רמב״ם - הלכות אישות · פרק כ״ה

ספר נשים · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות אישות · פרק כ״ה

הלכה א׳

הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה סְתָם וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת. בְּאֵלּוּ נְדָרִים אָמְרוּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל בָּשָׂר אוֹ שֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה יַיִן אוֹ שֶׁלֹּא תִּתְקַשֵּׁט בְּמִינֵי צִבְעוֹנִין וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַמִּינִים שֶׁדֶּרֶךְ כָּל נְשֵׁי הַמָּקוֹם לְהִתְקַשֵּׁט בָּהֶן. אֲבָל נִמְצָא עָלֶיהָ נֵדֶר אַחֵר חוּץ מֵאֵלּוּ לֹא הִפְסִידָה כְּלוּם:

הלכה ב׳

וְכֵן הַכּוֹנֵס אִשָּׁה סְתָם וְנִמְצָא בָּהּ מוּם מִמּוּמֵי הַנָּשִׁים שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּם וְלֹא יָדַע הַבַּעַל בְּמוּם זֶה וְלֹא שָׁמַע בּוֹ וְרָצָה הֲרֵי זוֹ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת. כֵּיצַד. הָיָה מֶרְחָץ בָּעִיר וְהָיוּ לוֹ קְרוֹבִים אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לֹא יָדַעְתִּי מוּמִין אֵלּוּ וַאֲפִלּוּ מוּמִין שֶׁבַּסֵּתֶר מִפְּנֵי שֶׁהוּא בּוֹדֵק בִּקְרוֹבוֹתָיו וַחֲזָקָה שֶׁשָּׁמַע וְרָצָה. וְאִם אֵין שָׁם מֶרְחָץ אוֹ שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ קְרוֹבִים טוֹעֵן בְּמוּמִין שֶׁבַּסֵּתֶר. וְנִכְפָּה בְּעִתִּים יְדוּעִים הֲרֵי הוּא מִמּוּמֵי סֵתֶר. אֲבָל בְּמוּמִין שֶׁבְּגָלוּי אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהֲרֵי הַכּל רוֹאִין אוֹתָן וְאוֹמְרִין לוֹ וְחֶזְקָתוֹ שֶׁשָּׁמַע וְנִתְפַּיֵּס. דָּבָר יָדוּעַ הוּא שֶׁאֵין דִּין זֶה אֶלָּא בְּאוֹתָן הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהָיָה מִנְהַג הַנָּשִׁים שָׁם לְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק וּפְנֵיהֶן גְּלוּיוֹת וְהַכּל יוֹדְעִין אוֹתָן וְאוֹמְרִין זוֹ הִיא בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי וְזוֹ הִיא אֲחוֹתוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי כְּמוֹ עָרֵי אֱדוֹם בַּזְּמַן הַזֶּה. אֲבָל מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַבָּנוֹת שָׁם לָצֵאת לַשּׁוּק כְּלָל וְאִם תֵּצֵא הַבַּת לַמֶּרְחָץ בַּנֶּשֶׁף תֵּצֵא מִתְנַכֵּרָה וְלֹא יִרְאֶה אוֹתָהּ אָדָם חוּץ מִקְּרוֹבוֹתֶיהָ הֲרֵי זֶה טוֹעֵן אַף בְּמוּמִין שֶׁבְּגָלוּי. וְהוּא שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם מֶרְחָץ וְשֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ קְרוֹבָה לִבְדֹּק בָּהּ. אֲבָל אִם הָיָה שָׁם מֶרְחָץ בְּעִיר זוֹ שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַנָּשִׁים לָצֵאת בָּהּ וּפְנֵיהֶם מְגֻלּוֹת אִם יֵשׁ לוֹ קְרוֹבָה אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהֲרֵי הַכּל רוֹאִין אוֹתָהּ עֲרֻמָּה בַּמֶּרְחָץ. וְאִם דַּרְכָּן לְהִתְנַכֵּר וּלְהִתְחַבֵּא אַף בַּמֶּרְחָץ וְשֶׁתִּהְיֶה הַבַּת רוֹחֶצֶת בַּלַּיְלָה אוֹ בְּבַיִת קָטָן בַּמֶּרְחָץ לְבַדָּהּ עַד שֶׁלֹּא תֵּרָאֶה וְלֹא תִּוָּדַע הֲרֵי זֶה טוֹעֵן אַף בְּמוּמִין שֶׁבַּגָּלוּי. וְהַדְּבָרִים אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁל טַעַם הֵם וְאֵינָם גְּזֵרַת הַכָּתוּב:

הלכה ג׳

הוֹרוּ מִקְצָת הַגְּאוֹנִים שֶׁזֶּה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא בּוֹדֵק בִּקְרוֹבוֹתָיו אֵינוֹ קְרוֹבוֹתָיו בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ מְיֻדָּעָיו. וַאֲפִלּוּ הָיָה גָּר בְּעִיר שֶׁאֵין לוֹ קָרוֹב כְּלָל אִם יֵשׁ שָׁם מֶרְחָץ אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיוּ לוֹ רֵעִים וְאוֹמֵר לְאֶחָד מֵרֵעָיו שֶׁתִּבְדֹּק לוֹ אִשְׁתּוֹ אוֹ אֲחוֹתוֹ עַל פְּלוֹנִית. וּלְפִיכָךְ חֶזְקָתוֹ שֶׁשָּׁמַע וְנִתְפַּיֵּס. וְלֹא יֵרָאֶה לִי דִּין זֶה שֶׁאֵין כָּל אָדָם מוֹצִיא כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּלִבּוֹ מִדְּבָרִים אֵלּוּ לַכּל אֶלָּא לִקְרוֹבָיו וְעוֹד שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ סוֹמֶכֶת אֶלָּא לְדִבְרֵי קְרוֹבָיו בְּיוֹתֵר:

הלכה ד׳

כֵּיצַד הִיא טַעֲנַת הַמּוּמִין. אִם הָיוּ הַמּוּמִין שֶׁנִּמְצְאוּ בָּהּ מוּמִין שֶׁוַּדַּאי הָיוּ בָּהּ קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס כְּגוֹן אֶצְבַּע יְתֵרָה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. עַל הָאָב לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁיָּדַע בָּהֶן הַבַּעַל וְרָצָה. אוֹ שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁיָּדַע. וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּלָל. הָיוּ מוּמִים שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁנּוֹלְדוּ בָּהּ אַחַר הָאֵרוּסִין אִם נִמְצְאוּ בָּהּ אַחַר שֶׁנִּכְנְסָה לְבֵית הַבַּעַל עַל הַבַּעַל לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁעַד שֶׁלֹּא נִתְאָרְסָה הָיוּ בָּהּ וְהָיָה מִקָּחוֹ מִקַּח טָעוּת. וְאִם נִמְצְאוּ בָּהּ וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ עַל הָאָב לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁאַחַר הָאֵרוּסִין נוֹלְדוּ וְנִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ:

הלכה ה׳

הֵבִיא הַבַּעַל רְאָיָה שֶׁעַד שֶׁלֹּא תִּתְאָרֵס הָיוּ בָּהּ אוֹ שֶׁהוֹדָה לוֹ בְּכָךְ. וְהֵבִיא הָאָב רְאָיָה שֶׁרָאָה וְשָׁתַק וְנִתְפַּיֵּס אוֹ שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁיָּדַע בָּהֶן וְנִתְפַּיֵּס הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּכְתֻבָּה:

הלכה ו׳

בָּא עַל אִשְׁתּוֹ וְשָׁהָה כַּמָּה יָמִים וְטָעַן שֶׁמּוּם זֶה לֹא נִרְאָה לִי עַד עַתָּה אֲפִלּוּ הָיָה בְּתוֹךְ הַקְּמָטִים אוֹ בְּכַף הָרֶגֶל אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. חֲזָקָה שֶׁאֵין אָדָם שׁוֹתֶה בְּכוֹס אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹדְקוֹ יָפֶה וְחֶזְקָתוֹ שֶׁיָּדַע וְרָצָה:

הלכה ז׳

הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה וְנִמְצָא שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ לְנִדָּתָהּ אֶלָּא לֹא תַּרְגִּישׁ בְּעַצְמָהּ עַד שֶׁתִּרְאֶה דַּם נִדָּה הֲרֵי זוֹ לֹא תְּשַׁמֵּשׁ אֶלָּא בִּשְׁנֵי עֵדִים שֶׁבּוֹדֶקֶת בָּהֶן עַצְמָהּ אֶחָד לִפְנֵי תַּשְׁמִישׁ וְאֶחָד לְאַחַר תַּשְׁמִישׁ חוּץ מִן הָעֵד שֶׁל אִישׁ שֶׁמְּקַנֵּחַ בּוֹ עַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי בִּיאָה:

הלכה ח׳

וְאַף עַל פִּי שֶׁמּוּם גָּדוֹל הוּא זֶה לֹא הִפְסִידָה כְּלוּם שֶׁהֲרֵי בּוֹדֶקֶת עַצְמָהּ תְּחִלָּה וּמְשַׁמֶּשֶׁת. הֲרֵי שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ וְנִבְעֲלָה וּבְעֵת שֶׁקִּנְּחָה עַצְמָהּ הִיא וְהוּא נִמְצָא דָּם עַל עֵד שֶׁלָּהּ אוֹ עַל עֵד שֶׁלּוֹ אִם אֵרַע זֶה פַּעַם אַחַר פַּעַם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים סְמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לֵישֵׁב עִם בַּעְלָהּ וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת. וְאֵין לָהּ תְּנַאי מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ רְאוּיָה לְתַשְׁמִישׁ וְיוֹצִיא וְלֹא יַחֲזִיר לְעוֹלָם. שֶׁמָּא תִּתְרַפֵּא וְנִמְצָא שֶׁלֹּא גָּמַר לְגָרְשָׁהּ בִּשְׁעַת גֵּרוּשִׁין. וּמֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְאַחֵר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעִנְיַן הַנִּדָּה:

הלכה ט׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיְתָה כָּךְ מִתְּחִלַּת נִשּׂוּאֶיהָ וּמִבְּעִילָה רִאשׁוֹנָה רָאֲתָה דָּם. אֲבָל אִם אֵרַע לָהּ חלִי זֶה אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת נִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ. לְפִיכָךְ אִם בָּעַל פַּעַם אַחַת וְלֹא נִמְצָא דָּם וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה לִהְיוֹת רוֹאָה דָּם בְּכָל עֵת תַּשְׁמִישׁ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה כֻּלָּהּ וְלֹא יַחֲזִיר עוֹלָמִית כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה י׳

וְכֵן אִשָּׁה שֶׁנּוֹלְדוּ בָּהּ מוּמִין אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת אֲפִלּוּ נַעֲשֵׂית מֻכַּת שְׁחִין אִם רָצָה לְקַיֵּם יְקַיֵּם וְאִם רָצָה לְהוֹצִיא יִתֵּן כְּתֻבָּה:

הלכה י״א

הָאִישׁ שֶׁנּוֹלְדוּ בּוֹ מוּמִין אַחַר שֶׁנִּשָּׂא אֲפִלּוּ נִקְטְעָה יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ אוֹ נִסְמֵית עֵינוֹ וְלֹא רָצְתָה אִשְׁתּוֹ לֵישֵׁב עִמּוֹ אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְלִתֵּן כְּתֻבָּה אֶלָּא אִם רָצְתָה תֵּשֵׁב וְאִם לֹא רָצְתָה תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּדִין כָּל מוֹרֶדֶת. אֲבָל אִם נוֹלַד לוֹ רֵיחַ הַפֶּה אוֹ רֵיחַ הַחֹטֶם אוֹ שֶׁחָזַר לִלְקֹט צוֹאַת כְּלָבִים אוֹ לַחְצֹב נְחשֶׁת מֵעִקָּרוֹ אוֹ לְעַבֵּד עוֹרוֹת. כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְלִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאִם רָצְתָה תֵּשֵׁב עִם בַּעְלָהּ:

הלכה י״ב

נַעֲשָׂה הָאִישׁ מֻכֶּה שְׁחִין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְלִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא רוֹצָה לֵישֵׁב אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ אֶלָּא שֶׁמַּפְרִישִׁין אוֹתָן בְּעַל כָּרְחָן מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְמִיקַתּוֹ. וְאִם אָמְרָה אֵשֵׁב עִמּוֹ בְּעֵדִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא עָלֶיהָ שׁוֹמְעִין לָהּ:

הלכה י״ג

מִי שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ בַּעַל רֵיחַ הַפֶּה אוֹ רֵיחַ הַחֹטֶם אוֹ מְלַקֵּט צוֹאַת כְּלָבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וּמֵת וְנָפְלָה לִפְנֵי אָחִיו וְיֵשׁ בּוֹ אוֹתוֹ מוּם שֶׁהָיָה בְּבַעְלָהּ. יְכוֹלָה הִיא לוֹמַר לְאָחִיךָ הָיִיתִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל וּלְךָ אֵינִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל וְיַחֲלֹץ וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל:

בני אהובה · הלכות אישות פרק כ״ה

ד׳

כיצד היא טענת מומין וכו'. עיין בבית שמואל סי' קי"ז ס"ק י"ג שהביא שהתוס' והמרדכי מחולקין אם יכול לטעון טענת מומין באירוסין דהתוס' ס"ל דאפי' קודם אירוסין בודק במרחץ כשיש מרחץ בעיר ולדעת המרדכי אינו בודק קודם אירוסין עיי"ש ומדברי המ"מ לעיל פרק ז' הלכה ז' בדברי רבינו משמע דס"ל כדעת המרדכי ועיין מ"ש לעיל בהלכה הנ"ל בשם הירושלמי דמבואר כדעת המרדכי וכן משמע בגמרא דכתובות דף ע"ה ע"ב דאמר תברא מי ששנה זו לא שנה זו וא"כ משמע רישא ר' יהושע היא וקשה מה איריא בבית אביה ליתני רבותא טפי אפילו נמצא בבית בעלה על האב להביא ראיה ותירץ הר"ן והתוס' שם בד"ה מי ששנה וכו' דפליגי בתרתי תנא דרישא ותנא דסיפא דתנא דרישא ס"ל בנכנסה ברשות בעל אפילו יביא הבעל עדים דעד שלא נתארסה היו בה מומין הללו כיון שנשאה חזקה דידע ונתפייס זה התירוץ דחוק דצ"ל דסיפא דקתני לרבן גמליאל על הבעל להביא ראיה דלא אמרינן ראה ונתפייס חולק בזה וא"כ נחדש פלוגתא חדשה במתניתין מלבד פלוגתא דר"ג ור"י לומר דפליגי אי אמרינן חזקה דנתפייס או לא אמנם לשיטת המרדכי לא קשה מידי דלכך קתני בעודה בבית אביה דאז תמיד צריך האב להביא ראיה אפילו כשיש מרחץ בעיר משא"כ בבית בעלה לא פסיקא ליה למיתני דאם יש מרחץ בעיר אפילו ראית הבעל לא מהני ומכל שכן דאין האב צריך להביא ראיה. ועיין במ"מ שכתב שרבינו הרמב"ם בסתימתו נראה דפוסק כאוקימתא דרבא רישא כאן נמצאו וכו' וצריך טעם למה לא פסק כרב אשי דהוא בתראה והנה הרא"ש כתב דלכך סתם הרי"ף והביא המשנה כסתמא מבלי הזכרת תירוץ דרבא ודרב אשי דס"ל דליכא נפק"מ בין ב' התירוצים כי מה שכתב הרמ"ה דיש נפק"מ בין ב' התירוצים בבוגרת כתב הרא"ש דליתא דאף לתירוץ רבא דכאן נמצאו וכאן היו מודה בבוגרת דהוי כנמצאו ברשות הבעל ועליו להביא ראיה עיי"ש. והקשה הבית שמואל סימן קי"ז ס"ק ט"ו דיש נפק"מ אף לשיטת הרא"ש בטוענת משארסתני נאנסתי ולא היה זמן לבעול אחר נשואין קודם לבעילה וכן אם נמצאו בה הני מומין דאינו יכול לבדוק כמו חולי נכפה וכדומה דליתא לחזקה אין אדם שותה בכוס וכו' והביא הבעל ראיה דהיה בה בשעת אירוסין דלתירוץ רבא כאן נמצאו כאן היו כיון דליכא כאן תרי חזקות הפסידה כתובתה ולדעת רב אשי דהוה מנה לי בידך א"כ האשה גובה כתובה דמנה לי בידך הוא עיי"ש ועוד יש להקשות דאף לשיטת הרא"ש היכא דנתקדשה בעודה נערה ובגרה והביא הבעל ראיה דנולדו בה מומין בעודה נערה א"כ לרבא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו ולית לה כתובה דהא ליכא כאן חזקה דאין אדם שותה בכוס וכו' דהא לא כנסה עדיין וכמ"ש הב"ש גופיה בס"ק הנ"ל משא"כ לרב אשי עכ"פ היא דבגרה נוטלת כתובה דמנה לי בידך הוא ועל הבעל להביא ראיה דהיה קודם אירוסין. ונראה לומר דס"ל להרא"ש דהא דמשני רב אשי רישא מנה לאבא בידך וכו' אין כוונתו לשלול תירוצו דרבא כאן נמצאו וכאן היו דזהו כלל גדול בש"ס רק ס"ל ודאי להוציא ממון בזו אמרינן כאן נמצאו כאן היו מגרע חזקת הגוף אבל במקום דמוחזק במעות וחזקת הגוף מסייע ליה בזו ודאי לא אמרינן חזקת כאן נמצאו וכאן היו מגרע חזקת הגוף וגם חזקת ממון וכי יהיה חזקת כאן נמצאו וכאן היו עדיף מרוב הלא זהו רק חזקה דכאן נמצאו והיו מקדם ובודאי רובא עדיף מחזקה ומ"מ אמרינן אין הולכין בממון אחר הרוב לגרע חזקת ממון ומכ"ש בחזקה ואם כן יש לומר דזה הוי קשה ליה לרב אשי על תירוצו דרבא תינח כתובה דבזו האב בא להוציא שפיר אמרינן כאן נמצאו כאן היו משא"כ כסף קידושין דהאב מוחזק בו למה יצטרך להחזיר אי לא מייתי ראיה כמבואר בכתובות דף ע"ו בשמעתין דהמחליף ותנא תונא כלה בבית אביה ולקידושין עיי"ש ולכך מתרץ רב אשי דכי אמרינן דחזקת הגוף מסייע היינו בסיפא דהוא מנה לי בידך וחזקת הגוף מסייע ולכך אף דהביא הבעל ראיה דהיו מומין מאירוסין מ"מ לא אבדה כתובתה דיש לה תרי חזקות ואחד מהן הוא חזקת הגוף הואיל והיא התובעת ולה שפיר מסייע חזקת הגוף משא"כ ברישא דהוא מנה לאבא בידך אין חזקת הגוף מהבת יכול לסייע לאב ולכך אינו זוכה בכסף קידושין כיון דכאן נמצאו וכאן היו ואין חזקת הגוף מסייע לו (ובנשאה דיש להאב כסף הקידושין צ"ל הואיל והיא זוכה בכתובה לא אמרינן דיהיה האב מחזיר כסף הקידושין דהוי כתרתי דסתרי כמ"ש מהרי"ט עיי"ש). ובסברא זו יש ליישב דברי ר"י שבתוס' שם בד"ה רישא מנה לאבא בידך וכו' במה דקאמר לכאורה רישא מנה לאבא בידך משום דאב לא טען ברי וחזר בו דא"כ ליתני עד שיביא האב ראיה או עד שיטעון ברי לי ולפי מ"ש ניחא דודאי כי מהני ברי היינו לענין כסף קידושין דהוא להחזיק אבל בכתובה דהוא להוציא לא מהני ברי כמ"ש לעיל כיון דכאן נמצאו וכאן היו ורב אשי בא לתרץ דלמה אמרינן דאי לא מייתי האב ראיה דאף כסף הקידושין יחזיר ומשני דליכא כאן טענת ברי אבל ודאי להוציא כתובה אף טענת ברי לא מהני וא"כ אי אפשר למיתני על האב להביא ראיה או שיטען ברי דהוי משמע אלו טען ברי הוי כמביא ראיה ואפילו כתובה יוציא וזה אינו דלהוציא כתובה בעי ראיה גמורה ולק"מ. ומעתה צדקו דברי הרא"ש דבשלמא לשיטת הרמ"ה יש נפק"מ בבוגרת לקידושין דקידושין דידה הוה והיא מוחזקת בו וא"כ לרב אשי לא מהני כאן נמצאו וכאן היו לגרוע חזקת ממון כשהיא טוענת ברי משא"כ לרבא אף היא מחזרת מעות הקידושין דכאן נמצאו וכאן היו ולכך השיב הרא"ש דבוגרת קרויה ברשות הבעל אפילו אם היא בבית אביה וא"כ זכתה בכסף קידושין בין לרב אשי ובין לרבא אבל אם היתה נערה כשנתקדשה ואח"כ בגרה לענין כתובה אף רב אשי מודה דלא מהני ברי כיון דיש כאן חזקת ממון וחזקה דכאן נמצאו וכאן היו מסייע לבעל וחזקה דאין אדם שותה בכוס ליכא ומה אמרת בחזרת כסף קידושין הא נתקדשה כשהיא נערה ודאבא הוה וברי דילה לא מהני לאביה כלל וכן כל הני דלעיל כמ"ש הבית שמואל בנאנסה בעודה ארוסה או חולי שאי אפשר לו לבעל לבדוק בכל הני מודה רב אשי לרבא דלא מהני ברי דילה או חזקת הגוף במקום דחזקת כאן נמצאו וכאן היו וחזקת ממון מסייע לבעל ולא אמר רב אשי כלל רישא מנה לאבא בידך רק אכסף קידושין כמ"ש לעיל ולק"מ בכל דברי הרא"ש. ואפשר לומר עוד בדברי הרא"ש דודאי יש נפק"מ בין רב אשי לרבא כמ"ש הבית שמואל ובהא פליגי רבא ורב אשי רק כיון דהלכתא כרב אשי יפה עשה הרי"ף שהעתיק המשנה כצורתה דמשמע בסתמא דמתניתין דעל כל המומין אפילו בחולי נכפה וכדומה שאי אפשר לבעל להרגיש בהן תיכף מ"מ אם נמצאו ברשות הבעל עליו להביא ראיה שהיו בה קודם אירוסין והוא הנכון היות הלכה כרב אשי וכן במתניתין פרק קמא העתיק הרי"ף סתם האומרת משארסתני נאנסתי דנאמנת ולא חילק בכנס ובעל לאלתר דאינה נאמנת והיינו דס"ל עיקר כרב אשי ולאיזה צורך יעתיק תירוץ דרב אשי כיון דסתמא כפירושו כדבריו. אמנם לשיטת הרמ"ה ודאי דיש קושיא בדבריו דהעתיק סתמא דמתניתין עודה בבית אביה על האב להביא ראיה דמשמע סתמא אפילו בוגרת כל זמן שלא כנסה וזה אינו לרב אשי דהא הוה מנה לי בידך ועל זה תירץ הרא"ש דגם בלישנא עודה בבית אביה לא נכלל בו בוגרת ואפילו לרבא אין בוגרת בכלל הזה ולא שייך ביה כאן נמצאו וכאן היו ולכך יפה עשה הרי"ף שסתם הדברים בלי הזכרת דברי רב אשי ומה שכתב הרא"ש דליכא נפק"מ אין הכוונה דליכא נפק"מ כלל לדינא רק כוונתו במה שיהיה חידוש בדברי רב אשי במה שאין סתימת לישנא דמתניתין סובלו וא"כ היה לו לרי"ף להביאו אבל במה שלדברי רב אשי מסכים עם סתמא דמתניתין ודברי רבא מוציא מן המשמעות כמ"ש הב"ש בכל הני גוונא שהקשה על הרא"ש הנ"ל בזו אף דאיכא נפק"מ מ"מ כיון דהלכה כרב אשי יפה עשה הרי"ף שהשמיט כל הפילפול ושקליה וטריא דגמרא והעתיק המשנה כצורתה ולק"מ. ולענ"ד אף שהפירוש הראשון שכתבתי בדברי הרא"ש יותר מרווח מ"מ דעתי נוטה לדברי פירוש השני דלפירוש הראשון יהיה הדין להלכה ובטוענת משארסתני נאנסתי אינה נאמנת בכנס ובעל לאלתר ולא מצינו זה להרא"ש וכן לבנו הטור בשום דוכתי אמנם לפירוש השני ניחא דכיון דקי"ל כרב אשי והיא שאמרה מנה לי בידך נאמנת אפילו בכנס ובעל לאלתר כמ"ש לעיל ועיין מה שכתבתי לעיל פרק י"א מזה. והנה דעת הרמב"ן והרשב"א כפי מ"ש המ"מ דאם האב טוען ברי אפילו היא בבית אביה על הבעל להביא ראיה וכתב הבית שמואל בסי' קי"ז ס"ק י"ז דלשיטת הרא"ש אין נפק"מ בברי וא"כ בוגרת דחזקת הגוף מסייע לה אף בטוענת שמא על הבעל להביא ראיה ולבבי לא כן ידמה דאם היא טוענת שמא איתרע חזקת הגוף דהוה לה לידע ולדייק אימת באו לה המומין דהא לעיל דף ל"ו ע"א בחרשת דאמרינן דאין לה טענת בתולים לרבן גמליאל פרכינן אימר דאמר ר"ג היכא דקא טענה איהי אבל היכא דלא קא טענה מי שמעת ליה ומשני כיון דאמר ר"ג מהימנא כגון זה פתח פיך לאלם משמע דלולא זאת לא מהימנא לר"ג כשאינה טוענת ואם במומין נאמנת בשמא משום דחזקת הגוף מסייע לה ה"ה בטענת בתולים דמאי שנא נימא חזקת הגוף מסייע לה דהשתא נאנסה כמו במומין ואפילו בטוענת שמא תהא נאמנת ליטול כתובתה אלא ודאי בטוענת שמא אינה נאמנת. ומדברי הגמרא משמע דהיו בה מומין ברשות אביה ולא הביא האב ראיה אף כסף הקידושין חייב להחזיר וכן פסק הטור להדיא בסימן ל"ט והחלקת מחוקק בסימן נ' ס"ק ד' כתב דהך דאמרינן כלה בבית אביה לקידושין הוא רק להסלקא דעתא ואתיא כמאן דאמר בבבא בתרא דף קמ"ה מוהרי וקידושין הדרי אבל למסקנא דכאן בכתובות דקי"ל כל מי שהספק נולד ברשותו לא קי"ל כן דחייב האב להחזיר הקידושין רק כמסקנת הגמרא דב"ב דקידושין לא הדרי כלל שלא יאמרו קידושין תופסין באחותה עיי"ש ולפי דבריו יש מקום ליישב דלכך פסק הרי"ף והרמב"ם כפי מ"ש המ"מ כשינויא דרבא כאן נמצאו וכאן היו ולא כרב אשי דהוא בתראה דיש לומר דודאי הא איצטרך רב אשי לומר רישא מנה לאבא בידך הוא דקשיא ליה מכסף קידושין דלמה לא יועיל חזקת הגוף וחזקת ממון לבטל חזקת כאן נמצאו וכאן היו וכמ"ש לעיל והיינו דרב אשי ס"ל כיון דקתני סתמא במתניתין על האב להביא ראי' משמע דאם לא הביא ראיה אף הקידושין חוזרים דאל"כ הוי ליה למתניתין לפרש דהפסידה הכתובה אך לא כסף הקידושין והא לא ניחא ליה כי לא איצטרך לאשמעינן זאת דקידושין לא הדרי דבלא"ה לא הדרי אף אם האמת עם הבעל שלא יאמרו קידושין תופסין באחותה דרב אשי לטעמיה דאיהו ס"ל בבבא בתרא דקידושין הדרי אבל למסקנא דקי"ל שם כאמימר דקידושין לא הדרי מטעם שמא יאמרו וכו' וא"כ על כרחך המתניתין מיירי רק מראית האב לכתובה ולא לקידושין כלל וא"כ אין אנו צריכין לתירוץ דרב אשי מנה לאבא בידך רק סגי בתירוץ דרבא כאן נמצאו וכאן היו אך באמת דוחק לומר דמה שנאמר בגמרא לא יהיה קאי למסקנא וגם יחלוק החלקת מחוקק על הטור ועוד הח"מ ביקש לומר כן בדברי הרמב"ם והא להרי"ף ורמב"ם אסיקנא דספק נולד ברשות בעל החמור וא"כ אף למסקנא צ"ל ותנא תונא כלה בבית אביה לקידושין והרי אף למסקנא אמרינן דקידושין חוזרין. והנה הרב בית שמואל סי' ל"ט ס"ק י"א הסכים דקידושין חוזרין כמ"ש הטור ובקושיית החלקת מחוקק תירץ דאלימא חזקה כאן נמצאו וכאן היו עד שאינה צריכה הימנו גט כלל וא"כ באמת קידושין תופסין באחותה ובאמת דברים אלו מיתאמרו משמיה דגברא רבה כוותיה הוא הרא"ה ז"ל בחידושיו לכתובות החליט הדבר דאינה צריכה גט דאנו אומרים בודאי כאן נמצאו וכאן היו אלא שהרב ב"ש הפריז על המדה לומר דאפילו היא דטוענת משנתארסה נולדו בה המומין מ"מ אף היא אינה צריכה גט ולא דמי לאומרת קדשתני דכאן במומין חזקת כאן נמצאו סותרת לדבריה ודבר זה רחוק מהסברא וכי בשביל כאן נמצאו וכאן היו לא יהיה אפשרות שנולדו לה המומין אחר אירוסין וא"כ היא שצועקת ברי כי אח"כ נולדו לה המומין לא תהיה מצית לשויא לנפשה חתיכה דאיסורא לכולי עלמא בלא גט דבר זה הוא מהנמנע (ועיין לעיל בפרק ט' מה שכתבתי אי נאמנת לשויא לנפשה חתיכה דאיסורא היכא דעדים מכחישים אותה ומכ"ש במקום חזקה). ובאמת לענין קושיא הנ"ל אין צריכין לזה דאף דהיא שויא לנפשה חתיכה דאיסורא וצריכה הימנו גט להתיר לעלמא מ"מ הבעל אינו מחויב להאמין לה ומוקי הדבר בחזקתה חזקת כאן נמצאו וכאן היו ומותר בקרובותיה וא"כ דהוא מותר בקרובותיה לא חששו להחזרת קידושין כיון דמדינא באמת מותר רק מחמת חומרא אנו אומרים דשויא לנפשה חתיכה דאיסורא והבעל באמת מותר באחותה ומה ניחש לה עוד. ובזה יש ליישב ג"כ דלמה הרי"ף והרמב"ם פסקו כהך תירוץ דרבא כאן נמצאו וכאן היו והיינו דבשלמא רב אשי משני רישא מנה לאבא בידך ולא ס"ל סברת רבא דכאן נמצאו וכאן היו ואי קשה א"כ ודאי דצריכה גט ולמה תנן כלה בבית אביה לקידושין הא יאמרו דקידושין תופסין באחותה וכו' זה אינו דרב אשי לא ס"ל הך סברא בבבא בתרא אבל לפי מה דקי"ל בב"ב דקידושין לא הדרי שמא יאמרו וא"כ קשה למה תנן במתניתין דאם לא יביא האב ראיה דקידושין הדרי ועל כרחך צריך לומר דאין כאן קידושין כלל דכאן נמצאו וכאן היו וא"כ מוכח הסברא כאן נמצאו וכאן היו כל כך בהחלט עד שאפילו גט אינה צריכה ומכ"ש דפטור הבעל מכתובה דהא אתה מחשב אותו לקידושי טעות בהחלט ודברי רבא מוכרחים. אך באמת אני נבוך מאוד בזה הסברא לומר דכאן נמצאו יהיה מחליט הענין לבטל הקידושין בבירור דא"כ הא דקי"ל בשמעתין דפתח פתוח מצאתי דף ט' באשת כהן דאסורה לבעלה דאיכא כאן רק ספק אחד ספק תחתיו ספק אינו תחתיו והא אין כאן ספק דודאי אינו תחתיו דכאן נמצאו וכאן היו קודם אירוסין ומה לי נבעלה באירוסין ומה לי נסמא עינה באירוסין אם אתה מחליט הדבר במום שהיה מקדם ונתבטלו הקידושין אף בבעילה אתה מחליט שהיה מקדם ונתבטל האיסור ומותרת לכהן דמאי שנא בתולים ממומין כמ"ש בגמרא דידן וירושלמי שהכל אחד הוא. ולכן נראה העיקר כדעת השו"ע שסתם בסימן נ' דבקדושי ספק קידושין הדרי ולא שייך דיאמרו קידושין תופסין באחותה דיש כאן ספק ספיקא ספק ישנו לקידושין ספק ליתנהו ואם תמצא לומר איתנהו מי יימר דיטעו ויאמרו דקידושין תופסין באחותה הבו דלא לוסיף עליה דהך גזרה דיאמרו וכו' איתמר בגמרא דבבא בתרא בקידושי ודאי אבל בקידושי ספק כולי האי ואולי האי דיאמרו קידושין תופסין באחותה הא אין כאן קידושין בהחלט ולכך כאן דהוי קידושי ספק הקידושין חוזרין ולא חוששין דיאמרו ואתי שפיר ולק"מ והטור דהעתיק הך דינא בסימן ל"ט אף דלענין קידושין לא נפק"מ דמ"מ צריכה גט מ"מ נפק"מ להחזרת כסף הקידושין ולכך הביאו בסימן ל"ט לענין חזרת כסף קידושין. וכן מוכח דהא לשמואל כל המתניתין מיירי בקידשה סתם וכנסה סתם כמ"ש התוס' בד"ה אבל מומין שבגלוי וכו' דלרב מיירי כל המתניתין מקידשה על תנאי וכנסה סתם משמע דלשמואל מיירי בקידשה סתם ובקידשה סתם הוכיחו התוס' לעיל במתניתין דף ע"ב ע"ב בד"ה על מנת שאין עליה נדרים וכו' דצריכה גט מדבריהם או ספיקא מספקיה ליה וכו' וקשה א"כ דצריכה גט איך אמרו לשמואל ותנא תונא כלה בבית אביה לקידושין הא צריכה גט ואיכא למגזר שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה ועל כרחך צריך לומר דהואיל ואינה צריכה גט בודאי לא חיישינן.

ו׳

בא על אשתו ושהה כמה ימים וטען שמום זה לא נראה לי עד עתה וכו' אין שומעין לו חזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו וכו'. כתב המ"מ שלמד הך מטענת בתולים שאינו יכול לטעון אותו לאחר זמן וכו' ולדבריו צריך שהייה אחר ביאתו וכמ"ש הרמב"ם בא על אשתו ושהה כמה ימים אבל אם תיכף לאחר בעילה ערער אין כאן חזקה שנתפייס אמנם בדברי הכ"מ מבואר דאם לא שהה פשיטא דאין בטענתו ממש דודאי קודם בעילה הכיר בה וראיית המ"מ מטענת בתולים לא הבנתי דבשלמא התם בטוען פתח פתוח א"כ בבעילה ראשונה ודאי דהרגיש בפתח פתוח וא"כ למה שתק אלא ודאי או דמחיל או דשקר ענה בה משא"כ כאן הספק אולי לא ידע בביאתו מהמום שהוא במקום סתר עד עתה שנתוודע לו. ומהרי"ק בשרש ק"ה וק"ז כתב דלמד זאת מדיוקא דגמרא שם דקאמר ותנא תונא כלה בבית אביה ולא נקט לישנא דמתניתין עודה בבית אביה להורות נתן בלבנו דוקא כלה שנכנסה לחופה ולא נבעלה עדיין עיי"ש ולדבריו מבואר הדבר כמ"ש הכ"מ דבבעילה בלי שהייה כלל אמרינן דמחיל אמנם בירושלמי משמע כדברי המ"מ דהא פליגי רבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש בקידשה וכנסה סתם אי אית לה כתובה ופרכינן לרשב"ל דס"ל אית לה כתובה מדקתני על הבעל להביא ראיה הא הביא ראיה הפסידה כתובה ואת אמרת אית לה כתובה ומשני מתניתין בשלא בעל מילתא דרשב"ל בשבעל ולפי זה רבי יוחנן דפליג וס"ל דלית לה כתובה משמע אפילו בעל ולא אמרינן דמחיל וראה ונתפייס ורבי יוחנן ורשב"ל הלכה כרבי יוחנן ואיך יפסוק הרמב"ם דלא כוותיה אלא ודאי דס"ל לחלק כמ"ש המ"מ אי שהה אחר הבעילה או מחה תיכף וכן מורה לישנא דרמב"ם. והנה אם הוא טוען לא בעלתי אותה ואין כאן מחילת מומין כתב הרמ"א בסימן קי"ז סעיף י' דעד שלשים יום נאמן והחלקת מחוקק ס"ק י"ח הקשה עליו דהא מני ר' מאיר היא דאמר ביבמות דף קי"א ע"ב טענת בתולים ל' יום אבל לפי מה דקי"ל כרבי יוסי נסתרה לאלתר א"כ כשנסתרה אינו נאמן לומר לא בעלתי והבית שמואל בס"ק כ' דחיק עצמו לומר דאולי אינו בועל שמיישב עצמו בדעת אם ימחול המומין ולכך מוקי אנפשיה למנוע הבעילה עד ל' יום ודבריו דחוקים וגם לפי זה באשה שיש לה מומין יהיה לו טענת בתולים עד ל' יום דבשביל מחילת מומין מוקי אנפשיה ולכן נראה לומר הא דאמרינן בנסתרה אפילו לאלתר הוא בחזקת שבעל היינו כמ"ש רש"י בכתובות דף ט' ע"ב דביהודה אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שמתייחד עמה ופירש רש"י דחיישינן מרוב חיבה שמא שכח והערה בה ושיבר בתוליה ואינו זוכר עיי"ש וכן הדבר פה דאמרינן כשנסתרה עמו לא מוקי אנפשיה ואולי הערה בה ושיבר בתוליה ואינו זוכר ולכך אין לו טענת בתולים וכן ביבמה בהעראה בעלמא קונה אותה ולכך גם היבמה בחזקת שנבעלה אבל כאן לענין מחילת מומין צריך להיות ביאה גמורה בישוב הדעת וכוונת בעילה עד שנאמר אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו אבל אם הערה בה ברוב חיבה וכו' בשביל כך אין כאן מחילת מומין ולכך צריך ל' יום והדבר צ"ע מנא ליה לרמ"א זאת הסברא.

ט׳

במה דברים אמורים כשהיתה כך מתחילת נשואיה ומבעילה ראשונה ראתה דם אבל וכו'. תמהני דלמה תפסיד כתובתה ולא נימא כאן נמצאו וכאן היו ואירע לה חולשא שפולטת דם בשעת תשמיש לאחר נשואין כמו דאמרינן בכל מומין וליכא למימר דכאן איכא חזקת הגוף דאין כאן שעה מבוררת דנימא דאית לה חזקת הגוף משום דאיכא למימר שנולדה תיכף מבטן כל כך מקולקל במעיה שאי אפשר לה להבעל ולא תפלוט דם דהא כתבו התוס' והרא"ש פרק קמא דחולין גבי גבינות היכא שנמצא בהמה טרפה דהשתא דאיכא רוב אמרינן חזקה מכח רובא והוי כאלו איכא שעה מבוררת וא"כ אף לענין זה כיון דרוב נשים אינן רואות דם מחמת תשמיש א"כ הוי לה לאשה חזקת הגוף מחמת רוב הנשים וגם ליכא למימר דוקא גבי מומין דהאשה טוענת ברי דנולדה לה לאחר נשואין ולכך אמרינן כאן נמצאו כאן היו לגרוע חזקת הבעל משא"כ כאן דהיא טוענת שמא דהא הר"ן כתב להדיא אפילו בטוענת שמא במומין אמרינן על הבעל להביא ראיה עיי"ש ועיין מ"ש לעיל ובאמת בגמרא לא נזכר זה רק במסכת נידה דף י"ב ע"ב באשה שאין לה וסת סובר הת"ק בברייתא דהפסידה כתובה וא"כ יכול להיות דקודם נשואין ואירוסין לא היה לה וסת אבל ברואה מחמת תשמיש דנתגלה המום בנשואין למה תפסיד כתובה. וראיתי בהרי"ף סוף פרק אלמנה נזונית דמפרש כן על דברי ר' חנינא בן אנטיגנס דחולק שם במסכת נידה את"ק דאמר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש ואין לה כתובה ועל זה קאמר רחב"א תשמש בשני עדים הן עותוה והן תקנוה ומפרש הרי"ף דאם תמצא ג' פעמים דם מחמת תשמיש הרי היא אסורה והפסידה הכתובה וכו' והיינו כיון דהוחזקה לאשה שאין לה וסת והת"ק ס"ל דהרי היא מוחזקת לרואה דם מחמת תשמיש ס"ל לרחב"א דשימוש ג' פעמים בעדי קינוח הן הן המגלים עוותיה אם היא מוחזקת לרואה או לא וכיון דראתה ג' פעמים איגלי מלתא למפרע דמה שאין לה וסת הוא הגורם לרואה דם בעת תשמיש וא"כ לק"מ דנימא כאן נמצאו וכאן היו דכיון דקודם אירוסין אין לה וסת ועכשיו דראתה ג' פעמים בתשמיש הוחזקה למפרע בקלקול שאין לה וסת והרי היא מוחזקת ברואה דם בתשמיש למפרע והא הת"ק ס"ל דבאין לה וסת לחוד הפסידה הכתובה ולא בא רחב"א להוסיף אלא שצריך נסיון בג' פעמים תשמיש ע"י הבעילה אבל כיון דראתה הוחזקה למפרע. וכן כתב הטור להדיא בריש סימן קי"ז אשה שאין לה וסת לא תשמש אלא ע"י בדיקה כיצד היא הבדיקה וכו' אם נמצא דם בשלשה תשמישין זה אחר זה הוחזקה נידה הרי דמיירי מאשה שאין לה וסת דאל"כ למה הזכיר כאן ענין דאשה שאין לה וסת הלא מקומה בהלכות נידה והוי ליה למימר בקצרה דאשה שרואה דם מחמת תשמיש ג' פעמים דאסורה ואין לה כתובה אלא ודאי דוקא בכה"ג דאין לה וסת מקדם הוא דתצא שלא בכתובה דאיגלי בהותייה אבל באשה שיש לה וסת וראתה דם מחמת תשמיש ג' פעמים בזו יש לה כתובה דתולין דלאחר אירוסין קרה לה חולשא במעיה כהנ"ל וכן הרמב"ם כתב דין זה על אשה שאין לה וסת כמבואר בהלכה ז' וח' אבל באשה שיש לה וסת וראתה ג' פעמים כו"ע מודים דלא הפסידה כתובה ולכך יש קצת לתמוה על השו"ע דפתח בסימן קי"ז סעיף א' הנושא אשה ובדקה עצמה ונבעלה ובעת שקנחה עצמה היא והוא נמצא דם על עד שלה וכו' ותצא בלא כתובה וכו' ולא חילק בין יש לה וסת לאין לה וסת דלפי מ"ש יש חילוק בין אשה שיש לה וסת לאין לה וסת כמ"ש לעיל.

י״א

האיש שנולדו בו מומין וכו'. עיין במ"מ שכתב ואין נראה כן דעת רבינו אלא כל שהוא קודם נשואין ויודעת סברית וקבילת הב"ח תמה דהא איתא במתניתין בין שהיו בו קודם שנשאת ובין שהיו בו לאחר שנשאת ועיין בתירוצו שהוא דחוק ולי נראה שאפשר לומר דמתניתין דנקט בין היו בו קודם שנשאת היינו לאחר אירוסין וקודם נשואין ולגבי אשה הוא דמחלקינן בין לאחר אירוסין ולאחר נשואין דאמרינן כאן נמצאו וכאן היו משא"כ בבעל דלא שייך כאן נמצא בחילוק לאירוסין ולנשואין דאצל הבעל הכל אחד הוא והוי כמו בוגרת לדעת הרא"ש דאין כאן אצל הבעל חילוק רשות כלל ולא שייך כאן נמצא וכו' אבל מ"מ מיירי לאחר אירוסין אבל קודם אירוסין סברית וקבילת ולכך נקט המתניתין לישנא דנשאת נשואין דייקא.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות אישות פרק כ״ה

ו׳

בא על אשתו כו'. עיין בהך דקדושין ד' י' ע"ב מוכח דאף אם רק קידשה בביאה מ"מ שוב אין טענת מומין ע"ש בתוס' ד"ה זו. ועיין בהך דכתובות ד' נ"ח ע"א ועיין בגיטין ד' פ"ו ע"א דיש מומין שנתרפאין וחוזרין ע"ש בר"ן בזה וכבר כתבתי בזה:

ח׳

הרי שבדקה עצמה כו'. עיין בה"ה ז"ל מש"כ לחלק בין זו לאיילונית ועיין לעיל בהשגות הראב"ד. והנה התוס' בכ"מ כתבו דאיילונית אינה צריכה גט כלל אם לא הכיר בה עיין בריש יבמות. ובאמת י"ל דזה רק לר"י דס"ל דכל איילונית מקרי בעילתו בעילת זנות כמבואר ביבמות ד' ס"א וא"כ לא יתקן כלום אף אם נימא דמחל מטעם בעילת זנות אבל לדידן לא. ועיין בהך דסוטה דף כ"ה ע"ב ומש"כ רבינו ז"ל בהל' נערה פ"א ה"ט ע"ש ומה דמקשה שם התוס' ואמאי גבי קטנה לא מתייבם שמא תמצא איילונית נימא ממ"נ ושם גם שתירץ ה"ה ז"ל כאן לא שייך דהא גבי קטנה עדיין לא ניכר בה סימני איילונית ולא שייך בה בדיקה, י"ל דס"ל כאבא שאול דבעינן כונה לשם מצוה וכיון דצריך לייבם בגדר ממ"נ שוב לא הויא כזונה עיין ב"ב ד' קמ"ב ע"א משום דרפויי מרפיא בידיה ושם ברשב"ם ד' קכ"ו ע"ב מש"כ גבי יכיר דספק הוה ודאי לאו בר הכרה. ועיין ביבמות ד' קי"ג ע"א גבי חרש לר"א ותוס' ב"ב ד' קנ"ה ע"א גבי בודקין לגירושין דלא משמע כן אך יש לחלק בין כונת מצוה לכונת דין וכבר כתבתי בזה:

ט׳

בד"א כו' ומבעילה ראשונה כו'. ואף דהא רבינו ז"ל פסק בהל' אס"ב דתלינן בדם בתולים, י"ל דמיירי כאן כשלא היתה בתולה בתחלת הנשואין או כגון שאינה מרגישה כאב וכדומה:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קובץ על היד החזקה · הלכות אישות פרק כ״ה

ד׳

כיצד היא טענת המומין וכו'. עי' הה"מ והרא"ש כ' דבוגרת הוי ברשות בעלה אפי' לרבא ע"ש ובלמוד התלמידים הבאתי ראי' לשי' הרי"ף עי' בגמ' ברש"י ד"ה כאן נמצא והר"ן סתר פרושו ופי' דמיירי מתני' דטוען האב והבת טענת שמא וצ"ע על הר"ן אמאי קתני במתני' האב צריך לה"ר הא בברי סגי ונראה בירושלמי גרסי' כמאן מומין שאני הואיל והן עשוי' להשתנות ופי' דלא מהני טענת ברי שלה ע"ש ודבר זה יש לתלות בפלוגתא דרב ושמואל אי איירי בקדשה על תנאי או בקדשה סתם דבקדשה סתם יש מקום לסברת הירושלמי כיון שיש עוד ספק אצלה אי מקפיד כלל על מומין אבל בקדשה ע"ת דידעה דהוא מקפיד על מומין אלו הי' בה מום הוי אמרה לי' וברי שלא טוב הוא דעכשיו נולדו המומין ומעתה י"ל דאין כאן מחלוקת בין הר"ן ורש"י דאי מתני' מיירי בקדשה סתם א"כ ברי שלה שמא ולא ק' למה לא תני או שאמר ברי לי דאין כאן טענת ברי כלל ואי מתני' מיירי בקדשה ע"ת ע"כ צ"ל כפירש"י ועפי"ז י"ל דלדינא מודה ר"א לרבא והא דאצטריך לשנוי' משום דלדידי' דחיקא לי' לאוקמי מתני' בקדשה סתם דוקא מש"ה קאמר תברא דרישא כר"י אתי' אבל מודה בקדשה סתם א"כ הברי שלה הוי ברי גרוע וודאי דיוכל לקיים תרוצו דרבא דהכא שאני דהוי שמא ושמא א"כ אמרי' כאן נמצאו וכאן היו ובזה מיושב קושי' התוס' ד"ה מי ששנה וכו' דלמה לא נקיט רבותא טפי אפי' נכנסה לרשות הבעל וכו' די"ל דוודאי אי הוי נקיט נכנסה לרשות הבעל מצינן לטעות דאיירי מיד בשעה שכנסה טוען טענת מומין וכו' שהק' הר"ן על המתני' בפ"ק וטעמא משום כאן נמצא כאן היו אבל היכא שאפשר להיות דהמומין לאחר נשואין או בבוגרת לשיט' הרי"ף דהוי ברשות בעלה י"ל דהבעל צריך לה"ר מש"ה נקיט עודה בבית אביה דמשמע דאיירי בכל גוונא אפי' בבוגרת אפי"ה צריך לה"ר משום חזקת ממון אע"ג דלענין רשות זכי' איננו אביה אלא דרישא אתי' כר"י אבל ר"ג וכמו שתי' רבא באמת צ"ל לפי"ז דבוגרת הוי ברשות הבעל ויש סייעתא לשי' הרי"ף ובזה יש מקום ג"כ ליישב קושי' הב"ש סי' קי"ז סקט"ו ואין להאריך.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות אישות פרק כ״ה

א׳

הנושא אשה סתם ונמצאו בה אחד מהמומין או מג' נדרים דהויא ספק מקודשת כדאמר פ"ז אם אפשר שידע בהם ואפילו הוו מומין שבסתר כגון במרחץ ע"י קרובים הויא וודאי מקודשת דחזקה ששמע ורצה וחזקה הויא מדאוריתא כדאמר לעיל וכן לענין כתובה אם כתב לה דנעשה חוב עליו כדאמר לעיל אם נמצאו בה מומין או נדרים מהשלשה אין לה כתובה ואם היה אפשר שידע ע"י מרחץ וקרובים יש לה דחזקה ששמע ונתרצה. ואם היו מומין שאפשר שנולדו אחר שנתארסה אם נמצאו בבית הבעל עליו להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה ואם בבית אביה עליו להביא ראיה שאחר שנתארסה היו בה דאמר כאן נמצאו וכאן היו דהעמד הגוף על חזקתו ובלא מומין נולדה ובמקום שנמצאו איתרע לה חזקה ואם חזקה שנתפייס אפילו הביא ראיה שעד שלא נתארס היו בה חייב. ואחד שבא על אשתו ושהה עמה כמה ימים אין יכול לטעון טענת מומין שהרי נתפייס דחזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו יפה ואם רצה להוציא יתן כתובה.

י״א

ואין טענת מומין לאשה על האיש אלא אם נולד לו ריח הפה או החוטם או שחזר ללקוט צואת כלבים או לחצוב ברזל מעיקרו או לעבד עורות שכופין אותו להוציא והני הוו מדרבנן אבל כפיה כשכופין אותו עד שאמר רוצה אני אפילו בלאו הכי מהניא מדאוריתא דהא הוי לדעתו כיון שגמר לבו לומר רוצה אני וגלי רחמנא גבי קרבן דכתיב לרצונו וכתיב יקריב אותו דמשמע דכופין אותו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וקרינן ביה שפיר לרצונו. ויש במצות הלכות אלו תקנות ומנהגים מדברי סופרים חייבים אנו לקיימם מדכתיב לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות אישות פרק כ״ה

ד׳

ראה בהרב המגיד שהביא קדמונים שפסקו כרב אשי דאמר רישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך, והקדמונים נבוכו בפירוש השמועה, ועיין בזה בתוספות דפירשו דאפילו טוען האב ברי ג"כ לא מהני חזקה דילה, ונדחקו רבוותא בטעמא דמלתא. והנראה לי נכון, דבפרק קמא אמר דהיכי דחזקה מסייע להטוען ברי מועיל לאפוקי ממונא מידי הבעל הטוען שמא. והנה מה דאמר בריש הפרה דאם טעין משנגחה ילדה ברי לא מפיק ממונא מבעל השור אף ע"ג דחזקה מסייע ליה דהשתא הפילה. תירץ בתוספות רי"ד דדוקא היכי דאיתחזיק בחזקת חיוב מועיל חזקה דגופא לאפוקי ממונא יעו"ש דברי נועם. ולפ"ז נראה דעיקר חזקה נקרא מה שהיינו דנין מעיקרא שכן יהיה בחזקה זו מוקמינן לה וכמו שאמרו פרק ד"א דמוקמינן לאתתא בחזקת היתר ליבם אף שאז היתה אסורה ליבם משום אשת אח מוקמינן לה במה שעומדת בסף להיות אחרי מיתת הבעל מותרת ליבם, ונתבונן בשעה שנתארסה הלא נתארסה לנשואין וליטול כתובה כשימות או שיגרשנה, וא"כ אשה זו בחזקה שתנשא ותהיה לה כתובה חוב לה מן הבעל, ותמן שניסת וכן כאן בשניסת והוא רוצה לגרשה מחמת מומין הלא היא תובעת כתובתה באופן שהיתה עומדת מעיקרא לזה שיתחייב לה עצמה כתובה ולכך מסייע זה לחזקת הגוף, וצריך להביא ראיה שהיו בה מומין עד שלא נתארסה, הא אי לא מייתי ראיה שקלה כתובה, אבל מן האירוסין הלא ליכא רק חזקת הגוף לחודיה דמסייע ליה, הא חזקת חיוב הלא כשנתחייב לה באירוסיה כתובה היה בחזקה דיתחייב לשלם לה לא לאביה. ובאופן שאירע שישלם לאביה ע"ז לא איתחזק מעיקרא שהיינו דנין שלא יהיו בה מומין ותהא נשאת להבעל וא"כ על חיוב זה לא שייך לאוקמי על חזקה והוי כמו תנן בהפרה דמשום חזקת הגוף לבד דמסייע להניזק הטוען ברי משנגחה ילדה לא מפקינן ממונא מהטוען שמא ודוק: והנה עיקר חזקה הוא כן. ולפ"ז בארתי במק"א דנראה ברור דבסתם ולדות שלא ידענו אם כלו חדשיהן לא שייך למוקמי בחזקת שאינה זבוחה, דמעיקרא היה עומד להיות ניתר בשחיטה או בשחיטת אמו או בשחיטתו כיון דרובא אינן מפילות איתחזק מתוך רובא שיהיו נולדים באופן שיותרו בשחיטה, וכמו שהותרו מעיקרא בשחיטת אמותיהן כן יהיו מותרים בשחיטת עצמן אחרי שיולדו כיון שנשחטה כדין, רק שאתה בא לדון שהפילתו אמו קודם שכלו חדשיו ע"ז אנו דנין שמעיקרא היה עומד להיות ניתר אם ישחט, וכמו שהיה מותר מעיקרא והיה נפקע ממנו איסור נבילה ע"י שחיטת אמו וז"ב. רק יש לגמגם מהך דמייתי בפ"ק דחולין (דף ט') על שמוטה דאוקי אחזקתיה דאינה זבוחה, הלא נאמר דמעיקרא היה עומד שלא להיות נשמט ולהיות מותר בשחיטה, ואולי משום דגרגרת עבידא לאשתמוטי והשתא מצאנו שנשמט, ודרכו להשמט בעת שחיטה א"כ לא היה עומד בחזקה שלא להיות נשמט וכיו"ב כתבו האחרונים ויעוין ש"ש שמעתתא (ה' פ"ו), ועל הך דספק ספיקא כתב הט"ז דמצד דהוי דבר שיש לו מתירין מחמרינן בס"ס, וכיון דחומר דבר שיש לו מתירין הוי רק דדבריהם, בזה כתב הרא"ש בכלל ב' גבי כלאים דהנהגה דסמכינן בדרבנן על סימנים טבעיים כמו זוטר אודניה, נמצא דעל הסימנים שהביאו יש לסמוך בסתם ולדות וכן כתב המאירי בחידושי שבת דסמכינן על סימנים בס"ס יעו"ש, וכן סמכו חכמי ליסא הובאו דבריהם בספר רשמי שאלה ואין להחמיר בזה ודוק בכ"ז:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות אישות פרק כ״ה

ד׳

היו מומין שאפשר שנולדו בה אחר אירוסין אם נמצאו בה אחר שנכנסה לבית הבעל על הבעל להביא ראיה וכו' ואם היא בבית אביה על האב להביא ראיה שאחר ארוסין נולדו. וסיים הטור באה"ע סי' ל"ט ואם אין לו ראיה לאב תצא בלא כתובה. ודקדק מזה הב"ח שם דדוקא כתובה לא בעיא הא גיטא בעיא וכתב דגם מדברי רבינו יש לדקדק כן מדלא כתב כן לעיל בפ"ז גבי דיני קידושין דהוי טעות לבטלן רק כאן גבי כתובה פוטר. ונראה דיפה כתב הב"ח ודלא כבעל הבית שמואל שכתב דמוכח לדעת הטור דמתבטלין הקידושין דהא כתב דצריכה להחזיר לו הקידושין והיכא דצריכה גט אין מחזירין הקידושין שלא יאמרו דהקידושין אינן כלום ואינה צריכה גט עכ"ד. ואין זה מוכרח דאפשר דהטור סבר כדעת הבית יוסף שפסק בסי' נ' דגבי קידושי ספק חוזרין הקידושין ואע"ג דצריכה גט ולא חייש לשמא יאמרו דהקידושין בודאי אינן כלום ואינה צריכה גט וגם קידושין תופסין באחותה. וטעמו ביאר הבית שמואל עצמו שם דסבר דבקידושי ספק לא מפקיעין ממונו דבעל מחמת חששא זו דשמא יאמרו דהקידושין אינן כלום דבספק מן הדין הן של בעל. וא"כ הכי נמי יש ליישב לדעת הטור כאן דאם האב אינו מביא ראיה שנולדו אח"כ מן הדין הקידושין שייך להבעל דמסתמא היו קודם ארוסין ומשום הכי צריכה להחזירן ולא מפקיעין ממונו מחמת הך חששא שכתב הב"ש: ומיהו גט צריכה שפיר ולא פטרינן מטעם דנימא כאן נמצאו המומין וכאן היו. וטעמא דכיון שהיא אומרת שנולדו אחר ארוסין הויא לה כאילו אומרת לו קדשתני וקיי"ל דצריכה גט משום דשויא אנפשה חתיכא דאיסורא. ואע"פ שכתב הבית שמואל דהכא גרע מכי אמרה קדשתני בעלמא דליכא הוכחה שמשקרת אבל הכא כיון דאמרינן כאן נמצאו המומין וכאן היו מעיקרא מוכח דמשקרת עכ"ד. ואיברא זה אינו דודאי דלא גרע כאן משום זה דמ"מ לא גריע סברא זו דכאן נמצאו וכאן היו מאילו היו עדים מעידים לפנינו שהיו בה המומין קודם ארוסין ואף בכהאי גוונא היתה צריכה גט דהרי קיי"ל דאפילו נגד העדאת עדים מצי אינש לשוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא וכמ"ש ביו"ד סי' א'. ושוב מצאתי שהשיגו להב"ש בזה בעל ספר פני יהושע בקונטרס אחרון שלו בכתובות פרק המדיר עיי"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לב שלם · הלכות אישות פרק כ״ה

ו׳

בא על אשתו ושהה כמה ימים וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל בא על אשתו וכו'. עד אבל אם בעל ושהה ולא טען וכו' ע"כ. נ"ב מהריק"ו בשרש ק"ה נראה דס"ל דבבעל תליא מלתא וזה אינו דבירושלמי דשמעתין פליגי ר' יוחנן וריש לקיש וקי"ל כר"י. וכן נראה מדברי הרה"מ ז"ל דצריך בעל ושהה ועיין בריא"ז אבל מדברי הרמב"ם בפט"ו מהל' מכירה משמע דכל שנשתמש סגי. מחנה אפרים בחידושים דף ה' ע"ב.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות אישות כ״ה, מתוך הלכות אישות שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות אישות כל הרמב״ם