הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות אישות · פרק י״ז

ספר נשים · 19 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות אישות · פרק י״ז
הלכה א׳
מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי נָשִׁים רַבּוֹת וּמֵת. כָּל שֶׁנִּשֵּׂאת בַּתְּחִלָּה קוֹדֶמֶת לִטּל כְּתֻבָּתָהּ. וְאֵין אַחַת מֵהֶן נוֹטֶלֶת אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְאֵין לָאַחֲרוֹנָה אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיְּרָה שֶׁלְּפָנֶיהָ וְגַם הִיא נִשְׁבַּעַת וְנוֹטֶלֶת הַשְּׁאָר. וְכֵן אִם הָיָה עָלָיו שְׁטַר חוֹב. אִם הָיָה הַחוֹב קוֹדֵם גּוֹבֶה בַּעַל חוֹב תְּחִלָּה. וְאִם הַכְּתֻבָּה קָדְמָה גּוֹבָה הָאִשָּׁה בַּתְּחִלָּה וְהַנִּשְׁאָר לַבַּעַל חוֹב:
הלכה ב׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיְתָה הַקַּרְקַע שֶׁבָּאוּ לִגְבּוֹת מִמֶּנָּה קְנוּיָה לוֹ בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִים וּבְשָׁעָה שֶׁלָּוָה הוּא. שֶׁהַדִּין נוֹתֵן שֶׁכָּל הַקּוֹדֵם בִּשְׁטָר תְּחִלָּה זָכָה תְּחִלָּה. אֲבָל אִם נָשָׂא נָשִׁים זוֹ אַחַר זוֹ וְלָוָה בֵּין קֹדֶם נִשּׂוּאִין בֵּין אַחַר נִשּׂוּאִין וְאַחַר שֶׁנָּשָׂא וְלָוָה קָנָה קַרְקַע כֻּלָּן חוֹלְקִין כְּאֶחָד שֶׁשִּׁעְבּוּד כֻּלָּן כְּאֶחָד בָּא. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁקָּנָה הָיָה מְשֻׁעְבָּד לַכּל וְאֵין כָּאן דִּין קְדִימָה:
הלכה ג׳
וְכֵן אִם הָיָה זְמַן הַכְּתֻבּוֹת וְהַשְּׁטָרוֹת כֻּלָּן יוֹם אֶחָד אוֹ שָׁעָה אַחַת בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִים שָׁעוֹת חוֹלְקִין כְּאֶחָד שֶׁאֵין שָׁם קוֹדֵם. וּלְעוֹלָם כָּל שֶׁקָּדַם וְזָכָה בְּמִטַּלְטְלִין כְּדֵי חוֹבוֹ אוֹ כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ שֶׁאֵין דִּין קְדִימָה בְּמִטַּלְטְלִין:
הלכה ד׳
מִי שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְעָלָיו שְׁטַר חוֹב וּבָא בַּעַל חוֹב וְהָאִשָּׁה לִגְבּוֹת וְהָיוּ לוֹ מָעוֹת וְקַרְקַע כְּדֵי הַחוֹב וְהַכְּתֻבָּה. בַּעַל חוֹב נוֹטֵל מָעוֹת וְהָאִשָּׁה נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ מִן הַקַּרְקַע. וְאִם אֵין לוֹ אֶלָּא קַרְקַע שֶׁאֵין בָּהּ כְּדֵי לִגְבּוֹת שְׁנֵיהֶם וְלֹא הָיָה בָּהּ דִּין קְדִימָה נוֹתְנִין אוֹתוֹ לְבַעַל חוֹב. וְאִם נִשְׁאַר לָאִשָּׁה כְּלוּם תִּטּל וְאִם לָאו תִּדָּחֶה מִפְּנֵי בַּעַל חוֹב. שֶׁהֲרֵי בַּעַל חוֹב הִפְסִיד וְהוֹצִיא מְעוֹתָיו וְהָאִשָּׁה לֹא חָסְרָה דָּבָר שֶׁיּוֹתֵר מִשֶּׁהָאִישׁ רוֹצֶה לִשָּׂא אִשָּׁה רוֹצֶה לְהִנָּשֵׂא:
הלכה ה׳
וְכֵן מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב וְקַרְקַע שֶׁאֵין בָּהּ דִּין קְדִימָה הָאִשָּׁה נִדְחֵית מִפְּנֵי בַּעַל חוֹב וְהוּא גּוֹבֶה חוֹבוֹ תְּחִלָּה:
הלכה ו׳
וְכֵיוָן שֶׁתִּקְּנוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁתִּגְבֶּה הָאִשָּׁה וּבַעַל חוֹב מִן הַמִּטַּלְטְלִין וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין דִּין קְדִימָה בְּמִטַּלְטְלִין אִם לֹא הִנִּיחַ מִטַּלְטְלִין כְּדֵי לִתֵּן לִשְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין לְבַעַל חוֹב כָּל חוֹבוֹ תְּחִלָּה. וְאִם נִשְׁאַר לָאִשָּׁה מַה שֶּׁתִּטּל בִּכְתֻבָּתָהּ תִּטּל וְאִם לָאו תִּדָּחֶה:
הלכה ז׳
הָיוּ כְּתוּבִין בִּכְתֻבָּתָהּ נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל וְטָעֲנָה שֶׁאָבְדוּ אוֹ שֶׁלְּקָחָם הַבַּעַל הֲרֵי הִיא בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁלָּהּ כִּשְׁאָר בַּעֲלֵי חוֹבוֹת וְנִשְׁבַּעַת שֶׁלֹּא לָקְחָה אוֹתָן וְלֹא נָתְנָה וְלֹא מָחֲלָה וְחוֹלֶקֶת עִם בַּעֲלֵי חוֹבוֹת:
הלכה ח׳
מִי שֶׁמֵּת אוֹ גֵּרֵשׁ וְיֵשׁ לוֹ נָשִׁים רַבּוֹת וְאֵין שָׁם דִּין קְדִימָה וְאֵין לוֹ כְּדֵי כָּל הַכְּתֻבּוֹת כֵּיצַד הֵן חוֹלְקוֹת. רוֹאִים אִם כְּשֶׁיֵחָלֵק הַמָּמוֹן עַל מִנְיַן הַנָּשִׁים יְגִיעַ לַפְּחוּתָה שֶׁבָּהֶן כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ אוֹ פָּחוֹת חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה. וְאִם הָיָה הַמָּמוֹן יוֹתֵר עַל זֶה חוֹלְקִים מִמֶּנּוּ כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לַפְּחוּתָה שֶׁבָּהֶן כַּשִּׁעוּר כְּתֻבָּתָהּ. וְחוֹזְרוֹת וְחוֹלְקוֹת אֶת הַמּוֹתָר בֵּין הַנּוֹתָרוֹת עַל דֶּרֶךְ הָרִאשׁוֹן. כֵּיצַד. מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי אַרְבַּע נָשִׁים כְּתֻבָּתָהּ שֶׁל רִאשׁוֹנָה אַרְבַּע מֵאוֹת וְשֶׁל שְׁנִיָּה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשֶׁל שְׁלִישִׁית מָאתַיִם וְשֶׁל רְבִיעִית מֵאָה נִמְצָא הַכּל אֶלֶף וְגֵרֵשׁ כֻּלָּן אוֹ מֵת. אִם הִנִּיחַ אַרְבַּע מֵאוֹת אוֹ פָּחוֹת חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה וְכָל אַחַת נוֹטֶלֶת מֵאָה אוֹ פָּחוֹת. הִנִּיחַ שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת אִם תֵּחָלֵק בֵּין כֻּלָּן בְּשָׁוֶה נִמְצֵאת הָרְבִיעִית נוֹטֶלֶת מָאתַיִם וַהֲרֵי אֵין בִּכְתֻבָּתָהּ אֶלָּא מֵאָה אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשִׂין. לוֹקְחִין אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְחוֹלְקִין אוֹתָן בֵּינֵיהֶן בְּשָׁוֶה מֵאָה מֵאָה נִמְצֵאת הָרְבִיעִית נָטְלָה כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ וְהָלְכָה לָהּ נִשְׁאַר כָּאן אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְשָׁלֹשׁ נָשִׁים שֶׁבְּיַד כָּל אַחַת מִשְּׁלָשְׁתָּן מֵאָה זוּז אִם תַּחֲלֹק הָאַרְבַּע מֵאוֹת בֵּין שְׁלָשְׁתָּן בְּשָׁוֶה נִמְצָא הַשְּׁלִישִׁית נוֹטֶלֶת מָאתַיִם וּשְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ וּשְׁלִישׁ וַהֲרֵי אֵין בִּכְתֻבָּתָהּ אֶלָּא מָאתַיִם. לְפִיכָךְ לוֹקְחִין מֵאַרְבַּע הַמֵּאוֹת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְחוֹלְקִין בֵּין שְׁלָשְׁתָּן בְּשָׁוֶה שֶׁנִּמְצֵאת הַשְּׁלִישִׁית שֶׁנָּטְלָה מָאתַיִם שֶׁלָּהּ וְהָלְכָה לָהּ נִשְׁאַר כָּאן מֵאָה וּשְׁתֵּי נָשִׁים חוֹלְקִין אֶת הַמֵּאָה בְּשָׁוֶה בֵּין רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה. נִמְצָא בְּיַד הָרִאשׁוֹנָה מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים וְכֵן בְּיַד הַשְּׁנִיָּה. וְנִמְצָא בְּיַד הַשְּׁלִישִׁית מָאתַיִם וּבְיַד הָרְבִיעִית מֵאָה וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ חוֹלְקוֹת לְעוֹלָם אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה:
הלכה ט׳
הֶעָרֵב לְאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם שֶׁמִּצְוָה עָשָׂה וַהֲרֵי לֹא חָסְרָה כְּלוּם. וְאִם עָרֵב שֶׁל כְּתֻבַּת בְּנוֹ הוּא וְקָנוּ מִיָּדוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם שֶׁהָאָב בִּגְלַל בְּנוֹ מְשַׁעְבֵּד עַצְמוֹ וְגוֹמֵר וּמַקְנֶה. וְקַבְּלָן שֶׁל כְּתֻבָּה חַיָּב לְשַׁלֵּם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָנוּ מִיָּדוֹ. וְאֵי זֶה הוּא קַבְּלָן זֶה שֶׁאָמַר לְאִשָּׁה הִנָּשְׂאִי לְזֶה וַאֲנִי נוֹתֵן כְּתֻבָּה זוֹ. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ הֲרֵינִי עָרֵב כְּתֻבָּה זוֹ. אֲנִי פּוֹרֵעַ כְּתֻבָּה זוֹ. אֲנִי חַיָּב בָּהּ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה פָּטוּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אָבִיו. הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה וְאַחַר כָּךְ תִּפָּרַע כְּתֻבָּתָהּ מִן הַקַּבְּלָן אוֹ מֵאָבִיו אִם הָיָה עָרֵב. שֶׁמָּא יַחֲזִירֶנָהּ וְנִמְצְאוּ עוֹשִׂין קְנוּנְיָא עַל נְכָסָיו שֶׁל זֶה:
הלכה י׳
וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְגֵרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה וְאַחַר כָּךְ תִּפָּרַע מִן הַפּוֹדֶה מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עַל הַהֶקְדֵּשׁ. אֲבָל הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וּבָאָה לִטְרֹף מִן הַלָּקוֹחוֹת אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהַדִּירָהּ אֶלָּא נִשְׁבַּעַת וְטוֹרֶפֶת. וְאִם רָצְתָה תַּחֲזֹר לְבַעְלָהּ שֶׁכְּבָר יָדְעוּ הַלָּקוֹחוֹת שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה וְהֵם הִפְסִידוּ עַל עַצְמָם שֶׁלָּקְחוּ נְכָסִים שֶׁתַּחַת שִׁעְבּוּדָהּ:
הלכה י״א
הַבַּעַל שֶׁמָּכַר נְכָסָיו וְאַחַר כָּךְ כָּתְבָה אִשְׁתּוֹ לַלּוֹקֵחַ דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמְּךָ וְהִסְכִּימָה לְמַעֲשָׂיו אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִמֶּנָּה הֲרֵי זוֹ טוֹרֶפֶת. שֶׁלֹּא כָּתְבָה לוֹ אֶלָּא שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בֵּינָהּ לְבֵין בַּעְלָהּ קְטָטָה וְיֵשׁ לָהּ לוֹמַר נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי. אֲבָל אִם קָנוּ מִיַּד הָאִשָּׁה תְּחִלָּה שֶׁאֵין לָהּ שִׁעְבּוּד עַל מָקוֹם זֶה וְאַחַר כָּךְ מָכַר אוֹתוֹ הַבַּעַל אֵינָהּ טוֹרֶפֶת אוֹתוֹ. וְכֵן אִם מָכַר הַבַּעַל וְאָמַר לְאִשְׁתּוֹ לִכְתֹּב לַלּוֹקֵחַ דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמְּךָ וְלֹא כָּתְבָה וְלֹא הִסְכִּימָה לְמַעֲשָׂיו וְנִפְסַד הַמֶּכֶר וְחָזַר הַבַּעַל וּמָכַר לְאִישׁ אַחֵר בֵּין אוֹתָהּ שָׂדֶה בֵּין שָׂדֶה אַחֶרֶת וְאַחַר שֶׁמָּכַר הַבַּעַל הִסְכִּימָה לְמַעֲשָׂיו וְקָנוּ מִיָּדָהּ, שֶׁאֵין לָהּ שִׁעְבּוּד עַל שָׂדֶה זוֹ, אֵינָהּ יְכוֹלָה לִטְרֹף שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי שֶׁהֲרֵי בָּרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁלֹּא רָצְתָה לֹא הָלְכָה בִּרְצוֹן בַּעְלָהּ:
הלכה י״ב
מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים וּמָכַר אֶת שָׂדֵהוּ וְקָנוּ מִיַּד הָרִאשׁוֹנָה שֶׁאֵין לָהּ שִׁעְבּוּד עַל שָׂדֶה זוֹ וְאֵינָהּ טוֹרֶפֶת אוֹתוֹ מִן הַלּוֹקֵחַ וְהָיָה הַקִּנְיָן מוֹעִיל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִטְעֹן בּוֹ נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבַּעַל אוֹ גֵּרֵשׁ שְׁתֵּיהֶן הַשְּׁנִיָּה מוֹצִיאָה מִיַּד הַלּוֹקֵחַ שֶׁהֲרֵי לֹא קָנוּ מִיָּדָהּ לַלּוֹקֵחַ. וְהָרִאשׁוֹנָה מוֹצִיאָה מִיַּד הַשְּׁנִיָּה מִפְּנֵי שֶׁהִיא קָדְמָה וְלֹא הֵסִירָה שִׁעְבּוּדָהּ אֶלָּא מֵעַל הַלּוֹקֵחַ. וּכְשֶׁתַּחְזֹר הַשָּׂדֶה לָרִאשׁוֹנָה חוֹזֵר הַלּוֹקֵחַ וּמוֹצִיאָהּ מִיָּדָהּ שֶׁהֲרֵי קָנוּ לוֹ. וְחוֹזְרוֹת חֲלִילָה עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶן:
הלכה י״ג
אַלְמָנָה בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִן הָאֵרוּסִין נִשְׁבַּעַת וּמוֹכֶרֶת מִקַּרְקַע בַּעְלָהּ וְנִפְרַעַת כְּתֻבָּתָהּ בֵּין בְּבֵית דִּין מֻמְחִין בֵּין בְּבֵית דִּין שֶׁאֵינָן מֻמְחִין. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ הַשְּׁלֹשָׁה הָאֲנָשִׁים נֶאֱמָנִין וְיוֹדְעִין בְּשׁוּמַת הַקַּרְקַע. וְאַחֲרָיוּת הַמֶּכֶר עַל נִכְסֵי יְתוֹמִים. אֲבָל הַגְּרוּשָׁה לֹא תִּמְכֹּר אֶלָּא בְּבֵית דִּין מֻמְחִין. וְכָל הַמּוֹכֶרֶת בְּבֵית דִּין לֹא תִּמְכֹּר אֶלָּא בְּהַכְרָזָה. וּבְהִלְכוֹת הַלְוָאָה יִתְבָּאֵר מִשְׁפַּט מְכִירַת בֵּית דִּין הֵיאַךְ הִיא. אֲבָל הַמּוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין אֵינָהּ צְרִיכָה הַכְרָזָה וְאַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה שֶׁהֵם נֶאֱמָנִים וְיוֹדְעִים בְּשׁוּמָא:
הלכה י״ד
אַלְמָנָה שֶׁמָּכְרָה קַרְקַע בִּכְתֻבָּתָהּ בֵּינָהּ לְבֵין עַצְמָהּ אִם מָכְרָה שָׁוֶה בְּשָׁוֶה מִכְרָהּ קַיָּם וְנִשְׁבַּעַת שְׁבוּעַת אַלְמָנָה אַחַר שֶׁמָּכְרָה. וְהוּא שֶׁמָּכְרָה לְאַחֵר אֲבָל אִם שָׁמָה לְעַצְמָהּ לֹא עָשְׂתָה כְּלוּם וַאֲפִלּוּ הִכְרִיזָה:
הלכה ט״ו
הָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם וּמָכְרָה שְׁוֵה מֵאָה בְּמָאתַיִם אוֹ שְׁוֵה מָאתַיִם בְּמֵאָה נִתְקַבְּלָה כְּתֻבָּתָהּ וְאֵין לָהּ כְּלוּם וּבִלְבַד שֶׁתִּשָּׁבַע שְׁבוּעַת אַלְמָנָה. הָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ מֵאָה וּמָכְרָה שְׁוֵה מֵאָה וְדִינָר בְּמֵאָה מִכְרָהּ בָּטֵל וַאֲפִלּוּ אָמְרָה אֲנִי אַחֲזִיר אֶת הַדִּינָר לַיּוֹרְשִׁים:
הלכה ט״ז
הָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וּמָכְרָה לָזֶה בְּמָנֶה וְלָזֶה בְּמָנֶה שָׁוֶה בְּשָׁוֶה וְלָאַחֲרוֹן שְׁוֵה מֵאָה וְדִינָר בְּמֵאָה שֶׁל אַחֲרוֹן בָּטֵל וְשֶׁל כֻּלָּם קַיָּם:
הלכה י״ז
יֵשׁ לָאִשָּׁה לִמְכֹּר כְּתֻבָּתָהּ אוֹ לִתְּנָהּ בְּמַתָּנָה אִם מֵת הַבַּעַל אוֹ גֵּרְשָׁהּ יָבֹא הַלָּה וְיִטּל וְאִם מֵתָה הִיא בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ אוֹ קֹדֶם שֶׁנִּשְׁבְּעָה אֵין לוֹ כְּלוּם:
הלכה י״ח
הֲרֵי שֶׁמָּכְרָה מִקְצָת כְּתֻבָּתָהּ אוֹ מִשְׁכְּנָה מִקְצָת כְּתֻבָּתָהּ אוֹ נָתְנָה לְאַחֵר מִקְצָת כְּתֻבָּתָהּ מוֹכֶרֶת מִקַּרְקַע בַּעְלָהּ וְתִגְבֶּה הַשְּׁאָר בֵּין בְּבֵית דִּין מֻמְחִין בֵּין בִּשְׁלֹשָׁה נֶאֱמָנִים. וּמוֹכֶרֶת לִכְתֻבָּתָהּ אֲפִלּוּ פְּעָמִים רַבּוֹת בֵּין בְּבֵית דִּין בֵּין בִּשְׁלֹשָׁה נֶאֱמָנִים וְיוֹדְעִים שׁוּמַת הַקַּרְקַע:
הלכה י״ט
הַמּוֹכֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ בֵּין לַאֲחֵרִים בֵּין לְבַעְלָהּ לֹא אִבְּדָה שְׁאָר תְּנָאֵי כְּתֻבָּה. וְאִם הָיָה לָהּ בֵּן זָכָר יוֹרֵשׁ כְּנֶגֶד הַכְּתֻבָּה הַזֹּאת שֶׁנִּמְכְּרָה מִנִּכְסֵי אָבִיו יוֹתֵר עַל חֶלְקוֹ כְּדִין תְּנַאי זֶה. אֲבָל הַמּוֹחֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ לְבַעְלָהּ אִבְּדָה כָּל תְּנָאֵי כְּתֻבָּתָהּ וַאֲפִלּוּ מְזוֹנוֹת אֵין לָהּ עָלָיו. וּמוֹחֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ אֵינָהּ צְרִיכָה קִנְיָן וְלֹא עֵדִים כִּשְׁאָר כָּל הַמּוֹחֲלִים שֶׁאֵינָן צְרִיכִין לֹא עֵדִים וְלֹא קִנְיָן אֶלָּא בִּדְבָרִים בִּלְבַד. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ דְּבָרִים שֶׁהַדַּעַת סוֹמֶכֶת עֲלֵיהֶן וְלֹא יִהְיוּ דִּבְרֵי שְׂחוֹק וְהִתּוּל אוֹ דִּבְרֵי תֵּימָהּ אֶלָּא בְּדַעַת נְכוֹנָה:

בני אהובה · הלכות אישות פרק י״ז

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות אישות פרק י״ז

א׳
מי שהיה נשוי נשים רבות וכו'. כתב ה"ה וכגון שהן גרושות כולן נשבעות וכו' והאי טעמא משום שמא ימצא אחד מן השדות שאינו שלו וכפי' התוס' שפירשו בגמרא ולא כפירוש רש"י ז"ל שם ואם כן היה לו להזכיר להרב המגיד דדוקא בשנמצאת שדה אחת שאינה שלו אלא ודאי משמע שלא פירש כן:
י׳
וכן המקדיש נכסיו וכו'. כתב ה"ה ונראה מן הגמרא שאפילו במקדיש וכו' נ"ל מההוא עובדא דההוא גברא דזביננהו ואמרו שם (דף כ"ג:) ערב תנן הקדש תנן משמע דפסק כמ"ד דידירנה הנאה:
י״א
וכן אם מכר הבעל וכו'. מ"ש בגמרא (דף צ"ה) כתב לראשון ולא חתמה לו וכו' אבדה כתובתה והקשו בגמרא ואי ס"ד אשתדוף בני חרי קשה איהו נמי היכי הוה מתרץ לה דכיון דנפסד המכר מן הראשון אמאי אבדה הכתובה הרי יש לה לגבות אותה השדה וכי תימא דהכל שדה אחת ומשום הכי אבדה דאין כאן אלא שדה אחת ולראשון לא הסכימה והסכימה לשני ולכך הוי מכר א"כ מאי הקשה בגמרא ואי ס"ד הא הוי הכל שדה אחת ונראה דכד מעיינת הך תשכח שהיא הקושיא שהקשה ה"ה:
י״ד
אלמנה שמכרה קרקע בכתובתה וכו'. קשה לדעת רבינו שהוא סבר שמ״ש צריכה ב״ד הדיוטות כו' הוא לכתחילה אבל בדיעבד אפילו בינו לבינה סגי א״כ איך אמרו בגמרא פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל"א:) גבי איסור ורב ספרא עבוד עיסקא וכו' אמר ליה אביי ולאו (מי) איתמר עלה וכו' אלמנה אינה צריכה וכו' דהא הא לא הוי אלא לכתחילה והא דאיסור הוי אפילו בדיעבד דכבר פליג רב ספרא עליה. וי״ל דרבינו סובר דלכתחילה דהתם הוי כבדיעבד דהכא דהתם איכא טעמא רבה לומר דאפילו לכתחילה לא הוה צריך משום חינא וכדכתבו התוספות אי נמי יש לומר דמ״ש כאן רבינו ומכרה שוה בשוה הוא שב״ד רואים אחר שמכרה דהוי בשוה אבל התם דרב ספרא אין מי שיגלה לנו דהוי שוה בשוה ואע״ג דאיכא תרי לא ידעין בשומא מיקרו כיון דלא הוו ב״ד. וממה שכתב רבינו בפרק ד' מהלכות שלוחין דאם פסק בפחות משלשה אינו כלום הוא כשלא ידעו ב״ד אם חלק בשוה ואם ידעו ב״ד פשיטא דהוי חלוקה מעליא אע״פ שלא היו שם בעת החלוקה:
ט״ו
ואפילו אמרה אני אחזיר וכו'. לא ידענא למה פסקו הפוסקים דלא כרשב"ג דאמר שם במשנה (דף צ"ח) דלעולם מכרה קיים עד שתהא שם כדי שתשייר בשדה בת תשעה קבין דהא כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו:
נחלת הכלל · ToratEmet

צפנת פענח · הלכות אישות פרק י״ז

י״ד
אלמנה שמכרה כו'. עיין בה"ה מש"כ בשם הרשב"א שהשליח אינו יכול לקנות לעצמו ע"ש, ועי' תוס' ב"ב ד' פ"ה ע"א ד"ה ארבע מדות ע"ש, ועיין בתוס' גיטין דף ל' ע"ב ד"ה הילך מה דהקשה שם ר"י על רש"י ואף דמאן מסר ליה דליקני ועיין בהך דקדושין ד' כ"ז ע"א גבי הך תירוץ דמקומו מושכר למעשר ע"ש ור"ל שמקנה החצר למעשר דהיינו לשבט דכיון שהפריש המעשר זכה בו השבט והוא מקנה החצר לאותו השבט, ועיין ברש"י חולין ד' קל"א ע"א ד"ה כמו שהורמו בחד לישנא שם ברש"י ועיין תוס' ב"ב ד' ע"ט ע"ב ד"ה אומר מש"כ שם בשם רשב"א ובר"ן נדרים ד' ל"ד ע"ב ע"ש ועיין בירושלמי פיאה פ' ה' הל' ב' בהך פלוגתא דשם אם צריך לזכות את העני בכל הגדיש או רק בשבולת אחת משום דהוה כזכה מימינו לשמאלו ואינו זכיה, ועי' בהך דנדרים ד' מ"ח ע"ב גבי קנה ע"מ להקנות, ועיין מש"כ הרמב"ן ז"ל ב"ק דף ע' ע"א בשם נוסחת רב האי גאון, ועיין בהך דגיטין דף כ"ד ע"א גבי והא לא חזרה שליחות אצל הבעל ע"ש ברש"י ותוס', וה"נ כן, ועיין בהך דגיטין ד' ל"ח ע"ב בהך דר' דאמר מפני שהוא כמוכרו עצמו לו ועי' בהך דב"מ דל"א ע"ב ע"ש גבי הך דאיסר ור"ס:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קובץ על היד החזקה · הלכות אישות פרק י״ז

א׳
מי שהי' נשוי וכו'. פסק רבינו כבן ננס ואעפ"י שבפי' המתני' פסק רבינו כת"ק וכן הרע"ב שם דרך אחריו חזר רבינו פה ואמרי' בגמ' במאי קמפלגי בנמצאת שדה אחת שאינו שלו ואבי' אוקים לה דפליגי בדאבי' קשישא דת"ק סובר יתומים גדולים ליכא שבועה וב"נ סבר דאין חילוק ותי' דאבי' העתיקו הרא"ש והרי"ף ור"ח ורב האי דפסקו כמ"ד מה שגבה לא גבה ולדינא דמתני' הלכה כב"נ ומה שהעתיקו הרמב"ם בפי' המתני' והרע"ב דפליגי באוקימתא דשמואל כבר כ' בס' שושנים לדוד משום דלאבי' יש דוחק שצריך לומר שבועה של רביעית דלא כאינך שהן לנשים וזאת ליתומים ע"ש ורבינו פה סתם הדברים יראה דס"ל דמיירי ביתומים גדולים ומש"ה פסק כב"נ כיון דקימ"ל יתומים שאמרו אפילו גדולים ולפי אוקימתא דשמואל וודאי דהלכה כת"ק וא"כ אין כאן סתירה בדברי רבינו משום דבפי' המתני' מביא אוקימתא דשמואל דמשמע מפשטא דמתני' כן שפיר קאמר דהלכה כת"ק משא"כ לדינא סובר רבינו כאוקימתא דאבי' משום דבתרא הוא. ומ"ש הה"מ ואעפ"י שבאה ליגבות ממנו וכגון שהן גרושות כולן נשבעות צ"ע דהא לא מיירי רבינו מגרושה, וראיתי להב"י בס' סי' צ"ו שהביא לדברי המגיד וכ' וז"ל ומשמע דא"א לומר דלאחרונה קאי דכיון דבאה לגבות ממנו למה צריכה לשבע אלא אג' ראשונות בלבד קאי הנה הבין הב"י בדברי הה"מ שסובר דרבינו פי' הא דקתני במתני' מי שהי' נשוי ד' נשים בגרושות איירי וכ"כ הדרישה ולי צע"ג הא רבינו נקיט בלשונו מי שמת ואף אם נאמר דכונת הה"מ דרבינו אף בגרושות מיירי הא לא אפשר דא"כ בגרושה דנשבעת רביעית לג' ראשונות לבן ננס ע"כ הטעם משום דאם גבה גבה ולשי' הפוסקים כמ"ד במה שגבה לא גבה אין כאן שבועה וכ"ה שי' רבינו בפ"כ מהל' מלוה ולוה הל' א' א"ו נראין הדברים כמ"ש דרבינו פה מיירי ביתומים גדולים וכאוקימתא דאבי' ודברי הה"מ קשה להולמן ועמ"ש שם בס"ד. והנה רש"י במתני' פי' הראשונה נשבעת לשני' אם היא טוענת וכ"כ הרע"ב ובתי"ט תמה ע"ז מה צריך לטענתה הרי מנכסים משועבדים בכ"ע משבעי' גם בליכא טוען ולפי' התוס' דשמא ימצא שדה שאינו שלו נראה דיש מקום לחלק דעד כאן לא אמרי' מנכסים משועבדים לא תפרע אלא בשבועה בטענת שמא אלא אם ההפסד ברור משא"כ כאן דיש עוד ספק דאולי אין כאן הפסד כלל אבל לפירש"י שאיירי שנמצאת כבר שדה שאינו שלו שפיר הרגש התיו"ט ואפשר לומר דכוונת רש"י שהיא טוענת שיודעה ששדה אחת אינו שלו ובב"ד לא ידעו מזה ואין צורך להשביעה כיון שיש כאן כדי כתובות כולן ועי' באס"ז מ"ש בשם הרמ"ה. ואם גם רבינו הי' סובר כשיט' רש"י דדין זה מיירי דוקא בטוענת א"כ שפיר כ' הה"מ גם בגרושה הדין כן דגם אם גבה ממנו יוכל לומר השבע לו כמבואר בדברי רבינו פט"ז ה"ט אבל אין נראה כן מסתימת לשון רבינו ועיקר כמ"ש וגם דברי הלח"מ ק' להבינם.
ו׳
וכיון שתקנו הגאונים וכו'. עי' בש"ע אה"ע סי' ק"ב בנכתב אגב בכתובה יש דין קדימה גם במטלטלין ועי' בכנה"ג שם בהגהת הטור אות ט' באריכות.
ט׳
ידירנה הנאה וכו'. עי' ב"ש סי' ל"ו אות ל"ו.
י״א
הבעל שמכר. כ' הה"מ כפי מה שנתבאר בפ"ל מהל' מכירה ושם כתבתי וע"ע פכ"ב מהלכות אלו. ומ"ש הה"מ וכונת רבינו במ"ש ונפסד המכר צריכה תלמוד י"ל לרבותא נקיט דסד"א כיון דהפסידו המכר פעם א' היא יראה מקטטה.
ט״ו
ומכרה שוה מאה ודינר במאה. פי' משום דאין לה רשות למכור יותר ממאה וכ"ה לשון המתני' והק' הרמ"ז בשם הל"א דלאשמעי' רבותא אפי' מכרת שוה מנה ודינר במנה ודינר ע"ש אבל דהא בגמ' אוקמנא שם דף צ"ח בהא דזבין שוה מנה בדינר אפי' היא אומרת אחזיר דינר מקרקעי ועיקר רבותא אע"ג דרצונה להפסיד משלה משא"כ במוכרת שוה מו"ד במו"ד פשיטא שצריך ליתן הדינר ליורשים ועי' בס' של"ד ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות אישות פרק י״ז

א׳
מי שהיה נשוי נשים רבות וכו'. (* א"ה עיין בדברי הרב המחבר פרק ב' מהלכות מלוה ולוה דין ג'):
י״א
אבל אם קנו מיד האשה וכו'. עיין בספר בדק הבית סי' צ' שכתב מרן דיש מי שר"ל שאם הבעל רוצה ללוות מעות בשיעבוד נכסיו והמלוה חושש שמא ימות הבעל ותגבה אלמנתו כתובתה מנכסיו ויפסיד חובו ולכן סילקה האשה שיעבוד כתובתה מנכסי בעלה וקנו מידה דלא מהני אלא א"כ קבלה אחריות וכמ"ש הרא"ש בתשובה שאין לך דבר שמבטל טענת נ"ר עשיתי לבעלי אא"כ כתב ללוקח אחריות וגם אני הייתי סבור כן מתחילה ואח"כ נתיישבתי בדבר ונ"ל שמועיל סילוק בענין והוא שקנו מידה וכו' יע"ש. (* א"ה חבל על דאבדין):
י״ד
אבל אם שמה לעצמה לא עשתה כלום וכו'. (* א"ה עיין מ"ש בהלכות שלוחין ושותפין בס"ד):
י״ט
ומוחלת כתובתה אינה צריכה קנין וכו'. ז"ל הטור סי' קי"ח בשם הרא"ש וששאלת אשה שמחלה כתובתה ונדונייתה לבעלה מחילה גמורה והיא טוענת שעשתה המחילה מפני שהיה מגזם לה לגרשה וכו' אין זה טענת אונס וכו' ועוד שאין האונס ידוע דלא מסרה מודעא מעיקרא. ומוהריק"ו בשרש קע"ו למד מדברי הרא"ש אלו שסובר דאף במתנה בתלויה ויהיב צריך מסירת מודעא כמקצת רבוותא דסברי הכי. וזה לא נהירא דמלבד דהרא"ש בפסקיו בפרק חזקת כתב כדברי התוס' דכל שידוע בעדים שנאנס לא צריך מסירת מודעא במתנה. אין מדברים אלו הכרע דמ"ש ועוד שאין האונס ידוע בלא מסירת מודעא היינו לומר דאי אין ידוע שמסרה מודעא תחילה אף מפי עצמו חיישינן שאחר המתנה חזרה בה ולעולם כל שאמרה כן בפני עדים קודם המתנה גילוי מילתא בעלמא הוא ונאמנת וראיתי למהרימ"ט ח"ב סי' צ"ה דכתב הכי וזה ברור:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

קרית ספר · הלכות אישות פרק י״ז

א׳
קיימא לן דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה גובה מן נכסים משועבדים מאי טעמא שעבודא דאוריתא דכתיב יוציא אליך העבוט החוצה והוא הדין למקרקעי שמע מינה דנכסיו משועבדים למי שהלוה לו הלכך כשמכרן אחר כן דין הוא שיטרוף אותן המלוה וכן קדימת גביית בע"ח שקדם חובו מחברו מדאוריתא דדין הוא דהוא יגבה קודם הואיל ולו נשתעבדו כל נכסי לוה קודם וב"ח הבא אחריו לשעבוד לא עדיף מלוקח דטריף מיניה ב"ח כל שכן דלא חייל שיעבודי' דבעל חוב אחרינא אנכסי לוה עד דלהוי פרוע בעל חוב ראשון א"כ נדוני(ם)[ת] אשה אף בלא כתב שטר אגבה מדאוריתא היתה גובה מנכסים משועבדים דהא שעבודא דאוריתא כדילפינן ויש לה דין קדימה דאוריתא אם קדמה לחברתה וכן אם כתב לה כתובה מנה מאתים ותוספת ונתחייב בקנין סודר דהוי דאוריתא כמו שנלמד מבועז הא שעבד נפשיה וקרינן שפיר והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך וגו' דשעבודא דאוריתא ויש לה ג"כ דין קדימה דאוריתא כדאמר והאי דין קדימה היינו בקרקע שהיה לו קנוי בשעת נישואין ראשונים ושניים או שני בעלי חובות זה אחר זה או נישואין ובעל חוב או בעל חוב ונישואין או אפילו קנה אחר נישואין ראשונים או אחר ב"ח קודם שהדין נותן שכל הקודם בשטר תחלה זכה ואפילו בלא שטר מדאוריתא בנידוניא דמלוה על פה אית לה שעבוד מדאוריתא אבל כל מה שקנה אחר שלוה מכמה בני אדם או אחר שנשא כמה נשים אין בהם דין קדימה דשעבודא דכולהו חייל בבת אחד אנכסים שקנה אחר כך כמו כתובות ושטרות שהיו כולן בזמן אחד דחולקין כ"א דיוציא אליך העבוט החוצה מיירי במשכנו שלא בשעת הלואתו ולא מפליג קרא בהני מטלטלין דלוה אי הוו ליה קודם הלואה או קנאם אח"כ משמע דשעבודא דמלוה חייל אמאי דקנה אח"כ נמי ונראה דבמטלטלין נמי מדאוריתא חייל שעבודא והוה טריף להו נמי ב"ח מיניה דלוקח וב"ח מאוחר שקדם וגבה מהם מה שגבה לא גבה כמו בקרקע אלא משום תקנת חכמים דהא דשעבוד חייל אמקרקעי מהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט וגו' הוא דילפינן דמיירי במטלטלי והוא הדין אמקרקעי דחייל שעבודא וא"כ פשיטא דהדין נותן דכמו דטריף ממקרקעי כך טריף ממטלטלי אי לאו תקנת חכמים ז"ל וכמו שבמקרקעי מה שגבה לא גבה אי קדם ב"ח מאוחר הכי נמי במטלטלי מדאוריתא. מי שמת או גרש והיו לו נשים רבות ואין שם דין קדימה ואין לו כדי כל הכתובות כיצד הן חולקין אם כשיחלק הממון על מנין הנשים יגיע לפחותה שבהן כדי כתובתה או פחות חולקות בשוה ואם היה הממון יותר על זה חולקין ממנו כדי שיגיע לפחותה שבהן כשיעור כתובתה וחוזרות וחולקות את המותר בין המותרות על דרך הראשון שהרי כח שלשתן שוה בשעבוד דכל נכסיו אחראין אפי' לכתובה הפחותה לפיכך חולקות בשוה עד שתפרע הכתובה הפחותה והשאר חולקות גם כן בשוה עד שתפרע הפחותה מהן וכן על זה הדרך חולקות לעולם אפילו הן מאה.
ט׳
ערב משתעבד למה שחייב לוה כדילפינן לעיל וקבלן שאמר תן לו ואני נותן משעבד דכתיב ביהודה אנכי אערבנו מידי תבקשנו וגו' תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך כלומר כאלו מקבלו בידי אחזירנו לך.
י״א
האשה שכתב' ללוקח דין ודברים אין לי עמך והסכימה למה שמכר בעלה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי דחזקה שלא כתבה לו אלא שלא יהא בינה לבין בעלה קטטה אבל אם כתבה קודם מכירה שאין לה שעבוד על מקום זה או לא רצה לכתוב ללוקח ונפסד המכר וכתבה לאחר שלקחה אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ואינה טורפת ואם כותבה ללוקח קודם מכירה דין ודברים אין לי עמך ובאת האשה השנייה שלא כתבה לו וטרפה אותו מיד לוקח הראשונה טורפת מידה ולוקח מידה ושניה מלוקח וכן חוזרין חלילה עד שיעשו פשרה כיון שלא נסתלקה הראשונה אלא מלוקח. ונראה דמדאוריתא ב"ח ואשה בנדוניתה מוכרין שלא בבית דין כיון דשעבוד דאוריתא ומכירת שטרות ונדוניא מדברי סופרים דגלי קרא לענין אונאה דלא מיקרי ממכר אלא דבר שגופו מכור וגופו קנוי מה שאין כן בשטרות ולהכי לית בהו מכירה מן התורה אבל מחילת חוב מהניא מדאוריתא כמחילת גזל דאפילו נשבע עליו פטור מן הקרן כיון שמחל לו וקרא דמייתי פרק קמא דקידושין לפרנסת הבת דברי קבלה הן. ושאר הפרקים בדיני תנאי כתובה מדברי סופרים בכלל לאו לא תסור:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות אישות פרק י״ז

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות אישות פרק י״ז

ט׳
עי' מש"כ בפכ"ה ממו"ל הל' ו'
י״ט
אבל המוחלת כתובתה לבעלה איבדה כל תנאי כתובה ואפילו מזונות אין לה עליו. ואפילו מזונות, כתב הכ"מ כן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש וגם הר"ן כתב שכדברי רבינו נראה עיקר, ונ. ב. דבריו תמוהים דהרא"ש השיג ע"ז דסובר דאפי' בחייו אין לה מזונות וכן הר"ן ג"כ משמע דחולק עליו ולא כתב אלא דקיי"ל כר"א ולא כר"ח, ואין לומר דגם כונת הכ"מ רק לענין זה דהא לאחר מיתה גם מוכרת אין לה וצ"ע.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות אישות פרק י״ז

א׳
מי שהיה נשוי נשים רבות ומת כל שנשאת בתחילה קודמת וכו' ואין אחת מהן נוטלת אלא בשבועה. וכתב הרב המגיד אף שבאו לגבות ממנו וכגון שהן גרושות כולן נשבעות. ופירושו כולן הראשונות לבד מהאחרונה דהיא אינה צריכה לישבע כשבאה לגבות ממנו כשגרשה דהא גרושה אינה צריכה שבועה כמ"ש רבינו לעיל בפרק ט"ז. וכך פירשו הבית יוסף ודרכי משה באה"ע סי' צ"ו: וכן אם היה עליו שטר חוב וכו' אם הכתובה קדמה גובה האשה בתחילה. ודע דלאו דוקא כתובה דנשואה דאיירי רבינו כאן אלא דגם כתובה דארוסה אם קדמה זמנה לשטר חוב גובה בתחילה. ויש להוכיח כן מסוגיא דפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ב) והעתיקו רבינו בהלכות זכיה ומתנה ובאה"ע סי' ק"ז:
י״ד
אלמנה שמכרה קרקע בכתובתה בינה לבין עצמה אם מכרה שוה בשוה מכרה קיים. ונראה להביא סעד לדעת רבינו מהא דאמרינן בכתובות (דף ק') גבי שליח שמכר וטעה בכל דהו מכרו בטל כאלמנה ומה אלמנה יחידה אף שליח יחיד. וכבר הוקשה להתוס' דאמאי קרי לאלמנה יחידה הא צריכה בי"ד ונדחקו לומר דמשום דסגי לה בהדיוטות קרי לה יחידה. אך לפי דברי רבינו אתי שפיר דקושטא דבדיעבד [מכרה] קיים ביחידה ממש כשלא טעתה. ונראה דכך היא גם כן דעת הרשב"ם ובהכי נסתלקה מעליו קושיית הרא"ש בפרק מי שמת סי' י' ע"ש. והרא"ש אזיל לטעמיה דלא ס"ל כרבינו וכמו שכתב בתשובה סי' נ' אבל הרשב"ם י"ל דסובר כרבינו וא"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות אישות פרק י״ז

י״א
שורש לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה הבעל שמכר נכסיו כו' אבל אם קנו מיד האשה תחילה שאין לה שעבוד במקום זה ואח"ך מכר אותו הבעל אינה טורפת אותו. ע"כ. הנה דברי רבינו מבוארים הם בפרק מי שהיה נשוי דצ"א ע"א ובמ"ש התוס' שם ד"ה תימה כו' ומתני' דלקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש דמייתי התם הש"ס כתבה רבינו בפ"ל מה' מכירה ד"ג והביא דבריו ה"ה ז"ל לקמן בפ' כ"ב ה' י"ו וז"ל וכשנתנה לאחרים או מכרה פשוט הוא שאין מעשיה כלום אא"כ רצה הבעל אח"ך אבל ודאי אם רצה בעל לקיים יקיים דהו"ל קנו מן האשה וחזרו וקנו מן האיש שהמקח קיים כנזכר פ' הנזיקין ונתבאר פ"א מה' מכירה וראיתי למרן ב"י בס' ב"ה בא"ה ס"ס צ' שכתב וז"ל ולדברי רבינו אף בנדון תשו' הרא"ש שהסילוק לגבי בעלה מהני שהרי מבואר מדבריו דהא דתנן לקח מן האישה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים האי לקח מן האשה לא מכרה לו היא אלא לסילוק כתובתה קרי לקח מן האשה שהרי כתב בפי"ז מה' אישות וז"ל אבל אם קנו מיד האשה כו' עכ"ל. וזה לי ימים נשאלתי מהחכם השלם והכולל עצום ורב ספרא רבא כמוה"ר בנימין פונטרימולי נר"ו להבין כונת מרן בזה דאיך שם מרן ז"ל מחלוקת בזה בין הרמב"ם להרא"ש והלא דברי רבי' הללו מבוארים הם בסוגייא דפ' מי שהיה נשוי ומי זה אמר שהרמב"ם מפרש פי' אחר במתני' דלקח מן האשה והלא בפ' ל' מהלכות מכירה ד"ג ומדברי ה"ה לקמן בפ' כ"ב מבואר דאף הוא מפרשה למתני' דלקח מן האשה כפשטה כמבואר שם אלו ת"ד והנלע"ד דכונת מרן לומר דמדברי רבינו משמע דאפילו לא סילק האשה שעבודה ממקום זה אלא לגבי הבעל לבד ולא כתבה כן ללוקח בפי' מהני ומדברי הרא"ש לא משמע הכי אלא בעינן שיכתוב כן ללוקח שסילק שעבוד' מזה ולא תטרוף ממנו דאלו לא כתבה כן ללוקח בפירוש אלא לבעלה לא מהני דהו"ל כאלו לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה כמבואר בתשו' הרא"ש שהביא הטור שם ומה שכתב שהרי מבואר מדבריו דהא דתנן לקח מן האשה לא מכרה לו היא אלא לסלוק שעבודה קרי לקח מן האשה כו' כונת דבריו דלדעת רבינו דסילוק שעבודה מהני אפי' שלא כתבה כן ללוקח בפי' עכ"ל דמאי דנקט מתני' לקח מן האשה לאו דוקא שהלוקח לקח בפי' מן האשה אלא שעדיפא מינה הו"ל לאשמועי' דאפי' שסילוק שעבודה לגבי הבעל מהני אלא היא היא כוונת מתני' שהאשה סלקה שעבוד כתובתה משדה זו לגבי הבעל וכאלו לקח ממנה תחי' קאמר משא"כ לדעת הרא"ש דמתני' דוקא קאמר שלקח הלוקח ממנה תחי' או שקנה ממנה שנסתלקה משעבודה כנלע"ד כונת מרן אף כי לא ימלט מן הדוחק קצת ועיין למרן החביב בס' דינא דחיי עשין מ"ח ד"מ ע"ב ד"ה אבל שדבריו תמוהים יותר ואין מקום לישבן ע"פי דרך זה וכנראה דאשתמיט מיניה סוגייא דפ' מי שהיה נשוי דצ"ו ודברי התוס' שם וצ"ע ועיין בס' אדמת קדש חא"ה סי' ל"ד ועיין בפני משה ח"א סי' ס"ו יע"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות אישות י״ז, מתוך הלכות אישות שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות אישותכל הרמב״ם