רמב״ם - הלכות אישות · פרק כ״ב

ספר נשים · 35 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות אישות · פרק כ״ב

הלכה א׳

הַבַּעַל קוֹדֵם לְכָל אָדָם בִּירֻשַּׁת אִשְׁתּוֹ. וּמֵאֵימָתַי יִזְכֶּה בִּירֻשָּׁתָהּ מִשֶּׁתֵּצֵא מֵרְשׁוּת הָאָב. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִכְנְסָה לַחֻפָּה הוֹאִיל וְנַעֲשֵׂית בִּרְשׁוּת בַּעְלָהּ יִירָשֶׁנָּה:

הלכה ב׳

כֵּיצַד. הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאָרְסָה וּמְסָרָהּ אָבִיהָ לְבַעְלָהּ אוֹ לִשְׁלוּחֵי בַּעְלָהּ. אוֹ מְסָרוּהָ שְׁלוּחֵי הָאָב לְבַעְלָהּ אוֹ לִשְׁלוּחָיו וּמֵתָה בַּדֶּרֶךְ קֹדֶם שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה אַף עַל פִּי שֶׁכְּתֻבָּתָהּ עֲדַיִן בְּבֵית אָבִיהָ בַּעְלָהּ יוֹרְשָׁהּ. וְכֵן אִם הָלַךְ הָאָב אוֹ שְׁלוּחֵי הָאָב עִם הַבַּעַל וְנִכְנַס עִמָּהּ בַּעְלָהּ בַּדֶּרֶךְ לֶחָצֵר וְנִתְיַחֵד עִמָּהּ שָׁם לְשֵׁם נִשּׂוּאִין וּמֵתָה הֲרֵי זֶה יִירָשֶׁנָּה בַּעְלָהּ. אֲבָל אִם עֲדַיִן הָאָב עִם הַבַּעַל לְהוֹלִיכָהּ לְבֵית בַּעְלָהּ אוֹ שֶׁהָלְכוּ שְׁלוּחֵי הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל אוֹ עִם הַבַּעַל אֲפִלּוּ נִכְנַס הַבַּעַל עִמָּהּ לֶחָצֵר לָלוּן כְּדֶרֶךְ שֶׁלָּנִין עוֹבְרֵי דְּרָכִים בְּפֻנְדָּק אֶחָד הוֹאִיל וְהָאָב אוֹ שְׁלוּחָיו עִמָּהּ וַעֲדַיִן לֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ לְשֵׁם נִשּׂוּאִין אִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה אָבִיהָ אַף עַל פִּי שֶׁכְּתֻבָּתָהּ בְּבֵית בַּעְלָהּ:

הלכה ג׳

וְכֵן אִם הָיְתָה בּוֹגֶרֶת אוֹ יְתוֹמָה אוֹ אַלְמָנָה וְהָלְכָה הִיא בְּעַצְמָהּ מִבֵּית אָבִיהָ לְבֵית בַּעְלָהּ וְאֵין עִמָּהּ לֹא בַּעְלָהּ וְלֹא שְׁלוּחָיו וּמֵתָה בַּדֶּרֶךְ אֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אוֹתָהּ:

הלכה ד׳

הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁהִיא אֲסוּרָה לוֹ הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ בָּהּ קִדּוּשִׁין אִם מֵתָה תַּחְתָּיו יִירָשֶׁנָּה. וְכֵן הַנּוֹשֵׂא אֶת הַקְּטַנָּה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין קִדּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין גְּמוּרִים אִם מֵתָה תַּחְתָּיו יִירָשֶׁנָּה. אֲבָל הַפִּקֵּחַ שֶׁנָּשָׂא חֵרֶשֶׁת אִם מֵתָה לֹא יִירָשֶׁנָּה. וְהַחֵרֵשׁ שֶׁנָּשָׂא פִּקַּחַת וּמֵתָה יִירָשֶׁנָּה שֶׁהֲרֵי הִיא בַּת דַּעַת וּלְדַעְתָּהּ נִשֵּׂאת וְזִכְּתָה לוֹ מָמוֹנָהּ:

הלכה ה׳

קְטַנָּה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לְדַעַת אָבִיהָ וְנִשֵּׂאת שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו יָכוֹל הָאָב לִמְחוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וַאֲפִלּוּ שָׁתַק הָאָב אִם מֵתָה אֵין הַבַּעַל יוֹרְשָׁהּ אֶלָּא אִם כֵּן רָצָה הָאָב בְּנִשּׂוּאֶיהָ:

הלכה ו׳

הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁהָאִשָּׁה שֶׁחָלְתָה וּבִקְּשָׁה מִבַּעְלָהּ שֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ. וַאֲפִלּוּ אָמְרָה אֲנִי שׂוֹנְאָה אוֹתוֹ וְאֵינִי רוֹצָה לַעֲמֹד עִמּוֹ אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ. וְאֵין דָּנִין אוֹתָהּ כְּדִין מוֹרֶדֶת. וְדִין יָפֶה הוּא זֶה:

הלכה ז׳

כָּל נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָאִשָּׁה בֵּין נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל בֵּין נִכְסֵי מְלוֹג הַבַּעַל אוֹכֵל כָּל פֵּרוֹתֵיהֶן בְּחַיֶּיהָ וְאִם מֵתָה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ יוֹרֵשׁ בַּעְלָהּ הַכּל. לְפִיכָךְ אִם מָכְרָה הָאִשָּׁה נִכְסֵי מְלוֹג אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתָן הַנְּכָסִים נָפְלוּ לָהּ קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס הַבַּעַל מוֹצִיא הַפֵּרוֹת מִיָּד הַלָּקוֹחוֹת כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ. אֲבָל לֹא גּוּף הַקַּרְקַע שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם בְּגוּף נִכְסֵי מְלוֹג עַד שֶׁתָּמוּת. מֵתָה בְּחַיָּיו מוֹצִיא הַגּוּף מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת בְּלֹא דָּמִים. וְאִם הַדָּמִים שֶׁלָּקְחָה מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת קַיָּמִין בְּעַצְמָן מַחֲזִירָן לַלָּקוֹחוֹת. וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר שֶׁמָּא מְצִיאָה הֵן:

הלכה ח׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּנְכָסִים הַיְדוּעִין לַבַּעַל אֲבָל אִם נָפְלוּ לָהּ נְכָסִים בִּמְדִינָה אַחֶרֶת וְלֹא יָדַע בָּהֶן הַבַּעַל וּמָכְרָה אוֹתָן מִכְרָהּ קַיָּם. וְכֵן אֲרוּסָה שֶׁמָּכְרָה קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין מִכְרָהּ קַיָּם שֶׁאֵין לַבַּעַל בְּנִכְסֵי אֲרוּסָתוֹ כְּלוּם עַד שֶׁיִּכְנֹס:

הלכה ט׳

הָאִשָּׁה שֶׁכָּתְבָה כָּל נְכָסֶיהָ לְאַחֵר בֵּין קָרוֹב בֵּין רָחוֹק קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא אַף עַל פִּי שֶׁאִם נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה תְּבֻטַּל הַמַּתָּנָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מַתָּנָה אֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן. וְאִם מֵתָה בְּחַיָּיו אֵינוֹ יוֹרְשָׁן. שֶׁהֲרֵי נָתְנָה אוֹתָן קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא. וּכְשֶׁתָּמוּת בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ יִקְנֶה מְקַבֵּל הַמַּתָּנָה מַתְּנָתוֹ קִנְיָן גָּמוּר. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ נָתְנָה מִקְצָת נְכָסֶיהָ אוֹ כֻּלָּם קֹדֶם נִשּׂוּאֶיהָ וְכָתְבָה לַמְקַבֵּל קְנֵה מֵהַיּוֹם וְלִכְשֶׁאֶרְצֶה שֶׁהֲרֵי לֹא קָנָה קִנְיָן גָּמוּר עַד שֶׁתִּרְצֶה אֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת אוֹתָהּ הַמַּתָּנָה וְאִם מֵתָה אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ:

הלכה י׳

שׁוֹמֶרֶת יָבָם יֵשׁ לָהּ לִמְכֹּר וְלִתֵּן בְּמַתָּנָה נְכָסִים שֶׁנָּפְלוּ לָהּ כְּשֶׁהִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם. וְאֵין לַיָּבָם פֵּרוֹת אֲפִלּוּ בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁהִכְנִיסָה לְאָחִיו עַד שֶׁיִּכְנֹס. מֵתָה כְּשֶׁהִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם יוֹרְשֶׁיהָ מֵאָבִיהָ יוֹרְשִׁין בְּנִכְסֵי מְלוֹג שֶׁלָּהּ וַחֲצִי נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל וְיוֹרְשֵׁי הַבַּעַל יוֹרְשִׁים כְּתֻבָּתָהּ וַחֲצִי נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל. וְיוֹרְשֵׁי הַבַּעַל חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ:

הלכה י״א

שׁוֹמֶרֶת יָבָם כְּתֻבָּתָהּ עַל כָּל נִכְסֵי בַּעְלָהּ. לְפִיכָךְ אֵין הַיָּבָם יָכוֹל לִמְכֹּר בְּנִכְסֵי אָחִיו בֵּין קֹדֶם יִבּוּם בֵּין אַחַר יִבּוּם. וְאִם מָכַר אוֹ נָתַן מַתָּנָה אוֹ חָלַק עִם אֶחָיו בְּנִכְסֵי הַמֵּת בֵּין קֹדֶם יִבּוּם בֵּין אַחַר יִבּוּם לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁכְּבָר נִתְחַיְּבוּ נְכָסִים אֵלּוּ לָאַלְמָנָה לִגְבּוֹת מֵהֶן כְּתֻבָּתָהּ:

הלכה י״ב

כָּנַס אֶת יְבִמְתּוֹ וְהִנִּיחַ אָחִיו פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע יִמָּכְרוּ וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהַיָּבָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן:

הלכה י״ג

הִנִּיחַ פֵּרוֹת תְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע וְכֵן אִם הִנִּיחַ מָעוֹת וּמִטַּלְטְלִין הַכּל שֶׁל יָבָם. וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כְּמוֹ שֶׁיִּרְצֶה וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְעַכֵּב. שֶׁהַמִּטַּלְטְלִין אֵין הַכְּתֻבָּה נִגְבֵּית מֵהֶן אֶלָּא בְּתַקָּנַת הַגְּאוֹנִים וְאֵין כֹּחַ בְּתַקָּנָה זוֹ לְמָנְעוֹ מִנִּכְסֵי אֶחָיו וּלְאָסְרָן עָלָיו בְּאַחֲרָיוּת זוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׂא וְיִתֵּן בָּהֶם:

הלכה י״ד

יְבָמָה שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ כְּתֻבָּה אוֹ שֶׁמָּחֲלָה כְּתֻבָּתָהּ זָכָה בְּנִכְסֵי אָחִיו וּמוֹכֵר וְנוֹתֵן כְּחֶפְצוֹ. וּכְשֶׁיִּכְנֹס אֶת יְבִמְתּוֹ יִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה מֵאָה וְיִהְיוּ כָּל נְכָסָיו אַחְרָאִין לִכְתֻבָּתָהּ כִּשְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן כְּתֻבָּה:

הלכה ט״ו

הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה אוֹ שֶׁנָּתְנָה אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל בֵּין לְבַעְלָהּ בֵּין לַאֲחֵרִים לֹא עָשְׂתָה כְּלוּם. וְכֵן בַּעַל שֶׁמָּכַר קַרְקַע בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ בֵּין נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל בֵּין נִכְסֵי מְלוֹג לֹא עָשָׂה כְּלוּם:

הלכה ט״ז

מָכַר מִטַּלְטְלִין שֶׁל נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי אִם מָכַר מִמִכָּרוֹ מִמְכָּר. מָכְרוּ שְׁנֵיהֶם בְּנִכְסֵי מְלוֹג בֵּין שֶׁלָּקַח מִן הָאִישׁ תְּחִלָּה וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִשָּׁה בֵּין שֶׁלָּקַח מִן הָאִשָּׁה וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִישׁ מִכְרָן קַיָּם:

הלכה י״ז

וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה אוֹ נָתְנָה נִכְסֵי מְלוֹג לְבַעְלָהּ מִמְכָּרָהּ וּמַתְּנָתָהּ קַיָּמִין וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר בְּנִכְסֵי מְלוֹג נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי. אֲבָל בִּשְׁאָר נְכָסִים יֵשׁ לָהּ לוֹמַר:

הלכה י״ח

כֵּיצַד. הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה אוֹ נָתְנָה לְבַעְלָהּ מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין אוֹ שָׂדֶה שֶׁיִּחֵד לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ אוֹ שָׂדֶה שֶׁכָּתַב לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ אוֹ שָׂדֶה שֶׁהִכְנִיס לָהּ שׁוּם מִשֶּׁלּוֹ לֹא קָנָה בַּעְלָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיַּד הָאִשָּׁה בִּרְצוֹנָהּ חוֹזֶרֶת בְּכָל עֵת שֶׁתִּרְצֶה. שֶׁלֹּא נָתְנָה וְלֹא מָכְרָה אֶלָּא מִפְּנֵי שְׁלוֹם בֵּיתָהּ. לְפִיכָךְ אֵין לַבַּעַל רְאָיָה בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ כְּלָל חוּץ מִנִּכְסֵי מְלוֹג כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה י״ט

נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁאָבְדוּ אוֹ שֶׁנִּגְנְבוּ וּמָחֲלָה הָאִשָּׁה אוֹתָם לְבַעֲלָהּ וְקָנוּ מִמֶּנָּה בְּעֵדִים יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְמִי שֶׁקָּנוּ מִיָדָהּ שֶׁאֵין לָהּ אַחֲרָיוּת שֶׁהֶחֱזִירָה נְכָסִים אֵלּוּ נִכְסֵי מְלוֹג. שֶׁהֲרֵי אֵין הַבַּעַל מֵבִיא רְאָיָה לִטּל כְּלוּם וְלֹא לְהַחֲזִיק בַּנְּכָסִים אֶלָּא לְהִפָּטֵר מִתְּבִיעָתָהּ מִלְּשַׁלֵּם. אֲבָל אִם נָתְנָה לוֹ מַתָּנָה מִטַּלְטְלֵי צֹאן בַּרְזֶל הַקַּיָּמִין לֹא קָנָה מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהּ לוֹמַר נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי:

הלכה כ׳

בַּעַל שֶׁמָּכַר קַרְקַע לְפֵרוֹת לֹא עָשָׂה כְּלוּם. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִתְקִינוּ פֵּרוֹת לָאִישׁ אֶלָּא כְּדֵי לְהַרְוִיחַ בְּהוֹצָאַת הַבַּיִת. לְפִיכָךְ אִם מָכַר לְפֵרוֹת וְלָקַח אוֹתָן הַמָּעוֹת לִסְחוֹרָה שׁוֹמְעִין לוֹ:

הלכה כ״א

הָיוּ לָאִשָּׁה כְּסָפִים. אִם נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל הֵן הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶן. וְאִם נִכְסֵי מְלוֹג הֵן בֵּין שֶׁהִכְנִיסָה אוֹתָן לוֹ בֵּין שֶׁנָּפְלוּ לָהּ בִּירֻשָּׁה אוֹ נִתְּנוּ לָהּ בְּמַתָּנָה אוֹ נָפְלוּ לָהּ מִטַּלְטְלִין אוֹ נִתְּנוּ לָהּ הֲרֵי אֵלּוּ יִמָּכְרוּ וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן:

הלכה כ״ב

וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁחָבְלוּ בָּהּ אֲחֵרִים כָּל הַמָּעוֹת הָרְאוּיוֹת לָתֵת לָהּ יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת חוֹבֵל:

הלכה כ״ג

נָפְלוּ לָהּ עֲבָדִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵן זְקֵנִים לֹא יִמָּכְרוּ מִפְּנֵי שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ. נָפְלוּ לָהּ זֵיתִים וּגְפָנִים וְלֹא הָיָה לָהּ בְּגוּף הַקַּרְקַע שֶׁהָאִילָנוֹת בָּהּ כְּלוּם. אִם עוֹשִׂין כְּדֵי טִפּוּלָן לֹא יִמָּכְרוּ מִפְּנֵי שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ וְאִם לָאו הֲרֵי אֵלּוּ יִמָּכְרוּ לְעֵצִים וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת:

הלכה כ״ד

נָפְלוּ לָהּ פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל. תְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע שֶׁלָּהּ וְיִמָּכְרוּ וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. אֲבָל הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לָהּ פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע בִּשְׁעַת גֵּרוּשִׁין הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלָּהּ. וְאִם הָיוּ תְּלוּשִׁין הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ:

הלכה כ״ה

עַבְדֵי נִכְסֵי מְלוֹג וּבֶהֱמַת נִכְסֵי מְלוֹג הַבַּעַל חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת שֶׁלָּהֶן וּבְכָל צָרְכֵיהֶם וְהֵן עוֹשִׂין לוֹ וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם. לְפִיכָךְ וְלַד שִׁפְחַת מְלוֹג לַבַּעַל. וְלַד בֶּהֱמַת מְלוֹג לַבַּעַל. וְאִם גֵּרְשָׁהּ וְרָצְתָה הָאִשָּׁה לִתֵּן דָּמִים וְלִטּל וְלַד הַשִּׁפְחָה מִפְּנֵי שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ שׁוֹמְעִין לָהּ:

הלכה כ״ו

הִכְנִיסָה לוֹ שְׁנֵי כֵּלִים אוֹ שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת בְּתוֹרַת נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל וְשָׁמוּ אוֹתָן עָלָיו בְּאֶלֶף זוּז וְהוּקְרוּ וְעָמְדוּ בְּאַלְפַּיִם וְגֵרְשָׁהּ נוֹטֶלֶת אֶחָד בְּאֶלֶף שֶׁלָּהּ. וְהַשֵּׁנִי אִם רָצְתָה שֶׁתִּתֵּן דָּמָיו וְתִטּל מִשּׁוּם שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ שׁוֹמְעִין לָהּ:

הלכה כ״ז

הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לְאִשְׁתּוֹ בֵּין שֶׁנָּתַן לָהּ קַרְקַע בֵּין שֶׁנָּתַן לָהּ מָעוֹת וְלָקְחָה בָּהֶן קַרְקַע אֵין לַבַּעַל פֵּרוֹת בְּמַתָּנָה זוֹ. וְכֵן הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לְאִשָּׁה עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ אֶלָּא יִהְיוּ פֵּרוֹתֶיהָ לָאִשָּׁה לְמַה שֶּׁתִּרְצֶה אֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת מַתָּנָה זוֹ. וְכֵן הַמּוֹכֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ בְּטוֹבַת הֲנָאָה אוֹתָן הַדָּמִים לָאִשָּׁה וְאֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן:

הלכה כ״ח

וְלַד בֶּהֱמַת מְלוֹג שֶׁנִּגְנַב וְנִמְצָא הַגַּנָּב וְשִׁלֵּם שְׁנַיִם הַכֶּפֶל לָאִשָּׁה שֶׁאֵין זֶה פְּרִי שֶׁתִּקְּנוּ לוֹ חֲכָמִים. הַחוֹבֵל בְּאִשְׁתּוֹ כָּל הַנֵּזֶק וְהַצַּעַר וְהַבּשֶׁת שֶׁלָּהּ וְאֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת חוֹבֵל:

הלכה כ״ט

הַמּוֹכֵר קַרְקַע לְאִשְׁתּוֹ. אִם הָיוּ הַמָּעוֹת שֶׁלָּקְחָה בָּהֶן אֶת הַקַּרְקַע מִבַּעַל גְּלוּיִין וִידוּעִין לַבַּעַל קָנְתָה וְהַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת אוֹתָהּ הַקַּרְקַע. וְאִם הָיוּ מָעוֹת טְמוּנִין לֹא קָנְתָה שֶׁהַבַּעַל אוֹמֵר לֹא מָכַרְתִּי אֶלָּא כְּדֵי לְהַרְאוֹת הַמָּעוֹת שֶׁטָּמְנָה. וְאוֹתָן הַמָּעוֹת שֶׁנִּרְאוּ יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת:

הלכה ל׳

הֲרֵי שֶׁנִּמְצְאוּ מָעוֹת אוֹ מִטַּלְטְלִין בְּיַד הָאִשָּׁה הִיא אוֹמֶרֶת בְּמַתָּנָה נִתְּנוּ לִי וְהוּא אוֹמֵר מִמַּעֲשֵׂה יָדַיִךְ הֵם שֶׁהֵם שֶׁלִּי הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת. וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים עַל מִי שֶׁטּוֹעֶנֶת דָּבָר שֶׁאֵינוֹ כֵן. וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. וְאִם אָמְרָה עַל מְנָת כֵּן נִתְּנוּ לִי עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְבַעְלִי רְשׁוּת בָּהֶן אֶלָּא אֶעֱשֶׂה בָּהֶן כָּל מַה שֶּׁאֶרְצֶה עָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה. שֶׁכָּל מָמוֹן שֶׁנִּמְצָא בְּיַד הָאִשָּׁה בְּחֶזְקַת הַבַּעַל הוּא שֶׁיֹּאכַל פֵּרוֹתָיו עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה:

הלכה ל״א

אָמְרָה לוֹ אַתָּה נָתַתָּ לִי בְּמַתָּנָה נִשְׁבַּעַת שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁנָּתַן לָהּ הַבַּעַל וְאֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן:

הלכה ל״ב

אֵין מְקַבְּלִין פִּקְדוֹנוֹת לֹא מִן הַנָּשִׁים וְלֹא מִן הָעֲבָדִים וְלֹא מִן הַקְּטַנִּים. וְאִם עָבַר וְקִבֵּל מִן הָאִשָּׁה יַחֲזִיר לָאִשָּׁה. מֵתָה יַחֲזִיר לְבַעְלָהּ. קִבֵּל מִן הָעֶבֶד יַחֲזִיר לָעֶבֶד וְאִם מֵת יַחֲזִיר לְרַבּוֹ. קִבֵּל מִן הַקָּטָן יִקְנֶה לוֹ בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ דָּבָר שֶׁאוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם. וְכֻלָּם שֶׁאָמְרוּ בִּשְׁעַת מִיתָתָן פִּקָּדוֹן זֶה שֶׁל פְּלוֹנִי הוּא אִם הָיוּ בְּחֶזְקַת נֶאֱמָנִין אֵצֶל זֶה שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ יַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁצִּוּוּ וְאִם לָאו יִתֵּן לְיוֹרְשֵׁיהֶם:

הלכה ל״ג

הָאִשָּׁה שֶׁהָיוּ לָהּ כְּסָפִים הָרְאוּיוֹת לַבַּעַל לֶאֱכל פֵּרוֹתֵיהֶם הוּא אוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ יִלָּקַח בָּהֶם וְהִיא אוֹמֶרֶת אֵינִי לוֹקַחַת בָּהֶן אֶלָּא כָּךְ וְכָךְ לוֹקְחִים דָּבָר שֶׁפֵּרוֹתָיו מְרֻבִּים וִיצִיאָתוֹ מְעוּטָה. בֵּין שֶׁהָיָה הַדָּבָר כִּרְצוֹנוֹ אוֹ שֶׁהָיָה כִּרְצוֹנָהּ. וְאֵין לוֹקְחִין אֶלָּא דָּבָר שֶׁגִּזְעוֹ מַחֲלִיף שֶׁמָּא יֹאכַל הַכּל וְנִמְצָא הַקֶּרֶן אָבֵד:

הלכה ל״ד

הָאִשָּׁה שֶׁהִכְנִיסָה לְבַעְלָהּ עֵז לַחֲלָבָהּ וְרָחֵל לְגִזָּתָהּ וְדֶקֶל לְפֵרוֹתָיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ אֶלָּא פֵּרוֹת אֵלּוּ בִּלְבַד הֲרֵי זֶה אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁתִּכְלֶה הַקֶּרֶן. וְכֵן אִם הִכְנִיסָה לוֹ כְּלֵי תַּשְׁמִישׁ בְּתוֹרַת נִכְסֵי מְלוֹג הֲרֵי זֶה מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן וְלוֹבֵשׁ וּמַצִּיעַ וּמְכַסֶּה עַד שֶׁיִּכְלֶה הַקֶּרֶן. וּכְשֶׁיְּגָרֵשׁ אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם הַבְּלָאוֹת שֶׁל נִכְסֵי מְלוֹג:

הלכה ל״ה

הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אַף עַל פִּי שֶׁפְּחִיתָתָן עַל הַבַּעַל אִם הָיוּ הַבְּלָאוֹת קַיָּמִין וְהָיוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלַאכְתָּן נוֹטֶלֶת כֵּלֶיהָ כְּמָה שֶׁהֵן. וְאִם לֹא הָיוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלַאכְתָּן הֲרֵי הֵן כְּמוֹ שֶׁנִּגְנְבוּ אוֹ אָבְדוּ שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם בִּדְמֵיהֶם שֶׁשָּׁמוּ אוֹתָן עָלָיו בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין. וּמִנְהָג פָּשׁוּט הוּא זֶה. וְכָל הַנּוֹשֵׂא עַל מִנְהָג זֶה קִבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת הַנְּדוּנְיָא. וּכְשֵׁם שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם הַפְּחָת כָּךְ אֵינוֹ נוֹטֵל אֶת הַשֶּׁבַח אִם הוֹתִירוּ דְּמֵיהֶן לְפִי מִנְהָג זֶה. יֵשׁ לַבַּעַל לָכוֹף מִקְצָת עַבְדֵי אִשְׁתּוֹ וְאַמְּהוֹתֶיהָ שֶׁיִּהְיוּ מְשַׁמְּשִׁין אוֹתוֹ בְּבֵית אִשָּׁה אַחֶרֶת שֶׁנָּשָׂא בֵּין שֶׁהָיוּ עַבְדֵי מְלוֹג בֵּין שֶׁהָיוּ עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל. אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹלִיכָן לְעִיר אַחֶרֶת שֶׁלֹּא מִדַּעַת אִשְׁתּוֹ:

בני אהובה · הלכות אישות פרק כ״ב

בני אהובה על הלכות אישות פרק כ״ב ארוך במיוחד (15 קטעים, 57,160 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת בני אהובה על הלכות אישות פרק כ״ב במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות אישות פרק כ״ב

י׳

שומרת יבם יש לה למכור וליתן במתנה וכו'. כתב הרב המגיד והוא הדין אם נשארה אלמנה מן האירוסין שאפילו נפלו לה וכו'. קשה דכשנפלו לה בעודה ארוסה לא תמכור לכתחילה כדקאמרינן בגמרא ואם כן היכי קאמר דמוכרת משום דלא עדיף מבעל. ואולי יש לומר דמאי דקאמר הרב המגיד לא הוי אלא בדיעבד, או נאמר דכיון דשם בדיעבד מכור כאן מעלין ליה דרגא דאפילו לכתחילה, ולשון דלא עדיף קשה לזה: ואין ליבם וכו'. כתב הרב המגיד מפני שאין היבם חייב לפדותה. עיין בהר"ן שהוא הקשה שם על טעם זה ונראה דלזה כתב הרב המגיד ועוד:

ט״ו

וכן בעל שמכר קרקע בנכסי אשתו כו'. כתב ה"ה בהשגות א"א לא מצאתי בנכסי צאן ברזל וכו'. וא"ת דה"ה הבין בדברי הראב"ד ז"ל דהוא מכחיש לרבינו בענין הדין דהוא מכור עד שעת גבייה וזהו שכתב שהוא מחלוקת רשב"ג ורבנן והלכה כרבנן דקאמרי דעד שעת גבייה הוא מכור כדקאמר בירושלמי ומוכיח כן מפני שכתב ה"ה למטה גבי מכר במטלטלין זה הדין לדעת הראב"ד ז"ל ודאי אמת הוא דלא עדיפי ממקרקעי שהוא סובר וכו'. והיכן כתב הראב"ד ז"ל אם לא שהבין כאן כן ה"ה. אבל קשה לזה שכתב בפרק י"ח מהלכות מלוה המגדל עוז ז"ל לשון הראב"ד בשם הרמב"ן ז"ל שכתב שם שפסק בההיא כרשב"ג ומכרו בטל וא"כ הוא מסכים לדעת רבינו. אבל נראה לי עיקר השגתו שדעתו כך היא דקשה על דברי רבינו דדין זה ודאי הוציאו מן הירושלמי שהוזכר שם גבי נכסי צאן ברזל דלא מצאנו מקום אחר שיוציאנו משם. ולפי הפירוש שמפרש הירושלמי בפרק י"ח מהלכות מלוה היה לו לפרש כאן דהיינו דוקא כשמכרו לעולם אז אינו מכור אבל מכרו עד שעת גבייה מכור כמו שכתב שם וזהו שכתב הראב"ד ז"ל וזה אי אפשר להוציאו אלא משם וכפי הפירוש שהוא מפרש הירושלמי אי אפשר שיוציאנו משם. ולי נראה לתרץ לדעת רבינו דסמך כאן על מה שכתב בפרק י"ח מהלכות מלוה ולוה וכאן איירי כשמכרו לעולם ולכך אינו מכור:

ט״ז

מכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל וכו'. כתב ה"ה שזה הדין פשוט לדעת הראב"ד ז"ל דלא עדיף ממקרקעי שהוא סובר שאם מכרו וכו' קשה דבמקרקעי לא הוי אלא עד שעת גבייה דבהדיא אמרו בגמרא הבעל מוציא מיד הלקוחות והכא במטלטלין הוי המכר לעולם. וי"ל דבמטלטלין לא שייך לומר עד שעת גבייה דאין שם גבייה ולכך בדין הוא דליהוי לעולם:

י״ח

כיצד האשה שמכרה או נתנה לבעלה מנכסי צאן ברזל וכו' או שדה שהכניס לה שום משלו וכו'. ה"ה בפרק שלישי מהלכות מכירה פירש דרבינו מפרש שדה שכתב לה בכתובתה היינו נכסי צאן ברזל וכן נראה ממה שכתב שם רבינו שהכניסה לו בנדונייתא. וקשה דבכאן כתב מנכסי צאן ברזל או שדה שייחד או שדה שכתב וכו' משמע דתרי מילי נינהו ומפרש כפירוש המפרשים. ונראה דרבינו מפרש מה שאמרו בגמרא אילימא למעוטי שאר נכסים כפירוש הרי"ף ז"ל שפירש בהלכות נכסי צאן ברזל דאי אפשר לפרש שאר נכסים נכסי הבעל דא"כ לא אתי שפיר מאי דקאמר כ"ש דתיהוי ליה איבה ומשמע דהוי מקחו בטל לאלתר דרבינו סובר דבשאר נכסי הבעל מקחו קיים עד שעת גבייה וכדכתב בפרק שלשים מהלכות מכירה. ואם נפרש כפירוש התוספות שפירשו שם דוחק הוא לכך הוא מפרש כך אילימא למעוטי שאר נכסים דהיינו נכסי צאן ברזל ולפי זה מאי דקאמר שכתב לכתובתה היינו שייחד לה הבעל בנדונייתא וכדכתב ה"ה בשם יש מי שפירש לזה אמר דכ"ש דתיהוי ליה איבה ומקחו בטל לאלתר אלא ודאי דלא ממעט נכסי צאן ברזל ופירוש כתב לה בכתובתה הוי בין שייחד לה הבעל בנדונייתא כדסליק אדעתין עד השתא ובין נכסי צאן ברזל שר"ל שייחד לה בנדונייתה ולכך כיון דהאי כתב לה כתובה כולל כל השני דברים עביד שפיר רבינו שכתב כאן נכסי צאן ברזל או שכתב לה בכתובתה שהוא הפירוש הראשון ושם כתב שהכניסה לו בנדונייתא מפני דגם זה הפירוש נכנס בכלל ורבינו סמך במקום אחד על מקום אחר ולא הוצרך להאריך ולבאר: חוזרת בכל עת שתרצה וכו'. בהשגות הקשה דלמה חוזרת דאי מטעמא דנחת רוח אם כן עתה מה נחת רוח עבדה ולכך סבירא ליה דאינה חוזרת. עוד הקשה דמה בין נותנת לבעלה למוחלת וכי היכי דמוחלת כתובתה אע"ג דמכר גם כן שיעבוד השדות המיוחדות לה שהרי בכל מחילה הכתובה הוא כל שעבוד אשר בה והביא ראיה לזה ממה שאמרו בריש פרק אע"פ דכשמחלה הכתובה מחלה התנאי וא"כ כיון דהתם מהני אמאי בנותנת לא מהני ותירץ דהנתינה אינה עוקרת השיעבוד מעיקרו כמחילה כמבואר שם:

י״ט

שאינה יכולה וכו'. בהשגות כתוב יצא וילמד וכו':

כ״ג

נפלו לה עבדים אע"פ שהם זקנים לא ימכרו מפני שבח בית אביה וכו'. בגמרא פרק האשה (דף ע"ט:) א"ר כהנא אמר רב מחלוקת שנפלו בשדה אבל בשדה שאינה שלה דברי הכל לא תמכור משום דקא כליא קרנא והקשו שם דהרי עבדים דכליא קרנא ופליגי והשתא לדעת רבינו שפירש מתניתין בשאין עושין כדי טפולן וכדכתב ה"ה מאי קושיא נימא דעבדים דמתניתין דפליגי היינו דעושים כדי טיפולן דסתמא דעבדים הכי הוי וכדכתבו התוספות שם דאי לא למאי אהנו וזיתים אין עושין כדי טיפולן. ויש לומר דמ"מ אע"ג דאין עושין כדי טיפולן זיתים הוי כמו עבדים דעושין כדי טיפולן משום דזיתים וגפנים אהנו לעצים אבל עבדים לא אהנו כלל אם אין עושין כדי טיפולן ואי לא פליגי בזיתים הוא הדין דלא הוה להו למיפלג בעבדים אע"ג דעושין כדי טיפולן א"נ דעבדים הוי דומיא דזיתים אין עושין כדי טיפולן. וכי תימא למאי אהנו ניחא להו למרייהו משום כבוד דלימרו דאית להו עבדים ההולכים לפניהם כדרך השרים:

כ״ט

המוכר קרקע לאשתו וכו'. מה מאד יש לתמוה בדברי ה"ה במה שכתב שדעת רבינו לחלק בין אשה שקנתה שדה מבעלה למלוה אליו דבקנתה סבורה היא שהמכר מכר ולכך הוציאה המעות מידה ולכך יש לחלק שם בין טמונים לשאינם טמונים אבל כשהלותה לבעלה כיון שהוציאה המעות ודאי שהן לבעלה בין שהיו טמונים בין שלא היו טמונים דא"כ מאי הקשו בגמרא (דף נ"א:) מברייתא דהבעל שלוה מאשתו למ"ד דאפילו במעות טמונים קנתה האשה ואמרו שם לאו משום דלגלויי זוזי הוא דבעי ותירצו דשאני התם דלא משוי איניש עבד לוה לאיש מלוה כלומר התם ודאי דלגלויי זוזי הוא דבעי משום דודאי אי לאו הכי הבעל לא הוה משוי נפשיה עבד לוה לאיש מלוה ומאי קושיא הא לדעת רבינו שאני הלואה ממכר וכדכתב ה"ה דהלואה כיון דהוציא המעות מידה חוששין שמא משלו הם. ותו קשיא מה שכתב רבינו בפרק ב' מהלכות מלוה שכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה הם דאי הויא ביד האשה ר"ל ביד ממש איך נתן טעם להיכא שגירשה שאין לה עליו כלום מפני שהם ביד האשה הא לפי דעת רבינו כל מעות שביד האשה נאמנת האשה עליהם לומר שהם נכסי מלוג וכמ"ש כאן רבינו וא"כ אמאי אין לה עליו כלום מיהו לזה י"ל דודאי מ"ש שם רבינו שביד האשה ר"ל שהיו ביד אשה ונתנה לבעלה שכיון שהוציאם מרשותה חוששין שהם של בעלה וכדכתב כאן ה"ה. ועוד תימה גדול הוא על מ"ש ה"ה ז"ל בפרק שני מהלכות מלוה ולוה כשהביא שם דעת מי שאמר שהאשה נאמנת על המעות שבידה לומר שלי הם ע"מ שאין לבעלי רשות בהן שאין דעת רבינו כן כמ"ש כאן דהא שם לא הזכיר כלל דהאשה נאמנת כלל על מעות שבידה שאינה נאמנת לומר כן דאע"ג דשם כתב שכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה הם ביד האשה לאו בידה ממש הוא כדכתיבנא דאפילו לדעת רבינו נאמנת לומר נכסי מלוג הן אלא ודאי ר"ל שהוציאם מידה וא"כ נימא דרבינו מודה היכא שהיו בידה דנאמנת לומר שלי הן ואין לבעלי רשות בהן נהי דבהך פירקין דהכא מוכח בהדיא דסובר רבינו דאין האשה נאמנת על כך אבל מפירקין דהתם לא מוכח כלל ואיך כתב שם שאין דעת רבינו כן וכמ"ש כאן וכן בפרק ז' מהלכות שאלה כתב שאין דעת רבינו כן ממה שנתבאר בפרק ב' מהלכות מלוה דלא ראיתי שם שום ראיה כלל כדכתיבנא. ותו קשיא לפי דעת רבינו דסובר דמן המעות יקח בהן הקרקע ומ"ש בגמרא לא קנתה ר"ל שאין המכר קיים אבל מן המעות ילקח בהן קרקע א"כ כשהקשו שם על מ"ש רבא בגמ' המוכר שדה לאשתו לא קנתה והבעל אוכל פירות תרתי ותירצו הך במעות טמונים הך בשאין טמונים אמאי לא תירצו דמה שאמר הבעל אוכל פירות ר"ל מן המעות שמחזיר לה הבעל ילקח קרקע ואוכל פירות. מיהו גם לזה י"ל דלא מצי לשנויי הכי משום דהוי דומיא דמ"ש דמתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות וכי היכי דאין הבעל אוכל פירות במתנה ר"ל מן השדה עצמו ה"נ אינו אוכל פירות המכר דדכוותיה הוא. ולקושיא ראשונה נ"ל לומר בדוחק דחילוק ה"ה עצמו הוא מאי דתירצו שם בגמרא שאני התם דלא משוי איניש עבד לוה וכו' כלומר ודאי דטעמא משום דלגלויי זוזי ובודאי משום לגלויי זוזי לא משוי איניש עבד לוה לאיש מלוה ולא היה משים עצמו לוה משום כך אלא ודאי לאו טעמא הוא אלא דכיון דהוציא חוששין של בעל הם ואין חילוק בין טמונים לשאינן טמונים וכדכתב ה"ה. ולקושיא השנית י"ל בדוחק דמתבאר הדבר ממ"ש פרק ב' מהלכות מלוה משום דבין כשהמעות ביד האשה להיכא שהוציא מידה אין לעלות אלא מדריגה אחת וכמ"ש רבינו שם דהיכא דהוציאם מידה הם של בעלה ממש ואינה נאמנת כלל וזהו שכתב שם שכל המעות שביד האשה שפירושו שהוציאם מידה כדכתיבנא א"כ כשהיו בידה מעלין ליה מדריגה אחת ונאמר שתהא נאמנת לומר נכסי מלוג הם אבל לשאר המפרשים שאפילו כשהוציאם מידה במעות טמונים דוקא וגם כשהוא טוען ברי אז של בעל כשיהיו בידה מעלין ליה דרגא דאפילו שהבעל טוען [ברי] היא נאמנת לומר שלי הם ע"מ שאין לבעלי רשות בהם ומפני זה כתב ה"ה שנתבאר משם שאין האשה נאמנת לומר שלי הם ע"מ שאין לבעלי רשות בהם. ובדעת הרשב"א יש להקשות דמאי הקשו בגמרא למ"ד לא קנתה מההיא דהבעל שלוה מאשתו וכו' הא התם ע"כ כשטוען ברי ונימא דהך דקאמר קנתה הוא כשהבעל אינו טוען ברי דהמעות הם שלו. וי"ל דמקשה לו משום דסתמא קאמר דקנתה ומשמע דאע"ג דטוען ברי דשלו הם. ומ"ש הרשב"א ז"ל דמה שאמר אין לה עליו כלום הוי בטוען ברי. ולכאורה נראה דהיינו דוקא גבי הלואה דאשה אבל גבי הלואה דעבד אע"ג דאינו טוען ברי שלו הם דכיון דבאשה יש לו אכילת פירות בעבד דלא שייך אכילת פירות ודאי דהכל הוי של בעל או דילמא כיון דלא שייך זיל לאידך גיסא והוי דעבד וצ"ע ומ"ש המוכר שדה לאשתו לא קנתה לפירוש רשב"א ז"ל אתי שפיר דר"ל לא קנתה שיחזיר לה הבעל המעות או יהיה הדבר כשהיה אבל רבינו סובר דלא קנתה אבל מ"מ מהמעות ילקח פירות:

נחלת הכלל · ToratEmet

צפנת פענח · הלכות אישות פרק כ״ב

ד׳

והחרש שנשא פקחת כו'. עיין בהשגות ופליגי בזה אם הירושה שהבעל יורשה הוה כמו קנין שהיא מקנה עצמה לו או הוה רק גדר דין וממילא. ועיין בירושלמי פ"א דכתובות ה"ב דמבואר כמ"ש רבינו ז"ל ובירושלמי ספי"ג דיבמות גבי הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי וכן להיפך הוה בעיא דלא איפשטא אם הוא יורשה ור"ל דלענין דינא אמרינן שכבר נבעלה דהרי צרתה מותרת רק זה מיבעיא ליה אם הירושה שהוא יורשה הוה גדר דין וממילא או רק מפני שהיא מקנה לו וכיון שהיא אומרת שלא בעלה אינה יורשה. ועיין בהך דגיטין ד' פ"ה ע"א ע"ש:

י׳

מתה כשהיא שומרת יבם כו' ויורשי הבעל כו'. ולמ"ד דהכל בחזקת האשה ואמאי חייבים בקבורתה ע"ש בתוס' וצ"ל כמו דאמרינן בירושלמי כאן דקבורה לא תליא כלל בכתובתה דאטו אשה שאין לה כתובה אין לה קבורה דהקבורה הוא רק משום אישות. גם י"ל דנ"מ כגון שבא עליה ביאה שוגג דנהי דלא קנה לה מ"מ על ידיה קנה לירש בנכסי אחיו ולכך קבר לה משום דזכה בנכסיו וזהו מה דאמר בגמ' שם אחי אני יורש אשתו איני קובר ר"ל כיון דלא קנה לה לגמרי:

י״ד

יבמה שלא היתה לה כתובה כו'. הנה עיין ביבמות ד' פ"ה ע"א גבי הך בעיא דשניה לבעל ולא שניה ליבם מוכח דהאיבעיא דשם הוא אם מה שאין לה כתובה מנכסי בעלה הראשון צריך שיתן לה היבם הוא רק שצריך שישלים מה שבעלה הראשון היה חייב או שהוא חיוב חדש. והנה לפי מה שפסקו הוה רק כמו שצריך ליתן לה מה שהיה חייב בעלה הראשון, ויהיה נ"מ לגבי ארוסה אם נתאלמנה מן האירוסין ואח"כ יבמה אם צריך ליתן לה כתובה. אך י"ל דשניה שאני דכיון דקנסו אותה שלא ליתן לה כתובה הוי כמו שקיבלה משא"כ בארוסה וגם י"ל דאדרבא גבי שניה לבעל והיתה רק ארוסה ואח"כ יבמה היבם חייב ליתן לה כתובה דשם לא שייך קנס דהבעל לא נתחייב לה כתובה מעולם ועיין בתוס' יבמות דף ל"ט ע"א ד"ה אשה מ"ש מאי מרויח ע"ש. אך באמת נ"מ דמשל בעל צריך ליתן לה מאתים כדין כתובת בתולה ומשל יבם הויא כמו כתובה חדשה ודי במאה. אך אם נימא דהיבם משלים חובת הבעל שוב צריך ליתן מאתים ועיין תוס' כתובות דף נ"ג ע"ב ע"ש:

כ״ד

נפלה לה כו'. אך זה רק אם פירות עדיין צריכין לקרקע אבל אם אינם צריכין לקרקע הויין כתלושין בזה, והירושלמי דכאן ה"ד קאי אהך דשבועות דשם ר"ל ר"מ רק בקמה העומד לקצור ודלא כפירוש הרא"ש. ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' זכיה פי"ב הי"ג ע"ש. ועיין בהך דב"ב ד' ס"ט ע"א ודלא כפי' רשב"ם שם ד' קל"ח ע"ב. ועיין בירושלמי ריש פ"ט דכתובות גבי מכרה פירות המחוברים לקרקע דהוה כמו אחד מעשר בקרקע ועיין בירושלמי דמאי פ"ו ה"ג שיקנה לך אחד מעשרה שבו, וב"ב ד' ע"א ע"ב משום כחשא דארעא ע"ש ובירושלמי ספ"ז דפאה ה"ח. ועיין בתוספתא פ"ט דב"מ וב"מ ד' ק"ט ע"א גבי שמין לו וכאן בתוספתא פ"ח:

ל״ד

האשה שהכניסה לבעלה כו'. עיין בגמ' מה דמביא שם הך מחלוקת דפיר של גפרית. ועיין בהך דערכין ד' ל"ב ע"א גבי מחלוקת גבי מחולסית ומצולה אם מקרי כמו גדר פירות או עצם ועיין בהך מחלוקת דקדושין ד' י"ז אם כספים ופרידות מקרי דבר שישנן בכלל ברכה כיון דלא עביד פירות ועיין בהך בעיא דנדרים ד' נ"ה ע"א גבי עללתא אם שכר בתים וספינות מקרי עללתא כיון דפחתין ע"ש ועיין במה דבעי ירושלמי כתובות פ"ד ה"ז אם מציאה שבאה לידה ע"י החצר אם הוה בגדר פירות או בגדר מציאה אם שייך לאב או לעצמה ע"ש וזה באמת תליא בהך בעיא דירושלמי פ"ה דב"מ ה"ה גבי המבטל חנותו של חבירו וספינתו של חבירו אם חייב לשלם אם זה הוה כמו פירות מגופו או אתי מעלמא ע"ש. ועיין ב"מ ד' ס"ט ע"ב גבי מפריז ע"ש ועיין ב"ב ד' קכ"ד ע"ב גבי ריבית דלד"ה אין בכור נוטל בה פי שנים דהוה כמו אתי מעלמא:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קובץ על היד החזקה · הלכות אישות פרק כ״ב

א׳

הבעל קוד' לכ"א בירושת אשתו. כבר נתבא' בפי"ב הל' ג' שיט' רבינו דירוש' הבעל דרבנן והראב"ד פליג עלי' דירושת הבעל ד"ת ועי' בטור אה"ע סי' צ' בשם הרשב"ם דאשתו נשואה שהיא עמו בקטטה ונתן עיניו לגרשה ומתה שוב אינו יורשה והטור שם בשם אביו הרא"ש חולק ע"ז שאין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורים ע"ש וכ' בס' כרם שלמה דף ק"ב ע"ג בשם הרב פני משה משום דירושת הבעל היא דאוריי' ואשתו עמו בקטטה אפי' לדעת הרשב"ם מד"ס כיון דכ"ע הבעל יורש מדאוריי' לא אתי ספיקא דרבנן כיון דיש חולקים על הרשב"ם ומפיק מידי וודאי דאוריי' והעלה אפי' יורשי אשה הם מוחזקים ותפוסים כיון דמה"ת הבעל יורש אשתו מוציאן מידה ע"ש ובאמת צע"ד שכ' דלכ"ע ירושת הבעל מה"ת דהרי מבואר מדברי רבינו דסובר דאינו אלא מדרבנן.

ב׳

או לשלוחיו וכו'. ובמתני' פ' נערה דף מ"ח מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל כ' באס"ז בשם הריטב"א דוקא כשנתן להם האב רשות למסרה לשלוחיו ע"ש ומלשון רש"י במתני' ד"ה מסרו במ"ש שהי' האב משלחה לו ופגעו בשלוחי הבעל ומסרוה להם משמע דלא ס"ל כהריטב"א וחילו' דרש"י נ"ל ממה שהרגיש בני הרבני המופלא מוה' זעליג נ"י אמאי לא עריב ותני לה מתני' מסר האב לשלוחי הבעל עם מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל בהדי הדדי כהא דתני' שם מסר האב לשלוחי הבעל או שמסרה שלוחי האב לשלוחי הבעל וכמו שהביא רבינו פה הך ברייתא. די"ל דאי הוי תני להו בהדי הדדי ה"א דומי' דאב דמדעתו וגם השלוחי' בעינן דעת האב וכשי' הריטב"א קי"ל דשלוחי האב גם בלא דעת האב שנתן להם רשות למסרה לשלוחי הבעל ג"כ היא ברשות הבעל.

ד׳

והחרש שנשא פקחת וכו'. כ' הה"מ גם זה לא מצאתי מבואר ע"כ ועי' ירושלמי פ"ק דכתובות אמר ר' יוחנן ותני כן חרש שנשא פקחת אין לה עליו מזונות ולא כתובה ואם מתה הוא יורשה שהיא רצתה לזוק נכסי' הרי מפורש כדברי רבינו וכבר השיג בס' מראה הפנים שם על הה"מ וראב"ד שנעלם מהם ברייתא זו. ובאמת צ"ע דאין לומר דס"ל להראב"ד דבריי' זו אליבא דמ"ד חרש יש ספק אי אית בי' דעת עי' ירושלמי פ"א דתרומות ובר"ש שם דהא מקש' בירושלמי שם וחרשת יש לה קנין ומוקי לה כשכונסה פקחת כנסה ואמאי לא קאמר משום דספיקא הוא אי אית בי' דעת אלא ע"כ צ"ל דגם מספק אין מוציא מחזקת יורשיה. ונ"ל דהרי כ' הה"מ על דברי רבינו דברי טעם הם כיון שהיא בת דעת ואין זה מספיק לכאורה להפקיע זכות יורשיה כמ"ש הראב"ד אלא משום דחכמים תקנו שהבעל יורש אותה משום קבורתה ויתר הדברים שלא יהי' מדקדק עמה ויחוס על נכסיה א"כ שפיר יש מקום וטעם לדברי רבינו דגם בפקחת שנשא חרש תקנו רבנן משא"כ אי אמרי' ירושת הבעל מה"ת וגזה"כ בלי טעם א"כ וודאי דהסברא נותנת כשיט' הראב"ד דמה"ת אין לו זכות כלל בחרש שנשא פקחת ורבנן לא תקנו כלל א"כ הא דתני' בירושלמי דיורש אותה אתי' כמ"ד דירושת הבעל מדרבנן ותקנו גם בפקחת שנשא חרש שהיא רצתה לזוק נכסיה וראב"ד לטעמי' דפסק כמ"ד דירושת הבעל מה"ת כמ"ש בהל' א' ורבינו לטעמי' ואפשר נמי דה"ט דרבינו דפסק דירושת הבעל מדרבנן הוא משום דר"י בירושלמי סבר כוותי' וכמ"ש ועי' בכ"מ שגם הוא כ' שמפורש בירושלמי ולא כ' מקומו.

ז׳

מתה בחייו מוציא הגוף מיד הלקוחות וכו'. והרא"ש פ' נערה כ' שגוף הקרקע והפירות מוציא הבעל מיד הלוקח אלא שאם תתאלמן או תתגרש יחזיר הכל ללוקח ורבים מקשים מאי נ"מ. ונראה אם יש ספק אם נפל הבית עליו ועל אשתו ואין ידוע מי מת בתחילה והקרקע בחזקת בעלי' ועי' בס' נתיבות משפט דף קכ"ב ע"ד שהאריך.

ח׳

בד"א בנכסים הידועין וכו'. עי' במתני' פ"ח משנה ב' בתי"ט ד"ה לא תמכור וכו' נראה דאכולה בבא דמתני' וכו' ובש"ע שלו וכו' נכסים שנפלו לה משנתארסה וכו' עי' בב"ש שם ס"ק מ"ג יראה שגם לפני התי"ט הי' גירס' משובש' וצ"ל כמ"ש בדפוס אמ"ד ומה שכ' התי"ט שהבי' לא הביא חולק הן אמת שלא מצינו חולק רק באס"ז הביא בשם מהרא"ה דר"ש אסיפא קאי דעד שלא נשאת ונשאת אבל נפלה לה משנשאת בהא כ"ע מודים שאם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות ולא שני לן בהו כלל ולא משמע כן לישנא דמתני' וקצת צ"ע הגם דר"ש חולק גם בנשאת מ"מ י"ל דתקנת אושא וודאי הוי גם בנכסים שאינם ידועין והפוסקים הכריעו להלכה כר"ש והיינו כמ"ש התוס' כתובות דף ע"ט ע"א ד"ה עשאום וכו' דלישנא דאביי מוכח הכי ותקשו לאבי' גופא ולפמ"ש התוס' שם דף נ' ד"ה הבעל דדחקו עצמם ליישב תקנת אושא אליבא דר"י דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי ואי אמרי' דלר"ש תקנת אושא הי' גם על נכסים שאינם ידועין מיושב קו' התוס' ואין להק' מאי מק' התלמודא דף ע"ח ע"ב לימא תנינא לתקנת אושא דלמא תקנת אושא אצטריך לר"ש די"ל כמ"ש התוס' שם ד"ה לימא וע"ש למהרש"א ודוק וצ"ע קצרתי.

י׳

שומרת יבם וכו'. עי' בשו"ת דרכי נועם חלק אה"ע סי' ב'.

י״ד

יבמה שלא היתה לה כתובה וכו'. עי' בדברי רבינו בפי' למתני' כלומר דוקא מן הראשון ואם לית לה מן הראשון כגון דעביד איסורא והתנה עמה שלא ליתן לה כתובה א"נ מחלה לבעלה א"כ זכה היבם בנכסים ול"צ ליתן לה אלא מנה ודחיק לי' לרבינו לפרש כן ליישב קוש' התוס' יבמות ל"ח ד"ה אשה וכו' ועי' בתי"ט ותי' צע"ג ובירושלמי לפי גי' שלפנינו משמע דאין לה כתובה מבעלה הראשון מן האירוסין ביבם ע"ש ועי' ב"ח אה"ע סי' קס"ח.

כ״ג

נפלו לה זתים. כ' התי"ט במשנה ה' פ"ח דכתובות ד"ה ר"י שרבינו בחיבורו חזר בו וכו' ובאמת לפמ"ש רבינו פה אם עושין כדי טיפולן לא ימכרו וכמ"ש הה"מ שדבר זה מבואר בירושלמי ולמד הירושלמי דין זה מדתני ב' בבות ולפי"ז כ' באס"ז דטעמו דר"י דס"ל אפי' אם טיפולן מרובן משכרם לא ימכרו היינו אם היא רוצה ליתן המותר ואע"ג דעי"ז מפסיד הבעל מ"מ חיישי' לשבח בית אביה ובזה מסתבר טעמא דת"ק ושפיר פסק רבינו פה ופשטא דלישנא דמתני' ודאי באין טיפולן מרובה איירי דהא לא תנן דהיא תשלם המותר ושפיר כ' רבינו דבזה הלכה כר"י ואין כאן סתירה.

ל״א

אמרה לו אתה נתתו לי וכו'. לפי מ"ש הה"מ דוקא בחייו משום דהוי חזקה מעלי' ואפשר דעל חזקה זו מוציאין ממון דהא יש חזקות גמורות שמוציאין ממון כגון א"א פורע ת"ז ועי' ב"ש סי' פ"ה ובש"כ חו"מ סי' ס"ב האריך דגם במת בעלה נאמנת במגו וכמ"ש בשו"ת הרא"ש מביאו הטור וש"ע אה"ע סי' צ"ו ע"ש.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות אישות פרק כ״ב

ב׳

כיצד האשה שנתארסה ומסרה אביה לבעלה כו' ומתה בדרך כו'. ברייתא בפרק נערה שנתפתתה (דף מ"ח:) וכן אמר שמואל התם לירושתה ופירש"י שמואל אמר לירושתה הוא דמהניא מסירה שאם מתה בדרך בעל יורש נדונייתה דאע"ג דאמר מר אשתו ארוסה מתה אינו יורשה הכא כיון דמסרה אחולי אחיל אב מהשתא מחמת קירוב נישואין ע"כ. וכתב מהרש"ך ח"ג סי' כ"ז דרצה לחלק לענין ירושת הבעל ממאי דשקיל וטרי תלמודא בפרק אע"פ בהנהו בעיי דס"ל לרש"י דכל ההיא שקלא וטריא דשקיל וטרי התם לא הוי אלא לענין תוספת דהיינו מילתא דהוי מדידיה לדידה כו' יע"ש. והנה בפירוש כתב רש"י (פרק אע"פ) דבעיא דרבין היא לראב"ע וא"כ פשיטא דבעיא דרב אשי דהויא באת"ל דבעיא דרבין דהוי אליבא דראב"ע ודוק:

ח׳

וכן ארוסה שמכרה קודם נישואין מכרה קיים כו'. (*א"ה מבואר במשנה ר"פ האשה שנפלו דבעודה ארוסה לא תמכור ואם מכרה או נתנה קיים. ובדברי הרב המחבר בהלכות נחלות יתבאר לך שדעתו ז"ל דגבי מתנה יכולה ליתן לכתחילה ומש"ה לא נקט במתניתין אלא לא תמכור. עוד צידד הרב שם לומר דבסבלונות דידן אף לכתחילה מוכרת יע"ש בתוך תשובתו שנעתיק שם בס"ד):

י׳

מתה כשהיא שומרת יבם יורשיה מאביה כו'. דין זה נכון מוצאו במשנה פרק האשה פלוגתא דב"ש וב"ה. וז"ל מהריק"ו שורש צ"א ומאחר שבדורות הללו כופין לחלוץ י"ל דכל הנכסים בחזקת יורשי האשה כו' יע"ש. איברא דמתניתין דשומרת יבם שמתה דאזלינן בתר חזקת ממון מרייהו ומפרש בגמרא דמספקא לן אי זיקה נשואין עושה או לא ולפיכך כתובה בחזקת יורשי הבעל א"כ אפי' דנימא דמצות חליצה קודמת וכופין לחלוץ כל זמן שלא חלצה הספק במקומו עומד דאי האי זיקה חשיב כנשואין עד שיחלוץ. איברא דהרוצה לדחוק עצמו ולפרש דע"כ לא מספקא לן אלא היכא דקיימא ליבום ולחליצה וכשמיבמה איגלאי מילתא דכנשואה הויא כיון דהויא זקוקה מקודם אבל כשעומדת ע"כ לחליצה לא מהניא האי זיקה לספוקה כנשואה וזה דוחק. איברא דמה שכתב מר"י בר אברהם אין להוכיח שכשעומד לחליצה אין יורש נכסי צ"ב דיבמה, דהתם בנכסי המת קיימי דהאב קודם לכל יוצאי יריכו וכל זמן שלא ייבם אינו נכנס במקום המת בנכסיו וכיון שכופין לחלוץ מש"ה היה הדין עם האב ליקח הפקדון דהוא קודם וע"כ אין הבן יכול ליבם, אבל בנכסי היבמה דמספקא לן אי זיקה נשואין הוי כנשואה לעולם אפילו שעומד לחליצה אם מתה יורשה וכמו שפירשתי סוגיית הגמרא ואין להכריח מכאן כפירוש השני. גם מה שנסתייע מהסמ"ג לא נראה כלל להכריח זה דלר"ת דפסק דנכסים בחזקתם היינו בחזקת יורשי הבעל ומשמע בהחולץ ובהאשה שנפלו דב"ש לא פליגי אב"ה בהאי ולב"ש קיימא להו דשטר העומד לגבות כגבוי דמי ולפי זה איך מוקמי בחזקת יורשי הבעל דהא יורשי האשה מוחזקין כאילו גבוהו ולזה אמר דלהאי ספיקא דזיקת נישואין לעולם לא הוי כגבוי עד שתחלוץ. ואפילו נימא כיון דקיימא לחליצה ולגבות אח"כ כגבוי דמי וליהוי בחזקת יורשי האשה לזה קאמר דשמא מייבם ולאו לגבות קיימי וכיון שכן בחזקת יורשי הבעל קיימי דהם יורשים את אחיו ומתה ומספקא לן אי זיקת נשואה כנשואה מוקמינן בחזקה דידהו לכ"ע ואפילו לב"ש כיון דלאו לגבות קאי וצ"ע:

ט״ז

מכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל וכו'. עיין בפרק האשה (דף פ') אמתניתין דמתה מה יעשו בכתובתה שכתב (רש"י ז"ל) בכתובתה בנדוניא שהכניסה לו ושמין לו בכתובתה וקבל עליו אחריותן ורשאי להוציאן ע"כ. וצ"ע דלכ"ע אינו רשאי להוציאם. (* א"ה עיין בפרק אלמנה לכ"ג (דף ס"ו:) ברש"י והרא"ש לשם):

י״ח

כיצד האשה שמכרה וכו'. (* א"ה עיין בדברי הרב המחבר פרק ל' מהלכות מכירה דין ג'):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות אישות פרק כ״ב

א׳

יעוין בהגהות ובתשובות סימן ל"ה תקנת ר"ת ותקנות שו"ם ומש"כ בזה ורמ"א קבען להלכה בסימן נ"ג. וראיתי בזה בשאילת יעבץ ח"ב הועתק פסק ב"ד מרבינו יונתן זצ"ל מהמבורג, והמחבר השיג עליו באורך יעו"ש. ואנכי כתבתיו בגליון הספר בסימן קצ"ה, וכה דברי שם, ז"ל, תמה ע"ע הלא דבר זה מפורש בשו"ע סימן נ"ג כו' ובב"ש ואם היה לו הפסד במשא ומתן נראה דמנכה לו ג"כ, נ"ב, הלא כתוב בפסק ב"ד שתיכף אחר החתונה נעשה בורח מי שהיה ערב בעדו יעו"ש, א"כ ההפסד היה קודם החתונה שהוא ערב בשבילו ופלוני כבר הפסיד, וע"ז לא כתבו הפוסקים רק שההפסד היה במשא ומתן אחר החתונה ופשוט. שם. מש"כ שאבי הבת מחוייב לישבע ונשבע ונוטל הואיל ורגלים לדבר שבפי הבעל אמת כו' תקנתא לתקנתא והלא אינו אלא מנהג להחזיר כו'. נ"ב, המה ראו כי בתנאים אחרונים כתוב ת"ר ר"ט רק שהבעל טוען נגד התנאים ואומר שלא הכניסה לו רק ארבע מאות ר"ט וויתר לו שתי מאות, א"כ טוען נגד הכתוב בתנאים אחרונים שהכניסה לו ת"ר ר"ט לכן ע"פ הדין המוסכם בחו"מ סימן פ"ב סעיף י' נוטל בלא שבועה רק הואיל ורגלים לדבר מגרע כח השטר והוי כמוש"כ הסמ"ע על שמודה שלקח רבית רק בהיתר שנשבע ונוטל, כן צ"ל כאן נשבע ונוטל, ומה שאומר שהוא מנהג קל אינו, כיון דכתוב בתנאים אחרונים ומחמת העדר כל הפרטים כמנהג אשכנז בספר נחלת שבעה, א"כ הוא שטר וחיוב גמור להחזיר בקנין אג"ס דמועיל, כהירושלמי דאמר בפ' הכותב הלכה א' ואלין דכתבין אין מיתת דלא בנין יהא מדלה חזר לבית אביה תנאי ממון ות"ק, ויעוין לקמן פכ"ג הל"ה, וברמ"א סימן צ"ב סעיף ז', ויעוין לעיל פט"ז הלכה ח' ונמצאת האלמנה כו' מכח התנאי כו' וברור: ושם עוד, ובמה יזכה חמיו במעות מעשר כו', נ"ב זה אינו אטו מעשר שנוהגין לחלק יוצאה בדיינין, ואם לא נתן אין האב מחויב ליתן:

כ״ד

אבל המגרש את אשתו והיו לה פירות מחוברין וכו': עיין הרב המגיד, ויש שפסקו כת"ק. וראה ברא"ש שביאר בהך דר"ש דאפילו הגיעו לבצור דר"ש סבר כבצורות דמיין הכא הן שלה יעו"ש. ולולא דברי הקדמונים היה נראה בטעמו דלא עביד אינש דיטרח בנכסים ויחרוש ויזרע ויעדר וינכש, וכשהן גמורין יוציאנה ויתקיים בו תזרע ולא תקצור אם לא דגבר עליו השנאה שברצונו לגרשה, ורצון כזה לא מתעביד בזימנא חדא, אם לא דבלבו היה לגרשה מכבר, ולו יהא דמספקא לן בזה מכל מקום אחרי שהפירות הן מחוברין לקרקעותיה והיא מוחזקת בהן אמרינן דאימור נתן עיניו לגרשה טרם שהגיעו לעונת הקצירה והבצירה, ור' שמעון לטעמיה בפ"ב דגיטין דכיון שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות, ומספיקא מוקמינן בחזקת האשה שהיא מוחזקת בהן. ולפ"ז רבנן לטעמייהו דסברי יש לבעל פירות עד שעת נתינה ולכך מחוברין בשעת יציאה הן של בעל דברשותו גדלו וברשותו נגמרו, ויעוין בירושלמי בהפריש בכורים במחובר וגרשה דפקעה מהן קדושתן, פירוש דלר' שמעון לטעמיה בבכורים פ"ג דצריך לקרוא עליהן שם כשיתלשו דבעי פרי בשעת הפרשה יעו"ש, דאם לא קרא עליהן שם לכשיתלשו אמר בירושלמי שם דאינן מדמעין ואין חייבין עליהן חומש, וכאן קריאתו שם עליהן בתלוש דלאו דידיה לא מועיל מידי ופקע קדושתן, ויעוין בירושלמי קדושין פ"ג הלכה א' דקודה"ג פקע בכדי ואכמ"ל דפירושו פשוט כמוש"כ, ויעוין רא"ש ור"ן ודוק היטב:

ל׳

הרי שנמצאו מעות או מטלטלין ביד האשה היא אומרת במתנה נתנו לי כו' הרי זו נאמנת וכו'. אמרה לו אתה נתת לי במתנה וכו': בדברי רבינו עמדו גדולי הדורות, המגיד כתב דטעמו משום דאין אשה מעיזה בפני בעלה, והדבר תמוה, אטו אם אמרו זה באיסורין שאינה מעיזה פניה להוציא את עצמה מרשותו, יאמרו בממון שאינה מעיזה נגד בעלה, ואם כי מצאנו בהאי מאן דנקיט מגלא ותובליא ואמר אוזיל ואיגדריה לדיקלא דפלניא דזבנה ניהלי דמהימן, שאני תמן דעביד מעשה בפרהסיא וכן כי אכיל פירות שדה כמה שנים, אבל דיבורא אמרה, ודוקא כי ליכא בעלים דמכחיש רק אחר זה כשכבר המה ברשותו, ואם כי כאן המה תחת חזקתה הלא מה שתחת יד האשה חזקה שהוא משל בעלה, ואולי מצרפינן תרתי חזקתה וצירוף אין אדם מעיז, וכן כתב הבית שמואל, והר"מ בר נתן כתב דהנכסים תחת חזקת ירושתה ולכך אינה נאמנת לומר שאחרים נתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות כו'. וגם זה קשה, דנאמר מיגו שאמרה אתה נתת לי במתנה. אמנם ז"א, דרצונה להפקיע ירושה ואין זה מיגו כמוש"כ הר"ן בעצמו. אמנם גוף הדין דהבעל אינו יורשה אינו מוכרח כמוש"כ הש"ך ס"ב, ובפרט לתלות בזה טעם רבינו: לכן לדעתי נראה פירוש דברי רבינו פשוט, דכבר נתבאר שיטת קדמאי דחזקה מה שתחת יד אדם הוא שלו, ולכן כתבו ומהם רבינו בריש הלכות מלוה, דאם טען הלוה שמטלטלין אלו שבידי אינם שלי אלא פקדון הם בידי כו' אין שומעין לו ואפילו מיגו לא מהני בזה אף דיכול לתתן במתנה או למוכרן המטלטלים בכ"ז אינו נאמן נגד החזקה דמה שתחת ידו הן שלו לא של אחר, יעוין סימן צ"ט בש"ך. והנה רבינו פסק דאם יתנה נותן ע"מ שאין לבעליך רשות לא מהני, רק באופן שיתנה ע"מ שאין לבעליך רשות בהן ומה שתרצי תעשי, ופירש רבינו נסים בסוף נדרים טעמו, דהוי כאומר לה לא יהיה שלך אלא לאותו דבר שתרצי לעשות בהן בכל שעה ושעה ואין הקניה חל אלא באותה שעה שתרצה לאותו דבר, ולדידה נמי לא יהיב לה לגמרי להיות שלה דליזכי מינה בעל יעו"ש. א"כ כי אומרת אחרים נתנו לי ע"מ שאין לבעלי רשות בו רק ע"מ שתרצי תעשי, הוי כאומרת שלא הקנה לי פלוני שיהיה שלי לחלוטין, רק שיהא חל הקנין באותה שעה שארצה לעשות מהנכסים דבר מיוחד אז יהא חל הקנין, ונמצא כי הוא נגד החזקה שכל מה שתופס אדם תחת ידו המה שלו וקנויים לו לגמרי בכל אופני הזכות ולא נשתייר בזה לאחר שום קנין וזכות כלל, ותו א"כ קני ממנה להו בעל לאכול פירות, אבל כי אמרה אתה נתת לי במתנה הרי אינה שוללת שום זכות וקנין מעצמה, והנכסים המה שלה לגמרי רק מה שהיא אומרת שהבעל נתן לה, ותו אין הבעל אוכל פירות דלא תקנו בזה חכמים לבעל פירות כיון דמנכסיה יהיב לה וכמו דאקני לה הגוף כן אקני לה פירות, שזה ודאי דהיא נאמנת דכיון דתחת חזקתה המה יכולים להחזיקה בשלה ולהוציא זה מרשות הבעל ודוק: אמנם נמצא לפי דברינו דהטעם של רבינו אינו מפני ששוללת זכות הבעל לפירת, דחזקה מה שהוא ברשותה הם של בעל לפירות כמו שהבין הש"ך, דא"כ אף לומר שבעלה נתן לה לא היתה נאמנת, דבזה הלא מוציאה הנכסים מזכותו לפירות, ומה יועיל מה שהיה בשכבר הימים שעברו תחת יד הבעל, רק עיקר הטעם הוא מפני שלא יכול אחר ליתן במתנה לאשה ע"מ שלא יהא לבעלה רשות בה, רק באופן שישלול מאתה כל אופני הזכיה ויסיר מאתה קנינה בהנכסים לגמרי שלא יהיו קנוים לה מעכשיו. רק בשעה שתתרצה ליחדן לאיזה דבר אז יהא חל הקנין, וכיון שבאופן זה הלא נשלל ממנה זכות עצמה בנכסים, וזה נגד החזקה שמה שתחת יד האדם שלו הוא לגמרי בלא שום שלילת זכות והפקעת כח ממנו כלל ולא מהני אפילו מיגו, ובאומרת שבעלה נתן לה במתנה הרי היא מודה ששלה הן לגמרי ולחלוטין בלא שום שיור כלל נאמנת ודוק, ומצאתי לגדול אחד שכתב בדרך זה והנאני: אבל דא שסובר רבינו דאינה נאמנת לומר דמנדונייתה הן או של נכסי מלוג וכמוש"כ בפ"ב מהלכות מלוה מוכח כן בירושלמי פרק הכותב, ר' זעירא רב יודא בשם רב, הכותב שדה לאשתו מתנה אין לו אכילת פירות, כצ"ל, כמו שכתוב שם להלן, לא אמר אלא כותב אבל מוכר לא [פירוש דמוכר שדה לאשתו לא קנתה השדה והמעות הן של בעל ואוכל בהן פירות], מה בין כותב מה בין מוכר, ומשני, עילה היה רוצה להבריח מזונות מן האשה, פירוש שהוא היה רוצה להבריח שלא לזון את אשתו, והמעות שתחת ידה הן ממעש"י הטמונים תחת ידה ורצה לגלות אותן להראות שיש תחת ידה מעות, ומפורש דהמעות שתחת ידה הן בחזקת שאינם מנדונייתה, ולכן לא קנתה השדה שלא רצה למכור רק להבריח מזונותיה, ואי משום דתטעון שאחרים נתנו במתנה, זה לא חייש שתטעון דקול יוצא למתנה כמו שאמרו בירושלמי פרק נערה, ולא תטעון דבר שאינו שכיח שהרי לא יצא הקול, וא"כ המה שלו מותר מעשי ידיה וניזונית מהן, ודוק כי זה ברור:

ל״א

ל״ד

האשה שהכניסה לבעלה עז לחלבה כו' הרי זה אוכל והולך עד שתכלה הקרן. וכן אם הכניסה לו כלי תשמיש כו' עד שיכלה הקרן: הנה בזה מחלוקת רש"י ז"ל דבעי דלישייר פורתא, וטעם רבינו כיון שכן דרך תשמישו להיות משתמש בכל יום ופוחת והולך, אע"ג דלא נשתייר כלל מן הקרן, בכ"ז בעל אכיל וזכה בהן, וסעד לשיטת רבינו ז"ל מהא דאמרינן בקדושין (דף כ"ד), והכא במעשר דאתא מבי נשא ור"מ לטעמיה דאמר מעשר ממון הקדש ולא קני ליה בעל, ורבנן לטעמייהו דאמרי ממון הדיוט הוא וקני לה בעל. והנה בירושלמי ריש מעשר שני אמרינן דאין מוכרין אותו לדברי הכל מפני זלזולו. וא"כ כיון דאין מוכרין מע"ש, א"כ בנפלו לה פירות דאמרינן דימכרו ויקח בהן קרקע ויאכל פירות, והכא כיון דאין מוכרין א"כ ע"כ לאכילה קיימין, ונמצא כלה הקרן ואיך זכי בהו בעל, ואפילו אם נאמר דתלמודא דידן סבר כהך מ"ד דלמ"ד ממון הדיוט מוכרין אותו, קשה לישנא דאמר דלר"מ מעשר ממון הקדש ולא קני ליה בעל, מוכח דרק משום דהקדש הוי לא קני להו בעל מאשה, תיפוק ליה דכיון דממון גבוה ואין מוכרין אותו, תו לא קאי רק לאכילה וקא כליא קרנא ובכה"ג גם בעלמא לא תקנו רבנן, ועוד א"כ אמאי דחיק הגמרא בקדושין (דף נ"ד) לחפש סתמא כר' מאיר דמע"ש ממון גבוה הוי, ושביק רישא דמע"ש דאין מוכרין אותו, בכ"ז זכי בהן בעל. ולא דמי לנפלו לה פירות תלושין דימכרו, דשם יש בידה למוכרן. אבל כאן דאין לה בהם רשות למוכרן רק לאכול הוי כמו נפל עז לחלבה שאין לה רק החלב, ובעז לא כלום וזכי בהן בעל, וזה ראיה נכונה לפסק רבינו ז"ל. דאע"ג דלא ישאר כלום זכי בהו בעל, ואע"ג דר"מ גופיה סובר במחפורת של צריף דלא זכי בהו בעל ואיהו בעי שישייר לה מידי אין קפידא מה דנקיט טעמא דממון הקדש ותלי בפלוגתא דיליה דשנוי במשנה. ועוד דלפי הלכה קאי. אבל במחפורת של צריף לא פסק רבא כוותיה ודוק. אח"ז ראיתי בחדושי רשב"א שמיישב שיטת רש"י שם אליבא דמ"ד ממון הדיוט אין מוכרין אותו ג"כ, ע"ש שזה כמוש"כ בס"ד: וראיתי שהקשו מסוגיא דב"מ צ"ו דאגרא איהי פרה מעלמא כו' דבעל לוקח הוי הרי דזכי בה בעל, וז"א, דתמן מיירי דאגרא פרה לצורך נכסי מלוג שלה שהפירות הם של הבעל וכלוקח הוא בנכסיה, וא"כ הוא כשאול להבעל דהפרה עושה מלאכתו, ומשני דהוי כלוקח, פירוש בכל הנכסים ולא קיבל טפי מלוקח, ולכך פטור גם על פרה זו שהיה סובר שהיא של אשתו וכמו שפרש"י בריש המפקיד אשה ששאלה לצורך נכסי מלוג שלה יעו"ש וז"פ, וכן פירש שם צ"ו. אשה ששאלה לחרוש קרקע מלוג ונשאלו כו' יעו"ש ברש"י ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות אישות פרק כ״ב

ט״ו

נתבאר בפ"ל מהל' מכירה.

י״ז

וכן האשה שמכרה או נתנה נכסי מלוג לבעלה ממכרה ומתנתה קיימין ואינה יכולה לומר בנכסי מלוג נחת רוח עשיתי לבעלי, אבל בשאר נכסים יש לה לומר. וכן האשה, נ"ב עי' יד רמ"ה ב"ב דף נ' שכתב דליתא לדאמימר, ובזה נוכל ליישב מה דמוכח מדברי הרמב"ם גבי יום או יומים וגבי שן ועין דעבד של ב' שותפין ממש לא נקרא עבדו המיוחד לו, ולא כפירש"י ותוס' בב"ק דף צ', וקשה דהא בדאמימר א"א לומר דשני שותפין אינם יכולין למכור נכסיהם, ולפ"ז נוכל לומר דסובר הרמב"ם דאמימר ודאי מוכרח לפרש כפרש"י דדוקא בק"פ סובר ר"א כן אבל כיון דלא קיי"ל כאמימר מפרשינן הברייתא כפשטה ואפי' בשותפין ממש.

כ״ט

נתבאר בפ"ב מהל' מלוה הל' ח'.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות אישות פרק כ״ב

א׳

[ומאימתי יזכה בירושתה משתצא מרשות האב ואע"פ שעדיין לא נכנסה לחופה. ודע שנחלקו רש"י ותוס' בפ' נערה אי הויא מסירה לרשותו כנשואה נמי לענין לטמא לה ולהפר נדריה. וראיתי להבית שמואל ריש סימן נ"ז שכתב דמלשון רבינו משמע דסבירא ליה כרש"י דלשאר מילי לא מהני מסירה. ואישתמיטתיה מה שכתב הכס"מ בפי"א מהל' נדרים דין כ"ב ובבית יוסף ביו"ד ריש סימן רל"ד דמדברי רבינו שם משמע דמשנמסרה לרשות הבעל מיפר נדריה והביאו התוי"ט פ"י דנדרים ועל כן אין מדברי רבינו דכאן שום משמעות דלא איירי בכאן רק בדיני ירושת הבעל וסמך עצמו אמה שכתב בהלכות נדרים. וכן הבית יוסף העתיק לשון רבינו דכאן באה"ע סי' הנזכר ואפילו הכי ביו"ד סי' הנזכר משמע דס"ל עיקר דיכול להפר וכן משמע שם באחרונים. ומה שהקשה הבית שמואל שם על דברי רבינו בהל' תרומות יתבאר שם]:

כ״ב

האשה שחבלו בה אחרים כל המעות הראויות לתת לה ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירותיהן כמו שיתבאר בהלכות חובל. משמע בהדיא דצער נמי שמבואר שם בהל' חובל שהוא שלה ילקח בו קרקע והבעל אוכל פירות. וכן יש ללמוד ממ"ש רבינו לקמן בדין כ"ח גבי חובל באשתו כל הנזק והצער והבושת שלה ואין הבעל אוכל פירות. ואי איתא דכי חבלוה אחרים נמי אין הבעל אוכל פירות מהצער א"כ מאי צ"ל דאין אוכל כשחבלה בעצמו אלא שמע מינה דבחבלה דאחרים אוכל. וכן יש להוכיח מדברי הרא"ש שכתב בר"פ מציאת האשה אהא דתנן בושתה ופגמה שלה הא דלא נקט במתניתין צער דפשיטא דהוי לאשה דצער דידה לא זכי ליה רחמנא ואי איתא שאין לבעל פירות מהצער א"כ מאי קשיא ליה דלא נקט צער דהא לא דמי לבושת ופגם דהבעל אוכל מהן הפירות וכדנקט בסיפא דמתניתין שלה ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות והוא אליבא דכו"ע כמ"ש הר"ן שם. אלא מוכח דצער נמי אוכל פירות כמו בבושת ופגם. ובחנם כתבו החלקת מחוקק והבית שמואל באה"ע סי' פ"ג דלא נתבאר אם הצער שלה לגמרי או אם דינו כנכסי מלוג שהבעל אוכל פירות. ולפי מה שכתבנו הדבר מבואר מדברי רבינו בכאן ומדברי הרא"ש בכתובות דדינו כדין נכסי מלוג. ומ"ש הבית שמואל דבסי' פ"ה ס"ז משמע שאין אוכל פירות אין מוכרח דאילו משום שכתבו שם הטור ושו"ע באו לידה נכסים אחר שנשאת בין שנפלו לה בירושה או שחבלו בה ונתנו לה חלקה בבושתה ופגמה נקראים נכסי מלוג וסבר הב"ש דדוקא נקטי הטור ושו"ע בושת ופגם למעט צער. ואינו מוכרח די"ל דלא איירי רק במאי דאיירי תנא דמתניתין דר"פ מציאת האשה וכן משמע בבית יוסף. וכיון דלא איירי תנא דמתניתין בצער לא נקטי נמי הטור ושו"ע אבל לעולם צער נמי הוי נכסי מלוג וכמ"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לב שלם · הלכות אישות פרק כ״ב

י׳

שומרת יבם יש לה למכור וליתן במתנה וכו'. לשון הרב המגיד אבל מה שאמר שאפי' בנכסי צאן ברזל אין לו פירות הוא תימה למה לא יזכה במחציתן וכו'. יש מי שרצה לומר דבודאי בחייה הפירות הם נעשין גוף נכסי להיות משועבדים לכתובה. בני דוד פאלקון דף כ' ע"ב. עוד שם כתב הראב"ד שם בהשגות טעה בכל אלה וכו'. וכמדומה לי שטעה במשנה או משום משנה מי שמת שגורסין בה וכתובתה בחזקת יורשי הבעל ופי' הגאונים שהמחלוקת שאמרו וכו'. צ"ע האי ופירשו הגאונים מה פי' הוא זה דהתם בהדיא הוא דמיירי בנכסי צאן ברזל.

י״ח

כיצד האשה שמכרה או נתנה לבעלה מנכסי צאן ברזל וכו'. כתב הרב בכ"מ ז"ל כיצד האשה שמכרה או נתנה לבעלה מנכסי צאן ברזל וכו'. עד יש לדון דרבינו לא איירי אלא במוכרת או נותנת ולא במוחלת וכו'. נ"ב בפי"ז כתב הכ"מ גם במוחלת דהיינו דוקא בעיקר וכן נראה מדברי רבינו שכתב דהיכא דנגנבו צריך קנין ואע"ג דהוי מחילה וזהו שכתב הראב"ד ז"ל מעתה אפי' בלא קנין דהוא ז"ל סובר דבמחילה ליכא טענת נחת רוח ולפי"ז ליתא למ"ש מהראנ"ח ז"ל סי' כ"ד לדעת הרב המגיד. מחנה אפרים בחידושים דף ה' ע"ב.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות אישות כ״ב, מתוך הלכות אישות שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות אישות כל הרמב״ם