הלכות אישות · פרק י״ט
הלכה א׳
מִתְּנָּאֵי הַכְּתֻבָּה שֶׁיִּהְיוּ בָּנִים הַזְּכָרִים יוֹרְשׁים כְּתֻבַּת אִמָּן וּנְדֻנְיָתָהּ שֶׁהִכְנִיסָה בְּתוֹרַת נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל וְאַחַר כָּךְ חוֹלְקִין שְׁאָר הַיְרֻשָּׁה עִם אֲחֵיהֶם בְּשָׁוֶה:
הלכה ב׳
כֵּיצַד. נָשָׂא אִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ וּנְדֻנְיָתָהּ אֶלֶף וְיָלְדָה בֵּן וּמֵתָה בְּחַיָּיו. וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ וּנְדֻנְיָתָהּ מָאתַיִם וְיָלְדָה בֵּן וּמֵתָה בְּחַיָּיו. וְאַחַר כָּךְ מֵת הוּא וְהִנִּיחַ אַלְפַּיִם. בְּנוֹ מִן הָרִאשׁוֹנָה יוֹרֵשׁ אֶלֶף שֶׁבִּכְתֻבַּת אִמּוֹ. וּבְנוֹ מִן הַשְּׁנִיָּה יוֹרֵשׁ מָאתַיִם שֶׁבִּכְתֻבַּת אִמּוֹ וְהַשְּׁאָר יוֹרְשִׁים אוֹתוֹ בְּשָׁוֶה. נִמְצָא בְּיַד בֶּן הָרִאשׁוֹנָה אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת. וּבְיַד בֶּן הַשְּׁנִיָּה שֵׁשׁ מֵאוֹת:
הלכה ג׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהִנִּיחַ יוֹתֵר עַל כְּדֵי שְׁתֵּי כְּתֻבּוֹת דִּינָר אֶחָד אוֹ יוֹתֵר כְּדֵי שֶׁיַּחְלְקוּ הַשְּׁאָר בְּשָׁוֶה. אֲבָל אִם לֹא הִנִּיחַ יוֹתֵר דִּינָר חוֹלְקִים הַכּל בְּשָׁוֶה שֶׁאִם יִירְשׁוּ אֵלּוּ כְּתֻבַּת אִמָּן וְאֵלּוּ כְּתֻבַּת אִמָּן וְלֹא יִשָּׁאֵר דִּינָר אֶחָד לַחֲלֹק אוֹתוֹ בֵּין הַיּוֹרְשִׁים נִמְצָא תְּנַאי זֶה מְבַטֵּל חִלּוּק יְרֻשָּׁה בֵּין הַבָּנִים בְּשָׁוֶה שֶׁהוּא מִן הַתּוֹרָה:
הלכה ד׳
וְהוּא הַדִּין לְמִי שֶׁנָּשָׂא נָשִׁים רַבּוֹת בֵּין בָּזוֹ אַחַר זוֹ בֵּין בְּבַת אַחַת וּמֵתוּ כֻּלָּן בְּחַיָּיו וְלוֹ מֵהֶן בָּנִים זְכָרִים אִם הָיָה שָׁם יוֹתֵר עַל כְּדֵי כָּל הַכְּתֻבּוֹת דִּינָר כָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹרֵשׁ כְּתֻבַּת אִמּוֹ וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה:
הלכה ה׳
אָמְרוּ הַיְתוֹמִים הֲרֵי אָנוּ מַעֲלִין עַל נִכְסֵי אָבִינוּ יוֹתֵר דִּינָר כְּדֵי שֶׁיִּטְּלוּ כְּתֻבַּת אִמָּן אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם. אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַנְּכָסִים בְּבֵית דִּין כַּמָּה שֶׁהָיוּ שָׁוִין בִּשְׁעַת מִיתַת אֲבִיהֶן וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְרַבּוּ אוֹ נִתְמַעֲטוּ אַחֲרֵי מִיתַת אֲבִיהֶן קֹדֶם שֶׁיָּבוֹאוּ לַחֲלֹק אֵין שָׁמִין אוֹתָן אֶלָּא כִּשְׁעַת מִיתַת אֲבִיהֶן:
הלכה ו׳
הָיָה שָׁם יוֹתֵר עַל כְּדֵי כָּל הַכְּתֻבּוֹת דִּינָר אוֹ יוֹתֵר אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו שְׁטַר חוֹב כְּנֶגֶד הַיּוֹתֵר אֵינוֹ מְמַעֵט אֶלָּא כָּל אֶחָד מֵהֶן יוֹרֵשׁ כְּתֻבַּת אִמּוֹ:
הלכה ז׳
מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים וּמֵתָה אַחַת מֵהֶן בְּחַיָּיו וְאַחַת אַחַר מוֹתוֹ וְלוֹ בָּנִים מִשְּׁתֵּיהֶן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ יֶתֶר עַל שְׁתֵּי הַכְּתֻבּוֹת אִם נִשְׁבְּעָה הַשְּׁנִיָּה שְׁבוּעַת אַלְמָנָה קֹדֶם שֶׁתָּמוּת בָּנֶיהָ קוֹדְמִים לִירֻשַּׁת כְּתֻבָּתָהּ. מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן יוֹרְשִׁין כְּתֻבַּת אִמָּן בִּתְנַאי זֶה אֶלָּא יְרֻשָּׁה שֶׁל תּוֹרָה וְאַחַר כָּךְ יוֹרְשִׁין בְּנֵי הָרִאשׁוֹנָה כְּתֻבַּת אִמָּן בִּתְנַאי זֶה. וְאִם נִשְׁאַר שָׁם כְּלוּם חוֹלְקִין אוֹתוֹ בְּשָׁוֶה. וְאִם מֵתָה קֹדֶם שֶׁתִּשָּׁבַע בְּנֵי הָרִאשׁוֹנָה יוֹרְשִׁים כְּתֻבַּת אִמָּן בִּלְבַד וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה:
הלכה ח׳
הָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים וְהָיוּ לוֹ בָּנִים מֵהֶן וָמֵת וְאַחַר כָּךְ מֵתוּ הַנָּשִׁים אִם נִשְׁבְּעוּ וְאַחַר כָּךְ מֵתוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹרֵשׁ כְּתֻבַּת אִמּוֹ בִּירֻשָּׁה שֶׁל תּוֹרָה וְלֹא בִּתְנַאי זֶה. לְפִיכָךְ אֵין מַשְׁגִּיחִין אִם יֵשׁ שָׁם מוֹתָר אוֹ אֵין שָׁם. וְיוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה קוֹדְמִין לְיוֹרְשֵׁי הַשְּׁנִיָּה. וְאִם לֹא נִשְׁבְּעוּ חוֹלְקִין הַבָּנִים הַכּל בְּשָׁוֶה וְאֵין שָׁם יְרֻשַּׁת כְּתֻבָּה לְפִי שֶׁאֵין לָאַלְמָנָה כְּתֻבָּה עַד שֶׁתִּשָּׁבַע:
הלכה ט׳
אַחַת נִשְׁבְּעָה וְאַחַת לֹא נִשְׁבְּעָה זוֹ שֶׁנִּשְׁבְּעָה בָּנֶיהָ יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָהּ תְּחִלָּה וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין אוֹתוֹ בְּשָׁוֶה. וְכָל הַיּוֹרֵשׁ כְּתֻבַּת אִמּוֹ שֶׁמֵּתָה בְּחַיֵּי אָבִיו אֵינוֹ טוֹרֵף מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים אֶלָּא מִבְּנֵי חוֹרִין כְּכָל הַיּוֹרְשִׁין:
הלכה י׳
וּמִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה שֶׁתִּהְיֶינָה הַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת מִנִּכְסֵי אֲבִיהֶן אַחַר מוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתְאָרְסוּ אוֹ עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ. בָּגְרָה הַבַּת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְאָרְסָה אוֹ נִתְאָרְסָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּגְרָה אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. וּבַת הַנִּזּוֹנֶת מִנִּכְסֵי אָבִיהָ לְאַחַר מוֹתוֹ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּמְצִיאָתָהּ לְעַצְמָהּ לֹא לָאַחִים:
הלכה י״א
פּוֹסְקִין לַבַּת מְזוֹנוֹת וּכְסוּת וּמָדוֹר מִנִּכְסֵי אָבִיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁפּוֹסְקִין לָאַלְמָנָה. וּמוֹכְרִין לִמְזוֹן הַבָּנוֹת וּכְסוּתָן בְּלֹא הַכְרָזָה כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹכְרִין לִמְזוֹן הָאַלְמָנָה וּכְסוּתָהּ. אֶלָּא שֶׁהָאִשָּׁה פּוֹסְקִין לָהּ לְפִי כְּבוֹדָהּ וּכְבוֹד הַבַּעַל וְלַבָּנוֹת פּוֹסְקִין לָהֶן דָּבָר הַמַּסְפִּיק לָהֶן בִּלְבַד. וְאֵין הַבָּנוֹת נִשְׁבָּעוֹת:
הלכה י״ב
אֵין הַבָּנִים יוֹרְשִׁין כְּתֻבַּת אִמָּן. וְלֹא הַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת בִּתְנָאִים אֵלּוּ עַד שֶׁיִּהְיֶה שְׁטַר כְּתֻבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָם. אֲבָל אִם אֵין שָׁם שְׁטַר כְּתֻבָּה אֵין לָהּ כְּלוּם. שֶׁמָּא מָחֲלָה אִמָּן כְּתֻבָּתָהּ. וְאִם אֵין דַּרְכָּם לִכְתֹּב כְּתֻבָּה יֵשׁ לָהֶן כְּפִי הַתְּנָאִים:
הלכה י״ג
מִי שֶׁצִּוָּה בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ לַעֲקֹר אֶחָד מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה. כְּגוֹן שֶׁאָמַר אֶל יִזּוֹנוּ בְּנוֹתָיו מִנְּכָסָיו אוֹ אַל תִּזּוֹן אַלְמָנָתוֹ מִנְּכָסָיו אוֹ אַל יִירְשׁוּ בָּנָיו כְּתֻבַּת אִמָּן אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. נָתַן כָּל נְכָסָיו בְּמַתָּנָה לַאֲחֵרִים הוֹאִיל וּמַתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע אֵינָהּ קוֹנָה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר הֲרֵי הַמַּתָּנָה וְחִיּוּב הַנְּכָסִים בִּתְנָאִין אֵלּוּ בָּאִין כְּאֶחָד וּלְפִיכָךְ אַלְמָנָתוֹ וּבְנוֹתָיו נִזּוֹנוֹת מִנְּכָסָיו וּבָנָיו יוֹרְשִׁים כְּתֻבַּת אִמָּן שֶׁמֵּתָה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ:
הלכה י״ד
בַּת הַמְמָאֶנֶת הֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר הַבָּנוֹת וְיֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת. אֲבָל בַּת הַיְבָמָה וּבַת הַשְּׁנִיָּה וּבַת הָאֲרוּסָה וּבַת הָאֲנוּסָה אֵין לָהֶן מְזוֹנוֹת אַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן בִּתְנַאי זֶה. אֲבָל בְּחַיֵּי אֲבִיהֶן הוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָן כְּדִין שְׁאָר הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת בְּחַיֵּי אֲבִיהֶן:
הלכה ט״ו
הַמְאָרֵס בַּת הַנִּזּוֹנֶת מִן הָאַחִין חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ מִשְּׁעַת הָאֵרוּסִין שֶׁהֲרֵי אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת מֵאַחֶיהָ (אֶלָּא עַד שֶׁתִּתְאָרֵס אוֹ עַד שֶׁתִּבָּגֵר וְזוֹ) אֵינָהּ בּוֹגֶרֶת כְּדֵי שֶׁתִּזּוֹן עַצְמָהּ אֶלָּא קְטַנָּה אוֹ נַעֲרָה וְאֵין אָדָם רוֹצֶה שֶׁתִּתְבַּזֶּה אֲרוּסָתוֹ וְתֵלֵךְ וְתִשְׁאַל עַל הַפְּתָחִים:
הלכה ט״ז
נִשֵּׂאת הַבַּת וּמֵאֲנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה אֲפִלּוּ הִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם הוֹאִיל וְחָזְרָה לְבֵית אָבִיהָ וַעֲדַיִן לֹא בָּגְרָה הֲרֵי זוֹ נִזּוֹנֶת מִנִּכְסֵי אָבִיהָ עַד שֶׁתִּבָּגֵר אוֹ עַד שֶׁתִּתְאָרֵס:
הלכה י״ז
מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת יִירְשׁוּ הַבָּנִים כָּל הַנְּכָסִים וְהֵם זָנִין אֶת אַחְיוֹתֵיהֶם עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ אוֹ עַד שֶׁיִּתְאָרְסוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהִנִּיחַ נְכָסִים שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּזּוֹנוּ מֵהֶם הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת כְּאַחַת עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ הַבָּנוֹת וְאֵלּוּ הֵן הַנִּקְרָאִין נְכָסִים מְרֻבִּין. אֲבָל אִם אֵין בַּנְּכָסִים שֶׁהִנִּיחַ אֶלָּא פָּחוֹת מִזֶּה מוֹצִיאִין מֵהֶם מְזוֹנוֹת לַבָּנוֹת עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ וְנוֹתְנִין הַשְּׁאָר לַבָּנִים. וְאִם אֵין שָׁם אֶלָּא כְּדֵי מְזוֹן הַבָּנוֹת בִּלְבַד הַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת מֵהֶן עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ אוֹ עַד שֶׁיִּתְאָרְסוּ וְהַבָּנִים יִשְׁאֲלוּ עַל הַפְּתָחִים:
הלכה י״ח
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהִנִּיחַ קַרְקַע אֲבָל אִם לֹא הִנִּיחַ אֶלָּא מִטַּלְטְלִין הוֹאִיל וּבְתַקָּנַת הַגְּאוֹנִים הוּא שֶׁיִּזּוֹנוּ הַבָּנוֹת מִן הַמִּטַּלְטְלִין הֲרֵי הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת כְּאֶחָד מִן הַנְּכָסִים הָאֵלּוּ הַמּוּעָטִין. שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ לָהֶם בְּמִטַּלְטְלִין אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ כְּבָנִים וְכָזֶה הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים:
הלכה י״ט
הִנִּיחַ קַרְקַע וְהָיוּ הַנְּכָסִים מְרֻבִּין וְנִתְמַעֲטוּ אַחַר כֵּן כְּבָר זָכוּ בָּהֶן יוֹרְשִׁים. הָיוּ מוּעָטִין בִּשְׁעַת מִיתָה וְנִתְרַבּוּ אַחַר כָּךְ הַבָּנִים יוֹרְשִׁין אוֹתָן. וַאֲפִלּוּ לֹא נִתְרַבּוּ אִם קָדְמוּ הַבָּנִים וּמָכְרוּ נְכָסִים מוּעָטִין מִכְרָן קַיָּם:
הלכה כ׳
הָיוּ הַנְּכָסִים מְרֻבִּין וְיֵשׁ עָלָיו חוֹב אוֹ שֶׁהִתְנָה עִם אִשְׁתּוֹ שֶׁיָּזוּן אֶת בִּתָּהּ אֵין הַחוֹב וְלֹא מְזוֹנוֹת בַּת אִשְׁתּוֹ מְמַעֲטִין בַּנְּכָסִים אֶלָּא יִירְשׁוּ הַבָּנִים הַכּל וְיִתְּנוּ לְבַעַל חוֹב חוֹבוֹ וְיָזוּנוּ בַּת אֵשֶׁת אֲבִיהֶן עַד זְמַן שֶׁפָּסַק וְיָזוּנוּ אַחְיוֹתֵיהֶן עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ אוֹ עַד שֶׁיִּתְאָרְסוּ וְיֵצְאוּ מִתַּחַת יְדֵיהֶם:
הלכה כ״א
הִנִּיחַ אַלְמָנָה וּבַת מִמֶּנָּה אוֹ מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת וְאֵין בַּנְּכָסִים כְּדֵי שֶׁיִּזּוֹנוּ שְׁתֵּיהֶן הָאַלְמָנָה נִזּוֹנֶת וְהַבַּת תִּשְׁאַל עַל הַפְּתָחִים. וְכֵן אֲנִי אוֹמֵר שֶׁמְּזוֹנוֹת הַבַּת קוֹדְמִין לִירֻשַּׁת הַבֵּן אֶת כְּתֻבַּת אִמּוֹ שֶׁמֵּתָה בְּחַיֵּי אָבִיו וְאַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מִתְּנָאֵי הַכְּתֻבָּה. וְקַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים אִם נִדְחֵית יְרֻשָּׁה שֶׁל תּוֹרָה מִפְּנֵי מְזוֹנוֹת הַבַּת לֹא תִּדָּחֶה יְרֻשַּׁת הַכְּתֻבָּה שֶׁהִיא תְּנַאי בֵּית דִּין מִפְּנֵי מְזוֹנוֹת הַבַּת:
הלכה כ״ב
מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנוֹת גְּדוֹלוֹת וּקְטַנּוֹת וְלֹא הִנִּיחַ בֵּן אֵין אוֹמְרִים יִזּוֹנוּ הַקְּטַנּוֹת עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ וְיַחְלְקוּ שְׁאָר הַנְּכָסִים בְּשָׁוֶה אֶלָּא כֻּלָּן חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה:
בני אהובה · הלכות אישות פרק י״ט
א׳
מתנאי הכתובה שיהיו בנים הזכרים יורשים כתובת אמן וכו'. בשו"ע סימן קי"א הביא בשם ויש אומרים שאף התוספות בכלל כתובת בנין דכרין ותמהו החלקת מחוקק והבית שמואל שם ס"ק א' דהא גמ' ערוכה היא בכתובות דף נ"ה ע"א דחשוב כמה דברים שהתוספות כתובה ככתובה וחד מינייהו כתובת בנין דכרין ואפשר לומר דודאי אי מתחילה בשעת נשואין כשכותב לה כתובה מוסיף לה ועושה כתובתה ביותר מתנאי בי"ד בזו אין בו מחלוקת כלל דהוי בכלל כתובה לענין כתובת בנין דכרין אך אם אחר נשואין זמן מה צבי והוסיף לה עוד סך מה על כתובתה בזו אפשר לומר דאינו בכלל תנאי כתובה לענין כתובת בנ"ד דכתובת בנין דכרין חל משעת נשואין דאז התנאי בי"ד לכתוב לה בנין דכרין די יהיו לך מנאי וכו' ואפילו לא נכתב כמי שנכתב דמי אבל במה שמוסיף לה אח"כ וכי בעת נשואין דהיה תנאי כתובה על כתובת בנין דכרין יהיה חל אלהבא מה שיוסיף לה אח"כ ולא על זה נכרת ברית ותנאי כתובת בנין דכרין אמנם יש מקום לומר כיון דתקנו חז"ל כתובת בנ"ד לא פלוג עבדי רבנן והמוסיף לאשתו אדעתא דחכמים מוסיף וכאלו אמר בפירוש בשעת הוספה דיהיה לה ולבניה הזכרים יתר עם אחוהן והדברים צריכין תלמוד ולכך כתבן המחבר במחלוקת.
י״ב
אין הבנים יורשים וכו' ולא הבנות ניזונות בתנאים אלו עד שיהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידם וכו' שמא מחלה אמן כתובתה. עיין בהראב"ד בהשגות והמ"מ וכן הר"ן הסכימו עם הראב"ד כי מה ענין פרעון כתובה למזונות הבנות ובאמת נראה דדעת הרמב"ם כי טוענין ליורשין אולי מחלה גם מזונות ובמחילה דעתו דגם מזונות נמחל כי הכל הוא לטובת האשה כי הוא מתנאי כתובתה שכותב לה בנתין נוקבין וכו' וכל הדברים והתנאי כתובה הכל לטובתה ובידה למחול על הכל ולא אמרינן מה לה למחול זכות בנותיה כי כל התנאים הוא לחיבת אשתו ובפרט לדעת הרמב"ם דס"ל דזולת אשתו המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אינו מועיל והוא בהלכות מכירה הלכה ט"ז רק באשתו בשעת נשואין שאני דהדבר הוא לחיבת אשתו וא"כ בידה למחול מזונות בנותיה וכשאין שטר הכתובה בידם טענינן ליורשים דמחלה אף על מזונות בנותיה והראב"ד דמשיג על זה נראה דדעתו דודאי טענינן ליורש רק דס"ל דאף דמחלה בפירוש מזונות בנותיה אינו מועיל דאין ביד האשה למחול זכות בנותיה וזהו שכתב רמ"א סימן קי"ב סעיף א' דלהראב"ד אפילו מחלה בפירוש המזונות לא מהני דס"ל דזהו הטעם של הראב"ד דאל"כ למה לא נטעון ליורשים והבית שמואל שם ס"ק ג' השיג על הרמ"א ואין דבריו מוכרחים עיי"ש. ואין לדקדק לשיטת הרמב"ם הא דאמרינן בכתובות דף פ"ט ע"א במתניתין הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובה ואמרינן עליה בגמרא ש"מ כותבין שובר וכו' דמנא לן דלמא הוה כאן כמקום דלא אפשר דכתבינן שובר לכו"ע דהא כאן אי אפשר להחזיר כתובתה לבעל דא"כ יפסידו הבנות מזונות לדעת הרמב"ם והיא לא מחלה הכתובה רק קבלה פרעון די"ל דהא יש תקנה דלא תגבה בלי כתובה ואם תוציא הכתובה לבי"ד יכתבו על גבה דנפרעת והכתובה נשארה בידה לתנאי מזונות בנותיה דמעתה אין הבעל צריך לשמור שוברו רק היא צריכה לשמור כתובתה ואי אפשר לבוא לידי גביה דאם תראה לבי"ד כתובתה הרי תברא על גבה ובלי כתובה לא גביה ואע"ג דלהס"ד לא אסיק אדעתא לכתוב אגיטא גיטא דנן וכו' כמבואר בגמרא ובתוס' צ"ל דזה כבר אסיק אדעתיה לכתוב ע"ג כתובה הפרעון שכך דרכו של עולם לכתוב שובר ע"ג שט"ח רק למקרע הגט ולכתוב על גבו זה לא עלה ברוחו וגם אביי לא ס"ל כן פרק קמא דבבא מציעא. ויש עוד מקום לומר דראית הרמב"ם מהכא דלפי הס"ד בגמרא דהוציאה גט וכו' מיירי במקום שכותבין כתובה ובעי למיפשט כותבין שובר וקשה בממה נפשך אי ס"ל להס"ד דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אפילו במקום שכותבין כתובה א"כ גט למה ולהרמב"ם ליכא למימר עידי גט כמ"ש התוס' לרבי יוחנן דהא הרמב"ם ס"ל גט ממש ועל כרחך צ"ל בס"ד ס"ל דלכך תקנו חכמים דלא יהיה מהצורך להוציא כתובה משום הפסד מזונות בנותיה דלפעמים תאבד הכתובה ויהיו הבנות מופסדים במזונתן והיה מההכרח לתקן דלא יוגרע כח הבנות באבידת כתובה וכיון דהוצרכו לתקן כן אמזונות תקנו כן אכתובה גופיה דלהרמב"ם אין חילוק כלום בין כתובה גופיה לבין תנאי כתובה בשום אופן משא"כ גט דאין נפק"מ למזונות הבנות בזה לא תקנו חכמים דתהיה נאמנת במעשה ב"ד ולכך כשאין עמה גט הפסידה וזהו הכל בהס"ד אבל באמת דמוקי מתניתין במקום שאין כותבין כתובה אבל במקום שכותבין לא גביה בלי כתובה הוא הדין מזונות דהא אין לחלק בין כתובה לתנאי כתובה ואם אי אתה מאמינה על כתובה אין אתה מאמינה על מזונות ואם אתה מאמינה על מזונות אף על כתובה נאמנת דאין לחלק בגוף הכתובה לחצאין. והנה הרב בית שמואל בסימן קי"ב ס"ק ב' צידד לומר דאפילו לדעת התוס' החולקים על הרמב"ם וס"ל דהטוען אחר מעשה בי"ד לא אמר כלום מיירי אפילו במקום שכותבין כתובה מודים דלענין מזונות דבנות אם אין כתובה בידם לא מהימני דאין ברי של האם מהני לבנות ולא הבנתי דהא רש"י ותוס' בבבא מציעא פרק קמא כתבו להדיא במילתא דרבי יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד כגון מזון האשה והבנות והא לשיטתם מתוקמא מילתא דר"י אפילו במקום שכותבין כתובה וגם הך מילתא דאין הברי של האם מהני לבנות מביא ב"ש ראיה מפרק המדיר דף ע"ו ע"א מתוס' בד"ה רישא מנה לאבא בידך וכו' שתירצו שם התוס' כן ולא קאי הך תירוץ בתוס' והתוס' גופיה דחוהו ולכן דבריו תמוהים.
י״ג
מי שצוה בשעת מיתתו וכו' נתן כל נכסיו במתנה לאחרים וכו'. הרב רמ"א בדרכי משה סימן ק' כתב דדברי המרדכי פרק יש נוחלין סותרים זה את זה דכתב בנותן לבתו במתנת בריא מהיום ולאחר מיתה שתטול כאחד מהבנים דלא נקראים משעבדי לענין שלא תהא האשה גובה כתובה מחלקה ולענין כתובת בנין דכרין כתב בסוף הפרק דהוי כנכסים משועבדים ואין גובין הימנה כתובת בנין דכרין עיי"ש ונראה לחלק דבשלמא כתובה דודאי חל שעבודה אף על מתנה גמורה דהא כתובה גובה ממשעבדי רק דנימא דיש כאן חלק הבנים הנקראים בני חורין ואין גובין ממשעבדי במקום שיש בני חורין זה לא שייך כאן דזה אמרו חכמים לתקנת הלקוחות וזה לא שייך בנותן לבתו כנ"ל דמה תקנה יש כאן דמסתגי בשקלית כאחד מהבנים ולא יותר כמ"ש המרדכי משא"כ בכתובות בנין דכרין דאין שעבודו חל כלל אנכסים משועבדים וא"כ על מתנה זו לא חל כלל שעבוד כתובת בנין דכרין ואיך נאמר בסברא להיות חל עליו מה דתקנו חז"ל דכתובת בנ"ד ירתון תנן ולא חל כלל אמקבל מתנה שעבודא וכי בסברא כל דהוא נימא דיחול עליו שעבוד במה דתקנו חז"ל דלא יחול כלל וזה ברור. ועוד יש לומר בשלמא בכתובה אם אתה דוחה אותה אצל הבנים ליטול מחלקם א"כ הבת נוטלת יותר מהבנים וזה לא היה דעתו דדעתו היה שתטול כאחד מהבנים משא"כ בכתובת בנין דכרין מיירי דהבנים רוצים ליטול חלק בראש כתובת אמן ובהנשאר לחלוק בשוה עם הבת ולפ"ז היו הבנים נוטלין יותר מהבת וזה לא היה דעתו של הנותן ולכך אמרינן דהוי כמשעבדי ואין להם ליטול כתובות בנין דכרין כי אם יחלקו בשוה וזהו כוונת הנותן באמת ולק"מ ולעולם אזלינן בתר דעת הנותן ואם אתה עושה כמתנה בעלמא תהיה הבת נוטלת ביותר אמרינן דעתו היה לירושה ואם אתה עושה כירושה תהיה הבת נוטלת בפחות וזה ודאי לא היה דעתו אמרינן דכוונתו למתנת בריא ואתי שפיר ולק"מ.
י״ד
בת הממאנת וכו'. עיין בהשגת הראב"ד ובמ"מ ועיין מש"כ לעיל בפרק שני מהלכות אישות אמנם המ"מ והר"ן תמהו מנין לו להרמב"ם דין זה ואין לו שורש בגמרא דמאחר שהממאנת אין לה עיקר כתובה מאין לו לרבינו שיהיה לבתה מזונות שהם מתנאי כתובה והבית שמואל בסימן קי"ב ס"ק י"א רוצה לחלק בין מיאון לקדושי טעות דגבי מיאון אם יש לה כתובה בעת הנשואין אלא אחר כך גרמה לעצמה הפסד מצד מיאונה אז לא הפסידה בתה זכות שלה אבל בקדושי טעות אז למפרע לא הוי נשואין כלל עכ"ל ולא ידעתי דגם במיאון אמרינן דעקריה לקדושין קמאי ולכך מותרת בקרוביו וצריך לומר דס"ל לרמב"ם כמו דאמרינן דממאנת יש לה תוספות דזה כתב לה מחמת חיבת ביאה כמבואר בפרק כ"ד מהלכות אישות כן הדבר בתנאי מזונות שהוא הכל מחמת תוספות וחיבת ביאה שמוסיף לה מחמת חיבת נשואין ומ"מ טובא יש לחלק ביניהן והדבר צ"ע. ואולי היה להרמב"ם קצת ראיה מהא דאמרינן בכתובות דף ק"ב ע"ב דלכך מזון הבנות אינו גובה ממשעבדי דלמא צררי אתפסיה והקשו התוס' שם בד"ה אימר צררי אתפסינהו וכו' הא אמרינן לקמן דף ק"ז ע"א גבי פוסקין מזונות לאשת איש דאיכא בינייהו קטנה דלא מתפיס ליה צררי וא"כ במת והניח בנות קטנות לגבי ממשעבדי ועיין בתוס' שתירצו בדרכים שונים ולהרמב"ם ס"ל דהא דאמרינן לקמן דלקטנה לא מתפיס צררי היינו קטנה יתומה ולכך אינו מתפיס לה צררי דחושש שמא מחר תמרוד ותמאן ותצא בצרור הכסף שהיה מתפיס לה ולכך אינו מתפיס צררי משא"כ למזון בנותיו מתפיס צררי אפילו כשהן קטנים ביד קרוביהם שיהיו נזונות עכ"פ אך קשה א"כ קטנה הראויה למיאון שיש לה בת ומת הבעל לגבי ממשעבדי דאף לבת לא מתפיס צררי דאולי תמאן ותצא וא"כ אין לבתה מזונות ועל כרחך צריך לומר דאף בת הממאנת יש לה מזונות וא"כ מתפיס לה צררי עכ"פ.
ט״ז
נשאת הבת ומיאנה או נתגרשה או נתארמלה וכו'. עיין בכ"מ ובב"י שתמה על רבינו דלפי פירושו דאלמנה וגרושה מן הנשואין נמי נזונות משל אביה ובאלמנה אפילו רבי יהודה מודה כדאמרינן בכתובות דף נ"ג ע"ב וא"כ איך שייך לומר ממאנת איכא בינייהו דלרבי יהודה תפסיד הממאנת מזונות כיון דאפילו באלמנה מן הנשואין כל זמן שלא בגרה יש לה מזונות לדעת הרמב"ם לדברי הכל ואיך יחלוקו בממאנת דעקרתינהו לנשואין מעיקרא ועיין מה שכתב. ולולי דמסתפינא הייתי אומר הא דאלמנה מנשואין יש לה מזונות היינו כשנשאה בחיי האב דהא לא חל שעבוד מזונות דנאמר דמחלה למזונות ולכך כשתתאלמן אף לאחר מיתת אביה לא הפסידה מזונות אבל בנישאת לאחר מיתת אביה הרי היא מחלה מזונות ואין לה עוד ולכך ממאנת דהיה לה נשואין לאחר מיתת אביה דבחיי אביה אין כאן מיאון ס"ל לרבי יהודה דמפסדת מזונות וזהו אמרו עודה בבית אביה יש לה מזונות הרצון אם היה נשואין בחיי האב יש לה אבל אין עודה בבית אביה הרצון דלאחר מיתת אביה נשאת והיינו ממאנת אין לה ות"ק מודה באלמנה רק חולק בממאנת דעקרינהו לקידושין וגם אין מחילת קטנה כלום זה מה שנראה לי בדעת רבינו. אבל לתירוץ הב"י אף דהסברא נכונה מ"מ לא הבנתי איך מובן זאת במילתא דרבי יהודה דאמר עודה בבית אביה וכו' דהא הכל אינם בבית האב כשהן נשאות לבעל ואם הן חוזרת באלמנותן אף ממאנת חוזרת במיאונה ואיך רמז רבי יהודה בלשונו עודה בבית אביה לשלול ממאנת יותר מאינך ודוחק לומר הא דאמרינן ממאנת איכא בינייהו הרצון דת"ק דאמר אלמנה וכו' הוא הדין לממאנת ור"י מחלק בממאנת וקאמר דכשהיא בבית אביה וממאנת דהיינו ממאנת מאירוסין מודה ר"י לת"ק דיש לה מזונות אבל כשאינה בבית אביה דהיינו שנשאת וממאנת בזו ס"ל לר"י דאין לה הואיל ומדעתה מפסדת למזונות והלכה כת"ק אך זה דחוק דר"י יהיה מחלק בממאנת מה שלא נזכר מקדם שום רמז בברייתא ממאנת וצ"ע. והנה דעת הרב בית שמואל סימן קי"ב ס"ק ט' בפירוש דעת רש"י בכתובות דף נ"ג ע"ב דכתב אלמנה מן האירוסין דאי מנשואין הא אין לה מזונות ואפילו ללוי שם דף נ"ג מודה במן הנשואין עכ"ל ולפי זה לרב דאף מן האירוסין אין לה מזונות אין מקום לדין זה ולענ"ד הוא דחוק לאוקמי כל הברייתא פלוגתא דת"ק ור' יהודה הכל שלא כרב ודלא כהלכתא ולכן נראה דס"ל לרש"י דודאי נשואה דתנאי כתובה הוא עד דתלקחן לגוברין ללוי על כרחך הכוונה אף שתתאלמן ותתגרש בעודה נערה דכל זמן שיושבת תחתיו למה לי תנאי וכי תטול מזון כפל הלא ניזונת משל בעל וכל התנאי כתובה הוא שלא תהא מחזרת על הפתחים ותמות ברעב וכשנשאת א"כ הרי יש לה מבעל ועל כרחך הכוונה דכשתנשא תפסוק החיוב אף כשתתגרש ולא יהיה לה משל בעל אבל באלמנה מאירוסין אף לרב דס"ל קיחה מאירוסין מ"מ יש לומר דדוקא בעודה ארוסה אבל בנתגרשה לא והא דהתנה עד שתארס איצטריך בעודה ארוסה דאין לה מזונות מארוס ואעפ"כ הפסידה מזונות (לפני) [לפי] תנאו דאמר עד דתלקחן ולרב ללקיחה דאירוסין נתכוון וא"כ הברייתא דברי הכל היא זהו מה שנראה לי בדעת רש"י אף דפשטא דלישנא דתוס' מורה כדעת הב"ש מ"מ נראה לי דזהו דעת רש"י ולזה נתכוון רמ"א דהביא דעת סתם דבנתאלמנה מאירוסין יש לה מזונות ולא חילק בין נתאלמנה בחיי אב או במותו והוא דעת רש"י דלא חילק כלל ועיין שם בבית שמואל.
י״ח
במה דברים אמורים בשהניח קרקע וכו'. בשו"ע סימן קי"ב סעיף י"ב הביא רמ"א בהגה דעת הב"י דהאידנא דכותבין בכתובה מטלטלין אגב קרקע הוה מטלטלין כמו קרקע והוא מדברי הריב"ש שכתב כן לענין כתובת בנין דכרין דתנאי כתובה ככתובה עיי"ש ואני לא הבנתי דבשלמא כתובה דיכול לשעבד והשעבוד חל א"כ כשמשעבד מטלטלין אגב קרקע שעבודו חל משא"כ כתובת בנין דכרין ומכ"ש מזונות אטו שעבודיה מידי מששא אית ביה הא הוי ליה דבר שאינו בעולם כמבואר בפרק יש נוחלין דף קל"א ע"א ועל כרחך משום תנאי בית דין גובה ותנאי ב"ד היה לגבות רק מקרקע ולא ממטלטלין ומה מהני דכתב ושעבד מטלטלין אגב קרקע הא שעבוד שלו כמאן דליתא דמי ומה יתן או יוסיף אם משעבד או לא הלא הוא דבר שאינו מועיל וכל הענין הוא מתקנת חכמים ותנאי ב"ד ותנאי ב"ד לא היה להפקיע כח הזכרים רק במקרקע ולא במטלטלין. ואפשר דגם הריב"ש לא אמרה רק בכתובת בנין דכרין וס"ל כפירוש הרשב"ם שם ירתון תנן דהואיל ואמר בלשון ירושה ובשעת ירושה הבנים בעולם וא"כ יכול לשעבד או כמו שכתב הראב"ד עיין בחידושי הרמב"ן לבבא בתרא דס"ל דמדינא הואיל ואמר בלשון ירושה והלכה כרבי יוחנן בן ברוקה מהני מדינא ולא דמי לאין אדם משעבד לדבר שלא בא לעולם ובזה שפיר יש לומר אי כתב מטלטלין אגב קרקע מהני אבל במזון הבנות לאחר מיתה דודאי אין מועיל שעבוד לבנות דלתניהו בעולם וגם לשיטת הרמב"ם הוי דבר שאינו קצוב פשיטא דאין בשעבודו ממש רק מתנאי ב"ד ותנאי ב"ד לא היה על מטלטלין כלל ושעבוד שלו לא מעלה ולא מוריד ולכך סתם רבינו הדברים אף דבנוסח הכתובה אשר לו בהלכות יבום כתב מטלטלין אגב קרקע.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות אישות פרק י״ט
י״א
פוסקין לבת כו' וכסות כו'. עיין בבלי ד' ס"ח ע"א ובירושלמי פי"ב ה"א ותוס' ב"ב ד' קל"ט ע"ב ע"ש: דבר המספיק להם כו'. עיין בירושלמי פ' ה' הל' ו' אלמנה ובניה יורדין והך אלמנה ר"ל כמ"ד דלאחר מיתה שאני ע"ש ד' מ"ח ומה דמבואר שם בירושלמי הבת זה קאי אפסק לזון את בת אשתו כמבואר שם בירושלמי פי"ב ע"ש ובד' ס"ח ע"א:
י״ב
אין הבנים כו' שמא מחלה כו'. עיין בהשגות ועי' בהך דכתובות ד' מ"ג ע"ב גבי הך מגבי מאימת גביא ע"ש ברא"ש שכתב דמהני מחילתה אף דהכתובה שייך להאב מ"מ כיון דעל ידה הוא נוטל הכתובה לכך מהני מחילה דילה. וע"ש ד' נ"ט ע"ב בתוס' ד"ה כגון שנדרה היא גבי כיון דמשעבדא ליה ר"ל להתינוק ומ"מ אם גירשה אין כופין אותה להניק ואמאי היאך מהני גירושין דידיה שתפטור מהשיעבוד שמשועבדת להתינוק וע"כ צ"ל כיון דזה בא על ידה שפיר יכול למחול הוא ועיין בהך דנדרים ד' ל"ה ע"ב בר"ן ד"ה ה"ג דמהני אם פטרה מה שכותבת לו שובר ע"ש והיאך מהני זה הא כבר נתחייב ועיין נזיר דף כ"ד ע"א. אך י"ל דזה הוה כמו עשיר והעני ועיין בערכין ד' י"ז ע"ב בהך מחלוקת דשם ועיין בהך דיבמות ד' ע"ט גבי חלק מזבח מי יתיר ועיין ברש"י גיטין ד' ט' ע"א ע"ש גבי חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד ועיין בתוספתא פ"י דכתובות גבי הנושא את האשה וכתב לזון את בת אשתו לא מהני מה שהיא שוברת לו אך י"ל דשאני התם דכבר נתחייב לה ובזה לא מהני מחילה וכעין מש"כ התוס' ב"ב ד' קמ"ג ע"ב ד"ה ואם אמר דהיכא דלא בא עדיין לידו הריוח מהני מחילתם וה"ה דמחילה שלה ועיין בהך דכתובות ד' ק"ו ד"ה וקטנה, ועיין בהך דב"ק ד' פ"ד ע"א גבי ההוא ינוקא דבעי למשיימיה כעבד ולא נתרצה האב. ועיין מש"כ שם בהגהות אשר"י ועיין בירושלמי פ"א דקדושין דמוקי הך ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה בקטנה ואף דקטנה אינה יכולה למחול וצ"ל כמש"כ התוס' ב"ב הנ"ל דכיון דעדיין לא זכתה בהם יכולה למחול ועיין תוס' כתובות ד' פ"ו ושם דף מ"א ע"ב וכ"מ. ועיין מש"כ הראב"ד ז"ל לקמן פ' כ"ב ה"א דמחילה גרע מפרעון וזה נראה דאף לשיטת רבינו זה רק אם מחלה להבעל אבל אם מחלה להיתומים כתובתה אף דמזונות שלה הפסידה עיין בירושלמי פי"ג ובפי"א מ"מ הבנות ניזונות דאז כבר נתחייבו ולא מהני מחילתה:
י״ד
בת הממאנת כו'. עיין בה"ה. אך באמת נ"ל דרבינו ז"ל ר"ל כגון שמיאנה לאחר מיתת בעלה וכמש"כ לעיל דמחילתה לגבי בנות לא מהני רק אם מחלה לבעלה ולא להיתומים ובאמת נ"ל דאף דהממאנת אין לה כתובה ומטעם שכתב רש"י בכתובות ד' ק' ע"ב דכיון דיוצאה בעל כרחו אין לה כתובה אבל מזונות דהטעם רק משום גדר מחילה וכיון דהיא עדיין קטנה לא מהני מחילתה ועיין בירושלמי יבמות פי"ג דלכך אינה אוכלת ממזונות בעלה לאחר מיתתו משום דבתנאי כתובה הוא כותב לה ואת תהא יתבי בביתי וכאן לית היא בביתו אבל הבנות יש להם מזונות: בת ארוסה ובת אנוסה ובת יבמה. נראה דאפשר לומר דהך בת ארוסה ובת אנוסה ר"ל אם קידשה בביאה ומזה נתעברה או נתעבר' מביאה של אונס ובת יבמה ר"ל מביאת שוגג דלא קנה קנין גמור. ועיין בירושלמי פ"ג דכתובות ה"ה דגם גבי מפותה מיבעי ליה וע"כ כה"ג:
ט״ז
נשאת הבת כו'. עיין בה"ה אך זה רק אם נתגרשה כשהיתה קטנה אבל אם היתה נערה לא הדרה למזונות. ועיין בירושלמי יבמות פי"ג ע"ש:
כ״ג
[השמטה ור"ל הירוש' ביבמות שם דאף דקי"ל דמיאון עוקר למפרע זה רק לענין איסור אבל לא לענין קנינים לדידן דקי"ל כר"י דמעשה קטנה כלום וגם נ"ל דנ"מ אם קטנה שנתקדשה לדעת אביה ומת אביה ונשאת לו בעודה קטנה ואח"כ מיאנה דאז י"ל דהקנינים נשארו ובאמת נ"ל דלשיטת רבינו בהל' תרומות פ"ו ופ"ח דמשמע שם דהא דמבואר בגיטין דף נ"ה ע"א דקטנה בת ישראל שנשאת לכהן אוכלת בתרומה זה רק בשהשיאה אביה ע"ש והך דיבמות דף פ"ט ע"ב דנקט שם ואוכלת בתרומה י"ל דמיירי שאביה קידשה ומת ואח"כ נשאת לו כשהיא קטנה וע' מש"כ לעיל פ"ד ה"ח: ע"כ השמטה]
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קובץ על היד החזקה · הלכות אישות פרק י״ט
ז׳
ואם מתה קודם שתשבע וכו'. עי' בטור אה"ע סי' קי"ב שכ' בשם בעל עיטור דאף שלא נשבעה אפי"ה שקלי יורשין בתורת בנין דכרין דלענין תקנת בנ"ד אין צורך לשבועה ע"ש ובס' נתיבות משפט דף ר"פ ועי' בפ"י ר"פ מי שהי' נשוי שרצה להביא סייעתא לשיט' העיטור.
י״ב
אין הבנים יורשין וכו' שמא מחלה וכו'. פי' בשעה שנשאה התנה הבעל עמה שלא יתחייב באחד מן הדברים שהוא חייב בהם והיא נתרצית בדבר והתנאי קיים כמבואר בדברי רבינו פי"ב שבכל הדברים התנאי קיים חוץ מעונתה ועיקר כתובתה וירושתה מבואר משם דדוקא על עיקר כתובתה אין מועיל התנאי ובזה מסולק השגת הראב"ד לאפוקי בפרעון או במחלה אחר הנשואין כתובתה לבעלה מודה רבינו דתנאי הבנות קיים.
י״ג
נתן כל נכסיו וכו'. עי' הה"מ ביאר דעת רבינו ממה שאמרו ב"ב קל"ג מגרע גרעי וכו' וסובר רבינו דאע"ג דבגמ' נקט אלמנתו אין חילוק בזה וגם בנותיו וכתובת בנ"ד בכלל כיון דמתנת ש"מ מדרבנן הוא הם קודמין ועי' בחו"מ סי' רנ"ב סעי' א' בסמ"ע שם. ושיטת הגאונים שהביא הרמב"ן גורס' בגמר' מגרע גרע ותו לא פי' הרמב"ן כלומר בשביל שהוא ראוי ליורשו גרע הוא וודאי יפה כחו ככח יורש ומקבל מתנה ע"ש שהביא ראי' לשי' הגאונים ולפי שיטתם גם אלמנה אינה נזונת אם לאחד נתן במתנה ושיט' הראב"ד הוא שיטה מוצעת במזונות אלמנתו היא קודמת והם קודמים למזון הבנות וכתובות בנין דכרין ונראה דהראב"ד גרס כגי' הרמב"ם ומדנקט אלמנה משמע דוקא אלמנה והרמב"ן כתב על דברי הראב"ד ואין טעמו מחוור פי' במה שמחלק בין אלמנה למזון הבנות, ואפשר דטעם הראב"ד דאלמנה עדיפא משום דס"ל דלמזונות א"צ שבועה כמבואר בהשגתו פי"ח הלכה י"ט משמע משום דחשבינן לה כאלו תפסה מחיים ואע"ג דגם למזונות הבנות א"צ שבועה היינו משום דלא אתפסה צררי לקטנה ועי' ב"ש סי' קי"ב אות ט"ו.
י״ד
בת הממאנת וכו'. עי' הה"מ צ"ע מנ"ל לרבינו עי' ב"ש סימן קי"ב אות י"א.
י״ז
מי שמת וכו'. עי' שו"ת כרם שלמה דף ק"ד ע"א וחילוק דין בין נכסים מרובים למועטים לפי המנהג שאלונקי.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות אישות פרק י״ט
ג׳
בד"א בשהניח יותר על כדי שתי כתובות דינר אחד או יותר כדי שיחלקו השאר בשוה כו': הנה לעיל פרק ט"ז כתב דאין כתובת ב"ד נגבית אלא מן הקרקע, וכאן לא זכר משום דעל המותר ודאי דמתקיים נחלה דאורייתא במטלטלין וכרבנן דפליגי על ר' שמעון בהא, ועיין פירוש המשנה לרבינו. ובירושלמי פליגי אמוראי דאיכא מאן דמוקים פלוגתייהו בהכתובות גופייהו אם נגבית כתובת ב"ד מן המטלטלין יעו"ש. אולם בבבלי אמר דלא מיבעי דעצם הכתובה אינן נגבין מהמטלטלין דהא אמם של היורשים ג"כ לא היתה גובה מן המטלטלים אלא אף הנדוניא אינן גובין ממטלטלין דככתובה שויוה רבנן. ויתכן דירושלמי לטעמיה אזיל בנדרים פרק ר' אליעזר, אפילו מוכר את שער ראשך וגובין מן המטלטלין א"ר בא אע"ג דתימר אין גובין מן המטלטלין אומר לו שיתן מהו לומר ליורשין לגבות מן המטלטלין כו', הרי דסובר דמניה דידיה אומרים לו שיתן אף אם אין לו אלא מטלטלין, ולכן יורשים הבנים זכות אמם במטלטלים אלו, ונוטלין בהם כתובת בנין דיכרין לת"ק, משא"כ בבבלי כי מקשה וכתובת אשה נגבית מן המטלטלין, משני קרקע שוה ח' מאות זוז, לכן אמר שפיר דאף בנדוניא ככתובה שויוה רבנן, והא דר"ש סובר דגם המותר דינר יהא ממקרקעי, טעמו דמותר בעי להיות כמו שתי הכתובות בעצמם ורבנן פליגי עליה. ולפ"ז אם המותר הוא מה שיש להיתומים במלוה אצל אחרים, אם נאמר דכתובה אינה נגבית ממלוה וכיו"ב דהוי ראוי תו גם המותר לר"ש בעי להיות מהם, וזה כמו שפירש רבינו בפה"מ דהיו שם נכסים בראוי כו' פירוש שהיה להם בעיסקא או במלוה אצל אחר, ולרבי דסבר דמלוה מוחזקת גבי בכור בפרק יש נוחלין (דף קכ"ה) א"כ גובה כתובה מהם ותו נעשית מותר. ובזה יש לפרש הא דאמר דינר משעבדי איכא בינייהו מה שמשעובד להן מה שלוה אחד מאביהם ומצאתי שהרגישו בזה. אבל דעת רבינו דכתובה גובה ממלוה, א"כ היה שם בראוי ע"כ פי' שנפלו להן מאחי אביהן, וא"כ הוא בכלל מועטין ונתרבו לכן השמיט זה רבינו ודוק:
י״ב
אין הבנים יורשין כתובת אמן וכו' עד שיהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידם וכו': הסברא בדברי רבינו נראה, דאם פרע לה כתובה עדיין מגיע להבנות מזונות, דבמה נפקע זכות הבנות והוי כמו שפרע מקצת חיובו, רק דאם מחלה אמן כתובה דאמרו דאיבדה אפילו מזונות, ולדברי רבינו אפילו מזונות מן הבעל אין לה. אף ע"ג דהוי מן התורה לשיטת רבינו, הואיל דתקנו מעש"י לבעל תחת מזונותיה, עד שמפני תקנה זו עשו מזונות כתנאי כתובה לכן מחלה גם מזונות דנכלל בכל תנאי כתובה, לכן סובר רבינו דגם מזונות הבנות הוי מתנאי כתובה וכיון שמחלה הכתובה מחלה מזונות הבנות, ודעת הראב"ד דאין לה כח למחול את הזכות שיש לבנות, דהאיך תוכל למחול מה שזכו הבנות לאחר מיתתו, ואף אם מחלה בפירוש זכות הבנות ג"כ סבר דלא מועיל דהוי כמוחלת מה שפסק לזון בת אשתו דלא מהני כמו דתניא בתוספתא הביאה הרא"ש, רק דלא יקשה לנו א"כ אמאי מציא למחול זכות הבנים בירושתן כתובת ב"ד, לכן העיר דהפרעון ומחילה שוים, דמה שמוחלת הוי כאילו פרע לה כתובה. וא"כ כיון שהוא פרע לה הלא אין מה להנחיל להבנים יתר על חולקיהון דעם אחוהון כיון דלא ירית לה הבעל, כן כי מחלה והבעל זכי בהכתובה לא בשביל הירושה רק בשביל שמחלה אליו מרצונה אבל זכות הבנות במזונות דבפרעון הכתובה אינו נפקע, כן אינו נפקע במחילה, ואריכות דברי הראב"ד הוא להסיר ההוכחה מכתובת ב"ד. אבל באמת סבר דאף כי מחלה בפירוש לא מועיל, וכן הביא הרמ"א בשמו. אולם דעת רבינו דמהני מחילה דילה לזכות הבנות, דמטעם שחששו חכמים לטובתה תקנו שיזונו בנותיה לאחר מותו, וכמו מה שחייב אדם לזון בניו ובנותיו הקטנים עד שש הוא מטעם חיוב מזונות של אמן. כן סבר דהא רבינו דחייבוהו מתורת תנאי כתובה לאחר מיתה לזון הבנות, הוא משום טובת אמן שתדע שבנותיה יהיו ניזונות. ולכן איתא בסוף פ' נערה דמבעי בכל הנך דלית להו כתובה היינו יבמה, שניה, ארוסה ואנוסה, אם בנותיהן ניזונות, דכיון דלית להו כתובה מבעל זה, תו תנאי כתובה ג"כ לית לה ואין הבנות ניזונות. ולהכי פסק רבינו דמועיל מחילתה כתובתה, גם לתנאי כתובה, ותו לית להבנות מזונות לאחר מותו. רק בחיי האב חייב לזון דאין זה משום תנאי כתובה [ומזה דפסק רבינו דהבנים שיש לו מן השניה חייב לזונן עד שש שנים אע"ג דאין לאמן שום חיוב מזונות. נראה דאפילו אם אין אמן קיימת חייב לזונן עד שש שנים ודלא כרבינו נסים, ועיין משל"מ פי"ב בהלכה י"ד בזה] כ"ז שהן קטנים: ונ"ל סעד חזק לסברת רבינו מדברי ירושלמי פרק האשה שלום דהאומרת מת בעלי תטול כתובה, שכן כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב לכי ואמר בירושלמי בנות מהו שיכנסו למזונות על פיה, וזה פלא כיון דלא זכו עוד בזה הבנות איך נכנסין ליזון מנכסים כיון שאין הבנים יורדין לנחלה על פיה, ואם נאמר דמספר כתובה נלמד ושעבודא שעבד נפשיה שכל שתהא רשאה להנשא אחר תו תטול מה שכתוב בכתובה, הלא לא שעבד נפשיה רק שהיא תטול על פי דבורה ודייקותה דילה מה ששייך לה. אבל לא מה ששייך לבנותיה דלא עדיפי מבנים, ולכן פסק רבינו דגם זה משום זכותה ניזונין הבנות וכשם שצריך לזון אותה כן הוא צריך לזון בנותיה שילדה ממנו, ותו נכלל זה בכלל תטלי מה שכתוב ליכי וכאילו היא נוטלת, וע"ז שפיר בעי אם האמינו חכמים גם לזון הבנות. וזה ראיה לפסק רבינו דרק מזכות דילה ומכחה ניזונות הבנות לאחר מותן, ולכן שפיר מועיל מחילה דילה כמו שמועיל גם על זכיות שיש לה. ובזכרוני שראיתי זה כבר בשו"ת הרשב"ש דברי חן בזה דדעת רבינו דבפרעון הכתובה לא הפסידו הבנות מזונותיהן רק במחילת הכתובה, וכעת אינו ת"י. ובהנך איבעיות דבעי בגמרא בבת ארוסתו ואנוסתו ושניה דנשאר בתיקו, פסק רבינו דאין להם, ולא זכר דמועיל בהו תפיסה, אם תפסו מזונות משום דסבר רבינו דתפיסה לא מועיל בספק תקנה, ועוד דאינן ניזונות מדינא דגמרא רק במקרקעי ובזה לא שייך תפיסה בספיקא דדינא כפי המתבאר בהלכות מכירה. ותו אחרי תקנת הגאונים דניזונין ממטלטלין ודאי דלא תקנו רק מה שניזונין מדינא דגמרא ממקרקעי ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות אישות י״ט, מתוך הלכות אישות שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
