הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות אישות · פרק י״ח

ספר נשים · 28 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות אישות · פרק י״ח
הלכה א׳
אַלְמָנָּה נִזּוֹנֶת מִנִּכְסֵי יוֹרְשִׁין כָּל זְמַן אַלְמְנוּתָהּ עַד שֶׁתִּטּל כְּתֻבָּתָהּ. וּמִשֶּׁתִּתְבַּע כְּתֻבָּתָהּ בְּבֵית דִּין אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. וְכֵן אִם מָכְרָה כְּתֻבָּתָהּ כֻּלָּהּ אוֹ מִשְׁכְּנָה כְּתֻבָּתָהּ אוֹ עָשְׂתָה כְּתֻבָּתָהּ אַפּוֹתִיקִי לְאַחֵר. וְהוּא שֶׁתֹּאמַר לוֹ פֹּה תִּגְבֶּה חוֹבְךָ. בֵּין שֶׁעָשְׂתָה דְּבָרִים אֵלּוּ בְּבֵית דִּין מֻמְחִין בֵּין שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין בֵּין שֶׁעָשְׂתָה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ בֵּין שֶׁעָשְׂתָה לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת מִן הַיּוֹרְשִׁים. אֲבָל אִם מָכְרָה מִקְצָתָהּ יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת. וּמִשֶּׁתִּתְאָרֵס הָאַלְמָנָה אִבְּדָה מְזוֹנוֹתֶיהָ:
הלכה ב׳
כְּשֵׁם שֶׁנִּזֹּנֶת אַחַר מוֹתוֹ מִנְּכָסָיו כָּךְ נוֹתְנִין לָהּ כְּסוּת וּכְלֵי תַּשְׁמִישׁ וּמָדוֹר (אוֹ יוֹשֶׁבֶת בְּמָדוֹר) שֶׁהָיְתָה בּוֹ בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וּמִשְׁתַּמֶּשֶׁת בְּכָרִים וּכְסָתוֹת בַּעֲבָדִים וּבִשְׁפָחוֹת שֶׁנִּשְׁתַּמְּשָׁה בָּהֶן בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ. נָפַל הַמָּדוֹר אֵין הַיּוֹרְשִׁין חַיָּבִין לִבְנוֹתוֹ. וְאִם אָמְרָה הָנִיחוּ לִי וַאֲנִי אֶבְנֶנּוּ מִשֶּׁלִּי אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ. וְכֵן לֹא תְּחַזֵּק בִּדְקוֹ וְלֹא תִּטְחֶה אוֹתוֹ אֶלָּא תֵּשֵׁב בּוֹ כְּמָה שֶׁהוּא אוֹ תֵּצֵא. וְיֹורְשִׁין שֶׁמָּכְרוּ מְדוֹר אַלְמָנָה לֹא עָשׂוּ וְלֹא כְּלוּם:
הלכה ג׳
נָפַל הַבַּיִת אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה לְבַעְלָהּ בַּיִת אֶלָּא בְּשָׂכָר נוֹתְנִין לָהּ מָדוֹר לְפִי כְּבוֹדָהּ. וְכֵן מְזוֹנוֹתֶיהָ וּכְסוּתָהּ לְפִי כְּבוֹדָהּ. וְאִם הָיָה כְּבוֹד הַבַּעַל גָּדוֹל מִכְּבוֹדָהּ נוֹתְנִין לָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ מִפְּנֵי שֶׁעוֹלָה עִמּוֹ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת אֲפִלּוּ לְאַחַר מִיתָה:
הלכה ד׳
בִּרְכַּת הַבַּיִת מְרֻבָּה כֵּיצַד. חֲמִשָּׁה שֶׁהָיָה מְזוֹנוֹת כָּל אֶחָד מֵהֶן קַב בְּשֶׁיֹּאכַל לְבַדּוֹ אִם הָיוּ חֲמִשְּׁתָּן בְּבַיִת אֶחָד וְאוֹכְלִין בְּעֵרוּב מַסְפִּיק לָהֶן אַרְבַּע קַבִּין. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר צָרְכֵי הַבַּיִת. לְפִיכָךְ אַלְמָנָה שֶׁאָמְרָה אֵינֶנִּי זָזָה מִבֵּית אָבִי פִּסְקוּ לִי מְזוֹנוֹת וּתְנוּ לִי שָׁם. יְכוֹלִין הַיּוֹרְשִׁין לוֹמַר לָהּ אִם אַתְּ אֶצְלֵנוּ יֵשׁ לָךְ מְזוֹנוֹת וְאִם לָאו אֵין אָנוּ נוֹתְנִים לָךְ אֶלָּא כְּפִי בִּרְכַּת הַבַּיִת. וְאִם הָיְתָה טוֹעֶנֶת מִפְּנֵי שֶׁהִיא יַלְדָּה וְהֵם יְלָדִים נוֹתְנִין לָהּ מְזוֹנוֹת הַמַּסְפִּיקִין לָהּ לְבַדָּהּ וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ. וּמוֹתַר מְזוֹנוֹת הָאַלְמָנָה וּמוֹתַר הַכְּסוּת לַיּוֹרְשִׁין:
הלכה ה׳
אַלְמָנָה שֶׁחָלְתָה אִם צְרִיכָה לִרְפוּאָה שֶׁאֵין לָהּ קִצְבָה הֲרֵי זוֹ כִּמְזוֹנוֹת וְיוֹרְשִׁין חַיָּבִין בָּהּ. וְאִם הִיא צְרִיכָה רְפוּאָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קִצְבָה הֲרֵי זוֹ מִתְרַפְּאָה מִכְּתֻבָּתָהּ. נִשְׁבֵּית אֵין הַיּוֹרְשִׁין חַיָּבִין לִפְדּוֹתָהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה יְבָמָה וַאֲפִלּוּ נִשְׁבֵּית בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וָמֵת וְהִיא בַּשִּׁבְיָהּ אֵין חַיָּבִין לִפְדּוֹתָהּ מִנְּכָסָיו אֶלָּא נִפְדֵּית מִשֶּׁל עַצְמָהּ אוֹ תִּטּל כְּתֻבָּתָהּ וְתִפְדֶּה עַצְמָהּ:
הלכה ו׳
מֵתָה הָאַלְמָנָה יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ. וְאִם נִשְׁבְּעָה שְׁבוּעַת אַלְמָנָה וְאַחַר כָּךְ מֵתָה יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָהּ וְהֵן חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ אֲבָל לֹא יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל. מַעֲשֵׂה יְדֵי הָאַלְמָנָה לַיּוֹרְשִׁין. וְיוֹרֵשׁ שֶׁאָמַר לָאַלְמָנָה טְלִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. אֲבָל הִיא שֶׁרָצְתָה בָּזֶה שׁוֹמְעִין לָהּ:
הלכה ז׳
וְכָל מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ אַלְמָנָה עוֹשָׂה לִיתוֹמִים חוּץ מִמְּזִיגַת הַכּוֹס וְהַצָּעַת הַמִּטָּה וְהַרְחָצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו:
הלכה ח׳
מְצִיאַת הָאַלְמָנָה וּפֵרוֹת נְכָסִים שֶׁהִכְנִיסָה לַבַּעַל לְעַצְמָהּ וְאֵין לַיּוֹרֵשׁ בָּהֶם כְּלוּם:
הלכה ט׳
וְהַנְּכָסִים עַצְמָם שֶׁהֵם נְדֻנְיָתָהּ נוֹטֶלֶת אוֹתָן בְּלֹא שְׁבוּעָה וְאֵין לַיּוֹרְשִׁים בָּהֶם דִּין לְעוֹלָם אֶלָּא אִם כֵּן הוֹתִירוּ בְּחַיֵּי הַבַּעַל וְהָיוּ נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁהַמּוֹתָר לַבַּעַל. וְאִם מֵתָה הָאַלְמָנָה בְּלֹא שְׁבוּעָה יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשִׁים נְדֻנְיָתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל. וְאִם הָיָה בָּהֶן מוֹתָר הַמּוֹתָר לְיוֹרְשֵׁי הַבַּעַל:
הלכה י׳
אַלְמָנָה שֶׁתָּפְסָה מִטַּלְטְלִין כְּדֵי שֶׁתִּזּוֹן מֵהֶן בֵּין שֶׁתָּפְסָה מֵחַיִּים בֵּין שֶׁתָּפְסָה אַחַר מוֹתוֹ אֲפִלּוּ תָּפְסָה כִּכַּר זָהָב אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָהּ אֶלָּא כּוֹתְבִין עָלֶיהָ בֵּית דִּין מַה שֶּׁתָּפְסָה וּפוֹסְקִין לָהּ מְזוֹנוֹת וּמְחַשְּׁבִין עִמָּהּ וְהִיא נִזּוֹנֶת מִמַּה שֶּׁבְּיָדָהּ עַד שֶׁתָּמוּת אוֹ עַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ לָהּ מְזוֹנוֹת. וְיִקְחוּ הַיּוֹרְשִׁין אֶת הַשְּׁאָר:
הלכה י״א
וְכֵן אִם תָּפְסָה מִטַּלְטְלִין בִּכְתֻבָּתָהּ בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וָמֵת גּוֹבָה מֵהֶן. אֲבָל אִם תָּפְסָה אַחַר מוֹתוֹ לִכְתֻבָּתָהּ אֵינָהּ גּוֹבָה מֵהֶן אַף עַל גַּב שֶׁתִּקְּנוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁתִּגְבֶּה הַכְּתֻבָּה וּתְנָאֵי הַכְּתֻבָּה מִן הַמִּטַּלְטְלִין. לְפִיכָךְ תִּזּוֹן הָאַלְמָנָה מִן הַמִּטַּלְטְלִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תָּפְסָה:
הלכה י״ב
וְאִם הִנִּיחַ בַּעְלָהּ מִטַּלְטְלִין וְלֹא תָּפְסָה אוֹתָן הַיּוֹרְשִׁים נוֹטְלִין אוֹתָן וְהֵן מַעֲלִין לָהּ מְזוֹנוֹת וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְעַכֵּב עֲלֵיהֶן וְלוֹמַר יִהְיוּ הַמִּטַּלְטְלִין מֻנָּחִין בְּבֵית דִּין עַד שֶׁאִזּוֹן מֵהֶן שֶׁמָּא יֹאבְדוּ וְלֹא יִהְיוּ לִי מְזוֹנוֹת. וַאֲפִלּוּ הִתְנְתָה עָלָיו בְּפֵרוּשׁ שֶׁתִּזּוֹן מִן הַמִּטַּלְטְלִין אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת. וְכָזֶה דָּנִין תָּמִיד בְּכָל בָּתֵּי דִּינִין:
הלכה י״ג
אֲבָל אִם הִנִּיחַ קַרְקַע יְכוֹלָה הִיא לְעַכֵּב עֲלֵיהֶן שֶׁלֹּא יִמְכְּרוּ וְאִם מָכְרוּ אֵינָהּ מוֹצִיאָה מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת שֶׁאֵין הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת אֶלָּא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין:
הלכה י״ד
הִנִּיחַ נָשִׁים רַבּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁנְּשָׂאָן זוֹ אַחַר זוֹ נִזּוֹנוֹת בְּשָׁוֶה (כְּמוֹ) שֶׁאֵין דִּין קְדִימָה בְּמִטַּלְטְלִין:
הלכה ט״ו
אַלְמָנָה שֶׁנָּפְלָה לִפְנֵי יָבָם בִּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים נִזּוֹנֶת מִשֶּׁל בַּעַל. וְאִם הֻכַּר הָעֻבָּר וְכֵן אִם הֱנִיחָהּ מְעֻבֶּרֶת נִזּוֹנֶת וְהוֹלֶכֶת עַד שֶׁתֵּלֵד. יָלְדָה בֵּן שֶׁל קַיָּמָא נִזּוֹנֶת וְהוֹלֶכֶת כָּל יְמֵי אַלְמְנוּתָהּ כִּשְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים. לֹא נִמְצֵאת מְעֻבֶּרֶת אַחַר שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים אוֹ שֶׁהִפִּילָה אֵינָהּ נִזּוֹנֶת לֹא מִשֶּׁל בַּעַל וְלֹא מִשֶּׁל יָבָם אֶלָּא תּוֹבַעַת יְבָמָהּ לִכְנֹס אוֹ לַחֲלֹץ:
הלכה ט״ז
תָּבְעָה יְבָמָהּ לִכְנֹס אוֹ לַחֲלֹץ וְעָמַד בְּבֵית דִּין וּבָרַח אוֹ שֶׁחָלָה אוֹ שֶׁהָיָה הַיָּבָם בִּמְדִינַת הַיָּם הֲרֵי זוֹ נִזּוֹנֶת מִשֶּׁל יָבָם בְּלֹא שְׁבוּעָה כְּלָל:
הלכה י״ז
נָפְלָה לִפְנֵי יָבָם קָטָן אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת עַד שֶׁיִּגְדַּל וְיִהְיֶה כִּשְׁאָר הַיָּבָמִין:
הלכה י״ח
מִי שֶׁיִּחֵד קַרְקַע לְאִשְׁתּוֹ בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ בִּשְׁעַת מִיתָה וְאָמַר יִהְיֶה מָקוֹם פְּלוֹנִי לִמְזוֹנוֹת הֲרֵי רִבָּה לָהּ מְזוֹנוֹת. וְאִם הָיָה שְׂכָרוֹ פָּחוֹת מִמְּזוֹנוֹת הָרְאוּיוֹת לָהּ נוֹטֶלֶת הַשְּׁאָר מִשְּׁאָר נְכָסִים. וְאִם הָיָה שְׂכָרוֹ יוֹתֵר מִן הָרָאוּי לָהּ נוֹטֶלֶת הַכּל. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ יִהְיֶה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ וְשָׁתְקָה אֵין לָהּ אֶלָּא פֵּרוֹת אוֹתוֹ מָקוֹם בִּלְבַד שֶׁהֲרֵי קָצַץ לָהּ מְזוֹנוֹת:
הלכה י״ט
אַלְמָנָה שֶׁבָּאָה לְבֵית דִּין לִתְבֹּעַ מְזוֹנוֹת יֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁפּוֹסְקִין לָהּ מְזוֹנוֹת וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. וְאֵין רָאוּי לִסְמֹךְ עַל הוֹרָאָה זוֹ מִפְּנֵי שֶׁנִּתְחַלֵּף לוֹ הַדָּבָר בְּאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם. וְרַבּוֹתַי הוֹרוּ שֶׁאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת מִבֵּית דִּין עַד שֶׁתִּשָּׁבַע שֶׁהֲרֵי זוֹ בָּאָה לְהִפָּרַע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים וְכָל הַנִּפְרָע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים לֹא יִפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְלָזֶה דַּעְתִּי נוֹטָה וְכֵן רָאוּי לָדוּן:
הלכה כ׳
אַלְמָנָה שֶׁבָּאָה לְבֵית דִּין לִתְבֹּעַ מְזוֹנוֹת מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ בַּתְּחִלָּה וּמוֹכְרִין בְּלֹא הַכְרָזָה וְנוֹתְנִין לָהּ מְזוֹנוֹת. וְכֵן יֵשׁ לָהּ לִמְכֹּר לִמְזוֹנוֹת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין מֻמְחִין אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נֶאֱמָנִים בְּלֹא הַכְרָזָה. וְכֵן אִם מָכְרָה לִמְזוֹנוֹת בֵּינָהּ לְבֵין עַצְמָהּ שָׁוֶה בְּשָׁוֶה מִכְרָהּ קַיָּם וּכְשֶׁיָּבֹאוּ הַיֹּרְשִׁין לְהַשְׁבִּיעַ אוֹתָהּ נִשְׁבַּעַת:
הלכה כ״א
וְכַמָּה מוֹכְרִין לִמְזוֹנוֹת כְּדֵי לָזוּן מֵהֶם שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים לֹא יוֹתֵר עַל זֶה. וּמוֹכְרִין עַל מְנָת שֶׁיִּהְיֶה הַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן לָהּ מְזוֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם וְחוֹזֶרֶת וּמוֹכֶרֶת פַּעַם שְׁנִיָּה לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. וְכֵן מוֹכֶרֶת וְהוֹלֶכֶת לְעוֹלָם עַד שֶׁיִּשָּׁאֵר מִן הַנְּכָסִים כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ מִן הַשְּׁאָר וְהוֹלֶכֶת לָהּ:
הלכה כ״ב
אַלְמָנָה שֶׁפָּסְקוּ לָהּ בֵּית דִּין מְזוֹנוֹת אֵין מְחַשְּׁבִין עִמָּהּ עַל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ עַד שֶׁיָּבוֹאוּ הַיּוֹרְשִׁים וְיִתְבְּעוּהָ. אִם מָצְאוּ לָהּ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ נוֹטְלִין אוֹתוֹ וְאִם לָאו הוֹלְכִין לְדַרְכָּם. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁאִם הָיוּ הַיּוֹרְשִׁים קְטַנִּים בֵּית דִּין מְחַשְּׁבִין עִמָּהּ וּפוֹסְקִין מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁפּוֹסְקִין לָהּ מְזוֹנוֹת:
הלכה כ״ג
אַלְמָנָה שֶׁאֵין שְׁטַר כְּתֻבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת שֶׁמָּא מָחֲלָה כְּתֻבָּתָהּ אוֹ מָכְרָה אוֹ מִשְׁכְּנָה אוֹתָהּ. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא טָעַן יוֹרֵשׁ טוֹעֲנִין אָנוּ לוֹ וְאוֹמְרִים לָהּ הָבִיאִי כְּתֻבָּתֵךְ וְהִשָּׁבְעִי וּטְלִי מְזוֹנוֹתֶיךָ אֶלָּא אִם אֵין דַּרְכָּם לִכְתֹּב כְּתֻבָּה:
הלכה כ״ד
הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וּבָאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי רָצְתָה נִזּוֹנֶת כְּדִין כָּל הָאַלְמָנוֹת רָצְתָה נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּה. אָמְרָה גֵּרְשַׁנִי בַּעְלִי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וְנִזּוֹנֶת מִנְּכָסָיו עַד כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ מִכָּל פָּנִים. שֶׁאִם עֲדַיִן הִיא אִשְׁתּוֹ יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת. וְאִם גֵּרְשָׁהּ כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה שֶׁהֲרֵי כְּתֻבָּתָהּ בְּיָדָהּ. לְפִיכָךְ נוֹטֶלֶת מְזוֹנוֹת עַד כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ וְהוֹלֶכֶת לָהּ:
הלכה כ״ה
הָאִשָּׁה שֶׁהָיָה לָהּ סְפֵק גֵּרוּשִׁין וּמֵת בַּעְלָהּ אֵינָהּ נִזּוֹנֶת מִנְּכָסָיו שֶׁאֵין מוֹצִיאִין מִיַּד הַיּוֹרֵשׁ מִסָּפֵק. אֲבָל בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת עַד שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ גֵּרוּשִׁין גְּמוּרִין:
הלכה כ״ו
אַלְמָנָה עֲנִיָּה שֶׁשָּׁהֲתָה שְׁתֵּי שָׁנִים וְלֹא תָּבְעָה מְזוֹנוֹת אוֹ עֲשִׁירָה שֶׁשָּׁהֲתָה שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְלֹא תָּבְעָה וִתְּרָה וְאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת בַּשָּׁנִים שֶׁעָבְרוּ אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁתָּבְעָה. וְאִם שָׁהֲתָה פָּחוֹת מִזֶּה אֲפִלּוּ בְּיוֹם אֶחָד לֹא וִתְּרָה אֶלָּא תּוֹבַעַת וְנוֹטֶלֶת מְזוֹן הַשָּׁנִים שֶׁעָבְרוּ:
הלכה כ״ז
אַלְמָנָה שֶׁתָּבְעָה מְזוֹנוֹת מִן הַיּוֹרְשִׁים הֵם אוֹמְרִים נָתַנְנוּ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נָטַלְתִּי כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת עַל הַיְתוֹמִים לְהָבִיא רְאָיָה אוֹ תִּשָּׁבַע שְׁבוּעַת הֶסֵּת וְתִטּל. מִשֶּׁנִּשֵּׂאת עָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה אוֹ יִשָּׁבְעוּ הַיּוֹרְשִׁים שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁנָּתְנוּ לָהּ:
הלכה כ״ח
דִּין תּוֹסֶפֶת כְּתֻבָּה כְּדִין הָעִקָּר. לְפִיכָךְ אַלְמָנָה שֶׁתָּבְעָה אוֹ מָכְרָה אוֹ מָחֲלָה אוֹ מִשְׁכְּנָה תּוֹסֶפֶת כְּתֻבָּתָהּ עִם הָעִקָּר אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. וְאִם תָּבְעָה מִקְצָת וְהִנִּיחָה מִקְצָת הֲרֵי זוֹ כְּמִי שֶׁתָּבְעָה מִקְצָת הָעִקָּר וְהִנִּיחָה מִקְצָתוֹ. וְכָל הַמּוֹכֶרֶת אוֹ הַמּוֹחֶלֶת סְתָם מָכְרָה וּמָחֲלָה הַתּוֹסֶפֶת עִם הָעִקָּר שֶׁשְּׁנֵיהֶם כְּתֻבָּה שְׁמָם בְּכָל מָקוֹם:

בני אהובה · הלכות אישות פרק י״ח

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות אישות פרק י״ח

כ׳
אלמנה שבאה לבית דין וכו'. כתב ה"ה ורבינו מפרש מ"ש בפרק אלמנה ניזונת וכו'. וקשה דה"ה כתב לעיל בפרק י"ז דמ"ש רבינו ונשבעת היא מסקנא דגמרא והלכתא מוכרת שלא בב"ד צריכה הכרזה וכו' נראה משם שמפרש לענין כתובה וכאן נראה שמפרש לענין מזונות ולתרץ זה אם נפשך לומר דרבינו מפרש בין לענין כתובה בין לענין מזונות מכל מקום קשה לי מי הכריחו לרבינו לפרש הדבר לענין מזונות ולומר דההיא דתירצו בגמרא דכששמעו בו שמת בא אליבא דשמואל דוקא אבל לרב צריכה שבועה והיא סברא הפוכה הוה ליה לאוקמא לענין כתובה בדוקא. ונראה שרבינו הכריחו לזו הקושיא שהקשו דהיכי פסיק בגמרא דלא בעי הכרזה מההיא דאלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום דילמא שאני התם דמכרה למזונות ואינה צריכה שבועה ולפי דברי רבינו דסובר דבמכרה צריכה שבועה מיתרצא הך קושיא ולכך מפרשה בכל גוונא בין לענין כתובה בין לענין מזונות. ונראה לומר דמה ששאלו לרבינו לענין כתובה אם מוכרת שלא בבית דין הוא משום דדילמא משום דמוכרת שלא בבית דין לא צריכה שבועה אע"ג דבעלמא לענין כתובה כשמוכרת בבית דין בעיא שבועה משום דהיא לא קפדה אטעמא דחינא ובאה לב"ד אבל כשמכרה שלא בבית דין דקפדה אטעמא דחינא דלא להתבזות לבא לב"ד לכך לא בעיא שבועה. וטעם זה כתבו הר"ן בפרק אלמנה ע"ש ומסיק בגמרא דאפילו מוכרת שלא בב"ד בעיא שבועה וזהו שכתב רבינו ונשבעת אפילו מוכרת שלא בב"ד גבי כתובה דיצא לו מכאן כדכתב שם ה"ה ופירוש הרמב"ן שכתב ה"ה עיין בהר"ן ז"ל:
כ״ח
דין תוספת כתובה כדין העיקר. כתב הרב המגיד דמפרש ולתובעת דאמר בגמרא כפירוש הרמב"ן. ול"נ יותר מפורש בדבריו שהוא מפרש שאם תבעה מנה ומאתים ושיירה תוספת כיון דתנאי כתובה ככתובה הרי לא תבעה אלא מקצת ויש לה מזונות וזהו שכתב ואם תבעה מקצת וכו'. ואולי ה"ה כדי להסכימו עם דעת ההלכות כ"כ:
נחלת הכלל · ToratEmet

צפנת פענח · הלכות אישות פרק י״ח

א׳
בין שעשתה בחיי בעלה כו'. כן מבואר בתוספתא כאן: [השמטה אלמנה ניזונית כו'. עי' בירושלמי פי"א דכתובות ה"א דמבואר שם דאלמנה נותנין לה יין ורק א"א אין נותנין לה יין. ובזה א"ש הך דגמ' דילן ד' ס"ה ע"א גבי חומא דפסק לה חמרא והא דמקשה שם מכלתו של נקדימון בן גוריון התם שומרת יבם הוה וגם דהא באמת קיי"ל דשומרת יבם אין לה מזונות רק ג' חדשים רק משום דהא מבואר בתוספתא פ"ה דכתובות דנתחייב הבעל במזונות נתחייב גם יבמה וכן מבואר בתוספתא פ"ו דיבמות ולכך לא עדיפא מחיי הבעל וא"ש: ע"כ השמטה]
ב׳
ומשתמשת בכרים וכסתות כו'. וע' בירושלמי כשם שבעלה במ"ה, עי' דמ"ח ע"א ור"ל דאז אף דברים קטנים נותן לה כמבואר ד"ע ע"ב ע"ש אבל תכשיטין אין לה כמו שפסק לעיל פי"ג הל' ז' ע"ש וע' בהך דכתובות דס"ה ע"א גבי שיראין ושם דס"ו ע"ב גבי בתו של נקדימון לשיטת רש"י ע"ש ועיין ד' נ"ד ע"א גבי כיחלה ופרכסה: [השמטה ומשתמשת כו'. והנה תכשיט אין נותן לה עי' לעיל פי"ג הל' ו' ז', וכאן ד' ס"ה ע"א גבי שיראי ומה דאמר בירושלמי פ"ב דכתובות ה"ג וניזונת כשם שהיתה ניזונת מבעלה נסע למדה"י נ"ל דר"ל לחומרא כעין דאמרינן בהך דכתובות ד' ע' ע"ב גבי אינה מספקת לדברים קטנים דהיכא דהוא עמה א"צ ליתן לה וכשאינו עמה צריך ליתן לה ע"ש ה"נ אלמנה צריך ליתן לה כמו שאין בעלה עמה וזהו ג"כ כונת הגמ' כאן דף ס"ה ע"א גבי כר וכסת ע"ש והך דאמר כאן דאורחא דידיה ר"ל במפץ ולא בכר וכסת וכמש"כ התוס' שם דף ע' ע"ב ד"ה והשתא ועי' כאן ד' ס"ו ע"ב גבי בתו של נקדימון ע"ש ברש"י דס"ל דהיתה אלמנה: ע"כ השמטה]
ד׳
ומותר מזונות כו'. הנה לכאורה מדוייק בזה דברי הגמ' ב"ב ד' נ"ב ע"ב מה דאמר שם רב חסדא לא שנו כו' אבל לחלוקים כו', רק אהך דרב ושמואל ולא אמר זה אברייתא משום דשם נקט וכן האשה ומותר מזונות האשה שייך ליורשים, אך עיין בדברי רבינו ז"ל בפ' ט' מהל' נחלות הביא גם זה גם אאלמנה ע"ש בהל' ח' וצ"ל דמיירי שם כעין מש"כ התוס' נזיר ד' כ"ד ע"ב וכבר כתבתי בזה:
ו׳
מתה האלמנה כו'. עיין בהשגות דפליג על זה וס"ל דכיון דאינה יכולה ליטול הכתובה בלא שבועה הוה כמי שאין לה כתובה כלל וכעין זה פליגי התוס' ורשב"ם ב"ב דף קמ"ד ע"א ד"ה ואם, ועיין מש"כ התוס' כתובות ד' צ"ה ע"ב ד"ה ואין חייבים דאם ליכא רק מטלטלין ג"כ המה כמו שאין לה כתובה כלל, ועיין בירושלמי דב"ק פ' ו' גבי הני דבר זוזי אם יכולים יורשים הקטנים לפרוע להגדולים שיתן להם חלק ממה שנטלו בהמחצה ור"ל אם זה מה שעל פי דין אין יכולים להוציא מידם אם זה הוה כמו דבר חדש או לא, ועיין בהך דב"מ דף ו' ע"ב גבי מה דאמר שם נמצא פוטר ממונו בממונו של כהן ע"ש אך שם רק אם נימא דאם תקפו כהן מוציאין וא"כ נמצא דאמאי הם שלו מחמת שהם ברשותו א"כ לא עדיף מלקוח ופטור ממעשר בהמה, ועיין מש"כ הר"ן ז"ל בשבת פ' שואל גבי הלואת יו"ט ע"ש דהיכא דהוא תפס ואח"כ תפס אחר מניה דהוה גזל גמור, ועיין בהך דב"ק דף ע' ע"ב גבי אתנן אסרה תורה, ועיין מש"כ התוס' ב"ק דף ד' ע"א ד"ה כראוי ע"ש ור"ל דכל היכא שהתורה פטרה אותו אם זה הוה כמו תשלומין או רק דאינו יכול ליטלו, ועיין בהך דבכורות ד' י"ב ע"ב דאף דס"ל לר"א דנתינה מעכב גבי פטר חמור מ"מ כל היכא דא"צ ליתן עפ"י דין כגון ספק הוה כאילו נתן ע"ש ובירושלמי פ' ו' דתרומות וכבר כתבתי בזה ועיין במש"כ התוס' ב"מ ד' ל"ז ע"א ד"ה התם וב"ק ד' ק"ד מוכח שם דאף דהיכא דעל פי דין א"צ ליתן מ"מ גבי קרבן כיון דקי"ל דהביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא לא הויא השבה ועיין בהך דכתובות ד' ל"ג ע"ב בהך דמתקיף לה מר זוטרא, ועיין בהך דמכות ד' ט"ז ע"ב גבי גזל הגר שמת אם מה דפטור אם זה מיקרי כמו כבר נתן או כמו הפקעה ונ"מ אם חבל בעבד כנעני שלו והתרה בו אם לוקה אם הוה כמו ששילם לו או פטור והוה כמו פחות מש"פ דלוקה כמבואר שם ד' ח' ע"ב וכ"מ, ועיין עירובין ד' ע' ע"ב דמחזיק בנכסי הגר הוה כמו גדר יורש וכבר כתבתי בזה:
י״ד
הניח נשים רבות כו'. עי' בהשגות ועי' בה"ה ובאמת כבר כתבתי בזה דהם פליגי אם זה הוה בכל יום חיוב חדש או שנשתעבד מחיי הבעל ועיין כתובות ד' ק"ג ע"א ותוס' סוטה ד' כ"א ע"ב וזה תליא באנשי גליל ואנשי יהודה אם יכולים היורשים לסלקם וכבר כתבתי בזה:
י״ז
נפלה לפני יבם קטן כו'. נראה לי דמחלוקת זו הויא בתוך ג' חדשים ומ"מ פסקינן אנן דניזונית משל בעל דהא משמים קנסוהו ועיין בראשונים. והנה עיין בתוספתא דיבמות פ' ו' ובכתובות פ' ה' מבואר דאם נפלה לפניו יבמה מן הנשואין אוכלת ועיין בהך דכתובות ד' ס"ה ע"א גבי כלתו של נקדימון בן גוריון דשומרת יבם היתה ופסקה לה יין וצ"ל דשם מיירי בתוך ג' חדשים, ועיין בירושלמי דכתובות פ' ה' מבואר שם דאם היבם אמר שאינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם שצריך ליתן לה מזונות משלו ע"ש:
כ״ה
האשה שהיה לה ספק כו'. ואף דהא פסקינן בהך דכתובות ד' צ"ו ע"ב דנכסי בחזקת אלמנה קיימי וע"ש בתוס' ד' נ"ד ע"ב זה רק אם בודאי אלמנה אבל כאן שהוא ספק אלמנה לא, ועיין מש"כ התוס' סוטה ד' כ"ה ע"ב ד"ה ב"ה ע"ש, ועיין במה דסבירא ליה לרבינו ז"ל בהך דכתובות דף ע"ו ומש"כ רבינו ז"ל בפ"א מהלכות נחלות גבי ספק גרושה לגבי ירושת הבעל ע"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קובץ על היד החזקה · הלכות אישות פרק י״ח

א׳
אלמנה נזונת מנכסי יורשין וכו'. ושיטת הרז"ה דיורשין יכולים לסלקה והה"מ כ' דהסכימו אחרוני' כשי' רבינו והדברים תלוי' במנהג המקום ועי' לקמן הלכה כ"ה.
ג׳
נפל הבית וכו'. עי' הה"מ הא דאמר ר"י בביתי ולא בביקתי ועי' בתי"ט פ"ד דכתובות משנה י"ב דבביתי יתירא קא דרש ובס' הפלאה לאה"ע סי' צ"ג תמה על רבינו שלא הביא הא דר"י וכ' רבינו לא פסק כר"י אלא כפשטא לישנא דמתני' פ' הנושא ע"ש ונראה דאמרי' פ' הנושא דף ק"ב נקטינן מדור אלמנה שנפל אין היורשין חייבים לבנותו ומהיכן משמע לן זאת כ' הרע"ב פי"ב מ"ג מלישנא דביתי יתירא וא"כ שוב לא יכולים למדרש ולא בביקתי ויותר מסתבר למדרש למדור שנפל מלמדרש ולא בביקתי כמ"ש הפלאה לחי' דף נ"ד דהא אמרי' בית בביתי אני מוכר לך מראיהו גרוע ועמ"ש בתי"ט שם ד"ה ונותנו ולפמ"ש הרע"ב אזיל בשיטת רבינו.
ד׳
ומותר מזונת. והראב"ד פסק כהירושלמי עי' הה"מ ואפשר לומר דלא פליגי דירושלמי קאי בשיטות אנשי גליל וכרב דהיורשין יכולים לסלקה א"כ שפיר יש מקום לומר דמותר מזונות שלה היא דהא יש ביד היורשין כח לסלקה וא"צ לצמצמת עצמה ואם יאמרו שיתן להם המותר תאמר להם הא הברירה בידכם משא"כ לשיט' רבינו דס"ל הלכה כשמואל כמ"ש הה"מ הלכה א' א"כ שפיר י"ל דהמותר של יורשין כיון דאין יכולים לסלקה ונראה דלפ"ע אם צמצמה עצמה ביותר המותר שלה וכמ"ש הב"ש סימן ע' ס"ק י"ח ע"ש ודוק.
ו׳
מתה האלמנה. והראב"ד השיג עליו ונראה בדעת רבינו כיון דמסקי' בשבועות דף מ"ח שט"ח של יתומים הבאי' להפרע מן היתומים אין קורעין אותו כמבואר בדברי רבינו בפי"ז מהל' מלוה ולוה הל' ג' א"כ נראה דלא מחזקי' בהתפסת צררי וכבר נפרעה כתובתה ומש"ה שפיר קרינן להו יורשי כתובתה. והנה מ"ש רבינו ואם נשבעה וכו'. נראה דלאו דוקא הה"ד בפוטרה משבועה וכמ"ש רבינו בפט"ז הל' כ' שנוטלת מהם בלא שבועה דאבא שאול בכתובות דף פ"ז דאמר מה אעשה וכו' לא קאי בפוטרה בפי' וכ"ה שי' האלפסי וא"כ יורשיה יורשין כתובתה הגם דלא נשבעה אפי' לשיט' החולקים וס"ל דא"ש אפי' בפוטרה בפי' לא מהני וצריכה שבועה מ"מ נמצא בתשו' הגדולים שהסכימו לסמוך על מ"ש הרז"ה בסוף שבועות בשם חכמי נרבונה דלא מחמרי' ב' חומרות בפוטרה מן השבועה חומרת א"ש וחומרא דרב ושמואל דאין אדם מוריש ע"ש וא"כ בכ"ע יורשיה יורשין כתובתה בכה"ג בפוטרה בפי' שוב ראיתי בס' נתיבות משפט דף קפ"א שהאריך והביא להקת נביאים מתנבאים דמחמרי' ב' חומרות שלא להוציא ממון מחזקת היורשין ועי' בשו"ת כרם שלמה סי' ל"ב שהאריך בדבר הנתיבות והסכים להלכה דיורשי האשה גובין כתובתה היכא דכ' לפוטרה משבועה בפי' ועי' בנב"י מהד"ק סי' י"ח שכ' בכתובות הנעשים פה שכ' נאמנות לא שייך דין דיורשין מן היורשין כמבואר בחו"מ סי' ק"ח נראה גם דעתו מסכמת אלא שלא הביא כלל דבר בעל הנתיבות ומה שרצה להמציא שם עוד אפי' בלא פטרה בפי' אלא מכח משמעות צל"ע דכ"ה לא מקילינן דהא בנקי נדר ושבועה לא מצינן להקל בו וכחילוקו של הרי"ף עי' ברא"ש ובב"ש ססי' צ"ח וא"כ הך משמעותא וודאי דלא עדיפא מנקי נדר וכו' וגרועה מינה ונראה סייעתא לדברי הרז"ה מהירושלמי עלה דמתני' מי שהניח אשה ובע"ח כתובות פ"ד דאמר ר"ע יתנו ליורשין שכולן צריכים שבועה הגע עצמך שפוטרה מן השבועה ומשני זה תורה ע"ש וקשה אמאי לא משני דסבר כאבא שאול א"ו בכה"ג לכוף את ב"ח לא אמרי' וע"ש בס' הפלאה במתני' ודוק. ועוד יש ראי' לדברי הרז"ה מדגרסי' בירושלמי שבועות דאמר רב אין אדם מוריש שבועה לבניו ור"י אמר יאכל הלה וחדי א"כ חזינן דגם ר"י חולק א"כ וודאי דיש לפסק שלא להחמיר תרי חומרות ואפשר עוד לחלק בין בע"ח דשייך נעילת דלת משא"כ בכתובה וכ"מ מדברי התוס' יבמות ל"ח ע"א ד"ה וב"ה וכו' דמשמע שם מדבריהם דר"י סבר אאמש"ל והגאון אב"ד דק"ק ע"ח מוה' דוד דייטש זצ"ל נתקשה בחי' דהמה נגד הירושלמי ולפמ"ש א"ש ולענין דינא הארכתי בתשובה ודוק בכל זה.
י״ט
אלמנה שבאה לב"ד. עי' השגת הראב"ד וביש נכסים מועטים מאוד י"ל כיון שמוציאין הכל מיד היתומים לא שייך תשבע בסוף גם הראב"ד מודה ועי' הפלאה סי' צ"ג סוף אות ד'.
כ״ח
דין תוספת וכו'. עי' הה"מ ובמל"מ ולח"מ וכבר האריך למעניתו בשו"ת מהר"ש כהן ספר שני סי' ר"ד ור"ה בפי' דברי רבינו ובפי' דברי הראב"ד ודלא כמו שהבין הה"מ.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות אישות פרק י״ח

א׳
ומשתתבע כתובתה בב"ד אין לה מזונות. מימרא בפרק נערה. ועיין בתשובת מהרש"ך ח"א סי' ע"ב דהיכא דהתביעה הוי מחמת אונס פליגי בה רבוותא אם יש לה מזונות ומציא האלמנה לומר קי"ל כהרא"ש והטור דס"ל דיש לה מזונות כיון דהנכסים הם בחזקתה כל זמן שלא נשאת יע"ש. (* א"ה עיין בתשובת הרדב"ז סי' ע' הרשד"ם סי' ק"פ). ויש לתמוה דדוקא ביתומים אומרים נתננו הוא דאמרינן נכסי בחזקתה קיימי לא בספק מעיקרא אם יש לה מזונות או לא. ובח"ג סי' כ"ד צידד הרב ז"ל החילוק המבואר הלזה ודחאו וכ"ש שיש לתמוה עליו מה ראה על ככה וצ"ע:
ט׳
והנכסים עצמם שהם נדונייתה נוטלת אותן בלא שבועה. מהרש"ך בח"ג סי' פ' הבין בדברי רבינו דנדונייתה לעולם נוטלתם בלא שבועה אפילו כתב לה כתובה ואין שטר כתובה יוצא מתחת ידה. לא נתחוור זה בעיני דלעולם כל שכתב לה ואין כתובתה קיימת איתרע מילתא דחיישינן לפרעון שפרע לה מנכסיו ואפילו בשבועה אינה נוטלת כלום דומיא דמלוה בגו זימניה דאם כתב לו את השטר ואינו יוצא מתחת ידו דאיתרע חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו ושקיל בלא שבועה כל שאין השטר בעיניה איתרע ונאמן לומר פרעתי. והבא לומר דבנכסיה אלים טפי לומר שלא נפרעה כיון שבידה ליטלם בע"כ אע"פ שקבלם עליו בזוזי משום שבח בית האב ולעולם אפילו כתב לה שטר כתובה עלייהו ואין כתובתה בידה שתטול אותם. עליו להביא ראיה לבאר דין זה וכבר הארכתי בתשובת מהרש"ך הנזכר בסי' הנזכר וצ"ע. (* א"ה ועיין בדברי הרב המחבר בהלכות מלוה ולוה): ומ"ש ה"ה ז"ל דבנאבדו נכסי צאן ברזל לא גביא בלא שבועה ואם מתה דיינינן בהו אין אדם מוריש שבועה לבניו. אין ספק שהדין דין אמת וע"כ צריכין אנו לומר זה בדעת רבותינו בעלי התוס' וכמה רבוותא ז"ל עלה דמתניתין דפרק מי שמת גבי נפל עליו הבית ועל אשתו ב"ה אומרים נכסים בחזקתם ופירשו בגמרא בחזקת יורשי הבעל והיינו נכסי צאן ברזל. והקשו עלה למה לי חזקה אפילו בלא חזקה כיון שלדבריהם הבעל מת תחילה ואח"כ האשה ה"ל מת לוה בחיי מלוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. ותירצו מה שתירצו וכתבו בשם ה"ר שמשון דבמת פתאום לא חיישינן וכו' והשתא לכולהו הני רבוותא קשה דהכא בנכסי צ"ב איירי מתניתין ולא שייך אין אדם מוריש שבועה לבניו ומאי קושיא. ואין סברא כלל לומר דחולקין על דין זה דרבינו ואפילו בנכסי צ"ב סבירא להו דשייך שבועה דזה כמו מושכל ראשון מכל גדולי רבוותא. אלא דצריכים אנו לומר ע"כ דס"ל דמתניתין סתמא קתני נכסים בחזקתן דהיינו בין כשהם קיימים בין כשנאבדו ונפחתו ומש"ה קשיא להו והוזקקו לכל הני תירוצי ואע"ג דטעמא דאיתמר בגמרא לפי מה שפירשב"ם לא שייך אלא כשהם בעין לא כשנאבדו ונעשו חוב עליו. מיהו כיון דמעיקרא הויא לה תפיסה בהו אעיקרא קאי ואוקמה אחזקה קמייתא. וכל זה שהארכתי הוא להוכיח דינו של ה"ה שהוא אמת. אבל הראיה שהוא ז"ל כתב דלא עדיף מחוב דעלמא ראיתי גדולי האחרונים שתפסו עליו דחוב דעלמא נמי בגו זימניה אינו צריך שבועה דהילכתא כר"ל וכל שבועת אלמנה בגו זימניה היא. וכבר הקשו התוס' אמאי צריכה שבועה כל אלמנה דעלמא דקתני מתני' אין אלמנה נפרעת מן היתומים אלא בשבועה. ותירצו משום דאית לה בתנאי ב"ד מתפיס לה צררי אפילו בחייו בגו זימניה הילכך גבי נכסי צ"ב דאינה בתנאי ב"ד כל שנפחתו חזר הדבר לחוב בעלמא בגו זימניה ואפשר שאינה צריכה. ואפילו לאותם תירוצים האחרים שנאמרו בטעמא דמתניתין אמאי צריכה שבועה איכא למיגמר בנכסי צ"ב שנאבדו שאינה צריכה שבועה ואין כאן עוד מקום להאריך:
י״ד
הניח נשים רבות וכו'. (* א"ה כתב ה"ה שאפילו ניזונות מן הקרקע ניזונות בשוה. ועיין מ"ש בזה הרב המחבר פרק ב' מהלכות מלוה דין ו'):
י״ט
אלמנה שבאה לב"ד וכו'. וכתוב בהשגות והלא מה שאמרו וכו' ודברי הראב"ד תמוהים שהרי דבר מבואר הוא דלרב דקי"ל כוותיה מתניתין דתשבע בסוף כפשטא היא באשת איש שהלך בעלה למדינת הים. ולשמואל דוקא מיתוקמא בששמעה בו שמת. והנראה בכוונתו הוא כמו שהקשה הרא"ש לרבינו ז"ל במ"ש שהאשה שהלך בעלה אין מצריכין שתהא כתובתה בידה כמ"ש לעיל בפרק י"ב. והקשה עליו דאדרבה אלמנה קיל טפי מנשואה שהרי מי שמחמיר שלא לפסוק בנשואה מודה כששמעו בו שמת שפוסקין. ואע"ג דאידחי האי דשמואל מהילכתא מ"מ בהאי סברא דטפי מחמרינן בנשואה מאלמנה לא מצינו לרב ז"ל דפליג עליה. וזה נ"ל כוונת הראב"ד דאפילו לשמואל דמחמיר בששמעו בו שמת מודה דפוסקין ותשבע לבסוף וכ"ש לרב ולפי זה מאי דדחה ה"ה דברי הראב"ד ואמר דשמואל הוא שהעמידה בכך ואין הלכה כמותו לאו דחייה היא כדאמרן אבל אפשר שיהיה כוונתו דזה דקיל טפי אלמנה מנשואה כל זה הוא לשמואל אבל רב פליג נמי בהא ולדידיה חמיר טפי אלמנה מנשואה בקצת דברים אע"ג דלרב נמי פוסקין באלמנה:
כ״ז
אלמנה שתבעה מזונות וכו'. (* א"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל בפירקין דין א'). כתב ה"ה ונ"ל טעם לדבריו שהצריכה שבועת היסת וכו'. ונראה דמה שהוצרך ה"ה לבאר הוא דקשיא ליה דשבועה בנקיטת חפץ מיבעי ליה וכמו דס"ל לרבינו בנפרע ממשכון שתחת ידו דנשבע בנקיטת חפץ וכן פירשו קצת מגדולי המורים דברי רבינו אלו. אבל ה"ה כתב דכיון דקי"ל נכסי בחזקת האלמנה קיימי עדיף טפי ממשכון וחשיב מוחזקת ג"כ. ודומה למי שבא להוציא מחבירו שנשבע היסת אף כאן אינם מחוסרים גוביינא. ויש מי שר"ל דבא לתת טעם שלא מצינו היסת אלא כדי לפטור עצמו אבל כל שנשבע ונוטל אינו בדין היסת והוצרך לומר דאף כאן היתומים חשיבי באים להוציא. ומיהו ממ"ש בסוף דבריו וכשנשאת הוא בהפך משמע כמ"ש ודו"ק:
כ״ח
דין תוספת כתובה וכו'. בפרק נערה שנתפתתה אר"י אמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות. וכתב הרא"ש בשם הירושלמי ובלבד מן השופי אבל מן האונס לא. וכתב מהרש"ך ח"א סי' קע"ז דאם גבתה כתובתה אף מן האונס איבדה מזונותיה יע"ש. ומ"ש ה"ה שדעת רבינו לפרש ולתובעת דפרק אע"פ כפירוש הרמב"ן דלא נימא דדוקא גבי עיקר מפסדת בתביעתה אבל לא גבי תוספת. בעיני קשה לפרש פירוש זה בדברי רבינו שהרי סיים ואם תבעה מקצת והניחה מקצת הרי היא כמו שתבעה מקצת העיקר. ולפירוש הרמב"ן תלמודא לא מספקא ליה בהא דידע כבר שאוכלת בשביל מקצת התוספת כמו שניזונת בשביל מקצת העיקר ולא בא לומר דמהני תביעה לחוד ולא נימא דוקא עיקר דכגבוי דמי. ומדברי רבינו ז"ל משמע דכל עצמו לא בא אלא ללמד שדין התוספת כעיקר לענין שאם תבעה מקצת ודו"ק:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות אישות פרק י״ח

ד׳
ומותר מזונות האלמנה כו' ליורשין: בהשגות הביא ירושלמי ריש פרק אלמנה אשת איש שמציאתה שלו והותירה מזונות שלו, אלמנה שמציאתה שלה והותירה מזונות שלה, ובפרק אע"פ ר"ח בר"י כו' אבל באלמנה בין שהותירה מזונות בין שהותירה בליות שלהם, ור"ן עמד ע"ז. ונראה דבתוספות נזיר (דף כ"ד:) ד"ה שקימצה מעיסתה פירש הר"ם דאם קצבו לה מזונות והוזלו לה מזונות אותו מותר לבעל, אבל אם קימצה ופיחתה שלא אכלה כדי שבעה ההוא מותר ודאי דידה הוי, ונראה דז"א רק לשיטת הבבלי, דהא דמציאתה של בעלה הוי משום איבה כדאמר ריש פרק אלמנה, לכן במה שהרעיבה עצמה והותירה לא שייך איבה, אבל לשיטת הירושלמי ריש פרק מציאת האשה דטעמא שלא תהא אשה מברחת משל בעלה ואומרת מציאה מצאתי, א"כ גם בזה שייך לומר שתאמר שהרעיבה את עצמה ונתותרו לה ממזונותיה ומזה עשתה הכבוד הזה, וסמך לשיטת הירושלמי מצאנו גם בבבלי ריש פ' אלמנה דבעי ניזונית תנן או הניזונית תנן, ופירשו בתוספות דאימא דוקא היכי דניזונית בע"כ של יתומים מעש"י שלהן, אבל במקום דמצי לסלק לה כתובתה ומדעתן יהבי לה מזונות לא תקנו מעש"י לירושין, ופשיט מהא דאמר שמואל מציאת אלמנה לעצמה ובשלמא במקום דמצי לסלק לה כתובה א"ש דמציאה שלה אע"ג דמעש"י ליורשים, אלא במקום שאין יכולים לסלק וניזונית בע"כ אמאי לעצמה ניהוי ליורשים כמעש"י, כן פירשו בתוספות, והדבר מחוסר טעם דמה הוה ניחא ליה במקום דמצו לסלק לה כתובה דיהא חילוק בין מציאה למעש"י. אולם לשיטת הירושלמי א"ש, דכיון דעיקר טעם דמציאה הוי שלא תבריח מנכסיו א"כ ביתומים לא איכפת לן לתקנתא דילהו כיון דיכולים לסלק לה כתובה, ועוד דהיא יראה לגנוב כיון שבידם לסלק לה כתובה ולהפסידה מזונות לגמרי לכן לא חשו. אלא אי אמרת דניזונית בעל כרחן א"כ הך טעמא דשלא תבריח שייך ג"כ ביתומים וניהוי של יורשים כמו בבעל, ומשני דטעמא דמציאת אשה לבעל לא הוי רק משום איבה לכן ביתמי אף במקום שניזונית בע"כ מציאתה לעצמה, א"כ לפי הירושלמי א"ש, דלכן במזונות שהרעיבה עצמה והותירה מזונות הוי כמו מציאה לכן אצל בעל הוי לבעל וכמוש"ב, וביורשים הוי לעצמה כמו מציאה, אבל בפסקו לה מזונות לפי ערכה ולפי ערך הנכסים ואח"כ הוזלו מזונות, א"כ אגלאי מלתא דפסקו לה יתר ממה שהיא צריכה, א"כ הוי של יתומים, ולכן לא הוזכר בתלמודן אם הרעיבה עצמה והותירה מזונות דזה לשיטת בבלי גם אצל בעל הוי של עצמה וכמו דמשני בנזיר שקימצה מעיסתה, וזה נכון:
י״א
אבל אם תפסה אחר מותו לכתובתה אינה גובה מהן כו': רבינו נסים כתב בשמועה דא, דהא דלא מהני תפיסה לאחר מיתה לכתובה זה דוקא בתפסה מטלטלין אבל תפסה מעות לאחר מיתה מהני דכבר נפרעה, וזה סותר שמועות ערוכות, מימרא דרמי ב"ח במוכר שדה לחבירו באחריות וזקף עליו במלוה ומת ראובן ואתא בע"ח וטרפה כו' מטלטלי שבק אבא גבך ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי וכן בסוף כתובות דיתמי מיגבי גבי אגבוי לא מגבי ואמאי הא תפס מעות וגם לאחר מיתה מהני וכבר עמד ע"ז בשו"ת רע"ק סימן ק"ל יעו"ש, ובחידושי לכתובות תרצתי לחלק בין כתובה לבע"ח באופן רחוק, אבל פשוט דהר"ן אזיל בשיטת רמב"ן בחידושי ב"ב ובהלכות בכורות דפסק דאין בעל חוב גובה מן הראוי וגבו קרקע בחובת אביהן דבע"ח דאבוהון חוזר וגובה מהן, לא הוה ראוי דמשתעבד מדר"נ ונעשה כאילו גבה הוא הקרקע עיי"ש שהאריך בזה. ובפרק יש נוחלין קכ"ד אמר מלוה שעמו ג"כ הוה ראוי, רק דגבי בכור פלגי דמספקא לן דלמא מחזיק יורשין לגבי אבוהון כי היכי דישקול פי שנים, משא"כ הכא דלא שייך זה, וא"כ מלוה שזקף עליו אבוהון הוה ראוי, ואיך מצי תפיס נכסי דיתמי דזה הוה ראוי דלא שייך דר' נתן דמטלטלי לא משתעבדי לבע"ח, רק בגבו קרקע תו משתעבד ליה מדר"נ וכדמסיק רבא דפליג על רמב"ח, ותו לא הוה ראוי, אבל למאן דלא אסיק הך שעבודא דר"נ אז הוה מלוה ראוי, ובראוי ודאי לא מהני תפיסה דהא אפילו בקרקע לא מצי לגבות מראוי, וטעמא דאי משום מטלטלי דיתמי לא משתעבדי, א"כ מהני בהו תפיסה במעות אף לאחר מיתה משום דאישתעבוד מחיי האב ולא מיחסרא גוביינא דכבר נפרעה במעות שתפסה אבל בראוי דלא אישתעבוד בחיי אבוהון לא מהני תפיסה לאחר מיתה אף במעות, וכאן החוב שחייב להמוכר הוי ראוי גבי המוכר ולא מועיל בהו תפיסה וכמוש"פ, וזה ישר ודוק:
י״ב
ואם הניח בעלה מטלטלין וכו': במגיד כתב וכן מבואר בעיטור כו'. והוא בתשובת הרי"ף סימן מ"ו ע"ש:
י״ג
אבל אם הניח קרקע יכולה היא לעכב וכו' שאין האשה והבנות ניזונות אלא מנכסים בני חורין: משנה היא בפרק הנזיקין, וכבר העיר הכסף משנה שבמשנה שם אפשר הכונה אם מכר הבעל בחייו אז אינן ניזונות מן המשועבדין, אבל אם מכרו היתומים זה אין ראיה. אולם גם מהך שהביא הכסף משנה מההיא דמכרו או משכנו אין ראיה דתמן מיירי במזונות בנות שלפרנסת בנות מוציאין ולמזונות בנות אין מוציאין, אבל למזונות אלמנה לאו ראיה, וטעמא רבא איכא לחלק דבנות הלא האב אינו חייב במזונותיהן מחיים, אבל אלמנה דמחיים אישתעבד בעלה במזונותיה והנכסים משועבדים מחיים למזונותיה, אפשר דאין בכח היתומים למכור ולהפקיע שעבודה, ודמי להך דאמר בפרק הנושא את האשה (דף ק"ג) יתומים שמכרו מדור אלמנה לא עשו ולא כלום ומ"ש כו' יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו, התם לא משתעבדי לה מחיים, הכא משתעבדי לה מחיים, ואפשר דמזונות אלמנה דנכסים אישתעבוד למזונותיה מחיים של בעל אם מכרו יתומים גביא מהם, או אולי דשאני מדור דדבר מיוחד הוא ומשועבד לה והוי כמו אפותיקי משא"כ מזונות, ובאמת רבוותא בתוספות מסכת סוטה (דף כ"א:) ד"ה יתומים שקדמו ומכרו כו' נסתפקו בזה מסוגיא זו, וז"ל, אי נמי בית זו עצמו דרה בו בחיי הבעל משא"כ מזונות בכל יום צריכה למזונות, ולא דמי מזונות אשה למדור עיי"ש [אמנם בכתובות צ"ו: תוספות סד"ה ור' יוסי מוכח דאף אם מכרו יתומים למזונות אין האלמנה גובה מהן]. ובהשגות לקמן פרק י"ט כתב לחלק בין מזון אלמנה למזונות בנות לענין גביה ממתנת שכ"מ, משום דמחיים תפסא לה, הרי דאין ראיה ממזון בנות למזון אלמנה: אמנם גמרא ערוכה היא בבבלי וירושלמי, בבבלי פ' יש נוחלין (דף קל"ט) בהך דשקיל וטרי אם בעל לוקח או יורש הוי, ופריך מהא דשלח רבין כו' מי שמת והניח אלמנה ובת נשאת הבת אלמנתו ניזונית מנכסיו כו' אא"ב יורש הוי מש"ה ניזונית מנכסיו אלא א"א לוקח הוי אמאי ניזונית מנכסיו, ואם תאמר דמכר יתומים לא מפקיע שעבוד אלמנה, הלא אף אם לוקח הוי הא הוה כמכר לאחר מיתה שמכרה הבת בנשואיה ושפיר גובה למזונות, הרי מפורש דמכרו יתומים אין אלמנה ניזונית מהם, וירושלמי הוא בפרק הכותב הלכה א', ר' ירמיה בעי קומי ר' זירא האחין שחלקו אלמנה ניזונית משלהן שלא תאמר יעשו כמי שמכרו ולא תהא ניזונית משלהן, פשיטא מכרו שלהן מכרו, פירוש, ואין האלמנה ניזונית משלהן רק בחלקו הנכסים ע"ז לא הוי חלוקה כמכר דהא בעל אדעתא דא כתב אנת כו' ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותיך, ואטו סליק אדעתיה שלא תהא ניזונית רק בשעה שלא חלקו, ומעיקרא אשתעביד לה נכסי אף לאחר חלוקה, הרי מפורש דמכרו יתומים אין האלמנה ניזונית מהן, ופליאה גדולה על רבותינו בעלי התוספות שנסתפקו בזה, ואולי דעתם, דהירושלמי אזיל לטעמיה דלא מייתי בהניזקין רק טעמא דלפי שאינן קצובין וכן לדידיה אזלא סוגיא דיש נוחלין, וכאן לאחר המיתה ג"כ אינן קצובין, אולם הם לא נסתפקו רק לטעמא דאינן כתובין אצל משועבדים ומעיקרא הכי איתקון, וזה לא איתקון רק למשעבדי שמכר האב, אבל למה שמכרו הבנים לא, כיון דיכולת בידה לעכב עליהן שלא ימכרו הקרקעות וזה דחוק מאד: אולם צ"ע לדעתי על דברי רבינו האי גאון שהביא הרא"ש ריש פרק מי שמת דאם מכרו יתומים האידנא דאישתעבוד נכסים מטלטלין נמי מתקנת הגאונים למזונות בנות, אם מכרו גובה מן הדמים שבידיהן, הרי דסובר דאם מכרו יתומים קרקע הא דאין אלמנה גובה מהם, מפני שמה שלקחו עבור זה הוי מטלטלין. ומטלטלין דיתמי אין ניזונית מהן, וכן דעת התוספות בסוטה שם שכתבו וה"ה אם מכרו בנכסים מרובין מה שמכרו מכרו דמטלטלי לא משתעבדי למזונות, פירוש, דהדמים שבידי היתומים הוי מטלטלים, ולפ"ז אם החליפו יתומים בקרקע אז אלמנה ניזונית מהקרקע שבידן דחזר עלייהו שעבוד שהיה על הקרקעות שבאו מחמתן, וכן הבין בשו"ת רע"ק סימן קפ"ה, ולפ"ז מאי בעי ירושלמי בחלקו היתומים בנכסים אטו מי בעי דוקא בנטל אח אחד מקרקעי ואחד מטלטלין. ובר מזה תמוה מההיא דבכורות, במת האב לאחר ל' יום וחלקו בנכסים ומע"פ אינה גובה מן הלקוחות ואחין שחלקו מחצה לקוחות כו' לכן פטורין, וזה פלא דהא החליפו קרקע בקרקע וא"כ חזר השעבוד הראשון למקומו, ומ"ש מזון בנות למלוה ע"פ: לכן היה נראה לדעתי דשיטת רבינו האי גאון כפי מה שצדדו רבוותא בתוספות כתובות (דף מ"ט:) בד"ה הוא ואשתו ניזונית מהם, דנזונית מן המתנה ודייקו מהא דאמר רבי מכרו או משכנו כו' ואין מוציאין למזונות, ולא חשיב נתנו, ודעת הגאון בספר שערי שבועות דמלוה ע"פ גובה מן המתנה עיי"ש. ולפ"ז בכל מקום שמוכרים קרקעות שהניח אביהן אף אם החליפום בקרקעות אחרות מ"מ לאו הך ארעא הניח להן אביהן, ואין זו המשועבדת להאשה ובנות, והוי כאילו המה נתנום בעד מטלטלים ובדמי המטלטלים לקחו עבור זה קרקעות ובדידהו זבני קרקעות, ולכן אמר בבכורות דאם חלקו אחין והמה לקוחות אין פדיון הבן נגבה מהם, כמו שאינה נגבית מן הלוקח, ושעבודא קמא איפקע דהא בדידיה לקח הקרקעות מאחיו, וכן בפרק הכותב גבי מזון האלמנה כיון דיכולת בידם להפקיע השעבוד ע"י מכר במטלטלין או במעות חזינא דהוי כאילו מכרו עבור מעות, ובמעות שלהם לקחו הקרקע השני דזכות היה להם למכור הקרקע במעות ולהפקיע השעבוד מהבע"ח במלוה ע"פ או מזון הבנות, אבל השתא דאיתקין דמטלטלים משתעבדים למזונות ואם נתנום במתנה ודאי דגובה מהן, א"כ לא מצי להפקיע שעבודן של אלמנה ובנות רק ע"י מכר ובכל מידי דלוקחים המחיר הוא משועבד להנושים אלמנה ובנות, א"כ הוי כמאן דזבין הקרקעות או המטלטלין בדמיהן של אלמנה ובנות, לכן לא פקע שעבודן ונשאר השעבוד על הדמים שבידיהן ודוק היטב:
י״ט
אלמנה שבאה לב"ד וכו' יש מי שהורה כו': [נ"ב הוא הרי"ף בתשובה סימן מ"ז]. ורבותי הורו וכו': כבר הביאו האחרונים גמרא ערוכה שמשמע כדברי רבינו והוא בפרק הכותב (דף פ"ח) מתקיף לה רב ששת האי יורשים משביעים אותה ב"ד משביעים אותה. אמנם בהגהות מיימוני ובר"ן הביאו להקשות על רבינו מהך דפרק השולח דאמר כתובה לית לך, דרב לא מגבי כתובה כו' מזוני נמי ל"ל, דאמר כו' התובעת כתובה בב"ד אין לה מזונות כו' אלמא דמשום שבועה לא איכפת לן מה שאינה נשבעת על מזוני, ובספר בני אהובה תירץ דבשני דרב הוי בלא שבועה כדין חשוד על השבועה דמוריא היתרא, וא"כ לגבי מזוני הוי החשוד כמו מוחזק שעד שלא ניסת הנכסים בחזקת אלמנה, וא"כ שפיר גביא בלא שבועה עכ"ד, אבל ז"א, דהא לעיל כתב רבינו דיתומים אמרו נתננו כו' היא נשבעת היסת, וטעמא משום דנכסים בחזקתה והיתומים כבאין להוציא ממנה, ולמה כאן כתב רבינו דנשבעת בנק"ח כדין כל הנפרעים מנכסי יתומים, והברור, דאימת אמרו דנכסים בחזקת אלמנה דוקא כשהחוב ברור שמגיע לה מזונות אחרי מות בעלה, תו הנכסים בחזקתה לענין אם אומרים נתננו, [ועיין בהלכה א' בפרקין במשל"מ מש"כ על המהרש"ך בזה יעו"ש] אבל כ"ז שאין החוב ברור שמא אתפסה בעלה צררי או שמא נפרעת כתובתה ואין לה מזונות לא שייך לומר שאין נשבעת משום שנכסים בחזקתה ופשוט: לכן נראה דבלא דעת רבינו קשה לכו"ע, דהא אמר בירושלמי הא דנשבעת בתחלה שלא הניח לה כו' אמר שמואל כו' בשלא מחלה ליתומים על כתובתה, והמפרשים לא עמדו בזה. והנ"ל ברור, דהא הכי אמר חנן תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה. הרי דאימת לא תשבע בתחלה במקום שנשבעת לבסוף בשעת גבוי כתובה, ובירושלמי אמר פרק אלמנה ניזונית המוחלת כתובתה ליתומים ניזונית משלהן כו', ולכן אמר דאם מחלה ליתומים כתובה אז לא תשבע בסוף, לכן אין לה מזונות עד שתשבע ובהא חנן מודה לרבנן דאינה גובה מזונות עד שתשבע כיון שלא תבא לגבות כתובה ודוקא בשלא מחלה פליג חנן דלא תשבע בתחלה, וא"כ קשה כיון דבשני דרב לא הוי מגבי כתובה, א"כ גם מזוני לית לה בלא שבועה כיון שלא תשבע בסוף, ומצאתי בב"ש (סימן צ"ג) הרגיש בזה אבל לא ראה דברי הירושלמי הנ"ל: לכן נראה לדעתי, דנתבונן אטו בשני דרב הוו עקרי לתקנת כתובה ולא הוו חיישי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, רק ז"א דגרושה הלא נשבעת וגובה וא"כ לא הוה קלה בעיניו להוציאה לכן לא חיישי תו מה דלא גביא בארמלותה דעיקר תקנת חכמים היה רק שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכדאמר ריש פ' הניזקין, רק אגב שתקנו בגרושה תקנו גם בארמלתא למיגבי כתובה לכן לא הוי חייש רב אי לא מגבי כתובה משום דקילי להו נדרא, וכמוש"כ רבנן בתוספות שלהי פ' אלו נערות דמשו"ה אנוסה אין לה כתובה יעו"ש ד"ה טעמא מאי כו'. ולפ"ז איך סליק אדעתין דמשום דקילי נדרי בשני דרב יעקור תק"ח שלא לגבות מזונות לאלמנה, זה אין סברא כלל, וביותר דחכמים תקנו דאעפ"י שלא כתב כמי שכתב דמי, וא"כ הוי ככתב את תהא יתבה בביתי ומתזנא מנכסי כו' כל ימי מיגר ארמלותך, וא"כ הני דנשואין דידהו היו בשני דרב הלא ידעי דאין להשביע ונדרא קיל לה, ואדעתא דא כתבו דתיזון בארמלותה, הרי האמינו לה שלא לשבע והוי כאילו התנתה עמו שתגבה מזוני מיורשיו בלא שבועה ושתהיה נאמנת דנוטלת מהן בלא שבועה כדפסק רבינו לעיל פרק ט"ז הלכה כ', לכן הוי אגבי לה לולא דתבעה כתובה וז"ב: ויתכן לומר דדוקא לדידן דניזונית בע"כ של יתומים, אבל לאנשי יהודה שהיא אינה ניזונת רק מדעתן של יתומים שאינן מסלקים לה כתובה שפיר יש לומר דלא חשבוה לנפרעת מנכסי יתומים, שאין זה כחוב הבא מן אביהן רק חוב המתחדש בכל יום שאינם פורעים לה הכתובה, והויא לה חוב מדעתן עד שמטעם זה פירשו רבנן בריש פ' אלמנה ניזונית דדוקא ניזונית מעש"י של יורשים, הא הניזונית לאנשי יהודה אין מעש"י של יתומים כיון שאין החוב מחמת הבעל רק מדעת היתומים. ולפ"ז יתכן הא דאוקי שמואל בששמעו בו שמת ואינה צריכה לשבע הוא במקום שכותבין כאנשי יהודה ואיננה כנפרעת מנכסי יתומים לכן הקילו חכמים שלא להצריכה שבועה למזוני. אבל לדידן דקיי"ל כאנשי גליל והיא ניזונית בע"כ שפיר דייק רבינו שהרי זו באה ליפרע מנכסי יתומים וכל הנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה, כן נראה. והגם דחנן היה בירושלים ושמואל סבר כאנשי ירושלים, מ"מ דחיק ואוקים פלוגתייהו ביהודה מקום שכותבין תהא ניזונית מנכסי כו' עד שירצו היורשים ליפרע כתובתך, וזה שאמר ר' יוחנן פתריתו בה כולי האי כן יתכן ודוק: אמנם דא צריך עיון קצת דאע"ג דמסיק בגמרא דנכסי בחזקת אלמנה קיימי, היה נראה מסברא דזה דוקא במקרקעי שיכולה לעכב שלא למכרן, אבל במטלטלין שאף לאחר תקנת הגאונים כתב רבינו דאינה יכולה לעכב שלא למכרן, יתכן דלא קיימי בחזקת אלמנה דכי היכי דמוכרת שלא בב"ד כן יכולין היתומין למכרן, ולמ"ד דפטורין משום מזיק שעבודו של חבירו, א"כ אפשר דבהו נאמנין יתומים לומר פרענו, ורבינו סתם, נראה שלא חילק בזה: ודע דיש לפקפק בהא שכתב רבינו לעיל פרק י"ב הלכה כ"ב, דאם מכרה מטלטלין ובא בעלה וטען אחר כך הנחתי למזונותיך דנשבעת היסת, א"כ בהלך בעלה למדינת הים ניזונית מן המטלטלין שלא בשבועה דמפרש רבינו תשבע בסוף כשיבוא ממדינת הים, וכאן כשהיא ניזונית מהמטלטלין הלא לא תשבע בסוף כשיבוא א"כ צריכה לשבע בתחלה, ואיך סתם לה רבינו דנפרעת שלא בשבועה למזונות בהלך למדינת הים. ומזה קצת ראיה לפירוש ההמ"ג דרק במטלטלין שאינן ידועין אמר רבינו, דאל"כ כיון שנשבעת רק היסת הלא תשבע בתחלה וכמו שהוכחתי מירושלמי דבמחלה ליתומים כתובה תשבע בתחלה, ואין לומר דסוף סוף נשבעת היסת, ז"א דהא מי שנתחייב לחבירו היסת ואח"כ נתברר דצריך לשבע בנק"ח צריך לחזור ולשבע דלגבי נק"ח אין זה שבועה, וצ"ל דגם בחיי הבעל סמכינן אמה שתשבע בסוף כשתבוא לגבות כתובה ודוק:
כ״ב
אין מחשבין עמה על מעש"י: [נ"ב תשובות הרי"ף סימן י"ב].
כ״ד
האשה שהלכה כו' מת בעלי רצתה נזונת כדין כל האלמנות: פירוש שמוכרת שלא בב"ד ובלא הכרזה כמו"ש בהלכה כ'. אבל באמרה גרשני בעלי כו' וניזונית מנכסיו עד כדי כתובתה דוקא בבית דין ובהכרזה כדין כתובה בגרושה וכמו"ש הלכה י"ג בפרק י"ז, וכתב שהרי כתובתה בידה כגירסא הישנה משום דאינה נפרעת כתובה עד שתצא כתובה מת"י, אע"ג שמזונות אשה כשהלך בעלה פסק רבינו לעיל פי"ב הלכה י"ח, דאף אם אין הכתובה יוצאת מת"י ניזונית, כאן איהי דאפסדה אנפשה דאמרה גרשני ואינו מגיע לה מזונות, ואע"ג דמיגו דאי אמרה לא גרשני ויש לי מזונות תהא נאמנת לומר גרשני ולא נתן לי כתובה, ז"א. חדא דמיגו להוציא לא אמרו, ועוד דסבורה שתהא נאמנת להנשא וסבורה שתגבה הכתובה כאחד. אולם צ"ע א"כ תהא צריכה שבועה כדין גרושה הנפרעת שלא בפניו ולא שייך מיגו מהני טעמי, ועוד דאין אומרים מיגו לאפטורי משבועה, ורבינו לא זכר כאן דנשבעת, ומסתבר דגם רבינו כוון שתשבע בתחלה וברור. ולפ"ז צ"ב אם ניזונית גם כנגד התוספת כיון דאלו בא ואמר פרעתי לה היה נאמן במיגו דלא גרשתיך על התוספת, תו גם שלא בפניו טענינן ואינה ניזונית כנגד התוספת, או כמו דלא חיישינן לשובר וכיו"ב כן לא חיישי לטענות דמצי טעין בלא ברור וגובה בשבועה וניזונית גם כנגד התוספת וכן מסתברא. אמנם לשון הרב המגיד פי"ג מהלכות מלוה, ז"ל, דע שכל דבר שנאמן עליו הנתבע לומר פרעתי בלא ראיה כו' אין גובין אותו שלא בפניו, סותר קצת לזה, ויש ליישב כיון דכל נאמנתו בלא ראיה הוא מכח מיגו דלא גרשתיך, תו יש לה להאמינה במיגו דאילו אמרה לא גרשני היתה ניזונית שלא בפניו בלא שיעור ודוק היטב:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות אישות פרק י״ח

א׳
ומשתתבע כתובתה בב"ד אין לה מזונות וכן אם מכרה כתובתה כולה או משכנה כתובתה או עשתה כתובתה אפותיקי לאחר והוא שתאמר לו פה תגבה חובך. וכן אם מכרה כתובתה כולה, נ. ב. גבי תביעה לא כתב דבעי כל הכתובה ומוכח דגבי תביעה אפי' מקצת ועי' הל' כ"ח וצ"ע.
ו׳
מתה האלמנה יורשי הבעל חייבין בקבורתה, ואם נשבעה שבועת אלמנה ואח"כ מתה יורשיה יורשין כתובתה והן חייבין בקבורתה אבל לא יורשי הבעל. ובהשגות הראב"ד כתב דעתא קלישתא קא חזינא הכא וכי מפני שלא נשבעה קרא ליורשי הבעל יורשי כתובתה והלא הם אומרים שכבר נפרעה מכתובתה ונטלה צררי והורישוה, אלא ודאי יורשי נדוניתה ונכסי מלוג שלה קוברין אותה ואע"פ שלא ירשו כלום. עכ"ל. המ"מ הביא ד' הגמ' דמוקי להא דתנן יורשי' יורשי כתובתה חייבין בקבורתה, בשומרת יבם שמתה דיורשי הבעל שיורשין כתובה חייבין בקבורתה וסובר רבינו דכ"ש באלמנה דעלמא שלא נשבעה שאין יורשין שלה יורשין כלום כנזכר פט"ז שיורשי הבעל חייבין בקבורתה, ובאמת שיש לחלק בין זו שדינה שיורשי' יורשין אותה אלא שלא נשבעה לההיא דשומרת יבם, והיינו דל"ד לשומרת יבם דמדין יורש אותה היבם משום דלא הי' לה מקודם דין לגבות, וכ"כ הר"ן. והנה שיטת הראב"ד ודעמי' לכאורה צריך להבין, דעכ"פ במאי עדיף כח האלמנה לגבי שומרת יבם, כיון דעכ"פ גם השומרת יבם לא נשבעה, ואפילו לדברי התוס' דיבם הוי כמו מיני' היינו דוקא כשהוא מיבם הוא עומד במקום אחיו, אבל כשמתה ואינו מיבמה הרי אינו אלא יורש דהא אי אפשר לומר דכל האחין יש להן דין יבמין, וכן הוא לשון הגמ' יורשי הבעל משום דכיון דמתה לאו שם יבמין עלייהו, וכיון דהוו יורשין הרי לא היתה יכולה לגבות מהם כתובה בלא שבועה, וצריך לומר בדעת הראב"ד דכיון דעכ"פ לא חלה עלי' דין שבועה מקודם לא שייך שתפסיד בשביל חסרון שבועה, אבל באלמנה לגבי יורשים כיון שכבר חלה שבועה מפסדת. ובדעת הרמב"ם יש לומר לפ"מ שבארתי בפ"ב מהל' טוען הל' ה' בהא דאמרי' בשבועות דף מ"ז על הא דתנן חזרה שבועה למקומה א"ר אמי רבותינו שבבבל אמרי חזרה שבועה לסיני ורבותינו שבא"י אמרי חזרה שבועה למחוייב לה, מאן רבותינו שבא"י ר' אבא דסבר משאיל"מ, ולכן בשניהם חשודים נמי חזרה שבועה למחוייב לה, ורבותינו שבבבל רב ושמואל דסברי ביתומים מן היתומים דמת לוה בחיי מלוה אין אדם מוריש שבועה לבניו ולכן בשניהם חשודים חזרה שבועה לסיני וכבר הקשו הראשונים דמאי ראי' מרב ושמואל דילמא סברי נמי כר"א דמשאיל"מ, ור"א נמי מצי סבר כרב ושמואל, ועי' בר"ן שהאריך בביאור הסוגיא, וכתב ולפיכך נ"ל דלר' אבא ע"כ חזרה למקומה דמתני' היינו למחוייב לה, דר' מאיר הכי קאמר כשהנתבע חשוד נסתלקה שבועה ממנו והטילוה חכמים על התובע, וכשהתובע חשוד חזרה למקומה שהי' לה מן הדין אילו לא תקנו חכמים שבועה על התובע כלל, ומעתה לר"א דאית לי' משאיל"מ חיוב שבועה בחשוד מוטל על הנתבע לפיכך הוא חייב לשלם כיון שאינו יכול לישבע אלא שהקילו חכמים עליו והטילו שבועה על התובע וכשהתובע הוא חשוד דתנן חזרה שבועה למקומה ע"כ היינו למחוייב לה דהיינו נתבע וכו' ואם אתה אומר חזרה שבועה לסיני שמפני שאין התובע יכול לישבע שבועת התקנה הפסיד נמצא שחזרה שבועה למקום שאין מקומה וכו' ורבותינו שבבבל דאמרי לסיני ע"כ לית להו דר"א אלא רו"ש נינהו דאמרי כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה אלמא ס"ל שכל תובע שהוא חייב שבועה דרבנן וא"י לישבע הפסיד הלכך במתני' לא מצי אמרי חזרה למחוייב לה, ולדידהו חזרה שבועה למקומה דתנן היינו לסיני וכו' וכי תימא אכתי קשיא הילכתא אהילכתא וכו' יש לומר דודאי רב ושמואל בכל תובע שאינו יכול לישבע אמרי דמפסיד משום הכי מוכחינן מדרב ושמואל דאית להו חזרה שבועה לסיני מיהו אנן לא נקטינן כותייהו בכל דוכתא אדרבא אמרינן הבו דלא לוסיף עלה, משום הכי נהי דבמת מלוה נקטינן כותייהו היינו משום שאין שם פשיעה לנתבע כלל, אבל במתניתין כיון שהנתבע אינו יכול לישבע מפני פשיעותו ומדינא משלם אינו בדין שיהא חוטא נשכר ואע"פ שהתובע ג"כ מפני חשדו א"י לישבע אינו דומה שבועת תקנה לשבועת התורה המחייבתו לשלם עכ"ל. וביאור דברי הר"ן נראה דהוא לפ"מ שכתב הר"ן מקודם על דרך הראשונים, דלר"א אי אפשר לומר דתובע חשוד יפסיד משום שא"י לישבע שבועת שכנגדו כיון דמעיקר הדין חייב הנתבע לשלם מתוך שא"י לישבע, ולכן אף שתיקנו שכנגדו נשבע ונוטל עיקר התקנה אינה אלא ביכול לישבע ובאינו יכול אינו חל עליו שבועה כלל, ורק מת לוה בחיי מלוה שכבר נתחייב מלוה שבועה ולא פקע ולכן בניו שאינם יכולים לישבע מפסידין אלא דקשה להר"ן דא"כ רו"ש נמי מצי סברי בשניהם חשודים חזרה שבועה למחוייב לה דליכא כאן למימר כבר נתחייב, ובזה הוא שכתב הר"ן אח"כ דרו"ש אית להו בכל תובע שא"י לישבע מפסיד, אבל לדידן דאמרי' הבו דלא לוסיף עלה אמרי' דבשניהם חשודים כיון שהתובע א"י לישבע מפני פשיעותו מפסיד. אכן סברא זו אינה ברורה כ"כ, ולכן נראה דרב ושמואל הוסיפו ואין אדם מוריש שבועה לבניו, ומוכח דסברי דגם באינו יכול מפסיד ומעיקר הדין אפי' מת מלוה בחיי לוה דיתומים נשבעין שלא פקדנו אבא, מעיקר הדין הי' צריך להיות שיפסידו בני מלוה, אף דמלוה לא נתחייב מכבר דאף דא"י לישבע מ"מ אינם יכולים ליפרע מנכסי היתומים של לוה, אלא שהקילו חכמים על יתומים שהיו נפרעין בשבועה שלא פקדנו אבא, ולזה חידשו דבמת לוה בחיי מלוה לא הקילו לגבי בני המלוה דאין אדם מוריש שבועה לבניו והיינו דלא עדיפי מאבוהון שלא הי' יכול לגבות בלא שבועה, אבל אם היו סוברים דבאינו יכול מעיקרא לא שייך כלל שבועה א"כ במת מלוה בחיי לוה אין כאן קולא אלא משום דלא חל שבועה, וממילא במת לוה בחיי מלוה סגי בהא דכבר נתחייב ואין צריך להוסיף ואין אדם מוריש שבועה, וע"כ משום דס"ל דבכל שבועה גם באינו יכול מתחילתו ולא חל עליו השבועה מפסיד ורק דגבי יתומים הקילו וא"כ אינו מספיק הטעם שכבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה כיון דבמת מלוה בחיי לוה תקנו להם חכמים שבועה שלא פקדנו אבא, א"כ נימא דגם כשמת לוה יש לתקנה זו, לכן הוסיפו דאין אדם מוריש ממון שיש עליו שבועה לבניו שאינם יכולים לישבע שבועה זו, ועכשיו מבואר דלדידן בחשודים על השבועה אמרי' דלא חלה שבועה דרבנן כלל אבל לרו"ש אף בא"י ולא חל השבועה מפסידין, ולכן סבר הגמ' דלרב ושמואל בפוגם שטרו ומת מפסידין היורשין, ורק לדידן דאמרי' הבו דלא לוסיף עלה כגון מאי כהא דאמר ר"פ הפוגם שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין והיינו משום דבפגימה לחוד עוד לא חלה השבועה כ"ז שלא טען הלוה פרעתי. נמצא לפ"ד דרב ושמואל לית להו סברא דהיכי דלא חלה אינו מפסיד מדאמרי טעמא דאין אדם מוריש שבועה ומוכח דסברי דגם ביתומי המלוה יש תקנה שיפטרו בשבועה שלא פקדנו ובלא תקנה גם מת מלוה בחיי לוה לא היו נוטלים, אבל לדידן דס"ל דבלא חלה אינו מפסיד א"כ ליכא תקנה כלל גבי מת מלוה בחיי לוה, והנה סברא דאין אדם מוריש צריך לומר דשייך נמי גבי פוגם שטרו ומת מדאמרינן הבו דלא לוסיף עלה והיינו משום דכיון דלא בעו רב ושמואל דינא דחלה ועכ"פ א"א להוריש ממון שיש בו שבועה וכמש"נ, איברא דכל הך סברא אמרתי לפי דעת הר"ן דבחשוד מקרי לא חלה ומשו"ה מיושב דלדידן בשניהם חשודים לא מפסיד החשוד הנוטל משום דלא חלה עליו שבועה כיון שהוא חשוד בתחילת חלות השבועה, וזהו רק לגבי החשוד התובע, אבל נתבע דחיוב שבועה דידי' מן התורה הא אמרינן דלר' אבא חזרה שבועה למקומה ומשלם מדין מתשאיל"מ דבשבועה דאורייתא בכל גווני אם אינו יכול לישבע משלם, אבל הרמב"ם שפסק בפ"ב מטוען דפוגם שטרו שהי' חשוד דישבע הנתבע היסת ויפטר מן השטר ומוכח דסובר דבחשוד נמי חלה שבועה, וא"כ זה דלא כדברינו דבארנו ד' הגמ' דמוכיח מרב ושמואל דבשניהם חשודים חזרה שבועה לסיני ויפסיד התובע משום דסברי דאפי' בלא חל השבועה מפסיד כיון שא"י לישבע שבועה שכנגדו, אבל לדידן דהבו דלא לוסיף עלה אית לן דהיכי דלא חלה מקודם השבועה אינו מפסיד, ואיברא דהי' אפשר לחלק מפוגם שטרו שהי' חשוד דסובר הרמב"ם דחל שבועה עלי' ול"ד לפוגם שטרו ומת דעל יורשין שאינם יודעים ודאי לא חל שבועה כיון שהלוה לא כפר בחיי המלוה ולא נתחייב אביהם שבועה, אבל לפמש"כ הא מפורש מד' הגמ' דבשניהם חשודים חשוד שני לא חל עליו שבועה כיון שהי' חשוד בתחילת חלות השבועה. אכן אפשר לומר דהרמב"ם נמי סובר דבחשוד לא חלה, אלא כמו שכתב הר"ן דיש סברא לומר דכשהנתבע אינו יכול לישבע מפני פשיעתו יפסיד, אלא דזה אינו מבורר בסברא, אבל יש לומר סברת הרמב"ם דחשוד לא דמי ליורשין דאינו בדין בשביל שהוא חשוד לא יפסיד דהנתבע יאמר מה לי שאתה חשוד כיון דעיקר החוב צריך עליו שבועה, אבל בשניהם חשודים לא אמרינן כן דכיון דגם הוא חשוד והוא מדינא משלם בדין הוא שנימא דבחשוד כיון דלא חלה אינו מפסיד, וא"כ א"ש דברינו גם לשי' הרמב"ם. והנה לפ"ז נוכל לומר דהרמב"ם מכריח דא"א לומר כתי' הראב"ד, דא"כ לרב ושמואל דאין נ"מ בין חלה או לא חלה וגם בלא חלה מפסיד, שומרת יבם שמתה לא קברי לה יורשי הבעל דכיון שמתה לאו דין יבמין עליהם והרי הם יורשין והשומרת יבם לא נשבעה והו"ל להגמ' למתלי בפלוגתא דרו"ש ולמימרא דלדידן דלא פסקינן כרב ושמואל חייבין לקוברה ובגמ' משמע דלכו"ע דינא הכי. והנה בגמ' אמר רבא ולימא אח אני יורש אשתו אין אני קובר, א"ל אביי משום דבאין עליו משני צדדים, וכתבו התוס' דהכי פריך ולימא אח אני יורש כלומר זכותו של אחי אני יורש כמו שהי' עושה הוא אם הי' קיים, אבל חובתו לא אירש כדאמר באלו נערות הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשים בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבים באונסי', והסבר דבריהם הוא דמכיון שסוברים התוס' דקבורתה תחת נדוניתה א"כ ע"כ אין הביאור תחת ממש, דהא גם אשה שאין לה נדוניא בעלה קוברה, וע"כ דהם שתי תקנות, דבשביל זה שיורש נדוניתה תקנו קבורה, ואיברא דלכאורה זה הי' שייך אילו ירושתה הי' מתקנה, אבל נדוניא הא אינה מחוייבת להכניס ודין ירושתה הוי מדאורייתא, מ"מ אפשר דנכסי צ"ב בעיקר הא לא הכניסה לו אלא כל זמן שתהי' עמדו והי' מן הדין שתוכל למכור על לאחר מיתה, ורק מתקנה הוא שנצ"ב הם שלו ול"מ מכירתה ואינה יכולה להתנות תנאים, ואף דנ"מ ג"כ א"י למכור אבל זהו מתקנת אושא, ונצ"ב מעיקר התקנה הוי שלו והיא לית לה אלא שעבוד כדאמרי' ביבמות בההיא איתתא דעיילי לי' לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה שכיב שקלוה יתמי ופרסוה אמיתני וכו' א"ל מי לא מודה רב יהודא דמחוסר גוביינא וכיון דמחוסר גוביינא ברשותי' קאי, ומבואר דהיא אין לה אלא שעבוד, וכמבואר דעת הרמב"ם בפ"ל ממכירה דמהני מכירת הבעל בדיעבד בנצ"ב המטלטלין ועמש"כ שם, עכ"פ זה מוכרח דקבורתה תחת נדוניתה אינו תחת דוקא, וא"כ הוי זה חוב בפ"ע ונדוניתה הוא זכות בפ"ע ולכן שפיר שייך שיטעון הנני יורש זכותו אבל לא חובתו, ומתרץ הגמ' דבאמת הי' לו זכות לתבוע כתובה וכדמסיק יבם כאחר דמי וכמ"ש התוס', ורק משום דיבם מצד אחד כהאח וא"כ מטעם זה חייב קבורה. אכן בדעת הרמב"ם כתבנו בפט"ז דמוכח מדעתו דתחת כתובתה היינו מנה מאתים א"כ לשיטתו הא אפשר לפרש תחת כפשוטו, והנה כתבתי למעלה דממה דלא מזכיר הגמ' דלרב ושמואל דבלא חלה ג"כ מפסיד שומרת יבם שמתה לא קברי לה יורשי הבעל, ע"כ דלא שייכא הא דרו"ש להכא, אכן יש לעיין בטעמא, ואין לומר משום דדמי ממש למת מלוה בחיי לוה, דזה אינו דהא כתבנו גבי פוגם שטרו דאף דלא חלה עדיין ולא שייך כבר נתחייב, ומ"מ סבר הגמ' דלית להו לדינא דר"פ, ומשום דעכ"פ יש על הממון דין שלא יטול בלא שבועה, א"כ ה"נ כיון דבאין עליו מב' צדדין אם אינו קובר את אשתו יתן כתובה ומשום שאינו כאחיו ממש ובצד זה הא יש עלי' דין שבועה, ומזה מוכיח שפיר הרמב"ם דכאן הפירוש הוא משום דקבורתה תחת כתובתה ממש וכל היכי שנמצא כתובתה חייבים לקוברה ושייך זה אפי' ביורשים, וזהו פשוט דבקבורה לא הצריכו חכמים שבועה כמו דהבעל אינו יכול לטעון טענות של שבועה, ואיברא דמהבעל אין ראי' משום דהוי כמו מת מלוה בחיי לוה אך יש להוכיח יותר לפ"מ שכתבנו דרו"ש לית להו דינא דר"פ בפוגם שטרו ומת דבניו נשבעין שבועת היורשין ונוטלין דכיון דממון זה יש עליו דין שבועה, וא"כ בפוגמת כשפגמה תוס' כתובה נימא דאינו קוברה וע"כ דלגבי קבורה חייב ליתן בלי שבועה, אלא דלשיטת התוס' אין להוכיח כן דכיון דלאו תחת כתובתה ממש הוא א"כ גבי בעל לא שייך שבועה. נמצא דלשי' הראב"ד צריך לומר דמה דשומרת יבם יורשי כתובתה קוברים אותה, ואף דגם ביבמה יש דין שבועה, וצריך לומר משום דהוי כמו מת לוה בחיי מלוה, ומה דאינו נותן כתובה הוא משום דאמר היבם דהוא כמו הבעל, ולכן באים עליו מב' צדדים דאם הוא כמו הבעל לא שייך שיאמר שאינו קובר אותה, אבל הרמב"ם מוכיח דלרב ושמואל לא יוכל לומר יתן כתובה דהא רו"ש סברי בפוגם שטרו אף דאכתי לא חלה שבועה מ"מ שייך לומר אין אדם מוריש שבועה לבניו, א"כ גם כאן כיון דשייך ביבמה דין שבועה ל"ש שתטעון יתן כתובה, ומוכח דלגבי קבורה צריך ליתן בלא שבועה, ולכן שייך זה לגבי יורשים ג"כ וא"ש מה דפסק הרמב"ם דבכל אלמנה אם לא נשבעה יורשי הבעל קוברים אותה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות אישות פרק י״ח

ט׳
נדונייתה נוטלת בלא שבועה ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשין נדונייתה. וכתב הרב המגיד דהיינו שאותן הנכסים שהכניסה לו הן עדיין בעין אבל אם אינן בעין ובאה לגבות מן היורשין צריכה היא לישבע ואם מתה בלא שבועה אין יורשיה נוטלים כלום דלא עדיף מחוב דעלמא וכו'. וכתב המל"מ שתפסו עליו דהא חוב דעלמא נמי בגו זמניה אין צריך שבועה דאין אדם פורע בתוך זמנו ושבועת אלמנה גו זמניה הוא. וכתובה דצריכה שבועה תירצו התוספות משום דאית לה בתנאי בית דין מתפיס לה צררי אפילו בחייו בגו זמניה וא"כ נכסי צאן ברזל הוי כחוב דעלמא. וכיוצא בזה כתב גם כן הבית שמואל באה"ע סי' צ"ו. ואני תמה דלדעת רבינו ודאי אי אפשר לומר כן שהרי כתב בפרקין לעיל בדין ו' מתה האלמנה קודם שתשבע יורשי הבעל חייבין בקבורתה והביאו הטור באה"ע סוף סימן פ"ט וביאר דבריו משום שאין יורשיה יורשין כלום כל זמן שלא נשבעה. אלמא דאף נכסי צאן ברזל אין נוטלין כשאינן בעין ושמע מינה דצריכה שבועה ובלא"ה אין יורשיה נוטלים כלום דאל"כ היו חייבין בקבורתה. ועוד מוכח דעל כרחך רבינו לא ס"ל כתירוץ התוס' שזכר בעל מל"מ דטעם אלמנה שצריכה שבועה הוא משום תנאי בית דין ואין בכלל זה נדוניא דנכסי צאן ברזל דהרי אף היכא דלית לה בתנאי בית דין סבר דצריכה שבועה וכמ"ש בפי"ז דין י"ג גבי אלמנה מן הארוסין דנשבעת. והיא הא לית לה בתנאי ב"ד. ועל כרחין שמע מינה דס"ל הטעם כמ"ש הרא"ש בפרק אע"פ ובפ"ק דב"ב דמשום הכי חיישינן בכתובת אלמנה לפרעון מחיים אע"פ שהוא תוך זמנו משום דחייש הבעל שלא תתבזה אשתו בבית דין ומתפיס לה צררי קודם מותו. ולפ"ז כל שכן שתצטרך שבועה מהאי טעמא בנכסי צאן ברזל שהרי בהן חייש טפי לשמא תתבזה בבי"ד מבעיקר כתובה משום שהביאתן אצלו משלה וכמ"ש הרה"מ לעיל בפרק י"ז דין ט"ז. ועל פי זה צדקו דבריו דכאן. וכן מבואר בדברי הרא"ש בתשובה דנדונייא נמי הויא ככתובה שאין לה קודם שבועה כמ"ש הרה"מ:
י״ט
[אלמנה שבאה לבית דין לתבוע מזונות וכו' אין לה מזונות עד שתשבע שהרי זו באה להפרע מנכסי יתומים. בהגהות מיימוניות הביא ראיה לדעת החולקים מהא דאמרינן פרק השולח ההיא דאתאי לקמיה דרבה בר רב הונא אמר לה מאי אעביד לך דרב לא מגבי כתובה לארמלתא משום דהיו חשודים אמרה ליה מזוני הב לי אמר לה מזוני נמי לית לך דאמר רב יהודה אמר שמואל התובעת כתובתה בבית דין אין לה מזונות אמרה ליה כבי תרי עבדת לי. והשתא אי צריכה שבועה על המזונות מה הוצרך להשיב על המזונות טעם אחר ממה שהשיב על הכתובה וגם מה אמרה כבי תרי עבדת לי אפי' לחד שהוא רב אין לה כלום. אלא שמע מינה שאינה צריכה שבועה על המזונות. וכן הוכיח הרמב"ן הביאו הר"ן פרק שני דייני [גזירות]. והט"ז סי' צ"ג השיב תשובה ניצחת על הרמב"ן דהא גם לדידיה קשה דמידי הוא טעמא דלא בעי שבועה בתחילה הוא משום שתשבע בסוף א"כ רב דלא השביע לאלמנה ולא תבוא לידי שבועה זו ממילא היא צריכה לישבע עכשיו על המזונות. ואישתמיטתיה מה שכתב בתשובת מיימוני סי' כ"ז דטעמא דאינה צריכה לישבע על המזונות הוא אינו משום דסופה עתידה לישבע על כתובתה שהרי כל הנשבעין שלא בטענה אי בעו משבעי אהדדי כל יומא ולא אמרינן שימתין עד לבסוף ואז ישבע על הכל אלא היינו טעמא דגבי אשה אי ידעה שהיו עתידים להשביעה על מזונותיה בימי מגר אלמנותה הויא לה קטטה מעיקרא בהדי בעלה ואין אדם דר עם נחש וכו'. וכ"כ הרא"ש ריש פרק אלמנה וכו משמע בתשובת הרשב"א שהביא הבית יוסף בסי' ע"ז. וא"כ אתי שפיר דברי הרמב"ן דאי אמרינן שאינה צריכה שבועה על המזונות בודאי אתי שפיר ההיא דהשולח דמשמע שלא איבדה משום דחשודה על השבועה ואינה יכולה לישבע על הכתובה ולא על המזונות והוא מטעמא דאמרן: ומיהו רבינו לא ס"ל דמשום הכי ליפטרוה משבועת יתומים. ומה שהקשו מפרק השולח כבר תירצו הר"ן בפרק שני דייני דאין הכי נמי דהוה מצי למימר דמזוני נמי לית לה מדרב אלא דאי הוה אמר הכי הוה משמע דאם תקפוץ ותשבע אית לה דהא אמרינן דמודה רב בקופצת וליתא דכיון שתבעה כתובתה הפסידה מזונותיה לגמרי. ואיהי נמי לפום מאי דאמר לה אהדרא ליה כבי תרי עבדית לי ע"כ. ומ"ש הט"ז שם בסי' צ"ג על דברי הר"ן דאין סברא לומר דרבה בר רב הונא היה חייש לשמא תקפוץ ותשבע ותסבור שיש לה מזונות דאם תקפוץ ותשבע תטול הכתובה כי זה היה בקשתה בתחילה וא"כ למה היה לרבה ליזהר מאותו טעות ע"כ. אין בדברים הללו כדאי לדחות דברי הר"ן דהא ודאי יש סברא גדולה לחוש שמא תשהה זמן מה עד שתקפוץ ותשבע ואז תתבע מה שמגיע לה מזונות למפרע מיום שתבעה. דאע"פ שבעת שבאת לפני רבה לא תבעה בתחילה מזונות רק הכתובה היינו משום שאז לא היה מגיע לה על שעבר ועל להבא לא היה אז רצונה לתבוע מזונות שהיתה צריכה למעות כתובתה אבל מזונות שיגיע לה למפרע כשתקפוץ מהיכא תיתי שתמחול ולא תתבע מה שיגיע לה אז. על כן הוצרך רבה לומר שמשתבעה כתובתה בבית דין איבדה מזונותיה וא"כ אף כשתקפוץ ותשבע לא תגבה מזונות למפרע כלל: עוד יש לי ליישב סוגיא דהשולח לדעת רבינו דודאי הוה מצי למימר דמזוני נמי לית לה מדרב דצריכה שבועה והיא חשודה אלא דאי הוה אמר הכי הוה משמע דאם תתפוס מטלטלין לא יהא בנו כח להוציאה מידה וכדאמרינן ר"פ אלמנה ניזונית והעתיקו רבינו לעיל בפרק זה אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה מה שתפסה תפסה. ומשמע דאפילו שבועה אינה צריכה וכמ"ש באה"ע סי' צ"ג. ולכך אמר דמשתבעה איבדה מזונותיה וא"כ אפי' תתפוס נוציא מידה וכדמוכח בחלקת מחוקק שם בסימן הנזכר ס"ק מ"א ע"ש]:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות אישות י״ח, מתוך הלכות אישות שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות אישותכל הרמב״ם