הלכות אישות · פרק ב׳
הלכה א׳
הַבַּת מִיּוֹם לֵדָתָהּ עַד שֶׁתִּהְיֶה בַּת י"ב שָׁנָה גְּמוּרוֹת הִיא הַנִּקְרֵאת קְטַנָּה וְנִקְרֵאת תִּינֹקֶת. וַאֲפִלּוּ הֵבִיאָה כַּמָּה שְׂעָרוֹת בְּתוֹךְ הַזְּמַן הַזֶּה אֵינָם אֶלָּא כְּשׁוּמָא. אֲבָל אִם הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְמַטָּה בַּגּוּף בַּמְּקוֹמוֹת הַיְדוּעוֹת לַהֲבָאַת שֵׂעָר וְהִיא מִבַּת י"ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה נִקְרֵאת נַעֲרָה:
הלכה ב׳
וַהֲבָאַת שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בַּזְּמַן הַזֶּה נִקְרָא סִימָן הַתַּחְתּוֹן. וּמֵאַחַר שֶׁתָּבִיא סִימָן הַתַּחְתּוֹן תִּקָּרֵא נַעֲרָה עַד שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים גְּמוּרִים. וּמִתְּחִלַּת יוֹם תַּשְׁלוּם הַשִּׁשָּׁה חֳדָשִׁים וָמַעְלָה תִּקָּרֵא בּוֹגֶרֶת. וְאֵין בֵּין נַעֲרוּת לְבַגְרוּת אֶלָּא שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בִּלְבַד:
הלכה ג׳
הִגִּיעָה לְי"ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְלֹא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאוּ בָּהּ סִימָנֵי אַיְלוֹנִית עֲדַיִן קְטַנָּה הִיא עַד עֶשְׂרִים שָׁנָה. וּכְשֶׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אֲפִלּוּ בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים תִּהְיֶה נַעֲרָה שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וְאַחַר כָּךְ תִּקָּרֵא בּוֹגֶרֶת:
הלכה ד׳
הָיְתָה בַּת עֶשְׂרִים שָׁנָה פָּחוֹת שְׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְנִרְאוּ בָּהּ (כָּל) סִימָנֵי אַיְלוֹנִית הֲרֵי הִיא אַיְלוֹנִית. וְאִם לֹא נִרְאוּ בָּהּ (כָּל) סִימָנֵי אַיְלוֹנִית עֲדַיִן קְטַנָּה הִיא עַד שֶׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אוֹ עַד שֶׁתִּהְיֶה בַּת ל"ה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד:
הלכה ה׳
הִגִּיעָה לַזְּמַן הַזֶּה וְלֹא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת הֲרֵי זוֹ נִקְרֵאת אַיְלוֹנִית אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִרְאֶה בָּהּ סִימָן מִסִּימָנֵי אַיְלוֹנִית. נִמְצֵאתָ אַתָּה לָמֵד שֶׁהָאַיְלוֹנִית אֵין לָהּ יְמֵי נַעֲרוּת אֶלָּא מִקַּטְנוּתָהּ תֵּצֵא לְבַגְרוּת:
הלכה ו׳
וְאֵלּוּ הֵן סִימָנֵי אַיְלוֹנִית. כָּל שֶׁאֵין לָהּ דָּדִין. וּמִתְקַשָּׁה בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. וְאֵין לָהּ שִׁפּוּלֵי מֵעַיִם כְּנָשִׁים. וְקוֹלָהּ עָבֶה וְאֵינָהּ נִכֶּרֶת בֵּין אִישׁ לְאִשָּׁה. וְהַנַּעֲרָה וְהַבּוֹגֶרֶת וְהָאַיְלוֹנִית כָּל אַחַת מִשְּׁלָשְׁתָּן נִקְרֵאת גְּדוֹלָה:
הלכה ז׳
וְיֵשׁ בְּבַת סִימָנִין מִלְּמַעְלָה וְהֵן הַנִּקְרָאִין סִימָן הָעֶלְיוֹן. וְאֵלּוּ הֵן. מִשֶּׁתַּחֲזִיר יָדֶיהָ לְאָחוֹרָהּ וְיֵעָשֶׂה קֶמֶט (בִּמְקוֹם הַדָּדִין). וּמִשֶּׁיַּשְׁחִיר רֹאשׁ הַדָּד. וּמִשֶּׁיִּתֵּן אָדָם יָדוֹ עַל עֹקֶץ הַדָּד וְהוּא שׁוֹקֵעַ וְשׁוֹהֶה לַחֲזֹר. וּמִשֶּׁיִּפָּצֵל רֹאשׁ חֹטֶם הַדָּד וְיֵעָשֶׂה בְּרֹאשׁוֹ כַּדּוּר קָטָן. וְרַבּוֹתַי פֵּרְשׁוּ מִשֶּׁיִּפָּצֵל הַחֹטֶם עַצְמוֹ. וְכֵן מִשֶּׁיִּטּוּ הַדָּדִין. וּמִשֶּׁיִּתְקַשְׁקְשׁוּ הַדָּדִין. וּמִשֶּׁתַּקִּיף הָעֲטָרָה שֶׁהוּא מְקוֹם הַבָּשָׂר הַתָּפוּחַ שֶׁלְּמַעְלָה מִן הָעֶרְוָה לְעֵמַּת הַבֶּטֶן. וּמִשֶּׁיִּתְמַעֵךְ הַבָּשָׂר הַזֶּה וְלֹא יִהְיֶה קָשֶׁה:
הלכה ח׳
כָּל אֵלּוּ הַסִּימָנִין שְׁמוֹנָה. נִרְאֶה בַּבַּת סִימָן אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ אוֹ כֻּלָּן וְהִיא בַּת י"ב שָׁנָה אוֹ פָּחוֹת אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ וַהֲרֵי הִיא קְטַנָּה. נַעֲשֵׂית בַּת י"ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְנִרְאֶה בָּהּ סִימָן הַתַּחְתּוֹן אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ. וְאִם לֹא נִרְאֶה הַתַּחְתּוֹן וְנִרְאֶה בָּהּ אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ הֲרֵי הִיא סָפֵק בֵּין נַעֲרָה לִקְטַנָּה וְדָנִים בָּהּ לְהַחֲמִיר. וְאִם נִרְאוּ כֻּלָּן [וְלֹא נִרְאֶה סִימָן הַתַּחְתּוֹן] הֲרֵי זוֹ גְּדוֹלָה וַדָּאִית. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּן אֶלָּא כְּבָר בָּא סִימָן הַתַּחְתּוֹן וְנָשַׁר:
הלכה ט׳
הַבַּת שֶׁיָּלְדָה אַחַר שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵבִיאָה סִימָנִים לֹא תַּחְתּוֹן וְלֹא עֶלְיוֹן הֲרֵי זוֹ גְּדוֹלָה. בָּנִים הֲרֵי הֵם כְּסִימָנִין:
הלכה י׳
הַבֵּן מִשֶּׁיִּוָּלֵד עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה נִקְרָא קָטָן וְנִקְרָא תִּינוֹק וַאֲפִלּוּ הֵבִיא כַּמָּה שְׂעָרוֹת בְּתוֹךְ הַזְּמַן הַזֶּה אֵינוֹ סִימָן אֶלָּא שׁוּמָא. הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְמַטָּה בַּמְּקוֹמוֹת הַיְדוּעוֹת לְשֵׂעָר. וְהוּא מִבֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה נִקְרָא גָּדוֹל וְנִקְרָא אִישׁ:
הלכה י״א
הִגִּיעַ לַזְּמַן הַזֶּה וְלֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאוּ בּוֹ סִימָנֵי סָרִיס הֲרֵי הוּא קָטָן עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה פָּחוֹת שְׁלֹשִׁים יוֹם. הִגִּיעַ לַזְּמַן הַזֶּה וְלֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְמַטָּה וְלֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בַּזָּקָן. אִם נִרְאֶה בּוֹ אֶחָד מִסִּימָנֵי סָרִיס הֲרֵי הוּא סָרִיס וְדִינוֹ דִּין הַגָּדוֹל לְכָל דָּבָר. וְאִם לֹא נִרְאֶה בּוֹ סִימָן מִסִּימָנֵי סָרִיס עֲדַיִן קָטָן הוּא עַד שֶׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְמַטָּה בַּמָּקוֹם הָרָאוּי לָהֶן אוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן ל"ה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד:
הלכה י״ב
הִגִּיעַ לַזְּמַן הַזֶּה וְלֹא הֵבִיא הֲרֵי זֶה סָרִיס אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִרְאֶה בּוֹ אֶחָד מִסִּימָנֵי סָרִיס. הִגִּיעַ לִשְׁנַת עֶשְׂרִים פָּחוֹת שְׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְמַטָּה וְהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בַּזָּקָן אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלַד לוֹ אֶחָד מִסִּימָנֵי סָרִיס אֵינוֹ סָרִיס. אֶלָּא הֲרֵי הוּא בְּקַטְנוּתוֹ עַד שֶׁיִּוָּלְדוּ לוֹ כָּל סִימָנֵי סָרִיס אוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן ל"ה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד:
הלכה י״ג
וְאֵלּוּ הֵן סִימָנֵי סָרִיס. כָּל שֶׁאֵין לוֹ זָקָן. וּשְׂעָרוֹ לָקוּי. וּבְשָׂרוֹ מַחֲלִיק. וְאֵין מֵימֵי רַגְלָיו מַעֲלִים רְתִיחָה. וּכְשֶׁמֵּטִיל מַיִם אֵינוֹ עוֹשֶׂה כִּפָּה. וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ דִּיהָה. וְאֵין מֵימֵי רַגְלָיו מַחְמִיצִין. וְרוֹחֵץ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְאֵינוֹ מַעֲלֶה בְּשָׂרוֹ הֶבֶל. וְקוֹלוֹ לָקוּי וְאֵינוֹ נִכָּר בֵּין אִישׁ לְאִשָּׁה:
הלכה י״ד
וְסָרִיס זֶה הוּא הַנִּקְרָא סְרִיס חַמָּה בְּכָל מָקוֹם. אֲבָל הַבֵּן שֶׁחָתְכוּ אוֹ נִתְּקוּ אוֹ מִעֲכוּ גִּידָיו אוֹ בֵּיצָיו כְּמוֹ שֶׁהָעַכּוּ"ם עוֹשִׂין הוּא הַנִּקְרָא סְרִיס אָדָם. וּכְשֶׁיִּהְיֶה בֶּן י"ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד נִקְרָא גָּדוֹל שֶׁאֵין זֶה מֵבִיא סִימָן לְעוֹלָם:
הלכה ט״ו
בֶּן י"ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד שֶׁלֹּא הֵבִיא סִימָן שֶׁלְּמַטָּה וְנִרְאוּ בּוֹ כָּל הַסִּימָנִין שֶׁל מַעְלָה הֲרֵי זֶה סָפֵק בֵּין גָּדוֹל לְקָטָן. וְאִם לֹא נִבְדַּק מִלְּמַטָּה כֵּיוָן שֶׁנִּרְאֶה בּוֹ סִימָנֵי בַּגְרוּת מִלְּמַעְלָה הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת גָּדוֹל:
הלכה ט״ז
שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּבֵן וּבְבַת בְּכָל מָקוֹם שִׁעוּרָן כְּדֵי לָכֹף רֹאשָׁן לְעִקָּרָן. וּמִשֶּׁיִּצְמְחוּ וְיִהְיוּ יְכוֹלוֹת לְהִנָּטֵל בְּפִי הַזּוּג עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לָכֹף רֹאשָׁן לְעִקָּרָן דָּנִין בָּהֶן לְהַחֲמִיר בְּכָל מָקוֹם. לְפִיכָךְ בְּבֵן וּבְבַת נַחְשֹׁב אוֹתָם גְּדוֹלִים לְהַחֲמִיר הוֹאִיל וְצָמְחוּ כְּדֵי לְהִנָּטֵל בְּפִי הַזּוּג. וְנַחְשֹׁב אוֹתָם קְטַנִּים לְהַחֲמִיר הוֹאִיל וְלֹא הִגִּיעוּ לָכֹף רֹאשָׁן לְעִקָּרָן:
הלכה י״ז
שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אֵלּוּ צְרִיכוֹת שֶׁיִּהְיוּ בִּמְקוֹם הָעֶרְוָה. וּבֵית הָעֶרְוָה כֻּלּוֹ מְקוֹם סִימָנִין בֵּין לְמַעְלָה בֵּין לְמַטָּה בֵּין עַל אֵיבְרֵי הַזֶּרַע עַצְמָן. וּצְרִיכוֹת לִהְיוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד. וְשֶׁיִּהְיֶה בְּעִקָּרָן גֻּמּוֹת. וַאֲפִלּוּ שְׁתֵּיהֶן בְּגֻמָּה אַחַת הֲרֵי אֵלּוּ סִימָן. נִמְצְאוּ שְׁתֵּי גֻּמּוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ וְאֵין בָּהֶן שֵׂעָר הֲרֵי אֵלּוּ סִימָן. חֲזָקָה אֵין גֻּמָּא בְּלֹא שֵׂעָר וּשְׂעָרוֹת הָיוּ בָּהֶן וְנָשְׁרוּ:
הלכה י״ח
הַבַּת שֶׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בְּתוֹךְ י"ב שָׁנָה וְהַבֵּן שֶׁהֵבִיא בְּתוֹךְ י"ג שְׁנֵיהֶם שׁוּמָא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתָן שְׂעָרוֹת בִּמְקוֹמָן הֵם עוֹמְדוֹת אַחַר י"ג לְזָכָר וְאַחַר י"ב לִנְקֵבָה אֵינָן סִימָן:
הלכה י״ט
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁנִּבְדְּקוּ בְּתוֹךְ הַזְּמַן וְנוֹדַע שֶׁהֵן שׁוּמָא. אֲבָל אִם לֹא נִבְדְּקוּ אֶלָּא אַחַר זְמַן וְנִמְצְאוּ שָׁם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת סִימָנִין. וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא קֹדֶם זְמַן צָמְחוּ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ שׁוּמָא:
הלכה כ׳
כְּשֶׁבּוֹדְקִין הַבַּת בֵּין בְּתוֹךְ הַזְּמַן שֶׁהוּא כָּל שְׁנַת י"ב בֵּין קֹדֶם זְמַן זֶה בֵּין לְאַחַר הַזְּמַן בּוֹדְקִין עַל פִּי נָשִׁים כְּשֵׁרוֹת וְנֶאֱמָנוֹת. וַאֲפִלּוּ אִשָּׁה אַחַת בּוֹדֶקֶת וְשׁוֹמְעִין לָהּ אִם הֵבִיאָה וְאִם לֹא הֵבִיאָה:
הלכה כ״א
כָּל הַשָּׁנִים הָאֲמוּרוֹת בְּבֵן וּבְבַת וּבְעֶרְכִין וּבְכָל מָקוֹם אֵינָן לֹא שְׁנֵי הַלְּבָנָה וְלֹא שְׁנֵי הַחַמָּה אֶלָּא שָׁנִים שֶׁל סֵדֶר הָעִבּוּר שֶׁהֵן פְּשׁוּטוֹת וּמְעֵבָּרוֹת עַל פִּי בֵּית דִּין כְּמוֹ שֶׁהֵם קוֹבְעִין אוֹתָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ. וּבְאוֹתָן הַשָּׁנִים מוֹנִין לְכָל דִּבְרֵי הַדָּת:
הלכה כ״ב
אֵין סוֹמְכִין עַל הַנָּשִׁים בְּמִנְיַן הַשָּׁנִים וְלֹא עַל הַקְּרוֹבִים אֶלָּא עַל פִּי שְׁנַיִם אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים לְהָעִיד:
הלכה כ״ג
הָאָב שֶׁאָמַר בְּנִי זֶה בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. בִּתִּי זוֹ בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד נֶאֱמָן לְקָרְבָּן אֲבָל לֹא לְמַכּוֹת וְלֹא לָעֳנָשִׁים. בְּנִי זֶה בֶּן י"ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד בִּתִּי זוֹ בַּת י"ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד נֶאֱמָן לִנְדָרִים וּלְעֶרְכִין וְלַחֲרָמוֹת וּלְהֶקְדֵּשׁוֹת אֲבָל לֹא לְמַכּוֹת וְלֹא לָעֳנָשִׁים:
הלכה כ״ד
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵיבַר זִכְרוּת וְאֵיבַר נְקֵבוּת הוּא הַנִּקְרָא אַנְדְּרוֹגִינוּס וְהוּא סָפֵק אִם זָכָר סָפֵק אִם נְקֵבָה. וְאֵין לוֹ סִימָן שֶׁיִּוָּדַע בּוֹ אִם הוּא זָכָר וַדַּאי אִם הִיא נְקֵבָה וַדָּאִית לְעוֹלָם:
הלכה כ״ה
וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ לֹא זִכְרוּת וְלֹא נְקֵבוּת אֶלָּא אָטוּם הוּא הַנִּקְרָא טֻמְטוּם וְגַם הוּא סָפֵק. וְאִם נִקְרַע הַטֻּמְטוּם וְנִמְצָא זָכָר הֲרֵי הוּא כְּזָכָר וַדַּאי. וְאִם נִמְצָא נְקֵבָה הֲרֵי הוּא נְקֵבָה. וְטֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס שֶׁהָיוּ בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת גְּדוֹלִים וְהֵם שֶׁנְּדַבֵּר בָּהֶן בְּכָל מָקוֹם:
הלכה כ״ו
חֵרֵשׁ וְחֵרֶשֶׁת הָאֲמוּרִים בְּכָל מָקוֹם הֵן הָאִלְּמִים שֶׁאֵין שׁוֹמְעִין וְלֹא מְדַבְּרִים. אֲבָל מִי שֶׁמְּדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר הֲרֵי הוּא כְּכָל אָדָם. וְאִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁהֵן שְׁלֵמִים בְּדַעְתָּן וְאֵינָן לֹא חֵרְשִׁים וְלֹא שׁוֹטִים נִקְרָאִין פִּקֵּחַ וּפִקַּחַת:
הלכה כ״ז
נִמְצְאוּ כָּל הַשֵּׁמוֹת שֶׁבֵּאַרְנוּ עִנְיָנָם בִּשְׁנֵי פְּרָקִים אֵלּוּ עֶשְׂרִים שֵׁמוֹת. וְאִלּוּ הֵן. קִדּוּשִׁין. עֶרְוָה. שְׁנִיָּה. אִסּוּרֵי לָאוִין. אִסּוּרֵי עֲשֵׂה. קְטַנָּה. נַעֲרָה. בּוֹגֶרֶת. אַיְלוֹנִית. גְּדוֹלָה. סִימָן הַתַּחְתּוֹן. סִימָן הָעֶלְיוֹן. קָטָן. סְרִיס חַמָּה. סְרִיס אָדָם. גָּדוֹל. אַנְדְּרוֹגִינוּס. טֻמְטוּם. חֵרְשִׁים. פִּקְחִים. שִׂים כָּל הַשֵּׁמוֹת הָאֵלּוּ לְעֻמָּתְךָ תָּמִיד וְאַל יָלוֹזוּ מֵעֵינֶיךָ כָּל עִנְיְנֵיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא נִהְיֶה צְרִיכִין לְבָאֵר כָּל שֵׁם מֵהֶן בְּכָל מָקוֹם שֶׁנַּזְכִּיר אוֹתוֹ:
בני אהובה · הלכות אישות פרק ב׳
ט׳
הבת שילדה וכו'. עיין במ"מ. והלח"מ האריך ודבריו מגומגמים עיין עליו והנכון בהבנת המ"מ במה שכתב ויש לתרץ דהוא סבר וכו' דהשתא חזר ממה שכתב דסוגיית הגמרא אזלא למ"ד תוך זמן כלאחר זמן וכו' ואין אנו צריכין לזה דזה דחוק רק ס"ל לרמב"ם לילד קודם י"ב שנה אי אפשר דאז ודאי תמות אבל להתעבר תוך י"ב ולילד אחר י"ב זהו מהאפשר ולכך תני רב ביבי שמא תתעבר ושמא תמות לפי שהוא אומר לשמש במוך כל שנת י"ב ואף שתלד לאחר י"ב וליכא מיתה ודאית מ"מ יש לשמש במוך אולי תמות וס"ל לרמב"ם דאין עיבור גורם גדלות רק הלידה וא"כ אתי שפיר דמצינו בת ממאנת דנתעברה קודם שהביאה ב' שערות ומיאנה ואח"כ ילדה אבל חמותו ממאנת אי אפשר דאימת מקדשה להולד כשתלד כבר היא בעת לידה גדולה וזה דייק הגמרא בנים הרי הוא כסימנים והסימנים דוקא לאחר י"ב שנים וכך בבנים ולכך באמרו בנים עדיפי מסימנים משני אליבא דרבי יהודה ולא קאמר דבהא עדיפי דמהני אפילו בתוך זמן דס"ל תוך זמן אי אפשר לילד כלל. ומה שהקשה המ"מ דעדיין מצינו חמותו ממאנת במקדש העובר לאחר הכרה ואותה הבת שנשאת לו מתה ואין לאחיו זרע קיימא ואף דהוי חמותו לאחר מיתה הא פסק הרמב"ם מידי כרת לא נפקא (א) מלבד דיש לומר דס"ל לרמב"ם דאינם קידושי דאורייתא ולכך פסק לקמן פרק ז' מהלכות אישות הלכה ט"ז דיחזור ויקדשנה שלא יהיו בקידושין דופי וכן כתב רבינו בפירוש המשניות לקידושין פרק ג' וז"ל ומה שמתחזק אצלי צריך שיקדש אותה אחר שנולדה ואז מותר לבוא עליה לפי שמן העיקרים שבידינו שאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם ואמנם אמרנו דבריו קיימין להחמיר שהיא נעשית אשת איש עכ"ל וא"כ איך פוטרת צרתה. אף גם יש לומר דהא לא קשיא ליה להמ"מ דלמא במקדשה לאחר שמיאנה דבמשנה משמע שהיתה צרתה כשהיתה חמותו וע"ז קמ"ל דמ"מ כשמיאנה צרתה חולצות או מתייבמות משא"כ בנעשה חמותו לאח"כ פשיטא דצרתה חייבת ביבום דמעולם לא היתה צרת ערוה כלל ופשוט הוא. ולפי"ז גם בקושיית המ"מ יש לומר דודאי אף המקדש עוברה לאחר הכרה מ"מ הקידושין אינם חלין אלא לאחר הלידה ולכך בעינן שצריך לקדש כשתלד דאז חיילי קידושין והוי כאומר התקדשי לאחר שלשים יום דאז חיילי קידושין וברור המקדש עובר וקודם לידה בעל אחותה דפטור מקרבן אף שנולד אח"כ והיא נקבה דאז עדיין לא גמרו קידושין ולפי"ז איך תפטור צרתה מן חליצה ויבום כיון דאינה ערוה גמורה לחייב כרת ושגגתה חטאת ולאחר שתלד כבר מיאנה בנתים ומעולם לא היתה צרתה צרת ערוה שיש בזדונה כרת וכו' וזה פשוט. ויש להרמב"ם ראיה דמתורצת בזה קושיית התוס' במשנה בד"ה בתו וכו' דדחקו התוס' דלקמן אמרינן דבאונסין לא קמיירי דהא בתו על כרחך באונסין דאל"כ היינו בת אשתו ולפי הרמב"ם ניחא דודאי מזנות לא ביקש התנא לומר דאטו ברשיעי עסקינן אבל במשנה יש לומר בתו שלקח קטנה ונתעברה ומיאנה ואח"כ הולידה בת והרי היא אסורה עליו משום בתו אבל לא משום בת אשתו דהממאנת מותר בקרובותיה ואין כאן איסור זנות כלל משא"כ לקמן גבי אסורה לזה וכו' ליכא למימר בכה"ג דאף דתאמר דמיאנה מראובן מ"מ האיך נשאת לשמעון אם בנשואין אי אפשר ליקח לשמעון בת ראובן שהולידה הממאנת דהוי בת אשתו וגם בשמעון למאן אי אפשר שכבר הולידה בת לראובן ובנים הרי הוא כסימנים ועל כרחך בא עליה שמעון בזנות כמ"ש התוס' שם דף ט' ע"ב ד"ה בתו וכו' ומאונסין לא מיירי ודברים נכונים וברורים יש כאן. (א) אמר המגיה כן כתב הרמב"ם פרק ב' מהלכות איסורי ביאה וז"ל שם הלכה ח' בא עליהן לאחר מיתת אשתו הרי אלו בכרת ואין בהן מיתת בי"ד וכו' ועיי"ש במ"מ והא דלא מפרש הרב ז"ל כמו שמפרש רש"י במתניתין בד"ה ואי אתה יכול לומר בחמותו וכו' שכבר ילדו מאחר קודם שנשאו לאחיו משום דהרב אזיל לשיטת הרמב"ם דאי אפשר לה לילד בקטנות א"כ על כרחך נשאת לאחיו אחר העיבור מראשון קודם לידה א"כ על כרחך נשא אחיו מעוברת חבירו ועביד איסור ומזה לא מיירי מתניתין משא"כ לרש"י דס"ל דאפשר לילד בקטנותה יש לומר דנשא אותה אחיו בקטנותה אחר לידה ולא עביד איסורא משום מנקת חבירו דיש גוונא שאין בו משום מנקת חבירו כמבואר בגמרא ופוסקים על כן מפרש רש"י בכה"ג דאי אפשר לה למאן שכבר ילדה והא דלא מפרש רש"י כמו שמפרש הרב דמיירי שנשא אחיו חמותו והוליד ממנה בת ולקח אחיו את הבת ומתה די"ל דרש"י אזיל גם בזה לשיטתו דס"ל דאם מתה הבת אין בו כרת בחמותו רק איסורא בעלמא (ועיין בתוס' דף ב' ע"ב ד"ה ואי אתה יכול לומר בחמותו וכו' ובמהרש"א שם). ומ"ש המ"מ דיש להראב"ד החולק וס"ל דמשעת עיבור קרויה גדולה ראיה מסוף פרק נושאין על האנוסה דף ק' ע"ב והיינו דטרח הגמרא על אשה שלא המתינה ג' חדשים ונשאת לשני למצוא מקום שיהיה שלא בזנות ויהיה בעל ראשון ושני קיים ולא יהיה נפסל לכהונה ומוקי לה בממאנת ומקשינן ממאנת מי ילדה וכו' ולהרמב"ם הא מעיברה כשהיא קטנה נראה דלק"מ דהא קתני במתניתין מי שלא וכו' היו לה בנים מראשון ושני וכו' היו לו אחין שלא מאותה האם וכו' היו שניהם כהנים וא"כ כל המשנה מיירי בחד גוונא ואי מיירי בממאנת איך אפשר לומר דיש להוליד אחין מהראשון מאותה אם אלא ודאי על כרחך שהולידה קודם שנתעברה בזה הספק וכבר נתגדלה ואיך אפשר לממאן ומדרישא לאו בממאנת סיפא נמי לאו ממאנת וזה פשוט (ב). אך מהך דפרק אלו נערות דף ל"ח ע"ב דבעי רבא יש בגר בקבר וכו' דאמרינן דאי אפשר שתלד קודם ימי בגרות ואם אפשר להתעבר בקטנותה אפשר לה להוליד בחדשי נערה קשיא ונראה דקושיא זאת הקשו התוס' ביבמות דף י"ג ע"א בד"ה משום צער לידה דלרב זביד דאמר בנים אי אפשר בלא סימנים רק מחמת צער לידה נשרו תבדק בעודה מעוברת עיי"ש אין הכוונה על חמותו שתמאן דאי אפשר למאן רק אחר לידה ובשעת לידה נשרו הסימנים ומה שכתב הנימוקי יוסף דכוונת התוס' במקדש העובר במעי אמה מלבד דכתבתי לעיל דליתא אף גם התוס' לא ס"ל כרמב"ם ופסקו דאינו מקודשת במסכת קידושין דף ס"ב ע"ב בד"ה ואמר רבי חנינא וכו' רק קושיית התוס' דא"כ מצינו אפשרות לקטנה שתהא מתעברות דהיינו בבדיקה ולית לה סימנים א"כ קשיא על גמרא דכתובות ושפיר מיבעי אי יש בגר בקבר דנתעברה בקטנות והולידה בגדלות בששה חדשי נערה ודברי התוס' נכונים ומהרש"א הניח בצ"ע ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי אמנם לרמב"ם קשיא בדוחק יש לומר דסוגיא דכתובות אזלא להך מ"ד כסתמיה דשמעתין דהתם דס"ל שמא תתעבר ותמות ודאי כמ"ד גבול יש וכו' ועל זה פריך לרבא דס"ל לדוחק דמילתא דרבא יהיה רק אליבא חד מ"ד והוי ליה לפרש ומהדר בגמרא לפרש מילתיה דרבא אליבא דכו"ע ויותר נראה לי דהא דנקט הרמב"ם בת ממאנת לאו דוקא ממאנת רק קידושי טעות דיכולה לחזור אפילו בנה מורכב על כתפה והדבר צריך תלמוד (ג). (ב) אמר המגיה לפי מה שמפרש הרב המחבר צריך להיות הא דפריך בגמרא בפשיטות ממאנת מי קא ילדה לאו מסיפא דמתניתין דהן אינן מטמאין לו קא פריך דהא שפיר משכחת לה רק משום דצריך להיות דומיא דרישא וברישא אי אפשר לממאנת להוליד אחין מן הראשון מאותה אם. (ג) אמר המגיה אל תתמה איך קרא הרמב"ם קידושי טעות ממאנת שכן במסכת נדה דף נ"ב ע"א קרא לה בגמרא החוזרת מחמת קידושי טעות ממאנת דכן איתא התם שאע"פ שבנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת. ועוד יש לומר בהך דכתובות דהא דאמרינן כשנתעברה תוך י"ב שנה עדיין קטנה היא ולא הוי כסימנים משום דקי"ל תוך זמן כלפני זמן וס"ל לרמב"ם דהוא הדין בבנים כמ"ש רש"י ולכך כתב הרמב"ם כשתלד לאחר י"ב שנה ולאו דוקא תלד אלא ה"ה מעוברת כמ"ש התוס' דלידה לאו דוקא אבל תוך י"ב שנה לילד אי אפשר ולהתעבר אפשר מ"מ לא הוי כסימנים דהוא בתוך זמן אבל למאן דאמר תוך זמן כלאחר זמן א"כ כשתתעבר תוך י"ב שנה בנים הוי כסימנים אפילו עיבור בעלמא והרי היא נערה דהוי כלאחר זמן ומעתה הגמרא בכתובות פריך לרבא דבעי יש בגר בקבר וכו' הא אי אפשר להתעבר בקטנות דאי תעבר הרי היא גדולה כמ"ש הנימוקי יוסף ביבמות ומה תאמר דאי תעבר קודם י"ב שנה עדיין היא קטנה א"כ תפשוט דס"ל לרבא דתוך זמן כלפני זמן ובבבא בתרא דף קנ"ה ע"ב דחיק דהך מילתא דרבא דס"ל תוך זמן כלפני זמן לאו בפירוש אלא מכללא אתמר ודחינן דאין הכרע בדברי רבא עיי"ש וקשה תפשוט מהך מילתא דרבא וזה דרך התלמוד בכל מקום ואתיא שפיר (ד) וס"ל לרמב"ם דהך תוך זמן גבי בן י"ח ובן עשרים שנה עם הך תוך זמן דסימנים במסכת נדה חד דינא אית להו. (ד) אמר המגיה ולא תקשי לדברי הרב המחבר אי ס"ל לרמב"ם דחד דינא אית להו א"כ תפשוט מהא דאמר רבא בפירוש במסכת נדה דף מ"ו ע"א דתוך זמן כלפני זמן דזה אינו קושיא דהא אמרינן התם דרב שמואל בר זוטרא מתני לשמעתא דרבא בהאי לישנא אמר רבא קטנה כל שתים עשרה שנה ממאנת והולכת וכו' ומפרש רש"י ממאנת והולכת ואין חוששין שמא הביאה שתי שערות דאפילו הביאה שומא נינהו והיינו תוך זמן כלפני זמן עכ"ל ולדברי רש"י משני הלשונות מוכח דס"ל לרבא תוך זמן כלפני זמן אבל הרמב"ם יש לומר דס"ל כשיטת התוס' שם בד"ה קטנה וכו' דהוכיחו שם דפסקינן תוך זמן כלפני זמן וסיימו בסוף הדיבור וז"ל וגם בלישנא קמא פסק רבא בהדיא דתוך זמן כלפני זמן עכ"ל ואי ס"ד דתוס' ס"ל כרש"י מה זה דכתבו דללישנא קמא פסק רבא כן הא על כרחך גם בלישנא בתרא פסק כן אלא על כרחך דהתוס' הוי קשה להו לפירש רש"י מה איכא בין לישנא קמא לבתרא ואי משום דללישנא בתרא לא אמר בפירש דתוך זמן כלפני זמן מה נפקא מיניה אי אמרה בפירש או לאו כיון דעל כרחך ס"ל כן גם ללישנא בתרא משו"ה מפרשי התוס' דללישנא בתרא לא מוכח מידי דס"ל לרבא דתוך זמן כלפני זמן כיון דמיירי דבדקו ולא אשכחו כדאמרינן בגמרא א"כ תוך י"ב שנה ממאנת כיון דליכא חזקה דרבא לא אמרינן שנשרו אבל לאחר י"ב שנה דאיכא חזקה אינה ממאנת דשמא נשרו אבל אי בדקו ואשכחו סימנים יכול להיות דס"ל לרבא דתוך זמן כלאחר זמן וכיון דאיכא תרי לישנא אינו יכול לפשוט האיך ס"ל לרבא גם מהכא והוא פשוט. ויש לי תימה על מה שכתב הרמב"ם הבת שילדה וכו' ולא כתב נמי הבן שהוליד אחר י"ג שנה דהרי הוא בחזקת גדול כאלו הביא שתי שערות דקטן אינו מוליד כמבואר פרק בן סורר ומורה דף ס"ח ע"א ופסק הרמב"ם בהלכות גזילה פרק ח' הלכה ז' דקטן אינו מוליד וכן פסק בהלכות ממרים פרק ז' הלכה ו' דכל ימיו של סורר ומורה אינו אלא ג' חדשים משעה שראוי להוליד עד שיוכר העובר הרי דפסק להדיא דקטן אינו ראוי להוליד וא"כ הרי כיון דחזינן דמוליד על כרחך דהביא סימנים ואין כאן מקום פקפוק אם לא שנאמר דס"ל לרמב"ם דאינו במציאות שיוליד עד שיהיו לו שתי שערות וא"כ מה קמ"ל פשיטא כשיש לו ולד על כרחך שהיה לו שתי שערות אבל בנקבה נראה מדברי הגמרא דאמר בנים הרי הם כסימנים שהוא במציאות בנקבה שלא תהא לה ב' שערות אעפ"כ תלד רק דבנים הם סימני גדלות כמו ב' שערות וא"כ טובא קמ"ל אע"ג דראינו שאין לה שערות מ"מ הרי היא גדולה משא"כ בזכר אינו במציאות בו כלל שיוליד ולא יהיו לו ב' שערות ואין כאן רבותא כלל ולפי זה כשראינו שמוליד ולא בדקו אותו הרי הוא בחזקת גדול שהביא ב' שערות לאין ספק ועיין בבית שמואל בסדר חליצה ס"ק כ"ז.
י״א
עד שיהיה בן עשרים שנה פחות ל' יום וכו'. ובטור אבן העזר סימן קנ"ה כתב שהוא טעות סופר וכו'אמנם בפירוש המשניות פרק יוצא דופן אמתניתין בת עשרים וכו' כתב להדיא כדבריו כאן ונראה בעליל דלאו טעות סופר הוא רק במכוון כתבו איברא דיש לדקדק מהא דפריך בבבא בתרא דף קנ"ה הא דאמרינן למכור בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים שנה מהך דבני ברק דאמרו קטן היה וכו' ואי ס"ד דהיה בן עשרים כי לא הביא ב' שערות מה הוי וכו' וקשה מה זו קושיא דלמא ס"ל הך מ"ד דס"ל דצריך להיות בן עשרים כמ"ד תוך זמן כלאחר זמן ולא היה בן עשרים בשלימות ולכך לולי דהיו לו ב' שערות הרי הוא בחזקת קטן אלא ודאי דדעת הראב"ד אמת דשלשים יום בשנת עשרים הרי הוא בכלל עשרים לחזקת גדול ושפיר פריך דאף למ"ד תוך זמן כלאחר זמן היינו כשעברו שלשים יום דמקצת השנה ככולה וכן כתב הסמ"ע בחו"מ סימן רל"ה דטעם מ"ד תוך זמן כלאחר זמן משום מקצת השנה ככולה וא"כ הרי הוא גדול וצריך (להיות) [לומר] להרמב"ם דקושיית הגמרא היא למסקנא לדידן דקי"ל עד שיהיה בן עשרים וקי"ל תוך זמן כלפני זמן וא"כ קשיא הך ברייתא.
י״ז
נמצאו שתי גומות וכו' הרי אלו סימן חזקה אין גומה בלא שער וכו'. נראה דמכל מקום אין ראיה על גודל השיער כדי לכוף ראשן לעיקרן דאל"כ שיעור שער למה לי בלא גומה לא מהני ובגומה ודאי יש סימן אלא ודאי הא דאמרינן אין גומה בלא שער היינו כדי להנטל בפי הזוג ומהני להחמיר במיאון אבל לא מהני גבי חליצה עד שראינו השיעור כדי לכוף ראשן לעקרן דעל זה אין גומה סימן ופשוט הוא.
כ׳
כשבודקין הבת וכו'. עיין בכ"מ מה שתמה בשם הרמ"ך ועיין בלח"מ שתמה על דבריו ונראה דרמ"ך מפרש תוך הפרק כר"ת וא"כ הלכה כר' יהודה בכל דבר ושפיר תמה על הרמב"ם אך מה שכתב וכן כתב הרי"ף תמוה דהרי"ף ביבמות פרק בית שמאי פסק להדיא בהא כר' שמעון רק מחלק בהא בענין חזקה דרבא עיי"ש וצ"ע.
כ״א
כל שנים האמורות וכו'. הש"ך בחו"מ סימן ל"ה והמג"א באו"ח סימן נ"ג נסתפקו בכל הני דבעי מעת לעת אי הכונה על מעת לעת דשעות גם כן כמו בקדשים או לא והרב בעל משנה למלך עמד על ספק הלזה ובירר ברוחב בקיאותו במקום הספק בתוס' בכל מקומות וכמעט לא הניח מקום שלא עמד בו זולת במה שצידד לומר לפירוש ר"ת בפירוש התוס' בהא דאמרינן במסכת נדה דף מ"ט ע"א תוך הפרק כלאחר הפרק דהוא ביום אחרון של שנת י"ג ויום אחד וכו' וא"כ בזה נחלקו ר' יהודה ור' שמעון אי מונין שעות או לא ודעת ר' יהודה דאין מונין שעות והלכה כוותיה. ולבבי לא כן ידמה כי מלבד הדוחק שר"י ור"ש יפלגו בזו ואין לנו לחדש מחלוקת חדש מה שלא מצינן להדיא נראה דהסברא איפכא הוא כי אם ס"ל לר"י דאין מונין שעות לפי"ז בתחילת שנת י"ג ככלות שנות י"ב הוא לענין שנים גדול גמור כיון דאין מונין שעות ואלו לא היינו צריכן שני שערות רק היה סגי בשנים כמו בת ג' שנים בקטנה ובן ט' שנים בקטן לענין ביאה כיון שנכנס תחילת שנת ד' לנקבה או שנת עשר לזכר אף דלא מליא ליה השעות הרי הוא והיא ראוים לביאה כגדולים וא"כ אף בבת י"ב ובבן י"ג שנים כיון דלא בעינן שעות הרי הוא בתחילת שנת י"ג לנקבה או בתחילת שנת י"ד לזכר כמו בסוף השנה ומעתה אם יש לו באותו זמן שערות מה זה דקרינן ליה תוך הפרק הלא הוא סוף הפרק כיון דלא בעינן שעות ולמה בסוף הפרק דהיינו בסוף היום אמרינן חזקה שהביא ב' שערות דלא אמרינן כן בתחילת היום כיון דאין צריכן למנות שעות הרי הוא הגיע לכלל שנותיו כמו בסוף וזה פשוט דמה נשתנה בן י"ג שנה לגדלות לבן ט' שנה לביאה והתם אין מונין שעות ולא מחלקין כלל בין תחילת היום לסוף היום ובבן י"ג נחלק עד שיהיו מסופקים אם נאמר ביה חזקה וכדומה. אלא ודאי נהפך הוא דהנה במסכת ערכין דף ל"א ע"א בתוס' בד"ה שנת ממכרו וכו' כתבו בשם הר"ר אלחנן דדוקא בבתי ערי חומה מונין שעות אבל בכל שנים בבן ובבת אין מונין שעות והתוס' פליגו עליה התם וס"ל דגם בשנים בבן ובבת מונין שעות ולכך מפרשי התוס' הכא לשיטת ר"ת דבהגיע תחילת שנת י"ד ולא מליא ליה עדיין השעות ומצינו בו ב' שערות בזה נחלקו בו ר' יהודה ור' שמעון דר"י סבר הואיל היום הוא שיגיע לשנותיו עבידי השערות דמקדמי ואתיין וכיון דלא שומא נינהו רק סימנים גמורים הרי הוא גדול דגדלותו תלוי בסימנים ולא בימים והוא דחזינא ביה הסימנים אבל חזקה לית ליה דאכתי לא הגיע לכלל שנותיו דלא מליא ליה השעות ומונין השעות לבן ובת כמו לקדשים ור"ש ס"ל דלא עבידי הסימנים להיות מקדמי ובאו טרם שנים גמורים ולכך תוך הפרק כלפני הפרק זהו ברור ונכון בפירש ר"ת לשיטת התוס'. אבל הרא"ש וכן הטור באבן העזר סימן קנ"ה מפרשי שיטת ר"ת דמיירי ביום כלות שנת י"ג שנה היינו משום דס"ל כהר"ר אלחנן דשנים שבבן ובבת אין מונין להם שעות על כרחך אי אפשר להו לפרש שיטת ר"ת כפירש התוס' דמיירי בתחילת שנת י"ג לנקבה ותחילת שנת י"ד לזכר דזהו לא מקרי תוך הפרק כנ"ל ולכך פירשו דמיירי ביום כלות שנת י"ב לנקבה וי"ג לזכר וס"ל דרגילי הסימנים להיות מקדמי ואתין ביום טרם הגיע שנת גדלות ולאו שומא נינהו וזהו הנקרא בתוך הפרק וברור ופשוט הוא. והבית שמואל באה"ע סימן קנ"ה ס"ק כ' כתב דצריך ישוב דמה מהני שערות בסוף י"ב שנים כיון דעדיין קטנה היא ולא קשיא מידי דרגילי הסימנים להיות מקדמי ואתיין ביום דמשלם זימנא ואפילו בתוך הזמן איכא למ"ד דהוי כלאחר זמן והיינו משום דרגילי הסימנים לבוא מקודם ואפילו החולק דס"ל דשומא נינהו משום דתוך זמן כלפני זמן אבל ביומא דמשלם זמן מודה דרגילין הסימנים להיות מקדמי ואתיין ואין זה מהתימה כלל. ומעתה מאחר שהרמ"א באה"ע סי' קנ"ה העתיק דעת ר"ת כפי פי' הרא"ש והטור דתוך הפרק היינו במשלם י"ב שנה לנקבה או י"ג לזכר ואילו ס"ל דמונין שעות אין לנו להקדים זמן גדלות והבו דלא לוסיף עליה לומר תוך הפרק היינו בתחילת שנת גדלות כנ"ל ועל כרחך דס"ל דאין מונין שעות כלל וכן הנכון ובאשר הרב משנה למלך הביא ראיה ברורה ג"כ מהך דיבמות דף ל"ד ע"א בפי' רש"י כגון ששפעת מתוך י"ג וכו' ושפתיו ברור מללו עיין שם. איברא דעדיין קשיא מה בכך דאין מונין שעות מ"מ הגדלות תלוי בסימנים ואי אפשר לצמצם שיהיו שני אחים ושני אחיות מוציאין סימנין ברגע אחת ולא תקדים ולא תאחר כבר עמד בזה הרשב"א בחידושיו בשם הרמב"ן ותירץ דמיירי דלא בדקנוהו רק לאחר זמן וקי"ל כרב דאמר בקדושין דף ע"ט ע"א אם קידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר בההוא יומא דמשלם ששה ואם נמצא אחר כך בוגרת אמרינן דהיא בוגרת למפרע דמהשתא בוגרת לצפרא נמי בוגרת וה"ה בזה אמרינן דסימנין היו למפרע מתחילת כניסת שנת גדלות בכל אופן. ומ"ש הרב בעל משנה למלך דלפי' הרא"ש בפירוש ר"ת ניחא דמיירי שהביאו סימנין ביום אחרון של י"ב וי"ג ומ"מ אין נעשין גדולים עד הערב שמש של שנת י"ג אגב חרפא טעה כי לפי' ר"ת באותה שעה שבאו סימנין תיכף גדולים הן ולא אח"כ כשיגיע שנת י"ג וי"ד דודאי אלו באו הסימנים אפילו בשנת י"א הוו גדולה דגדלות תלוי בסימנים ולא בשנים רק דאמרינן הנך לאו סימנים נינהו רק שומא בעלמא ולפ"ז הני סימנים דאתו בסוף שנת י"ב מה טיבן אם שומא נינהו אף כשיגיע שנת י"ג מה מהני וכי שומא יעיד על גדלות ואי סימנים נינהו א"כ הרי היא גדולה תיכף בעת היות לה סימנים ותוך הפרק כלאחר הפרק לפי' ר"ת הוא כלמאן דאמר תוך הזמן כלאחר הזמן דשם הפירוש דתיכף היא גדולה וכן הדבר כאן ואין הדבר צריך לפנים דלפי' ר"ת תיכף היא גדולה בכל דבר דס"ל דסימנים מקדמין ואתין כמ"ש לעיל. ומעתה אין מקום לתירוצו וחוזרני לתירוץ הרמב"ן הנ"ל והוא המחוור שבתירוצים וברור הוא. איברא דיש מקום פלפול לתירוץ הרמב"ן דמוקי ליה אליבא דרב ולא ככו"ע דהא שמואל חולק בבוגרת ולא ס"ל דמחזקינן לה למפרע בחזקת בוגרת וא"כ קשה למה ליה לגמרא למוקמי כה"ג כגון ששופעת מתוך י"ג וכו' שהוא באופן רחוק בלתי נמצא ושכיח המציאות שיהיו כלים שנת י"ג של שני האחים ברגע שכלים שנות י"ב של שני האחיות ותהיינה שופעת באותו פעם ולא מוקי ליה בפשיטות שני אחים גדולים קדשו לשני אחיות שילדו זכרים או נקבות ביום אחד ואמרו הרי את מקודשת לי בתחילת יום מ"א או פ"א והן שופעות דם מסוף יום מ' עד תחילת יום מ"א או מסוף יום פ' עד תחילת יום פ"א ואמרינן במסכת נדה דף ל"ו ע"א בסופו דקי"ל כרב דאמר מעין אחד הוא וכו' וא"כ בכניסת יום מ"א חלו קידושין ונדה דקודם לזה התורה טיהרה את הדם והרי כל האיסורין חלין בבת אחת וזה כח מציאות לא יפול בו קושי הציור וכדומה וליכא למימר דביקש לשנוי אליבא דכו"ע וא"כ ללוי דס"ל שני מעינות הם ליכא למימר כה"ג משום דאי שופעת א"כ אף בתחילת יום מ"א טהור הוא ואי נפסק המעיין ובא מעיין אחר א"כ עדיין אי אפשר לצמצם שיהיה בכניסת רגע של יום מ"א ולא יהא איסור אשת איש ואחוה קודם איסור נדה בזה עדיין אינו מתורצת הקושיא דהא אף השתא לפירש הרמב"ן הוא רק לרב ולא לשמואל ומאי שנא (א). וצ"ל משום דקתני במתניתין ואם היו קטנות שאינן ראויות לילד מחזירין אותן מיד משמע ליה דאין הבדל במשנה בין קטנה לגדולה אלא בזו לענין החזרה להבחנה אבל במה דקתני ליה ברישא דחייב ד' חטאת דינם שוה וא"כ בקטנה ליכא למימר כה"ג דאי אפשר לה שתלד אך גם תירוץ זה אינו נכון דבסיפא בקטנה אין צריך לומר בשופעת מתוך י"ג דהא יש לומר כמו שכתבו התוס' דנתקדשו טרם היותם ראוים לביאה והן שופעת מתוך ג' לאחר ג' ובהגיע זמן היותה ראויה לביאה חלו כל ד' האיסורים כאחד דבשלמא ארישא לא בעי למימר הכי לגירסת רש"י משום דקתני שנים שקדשו שתי נשים וכו' ובסיפא קתני ואם היו קטנות וכו' משמע דברישא מיירי דקדשו לגדולות דאי מיירי דקדשו לקטנות רק דאח"כ נתגדלו ובסיפא מיירי דעודנו קטנות לא הוי ליה למימר ואם היו קטנות רק אם עדיין הן קטנות וזה פשוט וא"כ עדיין קשה דרישא דמיירי בגדולות הוי ליה לגמרא לשנוי בגוונא שכתבתי וסיפא מיירי כמ"ש התוס' ובכל גוונא חייב ד' חטאת. ונ"ל דס"ל לדוחק לאוקמי מתניתין דמיירי בין בקטנות ובין בגדולות בתרי גוונא אופני המציאות חיובו של זה לא כחיובו של זה ומסתמא מיירי הכל בחד גוונא ועוד אפשר לומר כשנדייק במה דפריך שם מפרישין אותו והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה עיי"ש קשה מנא ליה דמיירי מבתולות דלמא מיירי שקדשו בעולות ודוחק לומר דא"כ אדתנא ואם היו קטנות שאינם ראוים להוליד ליתני ואם היו בתולות שאינם ראוים להוליד מלבד די"ל דקמ"ל רבותא אפילו קטנה דנבעלה אף גם איך יאמר אם היו בתולות אטו אי אפשר לבעול ולשנות ולא פסיקא ליה לתנא לומר אך באמת מיירי מתניתין מבעולות ולא בעלו רק פעם אחת ונרויח דלא תקשיתו הא דתני ט"ז חטאת ולא תני ל"ב חטאת דמיירי דלא בעלו רק פעם אחת ונ"ל מדקתני במתניתין בשעת כניסתן לחופה נתחלפו ש"מ דמיירי בגוונא דחופה קונה לעשות נשואין ולהיות בועלה כבועל אשת איש ולא ארוסה דאל"כ כניסתן לחופה למה לי דקתני ליה אם הוא בענין שאינו מועיל וס"ל לסתם גמרא כמו שכתבו התוס' בביצה דף ל"ו ע"ב ובפרק קמא דיומא והרא"ש פרק קמא דכתובות בשם הירושלמי דאין חופה קונה באלמנה וכן הוא בטור אה"ע סימן ס"ד ולא מהני ביה מידי וה"ה לשאר בעולה ולא מהני חופה רק בבתולה וא"כ על כרחך דמתניתין איירי בבתולות ושפיר פריך והא אין אשה מתעברת וכו' ולפי זה גם קושייתי ליתא דהא אי אפשר לאוקמי ביולדות דמתניתין בבתולות מיירי מדמהני ביה חופה וזה ראיה לדברי הירושלמי דגם הבבלי מסכים דאין חופה זולת בבתולה (ב). (א) אמר המגיה ראיתי הגה"ה אחת נכתבת בגליון אצל מכתב הרב וכתב עליו דקושיית הרב ליתא דביבמות דף ל"ד אמר בגמ' בהדיא האי תירוצי בשופעת בשם אמר רב עמרם אמר רב ורב לשיטתו אזיל דס"ל דמחזקינן לה בבוגרת למפרע כתירוץ הרמב"ן ולא ידעתי שותא של זה המשיג על הרב דהא עיקר קושיית הרב היא דלא הוי ליה לשנוי בגוונא שהוא רחוק המציאות רק בגוונא דשכיח שקידשה על מנת שתהא מקודשת תחילת יום מ"א וכו' דהא גם בזה יהיה רב לשיטתו דס"ל כן במסכת נדה דמעין אחד הוא ותקשי ליה לרב גופא אמאי משני ליה בדבר הרחוק מציאות ואי משום שהיה קשה ליה להמשיג לשון הרב שכתב דלפירש הרמב"ן הוי רק לרב ולא לשמואל גם זה ליתא דקושיית הרב היא על סתם גמרא דפריך היכא משכחת ליה בבת אחת ומשני שנוי דרב בשופעת והוי ליה לשנוי בגוונא דשכיח כאידך דרב. (ב) אמר המגיה ואם תאמר לפירש הרב תקשי על תנא דמתניתין גופא מי דחקו למצוא ד' חטאת בכה"ג שנעשת נשואה ע"י חופה הא גם בארוסין חייב עליה במזיד כרת ובשוגג חטאת בזה י"ל דהתנא לא רצה למינקט בגוונא דעביד איסור גם בלא הוחלפו כמבואר בשו"ע אה"ע סימן נ"ה סעיף א' דאסור מדרבנן לבוא על ארוסתו קודם הכנסה לחופה. ומה שהקשה הבעל משנה למלך בהא דפריך סוף פרק יוצא דופן ומ"ד לערכין מ"ט לא אמר ליוצא דופן דלמא לכך לא אמר ליוצא דופן דבהנך לא בעי שעות כמו בבתי ערי חומה לכך אמר לערכין דבעי נמי שעות נראה דלק"מ דהא קתני וכן בעבד עברי ובהא ודאי לא בעי שעות דמעולם לא שמענו שיהיה עבד עברי עובד בשנה שביעית לאחר ממכרו עד מלאות השעות ואם נמכר בחצי יום יעבוד עד חצי יום זו לא שמענו ועל כרחך דכל ברייתא לא נחית להשמיענו זאת ועיקר כוונתו דלא תלך בתר שנות העולם ולא תאמר מקצת השנה ככולו ושפיר קשה מאי טעמא לא אמר ליוצא דופן וזה ברור ופשוט ולק"מ.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
לחם משנה · הלכות אישות פרק ב׳
א׳
הבת מיום לידתה כו'. ופסק כמ"ד תוך הזמן כלפני הזמן:
ג׳
וכשתביא שתי שערות אפילו בשנת כ' תהיה נערה. כלומר לא תימא דהוי כמו הבאת שערות לאחר עשרים דלא מהני כיון דנראה בה סימני אילונית אלא כיון דנראה בה בשנת עשרים הוי כקודם עשרים והוי נערה:
ד׳
פחות שלשים יום כו'. קשה לפירוש רבינו ז"ל דאמרינן בגמרא (דף מה:) בפרק יוצא דופן גבי ההיא מתניתין דקטן וקטנה [שלשים] יום בשנה [חשוב שנה] והשתא לדעת המפרשים אתי שפיר דלהכי חשובים שנה אבל לדעת רבינו ז"ל אין טעם ולכך כתב הטור ז"ל שהוא טעות סופר:
ה׳
הגיעה לזמן הזה וכו'. הא אם הביאה הוי גדולה כיון שלא הביאה סימני אילונית ומ״ש בברייתא בפרק הערל (יבמות דף פ) דאפילו הביאה לאחר מכאן הרי היא אילונית היינו כשהביאה סימני אילונית: נמצאת אתה למד כו'. קשה דאיך נלמד מן האמור הא עם כל האמור אפשר לומר דהאילונית למפרע נעשת גדולה מבת י"ב ויום אחד ותקרא נערה עד ששה חדשים למפרע כדהוה סבור רב יוסף בפרק הערל (שם) שהקשה לרב דאמר שתים עשרה וכו' נעשה סריס למפרע והקשה רב יוסף לרב אילונית לר"מ יהא לה קנס כלומר דלמפרע נעשת נערה מבת י"ב ויום אחד ותירץ אביי מקטנותה יצאה לבגר כלומר דנערות תליא בסימנים וא"כ מאין למד ממה שכתב לעיל סברת אביי יותר מסברת רב יוסף. ויש לומר דכיון דאמר לעיל כשהביאה מבת עשרים שתי שערות אז תקרא נערה א"כ ודאי שהנערות תלוי בסימנים דאם לא כן היה לנו לומר דלמפרע נעשת נערה מבת י"ב ויום אחד אלא ודאי דנערות תליא בסימנין ואילונית שאין לה סימנין מקטנותה יצתה לבגר:
ז׳
ויש בבת סימנים וכו' (ואלו הן סימני אילונית כל שאין לה דדין כו'). רבינו ז"ל לא גריס בברייתא סימני בגרות וסבירא ליה דכל הני סימני נערות הן אע"פ שבפירוש המשנה לא כתב כן. ופסק כדברי כולן להחמיר שכן אמר ואע"ג דאמר דחד מתני לה אהא וחד מתני לה אההיא ברייתא דמעשר ורבינו ז"ל פסק בהלכות מעשרות דהלכה גם כן כדברי כולן להחמיר אין חשש בזה דאפשר דהא והא איתא ואע"ג דמר מתני לה אהא ומר אהא אפשר דכתרוייהו אמרן רב ולכך פסק הכא והתם להחמיר: ויש בבת סימנים מלמעלה וכו'. כתב ה"ה ז"ל ומפרש רבינו ז"ל שאי אפשר שיבאו כל הסימנים העליונים וכו'. קשה למה כתב שהוא מפרש במשנה כך דודאי מתני' לא קאמר אלא חד סימן העליון לבד אי אפשר שיבא אלא א"כ יש התחתון אבל משום דלדידן מספקא לן הי מינייהו הוי כדקאמר הלכה כדברי כולן להחמיר לכך כתב רבינו ז"ל שאי אפשר שיבאו כולן אבל מתניתין לעולם לא קאמר אלא עליון. וי"ל דכיון דמתניתין רבי אמרה ורבי מסופק שאמר הלכה כדברי כולן להחמיר לכך כתב שרבי שאמר כן כוונתו כך הוא כיון שהוא מסופק: (ובקונטרס אחר מצאתי זה הלשון שאכתוב ועוד לשונות אחרות והואלתי להציגם פה ולכתוב כל דבר ודבר במקומו כדי להקל על המעיין): ויש בבת סימנים מלמעלה וכו' ומשיתקשקשו הדדין כו'. בגמרא פרק יוצא דופן (נדה דף מ"ו) תנו רבנן אלו הם סימני בגרות רבי אליעזר בר ר' צדוק אומר כשיתקשקשו הדדין רבי יוחנן (בן ברוקא אומר משיכסיף ראש החוטם וכו') משיפצל ראש החוטם רבי יוסי אומר משתקיף העטרה רבי שמעון אומר משתמעך הכף ע״כ. וכאן הזכיר רבינו ז״ל אלו הסימנים עם סימני נערות ומבואר בסמוך באומרו הרי היא ספק בין נערה לקטנה דמשמע דס״ל דאלו סימני נערות ולשון הברייתא קשה לזה ששם אמרו דאלו הד' הם סימני בגרות ואילו שרבינו ז״ל היה גורס סימני נערות: ומשיפצל ראש חוטם הדד וכו'. הפרש הפירוש הוא דלפירושו הוא שהחוטם יעשה ראש אחר שהוא כדור ולפירוש רבותיו אינו אלא שיעשה החוטם עצמו והגירסא הנכונה בדברי רבינו ז"ל ורבותי פירשו משיפצל החוטם עצמו, וכן בסמ"ג: עוד ראיתי ונתון אל לבי לכתוב באלו ההלכות קצת קושיות הנופלות על הסמ"ג מפני שהוא ורבינו ז"ל הכל הולכים אל מקום אחד. במנין השניות כתב סמ"ג בלאוין ק"י ואשת אחי האם בין מן האב בין מן האם אין לה הפסק ובס"א מצאתי ואשת אחי האם בין מן האב בין מן האם רק שמן האב אין לה הפסק ומן האם אית ליה הפסק x וכל אחד מהנוסחאות הם דברים תמוהים דהם נגד דברי הגמרא דבהדיא אמרו בפרק כיצד אמר רב ארבע נשים יש להם הפסק ונקיט רב בידיה תלת אשת אחי האם מן האב ואשת אחי האב מן האם וכלתו ופירשו שם כלת בתו ובהני אין שום מחלוקת כלל ודברים אלו צריך עיון. עוד כתב בעשין נ' (בהלכות מיאון) גבי סימני בגרות דרש"י ז"ל מפרש שהם שמונה כולם מבגרות וכו' נראה שהיה לו פירוש אחר משא"כ בפירוש שלנו דמפרש דשיעורא דר"י דמתניתין ודברייתא הכל דבר אחד וא"כ לא הוי ח'. וכתב עוד ואותו לשון שסתר רבינו שלמה הוא בספר רמב"ם וכו' ונראה ודאי דרבינו אינו גורס שם בברייתא אלא אלו הן סימני נערות וכולן הם סימני נערות וכ"נ מה"ה ז"ל לא כמו שהבין סמ"ג שעם היות לרבינו ז"ל גירסתנו בגמרא פירש מה שפירש ולכך הוקשה לו מה שהקשה רש"י ז"ל ורבינו ז"ל לא הזכיר סימני בגרות כלל אלא משמע דס"ל דהכל הם סימני נערות. עוד יש לי להקשות שם בדברי סמ"ג קושיא חזקה שהוא כתב כל הדינים האלו שכתב כאן רבינו ז"ל וכתב הגיע לשנת עשרים [פחות שלשים] ולא הביא שתי שערות [למטה] והביא שתי שערות בזקן אע"פ וכו' עד שיולדו לו וכו' וא"כ משמע דהבאת שתי שערות בזקן לא הוי כהבאת שתי שערות במקומות הידועות שא"כ שאפילו שהביא כל סימני סריס כיון שהביא שתי שערות קודם עשרים וכמו שאמרו בברייתא דפרק הערל ונתבאר שם סגי אלא ודאי שאין הבאת שתי שערות בזקן חשוב כהבאת שתי שערות כדכתבו התוס' בפרק הערל ולזה כתב שתי שערות במקומות הידועות להבאת שער וכן למטה כתב שתי שערות אלו צריך שיהיו במקום הערוה וכו' א"כ תימה איך כתב שם בעשין נ"ב גבי מצות חליצה ואח"כ יבדקו אם יש שתי שערות באשה בבית הערוה ובאיש בזקן או בבית הערוה הא שתי שערות בזקן לאו כלום הוא וצ"ע:
ט׳
הבת שילדה אחר י"ב שנה וכו'. כתב ה"ה ז"ל ויש לתרץ וכו'. לכאורה נראה דסותר מ"ש למעלה שאם ילדה קודם זמן שאינם סימנים שהרי כאן דאינה יכולה למאן אחר שילדה ומשמע דאפילו בתוך י"ב א"כ מצינו חמותו ממאנת אלא ודאי אינה יכולה למאן מ"מ דהרי הם כסימנים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי כתב רבינו ז"ל אחר י"ב. ואולי יש לומר דאע"ג דאינם סימנים מ"מ לענין שאינה יכולה למאן חשיבי כסימנים ותהא מקודשת דומה למ"ש התוספות בשם ר"י בפירקא קמא בד"ה שכבר ילדו דאע"ג דבקטנה איירי וכו' הכוונה שם דבמיאון היקלו. ואפשר לפרש לשונו ולומר דה"ק אי אפשר שמ"ש רבינו ז"ל אחר י"ב הוא מפני שגורס בפירקא קמא דיבמות תתעבר ותמות ולפי זה מ"ש הוא אליבא דכ"ע בין למ"ד תוך הזמן כלפני הזמן בין למ"ד כלאחר דזה ודאי אי אפשר שאיך יתרץ הגמרא הקושיא שהקשה איני והאמר שמואל וכו' אלא ודאי ע"כ צריך לגרוס שם שמא תתעבר ושמא תמות וצ"ל דסוגיא דהתם דסבירא לה דאפשר לעיבור קודם זמן אתיא כמ"ד תוך הזמן כלאחר הזמן ומפני כך בין קודם י"ב בין לאחר י"ב בנים הרי הן כסימנים ולא מצינו חמותו ממאנת אבל למ"ד תוך זמן כלפני זמן אין לומר דקודם י"ב בנים הרי כסימנים והכי מוכח בפרק י"ט דכתב בת הממאנת וכו' וא"ת א"כ למ"ד תוך זמן כלפני זמן מצינו חמותו ממאנת וכ"ת דס"ל דא"א להתעבר קודם י"ב זו אי אפשר שהרי כתב הרב בת הממאנת לכך נראה דודאי ס"ל דא"א להתעבר קודם שתים עשרה ומ"מ בת הממאנת הוא בין עיבור ללידה וזהו שכתב רבינו ז"ל אחר שתים עשרה מפני דס"ל כמ"ד תוך זמן כלפני הזמן דהכי קי"ל ולדידיה אי אפשר להתעבר קודם י"ב כן נראה לפרש לשון רבינו ז"ל: (ובקונטרס אחר מצאתי כתוב זה): הבת שילדה וכו'. לבאר עוד לשון זה אומר דמה שכתבתי ואולי י״ל הוא הנכון. והנה ה״ה ז״ל מפרש כפירוש התוספות ז״ל שכתבו שם דלמקשה הוה ניחא ליה דאע״ג דהיא קטנה מ״מ אינה ממאנת מפני שנראת גדולה ומה שמקשה הגמרא אינו אלא לרבא בר לואי ופירשו כל הסוגיא בדרך זה ואמר שמ״ש בנים הרי הם כסימנים הוא משעת העיבור כמ״ש ה״ה ז״ל בשם הר״א ז״ל ולזה כתב ה״ה ז״ל דסוגיא זו אינה אלא למ״ד תוך זמן כלאחר זמן אבל לדידן דקי״ל דהוי כלפני הזמן ס״ל כסברת המקשה מ״מ אינה ממאנת מפני שנראת גדולה זהו דעת הרמב״ם ז״ל. וכתב עוד ויש לתרץ וכו' כלומר אם תקשה לפי זה איך כתב רבינו בת הממאנת דמשמע דממאנת בקטנות והא לפי זה אינה ממאנת מפני שנראת גדולה כסוגיא דיבמות לזה תירץ דסובר רבינו ז״ל דכשמתעברת תוך י״ב ממאנת עד שתלד דלא שייך סברא זו דנראת גדולה אלא כשיולדת אבל בשעת העיבור אינה נראת גדולה וזהו הדרך הנכון והדרך האחר שכתבתי ואפשר לומר וכו' נראה שהוא דחוק. (ויש נוסחא אחרת בלשון זה שכתוב כן). אפשר שרבינו ז״ל גורס בפ״ק (דף י"ב) שמא תתעבר ותמות ואפשר ליישב הגירסא בגמרא כפי גירסא זו בכה״ג והכי פירושו ואלא קשיא הך כיון דאת אמרת תמות א״כ הך דכבר ילדו עכ״פ בגדלות אחר י״ב וא״כ היה לו לומר שכבר גדלו ותירץ רב ספרא שאמר שכבר ילדו לומר שאע״פ שלא הביאו שערות אחר י״ב מ״מ בנים הרי הם כסימנים. ולפי זה מ״ש רבינו בת הממאנת שהוא אחר שתים עשרה והוא בין עיבור ללידה וכמ״ש ה״ה ז״ל והשתא קאי ויש לתרץ על כל הפירושים בין למה שכתב אפשר וכו' יהיה פירוש רבינו ז״ל שם אחר י״ב ולמה שכתב או שהוא סובר. (עוד מצאתי לו קונטרס אחר וכ"כ שם). במ״ש ה״ה ז״ל גבי בת הממאנת כתבתי שיש בו שתי גירסאות. הגירסא הראשונה היא אי אפשר שהוא סובר שאי אפשר לה לילד קודם לכן וגורס בפ״ק דיבמות שמא תתעבר ותמות אלא שהוא סובר וכו' והטעם לגירסא זו לומר דע״כ אי אפשר שגורס במסקנא בפ״ק שמא תתעבר ותמות דא״כ איך תירץ לקושיית הגמרא שאומר שכבר ילדו ולא אמר גדלו אלא ודאי הוא סובר וכו' וגורס במסקנא אלא לעולם שמא תתעבר ותמות ואלא קשיא הך כו' כגירסתנו. והגירסא הב' היא אפשר שהוא סובר שא״א לילד וכו' וגורס בפ״ק וכו' או שהוא סובר וכו'. ופי' גירסא זאת דרבינו ז״ל אפשר שיגרוס שם בפ״ק לעולם שמא תתעבר ותמות ואלא קשיא הך. וכבר ישבתי במקום אחר גירסא זאת בגמרא. ונוסחא זאת בדברי ה״ה ז״ל בספר כ״מ. ולפי גירסא זו מ״ש ה״ה ז״ל וכתב הוא בפי״ט בת הממאנת כו' הוא סיוע לפירוש שכתב שהוא סובר ותיובתא לפירוש קמא שכתב אפשר שהוא סובר וכו' ומ״ש אח״כ והסוגיא שביבמות קשה לזה הפירוש הוא בהפך שהוא קשה לפירוש בתרא וסיוע לפירוש קמא ולכך כתב לזה הפירוש וכתב יש לתרץ וכו' שתירץ הכל תירוץ הקושיא של וכתב הוא בפי״ט לפירוש קמא דהתם היא שילדה אחר י״ב ונתעברה ומיאנה בין עיבור ללידה ומ״ש שמא תתעבר ותמות ר״ל כשילדה קודם י״ב ותירוץ הסוגיא שביבמות לפירוש בתרא דבין עיבור ללידה ממאנת ולא משכחת חמותו ממאנת כדכתב ואכתי קשיא לי לפירוש בתרא דקאמר דסוגיא דאמר בנים הרי הם כסימנים אתי כמ״ד תוך הזמן כלאחר הזמן וכו' א״כ כשאמר בגמרא אית דאמרי בנים עדיפי מסימנים למאי נפקא מינה לר' יהודה למה הוצרכו לומר דנפקא לן לר״י לימא נפקא מינה למ״ד תוך הזמן כלפני הזמן דבבנים מודה דעדיפי מסימנים ועדיף הך נפקותא מהך דאמר השתא דעל הא קשה מה שהקשו התוספות ז״ל למה הוצרכו לומר כן לאוקומי מתני' כר״י כו' בלאו הכי מוקמינן ליה כר״י כו' וכדהקשו שם התוס'. ונראה דה״ה דהוה מצי למימר כן אלא ר״ל מילתא דאית בה נפקותא לסברא דתנאי אבל הך נפקותא דלמ״ד תוך הזמן היא סברת אמורא יחידאה. עוד כתב בסוף הלשון וכן נראה מן הסוגיא בריש פרק נושאין על האנוסה (יבמות דף ק') טעמו דשם אמרו על מתני' דהוא אונן עליהם והם אוננים עליו דלא משכחת לה אלא בזנות ותיובתא דשמואל ותירצו משכחת לה בממאנת והקשו ממאנת מי קא ילדה והתני רב ביבי קמיה דרב נחמן וכו' שמא תתעבר ותמות וכו' ותירצו משכחת לה בקידושי טעות ואי איתא מאי דקאמר רבינו ז״ל דמשעת עיבורה אינה נחשבת גדולה א״כ עדיין משכחת לה דממאנת דמיאנה בין עיבור ללידה אלא ודאי שכדברי הראב״ד ז״ל עיקר. וקשה לזה דאם נאמר דרבינו ז״ל סובר כפירוש בתרא דפירש ה״ה ז״ל דגורס בפ״ק דיבמות שמא תתעבר ושמא תמות וסוגיא אתיא כמ״ד תוך זמן כלאחר הזמן אין מקום לקושיא זו כלל ואתי שפיר אותה סוגיא לדעת רבינו ז״ל דלא מצי לאוקומי התם במיאנה בין עיבור ללידה דכיון דההיא סוגיא סברה שמא תתעבר ותמות כדמשמע התם א״כ העיבור בקטנות גורם המיתה אע״פ שתלד בגדלות וכמ״ש התוספות בפ״ק דיבמות ואי אפשר שתתעבר בקטנות אבל אם נאמר כפירוש קמא דפירש ה״ה ז״ל דגורס רבינו ז״ל שמא תתעבר ותמות ודאי תפול קושיא זו דהוא סובר דאפשר לה להתעבר בקטנות אפילו שנאמר תתעבר ותמות ולילד בגדלות וממאנת בין עיבור ללידה וא״כ בכה״ג הוה מצי לתרוצי התם וא״כ נראה לכאורה דלא כתב ה״ה ז״ל וכן נראה מן הסוגיא וכו' אלא לפירוש קמא שפירש בדברי רבינו ז״ל והוא דוחק שהרי אפשר לפרש בדבריו כפירוש בתרא ואין כאן קושיא. ונראה לומר דאפילו לפירוש בתרא יש הכרח לדעתו של הר״א ז״ל דלדעת רבינו ז״ל מה מקשה התם מדרב ביבי לימא רב ביבי שמא תתעבר ושמא תמות וקאמר כדאמרו בפ״ק ואין כאן קושיא דממאנת בין עיבור ללידה ומשכחת לה שפיר ובשלמא לדעת הר״א ז״ל אתי שפיר דאפילו שנאמר שמא תתעבר ושמא תמות פריך שפיר התם משום דע״כ אתה צ״ל דבנים הרי הם כסימנים כדתירצו בפ״ק וא״כ משעת העיבור הוי גדולה ואינה יכולה למאן נמצא דקושיית הגמרא שייכא בין שנאמר שמא תמות בין שנאמר תמות ודאי. ורבינו ז״ל יתרץ דהסוגיא דבפרק נושאין סברה שמא תתעבר ותמות ודלא כסוגיא דפ״ק והם מתחלפות אבל לפירוש קמא שפירש ה״ה ז״ל בדברי רבינו ז״ל קשה ההיא סוגיא כדפרישית. ויש ליישב דע״כ לא קאמר ה״ה ז״ל דממאנת בין עיבור ללידה אפי' לפירוש קמא אלא לדידן דקי״ל תוך הזמן כלפני הזמן ולכך העיבור שהיה לפני הזמן לא חשיב סימן אלא הלידה שהיא אחר הזמן אבל למ״ד תוך הזמן כלאחר הזמן ודאי דהעיבור אפילו שיהיה בקטנה חשיב סימן ולכך לא תירץ בפרק נושאין דמשכחת לה בממאנת בין עיבור ללידה דאותה הסוגיא אתיא אפילו כמ״ד תוך הזמן כלאחר הזמן ותירץ תירוץ השוה לשניהם. וא״ת לפירוש קמא דאפשר להתעבר בקטנות ולילד בגדלות למה מיהדר הגמרא בפ״ק ממאי דאמר שמא תתעבר ושמא תמות הא יש לישבו כשנתעברה בקטנות ותלד בגדלות דפעמים חיה וכדהקשו שם התוספות ז״ל. וי״ל דסובר רבינו ז״ל דאז ודאי חיה ולא שייך לומר שם שמא תמות כיון שהלידה בגדלות דבתר לידה אזלינן. (ע"כ מצאתי בקונטריסים):
י״א
הגיע לזמן הזה ולא הביא שתי שערות וכו'. לפי מה שפירש הראב״ד ז״ל דהכל תלוי בהבאת שתי שערות א״כ היכי קאמר בגמרא פרק הערל (יבמות דף פ':) לא רב נחמן סיכי דיקנא הוה ליה דלפי דעתו אי הוה ליה סיכי דיקנא למה היה אומר אם בשרו היה מעלה הבל איתיב ליה ברת הא בלאו הכי סגי כיון שהיה לו שתי שערות וכי תימא ודאי זו אינה קושיא דסיכי דיקנא אינן שתי שערות אלא צמיחת הזקן קצת ומשום הכי צריך סימן אחר א״כ מה הקשה לו ה״ה ז״ל למה הוזכרו שאר סימנין [הא] לא הוזכרו אלא שיהיה לו סיכי דיקנא דאז ודאי אין דנין אותו כסריס ולא הוזכרו שאר הסימנין וא״כ מה מקשה לו ה״ה ז״ל. ואם לא הבין זה בדברי הראב״ד ז״ל אלא שהוא סבור דסיכי דיקנא הוו שתי שערות א״כ למה אינו מקשה לו הקושיא שהקשיתי. ונראה לתרץ דה״ה ז״ל הבין שהראב״ד ז״ל מפרש דברי הגמרא כך אלא הא דאמר רבה בר אבוה כו' כמאן כרב הונא כלומר ונפשוט מהכא דהלכה כרב הונא כיון דרבה בר אבוה מסייע ליה ולא אתי ככללין דרב הונא ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן ותירץ הגמרא דאי משום הא לא תסייעיה לרב הונא דרבה בר אבוה דעת שלישי יש לו דסובר דאע״פ דיש לו שתי שערות צריך שיהיה לו סימן אחר לשנאמר שאינו סריס ואם כן מיניה לאו סייעתא אבל אינו מפרש הראב״ד ז״ל כמאן כרב הונא כלומר דהוא דוחק דרבה בר אבוה אתי דלא כרבי יוחנן שאם זה הוא הפירוש ודאי שאין מקום לתירוץ הגמרא במה שתירץ דלא אתי כחד מינייהו דכ״ש דהשתא קשה טפי אלא הפי' הוא כמו שכתבתי ולכך לא השיג עליו מדברי הגמרא דרבה בר אבוה דעת שלישי ולא קי״ל כותיה אלא כרבי יוחנן לגבי רב הונא:
י״ד
וסריס זה הוא הנקרא סריס חמה כו'. כתב ה"ה ז"ל ברייתא שם מתבאר בסוגיא דסתמא דמתני' הכין כלומר אל יקשה בעיניך דהבן שנתקו גידיו או חתכו אותן בידי שמים כלומר שנפלו מחמת חולי שלמה נקרא זה סריס אדם ולא סריס חמה דשם נתבאר דסריס חמה לא נקרא אלא מי שהוא ממעי אמו שלא ראה שעה אחת בכשרות כמבואר שם אבל מי שלקה אחר שיצא ממעי אמו בין בידי אדם בין בידי שמים נקרא סריס אדם:
ט״ו
בן י"ג שנה ויום אחד כו'. קשה דכיון דרבינו ז"ל מפרש מ"ש בגמרא (נדה דף מ"ח:) מה איש תחתון ולא עליון דלא סמכינן אעליון מנין לו הא דהיכא דלא נבדק תחתון סמכינן אעליון. ונראה לתרץ זה עם קושיא אחרת שיש לי על פי' המפרשים שפירשו מה איש תחתון ולא עליון כלומר דבאיש לא שייך עליון אם כן לדידהו אמאי מהני לר"מ באשה עליון היכא דלא נבדק התחתון דכ"כ התוספות ז"ל בריש פרק בא סימן (שם) דהקשו דלר"מ למה הוזכר עליון ותירצו דאהני דהיכא דבא עליון מסתמא אמרינן גדולה היא ואמרינן כבר בא תחתון וקשה דכיון דאנן ילפינן מאיש דלא שייך ביה עליון כלל א"כ הכא לא מהני עליון כלל ואי אמרת דשאני התם דלא שייך א"כ היכי ילפת מיניה. וזה יתורץ לפירוש רבינו ז"ל והוא סיוע לדבריו דאשה ואיש שוים דלא מהני עליון אלא היכא דלא נבדק התחתון ומכאן יצא לו דבאיש היכא דלא נבדק תחתון סמכינן אעליון דומיא דאשה לר"מ דסמכינן ע"כ אעליון דאם לא אמאי הוזכר לדבריו סימן העליון כדכתבו התוספות:
ט״ז
שתי שערות האמורות בבן ובת כו' דנין בהן להחמיר בכל מקום וכו'. קשה דבריש הלכות פרה אדומה כתב רבינו ז"ל היו בה שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר עיקרן משחיר וראשן מאדים וכו' וגוזז במספרים את ראשן המשחיר כו' הוצרך שישאר מן המאדים כדי שינטל בזוג והשתא כיון דדנין להחמיר בפרה ובנגעים ובכ"מ כמבואר בגמרא היל"ל שם דצריך שישאר מן השער כדי שיכוף ראשו לעיקרו דינטל בפי הזוג דילמא אינו שער והו"ל כאילו אינו וצ"ע. ועוד קשה דבפרק ב' דנגעים לא הזכיר רבינו ז"ל אלא נטילת הזוג ואיכא למטעי דהוי טומאת ודאי ואינו אלא טומאת ספק ונפקא מינה דלא מייתי עלה קרבן והיה לו לבארו גם קשה דבפ"ב דנגעים כתב שאפילו דהלבן כל שהוא אזלינן בתר עיקרו ובפרה כתב דבעינן בעיקר כדי נטילת הזוג. ויש לחלק בפרה דכיון דאיכא שער בעינן שיהיה השיעור של שער אדום אבל בלבן כד מדלית העיקר שהוא לבן הוי כאילו אין שם שער ולכך פסול והבן זה. ועל קושיא האחרת י"ל דסמך על מה שכתב כאן. ובשם הר"י קורקוס כתב הרב ב"י בהלכות פרה שתירץ דסובר רבינו ז"ל דלא נאמר הלכה כדברי כולן להחמיר אלא גבי בן ובת דוקא. וזה אי אפשר דבפרק שמיני כתב גבי שער שחור דאינו מציל עד שיהא כדי לכוף ראשו לעיקרו ועוד דכאן כתב דנין להחמיר בכל מקום. אלא מקום יש לתרץ כמו שתירץ הר"י קורקוס ז"ל בתירוץ ב' שכתב שם הרב ב"י ז"ל בשמו יעויין שם ע"כ בקונטרס:
י״ז
שתי שערות אלו צריכות שיהיו במקום הערוה וכו'. מ"ש ה"ה ז"ל אבל ודאי גבה וכרסה ממש כו' הביא זה בשם המפרשים לפרש לשון רבינו ז"ל מאין יצא לו בית הערוה וה"ק דגבה וכרסה הוא מקום הערוה ומ"מ קשה מאין יצא לו להרמב"ם ז"ל דמאי דקאמרי רבנן עד שיהו שתי שערות וכו' לא קאי אפילו אמאי דקאמר אחד בקשרי אצבעותיה של יד ובמה שיהיו במקום אחד סגי וכפירוש המפרשים ז"ל ואם נאמר דלשון במקום אחד משמע ליה לרבינו ז"ל שהוא מקום המיוחד שהוא בית הערוה ונדקדק זה בלשון ה"ה ז"ל שכתב ופירש רבינו ז"ל שמקום אחד הוא מקום הערוה בדוקא זה אי אפשר שהרי כתב רבינו ז"ל וצריכות להיות במקום אחד משמע דס"ל דמקום אחד דקאמרי רבנן כפשוטו ומ"ש ה"ה ז"ל ופירש רבינו הכוונה לומר דלדעת רבינו ז"ל קאי במקום אחד לגבה וכרסה ולא למאי דקאמר אחד על מקום קשרי אצבעותיה כמו שפירשו המפרשים. ואולי הסברא הכריח לרבינו ז"ל לומר כן או שום מקום נתגלה לו שהוכרח לומר כן וצ"ע: ושיהיה בעיקרן גומות וכו'. כתב ה"ה ז"ל ודעת רבינו י"ל דלא פליגין אהדדי. קשה דמי הכריחו לומר כן דאע"פ דפליגי פסק כרב אדא בר אהבה בגומות אע"פ שאין בו שערות ושתי שערות בגומא אחת. וי"ל דמ"מ מדכתב הלשון של רב הונא שאמר צריך שיהיה בעיקרן גומות משמע דדעתו דלא פליגא. ומ"מ מה שכתב ונראה כן מן הגמרא לא ידענא מנא ליה: חזקה אין גומא וכו'. אין להקשות דילמא יש שערות קטנות פחות מנטילת הזוג דכיון דנשרו ודאי גדולים הוו דאי לא לא הוו נשרי:
כ׳
כשבודקין את הבת בין בתוך הזמן וכו' בין קודם זמן וכו' בודקין ע"פ נשים כשרות וכו'. ה"ה ז"ל הבין בדברי רבינו ז"ל דבברייתא (נדה דף מ"ח:) שלש מחלוקות ורבנן ס"ל בין לפני הפרק בין תוך הפרק בין אחר הפרק נשים בודקות אותן ורבי יהודה ס"ל דתוך הפרק אין בודקין ור"ש סבר אף תוך הפרק נשים בודקות ולאחר הפרק להחמיר ולא להקל והיינו דפליגי אדרבנן דלרבנן בין להחמיר בין להקל ולר"ש להחמיר דוקא והיינו להאיבעית אימא דאמר בגמרא דר"ש ולאחר הפרק ולית ליה כו' אבל ללישנא קמא דנאמנות וכו' לכאורה נראה דהם דברי ר' יהודה ולא הוו אבל ב' מחלוקות דר"ש ות"ק הוו דבר אחד ופסק רבינו ז"ל כלישנא בתרא וכרבנן. אבל הרמ"ך ז"ל סובר דליכא בברייתא אלא ב' חלוקות דר' יהודה ור"ש ולכך השיג על רבינו ז"ל דהלכה כר' יהודה לגבי ר"ש וא"כ הו"ל למפסק כר"י. ודבר תימא הוא זה דהא אמרו דרבי יהודה סבר תוך הפרק כלאחר הפרק וכבר אפסיקא הלכתא בפרק יוצא דופן דתוך הפרק כלפני הפרק וכ"פ רבינו ז"ל לעיל אלא שקשה טובא לזה מ"ש ה"ה ז"ל דכפסק הזה נראה מן ההלכות דבהלכות אמרו דבחליצה ומיאון נאמנות משום חזקה דרבא משמע דהיכא דליכא חזקה דרבא נאמנות להחמיר ולא להקל וא"כ איך כתב ה"ה ז"ל דכ"נ מן ההלכות. לכך נ"ל לומר בדוחק דרבינו ז"ל פוסק כי הא דנאמנות להחמיר ולא להקל אלא דתוך זמן כיון דהשתא לא מהני נאמנותם לא להחמיר ולא להקל אע"פ דלבסוף מהני נאמנותם להחמיר ולהקל דהיינו בתר י"ב לא איכפת לן וכ"נ שהבין הרב ב"י בטאה"ע יעויין שם. ועל מה שהשיג הרמ"ך אם נאמר דכוונתו להשיג על רבינו ז"ל מה שכתבתי דלא היל"ל דנאמנת האשה להחמיר ולהקל כשהוא תוך זמן דליכא חזקה דרבא אם כוונתו כך קשה דלא היה לו להקשות משום דהלכה כר"י דבין לר"ש בין לר"י הוי הכי דע"כ לא פליג ר"ש אלא משום דאית ליה דתוך הפרק כלפני הפרק ומהני נאמנות להחמיר אבל להקל ודאי דמודה דלא מהני ע"כ אמרתי שלא נתבררו לי דבריו (ע"כ) מקונטרס אחר:
כ״ה
וטומטום ואנדרוגינוס וכו'. מה שתמה ה"ה ז"ל והניחו בצריך עיון יש לומר דלא כתב רבינו ז"ל הרי הן בחזקת גדולים אלא לענין המצות שהנשים חייבות בהן שהן בני עונשים דב"ד ממיתין אותן כדין גדול שעבר עבירה אבל לא לחייבם בדינים שהנשים פטורות בהם:
נחלת הכלל · ToratEmet
צפנת פענח · הלכות אישות פרק ב׳
ב׳
ומתחלת יום כו'. עי' בקדושין ד' ע"ט ע"א בהך דרב ושמואל וע"ש ברש"י ותוס' אם בתוך ששה אם הביאה סימני בוגרת אם הוה סימנים ועי' בירושלמי פ"א דיבמות סה"ב דס"ל דתוך ששה אין עושין מעשה ובאמת לפי המבואר ברש"י נדה ד' מ"ז ע"ב גבי הלכה כדברי כולם להחמיר מוכח דזה לא הוי בגדר ספק רק דהוה כמו שני הרשותין יש עליה ויצאה רק במקצת מרשות אביה והך דרב ושמואל דקדושין שם הם פליגי בהך מחלוקת דנדה ד' מ"ט ע"א אם תוך הפרק כלאחר הפרק או כלפני הפרק ע"ש בתוס' ד"ה אב"א ע"ש וכן הך מחלוקת דיבמות דף פ' ע"א גבי אוכל חלב כו' בהך דרב ושמואל לפי המבואר בירושל' שם ספ"י פליגי ג"כ בזה אם שנת השמונה עשר או הכ' אם כלפניו או כלאחריו, ועי' בהך דסנהדרין ד' י"ג ע"א גבי יום תקופה אם מתחיל או גומר, ועי' תענית דף י' ע"ש ורש"י שם ד' י"ג ע"ב ד"ה אין הבוגרת, ועי' תוס' נדה דף ב' ע"ב דאמר שם דבגרות תלוי בשערות ומה שייך זה אך י"ל דס"ל כשיטת רש"י סנהדרין דס"ו ע"ב דירבה שחור על הלבן הוא שיעור בגרות וע"ש ד' ק' ע"ב, ועי' נדה ד' נ"ב ע"ב דס"ל לר"י דהמיאון הוא עד שתקיף העטרה והוא סימן בגרות לדידיה כמבואר שם ד' מ"ז ועי' בירושל' דיבמות פ"א ה"ב דמבואר כך ועי' ברש"י סנהדרין דף ק' ע"ב ע"ש ועיין מש"כ המרדכי ביבמות פרק מצות חליצה דס"ל ג"כ דזה תליא בהך דקדושין דף ע"ט:
ט׳
הבת שילדה כו'. עיין בה"ה. ועי' מש"כ רבינו ז"ל לקמן בהל' אישות פי"ט הל' י"ד. אך באמת כך דהנה עי' בסנהדרין דף ל' ע"ב גבי אחד אומר שתים בגבה ואחד אומר שתים בכריסה דמצטרפי ובירושלמי בכתובות ובסוטה מבואר להיפך והטעם כך דפליגי בזה אם הסימנים ראיה על הגדלות או זה גופה היינו הסימנים הם גדלות רק דצריך לזה שנים ג"כ דאם נימא זה גופה הוי גדלות שפיר הוי גדר עדות ומצטרפי אבל אם נימא דזה רק סימן לגדלות אז לא שייך בזה צירוף דזה אין עליו שם עדות כלל * ובזה י"ל הא דאמרינן בקדושין ד' ס"ג ע"ב דנאמן רק לנדרים כו' אבל לא למכות כו', ועי' שם בתוס' ד"ה נאמן משום דכיון דעליו מוטל הדבר לכך נאמן ר"ל דהוה כגדר שליש עי' גיטין ד' נ"ד ע"ב כה"ג ביוהכ"פ ושם ד' ס"ד ע"א ע"ש ועי' ברש"י בכורות ד' מ"ט עד שיאמרו לו ובהך דקדושין ד' ע"ג ע"ב גבי חיה ע"ש ועי' ב"ב דף כ"ט ע"א גבי שיבבא ע"ש אך זה רק בדבר שעל ידו נגמר הדבר וכמו לשיטת רבינו בהל' נדרים דבי"ג שנה ולא הביא שתי שערות הוה מופלא סמוך לאיש מן התורה ולכך דייק רש"י שם לחרמים חרמי בדק הבית משום דכיון דכתבו התוס' תמורה ד' ל"ב דחרמי כהנים לא שייך בהם אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דלא הוי גדר הקדש רק גזירת הכתוב אף דמועלין בו וא"כ י"ל דלא שייך בו ג"כ גדר מופלא סמוך לאיש. והנה עי' בנדה ד' מ"ה ע"ב למ"ד תוך זמן כלפני זמן ולא קי"ל כן אך י"ל דזה רק דאין השנים סימן אבל מ"מ השערות הוה סימן לענין דאם נולדו בו השערות בתוך הזמן ואח"כ היו בו כשהגיע זמן השנים אז לא הוי שומא והוה גדול מכאן ולהבא ומ"ד כלאחר זמן ס"ל ג"כ צריך שיהיו קיימות עד לאחר שיגיע זמן השנים אך דס"ל שהוא גדול למפרע וכמו לרבי יוסי בר"י שם דף מ"ו ע"א ועי' בירושלמי פ"י דיבמות דמבעי ליה לריבר"י אם למפרע הוה גדול או מכאן ולהבא ע"ש ועי' תוס' נזיר דף ל' ע"א דס"ל התם דהוה שומא לרבי יוסי בר"י ועי' רש"י קדושין ד' פ"א ע"ב וגיטין ד' ס"ה ע"א ד"ה חולצת ע"ש מה שהקשה התוס' ובזה א"ש דר"ל אח"כ ומכאן ולהבא רק דהשערות לא הוה שומא וס"ל לרבינו דגם בבנים כן דרק אם הבנים נשתיירו עד אחר שנתגדלה וגם היא קיימת וא"כ א"ש אבל קודם שתגיע לגדלות אין עליה שם גדולה ועי' ביבמות ד' ק"ז ע"ב גבי הך דאמר שמואל עד שתגדיל ותאמר רוצה אני כו', דמשמע שם לכאורה שאם לכשתגדיל הדרה ממיאון בטל המיאון וע"ש ד' ק"ט ע"ב מן המיאונים דלמא גדלה ומיחרטא משמע דמהני חרטה ואף אם באמצע קיבלה קדושין מאחר ולמ"ד שם דף ק"ט ע"ב דקדושי קטנה מיתלי תלי וקיימא מ"מ אם מת השני יכולה לבטל מיאון הראשון וכמו דאמרינן בירושלמי ריש פ"ג דקדושין גבי המקדש לאחר ל' וגם י"ל דזה תליא אם יש מחילה לקטנים עיין תוס' ב"ב ד' קמ"ג ע"ב וד' קמ"ז ע"ב וב"ק ד' פ"ד ע"א גבי אבוה דינוקא ע"ש ותוס' שבועות ד' ל"ג ע"ב גבי קנס ועי' בירושלמי פ"ג דכתובות הל' ו' גבי אמרה אפשר בוררת וחוזרת ובוררת ומ"מ יכולה להנשא לאחר ולא חיישינן שמא תתרצה בקדושין הראשונים משום דלא חיישינן דלמא מקלקלא נפשה עי' בירושלמי פ"ז דכתובות גבי ע"מ שאין עליה נדרים והלכה אצל חכם כו' ולא גזרינן שמא תלך אצל חכם ועי' בתוס' שם ור"ן נדרים ד' פ"ה גם י"ל דמיאון של קטנה לא מהני כמו בהך דכתובות ד' י"א ע"א דרק אם הגדילה אז הוה מחאה גבי גר קטן ע"ש רק מ"מ מהני המיאון של קטנות דכשתבוא לגדלות תהיה אז יכולה למאן וכמו בהך דנדרים ד' ע"ז ע"ב לב"ש גבי שבת ע"ש בראשונים, ועי' בירושלמי כאן דאמר שם תמתין עד שתגדיל ותמאן ולמה לן תמתין שתגדיל הא לא קי"ל כב"ש רק דס"ל דב"ה לא פליגי אב"ש רק היכא דהיא עצמה נישאת דלא חיישינן למקלקלא נפשה כמ"ש אבל כאן דצרתה מתייבמת שפיר ניחוש דלמא אח"כ תבטל המיאון ונמצא צרת ערוה למפרע ולכך לא תנשא עד שתגדיל ואז בנים הוי כמו סימנים כמ"ש לעיל ועי' בתוספתא נדה פ"ו דאמר שם מבן י"ב שנה ויום אחד ועד בן י"ג הרי הוא כאיש לכל דבר וע"כ צ"ל כמו שכתבתי דמכאן ולהבא הוי סימן לכו"ע: [השמטה מש"כ שם גבי ב' שערות וכן הטעם במה דפליגי בסנהדרין דף ל' ע"ב ובירוש' שם אם גבי עדות חזקה מהני צירוף עדות וע' ב"ב דף נ"ו ע"ב ובבעה"מ שם והטעם כך דהחזקה לא הוי עדות דהשדה שלו רק הוכחה מדלא מיחה ודאי שטר היה לו ואבד וכמבואר בכ"מ וע' סנהדרין דף כ"ג ע"ב דאמר שם חזקה מכח שטר היא וכ"ז שאין עדים על זה אין ראיה ובזה א"ש מה דמבואר בירוש' ב"ב פ"ג ה"ו דאם הביא עדים והזים עדי חזקה צריך להחזיר הקרקע וגם הפירות ולכא' תמוה הא כיון שלא אכל למה צריך לשלם הפירות וע' תוס' ב"ב דף ל"ג ע"א ד"ה ה"ג וצ"ל דכיון שאין לו עדים ע"ז שוב פקעה ההוכחה וזהו כונת הירוש' בסוטה דהוי כמו שעד אחד מקיים שני עדים על השטר ועד השני מקיים ב' עדים של השטר דלא מהני והך דסנהדרין הנ"ל צריך לאמר שכל אחד אומר שהיה עוד אחד עמו וכן ר"ל הירוש' דסוטה פ"א גבי נתייחדה עמו בעד אחד שחרית כו' ובזה א"ש הך דמכות דף ו' ע"ב גבי עדות מיוחדת וע"ש בריטב"א אך י"ל דטעם הירוש' דב"ב הנ"ל גבי עדים זוממין דכיון דחזינן דהוא מביא עדים שקרים הוי ע"ז כגזלן וא"ל חזקה כמבואר שם דף ל"ט ודף מ"ז וזהו ג"כ כונת הרשב"ם ז"ל ב"ב דף ל"ב ע"ב ד"ה אמאי מה דמחלק שם דכאן לא הוי מיגו דהוי כמו במקום עדים ולכא' דבריו תמוהים דמאי נ"מ מכל מיגו דעלמא ואין לאמר דס"ל כמש"כ התוס' שם דף ל"ג ע"א ד"ה ה"ג דאם אומר שאכל רק שתי שנים ואין לו שטר צריך לשלם גם הפירות אף עפ"י עצמו דכיון דאין לו שטר הרי כמו שאנו יודעין שאין הקרקע שלו דהרשב"ם לא ס"ל זה כמבואר שם דף ל"ד ע"א וע"כ צ"ל דכיון דלפי דבריו הוי שטרא זייפא הוה כמו דאמרינן בכתובות דף ל"ו ע"ב דשוב אינו נאמן גם בשטר מקוים. אך באמת כונת הרשב"ם כך דמיגו לא שייך רק מטענה לטענה וכאן הטענה אחת שאומר שלקחה רק אם בזה השטר או בשטר אחר ומה נ"מ ובפרט אי נימא דהשטר הוא כאן שטר ראיה ולא שטר קנין וע' ברשב"ם שם בד"ה אמר לו דכ' שם וגם שני חזקה כו' ולכאורה קשה הא מבואר בתוספתא כאן פ"ג ובירוש' פ"ו דשבועות דהמחזיק מחמת אונו ונמצא פסול דלא מהני חזקה ע"ש אך נ"מ בין שטר ראיה לשטר קנין דבשטר קנין אם נמצא פסול לא מהני חזקה ובשטר ראיה מהני וע' ב"ב דף קנ"ד ע"ב ובזה א"ש ג"כ הך דשם דף ק"ע ע"א וברשב"ם ד"ה רשב"ג דפי' חזקה חזקת קנין לא חזקת ראיה דכאן לא מהני חזקת ראיה כיון דאיכא שטר והשטר אינו מועיל וכמבואר בירוש' הנ"ל. וע' הל' טוען פי"ב ה"ב מש"כ שם דאין מאמינים להשוכרים שדרו בה תמיד מחמת שזה הדבר תלוי בהן כו' ע"ש בה"ה וע' בקדושין דף מ"ג ע"א דמבואר דשליח נעשה עד וטעם רבינו צ"ל כך דהיכא דהם עדים להבעל דין ודאי מהני עדותם כמו בהך דקדושין הנ"ל משא"כ כאן דהבעל דין טוען שלקח ממנו רק דיש עליו טענה שטרך היכא וע"י חזקה ג' שנים נדחת הטענה וא"כ מה שאומרים שדר הוא ג' שנים זה לא הוי עדות להקנין וכן מה שהוא אומר שהם לא דרו ג' שנים בקביעות זה לא הוה הכחשה להקנין רק לבטל דיבורם מה שהם אומרים שדרו ג' שנים שלימות הוי הם כבעלי דינים וצריך עדים אחרים וכמו גבי עדים זוממים דכיון דאין מכחישין להמעשה רק להעדים הוי העדים כבע"ד והשניים נאמנים וע' תוס' ע"ז דף ג' ע"א ד"ה נוגעים. ולכך שפיר י"ל כשיטת הירוש' דלא מהני לצרף עדותן: ע"כ השמטה]
י״א
או עד שיהיה בן ל"ה כו'. עי' בהשגות ועי' בהה"מ אך י"ל דס"ל להראב"ד דנ"מ דשאר סימנים אם יש לו רק סיכי דיקנא כמבואר בגמ' גם נ"מ אם אח"כ הביא הזקן דאז אם יש בו עוד סימני סריס לא מהני הזקן כמ"ש התוס' כאן אך באמת לשיטת הראב"ד ז"ל קשה היאך משכחת לה דעד ל"ה הא לא הביא זקן וע"כ צ"ל כמ"ש כגון שיש לו סיכי דיקנא אך י"ל לשיטת הראב"ד ז"ל כגון אם הביא ב' שערות אח"כ שוב אי אפשר לומר שהוא קטן אבל אם לא הביא אינו גדול עד ל"ה:
י״ד
וכשיהיה בן י"ג כו'. שאין זה מביא סימן, עי' שבת ד' קנ"ב ע"א דמוכח כן ועי' בהך דיבמות ד' פ' ע"א מה דאמר אין הסריס נידון בבן סורר ומורה כו' ולמה אמר שם חתימת זקן התחתון ולא אמר סתם שתי שערות כמבואר במשנה וזה אין לומר דר"ל דחיישינן שמא כבר הגיע זמן שראוי להקיף וכאן אי אפשר לידע זה ועי' מש"כ רבינו בסוף הל' ממרים וצריך לבדוק אותו שמא הקיף וכאן לא שייך בדיקה דאין הלשון משמע כן אך נ"ל דגבי בן סורר ומורה צריך דוקא שיהיה ב' השערות במקום אחד ובזקן התחתון דוקא ושם ר"ל אסריס אדם וב' שערות יכול להביא אך לא זקן התחתון ועי' ב"ב ד' קכ"ו ע"ב דטומטום שנקרע אינו נידון בבן סורר ומורה ועי' ביבמות ד' פ"ג ע"ב דזה מחלוקת אם הוה סריס ועי' לקמן בהל' כ"ה ועי' בה"ג דלאחר שנקרע מביא זקן ע"ש וגם נ"מ להך דיבמות ד' ע"ט ע"ב דסריס חמה מתרפא היאך דינו לגבי בן סורר ומורה אם נתרפא אם הוה כהך דב"ב הנ"ל או זה הוה בירור למפרע ועיין תוס' יבמות דף קי"א ע"ב ד"ה קרי:
ט״ו
בן י"ג כו'. ונראה בו כל הסימנים, עיין בהשגות, אך י"ל דר"ל הזקן וזה ר"ל סימן של מעלה ועיין מש"כ רבינו בהל' עדות פ"ט ה"ח יע"ש, ובאמת נ"ל דגבי איש ג"כ יש סימן בגרות והוא הך הקיף זקן התחתון דסנהדרין ד' ס"ח ע"ב גבי בן סורר ומורה ואם הקיף זקן העליון זהו מה שר"ל רבינו סימן בגרות למעלה וזה נקרא איש ועי' בירושלמי ריש פ"ח דסנהדרין דאיש מיקרי משיתפשט הכף והוא סימן בגרות באשה עי' נדה ד' מ"ז וד' נ"ב ובירושלמי פ"א דיבמות וזהו מה דר"ל בירוש' הושחר הקדירה מבחוץ ועי' בהך דחולין ד' כ"ד ע"ב נתמלא זקנו וכ"מ:
ט״ז
לפיכך בבן ובבת כו'. והנה סימן בינוני לא הביא רבינו ונ"מ לדידן דזה ודאי השערות מתחילין ליגדל קודם שנים רק שיעורן אינם מביאים עד שיהא בן י"ג שנים ואם הביא קודם הויא שומא וא"כ נ"מ כך אם נולדו בו ב' שערות וכשהגיע לי"ג היה שיעורן כדי שינטל בפי הזוג ועוד ב' שערות שקודם שנת י"ג היו כדי לקרוץ בציפורן ואח"כ נעשו כדי לכוף ראשן לעיקרן כשהגיע לשנת י"ג וא"כ לפי"ז אם לא היה מאן דס"ל דלקרוץ בציפורן הוה סימן גדלות אז ממ"נ הוה גדול אבל עכשיו דפסקינן הלכה כדברי כולם להחמיר ולמ"ד קריצת צפורן הוה סימן גדלות א"כ הוה הני שערות שומא דהא נגמר בשיעורן קודם שהגיע לשנת י"ג וא"כ הוה ספק גדול ועי' בהך דברכות ד' מ"ח ע"ב בתוס' ד"ה קטן פורח ע"ש דזה מיקרי פורח ובאמת לפי מה דמבואר במס' פרה פ"ב מ"ה דר"ע ס"ל דב' שערות הפסולות בפרה רק אם הם במקום אחד ע"ש ור"ע ס"ל כאן כדי שינטל בזוג ועיין בשבת דצ"ד ע"ב מוכח דנטלות בפי הזוג הוא שתים בבת אחת ע"ש, וה"נ ר"ל כך דר"ל שיראה במקום אחד ומאן דפליג ס"ל דלא בעי ובזה א"ש מש"כ התוס' שם ד"ה הלכה דכיון דפסקינן הלכה כדברי כולם להחמיר לחומרא אף אם אין ב' שערות במקום אחד הוה גדול ע"ש והיאך מבואר זה ובזה א"ש, ועי' מש"כ התוס' נזיר דף מ"ב ע"א ד"ה אמר מר ועי' בירושלמי נזיר פ"ו הל' ג' בהך מחלוקת בכמה שערות לוקין מה שהביא הך ברייתא יש תולש ב' שערות ועי' בבלי דף מ' ע"א ובתוספתא פ"ד דמכות ונזיר ד' ל"ט ע"ב ושייר כדי לכוף ראשו ועי' רש"י שם דף ו' ע"ב. ועי' בהך דנגעים פ"ד מ"ד ע"ש במחלוקת דר"מ ור"ש, ובאמת לכאורה קשה אם נימא דמה דפסקינן הלכה כדברי כולם להחמיר הוא משום ספק א"כ גבי נגעים הא קי"ל ספק נגעים להקל, וגם יהיה נ"מ גבי שער צהוב דרק קצור טמא אבל כשיעור טהור עי' נגעים פ"י מ"א, ומש"כ רבינו ז"ל שם פ"ח הל' ה' והל' ו' וא"כ לפי"ז אם היה בו שער צהוב כדי לינטל בפי הזוג ושער שחור ג"כ כן אז הוה תרתי דסתרי לטהר וצ"ל דהוה ודאי סימן רק לחומרא וכעין מש"כ רש"י ז"ל בנדה דף מ"ז ע"ב גבי הלכה כדברי כולם להחמיר ע"ש וכבר כתבתי בזה:
י״ז
וצריכות להיות במקום אחד. עי' מש"כ רבינו ז"ל בפיה"מ ספ"י דיבמות ע"ש: ואפילו שתיהם כו'. נ"ל כי בזקן התחתון צריך דוקא שתי גומות דהא מבואר ברש"י יומא ד' ע"א ע"ב דדרכו של שער זקן התחתון להתפצל ע"ש וא"כ יש לחוש שמא היתה שערה אחת: ושערות היו בהם ונשרו כו'. וכן כתב רש"י ביצה דף כ"ח ע"ב דהגומות אינן כלום רק משום שהיו בהם השערות וא"כ לפי"ז אם היה בו שערה אחת ונשרה ונשתייר בו גומא ואח"כ נולד עוד שערה עם גומא אין מצטרפין דבשעה שנולדה שערה האחרת לא היתה הראשונה, ועי' מש"כ הרשב"ם בב"ב ד' נ"ו ע"ב ד"ה אלא ע"ש דזה הוה רק שומא בעלמא אם לא היו השערות בבת אחת ועי' בהך דשבת דף פ' ובירושלמי שם פ"א דשבת מה דמחלק בין אכל חצי זית חלב והקיאה וחזר ובלעה ובין חצי גרוגרת ע"ש, ועיין בהך דשבועות ד' כ"ח ע"א גבי מה דאמר שם רב אשי מי גרם לשניה ע"ש ברש"י וה"נ י"ל כן כיון דהגומא נעשה ע"י השערה הוה כמו שעדיין השערה קיימת. והרשב"ם ז"ל ר"ל כמו דמבואר בס' שאלתות דרב אחאי גאון דלמה דאמרינן חיישינן שמא נשרו הגומות ג"כ מתפשטות ע"ש בפ' בחקתי וגם י"ל דזה תליא אם הסימנים הוה בעצם סימן גדלות או רק סימן לגדלות וכבר כתבתי בזה:
כ׳
כשבודקין הבת כו'. עי' בירושלמי פ"ב דר"ה גבי דנאמנת לומר שהיה חמה כשנולד התינוק לחלל שבת על המילה ועי' ברי"ף פ"ד דיבמות על הך דדף ל"ט ע"ב ע"ש ועיין יומא ד' פ"ד ע"ב ע"ש ברש"י דאין מחללין שבת עפ"י נשים וצ"ל דגבי אומדנא שאני לא מהני אומדנות הנשים, ועי' ב"ק דף קי"ב ע"ב גבי זימנא דבי דינא עפ"י אשה ועי' בסנהדרין ד' י"ד ע"ב לגבי פדיון מע"ש ע"ש, ועי' בהך דנדה דף כ' ע"ב אם נאמנת לומר כזה טיהר חכם פלוני ע"ש ובירוש' שם דנאמנת אשה לומר ילדתי או לא ילדתי אבל אינה נאמנת לומר זכר או נקבה ע"ש, ועי' מש"כ הר"ן ז"ל פ"ד דקדושין על הך דדף ע"ג ע"ב גבי נאמנת חיה לומר ע"ש, והנה להני תנאי דס"ל בגמ' דאינן נאמנות אם אומרות לאחר י"ב שנה ולא בעל דאז לא חיישינן שמא נשרו אם אומרות שאין לה שערות אם נאמנות לכאורה נראה דמהימנא דאל"כ אמאי לא מוקי לה בגמ' הך דנאמנת אשה כה"ג אך י"ל דשם קאי לר"י ולר"ש והם ס"ל דבלא בעל יכולה למאן אף אם הביאה ב' שערות כ"ז שלא בגרה כמבואר שם דנ"ב ע"ב אך הוה מצי למימר דנ"מ לסימני בגרות:
כ״ג
האב שאמר כו'. והנה נ"ל דהך דאמר כאן דנאמן לערכין ר"ל כמה שנים הוא דנ"מ אם אמר אחר ערכו עלי ולא כר"ש, וע' בקדושין דף פ' ע"א גבי מלקין וסוקלין על החזקות ומש"כ רבינו ז"ל לקמן בהל' א"ב פ"א ע"ש, ולפי מה שכתבתי לעיל דכיון דכאן לא נגמר הדבר עפ"י עדותו לכך לא מיקרי הוחזק ועי' בר"ש במס' טהרות פ"ה מ"ט וברישא שם לא שייך הוחזק כיון דבעצמה אין נ"מ דהיא קטנה ונ"מ רק לאחר ובזה לא שייך הוחזק גבי מיתה ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' א"ב פרק ט"ו הל' כ"ז ופ"כ הל' י"ג דאם הוחזק עצמו בכהן ובא על גרושה הויא רק ספק חללה ע"ש ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' ממרים פרק ה' הלכה ט' גבי שתוקי דמשמע אף שהוחזק אינו נסקל ע"ש ועי' נזיר דף מ"ט ע"א ובהך דיבמות ד' נ"ד ע"ב ע"ש גבי הך צריכתא דאחות אב ואחות אם ועי' בדברי הירושלמי סוף פ' י"א דיבמות גבי אביו ודאי ע"ש:
כ״ה
וטומטום ואנדרוגינוס כו'. עי' בהשגות הראב"ד ועי' בה"ה דלמה הוי גדול בן י"ב אך באמת נראה דס"ל לרבינו דבאמת גדלות מתחיל מבן י"ב רק כיון דקי"ל דאין גדלות בלא שערות וגם קי"ל דקודם לי"ג הוי השערות שומא גבי זכר לכך לא הוי גדול עד בן י"ג אבל מי שלא שייך בו הבאת שערות כמו טומטום ואנדרוגינוס אז שפיר מיקרי גדול מבן י"ב. ובזה מדוייק לשון הגמ' ביבמות דף פ' אכל חלב מבן י"ב ע"ש ברש"י ותוס' משום דלמ"ד למפרע נעשה סריס הוה גדול מבן י"ב אף זכר ומשנקרע ונמצא זכר אז חל עליו שם זכר ולא קודם ועי' מש"כ לקמן בהלכות יבום פרק ו' ובהך דחגיגה דף ד' ע"א וכן מוכח בב"ב ד' קכ"ו ע"ב וקכ"ז ע"א דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע ונ"מ אם ראה עדות כשהיה טומטום ואח"כ נקרע ונמצא זכר אם מיקרי תחלתו וסופו בכשרות ועי' מש"כ בזה בהל' עדות פ"ט ה"ג ועי' מש"כ רבינו ז"ל פ"ד מהל' עבדים סה"א ע"ש ובדברי בה"ג בהלכות יבמות דכתב הטעם דאנדרוגינוס אינו נמכר משום דלאו בר אולודי הוא ע"ש ועי' בהך דקדושין דף ד' דאיילונית יכול אביה למכור, ואכמ"ל:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קובץ על היד החזקה · הלכות אישות פרק ב׳
ב׳
ואין וכו' אלא ו"ח בלבד. כ' בח"מ אה"ע סי' ד' אות י"ב דו"ח של ימי נערות שפור' גרם וד' חדשים שלימים ושני ימים משני חדשים הראשון והאחרון נקראים ו' חדשים ולא משמע כן בדברי רבינו ועי' ב"ש שם ובסי' ל"ז.
ד׳
היתה בת כ' שנה פחות ל'. עי' ירושלמי ס"פ האשה שהלך במאי דמשני שם התלמודא פתר לה סמוך לעשרים שנה משמע כשי' רבינו וע"ש בק"ע ד"ה פתר לה.
י׳
הביא שתי שערות למטה וכו'. אבל למעלה בזקן לא מהני ב' שערות כמ"ש התוס' פ' הערל ועי' לח"מ ה"ז שתמה שם על הסמ"ג עשין נ"ב שכ' גבי חליצה אח"כ יבדקו אם יש ב' שערות באשה בבית הערוה והאיש בזקן או בבה"ע הא ב' שערות בזקן לא מהני ע"ש והעיקר כמ"ש מהרש"ל בהגהותיו שאם בדק למעלה ומנא בי' שערות שוב אין בודקין אותו ובחזקת גדול הוא ובידוע שלא הביא למטה ספק קטן הוא אף שיש לו ב' שערות בזקן ובזה אתי הכל שפיר ודוק.
י״ד
וכשיהי' בן י"ג שנה וכו'. דבר זה לא מצאנו מקום לדברי רבינו מאין למד שלא מביא סמנין לעולם גם הטור אה"ע סי' קע"ב העתק לדברי רבינו וכ' שם הב"י ופשוט הוא ועי' בנב"י מהד"ק חלק אה"ע דף ד' ע"ב שכ' חפשתי בבלי וירושלמי ותוספתא ולא מצאתי שורש לדבר הזה ואפשר שלמד את זאת ממה דתני' בבריי' יבמות דף פ' הסריס אינו נעשה בן סורר ומורה שאין בו הקפת זקן ובירושלמי ס"פ האשה שהלך הלכה ח' מקש' עלה דהך בריי' ויתיר בי' שמא יביא ב' שערות בתוך ג' חדשים ומשני דאתי' כמ"ד אין מקבלין התראה על הספק והתלמודא דידן דלא מק' קוש' זו על הך בריי' ודוחק לומר דידע לשנוי' דאתי' כמ"ד אין מקבלין התראה על הס' דהא אין תי' זה פשוט דהא צריכין לחלק לבין מה דאמרי' שם דלקה על חלב שאכל ולא חשיבא התראת ס' וכמ"ש התוס' שם ד"ה נעשה וצריכים לחלק כמ"ש בס' מראה הפנים דנתרו בו מס' למקטלי' לא שייך אגלאי מילתא למפרע וא"כ הו"ל לתלמודא דידן להקש' ולתרץ כן מזה הא נ"ל לרבינו דס"ל לתלמודא בבלי דאין זה קוש' דמיירי בסריס אדם שאינו יכול להביא סימן לעולם ובירושלמי דמק' לה י"ל דבעי לאוקמי בכל גוונא סריס אפי' בסריס חמה כנ"ל. ודע דמשמע עכ"פ דס"ל לרבינו דחזקה דרבא חזקה אלימתא היא אלא דחליצה בעי בדיקה משום דאפשר לברורי והיכא דלא שייך בבירור הרי הוא בחזקת גדול עי' לקמן הל' כ"ו ודברי הה"מ שם גבי טומטם ואנדרוגניס ויפה כ' רבינו בפי"א מה' נדרים ה"ג ואח"ז י"ג שנה ויום א' בבן ובבת י"ב שנה ויום א' דבריהם קיימים ומה שמק' שם מהגמ' נדה דף מ"ה ע"ב בהא דמק' הגמ' אי דלא אייתי שתי שערות קטן הוא י"ל דס"ל לרבינו דהוה מצי לשנוי' דאיירי בלא הביא ב' שערות ואשמעי' חזקה דרבא וע"ש במהרש"א ודוק.
ט״ז
כדי לכוף ראשן לעיקרן וכו'. הוא השיעור הגדול שבכולן אפי' להקל עי' במל"מ ועי' במס' נזיר דף ל"ט ע"ב קים להו לרבנן כל ז' יומין אתי' מזי' כדי לכוף ראשן לעיקרן. ולא ביאר רבינו מראה השערות אי בעי' שיהי' שחורות משום שאין סימן חלוק בהם וכמ"ש התוס' ב"ב דף קנ"ד ד"ה ועוד והמל"מ בהל' ב' הביא דברי תוס' אלו ותמה על הפוסקים שלא הביאו שי' ר"ת שב' שערות יהי' שחורות דוקא ופלפל בחכמה בפי' דברי ר"ת ליישב קוש' הרמב"ן מה שהק' על ר"ת שא"י מנין לו וכ' שם לפרש דרבינו תם סובר כן בפי' הא דאמר ר"י נדה דף נ"ב עד שירבה השחור וע"ז תמה המל"מ ע"ש ולענד"נ דר"ת הוכיח פירושו מהא דאמרי' שם מהו לבודקו וכ' התוס' בנדה דף מ"ח ע"ב ד"ה בשלמא וכו' מאי מהני בדיקה הא משמע שם בגמ' דאף אם מצאנו ב' שערות י"ל דמקטנותו הם ושומא נינהו ע"ש מה שתי' ולא הי' ניחא לי' לר"ת בזה דעכ"פ אין מוציאין הממון מחזקתו בשביל ס' זה והא נ"ל לר"ת דוודאי ב' שערות מהני ואין חילוק בין לבנות ושחורות כדס"ל לכל הפוסקי' אלא דאם בדקי' ומצאנו בו שערות שחורות שאין דרך לגדל שחורות אפי' לאחר י"ג עד לאחר זמן ובנמצא בו שערות שחורות שוב וודאי דאין מקום לספק כלל דהשערות השחורות הי' נמצאי' בקטנותו ושומא נינהו דאין דרך השומא להיות שחורות ובזה שפיר שאלו מהו לבודקו וגם הרמב"ן י"ל במ"ש דנ"ל לי' לר"ת ממה שאמרו עד שירבה השחור דמשם מוכח סברת ר"ת דהרי גם לר"י דס"ל דבעי' עד שירבה השחור היינו דווקא למיאון משום דקדושי קטנה מדרבנן הם דלא ס"ל כמ"ד כי גדלה גדלה קידושין בהדה אבל מודה ר"י דמשתביא ב' שערות הוה גדולה כמ"ש הר"ן בחי' למס' נדה אלא דרבנן החמירו משירבה השחור שלא יכולה למאן משום כיון דהשערות שחורות נראית כגדולה וזה הוא ראי' לסברת ר"ת ובזה סרה כל קו' המל"מ דגם ר"ת דעתו כדעת כל הפוסקי' דשתי שערות מהני בין שחור ובין לבן והדברים ברורים להמעיין היטב.
י״ז
נמצאו ב' גומות. עי' הה"מ וכ"מ ממס' ב"ב דף קנ"ד בתוס' ד"ה ועוד במ"ש שם דאולי ישתכח גומות ומוכח דאין חולק בזה ועי' לח"מ ועמ"ש בסמוך.
י״ט
בד"א וכו'. עי' הה"מ במ"ש בשם הרמב"ן ומ"ש המל"מ לתמוה על הרא"ש שהבין בפי' הרמב"ן כפשוטן אין כאן תימה להמעין בתוס' מס' קידושין דף ס"ג ע"ב בתוס' ד"ה בני זה וע"ש במ"ש עוד פי' ר"י שיטה אחרת וע"ש בפ"י וכמדומה שכבר הושג המל"מ מגדולי אחרוני' שנעלם ממנו לפי שעתו דברי תוס' הנ"ל ועמ"ש בספרי שלום ירושלים ריש מס' שקלים.
כ׳
כשבודקין. עי' הה"מ וסיים וכפסק הזה נ' מן הלכות וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ובאמת יש טעמים חלוקים דהרמב"ן תלה הטעם משום דגלוי מילתא בעלמא הוא ויש עוד טעם משום חזקה דרבא ונ"מ בין הטעמים כמבואר כ"ז בשו"ת מהר"י בן לב כלל ג' דף י"ט ע"ב וע"ג באריכות ומ"ש הה"מ דאמרו דבר א' פי' דהלכה כת"ק אבל לא מטעם א' ועמ"ש בזה בסוף מס' שבת בשלום ירושלים.
כ״ד
מי שיש לו אבר זכרות וכו'. ובפ"ו מה' יבום ה"ח כ' רבינו ואלו שהן פטורין מן החליצה ומן היבום אשת אנדרוגינוס שנאמר ולא ימחה שמו מישראל והואיל ואינן ראוי' לילד בתחילת בריאותן הרי הן כמין בפ"ע ע"ש הרי דס"ל לרבינו דודאי אינו מוליד ודבר זה נלמד מהתוספתא הובא באלפסי ספ"ק דיבמות ועי' בטור אה"ע סי' קמ"ב שחילק בזה וכ' לשי' ר"י אשת אנדרוגינוס חולצת ולא מתייבמת ע"ש בב"י משמע דס"ל דמוליד וגם בתוס' יבמות פ"ב ע"ב ד"ה תנן משמע דחייב לישא אשה דמפקיד אפ"ו מוכח דס"ל דאנדרוגינוס מוליד וצ"ע ליישב לשיטתם הך בריית' ובירושלמי פ' הערל גרסי' ואין חולקין על דברי ר' יוסי מן דאמר ר"י בשם ר' הילא מיבמין את אשתו הדא אמרה אין חלוקין על דברי ר"י הרי דר"י בשם ר' הילא ע"כ פליג על הך בריית' וס"ל דאנדרוגינוס מוליד דאל"כ האיך מיבמין לאשתו הרי דמחלוקת רבינו ותוס' הוא מחלוקת דתנאים ורבינו פסק כתנא דהתוספ' והתוס' והטור פסקו לחומרא כגרסי' דירושלמי דחולצת ולא מתיבמות אבל אכתי צ"ע דיפלגו בדבר מציאות דאי אנדרוגינוס יכול להוליד או לא ולפי מ"ש בס' מעשה טובי' מאמר עולם קטן פ"ה יש ליישב דלא פליגי במציאות דנתבאר שם דכ"ע ס"ל דיש אנדרוגינוס שמולידין ויש אנדרוגינוס שאינן מולידין וי"ל דרובן אינן מולידין ופליגי אי חיישי' למעוטי' ובקונטריס לפ' אנדרוגינוס הארכתי ועי' במ"א א"ח סי' תקפ"ט אות ב' בשם הרי"ף דגם אנדרוגינוס לפעמים הזכרות ניכר בו יותר ולפעמים הנקבות ובאמת מדברי רבינו פה משמע דכל האנדרוגינוס שווין וכ"כ בס' מחצית השקל שם שלא מצא כן להרי"ף ובכל הפוסקים משמע דכל האנדרוגינוס שווין.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קרית ספר · הלכות אישות פרק ב׳
א׳
הבת מיום לידתה עד שיהו לה שתי שערות אחר שתים עשרה שנה גמורות היא קטנה ומשתביא שתי שערות אחר י"ב נקראת נערה עד תשלום ששה חדשים ומשם והלאה תקרא בוגרת דאין בין נערות לבוגרות אלא ששה חדשים בלבד. וכל שלא הביאה שתי שערות אפילו נראו בה סימני אילונית עד עשרים שנה עדין היא קטנה וכשתביא שתי שערות תהי' נערה ששה חדשים ואח"כ תקרא בוגרת. נראו בה סימני אילונית משלשים יום אחר השלמת י"ט שנה שלמים הרי היא אילונית ואם לאו עדין היא קטנה עד שתביא שתי שערות או שתהיה בת חמש ושלשים שנה ויום אחד שהם רוב שנותיה. הגיע לזמן הזה ולא הביאה שתי שערות נקראת אילונית אפי' לא נראו בה סימני אילונית. ואילונית דאינה אשה ראויה לילד מדאורית' ילפי' מדכתי' הבכור אשר תלד פרט לאילוני' שאינה יולדות ואין לה ימי נערות אלא מקטנות תצא לבוגרות וסימני אילונית אין לה דדין וקישוי בשעת תשמיש ואין לה שיפולי מעין כאשה וקולה עבה ושנות קטנה ונערה בוגרת ואילונית הם מדאוריתא הלכה למשה מסיני בכלל שיעורין הל"מ.
ז׳
וסימן העליון בבת הם ח' סמנים נראו כולן והיא אינה יותר מי"ב שנה אין משגיחין בהן והרי היא קטנה נעשית בת י"ב ויום אחד ונראה בה סימן התחתון שהיא שתי שערות אין משגיחין באחד מכל אלו דאתחתון סמכינן דכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה מה איש בסימן אחד שהוא תחתון אף אשה בסימן אחד והוא תחתון ושאר הסימנין אינן אלא לראיה אם בא סימן התחתון ואם לא נראה התחתון ונראו קצת אלו הסימנין הרי היא ספק בין נערה לקטנה דאוריתא ודנים בה להחמיר ואם נראו בה כלם הרי היא גדולה וודאי שאי איפשר שיבאו כולן אלא שכבר בא סימן התחתון ונשר. ושתי שערות נראה שהם הל"מ גם אסמכתא מדברי קבלה שדים נכונו ושערך צמח דכיון ששדים נכונו דהיינו סימן העליון בידוע ששערך צימח דהיינו סימן התחתון. ואם ילדה אחר י"ב שנה הרי זו גדולה כאלו הביאה סימנים דבנים הרי הם כסימנים שהקטנה לא תלד כקטן שאינו מוליד דכתיב גבי גזל הגר איש לומר איש אתה צריך לחזר אחריו אם יש לו גואלים או לא קטן אי אתה צריך לחזר אחריו דבידוע שאין לו בנים דקטן לאו בר אולודי הוא וגם נודע שאינה אילונית.
י׳
הבן משיולד עד שיביא שתי שערות אחר י"ג שנה גמורות נקרא קטן ואפילו הביא שערות קודם הרי הם שומא. ואמרו מפני מה תינוקת בת י"ב ותינוק בן י"ג דכתיב ויבן ה' אלהים את הצלע וגו' מלמד שנתן הקב"ה בינה יתרה לשון בנין באשה מבאיש. ומי שהביא שתי שערות כשהוא בן י"ג שנה ויום אחד נקרא איש. לא הביא שתי שערות אפילו נראו בו סימני סריס הרי הוא קטן עד עשרים ואם נראה בו אחד מסימני סריס משלשים יום אחר השלמת י"ט שנה ולא היו לו שערות הרי הוא סריס ודינו דין הגדול לכל דבר. ואם הביא שתי שערות בזקן אף על פי שנראה בו אחד מסימני סריס הרי הוא בקטנותו עד שיראו לו כל סימני סריס או עד שיגיע לרוב שנותיו וכשהגיע לל"ה שנה ויום אחד הרי זה סריס בלא שום סימן. וסריס דאינו איש ראוי להוליד ילפינן מדכתיב אשר לא יקים את שם אחיו וזה אינו בר הקמת שם וכל אחד מאלו הסימנים מחזיקים אותו כסריס כשהגיע לשנת עשרים בשלשים יום ולא הביא שתי שערות למטה לבד אם הביא שתי שערות בזקן שצריך שיולדו לו כל סימני סריס לשיהיה סריס או שיגיע לרוב שנותיו כדפ' זהו סריס חמה. וכל זה ג"כ בכלל שיעורין הל"מ וכן כתב רש"י ז"ל בסוף יוצא דופן דשנת עשרים לענין שתי שערות לא כתיב בתורה אלא הלכתא היא. וסריס אדם שחתכו או נתקו או מיעכו גידיו או ביציו כשיהיה בן י"ג ויום אחד נקרא גדול שאינו מביא סימן לעולם בן שלשה עשר שנה ויום אחד ולמעלה שלא נבדק מלמטה ולא נראו בו אחד מסימני סריס אלא הוא ככל האנשים הרי זה בחזקת גדול דאזלינן בתר חזקה דיש לו שתי שערות.
ט״ז
שתי שערות האמורות בכל מקום שיעורן כדי לכוף ראשן לעיקרן ומשיצמחו שיהיו יכולות להנטל בפי הזוג עד שיכופו ראשן לעיקרן דנין אותן להחמיר. שתי שערות אלו צריכות שיהיו במקום הערוה ובמקום אחד ושיהיה בעיקרו גומות ואפילו שתיהן בגומא אחד נמצאו שתי גומות זו בצד זו הרי אלו סימן חזקה אין גומא בלא שיער ומדאוריתא סמכינן אחזקה כדילפינן מצרעת הבית בחולין. שתי שערות שנראו קודם זמן דין שומא אפילו עמדו עד אחר זמן אבל אם לא נבדקו אלא אחר זמן אין אומרים שמא קודם זמן צמחו כדי שיהיו שומא. ובבדיקת שתי שערות סומכים אפילו על אשה אחת דאי אפשר ע"י אנשים משום דכתיב דרכיה דרכי נועם ושומעין לה אם הביאה דחזקה קטנה שהגיעה לכלל שנותיה הביאה סימנין ולומר שלא הביאה גם כן נאמנת אך נראה דכשהוא לחומרא היא דנאמנת.
כ״א
כל השנים האמורות כאן ובערכין וכל מקום אינן לא שני הלבנה ולא שני החמה אלא שנים של סדר העיבור על פי ב"ד כמו שהן קובעין ובאותם השנים מונים לכל דברי הדת שבבן ושבבת דהכי הוי הלכתא ושבערכים דכתיב דכי היכי דאינו נערך אלא בן חדש שלם ולא אזלינן בתר חדוש העולם כדכתיב מבן חדש ומעלה הכי נמי לכל שאר בן חמש ובן עשרים.
כ״ב
אין סומכים במנין השנים אלא על פי שני עדים כשרים להעיד דאין דבר שבערוה בפחות משנים כדילפינן לעיל מדבר דבר ומה התם בעינן אנשים וכשרים דלא קרובים כדילפינן אנשים מועמדו שני האנשים ורחוקים מלא יומתו אבות על בנים וכשרים מאל תשית רשע עד הכי נמי הכא. האב שאמר בני זה בן י"ג שנים ויום אחד בתי זו בת ג' שנה ויום אחד נאמן לקרבן בשוגג אבל לא למכות ולא לעונשים דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה אלמא בדידיה תלא רחמנא נתינה והימניה קרא למימר הכי אבל לא למכות ולעונשי' דבעינן שני אנשים כשרים למכות דהוי דין ולעונשים נמי דאין דבר שבערוה בפחות משנים אף על גב דכתיב בתר את בתי נתתי וסקלוה וגו' אלמא לקטלה נמי הימניה רחמנא צריך לומר דוסקלוה מיירי היכא דאיכא עדים מיהו לאיסורא הימניה רחמנא כדכתיב את בתי נתתי לאיש. בני זה בן י"ג ויום אחד בתי בת י"ב ויום אחד נאמן לנדרים ולערכים ולחרמים ולהקדשות דעד אחד נאמן באיסורין כדילפינן מאמר לו עד אחד אכלת חלב והלה אומר לא אכלתי פטור הא אישתק מהימן וכשר הקרבן שיביא דלא הוי חולין לעזרה ואין כאן משו' או הודע אליו חטאתו ולא שיודעוהו אחרים כיון שאינו מכחיש ומשום נאמנותו של עד היא דחייב קרבן ורש"י ז"ל פירש עד אחד נאמן באיסורין דכתיב ושחט את בן הבקר ואכלו הכהנים ולא הזקיקן הכתוב להעמיד עדים בדבר וכתיב וזבחת מבקרך ואם אי אתה אומר כן אין לך אדם מתאכסן אצל חברו ויש מי שפירש דאתיה מדכתי' גבי אשה וספרה לה לעצמה אלמא עד אחד נאמן באיסורין ק"ו מאשה ומינה לכל שאר איסורין ולא למכות ולעונשין כדאמרינן.
כ״ד
מי שיש לו אבר זכרות ואבר נקבות הוא הנקרא אנדרוגינוס והוא ספק זכר או נקבה וכתיב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה אי זה זכר שיש בו שתי משכבות הוי אומר זה אנדרוגינוס. וכל מי שאין לו זכרות ונקבות אלא אטום נקרא טומטום וגם הוא ספק דבכמה דוכתי קפיד רחמנא אזכר וודאי ונקבה וודאי' ובחגיגה איתמר תרי זימני זכורך חד למעוטי אנדרוגינוס וחד למעוטי טומטום ואי לאו תרתי ספקי דאינהו טומטום ואנדרוגינוס תרתי זכורך למה לי ואם נקרע הטומטום ונמצא זכר הרי הוא כזכר ואם נקבה הרי הוא כנקבה. וטומטום ואנדרוגינוס שהיו בני י"ב שנה ויום אחד הרי הן בחזקת גדולים לפי שהן ספק ודנים אותם להחמיר ובסימנים אחר י"ב. חרש וחרשת האמורים בכל מקום הן האלמים שאינן שומעים ולא מדברים ואין להם שום קנין מן התורה דאין להם דעת ומעטינ' להו לענין קדוש מי פרה דכתיב ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מי שיש בו דעת להניח יצא חרש שוטה וקטן שאין בהם דעת להניח ובירושלמי מפיק ליה לענין תרומה דאין תרומתו תרומה מדכתיב אשר ידבנו לבו יצא חרש שאין לו לב לדעת ולהתנדב אבל שומע ואינו מדבר ומדבר ואינו שומע הרי הם ככל אדם השלמים בדעתם דלא נתמעטו אלא אלו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
