רמב״ם - הלכות אישות · פרק כ׳

ספר נשים · 14 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות אישות · פרק כ׳

הלכה א׳

צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁיִּתֵּן אָדָם מִנְּכָסָיו מְעַט לְבִתּוֹ כְּדֵי שֶׁתִּנָּשֵׂא בּוֹ וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא פַּרְנָסָה. הַמַּשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ סְתָם לֹא יִפְחֹת לָהּ מִכְּסוּת שֶׁפּוֹסְקִין לְאֵשֶׁת עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה הָאָב עָנִי אֲבָל אִם הָיָה עָשִׁיר הֲרֵי זֶה רָאוּי לִתֵּן לָהּ כְּפִי עָשְׁרוֹ:

הלכה ב׳

פֵּירֵשׁ עַל הַבַּעַל שֶׁאֵין לָהּ כְּלוּם וְשֶׁיַּכְנִיסֶנָּה עֲרֻמָּה אֵין לָהּ כְּלוּם. וְלֹא יֹאמַר הַבַּעַל כְּשֶׁתָּבוֹא לְבֵיתִי אֲכַסֶּנָּה אֶלָּא מְכַסֶּנָּה וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ:

הלכה ג׳

הָאָב שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בַּת אוֹמְדִין דַּעְתּוֹ כַּמָּה הָיָה בְּלִבּוֹ לִתֵּן לָהּ לְפַרְנָסָה וְנוֹתְנִין לָהּ. וּמִנַּיִן יוֹדְעִין אֻמְדַּן דַּעְתּוֹ. מֵרֵעָיו וּמְיֻדָּעָיו וּמַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ וּכְבוֹדוֹ. וְכֵן אִם הִשִּׂיא בַּת בְּחַיָּיו אוֹמְדִין בָּהּ. וְאִם לֹא יָדְעוּ לוֹ בֵּית דִּין אֻמְדַּן דַּעַת נוֹתְנִין לָהּ מִנְּכָסָיו עִשּׂוּר לְפַרְנָסָתָהּ:

הלכה ד׳

הִנִּיחַ בָּנוֹת רַבּוֹת כָּל שֶׁתָּבוֹא לְהִנָּשֵׂא נוֹתְנִין לָהּ עִשּׂוּר הַנְּכָסִים. וְשֶׁלְּאַחֲרֶיהָ עִשּׂוּר מַה שֶׁשִּׁיְּרָה רִאשׁוֹנָה. וְשֶׁל אַחֲרֶיהָ עִשּׂוּר מַה שֶׁשִּׁיְּרָה שְׁנִיָּה. וְאִם בָּאוּ כֻּלָּן לְהִנָּשֵׂא כְּאַחַת רִאשׁוֹנָה נוֹטֶלֶת עִשּׂוּר. וְהַשְּׁנִיָּה עִשּׂוּר מַה שֶּׁשִּׁיְּרָה רִאשׁוֹנָה. וְהַשְּׁלִישִׁית עִשּׂוּר מַה שֶּׁשִּׁיְּרָה שְׁנִיָּה וְכֵן אֲפִלּוּ הֵן עֶשֶׂר וְחוֹזְרוֹת וְחוֹלְקוֹת כָּל הָעִשּׂוּרִים בְּשָׁוֶה. וּשְׁאָר הַנְּכָסִים לַאַחִים:

הלכה ה׳

עִשּׂוּר זֶה שֶׁהוּא לְפַרְנָסָה אֵינוֹ מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה לְפִיכָךְ אֲפִלּוּ לְפִי תַּקָּנַת חֲכָמִים (הָרִאשׁוֹנִים) וְאַחֲרוֹנִים אֵינָהּ נוֹטֶלֶת אֶלָּא מִן הַקַּרְקַע וְיֵשׁ לָהּ לִגְבּוֹת עִשּׂוּר זֶה מִשְּׂכִירוּת הַקַּרְקַע וְאִם רָצוּ הָאַחִין לִתֵּן לָהּ מָעוֹת כְּנֶגֶד עִשּׂוּר הַקַּרְקַע נוֹתְנִין:

הלכה ו׳

הַבַּת בְּעִשּׂוּר זֶה כְּבַעֲלַת חוֹב שֶׁל אַחִין הִיא לְפִיכָךְ נוֹטֶלֶת אוֹתוֹ מִן הַבֵּינוֹנִית בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְאִם מֵתוּ הָאַחִין נוֹטֶלֶת אוֹתוֹ מִן בְּנֵיהֶם מִזִּבּוּרִית וּבִשְׁבוּעָה שֶׁהֲרֵי הִיא נִפְרַעַת מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים וְהַבָּא לִפָּרַע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים לֹא יִפָּרַע אֶלָּא מִזִּבּוּרִית וּבִשְׁבוּעָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת הַלְוָאָה:

הלכה ז׳

וְהָאַחִים שֶׁמָּכְרוּ אוֹ מִשְׁכְּנוּ קַרְקַע אֲבִיהֶם הַבַּת טוֹרֶפֶת מִן הַלָּקוֹחוֹת פַּרְנָסָתָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁטּוֹרְפִים כָּל בַּעֲלֵי חוֹבוֹת מִן הַלָּקוֹחוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת הַלְוָאָה:

הלכה ח׳

מִי שֶׁהִשִּׂיא בָּנוֹת גְּדוֹלוֹת וְנִשְׁאֲרוּ קְטַנּוֹת וּמֵת בְּלֹא בֵּן אֵין נוֹטְלִין פַּרְנָסָה לִקְטַנּוֹת וְאַחַר כָּךְ חוֹלְקוֹת הַנְּכָסִים אֶלָּא חוֹלְקוֹת כֻּלָּן בְּשָׁוֶה:

הלכה ט׳

מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ שְׁתֵּי בָּנוֹת וּבֵן וְקָדְמָה רִאשׁוֹנָה וְנָטְלָה עִשּׂוּר נְכָסִים וְלֹא הִסְפִּיקָה הַשְּׁנִיָּה לִגְבּוֹת עַד שֶׁמֵּת הַבֵּן וְנָפְלוּ כָּל הַנְּכָסִים לִשְׁתֵּיהֶן אֵין הַשְּׁנִיָּה נוֹטֶלֶת עִשּׂוּר אֶלָּא חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה וְזָכְתָה הָרִאשׁוֹנָה בְּעִשּׂוּר שֶׁלָּהּ:

הלכה י׳

מִי שֶׁצִּוָּה בִּשְׁעַת מִיתָה אַל תְּפַרְנְסוּ בְּנוֹתַי מִנְּכָסַי שׁוֹמְעִים לוֹ שֶׁאֵין זֶה מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה:

הלכה י״א

מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ אַלְמָנָה וּבַת כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁמְּזוֹנוֹת הָאַלְמָנָה קוֹדְמִין לִמְזוֹנוֹת הַבַּת. וְכֵן אִם נִשֵּׂאת הַבַּת אֵינָהּ נוֹטֶלֶת עִשּׂוּר נְכָסִים מִפְּנֵי מְזוֹנוֹת הָאַלְמָנָה. וַאֲפִלּוּ מֵתָה הַבַּת אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת אֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ פַּרְנָסָה הָרְאוּיָה לְהִנָּתֵן לָהּ שֶׁהֲרֵי הַנְּכָסִים כֻּלָּן בְּחֶזְקַת הָאַלְמָנָה שֶׁתְּהֵא נִזּוֹנֶת מֵהֶן:

הלכה י״ב

קְטַנָּה יְתוֹמָה שֶׁהִשִּׂיאָתָהּ אִמָּהּ אוֹ אַחֶיהָ לְדַעְתָּהּ וְנָתְנוּ לָהּ מֵאָה אוֹ חֲמִשִּׁים זוּז יְכוֹלָה הִיא מִשֶּׁתַּגְדִּיל לְהוֹצִיא מִיָּדָם פַּרְנָסָה הָרְאוּיָה לָהּ. אוֹ בְּאֻמְדַּן דַּעַת הָאָב אוֹ בְּעִשּׂוּר הַקַּרְקָעוֹת. וַאֲפִלּוּ לֹא הָיוּ הָאַחִין זָנִין אוֹתָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָחֲתָה בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין מִפְּנֵי שֶׁהַקְּטַנָּה אֵינָהּ בַּת מְחָאָה:

הלכה י״ג

נִשֵּׂאת הַבַּת אַחַר שֶׁגָּדְלָה בֵּין נַעֲרָה בֵּין בּוֹגֶרֶת וְלֹא תָּבְעָה פַּרְנָסָתָהּ אִבְּדָה פַּרְנָסָתָהּ. וְאִם מִחֲתָה בְּעֵת נִשּׂוּאֶיהָ הֲרֵי זוֹ מוֹצִיאָה אֶת הָרָאוּי לָהּ כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה. בָּגְרָה וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ בֵּין שֶׁבָּגְרָה אַחַר מוֹתוֹ בֵּין שֶׁהִנִּיחָהּ בּוֹגֶרֶת אִם פָּסְקוּ הָאַחִין מִלָּתֵת מְזוֹנוֹתֶיהָ שֶׁהֲרֵי אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְשָׁתְקָה וְלֹא תָּבְעָה פַּרְנָסָתָהּ אִבְּדָה פַּרְנָסָתָהּ. וְאִם מִחֲתָה לֹא אִבְּדָה פַּרְנָסָתָהּ. לֹא פָּסְקוּ הָאַחִים מְזוֹנוֹתֶיהָ וְזָנוּ אוֹתָהּ בְּבֶגֶר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מִחֲתָה לֹא אִבְּדָה פַּרְנָסָתָהּ כָּל זְמַן שֶׁהֵן זָנִין אוֹתָהּ. שֶׁיֵּשׁ לָהּ לִטְעֹן מִפְּנֵי שֶׁהֵן זָנִין אוֹתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן חַיָּבִין וְהִיא עֲדַיִן לֹא נִשֵּׂאת מִפְּנֵי זֶה לֹא תָּבְעָה פַּרְנָסָתָהּ:

הלכה י״ד

מִי שֶׁצִּוָּה לָתֵת לְבִתּוֹ כָּךְ וְכָךְ מָעוֹת לְפַרְנָסָתָהּ לִקַּח בָּהֶן קַרְקַע בֵּין שֶׁהָיָה שְׁכִיב מֵרַע בֵּין שֶׁהָיָה בָּרִיא וּמֵת וַהֲרֵי הַמָּעוֹת בְּיַד הַשָּׁלִישׁ וְאָמְרָה הַבַּת תְּנוּ אוֹתָם לְבַעְלִי כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה יַעֲשֶׂה בָּהֶן. אִם הָיְתָה גְּדוֹלָה וְנִשֵּׂאת הָרְשׁוּת בְּיָדָהּ. וְאִם עֲדַיִן מְאֹרֶסֶת הִיא יַעֲשֶׂה שָׁלִישׁ מַה שֶּׁהֻשְׁלַשׁ בְּיָדוֹ. וְאִם עֲדַיִן קְטַנָּה הִיא אֲפִלּוּ נִשֵּׂאת אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ אֶלָּא יַעֲשֶׂה הַשָּׁלִישׁ כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה הָאָב:

בני אהובה · הלכות אישות פרק כ׳

א׳

צוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו וכו' וזהו שנקרא פרנסה וכו'. ואם גם על הנשים היה ציווי זו לפרנס בתה נחלקו בו דהריטב"א בשם הרמ"ה כתב דמדקתני ניזונות מנכסי אב ולא מנכסי אם ולא קתני פרנסה נמי ש"מ דאחד האב ואחד האם שוין בזה ואולם מהרי"ל בתשובה סימן ע"ט לא ראה הריטב"א רק כתב מדמהדרינן לשנויי בכתובות דף ס"ח ע"ב הא דאמרינן פרנסה אינו כתנאי כתובה לענין האומר דאין בנותיו יתפרנסו מנכסיו דשומעין לו ולא משנינן לענין נכסי אם ש"מ דלית ליה מנכסי אם וזה דחה הרב בית שמואל סימן קי"ג ס"ק ד' דזה כבר נשמע ממתניתין מדלא תני אלא מזונות עיי"ש אמנם במסכת קידושין דף ל' ע"ב אמרינן על הא דאב מחויב להשיא לבנו אשה להשיא אשה מנא לן דכתיב וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים בשלמא בנו בידו אלא בתו בידו היא הכי קאמר להו תנו לה מידי וכו' ומדמייתי הך על להשיאו אשה ואלו בלהשיאו אשה האם פטורה כמבואר במתניתין ואלו הוי הך דלתת לה מידי דמיניה למידן פרנסת הבת שייך אף באם לא הוי ליה למיתני הך אמתניתין דלהשיאו אשה כיון שאינם שוים אלא ודאי דבין להשיאו אשה ובין לפרנס הבת הדין שוה דמוטל על האב ולא על האם כדעת מהרי"ל. ובגוף הראיה דקתני הבנות ניזונות מנכסי האב ולא מנכסי האם ולא קתני מתפרנסת יש לומר דודאי במקום דיש מקום לחול ירושה דאורייתא פשיטא דלא תקנו בנכסי אם אלא אפילו במזונות דעקרו לירושה דאורייתא לגמרי ואמרו דאין הבנים יורשים כלל בנכסים מועטים מ"מ אין הדין כן בנכסי האם וזהו שדייק הרשב"ם והנמוקי יוסף והבנות ניזונות בנכסים מועטין ולא פירשו בין בנכסים מרובים ובין בנכסים מועטים אלא ודאי דעיקר רבותא קמ"ל אפילו בנכסים מועטים דאלים התקנה כל כך עד שדוחה ירושה דאורייתא אפ"ה לא תקנו בנכסי אם ולכך נראה לענ"ד העיקר כדברי מהרי"ל.

ג׳

האב שמת והניח בת אומדין דעתו וכו'. עיין במ"מ שכתב ובהלכות כתב שנחלקו הגאונים בזה יש מי שאומר שהשומא הוא לפחות מהעישור ולא להוסיף ויש מי שאומר דבין לפחות ובין להוסיף וכו' והנה הטור סימן קי"ג הביא מתחילה דעת הראב"ד ז"ל בסתם מבלי חולק דאם השיא הבת בחייו אפילו לא הניח אלא שיעור מה שנתן לראשונה בי"ד אומדין דעתו שהיה נותן לשנייה כדרך שנתן לראשונה והוא יטרח אחר נכסים אחרים וכופין היורשים ליתן כולו ולבסוף הביא דעת הרא"ש דאין אומדין דעתו להוסיף על עישור נכסים ודבריו נראים כסותרים זה את זה. והאחרונים הביאו בשם מהרש"ל דהיכא דהשיא האב כו"ע מודים דאמרינן אומדנא אף להוסיף ולדבריו יש להקשות אהא דקאמר בגמרא דכתובות דף ס"ח דהא דקתני השיאה להודיע כחן דרבנן דאף בהשיאה לא אזלינן בתר אומדנא דהא נמי לרבי יהודה איצטריך השיאה דאמר ינתן לשניה מה שנתן לראשונה דאמרינן אומדנא אף להוסיף וזה דוקא בהשיאה וכן תקשי מה דפריך ולימא הלכה כרבי יהודה ומשני דהו"א דוקא השיאה קמ"ל ומה קאמר הו"א הא באמת לדעת מהרש"ל איכא נפק"מ טובא דבהשיאה נוטלת הכל ובלא השיאה לא תטול יותר מעישור נכסים ודינו של זה לא כדינו של זה. וצריך לומר לתירוצו של מהרש"ל כדעת הרא"ה ז"ל דודאי שמואל ורבי יהודה סתמא קאמרי דלעולם אזלינן בתר אומדנא בין להוסיף על עישור ובין לגרוע אלא דאנן סמכינן אהא דקאמר רבא הלכתא כרבי דיהבינן עד עישור נכסים וכוותיה קי"ל ומעתה לא קשה מכל דברי הגמרא. איברא דא"כ אין בכלל לישנא דרבי יהודה הכרע דבהשיאה יש להוסיף על עישור נכסים כיון דהוא לא ס"ל הך דעישור נכסים וגם לפי זה הא דפסק הטור דאף דעישור נכסים אינו נגבה אלא מהקרקע מ"מ השומא הוא בכל עזבון אביהם מכח קושיית התוס' דף נ"א ע"א בד"ה ממקרקעי ולא ממטלטלי וכו' דרבא פסק ממקרקע ופסק נמי הלכה כרבי יהודה ושמואל דאמרי שמין באב ומשמע אפילו מטלטלין ולכך נכנסו הבעלי תוס' בחילוק זה ונמשך הטור אחריהם ואלו דעת הטור כמ"ש לעיל לק"מ קושיית התוס' ואין כאן הכרח כלל לדין זה דודאי לרבי יהודה דס"ל דבכל מילי אזלינן בתר אומדנא אפילו להוסיף פשיטא דיש לה מן מטלטלין כיון דאזלינן בתר דעת אביה כמ"ש התוס' אבל לדידן דקי"ל רק בזה כר"י דאומדין דעתו אבל לא להוסיף אתקנת חכמים שהוא עישור נכסים וא"כ אין הלכה כרבי יהודה בכולו רק במקצתו א"כ אף גם לענין גביית קרקע ומטלטלין אין הלכה כמותו דאין לנו להוסיף אתקנת חכמים דס"ל דאין להגבותה מן מטלטלין ואין אנו משגיחן באומדן האב לבטל תקנת חז"ל ולא קשיין דברי רבא אהדדי דס"ל כר"י לילך בתר אומדנא ולא ס"ל כר"י לבטל תקנת חכמים כמ"ש לעיל ולכן נראה ברור דליתא לדברי מהרש"ל בביאור דברי הטור. ובישוב דברי הטור נראה לענ"ד פשוט דמיירי דמת האב והניח על דרך משל אלף זהובים ואח"כ מת אביו שהוא זקנו של היורשים והניח ט' אלפים זהובים והאב נתן לבת ראשונה שהשיא אלף זהובים ולפ"ז אם אמרינן לילך בתר אומדנא ליתן לשנייה ג"כ אלף זהובים אין כאן תוספות על עישור נכסים דהעישור שמין אף בראוי ובנכסי זקנם כמ"ש הטור להדיא סימן קי"ג רק דיש מקום לומר איך נאמר דדעת האב היה ליתן לזו אלף זהובים הא כל רכושו לא היה כי אם סך זה ומזה לא ידע דימות אביו ויניח ממון וא"כ איך היה בדעתו ליתן כל הונו ורכושו לבתו והוא יהיה ריקם מכל וא"כ ודאי דלא היה דעתו להרבות לה פרנסה כל כך רק למעט וא"כ אף עכשיו דנתרבו הנכסים במות זקנם מ"מ אין להוסיף לה מכפי אומד דעת אביהם דלמעט מעישור אזלינן בתר אומדנא ולזה כתב הטור בשם הראב"ד דאומדין דעתו שינתן לשנייה ככל מה שנתן לראשונה ואף שיהיה צריך לטרוח אחר נכסים אחרים מ"מ אמרינן דודאי היה נותן לשנייה אפילו שהוא כל הונו מ"מ לא היה משנה בת אחת מן הבת האחרת וגם לזו היה נותן אלף זהובים אלו היה חי וכיון דעכשיו נתרבו הנכסים עד שאין באומדן דעת האב לגרוע תקנת חכמים להוסיף אעישור נכסים יהבינן לה בלי כושל כפי אומד הדעת והוא העישור נכסים ולא קשה מידי וטובא קמ"ל הטור בדעת הראב"ד ז"ל ונפק"מ לדידן ולענ"ד הדבר ברור בדעת הטור.

ה׳

עישור זה וכו' ויש לה לגבות עישור זה משכירות קרקע. בטור סימן קי"ג כתב ומן הראוי עיי"ש וכתב הרא"ש הטעם הואיל ובע"ח דאחי הוה גובה מהראוי ויש כאן תימה בדברי הרא"ש דהא ס"ל לרא"ש דבע"ח אינו גובה מהראוי וא"כ אף דבע"ח דאחי הוה מ"מ כיון דראוי הוא לא לגבה ועוד קשה דבהשכירו האחים לאחר מיתת אביהן דהוי ראוי כתב הבית שמואל סימן קי"ג ס"ק ז' דהוא מחלוקת הנמוק"י והמרדכי והרא"ש דהנמוק"י כתב פרק המוכר דאינה גובה מהן דהוי ראוי ולהרא"ש גובה אף דהוי מן הראוי כיון דהוי בע"ח דאחי ומה בכך דהוה בע"ח דאחי אם השכירו האחים הבתים מה לה בזה הלא עישור נכסים שמינן בשעת מיתה ואם השביחו האחים הנכסים אח"כ אין לה לבת חלק בו דהא אומדין עישור נכסים הכל כשעת מיתה כמ"ש רמ"א שם בהגה סעיף ב' וא"כ מה ראוי שייך כאן בהשכירו אחים לאחר מיתה הלא בשעת מיתה אין זה נכנס בחשבון עישור נכסים ואם נאמר כיון דיש לה חלק עשירית בקרקע א"כ חלק עשירית משכירות ג"כ יש לה דקרקע שלה השביח מלבד דדין זה לא נראה דהא אף דשמין כשעת מיתה מ"מ אין זמן גבייה רק בשעת נשואין ואף דלו יהיה כן אין זה ענין לראוי שיהיה בו מחלוקת הנמוק"י והמרדכי והרא"ש. ולכן נראה ברור בדברי הרא"ש ז"ל דודאי שכירות הבית מהאחין לא נכנס לחשבון הנכסים עד שיטלו הבנות הימנו עישור נכסים רק נוטלת עישור ממה שנמצא בשעת מיתה אמנם כיון דהעישור הזה אינו נגבה אלא מקרקע בזה קאמר הרא"ש דאם עישור שלהם מאה זוז והשכירו הבתים גובה מאותו השכירות המאה זוז דשכירות הוי כקרקע וכמו דגובה מהבתים עצמן ג"כ גובה מהשכירות ושלא תימא הא שכירות הוי ראוי ואין בע"ח גובה מהראוי לדעת הרא"ש כמו שהוכיח סוף פרק יש בכור במסכת בכורות ולזה קאמר דבע"ח דאחין הוא וא"כ בשעת גבייה חל שעבודה עליה ומה גם כיון דבע"ח דאחין הוא א"כ אותו שחייב שכר הבתים משועבד לבת מדרבי נתן כידוע גבי מלוה בבע"ח והיא היא וזה ברור לענ"ד בדעת הרא"ש. איברא הטור כתב דגובה מהראוי כגון שמת אביה בחיי זקנה ולא הניח נכסים ואח"כ מת זקנה נוטלת מנכסיו עישור נכסים הרי דדעתו דאף הראוי נכנס לחשבון וגם ממנו גובה עישור ולא ידעתי למה כיון דבע"ח אינו גובה מהראוי א"כ מה בכך דבע"ח דאחין היא מ"מ בשעת מיתה אין כאן נכסים שיחול שעבוד הבת עליהם ואם נתרבו אח"כ מה לה בהן הלא בשעת חיוב לא חל שעבוד כלל על נכסים הראוים דאין ראוי משועבד ואם אח"כ יפלו נכסים איך תטול חלק בהן ונוטין הדברים כאלו דעת הטור חולק אדעת הרשב"א שהביא המ"מ בשמו דמשערין הכל לפי שעת מיתה אף דאין לה בהן עד שעת נשואין וס"ל דגם לענין אמוד וחשבון עישור נכסים אזלינן הכל בתר נשואין וא"כ אז כבר מת הזקן ולפי ענין נכסים תטול וזה דוחק כי מסתבר דברי רשב"א וגם רמ"א העתיקן בהגה סי' קי"ג סעיף ד' בלי חולק. והנה הרב בעל משנה למלך תמה בלא"ה על הטור דאף דעישור נגבה מן הראוי מ"מ למה תטול עישור נכסים בנכסי זקנה הלא הבנים יטענו אנו במקום אבא דאבא קאתינא כדאמר במסכת בבא בתרא דף קנ"ט ע"ב אהא מתניתין נפל הבית עליו ועל אביו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב וכו' וכן הרב בעל שבות יעקב תמה כן על הטור עיי"ש ובאמת כפי מש"כ הטור בחו"מ סי' ק"ד גבי נפל הבית עליו ועל אביו דאין בע"ח נוטל בראוי מבואר דהך דאמרינן על זה בגמרא דב"ב דף קנ"ט אנא במקום אבא דאבא קאתינא הוא רק לשון מושאל והכונה הוא דלא היה לאבינו זכייה בו דהיה גביה ראוי ולכן אנן יורשין לזקנינו משא"כ אלו היה בע"ח נוטל בראוי לא היה שייך לומר אנן במקום אבא דאבא קאתינן דהא הם באים מכח אביהם ואי משום דהיה לאביהם רק ראוי מה בכך אלו בע"ח נוטל בראוי וכן מבואר הדבר ברא"ש בבכורות סוף פרק יש בכור דהוכיח דאין בע"ח נוטל בראוי מהא דאמרינן אנן במקום אבוה דאבא קאתינן וכן הוא בבעל התרומות שער מ"ג עיי"ש ועיין בשו"ת רמ"א סימן ג' מבואר ג"כ דהך אנן במקום אבוה דאבא קאתינן הוא רק אי בע"ח אינו נוטל בראוי ומעתה לא קשה מידי על הטור דכיון דס"ל דעישור נכסים גובין מן הראוי לא שייך אנן במקום אבוה דאבא קאתינן. ואפשר עוד לומר כיון דאמרינן על הבנים דיורשין זקנם דהוה כבניו ממש דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך א"כ אף בת בנו הוה כבתו וכמו דיש תקנת פרנסה על האב כך יש תקנת פרנסה על הזקן אם הבני בנים יורשין אותו דעומדין במקום בנים א"כ אף בת הבן עומדת במקום בת לענין פרנסה והרי היא תקנת פרנסה דלקפוץ עליה גוברין במקומו דמאי שנא אביה ומאי שנא זקנה כיון דהבנים הן העומדין במקום אביהם והרי הן כבנים וא"כ חזר העישור למקומו ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשיתי לעיל דהא אין משערין הנכסים רק כשעת מיתה של אב דיש לומר דלענין ירושת זקנם שאני דגם עליו מוטל פרנסת נכדו כמו ירושת נכדו הזכר ובני בנים הרי הן כבנים ממש לכל דבר והא דפריך בגמרא דכתובות דף ס"ח ע"ב אהא דאמרינן דפרנסה אינו כתנאי כתובה למאי ולא משני דפרנסה אינו כתנאי כתובה דגובה מנכסי זקן דודאי תנאי כתובה אינה נוטלת בנכסי זקן זה לא קשה כלל דהא בלאו הכי צריכין לתרץ למה לא משני לענין ראוי דכתובה ותנאים אינה נוטלת בראוי ואלו פרנסה נוטלת (ואף דלדעת הרא"ש דס"ל דלכך נוטלת בראוי משום דבע"ח דאחי הוה וא"כ ליכא לשנויי הכי דא"כ למ"ד דבע"ח דאבוה הוה מה איכא למימר מ"מ לדעת המרדכי דס"ל דדוקא בכתובה ותנאי כתובה הוא דאיכא מקולי כתובה אינה נוטלת בראוי הא פרנסה נוטלת ולא תליא בזה אי בע"ח דאחי הוה או דאבוה תקשה דהוי ליה לשנויי הכי) ועל כרחך צריך לומר דחדא מינייהו משני ואתי שפיר וצ"ע.

ו׳

הבת בעישור זה וכו' ואם מתו האחין נוטלת אותו מן בניהם מזיבורית ובשבועה שהרי היא נפרעת מנכסי יתומים וכו'. לכאורה משמע דמיירי דמתו האחין לאחר מיתת האב קודם גבייה ויש לחוש שהם פרעו או התפיסו צררי אבל אם מתו קודם האב שבועה זו מה טיבה דהאב אינו מתפיס צררי דבעל חוב דאחין הוה דאל"כ אף כשמת האב ובאה לגבות מהאחין נטעון דלמא התפיס האב צררי. איברא בהא דאמרינן בגמרא דכתובות דף ס"ט ע"א דרבינא אגביה לברתיה דרב אשי מבריה דרב סמא בריה דרב אשי זיבורית בשבועה פירש רש"י דרב סמא מת בחיי רב אשי ומ"מ הצריכה שבועה וצריך טעם למה וצ"ל דאם אחיה היורשים טוענים השבע לי אולי התפיסך אבינו צררי חייבת לישבע רק אם הם לא טוענין אנן לא טענינן להו אבל ליתמי דיתמי אנן טענינן דלמא אלו הוי היורש הראשון חי היה הוא טוען לישתבע לי ולזה נתכון הראבי"ה בהגהת מיימוניות דכתב דאם יטענו היורשין בפירוש השבעי שלא התפיסך אבינו צררי חייבת לישבע כעובדא דרבינא דגבי לברתיה דרב אשי וכו' עכ"ל ולכאורה אין לדברים אלו פתר דמה ענין זה להתם דהוה יתומים של אחיה כמ"ש הרמב"ם ולפי מש"כ ניחא דמהתם מוכח כמ"ש לעיל דיש ביד היתומים להטיל עליה שבועה אף בשמא אם יטענו כך דאל"כ לא הוי אנן טענינן כן ליתמי דיתמי.

ט׳

מי שמת והניח שתי בנות ובן וכו' חולקות בשוה וזכתה ראשונה בעישור שלה. התוס' דף ס"ט ע"א בד"ה משום רווח ביתא וכו' נסתפקו בהניח עשר בנות דליכא רווח ביתא כיצד הדין והפוסקים השמיטו הספק הזה משום דס"ל דאי איכא עשר בנות אם אתה אומר ליטול כל אחת עישור נכסים ואח"כ לחלוק הנשאר בשוה בתורת ירושה א"כ אתה מפסיד לאחרונות דעל דרך משל דהניח אלף זוז ונטלה הראשונה מאה זוז ונשאר תשעה מאות זוז ואם תחלק בשוה יגיע לכל אחת תשעים זוז ואם אתה תגבה לכל אחת עישור והיינו כעשרייתא דרבי בגמרא תגיע לשנים ושלוש בנות אחרונות משבעים ועד שמונים זוז ולא יותר וא"כ אתה מפסיד להן וחכמים תקנו לטובת כולם ומה חזית דאזלית בתר תקנת הראשונות זיל בתר תקנת האחרונות ואין להפסיד חלקן רק לחלוק בשוה.

י״א

מי שמת והניח אלמנה ובת וכו' שהרי הנכסים כולן בחזקת האלמנה שתהא ניזונת מהן. וכתב החלקת מחוקק סימן קי"ג ס"ק י"ז שיש להסתפק אם מכר הבן הנכסים שאז האלמנה אינה מוציאה למזון שלה מן המשועבדים אם נאמר שהבת מוציאה לפרנסה מן הלוקח והאלמנה מן הבת והלוקח מן האלמנה וחוזרים חלילה עד שיעשו פשרה והניחו בספק ולי הדבר צ"ע דמה ספק יש כאן כיון דמדינא אף האלמנה היתה מוציאה למזונות מיד לקוחות אלא מפני תיקון העולם שאינם כתובין או קצובין תקנו חכמים שלא יוציאו למזון אשה מלקוחות וא"כ כאן דכבר הוציאו לפרנסת הבת וזכתה בהן האלמנה איך יוציא הלוקח ממנה הא מדינא משועבד לה ותיקון עולם לא שייך כאן דהא בלא"ה לא היה לו ליקח קרקע המשועבדת לפרנסת הבת והוא דאפסיד אנפשיה דלקח קרקע המשועבדת לאחרים ואלו לא היתה האלמנה גובה היה הקרקע נחלט ביד הבת ואם כן מה תיקון עולם יש כאן הא הוא הכניס עצמו בהפסד עכ"פ.

י״ג

נשאת הבת אחר שגדלה וכו'. בטור סימן קי"ג הביא בשם הרמ"ה דאם נתארסה בנערות צריכה ג"כ למחות וכתב הטור ואין נראה כן לדעת התוס' ופירש הבית שמואל דהתוס' בכתובות דף ס"ח ע"ב בד"ה בין נשאו וכו' כתבו דלכך לא קתני אאירסו משום ר' שמעון ב"ר אלעזר דאמר בנשאו אבדו פרנסתן ולדידיה נשאו דוקא א"כ מר"ש ב"ר אלעזר נשמע לרבי דבאירוסין אינה צריכה מחאה ובאמת אין הדמיון יפה דבשלמא לרשבר"א דס"ל דמחאה לא מהני רק אי לא מחלה הוי לה להוציא את שלה הראוי לה מתחת ידן וזהו דוקא בנשואין אבל באירוסין אין האחין מחויבים לתת לה את שלה עד שעת נשואין וא"כ כיון שמחתה מה הוה לה תו למעבד ופשיטא דס"ל לרשב"א דמחאה לבד סגי באירוסין משא"כ לרבי דס"ל בכל דוכתי סגי במחאה א"כ אף באירוסין כשפסקו לה האחין דבר מועט והיא שתקה אבדה זכות שלה ומחלה דהוי לה למחות כמו בנשואין. אמנם נראה להיפך מדברי התוס' דהקשו דליתני נתארסו וכי תימא דקמ"ל רבותא דאפילו בנשאו לא אבדו פרנסתן דא"כ ליתני רבותא טפי אפילו נשאו ובגרו לא אבדו פרנסתן ואי סלקא דעתך דס"ל להתוס' דלרבי בנתארסה אינה צריכה למחות איך מקשים דליתני נתארסו דלא אבדו פרנסתן כיון דבאירוסין לא בעי מחאה דאפילו בלא מחאה לא אבדו פרנסתן ובנשואין בלא מחאה אבדו פרנסתן ודינו של זה לא כדינו של זה וא"כ איך ליתני נתארסו דלא אבדו פרנסתן אפי' בלי מחאה הו"א אפי' נשאו אינה צריכה מחאה וזהו ליתא דנשאו צריכה מחאה וא"כ איך ליתני נתארסו ופשיטא דאיכא רבותא בנשאו דדינו של זה לא כדינו של זה ובאמת לישנא דתוס' משמע דאירוסין ונשואין חד דינא אית ליה רק בזה רבותא טפי ולכן אפשר דגירסא ישנה שהיתה בטור הוא וכן נראה דעת התוס'.

י״ד

מי שצוה לתת לבתו כך וכך מעות לפרנסתה ליקח בהן קרקע וכו'. עיין בבית שמואל סימן נ"ג ס"ק א' דהשיג על החלקת מחוקק דכתב בשם הר"ן דאם הניח לה אביה קרקע והיא אומרת יעשה הבעל מה שירצה בו אם אינה בת כ' שנים אין הבעל יכול למכור כמו שהיא אינה יכולה למכור בנכסי אביה בפחות מעשרים שנה זהו דעת הח"מ והב"ש השיג עליו דקי"ל במתנה יכול הבן ליתן בנכסי אביו אפילו בפחות מעשרים שנה וזהו הוי מתנה לבעלה וכיון שקנה הבעל במתנה יכול אח"כ לעשות בו כחפצו ולא ידעתי דא"כ מה קשיא ליה להר"ן במתניתין דף ס"ט ע"ב בהא דאמר ר' יוסי וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה דהא קי"ל בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים שנה דהא מתניתין מיירי במתנה ורוצה למוכרה דקתני לאו דוקא ובמתנה לא צריך כ' שנה כלל ואי כוונת הר"ן לדייק במתניתין הלשון דקתני והרי היא רוצה למכרה ובמכירה צריך כ' שנה היא גופא קשיא במתניתין דלמה בחר המתניתין לשון שיש בו מהקושי והספק ולא נקט לשון האמיתי וכהוויתן והרי היא רוצה ליתן במתנה אלא ודאי הדבר ברור דהיא האומרת יעשה מה שחפץ בו אין זה מתנה שמסלקת עצמה ממנו רק נותנה לו בתורת נכסי צאן ברזל והוא יעשה בשדה מה שירצה אבל מ"מ הדמים חוב עליו וזהו לישנא נאמן עלי בעלי ופירש רש"י שלא יעכבם לעצמו וא"כ אין כאן מתנה רק מכירה גמורה שהבעל נתחייב לאשה בדמים ולכך אמרינן בכל דוכתי בעל בנכסי אשתו לוקח הוי ולא אמרינן מקבל מתנה הוא ובפרט בנדון הלזה שנתחייב לה דמים כשתתאלמן או כשתתגרש והרי היא מכירה גמורה ויפה כיון החלקת מחוקק דבקרקע שירשה בפחות מעשרים שנה אין לה יד למכור לבעלה וגם הבעל אין לו יד למוכרו וברור הוא וכן מוכח בגמרא שם דאמרינן במה דברים אמורים בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום ודייקינן מיניה בגמרא דאע"ג דפעוטות מקחן מקח וכו' כאן שיש שליש הוה כמו אפטרופס ולכך אין מקחן מקח וקשה הא במתנה כתבו התוס' דף ע' ע"א בד"ה אבל יש שם וכו' דאפילו יש שם אפטרופס מתנתן מתנה וא"כ למה אין מעשה קטנה כלום ועל כרחך צריך לומר דכאן לא הוה מתנה רק מכירה דנתחייב לה הבעל בדמים ולכך אין מעשה קטנה כלום ופשוט הוא.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות אישות פרק כ׳

א׳

צוו חכמים שיתן אדם לבתו וכו'. וא״ת היכי אמר צוו חכמים הא בגמ' פרק נערה (כתובות דף נ"ב:) אמרו הא נמי דאורייתא הוא דכתיב קחו וכו' משמע דהוי מן התורה וי״ל דסובר רבינו דאסמכתא בעלמא הוא:

ג׳

וכן אם השיא בת בחייו אומדין בה וכו'. כלומר לאותה הבת נתן כל כך כשהיה לו כ"כ ממון עתה שיש לו פחות לאותו ערך כמה יתן: ואם לא ידעו ב"ד אומדין דעתו ונותנין לה וכו' x. האי אומדין דעתו לא ידעתי מהו דכבר פסוק הוא עישור נכסיו ואין כאן מקום לאומד דעת ואולי שהוא טעות וצריך להיות ואם לא ידעו לו בית דין אומדן דעת נותנין כלומר שאם [לא] נודע אומד דעתו שאז יתנו לה וכו':

ה׳

לפיכך אפילו לפי תקנת חכמים (הראשונים) ואחרונים אינה נוטלת אלא מן הקרקע. וא"ת אדרבא פרנסה עדיפא ממזונות דפרנסה טרפה ממשעבדי מה שאין כן במזונות ותו הא בגמרא איכא מ"ד דפרנסה אפילו ממטלטלין נוטלת מה שאין כן במזונות ואפילו דדין הוא שנאמר שתקנת הגאונים תועיל לפרנסה מכ"ש במזונות ואולי דהגאונים לא תקנו אלא בכתובה ותנאיה בלבד ולכך אין ללמוד בתקנות זו מזו אי נמי בכתובה ובתנאי כתובה איכא טעמא כדכתב ה"ה בפרק י"ז דעתה כל עסקינו במטלטלין ואשה סמכא דעתה עליהם ולכך כתובה ותנאי הוי כאילו שיעבדם בפירוש לאשה מה שאין כן בפרנסה שאינה תנאי כתובה:

נחלת הכלל · ToratEmet

צפנת פענח · הלכות אישות פרק כ׳

י׳

מי שצוה. עיין בהך דב"ב דף קמ"ג ע"ב ולסלוקי לברתה ע"ש:

י״ג

נשאת הבת כו'. עיין בה"ה מה שעמד מה שלא הביא רבינו ז"ל דין דניזונית אך באמת נ"ל כך דבאמת הא לה אין שום נ"מ דהא אם לא הם היו זנין אותה היה הבעל צריך לזונה, רק י"ל דנ"מ לגבי ארוסה ולפי מאן דס"ל לעיל דף נ"ג ע"ב דארוסה לית לה מזונות אך כיון דרבינו ז"ל פסק לעיל פי"ט הט"ו דהמארס את היתומה שניזונית מן האח צריך הארוס לזונה שוב אין נ"מ לכך לא הביא זה רבינו והחילוק דמחלק הגמ' שם בין בגרה ונשאת מוכח דהיכא דעשה שני פעולות ולא מיחתה ודאי הויא מחילה והנה כעין זה הויא מחלוקת בקדושין ד' מ"ה ע"ב גבי נתקדשה שלא מדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן ע"ש דר"ה ס"ל דהוה כמו רשות ע"ש ברש"י ד"ה הואיל ועיין ב"ב דף קכ"ו ע"א גבי בצרום ודרכום ע"ש בדברי רבינו:

י״ד

ואם עדיין קטנה היא כו'. והנה באמת לפי המבואר בגמ' יהיה נ"מ לשיטת התוס' ב"ב דף קנ"ה דאף קרקע שלקח בעצמו אינו יכול למכור פחות מבן כ' א"כ יהיה נ"מ אף לגדולה כ"ז שאינה בת כ' אך רבינו ז"ל לא ס"ל כך והטעם דקטנה לא כיון דס"ל דדעתיה היה רק עד נשואין י"ל כיון דנשואי קטנה לא הויא נשואין גמורין לא מקרי קיום התנאי ובאמת למה לן בגמ' שם לומר הטעם של ר"מ משום מצוה לקיים דברי המת לומר משום דר"מ לשיטתיה ב"מ דף ע"ח דכל המעביר על דעת בעה"ב נקרא גזלן ואדעתא דהכי לא יהיב. אך י"ל דבל"ז צריך ליתן לה משום פרנסה אך יהיה נ"מ באם אמר אל יתפרנסו בנותיו מנכסי דשומעין לו לפי גירסתנו ועיין מש"כ הרי"ף ז"ל בשם רב האי גאון:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קובץ על היד החזקה · הלכות אישות פרק כ׳

א׳

המשיא את בתו סתם וכו'. ובמתני' לא יפחתו לה מנ' זוז וזוזי מדינה קאמר והפ"י כ' טעמא דמילתא שיהי' לה שיעור שיוכל לפרנס ממנה למי שיש לו חמשים זוז ונושא ונותן בהם לא יטול מצדקה כדתנן בסוף פיאה והיינו נמי זוזי מדינה ועי' בתי"ט פ"ה דכתובות משנה ח' ד"ה חמשים ובס' הפלאה שם.

ג׳

אומדין דעתו וכו'. עי' הה"מ ודעת הרע"ב אפי' להוסיף על עישור נכסי וכ"ה דעת רש"י ולא כשי' ר"ח ותוס' פ' נערה האריכו בזה עי' באס"ז במתני' וכ' בשם רי"ט דלעולם אין מוסיפין לבת על חלק הבן דאלת"ה זמנין דמתעקר נחלה דאורייתא והא דמקש' לרבי לדבריך מי שיש לו עשר בנות וכו' לימא לי' היכא דמעקר נחלה דאורייתא לא קאמינא קושטא דמילתא משני. ודע דבעניני דאומדנא מציון בש"ס הרבה דברים מתנגדים עי' ר"פ אעפ"י בפלוגתא דראב"ע ורבנן היכא אמדינן לי' אבל לכ"ע אזלי' בתר אומדנא ומריש הוי ס"ד דפליגי אי אזלי' בתר אומדנא כלל א"כ ק' חכמים כמאן ס"ל דהא לכ"ע הכא אזלי' בתר אומדנא וגם לפי המסקנא ק' ממתני' דדמאי פ"ד ות"ק דר"ש שזורי ועי' בקידושין דף ו' פלוגתא דר"י ור"י ובר"ן שם והעיקר כמ"ש המרדכי ר"פ אעפ"י דאין לדמות האומדנות דיש מהם עדיפא מחזקות כמאה עדים ואין לנו לבדות מדעתנו אומדן דעת וכבר הרחיב ביאור בזה הרב דרכי נועם בשו"ת. ל' דהיכא דאיכא אומדנא דמוכח כ"ע מודה ואף דמשמע בב"ב קמ"ז ע"ב דגם באומדנא דמוכח פליגי רבנן היינו משום דסברי דלא הוי אומדנא דמוכח ולפי"ז הי' נראה דאמדנא דהכא צריך אומדן דעת מב"ד וכ"מ מלשון הש"ע אה"ע סי' קי"ג ס"א ובשו"ת דרכי נועם סי' י"ח האריך גם בזה ומסיק להלכה דא"צ ב"ד אלא אפטרופס אשר הוא מיודעו ומכירו וסיים שם דהרשד"ם חולק ואפשר בעישור נכסי נ"ל דמודה הרשד"ם דהקילו חכמים הרבה משום תקנות הבת.

י״ד

אם היתה גדולה ונשאת. עי' הה"מ ודלא כרש"י שכ' אפי' לאחר שנשאת יעשה שליש וכו' ובאס"ז האריך ליישב דברי רש"י דדייק מלישנא דמתני' ומלשון התלמודא דבתרתי פליגי והוא דפליגי או מצוה לשליש ליקח שדה והיא אומרת נאמן בעלי היינו דרצונה שיתנו לו המעות והוא נאמן עלי' שאם תרצה שהבעל יקנה השדה וסובר ר"מ מצוה לקיים דברי המת ואין שומעין לה ואין חילוק בין ארוסה לנשואה ופלוגתא אחרת שיהא המעות ביד שליש ולא הקפיד דוקא בשדה ע"ש שהאריך ונראה דדחיק לי' לרש"י ג"כ הא דגרסי' בירושלמי מן הנשואין היא המחלוקת וזה סותר מ"ש בבבלי דלא פליגי בנשואין ומ"ש הק"ע שם אם השליש מן הנשואין ק' מ"ט דר"י ונדחק שם מאוד ולפי פירושו לא שייך פלוגתא זו להכי שייך יותר לפלוגתא דאומדנא אבל לפי פירש"י שפיר קאמר בירושלמי דפליגי גם בנשואין בהשליש ע"מ שיקח שדה ואין מחלוקת בין בבלי לירושלמי.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות אישות פרק כ׳

ו׳

הבת בעישור זה וכו'. מבואר בס"פ מציאת האשה. וכתב הטור סי' קי"ג וז"ל הבת לגבי עישור נכסים כב"ח של אחים לפיכך נוטלת מהם מהבינונית בלא שבועה ומן הראוי כגון אם מת אביה בחיי זקנה ולא היו נכסים לאביה ואח"כ מת זקנה וירשוהו אחיה נוטלת מהם עישור נכסים. ודין זה הוא תימה בעיני דנהי דהבת הויא ב"ח דאחים היינו בנכסים של אביה אבל בכה"ג דמצי למימר האח אנא מכח דאבוה דאבא קא אתינא ומעולם נכסים אלו אינם של אבינו למה תטול הבת עישור נכסי בנכסים שאינם של אביהם. והרא"ש והמרדכי שכתבו שגבי עישור גובה מהראוי היינו מהראוי שירש מאביו כגון מלוה של אביו אליבא דמ"ד דמלוה חשיבא ראוי א"נ בשכר פעולה של אביהם דלכ"ע חשיב ראוי וכמ"ש המרדכי בפרק יש נוחלין א"נ בכופר ובזרוע ולחיים דאליבא דכ"ע הוי ראוי וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו פרק מי שמת א"נ כשירשו מאחר בגוונא דלא מצו למימר מכחו קא אתינן כי אם מכח אביהם אבל בכה"ג דמצו למימר האחים מכח אבוה דאבא קא אתינן הוא תימה בעיני ועיין בג"מ (דף י"ו) שעמד בזה והניח הדבר בצ"ע. ודע שאף דהמרדכי והרא"ש ס"ל דהפרנסה גובה מהראוי הם חלוקים בטעמם דהרא"ש טעמו הוא משום דבת הוי ב"ח דאחים הא אילו היתה ב"ח דאב לא היתה גובה מהראוי. והמרדכי ס"ל דדוקא בכתובה אמרו דאינו גובה מהראוי משום דמקולי כתובה שנו כאן אבל פרנסה גובה מהראוי כדין כל חוב דס"ל דב"ח גובה מהראוי ועיין בנ"י פרק המוכר את הבית (דף קל"ו) שכתב דכתובה שכתוב בה נכסי לא שקלי מהראוי. ובדברי המרדכי שכתב דכתובה ותנאי כתובה אינו גובה מהראוי אבל פרנסה גובה קשיא לי מההיא דאמרינן בפרק מציאת האשה (דף ס"ח:) א"ר הונא א"ר פרנסה אינה כתנאי כתובה ושקלי וטרו מאי אינה כתנאי כתובה ואמאי לא אוקמוה לענין ראוי דמשום דאינה כתנאי כתובה גובה מהראוי. ועיין בליקוטי מוהר"ר בצלאל בפרק מציאת האשה אהא דבת ב"ח דאחי שהביא משום הרמ"ה שכתב בשם רב האיי גאון ז"ל דהיכא דלא הוה לה מידי ומת בחיי האב ואח"כ מת אביו אינה נוטלת עישור מנכסי אבי האב דאין ב"ח נוטל בראוי כבמוחזק ומסתבר כוותיה ע"כ ועיין עוד שם:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות אישות פרק כ׳

י״א

ואפילו מתה הבת אחר שנשאת אין הבעל יורש כו' הראויה להנתן לה כו': דייק רבינו הראוי ליתן לה ולא כתב עשור נכסים, משום דעשור נכסים אינה נוטלת מן המטלטלים, ולכן כתב הראוי ליתן לה, היינו כשהשיא בת בחייו, דאז גובה אף ממטלטלין כמוש"כ ההמ"ג בדעתו, ובמטלטלין שמדין הגמ' אינה גובה האלמנה מזונות ממטלטלין, עכשיו לפי תקנת הגאונים אף ע"פ שאינה יכולה לעכב על היתומים שלא ימכרו, בכ"ז בחזקת אלמנה קיימי ומשום פסידא דילה עשו לבעל כיורש ולא כלוקח במטלטלים ג"כ ודוק:

י״ג

בגרה ועודה בבית אביה בין שבגרה אחר מותו בין שהניחה בוגרת כו': דעת רבינו, דלעולם נוטלת בת עישור נכסים, והרא"ש בשם רבינו יונה דאם כבר בגרה בחיי האב תו אין לה עישור נכסים מפני שהא שתקנו חכמים מפני אומדן דעת האב, שאין אדם רוצה להשהות בתו בוגרת, וזו כיון שבגרה בחייו ואישתהי אישתהי, רק אם מת ואח"כ בגרה כבר זכתה בעישור נכסים משמת אביה, לפיכך לא הפסידה אח"כ. והרא"ש כתב דמסתברא כוותיה כי היכי דלא תקנו מזונות לבת בוגרת מנכסי האחין, וזה לא מסתברא מידי דשאני מזון בנות דתנאי כתובה הוי, וטעמא דתקנו חכמים כמו שכתב רבינו בפרק י"ט וזו אינה בוגרת כדי שתזון עצמה אלא קטנה או נערה כו', ובפרט שדרך בוגרת שכבר ניסת לאיש, לכן לא תקנו חכמים מתורת תנאי כתובה בבוגרת מזונות. אבל פרנסה דבחיי דאב כתיבא קחו נשים ותנו אנשים כו', וכן אמדינן דעתיה דאב אטו בוגרת לא ניחא ליה להשיאה: אולם נתבונן אל משמעות הסוגיא דמהא דפריך מרבי דאמר בת הניזונית מן האחין נוטלת עישור נכסים שאינה ניזונית לא, וכאן אמר רבי דבגרו עד שלא נישאו, נישאו עד שלא בגרו לא אבדו פרנסתן יעו"ש. לימא הכי פירושו, דאם היא בת ניזונית היינו שהניחה אביה כשהיא קטנה או נערה נוטלת עישור נכסים, ואם אינה ניזונית היינו שלא היה לה תקנת מזונות שהניחה אביה כשהיא בוגרת אינה נוטלת עישור נכסים, ומה שנוטלת אחרי שבגרה לאחר מותו היינו שכבר זכתה כשהיא ניזונית וזה באמת נאות מאד בלשון. וי"ל דהא קיי"ל דבת הניזונית מת"כ אם נתארסה תו אינה ניזונית מן האחין דרב תני עד דתלקחן לגוברין, א"כ אם הוי כוונת רבי באמרו בת הניזונית הוא לאפוקי אם הניח האב בת כשהיא בוגרת, שאינה ניזונית מן האחין, א"כ במשמעתו הוא לאפוקי אם הניח בת ארוסה שכבר אינה ניזונית מן האחין, וזו לאו מוחא סביל דלא יהיה לה תורת עישור נכסים, דבשלמא בוגרת כתב הרב ר"י משום דחזינא דעתיה דאב דלא הוי חייס עליה ושהה אותה כשהיא בוגרת, אבל בארוסה הרי חזינא דאב הוי בעי למינסבא לה, א"כ אף שסמך הבעל שבודאי יתן לה נדוניא בעת כניסתה לחופה, ומשו"ה לא פסק בעת אירוסין, בכ"ז ודאי לא הפסידה עישור נכסים. לכן לא מוקי בכה"ג דוקא ניזונית מן האחין רק כשהיא ניזונית ובעת שהיא ניזונית, והיינו שכשהיא בוגרת או נשואה ושתקה הפסידה, ואפשר דאה"נ בארוסה ג"כ צריכה מחאה ואם שתקה הפסידה וכמו שכתב הרמ"ה בטור, וכשהיא ניזונית מן האחין שתיקתה לא הוי מחילה ולא הפסידה עישור נכסים: וקצת סעד לסברא זו מהא דפריך פרנסה אינה כתנאי כתובה למאי. ויפלא הא ברייתא מפורשת לעיל דרבי אמר דבגרו או נשאו אבדו מזונותיהן ולא אבדו פרנסתן, לכן אמר רב הונא בשם רבי מאי דתניא בברייתא בשמו, ועיין מש"כ רבנן בתוספות ע"ז, ולפ"ז א"ש, דלזה הא דאינה כתנאי כתובה אין זה רבותא כלל דכיון דבוגרת אין לה עישור נכסים רק כשהניחה אביה כשהיא נערה, ועל כרחין דכבר זכתה בעישור נכסים משעה שמת האב, א"כ כמו דלא הפסידה מזונותיה המגיעין לה שהיו האחין חייבין לה כשהיתה נערה, כן לא הפסידה פרנסתה וא"כ הוי כתנאי כתובה ממש דהמגיע לה מכבר לא הפסידה ע"י בגרותה. אולם לשיטת רבינו הו"ל למימר פרנסה אינה כת"כ לענין אם הניח בנות בוגרות דאע"פ דאין להם מזונות יש להן פרנסה. אולם באמת לק"מ, דמדלא אמר פרנסה אינה כמזונות רק אינה כת"כ, כוונתו על מילי דאיתנהו גם בכתובת ב"ד גם במזון האשה לכן לא מוקי לה בזה דהוי כתנאי כתובת ב"ד וכיו"ב ודוק: וצ"ב לשיטת רבינו יונה, א"כ דכל זכותן הוא משום שלא הפסידו מה שכבר זכו מהיותם נערות אחרי מיתת האב, ולפי מה דאסבר רבינו אשר דכמו שלא תקנו חכמים לבוגרת מזונות, כן לא תקנו פרנסה, והא שלא הפסידו אם בגרו, שאני התם שהיה להן לאחין להשיאה קודם בגר, א"כ הא דאמרינן בסוגיא דהניח הרבה בנות ואחת באה להנשא נותנין לה עישור נכסים, ואם באה השניה נוטלת ממה ששיירה עישור בנכסים וכן כולן וזהו עשורייתא דרבי. וא"כ נתבונן אם באו בבגרות להנשא וניסת האחת קודם היאך נוטלת יותר מאחותה השניה שלא ניסת עדיין, הא כשהן בבגרות לא תקנו להן רבנן עישור נכסים, רק מה שנוטלין מפני שזכו כשהיו נערות אחרי מות אביהן והיו ראוין כולן להנשא, ובמה זכתה אז אחת יותר מחברתה, וע"כ דבכה"ג חוזרת וחולקת בשוה, וזה הוי סתום מאד בסוגיין. ויותר קשה דלוקמי סיפא דחוזרות וחולקות בשוה בשנשאו כשהן בוגרות ומאי פריך דכל חדא וחדא דנפשה שקלה, אם כי יש לדחות בכ"ז מורה כסברת רבינו, ולא דמיא למזונות דכאן דמדעתו דאב ואם אמר קודם מיתתו אל יפרנסו שומעין לו ושמין דעתו דאב ודאי דניחא ליה להשיא בתו בוגרת ואטו משום דלא איתרמי ליה הגון לה לא הוי מנסיב לה, וזה ברור:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות אישות פרק כ׳

י״ג

נשאת הבת אחר שגדלה בין נערה בין בוגרת ולא תבעה פרנסתה אבדה פרנסתה, ואם מיחתה בעת נשואיה הרי זו מוציאה את הראוי לה כל זמן שתרצה, בגרה ועודה בבית אביה בין שבגרה אחר מותו בין שהניחה בוגרת אם פסקו האחין מלתת מזונותי' שהרי אין לה מזונות כמו שבארנו ושתקה ולא תבעה פרנסתה אבדה פרנסתה ואם מיחתה לא אבדה פרנסתה. בגמ' כתובות דף ס"ח ע"ב א"ל רבינא לרבא אמר לן רב אדא בר אהבא משמך בגרה וכו' ונ"ב לדעת הרמב"ם צ"ל דגורס בגרה אינה צריכה נשאת צריכה למחות והשאר מוקף וקושיית הגמ' דמוכח דברייתא מיירי במיחתה, וטעמו דבנשאת לא שייך מיתזנא ויתיישב קו' התוס' ד"ה הא ועי' בה"ג ושאלתות.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות אישות פרק כ׳

א׳

צוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתנשא בו. והקשה הלח"מ דהיכי אמר צוו חכמים הא בגמ' פרק נערה (כתובות דף נ"ב) אמרו דהא נמי דאורייתא הוא דכתיב קחו נשים וגו' ואת בנותיכם תנו לאנשים משמע דהוי מן התורה. ותירץ דסובר רבינו דאסמכתא בעלמא הוא. ואין דבריו מספיקים דמנ"ל לרבינו לומר כן. אמנם מוכח הכי בסוף הסוגיא בדף שאחר זה דקאמר הא נמי תקנתא דרבנן ומזה מוכרח דהא דקרי ליה דאורייתא בתחילת הסוגיא לאו דוקא הוא אלא אסמכתא. וכן כתב מהרש"א. ונראה דכך צריך לומר ג"כ במאי דמקשה התם בתחילה מי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא ואהא משני הא נמי דאורייתא הוא דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים וכו' ועל כרחך הא דקאמר דרחמנא אמר ברתא לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא לאו למימרא דתיקנו ביה נגד דאורייתא ממש דהרי בכהאי גוונא שנותן (לו) [לה] במתנה בחייו אין בזה עקירה מן התורה רק משום איסור העברת נחלה מדרבנן ולא מקשה אלא משום דאיסור זה אסמכוה אקרא כדאיתא בירושלמי והובא ברא"ש פרק יש נוחלין ואיך מתקני רבנן לעקור איסורא שאסמכוה אקרא ואהא משני דהך תקנתא נמי אסמכוה אקרא: [ומ"ש רבינו אם היה עשיר הרי זה ראוי ליתן לה כפי עשרו. פירש הרב המגיד שכוונתו שמדעתו יתן ולא בעל כרחו. ודע שכן מבואר להדיא בסוגיא שם (דף נ"ג) דתקנתא דרבנן שיתן אדם לבתו הני מילי מדעתיה וכו' ויש לתמוה על לשון הבית יוסף בזה בסי' נ' שכתב שמענו וכו'. דלפי המבואר בסוגיא הנזכר הא שמענו דמדעתו דוקא. ועיי' בחידושי הרשב"א בנדרים (דף ל"ח ע"ב) שדקדק גם כן מסוגיא דהתם דנתינת נדוניא לבת אינו חיוב כל כך שיתן לה בעל כרחו כמו שבעל כרחו זן אשתו ובניו הקטנים ע"ש]:

ו׳

[הבת בעישור זה כבעל חוב של אחין היא. עיין במשנה למלך שתמה על הטור אה"ע סי' קי"ג שכתב דנוטלת עישור נכסים בנכסים שנפלו מאבי אביהם לאחר מיתת אביהם הא מצי למימר האח אנא מכח אבוה דאבא קאתינא וכו'. וי"ל דהטור לטעמיה אזיל בחו"מ סו"ס ק"ד דמשמע שם דלא סבירא ליה הך סברא דמכח אבוה דאבא קאתינא וכמ"ש הש"ך שם וע"ש שהאריך בזה. ומיהו המל"מ לשיטתו שכתב בפ"ה מהלכות נחלות דגם הטור סבירא ליה דיכול לומר מכח אבוה וכו' כמ"ש בסי' רי"א גבי בן שמכר בנכסי אביו וכו'. אבל לפי מש"כ האחרונים שם לק"מ דגבי בעל חוב לא סגי בטעמא דאנא מכח אבוה דאבא קאתינא דהבעל חוב יכול לומר אביך זוכה קודם והוא משועבד לי. ובזה אין סתירה בדברי הטור מסי' ק"ד לסי' רי"א: גם מ"ש בספר שער המלך הל' מלוה [פרק כ"א] דבס' נתיבות משפט הקשה על הרא"ש מלוניל דס"ל דהא דאמרינן פ' מי שמת גבי נפל הבית דאפי' מת הבן ראשון בעל חוב גובה מהן ולא מצי למימר מכח אבוה דאבא קאתינא ואמאי גבי בן שמכר וכו' מוציא מיד הלקוחות משום דמצי למימר מכח אבוה דאבא קאתינא. ולפי מה שכתבנו לק"מ דשאני בעל חוב כנ"ל. וא"כ גם כן דברי הטור באה"ע אתי שפיר ולא קשיא קושיית המל"מ]:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות אישות כ׳, מתוך הלכות אישות שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות אישות כל הרמב״ם