. וע"ק דתינח שתירץ בעיכוב דידה בעיכוב דידיה מאי מתרץ אם לא שיאמר דכשיעכב הוא לבסוף לא מהני נתקדשה בפניו אבל כשנתרצה הוכיח סופו על תחלתו והיינו תירוץ שתירץ מהר"י קולון ז"ל. ולהר"י קולון ז"ל קשה דלא תירץ אלא לאביה אבל להיא מה יתרץ אם לא שיאמר דכשתעכב היא אפילו שיתרצה האב לבסוף לא מהני מאחר שמתחלה לא קדשה הוא דאז היה יכול לקדשה בע"כ כדכתב הרב ב"י ז"ל א"כ ודאי בשני התירוצים יבאו על נכון כל דברי רבינו ז"ל אבל בחד בלא חבריה לא סגי:
י״ד
היתה הבת ספק בוגרת וכו'. נראה מדברי רבינו ז"ל שלא הזכיר כלל הדין האמור בגמרא ומאי דכתב ספק בוגרת כל שיש לה ספק בשנותיה אם עברו כבר ששה חדשים שבין נערות לבגרות או לא קשה קצת אם כן אמאי לא אמרינן דאוקמינן אחזקתה וליהוי נערה ובשלמא כשקידשה אביה לא אמרינן אוקמינן אחזקתה והוי נערה ומקודשת משום דאיכא חזקה אחרת כנגד זו והיא חזקה דאוקמה אחזקה דפנויה כמו שכתבו התוספות ז"ל וכיון דיש שתי חזקות סותרות זו לזו הוי ספק מקודשת אבל כשקידשה עצמה לוקמה בחזקת נערה ואינה מקודשת וגם חזקת פנויה מסייעת לזה. ואם היינו אומרים דמאי דכתב כאן רבינו ז"ל ספק נערה ספק בוגרת היינו כגון שנראה בה אחד מסימני נערות שכתב רבינו ז"ל בפרק ראשון דהיא ספק נערה ואחר כך הביאה שתי שערות ועברו ששה חדשים מזמן שהביאה הסימן הראשון ויש לנו ספק אם אותו הסימן סימן נערות והשתא בוגרת דכבר עברו הששה חדשים או דילמא לא היה סימן נערות ולא נעשתה נערה אלא כשהביאה שתי שערות ומשם ואילך עדיין היא בתוך הששה חדשים וכ"כ שם הראב"ד ז"ל בהשגות על דברי רבינו ז"ל בפ"א דאם אירע כן הוי ספק בין נערה לקטנה מתורצת קושיין דלעיל דכיון דנראה בה סימן אחד מסימני נערות ועברו הששה חדשים לא אמרינן נערה היא ואוקמינן אחזקתה דכבר נראה בה סימן אחד של נערות ואתרע לה חזקתה דנראה שהיתה אז נערה והשתא בוגרת. אבל אם נפרש באופן הראשון יקשה עליו קצת מה שכתבתי: הטור ז"ל כתב בשם הרמ"ה דדוקא מכחישתו צריכה גט משניהם וכתב הרב ב"י ז"ל שם בסימן ל"ו שהוא מפרש מה שאמר ואי סלקא דעתך וכו' דלפי הפירוש ההוא מוכרחים אנו לומר דלפי המסקנא (דף עט:) תנאי ולא אמרינן אידי ואידי כשמואל כאן במכחישתו וכו' דהא שמואל במכחישתו פליג וכשאמרו בגמרא ותסברא הא רב יוסף בריה דרב מנשיא וכו' דוחה נמי מאי דקאמר דמתנייתא לא פליגי ולא כפירוש רש"י ז"ל דלפי פירושו דחי מאי דקאמר דאמוראי דפליגי אבל מתנייתא לא פליגי זה נראה מוכרח בדברי הרמ"ה ז"ל. וקשה דלפי האמת אמאי מוקי גמרא אידי ואידי כשמואל כאן במכחישתו כאן באין מכחישתו כיון דרב פליג דוקא במכחישתו אבל בשאין מכחישתו מודה ונימא דלפי האמת דמתנייתא לא פליגי ולא הוי תנאי. וי"ל דלפי האמת אין הכי נמי דמצינן למימר הכי אבל לא ברירא ליה להגמרא אי רב פליג נמי בשאין מכחישתו או לא לכך לא קאמר הכי. וכן משמע מדברי רבינו ירוחם ז"ל כשהביא פירוש הרמ"ה דס"ל דגמרא לא ברירא ליה אי פליג רב בהא או לא ע"ש: ואומר האב לבתו הקטנה צאי וקבלי קידושיך וכו'. אע"ג דבגמרא (דף יט) נאמר זה אליבא דרבי יוסי כבר כתב הרא"ש ז"ל דלא פליגי רבנן בהא יעויין שם בפסקיו וכן הרי"ף ז"ל הביאה בהלכותיו. והרב ב"י ז"ל כתב שהרי"ף ז"ל לא הביאה ואולי דבספרו בדברי הרי"ף ז"ל ליתיה אבל א"א לומר כן דההיא דמקדש במנה שיש עליה משכון נאמר בגמרא אליבא דרבי יוסי ומכל מקום הביאה הרי"ף ז"ל בהלכות. וע"כ צריך אתה לומר משום דע"כ לא פליגי אלא מטעמא אחרינא וא"כ גם זה נאמר להך מימרא דצאי וקבלי קידושיך ומאי שנא דהרי"ף הביא ההיא דמשכון ולא הביא הך אלא ודאי כגירסת ספרינו עיקר בדברי הרי"ף ז"ל:
ט״ו
כמו שליח הגט. ואם תאמר מאי שנא דבשליח הגט אמרינן דנאמן לומר עשאני שליח אע"פ שהבעל מכחישו וכאן אינו נאמן אי מהתם ילפינן למה לי הודו השליח והמשלח אפילו לא הודה המשלח נמי. וי"ל דהתם האמינוהו רבנן משום עיגונא דאיתתא כי היכי דהאמינוהו לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ועוד דקא נפיק גיטא מתותי ידיה אבל הכא לא והראיה שהביא הוא דמן הדין לא היה צריך עדים דאם כן היה לו לעשות שם בעדים אע"פ שיהא נאמן לומר עשאני שליח מכל מקום ראוי לעשותו בעדים והוא יאמר אחר כך עשאני בעדים כדכתב הרא"ש ז"ל ויתבאר שם באופן האחר בסימן רמ"ג דכתב הרב ב"י דס"ל להרא"ש ז"ל דאע"פ דצריך לעשות השליח בעדים מכל מקום נאמן השליח לומר עשאני שליח בעדים. אבל רבינו ז"ל אינו סובר כן אלא הוא סובר דבגט אינו צריך לעשות בעדים כלל אבל קשה שלא ראינו זה מבורר בגט דלא יהא צריך לעשותו בעדים. וה"ה ז"ל כתב בפרק ו' דהלכות גירושין ראיה לזה משום דמתברר מן הסוגיות דפרק קמא דא"צ שליח להביא עדים שהוא שליח ואין זו ראיה דאינו צריך להביא עדים על כך מכל מקום ראוי לנו לומר שיעשהו בעדים כדאית ליה להרא"ש ז"ל. ואולי שה"ה ז"ל סובר דהא בהא תליא דכיון דאינו צריך להביא עדים על כך ודאי דאינו צריך לעשותו בעדים דאם צריך לעשותו בעדים לא היה להם לרבנן להאמינו על עיקר השליחות אע"פ שהאמינוהו על עיקר הגט לומר בפני נכתב ובפני נחתם דמכל מקום כל זמן שלא ידענו שהוא שליח אין ראוי להאמינו אלא ודאי דאין צריך עדים על השליחות ומכל מקום זה דוחק. ע"ק בדברי רבינו ז"ל למה שהביא כאן ראיה משליח הגט דבפ"ט מהלכות גירושין כתב אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי כתבו ונתנו לבעל בלא עדים וכו' שאין השליח נאמן להתיר ערוה אע"פ שהוא עד אחד וכו' משמע דדוקא בעדים חתומים על הגט האמינוהו אבל אי לא לא וא"כ הכא שאין עדים חתומים על שטר הקידושין או היכא דמתקדשת בכסף אמאי הוי כאן מקודשת ודאי לא ליהוי אלא ספק מקודשת כי התם ובדברי רבינו ז"ל היינו יכולין לתרץ דהתם איירי דלא הודה הבעל אבל כאן הודה השליח והמשלח. אבל ה"ה כתב שם דאפילו יודה הבעל הוי ספק מגורשת וא"כ היכי ילפינן מהתם דהויא מקודשת ודאי ליהוי ספק כי התם. ויש לומר דהתם דהוי להתיר לא האמינוהו אבל הכא דהוי לאסור האמינוהו דיש לחלק בין היתר לאיסור כדכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו בפרק קמא דקידושין גבי הא דאמר שליח קבלה דקידושין אין צריך לעשותו בעדים וכיון דהתם נאמן להתיר כשהגט חתום בעדים ואי לאו לא הויא מגורשת ודאי כאן שהוא לאסור מקודשת ודאי אפילו כשאין השטר חתום והיכא דהודו השליח והמשלח נאסרה ודוחק. ולענין הדין נמצאו בענין סברות דלרבינו בגט ובקידושין א"צ עדים בשליחות ולהרא"ש בקידושין אינו צריך כדכתב הטור ז"ל בשמו בסימן ל"ה אבל בגט צריך שיעשהו בעדים ומ"מ נאמן לומר עשאני שליח בעדים. ולדברי הראב"ד ז"ל בהשגות שכתב שאין לדמות קידושין לגט משמע דאית ליה איפכא מדברי הרא"ש ז"ל דבגט אין צריך לעשותו בעדים ובקידושין צריך:
י״ז
הכל כשרים לשליחות. מ״ש רבינו ז״ל הך טעמא דאתם בני ברית אע״ג דאמרו בפרק האיש מקדש (קידושין דף מא:) לדר״ש דאמר תרומת עכו״ם אינה מדמעת לא דרשינן ליה להכי ורבינו ז״ל פסק כרבי שמעון בהלכות תרומות שכתב שם שתרומת עכו״ם אסורה מד״ס מכל מקום הרי כתבו התוספות ז״ל בפרק ב' דגיטין (דף כג: בד"ה מה אתם) דלר״ש מ״מ קי״ל דאין שליחות לעכו״ם מהאי קרא דכיון דאיתרבי שליח מינה הוי דומיא דאתם ואע״ג דעיקר קרא לא אתא אלא לענין דעושה שליח דלענין שליחות לעכו״ם לא שייך גבי תרומה כיון דליתיה בתרומה דנפשיה מ״מ ילפינן ליה דגם הוי דומיא דאתם. ובהלכות תרומות כתב רבינו ז״ל הך טעמא דאתם בני ברית אף ע״ג דלא הוה צריך ליה התם דכיון דבעכו״ם ליתיה בתרומה דנפשיה ודאי דאינו נעשה שליח מכל מקום כיון דהוצרך טעם זה לענין אין שליחות לעכו״ם בכל התורה כולה כתבו ג״כ התם:
י״ט
מצוה לאדם שיקדש בעצמו יותר מעל ידי שלוחו וכו'. פסק כאיכא דאמרי בריש האיש מקדש (קידושין דף מא) דכי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר ואיכא איסורא. ומ״ש מצוה שיקדש וכו' י״ל דאיירי אפי' בשמכירה ולקמן שכתב איסור הוא בשאינו מכירה:
כ״ב
וכן המקדש בלא שידוכין וכו'. רבינו ז"ל פסק דלא כנהרדעי אבל מכל מקום קשה בההיא דחייל עליה שמתא תלתין יומין לא כתב בהלכות תלמוד תורה [דמכין אותו] אלא מנדין אותו פעם שנייה. והרב בית יוסף ז"ל בטור יו"ד בסימן של"ד כתב אבל הרמב"ם ז"ל לא כתבו משמע דס"ל דכיון דספיקא הוי וכו' ואחריו נמשך רבינו ז"ל. ודבר תימה הוא זה והרי בפירוש פסק רבינו ז"ל דלא כנהרדעי. ובשלמא לדברי הטור ז"ל יש לומר דנמשך אחר סברת אביו דאית ליה דהלכתא כנהרדעי כדכתב באורח חיים סימן כ"ו כן אמת דקשה דבסימן קל"ד גבי המוסר מודעא כתב דמשמתינן ליה וסתם שלא כדעת אביו וכבר תמה שם הרב בית יוסף ז"ל יעויין שם ובסימן קמ"א ג"כ כתב בסתם דברי הרמב"ם ז"ל השולח גט ומבטלו ומוסר מודעא מכין אותו מכת מרדות אבל מכל מקום בההיא דחייל עליה שמתא עשה כהוגן דנמשך אחר סברת אביו אבל לרבינו ז"ל קשה. ואולי י"ל לדעתו דכיון דבפ' ואלו מגלחין אמרו דמנדין אותו פעם שניה שמתא חמירא מנגידא וקים ליה בדרבה מיניה ומאן דאית ליה בפירקא קמא דקידושין דנגדינן אולי סובר דלא מנדינן ליה:
כ״ג
כל המקדש את האשה כו' צריך לברך קודם הקידושין. בנוסח הברכה דלהכניסו בבריתו של אברהם אבינו משמע מדברי הרב בית יוסף בטור יורה דעה בריש הלכות מילה דאית ליה לרבינו ז"ל דמברכין אותה אחר המילה ואף על גב דהוי אחר עשייתה. יש לומר לדעתו כמו שפירש רבינו תם דשאני התם דאין המברך עושה המצוה ובזה ניחא דבפסחים פירקא קמא כשאמרו התם כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה לא הזכירו זה דלהכניסו בבריתו של אברהם אבינו דכיון דהראיה דהביא הרמב"ן ז"ל להך דינא שכתב רבינו ז"ל גבי קידושין היא מהתם דאמאי לא הזכירו קידושין צריך על כל פנים ליישב לדעתו למה לא הזכירו חוץ מהא דלהכניסו בבריתו. ובמה שכתבתי אתי שפיר דלא איירי אלא במצות שהמברך עושה המצוה ולא כי התם אבל הכא המברך עושה המצוה גבי קידושין דסובר רבינו ז"ל דהמקדש עצמו מברך אף על פי שאין אנו נוהגין כן כדכתוב בהגהות מיימוניות:
נחלת הכלל · ToratEmet

צפנת פענח · הלכות אישות פרק ג׳

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קובץ על היד החזקה · הלכות אישות פרק ג׳

א׳
מפרוטה כסף וכו'. ומשקל הפרוטה חצי שעורה כמבואר בדברי רבינו פ"א מה' שקלים הל' ג' שם הרי את מקודשת וכו' אם אמר את מקודשת ולא אמר הרי כ' בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' כ"ג דלא הוי קידושין ע"ש שה"ר מהך דגיטין דף ל"ב הרי הוא חרס מהו ומסיק דלהבא משמע אבל בלא הרי לא משמע להבא ועי' ברמ"א אה"ע סי' כ"ז סעי' ה' וע"ש בח"מ והמעיין בגוף התשובה יראה מדבריו בלא הרי לא הוי לשון מבורר ובגיטין ובקידושין לשון מבורר בעיון ובאמת מידי ספיקא לא נפקא וע"ש באותו תשו' דלא התיר אלא משום ג' טעמים אחרים ולשון הרמ"א שכ' אינו כלום צ"ע ומשמע נמי שם דאם לא אמר לי ג"כ מקודשת לחומרא ועי' הה"מ.
ב׳
מקודשת מספק. לשון הש"ס ספיקא הוי וחיישי' מדרבנן וכ' הר"ן דהך לישנא ק' דהו"ל ס' תורה והיכא קאמר חיישי' מדרבנן והרמב"ם כ' מקודשת מס' ולא הזכיר מדרבנן ולפיכך אני מסתפק לכל ספק קידושין אי צריכה גט מה"ת או לא דאפשר דמה"ת שרי משום דאוקמה אחזקת פנוי' והרי"ף כ' בבעי' דר"מ לקמן וסלקא בתיקו סד"א לחומרא וצ"ע ע"כ ועי' פר"ח יו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס סי' א' ויל"ד בדברי הר"ן במ"ש שהרמב"ם כ' וכו' הרי הר"ן גופא כ' בספ"ק דדעת הרמב"ם כל ספיקא דאוריי' לחומרא אינו אלא מדבריהם כ"ש גבי ס' קידושין וכ' הפר"ח דדעת הר"ן דספיקא דדינא הוי ס' מחמת חסרון ידיעה ולא מהני חזקת פנוי' גם לשיט' הרמב"ם ואפשר לפרש דברי הר"ן מדדייק בגמ' וחיישי' מדרבנן משמע דסבר התלמודא באומרה היא פשיטא דלא הוי קדושי תורה דהי' צריך שיאמר ג"כ והוא צריך שיאמר ג"כ כמשמעות הקרא כי יקח ועי' בתוס' קידושין דף ד' ע"ב ד"ה כתב וספיקא דתלמודא לא הוי אם החמירו רבנן דלהוי קידושין וע"ז מסיק דספיקא ומדרבנן בעלמא חיישי' וע"ז כ' הר"ן דרבינו משמע דלא מפרש כן מדכ' סתם מקודשת מספק משמע דס' זה שוי לשאר ספיקות וע"ע שם בפר"ח ובסוף ס' תוס' יו"כ ובס' ברכי יוסף אה"ע סי' כ"ז אות ב' והרי"ט בחי' חלק על הר"ן דכי אמרי' העמד דבר על חזקתו היינו היכא דלא איתרע אבל חזקה דפנויה הרי אתרע שהרי פשטה ידה וקבלה קידושין אלא שאנו מסופקים במעשה הקידושין ובאותו שעה שפשטה יצאה מכלל שהיתה מקודם לכן וה"ד מדברי התוס' כתובות דף כ"ג ד"ה תרווייהו ע"ש שהאריך ודבריו צריכי' ביאור רחב ע"ש במהרש"א ואין להאריך ובח"מ אה"ע סי' ל"ז אות ה' בב"ש שם כ' דמשמע מדברי התוס' היפך שי' הר"ן ויש לדחות ראייתם דש"ה דע"כ צריכי' לסברת הרי בוגרת לפנינו דלא תימא חזקה שלא הביאה סמנין ולא נשתנה גופה כמ"ש הלח"מ בה' י"ד מתנגדות לחזקת פנויה.
ג׳
ואם קידש בשטר וכו'. עי' הה"מ ועי' בר"ן ריש קידושין ובירושלמי ר"פ האומר. וכ' רבינו ונותנה לה בפני עדים משמע לכאורה אע"ג דחתימי בשטר עדים לא מהני ונ' דרבינו פה מיירי שכ' בכתב ידו וגבי גט כת"י מהני כמו מאה עדים וס"ל לרבינו כשי' הרשב"א מ"ש בחי' לקידושין דף ס"ד וביבמות דף ל"א דדוקא גבי גט מהני כת"י אי משום דגלי קרא או משום דלא קא מחייב לאחריני משא"כ בקידושין דמחייב לאחריני ואין דבר שבערוה פחות משנים ולא מהני כת"י וז"ש רבינו ונותנו לה בפני עדים וה"ה נמי לפי מה דמשמע לפי שי' הרי"ף דס"ל דאף עידי מסירה כרתי וסגי נמי בע"ח עי' באה"ע סי' ק"ל דמשמע דגם דעת רבינו כהרי"ף וא"כ בקידושי שטר סגי בעדי חתימה לחוד וכ"כ בס' המקנה קידושין דף ט' ומסתימת הפוסקים לא משמע כן ונ' דה"ט משום דלא רצו לחלק בעניני קידושין כיון דבכסף וביאה בעינן עדים לא חלקו ודברי הלח"מ פה צ"ע ועמ"ש בס"ד פ"א מה' גירושין.
ה׳
ובין שבא עלי' כדרכה. ירושלמי פ"ק דקידושין לא סוף דבר בכדרכה אלא אפי' שלא כדרכה והה"מ כ' שם מפורש ומשמע מהא דמשני בבבלי דף ט' משכחת לה כגון שבא עלי' שלא כדרכה ויפה כ' בשעה"מ לדחות ראי' זו.
י׳
ב' חצייך בפרוטה. מ"ש הלח"מ ליישב השגת הראב"ד עי' ר"ן ריש קידושין.
י״א
ובכתובתה. פי' בכתב לה כתובה דאל"כ אין כתובה לארוסה לדעת רבינו בפ"י הל' י"א.
י״ב
כיון שנשאת וכו'. הכי תנן במתני' אמרו לו משהשיאה וכו'. ועי' במס' כתובות דף מ"ג ע"ב ד"ה ומיגבא בס' הפלאה שם שכ' דלפי' ר"י דרבנן מודי' לר"י אם יש לה ב' כתובות א' בשעת אירוסין וא' בשעת נשואין דלא מחלה בשעת אירוסין ואם רצתה גובה מזמן הראשון גם האב גובה בכתובתה הראשונה ע"ש ולפמ"ש רש"י והרע"ב משמע דכל טעמא דרבנן דבתר שעת גבי' אזלי' ובשעת גבי' שוב אינה ברשותה ובכל ענין אין הכתובה לאב וכ"מ שי' רבינו פה וכ"מ ג"כ מלשנא דאמרו לו ועי' בתי"ט ד"ה אמרו לו כ' צ"ע דאמרו לו היינו ת"ק ולפ"ד אמרו לו באו לאוסופי מי שנישאת שוב אין לאבי' רשות בה גם אם לא מחלה הכתובה שכ' לה בשעת אירוסין ופסק רבינו כאמרו לו.
ט״ו
כל העושה שליח. עי' בהשגת הראב"ד ובס' מכתב מאלי' סי' י"א דף פ"ו ע"א באריכות ועמ"ש בס"ד בפ"ו מה' גירושין.
ט״ז
השליח נעשה עד. עי' הה"מ מ"ש וכ' הרשב"א וכו'. ובחי' ביאר הדברים דבאינה מכחישתו א"ל דאפ"ה אינה מקודשת דעדות אין כאן וכו' והו"ל כשניהם מודים וי"ל ג"כ דמקודשת דהשתא לאו נוגעין בעדותן ואע"פ שבהכחשה אין נאמנים הא אין פסולן אלא משום נגיעתם ונסתלק הגורם וחוזרו להכשירן ועי' בריטב"א משמע כסברה הראשונה וכן עיקר ומה שהעתק הירושלמי יש מחלוקת בפי' הירושלמי אית דמפרשי להך דירושלמי קודם שנתקנה שב"ה ולדידהו ניחא דברי ר' יוסי וקש' מ"ט דר' בא ב"ח אית דמפרשי להך דירושלמי דמיירי לאחר התקנה וכמ"ש התוס' שם בסוגי' ולהך פי' הק' הרשב"א והר"ן א"כ מ"ט דר' יוסי ונראה לפי פי' הראשון י"ל טעמא דר' בא יעוי' בס' תמים דעים סי' רי"א ומ"ש שם על הא דקיימ"ל המפקיד אצל חבירו בשטר נאמן בשבועה חמורה ויש מי שאומר כיון דהאי שבועה שבועת התורה כדין נאנסו לא מצו לאפוכה וכו' ויש מי שאומר מה"ד לא הי' לנו להמנא לנפקד כיון דשטר ביד המפקיד ומדין מגו מהמני' לי' וכו' מצי למימר הנפקד השבע אתה דלא ניחא לי בתקנתא דרבנן דיהי' נאמן מדין מגו וצ"ע הנה יראה מדבריו בהא דהמניני' לאדם במגו הוא סברה דרבנן ובאמת לא משמע כן בסוגי' דשבועות בהא דמק' שבועת השומרי' היכא משכחת לה וכ"כ הרמב"ן במס' ב"ב דמגו סברה דאוריי' היא א"כ ר' בא אפשר דהוא סובר דמה"ת לא אמרי' מגו וע"ז בא ר"י ואמר מכיון שהאמינתו תורה והוא סבר דמגו סברה דאוריי' הוא וא"כ לאו נוגע בעדות הוא קודם שנתקנה שב"ה. ולפי' השני י"ל דטעמא דר"י דכיון דמה"ת היא מקודשת עדות מעליותא היא לא תקינו רבנן ש"ה להפקיע קדושי דאוריי' ולא שייך כאן אפקעינהו רבנן דמה להם לתקן דבר זה והניחו על דין תורה דעיקר שב"ה במק"ע בעניני ממון לבד וכעין שכ' הר"ן דלא תקנו ש"ה כ"א בשו"כ ולא בפרוטה ואפשר נמי לפרש דר' בא ור"י פליגי בהנך תרי לישנא דר"נ שבועות דף מ' ע"ב אי בעי' גבי שב"ה דררא דממונא ומיירי פלוגתתם בעשאן שלוחי' שלא בפני עדים דהא לא בעי' עדים בשליחות קידושין כמ"ש רבינו בה' הקודמת וא"כ יש להם מגו דלהד"ם וסבר ר' בא דלא בעי' דררא דממונא ולאחר התקנה הוא נוגע בעדות דגבי להד"ם צריך שב"ה ור"י סובר דבליכא דררא דממונא לא בעי' שב"ה ושפיר קאמר כיון שהאמינתו תורה יש לו מגו דלהד"ם ואין כאן נגיעת עדות. ועפ"ד אלה יש מקום לומר הא דאמרי' בגמ' קידושין דף מ"ג והשתא דתקון רבנן ש"ה וכו' ויל"ד הא מימרא דר"נ היא ור"נ גופא תיקן ש"ה ולפי שיט' הסוברים דאם מחל לו השבועה מהני י"ל דמיירי ר"נ במחל לו אבל לשי' החולקי' עי' בחוה"מ סי' קכ"א ס"ט ק' דא"כ נפל דינא דר"נ ולדברינו י"ל דר"נ קאמר דינו להך לישנא דבעי' דררא דממונא ומיירי דמסר להם שלא בעדים ויש לו מגו דלהד"ם והתלמודא דנקט מגו דהחזרתי משום דקודם שנתקנה שב"ה גם בכה"ג נאמנים וע"ז מסיק והשתא דתיקון רבנן ש"ה בכ"מ אפי' היכא דליכא דררא דממונא ל"ש מסרו בעדים ול"ש מסרו שלא בעדים דגם בטענת להד"ם צריך שב"ה ובזה ארוח לנו מה דהחליטו הפוסקים דאפי' בליכא דררא דממונא ג"כ צריך שב"ה והתוס' שבועות דף מ"א ד"ה מאן דתני האריכו בזה ויש שם שיטות דלא מחייבי' לדינא שב"ה כ"א היכא דאיכא דררא דממונא ולפי מה שכתבתי מבואר מסוגי' דקידושין דקיימ"ל כהך לישנא דבכ"ע אפי' היכא דליכא דררא דממונא. ולשי' רבינו שפסק בפ"א מה' טוען שאפי' היכא דליכא דררא דממונא מחייב ג"כ ש"ה וכאן משמע בדבריו שפסק כר' יוסי צ"ל כפי' הראשון.
כ״ג
צריך לברך וכו'. רבינו בתשו' כ' דאם אחר מברך הוא ברכה לבטלה ומתוך דבריו כ' בנב"י מדו"ת חאה"ע סי' א' לפי מנהגינו שמסדר קידושין מברך בנשואי חרש וחרשת לא יברך ע"ש ועי' בטו"ז יו"ד סי' א' בתב"ש שם שכלם הסכימו להלכה כדעת הגהת מיימו' וסמ"ג וגם המה מודים דיותר טוב לברך החתן אלא משום שלא לבייש ועי' באה"ע סי' ל"ד ובפרישה שם.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות אישות פרק ג׳

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

קרית ספר · הלכות אישות פרק ג׳

א׳
כיצד האשה מתקדשת אם בכסף דילפינן משדה עפרון קיחה קיחה דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה והצריכה הכתוב גט לפוטרה מקיחה זו כדכתיב סיפיה דקרא והיה אם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה וגו' ואין קיחה אלא בכסף דכתיב נתתי כסף השדה קח ממני וג"ש בסיני נאמרה וכל י"ג מדות נמי. כסף זה אין פחות מפרוטות כסף דמדכתיב ואת אשר חטא מן הקדש ישלם לרבות פחות משוה פרוטה להשבון לקדש דכל אתין וגמין ריבויין אבל להדיוט לא דלאו ממונא הוא ולהכי לא מקדשה בפחות משוה פרוט' מדכתיב בעבד ישיב גאולתו דרשינן ישיב לרבות שוה כסף ככסף ואומר לה הרי את מאורסת לי ונותן לה בפני עדים דכתיב כי יקח שהאיש הוא שאומר דברים שמשמ' שקונה אותה לו לאשה והוא יתן לה הכסף שהוא הלוקח והכי גמרינן משדה עפרון שהוא קבל הכסף מיד אברהם שהיה הקונה. נתנה היא ואמרה היא לו הרי אני מקודשת או מאורסת לך או כל לשון הקנאה אינה מקודשת וכן אפילו נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת דבעינן שיתן הוא שהוא הקונה כדילפינן מכי יקח ואם נתן הוא ואמרה היא מקודשת מספק דאמרה היא דמי קצת לכי תלקח אשה לאיש.
ג׳
ואם קדש בשטר דילפי' מויצאה והיתה היקיש הויה ליציאה מה יציאה בשטר דכתיב וכתב לה ספר כריתות אף הויה בשטר כותב לה על הנייר או על החרס או על כל דבר שירצה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי דהבעל הוא שכותב השטר כמי שהוא שנותן הכסף דכתיב כי יקח איש וגו' אי נמי דילפינן מויצאה והיתה מה יציאה הוא כותב השטר אף הויה כן ובפני עדים הא אמרן לעיל דילפינן לכל דבר ערוה שאין פחות משנים מג"ש דדבר דבר ובשם הרמב"ן ז"ל אמרו דאם כתב בכתב ידו השטר ויוצא מתחת ידה אף על פי שאין עליו עדים מהני דכשהיא מוציאתו כאלו יש עדים בדבר דמי דהכי נמי אמר בגט מדאוריתא ואיתקש הויה ליציאה. כתבו שלא לדעת או שלא לשמה אף על פי שנתנה לה מדעתה ובפני עדים אינה מקודשת דאמר קרא ויצאה והיתה מה יציאה לשמה דכתיב וכתב לה לשמה אף הויה לשמה ולדעתה דכתיב נמי ויצאה והיתה מה יציאה בעינן דעת מקנה שהוא הבעל דכתיב וכתב אף הויה בעינן דעת מקנה דהיינו האשה שניקני' לבעל.
ה׳
ואם קדש בביאה דילפינן לה מדכתיב ובעלה מלמד שנקנית בביאה אומר לה הרי את מאורסת לי בבעילה זו וכיוצא בזה ומתיחד עמה בפני עדים ובועלה וסתם בועל דעתו על גמר ביאה דאף על גב דמן התורה ילפינן העראה שנקנית בה האשה דכתיב הכא כי יקח איש אשה ובעלה וכתיב בנדה ואיש כי ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה וגו' את מקורה הערה מכאן להעראה מן התורה והוקשו כל העריות בהעראה דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגומר הוקשו כל העריות כולן לנדה מה נדה בהעראה אף כל העריות בהעראה וכתיב הכא גבי כריתות איש כי יקח את אחותו וגומ' מה קיחה דהכא העראה כביאה אף קיחה דהכא דקדושין העראה קונה בה אפילו הכי כל בועל סתם דעתו אגמר ביאה ומן התורה לא נקנית לו עד סוף כיון דהיה דעתו על גמר ביאה דהוי כמו חזקה דאזלי' מן התורה אחר החזקה כדילפינן לעיל. ובין שבא עליה כדרכה ובין שבא עליה שלא כדרכה מקודשת דאיתקוש משכבות להדדי דכתיב משכבי אשה שתי משכבות מה משכב כדרכה קונה בה דכתיב ובעלה אף משכב שלא כדרכה קונה בה.
ו׳
משמעות הדברים שאומר הבעל בשעת קידושין הוה שהוא קונה אותה דכתיב כי יקח איש אשה ולא שהקנה לה לעצמו דכתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו. אמר לה או כתב לה בשטר שנתן לה לשון ארוסה קנויה שלי לקיחה חרופה ברשותי זקוקה וכיוצא בהן מקודשת והוא שמכרת באלו הלשונות שהן ענין קדושין. אמר או כתב מיוחדת מיועדת עזרתי נגדי צלעתי סגורתי תחתי תפושתי אסרותי מקודשת בספק כשהיה מדבר עמה על עסק קידושין דהא ידעה דהני לישני לקידושין קאמר לה וקבילה אבל לא דבר עמה על עסקי קידושין אין חוששין למלות האלו ובכל לשון שמכרת האשה ויש משמע הדברים באותה לשון שקנא' מקודשת דקרינן ביה כי יקח ואם היה מדבר עמה על עסקי קידושיה ורצתה וקדשה בשתיקה דיו דהוי שפיר קיחה דקידושין. ועדי הקידושין והגירושין אינן צריך לומר אתם עדי אלא שיהיה בפניו דעדים ילפינן דבר דבר מממון והתם לא בעינן אתם עדי אלא בהודאה דעל פיהם אמר רחמנא מה שיאמרו הם אף על גב דלא אמרו אתם עדי.
ט׳
האומר לאשה הרי את מקודשת לי לחציי מקודשת. דאף על גב דאמר קרא איש ולא חצי איש הכי קאמר לה דאי בעינא למינסב אחריתי נסיבה. אבל אמר חצייך מקודשת לי אינה מקודשת דאשה אמר רחמנא ולא חצי אשה. וכן לי ולזה אינה מקודשת דאיש קאמר רחמנא ולא שני אנשים דכתיב אשר ישכב את אשת איש אשר ישכב את אשת רעהו וגו' ולא אסרה תורה בעל אשה להכי לא דרשינן אשה ולא שתי נשים. חצייך מקודשת לי בפרוטה או בחצי פרוטה וחצייך האח' בפרוטה או בחצי פרוטה מקודשת דהרי היא אשה שלימה. חצייך מקודשת לי היום בפרוטה וחצייך למחר בפרוטה וכן שני חציין בפרוטה הוי ספק מקודשת דדילמא פסקה למלתיה והוי חצי אשה או דילמא דכי קאמר לה לא נגמרו קידושין האידנא עד למחר והוי אשה שלימה וכן שני חצייך בפרוטה בחד זימנא קאמר לה והוי אשה שלימה או דילמא אין אשה מתקדשת לחצאין דאשה קאמר רחמנא ולא חצי אשה דאף על גב דחצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה היו קידושין היינו משום דכשאמר אחר כך וחצייך בחצי פרוטה הוי אשה שלימה כבר אבל כשאמר שתי חצייך בפרוטה הוי ספק דדילמא כיון דאמר בבת אחת שני חצייך הרי היא לחצאין ואשה קאמר רחמנא ולא לחצאין. שתי בנותיך לשני בני בפרוטה ספק אי אזלינן בתר מקבל דהוי פרוטה או דילמא בתר דידהו והא ליכא פרוטה. בתך ופרתך או בתך וקרקעך ספק אי אמר בתך בחצי פרוטה וקרקעך בחצי פרוטה ולא מהני או דילמא בתך בפרוטה ופרתך במשיכה או קרקעך בחזקה.
י״א
האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל שלא בגרה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה בנתינתו נעשה לה איש וקידושה לאביה קטנה דכתיב באמה העבריה ויצאה חנם אין כסף אין כסף לאדון זה כשיוצאה ממנו אלא יוצאה בסימנים אבל יש כסף לאדון אחר כשיוצאה ממנו והיינו האב שיוצאה מרשותו כשמקדשה להפרת נדרים שאינו מפר לבדו ומה יציאת אמה אין כסף לאדון שיוצאה ממנו אף מיעוט דיש כסף יש כסף לאדון שיוצאה ממנו והיינו אב ונערה נמי דברשותו כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה דמיירי בנערה כסף שלו דכל שיוצאת מרשותו ילפינן מויצאה חנם דיש לאב כסף א"נ כל שבח נעורים לאביה. וכן זכאי לקדשה בשטר וביאה מדאיתקוש הויות להדדי דכתי' ויצאה והיתה מה הויה דכסף ברשות אביה כדילפינן אף הויה דשטר וביאה ברשות אביה ומעשה ידיה שלו דכתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה לאמה קרא יתירא הוא ודריש ביה הכי בתו הרי היא לו כאמה ובנערה הוא דאשמועינן דאלו בקטנה השתא מזבוני מזבין לה מעשה ידיה מיבעיא ובכתובת' אם נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין דאכתי ברשות אב הוי בעודה נערה לכל שבח נעורים דכתיב בנעוריה בית אביה כל שהיא נערה והיא בבית אביה לפיכך זכאי בקידושיה מיום לידתה עד שתבגר ואפילו חרשות ושוטה שקדשה האב היא אשת איש גמורה דכיון דבאב תלה רחמנא ולא בעי' דעתה דידה לא איכפת לן שתהיה חרשת ושוטה או לאו דהא קטנה נמי לית לה דעת. ובת ג' שנים ויום אחד מתקדשת בביאה מדעת אביה פחות מכאן לא דביאה פחותה מג' לאו ביאה היא ואינו קונה אותה דהלכה למשה מסיני דפחותה משלש כשרה לכהונה דנראה דאין ביאתה ביאה. בגרה או נשאת ונתאלמנה או נתגרשה בחיי אבי' הרי היא ברשות עצמה אעפ"י שהיא קטנה דכיון שיצא' מרשות אב לגמרי כשהשיאה שוב אין לו בה רשות דכל זמן שלא יצאה מרשות בתו הוא דיש לו כח בה כדכתיב בנעוריה בית אביה אבל משיצאה אין לו בה רשות לעולם כדאשכחן לענין נדרים דכתיב ונדר אלמנה וגרושה וגו' הא אפקה קרא מרשותיה ולענין ירושה כתי' וירש אותה שהבעל יורש אשתו למאן דסבר ירושת הבעל דאוריתא. נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה אינה מקודשת אפילו נתרצה האב אחר שנתקדשה ואפי' נתאלמנה או נתגרשה מאותן האירוסין אינה אסורה לכהן ובין היא ובין אביה יכולין לעכב הואיל ובשעת קבלה לא נתרצה האב אם באת לחזור קודם שיתרצה חוזרת ולא מהני ריצוי דאב תו בין נתקדשה בפניו בין שלא בפניו אינה מקודשת דכיון דרחמנא אשלטיה בה כדילפינן לאו כל כמינה לקדש עצמה ואפילו נתרצה האב כדאמר במפתה דאפילו פתה לשם אישות אם נתרצה האב לתתה לו לא סגי בהאי ביאה אפילו היתה לשם אישות אלא בעי לקדשה לו השתא כדכתיב מהר ימהרנה לו לאשה שיהיו קידושין לדעת אביה משמע אפילו נתרצה האב בעינן קידושין אחריני לדעתיה.
י״ד
ספק בוגרת בין נתקדשה היא שלא לדעת אביה בין קדשה אביה שלא לדעתה הרי זו מקודשת בספק אם היא בוגרת ולא בעיא דעת אביה או הוא נערה ואביה לא בעי דעתה. האיש עושה שליח לקדש לו אשה פלו' או שאר נשים וכן האשה לקבל לה קידושין מיד פלו' או שאר אנשים וכן האב עושה שליח לקבל קידושי בתו כשהיא ברשותו דכתיב בגירושין ושלחה מביתו ומדלא כתב וגרשה ללמדנו בה שהאיש עושה שליח להוליך גט לאשתו ומדכתיב ושלחה ולא כתיב ושלח מלמד שהאשה עושה שליח לקבל גיטה קרי ביה ושלחה לא מפיק ה"א ושלח ושלחה דנאמר שני פעמים בענין מלמד ששליח עושה שליח אשכחן בגירושין בקידושין מנא לן אמר קרא ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה משוי שליח אף הויה משוי שליח. ואומר האב לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך מדאשכחן דמייעד אדון אמה העבריה דאף על גב דמעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו אפילו הכי הואיל ומכרה ויודע שהאדון יכול ליעדה לאחר זמן הוה ליה כאומר לה צאי וקבלי קידושיך דאית לה זכיה כשדעת אחר מקנה לה. שליח האשה לקבלת קידושיה צריך עדים כמו בקבלת גיטה דהוי דבר שבערוה ואין פחות משנים אבל שליח האיש לקדש אין צריך עדים כמו בשליח הולכה אין צריך עדים דשלוחו של אדם כמותו וכתיב ויצאה והיתה איתקש יציאה להויה מה יציאה בעיא עדים לקבלה ולא להולכה אף הויה לקבלה ולא להולכת קידושין ונראה דאפילו בקבלת גט הוי מדרבנן והיקשא אסמכתא בעלמא. ושליח נעשה עד ואם היו שני שלוחין הן הן עדיו ואף על גב דשלוחו של אדם כמותו היינו שמקדש בעדו אבל לעדות לא מיפסיל והרי יש בדבר עדות.
י״ז
הכל כשרין לשליחות חוץ מחרש שוטה וקטן דאין בני דעת ושליחות איש בר דעת בעינן ולא חרש שוטה וקטן דשליחות נפקא לן נמי מדכתיב ויקחו להם איש שה לבית אבות אחד לוקח לכולן והכא איש כתוב למעוטי אלו והגוי לפי שאינו בן ברית ונאמר כן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית להוציא את הגוי. העבד אף על גב שהוא בן ברית דכתיב מחוטב עציך וגו' לעברך בברית הוא פסול לשליחות גיטין וקידושין לפי שאינן נוהגים בהם ובמידי דלנפשיה לא חזי לא מצי למיעבד שליחותא לאחריני. דין שליח או האב עם האיש או שליח עם האשה או עם האב או השליח כדין איש עם האשה ככל הדברים כיון ששלוחו של אדם כמותו מדאוריתא כדילפינן.
כ׳
כסף ושטר וביאה כולם דין תורה כדילפינן לעיל ושאר הפרק מדברי סופרים נסמך על ושמרתם את משמרתי ולא תסור וגו':
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות אישות פרק ג׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות אישות פרק ג׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות אישות פרק ג׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות אישות פרק ג׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לב שלם · הלכות אישות פרק ג׳

ב׳
ואם נתן הוא ואמרה היא הרי זו מקודשת בספק. כתוב בהגהות מיימוני וז"ל נתן הוא ואמרה היא וכגון שאין מדבר עמה על עסקי קידושיה אבל במדבר עמה או שאחרים מדברים עמה על ענין קידושין הרי היא מקודשת דלא גרע משתיקה ע"כ וקשה דא"כ ההיא ברייתא כי רמינן בפ"ק דקידושין דף ה' ע"ב מסיפא לרישא ושנינן לה בשינויי דחיקי אמאי לא משני דברייתא לא תני אלא מילתא פסיקתא והכי קאמר נתן הוא ואמר הוא בין במדבר עמה על עסקי קידושין בין אינו מדבר מקודשת נתנה היא ואמרה היא בכל גונא אינה מקודשת ולא נחית ברייתא לספיקא נתנה היא ואמר הוא לפעמים מקודשת ולפעמים אינה מקודשת הא היה מדבר עמה על עסקי קידושיה מקודשת לא היה מדבר עמה אינה מקודשת ובזה לא מיירי ברייתא כלל כיון דלא הוי מלתא פסיקתא וצ"ע ממורי הרב ז"ל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות אישות פרק ג׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות אישות ג׳, מתוך הלכות אישות שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות אישותכל הרמב״ם