רמב״ם - הלכות אישות · פרק א׳

וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הן ובאחד מאלו דרכים האשה נקנית בכסף או בשטר או בביאה בביאה ובשטר מהתורה ובכסף מדברי סופרים. עיין מה שכתב הרמב"ם בתשובה דלכך קרוא כסף מדברי סופרים היות נלמד מי"ג מדות ושטר הוא מהתורה דלולא י"ג מדות מגופיה דקרא נלמד דיש קידושין בלא ביאה דאל"כ ארוסה בתולה היכי משכחת לה ויותר מסתבר לומר על שטר מכסף דשטר המוציא מהדין שיכניס ולכך כתב שטר הוא מהתורה משא"כ כסף דצריך לימוד גזירה שוה נקרא מד"ס זהו תמצית כוונתו ונכון הוא (א) אלא שיש לדקדק הא ודאי דיעוד באמה עבריה דאורייתא כדכתיב ואם לבנו ייעדנה והרי היא ארוסה כמ"ש הרמב"ם בהלכות עבדים פרק ד' הלכה ט' יעוד כאירוסין ועיי"ש וא"כ לפי"ז מצינו ארוסה בתולה בתורת יעוד אמה עבריה ומנא לן דכסף או שטר קונה זולת אמה עבריה והגמרא דפריך ארוסה היכי משכחת לה שפיר פריך דלפי סלקא דעתא דבעינן קידושי ביאה ועוד כסף או שטר ותרווייהו הוא דעושין קידושין ולא אחד א"כ אף באמה עבריה אמרינן כן דאב מייעדה לעצמה ואח"כ בועל אותה או מייעדה לבנו ואח"כ בנו בועל אותה משא"כ השתא דכתיב ובעלה דבביאה לחוד מתקדשת א"כ ביעוד על כרחך בלא ביאה דאי בביאה למה לי יעוד כלל ובפרט בבן שבעל אותה למה לי יעוד דאב ועל כרחך ביעוד בלי ביאה מיירי קרא וא"כ מצינו ארוסה בתולה בתורת יעוד ואין כאן לימוד על שטר כלל מגופיה דקרא ויש לישב (ב). (א) אמר המגיה מה שכתב הרב זהו תמצית כוונתו ונכון הוא רצונו לבאר בזה תשובת הרמב"ם שלא תקשה עליו קושיית הרמב"ן שהקשה דהא דאמרינן בגמ' דנערה מאורסה בסקילה מיירי שקדשה בשטר מסברת כיון שהוא מוציא מכניס, הוא להס"ד דבעינן כסף וביאה אבל השתא דכתיב ובעלה דנקנית בביאה לחודיה ועל כרחך נקנית גם בכסף לבד א"כ יש לומר דנערה מאורסה בסקילה מיירי בכסף לבד כמו בשטר ולפירש הרב הגאון ז"ל יתורץ קושייתו. (ב) אמר המגיה אפשר שכיון הרב הגאון במה שכתב ויש לישב מהא דאמרינן במסכת כתובות דף מ"ד ע"ב תניא שילא שלש מדות בנערה באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח בית אביה כלומר ראו גדולים שגידלתם באו לה עדים בבית אביה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח שער העיר וכו' והביאו הרמב"ם להלכה בהלכות איסורי ביאה פרק ג' הלכה ט' א"כ בנערה מאורסה ע"י יעוד לא משכחת לה באמה עבריה שזינתה אחר קידושין דהיינו אחר יעוד בבית אביה כיון שהיא אז כבר ברשות בעלה והאיך יקוים בה והוציאו אותה אל פתח בית אביה דכתיב גבי נערה מאורסה אף דאמרינן שם במתניתין דלא נאמר פתח בית אביה אלא למצוה מ"מ גבי יעוד לא יקוים המצוה כלל והאיך נאמר בקרא והוציאו אותה אלא ל כרחך דמיירי בשאר נערה מאורסה ובשטר.

כתב הרב המגיד וגירסת רבינו ודאי היתה קידושין בלא כתובה וכתב עליו הכ"מ ואין דבריו נכונים שהרי רבינו עצמו כתב פרק ד' מהלכות מלכים אצל המלך פילגשים בלא קידושין וכתובה וכו' אבל ההדיוט אסור בפלגש וכו' עיי"ש ונראה דודאי בלאו הכי תמה הרמב"ן מאין יצא לו להרמב"ם לחלק בין מלך להדיוט אמנם המעיין שם ברמב"ם יראה דמתורת פרשת המלך בא לו ההיתר הזה ולכך העתיק כל פרשת המלך והך דאת בנותיכם יקח לרקחות וגו' השמיט רק כתב תמורתו ושולח בכל גבולי ישראל ולוקח נשים ופלגשים הרי דס"ל דהך קרא לרקחות וגו' הוא לישנא מעליא והכוונה על פילגשים וזה פשוט ההיתר למלך לבדו ועיין במפרשים ורד"ק (ג). וזה לפי פסק הרמב"ם שפסק שם פרק ד' הלכה א' שכל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו אבל רב דאמר במסכת סנהדרין דף כ"א ע"א מה נשים ומה פלגשים נשים בקדושין וכתובה פלגשים וכו' ליכא למגרס פלגשים בלא קדושין דהא אמרינן שם בגמרא דף כ' ע"ב דרב ס"ל כל האמור בפרשת המלך מלך אסור בו ואיך לקח דוד פלגש האסור להדיוט דמאי שנא ודברי הרב המגיד נכונים ומה שכתב הכ"מ דיש לומר דפלגשי כלב וכדומה היה ביעוד אמה עבריה נמשך אחר לשון הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ד' שכתב הדיוט אסור בפלגש אלא באמה עבריה לבד ולאחר יעוד כוונתו דזולת אמה עבריה אין הדיוט מותר בפנויה זולת מעשה קידושין רק אמה עבריה מותרת לו ביעוד לבד בלי מעשה כלל אבל מ"מ מודה הרמב"ם דהיא ארוסה גמורה שכסף ראשון משוויא ליה קידושין כמ"ש הרמב"ם בהלכות עבדים וגם לא ידעתי למה יהיה חל עליה שם פלגש מה נשתנה אמה עבריה משאר נשים. ומ"ש הרב המגיד דגירסת הרמב"ם בגמרא דסנהדרין דפלגשים בקידושין בלא כתובה יש לדקדק הא ס"ל לרמב"ם דכתובה לאו דאורייתא רק תקנת חכמים וא"כ מה חילוק יש בקרא בין נשים לפלגשים ואפשר לומר דאף דאינו מחויב מהתורה ליתן כתובה מ"מ היו נוהגין ליתן כתובה לנשים שהיו עקרי הבית כדכתיב מוהר הבתולות והן היו נקראו נשים ולשאר נשים הטפלים שלא הרבו להן מוהר קראו פלגשים ועיין ברמב"ם פרק א' מהלכות נערה מ"ש ועיין שם בכ"מ (ד). ולפי מה שכתבתי דלדידן באמת פלגשים המה בלא קידושין וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים רק דרב לשיטתו אזיל צריכין לגרוס בגמרא פלגשים בקידושין בלא כתובה ורב אפשר דס"ל דכתובה דאורייתא כרבן שמעון בן גמליאל במשנתינו ולדידיה יש חילוק בקרא בין נשים לפלגשים לענין כתובה איברא מה שהקשה הרמב"ן מפלגשי כלב שלא היה מלך ואף אם נאמר דכלב היה מיוצאי מצרים ולקחם קודם מתן תורה מ"מ מהך דפלגש בגבעה ומגדעון קשיא. (ג) אמר המגיה אל יקשה להקורא דברי הרב דהרי הרמב"ם מסיים שם דיש לו לעשות הפלגשים שלוקח לארמונו טבחת ואופות ורקחת שנאמר ואת בנותיכם יקח לרקחות הרי לך דהעתיק גם מקרא זה דכוונת הרב בזה הוא מדהביא הרמב"ם תחילה מיד כשהביא דלוקח מן היפים לשמשים שנאמר ואת בחוריכם הטובים יקח ועשה למלאכתו ולא הביא ג"כ מיד ואת בנותיכם וכו' רק לבסוף הביא קרא זה דעושה מפלגשיו למרקחת על כרחך הוא מפרש דקרא לא מיירי לשימוש בעלמא כמו קרא דבחוריכם רק שהוא מפרש דלישנא מעליא הוא וקרא בא להתיר לו פלגש. (ד) אמר המגיה עיין ברמב"ן שהקשה קושיית הרב על רש"י בחומש פרשת חיי שרה דשם מפרש רש"י דפלגשים בקידושין בלא כתובה והביאו בלח"מ בהלכות מלכים פרק ד' עיי"ש בדברי הלח"מ.

אם אבי אמו בלבד וכו' אם אבי אביו בלבד. הלח"מ תמה דהנך הם מדברי הירושלמי והוא נגד הגמ' יבמות דף כ' דטרח למצוא שיתסרי שניות ומסיק דלא מר בריה דרבינא חתום עלייהו ואי דעת הגמרא כדעת ירושלמי הרי יש לנו ב' שניות להכניסם במנין עשרים ונראה לי דס"ל להרמב"ם כיון דאם אבי אם אשתו בכלל שניות ואם אם אבי אמו של אשתו אסורה מכ"ש אם אבי אמו וכן אם אם אב אבי אשתו אסורה מכ"ש אם אבי אביו והשתא דקורבא דקידושין דאתפלג דרא אסור מכ"ש קורבא דעצמותו ופשוט הוא ולכך כשמנה שית דרבי חייא דיש בו רביעי שבחמיו וחמותו שהוא נכלל בו הוי ליה הני בכלל ואין כאן צורך למניין אחר דהיא היא, אפס שלפי זה י"ל דהרמב"ם שכתב אם אבי אביו בלבד שסבר גם באשתו אינו אסור אלא אם אבי אביה בלבד דפסק דרבי חייא יש להן הפסק אבל לפי דעת הרא"ש דסבר דאין להן הפסק ואסור אם אבי אביה עד עולם לא ידעתי למה אם אבי אבי אביו מותר ובשו"ע אבן העזר סימן ט"ו הביא דעת הרמב"ם והרא"ש ובאם אבי אביו סתם כדעת הרמב"ם לבד וצריך להיות דס"ל דאין למידן קרובות אשתו לקרוביו דהרי התורה החמירה בקרובותיה יותר מקרוביו דאם אמה אסורה לו ואם אמו מותרת לו מהתורה וחוקה כתיב בעריות.

ובכסף מדברי סופרים. טעמו של רבינו ז״ל הוא משום דכל דבר הנלמד בהיקש או בגזירה שוה או בי״ג מדות הם נקראים דברי סופרים כמו שכתב בס' המצות. וא״ת שטר נמי נלמד מהיקשא דויצאה והיתה וא״כ למה אמר שהוא מן התורה כבר נשאל מרבינו על זה בתשובה הביאה הרמב״ן ז״ל במנין המצות ותירץ דשטר הוי ודאי מן התורה דבפרק האשה נקנית (קידושין דף ט':) אמרו לרבי יוחנן דלמד ביאה מבעולת בעל לא מצי למילף לה ומבעלה משום דהוה אמינא התם תרתי בעינן כסף וביאה וכי תימא נערה המאורסה היכי משכחת לה איירי בשטר א״כ ודאי ע״כ שטר נפקא לן מנערה המאורסה ואם כן לכך נקרא דבר תורה זו היא תשובתו ז״ל. ויש להקשות על זה דמכל מקום מהיקשא דויצאה והיתה שמעינן לה דאי בלא היקשא שמעינן לה אלא מנערה המאורסה לבד אם כן לישתוק קרא מויצאה והיתה וכי תימא היקשא לשאר מילי הא לא משמע שם הכי בגמרא אלא דעיקר היקשא להכי אתא דהקשה שם (דף ה) לא לכתוב רחמנא בשטר ותיתי מהנך וכו' משמע שם דלהאי היקשא דויצאה והיתה קרי ליה יתורא אלא ע״כ צריכים אנו לומר דמ״ש בגמרא משכחת לה בשטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס היינו השתא דאית לן היקשא וא״כ כיון דבהיקש נלמד הדרא קושיא לדוכתא מאי שנא מכסף דאע״ג דכתיב כי יקח משום דנלמד בגזירה שוה קרי ליה ד״ס. ואין לומר דלא איצטריך היקשא אלא השתא דאיתא ג״ש דקיחה קיחה ומשום דלא נימא נערה המאורסה הוי כסף לכך איצטריך היקשא דלא נימא נערה המאורסה הוי כסף אלא הוי שטר וכסף לחודיה לא סגי בלא ביאה אבל בלא גזירה שוה דקיחה קיחה ובלא היקשא הוה יליף שטר מנערה המאורסה הא ליתא דאם כן לא לימא רחמנא גזירה שוה דקיחה קיחה ואנא ידענא דהאי קיחה הוי כסף מדאיצטריך היקשא דויצאה והיתה משמע ע״כ איכא קיחה אחרינא שהוא בכסף וכדי שלא נטעה דבכי הך הוא דהוי נערה המאורסה לכך איצטריך היקשא דויצאה והיתה אלא ודאי עכ״פ מהיקשא דויצאה והיתה שמעינן שטר וא״כ הדרא קושיא לדוכתא ואפשר דבלאו הקישא ידעינן ואי אמרת הקישא למה לי י״ל דלשאר מילי אתא וגמרא דקאמר לא לכתוב רחמנא בשטר היינו לומר דלמה ליה לבעל הברייתא למילף שטר מהיקשא דויצאה והיתה בלאו הכי ידעינן ליה דהא איצטריך לומר דבעינן לשמה שטר אירוסין ולשאר מילי וזהו שדקדק רש״י ז״ל בלשונו בגמרא שכתב הכי קשיא ליה הך תנא כו' דמשמע דלא מקשה אלא לתנא כדכתיבנא. ע״ק לרבינו ז״ל דקאמר דכסף הוי מדברי סופרים היכי קאמר שם בגמרא גבי חופה קונה (דף ה:) דהא דלא תני לה במתניתין משום דהנך דמתניתין כתיבי והך לא כתיבא והשתא לדברי רבינו ז״ל כיון דחופה נלמד ממה הצד שהוא אחד משלש עשרה מדות א״כ הוי כמו כסף דנלמד בג״ש וכי היכי דחופה לא כתיבא כסף נמי לא כתיבא והוי מדברי סופרים ומ״מ תני לה וכבר הקשה קושיא זו הרמב״ן ז״ל. ונראה לי לומר דמ״מ ג״ש מיקרי כתיבא טפי ממה מצינו דהא עונשין ומזהירין מגזירה שוה ומשום מה מצינו וקל וחומר אין עונשין ומזהירין וא״כ כתיבא מיקרי בערך מה מצינו. ע״ק לרבינו ז״ל מ״ש בגמרא (דף י"א) אמר רב אשי כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה והקשו שם (ע"ב) והרי קידושי אשה דכתיב ביה כי יקח איש אשה ובעלה וגמר קיחה קיחה משדה עפרון ותנן בית הלל וכו' אלא אי איתמר וכו' והשתא לדברי רבינו ז״ל למה הדר ממימרא קמייתא תריץ הכי מאי דקאמר רב אשי הוא כסף האמור בתורה דוקא אבל הך כסף הוי מדברי סופרים והך הוי כסף מדינה דלדעתו ז״ל כסף קידושי אשה מד״ס מיקרי ויש לומר דהכי פריך מהיכי קא ילפת מכסף דעפרון וכסף דעפרון אמור בתורה הוא ולדידך הוי כסף צורי ואם כן אמאי אמרינן בפרוטה ובשוה פרוטה אלא ודאי דכסף האמור בתורה לאו כסף צורי הוא. והרב ב״י הביא סיוע לדברי רבינו ז״ל בספר כסף משנה מההיא דאמרינן בפרק הנחנקין (סנהדרין דף פח:) דחמש טוטפות הוי לעבור על דברי סופרים ואין זו ראיה מוכרחת דהתם אינו נלמד טוטפות בגזירה שוה שהוא אחד משלש עשרה מדות ואף ע״ג דילפינן לה מרבוי טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים י״ל דאין זו דרשא מוכרחת אלא אסמכתא בעלמא ועיקר הדבר הלכה למשה מסיני וכן גבי עירוב מקואות אמרו דשיעורין הלכה למשה מסיני אבל דבר הנלמד מגזירה שוה או מאחד משלש עשרה מדות לעולם דהוי ככתוב בתורה. עוד כתבו ההגהות דרבינו ז״ל מפרש ההיא דאמרו בפ' השולח ובפ״ק דכתובות גבי מה שהקשו תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר כפירוש רבותיו של רש״י ז״ל ואי אפשר לומר כפירושם ממש דהם פירשו דכשתירץ בגמרא שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות הוא משום דרב מנגיד אמאן דקדיש בביאה ולכך שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ורבינו ז״ל אי אפשר שיפרש כך דהא לקמן בסוף פרק שלישי כתב דהמקדש בביאה אע״פ שקידושיו קידושין מכין אותו מכת מרדות ועוד דאם כן קדיש בשטר שהוא מדאורייתא לדעת רבינו ז״ל מאי איכא למימר לכך נראה דהוא מפרש כרבותיו של רש״י ז״ל הקושיא דהא תינח וכו' אבל בתירוץ דשויוה רבנן על כרחך מפרש כפירוש רש״י ז״ל דמאי דתירץ שויוה רבנן וכו' יש כח ביד חכמים לעקור הקידושין ולשום בעילתו בעילת זנות משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואם כן הוא הדין בשטר דאמרינן כל דמקדש וכו':

קודם מתן תורה וכו'. מ״ש ה״ה ז״ל ולדעת רבינו ז״ל כך היא הגירסא אין ספק שנעלם ממנו מ״ש רבינו ז״ל בהלכות מלכים פ״ד פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין או גירסא אחרת היתה לו שם בדברי רבינו ז״ל וכבר הרגיש בזה הרב ב״י ז״ל. עוד כתב ונראה לי סיוע לרבינו ז״ל וכו' קשה דהנהו תרתי ראיות איכא למישדי בהו נרגא משום דדעת רבינו ז״ל דהבועל אשה בלא קידושין עובר בעשה וכמ״ש ליקוחין אלו וכו' וא״כ כיון שהוא אסור מן התורה בטלו אלו הראיות ולעולם דלאו ליכא ואע״פ שנראה שכוונת ה״ה ז״ל במ״ש ואפשר לומר כדברי וכו' והבא על האשה וכו' שכוונתו במה שאמר והבא וכו' לדחות אלו הראיות כדכתיבנא מ״מ עדיין אין דעתי נוחה איך סבר להביא סיוע לרבינו ז״ל. ועוד למה כתב ואפשר לומר [שכתוב זה הוא כדברי המתרגם וכו'] אם כוונתו לדחות דעת רבינו ז״ל לימא ואפשר לומר כדברי הראב״ד ז״ל. ויש לדחות הראיות משום דהבא על האשה שלא לשום אישות עובר בעשה. ונראה שהסיוע שהביא ה״ה ז״ל לדעתו הוא דהגירסא היא פילגשים בקידושין ובלא כתובה דאם כדברי הראב״ד ז״ל דהגירסא פילגשים בלא קידושין ובלא כתובה אמרו ע״כ צריך אתה לומר דאפילו עשה אין כאן דאם לא כן למה הותרו הפילגשים וכי תימא השתא נמי דאיכא איסורא דרבנן דדוד גזר על יחוד דפנויה למה הותרו כבר תירץ זה הריב״ש ז״ל בסימן שצ״ה דדוד קודם שגזר על יחוד הפנויה נשאן ולכך לא גרשן וכמו שמבואר שם אלא אי אמרת איכא עשה א״כ איך הותרו הפילגשים אלא ודאי דאיסור דאורייתא ליכא. ונגד זה הביא הראיות דעל פי הגירסא איכא איסורא מן התורה וכיון שכן הגירסא היא פילגשים קידושין בלא כתובה ובתר הכי קאמר דאפילו נאמר דהגירסא היא כדברי רבינו ז״ל דפילגשים קידושין בלא כתובה יש לפרש הכתוב כדברי המתרגם ואין כאן סיוע דהבא עליה עובר בעשה ואיכא איסורא מן התורה וזהו אומרו ואפשר ולא חזר לדעת הראב״ד ז״ל משום דע״כ נדחה גירסתו בגמרא. עוד כתב ה״ה ז״ל פירוש ונפסלה מן הכהונה, ראייתו היא משום דרבי אלעזר בא לפרש הזונה האמורה בתורה וקאמר דהיא פסולה מן התורה דה״ק רישא דברייתא בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס"א:) זונה כשמה וכו' משמע דלפרש זונה דקרא קאתי אבל אין ראייתו משום פסול דרבנן אין לפוסלה מן הכהונה דהא נתין הבא על בת ישראל פסול דרבנן הוא דנתין מן התורה מותר לדעת רבינו וכתב רבינו ז״ל בפרק שבעה עשר מהלכות איסורי ביאה דעשאה זונה אלא ודאי שאני התם דלא עשאה זונה אלא מדרבנן. אבל הכא הוי פסול מן התורה כדפרישית: לפיכך כל הבועל אשה וכו'. בסנהדרין פרק כ״ג (סנהדרין דף כ"א) אמרו דדוד גזר על היחוד ועל הפנויה והקשו יחוד דאורייתא הוא דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון וכו' רמז וכו'. ולדעת רבינו ז״ל קצת קשה דלמה הקשה מיחוד שהוא רמז מן התורה היה לו להקשות מפנויה שהוא ברור בתורה לאו דלא תהיה קדשה. ונראה לתרץ דאין הכי נמי אלא שרצה להקשות ליחוד שהוא דבור ראשון:

ויש נשים אחרות וכו'. הקשה הרב ב"י דהיכי קאמר מפי הקבלה כיון דאינו אלא משום גזירה דעריות. ונראה דמשום דאמרו בגמרא בפרק כיצד (דף כא) רמז לשניות מן התורה מנין שנאמר כי את כל התועבות [האל וכו' האל] קשות מכלל דאיכא רכות. עוד אמרו שם דשלמה גזר עליהם ומשום הא אפשר דקראם רבינו ז"ל דברי קבלה: והן הנקראות שניות וכו'. שם אמרו בברייתא מה הם שניות אם אמו ואם אביו ואשת אבי אביו ואשת אבי אמו ואשת אחי האב מן האם ואשת אחי האם מן האב וכלת בנו וכלת בתו וכו' הרי כאן שמנה. עוד שם (דף כב) תני דבי רבי חייא שלישי שבבנו ושבבתו ושבבן אשתו ושבבת אשתו שנייה רביעית שבחמיו ושבחמותו שנייה ע"כ. ואלו הששה שהוזכרו בברייתא דרבי חייא עשאן רבינו ז"ל עשרה שחילק שלישי שבבנו לשנים בת בת בנו ובת בן בנו ושבבתו ג"כ לשנים בת בת בתו ובת בן בתו ושבחמיו לשנים ושבחמותו לשנים הרי כאן עשרה ושמונה דברייתא הנזכר הרי כאן י"ח עוד הוסיף שנים אחרות שהם אם אבי אמו ואם אבי אביו אע"פ שלא מנאן בגמרא מפני שמנאן בירושלמי כדברי ההגהה ויש כאן דקדוקים רבים. ובגמרא דידן משמע דלא סבירא להו להנהו תרי דאמרו שם (דף כא:) גבי פלוגתא אשת [אחי] אבי אביו ואחות אבי אביו א"ל רב הלל לרב אשי לדידי חזיא לי שניות מר בריה דרבינא וכתיבן שית סרי לאיסורא מאי לאו תמני דמתניתין ושית דרבי חייא והנך תרתי הא שית סרי וכו' ואמרו שם בגמרא במסקנא דלאו מר בריה דרבינא חתים עליה והשתא אי איתא דס"ל לגמרא דידן הנהו תרי דירושלמי אמאי קאמר דלא חתים עליה הא הנהו תרי דירושלמי ואינך שית סרי הויין אלא ודאי דלית ליה לגמרא דידן הני תרי ואם כן הוה ליה לרבינו ז"ל למיפסק כגמרא דידן וכמו שעשה (באם) [באשת] חמיו דפסק דמותרת אע"ג דאסרוה בירושלמי משום דבגמרתנו משמע איפכא וכדכתב ה"ה ז"ל. ונראה דכיון דמצא רבינו ז"ל דברי רבינא דמנה שית סרי מסכימים עם דברי הגמרא ירושלמית אע"ג דרב אשי אמר לאו מר בריה דרבינא חתים עליה ולא סבירא ליה מכל מקום פסק כדברי הירושלמי כיון דאשכח דרבינא בגמרא דידן מסכים עמו. עוד יש לדקדק בדברי רבינו ז"ל דכי היכי דחילק שלישי שבבנו ושבבתו לשנים וכן רביעי דבחמותו ושבחמיו כ"א לשנים כן היה לו לחלק שלישי שבבן אשתו ושבבת אשתו כ"א לשנים ולעשות משניות דרבי חייא י"ב באופן שיעלה מניינם לכ"ב ולחשוב בת בת בת אשתו ובת בן בת אשתו בת בן בן אשתו ובת בת בן אשתו וכדהקשה זה הרב ב"י ז"ל והניח הדבר בצ"ע. ולי נראה לתרץ דבבנו ובבתו חילק כל אחד לשנים משום דכל חדא מינה הוא רבותא לומר דאין לו הפסק דאטו גרע מכלת בן בן בנו וכמו שהקשה הרמב"ן ז"ל לכך הוצרך לפרטן כי היכי דלא נלמוד מכלת בן בן בנו וכ"ת אי משום הא תינח בשלישי דבבנו שחילק לשנים בשלישי שבבתו מאי רבותא איכא למימר דהא כלת בן בתו אינה אסורה. וי"ל דמ"מ אפ"ה סברא הוא דבבתו אין להם הפסק דלא גרע מכלת בן בן בנו וכ"נ מדברי הר"נ ז"ל בפירוש ההלכות. וכמו שאמרו בירושלמי אברהם אסור בכל נשי ישראל שרה אסורה בכל אנשי ישראל ולכך הוצרך רבינו ז"ל לפרש כל החלוקות כי היכי דלא נלמוד שום אחד מהם מכלת בן בן בנו. ומה שחילק חמיו וחמותו לשנים יש ליתן טעם גם כן דאם אם חמיו ואם אם חמותו הוצרך להזכירן משום דלא נלמוד מן אמו ונימא השתא אם אמו שהיא שנייה אין לה הפסק אלו שהם מן התורה לא כל שכן דאין להם הפסק לכך הוצרך לומר דאפילו הכי הני בלבד. ואם אב אבי אשתו הוצרך להזכיר כי היכי דלא נימא דלית כאן ערוה דאורייתא דמתסרא לא תתסר כאן שנייה וכמו שכתב רש"י ז"ל בגמרא דלא אסרו אלא בדבר דאית בה ערוה דאורייתא קא משמע לן דאפילו הכי מתסרא. ואם אב אם אשתו שהזכירה הזכירה אגב דעשה שלש חלוקות עשה הרביעית כדי לפרש כל אפשרות החלוקה. עוד כתב רבינו ז"ל אשת אחי האם בין מן האם בין מן האב מדמנה רבינו ז"ל הני תרי בחד משמע דסבירא ליה דמ"ש בגמרא (דף כא ע"ב) הא לא קשיא הנך תרתי דדמיין להדדי כחדא חשיב להו קאי אאשת אחי האם מן האם ואשת אחי האם מן האב דכולהו אחי אמו קרי להו וכדכתבו התוספות בשם ריב"ם ודלא כרש"י ז"ל שכתב דקאי אאשת אחי [אבי] האב ואחות (אחי) אבי האב וקשה דא"כ כיון דלדידיה אשת אחי האב ואחות אבי האב בתרתי חשיב להו א"כ כשהקשו בגמרא ואמרו תא שמע מה הן שניות ולא קא חשיב להו בהדייהו ותירץ תנא ושייר ופריך מאי שייר דהאי שייר הא כיון דהם תרתי מאי קושיא היא זו וכדהקשו התוספות ז"ל. ויש לומר דודאי טפי אית לן לומר דאשת אחי האם מן האם ואשת אחי האם מן האב הוו חדא טפי מאשת אחי אבי האב ואחות אבי האב דשאני הכא דכולהו אחי אמו קרינן בהו וכדכתבו התוספות, אבל מכל מקום אפשר לחשוב אשת אחי אבי האב ואחות אבי האב כחדא כדכתב רש"י ז"ל והמקשה שהקשה סבור שהם חדא ותירץ לו המתרץ לפי דרכו ששייר שניות דרבי חייא. אבל לקמן דאמר הנך תרתי דדמיין וכו' פירש רבינו ז"ל דאיירי באחי האם דאין סברא ודאי לחשוב הנהו דאחי האם בתרתי ואחרינא בחדא לכך פירש דסבור דהנהו דאחי האם הוו חדא ואחריני תרתי: בת בת בת אשתו וכו'. יש ספרים כתוב בהן בת בת אשתו וט"ס הוא דבת בת אשתו ערוה היא ולא שנייה כמ"ש הכתוב את בת בנה ואת בת בתה: נמצאו השניות שאין להם הפסק ארבע וכו'. קשה לפי דעת רבינו ז"ל דסובר כולהו דרבי חייא למה אמר רב ארבע נשים יש להן הפסק דעל כרחך הנהו ד' לא הוו אלא להנהו דמתניתין לבד דהא כולהו דרבי חייא אית להו הפסק ודאי לימא איפכא דארבע דמתניתין לית להו הפסק דהוו הנהו אחריני והוו כלל מוחלט לדעת רבינו ז"ל דכולהו אחריני אית להו הפסק וטפי עדיף לומר כלל מוחלט, ויש לומר דרב ששמע ארבע נשים לא שמע הדבר בדרך כלל אלא מי שאמרן לו פרטן כל אחד ואחד והוא שכח ולא הוה ידע אחריני מאי היא ואם כן כיון דלא אמרו לו הדבר סתמי ארבע נשים אין כאן קושיא כלל דלא מסרו לו כללו עד שנקשה היה להם למסור כלל מוחלט ועם זה נתבאר סברת רבינו ז"ל. ודעת הרמב"ן היא כאשר כתב ה"ה ז"ל בשמו דכששאלו בגמרא שניות דבי ר"ח יש להן הפסק וכו' לא שאלו (אלא) על שלישי שבבנו וכו' דודאי הוא לית ליה הפסק ואיכא למידק עליו תרתי חדא דמאי פשיט בגמרא תא שמע שלישי רביעי שלישי רביעי אין טפי לא והשתא מה פשיטות הוא זה הא לדעתו ז"ל ע"כ פירוש מ"ש שלישי שבבנו ר"ל משלישי ואילך וא"כ כל הני נמי הכי הוו. ותו אם הוא הקשה דלא גרע מכלת בן בן בנו נשייליה אם כן אם אבי אביו לדעת הירושלמי דיש לה הפסק אמאי אטו גרע מאשת אבי אביו שאין לה הפסק. ויש לתרץ לקושיא ראשונה דהכי קאמר בשלמא לדידי אתי שפיר דלא נקט הברייתא משלישי ואילך הוו שניות משום דאיכא אחריני דברייתא דאית להו הפסק לכך נקט לשון השוה בשניהם אבל לדידך דכולהו אין להם הפסק אם כן לימא הברייתא משלישי ואילך הם שניות אמאי נקט לשון מוטעה ותירץ לו המתרץ דהכי נמי קאמר. ולקושיא שניה יש לומר דאשת אבי אביו אין לה הפסק משום דאיכא בהו ערוה דאורייתא שהוא אשת אביו אבל באם אבי אביו אין שם ערוה דאורייתא דליתי ליגע וכמ"ש בשם רש"י ז"ל וכ"ת אם אבי אמו אמאי הוי בלבד הא איכא ערוה דאורייתא שהיא אמו מכל מקום כיון דהוי אם אבי אמו האב הפסיק ביניהם דכיון דאין שנייה ולא ערוה ביניהם לא אתו למטעי. ובב"י בטא"ה במקומו כתב דטעמא דלית בהו ערוה דאורייתא ואינו נראה דודאי ערוה דאורייתא אית בה אלא טעמא כדפרישית:

ועוד נקראין איסורי קדושה ותשעה הן. ואם תאמר הרי עשרה הן ויש לומר דממזרת לבן ישראל ובת ישראל לממזר כיון דתרוייהו חד פסול אחד הוא. ואם תאמר מ"מ י"א הם דהא עמוני ומואבי תרי הם וכרות שפכה ופצוע דכא הם תרי וכ"ת כיון דבחד לאו הם הכל דבר אחד א"כ גרושה זונה וחללה בחד לאו הם ואמאי מנאם בתלתא. ויש לומר דכוונת רבינו ז"ל למנות כאן הנשים הפסולות ולכך זונה וחללה כיון דכל אחת היא אשה פסולה מנה אותן כל חד וחד באנפי נפשה אע"ג דהם בחד לאו אבל עמוני ומואבי ופצוע דכא וכרות שפכה האשה היא אחת וכיון שכן כיון דהאשה היא אחת והלאוין אינם מחולקים מני להו בחד לאו ופצוע דכא וכרות שפכה בלאו אחרינא ואי הוה עמוני ומואבי כל חד בלאו לחודיה אע"ג דהאשה היא אחת היה מונה להן בתרתי אבל כיון שהלאו אחד והאשה אחת מני להו בחד ובת ישראל לממזר וממזרת לבן ישראל אע"ג דהנשים הם תרתי מכל מקום בחד דיבורא דלא יבא ממזר אתי פסולייהו ולהכי מני להו בחד אבל בזונה וחללה הרי פרטן הכתוב כל חד לחודיה אע"ג דהוו בחד לאו זה שמעתי ונכון. ולי נראה לתרץ דעמוני ומואבי הם חד טעמא דעל דבר אשר לא קדמו אתכם וכו' ולכך מני להו בחדא ופצוע דכא וכרות שפכה הכל הוא פסול אחד שהוא בגיד והוו תרוייהו כעין פסול אחד ולכך מני להו בחדא. אבל בסמ"ג מצאתי דטעמא דאשר לא קדמו לא הוי אלא בעמוני לבד דאשר שכר הוי טעמא למואב ולכך הראשון נכון. וא"ת למה לא מנה הבא על הפנויה שהוא איסור לאו לדעת רבינו ז"ל מלא תהיה קדשה ויש לומר דלא מנה אלא הנשים שניות שהם אסורות לישא אותם דומיא דעריות וזהו שאמר כל שאסר ביאתו וכו' כלומר שהביאה היא אסורה מחמת פיסול האשה אבל הכא אין פיסול האשה מחמת עצמה אלא שלא בא עליה כדין על ידי קידושין שקודמין ולכך לא מנאה וברור הוא:

ויש שאיסור ביאתן בעשה ואינו מחייבי לאוין ושלש הן. תימה אמאי לא מנה האחרת והוא רביעית שהוא כשכנס את יבמתו לישא צרתה הוא או אחיו דהוא בעשה וכמו שכתב רבינו ז"ל בהלכות יבום וחליצה פ"א הכונס את יבמתו נאסרו צרותיה עליו ועל שאר האחין וכו' הרי זה עובר בעשה שנאמר יבמה יבא עליה ולא עליה ועל צרתה כו'. ועוד קשה למה לא מנה זה במנין המצות בעשה אחרינא. מיהו לזה יש לומר דכיון שכתב מצות עשה ליבם שנאמר יבמה יבא עליה הוי בכלל זה האי דהך עשה דעובר כאן אינו אלא אותו עשה דיבמה וכו' דעליה לחוד לאו עשה הוא וא"כ איך ימנה אותו רבינו ז"ל בתרתי כיון דהכל עשה אחת אבל לקושיא הראשונה צ"ע. אחר כך מצאתי לה"ה ז"ל שהוקשה לו בפרק שני. וע"ק למה לא מנה לישא עובדת כו"ם שאסור משום לא תתחתן בם. מיהו הא לא קשיא דלא מנה אלא נשי ישראל ישראליות הפסולות אבל לא עובדת כו"ם דאינם מן המנין:

קודם מתן תורה כו' ובועלה כו'. עיין בה"ה, ועיין בירושלמי פ"א דקדושין דהוה זה מחלוקת דאמוראי אם צריך דוקא שיכוין לשם אישות, ועי' בתוס' ע"ז ד' ל"ו ע"ב, ועיין מש"כ רש"י בסנהדרין ד' נ"ז ע"א ד"ה נהרג, דמשמע שם דמזנות לא הוה אשתו אך י"ל דשם קאי לר"א ור"א לשיטתיה בירושלמי שם דס"ל דבעי כוונה. וע"ש ד' נ"ח ע"א דאמר שם אמו מאנוסתו ולא קאמר מפותתו והטעם דס"ל דא"צ כוונה בב"נ והויא אשת איש, אך רבינו ז"ל פ"ט מהל' מלכים הל' ו' נקט לשון מפותתו ע"ש, ועיין רש"י יבמות ד' מ"ה ע"א וד' ס"ח ע"ב דזה לא הוה בגדר קדושין רק בגדר אישות ונ"מ לענין תחילת ביאה אם קונה בב"נ או שלא כדרכה, ועי' יבמות ד' נ"ו ע"א ע"ש בתוס' ד"ה לדברים דגבי יבמה לא קנה העראה קנין גמור, ובסנהדרין ד' נ"ח ע"ב דגבי שלא כדרכה לא שייך לשון ודבק, ועי' בהך דכריתות ד' י"א ע"א גבי שפחה חרופה דאינה חייבת עד שתהא בעולה, ושם ג"כ רק ביאה כדרכה אם נבעלה להעבד אז נקראת שם חרופה די"ל דזה לא מקרי שינוי ובזה א"ש מה שהקשה התוס' יבמות ד' נ"ט ע"א ד"ה הא, וע"ש גבי לכה"ג:

ולקוחין אלו כו'. ובכסף מדברי סופרים, עיין סוטה ד' ט"ז ע"א גבי הלכה עוקבת המקרא ע"ש דכללי ופרטי הוי רק מדרבנן ונ"מ אם הוה דבר שהצדוקין מודים בו ועי' רש"י יבמות ד' ל"ז ע"א ד"ה כותי ע"ש ועי' בקדושין ד' ע"ו ע"א שאינן בקיאין כו', ועי' ברכות ד' מ"א ובירושלמי פ"א דפאה וכבר הארכתי בזה במקום אחר, ועי' מש"כ רבינו לקמן פ"ג הל' כ' ע"ש, ועי' בירושלמי נזיר פ"א הל' ב' דאמר שם דנזירות שמשון אינה תורה ובירושלמי שם פ"ז סה"א ע"ש ופ"ט ה"א אמר ר' מני לוקין על ההלכה ע"ש ועי' בתמורה ד' י"ח ע"א ובנזיר ד' כ"ה דמבואר שם ג"כ דאין לוקין על ההלכה אך זה רק בשעיקר הדין הוא הלכה אבל אם ההלכה בא לפרש הדין של תורה אז לוקין כמש"כ הר"ן ז"ל בפ"ז דשבת ע"ש וגבי נזירות שמשון דאמר בירושלמי דהוה רק הלכה אף דמבואר במכות ד' כ"ב ע"א דלוקין י"ל דזה לא גרע מן יד לנזירות אך יהיה נ"מ דאם נשאל עליו אף דלא מהני שאלה לנזירות שמשון זה רק בגדר הלכה ואינו לוקה על זה ובזה א"ש דברי המפרש במכות הנ"ל ועי' נזיר ד' ס"א ע"ב גבי נזיר עולם ובכורות ד' ט"ז ע"א ע"ש:

קודם מ"ת כו' ומשנתנה התורה כו'. עיין בהשגות, ועי' מש"כ רבינו ז"ל לקמן בפ"ב מהל' נערה בתולה הל' י"ז דרק אם נתיחדה לכך, ועי' בהל' א"ב פ' י"ח הל' ב' דוקא אם הפקירה עצמה לכל ע"ש, ועי' בסנהדרין ד' ע"ו ע"א גבי הך לאו דאל תחלל את בתך ע"ש ושם ד' פ"ב ע"א זו זונה ע"ש ותוס' שם דף נ' ע"ב ד"ה ת"ל, ועי' בהך דנדה ד' מ"ה ע"א דאמר שם א"כ פסולה כו' ר"ל משום דכיון דאמרה שנבעלה איזה פעמים אז לר"ע הוה זונה וא"ש מה שהקשה שם תוס', ועי' ברש"י יבמות ד' נ"ו ע"א דזה הלאו קאי אשפחה דלא כשיטת רבינו לקמן בהל' א"ב פי"ב עי' תוס' שם ד' ט"ז ע"ב וקדושין ד' ע"ה ע"ב ע"ש בתוס' ועי' בגיטין ד' פ"ד ע"א גבי ע"מ שתבעלי לפלוני ע"ש ברש"י ותוס' אם ר"ל דרך קדושין או דרך זנות ועי' ביבמות ד' צ"ב ע"א גבי הלכה וקלקלה אם גבי פנויה מקרי זה ג"כ קלקול וחייבת בקרבן ועי' רש"י שם ד' ס"ט ע"ב ד"ה ה"ד ע"ש וברכות ד' כ"ב ע"א ועיין בהך דתמורה ד' כ"ט ע"ב גבי אתנן ומש"כ לקמן ספ"ז מה"א ע"ש:

בת בן בנו כו'. עיין כריתות די"ד ע"ב ובירוש' כאן:

קודם מ"ת. כ' המ"מ זה פשוט וכו' הו"ל א"א שחבירו חייב עלי'. יראה מדבריו שישראל אינו חייב עלי' ועי' בתשו' הריב"ש סי' ו' שכ' להדי' כן ישראל אינו חייב דאשת רעהו כתיב וסיים אפי' איסורא דאוריית' ליכא משום א"א אלא שחייב עלי' משום נשג"א או משום נשג"ז ובתוס' סנהדרין דף נ"ב ע"ב ד"ה פרט לאשת אחרים מבואר דאיסור תורה איכא מדאצטריך למשרי יפ"ת ע"ש ועי' ס' ברכי יוסף אה"ע סי' ט"ו.

בכסף או בשטר או בביאה. נקט רבינו לישנא דמתני' והא דנקט כסף ברישא היינו כמ"ש רבינו דמד"ס הוא כמו שביאר הה"מ ומידי דאתי מדרשא חביבה לי' כדאמרי' ריש יבמות ובשטר נקט בתר הכא דאתי' מהקישא דויצאה והיתה ובת"ה נקט ביאה והר"ן כ' טעם הסדר לפי שרוב הקנינים הם בכסף ונקט בתרא שטר משום דדמי לי' שאף קנינו מרובים ול"נ עוד דנקט שטר בין הבינים משום דבקדושי שטר מקשי' הוי' ליציאה ובעי דומי' דגט ומה"ט כ' בשעה"מ פ"א מה' גרושין דמאי שנמצא כתוב ע"ש הגאונים דמספקא להו אי רשאי לקדש אשה בלילה משום דמקשי' הוי' ליציאה ואם גרשה בלילה י"א דהגט פסול כמבואר באה"ע סי' קכ"ג ובס' גט פשוט תמה מאוד הלא מבואר בקידושין דף ח' ודף י"א גבי בנתא דר"י דמותר לקדש בלילה ושם איירי בקידושי כסף ולכ"ע יכול לקדשה בלילה משא"כ בקדושי שטר ע"ש מיהו רבו פוסקים החולקים ולא מקשי' הוי' ליציאה אלא לענין כתיבה לשמה ושוב מקשינ' הוויית אהדדי וא"כ כי היכא דיכול לקדש בכסף ובביאה בלילה כך יכול לקדש אשה בשטר גם בלילה ומש"ה תני שטר באמצע וק"ל.

לוקה מה"ת. והראב"ד חולק שאין כאן איסור לאו אלא במזמנת עצמה לכ"א שאם כדברי רבינו מפותה האיך משלם ממון הלא לוקה א"ו משהוצרכה לפתוי אינה קדושה ורבינו מתרץ הקוש' זו בעצמו בפ"ב מה' נערה בתולה הי"ז דאינו לוקה משום קדושה אא"כ היא מוכנת לכך ובזה חלק רבינו על הראב"ד דלא בעי' מוכנת לכל אדם וכ' הכ"מ שם דכאן סמך רבינו על מ"ש בה' נ"ב, ומ"ש הה"מ נראה סיוע לרבינו למה שאמרו בהמ"ק חזקה א"א עושה בעילתו ב"ז וכו' דאיסורא דרבנן כולי אנשי לא זהירא בי' פי' משום דעריות נפשו של אדם מחמדתן משא"כ בשאר איסורי דרבנן ועי' בהגהת מל"מ ועי' מה שאכתוב בזה בס"ד בפ"ו מה' גירושין.

ח' אשת אחי האם. עי' פ"ב בלח"מ ה"ז ובפסקי מהרא"י סי' קע"ב ולענין אשת חמיו עי' הגה"מ ועי' שו"ת נב"י מהדורא קמא חלק אה"ע סי' כ"ו.

החלוצה וכו' מד"ס. יראה מדברי רבינו שאין לחלק בין כהן הדיוט לכה"ג שאין איסור בחלוצה אלא מד"ס אף לכה"ג והרע"ב בפי' המתני' בפ"ט דיבמות מ"ג כ' דחלוצה לכה"ג מה"ת היא כדמוכח באלו הן הלוקין ודבריו תמוהים מאוד כמבואר שם בתיו"ט ונראה להליץ דוודאי מ"ש להר' מר"פ אה"ה יפה כיון מדקתני בסיפא שם גרושה וחלוצה אינו חייב אלא משם אחד וזה דבר תמי' אף שבכ"ד נקט חלוצ' בהדי גרושה בשיגרא דלישנ' כמ"ש הה"מ אבל למה מהדר מתני' דגרושה וחלוצה אינו חייב אלא אחת הא חלוצה מדרבנן היא והריטב"א הרגיש בזה וכ' דאשמועי' דגם מכת מרדות אין לוקין ותי' זה לא ניחא לי' להרע"ב והי' נ"ל דוודאי בכה"ג חלוצה אסורה מה"ת ולא מטעם שכ' התיו"ט משום אלמנה אלא מטעם אחר דגרסי' בת"כ פ' אמור פ"א ט' גרושה אין לי אלא גרושה חלוצה מנין ודין היא ומה אם גרושה שהיא מותר' למגרש פוסלה לכהונה חלוצה שהיא אסורה לחזור לחולץ א"ד שתהי' פסולה לכהונה צרה תוכיח שהיא אסורה לחזור וכשירה לכהונה הפרש גרושה עשה בה מעשה חלוצה עשה בה מעשה ואל תוכיח צרה שלא עשה בה מעשה ואם נפשך לומר [פי' דהק"ו אי"ל פירכא והפרש ליתא] ואשה לרבות את החלוצה ע"כ הנה יראה דהקו"ח יש לו פרכא מצרה ולגבי כה"ג צרה לאו פירכא הוא דהא צרה ג"כ אסורה לכה"ג מכח אלמנה וא"כ גבי כה"ג קו"ח גמור הוא ואפי' אי לא קרא אתי' מק"ו וא"כ הא דדרשי' מואשה אינו אלא בכהן הדיוט ובדרך אסמכתא אבל בכה"ג מה"ת הוא מכח ק"ו ובזה שפיר א"ל דמתני' דהתם דקתני גרושה וחלוצה אינו חייב אלא אחת משום כה"ג נקיט לה.

ויש שאסור ביאתן בע'. עי' הה"מ פ"ד מהלכות אלו הי"ד.

וכסף מד"ס כו'. (א"ה עיין מ"ש ה"ה דאע"ג דכסף דברי סופרים קרי ליה מ"מ קידושי תורה נינהו. ועיין במ"ש הרב המחבר לקמן פ"ד מהלכות אלו דין ו' גבי המקדש בפסולי עדות יע"ש):

משנתנה תורה נאסרה הקדשה כו'. (א"ה כתב ה"ה ונראה סיוע לרבינו ז"ל ממ"ש בהרבה מקומות אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכו'. ועיין מ"ש ע"ד ה"ה אלו בפ"ד מה' מלוה ולוה דין י' יע"ש:

ועוד נקראין איסור קדושה ותשעה הם. (א"ה עיין בדברי ה' המחבר לקמן בסמוך דין ח'):

ויש שאיסור ביאתן בעשה וכו'. מבואר בגמרא פרק אלו נערות. ואיכא למידק אמאי לא מנה הכונס את יבמתו דנאסרו צרותיה עליו ועל האחים בעשה כדאיתא בפ"ק דיבמות (דף י"א) וכ"פ רבינו ז"ל לקמן פ"א מהלכות יבום דין י"ב וז"ל הכונס את יבמתו נאסרו צרותיה עליו ועל שאר האחים ואם בא הוא או אחד מהאחים על צרתה ה"ז עובר בעשה שנאמר יבמה יבא עליה לא עליה ועל צרתה ולאו הבא מכלל עשה עשה ע"כ. וכבר ראיתי להרב בעל לח"מ שנתעורר בזה והניח הדבר בצ"ע. (א"ה עיין בהלכות יבום שכתב ה"ה דהרמב"ן השיגו בזה יע"ש). והנראה אצלי בזה הוא דרבינו לא מנה אלא אלו שבאה עליהם אזהרה מיוחדת לאיסור וכגון מצרי ואדומי שעיקר הכתוב שאמר דור שלישי יבא לאו למימרא שיהיה חיוב שדור שלישי יבא אלא עיקר הכתוב הוא לדיוקא הא דור א' וב' לא יבא. וכן והוא אשה בבתוליה יקח אינו מוזהר הכ"ג ליקח אשה יותר משאר אדם ואם לא נשא אשה פשיטא שלא ביטל עשה זו ודוקא ביום הצום צריך שיהיה לו אשה משום דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ועיקר הכתוב לא בא אלא לאסור עליו אם אינה בתולה הרי זה דומה למה שמנה רבינו במנין מצות עשה לבדוק בסימני בהמה ובסימני העוף ודכוותם וביאור מצות אלו הוא שאנו רשאים לאכול הטהורים ולא הטמאים והאוכל מהטמאים עובר בעשה דהיינו לאו הבא מכלל עשה וכמ"ש ה"ה רפ"א מהלכות מאכלות אסורות יע"ש. אבל קרא דיבמה יבא עליה לגופה איצטריך שהיא מצות עשה ליבם אשת אחיו אלא דמיתורא דעליה דרשינן דבא למעט הצרות. וראיה לזה שהרי רבינו לא מנה האיסורין אלא מנין האזהרות שבא בהן שהרי כשמנה חייבי לאוין לעיל דין ז' כתב שהם ט' וכשתדקדק תראה איך מנה עמוני ומואבי בא' ושני גופים מוחלקים הם אלא כיון שלא בא עליהם אלא אזהרה אחת כדכתיב לא יבא עמוני ומואבי לא מנאם אלא בא' ה"נ גבי חייבי עשה לא מנה אלא אלו שבא עליהם אזהרה מיוחדת: ותו איכא איסורי עשה והוא אשה שנסתרה אחר קינוי דאסורה לבעלה משום דכתיב ונטמאה וליכא לאו אלא היכא דודאי זינתה וכמ"ש ה"ה בפי"א מהלכות גירושין דין י"ד ואיסור זה חשיב איסורי עשה כמ"ש הרא"ש בפ"ק דיבמות (דף י"א) אהא דאמרינן התם א"ר יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות וכ"כ התוס' שם ובפ"ה דסוטה (דף כ"ח) ד"ה זו ובפרק אלמנה לכ"ג (דף כ"ט) ד"ה כי תהיה. ועיין בפרק יש מותרות (דף פ"ו) ד"ה ולר' מתיא בן חרש שכתבו התוס' בסוף דבריהם וז"ל ועוד דלא מרגלא ליה דאיכא השתא תרי לאוי ע"כ. משמע דס"ל דבספק סוטה איכא לאו ודוק. (א"ה ועיין בירושלמי שהביאו התוספות בשילהי פרק המגרש וז"ל בירושלמי פריך דאמאי איצטריך קרא דלא יוכל בעלה ת"ל דבלא"ה אסור להחזיר סוטתו ומשני לעבור בשני לאוין ע"כ. ועיין תשובת הרשב"א סימן תקנ"ז וסי' אלף רל"ז. הלום ראיתי להתוס' פרק אלו נערות (דף מ') ד"ה ניתי עשה שכתבו דונטמאה הוא עשה יע"ש. ועיין בספר פנים מאירות סי' ק"ד שהגיה דברי התוס' ועיין בדברי הרב המחבר לקמן פ"ו מהלכות יבום וחליצה דין י"ט ופי"ט מה' איסורי ביאה סוף דין ה') ועיין בפ"ק דסוטה (דף ז') בגמרא דאמרינן סוטה שהיא בלאו לא כ"ש ופירש"י בלאו דלא יוכל בעלה הראשון יע"ש: ותו איכא הא דקי"ל כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל והוא דין תורה גמור דתרי ונטמאה כתיבי חד לבעל וחד לבועל וכמ"ש רבינו בפ"ב מהלכות סוטה דין י"ב ואין ספק שכל אלו חשיבי איסור עשה ורבינו ז"ל לא מנאם כאן לפי שלא בא עליהם אזהרה מיוחדת:

אזהרת עו שלא לבא על אשה בלא כתובה וקידושין והוא אמרו ולא תהיה קדשה מבנות ישראל. קודם מתן תורה היה אדם פוגע באשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה והולך וזו היא קדשה שאסרה תורה לפי' כל הבועל אשה על שם זנות בלא קדושין לוקה מן התורה בלאו דחסימה דסמיך ליה למלקות כדפ' במצות יום טוב ונכפלה זאת האזהרה בפסוק לא תחלל את בתך להזנותה זה המוסר בתו שלא לשם אישות וכן הפנויה שמוסרת עצמה שלא לשם אישות ודרך רמז אמרו אל תחלל את בתך זה המשיא בתו לזקן ומדברי סופרים אסורה ארוסה עד שיכניסנה לחופה והוא בכלל הכתוב ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי: מצוה מז לישא אשה בקידושין שנאמר כי יקח איש אשה וגו'. קודם מתן תורה הי' אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישאנה מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה דכתיב לגבי בני נח והיא בעולת בעל בבעילה לחוד נעשה בעלה כיון שנתאחדה עמו לשם אישות וכיון שנתנה תורה נצטוינו שאם ירצה אדם ליקח אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואח"כ תהיה לו לאשה דאין דבר שבערוה פחות משנים דילפינן בגזרה שוה דדבר דבר כתיב הכא בנואפת כי מצא בה ערות דבר וכתיב בממון על פי שנים עדים וגו' יקום דבר מה דבר האמור לשם בשני עדים אף דבר שנאמר כאן בשני עדים וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם. ובאחד משלשה דברים אלו האשה נקנית בכסף או בשטר או בביאה וזו היא הנקראת ארוסה בתורה וכיון שנקנית האשה באחד מדרכי אלו נעשית אשת איש והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת בית דין כמו שאמר הכתוב כי תהיה נערה מאורסה לאיש וגו' וסקלתם אותם באבנים וגו' ואם רצה לגרש צריכה גט דבתר קידושי כסף וביאה דילפינן מכי יקח איש אשה ובעלה כתיב מיד והיה אם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה וגו' ובההוא קרא גופיה כתוב שטר מויצאה והיתה.

כל שאסר ביאתו בתורה וחייב על ביאתו כרת הן נקראות עריות שכן קראן הכתוב בפרשת אחרי מות והן אסורות מן התורה כגון אם ואחות וכיוצא בהן. ויש שהן אסורות מדברי סופרים והן עשרים נשים ונקראות שניות.

וכל שאסר ביאתו מן התורה ולא חייב כרת הן איסורי לאוין שלא הזכיר בהן אלא לאו ולוקין עליהן. ותשעה נשים הן אלמנה לכהן גדול דכתיב אלמנה וגרושה וגו'. גרושה או זונה או חללה אפי' לכהן הדיוט דכתיב אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה וגו'. וממזרת לבן ישראל ובת ישראל לממזר דכתיב לא יבא ממזר וגו'. ובת ישראל לעמוני או מואבי דכתיב לא יבא עמוני ומואבי ועמוני ומואבי ולא עמונית ומואבית. ובת ישראל לפצוע דכא וכרות שפכה דכתיב לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה וגו'. וגרושתו אחר שנשאת לאחר דכתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה וגו'. ובירושלמי אומר דעובר בשני לאוין הא דאמרן ושני דאסור להחזיר סוטתו כיון שיש עדים. ויבמה שנשאת לזר ועדין רשות היבם עליה דכתיב לא תהיה אשת המת החוצה וגו'. וקשיא לי האי לישנא דנקט הרב ז"ל שנשאת לזר וצ"ע ואיפשר לומר דמשום דאם חלץ לה יבמה בעודה תחת זה שנשאה דהויא חליצה כשרה ולא תצא ממנו מדאוריתא משום הכי נקט שנשאת לזר ועדין רשות היבם עליה דכל שרשות היבם עליה הוא דאסורה ושנשאת אבל אם נסתלק רשות היבם מעליה שחלץ לה לא תצא ממנו מן התורה ואפילו מדרבנן לקצת גאונים דסברי דאם יש לה בנים מזה לא תצא וכמו שהביא בעל מ"מ פ"ב דהלכות יבום וחליצה.

ויש שאיסור ביאתן בעשה ואינן מחוייבי לאוין ושלשה הם מצרי ואדומי דור ראשון ושני אחד זכרים ונקבות ובעולה לכהן גדול שלא נאמר באלו לא יבא ולא יקח אלא מכלל שנאמר דור שלישי יבא להם בקהל ה' במצרי ואדומי אתה למד שדור ראשון ושני לא יבא ומכלל שנאמר והוא אשה בבתוליה יקח אתה למד שאינה בתולה לא יקח ולאו הבא מכלל עשה עשה:

קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה וכו': הרב המגיד הביא ראיה לדברי רבינו מהא דא"ר אלעזר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, ואם מה"ת היה מותר היכי א"ר אלעזר דמקריא זונה. ולדעתי ראיה זאת יש לה פירכא, דרבינו בעצמו כתב בפרק י"ח מהלכות איסורי ביאה שלהעשות זונה אינו תלוי בביאת איסור והיתר שהרי בת ישראל הנבעלת לחלל וכן גיורת מקריא זונה, ולומר מפני שהחלל מחולל מאיסור כהונה שאני מפנוי הבא על הפנויה ששניהן כשרים ומיוחסים, זה דחוק, כיון שהחלל מותר בה ובכ"ז מקריא זונה, כן סבר ר"א דביאה שאינה לשם אישות עשאה זונה, וכפי הנראה דהמגיד כוון לפי שיטת הראב"ד שם דזונה לא הויא רק בביאת איסור, אמנם א"כ לפי הרב המגיד אימת סובר ר"א דעשאה זונה דוקא כשיש איסור בבעילתה שהוא עובר בלאו דל"ת קדשה, וזה יתכן כפי שיטת תלמודין דבקטנה הניסת דנשואיה מדרבנן מודה ר"א דלא עשאה זונה כיון דדרך אישות ניסת לו וכדמשני בפרק הבא ע"י (דף נ"ט) דרב דסבר כר"א דבממאנת לא נפסלה משום זונה רק משום בעולה לכה"ג יעו"ש. ולכן ריש פרק בית שמאי מפרש טעמא דב"ש דנשואות אינן ממאנין אמר משום דאין אדם עושה בעילתו ב"ז, אבל לשוויה זונה לא אמר, דכיון דדרך נשואין הוי אינה נעשית זונה, אבל הירושלמי דאמר ריש פרק ב"ש דמש"ה סברי דנשואות אינן ממאנין שאם אתה אומר כן נמצאת עושה כל הבעילות שבעל בעילות זנות, ואמר ר' אבין אתיא דב"ש כר"א דפנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות ה"ז זונה, הרי דסבר דאף אם היה לשם אישות בכ"ז הואיל ומיאנה ועקרה האישות הויא זונה: ולפ"ז א"ש מה דאמר בירושלמי פרק הבא על יבמתו הלכה ה' א"ר בא ב"מ הד"א כ"ג שקידש אשה בבעילה אינו כבא על הבעולה, פירוש, דתחלת ביאה קונה, דאם סוף ביאה קונה אפילו בא לשם אישות ג"כ, אימת קני לה בסוף ביאה ואם כן בתחלת ביאה דהויא בלא קנין דאי פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר מקודשת לשני ג"כ נעשית זונה ע"י תחלת ביאה וכן פירש הק"ע, וזה הברור, אבל בגמרא דילן פ"ק דקדושין (דף י') מסיק כל הבועל דעתו על גמר ביאה, משום דאי בעל לשם קדושין אף דסוף ביאה קונה גם לר"א לא נעשית זונה בתחלת ביאה, כיון דלאו דרך הפקר רק דרך אישות לא גרע ממאנת וז"ב. [הן דאינו מוכרח דבזה פליג הבבלי על ירושלמי דלפי מה שבארנו במק"א שיטת רבינו, מפרש כן הא דרבא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה ובכ"ז שרי כה"ג לקדש בביאה משום דהוי כפירש שדעתו לקנות אותה בתחלת ביאה, דאי לא יקנה בתחלת ביאה הלא תאסר עליו משום בעילת עצמו, וגם זה פשט רבא דאם פירש שיקנה בתחלת ביאה, קונה תחלת ביאה, ובכה"ג הוי כפירש, ולפ"ז לר"א כל המקדש בבעילה דעתו לקנותה בתחלת ביאה שלא תאסר לכהן אחריו ותעשה זונה ע"י תחלת ביאה, ואיהי אינה רוצה להפסל לכהונה, ואיהו מכוון אדעתא דידה, דלאופן דניחא לה הוא בא עליה, וזה כוון ר' בא ב"מ דמדשריא לר"א אם קדש בבעילה להנשא לכהונה, מוכח דכה"ג מותר לקדש בביאה, מכש"כ דשלא תאסר עליו גופיה ודאי הוה כפירש הוא שיקנה בתחלת הביאה. אולם זה יהיה מוכרח דראייתו של ר' בא ב"מ אינו רק לשיטת הירושלמי דגם היכא דהוי דרך אישות כיון שהיא יכולה להפקע מאתו בלא גט הויא זונה וכמו שבארנו בס"ד], משא"כ הירושלמי לטעמיה דכל היכי דיכולה להפקע ממנו בלא גט הויא זונה, וניחזי דממאנת או קדושי טעות דלשיטת הירושלמי הויא זונה, ודאי אין איסור משום לא תהיה קדשה, והגע בעצמך, דאל"כ איך סברי ב"ה דנשואה ממאנת ונמצאו מתירין לאו דל"ת קדשה. ואיך עקרו איסור תורה בידים, וכש"כ לקדש בגמר ביאה ודאי אין איסור דל"ת קדשה על התחלת ביאה שמכוון לקדשה בסוף הביאה וע"כ דאין ענין זונה תלוי כלל באיסור לאו לשיטת הירושלמי לר"א, וזה ראיה עצומה נגד הרב המגיד: אולם בכ"ז ראיית המגיד נכוחה, וזה הוא. דבפרק ארבע מיתות (דף נ"א) תניא, ובת איש כהן כי תחל לזנות יכול אפילו פנויה, ופריך הא לזנות כתיב, ומשני כדר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה ע"כ, ועיי"ש דיליף מגז"ש דנערה המאורסה שבזיקת הבעל הכתוב מדבר, וצ"ע דהא קיי"ל אין עונשין אלא א"כ מזהירין, וא"כ איך חייבה רחמנא מיתה לבת כהן שזנתה כשהיא פנויה היכן הוי הלאו, כיון דבביאת פנוי על הפנויה ליכא אזהרה, וע"כ דעוברין בלאו דל"ת קדשה לכן אמר דסד"א דרחמנא חייבה מיתה ע"ז, ואף בפעם הראשון כל שאינה מיוחדת אליו מוכח דעוברת בל"ת קדשה, דאזהרת עשה בלא ל"ת אין עונשין דלאו אזהרה היא כמו"ש בפ"ק דתמורה אזהרת עשה ל"ש אזהרה ע"ש, וע"כ מוכח דהלאו דל"ת קדשה כולל גם בעילת פנויה, ועיין תוספות שם ד"ה ובת כהן ודו"ק: והנה צריך להבין עוד מה דפריך בגמרא על הברייתא דיכול אפי' פנויה הא לזנות כתיב, נוקמא בחייבי כריתות דהבא עליה עשאה זונה וכדאמרו פרק החולץ, ואף בחייבי לאוין סבר רבינו דנעשית זונה. ונראה, דהגמרא אמרה בפרק מי שהחשיך דעל לאו דמחמר אין לוקין משום דהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דל"ת אתה ובהמתך כתיב ואם הוא עושה מלאכה הוי ניתן לאזהרת מיתת ב"ד, לכן לא לקי על לאו דמחמר ועיין תוספות שם, ואם כן אם נימא דבת כהן שזנתה בכריתות תתחייב מיתה א"כ הא אין עונשין אלא א"כ מזהירין ומבעי אזהרה דחייבי כריתות דליתחייב בת כהן שריפה ע"ז, וא"כ הוי לאו דידהו לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד גבי בת כהן, ולא לקי אפילו בחייבי כריתות, והא גלי לן קרא דאיכא מלקיות בחייבי כריתות וכמו דיליף במכות (דף י"ג) גזירה שוה ונכרתו לעיני בני עמם מלעיניך דעל כל חייבי כריתות איכא מלקות, והוה מצי לתרץ דאתיא כר' יצחק דפליג על הך גז"ש דמלקות ליכא בחייבי כריתות יעו"ש, אך עדיפא מיניה משני דאתיא כר' אליעזר שכן הובאה דעתו בספרא מקום הך ברייתא ודוק: ואחרי העיון בשיטת רבינו בדבריו (פ"ב מהלכות נערה בתולה הלכה י"ז) בטעם מי שיצא עליה ש"ר בילדותה דאין לה קנס, נראה ביאורו, דהתורה הקפידה מאד על הפקר הזנות, דאשה אחת תפקיר עצמה לאנשים הרבה ומלאה הארץ זמה כמעשה הכנענים וכמו שאמרו בפרק החולץ, לכן אסרה התורה לבוא לשם זנות בלא קדושין ולקי בלאו דל"ת קדשה, אבל בקטנה או נערה שיש להן אב הרי המה ברשות האב ובידו לקדשה לכל מי שירצה אזי אם בא אחד על הנערה פעם אחת במקרה שפיתה אותה לא לקי, דמזה לא תופקר לזנות דביד אביה לקדשה ויקבל קדושיה, לכן חייבתו התורה ממון ולא מלקות באופן זה, ולכן בהכינה עצמה לכך בין מדעתה בין מדעת אביה, פירוש, ואביה אינו מקפיד לקדשה לאיש, א"כ שוב הויא קדשה ולקי הבועל והנבעלת, ואף אם הכינה עצמה לכך בפעם ראשון ג"כ הויא קדשה כיון שהיא מכינה עצמה לזנות, ולכך פסק רבינו בהלכות מלכים דפלגש בלא קדושין מותרת למלך ואסורה להדיוט, ולפ"ז ניחא דפלגש מלך אסורה להדיוט כמפורש בירושלמי סנהדרין ריש פרק כהן גדול ואדוניה חייב מיתה על אבישג, וכיון שאסורה להינשא לכל משום שרביטו של מלך לא שייך בזה שתופקר לזנות ולכך אין בזה קדשה, אבל להדיוט שבלא קידושין היא מופקרת לכל דבמאן אגידא, הויא קדשה, ולכך בעו"ג ושפחה דבהפקירא ניחא לה ושריא לה לא שייך איסור קדשה ודו"ק בכ"ז. ובאמת כפי הנראה מלשון רבינו שם הלכות נערה ובפרק י"ח מהלכות איסורי ביאה הלכה ב', נראה דדוקא במכינה עצמה לכל, היינו שאינה מקפדת על אדם מיוחד אז לקי משום קדשה, אבל פלגש להדיוט שהיא מתיחדת אל איש מיוחד להיות עמו תמיד אינה רק באיסור עשה שנאמר כי יקח איש אשה ובא אליה, אבל לא איסור לאו, ובסנהדרין היינו במזנית בלא יחוד לאיש, ולכן איכא אזהרה דקדשה ושפיר סלקא אדעתין דחייבת מיתה: וראיה עצומה לשיטת רבינו דפלגש אסורה להדיוט מהא דאמרו ביבמות פ' הערל ע"ז: אי לאו דא"ר יהודה כו' לא מצא ידיו ורגליו בבהמ"ד, כיון דאמר קהל גרים איקרי קהל מצרי שני במאי יטהר, ושיטת רבינו מפורשת פרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה דאחד חייבי לאוין ואחד חייבי עשה לא לקו עד שיקדשו ויבואו דרך נשואין, אבל בביאה לחודה לא מקריא ביאה בקהל, דביאה לקהל לא הוי רק בתורת קדושין, דבעו"ג ושפחה לא תפסי קדושין, והניסת לישראל היא באה בקהל ישראל שמיוחסת לאומה הישראלית, וא"כ הלא רשאי ליקח פלגש ובניו יהיו דור שלישי, ולכן ע"כ דפלגש אסורה להדיוט אם לא למלך שאין מעמידין מלך מגרים ומשוחררין ושפיר פריך מצרי שני במאי יטהר ונמצא דברי רבינו מוכרחים לטעמו והבן: ואין לומר דר' יהודה הא סובר בפרק ד' מיתות (דף נ"ג) כרבי עקיבא דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין א"כ ע"כ דאסרה תורה ביאה לחודה דע"י קדושין לא משכחת לה, זה אינו, דמנא לן דבחייבי עשה סבר דקדושין אינם תופסים בהו, דלמא סבר כר' סימאי אליבא דרע"ק ובחייבי עשה קדושין תופסין וא"כ לא אסרה רחמנא רק ע"י קדושין ומצי ליקח פלגש וע"כ דאסורה להדיוט וכמוש"ב ודוק. ועיין דברים מתנגדים קצת בשו"ת רבינו אברהם בנו של רבינו הובא בכ"מ ריש פרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה עיי"ש: ודע דלפי הירושלמי דממאנת נעשית זונה לר' אלעזר, אתי שפיר הא דמייתי בתלמודין בפרק הבא ע"י (דף ס"א) ר"א אומר כהן לא ישא את הקטנה, ומוקי רב אדא בר אהבה בקטנה בת מיאון דא"כ בביאה שניה בעולה הוי ובכ"ג אמר, ופריך דא"כ אטו מי איכא מאן דפליג על ר"א, ולפי הירושלמי יכולין אנו לאוקמי אף בכהן הדיוט ומשום דסבר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, ואם תמאן נמצאת זונה בביאה ראשונה ואסור לבוא עליה פעם שניה דהא זונה הואי מביאה ראשונה, אולם תלמודין לטעמיה דבממאנת מודה ר"א דלא הויא זונה לכן מוכרח לאוקמי בכ"ג: אך לפי דברי הירושלמי אין לומר לר' אלעזר דקרא דואשה בבתוליה יקח ממעט בעולה, דהא פסולה אף לכהן הדיוט משום זונה, ואין לומר בקדושי טעות, דגם בזה לפי הירושלמי הואי זונה דלא עדיפא מממאנת. ואין לומר דקרא אתי לחייבו בעשה ול"ת, ונפקא מיניה לענין יבום דחייבי לאוין לחודא אתי עשה ודחי ל"ת, ורק משום גזירה דביאה שניה אסור ליבם, ולכן אם בעלו קנו כמפורש בבבלי פ"ב דיבמות, דז"א, דכבר בארנו במ"א שיטת הירושלמי דמן התורה אינן מתייבמין חייבי לאוין ואפ"ה אם בעלו קנו, ומפיק להו מקראי דמאן יבמי ולא שמיאנו שמים, ויבמתו ריבה כחליצה ואכמ"ל, ועל כרחין דקרא אתי להוציא מוכת עץ או בוגרת כדאמר בירושלמי לר' לעזר ור"ש יעו"ש: ובזה מבואר לן מה שאמרו בירושלמי פרק הערל סוף הלכה ב' אמר ר"ז דברי הכל הוא כו' ר"א בשם ר' יוחנן ולד בוגרת כשר שהוא בל"ת שהוא בא מכח עשה והוא בבתוליה יקח ולא בוגרת, כל ל"ת שהוא בא מכח עשה עשה, והדבר תמוה, דא"כ למה לא נקט ולד בעולה כשר שהוא ג"כ בלאו מכלל עשה, וכדאמרו בתלמודין בברייתא דכל חייבי עשה אין הולד חלל, ולפ"ז א"ש דר' יוחנן אמר מלתיה אליבא דכו"ע, ובעולה לר' אלעזר הוי זונה וקאי עלה בלאו והולד חלל וכדהוי אמר בגמרא דילן (דף ס') רב הונא בטעמא דראב"י דהולד חלל יעו"ש משום דסבר כר"א, ולא משכחת שום בעולה לר"א דלא הואי בלאו לפי שיטת ירושלמי וז"ב. אולם דא מוכרע מן הירושלמי ג"כ דאם לא מיאנה עד שהגדילה לא הוה ביאתו ביאת זנות ולא נאסרה לכהן אף לר"א, והדבר אינו מוכרע, או משום דכיון דצריכה גט אף אם לא בעל אהני קנין דרבנן דהיה בהקדושין שלא תחשב זונה, או משום דקדושין מתלי תלי כדאמר לר"ג בתלמודין פרק ב"ש (דף ק"ט) ואכמ"ל, ודוק בכ"ז:

ויש נשים אחרות שהן אסורות מפי הקבלה ואיסורן מדברי סופרים והן הנקראות שניות מפני שהן שניות לעריות: רבינו פסק בשניות דר' חייא דיש להן הפסק דהוא בעיא דלא איפשטא, והרמב"ן תמה איך אפשר דכלת בן בן בנו תהא אסורה ובת בן בן בנו תהא מותרת, עיין במגיד, וכן עמדו רבנן בתוספות ע"ז. ולענ"ד אינה קושיא מכרעת כלל, דהא אשת אבי אבי אביו יוכיח שאין לה הפסק ואפילו אשת יעקב אבינו אסורה על אחד מישראל, ואילו אם אבי אבי אביו מותרת וכמו שכתב רבינו אם אבי אביו בלבד, וזהו מדברי הירושלמי הביאו הרי"ף בר קפרא מוסיף אם אבי אביו כו' [הן דלהגירסא בירושל' שלפנינו משמע דלדידן גם בזה אין הפסק ומזה מוכיח הירושלמי דסבר ב"ק דיש להן הפסק, מדצריך להוסיף אם אבי אביו, ועיין ביאורי הגר"א ובהגהותיו לרא"ש ודוק], ועל כרחין דאיסור אשת אביו איסור דלאו קרובא, דהא מתגרי בה יצרא לכן גזרו בה רבנן טובא דאין לה הפסק, משא"כ באם אבי אביו דעיקרה דילה משום אמו, דערוה דילה היא מן הני קרובות דלא מתגרי בה יצרא ומותר אדם להתיחד עם אמו לכן לא גזרו חכמים כ"כ בשניות דילה, ומשום זה א"ש, דגם בכלת בן בן בנו אסור דעיקרא דילה משום כלתו דאינה מצד קורבא רק מצד קדושין עשו דאין לה הפסק, משא"כ בבת דעיקרא דילה משום איסור קורבא ולכן אמרו דיש להן הפסק, ופוק חזי בכשלונה של ירושלים מה הוכיח אותם הנביא יחזקאל ערות אב גלה בך וגו' ואיש את כלתו טמא בזמה, ומקרובות לא זכר רק אחותו בת אביו לא בת אמו דלא מתגרי בקרובות יצרא, ולכן לא החמירו חכמים להוסיף בשניותיהן דיש להן הפסק ודוק: ובזה יפורש לן דברי הירושלמי דאמר משמיה דרב כל שבנקיבה ערוה בזכר גזרו על אשתו ולכן בת בנו נקבה ערוה אשת בן בנו גזרו עליה, וכן בת בתו ערוה, אשת בן בתו גזרו עליה, ובסוף שמעתתא פריך על רב מחורגתו שהיא ערוה ואשת בן חורגו מותרת אליו, ולא בעי לשנויי כמו דמשני בבלי, דשאני תמן דעד דאיכא תרי קדושין לא מקרב להו, משום דבאמת יש להבין, הלא נחקור על גזירת חכמים בהוספת השניה כאן וכאן לא הוי רק ע"י חד קדושין דחורגתו הא לא הוי רק ע"י קידושין של אשתו והוי ערוה, רק דאשת בן חורגו נוסף קדושי בן חורגו באשה, וא"כ דמי לכל הני, דבלא קדושין הוי ערוה וע"י חד קדושין הואי שניה, דלמיהוי שניה לא חסר רק חדא קדושין, וא"כ מה זו סברא לחלק במה נגרע הערוה שע"י קדושין שלא הוסיפו חכמים שניה ע"י קדושין. אולם כוונת הבבלי עמוק, דכל מה שתקנו חכמים בזה הוא מושמרתם את משמרתי שתעשו משמרת למשמרתי, והיינו שהמשמרת תהיה על דרך משמרתי, ולכן תקנו רבנן כעין דאורייתא, ולכן בעריות מצאנו בתורה שהשוה התורה הנקבה ואשת הזכר דוגמתה, כמו אמו ערוה, אשת אביו ערוה, אחות אביו ערוה, אשת אחי אביו ערוה, בתו ערוה, אשת בנו ערוה, אחותו ערוה, אשת אחיו ערוה, ולכן גזרו חז"ל לעשות בזה האופן משמרת, משא"כ ע"י תרי קדושין לא מצאנו בתורה בשום מקום שתהיה ערוה לכן גם חז"ל לא גזרו ודוק: ומה נאות בזה הא דאמר בתלמודין דלא אסרו כלת בתו רק משום כלת בנו וכלת בנו משום כלתו והוי גזירה לגזירה, ולא אמר דאסרו כלת בתו משום דבנקבה הויא בת בתו ערוה לכן גזרו גם בזכר על אשתו ולא הואי רק חדא גזירה, וכבר עמדו רבנן בתוספות ע"ז. ולפ"ז א"ש, דהגמרא לא אמר רק באשת אחי האם מן האם דגזרו משום דאחות אמו מן האם ערוה, לכן גזרו חכמים על אשת הזכר, והוא, דראו חכמים משמרת התורה, דאחות האב מן האב הוי ערוה והשוה התורה לזה גם בזכר על אשתו, דאחי האב אשתו ערוה, וכן באחותו ערוה ואשת אחיו ערוה, דכולהו איסור אחוה דמצאנו בתורה המה מגדר אחד, ולכן עשו חכמים משמרת למשמרת ג"כ על אופן זה, אבל לומר דאסרו כלת בתו משום בת בתו וכן כלת בנו משום בת בנו, זה לא יתכן, דלא מצאנו באיסור כלתו שתהא בתורה גדר הערוה של אשת בנו משום בתו, דנאמר דזה אחזה התורה למשקולת בהביטה על סוגי קורבא של יוצאי חלציו, דזה לא יתכן, דהלא לפ"ז הלא בתו קורבא יותר מכלתו דלא הוי רק ע"י קדושין שזה קורבא בתולדה וזה ע"י קנין לתולדתו, וראוי שלא תהא ביאתה קלה מאשת בנו, וחזינן דאשת בנו הוי בסקילה ובתו בשריפה דהיא מיתה קלה מסקילה, ועל כרחין דהתורה חשבה זה לערוה בפ"ע שאשת בנו בסקילה, לא שסיבתה איסור קורבא של בתו או בנו [וזה מכוון הגמרא ריש יבמות ובדין הוא דליקדמה לכלתו דלאו משום קורבא הוא דאסירא, פירוש, ודמיא לאחות אשה, דאיסורו לאו משום קורבא דהא לאחריה שלא בחייה שרי והוי ליה למיתני בתר אחות אשתו ולא בתר אשת אחיו כו' דאסור משום קורבא ודוק היטב ודלא כרש"י ז"ל שנדחק שם], ולכן גם רז"ל כשגזרו לא יתכן לומר שיאסרו כלת בנו או כלת בתו משום בת בתו או בת בנו, דלא מצאנו באיסור זה של התולדות הבאות ממנו, שתביט התורה אל זה לאסור בזכר על אשתו משום שבנקבה הוי ערוה שהחכמים שמו אורחותם במסלול התורה, ולא מסברא אמינא רק גמרא ערוכה ריש פרק הנשרפין רבא אמר כו' ועוד בתה בשריפה וכלתה בסקילה, פירוש בתמיה היאך יתכן זה. וזה דהוי סבר דהאיסור הוא מסוג אחד וכמו דאמר תמן לעיל, ועוד אמו בסקילה ואם אמו בשריפה יעו"ש דכל שהקורבא רחוקה הימנו צריך להיות קל ולא חמור, ואמר ע"ז הוא בעצמו יוכיח דבתו בשריפה וכלתו בסקילה, א"כ אין האיסור של כלתו בא מאיסור של בתו, ולכן כיון שלא מצאנו בתורה לענין כלה כזה. לכן גם חכמים לא גזרו, ולכן אמר טעמא דכלה משום כלה והוי גזירה לגזירה וכולהו משום אשת בנו, דזה השקפה פרטית אצל מבט התורה לא מצד סיבת קורבא שאצל בתו הוא קורבא יותר חזקה, ולכן בירושלמי דרב סבר דאסרו כלת בתו משום בת בתו פריך שפיר ע"ז דחורגתו ערוה ואשת בן חורגו מותרת, ולא מצי לשנויי תרי קדושין, דלפי מה שפירשנו גם בכאן לא הביטה התורה ע"ז ולא מצאנו שתאסור אשת הזכר עם הנקבה בסוג אחד וכמוש"ב, וזה דבר נכון בעומק הכוונה של שני התלמודים בזה ודוק: ובזה מתבאר לן מה דתמהו בתוספות פרק ד' מיתות (דף נ"ד) דמבעי קרא לאזהרה ועונש דאשת אב לאחר מיתה, ובאשת בנו לא צריך קרא לעונש אחר מיתה, רק דאזהרה הדר קרא וכתביה אשת בנך היא לחייבו לאחר מיתת בנו אבל עונש ליכא, ולפ"ז יתכן, דאם נאמר דאיסור ערוה דכלתו הוא משום דאשה כבעלה וכמו דילפינן בפ"ג שם, מנין שהאשה כבעלה דכתיב ערות אחי אביך לא תגלה גו' דודתך היא, אם כן אשת בנו הוא כיוצא ירכו והוי כבתו, ויש מקום לומר דאימת אמרינן זה דוקא כשהיא עמו, אבל אם מת בנו דפקע שאירותו ולא הוי כיוצא ירכו ואינה חשובה כבתו, ועיין פרק הבא ע"י (דף נ"ה) בתוספות ד"ה דיש לה בנים, אבל כיון שהוכחנו דאין זה מתורת קורבא כיון דאם נאמר דמתורת קורבא איך יתכן דהקורבא הבאה ע"י חיתון תהא חמורה מקורבא הבאה בטבע דבתו בשריפה דהיא קלה, וכלתו בסקילה החמורה, ועל כרחך העונש הוא אינו מסיבת הקורבא רק על כלתו רמי רחמנא סקילה. וא"כ מאי שנא בין מחיים לאחר מיתת בנו שם כלתו לא פקע, אבל באשת אביו יתכן לומר דסיבת העונש דאשה כבעלה והוי הוא כיוצא ירכה והוי כבן על האם, ומה אמו בסקילה אף אשת אביו בסקילה, ואימתי שקולה כאמו בעוד שאביו בחיים, אבל כשאביו מת ופקע שאירות שיש לאביו באשתו לכן פקע הקורבא ואין בה עונש סקילה לכן מבעי קרא גם על העונש לאחר מיתה ודוק: ובזה יש מקום בראש לומר, דר' ישמעאל ורע"ק אזלי לטעמייהו דפליגי בחמותו לאחר מיתת אשתו אם בשריפה, דר"י סבר ריש פרק ד"מ דארוסה בת כהן יוצאת לשריפה ולא נשואה וא"כ סבר דשריפה חמורה מסקילה וא"כ אין האיסור דחמותו משום דאשתו כבעלה והוי אם אשתו חשוב כאמו, דזה לא יתכן, דאיך מצי לומר דאמו אשר היא בטבע לא יתחייב עליה רק סקילה הקלה, ועל אם אשתו אשר הוא ע"י מעשה החיתון יתחייב שריפה דהיא חמורה, רק ע"כ האיסור משום דעל שם חמותו רמי רחמנא עונש שריפה ולא שאני בין מחיים ללאחר מיתת אשתו, אבל לרבי עקיבא מצינן לומר דהטעם דהוא משום קורבא דאישות דאשה כבעלה והוי אמה כאמו, רק לפי שהוא אינו בתולדה, ואינו איסור הבא מאליו, הוא קילא טפי ולא חייבה רחמנא רק שריפה הקלה וכשהיא בחיים, אבל אחר מיתה דפקע שאירות לא הוי כאמו ולכך פטור משריפה, אבל ז"א, דר"ע סבר ג"כ דאחת ארוסה ואחת נשואה יצאת לשריפה, אלמא דסבר דשריפה חמורה: ואולי יש לתרץ לפ"ז קושית תוספות פרק הבא ע"י דלמה לן קרא דאתהן למעט לאחר מיתה, ולפ"ז א"ש דכיון דאינו משום קורבא מבעי לן קרא למעט לאחר מיתה, ועיין בסוף פרק הנשרפין מוכחא דר' שמעון ורבנן פליגי אליבא דר"ע, וכן משמע דלא מדכר הגמרא כלל דר"ע סבר דשריפה חמורה משום דר"ש ורבנן פליגי אליבא דר"ע, והא דתניא בברייתא דרע"ק סבר אחת ארוסה ואחת נשואה הוא לר"ש אליביה, אבל לרבנן אליבא דר"ע נשואה יצאת ולא ארוסה, וא"ש ר' עקיבא לטעמיה סבר דחמותו לאחר מיתה אתמעט משריפה ודוק: והנה לשיטת רב דאשת בן בנו אסור משום בת בנו, תו לא יתכן לומר כפסק רבינו דבת בן בן בנו תהא מותרת וכלת בן בן בנו אסורה כיון דכלת בנו אינה אסורה רק משום גזירה דבת בנו לכן אמר רב שם איפכא דזרע היוצא ממנו אסור, פירוש דבת בן בנו אין לה הפסק וכלת בנו יש לה הפסק יעו"ש, משא"כ בבלי סבר אליבא דרב דכלת בנו משום כלתו לכן כלת בנו אין לה הפסק, משא"כ בכלת בתו סבר דיש להן הפסק כיון דרק גזירה משום כלת בנו הוי [ופוק חזי בכל הני דחשיב רבא דהוי גזירה לגזירה ולא חשיב כלת בתו משום דחכמים חילקו דעשו לה הפסק, ובכל הני דחשיב שוים להדדי, הגזירה עם הגזירה לגזירה ואשת אבי אמו לרב אין לה הפסק], ולא שייך למיגזר משום דנקבה ערוה הוא בת בתו אף לרבי שמעון דשריפה חמורה ולא שייך הדברים שכתבנו למעלה, וכן בת בת בתו ג"כ יש לה הפסק כמוש"ב ודוק: ובירושלמי שם איתא ר' יעקב דרומייא קומי ר' יוסי אשת בנו תורה אשת בן בנו שניה לה, אשת בן בתו אסרו משום אשת בן בנו, וזה כמו שיטת הבבלי אליבא דרב. עוד איתא תמן בירושלמי, רב הונא שמע כולן מן הדין קריא ערות אשה ובתה כו' לא תהיה אם אביו כאם חמיו, אם אמו כאם חמותו, גזרו על אשת אבי אביו מפני אם אביו [שהן דומים ששתיהם נשי אבי אביו] אסרו אשת אבי אמו מפני אם אמו [ששתהן נשי אבי אמו] לא תהיה אשת בן בנו כבת בן אשתו, לא תהיה אשת בן בתו כבת בת אשתו [ששתיהן הן דור השלישי וחדא קדושין שכאן באשתו וכאן בנכדו], ולדידיה לא מצינא לומר דאשת אבי אבי אביו אסורה ואם אבי אבי אביו תהא מותרת כיון שאשת אבי אביו אסורה רק משום גזירה דאם אביו, איך יתכן דזו אין לה הפסק ואם אבי אביו יש לה הפסק כיון דסיבת האיסור יש לה הפסק, ופשיטא דלא מצינא לומר דבמעלה דאשתו יש לה הפסק ואשת אבי אביו אין לה הפסק, כיון דאשת אבי אביו הוא רק גזירה משום אם אביו, ואם אביו היא גופא גזירה מפני אם חמיו, לא כן לפי מה דאמרו בבבלי דאשת אבי אביו מפני אשת אביו ואשת אבי אמו מפני אשת אבי אביו, וכן א"ר מתניא בירושלמי לכן מפליג זעירי דאשת אבי אמו יש לה הפסק ואשת אבי אביו אין לה הפסק ואם אבי אביו מותרת כפסק רבינו, ודלא כשיטת רש"י בד"ה יש להן הפסק (בדף כ"א), ולמעלה דאשתו יש לה הפסק אע"ג דלמעלה דיליה אין לה הפסק, נתברר שיטת הירושלמי לכולהו אמוראי, ושיטת רבינו ברורה עפ"י ש"ס דילן והרבה מאמוראים דירושלמי, והבן בכל מה שהעליתי בזה בס"ד: ובהגהות הביא דברי הירושלמי, ר' זריקא וכו' אשת חמיו אסורה מפני מראית העין. אין תימר תורה הרי דוד שנשא רצפה בת איה כו'. פירוש, דאם הוי סייג לתורה מדין שניות אז לא נשא דוד אותה, דאז אין נפק"מ בין אלמנתו של מלך לאלמנתו של הדיוט, וקרינן ביה לא תסור, ודברי סופרים חמורים מד"ת כדאמר בירושלמי ברכות, וע"כ דרק מפני מראית העין אסורה דנראה כחמותו ואימתי חיישינן למראית העין היכי דליכא משום עגונא, אבל כאן ברצפה דכולי עלמא אסורין בה להשתמש מדין שרביטו של מלך ולא היתה מותרת אלא לדוד בלבד ולולא דוד היתה אלמנה כל חייה ואסורה להנשא לכל אדם ולא גזרו בה משום מראית העין, ויעוין בר"ן במסכת ע"ז גבי פרצופות המקלחות מים לעו"ג משום שנראה כמשתחוה לעו"ג, כתב שם דאין זה בכלל אביזרייהו כיון דאינו אסור רק משום מראית העין, ובירושלמי סנהדרין פ"ב כלי המלך שנשתמש בהן הדיוט אינו דין שיהא המלך אסור בו, ולפ"ז הא רצפה בת איה בא עליה אבנר? וצ"ל דדוקא היכי שבא מחיים של מלך לא היכי שבא אחר מיתתו ודוקא אבשלום שבא בחייו ודוק, ועיין יפ"מ בזה. ויתכן דירושלמי לא פליג על הא דבבלי דאמר בסוטה דלא גזרו בחורגתו מפני מראית העין, ובירושלמי אמר בחורגתו יסבון באתראי דלא חכמין להון, הוא כדי להוציא מלבן של צדוקים שאומרים דמה"ת אסור בחורגתו דזה בת אשת אביו, יעויין באבן עזרא בפסוק בת אשת אביך וגו' לכן לא גזרו, רק באשת חמיו גזרו משום מראית העין ודוק:

קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אותה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואח"כ תהיה לו לאשה שנאמר כי יקח איש אשה. קודם מתן תורה כתב המגדל עוז אומר אני מקרא מלא דבר הכתוב למה אמרת אחותי היא ואקח אותה לי לאשה אלמא בייחוד לבד נקראת אשתו גם להלכה זו כמה ראיות בתלמוד בפרט בפד"מ אמרו להדיא והיא הלכה רווחת בעולת בעל יש להם ונכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם עכ"ד, וכבר תמהו ע"ז רבים דהוא ראי' לסתור דמגמ' זו מוכח דבעילה משווי לה לאשתו ובייחוד לבד לא סגי דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם והיה אפשר לומר דסובר דבעילה אינה אלא גורמת הייחוד אבל עיקר הקנין הוא היחוד אלא דבעינן יחוד ע"י בעילה דבייחוד סתם אינו מוכח שהוא לשם קנין אבל קשה מהא דקדושין דף ט' דילפינן מבעולת בעל על קנין ביאה ומוכח דהביאה גורמת הקנין. ונראה דהמ"מ כתב זה פשוט ומבואר בהרבה מקומות דבעכו"ם בייחוד בעלמא הוי אשתו וכיון שבא עליה לשם אישות הויא לה אשת איש שחברו חייב עליה וצריך להבין כיון דלחיוב איסור אשת חברו צריך בעילה ג"כ למאי מהני ייחוד ונראה דלענין שתהא אשתו לגבי זה שחברו יתחייב עליה משום א"א לזה בעי ביאה אכן הרי מבואר בסנהדרין דף נ"ז על הגזל גנב וגזל וכן יפת תואר וכן כיוצא בהן וקאמר בגמ' כיוצא ביפת תואר מאי היא כי אתא רב דימי אר"א א"ר חנינא בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג עליה ופרש"י משום גזל וביפ"ת פרש"י דהוי נמי גזל שגוזלין את אשתו במלחמה וחזינן דמלבד איסור א"א יש גם איסור גזל ובן נח מתחייב מיתה ע"ז אלא דזהו דוקא כשבא עליה בע"כ של בעל אבל ברשותו פשוט דאין איסור גזל כלל ולזה בעינן שיבוא עליה ואז חייב גם אם בא עליה מרצונו עד שיגרשנה כמש"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' מלכים הלכה ח' ומאימתי תהיה אשת חברו כגרושה שלנו משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמו או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה ולפני זה הוי א"א ואפי' מרצונו של בעל אסורה והנה לענין להתחייב מיתה מדין גזל לא בעי שיבעלנה דבייחדה לעבדו סגי ולכן בייחוד לבד כיון ששניהם רוצים ודאי אם יקחנה בע"כ חייב משום גזל ומיושב מה שכ' המגדל עוז אומר אני מקרא מלא דבר הכתוב ואקח אותה לי לאשה דכיון שאמר אחותי היא וידע שתלקח לבית אבימלך הרי הוציאה בזה מרשותו ומדין איסור א"א אינו חייב דכבר הותרה אלא דלענין איסור גזל עכ"פ כיון שהוא והיא רוצים שפיר היה מתחייב ע"ז משום גזל ולגבי זה הויא אשתו בייחוד לחוד ואח"כ הוסיף המ"ע גם להלכה זו והיינו למש"כ הרמב"ם ובועלה והיינו לענין איסור א"א שזה נלמד מהא דבעולת בעל יש להם. והנה הרמב"ם בפ"ט מהלכות מלכים הלכה ח' כתב בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה הרי זה נהרג עלי' משום אשת חברו והקשה הרדב"ז דבגזל שהבאנו למעלה משמע שהוא מדין גזל ותי' דהרמב"ם סובר דאין כאן דין גזל דמה שקנה עבד קנה רבו והא דקאמר וכן יפ"ת לאו לענין גזל מתניא אלא לענין אישות עי"ש ולפי"מ שנתבאר דב' דינים הם ובכל אשת חברו חייב משום גזל נמי אלא דזהו דוקא בע"כ א"כ בייחד שפחה לעבדו סבר הרמב"ם דלא שייך בי' דין גזל דבזה שייחד לעבדו לא הקנהו לגמרי ולכן חדש הרמב"ם שהוא מדין אישות ובהלכה ט' כתב בן נח חייב על הגזל בין שגזל עכו"ם בין שגזל ישראל ואחד הגוזל או הגונב ממון או גונב נפש וכ' הכס"מ שהוא מגמ' הנ"ל דוכן ביפת תואר ופרש"י דמשום גזל אתי עלה ולפמש"כ הרי הרמב"ם אינו מפרש הסוגיא לענין גזל מדקאמר כיוצא ביפת תואר ב"נ שייחד שפחה לעבדו ובא עליה ובעבדו לא שייך גזל כמש"כ ולהמבואר ניחא דהרמב"ם סובר דבכל א"א חייב ב"נ עליה משום גזל נמי וזהו שכ' וכן גונב נפש.

קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך וזו היא הנקראת קדשה משנתנה התורה נאסרה הקדשה שנאמר לא תהיה קדשה מבנות ישראל לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין לוקח מן התורה לפי שבעל קדשה. ובהשגות כתב הראב"ד אין קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת לכל אדם אבל המייחדת עצמה לאיש אין בה לא מלקות ולא איסור לאו והיא הפלגש הכתובה וכו' וי"ס שכתוב בהם פלגשים בלא קדושין עכ"ל והכס"מ הביא דברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות מלכים שכתב ופלגשים בלא כתובה ובלא קדושין אלא ביחוד לבד קונה אותה ומותרת לו אבל ההדיוט אסור בפלגש אלא באמה העבריה בלבד אחר ייעוד ודברי הרמב"ם תמוהים במה שכתב שם אבל ההדיוט אסור בפלגש אלא באמה העבריה והרי לגירסת הרמב"ם פלגש היא בלא קדושין משא"כ באמה העבריה שמייעדה והו"ל קדושין עוד הקשה הלח"מ דלפ"מ שפסק הרמב"ם בפ"י מהל' אישות דכתובה אינה אלא מדרבנן ומדאורייתא אינו חייב רק בג' דברים שאר כסות ועונה וכמש"כ בפי"ב מהל' אישות ואמה העבריה לאחר קדושין ג"כ חייב בג' דברים הללו. ונראה דבכל אשה מכיון שכונסה לשם נשואין התחייב באלו הג' דברים משום דזהו כתובה מדאורייתא לאשה שהיא אשתו גמורה ליורשה וליטמא לה אבל יעוד אינו עושה אלא אירוסין אלא דמ"מ התורה חייבתו לנהוג בה מנהג אישות וחייבתו בשכ"ו אלא דמ"מ כיון דאינה אשתו גמורה אין לה כתובה מדרבנן ומ"מ מותר בה גם מדרבנן דדין כתובה אינה אלא לאחר נשואין וזו היא ארוסה אלא דהתורה התירה לו ואף שהוא לא התחייב עצמו בשכ"ו נתחייב ממילא ואיברא דא"כ ליכא כבר דררא דאיסורא כיון דמחויב בחיובי כתובה מן התורה ואיסור ארוסה הא אינו אלא מדבריהם לכן אפשר דבאמת כוונת הרמב"ם דעכ"פ מדבריהם כיון שאין לה כתובה הרי היא כמו פלגש דאף שפלגש הוא גם בלא קדושין מ"מ גם בקדושין בלא כתובה אינה אשה דאיכא עשה ול"ת שלא ליקח אשה בלא כתובה ובלא קדושין כמ"ש הרמב"ם ריש הלכות אישות גבי מנין המצוות אלמא דבלא כתובה נמי איכא איסורא לכן הוי פלגש מדבריהם.

ולקוחין אלו מצות עשה של תורה הן. ועיין בכס"מ שהוקשה לו על מ"ש רבינו דלקוחין דארוסין הן מצות עשה והרי ארוסין בלא נשואין אינן אלא התחלת המצוה ולא גמרה כיון דאסור עדיין להיות עמה. ולק"מ דהיינו שדקדק רבינו בלשונו וכתב דמצות עשה של תורה הן דנהי דאסור להיות עמה אינו אלא מדברי סופרים וכמ"ש לקמן בפ"י. ומ"מ מן התורה מותר והוי גמר מצוה: ומה שכתב שקידושין של כסף מדברי סופרים. פירש הרב המגיד דסבר רבינו שכל דבר שאינו מפורש בתורה אלא שחכמים דרשוהו ופירשוהו מקרי דברי סופרים. אע"פ שדינו דין תורה. אין נקרא דברי תורה אלא א"כ שאמרו בו בביאור שהוא מן התורה. ויש להביא ראיה לזה מדמצינו במתניתין דמנחות (דף ס"ח) התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור ומפרש רב נחמן בר יצחק דריב"ז מן התורה אוסר ומאי התקין דרש והתקין. הרי דקרי תקנה לדרשא דאורייתא כמו לדבר דרבנן: וכן יש להביא ראיה מדאיתא בפרק הנזקין (גיטין דף מ"ט ע"ב) מפני מה אמרו הנזקין שמין להן בעידית. ושם (בדף נ"ט) תנן אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון וכו' והוקשה למהר"ם שי"ף ז"ל הלשון אמרו דמשמע מדרבנן והרי נזקין בעידית מדאורייתא וכן כהן קודם מדאורייתא. אבל לדעת רבינו אתי שפיר דנהי דהוו מן התורה מ"מ רבנן פירשוהו דין עידית שהן דמזיק וכן להקדים הכהן בקריאה. ומשום הכי שפיר שייך לשון אמרו כמו בדברי סופרים: וראיתי לבעל התוס' יו"ט בפ"ה דכתובות שכתב בפשיטות דלא מקרי אמור בתורה משום שיש לדבר סמך ודרש מן המקרא. והביא ראיה מדתנן בפ"ג דחולין וסימני העוף לא נאמרו אבל אמרו חכמים. ואע"פ שדרשוהו מן נשר ותורים כדאיתא שם בברייתא בגמרא ע"כ. ולפי דבריו יש ראיה לדעת רבינו מהא דחולין. אך מה שהחליט הדבר דלא מקרי כלל אמור בתורה דבר הנלמד מדרשא זה אינו דודאי אשכחן דקרי ג"כ אמור בתורה לדרשא. וכי היכי דאשכחן שאמרו בביאור על דבר הנלמד מדרשא שהוא מן התורה וכמ"ש הרה"מ הכי נמי אשכחן דקרי אמור בתורה. והכי מבואר מדברי התוס' בפ"ק דר"ה (דף ה' ע"א) והביאו ראיה מדתניא התם אמרה תורה נסכו מים לפני בחג. והוא אינו מפורש בתורה רק מדרשא ואין הצדוקין מודין בו. וכן יש להביא ראיה מדאיתא בשבת (דף קי"ט) ולקדוש ה' מכובד זה יום הכיפורים אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה:

לשון הרב המגיד, והרמב"ן האריך להשיג עליו ע"ז בספר ההשגות שהשיג עליו בספר המצות וכו' יעו"ש. הנה הרמב"ן ז"ל שם כתב שיוצא מדברי רבינו שהמקדשת בכסף אינה בסקילה שאין גומר בה אלא שטר וראוי לומר שקדושי שטר תופסין בה יעו"ש. אבל הרה"מ כאן כתב להיפך שאע"פ שהכסף מדברי סופרים הרי הוא גומר בה לכל דבר כמו השטר והביאה. ובביאור כתב שכיון שנקנית האשה באחד מג' דברים אלו נעשית מקודשת והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת בי"ד. הנה זאת הראיה יש לה פתחון פה דמ"ש רבינו וכיון שנקנית האשה אע"פ שלא נבעלה וכו' איירי שקדשה בשטר. ומ"ש בג' דברים אלו נקראת מקודשת היינו דבב' דרכים היא מקודשת מן התורה ובכסף מדברי סופרים. וגם הראיה מפרק ששי דתרומות שלא חילק אינה ראיה שכיון שאמרו חכמים שתהא מקודשת לזה ואם בא אחר וקדשה אפילו בשטר ובביאה אינו כלום דמשוו בעילתו בעילת זנות דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכדאיתא בכתובות דף ג' עיי"ש לפי זה גם אם בא אחר וקדשה בשטר לא תפסי כמו שמוכרח לומר זה בסוגיא דכתובות אם כן שפיר אוכלת בתרומה דקנין כספו קרינן בה כיון שאין שום אדם יכול לקדשה חוץ מזה. ובזה נתיישבה קושיית הרמב"ן ז"ל בשרש שני מה שהקשה משמועה דר' יוחנן בן בג בג דקידושי כסף מאכילין והיא קושיא יותר מבוארת ממה שהקשה הרב המגיד ז"ל. וא"כ יכולים אנו לומר דמ"ש הרמב"ן בעד רבינו ז"ל שקידושי כסף אינו בסקילה יפה כתב. ואין להקשות עליו מראיות הרב המגיד ז"ל. ויש להקשות על הרמב"ן ז"ל איך כתב שרבינו סובר שקידושי כסף אין ממיתין עליו שהרי כתב רבינו בפ"ד מהל' ממרים וכיצד דבר המביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת וכו' יעו"ש הא קמן דבקידושי כסף יש בו חיוב כרת ושגגתו חטאת ומייתי חולין בעזרה. וי"ל דמיירי שקדש אותה ובא עליה דבכי האי גונא קידושיו קידושי תורה כמ"ש בקידושין ודלמא דקדיש והדר בעיל וכמו שהובא פי' השמועה בדברי הרמב"ן ז"ל בשתי דרכים עיי"ש אבל קידושי כסף לחוד או בעילה לחוד שלא לשם קידושין לא הויא אשת איש אבל כי קדיש והדר בעיל הויין קידושין מן התורה אי לא הויין המעות גזל ממורי הרב ז"ל. עוד כתב בענין זה וז"ל כתבו בהגהות מיימונות וז"ל כתב רבינו שמחה ח"ו שאנשים שהיו גדולים טעו בזה אלא הכי פירושו תינח קדיש בכספא שהוא דרבנן קדיש בביאה אחר הכסף שהוא ודאי דאורייתא דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה מאי איכא למימר דודאי מה שהכסף קונה בלא ביאה וביאה בלא כסף זהו רק דרבנן אבל ע"י שטר לחוד זהו דאורייתא משום דאתקש הויה ליציאה וע"י שטר נסקלת. ומשני שוייוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ואז לא ישוו הקדושין עכ"ל. ודבריו תמוהים שהרי אמרו בפ"ק דקדושין דף ה' ע"א חדא מחדא לא אתיא תיתי חדא מתרתי הי תיתי לא לכתוב רחמנא בשטר ותיתי מהנך וכו' עיי"ש ואם כדברי הרב ז"ל דביאה בלא כסף וכסף בלא ביאה הוא מדרבנן ושטר לחוד הוא דאורייתא מה שייך לומר תיתי חדא מחדא או חדא מתרתי והלא הנך תרתי כסף וביאה הוו דרבנן וקראי אסמכתא כפי סברתו ולא שייך לומר דתיתי שטר מינייהו. ועוד דבדף ט' ע"ב אמרו בביאה מנא לן א"ר אבהו א"ר יוחנן בעולת בעל מלמד שנעשה לה בעל ע"י בעילה. א"ל ר' זירא לר' אבהו וכו' כעורה זו ששנה רבי ובעלה שנקנית בביאה. ומשני אי מהתם הו"א עד דמקדש והדר בעיל קמ"ל הא קמן בפי' דבביאה לחוד מקניא וצ"ע. ועיין בפירש"י במס' גיטין דף ל"ג גבי תינח בכספא וכו' מה שכתב רש"י על פי' רבותיו דקשה קדיש בשטר מאי איכא למימר. ועיין בתשובת הריב"ש סי' שע"ו שהקשה כן אבל תירוצו אינו מתיישב ודוק ממורי הרב ז"ל.

שורש מצות קידושין לנשים הכשרות וליקוחין אלו מצות עשה מן התורה היא ובאחד מג' דברים אלו האשה נקנית בכסף או בשטר כו'. הכי איתא ברפ"ק דקדושין ובעי בגמ' בכסף מנ"ל גמר קיחה קיח' משדה עפרון כתיב הכא כי יקח איש אשה וכתיב התם נתתי כסף השדה קח ממני וקיחה אקרי קנין דכתיב השדה אשר קנה אברהם א"נ שדו' בכסף יקנו כו' וכתבו התוס' בד"ה א"נ שדות כו' וקשה א"כ הו"ל לאתויי השדה אשר קנה אברהם כו' עיין בחי' הרב מהריב"ל ז"ל ובתשו' להרב מהר"י אדרבי ז"ל סימן ת"ז שביארו כונת דברי התוס' ז"ל ויען הר"ב מר דרור ג"כ כיוון לדרכם וספרו מצוי לא העליתי דבריהם על ספר יע"ש. כ"ע התוס' וי"ל דמההיא ליכא למידק דאיכא למימר השדה אשר קנה אברהם בשטר או בחזקה עכ"ל הנה הרב מהרש"ך בח"ב בתשובותיו סימן ל"ד נשאל דברי התוס' אלו עם מ"ש הם עצמן לקמן דכ"ו ע"א ד"ה שדות בכסף יקנו וז"ל הא דלא מייתי קרא דהשדה אשר קנה אברהם דכתיב גבי עפרון משום דדילמא הני מילי מנכרי שכל קניינו בכסף עכ"ל, והוא ז"ל הבין בכונת השואל דהוקשה לו בדבריהם דלמה לא השוו התוס' מידותיהם ולתרץ תי' אחר בשני המקומות דהכא יתרצו מה שתירצו התם והתם מה שתירצו הכא והרב ז"ל השיב דהכא לא מצו לתרץ מה שתירצו התם משום דאפילו נאמר דשאני נכרי דכל קניינו בכסף אכתי הוה מצי תלמודא למילף שפיר דקיחה דכסף אקרי קנין ולהך מילתא מה לי נכרי מה לי ישראל ומה שלא תירצו התם מה שתירצו הכא עדיפא מינה משנו דלא מבעיא אי מיירי שקנה בשטר או בחזקה דליכא לאוכוחי מידי אלא אפילו אם נאמר דמיירי בכסף אין להוכיח כלל דקרקע נקנה בכסף מהאי קרא דאיכא למימר שאני נכרי דכל קנינו בכסף את"ד ז"ל. ולע"ד זה שכתב הרב ז"ל דעדיפא מינה משנו התם מידי דוחקא לא נפקא ואפילו לפי דבריו ז"ל כל כי האי הי"ל להתוס' לעלות בזכרונם מ"ש הכא ולומר בסוף דבריהם שע"פ מ"ש הכא אין מקו' ג"כ לקושי' ז"ל אמנם לדידי נ"ל דהתם לא מצו לתרץ כמו שתירצו הכא דהתם אין כונת התוס' כמו שחשב הוא ז"ל דקשיא להו אמאי לא אייתי קרא דהשדה אשר קנה אברהם לחוד ולא בעי קרא דשדות בכסף יקנו אלא עיקר קושייתם ז"ל היא דאמאי התם לא אייתי קרא דאברהם מעיקרא והדר נימא א"נ שדות בכסף יקנו כדקאמר הכא דהשתא אין מקום לתרץ ע"פ מה שתרצו הכא דכונ' דבריהם הכא הוא לומר דמאי דנייד תלמודא מקרא דהשדה אשר קנה אברהם דמייתי מעיקר' וקאמ' א"ן הוא משום דיש לדוחה לדחות כמ"ש בהבנת דבריהם הרב מהריב"ל והר"י אדרבי ז"ל והשתא מקשו התם שפיר אמאי לא קאמר התם כי הכא ואין מקום לתרץ אלא כמו שתירצו התם ודוק ואף כשתמצא לומר שפשט דברי התוס' שם משמע דק"ל אמאי לא אייתי קרא דאברהם ולא קרא דשדות בכסף דההוא מדנביאי אכתי איכא למימר דלא ניחא להו לתרץ קושיי' ע"פ מ"ש הכא כי היכי דלא תיקשי אמאי לא אייתי שתיהן כדקאמר תלמודא הכא. ולעיקר קושית התוס' נ"ל לתרץ דמש"ה נייד תלמודא מקרא דהשדה אשר קנה אברהם ומייתי קרא דשדות בכסף יקנו משום דבעי למפשט נמי שהאשה מתקדשת בשוה פרוטה ומקרא דאברהם אין ראיה דהא לא קנהו השדה אם לא שנתן כל שיוייו ד' מאות שקל כסף עובר לסוחר משא"כ השתא דמייתי קרא דשדות בכסף יקנו דסתם כסף הוי ש"פ כדאיתא לקמן בגמ' דף י"א ע"ב ואף דהתם קאמר והרי קדושי אשה דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון ותנן בה"א בפרוטה ובש"פ כו' דמשמע דמקרא דעפרון נמי שמעינן דהאשה מתקדשת בש"פ וכ"כ התוספות בדי"ג ע"א ד"ה כשם שאין האשה מתקדשת וכו' ולפי מ"ש אין הוכחה משם די"ל דסמך אקרא דשדות בכסף יקנו ומה שיש לתמוה מאותה סוגיא עמ"ש מרן ב"י בח"מ סימן ק"ץ כתבתי במקום אחר, ובהכי מתיישב קושית התוס' דלקמן דמש"ה מייתי קרא דשדות בכסף לאוכוחי דאפילו בש"פ נקנה הקרקע כמ"ש הטור בח"מ סימן ק"ץ ולפי דברי התוס' איכא למידק דאכתי אמאי לא מייתי מקרא דסוף יאושע ודסו' שמואל יע"ש. עוד כתב רבינו שקדושי כסף הם מד"ס וכתב ה"ה שאעפ"י שהם מד"ס דין תורה גמור יש להם כקדושי שטר וביאה שהם נקראים מדאורייתא ותמה ע"ז הרב מ"ל ז"ל דלקמן בפ"ד מהל' אישות עמ"ש רבינו ז"ל דהמקדש בפסולי עדות של דבריהם הויא ספק מקודשת, כתב ה"ה שהם קרובי האם שקראן רבינו בפי"ג מה' עדות שהם מד"ס ולכך הויא ספק מקודשת יע"ש ולפי דבריו שכתב כאן דאעפ"י דקדושי כסף קראן רבינו ד"ס דין תורה גמור יש להם התם נמי אף על גב שקראן ד"ס הול"ל דדינן כדין תורה גמור וכמקדש בפסולי עדות של תורה יע"ש וקושיא זו הוקשה ג"כ להלח"מ ותירץ דקרובי האם לא נפקי מדרשא די"ג מידות כקדושי כסף אלא מרבוייא ולהכי דינן כדין ד"ס כשאר מילי דרבנן יע"ש ולפי מ"ש רבינו בספר המצות בשורש הב' דכל דבר הנלמד מי"ג מידות ולא מצאנו בהדיא בגמ' דקראן דאורייתא הו"ל כד"ס אין מקום לקושייתם דקדושי כסף חזינן בכל התלמו' דחשיב להו דאורייתא וכמ"ש הרמב"ן בס' המצות יע"ש לא כן גבי קרובי האם ובעיקר דברי רבינו הללו בשורש הזה עיין להרב דברי אמת בקונט' הט' שהעמיק הרחיב בזה יע"ש ובמ"ש אנן יד עניי בשורשי המצוות בשורש הב' יע"ש.

הבא על הפנויה לשם זנות בלא קדושין לוקה מן התורה. עיין בדברי ה"ה ז"ל שיש סיוע לרבינו ממ"ש חז"ל בכל מקום אין אדם עושה בעילתו ב"ז ואי כשבועל לשם זנות ליכא אלא איסורא דרבנן לא היו סומכין על חזקה זו דאיסורא דרבנן כלהו אינשי לא זהירי ביה עכ"ל ועיין בהגהת המ"ל בפ"ד מה' מלוה ולוה הל' יו'ד מ"ש שדברי ה"ה ז"ל הללו נראין כסותרין למ"ש הוא עצמו שם בה' מ"ול גבי רבית מאוחרת דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן אע"ג דרבית מאוחרת איכא למ"ד דהוי דרבנן עיין בי"ד סימן קס"ב ודוק, והרשב"א בתשו' סי' תתקל"ח כתב דגרע אפי' מאבק רבית וכתב שאם נשבע ליתן רבית מאוחרת שבועה חלה עליו יע"ש ויש לחלק דהתם כיון דלית ליה הנאה לנותן שפיר איכא למימר דלא מחזיקינן שעובר אדרבנן בלי הנאה אבל הכא דאית ליה הנאת איסור איכא למימר דבדרבנן לא זהירי אינשי ודוק ועיין במה שאכתוב לקמן בה' גירושין פ"י הי"ט בשורש אין אדם עוש' בעילתו בעילת זנות יע"ש.

ויש איסורי ביאה מן התורה בעשה והן מצרי ואדומי ובעולה לכ"ג. והקשה הרב לח"מ אמאי לא מנה הכונס ליבמתו שנאסרו הצרות ליבם בעשה כמ"ש רבינו פ"א מהל' יבום די"ב והרב מש"ל תירץ דלא מנה רבינו כי אם אותם שבא עליהם אזהרת עשה מיוחד ועפ"י זה ניחא ליה נמי מה שלא מנה אשה שנסתרה אחר קינוי דאסורה לבעלה דכתי' ונטמאה והיא מאיסורי עשה וכמ"ש ה"ה בפי"א מהל' גרושין הי"ד וכ"כ הרא"ש בפ"ק דיבמות די"א וכ"כ התוס' שם ובסוטה דכ"ח ד"ה מה ת"ל ובפרק אלמנה לכ"ג דס"ט ד"ה כי תהיה אך בפרק יש מותרות דפ"ו ד"ה לרבי מתיא כו' כתבו בסוף דבריהם וז"ל ועוד דלא מרגלא ליה דאיכא השתא תרי לאוי משמע דס"ל דבספק סוטה איכא לאו ועיין בפ"ק דסוטה ד"ז דאמרינן סוטה שהיא בלאו לכ"ש ופי' רש"י בלאו דלא יוכל בעלה כו' עכ"ל. והנה זה שכתב שלא מנה רבינו כי אם אותם שבא עליהם אזהרת עשה מיוחד כו' עיין להרב עצמו בס' פרשת דרכים דרך מצוותיך דס"ט ע"ג ד"ה ודע שכל הנשים כו' שכתב שקרא דיבמה יבא עליה מיותר הוא דהא כתיב בית אחיו בית אחד הוא בונה ולא שתי בתים וכי כתיב קרא אחרינא יבמה יבא עליה הוא לנתקו מכרת לעשה דמה"ט לא אמרינן כיון דאהדריה אהדריה לאיסור אשת אח דמעיקרא יע"ש וא"כ הדרא קושיין לדוכתא, ואפשר ליישב דאכתי עיקר קרא דיבמה בא לעש' על היבם שייבם אשת אחיו וממילת עליה דמיית' הוא דילפינן דהכונס ליבמתו אין בו כי אם עשה ואין כאן אזהרת עשה מיוחדת ודוק, ואולם בראיות הללו שהביא מדברי הרא"ש והתוס' בפ"ק דסוטה די"א דס"ל דספק סוטה היא מאיסורי עשה אני בעניותי לא כן אדמה כי הנה הרואה יראה להתוס' ז"ל שם בדי"א ע"ב ד"ה מאי שכתבו דאף כשבא עליה בעלה בדרך לוקה משום דהכתוב עשאה לספק סוטה כודאי יע"ש וזו היא שיטת הרשב"א שכתב ה"ה בפי"א מה' גרושין די"ד דאף בספק סוטה לוקה וחשיב כעובר על לאו יע"ש. ומ"ש התוס' שם בדי"א ע"א ד"ה צרת סוטה על מה שהקשו וא"ת כיון שלא נכתב שם טומאה אלא על הודאי אמאי אסורה לביתה ולתרומה ולמאי דפרישית לעיל דלמסקנא דשמעתין טומאה בעריות דכתיב בו דאמר רב היינו במקום לאו ניחא כו' דההיא טומאה לא כתיבה אלא על הודאי נבעלה עכ"ל דמשמע לכאורה מדבריהם הללו דס"ל דבספק טומאה ליכא לאו הא לא מכרעא לע"ד דודאי הם ז"ל אזלי ומודו דגבי ספק סוטה לא כתיב לאו בהדייא אלא דמפני שהכתוב החמיר עליה לעשותה כודאי הוא שכתבו דלקי כסוטה ודאי ומיהו לא חשיבא טומאה זו דספק סוטה כשאר עריות כיון דלא כתיב לאו בהדייא כי היכי דכתיב גבי סוטה ודאי ומה שיש לדקדק על דברי התוס' הללו עיין להרב מש"ל בה' יבום פ"ו די"ט יע"ש והן הן דברי הרא"ש שם באותה סוגיא כאשר יראה הרואה שם, באופן דאכתי אפשר לומר דס"ל כסברת הרשב"א שהביא ה"ה ז"ל דאף בספק סוטה לקי ולא חשיב כאיסור עשה ובהכי ניחא דברי התוס' בפ' יש מותרות דפ"ו שדקדק מהם הר"ב מש"ל י"ל דס"ל דבספק סוטה איכא נמי לאו ולפי דבריו ז"ל הנה התוס' ז"ל תברי לגזזייהו ממקום למקום ועפ"י האמור הנה נכון כי כולם שפה אחת ודברים אחדים הם כדבר האמור. איברא שבעיקר דברי הרב מש"ל במה שרצה לדקדק מדברי התוס' הללו דפ' יש מותרו' דס"ל דבספק סוטה איכא לאו לע"ד יש לדון בזה כי אפשר לצדד בדבריהם ולומר במ"ש דהשתא איכא תרי לאוי שאין כונתם לומר חד לאו בספק סוטה דאסור להחזירה ואידך לאו דזונה כמו שהבין המ"ל זלה"ה אלא כונתם לומר חד לאו דגרושה ואידך לאו דזונה וקיימי התוס' למה שסיימו לומר ואע"ג דבלא"ה אסורה לכהונה משום גרושה כו' וע"ז כתבו דלר' מתיא ן' חרש דס"ל דסוטה שבא עליה בעלה בדרך עשאה זונה קאמ' תלמודא שפיר דהוא מרגלא ליה כיון דאיכא תרי לאוי לאו דגרושה ולאו דזונה ואולם לפי מ"ש אין אנו צריכין לזה שאף אם נאמר דכונתם היתה אלאו דספק סוטה ניחא דס"ל דס"ס כיון דלקי חשיב כעובר על הלאו כמ"ש ה"ה ע"ש הרשב"א ז"ל, ואולם הראיה שהביא מדברי התוס' דסוטה דכ"ח דס"ל דבס"ס ליכא אלא עשה היא ראיה שאין עליה תשו' ומ"מ דבריהם סותרין בהדיא למ"ש ביבמות דאף בס"ס לקי ולא ידעתי איך לא שת לבו לזה הרב ז"ל, גם מ"ש עוד שמדברי התוס' בפרק אלמנה לכ"ג דס"ט ד"ה כי תהיה משמע דס"ל דבס"ס ליכא אלא עשה לע"ד יש לדון בה שהם ז"ל עמ"ש שם בגמ' דלרבי עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין מאי כי תהיה כי תבעל הקשו דלר"ע נמי איכא לפרושי כי תהיה בהנך דאית בהו הוייה וכגון בסוטה שבא עליה בעלה בדרך דליכא אלא עשה וממה שכתבו דליכא אלא עשה דקדק הרב ז"ל דמשמע להו דבס"ס לא לקי כיון דלדידהו משמע להו דליכא אלא עשה דונטמאה לחוד ולא לאו דלא יוכל בעלה הראשון וזה הבין בכונת דבריהם הרב דברי אמת בקונטריס ששי דנ"ו ע"א והוקשה לו דלפי סברתם הלזו דבס"ס ליכא אלא עשה דונטמאה ק' לרבנן דלר"ע בפרק האומר דקדושין אמאי לא מוקמי קרא דכי תהיינה לחייבי עשה כגון סוטה שנסתרה ובהכי מיירי קרא וליכא שום קושיא לא מעם אחד ולא מי כתיב כי תהיינה לבועל אלא ודאי תשמע דסוטה שנסתרה בלאו קאי עכ"ל. ולפום מאי' דמשמע להו בהבנת דבריהם אנכי לא ידעתי למה להו להתוס' לומר דלהכי תפסי קדושין משום דליכא אלא עשה דמשמע דאילו הוה כתיב בה לאו דלא יוכל לא הוו תפסי בה קדושין והלא סוטה ודאי דאיכא ביה לאו דלא יוכל כדאמרינן בפ"ק די"א ואפי"ה קדושין תופסין בה כדאמרינן לעיל בפרק החולץ דמ"ט ובפרק האומר דקדושין דס"ח אמר אביי הכל מודים בבא על הנידה ועל הסוטה דקדושין תפסי בה וכתבו שם התוספות ז"ל דאפילו גרשה וחזר ולקחה קדושין תפסי בסוטה ודאי מקרא דלהיות לו לאשה יע"ש ותו קשה דלפי דבריהם ז"ל מאי קא ק"ל להתוס' אמאי לא מוקי קרא דלא תהיה בספק סוטה דתפסי בה קדושין כיון דליכא אלא עשה ומאי קושיא דאכתי הוה קשיא ליה לתלמודא ולמ"ד אין קדושין תופסין בחייבי עשה מאי איכא למימר וכדאקשי תלמודא בפרק האומר גבי קרא דכי תהיינה לאיש ב' נשים ובכמה דוכתי. כי ע"כ הדבר מבואר לע"ד דכונת התוספות הייתה להקשות אמאי לא מוקי קרא לר"ע בס"ס דתפסי בה קדושין ולא מפני שהוא מחייבי עשה כי אם אפילו אם נאמר דאיכא נמי בס"ס לאו וכסברת הרשב"א שהביא ה"ה ז"ל אכתי קדושין תופסין בה מקרא דלהיות לו לאשה וכמ"ש התוס' לעיל דמ"ט ובפרק האומר דקדושין ומשום דהוה מצינן לתרוצי דלהכי לא מוקי לה בס"ס משום דבס"ס בלא"ה היא אסורה בתרומה משעה שנסתרה מקרא דונטמאה דדריש ר"ע בסוט' פרק כשם דכ"ח תלת ונטמאה כתיב חד לאוסרה לבעל וחד לאוסרה לבועל וחד לאוסרה בתרומה ע"ז באו כמשיב דאי מקרא דונטמאה דתרומה ליכא אלא עשה וקרא דובת כהן אתא ללאו ולאוסרה בלאו כשבא עליה בעלה ומאי דלא ק"ל אמאי לא מוקי לה בסוטה ודאי דאעפ"י דאיכא לאו קדושין תופסין בה כמ"ש התוס' לעיל הוא משום דכיון דסוטה ודאי שזינתה תחת בעלה היא מן החמורות מחייבי מיתות ב"ד כבר כתבו התוס' ז"ל לעיל ד"ה נכרי ועבד ע"ש ר"י דפשיטא ליה להש"ס דעיקר קרא דלאיש זר אתא לחייבי כריתות אפילו שאין קדושין תופסין בה מק"ו דהשתא ממזר הוי ליפסל מיבעיא וכי דרשינן כי תהיה הנך דאית בהו קדושין חידושא קאמר דאפי' הנך דקיל מפסלי בתרומה יע"ש. איברא שדבריהם תמוהים דהכא משמע להו דחייבי כריתות ומיתות ב"ד מהאי קרא נפקי ואפילו הנך בלאו זה מעיקרא ולעיל בפ' ד' אחין דל"ה ע"א ד"ה אע"פ כתבו דהנך כריתו' דלאו זה מעיקרא נינהו לא נפקי מהאי קרא יע"ש. ומ"מ לפי דבריהם שם דאשת איש פסולה לכהונה משום טומאה יתיישב מאי דלא ק"ל מאשת איש שזינתה בהכי דלהא לא צריך קרא והשתא אין מקום לפרש קרא דכי תהיה בסוטה ודאי דתפסי בה קדושין דמשמע דדוקא משום דנבעלה לבעלה הוא דנאסרה בתרומה והלא משעה שזינתה הרי היא אסור' לאכול בתרומה כיון דנבעלה לפסול לה כשאר חייבי כריתו' דבשעה שנבעלה נאסרה לתרומה מהק"ו שכתבו התוס' דהשתא ממזר הוי ליפסל מיבעיא ולכן נקטו קושייתם בספק סוטה שבא עליה בעל' בדרך הנה לפי האמור בכונת דבריהם אין מכאן ראיה דס"ל דס' סוטה ליכא אלא עשה דאפשר ואפשר דס"ל כשי' הרשב"א דלקי וחשיב כעובר על הלאו ומ"ש דליכא אלא עש' דונטמאה לא קאי אעש' דונטמ' דדרשינן ליה לאוסרה לבעל אלא אעשה דונטמאה דדרשי' מיניה לאוסרה בתרומה כדבר האמור, ומ"מ אף למאי דמשמע להו בכונת דבריהם במ"ש דליכא אלא עשה דונטמאה דקאי אעשה דונטמאה לאוסרה לבעל אין מכאן ראיה דס"ל דליכא לאו בס"ס כסברת הרשב"א דאכתי אפ"ל שפיר דס"ל כסברת הרשב"א דספק סוטה לקי וחשיב כעובר על הלאו וכמ"ש בהדיא בדי"א ע"ב אלא לענין אי תפסי בה קדושין משמע להו דתפסו שפיר לר"ע כיון דליכא לאו בהדיא אלא עשה דמה"ט כתבו התוס' לעיל די"א דלא חשיב כטומאה דעריות לפוטרה מן החליצה ומן היבום כיון דלא כתיב לאו בהדיא בספק סוטה וא"כ ה"נ לר"ע דלא תפסי בה קדושין בחייבי לאוין מ"מ גבי ספק סוטה אע"ג דלקי קדושין תפסי בה כיון דלא כתיב לאו בהדייא והאי דלקי משום דלחומרא עשאה הכתוב לספק כודאי ודוק. ועיין בס' דברי אמת בקונט' ו' דנ"ה ע"ג וע"ד במה שעמד על דברי הר"ב מש"ל ז"ל הללו ושם הקשה לו קושייא חזקה למה שהוק' להם להמ"ל ז"ל ולהל"מ אמאי לא מנה רבינו צרת סוטה שהיא בעשה דקו' זו קשה על הגמ' בקדושין פ' האומר דלא משכח לאוקומי קרא דכי תהיינה לרבנן באיסורי עשה ולפי דברי רבינו דצרת יבמה היא בעשה אמאי לא מוקי קרא בהכי והביא דברי הרשב"א ז"ל בפ"ק דיבמו' דס"ל דצרת יבמה היא בלאו יע"ש, שוב ראיתי להר"ב מ"ל גופיה הוק' לו קושיא זו על הש"ס בפי"ט מה' א"ב ד"ה ואגב גררא יע"ש ויישבה היטב ודוק, ויתר דבריו שם הם מגומגמים ויותר במה שרצה לומר דגבי סוטה לבועל איכא איסור לאו עיין שם, והנה ראיתי לדברי מהר"י כולי ז"ל בהגהתו שציין דברי הירוש' שהביאו התו' בשלהי פ' המגרש וז"ל בירוש' פריך אמאי אצטריך קרא דלא יוכל בעלה תיפוק לי דבלא"ה אסור להחזיר סוטתו ומשני לעבור עליו בב' לאוין ע"כ, עוד ציין מ"ש התוס' בפ' אלו נערות ד"מ ד"ה ניתי עשה דונטמאה הוא עשה יע"ש, ואין מדברי התוספות הללו דגיטין ראיה לומר דס"ל דבס"ס איכא לאו דאפשר דס"ל דליכא אלא עשה ומ"ש תרי לאוי הם קיימי אסוטה ודאי דלכ"ע איכ' לאו כדאמרי' ביבמו' ובסוט' די"א וראיתי שהבי' דברי הרב פנים מאירו' שהגיה בדברי התוס' הללו דגיטין במקום תרי לאוי לעבור עליו בלאו והכריח כן הרב הנז' בספרו משום דביבמות די"א אמרינן דלר"י בן כיפר לאו בסוטה לית ליה ולרבנן ילפינן לאו בסוטה מהאי קרא דלשוב לקחתה א"כ לא מקשו התו' מידי אמאי אצטריך קרא אלא ע"כ צ"ל לעבור עליו ותמה על המפרשים שלא הרגישו בזה ודוק ותשכח עכ"ל. ולדעתי אין צורך להגיה ואין מקום לקושייתו בדברי התוס' דהתוס' ז"ל ק"ל שפיר דכיון דלב"ש כי כתיב קרא דוכתב לה ס' כריתות אכי מצא בה ערות דבר קאי דהיינו דבר ערוה בעדים ברורים אם כן לדידהו למה אסרה הכתוב מטעם דהלכה והיתה לאיש אחר דאפי' לא היתה לאיש אחר אסורה מקרא דאחרי אשר הוטמאה דדרשי' לה לרבות סוטה שנסתרה וכיון דאפילו בסוטה שנסתרה לבד רבי לן קרא שהיא אסור' לבעל' למה זה כתיב ושלחה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר דכיון דאפי' בלא שלוחין אסורה דלב"ה אצטריך להזהיר המחזיר גרושתו אפי' שלא נטמאה ולהזהיר על הנטמאה שהם ב' לאוין אך לב"ש קש' ולזה תירצו דלב"ש אתא קרא לעבור עליו בב' לאוין וכאלו כתיב לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה ולא יוכל להושיבה תחתיו אחרי אשר הוטמאה דהשתא כי נטמאת והלכה לאיש אחר עובר משום לא יוכל לקחתה ומשום לא יוכל להושיבה תחתיו ושוב מצאתי הדבר מפורש בהרמב"ן בפי' התורה בפרשת כי תצא על פסוק זה דאחרי אשר הוטמאה שכתב וז"ל וא"כ יאמר הכתוב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשו' לקחתה ואחרי אשר הוטמאה והנה הם ב' לאוין יזהיר במחזיר גרושתו משנשאת ויזהיר במחזיר אשתו שנשאת בזנות עכ"ל וא"כ לב"ש דמחזיר גרושתו היינו שגרשה משום זנות כדכתיב קרא דלעיל מיניה ע"כ אצטריך לעבור עליו בב' לאוין משום מחזיר גרושתו ומשום מחזיר סוטתו. גם מ"ש הרב מהר"י כולי שהתוס' בפ' אלו נערות כתבו ונטמאה חשיב עשה לא ידעתי למה הביא דבריהם הללו שהם בלי צורך דאף הרשב"א ז"ל אזיל ומודה דונטמאה הוא עשה וכי מספקא לן אי בס"ס איכא לאו היינו מקרא דלא יוכל בעלה הראשון דכיון דהכתוב עשאה לספק כודאי הו"ל כעובר על הלאו סוף דבר בהא סלקינן ובהא נחתינן שאין מדברי התוספות והרא"ש דיבמות שום משמעות דס"ל דגבי ספק סוטה ליכא לאו כשי' הרשב"א ואדרבא מדבריהם בדי"א ע"ב משמע בהדייא דס"ל כפי' הרשב"א ז"ל זולת דבריהם שבסוטה דכ"ח מוכח דס"ל דלא כהרשב"א ז"ל וזה הפך דבריהם שביבמות כן נלע"ד ודע שראיתי להרב פני יאושע בס"פ המגרש עלה דאמרי' התם א"ל רב פפא לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו א"ל מדגלי רחמנא גבי אונס דכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו בעמוד והחזר קאי מכלל דבעלמא מאי דעבד עבד, כתב הרב הנז' וז"ל וקל"ט דהא רבא גופיה אמר במסכת תמורה דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ומקשינן עליה מאונס שגירש אי ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואמאי לא לקי כיון דעבר אמימרא דרחמנא ומשני רבא שאני התם דאמר רחמנא כל ימיו בעמוד והחזר ניתקו הכתוב לעשה ולפ"ז נהי דלא קשיא לן בעיקר מימרא דרבא דהתם אמר אי עביד לא מהני והכא קאמר מאי דעבד עבד דהתם איירי דוקא היכא דאמר רחמנא לא תעביד בלשון לאו משא"כ בלא מצא לא ערוה ולא דבר אין כאן לאו אבל הא ודאי ק' היאך יליף רבא הכא מדגלי רחמנא גבי אונס כל ימיו מכלל דבעלמא מאי דעבד עבד דהא אפי' אי בעלמא כשגרשה שלא כדין לא מהני אפי"ה אצטריך לכתוב גבי אונס כל ימיו למימרא דלא לקי דסד"א כיון דעבר אמימרא דרחמנא לקי משו"ה נתקו הכתוב לעשה דלא לקי, והנלע"ד ליישב דמהא מילתא גופיה יליף רבא דכיון דלקושטא דמילתא באונס לא לקי דהו"ל לאו הניתק לעשה א"כ אמאי אצטריך כלל קרא דלא יוכל לשלחה כו' וליכא למימר דלא אצטריך לענין כהן דהא לב"ש בלא"ה אסור משום זנות ואי משום לעבור עליו בלאו הא ליתא דכיון דלא לקי לא אצטריך למיכתב לאו יתירא כדאיתא בתוס' ר"פ אז"ן אע"ג דלב"ש היכא דלא מצא בה ערות דבר וגרשה מאי דעבד עבד וא"כ אצטריך לא יוכל לשלחה והשתא מדב"ש נשמע לב"ה דהיכא דלא מצא לא ערוה ולא דבר מאי דעבד עבד כנ"ל נכון עכ"ל. ואנא גברא רבא חזינא ותיובתא חזינא ופירוקא לא חזינא דמ"ש תחילה כשהביא מימרא דרבא דמס' תמורה גבי כל מילתא דאמר רחמנא דמעיקר מימרא דרבא ל"ק דהתם דוקא איירי היכא דאמר רחמנא בלשון לאו כו' אשתמיט מיניה מאי דפריך תלמודא התם לרבא ממתני' דאין תורמין מן הרע על היפה ואי תרם תרומתו תרומה דאמאי תרומתו תרומה לרבא כיון דלא מהני והוצרך לשנויי שאני התם דגלי קרא כו' ואם איתא דרבא לא קאמר דלא מהני אלא היכא דאמר רחמנא בלשון לאו הא בתורם מן הרע על היפה ליכא לאו הבא מכלל עשה כמ"ש שם רש"י בהדייא מקרא דמכל חלבו ממנו והוי דומיא דגט דכתיב כי מצא בה ערות דבר דהוי לאו הבא מכלל עשה, גם מ"ש עוד ליישב הקו' השניה דמהא מילתא יליף רבא דא"כ אמאי אצטריך קרא דלא יוכל לשלחה כו' אחר המחילה רבא לא ידענא מאי קאמר דהא שפיר אצטריך קרא ללאו ולמלקות בין לב"ש ובין לב"ה דאע"ג דהוי לאו הניתק לעשה ולא לקי היינו היכא דקיים העשה אבל אם לא קיים העשה כגון שמתה האשה אחר שגירשה למ"ד קיימו ולא קיימו או שהרגה באונס או בשגגה למ"ד ביטלו ולא ביטלו לקי שפיר על הלאו וכן בכהן שעבר וגירשה דלוקה ואינו מחזיר וא"כ שפיר אצטרי' קרא דלא יוכל לשלחה ללאו ולמלקות והדרא קו' לדוכתה היאך יליף רבא מקרא דכל ימיו בעמוד והחזר למימרא דבעלמא מאי דעבד עבד הא שפיר איכא למימר דבעלמא מאי דעבד לא עבד דכופין אותו להחזירה דהתם גבי אונס אצטריך קרא דכל ימיו לומר דלא לקי אלאו דלא יוכל היכא דמקיים העשה. והנלע"ד לעיקר קושיותיו דמאחר דקרא דכל ימיו איכא למדרשיה דאתא למילף בעלמא דאי עבד עבד ולא אתא לנתוקי לעשה ואיכא למדרשיה דאתא לנתוקי לעשה ולא למילף בעלמא דאי עבד עבד כל כה"ג אמרי' הי מינייהו מפקת ותרתי ש"מ וכי אתינן למילף דילקי על לאו דלא יוכל אמרי' דילמא אתא קרא לנתוקי לעשה ולא לקי וכי אתינן למילף בעלמא דכופין למי שגירש אשתו בלא ערוה ובלא דבר שיחזור לקחתה אמרינן דאתא קרא למילף בעלמא דאי עבד עבד כנלע"ד ועדיין צ"ע.

שאלה אמר הרב ז"ל בתחלת ספר נשים מצות עשה של תורה לקדש את האשה באחד משלשה דברים בכסף או בשטר או בביאה ובשטר מדאוריתא ובכסף מדברי סופרים. וקשיא לי בגוה תחלה דאי חיובא דאוריתא לקדש באחד מן השלשה דברים נמצאת קידושי כסף דאוריתא ואמאי הדר אמר בכסף מדברי סופרים ואי אמרת מדאוריתא חייב לקדש באחת משתים היכי נפיק ידי המצוה בכסף שהוא מדרבנן היכי אשכחן חיובי דאוריתא מיפטר במידי דהוא מדרבנן ועוד אי קדושי כסף דרבנן הוא נפקא מינה שהבא עליה במזיד פטור ממיתת בית דין ושוגג פטור מן החטאת ולא אשכחן דפליגי רבנן בין קדושי כסף ובין קדושי שטר אלא בכולה הבא על ארוסה חייב סקילה ואי שוגג חייב חטאת ובכולהו הולד ממזר אי נמי דקדושי כסף דרבנן נפקא מינה שהמקדש בכסף ובא אחר וקידשה לאחר כן בביאה או בשטר מקודשת דאתי דאוריתא מבטיל דרבנן ולא אשכחן דהכי הוא אלא אין קידושיו קדושין וחייב על ביאתה ואין צריכה ממנו גט ועוד אמר עולא דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו ומה טעם אמרו אינה אוכלת וכו' וליכא למימר דאכילת תרומה מדרבנן אלא שמע מינה דאוריתא היא ובפירוש הוא אומר דבר תורה וכן מהא דאמר ליה אביי לרבא דקאמרת שלש תנן ארבע לא תנן מילתא דכתיבא בהדיא קתני מילתא דאתיא בקל וחומר לא קתני שמאי דקידושי כסף בהדיא כתיבי ועוד מאי שנא שטר מכסף שטר מהקישא נפק וכסף מגזרה שוה נפיק ואם כן תרויהו מדרשא קאתי לן ואי סבירא ליה דכל מידי דאתי מדרשא דרבנן הוא אפילו שטר נמי ואי דאוריתא אפילו כסף דאוריתא היא ועוד קשיא לי על עיקר מימריה ז"ל שהקידושין מצוה על אדם חוץ ממצות פריה ורביה ואי מצוה בפני עצמה היא קשיא הא דקא מתרצינן בפרק ואלו מגלחין לא מיבעי קאמר לא מיבעי לארס דלא קא עביד מצוה שאסור אלא אפילו לישא דקא עביד מצוה נמי אסור... תשובה לא הגיהו הספרים שלכם בטוב וכמדומה לנו שקודם שתיקן אבא מארי זצ"ל הלכה זו העתיקו אותו שכך היה סובר בתחלה שקדושי כסף דרבנן ולאו משום דכסף אתי מדרשא אלא כמדומה לי מהא דמקשינן בתחלת גמרא דכתובות מי איכא מידי דמדאוריתא לא הוי גיטא ומשום צניעות ומשום פריצות שרינן אשת איש לעלמא ופרקינן אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקינה רבנן לקידושיה אמר ליה רבינא לרב אשי הא תינח היכא דקדיש בכספא בביאה מאי אמר ליה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ושמא נראה לו ז"ל כשתיקן הספר שראיה זו דחויה ושלא אמרו הא תינח דקידש בכספא משום שקידושי כסף דרבנן אלא משום שקדושי כסף אפשר למימר בהו כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכאלו תנאי הוא בקידושין אבל ביאה מאי איכא למימר כל הבועל אדעתא דרבנן בועל ודחינן דאפילו בבעילה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ומכל מקום נוסח דבריו המתוקנים בכתב ידו כך בכסף או בשטר או בביאה ושלשתן דין תורה ואותה הקושיא שהקשית על עיקר דבריו לא קשיא עליה שבמנין המצוות בתחלת הלכה אמר שהמצוה לישא אשה בכתובה וקידושין ולא אמר לקדש אשה וכן אמרינן לישא דקא עבד מצוה וזה שאמר וליקוחין אלו מצות עשה לפי שהיא תחלת מצות הנשואין וכך אמר בתחלה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר כי יקח איש אשה ובא אליה אבל קידושין בלא נישואין ודאי לא השלים המצוה עדיין ומצות פריה ורביה מצוה אחרת היא שמצות פריה ורביה כשיהיה לו בן או בת קיים המצוה ומצות הקדושין והנשואין אפילו יש לו כמה בנים וכמה בנות ויש עמו כמה נשים כל אשה שירצה לישא אותה מצוה עליו שישא אותה בקדושין ועיין בדבריו ז"ל בספר מצות יתבאר לך ההפרש שביניהם ואין בנו צורך להאריך בדבר זה...