הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות אישות · פרק כ״ג

ספר נשים · 18 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות אישות · פרק כ״ג
הלכה א׳
הָאִשָׁה שֶׁהִתְנֵית עַל בַּעְלָהּ לְבַטֵּל זְכוּת מִדְּבָרִים שֶׁזּוֹכֶה בָּהֶן הַבַּעַל אִם כָּתַב לָהּ וְעוֹדָהּ אֲרוּסָה קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין אֵינוֹ צָרִיךְ לִקְנוֹת מִיָּדוֹ. אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁכָּתַב לָהּ קַיָּם. וְאִם כָּתַב לָהּ אַחַר הַנִּשּׂוּאִין צָרִיךְ לִקְנוֹת מִיָּדוֹ:
הלכה ב׳
הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁלֹּא יִהְיוּ לוֹ דִּין וּדְבָרִים בִּנְכָסֶיהָ אִם מָכְרָה וְנָתְנָה מִכְרָהּ וּמַתְּנָתָהּ קַיָּם. אֲבָל אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן כָּל זְמַן שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתָהּ. וְאִם קָנוּ מִיָּדוֹ כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה שֶׁאֵין לוֹ דִּין וּדְבָרִים בִּנְכָסֶיהָ הֲרֵי סִלֵּק עַצְמוֹ מִגּוּף הַקַּרְקַע וְאֵין לוֹ בִּנְכָסֶיהָ פֵּרוֹת לְעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ עִרְעֵר עַל קִנְיָנוֹ וְאָמַר לֹא עָלָה בְּדַעְתִּי שֶׁאֵין לִי פֵּרוֹת מִפְּנֵי קִנְיָן זֶה אֶלָּא שֶׁאִם מָכְרָה מִכְרָהּ קַיָּם שֶׁאֵין אָדָם נוֹשֵׂא אִשָּׁה בְּלֹא נְכָסִים אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֶלָּא כְּבָר סִלֵּק עַצְמוֹ מִגּוּף הַקַּרְקַע:
הלכה ג׳
הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁלֹּא יֹאכַל פֵּרוֹת נְכָסֶיהָ הֲרֵי זֶה אֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן אֲבָל מוֹכְרִין אֶת הַפֵּרוֹת וְלוֹקְחִין בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ. שֶׁלֹּא סִלֵּק עַצְמוֹ אֶלָּא מִפֵּרוֹת נְכָסִים אֵלּוּ בִּלְבַד:
הלכה ד׳
הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁלֹּא יֹאכַל פֵּרוֹת נְכָסֶיהָ וְלֹא פֵּירֵי פֵּרוֹתֵיהֶן לוֹקְחִין הַפֵּרוֹת וְקוֹנִין בָּהֶם קַרְקַע וְלוֹקְחִין פֵּרוֹת קַרְקַע זוֹ וְקוֹנִין בָּהֶם קַרְקַע שְׁנִיָּה וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת אֵלּוּ שֶׁהֵן פֵּירֵי פֵּירֵי פֵּרוֹת. וְכֵן הַדָּבָר תָּמִיד עַד שֶׁיַּתְנֶה עִמָּהּ שֶׁלֹּא יִהְיוּ לוֹ לֹא פֵּרוֹת וְלֹא פֵּירֵי פֵּרוֹתֵיהֶן עַד לְעוֹלָם. וְאַחַר כָּךְ לֹא יִהְיוּ לוֹ פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ אֲבָל אִם מֵתָה יִירַשׁ הַכּל:
הלכה ה׳
הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה הֲרֵי זֶה לֹא יִירָשֶׁנָּה אֲבָל אוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ. וְכֵן אִם הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁיִּירַשׁ מִקְצָת נְכָסִים וְכֵן אִם הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁאִם מֵתָה בְּלֹא בָּנִים יַחְזְרוּ נְכָסִין לְבֵית אָבִיהָ הַכּל קַיָּם:
הלכה ו׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא שֶׁהַנַּחֲלָה הַבָּאָה לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ מַתְנֶה עָלֶיהָ שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה קֹדֶם שֶׁתְּהֵא רְאוּיָה לוֹ. אֲבָל אִם הִתְנָה עִמָּהּ אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת תְּנָאוֹ בָּטֵל וְיִירָשֶׁנָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ז׳
הִתְנָה עִמָּהּ אַחַר נִשּׂוּאִין שֶׁלֹּא יִהְיוּ לוֹ דִּין וּדְבָרִים בִּנְכָסֶיהָ וְלֹא בְּפֵירֵי פֵּרוֹתֶיהָ עַד עוֹלָם בְּחַיֶּיהָ וּבְמוֹתָהּ הֲרֵי זֶה אֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹת כְּלָל. אֲבָל אִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ח׳
הַבַּעַל שֶׁהוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי מְלוֹג בֵּין שֶׁהוֹצִיא מְעַט וְאָכַל פֵּרוֹת הַרְבֵּה בֵּין שֶׁהוֹצִיא הַרְבֵּה וְאָכַל פֵּרוֹת מְעַט וַאֲפִלּוּ אָכַל גְּרוֹגֶרֶת אַחַת דֶּרֶךְ כָּבוֹד אוֹ שֶׁאָכַל דִּינָר אֶחָד אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ כָּבוֹד וַאֲפִלּוּ לֹא לָקַח בַּפֵּרוֹת מִמַּה שֶּׁהוֹצִיא אֶלָּא חֲבִילָה אַחַת שֶׁל זְמוֹרוֹת. מַה שֶּׁהוֹצִיא הוֹצִיא וּמַה שֶּׁאָכַל אָכַל:
הלכה ט׳
וְכֵן אִם נָפְלוּ לָהּ כְּסָפִים בְּמָקוֹם רָחוֹק וְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן הוֹצָאוֹת עַד שֶׁהֱבִיאָן אוֹ עַד שֶׁהוֹצִיאָן מִיַּד מִי שֶׁהָיוּ אֶצְלוֹ וְלָקַח בָּהֶן קַרְקַע וְאָכַל פֵּרוֹתֶיהָ כַּשִּׁעוּר מַה שֶּׁהוֹצִיא הוֹצִיא וּמַה שֶּׁאָכַל אָכַל. הוֹצִיא וְלֹא אָכַל אוֹ שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר שָׁמִין כַּמָּה שֶׁהִשְׁבִּיחוּ וְשׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ כַּמָּה הוֹצִיא. אִם הַשֶּׁבַח יֶתֶר עַל הַהוֹצָאָה יִשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כַּמָּה הוֹצִיא וְנוֹטֵל הַהוֹצָאָה. וְאִם הַהוֹצָאָה יְתֵרָה עַל הַשֶּׁבַח אֵין לוֹ מִן הַהוֹצָאָה אֶלָּא כְּשִׁעוּר הַשֶּׁבַח וּבִשְׁבוּעָה:
הלכה י׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּמְגָרֵשׁ אֲבָל הָאִשָּׁה שֶׁמָּרְדָה עַל בַּעְלָהּ אֲפִלּוּ אָכַל הַרְבֵּה שָׁמִין לוֹ כַּמָּה אָכַל וּפוֹחֵת אוֹתוֹ מִמַּה שֶּׁרָאוּי לִתֵּן לוֹ מִן הַהוֹצָאָה אַחַר שֶׁיִּשָּׁבַע וְנוֹטְלוֹ. שֶׁלֹּא הִקְנָה לָהּ כְּדֵי שֶׁתִּטּל וְתֵצֵא מֵעַצְמָהּ. וְכֵן הַמּוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ קְטַנָּה וּמֵאֲנָה בּוֹ רוֹאִין כַּמָּה אָכַל וְכַמָּה הוֹצִיא וְכַמָּה הִשְׁבִּיחַ וְשָׁמִין לוֹ כְּאָרִיס שֶׁהֲרֵי בִּרְשׁוּת יָרַד:
הלכה י״א
מִנְהָגוֹת רַבּוֹת יֵשׁ בִּנְדוּנְיָא. יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁיִּכְתְּבוּ בַּכְּתֻבּוֹת הַנְּדוּנְיָא יֶתֶר עַל דָּמֶיהָ בִּשְׁלִישׁ אוֹ בְּחֹמֶשׁ אוֹ בְּמֶחֱצָה. כְּגוֹן שֶׁתִּהְיֶה הַנְּדוּנְיָא מֵאָה וְכוֹתְבִים שֶׁהִכְנִיסָה מֵאָה וַחֲמִשִּׁים כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בִּפְנֵי הָעָם וּכְשֶׁתָּבוֹא לִגְבּוֹת לֹא תִּגְבֶּה אֶלָּא הַמֵּאָה. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לִכְתֹּב פָּחוֹת. וְאִם פָּסְקָה לְהָבִיא לוֹ בְּמֵאָה כֵּלִים נוֹתֶנֶת שְׁוֵה מֵאָה וְעֶשְׂרִים אוֹ מֵאָה וַחֲמִשִּׁים וְכוֹתְבִין שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ מֵאָה. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לִכְתֹּב שְׁוֵה מָנֶה בְּמָנֶה. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁיִּתֵּן הָאִישׁ מָעוֹת לְפִי הַנְּדוּנְיָא דָּבָר קָצוּב שֶׁתִּתְקַשֵּׁט בּוֹ הַכַּלָּה וְתִקְנֶה בּוֹ בְּשָׂמִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁיַּכְנִיס הָאִישׁ שׁוּם מִשֶּׁלּוֹ לָאִשָּׁה וְיִצְטָרֵף לִנְדֻנְיָתָהּ לְהִתְנָאוֹת בּוֹ:
הלכה י״ב
הַנּוֹשֵׂא סְתָם כּוֹתֵב וְנוֹתֵן כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. וְכֵן הִיא שֶׁפָּסְקָה לְהַכְנִיס נוֹתֶנֶת כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה וּכְשֶׁתָּבֹא לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ מַגְבִּין לָהּ מַה שֶּׁבִּכְתֻבָּתָהּ כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. וּבְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִנְהַג הַמְּדִינָה עִקָּר גָּדוֹל הוּא וְעַל פִּיו דָּנִין וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה אוֹתוֹ מִנְהָג פָּשׁוּט בְּכָל הַמְּדִינָה:
הלכה י״ג
אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁהָיוּ בֵּינֵיהֶם שִׁדּוּכִין וְאָמַר לָהּ כַּמָּה אֶת מַכְנֶסֶת לִי כָּךְ וְכָךְ וְאָמְרָה לוֹ וְכַמָּה אַתָּה נוֹתֵן לִי אוֹ כּוֹתֵב לִי כָּךְ וְכָךְ. וְכֵן הָאָב שֶׁפָּסַק עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִנְךָ כָּךְ וְכָךְ וְכַמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִתְּךָ כָּךְ וְכָךְ וְעָמְדוּ וְקִדְּשׁוּ קָנוּ אוֹתָן הַדְּבָרִים וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה בֵּינֵיהֶן קִנְיָן. וְאֵלּוּ הֵן הַדְּבָרִים הַנִּקְנִים בַּאֲמִירָה:
הלכה י״ד
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁפָּסַק הָאָב לְבִתּוֹ בֵּין קְטַנָּה וּבֵין גְּדוֹלָה וּפָסַק הָאָב לִבְנוֹ [ב.] וּבְנִשּׂוּאִין רִאשׁוֹנִים שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְרוֹבָה אֵצֶל בְּנוֹ וּמֵרֹב שִׂמְחָתוֹ בַּנִּשּׂוּאִין הָרִאשׁוֹנִים גָּמַר וּמַקְנֶה לוֹ בַּאֲמִירָה. אֲבָל אָח שֶׁפָּסַק לַאֲחוֹתוֹ אוֹ אִשָּׁה שֶׁפָּסְקָה לְבִתָּהּ וְכֵן שְׁאָר קְרוֹבִים וְכֵן הָאָב שֶׁפָּסַק לִבְנוֹ אוֹ לְבִתּוֹ בְּנִשּׂוּאִין שְׁנִיִּים לֹא קָנוּ אוֹתָן הַדְּבָרִים עַד שֶׁיִּקְנוּ מִידֵי הַפּוֹסֵק שֶׁיִּתֵּן כָּךְ וְכָךְ:
הלכה ט״ו
הָאָב שֶׁפָּסַק עַל יַד בִּתּוֹ לֹא קָנְתָה הַבַּת אוֹתָהּ הַמַּתָּנָה עַד שֶׁיִּכְנֹס אוֹתָהּ בַּעְלָהּ. וְכֵן הַבֵּן לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּכְנֹס. שֶׁכָּל הַפּוֹסֵק אֵינוֹ פּוֹסֵק אֶלָּא עַל מְנָת לִכְנֹס. לְפִיכָךְ הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ וּמֵת קֹדֶם שֶׁיִּכְנֹס וְנָפְלָה לִפְנֵי אָחִיו לְיִבּוּם יָכוֹל הָאָב לוֹמַר לַיָּבָם לְאָחִיךָ הָיִיתִי רוֹצֶה לִתֵּן וּלְךָ אֵינִי רוֹצֶה לִתֵּן. וַאֲפִלּוּ הָיָה הָרִאשׁוֹן עַם הָאָרֶץ וְהַשֵּׁנִי חָכָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַבַּת רוֹצָה בּוֹ:
הלכה ט״ז
הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ וְהָלַךְ הָאָב לִמְדִינָה אַחֶרֶת יְכוֹלָה הִיא לוֹמַר לַבַּעַל אֲנִי לֹא פָּסַקְתִּי עַל עַצְמִי מָה אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת אוֹ כְּנוֹס בְּלֹא נְדוּנְיָא אוֹ פָּטְרֵנִי בְּגֵט. אֲבָל אִם פָּסְקָה הִיא עַל עַצְמָהּ וְלֹא הִגִּיעָה יָדָהּ הֲרֵי זוֹ יוֹשֶׁבֶת עַד שֶׁתִּמְצָא מַה שֶּׁפָּסְקָה אוֹ עַד שֶׁתָּמוּת. וְלָמָּה לֹא תִּפְטֹר עַצְמָהּ בְּמַרְדּוּת. שֶׁהַמּוֹרֶדֶת וְהִיא אֲרוּסָה הַבַּעַל רוֹצֶה לְכָנְסָהּ וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה אֲבָל זוֹ אֵין הַבַּעַל רוֹצֶה בָּהּ עַד שֶׁתִּתֵּן הַנְּדוּנְיָא שֶׁפָּסְקָה וְהִיא רוֹצָה בּוֹ שֶׁהֲרֵי אוֹמֶרֶת לוֹ אוֹ כְּנֹס אוֹ פְּטֹר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּגְדוֹלָה אֲבָל בִּקְטַנָּה שֶׁפָּסְקָה עַל עַצְמָהּ כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן גֵּט אוֹ יִכְנֹס בְּלֹא נְדוּנְיָא:
הלכה י״ז
הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה וּפָסְקָה עִמּוֹ שֶׁיִּהְיֶה זָן אֶת בִּתָּהּ כָּךְ וְכָךְ שָׁנִים חַיָּב לָזוּן אוֹתָם שָׁנִים שֶׁקִּבֵּל עַל עַצְמוֹ. וְהוּא שֶׁיַּתְנוּ עַל דָּבָר זֶה בִּשְׁעַת הַקִּדּוּשִׁין. אֲבָל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַקִּדּוּשִׁין עַד שֶׁיִּקְנוּ מִיָּדוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּכְתֹּב בִּשְׁטָר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מִקָּח וּמִמְכָּר. נִתְגָּרְשָׁה בְּתוֹךְ הַשָּׁנִים שֶׁקִּבֵּל עַל עַצְמוֹ לָזוּן אֶת בִּתָּהּ וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר וּפָסְקָה גַּם עִמּוֹ שֶׁיִּהְיֶה זָן אוֹתָהּ הַבַּת כָּךְ וְכָךְ שָׁנִים לֹא יֹאמַר רִאשׁוֹן אִם תָּבוֹא לְבֵיתִי אֲזוּנָהּ אֶלָּא מוֹלִיךְ מְזוֹנוֹתֶיהָ לַמָּקוֹם שֶׁהִיא שָׁם אִמָּהּ. וְכֵן לֹא יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶם הֲרֵי אָנוּ זָנִין אוֹתָהּ כְּאַחַת אֶלָּא אֶחָד זָנָהּ וְאֶחָד נוֹתֵן לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת:
הלכה י״ח
נִשֵּׂאת הַבַּת בְּתוֹךְ זְמַן זֶה הַבַּעַל חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ. וּבַעֲלֵי אִמָּהּ שְׁנֵיהֶם כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת. מֵתוּ אֵלּוּ שֶׁפָּסְקוּ לָזוּן אוֹתָהּ אִם קָנוּ מִיָּדָן אוֹ שֶׁחִיֵּב עַצְמוֹ בִּשְׁטָר הֲרֵי זוֹ כְּבַעַל חוֹב בִּשְׁטָר וְטוֹרֶפֶת מְזוֹנוֹתֶיהָ מִנִּכְסֵיהֶן הַמְשֻׁעְבָּדִים עַד סוֹף הַזְּמַן שֶׁפָּסְקוּ. וְאִם פָּסְקוּ בִּשְׁעַת הַקִּדּוּשִׁין וְלֹא הָיָה שָׁם קִנְיָן הֲרֵי הֵם דְּבָרִים שֶׁלֹּא נִתְּנוּ לִכָּתֵב וְאֵינָהּ טוֹרֶפֶת בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ:

בני אהובה · הלכות אישות פרק כ״ג

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות אישות פרק כ״ג

ה׳
התנה עמה שלא יירשנה וכו'. מלשון התשובה שהביא הרב המגיד מרבינו נראה שהוא סובר דלא כהלכות שהוא פוסק הלכה כרבן שמעון בן גמליאל דקאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ואע"ג דהוי דבר שבממון שאני ירושה דכתיב בה חקת משפט ומ"ש במשנה כל המתנה על מה שכתוב בתורה הוא אפילו אחר הנישואין ובהא הלכה כרשב"ג ובכותב לה ועודה ארוסה תנאו קיים דהיינו דרב כהנא ואפילו רשב"ג לא פליג אהא ומפני כן השיג על ההלכות בתשובה דודאי תנאו [בטל] משום דירושה הוי חקת משפט אבל דעת ההלכות כפי מה שפירש הרמב"ן והרשב"א הוא דסובר דמתניתין הוי בכותב לה ועודה ארוסה ועל הא קאמר דלית הילכתא כרשב"ג דדבר שבממון תנאו קיים ולפי דעת רבינו ת"ק אינו מחלק בין תנאי שבממון דירושה לדבר אחר ולכך תנאו קיים והיינו דוקא כשקנו מידו דאם לא קנו מידו אחר הנישואין אינו כלום וא"ת לדעת רבינו כיון דסוף סוף סיפא דמתניתין דירושה איירי דקנו מידו דכיון דאיירי לאחר נישואין ודאי דקנו מידו א"כ לוקמא רישא בגמרא הכותב לאשתו דין ודברים וכו' בשקנו מידו ומאי מקשה מההיא דהאומר לאשתו דין ודברים וכו' נימא דשאני הכא דקנו מידו ואפילו שיהיה אחר הנישואין. ויש לי לתרץ זה לדעת רבינו עם קושיא אחרת שיש לי בדבריו והוא דאמאי לא כתב רבינו בראש הפרק האומר לאשתו דין ודברים וכו' דכשהיא [ארוסה] מהני והא בגמרא (דף פ"ג) אמרו תני ר' חייא האומר וא"כ אמאי לא קאמר רבינו האומר. וי"ל דהר"ן ז"ל פירש דמה שאמר ר' חייא האומר הוא להודיענו דלא תימא דכתיבה דמתניתין הוי בשטר והוי בקנין אלא אפילו באמירה לחוד בלא קנין סגי אבל כל היכא דליכא קנין אין חילוק בין כתיבה לאמירה לא הוצרך ר' חייא להשמיענו זה ועם זה יתורץ דרבינו דלא הזכיר אלא כתיבה דכיון דהוי בלא קנין מה לי כתיבה מה לי אמירה וכן בגמרא הוצרכו לתרץ בכותב לה ועודה ארוסה ולא תירצו דקנו מידו משום דר' חייא תני האומר והאומר משמע בלא קנין כדכתיבנא בשם הר"ן ז"ל ודברי הראב"ד ז"ל בהשגות נראה דמחולפים למה שכתב בפרק י"ב וכד מעיינת בהו הכל דבר אחד:
ח׳
אפילו אכל גרוגרת אחת דרך כבוד וכו'. ר"ל בביתו על שלחנו ולא בשוק או בשדה דרך עראי:
י״א
מנהגות רבות וכו'. מלשון המשנה והגמרא פרק מציאת האשה (כתובות דף ס"ו:) היה נראה דכשכותבין בכתובה שליש יותר בעת הגביה היו גובין ג״כ השליש וזה היה נראה מלשון הירושלמי שאמר מה ראו חכמים לומר בכספים אלו מוסיף שליש וכו' שמו חכמים דעתו של איש שרוצה לישא וליתן בכספים ולהוסיף שליש ושמו דעתה של אשה שרוצה וכו' משמע דההוספה ג״כ היו גובין מדקאמר דהאיש רוצה למחול ממונו שרוצה לישא אשה הגונה לו וכן נראה מלשון רש״י גבי גמליא דערביא אשה גובה פורנא מה שכתב רש״י השליש שמוסיפין יותר. אבל מלשון הטור ומלשון רבינו לא משמע הכי אלא שאע״פ שבכתובה כותבין כן כשבא לגבות פוחתין השליש ממ״ש בכתובה ואין זה במשמעות דברי הירושלמי כדפרישית ואלו המנהגות שהזכיר רבינו כאן רובם נתבארו בפרק מציאת האשה במשנה ובבבא מציעא בפרק המקבל ע״ש:
י״ז
והוא שיתנו וכו' אבל שלא בשעת הקידושין וכו'. אע"ג דבהל' מכירה פי"א כתב דאי מהני קנין היינו בשעת הנישואין מפני שהוא דומה לדברים הנקנים באמירה משמע דשלא בשעת הנישואין אפילו קנין לא מהני דהוי דבר שאינו קצוב והכא כתב דמהני. וי"ל דיש חילוק בין קידושין לנישואין ומ"ש כאן דלא צריך הוא בשעת הקידושין דאז אמרינן הן הן וכו' ובשעת הנישואין י"ל קצת הן הן הדברים הנקנים וכו' וזהו שכתב שם מפני שהוא דומה כלומר יש לו דומה קצת לדברים הנקנים וכו' ומשום הכי בקנין מיהא סגי אבל אחר הנישואין אפילו בקנין לא סגי משום דהוי דבר שאינו קצוב ומ"ש כאן רבינו עד שקנו מידו ר"ל בשעת הנישואין אבל אחר הנישואין לא כדכתב שם ועם זה יסכימו דברים שאמר שם עם דברים האמורים כאן [ועי' בכ"מ]: סליק להו הלכות אישות בס"ד
נחלת הכלל · ToratEmet

צפנת פענח · הלכות אישות פרק כ״ג

ב׳
אם מכרה ונתנה כו'. עיין בתוס' כאן ד"ה רב אשי מ"ש דאמאי דיעבד ולכתחלה לא. אך באמת לפי המבואר בירושלמי כאן דבלשון זה אינו יכול להפסיד רק שמסלק עצמו ממה שיהיה לו וכיון דארוסה עצמה קיי"ל דלכתחלה לא תמכור לכך אסורה כאן ג"כ לכתחלה למכור, וזהו דקאמר שם דעל דעתיה דב"ש מותרת למכור לכתחלה:
ג׳
[השמטה התנה עמה כו' שלא סילק כו'. הנה מלשון רבינו משמע דלכך לא מהני הסילוק מפירות משום דעדיין לא זכתה בהן ועי' מש"כ התוס' ב"ב ד' נ"א ע"ב במתנה בסה"ד, ועי' תוס' ב"ק דף פ"ח ע"ב ד"ה באושא ע"ש ושם דף פ"ט ע"א ד"ה פירי דפירי. ובאמת בירושלמי כאן רפ"ט מקשה דאי מיירי בשאמר לה שמסלק עצמו מפירות נכסיה שוב מהני לנכסים שנפלו לה אח"כ וא"כ אף אם מוכרת הפירות אין לו פירות דהוה כנכסים שנפלו אח"כ רק אם אינו מסלק עצמו רק מנכסים שנפלו אח"כ לא מהני כן הוא פירוש הירושלמי ולא כפי' הרא"ש ז"ל כאן אך זה תליא אם מה שאמר שאין לו בפירות הוה כמו שנתן לה במתנה או רק כמו סילוק ועיין בירושלמי כאן דמבעיא ליה אי יכולה למכור פירות מחוברים ר"ל אם יש לה זכות בהקרקע לפירות או רק שסילק עצמו מהפירות שיהא לה ולכך כאן דף פ"ג ע"א דאמר דגבי נשואין לא מהני משום דידו כידה ועי' תוס' כאן דף מ"ז ע"ב ד"ה זימנין מה דמחלקי בין מעשה ידיה לפירות ע"ש. ולכאורה קשה יהיה מועיל עכ"פ לנכסים שיפלו אח"כ. אך לפי מה דמבואר בירושלמי דלזה לבד לא מהני סילוק כמש"כ וגם תליא אם רק גבי נשואה משום דידו כידה או משום דכבר זכה בהם ועי' בתוס' שם ד' פ"ג ע"ב ד"ה ר"א דמקשה דלמה רק אם מכרה בדיעבד אך בירושלמי אמר משום דלענין לכתחלה דלא תמכור כבר זכה ולזה לא מהני סילוק ע"ש וט"ס שם והנה במה דפליגי כאן רבינו והראשונים אם כופין אותה שתמכור הפירות ר"ל דמחויבת לעשות הזכות שיהיה לו עי' במה דפליגי בירושלמי דמאי פ"ו גבי הך דכהן שמכר שדה ואמר ע"מ שהמעשרות שלו דמחויב הלוקח לזרוע דוקא דבר שחייב במעשרות ע"ש ועי' בהך דע"ז ד' ע"ב ע"א גבי ההוא דאמר אם מזבנינא כו' מבואר שם דאינו מחויב למכור ועי' תוס' כתובות דף צ"ח ע"ב בסד"ה אמר שכ' דזה תימה לומר שלא היה כו' ואף דהא יש לו זכות להמשלח ואמאי יכול לאבד זכותו וע"כ צ"ל דלא חיישינן לזה ועי' בהך דכתובות ד' מ"ג ע"ב בהך דמיגבי מאימת גביא ועי' תוס' ורא"ש אם מהני מחילתה לזכות האב ועי' בהך דב"מ דף קי"ח ע"ב שיכול למלאות גינתו עפר ושם דף קי"ז ע"ב אם יש לבעל העליה בקרקע ע"ש: ע"כ השמטה]
ז׳
התנה עמה כו'. עי' בהשגות ואזיל לשיטתיה לעיל בפ' כ"ב ה"ד ופ' י"ב ה"ט דס"ל דירושה הוה ממילא וכבר כתבתי בזה ועיין בירושלמי כאן ובמש"כ בעל המאור ז"ל:
ח׳
או שאכל דינר אחד כו'. עיין ב"ב ד' קמ"ו ע"א גבי סעודת חתן ובכתובות ד' צ"א ע"א מותר דינר דהוה פלוגתא שם אם דוקא דינר:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קובץ על היד החזקה · הלכות אישות פרק כ״ג

א׳
ועודה ארוסה וכו'. ובמתני' שאם מכרה ונתנה קיים והקש' הר"ן דהא בלאו תנאי נמי הכי דינא כדתנן בפ"ח עד שלא נשאת ונשאת אם מכרה ונתנה קיים מפאת קוש' זו הוכיח דהך תנאי מהני אפי' לנכסים שנפלו לה אחר שנשאת ולשי' הר"י שהביא הטור אה"ע סי' צ"ג שאין תנאי בעודה ארוסה מועיל בנכסים שנפלו לה משנשאת עי' תי"ט במתני' ד"ה שאם מכרה וכו' ובאס"ז ר"פ האשה מביא תי' זה בשם הרשב"א דרשאי למכור לכתחילה והריב"ש סתר לה דא"כ למה לא תני במתני' תמכור לכתחילה ובאמת הרא"ש כ' לשי' ר"י דמתני' דהכי אתי' כאמרו לו ועי' בתוס' כתובות דף פ"ג ע"ב ד"ה ר"א יראה מדבריהם דפי' דמתני' לא הוי לכתחילה דאלו ס"ל דמתני' לאו דוקא אפי' לכתחילה א"כ גם לר"א ל"ד ואפשר דבאמת ר"א ואבי' פליגי בסברת ר"י ורבינו דלאבי' מוכרח דעת רבינו דהא וודאי לא תמכור לכתחילה והר"י הוכיח סברתו מר"א ליישב קוש' התוס' ועי' ב"ח אה"ע סי' צ"ב שכ' על דברי התוס' הנ"ל הגהה מאיזה תלמיד ואין צורך ודוק.
ב׳
התנה עמה שלא יהי' לו דין ודברים וכו'. פי' שאין לו דין עם הלוקח וגם עמה אין לו דברים בדמים שקיבל מהלוקח כמ"ש בשה"ג ועי' תי"ט.
ד׳
עד שיתנה עמה וכו'. הוא כדעת ר"י דאמר במתני' לעולם אוכל פ"פ עד שיכתוב כ"ה הגי' שלפנינו ובאס"ז הביא גי' אחרת רי"א לעולם הני' אוכל פירי עד שיכתוב והנה שי' רבינו אליבא דר"י דכופין אותה למכור הפרי והרא"ש חולק ע"ז וחילי' דידי' מדקדק לישנא דתלמודא ר"פ הכותב מדקאמר בדשיירה ומחלוקת' תלוי' בב' הגרסאות שהעתקתי דוק ותשכח.
ו׳
בד"א שהתנה עמה וכו'. עי' הה"מ מה שהביא ירושלמי וברא"ש ר"פ הכותב סיים כיון דלית לן ראי' ברורה אית לן למימר כל תנאי שבממון קיים ועי' ברמב"ן שהבין בדברי הרי"ף דגם לאחר הנשואין תנאו קיים ובתשו' הריב"ש סי' ק"ב כ' דהפי' הנכון בדברי הרי"ף דוקא בעודה ארוסה וכפסק רבינו פה משום דכתיב לחקת משפט ועי' פי"ב מהל' אלו בהשגות הראב"ד ומ"ש שם בס"ד עי' ב"ש סי' צ"ב אם יכול אדם לומר קים לי וע' בכנה"ג שם בהגהת הטור אות צ"ב אדם שכ' לאשתו בשטר והעדים קנו ממנו שתהא אשתו רשאי לתת נכסים וגם הנכסים שייחד לה הוא לתנם לכל מי שתרצה והלכה היא ונתנם לאביה ולאחיה זה השטר בטל הוא ודברי הבאי ושטות כי כמו שיכולה היא לומר נ"ר עשיתי לבעלי גם הוא יכול לומר נ"ר עשיתי לה ע"ש.
ח׳
מה שהוציא הוציא וכו'. כ"ה לישנא דמתני' נ"ל דמה שאכל אכל אף אם סילק נפשו מהנכסים בחייה מ"מ אם הוציא הוצאות מחל לה וכן אפי' בסילק נפשו מנכסיה ואכל פירות מחלה לו וא"צ לשלם עי' ב"ב דף מ"ט וראיתי באס"ז שהביא משם תלמידי ר"י מדיוק לישנא דמתני' דבא לסתום כר"ש ומדברי הרא"ש והר"ן לא משמע כן ול"נ כמ"ש.
י״א
וכשתבוא לגבות לא תגבה אלא המאה. עי' לח"מ ועי' נתיבות משפט דף צ' ע"ג שכ' דרבינו פה מיירי במקום שכותבין יותר רק כדי להרבות בפני העם ומש"ה לא תגבה המותר אבל לפי המנהג שלנו והוא מהגמ' כמ"ש הה"מ האשה גובה את המוסיף ע"ש.
י״ג
איש ואשה וכו'. עי' בהגה"מ שיש חולקים על רבינו דוקא אבי החתן ואבי הכלה אבל בעל לאשתו ואשה לבעלה לא והביא ראי' מהירושלמי דגרסי' שם שהבעל בכתוב והאב בדברים ורבינו סובר דתלמודא דידן לא ס"ל לחלק וכמ"ש הכ"מ וסברת הירושלמי נ"ל דדוקא גבי אב סמכו דעתי' עלי' לתבוע אותו לדין אבל באיש לאשה דאיכא קרובא דעתי' טפי לא סמכו אדעתייהו לתבוע זה את זה לדין בדברים בעלמא ומש"ה בעינן כתב ולפי שיט' רבינו פ"ו מה' זכיי' שכ' וצריך שיה' הדברים שפסקו מצוי' ברשותו שפיר י"ל כסברת רבינו דכ"ש הוא כמ"ש הה"מ משום כיון שישנו ת"י וודאי דסמכו דעתי' טפי ולפי שיטות החולקים על רבינו כמבואר בהגה"מ דגם אם אינו ברשותו בשעת הפסיקה יש מקום לומר דלא פליגי בבלי וירושלמי דבתלמודא דידן מיירי דאיכא ברשותו בשעת הפסיקה א"כ וודאי דאין לחלק בין האב הפוסק והירושלמי מיירי היכא דאינו מצוי' בשעת הפסיקה ואז יש חילוק בין אב לבת ועמ"ש בס"ד פי"א מה' מכירה ועי' בנתיבות משפט דף צ"ב צ"ג וצ"ד.
י״ז
הנושא אשה וכו'. והיא אינה יכולה למחול דאין חבין לאדם כ"כ הרמ"ז בפי"ב דכתובות משנה א' ובחלתה אינו חייב לרפאותה ובק"ע הביא מחלוקת בזה ועי' בתוס' כתובות דף נ' ע"ב ועי' בהגהת רמ"א חו"מ סי' ס'.
י״ח
או שחייב עצמו בשטר. עי' תוס' כתובות דף נ' ד"ה שנים מקרי קצוב ולא כן דעת רבינו עי' כ"מ ומ"ש התוס' שמא יצטרכו רפואה אעפ"כ מקרי קצוב הטעם כמ"ש בס' הפלאה אה"ע סי' קי"ד משום דלא שכיח ויש לתלות הדבר בפלוגתא דריש כתובות אי חלה מקרי אונסא דשכיח ובזה י"ל שי' רבינו מסוגי' דגיטין דף נ' ואין להאריך.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות אישות פרק כ״ג

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות אישות פרק כ״ג

ח׳
הבעל שהוציא הוצאות על נכסי מלוג בין שהוציא מעט ואכל פירות הרבה כו' ואפילו אכל גרוגרת אחת כו' מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל: טעמא דמלתא, כיון שהוציא אדעתא דידיה ונהנה בשביל זכות פירותיו כ"ז שוה ליה, ומה שהוציא הפסיד בשביל שאכל, ובעי עיונא אם אכל כדין פועל, שאוכל בדבר שעושה בשעת גמר מלאכתו, דאפילו גברא אחרינא אכיל ומשל שמים הוא אוכל כדמסיק בפרק הפועלים, מי אמרינן מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל או לא, ורבותינו לא פירשו דבר. ולדעתי היה נראה לפרש בזה דברי הגמרא אפילו אכל גרוגרת אחת, ר' אבא אמר אפילו אכל שיגרא דתמרי, ופרש"י בשם י"מ טרויות תמרים ונדחק הא תמרים עדיפא מגרוגרות ומאי קמ"ל. ולפ"ז נראה פשוט, דגרוגרת הוא תאנה יבשה והוא דבר שכבר נגמר מלאכתו בתלוש, לכן קמ"ל טרויות תמרים, שזה בעת בצירתן מן האילן שבשעת גמר מלאכה, ובכה"ג פועל אוכל מדין תורה, וא"כ קא אכיל בעל מדין פועל, ואפ"ה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות אישות פרק כ״ג

י״ג
עי' כ"מ שהביא דברי הריב"ש שכתב צריך שיתנו כן בשעת קדושין כל' רב גידל עמדו וקדשו, ואפשר דה"ה בשעת נישואין אע"פ שכבר קדשו דבההיא שעתא הוי גמר החיתון וכו', וכן נראה מל' הרמב"ם בפי"א ממכירה. ונ"ב תימה דהא התם צריך קנין, ועי' במש"כ בפי"א ממכירה ועי' בכ"מ שם.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות אישות פרק כ״ג

י״ג
איש ואשה שהיו ביניהם שדוכין כו'. כתב ה"ה וז"ל בפרק הנושא אמר רב גידל כו' וכתב רבינו שה"ה איש ואשה שהיו ביניהם שדוכין וכ"ש הוא מדין האב כו' והוא תימה שהרי בירושלמי אמרו כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק אלא שהבעל מזכה בכתב והאב בדברים ואפי' נימא דתלמודא דידן פליג אירושלמי מ"מ לא היה לו לומר דכ"ש הוא מדין האב גם מ"ש דכן נתבאר מן הגמרא ונראה שכונתו היתה למ"ש פרק הנושא דפריך התם אר"ל מדתנן הנושא את האשה נזון את בתה מאי לאו כה"ג לא בשטרי פסיקתא וכדרב גידל וכמ"ש מרן ז"ל נראה דאין ראיה כלל דאיכא למימר דמתניתין מיירי בכתב לה וכמ"ש בירושל' דגבי בעל בעינן כתב ואדרבא לישנא דתלמודא מוכח טפי לפ"ז דקאמר בשטרי פסיקתא דמשמע דבעינן כתיבה אלא דאפי' לא כתב לה בלשון חייב אני לך מהני מטעמא דרב גידל דאי באמירה בעלמא מהני למאי אצטריך לומר בשטרי פסיקתא ושטרי מאן דכר שמיה ובפשיטות הי"ל לומר לא כדרב גידל ומן האמור בזה אתה תחזה שמ"ש הגאונים והר"ן ז"ל ר"פ אע"פ דבירוש' קאמר דאפי' אחר נשואין קונה באמירה לאו דוקא אלא לאפוקי דלא בעינן קנין שלדעת הירוש' אפי' בשעת קדושין ונשואין כתב דוקא בעינן והנראה אצלי שרבינו וכל הפוסקים ז"ל דחו להא דירוש' מכח מאי דפריך התם לרב אשי דאמר לא נתנו ליכתב ממתניתין דהפקחין היו כותבין ולפירוש רבינו והרי"ף ורוב המפרשים היינו לומר דמדהזכיר כתיבה ש"מ בעינן כתיבה ואי ס"ל כהירושלמי דגבי בעל אינו מזכה אלא בכתב מאי קושיא הא גבי פקחין ודאי צריך כתיבה לכ"ע וכן נמי ממאי דפריך ממתניתין דאין כותבין שטרי אירוסין והוצרך לאוקומא בשטרי אירוסין ממש ואם איתא אמאי לא מוקי לה בשטרי פסיקתא דבעל ואשתו דהתם אינו קונה אלא כתיבה ומשום הכי אין כותבין אלא מדעת ב' אלא מבואר דס"ל לתלמודא דידן דאין חילוק בין אב לבתו בין איש לאשתו כנ"ל: גם מ"ש עוד ה"ה וז"ל ובדין הפוסק מעות לחתנו יתבאר בפ' זה שאם האשה פסקה על עצמה שהיא יושבת עד שתמצא מה שפסקה אלמא דקנה הבעל לא הבינותי דבריו שהרי אפי' נימא דלא קנה הבעל אפי"ה אמרינן שפיר דתשב עד שתלבין ראשה מאחר ששניהם הסכימו על כך וזה מבואר שהרי ליישב מתניתין דהפוסק לחתנו הוצרכו לאוקומא כשלא קדשו מיד לדעת רשב"ם או בנשואין ב' לדעת ר"ת הרי דאע"ג דלא קנה הבעל אפי"ה אמרינן דתשב עד שתלבין ראשה והיאך הביא ראיה ממנה ה"ה ז"ל לומר דקנה והנראה דס"ל לה"ה שלא כדעת התוספות דמתניתין דקתני תשב עד שתלבין ראשה היינו דוקא באופן דקנה בדברים כגון שקדשו מיד ובנשוא' משום דכיון דמן הדין קנה וחייב ליתן לו משום הכי תשב עד שתלבין ראשה דאדעתא דהכי נתרצה בדבר אבל אם הוא באופן דלא קנה לכ"ע לא אמרינן תשב עד שתלבין ראשה דכיון דלא עשו קנין ביניהם איכא למימר דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה ומצי למימר משטה הייתי בך ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרב נת"מ למ"ש רי"ו שדעת הרמ"ה כדעת רבינו דכל שלא היה לו מעות בשעת הפסיקה לא מהני הא דרב גידל והק' עליו שמדברי הרא"ש שהביא בשמו משמע איפכא שכ' שהרמ"ה תי' דהפוסק מעות לחתנו מיירי בשאין לו מעות לפרוע ואם היה דעתו כדעת רבינו טפי מהכי הוה ל"ל דאפי' יש לו מעות לפרוע אם לא היו לו אז בשעת הפסיקה לא קנה ובהכי הוה מתוקמא שפיר ההיא דהפוסק מעות לחתנו יע"ש ולפי מ"ש י"ל דס"ל להרמ"ה דמתניתין לא מצי מתוקמא בשלא היו לו מעות בשעת הפסיקה משום דכיון דלא קנה לא אמרינן בכי הא תשב עד שתלבין ראשה וכדעת ה"ה ז"ל: ואולם אכתי דברי ה"ה ז"ל קשים אצלי דמאי ראיה מההיא דהפוסק דהא איכא לאוקמא בשקנו מידו וכדאוקימנא לה למתניתין ר"פ הנושא וליכא למימר שכוונתו ממה שלא ביאר רבינו שם דבעי קנין דלהא לא הוצרכנו דודאי כיון שרבינו ז"ל סובר דאפי' בבעל קנה בדברים ומש"ה לא כתב דבעי קנין אבל אעיקר דינא דרבי' מאי ראיה מההיא מתניתין דהפוסק מעות לחתנו וצ"ע:
י״ד
במה ד"א כשפסק כו' ובנשואין ראשונים כו'. כ"כ התוספות פ"ק דקדושין ד"ט ע"ב ד"ה הן הן דברים כו' והן דברי הירוש' הביאוהו הרי"ף והתוספות ז"ל פ' שני דייני גזירות וכתב הריב"ש בתשובה סימן שמ"ה שאפשר שלא חלקו בין נשואין ראשונים לשניים אלא דוקא באב הפוסק ע"י בנו ובתו שעל זה נזכר בירושלמי אבל חתן עצמו הפוסק לאשתו אפי' בנישואין ב' ודקדק כן מדברי רבינו שבדין י"ג כתב איש ואשה שהיו ביניהם שדוכין וא"ל כמה את מכנסת לי כו' ואמרה לו כמה אתה נותן לי כו' וכן האב שפסק ע"י בנו ובתו כו' ובדין י"ד כתב בד"א דפסק האב לבתו כו' ובנשואין א' כו' ומדלא כתב סתמא בד"א בנשואין ראשונים דאז הוה קאי אתרי בבי דלעיל מיניה בפסיקת האיש והאשה ובפסיקת האב לבנו ולבתו והוצרך לפרש בד"א דפסק האב משמע שדעתו דחתן הפוסק לעצמו אפי' בנישואין שניים אלו דבריו יע"ש וראיתי להרב נת"מ ז"ל דצ"ג ע"ד שתמה עליו דאיך כ' דעל זה נזכר בירוש' אדרבא דברי הירושלמי אינו אלא בחתן הפוסק לעצמו דהכי איתא התם תנן הפקחין היו כותבין ע"מ שאזון את בתך כו' ותני עלה ובלבד מן הנישואין א' כו' והא מתניתין בחתן הפוסק לעצמו מיירי כדקתני ע"מ שאזון את בתך ואעפ"כ העמידוה בנשואין א' דוקא יע"ש שהניחו בצ"ע ובאמת שהדבר מתמיהא על הריב"ש ז"ל איך הביא ראיה לסתור מהירוש' והנראה ודאי שמ"ש הריב"ש שעל זה נזכר בירוש' לא היתה כונתו אלא עמ"ש בירושלמי בפרק אע"פ ששם הובא הא דתני עלה ובלבד מן הנישואין הא' אדינא דאב הפוסק לבנו ולבתו כאשר יראה הרואה ומ"מ אכתי צריכין אנו למודעי מה יענה למ"ש בירושלמי גבי ההיא דהפקחין דאפי' בחתן הפוסק לעצמו בעינן נישואין א' ונראה לע"ד דע"כ לא כתב הריב"ש דבחתן הפוסק לאשתו אפי' בנשואין ב' מהני אלא דוקא בפוסק מתנה לעצמה משום חביבותא דאית ליה בגוה גמר ומקני לה וכנדון שלו וכן נמי מה שדקדק מדברי רבינו נמי בכה"ג מיירי כמ"ש ואמר לה כמה את מכנסת לי כו' כמה אתה נותן לי כו' וכך מדוקדקים דברי מרן כ"מ יע"ש אמנם בחתן המחייב לזון את בת אשתו אזיל ומודה הריב"ש ז"ל דבנשואין ב' לא מהני דכל כי האי ודאי לא אמרינן דמשום חביבותא דידה גמר ומשעבד נפשיה לזון את בתה אלא דוקא בנשואין א' דאיכא רוב שמחה טפי ובהדרגות חתן המתחייב לבתו הדר דינא כדין האב הפוסק לבנו זה הנראה אצלי אמת ויציב בדעת הריב"ש ומכלל האמור אתה תחזה שמ"ש הרב בית שמואל סי' נ"א ס"ק להביא ראיה לדינו של הריב"ש ממתניתין דפרק הנושא אשה לזון את בתה דמשמע התם דבאלמון שנשא אלמנה מיירי כדקתני מתו בנותיהן נזונות כו' יע"ש לא דק כלל שהרי בירושלמי אוקמוה להו בנשואין ראשונים ומה שדקדק ממתניתין ליתא כלל דבנותיהן דקתני מתניתין בבנות שהיו לו ממנה קאמר וזה פשוט: ועוד נראה שיש להכריח דינו של הריב"ש ז"ל דבחתן הפוסק לאשתו אפי' נשואין ב' מהני מההיא דפרכינן בפרק הנושא לרב אשי דאמר לא ניתנו ליכתב ממתניתין דקתני והיא ניזונית מנכסים משועבדים ומשנינן דהתם בשקנו מידו ופרכינן ומאי פסק' ומשני איהי דהוה בשעת קנין מהני לה קנין בנות דלא הוה בשעת קנין לא מהני בתו קנין וסדר פריך מי לא עסקינן דהואי בשעת קנין וה"ד כגון דגירשה והדרה ופרש"י וז"ל כגון דגירשה והחזירה וכתב לה תנאים הללו ואפי' הכי תנן סתמא בנותיהן ניזונות מבני חרי כו' יע"ש: והשתא קשה טובא דלפי מ"ש הירוש' דמתני' דהפקחין מיירי דוקא בנשואין ראשונים אבל בב' אינו קונה בדברים עד שקנו מידו אם כן מאי האי דפריך למאי דמוקי לה בשקנו מידו מאי פסקה ומי לא עסקינן דהואי בשעת קנין כגון דגירשה כו' דמשמע בהדיא דאי מוקמינן למתניתין בשלא קנו מידו אתיא מתני' סתמא אפילו בגירשה והחזירה והלא כל שגירשה והחזירה הו"ל נשואין ב' ולכ"ע לא מהני עד דאיכא קנין אלא ודאי משמע דתלמודא דידן פליג אירוש' וס"ל דאפי' בנשואין ב' מהני ומ"מ גבי האב הפוסק לבנו פסק רבינו כהירוש' משום דבהא לא אשכחן דפליג תלמודא דידן על הירושלמי דאיכא למימר דדוקא בחתן הפוסק הוא דס"ל לתלמודא דידן דאין לחלק אבל באב הפוסק מודה דדוקא בנשואין א' ומה מאד מדוקדקין דברי רבינו ז"ל שבדין הנושא את האשה לזון את בתה כתב בסתם ולא חילק בין נשואין ראשונים לב' כמו שחלקו בירוש' ולומר שסמך עמ"ש באב הפוסק לבנו זה דוחק כי מאחר שהירוש' הוצרכו לאשמועי' לה נמי בדין הנושא את האשה משמע דחדא מחברתא לא נפיק משום דהוה מצינן לומר דפסיקת חתן אלימא טפי א"כ ה"נ הי"ל לרבינו להביא דין זה נמי גבי הנושא את האשה לזון את בתה ואולם כפי מ"ש דבריו ז"ל מצודקים דבההיא ודאי לא פסקינן כהירושלמי משום דתלמודא דידן פליג עלה כמ"ש וכבר עלה על דעתי ליישב ולומר דתלמודא דידן לא פליג אירושלמי דע"כ לא אמרו בירושלמי דבנשואין ב' בעינן קנין אלא דוקא באלמון שנשא אלמנה אבל במחזיר אשתו ראשונה חשיבא טפי כנשואין ראשונים ע"ד מה שאמרו נתגרשה קא אמרת נתגרשה חזרה לחיבתה הראשונ' ומ"מ זה דוחק דאם כן נ"מ לענין דינא גבי האב הפוסק לבנו דאם הוא בנשואין ב' כגון שגירש' והחזיר' קני באמירה וכל כי האי לא לישתמיט לשום א' מהפוסקים לומר כן ותו דכיון דטעמא דמילתא משום דאיכא רוב שמחה טפי ומש"ה גמר ומקני בדבורא בעלמא במחזיר גרושתו מיסתברא ודאי דלא חשיבא שמחה טפי מאלמון שנשא אלמנה כיון דאגידא ביה מעיקרו ולבו גס בה וזכר לדבר קרא כדכתיב כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ושמח את אשתו דדרשינן מינה חדשה שהיא חדשה לו ואפי' אלמנה פרט למחזיר גרושתו יע"ש: עוד כתב הרב הנז' שמדברי התוס' והרא"ש נראה שיש להוכיח הפך דברי הריב"ש שמה שהקש' עלה דהך מילתא דרב גידל ממתני' דהפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל כו' ואמאי כיון שקונה הוא באמיר' יוציא ממנו בב"ד מה שפסק ותי' דמיירי בנשואין ב' דלא קנו באמירה ואם כדברי הריב"ש אכתי לא מתרצה בהכי ברייתא דקתני התם לא נחלקו על הפוסק לחתנו כו' על מה נחלקו על אשה שפסקה לעצמ' כו' אדמון אומר כסבור אני כו' ואם איתא דאפילו בנשואין ב' כשפסקה היא לעצמה קנה הבעל באמירה איך שייך לומר כסבורה אני כו' כיון שהיא חייבת לפרוע ויכול להוציא ממנה בב"ד מה שפסקה לו אלא עכ"ל דאף לגבי דידה בנשואין ב' לא קנה אלו דבריו יעיין שם: ולע"ד נראה שיש ליישב כי הנה התוס' ז"ל פ"ב דייני גזירות ד"ה תשב תי' לקו' הלזו דמתניתין מיירי בשאין לו לאב לפרוע וחזרו והקשו על זה דלא משמע לרבי' לפרש בשאין לו לאב מדבעי למימר בגמרא דכופין לאב ותי' כתי' ר"ת דמתני' מיירי בנשואין ב' יע"ש וא"כ איכא למימר שפיר דאברייתא ל"ק להו מידי משום דבפשיטות איכא לאוקמא בשאין לה ליתן מה שפסק' אמנם אמתני' קשיא להו שפיר דמשמע התם בגמ' דמתניתין מיירי כשיש לו מדבעי למימר כופין דס"ל דאמתני' קאי וכמ"ש בד"ה הפוסק ואהא הוצרכו לאוקמא בנשואין ב' ולעולם דהתוס' והרא"ש ז"ל ס"ל דגבי דידה אפילו בנשואין ב' מהני כמ"ש הריב"ש והדבר מוכרח מתלמודא דידן כמ"ש לעיל גם מ"ש עוד הרב הנז' ז"ל דכן מבואר מדברי המרדכי פ' נערה דמ"ז ע"א אההיא דכתב לה פירות כסות וכלים שכתב וז"ל ה"ה באמיר' בעלמא ורש"י ז"ל פי' דהא דנקט כתב משום דבירוש' מחלק בין נישואין ראשונים לב' מש"ה נקט מילתא פסיקתא ע"כ וההיא בכתב הבעל לאשתו מיירי ועכ"ז כתב דמילתא פסיקתא קתני ואפילו בנשואין ב' דלא קנו באמירה הפך דעת הריב"ש יע"ש אחר המחיל' שותיה דמר לא ידענא שהרי ההיא דכתב לה מבואר הוא דבאב הפוסק לבנו מיירי וכמו שכתב רש"י ז"ל וז"ל פסק לה האב בנדונייתא שתכניס לבעלה יע"ש והדבר מוכרח מעצמו סוף דבר בהא סלקינן שדינו של הריב"ש יתד הוא שלא תמוט ויש לו סמוכה מתלמודא דידן וכמ"ש לעיל וכן ראוי להורות הלכה למעשה ודלא כהרב נ"מ כנ"ל עוד ראיתי להרב הנזכר ז"ל שנסתפק בכונת הירושלמי הללו אי בעינן דוקא שיהא נשואין ראשונים דידיה שתהיה אשתו ראשונה וגם ראשונים דידה שיהיה בעלה הראשון כמ"ש בירוש' עלה ודכוות' המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו והתם ודאי נישואין אי דידיה ודידה בעינן א"ד לא בעינן הני נישואין ראשונים אלא לגבי פוסק וכל דלגבי פוסק הו"ל נישואין ראשונים אף דלגבי דידה הו"ל נישואין ב' גמר ומקנה את"ד ע"ש ובעיני יפלא מה מקום להסתפק בזה שהרי בההיא דהפקחין דקתני עלה ובלבד מן הנישואין הראשונים קאמר עלה ודכוותא המשיא אשה לבנו כו' וגבי פקחין מבואר הוא דלא בעינן שיהיו נשואין ראשונים דידיה ודידה שהרי בפוסק לזון את בתה מיירי דהיינו אלמנה וא"כ עכ"ל דדכוותא המשיא אשה לבנו דקאמר עלה בירושלמי לא בעינן דומיא דהתם ממש דהכא עיקרא דמילתא תליא גבי פוסק ואם כן ה"נ גבי האב הפוסק לבנו נמי דינא הכי וכן ראיתי להרב בית שמואל ז"ל סימן הנז' ס"ק שכתב כן בפשיטות יע"ש והוא פשוט: כתב הריב"ש סימן הנז' דהא דרב גידל ה"ה בשע' נשואין אע"פ שקדשה כבר דההיא שעתא הוי גמר החיתון ואיכא איקרוב' טפי דרב גידל נקט קידושין לחוד לרבותא כו' יע"ש וכן נראה דעת התוס' ז"ל פרק נערה דמ"ז ד"ה כתב לה וז"ל ואע"ג דבפ' הנושא קאמר גבי כמה אתה נותן לבנך כו' דאיירי באירוסין בההיא הנאה דמחתנו אהדדי י"ל דה"פ בההיא הנאה שיבואו לידי חיתון נשואין לבסוף גמרי ומקני אף בשעת אירוסין ע"כ הרי משמע דבשעת נישואין איכא איקרובי טפי משעת קידושין וכן ראיתי למוהר"ב ז"ל בליקוטיו ר"פ אע"פ וז"ל כתב הרא"ש יש מן הגאונים שכתבו שאין התוספות צריך קנין דכי היכי דקי"ל דאיתא לדרב גידל בשעת קדושין ה"ה בשעת נשואין מה"ט גופה ובירושלמי אמרו דאפילו אחר הנשואין הוא קונה באמירה ופירש הטעם שרוצה הוא ליתן במה שלא תחוזר בה עכ"ד וכן נרא' דעת רש"י שם במ"ק ע"ש וכתב הרב נת"מ ז"ל דצ"ח ע"ג שמדברי המרדכי ז"ל נראה שחולק על זה ממ"ש בפרק הנושא גבי ההיא דמשה בר מצרי דפריך והא ערב דכתובה לא משתעבד ומשני קבלן הוה אבל מה"ט דכמה אתה נותן כו' לא פריך מידי וז"ל דלא קבל עליו מקמי קדושין אבל מקמי נשואין לא רצתה לינשא עד שנעש' אביו ערב ע"כ הרי שאע"פ שבשעת נשואין נעשה אביו ערב אפי' הכי לא מהני כיון שלא קבל עליו קודם קדושין שאין לומר שכונת המרדכי לומר שלא היה בשעת נישואין שא"כ למה הוצרך לומר שלא קבל עליו קודם קדושין אפילו ת"ל דעדיין לא קדש כיון שלא היה בשעת נשואין וקדושין את"ד וכן ראיתי להד"מ ז"ל שכתב שהמרדכי חולק אהריב"ש ז"ל ואולם ק"ל לפ"ז ממ"ש המרדכי פ' נערה גבי ההיא דכתב לה פירות ה"ה אם לא כתב דהן הן הדברים הנקנים באמירה וכ"ש כו' כ' והשתא אי ס"ל להמרדכי דבשעת נישואין לא מהני הא דרב גידל בפשיטות הי"ל לומר דדוקא כתב כיון דברייתא מיירי בכתב מן הנישואין כמ"ש סמוך ונראה משם ר"ת וליכא למימר דלפרש"י ז"ל דמפרש לה בכותב מן האירוסין הוא דק"ל דכל כי האי הי"ל לפרש ולהקשות לפי' רש"י ולא למסתם סתומי בתחילת דבריו ולהביא אח"כ פלוגתא דרש"י ודר"ת כאלו אינו תלוי במחלוקת זה כלל ולכן נראה שאף דעת המרדכי כדעת הריב"ש ז"ל ומ"ש בההיא דמשה בר עצרי מיירי בשלא היה בשעת נישואין אלא קודם נשואין וכמ"ש הרב נת"מ ומה שהוצרך לומר שלא קבל עליו קודם קדושין ולא כתב דאפילו קבל קודם קידושין כיון שלא היה בשעת קידושין הוא משום דהמרדכי ז"ל נראה דלא סבירא לי' כסברת רשב"ם ז"ל שכתב דבעינן עמדו וקדשו מיד וכדמשמע ממ"ש בראש דבריו שאחר שכתב תי' רשב"ם דמתניתין דהפוסק לחתנו מיירי כשלא קדש מיד כתב ונראה לי ולרבינו ברוך די"ל דהתם דלא קנה כו' מיירי בשאין לו מה ליתן כו' יע"ש אלא דס"ל להמרדכי דאפי' להחולקים על רשב"ם ז"ל וס"ל דאפילו קדש אח"כ מהני היינו דוקא בשהתנה קודם קדושין דהתם ודאי איכא למימר דאדעתא דהכי קדש כיון שכבר גלה דעתו מקודם משא"כ בשקדשה בלתי תנאי ואחר קדושין וקודם שעת נשואין התנו ביניהם דהתם ודאי כל שלא התנו כן בשעת נשואין לא מהני שהרי רגלים לדבר דמתרצה הוא אפי' בלא מוהר ומתן מדלא התנה כן בשעת קידושין והילכך כל שלא התנה כן בשעת נשואין איכא למימר דלא איכפת ליה כנ"ל ודו"ק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות אישות פרק כ״ג

י״ח
נשאת הבת בתוך זמן זה הבעל נותן לה מזונות ובעלי אמה שפסקו לזונה נותנין לה דמי מזונות. וכתב הרב המגיד בשם הרשב"א אם מתה הבת תוך זמן זה אין לה מזונות כלל שלא נתחייב אלא לזונה ולא ליורשיה והכי איתא בירושלמי מתה כבר מתה ע"כ. והיינו מזמן דלהבא וכמ"ש הבית שמואל. ונראה דטעמא משום דקיי"ל דבכל תנאי שאמר לי משמע דוקא לי ולא ליורשי וכדאית להו לרבנן בקידושין (דף ס' ע"ב) ובגיטין (דף ע"ד) גבי הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז דלא נתקיים התנאי ואינו גט עד שתתן לו ולא ליורשיו והוא הדין לעניין חיוב הנותן אינו מחוייב ליתן הסך שנתחייב ליתן לו רק כשחי המקבל ולא ליורשיו כשמת קודם הזמן. וכן כתב בחידושי ריטב"א דמי שנתחייב ליתן לחבירו כך וכך בכל שנה ושנה אמרינן לו ולא ליורשיו. וא"כ הכא נמי אין חייב ליתן ליורשי הבת אלהבא אפילו אם נתחייב לה סך קצוב. וכך יש ללמוד ממ"ש הרשב"א גופיה והובא בבית יוסף בחו"מ סי' ר"ז והסמ"ע בסי' רמ"א ס"ז גבי האומר שדי נתונה לך על מנת שתתן לי חמש זהובים בכל שנה נותן לו כל ימי חייו וכשמת אינו נותן ליורשיו בשנים הבאים לאחריו וכו'. וזה דלא כמ"ש הש"ך בחו"מ סי' ס' ס"ק י"ז דמחוייב שיתן ליורשים בשקצב סך מעות בעד המזונות בכל שנה ומשמע דגם על שנים דלהבא אחר מיתת המקבל וזה אינו וכמ"ש. וכן פסקו הט"ז ובית שמואל באה"ע סי' קי"ד אלא שלא הביאו דברי הפוסקים שזכרתי. ועוד יתבאר אי"ה בחידושי לחו"מ:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות אישות פרק כ״ג

י״ג
שורש דברים הנקנין באמירה איש ואשה שהיו ביניהם שדוכין ואמר לה כמה את מכנסת לי כך וכך כו' קנו אותן הדברים ואעפ"י שלא היה ביניהם קנין ואלו הן הדברים הנקנין באמירה. ע"כ. הכי איתא במס' קדושין דף ט' וכרב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כו' הן הן הדברים הנקנין באמיר' ע"כ הנה הריב"ש ז"ל בסי' שמ"ה הביא דבריו מרן ב"י בא"ה סי' נ"א כתב דהא דרב גידל לאו דוקא כשהתנו כן בשעת קדושין דה"ה בשעת נשואין ושכן נר' מלשון רבינו פי"א מה' מכירה שלא הזכי' שם אלא שעת נשואין וטעמא דההיא שעתא הוי גמר החיתון ואיכא אקרובי דעתא ורב גידל נקט וקדשה לרבות' דבקדושין לחוד מהני אעפ"י שלא נזכר התנאי בשעת הנשואין עכ"ל ומדברי התוס' בכתובות פ' נערה דנ"ג ד"ה השתא נמי אהדר בי שכתבו וז"ל ואע"ג דהן הן הדברי' הנקנין באמירה היינו היכא דעמדו וקדשו והכא כשרצה לחזור עדיין לא קדשו א"נ הכא כבר קידשו קודם לכן ואח"ך כתבו ולא אמרינן הן הן הדברים דנקנים באמיר' אלא כשקידשו אחר כך עכ"ל. והנה מתירוץ הלז שתירצו דהכא כבר קדשו ואחר כך כתבו ולא אמרו הן הן הדברי' אלא כשקדשו אח"כ משמע דס"ל דבשעת הנשואין לא מהני תנאה דאי בשע' נשו' מהני תנאה אכתי תקשי להו דאפי' אם כבר קדשו תקני באמיר' כיון דאיכא נשואין עדיין וגמר ומקנה בההיא הנאה דנשו' ואין לומר דאע"ג דבשעת הנשואין גמר ומקנה היינו דוקא בשעמדו ונשאת והתם כשפסק אבא סוראה והדר ביה עדיין לא גמרו הנשואין דא"כ מה הועילו התוס' בתירוצם השני כיון דאכתי תירוץ זה הוא ניהו מעין התירוץ הא' שעדיין לא קדשו או שעדיין לא נישאו אלא ודאי דכונתם לומר בתירוץ זה דאפילו הו"מ למהדר ביה לעולם וכי אמר אבא סוראה השתא נמי אהדר כי לאו דוקא השתא אלא כי בעינן למהדר הדרנא בי היינו משום דכבר קדשו ומשמע דאפילו עמדו ונשאו נמי מצי למהדר ביה ויש לדחות דודאי התוס' אזלי ומודו דאי התנה נמי בשעת נשואין ועמדו וגמרו הנישואין הן הן הדברים הנקנין באמי' וכשתירצו דהכא כבר קדשו קודם לכן כונתם לומר דהשתא ארווח לן דכי אמרינן דלא קנה באמירה לבד משום דעדיין לא נישאו אין זה דוחק דהא באותו מעמד הוא דהוה בעי למהדר אבא סוראה ובודאי דעדיין לא נשאו משא"כ אי הוה עובדא שפסק קודם קדושין דאפשר ואפ' דבמה שפסק עמדו וקדשו ומ"מ פשט דבריהם מורים כמ"ש מעיקרא וכבר הרב נ"מ בדצ"א ע"ג דקדק מדברי המרדכי ג"כ דאזיל בתר סברת הריב"ש הלזו יע"ש. ואני בעניותי עיקר סברת הריב"ש הלזו לא יכולתי להולמה שכ' דר"ג נקט קידושין לרבותא דאפילו התנה כן בשעת קדושין ולא בשעת נשואין דאיכא אקרובי דעתא טפי אפ"ה מהני תנאה באמירה בעלמא והדא מן התימה בעיני דכיון דנישואין בתר קדושין גרירי ועיקר אחתוני אהדדי בקדושין הוא והגע עצמך במי שקדש אשה סתם בלי שום תנאי ובשעת הנשואין היא האשה אינה רוצה לינשא אם לא כשיתן לה האיש כך וכך או להפך וכי הדין נותן שלא תנשא לו אם לא יקיים תנאה אשר שאלה זו אין הדעת סובלו דכיון דקדש סתם שורת הדין מחייב שתנשא לו סתם וכיון שכן איך הפה יכולה לדבר דרב גידל נקט קדושין לרבותא וכ"ש כשהתנו כן בשעת הנשואין דאדרבא נהפוך הוא דדוקא בשעת הקדושין דכל אחד רשאי בעצמו וע"י התנאי' גמרו וקדשו ואחתנו אהדדי אז הוא דמהני תנאי באמירה בעלמא אבל בשכבר קדשו סתם ובשעת הנשואין התנו תנאם ודאי דפטומי מילי בעלמא נינהו הואיל וליכא השתא הנאת דמחתני אהדדי דכבר אחתנו להו ואינן יכולין למאן זה בזה בנשואין. והנה דבר זה היה מקום ליישב ולומר דהכא לאו מטעם דגמרו להתחתן זה בזה ע"פ תנאם הוא דאמרינן דבאמירה בעלמא גמרי ומקנו דומי' דערב דבההיא הנאה דסמך מלוה אדבורא דערב ויזיף ליה גמר ערב ומשעבד נפשיה ה"נ בההיא הנאה דצייתי ומחתני אהדדי גמר ומקנה כי זו היא סברת חכמי צרפת המובא בהגהות מיימוניות בפכ"ג מהלכות אישות וכבר נדחה קרו לה לסברא זו דא"כ שאר אינשי נמי שייכי בהכי ואלו בירוש' אמרו בהדיא דוקא אב ולא אחי אלא עיקר טעמא דדוקא אב שדעתו קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנשואין הראשוני' גמר ומקנה ליה באם וא"כ איכא למימ' דאפילו עמדו וקדשו כבר כל שהוא מתנה ליתן בשעת הנשואין גמר ויהיב ולאו משום דאי לא יהיב לא מחתני אהדדי וכי יהיב מחתני אלא כל שהוא מוציא בפיו ובשפתיו בעת ההיא לאמר גמר ויהיב באמירה בעלמא מרוב שמחתו אשר ראו עיניו נשואי בנו וחתון דידיה אשר קרב את הרחוקים ועוד כי במתנות אלו אשר הוא נותן דין גרמא שיהיו כולם שמחים אלי גיל ולא יעבור בהם דרך עוצב ובההיא הנאה הוא דגמר ויהיב באמירה בעלמא לא כן באדם דעלמא כי לגבי דידיה לשמחה מה זאת עושה. אך קשה דא"כ אפי' לא התנו על כך אלא שהוא מעצמו אמר ליתן נימא דגמר ויהיב באמירה בעלמא כיון דעיקר טעמא בשמחה תליא מילתא וכדאמרן ואלו הריב"ש ז"ל גופיה הביא דבריו מרן ז"ל שם בב"י כתב דדוקא אם התנו ליתן מהני תנאה אבל אם מעצמו עשה כן הו"ל כשאר חוב דעלמא ולא מקני באמירה ע"כ לשונו יע"ש ויש לישב והדבר תלוי בשיקול הדעת ודוק. ודע שמרן בכ"מ בפכ"ג מה' אישות הל' י"ג הביא דברי הריב"ש הללו דמשמע ליה דהא דרב גידל לאו דוקא בקידושין דה"ה בנשואין וקדושין לרבותא נקטיה וכתב שכן משמע מדברי רבינו ז"ל יע"ש וקשה טובא שהרב עצמו לקמן בהל' י"ז עמ"ש רבינו הפוסק עם האשה שיזון את בתה ה' שנים והוא שיתנו ע"ז בשע' קידו' אבל שלא בשע' קדו' עד שיתנו כתב דדבר שאינו קצוב כשהוא בשעת קדושין שלא באמירה בעלמא סגי וכשהוא בשעת נישואין לא קני באמי' עד דאיכא קנין דכיון שכבר קדש לא קני באמירה כו' וכ"כ בפי"א מה' מכירה יע"ש וכיון שכן דבשעת נשואין גרע לדעתו משעת קדושין לענין דבר שאינו קצוב א"כ איך יחס בדעת רבינו כסברת הריב"ש ז"ל דאפילו בשעת נשואין נמי אמרינן הן הן הדברים הנקנין באמירה ומנ"ל הא לרבינו כיון דרב גידל נקט קדושין איכא למימר דוקא קדושין ולא נשואין דלדעתו ליכא למימר דקדושין דנקט רב גידל לרבותא נקטיה דהא לדידיה נשואין גרע מקדושין לענין דבר שאינו קצוב דבעי קנין לא כן בשעת קדושין. ובעיקר חילוק זה שחילק הרב ז"ל לענין דבר שאינו קצוב בין באמירה דשעת קדושין לאמירה דשעת נשואין ראיתי להרב גד"ת בד' שמ"ו ע"ג שכתב וז"ל לדעתו ז"ל גרע שעת נישואין משעת קדושין ואלו הריב"ש ז"ל בסי' שמ"ו כתב דרב גידל נקט קדושין לרבותא דבקדושין לחוד מהני ולפי דבריו הדבר קשה לאוקמא ההיא דרב גידל דוקא בקדושין דהא מתני' קתני הנושא את האשה ופסקה עמו כדי לזון את בתה ה' שנים חייב לזונה ה' שנים עד הפקחין היו כותבין ע"מ שאזון את בתך כל זמן שאת עמי ומסתמא משמע דהך סיפא דהפקחין קאי ארישא דהנושא את האשה ופסקה עמה לזון את בתה דהיינו פסקה בשעת נישואין שכן הוא משמעות הנושא ועלה קאמר דהפקחין כשעושין פסיקא זו מפרשי כל זמן שאת עמי ובגמ' שיילינן בהא דרב גידל אי ניתן ליכתב או לא וקאמר רב אשי דלא ניתנו ליכתב ואותיב עלה רבינ' מהא דהפקחין היו כותבין ומשני מאי כותבין אומרים כו' ואם כדעת הרב כ"מ כיון דאוקימנא למתני' דאיירי בנשואין היכי מצינן לאוקומא באמירה הא ע"כ לא סגי בלא כתיבה או קנין עם כי זה היה מקום לתרץ בדוחק קשה עוד כיון דלדעתו ז"ל כך היא כתיבה בנשואין כמו אמרו בקדושין למה לי לדחוקי דקרי ליה לאמירה כתיבה לימא דהך כתיבה היינו משום דהוייא בשעת נישואין דלא סגי בלא כתיבה ואין לו כח אלא באמירה בשעת קדו' ולעולם דההיא דרב גידל לא ניתן ליכתב עכ"ל. ולא ידעתי אמאי לא הוקשה לו בפשיטו' טפי למאי דמשמע ליה ז"ל דהנושא דקתני במתני' היינו נשואין ולא קדושין מתחילת הסוגייא דפריך תלמודא לר"ל מהא דתנן הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה ה' שנים ומוקי לה בשטרי פסיקתא וכדרב גידל יע"ש, וליכא למימר דבקנין הוא דמוקי למתני' ומייתינן לרב גידל לומר דכי היכי דמהני בשעת קדושין אמירה בדבר קצוב ה"נ מהני בקנין בשעת נישואין בדבר שאינו קצוב דהא ליתא שהרי בדי"ג עמ"ש ר' איש ואשה שהיו ביניהם שידוכין והתנו ביניה' הרי הם דברי' הנקנין באמי' כת' מרן כ"מ דמש' לר' דההי' דר"ג לאו דוק' באב אצל בנו דהה"נ בבעל עם אשתו וראייה לזה מההיא דר"פ הנושא דמוקמי' מתני' דהנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה בדרב גידל יע"ש הרי דמשמע ליה דמתני' בלתי שום קנין איירי ולפי דבריו ז"ל דבשעת הנישואין ודבר שאינו קצוב לא מהני אמירה בעלמא אם לא בקנין היכי מוקמינן לה כדרב גידל ויש לישב לזו דאה"נ דכי מפרשינן למתני' בשטרי פסיקת' ע"כ לאוקומה בקנין כיון דהוי בשעת נשואין ודבר שאינו קצוב מיהו מינה יליף רבינו ז"ל לדבר שאינו קצוב בשע' קדו' לגבי בעל ואשתו דכי היכי דמהני תנאה בשעת נישואין בדבר שאינו קצוב ובקנין ה"נ מהני בשעת קדושין או נשואין בלתי קנין בדבר קצוב דשקולין הם שעת נישואין בקנין בדבר שאינו קצוב כשעת קדושין בלתי קנין ואפי' בדב' שאינו קצוב. ומיהו האמת יורה דרכו דמשמע ליה למרן ז"ל דלישנא דהנושא לאו דוקא נשואין אלא ה"ה דלקדושין נמי קרי ליה נשואין וכ"כ רבינו בפ' כ"ג מה' אישות די"ז הנושא את האשה כו' והוא שיתנו על זה בשעת קדושין כו' ובשעת קדושין אפי' דבר שאינו קצוב הוא נקנו באמירה בלתי קנין ולהכי מדמי תלמודא שפיר כי מוקמי' מתני' דהנושא בשטרי פסיקתא לההיא דרב גידל דמיירי בלי קנין כי אם באמירה לבד ומינה יליף רבינו לאיש ואשה שהתנו בשעת קדושין דמהני בהו תנאי בלי קנין באמירה בעלמא ובהכי מתישב שפי' מה שהוקשה לו להרב גד"ת ז"ל מההיא דפריך תלמודא מהפקחין היו כותבין דכיון דהנושא לאו דוקא אמאי היו כותבין בשעת קדושין באמירה בעלמא מחייבי ודחיקא ליה לאוקומה בשעת נשואין דוקא ועיין להר"ב נ"מ ז"ל בדצ"א ע"ג. ולענין אם הבעל מתחייב לאשתו בשעת נשואין באמירה בלבד מדברי רבינו פכ"ג הל' י"ג מבואר דמהני תנאם וכתב ה"ה ז"ל דכ"ש הוא מדין האב וג"כ מתבאר מן הגמרא עכ"ל וכבר ביאר מרן בכ"מ ז"ל ראיית הגמרא ואין ראייתו מכרחת לדברי הראב"ד ז"ל וסיעתו שכתבו דר"ל הוא דמוקי למתני' דהנוש' את האשה בשטרי פסיקתא אבל לר"י מתוקמא באומר חייב אני לך מנה בשטר וכמ"ש הרב נ"מ ז"ל בד' צ"ב ע"ב והוא ז"ל הכריח שפיר מסוף אותה סוגייא דפ' הנושא בד' ק"ב דפרכינן לרב אשי דאמר דברים אלו לא ניתנו ליכתב ממתני' דבנותיו נזונות מנכסים ב"ח והיא נזונת מנכסים משועבדים ומשני בשקנו מידו ופריך עלה בנותיו נמי ומשני בשקנו לזו ולא קנו לזו ופרכינן אמאי פסקא כו' ומאי פריך ומאי פסקא האי כדיניה והאי כדיניה בנותיו דאיתנהו בתנאי ב"ד ולא בעו קנין מסתמא לא קנו מידו אבל בעל אשתו כיון שהוא פסק אי לא סגי באמירה מסתמא קנו מידו אלא עכ"ל דבת אשתו נמי קנו באמירה וכיון שעם כל זה נקט למלתיה בשקנו מידו אמאי לא נקט הכי גבי בנותיו אלו דבריו ז"ל. ולא ידעתי אמאי לא הביא ראיה מהא דפרי' תלמו' מקמי הכי לרב אשי דאמר דברים אלו לא ניתנו ליכתב מהא דתנן הפקחין היו כותבין ע"מ שאזון את בתך כו' ואם איתא דבעל עם אשתו לא קני בלא כתיבא או קנין מאי קושיא לרב אשי מההיא מתניתין דמיירי בבעל שהתנה לזון את בת אשתו אלא ודאי דאף בבעל עם אשתו דינא הכי דמהני תנאה באמירה בעלמא וראיה זו היא ראיה פשוט' ואלימא טובא ולא ידעתי איך העלימה הרב מנגד עיניו. וכתב עוד הרב נ"מ ז"ל דסברת רבינו הלזו כבר נמצא מי שחולק בה והוא רשב"ט ז"ל שכתבו בהגהות מיימוניות שם בפ' כ"ג מהלכות אישות על שמו דדוקא אב ולא בעל ויש לו על מה שיסמוך מן הירוש' שאמרו בפ' אעפ"י כשם שהאב פוסק כך הבעל פוס' אלא שהבעל בכתב והאב בדברים ע"כ והרי זה מפורש בדבריו אלא דשאר רבוותא אפשר דס"ל דכיון דבגמ' דידן מוכח איפכא לא שבקינן תלמודא דידן ועבדינן כירושלמי עכ"ל ואם הירושלמי הזה מפורש כסברת רשב"ט ז"ל קשה טובא על דברי ה"ה ז"ל שכתב הבעל לגבי אשתו אתי מכל דכן דאב לגבי בנו שהרי מירושלמי הזה מוכח איפכא קאזיל ולולי שבש"ס דידן מוכח איפכא הוה אזלינן בתריה ולא מצד הסברא דליתא להך סברא, ולדידי יש קצת ראיה לסברת רשב"ט ז"ל הלזו מתלמודא דילן מאותה שאמרו בס"פ הכותב דפ"ט ע"ב א"ל מר קשישא ברי' דרב חסדא לרב אשי אלמנה מן הארוסין מנ"ל דאית לה כתובה אי לימא מהא דתנן נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל דילמא דכתב לה כו' וכ"ת מאי למימרא לאפוקי מדר"א בן עזריא כו' ואלא מדתני ר"ח בר אבין אשתו ארוסה כו' מת הוא גובה כתובתה דילמא דכתב לה וכי תימא אי כתב לה מאי למימ' מתה אינה יורשה אצטריכא ליה כו' יע"ש והשתא אמאי לא קאמר דמתני' בשפסק עמה והא קמ"ל כרב גידל דהן הן הדברים הנקנין באמירה ומדלא דחי הכי משמע דהא דרב גידל ליתא בבעל עם אשתו ואין זה ראיה כל כך כאשר יראה הרואה ובפרט דסוגיין דפ' הנושא מוכחא איפכא כמדובר ומ"מ סברת רשב"ט הלזו נידחה קרו לה כל הפוסקים ז"ל. ודע דרבני צרפת הביאו דבריהם בהגהות מימון פכ"ג מה' אישות כתבו דאפי' כל אדם נמי משתעבד באמירה בשעת קדושין כיון שעפ"י דיבורם נגמרו הקדושין והוה ליה כערב דמשתעבד בההיא הנאה דמהימן ליה ומ"ש רב גידל בההיא הנאה דמחתני אהדדי הכונה בההיא הנאה דצייתי ליה ומחתני אהדדי גמר ומשעבד נפשיה ורשב"ט ז"ל דחה דבריה' מדברי הירושלמי יע"ש, ונר' שזו היתה סברת הרב המבי"ט ז"ל בח"א סי' רכ"ג שכתב והטעם השני דאף אם לא קדש לא היה יכול לחזור כיון שעשו שידוכין על פיהם ואינן יכולים לחזור בהם ולא נתחייבו אלא על מה שפסקו להם אביהם לכן חייבים לקיים מה שפסקו וכי לא נשתעבדו אלא על דבו' אביהם והו"ל כערב לזר ואני ערב לך כו' עכ"ל, והרב נ"מ ז"ל בד' צ"א ע"ד הרבה להשיב על טעם זה עד שהניחו טועה ח"ו להרב ז"ל בזה יע"ש, ולדעתי הן הן דברי חכמי צרפת הללו שעשה מדבריהם הרב ז"ל סניף לדבריו שם ומבוארים דבריו לע"ד וכבר כתב הרב המבי"ט דלענין הלכה הוא לא היה סומך על הטעם הזה לבד כי סברת חכמי צרפת הלזו נדחה היא לדעת שאר כל הפוסקים. ולענין אם בעינן עמדו וקדשו מיד מתו' הדברים הנה התוס' ז"ל כתבו ע"ש רשב"ם דדוקא בשמתוך התנאים עמדו וקידשו אז ניקנית באמירה ולזה הסכים הטור בא"ה סי' נ"א ומרן כ"מ בפ' כ"ג מה' אישות הל' י"ד יחס סברא זו בדעת רבינו וכתב שכן כתב הטור שהוא דעת רבינו יע"ש, ואני חפשתי בדברי הטור ולא מצאתי שכתב שזו היא דעת הר"ם במז"ל כי אם בא"ה סי' נ"א הביא סברא זו מעצמו ולא ע"ש הרמב"ם כאשר יר' הרואה שם, ואם מדברי רבינו אין הכרח לזה דמה שכתב מרן ז"ל שיש ללמוד כן מדבריו ממ"ש גבי פוסק לזון את בת אשתו והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקדושין וכן ממ"ש שם בסוף הפרק ואם פסקו בשעת הקדושין כו' יש לדחות דדוקא בפוסק לזון את בת אשתו דהוי דבר שאינו קצוב מצריך הרמב"ם שעת הקדושין אבל בפיסוק דמים דליכא רעותא אפי' שלא בשעת קדושין מהני כי היכי דמחל' הרב ז"ל בין שעת הנשואין לשעת הקדושין בדבר שאינו קצוב לדבר קצוב דבדבר קצוב אפי' פסק עמה אחר הקדושין קודם נשואין אהני תנאם בדברים בעלמא בלי קנין ואלו בדבר שאינו קצוב בעי קנין כל שלא היה בשעת הקדושין וכמ"ש שם בהל' י"ז ובפי"א מה' מכירה יע"ש וכבר עמדו ע"ז הרב גד"ת בד' שמ"ז ע"א ודחה הכרעת מרן הלזו כדבר האמור, וכתבו עוד התוס' ז"ל ע"ש ר"ת ז"ל דהא דרב גידל דוקא באב הפוסק לבנו בנשואין ראשונים אבל בנשואין ב' לא קני באמירה בעלמא עד דאיכא קנין וכ"כ הרי"ף והרא"ש בפ' הנושא משם הירושלמי וכ"כ רבינו בפ' כ"ג מה' אישות והטור באבן העזר סימן נ"א יע"ש. ונסתפק הרב נ"מ ז"ל בד' צ"ד ע"ד אי בעינן נשואי ראשוני' מדידיה ודידה או בחד מינייהו סגי להתחייב לכל אחד מהם שאפי' הם נשואין הראשונים לגבי הבן אפי' דלגבי דידה הם שניים מתחייב אבי הבן כיון דלגבי דידיה איכא שמחה דהוו נשואין ראשו' וכן להפך יע"ש והנ' מההיא דר"פ הנושא דמוקמי' מתניתין דהנושא את האשה ופסק עמה לזון את בתה חמשה שנים בשטרי פסיקתא וכדרב גידל יש להבי' ראיה דאפי' בנשואין ראשונים דידיה מהני תנאה שהרי התם לגבי האשה הזו נשואין שניים שהרי בתה מורכב לה על כתפה ובדידה קטרח להתנות ע"מ שיזון אותה הבעל הזה חמשה שנים ומוקמינן לה כרב גידל דבאמיר' בעלמא מתחייב ומוקמינן בדרב גידל בנשואין ראשונים דוקא, איברא כי לפי מ"ש הריב"ש ז"ל בסי' שמ"ו הביא דבריו מרן ב"י בא"ה סי' נ"א דאפשר דלא חלקו בין נשואין ראשונים לשניים אלא באב הפוסק ע"י בנו או בתו שעל זה נזכר בירושלמי אבל חתן עצמו הפוסק לאשתו אפי' בנשואין שניים וכו' שכן נראה מדברי רבינו ז"ל עכ"ל. הנה אין משם ראייה דאפש' דלגבי אב לגבי בנו או בתו בעינן נשואין ראשונים מצד שניהם ומאי דמהני תנאי דברים לגבי בעל אפי' דליכא נשואין ראשונים לגבי דידה משום דלגבי בעל הפוסק לאשתו אפי' נשואים שניים מהני תנאה וע"כ לחלק בהכי שהרי בנשו' שניים מצד שניהם אין ספק דלא מהני תנאה דדברים בעלמא לגבי אב הפוסק לבנו או לבתו וכמ"ש בהדייא כל הפוסקים ודוקא בנשואין ראשונים ולפחות בעינן שיהיו ראשונים לגבי אחד מהם כדי שיתחייב בדברים כמבואר ואלו לגבי בעל עם אשתו אפי' דלגבי דידיה ודידה הוו נשואין שניים אהני תנאי דברים להתחייב ומנא אמינ' לה מאותה סוגייא דר"פ הנושא דק"ב ע"ב דפריך רבינא לרב אשי דאמר דברים הללו לא ניתנו ליכתב מדת' בנו' בנותיהם נזונות מב"ח והיא ניזונת ממשעבדי ומשני בשקנו מידו והד' פריך אי בשקנו מידו אפי' בנו' נמי ומשני בשקנו לזו ולא לזו והדר פריך ומאי פסק' ומשנינן איהי דהוואי בשע' קנין מהני להו קנין בנות דלא הוו בשעת קנין לא מהני בהו קנין והדר פריך מי לא עסקינן דבנות נמי הוו בשעת קנין והיכי דמי כגון דגרשה ואהדרה אלא כו' יע"ש. והנה מהך דפריך מי לא עסקינן דבנות נמי הוו בשעת קנין והיכי דמי כגון דגרשה ואהדרה מוכח דאפי' בגרשה ואהדרה דהוו נשואין שניים דידיה ודידה מהני נמי תנאי דברים ומשו"ה פריך שפיר דכיון דמשכחת לה דגרשה ואהדרה ומהני בה תנאי דברים ואפי' הכי אוקימת' לה בשקנו מידו דמש"ה גובה מן המשועבדים א"כ בנות נמי בשקנו מידו מיירי דומיא דבת אשתו ואמאי גבי מב"ח אבל בשגרשה ואהדרה דהוו נשואין שניים לגבי דידיה לא מהני ביה תנאי דברים בעלמא לגבות אפילו מב"ח וע"כ לאוקמה בשקנו מידו אפי' לגבי בת אשתו א"כ מאי פריך מינה לרב אשי דאמר דברים הללו לא ניתנו ליכתב דאטו לדידך מי ניחא דכיון דמתני' סתמא מיירי ואפי' בגרשה ואהדרה א"כ לגבי בת אשתו ע"כ לאוקמה בשקנו מידו דאי לא הו"ל תנאי דברים בעלמא ולא קני וכיון שכן לגבי בנות נמי בשקנו מידו הוא ואמאי לא גבו מן המשועבדים כיון שקנו מידו ודוק. שוב ראיתי שאין מכאן ראיה דודאי כי מוקמינן לה בשגרשה ואהדרה ודאי דכי פסקה עמו לזון את בת אשתו בתר דגרשה ואהדרה צריך שיהיה בקנין כיון דהוו נשואין שניים לגבי בעל וליכא שמחה מיהו ליכא למידק דדומיא דתנאי דפיסוק דבת אשתו הוי נמי תנאי דבנות נמי דידיה והיינו דוקא בקנין משום דאיכא למימר האי כדיניה והאי כדיניה בנותיו דאיתנהו בתנאי ב"ד ולא בעי קנין מסתמא לא קנו מידו אבל בת אשתו דליתא בתנאי ב"ד ואיהו פסק לה ולא סגי באמירה בעלמא כיון דהוו נשואין שניים מסתמ' קנו מידו ולהכי בת אשתו דאית לה קנין גובה מן המשועבדים בנותיו דליתנהו בקנין גבו מב"ח אבל לרב אשי פריך תלמודא שפיר דלדידי' דמשמע ליה דבת אשתו נמי לא גבי ממשעבדי אלא בדקנו מידו וכשלא קנו מידו גובה מב"ח ולדידיה תנא דמתני' דקתני דבת אשתו גובה ממשעבדי בהכי מיירי בשקנו מידו דוקא ע"ז קמתמ' תלמוד' דא"כ דנחית תנא למתני גבי בת אשתו דגובה מן המשועבדים בדקנו מידו אמאי לא נחי' לאשמו' נמי גבי בנות דגבו ממשעבדי בדקנו מידו וגרשה ואהדרה אלא ודאי דליתא דלרב אשי בת אשתו אפי' בלא קנין גובה מן המשועבדים ותנא קא סתים ותני דבת אשתו לעולם היא גובה מן המשועבדים דאי בנשואין ראשונים אפילו שלא קנו מידו ובדברים בעלמא היא גובה מן המשועבדים דדברים הללו ניתנו ליכתב ואי בנשואין ב' לעולם לא גבי אפי' מב"ח אלא בקנין וכיון שקנו מידו גובה מן המשו' לא כן בבנות דידיה דמשכח' לה דגובה מב"ח ולא ממשעבדי בשלא קנו מידו וסמך אתנאי ב"ד וכיון דמשכחת לה דגוב' מב"ח ולא ממשעבדי לא קשיא אמאי לא תני תנא דגבו ממשעבדי בשקנו מידו וגרשה ואהדרה דתנא מילתא פסיקתא קתני דבת אשתו לא משכחת לה דגבי אלא מן משעבדי אבל בנות גבו מב"ח בשלא קנו מידו באופן דאכתי שפיר איכא למימר דבעל נמי לא מתחיי' בדברים אלא בנשואין ראשונים ולא בשניים וההיא דפ' הנושא לא מכרעא וכדאמרן. ובהכי ניחא דהריב"ש ז"ל שחילק בין בעל לאב לא הביא ראיה מההיא דפ' הנושא דאיכא למידחי כמדובר ומ"מ מדברי הריב"ש ז"ל הללו יש לפשוט הספק הזה שנסתפק הרב נ"מ ז"ל דאם איתא דלגבי אב הפוסק לבנו או בתו בעינן שיהיו נשואין ראשוני' מדידיה ודידה ואי לאו הכי אפילו שיהיו ראשונים לגבי אחד מהם לא משתעבד אמאי לא פשיט הריב"ש ז"ל דלגבי בעל עם אשתו לא בעינן נשואין ראשונים מדחזינן בפרק הנושא דבעל שפסק לזון את בת אשתו בקנין דבריה' בעלמ' משתעבד וכדרב גידל הרי דאפילו שהאשה היתה נשואה מקודם ולגבי דידה הוו נשואין שניי' הבעל מתחיי' בדברים בעלמא ולגבי אב בעינן שתהיה אשתו ראשונה ובעל רא' אלא ודאי דלגבי בעל לא בעינן נשואין ראשונים ואמאי אמרה הרב ז"ל לסברתו בדרך אפשר אלא ודאי דמשמ' ליה להריב"ש דנשואין ראשונים לגבי א' מהם בעי' ולהכי ליכא שום ראיה מההיא דפ' הנושא דאפש' דבבעל הפוס' בנשו' ראשונים דידיה הוו וכ"ש לפי מה שדחה הרב נ"מ ז"ל דברי הריב"ש שם בדצ"ב ע"ב מדברי הירושלמי שחלקו בין נשואים ראשונים לשניים בבעל עצמו דעלה דמתניתין דהפקחין היו כותבין אמרו ובלבד מן הנשו' הראשונים כו' יע"ש, דלפ"ז מבואר הדבר דנשואין ראשונים היינו לגבי אחד מהם כמובן. ואת זה חזיתי להרב נ"מ ז"ל בדף צ"ב ע"ד שכתב דמדברי התוס' והרא"ש יש להוכיח הפך דברי הריב"ש שהקשו עלה דהך מילתא דרב גידל מפלוגתא דאדמון וחכמים גבי הפוסק מעות לחתנו ופשט לו הרגל כו' ואמאי כיון שהן דברים הנקנין באמירה מוציא ממנו בב"ד מה שפסק לו ותרצו דמיירי בנשואין ב' דלא קנו באמירה ואם כדברי הריב"ש ז"ל אכתי לא מתרצא דקתני התם בברייתא לא נחלקו על הפוסק לחתנו כו' על מה נחלקו על אשה שפסקה היא לעצמה אדמון אומר דסבור אני כו' ואם איתא דאפי' בנשואין ב' כשפסק' היא לעצמה קנה הבעל באמירה איך שייך לומר דסבו' אני כיון שהיא חייבת מהדין לפרוע לו מה שפסקה לעצמה ויכול להוציא ממנה בב"ד מה שפסקה לו אלא עכ"ל דאף לגבי דידה בנשואין שניים לא קנה עד כאן לשונו. ואין זו ראיה לע"ד לדחות דברי הריב"ש דאפשר דאף הריב"ש אזיל ומודה דכל שהאשה יכולה לטעון דסבורה אני שאבא פסק עלי טענה אלימתא היא ואפי' בנשואין ראשונים מצי למטען הכי ועיין בשי' מקובצת מ"ש שם הרשב"א ז"ל בטעם הדבר דמיירי שפסקה במעמד אביה ואביה שתק אבל בפוסקת שלא במעמד אביה תשב עד שתלבין ראשה והריב"ש ז"ל לא אמר דבשפסק' היא לעצמה בנשואין שניים קני באמירה בעלמא אלא כשפסק' לעצמה ואינה יכולה לטעון טענה זו דאז ודאי גמרה והקנה בדברים בעלמא ואינו תלוי זה בזה מיהו הוה מצי הרב ז"ל להביא ראיה מדברי חכמים דפליגי אאדמון ואמרו תשב עד שתלבין ראשה דלדידהו הלא מצי למטען כסבורה אני שאבא פסק עלי אם כן הוה ליה כשאר נשים דפוסקות לעצמן וכיון שכן אמאי תשב עד שתלבין ראשה יכופו אותה לקיים דיבורה כיון שקנה הבע' בדברים בעלמא ואפי' בנשואין ב' אם איתא לדברי הריב"ש וכמו כן יש לדקדק מדברי אדמון דמתניתין דאמר יכולה היא שתאמר אילו אני פסקתי לעצמי אשב עד שתלבין ראשי כו' ואמאי תשב עד שתלבין ראשה כשפסקה היא לעצמה ישלם לה מה שפסק דהן הן הדברי' הנקנין באמירה א"ו דאף לגבי דידה בנשואין שניים לא קנה ומהתימה על הרב ז"ל שהעלים עין מזה. ועוד זאת חזי הוית בדברי הרב ז"ל דברים תמוהים שכתב ע"ש וז"ל וכן מצאתי במרדכי פ' נערה אההיא דכתב לה פירות כסות וכלים שכתב וז"ל ה"ה אם לא כתב אלא באמירה בעלמא ור' שמואל בר רב פי' דהא דנקט כתב לו משום דבירוש' מחלק בין נישואין ראשונים לשניים דלא קני אלא בכתיבה משום הכי נקט מלתא פסיק' עכ"ד, וההיא בכתב הבעל לאשתו מיירי ועכ"ז כתב דמשו' הכי נקט ולא באמירה משום דמילתא פסיקתא קתני ואף בנשואין שניים דלא קני באמירה הרי דגם בחתן הפוסק לעצמו לא קני באמירה בנשואין ב' כלל ודברים אלו יש לתמוה אם יצאו מפה קדוש דההיא דכתב לה פירות כסות וכלים מבואר בגמ' בפ' נערה דמ"ז ע"א דבכתב לה האב לבתו מיירי כמ"ש שם רש"י ז"ל וכמבואר שם ולית לה פתרי באופן אחר כאשר יראה הרואה והדא מן התימה וצ"ע.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות אישות כ״ג, מתוך הלכות אישות שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות אישותכל הרמב״ם