הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות אישות · פרק כ״ד

ספר נשים · 25 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות אישות · פרק כ״ד
הלכה א׳
הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאַיְלוֹנִית וְלֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים וְלֹא אִשָּׁה אַחֶרֶת לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת מִמֶּנָּה אַף עַל פִּי שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ וּמוֹצִיא הֲרֵי הִיא כְּכָל הַנָּשִׁים וְיֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה וּשְׁאָר תְּנָאֵי כְּתֻבָּה. וְכֵן זוֹכֶה הַבַּעַל בְּמַה שֶּׁזָּכָה בִּשְׁאָר הַנָּשִׁים:
הלכה ב׳
אֲבָל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה וְלֹא הִכִּיר בָּהּ וְנִמְצֵאת אַיְלוֹנִית אוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין. וְכֵן הַנּוֹשֵׂא שְׁנִיָּה בֵּין הִכִּיר בָּהּ בֵּין לֹא הִכִּיר בָּהּ. אֵין לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה וְלֹא תְּנַאי מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה. אֲבָל תּוֹסֶפֶת יֵשׁ לָהּ. וְאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת וַאֲפִלּוּ לְאַחַר מוֹתוֹ. וּכְשֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ וּמַפְרִישִׁין בֵּינֵיהֶם אֵין מוֹצִיאִין מִן הַבַּעַל פֵּרוֹת שֶׁאָכַל:
הלכה ג׳
וְלָמָּה אֵין לָהֶן עִקָּר וְיֵשׁ לָהֶן תּוֹסֶפֶת. הָעִקָּר שֶׁהוּא תַּקָּנַת חֲכָמִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ הוֹאִיל וְלֹא הִכִּיר בָּהּ אֵין לָהּ עִקָּר. אֲבָל תּוֹסֶפֶת שֶׁהוּא חִיֵּב עַצְמוֹ בָּהּ כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה וְתַעֲמֹד לְפָנָיו הֲרֵי עָמְדָה בַּתְּנַאי שֶׁלָּהּ וַהֲרֵי הִקְנֵית לוֹ הֲנָאָתָהּ וַהֲרֵי הִיא עוֹמֶדֶת [לְפָנָיו] אֲבָל הַתּוֹרָה אָסְרָה אוֹתָהּ עָלָיו וּמַה הִיא יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת. לְפִיכָךְ יֵשׁ לָהּ תּוֹסֶפֶת שֶׁאֵין מַעֲשֶׂיהָ הֵן הַגּוֹרְמִין לָהּ לְהֵאָסֵר אַחַר הַנִּשּׂוּאִין אֶלָּא אֲסוּרָה הָיְתָה מִקֹּדֶם:
הלכה ד׳
וְלָמָּה לֹא חִלְּקוּ בַּשְּׁנִיָּה בֵּין שֶׁהִכִּיר בָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ אֶלָּא אָמְרוּ אֵין לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה בְּכָל מָקוֹם. מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים עָשׂוּ בָּהּ חִזּוּק. אֲבָל אִם נָשָׂא אַחַת מֵחַיָּבֵי לָאוִין; וְהִכִּיר בָּהּ. אוֹ אַחַת מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה בֵּין הִכִּיר בָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה. שֶׁחַיָּבֵי לָאוִין שֶׁהִכִּיר בָּהּ רָצָה לָזוּן בִּנְכָסָיו וְחַיָּבֵי עֲשֵׂה אִסּוּרָן קַל. וְיֵשׁ לִשְׁתֵּיהֶן מְזוֹנוֹת לְאַחַר מוֹתוֹ. וְכֵן אִם לָוְתָה וְאָכְלָה חַיָּב לְשַׁלֵּם. וּכְשֶׁכּוֹפִין אוֹתָן לְהוֹצִיא מוֹצִיאִין מִן הַבַּעַל כָּל פֵּרוֹת שֶׁאָכַל מִכָּל נְכָסֶיהָ:
הלכה ה׳
הַמְמָאֶנֶת אֵין לָהּ כְּתֻבָּה אֲבָל תּוֹסֶפֶת יֵשׁ לָהּ. וְאֵין מוֹצִיאִין מִן הַבַּעַל פֵּרוֹת שֶׁאָכַל. וְאִם לָוְתָה כְּשֶׁהָיְתָה תַּחְתָּיו וְאָכְלָה וְאַחַר כָּךְ מֵאֲנָה אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מְזוֹנוֹת מִן הַבַּעַל:
הלכה ו׳
מִי שֶׁזִּנְּתָה תַּחַת בַּעְלָהּ אֵין לָהּ כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת וְלֹא אֶחָד מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה שֶׁהֲרֵי מַעֲשֶׂיהָ גָּרְמוּ לָהּ לְהֵאָסֵר עַל בַּעְלָהּ:
הלכה ז׳
וְהֵיאַךְ דִּין נָשִׁים אֵלּוּ בִּנְדוּנְיָא שֶׁלָּהֶם. כָּל אִשָּׁה שֶׁנְּדֻנְיָתָהּ קַיֶּמֶת אֲפִלּוּ זִנְּתָה נוֹטֶלֶת שֶׁלָּהּ וְהוֹלֶכֶת. וְאִם הָיְתָה שְׁנִיָּה אוֹ אֶחָד מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה בֵּין הִכִּיר בָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ אוֹ שֶׁהָיְתָה אַיְלוֹנִית אוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין וְהִכִּיר בָּהּ הֲרֵי הִיא בִּנְדֻנְיָתָהּ כְּכָל הַנָּשִׁים:
הלכה ח׳
נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל חַיָּב בְּאַחְרָיוּתָן. וְנִכְסֵי מְלוֹג מַה שֶּׁנִּגְנַב אוֹ שֶׁאָבַד אָבַד לָהּ וְאֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם. הָיְתָה אַיְלוֹנִית אוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין וְלֹא הִכִּיר בָּהּ כָּל מַה שֶּׁאָבַד אוֹ נִגְנַב אוֹ בָּלָה אוֹ שֶׁנִּשְׁחַק מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אֵין הַבַּעַל חַיָּב לְשַׁלֵּם. שֶׁהֲרֵי הִיא נָתְנָה לוֹ רְשׁוּת לִהְיוֹתָן אֶצְלוֹ. וְכָל מַה שֶּׁאָבַד אוֹ נִגְנַב מִנִּכְסֵי מְלוֹג חַיָּב לְשַׁלֵּם. הֵפֶךְ מִכָּל הַנָּשִׁים מִפְּנֵי שֶׁאֵין שָׁם אִישׁוּת גְּמוּרָה לֹא זָכָה בְּנִכְסֵי מְלוֹג:
הלכה ט׳
וְהַמְמָאֶנֶת אֵין לָהּ בְּלָיוֹת כְּלָל שֶׁאֵין מוֹצִיאִין מִן הַבַּעַל דָּבָר מִמַּה שֶּׁאָבַד אוֹ נִגְנַב מִנְּכָסֶיהָ בֵּין מִנִּכְסֵי מְלוֹג בֵּין מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אֶלָּא נוֹטֶלֶת הַנִּמְצָא לָהּ וְיוֹצְאָה:
הלכה י׳
מִי שֶׁזִּנְּתָה תַּחַת בַּעְלָהּ אֵין לָהּ כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת. וְאֵין מוֹצִיאִין מֵהַבַּעַל דָּבָר מִמַּה שֶּׁאָבַד אוֹ נִגְנַב מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁלָּהּ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר נִכְסֵי מְלוֹג. וְלֹא הַמְזַנָּה בִּלְבַד אֶלָּא אַף הָעוֹבֶרֶת עַל דַּת משֶׁה אוֹ עַל דַּת יְהוּדִית אוֹ הַיּוֹצֵאת מִשּׁוּם שֵׁם רַע אֵין לָהּ כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת וְלֹא תְּנַאי מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה. וְכָל אַחַת מֵהֶן נוֹטֶלֶת הַנִּמְצָא לָהּ מִנְּדֻנְיָתָהּ וְיוֹצְאָה וְאֵין הַבַּעַל חַיָּב לְשַׁלֵּם כְּלוּם לֹא מַה שֶּׁפִּחֵת וְלֹא מַה שֶּׁאָבַד:
הלכה י״א
וְאֵלּוּ הֵן הַדְּבָרִים שֶׁאִם עָשְׂתָה אַחַת מֵהֶן עָבְרָה עַל דַּת משֶׁה. יוֹצְאָה בַּשּׁוּק וּשְׂעַר רֹאשָׁהּ גָּלוּי. אוֹ שֶׁנּוֹדֶרֶת אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּעַת וְאֵינָהּ מְקַיֶּמֶת. אוֹ שֶׁשִּׁמְּשָׁה מִטָּתָהּ וְהִיא נִדָּה. אוֹ שֶׁאֵינָהּ קוֹצָה לָהּ חַלָּה. אוֹ שֶׁהֶאֱכִילָה אֶת בַּעְלָהּ דְּבָרִים אֲסוּרִים, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים וּנְבֵלוֹת, אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁאֵינָן מְעֻשָּׂרִין. וְהֵיאַךְ יוֹדֵעַ דָּבָר זֶה כְּגוֹן שֶׁאָמְרָה לוֹ פֵּרוֹת אֵלּוּ פְּלוֹנִי כֹּהֵן תִּקְּנָם לִי וְעִסָּה זוֹ פְּלוֹנִית הִפְרִישָׁה לִי חַלָּתָהּ וּפְלוֹנִי הֶחָכָם טִהֵר לִי אֶת הַכֶּתֶם וְאַחַר שֶׁאָכַל אוֹ בָּא עָלֶיהָ שָׁאַל אוֹתוֹ פְּלוֹנִי וְאָמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם. וְכֵן אִם הֻחְזְקָה נִדָּה בִּשְׁכֵנוֹתֶיהָ וְאָמְרָה לְבַעְלָהּ טְהוֹרָה אֲנִי וּבָא עָלֶיהָ:
הלכה י״ב
וְאֵי זוֹ הִיא דָּת יְהוּדִית הוּא מִנְהַג הַצְּנִיעוּת שֶׁנָּהֲגוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל. וְאֵלּוּ הֵן הַדְּבָרִים שֶׁאִם עָשְׂתָה אַחַת מֵהֶן עָבְרָה עַל דָּת יְהוּדִית. יוֹצְאָה לַשּׁוּק אוֹ לְמָבוֹי מְפֻלָּשׁ וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ וְאֵין עָלֶיהָ רְדִיד כְּכָל הַנָּשִׁים. אַף עַל פִּי שֶׁשְּׂעָרָהּ מְכֻסֶּה בְּמִטְפַּחַת. אוֹ שֶׁהָיְתָה טוֹוָה בַּשּׁוּק וּוֶרֶד וְכַיּוֹצֵא בּוֹ כְּנֶגֶד פָּנֶיהָ עַל פַּדַּחְתָּהּ אוֹ עַל לְחָיֶיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשׂוֹת הָעַכּוּ"ם הַפְּרוּצוֹת. אוֹ שֶׁטּוֹוָה בַּשּׁוּק וּמַרְאֵית זְרוֹעוֹתֶיהָ לִבְנֵי אָדָם. אוֹ שֶׁהָיְתָה מְשַׂחֶקֶת עִם הַבַּחוּרִים. אוֹ שֶׁהָיְתָה תּוֹבַעַת הַתַּשְׁמִישׁ בְּקוֹל רָם מִבַּעְלָהּ עַד שֶׁשְּׁכֵנוֹתֶיהָ שׁוֹמְעוֹת אוֹתָהּ מְדַבֶּרֶת עַל עִסְקֵי תַּשְׁמִישׁ. אוֹ שֶׁהָיְתָה מְקַלֶּלֶת אֲבִי בַּעְלָהּ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ:
הלכה י״ג
עֶזְרָא תִּקֵּן שֶׁתִּהְיֶה אִשָּׁה חוֹגֶרֶת בְּסִנָּר תָּמִיד בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ מִשּׁוּם צְנִיעוּת. וְאִם לֹא חָגְרָה אֵינָהּ עוֹבֶרֶת עַל דַּת משֶׁה וְלֹא הִפְסִידָה כְּתֻבָּתָהּ. וְכֵן אִם יָצְתָה בְּרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ מֵחָצֵר לְחָצֵר בְּתוֹךְ הַמָּבוֹי הוֹאִיל וּשְׂעָרָהּ מְכֻסֶּה בְּמִטְפַּחַת אֵינָהּ עוֹבֶרֶת עַל דָּת:
הלכה י״ד
הָעוֹבֶרֶת עַל דָּת צְרִיכָה הַתְרָאָה וְעֵדִים וְאַחַר כָּךְ תַּפְסִיד כְּתֻבָּתָהּ. עָבְרָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְיָדַע שֶׁהִיא עוֹבֶרֶת עַל דָּת וְהִתְרָה בָּהּ בְּלֹא עֵדִים וְחָזְרָה וְעָבְרָה הוּא טוֹעֵן וְאוֹמֵר אַחַר הַתְרָאָה עָבְרָה וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא עָבַרְתִּי כְּלָל אוֹ לֹא הִתְרָה בִּי. אִם רָצָה לְהוֹצִיא הֲרֵי זֶה נוֹתֵן כְּתֻבָּה אַחַר שֶׁתִּשָּׁבַע שֶׁלֹּא עָבְרָה. שֶׁאִם תּוֹדֶה שֶׁעָבְרָה אַחַר הַתְרָאָה זוֹ אֵין לָהּ כְּלוּם:
הלכה ט״ו
כֵּיצַד הִיא יוֹצְאָה מִשּׁוּם שֵׁם רַע. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁעָשְׂתָה דָּבָר מְכֹעָר בְּיוֹתֵר שֶׁהַדְּבָרִים מַרְאִין שֶׁהָיְתָה שָׁם עֲבֵרָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדוּת בְּרוּרָה בִּזְנוּת. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה בֶּחָצֵר לְבַדָּהּ וְרָאוּ רוֹכֵל יוֹצֵא וְנִכְנְסוּ מִיָּד בִּשְׁעַת יְצִיאָתוֹ וּמָצְאוּ אוֹתָהּ עוֹמֶדֶת מֵעַל הַמִּטָּה וְהִיא לוֹבֶשֶׁת הַמִּכְנָסַיִם אוֹ חוֹגֶרֶת אֲזוֹרָהּ. אוֹ שֶׁמָּצְאוּ רֹק לַח לְמַעְלָה מִן הַכִּילָה. אוֹ שֶׁהָיוּ יוֹצְאִים מִמָּקוֹם אָפֵל. אוֹ מַעֲלִין זֶה אֶת זֶה מִן הַבּוֹר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. אוֹ שֶׁרָאוּהוּ מְנַשֵּׁק עַל פִּי חֲלוּקָהּ אוֹ שֶׁרָאוּ אוֹתָן מְנַשְּׁקִין זֶה אֶת זֶה אוֹ מְגַפְּפִין זֶה אֶת זֶה אוֹ שֶׁנִּכְנְסוּ זֶה אַחַר זֶה וְהֵגִיפוּ דְּלָתוֹת וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. אִם רָצָה הַבַּעַל לְהוֹצִיאָהּ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. וְאֵין זוֹ צְרִיכָה הַתְרָאָה:
הלכה ט״ז
עוֹבֶרֶת עַל דַּת משֶׁה אוֹ עַל דָּת יְהוּדִית וְכֵן זֹאת שֶׁעָשְׂתָה דָּבָר מְכֹעָר אֵין כּוֹפִין אֶת הַבַּעַל לְהוֹצִיא אֶלָּא אִם רָצָה לֹא יוֹצִיא. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיא אֵין לָהֶן כְּתֻבָּה שֶׁהַכְּתֻבָּה תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ. וְלֹא הִקְפִּידוּ אֶלָּא עַל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הַצְּנוּעוֹת אֲבָל אֵלּוּ הַפְּרוּצוֹת אֵין לָהֶן תַּקָּנָה [זוֹ] אֶלָּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ:
הלכה י״ז
מִי שֶׁרָאָה אִשְׁתּוֹ שֶׁזִּנְּתָה אוֹ שֶׁאָמְרָה לוֹ אַחַת מִקְּרוֹבוֹתָיו אוֹ מִקְּרוֹבוֹתֶיהָ שֶׁהוּא מַאֲמִינָם וְסוֹמֶכֶת דַּעְתּוֹ עֲלֵיהֶם שֶׁזִּנְּתָה אִשְׁתּוֹ. בֵּין שֶׁהָיָה הָאוֹמֵר אִישׁ בֵּין שֶׁהָיְתָה אִשָּׁה הוֹאִיל וְסָמְכָה דַּעְתּוֹ לְדָבָר זֶה שֶׁהוּא אֱמֶת הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהוֹצִיא וְאָסוּר לוֹ לָבוֹא עָלֶיהָ וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאִם הוֹדֵית לוֹ שֶׁזִּנְּתָה תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. לְפִיכָךְ מַשְׁבִּיעָהּ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא זִנְּתָה תַּחְתָּיו אִם רָאָה אוֹתָהּ בְּעַצְמוֹ וְאַחַר כָּךְ תִּגְבֶּה כְּתֻבָּתָהּ. אֲבָל בִּדְבַר אַחֵר אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ אֶלָּא עַל יְדֵי גִּלְגּוּל:
הלכה י״ח
אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁזִּנְּתָה תַּחְתָּיו בִּרְצוֹנָהּ אֵין מַשְׁגִּיחִין לִדְבָרֶיהָ שֶׁמָּא עֵינֶיהָ נָתְנָה בְּאַחֵר. אֲבָל אִבְּדָה כְּתֻבָּתָהּ עִקָּר וְתוֹסֶפֶת וְאִבְּדָה הַבְּלָאוֹת שֶׁהֲרֵי הוֹדֵית בִּזְנוּת. וְאִם הָיָה מַאֲמִינָהּ וְסוֹמֵךְ דַּעְתּוֹ עַל דְּבָרֶיהָ הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהוֹצִיאָהּ. וְאֵין בֵּית דִּין כּוֹפִין אֶת הָאִישׁ לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ בְּדָבָר מִדְּבָרִים אֵלּוּ עַד שֶׁיָּבוֹאוּ שְׁנֵי עֵדִים וְיָעִידוּ שֶׁזִּנְּתָה אִשְׁתּוֹ זֹאת בִּפְנֵיהֶם בִּרְצוֹנָהּ וְאַחַר כָּךְ כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא:
הלכה י״ט
הָאִשָּׁה שֶׁזִּנְּתָה תַּחַת בַּעְלָהּ בִּשְׁגָגָה אוֹ בְּאֹנֶס הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה יג) "וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה" הָא נִתְפָּשָׂה מֻתֶּרֶת. בֵּין שֶׁאֲנָסָהּ עַכּוּ"ם בֵּין שֶׁאֲנָסָהּ יִשְׂרָאֵל. וְכָל שֶׁתְּחִלַּת בִּיאָתָהּ בְּאֹנֶס אַף עַל פִּי שֶׁסּוֹפָהּ בְּרָצוֹן וַאֲפִלּוּ אָמְרָה הָנִיחוּ לוֹ שֶׁאִלְמָלֵי לֹא אָנַס אוֹתִי הָיִיתִי שׂוֹכַרְתּוֹ הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. שֶׁהַיֵּצֶר לְבָשָׁהּ וּמִתְּחִלָּה [הָיְתָה] בְּאֹנֶס:
הלכה כ׳
נָשִׁים שֶׁגָּנְבוּ אוֹתָן לִסְטִים הֲרֵי הֵן כִּשְׁבֻיּוֹת שֶׁהֵן אֲנוּסוֹת וּמֻתָּרוֹת לְבַעְלֵיהֶן. וְאִם הֱנִיחוּם וְהָלְכוּ לַלִּסְטִים מֵעַצְמָן הֲרֵי אֵלּוּ בְּרָצוֹן וַאֲסוּרוֹת לְבַעְלֵיהֶן. וְדִין הַשּׁוֹגֶגֶת וְדִין הַנֶּאֱנֶסֶת אֶחָד הוּא שֶׁהַשְּׁגָגָה צַד אֹנֶס יֵשׁ בָּהּ:
הלכה כ״א
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה בַּעְלָהּ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁשָּׁגְגָה אוֹ שֶׁנֶּאֶנְסָה אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ שֶׁהֲרֵי נַעֲשֵׂית זוֹנָה מִכָּל מָקוֹם וְהוּא אָסוּר בְּזוֹנָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי בִּיאָה:
הלכה כ״ב
אֶחָד אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל אוֹ אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁנֶּאֶנְסָה כְּתֻבָּתָהּ קַיֶּמֶת הָעִקָּר וְהַתּוֹסֶפֶת וְלֹא הִפְסִידָה מִכְּתֻבָּתָהּ כְּלוּם. וְכוֹפִין אֶת הַכֹּהֵן לִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ וּלְגָרְשָׁהּ:
הלכה כ״ג
אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ נֶאֱנַסְתִּי אוֹ שָׁגַגְתִּי וְנִבְעַלְתִּי לְאַחֵר אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לִדְבָרֶיהָ שֶׁמָּא עֵינֶיהָ נָתְנָה בְּאַחֵר. וְאִם הָיְתָה נֶאֱמֶנֶת לוֹ אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אָדָם שֶׁהוּא סוֹמֵךְ עַל דְּבָרָיו יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:
הלכה כ״ד
הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אַל תִּסָּתְרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי וְנִכְנְסָה עִמּוֹ לְסֵתֶר בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים וְשָׁהֲתָה כְּדֵי טֻמְאָה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עַל בַּעְלָהּ עַד שֶׁיַּשְׁקֶנָּה מֵי הַמָּרִים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת סוֹטָה. וְאִם מֵת קֹדֶם שֶׁיַּשְׁקֶנָּה אֵין לָהּ כְּתֻבָּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָצְאוּ דָּבָר מְכֹעָר. שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר יוֹתֵר מְכֹעָר מִזֶּה. וְהַיּוֹם שֶׁאֵין שָׁם מֵי סוֹטָה נֶאֶסְרָה עָלָיו אִסּוּר עוֹלָם וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת שֶׁהֲרֵי מַעֲשֶׂיהָ הָרָעִים גָּרְמוּ לָהּ לְהֵאָסֵר:
הלכה כ״ה
אָמַר לָהּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ אַל תִּסָּתְרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי וְרָאָה אוֹתָהּ שֶׁנִּסְתְּרָה עִמּוֹ וְשָׁהֲתָה כְּדֵי טֻמְאָה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין שָׁם מֵי סוֹטָה. וְחַיָּב לְהוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאִם הוֹדֵית שֶׁנִּסְתְּרָה אַחַר שֶׁהִתְרָה בָּהּ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה וּלְפִיכָךְ מַשְׁבִּיעָהּ עַל זֶה וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן כְּתֻבָּה:

בני אהובה · הלכות אישות פרק כ״ד

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות אישות פרק כ״ד

ד׳
אבל אם נשא אחת כו'. הנה רבינו ז"ל חלק בחייבי לאוין ובין חייבי עשה דשם אף אם לא הכיר בה יש לה כתובה ועיין במה דפליגי רבינו עם הראב"ד ז"ל בהל' איסורי מזבח פ"א ה"ג גבי מי שדימה שמותר להקדיש בעמ"ו כו' דהראב"ד ז"ל ס"ל דהוה הקדש טעות ע"ש ובהל' תמורה פ"א ה"ב ועיין בירושלמי נזיר פ"ה ה"א גבי דאמר שם הקדיש בעל מום עובר והקשה שם ומחוור למלקות ר"ל דא"כ שוב לא הוי הקדש טעות דרק גבי מלקות אמרינן זה שאם ידע שהוא עובר לא היה מקדיש ותירץ שם דמיירי במקדיש תמימים לבדק הבית וכמ"ד דעובר בלאו. ועיין שם בפ' ב' ה"א מכיון שהוא יודע שהממיר לוקה כו' ע"ש. וזהו ג"כ כונת הירושלמי שקלים פ"ד ה"ט דאמר שם על הך דר' פפייס מה ביניהם שיטתיה דבר פדא ר"ל דר"א ס"ל דלא כבר פדא דס"ל בירושלמי דנזיר פ"ה הנ"ל דהמקדיש תמימים עובר בלאו ע"ש ולכך אמרינן דאף תמימים סתמא לבדק הבית ור"י ס"ל כבר פדא ולכך אמרינן דלמיזבח. ועיין בירושלמי תרומות פ"ב ה"ב לא עלתה על דעתי לעבור על ד"ת להקדים ת"מ לתרומה גדולה ואח"כ אמר אבל גבי מן הטמא על הטהור לא אמרינן זה והוא ג"כ משום זה דזה הוה לאו וזה הוה רק עשה. ועיין מש"כ רבינו ז"ל בפי"ג מהלכות מעשר הי"ט גבי תיקן את הודאי דמאי לא עשה כלום ר"ל דגם המעשר אינו מעשר שהפריש ומיירי שלא ידע שהוא ודאי ומשום דהוה מקדים דהוה ל"ת והוי כמו הקדש טעות. וע' מש"כ התוס' ב"ק דקי"ב ע"א ד"ה אעפ"י דאם נתן לו רבית הוה כמו גזל מחמת נתינה בטעות ע"ש, וכן כתב התוס' ב"מ ד' קט"ו ע"ב גבי חובל כל אוכל נפש בשוגג דהוה זכיה בטעות ע"ש. ועיין בהך דקדושין ד' נ"ג ע"ב שאין שניהם רוצין ונדרים ד' ל"ה ע"א גבי ככרי עליך כו' ע"ש:
ז׳
והאיך דין נשים כו'. אך רש"י ז"ל לא ס"ל כן רק דנכסי מלוג שלה הוי אם הן בעין. ועיין תוס' ב"מ ד' ס"ז ע"א וביבמות ד' פ"ה ע"א ועיין תוס' סוטה ד' כ"ה ע"ב ד"ה ב"ה ע"ש ומה דאמרינן בירושלמי פ"ז דכתובות גבי פרא פורנין זה ר"ל מה שמוסיף לא על נדוניא עיין תוס' יבמות ד' ס"ה ע"ב ע"ש וכבר כתבתי בזה: שם. בדברי ה"ה מש"כ בשם רבינו בפהמ"ש גבי הך דקנסוהו רבנן לדידה בדידה כו'. עיין בירושלמי כאן דהקנס שקנסו אותו שהקדושין שקידשה שייך לה ור"ל אף בממאנת ועיין בב"ב דף קמ"ה ע"א ע"ש ואף דגבי ממאנת לא שייך זה החשש מ"מ קנסו אותו בזה ועיין בהך דכתובות ד' ע"ו ע"ב ע"ש:
ט״ז
עוברת על דת משה כו'. עיין בה"ה. ועי' במש"כ התוס' סוף גיטין ד"ה עם בני אדם ובתוס' כתובות ד' ע"א ע"א אך באמת הנה רבינו ז"ל מיירי לאחר שהתרה בה דהרי כתב דאין להם כתובה, וזהו באמת האיבעיא דגמ' דילן בסוטה וזהו דקאמר כיון דקפיד קפיד ע"ש ברש"י אך לשיטת רבינו א"ש הלשון כיון דכבר הקפיד וא"כ שוב אין ראיה מהך דבעל שמחל על קנויו דשם פסקינן דקודם סתירה דוקא וע"ש בתוס' ד"ה ש"מ. אך י"ל לפי מש"כ התוס' יבמות דף ל"ח ע"ב ד"ה ב"ש משמע שם דהיכא דיכולה ליבדק לא הויא כעוברת על דת ע"ש וא"כ אין ראיה כלל מבעל שמחל על קנויו גם י"ל דלמא שם מיירי שקינא לה מאותן שהיא מותרת להתייחד עמהם כמו קרוביה וכמבואר בירוש' דסוטה פ"א ובגמ' דילן ד' כ"ד וא"ש מ"ש שם התוס' ד' כ"ו ע"ב ד"ה אבל דמאי קמ"ל אטו משום דעריות נינהו גריעי ובזה א"ש אף דמותרת להתייחד עמהם. אך באמת בגמ' דילן ד' פ"א ע"ב גבי בת ברתיה משמע קצת דאף דמותר להתייחד עם קרובות זה רק באינה א"א אבל אם הם נשואות אסור וגם באמת מאי ראיה מייתי בסוטה שם דבעי התראה להפסידה כתובתה מהך דארוסה ושומרת יבם דלמא שם מיירי כשקינא לה מקרובים אך י"ל דכיון דבאמת הסתירה שלה אינו כלום רק משום קפידא דבעל לשתות ובמקום דלא שייך שתיה אינו מועיל הקינוי כלום היכא דליכא סתירה:
י״ח
אמרה לו אשתו כו'. והנה אם היא רק ארוסה אם נאמנת לומר אם זה מקרי משועבדת לבעל הנה זה הוה מחלוקת בירושלמי דגיטין פ"ח סה"ח ע"ש ועיין בהך דקדושין ד' י"ב ע"א וכבר כתבתי בזה: שהרי הודית בזנות כו'. וכן כתב רבינו ז"ל בפהמ"ש וא"כ מוכח מכאן דס"ל דהא דזנתה הפסידה כתובתה לא מטעם דאסרה עצמה על בעלה דכאן הרי מותרת לו דאין אנו מאמינים לה ולא דמי להך דגיטין ד' נ"ד ע"ב גבי ס"ת ע"ש דנאמן להפסיד שכרו אף דהס"ת כשרה דשם הוה גדר תנאי ולא קיים התנאי ועיין בהך דב"ב ד' קל"ה ע"א גבי דאמר שם הא אמרי ליה לאו אחינו הוא אך שם הוה בגדר מחילה כמו הך דגיטין ד' מ' ע"ב ועיין בכתובות ד' מ"ד ע"א אימור אחולי אחליה ע"ש ובמש"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות רפ"ה דב"ק גבי מה דאמר שם גלית אדעתך דשותפא אית לי. ועיין בתוס' ב"ב ד' ל"ג ע"א ד"ה ה"ג בסוף הדבור אבל כאן גבי זנות למה הפסידה כתובתה ועיין בהך דמכות ד' ג' ע"א גבי עד זומם משלם לפי חלקו דמשמע שם דכיון דאין מאמינים לו שהעיד עדי שקר א"צ לשלם וע"ש בריטב"א דלא ס"ל כן. והנה באמת נ"מ בדבר היכא דעפ"י אמת לא נתקיים הדבר רק מן הדין הוא פטור אם שייך למימר קיים התנאי, ונ"מ להך דפסחים ד' פ"ח ע"ב גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת כו' דכולם פטורים מפסח שני ע"ש מאי יהיה בהדמים דהרי מבואר שם דף צ' ע"א דע"מ כן הקדישו ישראל מעות פסחיהם ע"ש, וכאן הרי באמת לא יצא ידי פסח שהרי הוא בע"מ רק דפטור עפ"י דין אם המעות יצא לחולין. ועיין מש"כ הר"ש ז"ל במס' פרה פ"ב בשם תוספתא דאם נתן מעות לצורך פ"א לציבור ונפסלת פ"א צריך להחזיר הדמים להנותן, אך כאן הא מ"מ נפטר ע"י זה מפסח, ועיין במש"כ רבינו ז"ל בהל' מעש"ש פ"ז ה"כ גבי הך דאמר שם יצא ידי שמים ע"ש ובהל' י"א. ועיין בירושלמי פ"ז דשקלים גבי מעות שנמצאו בין קינים לגוזלי עולה. ועיין במש"כ רבינו ז"ל בהל' מכירה פט"ז הי"ד. ועיין בהך דגיטין ד' ע"ד ע"ב גבי הך פלוגתא דרבה ור"י גבי מיטרא ע"ש בזה. אך אפשר לומר דכאן הוה כמו מורדת כיון שרצתה לאסור על בעלה. ועיין במש"כ התוס' ב"ב ד' קמ"ז ע"ב ד"ה המוכר:
כ״ב
אחד אשת כו'. והנה באשת כהן אם שגגה אם הפסידה כתובתה אם לא עיין במרדכי פ"ג דקדושין דמשמע שם דהפסידה כתובתה והטעם דהוה כמו אדם מועד לעולם ועיין ב"ב ד' קמ"ה ע"א וכבר כתבתי בזה: וכופין כו'. וכן ס"ל לרבינו ז"ל לעיל ג"כ באשת ישראל ברצון כופין אותו לגרשה ועיין במש"כ התוס' ריש זבחים דס"ל דאין כופין אותו להוציא משום דמאיסא בעיניו ועיין בהך דסוטה דף ז' ע"א ובהך דכתובות ד' כ"ז ע"ב שלא הצריכוהו לגרשה ע"ש ועיין ביבמות ד' ע' ע"א דאם נשאת לו ואח"כ נפצע מותרת לאכול בתרומה משמע שם דאינו מחויב לגרשה ועיין בכתובות ד' ע"ז גבי דאמר הוינא בהדי בסהדא ובהך דבכורות ד' מ"ה ע"ב, אך התם שאני דנשא באיסור, משא"כ כאן. ועיין מש"כ התוס' ביבמות דף פ"ה ע"א ד"ה כל שהוא פסול ועיין מש"כ רבינו ז"ל לקמן בהלכות אס"ב פי"ח הכ"ה דרק בשבויה דהוה ספק התירו זה ע"ש [השמטה
כ״ה
אמר לה בינו לבינה אל כו'. עיין לקמן בסוף הל' סוטה דמשמע דס"ל דלא מהני זה. אך באמת כך דהנה עיין בריש סוטה לכאורה מוכח שם דהעדים על הקנוי ועל הסתירה הוה בגדר עצם ולא בגדר בירור לדידן וכן מוכח שם בירושלמי דמדמה לה לגדר קדושין. ועיין בסוטה ד' ג' ע"ב בתוס' ד"ה מה עדות מ"ש שם מה לעדות אחרונה שכן רגלים לדבר אך באמת כך דהנה שם דף ל"א ע"ב על הך דעד אחד אומר נטמאת אמר שם בגמ' טעמא דקא מכחיש וע"ש ברש"י אמאי לא הקשה על רישא דמבואר שם דעד אחד אומר נטמאת לא היתה שותה אך כך דזה בודאי דעד אחד נאמן לומר שנטמאת לענין שלא תשתה ונשארה כמו ספק סוטה אבל לומר שעד אחד נאמן שנטמאה זהו דמספקא ליה שם ונ"מ לדידן דקיי"ל דודאי סוטה פטורה מן החליצה כה"ג מאי והפסיק הוא לומר שעד אחד אומר שנטמאת והנה עיין במש"כ רבינו ז"ל בהל' יבום פ"ו הי"ט משמע שם מדברי רבינו דלגבי חליצה שפטורה בודאי וגם צרתה פטורה שם העדים בגדר עצם ולא בגדר בירור ועיין מה דפליגי רבינו עם התוס' ז"ל בהך דלקמן בהל' סוטה פ"ג הכ"ג ע"ש מש"כ בזה. ועיין רש"י סוטה דף ל"א ע"ב ד"ה ושנים אומרים לא נטמאה שפי' שם שאומרים בשעת סתירה גם היינו אנו עמך ולמה לו לרש"י לומר זה. אך באמת הנה בירושלמי שם מבואר כך דאם אמר עד אחד שנטמאת מאותה סתירה עם זה שקינא לה בסתירה גמורה אז הוא נאמן שנטמאת ממש ואז י"ל דאם לא באו בב"א אף שניים לא מהני להכחיש את עדותו להשקותה רק בגדר הזמה וכעין מש"כ רבינו בהל' רוצח גבי עגלה ערופה בפ"י ה"ז אבל אם לא היתה סתירה גמורה דהיינו שהיו שם ג' אנשים דלא הוה רה"י כמבואר בנזיר דנ"ז וכן מבוא' בירו' ספ"ו דסוטה אז הוה רק בגדר סתירה ולא בגדר טומאה והעד אחד נאמן רק שלא תשתה ולא שנטמאת וכן אם אמר העד אחד שנטמאת בסתירה אחרת הוה ג"כ רק גדר סתירה ולא גדר טומאה ולכך כתב רש"י שגם אנו היינו עמך וא"כ הוו ג' והוה רק סתירה ולא טומאה כמ"ש וזהו דקאמר בהך דסוטה ד' ג' ע"ב דכמו דעדי טומאה הוא בעצם לא בגדר בירור כך עדי סתירה ועדי קנוי הם עדי עצם לא עדי בירור דלהשקותה צריך עדים על עצם הדבר כמו קדושין, א"כ ל"ק מ"ש התוס' משום דרגלים לדבר דזה לא מהני רק לעדי בירור ולא לעדי עצם הדבר. והנה יש לעיין אם היה קנוי וסתירה ועד אחד מעיד שלא נטמאת אם נאמן להתירה לבעלה בלא שתיה אם זה הוה כמו דבר שבערוה דכל כמה שלא שתה אסורה לבעל ולבועל ולתרומה ולכמה שיטות הוה זה גדר ודאי עיין יבמות ד' י"א ע"א ושם ד' ס"ט ע"א בתוס' ד"ה כי תהיה וד' פ"ה ע"ב בתוס' ד"ה ולרבי מתיא ושם ד' צ"ה ע"א. אך יש לחלק בין אם קינא לה מאותן האסורים להתייחד בין אם קינא לה מאביה וכדומה דאז י"ל דהיכא דאינו יכול להשקותה האיסור הוא רק לבעל ולא בגדר זונה. ועיין בתוס' סוטה ד' כ"ח ע"א ד"ה מה תלמוד לומר ע"ש, וא"כ הוה כמו דבר שבערוה אף להתיר לכמה שיטות ועיין מש"כ התוס' גיטין ד' ל"ג ע"א ד"ה רבי ע"ש וגם לענין מה דקיי"ל דבעל שמחל על קנויו קינויו מחול מוכח בסוטה ד' כ"ה ע"א דצריך שימחול בפני שנים ע"ש. ובזה יש לבאר דברי רבינו ז"ל לקמן בהל' סוטה ספ"א גבי הך דעד אחד אומר נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת ע"ש, דנ"מ בין אם אומר לא ראיתי שנטמאת ובין אם אומר ראיתי שלא נטמאת. ועיין בפ"ט מהל' רוצח גבי עגלה ערופה. ועיין מה דמבואר בירושלמי סוטה פ"ה דעד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת אף אם נימא דלא שתה ואסורה לבעלה מ"מ נוטלת כתובתה. ומדברי רבינו שם בהל' כ' מבואר להיפך ובזה א"ש דכאן ר"ל שאומר ודאי לא נטמאת ועיין מש"כ בזה בהל' גירושין פי"ב. ובזה א"ש ג"כ מה שכתב רבינו ז"ל בפ"ב דסוטה הל' ט"ז כל אשה כו', ומסיק שם דתצא בלא כתובה ואמאי הרי אף חייבי לאוין היכא דהכיר בה יש לה כתובה והכא הרי הבועל מכיר בה. אך לפי מה שכתבתי דגבי סוטה העדים עושים הדבר כל זמן שלא העידו העדים אין עליה איסור סוטה לבועל וכיון שבאו עדים לאחר שנשאת הוה כמו שנעשה האיסור אחר הנשואין ולכך תצא בלא כתובה. אך כל זה הוא בזמן שיש השקיה אבל בזמן הזה וכן גבי ארוסה ושומרת יבם דלאו בנות השקיה הן אז עדי סתירה הוה רק גדר בירור וגם גבי קינוי י"ל כך ואסורה לבעלה, אך נ"מ דאם קינא לה מאביה וכה"ג אין זה כלום וא"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קובץ על היד החזקה · הלכות אישות פרק כ״ד

ב׳
או מחייבי לאווין וכו'. גם למ"ד כתובה מה"ת כמ"ש התוס' בכתובות דף י' ע"ש והא דלא תקנו חכמים שתפסיד גם את התוספות כמ"ש התוס' שם בכתובה דהם הפסידוה וי"ל דקנסי' לי' בדידיה כדאי' בירושלמי אם קדשה בליטרה זהב מאבד את הכל כמ"ש הרא"ש בכתובות. בחלוצה אי הוי כמו שניי' עי' ב"י סי' קט"ז ולשי' רבינו דנתינה ג"כ אינו אלא מדרבנן כמבואר באה"ע סי' ד' א"כ גם נתינה הוי כמו חלוצה דמסיק הב"י דיש לה דין שניות ועמ"ש בפ"ב משי' הרע"ב דחלוצה בכ"ג הוא מה"ת יש מקום לחלק בין נתינה לחלוצה.
ד׳
וכן אם לותה ואכלה. עי' הה"מ גם הרע"ב פ"ט דיבמות משנה ג' כ' כדברי רבינו ע"ש בתי"ט ול"נ דסובר רבינו והרע"ב לחלק בין מזונות הצריכים לקיום נפשה ובין מזונות שתקנו חכמים לאשה וכמ"ש בפי"ב הלכה א' דמזונות קיום נפשה הוא מה"ת וא"כ בלותה ואכלה חייב לשלם גם באלמנה לכה"ג וסובר הרע"ב דבשניות משום קנסא גם מזונות כדי קיום נפשה בלותה ואכלה קנסוה חכמים וא"ח לשלם כמ"ש התוס' בכתובה למ"ד כתובה דאורייתא ודוק.
י״א
שאל אותו פלוני ואמר להד"מ. והרא"ש כ' שצריך עדים ואין החכם נאמן בזמן שהיא מכחשת אותו ועי' ב"ש סי' קט"ו אות ד'. הה"מ כ' בשם הרשב"א באם היא מודית כ"ש שמפסדת כתובתה מטעם הודאת בע"ד כמאה עדים ובאמת משמע דהראב"ד חולק בזה מדקשי' לי' על התלמודא מאי מק' מנא ידע דלמא איירי דהיא אמרה ותי' דאאמע"ר והרשב"א הק' עליו מ"ש מאחד שאמר גנבתי או גזלתי דנאמן אע"ג דמשים ע"ר והראב"ד ס"ל דהכא שאני משום דחשודה להאכילו דברים אסורים וכיון דאין אדם נעשה חשוד ע"פ עצמו הרי יכול לסמוך עליה ומש"ה אינה מפסדת כתובתה כמ"ש בס' הפלאה וא"כ צ"ע על הה"מ שכ' וכ"ש בשם הרשב"א ואפשר דכונת הרשב"א אפי' לשי' החולקים על רבינו אם היא מודית אח"כ לדברי החכם אף דאם היא בעצמה הודה לא מהני ואם היא כופרת החכם ג"כ אינו נאמן אם היא מודה לחכם אח"כ אז וודאי מהני ולא בעינן עדים ודוק.
י״ד
העוברת על דת צריכה התראה וכו'. כתב רש"י בסוטה דף כ"ה שמא תחזור בה וגם בשמשתה נדה דחשודה על נדה א"כ הוא אסור לדור עמה ואיך יהי' נאמנת עי' בס' הפלאה אה"ע סי' ק"ו אות ו'.
י״ז
ה"ז חייב להוציא וכו'. כתב המל"מ בשם תשו' הרשב"א דוקא שהאשה שותקת אבל במכחישתו אינו חייב להוציא וכו' וע"ש בתשו' רשב"א שהביא כן בשם רש"י וחתני הרבני החריף מהו' שמשון נ"י אמר מה דדחיק לי' לרש"י לפרש כן משום דבזה יש מקום ליישב קו' התוס' ד"ה אמר אבי' וקו' התוס' סוטה דף ג' ע"ב ד"ה ת"ל ולומר מה דפליגי אביי ורבא דמיירי בשותקת דס"ל לאבי' דעד כאן לא אמרי' דע"א אינו נאמן כ"א במכחישתו אבל בשותקת הוי כהודאה וכאלו היא אמרה נטמאתי ורבא חולק בזה דגם בשותקת אין ע"א נאמן וסברת מחלוקתם יש להבין ע"פ שני תי' שכ' הר"ן בסוף נדרים במתני' דטמאה אני לך דאבי' הי' סבר דמה"ת היא נאמנת ולמ"א הפקיעו חכמים הקידושין וא"כ ביש ע"א והיא שותקת והודית בכה"ג נאמנת ורבא הי' סבר כתי' שכ' שם בשם אחרים דמצד הדין אינה נאמנת וא"כ אין לנו לצרף שתיקתה להגדת העד ואין כאן אלא ע"א בעלמא ואין דבר שבערוה פחות מב' ולפי"ז הא דמשמע בסוטה דאין אשה נאסרת על בעלה אלא בעדים מיירי במכחשת ובסוטה אצטריך קרא דועד אין בה אפי' היכא דהיא מכחשת אעפ"כ נאמן העד כיון דיש רגלים לדבר ועי' בח"ר עכ"ד. וז"ל הטור אה"ע סי' קע"ח לא קינא לה ובא ע"א ואמר לו זנתה והיא שותקת אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו כשנים יוציאה ויתן כתובתה וכ' הפרישה בשם רש"ל ט"ס דאי שותקת פשיטא דהוי כהודאה ואפי' אינו נאמן כ"כ בעיניו אלא הוא סתם אדם כשר ומעיד בפניה שזנתה חייב להוציאה ולא אמרי' עיני' נותנה באחר אלא באמרה בעצמה ולא בע"א ובס' המקנה תמה על המהרש"ל מתשו' הרשב"א הנ"ל ע"ש ונראה דס"ל להרש"ל כמ"ש הרשב"א בחי' בתי' השני דמיירי במכחשת והוא שותק ואבי' מודה דמה"ת אין אשה נאסרת אלא בעדים ורבנן הוא דהחמירו בע"א ורבי' חולק דאפי' מדרבנן מותרת לבעלה וסובר המהרש"ל דע"כ לא פליג רבא אלא במכחשת אבל בשותקת מודה לאבי' והא דבעי' שיהי' נאמן עליו כבי תרי מיירי במכחשת ואעפ"כ כשסומך דעתו עליו החמירו רבנן וסובר המהרש"ל דלא כמ"ש המל"מ בשם תשו' רשב"א ועי' בח"ר ביבמות בסוגי' דרוכל דף כ"ד שכ' דמה שאמר שמואל לההוא סמיא אי מהימן לך כבי תרי הוא לצאת י"ש ע"ש ויש מקום עוד לפרש מה דפליגי אבי' ורבא ע"פ מה דמשמע בספרא הובא בפ"י דף ס"ה בקידושין לא יקום ע"א באיש אבל קם הוא לעדות אשה להשיאה ופי' הפ"י שם דהיינו דס"ל המקדש בע"א חוששין לקדושין א"כ י"ל דאפי' סובר כהך תנא ורבא סובר כאידך תנא א"נ דמוקי לה לעדות אשה שמת בעלה וכמ"ש בשו"ת הריב"ש דמה"ת נאמן בעדות אשה כשי' רבינו ספי"ג מה' גירושין ועמ"ש שם בס"ד ואם אמרי' דע"א מהימן שפיר י"ל דגם קלא דלא פסיק לא גרע מע"א ויש לתלות פלוגתא דאבי' ורבא בפלוגתא דרבי ורבנן בסוגי' דרוכל ומיושב פירש"י דס"ל אליבא דרבי דגם מבעלה מוציאין בעדי כיעור דרבי כאבי' ס"ל וכיון דקיימ"ל שם בקלא דל"פ כרבי היינו לחומרא מדרבנן ויש מזה סייעתא לשי' הרש"ל קצרתי בכל זה. ועי' שו"ת צ"צ סי' ע"ט במעשה שאירע בשני אחים ששכבו אחורי התנור בבית שבעלת הבית שוכבת שם וגם ערל א' ושמעו שהי' מנאפים והאריך שם ומסיק שמצוה על בעלה לגרשה וע"ש שהיא היתה מכחשת הכל ונראה מדבריו שם שסובר כדעת המהרש"ל אלא שצ"ע מפני מה לא הזכיר המל"מ בתשובה זו.
י״ח
אמרה לו אשתו שזנתה אבדה כתובה. עי' פט"ו מהלכות אלו הלכה ט"ו בשעה"מ שם ועמ"ש הל' י"א.
כ״ה
משביע ע"ז ואח"כ י"כ. מ"ש המ"מ כבר כתבתי וכו' פי' שאינה משביעה מקודם אלא דוקא כשיש שם סתירה וודאי אלא שאינו ידוע אם היתה קודם או אחר הקינוי צ"ע.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות אישות פרק כ״ד

י׳
מי שזינתה תחת בעלה אין לה כתובה וכו' וכל אחת מהן נוטלת הנמצא לה מנדונייתה ויוצאה. מימרא דרב הונא זינתה לא הפסידה בלאותיה הקיימין. ומהריק"ו שורש פ"א נשאל במי שנשבע ליתן לבתו סך מה בנדן וטוען שאינו רוצה ליתן מאחר שהאב והבן מרגילין קטטה עם בתו וכתב וז"ל ולא מיבעיא לפי מ"ש לעיל דאפילו היה הדבר אמת שאינו יכול להוציאה אם לא יחזיר לה נדונייתה בשלימות מאחר שהיא קטנה ולאו בת קנסא היא אלא אפילו היתה גדולה דאז הפסידה נדונייתה כי אם בלאותיה קיימין מ"מ אותו סך אשר עדיין לא גבה הבעל פשיטא שלא זכה בו וכו' יע"ש. ומדי עברי על דברי הרב הוקשה לי לפום ריהטא דלמאי הוזקק הרב לסיועי מההיא פלוגתא דרש"י ור"ת גבי נדוניית חתנים דהא אפילו זכה בהם הבעל הוו בכלל בלאותיה הקיימין ונוטלתם כשהיא יוצאה. שוב דקדקתי לקמן בשורש פ"ב ושם ביאר הרב דבריו שאם יתן האב המעות לחתנו כפי תנאו נמצא החתן מוציאן בינתים שלא יהיו בעין ונמצא מפסידה אבי הבת. אבל כד אתי הרב לפוטרו מההיא דנדוניית חתנים לא זכה כלל החתן כיון דלגירושין עומדת והרי לא נהנית בתו מהם והמשכיל יבין ודוק:
י״ז
מי שראה אשתו שזינתה או וכו'. בקידושין פרק האומר. וכתב הרשב"א בסימן קי"ח דאפילו בעכו"ם בין מסל"ת בין מתכוון להעיד אי מהימן ליה חייב להוציא. ובסימן אלף רל"ז כתב דבסומכת דעתו עליהן דאמרינן דחייב להוציא דוקא שהאשה שותקת אבל במכחישתו אינו חייב להוציא כדאמרינן בעלמא עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ע"כ. ולדעתי דבר גדול דבר הנביא ע"ש: ומ"ש רבינו לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו. כתב ה"ה ז"ל ולא נתברר לי טעמו ונראה דכוונתו ז"ל להקשות על רבינו דאפילו שטענת הבעל ודאי שראה שזינתה אינו בדין שתשבע שהרי רבינו עצמו כתב בפי"ד מהלכות מלוה ולוה דאין המלוה נשבע כששטרו בידו אלא על טענת פרעון דוקא שהשטר לפרעון קאי אבל כל שאר הטענות כגון אמנה או רבית וכיוצא אין המלוה צריך לישבע ונוטל בלא שבועה. ובודאי זינתה אין השטר עומד לכך וא"כ למה תשבע. ומ"ש עוד ה"ה ובודאי אם יש שם ע"א שתשבע להכחיש העד. היינו אם טענת הבעל שטוען שראה אשתו זינתה והביא עמו עד שראה שזינתה ובודאי בכי הא נשבעת כדין עד אחד מעידה שהיא פרועה כפשט מתני' דכתובות. והרב מהריק"א לא נתכוון בכוונת דברי ה"ה ודבריו צ"ע (* א"ה עיין בדברי הרב המחבר פ"ה מהלכות שאלה ופקדון דין ו' יע"ש) ובמה שכתבתי לא נשאר מקום תימה על ה"ה כי כל דבריו צדקו לתמוה מה שתמה על רבינו. אלא שדברי ה"ה ז"ל במה שסיים וז"ל ולא נתברר לי מאין הוכיח רבינו לחלק בין טענה זו לטענות אחרות ע"כ. ונפלאתי עליו שהוא ז"ל מדקדק דבריו תמיד וכאן לא השגיח בהם בעין יפה שרבינו לא חילק כלום אלא כלפי מה שאמר שאם אמר לו אחד מקרוביו או מי שדעתו סומכת עליו שחייב להוציאה וליתן כתובה מיהו כדי להפסידה כתובתה אינו יכול להשביעה כי אם על פי עצמו שראה שזנתה שטענתו טענת ברי אבל על פי אלו שהזכיר לא שאין טענתו ברי וזה ברור וצ"ע. וכבר סבל הרב זה וזה מוסיף תימה לכשתמצא לומר שבטענת הבעל נשבעת ודו"ק:
כ״ב
אחד אשת ישראל או אשת כהן שנאנסה כתובתה קיימת כו'. (א"ה בתשובה מהריק"ו שרש פ"א כתב דקטנה שזינתה לא הפסידה כתובתה דפתוי קטנה אונס הוא ולענין חרשת ושוטה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פי"א מהלכות אלו דין ח' ד"ה אך אכתי ק"ל כו'. וד"ה ואכתי אני תמיה כו'): סליק הלכות אישות
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

קרית ספר · הלכות אישות פרק כ״ד

א׳
נשים שמנו חכמים שאין להם כתובה נראה דמדאוריתא גובות כל נדוניתן דהוו כחוב בעלמא ואפילו בלו הבעל חייב באחריותן אלא דהוי תקנה וקנס חכמים שלא תטלו אלא הנמצא לבד.
י״ז
ואחד שאמר לבעל אשתך זנתה ומאמינו חייב להוציאה דעד אחד נאמן באיסורין כדאשכחן לענין נדה דכתיב וספרה לה ודרשי' לה לעצמה ודוכתי אחרינא כדכתיב בפרק שני. ואם היא אמרה לו שזנתה לרצונה לא כל הימנה להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו ואינה נאמנת הואיל והוא אינו מאמינה ואין ב"ד כופין לגרשה עד שיעידו שני עדים דאין דבר שבערוה בפחות משני עדים כדילפינן לעיל.
י״ט
ואם זנתה בשגגה או באונס מותרת לבעלה שנאמר והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת בין מגוי בין מישראל וכל שתחלתה באונס קרינן בה שפיר נתפשה שהיצר לובשה והואיל ותחלתה באונס מותרת. נשים שגנבו אותם ליסטים הן כשבויות שהן אנוסות ומותרות לבעליהן ודין השוגגת והנאנסה אחת הוא שהשגגה צד אונס יש בה ותחלתו באונס וסופו ברצון נפקא לן מדכתיב והיא לא נתפשה והיא מיעוטה הוא כלומר בסתם אשה אמרתי לך דטעם תלוי בלא נתפשה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאפילו ברצון מותרת ואי זו זו כל שתחלתה באונס וסופה ברצון והאי קרא הוי אסמכתא דדרשה אחרינא אית בהאי קרא וסברא היא דחשיב אונס אע"ג דסופה ברצון דיצר אלבשה והאי סברא דאוריתא כסברא דהכנסה דשבת דמה לי אפוקי מה לי עיולי. ואשת כהן בשוגגה ואפילו באונס גמור אסורה לכהן שהרי עשאת זונה וכתיב אשה זונה וחללה וגו' ואע"ג שזונה היינו מנאפת תחת בעלה לזרים ברצונה גבי כהן לא פליג רחמנא בין אונס בין רצון כדגמרי' מוהיא לא נתפשה דהיא הוי מיעוטה דמשמע היא אשת ישראל הוא דיש חילוק בין נתפשה ללא נתפשה אבל אשת כהן אין חילוק דאפילו נתפשה אסורה והוא הדין לשוגג. אשתו ואשת חברו עמו בבית ונתכוון לאשתו ובא על אשת חברו ואף היא שגגה כסבורה בעלה הוא בישראל מותרת אפילו שגגה היא לבד ובכהן אסורה כדאמר ושגגה דהיינו כאנוסת ילפינן מדכתיב ומעלה בו מעל פרט לשוגגת שמותרת לבעלה.
כ״ד
האומר לאשתו בפני שנים אל תסתרי עם איש פלוני ונכנסה עמו בסתר בפני שני אנשים ושהתה כדי טומאה הרי זו אסורה על בעלה עד שישקוה דכתיב והיא נטמאה דמשמע ודאי נטמאה ומה ת"ל או עבר עליו רוח קנאה וגו' והיא לא אי פשיטא ליה דנטמאה למה שותה ואי פשיטא ליה דלא נטמאה למה משקה אלא מגיד לך הכתוב שעל הספק אסור והכי קאמר קרא אשה זו שמא נטמאת ושמא לא נטמאת וקאמר דישקנה לברר ספקה ואי לא משקה לה אסורה ובזמן הזה שאין שם מי סוטה אם ראה אותה שנסתרה אחר שקנא לה הרי זו אסורה עליו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות אישות פרק כ״ד

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות אישות פרק כ״ד

ד׳
וכן אם לותה ואכלה. עי' מ"מ במש"כ וי"ל שרבינו פסק כל"ב, ונ"ב עוד י"ל דהא דמשני כי תניא ההיא לאחר מיתה, ר"א הוא דמתרץ לה לדחויי לר"י, אבל ר"י הא סתמא אמר יש לה לל"ב ולא סבר דשייך בלותה ואכלה בעמוד והוצא קאי, ועי' בריטב"א.
ט״ז
עוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זאת שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא, ואע"פ שלא הוציא אין להן כתובה שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה [זו] אלא תהא קלה בעיניו להוציאה. הח"מ באבה"ע סי' קט"ו ס"ק י"ח כתב ונראה אם אין מוציא אותה והיא מתנהגת כבנות ישראל הצנועות חייב לכתוב לה כתובה מנה וכ"כ הב"ש עי"ש, ונ"ב אינו מוכרח לפ"מ שכ' הרמב"ם בהל' ו' בטעמא דזינתה אין לה כתובה משום שהיא גרמה ליאסר על בעלה, ובהל' י' כתב דעוברת על דת משה ויהודית שוים לזנתה, א"כ אינו משום קנס אלא משום דמה שמגרשה הוא בגרמתה והיא נתנה אצבע וא"כ לא נמחל כלל שעבוד הכתובה דיש בידה לחזור, ואף דאינו מחויב להמתין ויש לו רשות לגרשה תיכף בלא כתובה, מ"מ כיון שלא נתבטל חיוב הכתובה בעצם אלא בשביל שמגרשה בגרמא דידה ואם יתבטל הגרמא תשאר הכתובה קיימת, ואף דגם אם תתאלמן אין לה כתובה היינו דכיון דכבר היתה עומדת שתתגרש בלא כתובה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות אישות פרק כ״ד

י״ח
אמרה לו אשתו שזנתה. עיין מה שכתבתי באורך פ"ט מהלכות אלו הלכה ט"ו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות אישות פרק כ״ד

ב׳
הנושא אשה ולא הכיר בה שהיא איילונית או מחייבי לאוין וכו' אין מוציאין מן הבעל פירות שאכל. והנה הטור כתב באה"ע סי' קט"ז דאפילו אם הפירות הן בעין אצלו אין משלם. והב"י שם תמה דמניין לו זה דלא כתב כן הרא"ש רק בממאנת משום דקשיא ליה דאי (מאי) [מיירי] שאכלו מאי אריא פירות אפילו קרן אין לה (ולא סבירא ליה מ"ש הכס"מ בסמוך דין ט' לדעת רבינו ע"ש) ואילו באיילונית וחייבי לאוין קושטא דקרן אי אכלו חייב לשלם ואיכא למימר דפירות נמי דוקא בכהאי גוונא פטור אבל כשהן בעין חייב לשלם. ולי נראה דבאיילונית לא דינא ולא דיינא דודאי אינו צריך לשלם הפירות אף שהן בעין דהא בסוגיא דפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס"ז) מפרש טעמא דאיילונית משום מחילה ומדמה לה התם למוכר פירות דקל לחבירו עד שלא בא לעולם דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה מטעם מחילה והתם אף שהן בעין לא מפקינן מיניה כדמוכח להדיא בחו"מ סי' ר"ט. ואדרבא לפי המסקנא דש"ס התם הויא מחילה דאיילונית עדיפא מההיא דהתם דהויא מחילה בטעות ואילו איילונית ניחא לה דתיפוק עלה שמה דאישות ומחלה הפירות של נכסי מלוג וכן כתב הרא"ש סוף פרק אלמנה ניזונת. וא"כ כל שכן דאמרינן דאפי' כשהן בעין מחלתן משתלשן ואין מוציאין מידו ואפשר שגם רבינו מודה בזה אלא דלישנא דגמרא דאי שמיט ואכיל נקט ולאו דוקא: גם לפי דברי התוס' התם בפרק איזהו נשך יש להוכיח הוכחת הרא"ש נמי באיילונית שהרי גרסינן התם בפרק אלמנה דאיילונית נמי אי דליתנהו לא שקלי נמי קרן של נכסי מלוג כמו בממאנת וא"כ כי אמרינן דפירות אין לה על כרחך היינו אפי' כשהן בעין וכן פירש הרב מהרש"א התם לדבריהם. וגם י"ל כן בחייבי לאוין שלא הכיר בהן שהן שוין לאיילונית שלא הכיר וכמ"ש הכס"מ בסמוך וא"כ בהו נמי הכי הוי לפי דבריהם דאי אכלו לקרן אין לה ועל כרחך לפ"ז כי אמרינן דאין לה פירות היינו אפי' כשהן בעין וכמ"ש הטור. ונהי דלפי גירסתנו אינו מוכרח לומר כן באיילונית וחייבי לאוין מכל מקום כיון דלפי גרסתם הוכרחו לזה נשמע נמי לדידן כיון דלא מצינו שחלקו עליהם בזה על כרחך למעט במחלוקת עדיף. וא"כ פסק הטור ושו"ע בזה נכון:
י״ז
מי שראה אשתו שזינתה וכו' הרי זה חייב להוציאה וכו' ויתן כתובה ואם הודית לו שזינתה תצא בלא כתובה לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו אם ראה אותה בעצמו ואחר כך תגבה כתובתה. ועיין במגיד ובמל"מ שהוקשה להם ממ"ש רבינו בפי"ד ממלוה דאין נשבע המלוה [כ]ששטרו בידו אלא כשטען הלוה שפרעו דלהכי קאי השטר אבל על שאר טענות א"צ המלוה לישבע וא"כ ה"נ לא הוה לה להאשה לישבע שלא זנתה כיון דנקיטא שטר כתובה ואין עומד ליפטר בטענת זנות. וכן הקשו האחרונים באה"ע סי' קט"ז. והנה כהאי גוונא הקשה ג"כ הרה"מ לעיל בסוף פרק י"א על מ"ש רבינו גבי טענת בתולים דאינו נאמן להפסידה התוספת ומשביעה בנקיטת חפץ על טענתה שהיתה בתולה ואח"כ תגבה התוספת. והניח בצ"ע דלמה תשבע דאינו דומה לטענת פירעון כנ"ל. אך טעם רבינו שם מתבאר מתוך דברי הר"ן שכתב בשם הרמב"ן בפ"ק דכתובות דהתם הוי כאילו התנה מעיקרא דנושא אותה על מנת שהיא בתולה ועלה רמיא לברר שקיימה התנאי. ואטו מאן דמפיק שטרא דתנאי לא אמרינן ליה קיים שטרך ותנאך וחות לדינא. ולפ"ז אתי שפיר דיכול להשביעה דהא מסיק הר"ן שם דלפטר לגמרי מיהא אינו נאמן משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. וא"כ אינו טעם שלא נצריכה על כל פנים שבועה ותיטול דמ"מ לא תהא קלה להוציאה כיון שנאמנת בשבועה. ולפ"ז הכי נמי אתי שפיר כאן דיכול להשביע שלא זינתה דהו"ל כאילו נשאה על תנאי שלא תזנה תחתיו דהכי כתב ואמר לה הוי לי לאנתו כדת וכו' ועלה רמיא לברר שקיימה התנאי. אלא משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אינו נאמן לומר שעברה על תנאי וזינתה ולפוטרה בחנם אבל מ"מ לא האמינוה בדיבור בעלמא בלא שבועה: [והנה ראיתי לבעל אורים ותומים בחו"מ סי' פ"ז ס"ק כ"ג שהקשה דאיך ישביעה שלא זינתה דנימא מיגו דחשודה אזנות חשודה גם כן אשבועה דקיל מאיסור זנות דאשת איש. וכאן לא שייך תירוץ הגמ' בפ"ק דב"מ גבי מגו דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא ונדחק בישוב קושיא זו. וסבור הייתי לומר דשבועה לא גריעא מעדות וכיון דקיי"ל דהחשוד על העריות כשר לעדות שאינו נפסל עד שיהיה שני עדים שבעלה כמ"ש בפי"ב דעדות וכן פסק הג"ה בחו"מ סי' ל"ד סעיף כ"ה כל שכן דאין נעשה חשוד לשבועה משום שנחשד על הזנות חשד בעלמא בלא עדים. אך זה אינו דהוי כחשוד לאותו דבר ופסול נמי לעדות אותו דבר והדרא קושיא לדוכתא דאיך נאמנת בשבועה שלא זינתה שחשודה עליה. ואפשר דשבועה בנקיטת חפץ שאני דחמירא וחשוד נמי נאמן עליה. וכהאי גוונא מצינו דס"ל לרש"י גבי כהן שנשא נשים פסולות דמדרינן ליה הנאה ממנה על שכיבתה ואע"ג דחשוד עליה לא חשוד לעבור אנדר. והיינו טעמא דנדר חמור מאותה שבועה שמושבע בהר סיני כמ"ש בס' באר יעקב. והכי נמי י"ל גבי שבועה בנקיטת חפץ דחמור משבועה דנשבע מהר סיני]: אבל בדברי אחר אינו יכול להשביעה. פירש הכס"מ דטעמו משום שאינו טוען ברי שזינתה אלא על פי עד אחד. והא דתנן עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה איירי שהבעל טוען ברי אבל כשהוא אינו יודע אלא על פי העד אינו יכול להשביעה. והנה המל"מ בפ"ה דשאלה ופקדון הניח דברי הכס"מ דכאן בצריך תלמוד ממה שכתב רבינו גופיה בפ"ד דגזילה דאף באומר איני יודע משביעו על פי העד. וכבר קדמו הש"ך בחו"מ סו"ס פ"ד להקשות כן על דברי הכס"מ. ומ"ש הבית שמואל באה"ע סי' קט"ז דרבינו רק גבי נגזל סבר דהיה משביעו והיינו כמ"ש הב"ח בחו"מ סי' ע"ה. אבל הב"י עצמו שם ובכס"מ בהלכות גזילה שם ובפ"ג דטוען כתב דלרבינו בכל מקום היה משביע התובע לנתבע על פי עד אחד וא"כ אי אפשר ליישב דבריו דכאן כמ"ש הבית שמואל. גם דברי בעל הג"ה בשו"ע סותרים זה את זה כמ"ש הב"ש. ומ"ש בספר הפלאה בקונטרס אחרון דהג"ה לא כתב דמשביע בספק על פי העד רק גבי שבועת היסת בחו"מ סי' ע"ה. לדידי ליתא דבסי' צ"ו מוכח דגם בשבועה דאורייתא היה משביע בספק. ועוד קשה לי דברי הטור אהדדי דבאה"ע העתיק דברי רבינו דכאן ובחו"מ סי' ע"ה וסי' צ"ו פסק דמשביע: אמנם יש לי לומר דדעת הטור והכס"מ והג"ה לחלק בין טוענו בספק על פי העד דעלמא דלא איירי בדנקט שטרא נגד עד משא"כ בנידון דהכא וכן גבי עד אחד מעידה שהיא פרועה דנקט שטרא נגד העד משום הכי אינו משביע לבעל השטר מספק על פי העד כיון דקא מסייע ליה שטרא. ועוד דהא דעד אחד מעיד שהיא פרוע לא תפרע אלא בשבועה אמרינן בגמרא פרק הכותב (כתובות דף פ"ז ע"ב) דטעמא דרבנן תקנוה כדי להפיס דעתו של בעל וזה לא שייך רק כשטוען הבעל שדעתו ברי בדבר שיודע שפרוע משא"כ כשאינו יודע רק שאמר לו עד אחד לא שייך לומר בזה דנפיס דעתו דבעל כיון שאין דעתו יודעת. ואי משום דעד אחד מעיד הא היא נקיטא שטרא דעדיף מהעדאת עד אחד וא"כ אין לנו להצריכה שבועה: ושוב מצאתי קרוב לזה בהגהו"ת רבינו [מיימוני] בהלכות שבועות פרק י"א שכתבו דשבועה זו דעד אחד מעידה שהיא פרועה קילא משאר שבועות מטעמא דאמרן דכיון דשטר כתובה יוצא מתחת ידה רגלים לדבר שהדין עמה ועד אחד לאו כלום הוא והוי לן לומר דתטול בלא שבועה ואינה נשבעת אלא משום להפיס דעתו של בעל. וא"כ הכי נמי י"ל מהאי טעמא דקילא כשטוען הבעל בספק על פי העד שאינו משביעה. וראיתי לבעל ספר הפלאה דרצה לדייק כן מלישנא דמתניתין פרק הכותב גבי עד אחד דקתני ואמר לה התקבלת כתובתך דמשמע שטוען הבעל ברי ובזה הוא שתקנו שבועה כדי להפיס דעתו וסיים דמסתימת הפוסקים לא משמע כן. ולפי מ"ש זה אינו דאדרבא על כרחך כן הוא דעת הטור והג"ה והכס"מ לדעת רבינו. וכן יש להוכיח מדברי התוס' בפ"ק דב"מ (דף י"ד) וכמו שיתבאר אי"ה בחידושי שם בעזה"י: [ובזה יש לי ליישב קושיית התוס' והרא"ש בשבועות (דף מ"ב ע"א) על פירוש ר"ח ור"ת וכן הוא דעת הרי"ף דשטרא ריע צריך בעל השטר שבועה. והקשו מהא דאמר פרק הכותב ההוא שטרא דאתא לקמיה דרבא אמר רב פפא ידענא ביה דפריע אמר ליה איכא אינש אחרינא בהדי דמר וכו' ואי בשטרא ריע לא אמר אלא שצריך לישבע אמאי בעי אחרינא בהדיה דמידי דהוה אעד אחד מעיד שהוא פרוע וכן כתב הרא"ש בפרק הכותב. ולפי מה שכתבנו לק"מ די"ל דהתם איירי שהלוה לא טען דשטרא פריע הוא בודאי רק בספק על פי אמירת רב פפא ובכהאי גוונא א"צ שבועה בעד אחד]:
כ״ה
אמר לה בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני וראה אותה שנסתרה עמו וכו' הרי זו אסורה עליו בזמן הזה שאין שם מי סוטה. ועיין בכס"מ שתמה דמאי אריא בזמן הזה דאפי' בזמן דאיכא מי סוטה נמי אינו יכול להשקותה בקינוי דבינו לבינה אא"כ [קינא] בפני שנים וכמ"ש בפ"א מהלכות סוטה. ועיין מ"ש בזה בתשובת מהרי"ט דלרבותא נקט בזמן הזה והכי קאמר דאע"ג דקיי"ל מצוה לקנאות הני מילי בפני עדים כדי להשקותה ותבדק ותמצא טהורה אבל בינו לבינה דלא מצי משקי לה לבדקה אין כאן מצוה. ולא מיבעיא בזמן דהיה מי סוטה אלא אפי' בזמן דאין נפק"מ בקינוי אלא לאוסרה עליו אפ"ה אין מצוה לקנאות אלא בפני עדים דאל"כ בכל שעה שהוא מרגל קטטה יבוא לקנאות ומיתסרא עליה איסורא דלעולם ושוב אינו יכול לתקן ע"כ. והוא דחוק גם הוא לכאורה נגד מ"ש רבינו סוף הל' סוטה דאין ראוי לקפוץ ולקנאות בפני עדים תחילה אלא בינו לבינה. ולי נראה דהיינו רבותא בזמן הזה דלא מהני מחילה אע"פ שקינא לה בלא עדים וגם נסתרה בלא עדים אפילו הכי לא מהני מחילה. אלא דקשה לי דמנא ליה לרבינו זה דבגמ' לא משמע אלא דהקינוי הוא בינו לבינה אבל הסתירה אפשר דצריך עדים אבל לא אשכחן תנא דלסגי תרווייהו בלא עדים:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

לב שלם · הלכות אישות פרק כ״ד

א׳
הנושא את האילונית ולא היו לו בנים וכו'. עיין מהרי"ט צהלון בשאלה קנ"ט שהקשה על דברי הכ"מ ז"ל ומצאתי כתוב בגליון הספר מכתיבת יד הר"ב כרם שלמה אמר שלמה אמרילייו אפשר שהרב ז"ל לא ראה כל דברי מרן מוהריק"א וז"ל ואפשר שנגרר אחר לישנא דגמ' דאמר לא לימא איניש וכו' עכ"ל ועיקר קושיית מוהריק"א נלע"ד שהיא זאת מאחר דהרמב"ם בסוף פרק זה פסק כר' יהושע דבעי קנוי וסתירה בפני שנים ולית ליה הא דר' יוסי בר יהודה א"כ קשה מאי אירייא בזמן הזה דנקט הרמב"ם דבשלמא רב (חסדא) [חנינא] מסורא מספקא ליה אי קי"ל כר"י בר יהודה נקט בזמן הזה שאינו יכול להשקותה דאילו בפני הבית היה יכול אבל הרמב"ם דס"ל כר"י מאי אירייא בזמן הזה והשיב הרב ז"ל לאו דוקא ומאי דנקט בזמן הזה לישנא דגמ' נקט לא דס"ל כר"י בר יהודה ודוק. תוס' יו"ט מס' כתובות פ' י"א משנה ו'.
י״ד
העוברת על דת צריכה התראה ועדים וכו'. כתב הרב המגיד וז"ל וכ"ש לדעת רבינו שכתב פי"ד מהל' מלוה שהטוען בשטר חוב שטר אמנה אינו יכול להשביע המלוה ע"כ נ"ב התם היינו טעמא משום דלמעקר שטרא קא אתי ולאו כל כמיניה וכ"כ הרב בעל התרומות שם אבל הכא דהטענה היא מבחוץ בכה"ג משביעינן ליה וכ"נ מדברי רבינו עיין בדין י"ז. מחנה אפרים בחידושים דף ה' ע"ב.
י״ח
אמרה לו אשתו שזינתה תחתיו ברצונה וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל אמרה לו אשתו וכו'. עד ומסוגיא זאת יש ראיה למ"ש רבינו בכאן שהיא מפסדת כתובתה בהודאתה ע"כ. נ"ב צ"ע למשנה ראשונה היאך היתה נאמנת והא אין אדם משים עצמו רשע ע"כ. מחנה אפרים בחידושים דף ה' ע"ב. בני דוד פאלקון דף כ"א ע"ד באורך.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות אישות כ״ד, מתוך הלכות אישות שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות אישותכל הרמב״ם