הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות אישות · פרק ט״ז

ספר נשים · 31 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות אישות · פרק ט״ז
הלכה א׳
הַנְּכָסִים שֶׁמַּכְנֶסֶת הָאִשָּׁה לְבַעְלָהּ בֵּין קרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין בֵּין עֲבָדִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵן נִכְתָּבִין בִּשְׁטַר הַכְּתֻבָּה אֵינָן נִקְרָאִין כְּתֻבָּה אֶלָּא נְדוּנְיָא שְׁמָם. וְאִם קִבֵּל הַבַּעַל אַחֲרָיוּת הַנְּדוּנְיָא עָלָיו וְנַעֲשֵׂית בִּרְשׁוּתוֹ אִם פָּחֲתָה פָּחֲתָה לוֹ וְאִם הוֹתִירָה הוֹתִירָה לוֹ הֲרֵי זוֹ נִקְרֵאת נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל. וְאִם לֹא קִבֵּל אַחֲרָיוּת הַנְּדוּנְיָא עָלָיו אֶלָּא הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הָאִשָּׁה אִם פָּחֲתָה פָּחֲתָה לָהּ וְאִם הוֹתִירָה הוֹתִירָה לָהּ הֲרֵי זוֹ נִקְרֵאת נִכְסֵי מְלוֹג:
הלכה ב׳
וְכֵן כָּל נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָאִשָּׁה שֶׁלֹּא הִכְנִיסָה אוֹתָן לְבַעְלָהּ וְלֹא כָּתְבוּ אוֹתָן בַּכְּתֻבָּה אֶלָּא נִשְׁאֲרוּ לְעַצְמָהּ. אוֹ נָפְלוּ לָהּ בַּיְרֻשָּׁה אַחַר שֶׁנִּתְאָרְסָה אוֹ נִתְּנוּ לָהּ בְּמַתָּנָה. הַכּל נִקְרָאִין נִכְסֵי מְלוֹג שֶׁכֻּלָּן בִּרְשׁוּתָהּ הֵן. וְאֵין נִקְרָאִין כְּתֻבָּה אֶלָּא עִקַּר כְּתֻבָּה שֶׁהוּא מֵאָה אוֹ מָאתַיִם עִם הַתּוֹסֶפֶת בִּלְבַד:
הלכה ג׳
כְּבָר הוֹדַעְנוּ שֶׁחֲכָמִים תִּקְּנוּ כְּתֻבָּה לָאִשָּׁה וְדִין הַתּוֹסֶפֶת כְּדִין הָעִקָּר. וְלֹא תִּקְּנוּ לִגְבּוֹתָהּ כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה אֶלָּא הֲרֵי הִיא כְּחוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְמַן וְאֵין הַכְּתֻבָּה נִגְבֵּית אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת הַבַּעַל אוֹ אִם גֵּרְשָׁהּ. וְכֵן הִתְקִינוּ שֶׁאִם הָיוּ לַבַּעַל שָׂדוֹת טוֹבוֹת וְרָעוֹת וּבֵינוֹנִיּוֹת וּבָאָה הָאִשָּׁה לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא תִּגְבֶּה אֶלָּא מִן הָרָעָה שֶׁבִּנְכָסָיו וְהִיא הַנִּקְרֵאת זִבּוּרִית:
הלכה ד׳
וְכֵן הִתְקִינוּ שֶׁכְּשֶׁתָּבוֹא לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ אַחַר מוֹתוֹ לֹא תִּגְבֶּה עַד שֶׁתִּשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא הִנִּיחַ אֶצְלָהּ כְּלוּם וְלֹא מָכְרָה לוֹ כְּתֻבָּתָהּ וְלֹא מָחֲלָה אוֹתָהּ. וְשָׁמִין לָהּ כָּל מַה שֶּׁעָלֶיהָ וּפוֹחֲתִין אוֹתוֹ מִכְּתֻבָּתָהּ. אֲבָל אִם גֵּרְשָׁהּ לִרְצוֹנוֹ גּוֹבָה בְּלֹא שְׁבוּעָה וְאֵין שָׁמִין כְּסוּת שֶׁעָלֶיהָ שֶׁהֲרֵי לְקָחָן לָהּ וְזָכְתָה בָּהֶן וְהוּא רוֹצֶה לְהוֹצִיאָהּ לֹא הִיא:
הלכה ה׳
וְכֵן הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא תִּגְבֶּה הָאַלְמָנָה כְּתֻבָּתָהּ אֶלָּא מִן הַקַּרְקַע. וְאֵינָהּ גּוֹבָה מִשֶּׁבַח שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים לְאַחַר מִיתַת הַבַּעַל. וְאֵין הַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן מִשֶּׁבַח שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים לְאַחַר מִיתָתוֹ. וְאֵינָהּ טוֹרֶפֶת בִּכְתֻבָּתָהּ בְּשֶׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחַ הַלּוֹקֵחַ אַף עַל פִּי שֶׁבַּעַל חוֹב גּוֹבֶה אֶת הַשֶּׁבַח. וּדְבָרִים אֵלּוּ מִקֻּלֵּי כְּתֻבָּה הֵם:
הלכה ו׳
וְכֵן מִקֻּלֵּי כְּתֻבָּה שֶׁתִּטּל הָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ מִן הַפָּחוּת שֶׁבַּמַּטְבְּעוֹת. כֵּיצַד. נָשָׂא אִשָּׁה בְּמָקוֹם אֶחָד וְגֵרְשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר. אִם הָיוּ מְעוֹת מְקוֹם הַנִּשּׂוּאִין טוֹבִים מִמְּעוֹת מְקוֹם הַגֵּרוּשִׁין נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת מְקוֹם הַגֵּרוּשִׁין. וְאִם הָיוּ מְעוֹת מְקוֹם הַגֵּרוּשִׁין טוֹבִים מִמְּעוֹת מְקוֹם הַנִּשּׂוּאִין נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת מְקוֹם הַנִּשּׂוּאִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה בִּכְתֻבָּתָהּ מָעוֹת סְתָם. אֲבָל אִם פֵּרֵשׁ בָּהּ מַטְבֵּעַ יָדוּעַ בֵּין בַּעִקָּר בֵּין בַּתּוֹסֶפֶת הֲרֵי הִיא כְּדִין הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ מַטְבֵּעַ יָדוּעַ שֶׁנּוֹתֵן לוֹ כַּמָּה שֶׁהִלְּוָהוּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת הַלְוָאָה:
הלכה ז׳
תִּקְּנוּ הַגְּאוֹנִים בְּכָל הַיְשִׁיבוֹת שֶׁתִּהְיֶה הָאִשָּׁה גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ אַחֲרֵי מוֹת בַּעְלָהּ אַף מִן הַמִּטַּלְטְלִין כְּדֶרֶךְ שֶׁהִתְקִינוּ לְבַעַל חוֹב לִגְבּוֹת מִן הַמִּטַּלְטְלִין. וּפָשְׁטָה תַּקָּנָה זוֹ בְּרֹב יִשְׂרָאֵל. וְכֵן שְׁאָר תְּנָאֵי כְּתֻבָּה כֻּלָּן כִּכְתֻבָּה הֵן וְיֶשְׁנָן בְּמִטַּלְטְלִין כְּבַקַּרְקַע. חוּץ מִכְּתֻבַּת בְּנִין דִּכְרִין שֶׁלֹּא מָצָאנוּ מִנְהַג יְרֻשָּׁתָן פָּשׁוּט בְּכָל הַיְשִׁיבוֹת. לְפִיכָךְ אֲנִי אוֹמֵר מַעֲמִידִין אוֹתָהּ עַל דִּין הַגְּמָרָא שֶׁאֵין יוֹרְשִׁין כְּתֻבַּת אִמָּן אֶלָּא מִן הַקַּרְקַע:
הלכה ח׳
כְּבָר נָהֲגוּ בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁיָּדַעְנוּ וְשֶׁשָּׁמַעְנוּ שִׁמְעָן שֶׁיִּכְתְּבוּ בַּכְּתֻבָּה בֵּין מִמְּקַרְקְעֵי בֵּין מִמִּטַּלְטְלֵי. וְדָבָר זֶה תִּקּוּן גָּדוֹל הוּא וַאֲנָשִׁים גְּדוֹלִים וּנְבוֹנִים הִנְהִיגוּ דָּבָר זֶה שֶׁהֲרֵי זֶה תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן וְנִמְצָא הָאַלְמָנָה גּוֹבָה מִן הַמִּטַּלְטְלִין בִּתְנַאי זֶה לֹא בְּתַקָּנַת אַחֲרוֹנִים:
הלכה ט׳
הֲרֵי שֶׁלֹּא כָּתַב כָּךְ בִּשְׁטַר הַכְּתֻבָּה אֶלָּא נָשָׂא סְתָם. אִם הָיָה יוֹדֵעַ בְּתַקָּנָה זוֹ שֶׁל גְּאוֹנִים גּוֹבָה. וְאִם לָאו אוֹ שֶׁנִּסְתַּפֵּק לָנוּ הַדָּבָר מִתְיַשְּׁבִין בַּדָּבָר הַרְבֵּה שֶׁאֵין כֹּחַ בְּתַקָּנַת הַגְּאוֹנִים לָדוּן בָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְפָּרְשָׁה כְּדִין תְּנָאֵי כְּתֻבָּה שֶׁהֵם תַּקָּנַת הַסַּנְהֶדְרִין הַגְּדוֹלָה עַד שֶׁנּוֹצִיא בָּהּ מָמוֹן מִן הַיּוֹרְשִׁים:
הלכה י׳
וְעוֹד תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ כָּל נִכְסֵי הַבַּעַל אַחְרָאִין וְעַרְבָאִין לִכְתֻבָּה אֲפִלּוּ כְּתֻבָּתָהּ מָנֶה וְיֵשׁ לוֹ קַרְקַע בְּאַלְפַּיִם זְהוּבִים הַכּל תַּחַת שִׁעְבּוּד הַכְּתֻבָּה. וְכָל שֶׁיִּמְכֹּר אַחַר הַנִּשּׂוּאִין מִנְּכָסָיו אַף עַל פִּי שֶׁמִּמְכָּרוֹ קַיָּם וְיֵשׁ לוֹ לִמְכֹּר כָּל נְכָסָיו אִם יִרְצֶה יֵשׁ לָהּ לִטְרֹף אוֹתָן בִּכְתֻבָּתָהּ כְּשֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה אוֹ כְּשֶׁיָּמוּת אִם לֹא תִּמְצָא נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. וּכְשֶׁתִּטְרֹף לֹא תִּטְרֹף אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כְּדִין כָּל בַּעֲלֵי חוֹבוֹת. וְתַקָּנָה זוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה כְּתֻבָּה קַלָּה בְּעֵינָיו:
הלכה י״א
כְּשֶׁמַּשְׁבִּיעִין בֵּית דִּין אוֹ הַיּוֹרְשִׁין אֶת הָאַלְמָנָה כְּשֶׁתָּבוֹא לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ אֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ אֶלָּא חוּץ לְבֵית דִּין. מִפְּנֵי שֶׁבָּתֵּי דִּינִין הָיוּ נִמְנָעִין מִלְּהַשְׁבִּיעָהּ שֶׁחוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא לֹא תְּדַקְדֵּק עַל עַצְמָהּ בִּשְׁבוּעָה. וְאִם רָצוּ הַיְתוֹמִים לְהַדִּירָהּ נוֹדֶרֶת לָהֶן כָּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ וּמַדִּירִין אוֹתָהּ בְּבֵית דִּין וְאַחַר כָּךְ נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ:
הלכה י״ב
מֵתָה הָאַלְמָנָה קֹדֶם שֶׁתִּשָּׁבַע אֵין יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשִׁין מִכְּתֻבָּתָהּ כְּלוּם שֶׁאֵין לָהּ כְּתֻבָּה עַד שֶׁתִּשָּׁבַע. וְאִם נִשֵּׂאת קֹדֶם שֶׁתִּשָּׁבַע הֲרֵי זוֹ נִשְׁבַּעַת אַחַר הַנִּשּׂוּאִין וְנוֹטֶלֶת כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה. אֲבָל אֵינָהּ נוֹדֶרֶת וְנוֹטֶלֶת שֶׁמָּא יָפֵר לָהּ הַבַּעַל:
הלכה י״ג
יִחֵד לָהּ קַרְקַע בִּכְתֻבָּתָהּ בֵּין שֶׁיִּחֵד בְּאַרְבַּעַת הַמְּצָרִים בֵּין בְּמֵצַר אֶחָד גּוֹבָה אֶת כְּתֻבָּתָהּ מִמֶּנָּה בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְכֵן אִם כָּתַב לָהּ מִטַּלְטְלִין וְהֵן עַצְמָן קַיָּמִין נוֹטֶלֶת אוֹתָן בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְכֵן אִם נִמְכְּרוּ וְנִלְקַח בָּהֶן מִטַּלְטְלִין אֲחֵרִים וְנוֹדַע שֶׁאֵלּוּ הַשְּׁנִיִּם מִדְּמֵי הַמִּטַּלְטְלִין הָרִאשׁוֹנִים נוֹטַלְתָּן בְּלֹא שְׁבוּעָה:
הלכה י״ד
הַפּוֹגֶמֶת כְּתֻבָּתָהּ לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. כֵּיצַד. הוֹצִיאָה שְׁטַר כְּתֻבָּה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶלֶף זוּז הַבַּעַל אוֹמֵר נִתְקַבַּלְתְּ הַכּל וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נִתְקַבַּלְתִּי אֶלָּא כָּךְ וְכָךְ. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ עָלֶיהָ עֵדִים בַּמִּקְצָת שֶׁנָּטְלָה וַאֲפִלּוּ דִּקְדְּקָה עַצְמָהּ בְּחֶשְׁבּוֹן מַה שֶּׁנָּטְלָה בַּחֲצִי פְּרוּטָה לֹא תִּטּל הַשְּׁאָר אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה:
הלכה ט״ו
אָמַר הַבַּעַל נִתְקַבַּלְתְּ הַכּל וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נִתְקַבַּלְתִּי כְּלוּם וְעַד אֶחָד מֵעִיד עָלֶיהָ שֶׁנִּתְקַבְּלָה הַכּל אוֹ מִקְצָת לֹא תִּפָּרַע כָּל הַכְּתֻבָּה אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה:
הלכה ט״ז
הַנִּפְרַעַת שֶׁלֹּא בְּפָנָיו לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלַךְ לוֹ. בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו אַחַר שֶׁתִּשָּׁבַע וּמַגְבִּין אוֹתָהּ כְּתֻבָּתָהּ. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בְּמָקוֹם רָחוֹק שֶׁיֵּשׁ לָהֶן טֹרַח לְהוֹדִיעוֹ. אֲבָל אִם הָיָה בְּמָקוֹם קָרוֹב לְהוֹדִיעוֹ שׁוֹלְחִין לוֹ וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ. וְאִם לֹא יָבוֹא תִּשָּׁבַע וְתִטּל:
הלכה י״ז
הַפּוֹחֶתֶת כְּתֻבָּתָהּ נִפְרַעַת שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה. כֵּיצַד. הוֹצִיאָה שְׁטַר כְּתֻבָּה בְּאֶלֶף זוּז הוּא אוֹמֵר נִתְקַבַּלְתְּ הַכּל וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נִתְקַבַּלְתִּי כְּלוּם וְאֵין לִי אֶלָּא חָמֵשׁ מֵאוֹת זוּז וְזֶה שֶׁכָּתַב לִי אֶלֶף אֲמָנָה הָיְתָה בֵּינִי לְבֵינוֹ הֲרֵי זוֹ נִפְרַעַת שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה. אֲבָל אִם אָמְרָה אֵין בִּשְׁטַר כְּתֻבָּתִי אֶלָּא חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֵינָהּ נִפְרַעַת בִּשְׁטָר זֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶלֶף זוּז כְּלוּם שֶׁהֲרֵי בִּטְּלָה אוֹתוֹ וּכְאִלּוּ הוֹדֵית שֶׁהוּא שֶׁקֶר. לְפִיכָךְ נִשְׁבַּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת וְנִפְטָר:
הלכה י״ח
כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה אוֹמְרִים לָהּ בֵּית דִּין הִשָּׁבְעִי וּטְלִי. וּמָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ תִּפָּרַע שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה אוֹמְרִים לַבַּעַל עֲמֹד וְתֵן לָהּ וְאֵין אַתָּה נֶאֱמָן בְּטַעֲנָה זוֹ עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיךָ:
הלכה י״ט
אָמַר הַבַּעַל מֵעַצְמוֹ תִּשָּׁבַע לִי עַל טַעֲנָתִי אוֹמְרִין לָהּ הִשָּׁבְעִי וּטְלִי וְתִשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ. הִתְנֵית עִמּוֹ שֶׁתִּגְבֶּה כְּתֻבָּתָהּ שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה אוֹ שֶׁתְּהֵא נֶאֱמֶנֶת בְּכָל מַה שֶּׁתִּטְעֹן גּוֹבָה מִמֶּנּוּ בְּלֹא שְׁבוּעָה כְּלָל. אֲבָל אִם בָּאָה לִגְבּוֹת מִיּוֹרְשָׁיו תִּשָּׁבַע וְאַחַר כָּךְ תִּטּל:
הלכה כ׳
הִתְנֵית עִמּוֹ שֶׁתִּגְבֶּה כְּתֻבָּתָהּ מִיּוֹרְשָׁיו בְּלֹא שְׁבוּעָה אוֹ שֶׁתִּהְיֶה נֶאֱמֶנֶת בְּכָל מַה שֶּׁתִּטְעֹן עַל יוֹרְשָׁיו הֲרֵי זוֹ נוֹטֶלֶת מֵהֶן בְּלֹא שְׁבוּעָה. אֲבָל אִם בָּאָה לִטְרֹף מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים לֹא תִּטְרֹף אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֶאֱמִינָהּ הַבַּעַל. שֶׁאֵין תְּנַאי הַבַּעַל מוֹעִיל אֶלָּא עָלָיו וְעַל יוֹרְשָׁיו אֲבָל לְהַפְסִיד מָמוֹן אֲחֵרִים אֵינוֹ מוֹעִיל:
הלכה כ״א
אַלְמָנָה שֶׁהָיָה שְׁטַר כְּתֻבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ נִשְׁבַּעַת וְגוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ לְעוֹלָם אֲפִלּוּ אַחַר מֵאָה שָׁנָה. בֵּין שֶׁהָיְתָה בְּבֵית בַּעְלָהּ בֵּין שֶׁהָיְתָה בְּבֵית אָבִיהָ. וְאִם אֵין שְׁטַר כְּתֻבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ אֵין לָהּ כְּלוּם וַאֲפִלּוּ עִקַּר כְּתֻבָּה וַאֲפִלּוּ תָּבְעָה בְּיוֹם מִיתַת בַּעְלָהּ. וְכֵן הַגְּרוּשָׁה אֲפִלּוּ עִקַּר כְּתֻבָּה אֵין לָהּ עַד שֶׁתּוֹצִיא שְׁטַר כְּתֻבָּה:
הלכה כ״ב
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִכְתֹּב כְּתֻבָּה. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין דַּרְכָּן לִכְתֹּב כְּתֻבָּה אֶלָּא סוֹמְכִין עַל תְּנַאי בֵּית דִּין הֲרֵי זוֹ גּוֹבָה עִקַּר כְּתֻבָּה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּיָדָהּ שְׁטַר כְּתֻבָּה בֵּין נִתְגָּרְשָׁה בֵּין נִתְאַלְמְנָה בֵּין שֶׁהָיְתָה בְּבֵית בַּעְלָהּ בֵּין שֶׁהָיְתָה בְּבֵית אָבִיהָ. אֲבָל תּוֹסֶפֶת אֵין לָהּ בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה:
הלכה כ״ג
וְעַד כַּמָּה תִּגְבֶּה הָאַלְמָנָה הָעִקָּר בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתֻבָּה. אִם הָיְתָה בְּבֵית בַּעְלָהּ גּוֹבָה לְעוֹלָם. וְאִם הָיְתָה בְּבֵית אָבִיהָ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה. וְאִם בָּאָה לִתְבֹּעַ אַחַר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה אֵין לָהּ כְּלוּם שֶׁאִלּוּ לֹא מָחֲלָה לֹא שָׁתְקָה כָּל זְמַן זֶה. וַהֲרֵי אֵינָהּ עִם הַיּוֹרְשִׁים כְּדֵי שֶׁתֹּאמַר נִכְלַמְתִּי מִלְּתָבְעָן וְהֵן עִמִּי בַּבַּיִת:
הלכה כ״ד
לְפִיכָךְ אִם הָיָה הַיּוֹרֵשׁ עַצְמוֹ מוֹלִיךְ מְזוֹנוֹתֶיהָ לְבֵית אָבִיהָ וּמְטַפֵּל בָּהּ יֵשׁ לָהּ לִתְבֹּעַ כְּתֻבָּתָהּ וַאֲפִלּוּ אַחַר כ"ה שָׁנָה מִפְּנֵי שֶׁזּוֹ שֶׁשָּׁתְקָה וְלֹא תָּבְעָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא בּוֹשָׁה מִן הַיּוֹרֵשׁ:
הלכה כ״ה
הִיא אוֹמֶרֶת בְּתוּלָה נִשֵּׂאתִי וְעִקַּר כְּתֻבָּתִי מָאתַיִם וְהַבַּעַל אוֹ יוֹרְשָׁיו אוֹמְרִים בְּעוּלָה נִשֵּׂאת וְאֵין לָהּ אֶלָּא מֵאָה. אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁרָאוּ שֶׁעָשׂוּ לָהּ הַמִּנְהָגוֹת שֶׁנָּהֲגוּ אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר לַעֲשׂוֹתָן לִבְתוּלָה כְּגוֹן מִינֵי שִׂמְחָה אוֹ כְּתָרִים אוֹ מַלְבּוּשׁ יָדוּעַ אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין כָּךְ אֶלָּא לִבְתוּלָה הֲרֵי זוֹ נוֹטֶלֶת מָאתַיִם. וְאִם אֵין לָהּ עֵדִים בָּזֶה הֲרֵי זוֹ נוֹטֶלֶת מָנֶה. וְאִם הָיָה הַבַּעַל קַיָּם יֵשׁ לָהּ לְהַשְׁבִּיעוֹ שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה שֶׁהֲרֵי הוֹדָה בְּמִקְצָת הַטַּעֲנָה. וְנֶאֱמָן הַקָּטָן לְהָעִיד בְּגָדְלוֹ וְלוֹמַר זָכוּר אֲנִי כְּשֶׁהָיִיתִי קָטָן שֶׁנַּעֲשָׂה לִפְלוֹנִית מִנְהַג הַבְּתוּלוֹת. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתֻבָּה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ:
הלכה כ״ו
הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ גֵרַשְׁתַּנִי נֶאֱמֶנֶת, שֶׁאֵינָהּ מְעִזָּה פָּנֶיהָ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ. לְפִיכָךְ הָאִשָּׁה שֶׁהוֹצִיאָה שְׁטַר כְּתֻבָּה וְאֵין עִמָּהּ גֵּט וְאָמְרָה לְבַעְלָהּ גֵּרַשְׁתַּנִי וְאָבַד גִּטִּי תֵּן לִי כְּתֻבָּתִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא גֵּרַשְׁתִּיךְ חַיָּב לִתֵּן לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה. אֲבָל אֵינוֹ נוֹתֵן לָהּ הַתּוֹסֶפֶת עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה שֶׁגֵּרְשָׁהּ אוֹ שֶׁיָּצָא גֵּט עִם הַכְּתֻבָּה מִתַּחַת יָדָהּ:
הלכה כ״ז
אָמַר לָהּ הַבַּעַל כָּךְ הָיָה גֵּרַשְׁתִּי וְנָתַתִּי לָהּ כָּל הַכְּתֻבָּה עִקָּר וְתוֹסֶפֶת וְכָתְבָה לִי שׁוֹבֵר וְאָבַד שׁוֹבְרִי. מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לֹא גֵּרַשְׁתִּי וְלֹא יִתְחַיֵּב בְּתוֹסֶפֶת נֶאֱמָן וּמַשְׁבִּיעָהּ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹתֵן לָהּ אֶת הָעִקָּר וְנִשְׁבָּע הוּא שְׁבוּעַת הֶסֵּת עַל הַתּוֹסֶפֶת:
הלכה כ״ח
הוֹצִיאָה גֵּט וְאֵין בְּיָדָהּ שְׁטַר כְּתֻבָּה. אִם דֶּרֶךְ אוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁלֹּא יִכְתְּבוּ כְּתֻבָּה גּוֹבָה עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ בַּגֵּט שֶׁבְּיָדָהּ. וְאִם דַּרְכָּן לִכְתֹּב כְּתֻבָּה אֲפִלּוּ עִקָּר אֵין לָהּ עַד שֶׁתּוֹצִיא שְׁטַר כְּתֻבָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְנִשְׁבָּע הַבַּעַל שְׁבוּעַת הֶסֵּת עַל טַעֲנָתָהּ וְנִפְטָר:
הלכה כ״ט
הוֹצִיאָה שְׁתֵּי גִּטִּין וּשְׁתֵּי כְּתֻבּוֹת גּוֹבָה שְׁתֵּי כְּתֻבּוֹת. הוֹצִיאָה שְׁתֵּי כְּתֻבּוֹת וְגֵט אֶחָד אֵינָהּ גּוֹבָה אֶלָּא כְּתֻבָּה אַחַת. וְאֵי זוֹ מֵהֶן גּוֹבָה אִם שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת בִּטְּלָה הָאַחֲרוֹנָה אֶת הָרִאשׁוֹנָה וְאֵינָהּ טוֹרֶפֶת אֶלָּא מִזְּמַן הָאַחֲרוֹנָה. וְאִם הָיָה בְּאַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן תּוֹסֶפֶת עַל חֲבֵרְתָהּ גּוֹבָה בְּאֵיזוֹ מֵהֶן שֶׁתִּרְצֶה וּתְבַטֵּל הַשְּׁנִיָּה:
הלכה ל׳
הוֹצִיאָה שְׁתֵּי גִּטִּין וּכְתֻבָּה אַחַת אֵין לָהּ אֶלָּא כְּתֻבָּה אַחַת. שֶׁהַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶחֱזִירָהּ סְתָם עַל כְּתֻבָּתָהּ הָרִאשׁוֹנָה הֶחֱזִירָהּ. הוֹצִיאָה גֵּט וּכְתֻבָּה אַחַר מִיתַת הַבַּעַל. אִם גֵּט קוֹדֵם לִכְתֻבָּה גּוֹבָה בְּגֵט זֶה עִקַּר כְּתֻבָּה אִם אֵין דַּרְכָּן לִכְתֹּב כְּתֻבָּה וְגוֹבָה כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בִּכְתֻבָּתָהּ זוֹ שֶׁהֲרֵי זָכְתָה בָּהּ בְּמִיתָתוֹ. וְאִם כְּתֻבָּה קָדְמָה אֶת הַגֵּט אֵין לָהּ אֶלָּא כְּתֻבָּה אַחַת. שֶׁעַל כְּתֻבָּתָהּ הָרִאשׁוֹנָה הֶחֱזִירָהּ:
הלכה ל״א
הָאִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר מֵת בַּעְלִי כְּדֵי שֶׁתִּנָּשֵׂא כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין. וּמִתְּנָאֵי הַכְּתֻבָּה שֶׁאִם תִּנָּשֵׂא לְאַחֵר אַחַר מוֹתוֹ תִּטּל כָּל מַה שֶּׁכָּתַב לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ. לְפִיכָךְ אִם בָּאָה לְבֵית דִּין וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי הַתִּירוּנִי לְהִנָּשֵׂא וְלֹא הִזְכִּירָה שֵׁם כְּתֻבָּה בָּעוֹלָם מַתִּירִין אוֹתָהּ לְהִנָּשֵׂא וּמַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ וְנוֹתְנִין לָהּ כְּתֻבָּתָהּ. בָּאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי תְּנוּ לִי אֶת כְּתֻבָּתִי אַף לְהִנָּשֵׂא אֵין מַתִּירִין אוֹתָהּ שֶׁעַל עִסְקֵי הַכְּתֻבָּה בָּאָה וַהֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא מֵת. וְאֵין דַּעְתָּהּ לְהִנָּשֵׂא אֶלָּא לִטּל כְּתֻבָּה מֵחַיִּים בִּלְבַד. בָּאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי הַתִּירוּנִי לְהִנָּשֵׂא וּתְנוּ לִי אֶת כְּתֻבָּתִי מַתִּירִין אוֹתָהּ לְהִנָּשֵׂא וְנוֹתְנִין לָהּ כְּתֻבָּתָהּ מִפְּנֵי שֶׁעִקַּר דְּבָרֶיהָ עַל עִסְקֵי הַנִּשּׂוּאִין בָּאָה. אֲבָל אִם בָּאָה וְאָמְרָה תְּנוּ לִי אֶת כְּתֻבָּתִי וְהַתִּירוּנִי לְהִנָּשֵׂא מַתִּירִין אוֹתָהּ וְאֵין נוֹתְנִין לָהּ כְּתֻבָּה. וְאִם תָּפְשָׂה אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָהּ:

בני אהובה · הלכות אישות פרק ט״ז

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות אישות פרק ט״ז

א׳
הנכסים שמכנסת האשה לבעלה וכו'. כתב ה"ה ואין ספק שדין זה נוהג אף בנדוניא ולא הוצרך רבינו לבאר כן ופשוט הוא שלא יפה כחה מן החוב וכו'. וא"ת אם כן למה הוצרך רבינו [לכתוב] דין הפוחתת ודין הפוגמת בכתובה הא פשיטא דלא יפה כחו מן החוב הא לאו מילתא היא דהו"א דגרשה ולא תגבה אפי' בשבועה קמ"ל דבשבועה מיהת גביא וכיון דבמנה מאתים גביא בשבועה כ"ש נכסי צאן ברזל וכ"ת נכסי צאן ברזל גובה בלא שבועה לזה הוצרך ה"ה לומר דהוא פשוט דלא יפה כחה מכח החוב:
ג׳
וכן התקינו וכו'. כתב הרב המגיד והרשב"א ז"ל לא הכריע בזה כלום. קשה דלמה לא הכריע לפי שיטתו שכתב למעלה הרב המגיד בשמו דבכל מקום שאין הלשון גורם אין נכסי צאן ברזל בכלל כתובה והא הכא דלא שייך לומר הלשון גורם ואם כן אין נכסי צאן ברזל בכלל כתובה:
כ״ה
היא אומרת בתולה נישאתי וכו'. כתב ה"ה ובהשגות אמר אברהם שבועת התורה אין כאן וכו' וכתב ה"ה ואני אומר שאין זו קושיא שכיון שהגאונים תיקנו וכו'. נראה דרצה ה"ה לתרץ לפי הגירסא שגורס בדברי רבינו למעלה וכן התקינו שלא תגבה האשה וכו' דלפי גירסא זו אפילו הגרושה אינה גובה מן המטלטלים ותפסה ה"ה עיקר אבל לפי הגירסא האחרת שגורס בדברי רבינו שלא תגבה האלמנה אין כאן קושיא דכאן בגרושה והגרושה גובה מן המטלטלים. ומ"מ אני תמה טובא על דברי ה"ה שכתב שכיון שגובה מן המטלטלים לתקנת הגאונים דלא הוי כפירת שיעבוד קרקעות בלבד דהא בפ"ק דמציעא (דף ד') גבי שטר שכתוב בו סלעים ומלוה אומר ה' ולוה אומר שלש אמרו שם בגמרא אי נמי משום דהוי שיעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות והא התם בחוב איירי והחוב מדינא דגמרא גובה מן המטלטלין וא"כ לא הוי כפירת שיעבוד קרקעות בלבד ולפי דעת ה"ה ז"ל אין ראוי לפוטרו משבועה וקושיא גדולה היא זו אם לא שנחלק בדוחק דשאני התם דהוי שטר ועיקר שטר לשיעבוד קרקעות הוא עשוי אע"פ שגובה ג"כ מן המטלטלין אבל הכא אין כאן שטר אלא הוי במקום שאין כותבין כתובה וכיון שגובה גם מן המטלטלין לא הוי כפירת שיעבוד קרקעות בלבד: וכל הדברים האלו וכו'. כתב ה"ה כוונת רבינו שבמקום שאין כותבים [וכו' ובודאי אף במקום שכותבים] אם נאבדה וכו'. כלומר אע"פ שכתב רבינו וכל הדברים האלו במקום שאין כותבין וכו' לאו למימרא דבמקום שכותבין לא שייך כלל מכל דינים אלו דה"ה במקום שכותבין אם נאבדה כתובתה אז יש דין ביניהם מענין השבועה אבל בדין הראשון דלא נאבדה לא שייך אלא במקום שאין כותבין:
כ״ז
(כו-כז) האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת וכו' אמר לה הבעל כך היה וכו'. בפרק הכותב (כתובות דף פ"ט) פליגי שמואל ורב דשמואל מוקי מתניתין דהוציאה גט וכו' במקום שאין כותבין ולדידיה בגט גביא עיקר ותוספת במקום שאין כותבין וכי הוציאה כתובה אח״כ לא גביא כלל לא כתובה ולא תוספת. אבל לרב בגט גובה העיקר לבד וכשהוציאה כתובה אח״כ גובה תוספת והקשו ממתניתין דקאמרה כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי והוא אומר אבד שוברי הרי אלו לא יפרע וקאמר בשלמא לשמואל מוקי לה במקום שאין כותבין ואמר כתבתי כלומר דמצי למימר כשהוציאה כתובתה פרעתיך בגט עיקר ותוספת והכי טענתי בעת ההיא בב״ד שהיה לה כתובה וכתבו לי שובר ואבד שוברי אלא לרב נהי דעיקר לא גביא מפני שכבר גבאתו בגיטה אבל תוספת תיגבי ותירצו הכא במאי עסקינן כשאין שם עידי גירושין מיגו דיכול לומר [לא] גירשתיה וכו' משמע דלשמואל אפילו בשיש עידי גירושין לא גביא כתובתה כלל דכבר גבתה עיקר ותוספת ואנן קי״ל כשמואל וכן פסקו בהלכות וכן דעת רבינו. וא״ת א״כ למה כתב רבינו מתוך שיכול לומר וכו' הא לשמואל לא גביא כלל כיון שכבר גבתה בגט וכ״ת דרבינו איירי במקום שכותבין כתובה הא אין כותבין שובר. וי״ל דאנן קי״ל דכותבין שובר וכ״פ רבינו בהלכות מלוה ולוה וא״כ איירי במקום שכותבין ושפיר אתי כשמואל וכ״ת א״כ למה כתב אם דרך אותו המקום שאין כותבין דגובה עיקר תגבה תוספת אליבא דשמואל י״ל דרבינו אזיל לטעמיה שכתב למעלה שאין גובין תוספת אלא בראיה ברורה וא״ת א״כ איך אמרו בגמרא שיהא נאמן לומר לשמואל פרעתי עיקר והתוספת ולכך לא יפרע אליבא דשמואל הא בגט לא היה יכול לגבות אלא התוספת. וי״ל דהוא אמר כששאלת ממני הכתובה אני הודיתי לך על העיקר ועל התוספת כדי שלא תשביעני ופרעתי לך הכל. וא״ת סוף סוף אמאי נאמן על התוספת אטו מאן דמפיק שטרא לחבריה יאמר לו פרעתי לך ועשית לי שובר ואבד שוברי וי״ל דשאני הכא כיון דודאי גבתה העיקר נאמן על התוספת לומר ג״כ פרעתי ועשית לי שוברי. והטור בסימן ק' כתב הוציאה גט ואין בידה וכו' ואם הוציאה כתובה בלא גט וכו' אם יש לה עידי גירושין אינו נאמן וכו' קשה דבתחילת לשונו נראה דפסק כרב דאמר הוציאה גט גובה העיקר וכו' דלא כשמואל בדיני ועוד דאפילו כרב לא פסק דכתב אח״כ ואם הוציאה כתובה וכו' אם יש לה עידי גירושין אינו נאמן ולרב הא נאמן לגבי עיקר דבגט גובה עיקר. וע״ק מה שהקשה הרב ב״י במ״ש ואם הוא במקום שאין רשאין וכו' וגובה הכל אפילו אין לה עידי גירושין דהא בגמרא לא קאמר אלא דאע״ג דלא מפקא גיטא גביא. ונראה לתרץ דודאי פסק כשמואל ומ״ש אינה גובה תוספת הוא מפני שהוא סבור שאין גובין התוספת אלא בראיה ברורה וכמ״ש הרמב״ם ז״ל ונראה שרבינו מפרש כפירוש התוס' שפירשו אליבא דר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום דפירוש הוציאה גט ר״ל עידי גט וכל גט האמור במתניתין הוא עידי גט ורשב״ג דקאמר שלא בגט ר״ל שלא בעידי גט ולכך כתב כן משום דהלכה כר״י דאמר הטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום ולפי פירושו הדין הוא כן ומ״ש בגמרא אפילו שלא בגט גובה מן הסכנה ואילך לא הוי לר״י. מ״מ אני תמה על רבינו למה לא הזכיר ההיא דרשב״ג דמן הסכנה ואילך כמו שהזכירו הטור: אמר לה הבעל וכו'. רבינו מפרש מ"ש בגמרא מיגו שיכול לומר וכו' לענין התוספת בלבד ובהכי מיתרצא הקושיא שהקשו התוס' (בד"ה מגו) דא"ר המנונא האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת:
ל״א
באה ואמרה מת בעלי תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה. הרב"י נתן טעם למה פסק כן ועי' בפסקי מוהר"י ן' לב הראשונים סימן פ':
נחלת הכלל · ToratEmet

צפנת פענח · הלכות אישות פרק ט״ז

א׳
אין נקראים כתובה אלא נדוניא כו'. והתוספת שהוא מוסיף על הנדוניא אם הוה דינו כחוב עי' בהך דב"מ ד' ק"ד ע"ב ותוס' יבמות ד' ס"ה ע"ב ד"ה כהא ע"ש, וזהו מה דקרא לה בירושלמי פרא פורנין ע"ש בכתובות פרק ה' הלכה ט', ופרק ז' הלכה ז' וכ"מ בזה:
ד׳
וכן הזקינו כו' ושמין לה כל מה שעליה כו'. עיין בירושלמי גיטין פ' ד' הל' ג' אפילו קלוסטא דעל רישך דידי הוא, ועיין ב"ב ד' קמ"ו ע"א בייבא וסבכתא ע"ש ברשב"ם:
ז׳
תיקנו הגאונים כו'. עיין בירושלמי פ' י' דכתובות הל' ג' דארמלתא דר"ה גבה לה מן המטלטלין כמנהג מקומם ע"ש, ובבלי ד' ס"ז ע"א, ועיין בפה"מ לרבינו בסוף פ"ח דבכורות דגם שבח וראוי תיקנו שיגבו ועשו אותה כבע"ח, ועיין בירושלמי נדרים פ"ט ה"ה דמשמע שם דגם גבי כתובה אף דלא גבה ממטלטלי מ"מ אומרים לו ליתן ועיין בירושלמי פ' א' דחגיגה סה"א אך שם גבי יורשים ובע"ח, ועיין בירושלמי ספ"א דכתובות הי"ד גבי ההיא אתתא דהויא פורנא כ' דינרין והיה שם חד בית דהויא שוה רק עשרה דינר ופליגי שם אמוראי אם כיון דהבית אינו שוה רק י' דינר הויא כמאן דלית לה כתובה אלא י' דינר או דמ"מ חוב הכתובה יש לה אלא דאין לה ממה לגבות ע"ש, ועיין בתוס' כתובות ד' צ"ה ע"ב ד"ה ואין ע"ש, ועיין בירושלמי פרק ג' דגיטין על הך דמלוה מעות את הכהן, וברמב"ן במלחמות שם ע"ש, ועיין רש"י ב"ק ד' י"ד ע"ב מאי טעמא לא גבו מן המטלטלין ורש"י ב"מ ד' ס"ז ע"ב ד"ה אין דס"ל דמה"ת לא חל כלל דין ערבות עליהם אף בבע"ח, ושם ד' ק"ד ע"ב ברש"י ד"ה להכי ועיין רש"י פסחים ד' ל"א ע"א דפי' שם רש"י משום דהני מעות לא הוי בעין בשעה שהאב היה חי והטעם משום דאל"כ נימא כמו דאמרינן בב"ב ד' קכ"ו ע"א גבי מלוה שעמו פלגי דכתב שם הרשב"ם הטעם משום דהוא מקנה לאביו בעין יפה ע"ש ה"נ נימא זה לכך צריך רש"י לומר דלא הוה בעין ועיין תוס' כתובות ד' פ"ב ע"א ד"ה לא מש"כ שם התוס' שהרי היבם מוחזק שהרי הוא החייב ר"ל ג"כ כן והוא שיעבד החוב בעין יפה דזה לטובתו ומיקרי מוחזק ועיין תוס' בכורות ד' נ"ב ע"א ע"ש ומש"כ רש"י בשבועות ד' ל"א ע"ב ד"ה ש"מ מוכח שם דהשיעבוד דכתובה לא חל לכתחלה רק על הקרקע וע"ש בתוס' ד"ה ש"מ מ"ש דקאי נמי אהך דהכל מודים בעד סוטה ע"ש ובאמת זה תליא כך דאם נימא דהכתובה לא חל מעולם רק על הקרקע או שחל על הכל רק דב"ד אין גובים רק מהקרקע דלפ"ז בדבר דמהני עדותו של עד אחד מה"ת אז שפיר לא נקרא משביע עדי קרקע דעדותן חל גם על מטלטלין אבל גבי עד מיתה דהויא רק עדות מחמת תקנת חכמים ומחמת דעדותו מועלת ואינו מועיל רק לקרקע ורבינו ז"ל ס"ל דמהבעל גופא חל גם על המטלטלין רק דאין ב"ד מגבין מהם משא"כ מיורשים אז לא חל כלל על המטלטלים, ועיין בירוש' כתובות פ"ט סה"ב דס"ל דלא כמש"כ התוס' ב"ב ד' קכ"ו וכתובות דף צ"ב ובכורות ד' נ"ב רק דאף שפטור מן השבועה מ"מ אין גובה מן המטלטלין, ועיין בירושלמי שבועות פ' ו' הל' ז' דאמר שם דאף אם כתב בשטר בהדיא על מנת לגבות מן המטלטלין לא מהני והטעם משום דס"ל דגבי בע"ח חל שיעבודא גם על המטלטלים אף בלא כתיבתו ומה יועיל מה שהוא משעבד המטלטלין הא בלא שיעבודו ג"כ חל אלא דמ"מ אם אין ב"ד יכולים לגבות לא מהני גם אם שיעבדם וכעין מש"כ הרי"ף ז"ל בב"ב על הך דדף קמ"ט ע"א גבי איסר גיורא דלהקנות במתנת שכיב מרע לבן שיש לו היכא דאינו יורשו כגון גר לא מהני כיון דבאמת הוא בנו רק התורה הפקיעה ומה יוסיף לן אם נותן לו במתנת ש"מ דכירושה שוייה רבנן וכבר הארכתי בזה במקום אחר, ועיין ב"ב ד' מ"ה ע"ב ע"ש אך גבי כתובה מהני כיון דע"פ דין לא משעבד זה אם יכתוב בפירוש ועיין בירושלמי כתובות פי"א הל' א' גבי יזונו בנותי אם אמרינן דר"ל מן המטלטלין ג"כ ע"ש ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' מלוה פרק י"א הל' י"א ע"ש:
י׳
ועוד תיקנו חכמים כו' וכל שימכור אחר הנשואים כו'. דוקא אבל לא גובה מנכסים שמכר אחר אירוסין כמבואר שם ד' מ"ד ע"א ובפרט לשיטת רבינו ז"ל דס"ל לעיל בפ"י הל' י"א דארוסה אינה גובה ממשועבדים אף אם כתב לה כתובה. והנה בירושלמי כתובות פ' י' הל' א' מבואר שם דאם קידש אחת קודם ואחרת נשאת קודם ואח"כ נשאת אותה שקידש ראשונה היא קודמת ואף דהא ס"ל דלא נשתעבדו נכסים רק משעת נשואין זה רק דין השיעבוד אבל לגבות ממנו גובה משעת אירוסין והיא שקידשה תחלה קודמת וע"ש בירושלמי דאמר דזה תליא בפלוגתא דר"מ ורבנן אם השיעבוד הוא ממילא בגדר דין או מה שהוא משעבד עצמו וזה רק בשטר, ועיין רש"י קדושין ד' י"ג ע"ב ד"ה לאו דאורייתא ועי' רש"י גיטין דף נ' ע"א ד"ה כיון דדינא, ובאמת זהו ר"ל המחלוקת שבכ"מ ש"ד ושל"ד ר"ל אם התורה שיעבדה או השיעבוד ע"פ עצמו, וזהו ג"כ מה דמבואר בב"ק ד' י"ב דהך דעבדא כמטלטלי תליא בזה אם ש"ד ע"ש ר"ל דבדין התורה לכ"ע עבדא כמקרקעי רק בלשון בני אדם עיין רשב"ם ב"ב ד' ס"ח וד' קכ"ח וד' ק"נ וא"כ כך אם השיעבוד הוה גדר דין אז עבדא כמקרקעי ואם השיעבוד הוא מה שמשעבד עצמו הוה עבד כמטלטלי, והנה עיין בהך דכתובות דף נ"ז ע"א גבי הך דאמר מחלוקת בתחלה כו' וזה קאי אתחלת חופה ע"ש. והנה לכאורה מוכח כשיטת רבינו דארוסה אין לה כתובה דאל"כ מאי נ"מ ופליגי אם חופה בלא ביאה אם הויא כנשואין לגבי כתובה או לא ע"ש ד' נ"ו ע"א בהך בעיא דרבין ובאמת קשה אמאי לא מפרשינן בגמ' בהך דכתובות ד' מ"ח ע"ב גבי הך דר"ל דאמר שם גבי מסירה לכתובתה ע"ש אמאי לא מפרש שהיא כנשואה ליטול כתובה, אך י"ל מה דפליגי שם בכתובות ד' נ"ז אם מקרי עסוקין באותו ענין דמהני תנאי עיין גיטין ד' י"ח ע"א וב"ב ד' קי"ד וב"מ ד' ס"ז ועיין גיטין ד' ע"ו ע"א ברש"י ובר"ן ע"ש. גם י"ל לפי מה דמבואר בירושלמי ספ"א דגיטין דהמוחל שט"ח לא הויא מחילה עד דמסר ליה שטרא, וכאן כיון דגבי זה הויא תנאי ב"ד והוא דבר נמשך הויא כמו שלא מסר השטר לידו ועיין ב"ב ד' ל"א ע"א גבי אבל אכלו שית אין לך מחאה גדולה כו', ר"ל ג"כ כן דכיון דהשטר מונח הוה כל שעה כמחאה חדשה ועיין תוס' שם וא"ש ועיין תוס' שם ד' קס"ח ע"ב, ועיין תוס' בכורות ד' מ"ט ע"ב גבי דאקני בפה"ב ע"ש, אך מלשון רבינו לעיל בפ"י מוכח דס"ל דפסק כאם תמצי לומר דרבין דחופה לבד הויא נשואה גמורה, ולמ"ד דאין לה כתובה בלא ביאה א"כ אם נימא כמ"ד בכתובות ד' מ"ו דגם בלא ביאה יש דין של מוציא שם רע א"כ לפי"ז לפי מה דס"ל דאנוסה אין לה כתובה לפי שאין יכול לגרשה גם במוציא שם רע לא תהא לה כתובה כיון דעיקר הכתובה הוא ע"י ביאה ועדיין לא נתחייב לה וע' תוספתא כתובות פ' א' הוא לוקה וכתובתה קיימת ונותן לה מאה סלע ע"ש ועיין בסנהדרין דף ח', אך לפי מש"כ בשם הירושלמי דלמפרע נתחייב בכתובה אף דלא נשתעבדו הנכסים א"ש זה ועיין בהך דעירובין ד' ע"א ע"א גבי ביטל:
כ״א
אלמנה כו'. והנה גם תוספת גובה בששטר כתובה יוצאה מתחת ידה אף לשיטת הרי"ף ז"ל ע"ש לפי גירסתו ופסקינן כרבי ינאי וכן ר"ל הרי"ף ז"ל בריש פ"ה דכתובות וכל זמן שהיא בבית אביה כו', ע"ש בהגה"ה ובר"ן ז"ל מה שדחקו בזה רק דהרי"ף ז"ל ר"ל אם יש כתובתה בידה אז גובה אף תוספת וכרבי ינאי לפי גירסתו:
כ״ו
האשה שאמרה כו'. עיין בהשגות ועי' לעיל פרק ד' הי"ג ולקמן בפרק י"ב מהל' גרושין הלכה ד' ושם לא השיג הראב"ד ז"ל:
ל״א
האשה כו' ומתנאי הכתובה כו'. והנה בירושלמי מבעי לן אם התנאי כתובה דבנן נוקבין אם זה ג"כ בכלל מדרש כתובה אם לא, ועיין בכתובות ד' נ"ד ע"ב גבי תנאי כתובה ככתובה ועיין שם ד' ק"ו ע"א דאמר שם אבל לא בניו ובנותיו דמשמע דגם הבנות לא וצ"ל דשם מיירי בבנות יורשות ובלא תנאי כתובה. והנה לפי מה דמבואר בגמ' דיבמות דף קי"ז דאם נתיבמה היבם נכנס לנחלה על פיה ולפי מה דס"ל לר"י ביבמות דף מ' דאם יש אב האב קודם כאן מאי כיון דאין האב יכול לירש הנכסים עפ"י האשה הוה כמי שאין כאן אב והיבם קודם או לא ועי' בירושל' ביבמות ספי"ג גבי הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי דמבעי ליה שם אם יורש בנכסי אחיו ר"ל כיון דעפ"י דין עדיין לא נגמר היבום אם יורש או לא וה"נ לר"י דס"ל דאב קודם י"ל דזה הוה בגדר יורש ובגדר יורש אין יורד על פיה, ועיין בהך דזבחים דף צ' ע"ב גבי הך בעיא דחטאת העוף ועולת בהמה ומעשר איזה מהם קודם ע"ש ובירושלמי פ' ג' דהוריות הל' ז' ע"ש, ועי' בירוש' פ' ד' דיבמות הל' ז' גבי היו שתי יבמות ועשה מאמר בזו ובעל לזו ע"ש, ועיין מש"כ בזה לקמן פ' י"ח הל' ו' אם כל היכא דאינו יכול ליטול אם הוה כמי שאינו כאן, ועיין בהך מחלוקת דאביי ורבא ב"ב ד' י"ב ע"ב אם מה דיורש את אחיו היבם ונוטל שני חלקים בנכסי האב אם זה מיקרי חלק אחד או שני חלקים, ועיין בהך דכתובות ד' פ"א ע"ב וד' פ"ב ע"א גבי יבום ואח"כ חילק דלא מהני ואמאי לא נימא שיהיה כמו בכור שנטל כפשוט דקי"ל ב"ב ד' קכ"ו שויתר ובאמת בירושלמי פ' א' דקדושין הל' ד' אמרינן כן מחמת זה הטעם ע"ש, אך באמת כך דהנה בירושלמי כתובות פ' ד' הל' י"ג מקשה דלמה ויתר הרי לא נטל כלום מחלק בכורתו ע"ש אך באמת לפי מה דקי"ל בב"ב דיהבינן ליה אחד מצרא גבי בכור כל חלקו הוה כמו חלק בכורה ועיין בראשונים דיש מחלוקת בזה גבי הך דלא יוכל לבכר אם גם חלק הפשיטות שלו או רק חלק הבכורה ע"ש, ובזה א"ש מ"ש התוס' על הרשב"ם ב"ב ד' קכ"ו ע"ב לא עשה ולא כלום דס"ל לרשב"ם ז"ל אף בחלק פשיטותו והקשה התוס' עליו דאמאי ובזה א"ש דאף חלק פשיטותו שלו הויא כבכורה ע"ש וא"כ נמצא דבכור שנטל חלק כפשוט נטל מחלק בכורה משא"כ גבי יבם דזה הוה לדידן כמו שני חלקים ולכך לא מיקרי גביה שנטל מקצת מן הירושה ולכך לא ויתר וא"ש. ובזה יש ליישב מה שהקשה התוס' ב"ב ד' ק"ח ד"ה ואחין ושם בע"ב ד"ה יכול דנימא מטעם נחלה ממשמשת והולכת ע"ש די"ל דאם מת בלא בנים ונשאר לו אח ליבם שוב פקע גדר ירושה לפי מה דקי"ל דבזה אח קודם לאביו וא"כ י"ל דנ"מ אם אח"כ מת האח בניו קודמין לאב דכאן נפקע גדר נחלה ממשמשת אף דכ"ז דלא ייבם לא זכה עדיין בנכסיו מ"מ מן האב פקע דיכול ליבם, ועיין בהך דיבמות דף מ' ע"א מה דמקשה שם לר"י היכא דאיכא אב לא תקיים מצות יבום, וע' בירוש' סוטה פ"ו דפליגי ר"ע עם ר"ט גבי ע"א אם מפסדת כתובה ע"ש, ועיין בזה דפליגי רבינו עם הרא"ש ז"ל בהל' נחלות פ' ז' היכא שטבע במים שאין להם סוף וכדומה שהיורשים נוחלים אם היא נוטלת כתובתה ועיין מש"כ התוס' כתובות דף נ"ג ע"א דב"ה ס"ל דלגרוע כחה לא אמרינן מדרש כתובה ע"ש בזה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קובץ על היד החזקה · הלכות אישות פרק ט״ז

א׳
הנכסים שמכנסת וכו'. עי' מה שהאריך הה"מ וסיים והרשב"א הטיל פשרה דוודאי הנדוני' בכלל לשון הכתיבה וכו' אבל לדיניהם וכל מה שאין הלשון גורם אין הנדוני' בכלל העיקר דהתם שאני קולי דכתובה משום דמדידי' יהיב לה ונדוני' משלה ולמה נקל יותר משאר חובות דעלמא ע"כ ולענין זבורית י"ל ג"כ דאפי' נדוני' אינה נגבית אלא מן הזבורית דמדינא מוקמי' לה כשאר ב"ח ולא גבו אלא מן הזבורית דלא שייך טעמא דתקנו בע"ח בבינונית משום נעילת דלת וגבי אשה לא שייך נ"ד כדאמרי' יותר מה שהאיש רוצה לישא וכו' וכ"כ הרשב"א בחיד' בגיטין דף נ' ד"ה אמר רבינא אלא שכ' שם בדרך אפשר ומש"ה כ' הה"מ הל' ג' והרשב"א ז"ל לא הכריע וע"ש בלח"מ שנתקשה בדבריו ולא קש' כלל.
ה׳
וכן התקינו וכו'. כ' הה"מ דעיקר הגי' כמ"ש הרשב"א שלא תגבה שאפי' בחי' הבעל הורע כח הכתובה יש לזה ראי' בנדרים דף ס"ה פי' מהא דמקש' שם התלמודא מטלטלי מי משתעבדי לכתובה ושם בחי' בעל מיירי וראי' זו יש לדחות דיש מקום לומר דקוש' הגמ' הוי א"כ מוכח ממתני' דמטלטלי' לא משתעבדי לכתובה ובאמת יש פלוגתא בזה כדאמרי' כתובות דף פ"א ע"ב דר"מ אי"ל דמטלטלי' משתעבדי לכתובה מיני' דידי' ואפשר לומר דר"מ לטעמי' דקסבר כתובה דאורי' כתובות דף נ"ט א"כ הוי כחוב ורבנן ס"ל דהלכתא כתובה דרבנן. אמנם בחיד' רשב"א בקידושין בסוגי' דחבילה הביא משם סייעתא דלא גבו ממטלטלי' ע"ש.
ז׳
תקנו הגאונים. עי' כ"מ הל' ה' מ"ש בשם רבינו בפי' המשנה ומהריב"ל תמה ע"ז דמה ענין תקנת הגאונים שתגבה מן השבח ומן הראוי' דגאונים לא תקנו אלא מהמטלטלי' במה שהיתה גובה קודם התקנה מן הקרקע אבל שבח וראוי' קודם התקנה אף מן הקרקע לא היתה גובה ועי' בס' נתיבות משפט דף רפ"א ע"ג וע"ד לענין הלכה.
י״ב
קודם שתשבע. עי' בשו"ת הרא"ש כלל צ"א אם לא נשבעה אלמנה וגם לא פוטרה בעלה מהשבועה נמצא שאין יורשין מאמן כלל אלא את אביהם הם יורשות ואין לבנות כלום במקום הבן ומ"ש רמ"א באה"ע סי' צ' בשם י"א בתופסה יורשי' יורשים כתובתה אין הכוונה כפשוטה דא"כ ק' למה לא משני הגמ' כן שבועות דף מ"ח בהא דמקש' שם על רב ממתני' דלמא מיירי בתופסה וצ"ל דבקרקעות ונכסים ידועים לא מהני תפיסה וכמ"ש בשו"ת תה"ד סי' ש"ל ודברי החמ"ח שם צ"ע ועי' בשו"ת חו"י.
י״ג
ייחד לה. עי' בטור אה"ע סי' צ' במ"ש דמתני' ב"ב דף קנ"ח מיירי בייחוד לה שלא שייך צררי ועי' בתי"ט ב"ב פ"ט משנה ט' שתמה על הב"י וסובר דהתוס' חולקים על דין ייחד ע"ש והבין התי"ט דהתוס' ס"ל דסוגי' דשבועות חולקת על סוגי' הגמ' דר"פ אעפ"י וסובר דלא פליג רבנן כיון שתקנו שבועה לא חלקו ומש"ה תמה על הטור ולענ"ד דברי התוי"ט תמוהים ואין פרושו ברור בדברי התוס' דהא לא מצינו חולק על דין ייחד ובדוחק י"ל התי"ט מפרש דברי התוס' הכי אבל אין לומר דמוקי בייחד לה דהרי חזינן דהגמ' לא רצה לאוקמי המשניות בכה"ג משום דלא שכיח דע"כ יש כאן תיר' אחר כמ"ש התוס' ומש"ה תמה על הב"י שכ' ופשוט הוא ובס' נתיבות משפט דף קצ"ד ע"א תמה על התי"ט ופי' דברי התוס' בע"א דאל"כ אין הבנה למ"ש התוס' למה לי' לאוקמי' כב"ש דהא ברייתא זו ע"כ לא מיירי בהכי דא"כ למה צריך האב שבועה אלא דהתוס' שם סוברים כשיטת התוס' וסייעתו דגבי בע"ח לא מהני ייחד דחיישי' לפרעון וכה"ג בנכסי צ"ב ס"ל התוס' ג"כ הדין כמו בע"ח ולא מהני ייחד ע"ש שהאריך. ולי נראה עיקר כמ"ש בפי' התוס' ומ"ש התוס' בשם רבינו שמשון ע"ז ל"ק דלמה לא מוקי הגמ' משניות בכה"ג משום דלא שכיח משא"כ במתני' דקתני בהדי' נפל הבית ומה דק' לי' להרב נתיבות בדברי התוס' במ"ש דפריך נמי מברייתא ומוקי כב"ש לשני לי' כגון שייחד לה ארעא בד' מצרי דא"כ איך יחויב שהאב ישבע י"ל דכוונת התוס' דהו"ל לאוקמי לצדדין וה"פ הברייתא אביו אינו נוטל אלא בשבועה ולא ייחד ובייחד הבן נוטל בשבועה ושלא בשבועה דה"נ מוקי לה בגמ' שם מקמי הכי הא דתנן אבל יורשים משביעין אותה ואת יורשי' דלצדדין קתני ואמאי מוקי לה כב"ש א"ו דלא רצה לאוקמי בכה"ג דל"ש.
י״ד
ואפי' דקדקה עצמה בחשבון וכו'. והרי"ף השמיט בבא זו וכ' הר"ן שסמך על משנתינו ע"ש ואין להקשות מפני מה הביא בעי דעדים דזה צריך להביא דסד"א דסמכי' אמתני' דשבועות דתנן פוגמת שלא בעדים וכו' ובאמת מקש' הגמ' שם מהך מתני' ולזה הביא הרי"ף דאמרי' כתי' הגמ' וק"ל.
י״ז
אבל אם אמרה אין בשטר כתובתי אלא ה' מאות וכו'. פי' שלא פירשה אמנה היתה ביני לבינו א"כ הרי הודית שהשטר מזויף ולא שייך כאן מגו כמ"ש בשלטי גבורים דדמי להאי דגחין ולחוש אין שטרא זיפא הוא וכו'.
כ״ג
ועד כמה וכו'. במתני' פ' הנושא כל זמן שהיא בבית אביה ועי' במרדכי מ"ש בשם הראב"ן דלאו בבית אביה תלי' מילתא אלא כ"ז שאין לה מזונות גובה עד כ"ה שנים אפי' נשאת ונשבעת ונוטלת מדלא מפליג הכי בין נשאת ללא נשאת ע"ש ובס' הפלאה אה"ע סי' ק"א הקשה ע"ז דעיקר דינא דמתני' קמ"ל בלא תובעה בכ"ה שנים מחלה וא"כ י"ל דבנשאת לא מהני מחילה דהא קיימ"ל באה"ע סי' צ"א מכנסת שט"ח לבעלה א"י למחול והשתא איכא לדיוקא איפכא ע"ש שהאריך. ול"נ ל"ד למכנסת שט"ח כיון דחוב ברור וסמכי דעתי' דבעל עלי' אבל בכתובה דאינה נפרעת אלא בשבועה יכולה היא למחול כדי לפטור משבועה ונ"מ היכא דפוטרה משבועה או בהודה שלא התפיס צררי ומזה לא מיירי מתני' דבר שאינו מצוי ויפה כ' המרדכי כנ"ל.
כ״ה
יש להשביעו שבועת התורה. והראב"ד השיג ועי' הה"מ דעיקר קוש' על רבינו דא"י לכפור ובאמת יש מקום ליישב דברי רבינו דהא דאינו נאמן לומר פרעתי הוא מטעם דאלים רבנן כחה בגביית הכתובה וכמ"ש התוס' בסוגי' דהטוען אחר מעשה ב"ד ולא תקנו דבר זה כ"א לטובתה ואם עי"ז יפטור הבעל משבועת התורה כה"ג אין כאן טובה לה והניחו על הדין דהא מצד הדין לא גרע מחוב בעלמא דנאמן לומר פרעתי. אבל דברי רבינו צ"ע עי' ברא"ש ר"פ האשה שנתארמלה שכ' שם דלא בעי שבועה דאורייתא אעפ"י שהוא מודה במנה לא חשבי' לי' כמ"מ וכו' והכי אי' בירושלמי סלעין דינרין ונמחק הוא אין פחות משנים וכו' ובעי עלה הא אם ההודאה ממין הטענה יהי' חייב והכא נמי שההודאה ממה"ט כלומר שאין לה שטר והיא טוענת מאתים והוא אומר מנה ופריק כ"ע מודה שהוא חייב לה מנה וכ' הרא"ש שם פי' שא"י לכפור באותו מנה שהטוען אחר מב"ד לא אמר כלום ע"ש א"כ הך ירושלמי צ"ע לשיט' רבינו. ואפשר לומר דס"ל לרבינו לחלק כן כיון דמצינו בתלמודא דידן מחלוקת אי הטוען אחר מב"ד לא אמר כלום או לא ס"ל להלכה דקימ"ל כמ"ד דלא אמר כלום דוקא במגיע לה טובה ממנו אבל לא לפוטרו משבועת התורה אבל מודה רבינו דמ"ד דס"ל לא אמר כלום לא מחלק בהכי ולא ק' על רבינו מהירושלמי דשם קאי למאן דס"ל הטוען אחר מב"ד לא אמר כלום. ויותר נראה דס"ל לרבינו דהכא בהוא אומר מנה אף דא"י לכפור מ"מ לא פטר משבועת התורה דבכל מקום הטעם משום דהו"ל הילך ובאידך הוי כ"ה ופטור משבועת התורה משום דאינו מעיז משא"כ הכא הרי אמרינן בגמ' ר"פ האשה שנתארמלה דרוב הנשאת בתולה יש לה קול וכיון שאין כאן קול ראי' לפנינו דלא היתה בתולה כשנשאת ומש"ה טוען דאלמנה נשאתיך משום דסייע לי' דליכא קלא ולא שייך כאן חזקה דאינו מעיז וכענין שאמרו באומרת לבעלה גרשתני ומסייע לה עדים ומש"ה חייב לשבע שבועת התורה א"כ אין ראי' מהירושלמי משום די"ל דהירושלמי ס"ל כמ"ד דתלמודא דידן דרוב נשים בתולות נשאות עדיפא א"כ לא מסייע לי' הא דאין לה קול ושפיר הוא כ"ה ופטור משבועת התורה והא דנאמן הקטן להעיד בגדלו הגם דליכא קלא ס"ל לרבינו דוודאי הי' כאן קול כיון שגם הקטן העיד עתה ועי' בתוס' שם ד"ה וזו וכו' ובאס"ז שם ובזה א"ש דהביא רבינו דין זה דנאמן להעיד בגדלו בהלכה זו סמך להך דין דנשבע שבועת התורה להורות לנו דאפילו באין לה קול ג"כ נאמן להעיד בגדלו ודוק קצרתי.
כ״ז
מתוך שיכול לומר לא גרשתי וכו'. הקוש' מפורסמת על דברי רבינו דמאי מגו יש כאן דהא איהו בעי ליפטר אף מהעיקר ואין אומרים מגו לחצי טענה וכבר הקשה כן המהרי"ק וכ"מ בתוס' פ' חזקת דף ל"ה ע"ב ד"ה ואי דלי וכו' בתי' הב' ועי' בס' נתיבות משפט דף רנ"ט ע"ד שהביא שם דברי רמב"ן ב"ב דף ל"ג ע"ב גבי ר"נ דאמר הדרי ארעא והדרי פרי ע"ש. ולי נראה דיש מקום לחלק דעד כאן לא כ' הרמב"ן דלא אמרי' מגו בכה"ג בחצי טענה כ"א היכא דטענתו אינו טענה מצד הדין כ"א מצד המגו עיקר נאמנתו מש"ה בעינן מגו מעלי' משא"כ בבעל שטוען פרעתי הכתובה אפי' במקום שאין כותבין מצד הדין הי' נאמן מידי דהוי אשאר מלוה בע"פ ולא שייך לומר מה הועילו חכמים בתקנתן דמצי לאתרוי' בי' אל תפרעני אלא בעדים כמבואר בהרז"ה וברמב"ן אלא דאלים רבנן לתקנתן וחזקו כח מעשה ב"ד אבל ביש לו מגו אף שהוא מגו לח"ט מ"מ האמינו לו לפחות במה שהי' פוטר אלו הי' טוען אותו טענה וראי' לזה מדברי התוס' בעצמו בא"ד שכ' תי' הא' משום דהוי מגו במקום עדים ומה דחיק להו משום דגם שם אי לאו דסברא ברורה הוא דלא נאמן בטענתו כיון דדלי לי' צנא דפירא אנן סהדי לא הוי שייך כלל תי' הב' לפי דברינו ודוק.
ל״א
האשה נאמנת וכו'. עי' כ"מ ועי' בשו"ת הר"ש הלוי חלק אה"ע סי' צ"ט ונראה שזה הוא ג"כ כונת רש"י במ"ש במתני' ותטול כתובה ע"פ לאפוקי מדעת הטור וכן נראה לי מוכח בשבועות דף ל"ב בהא דאמר שם הכל מודים בע"א שהוא פטור דאמר לדידה ולא אמר לב"ד משמע דבכל ענין א"צ לשבע וע"ש היטיב בתשובה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות אישות פרק ט״ז

ד׳
וכן התקינו שכשתבוא לגבות כתובתה וכו'. (* א"ה לענין כתובה שחתום בה הבעל בלא עדים אם גובה מן היורשים עיין מהרש"ך ח"ג סי' מ"א ויתבאר בדברי הרב המחבר בהלכות מלוה ולוה יע"ש). משנה בפרק הכותב ומנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה וכתב ה"ה ובזה אפילו נכסי צאן ברזל כן. והיינו דוקא שאינם בעין אבל אם נכסי צ"ב הם בעין נוטלתן בלא שבועה וכ"כ ה"ה עצמו לקמן בפרק י"ח מהלכות אלו וגם אני כתבתי שם מה שיש לעיין בדינים אלו יע"ש. מדברי הרב מהרש"ך ח"א סי' קע"ז נראה דס"ל דבנדונייתה נהי דלא אמרינן אין אדם מוריש שבועה מ"מ היורשים צריכים לישבע שבועה דלא פקדנו ולא ידעתי מנין לו דין זה דכיון דמורישם נוטלתם בלתי שום שבועה ה"נ יורשיה נוטלים בלי שבועה וכ"נ מדברי מרן הב"י סי' צ"ו ד"ה ומ"ש רבינו אבל כל נכסיה וכו' שכתב וגרושה נמי וכו' יע"ש:
ה׳
ואינה גובה משבח ששבחו הנכסים לאחר מיתת הבעל. (* א"ה עיין מ"ש מרן הכ"מ שכתב הר"מ בפירוש המשנה דהשתא בתר תקנת הגאונים גובה מן השבח ומן הראוי כבמוחזק ועיין בדברי הרב המחבר בהלכות מלוה ולוה בתוך התשובה אשר אעתיק שם בס"ד:
כ״ב
בד"א במקום שדרכן לכתוב כתובה וכו'. כתב ה"ה ז"ל זה מוסכם דבמקום שאין כותבין בו וסומכין על תנאי ב"ד הרי הבעל צריך להביא ראיה שנפרעה וכו'. וכתב רבינו שבתוספת צריכה להביא ראיה וכן עיקר לפי שהתוספת אינו מתנאי ב"ד שנאמר אע"פ שלא נכתב כמו שנכתב הוא וק"ו הוא מדין העיקר במקום שכותבין. ודברים מגומגמים מה הוכחה היא זו שכתב שלענין תוספת היכא דידעינן שלא נכתב מדין ק"ו של עיקר במקום שכותבין דדיו לבא מן הדין להיות כנדון דהתם דוקא משום שנכתב ואיננו. ואם דעתו לומר דעיקר כתובה אפילו ידעינן שלא נכתב כיון שהוא במקום שכותבין אינו גובה וק"ו לתוספת דבכל מקום מיקרי מקום שכותבין לכך צריך ראיה ברורה. דבר גדול דיבר הנביא וצריך תלמוד גדול לענין מעשה לענין עיקר כתובה כדי ללמוד ק"ו ממנו ואין כאן מקום להאריך יותר וצ"ע:
כ״ה
ואם היה הבעל קיים וכו'. בפרק האשה שנתארמלה היא אומרת בתולה נשאתני וכו' (עיין במ"מ) וכתב ה"ה והכוונה לפי שאין הכתובה נגבית מן המטלטלין וכו'. ובודאי אין זו כוונת הראב"ד ז"ל אלא דעתו כדעת הרי"ף בפ"ק דמציעא ורבים דעמיה דבהודאת כל שטר אינו נשבע משום דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות וכן דעת הרמב"ן והרב בעל התרומות האריך בדינים אלו בשער ז' יע"ש. א"כ אפילו שיהא דינו לגבות ממטלטלין כיון שיש בו שיעבוד קרקעות נמי פטור אלא שקושיית הראב"ד זו לשיטתו ולשיטת הרי"ף קשיא. אבל רבינו ז"ל כנראה דלא פטר הודאת כפירת שטר משום כפירת שיעבוד קרקעות אלא משום שאינו יכול לכפור בו כנראה ממ"ש בפרק ד' מהלכות טוען ונטען ולכך אזדא ליה לשיטתו קושיית הראב"ד ז"ל וקשיא ליה קושיית ה"ה ז"ל ודוק. (* א"ה ועיין מ"ש ה"ה פרק ד' מהלכות טוען דין ד' יע"ש):
כ״ו
לפיכך האשה שהוציאה שטר כתובה ואין עמה גט וכו'. (* א"ה כתב ה"ה ולענין גביית הכתובה ג"כ הכריע הרמב"ן כדברי רבינו וכו'. ועמ"ש הרב המחבר סוף פרק ט"ו מהלכות מלוה):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

קרית ספר · הלכות אישות פרק ט״ז

א׳
נדונית האשה שקבל בעלה עליה אחריות ונעשו ברשותו אם פחתה פחתה לו ואם הותירו הותירו לו הרי הוא כשאר חוב וחייב מן התורה לפרוע כחוב שיש זמן וכן אם כתב לה כתובתה ותוספת מדעתו בקניין דהוי דאוריתא הרי נתחייב בהן וחייב לפרוע מן התורה כחוב שיש לו זמן ואין נגבין אלא לאחר מיתת הבעל או אם גרשה שזהו הזמן שקבל עליו הכל מה שנתחייב האדם בשטר חייב לשלם ויש על נכסיו שעבוד מן התורה ואין חייב לפרוע מן התורה אלא מזיבוריות נכסיו דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו דהיינו כל מלוה שחייב הלוה יוציא אליך העבוט החוצה ואין דרכו של אדם להוציא מביתו לבעל חוב אלא זיבוריות שבנכסיו וכל מה שאמרו מקולי כתובה כגון מקרקע ולא ממטלטלי היינו כמו תנאי שבממון שקיים שלא נתחייב אלא על תקנת חכמים אבל אי לאו הכי היה חייב כחוב בעלמא. ונכסי צאן ברזל שחייב בהם מן התורה אפילו מן המטלטלין כיון שנתחייב בה ואם כתב בפי' בכתובה בין ממקרקעי בין ממטלטלי קרי הוא תנאי שבממון וקיים שלא סמך על תקנת חכמים שלא תגבה ממטלטלי וכל נכסי הבעל אחראין לכתובתה ויש לה לטרוף מהם כשיגרשנה או ימות אם לא תמצא נכסי' בני חורין דהוא עצמו שעבדיה דכתב לה כל דאית לי נכסי אחראין לשטרה דנא והוי כשעבודא דאוריתא דמה שהוא תקנת חכמים שכל נכסי הבעל אחראין לכתובתה אפילו כתובה מנה ויש לו קרקע באלפים זהובים הכל תחת שעבוד הכתובה לא איצטריך אלא היכא דלא כתב לה כתובה אלא סמך על תקנת חכמים אבל אם כתב לה ונתחייב הוי שיעבודא דאוריתא ובלא שבועה היתה גובה היא ויורשיה אם לא שסמך על תקנת ב"ד שתקנו להשביעה.
כ״ה
היא אומרת בתולה נשאתי וכתובתי לי מאתים והוא או ירשו אומרים אלמנה ולא כתב לה אלא מאה אם יש לה עדים שראו שעשו לה מה שנהגו אנשי העיר לעשות לבתולה נוטלת מאתים דכתיב על פי שנים עדים יקום דבר ומיקרי דבר ברור דחזקה כיון שעשו לה כל הנעשה לבתולה הרי הוא כמו אם העידו בברור על הבתולה דחזקה מדאוריתא ואם לאו נוטלת מנה ומשביעה לבעל שבועת התורה שהרי הודה במקצת הטענה והיה איפשר ליכפור בכולה לומר פרעתיך ושבועת מודה מקצ' מדאוריתא ילפינן מדכתיב אשר יאמר כי הוא זה כלומר את זה אני מודה וכתיב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו דהיינו שבועה וזהו כשכתב לה בין ממקרקע בין ממטלטלי דהשתא קרינן שפיר כי הוא זה אמטלטלין אבל אי לאו הכי אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות דכתיב כי הוא זה וכתיב כסף או כלים וגו' ואם מת הבעל קודם שנשבע אין נשבעין היורשים דאין אדם מוריש שבועה לבניו דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים.
כ״ו
האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת דחזקה שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וחזקה זאת מדאוריתא מדחייב רחמנא שבועה למודה מקצת משום דבכולה בעי דנכפריה והאי דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ואישתמוטי הוא דקמשתמיט ולהכי רמי שבועה עליה כי היכי דלודי וחייב ליתן לה עיקר כתובה שכך הוא מדרש כתובה לכשתנשא לאחר תטלו מה שכתוב ליכי והרי הוא תנאי שבממון וקיים דכיון שיכולה להנשא משום חזקה נוטלת כתובתה.
כ״ט
הוציאה כתובה וגט וכתובה וגט גובה שני כתובות כיון שכתבה לכל אחד מדעתו נתחייב בה מן התורה וכן כל זמן שמותרת לינשא גובה כתובתה שכתב לה כיון שהתנה כשתנשאי לאחר תטלי כתובתיך:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות אישות פרק ט״ז

ד׳
אבל אם גירשה לרצונו גובה בלא שבועה: עיין מגדול עוז שכתב, וגם דין ראשון התם משמע כן כו' ומורי הרשב"א ז"ל היה נבהל על זה הפסק מניין לו כו', ובעיני יפלא למה נבהל, אם היה סבור בדעת רבינו, דגרושה שמת בעלה אחר הגט, והיא גובה מן היתומים, גביא שלא בשבועה. הנה אף כי פשט דברי רבינו מורה דבגובה מחיים של בעל מיירי, אפשר שדקדק כן מדלא הזכיר דין הגמרא דאע"פ שאין משביעין את האלמנה, מ"מ משביעין הגרושה בב"ד, ולא גביא ע"פ הדרת פירות. ואף כי הרב המגיד כתב לקמן הלכה י"א ומפורש בגמרא כו' ורבינו לא הוצרך לבאר זה יעו"ש, הרשב"א לא הבין כן בדעת רבינו. ולפ"ז כל דברי המג"ע מופלאים, דמה אם אמרו בנפרעת שלא בפניו שגרושה לא תפרע שלא בשבועה, כש"כ בנפרעת מנכסי יתומים שלא תפרע שלא בשבועה, דכן לענין מזונות פסק רבינו דשלא בפניו גובה שלא בשבועה ומיתומים צריכה לשבע, ועוד דגמרא ערוכה בפרק השולח דגרושה צריכה לשבע יעו"ש, וכל ראיותיו תמוהין אין להם פתר כלל והמעיין יבין: ואולי דהרשב"א דייק דגובה שלא בשבועה, הוא אף אם טעין אשתבע לי דלא פרעתיך, וע"ז תמה, דלמה לא יהא ככל שטרות, אך גם לפ"ז ראיותיו מאין אדם מוריש שבועה לבניו אינם כלל, דכן הדין בכל שטר דיורשים גובים אע"ג דאבוהון לא הוי מצי גבי בלא שבועה אם הוה טעין לוה אשתבע לי דלא פרעתיך, ועיין תומים סוף סימן פ"ד מה שביאר דברי הבה"ג בזה. ובאמת ראיה הגדולה שבראיות דלא מצי טעין אשתבע לי דלא פרעתיך בגרושה, הוא ממה דשקיל וטרי הגמרא לקמן מהיכא פטרה, זה אומר משבועת אפוטרופוס וזה אומר משבועת פוגמת, ומדוע לא אמרו דפוטר לה משבועת אשתבע לי דלא פרעתיך, ועיין בפנ"י ותומים סימן פ"ד והיא ראיה חזקה. והא דכתב רבינו לקמן הלכה כ"ז ומשביעה בנקיטת חפץ ונותן לה את העיקר, הך דמשביעה הוא מטעם שהבעל נאמן במיגו על התוספת ונשבע ונפטר הוי כפוגמת שאומרת שנפרעת התוספת, אבל מה נעשה שרבינו כתב לקמן הלכה י"ט אמר הבעל מעצמו תשבע על טענתי אומרים לה השבע וטול ותשבע בנק"ח, הרי שרבינו משה דין אשה לבע"ח, ואולי נחלק, דאם גירשה לרצונו גובה שלא בשבועה ולא מצי טעין אשתבע לי כו' וכשגרשה שלא ברצונו מצי טעין אשתבע לי דלא פרעתיך, וכן על אופן ראשון יש לומר כן, וכ"ז אינו במשמע ודחוק. ועיין חלקת מחוקק סימן צ"ו ס"ק כ"ג: והנה הרב המגיד בפרק י"ח הלכה ט' כתב דאם נאבדה הנדוניא או נפחת, ובאת לגבות מן היורשין צריכה שבועה, והמשל"מ נסתפק בזה דהא תוך זמנו הוא ואין כאן תנאי ב"ד. ואפשר דגובה שלא בשבועה. ונראה להוכיח מהא דאמר בשבועות ת"ש שניה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה ומאי קושיא הא כתובת בנין דיכרין עיקרה הוא על הנדוניא ואינה צריכה שבועה, עיין מגיד ריש פרק י"ט, ובנדוניא גובה שלא בשבועה, ותו ירושיה גובין ומאי פריך, וע"כ דבנדוניא ג"כ חיישינן לצררי. ודחוק לומר דקאי למ"ד דבתוך זמנו חיישינן לפרעון, ועוד דנראה דאימת סבר דחיישינן לפרעון דוקא במידי דאתי ודאי לגוביינא, אבל בנדוניא אפשר דלא פרע בחייה לכו"ע, אי לאו חששא דצררי אתפסה כמו שפירש"י בערכין שנתן כסף וזהב במשכון יעו"ש. וזה ראיה נכונה: ובהך סוגיא דהבאתי לעיל נ"ל בהא דפליגי היכי שפטרה משבועה ואמר נדר ושבועה אין לי עליך דרב אמר על אפוטרופיא שנעשית בחיי בעלה, ור"נ אמר על פוגמת יעו"ש, ובמאי פליגי, ועיין במה שפירש"י בטעמו דרב דמדוע לא אמרינן דפטרה משבועה דפוגמת יעו"ש וכבר הקשו עליו. והנראה לדעתי פשוט, דרב אמר בשבועות כללא דאין אדם מוריש ממון שיש בו שבועה לבניו, וטעמו דמתוך שאינו יכול לשבע מפסיד, דאמרינן חזרה שבועה לסיני, יעוין בכל הנשבעין (דף מ"ז) ובתוספות, א"כ ה"ה בפוגמת שטרה ומתה אמרינן דאין היורשין נפרעין כלל, ולכן אמרינן דלא פטרה רק מאפוטרופיא שאינו מפסיד במה שפוטרה רק השבועה, דבשבועה היתה נוטלת אם לא פטרה, אבל מה דמצי להיות נפ"מ מממון כמו בפוגמת דאם לא פטרה משבועה לא היו היורשין נפרעין ממנו אף בשבועת היורשין, ואם פטרה נפרעין בשבועת היורשין א"כ כיון דמצי להיות לו נפ"מ מממון לא פטרה משבועה זו, אבל רב נחמן אזיל לטעמיה דפליג עלייהו ואמר שם הבו דלא לוסיף עלה ופוגם שטרו ומת נפרעין היורשים בשבועה, וא"כ לא מצי להיות לו נפ"מ מממון רק משבועה ולכך אמרינן דפטרה שפיר גם מזה, ודוק היטב:
י״א
כשמשביעין בית דין כו' את האלמנה כו' אין משביעין אותה אלא חוץ לב"ד כו': בגמרא אמרו אי משום הא מאי איריא אלמנה אפילו גרושה כו' אלמא כו' אבל גרושה משביעין אותה, אלמנה שאני, דבההיא הנאה דקא טרחה קמי יתמי אתיא לאורויי התירא. והנה בתוספות פרק אלמנה ניזונית (דף צ"ח) ד"ה מוכרת שלא בב"ד כתבו דבאלמנה מן הנשואין מיירי, דאי מן האירוסין מיירי לא שייך לומר קא טרחה קמי יתמי שהיא עומדת בבית אביה, ורבינו לא הזכיר זה, אין זה אלא דסבר מדלא הזכירו זה בגמרא מוכח דנמנעו מלהשביעה אף מן האירוסין דלא פלוג רבנן ודלמא איתרמי חדא שויתרה מסבלונות וכיו"ב. אולם יתכן שגם רבנן בתוספות אינן חולקין בזה, דזה אמת כיון שהוצרכו חכמים למנוע ממנה השבועה תו לא פלוג רבנן בין אירוסין לנשואין. אבל רבנן שפיר הקשו, דאם נימא דמוכרת שלא בבית דין אינה צריכה שבועה ורק אלמנה מן האירוסין צריכה שבועה משום דאינה מוכרת אלא בב"ד. א"כ כל התקנה דנמנעו מלהשביע לא היה רק על ארוסה שנתאלמנה, וזה תימא דמשום ארוסה בלבד יתקנו חכמים לחוש דילמא מוריא התירא, דהא לא טרחה קמי יתמי, אלא ע"כ דאלמנה מן הנשואין צריכה שבועה ותקנו חכמים משום אלמנה נשואה, ותו לא פלוג חכמים וגם לארוסה נמנעו מלהשביעה דזימנין גם היא מורה התירא וזה ברור, ועיין פ"ד דגיטין (דף ל"ה:) בתוספות ד"ה גט יבמין הוי דגרושה היתה מן היבם וכתובתה על נכסי בעלה הראשון, ויתכן משום דלא פלוג בכל אלמנה, ועיין תוספות שם באופן אחר ודוק:
כ״א
אלמנה שהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידה נשבעת וגובה כתובתה לעולם וכו' בין שהיתה בבית בעלה וכו': ירושלמי פרק הנושא הלכה ה'. א"ר אבין לא מסתברא אלא באשה שאין לה מזונות, אבל באשה שיש לה מזונות אני אומר מפני מזונותיה לא תבעה, אר"י בי רבי בון סוף דבר עד שתתבע אפילו כן הזכירה דתנינן תמן מתה יורשיה מזכירין כתובתה עד כ"ה שנה דרובא אתא מימר לך אפילו עשת כ"ה שנים חסר יום אחד ולא תבעה ואחר כך תבעה נותנין לה עוד כ"ה שנה, עכ"ל. ופירושו, דר' אבין אמר דדין משנתנו אינו אלא באשה שאין לה מזונות, אבל באשה שיש לה מזונות אימור לא מחלה בשתיקתה רק שלא רצתה להפסיד מזונותיה דהתובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות כמבואר בפרק אלמנה הלכה ב', וע"ז אמר ר"י ב"ר בון לא סוף דבר עד שתתבע אפילו כן הזכירה כו' מתה יורשיה מזכירין כתובתה וכו'. והנה מלשון הזכרה לחוד אין להביא ראיה דלא בעי תביעה בב"ד, דאימור תנא דילן לתביעה בב"ד הזכרה קרי ליה. רק ר' יוסי ב"ב אמר דלא כר' אבין אלא אף באשה שיש לה מזונות ג"כ מוכח מדשתקה דמחלה כתובה, ואי משום דהיה לה לחוש שמא תפסיד מזונותיה הלא היתה יכולה להזכיר ולא תתבע בב"ד. ולפ"ז מפרש הירושלמי אליבא דר' יוסי ב"ב, דלדידיה יקשה מתניתין דתני אם מתה ירושיה מזכירין כתובתה עד כ"ה שנים, וע"כ מיירי כגון שנשבעת האלמנה בחייה דאל"ה אין אדם מוריש ממון שיש בו שבועה לבניו כמפורש בסוף שבועות, ועיין ירושלמי פרק הכותב הלכה ח', וע"כ דנשבעה שלא נפרעה וא"כ למה לן הזכרה עד כ"ה שנים מיום מיתת הבעל דהכי ס"ד לפרושי לשון עד כ"ה, הא כבר נשבעה, וע"כ דלא תבעה בבית דין רק נשבעה חוץ לב"ד ובפרט לפום מה שתקנו שלא להשביע אלמנה בב"ד כמבואר בגיטין ל"ה, ולכן מזכירין עד כ"ה שנים שכל זמן שלא תבעה אותם בב"ד, אם עברו כ"ה שנים ראיה שמחלה להיורשים, וא"כ באשה שיש לה מזונות לא מציא למיתבע בב"ד כדי שלא תפסיד מזונות ודלא כר"י ב"ב, וע"ז אמר שם דר"י יפרש משנתנו לעולם כשנשבעה אלמנה ומה דתני מזכירין עד כ"ה שנים, הוא מיום התביעה, דמיום התביעה מונין להם עוד כ"ה שנים, וזה דאמר דרובא אתא מימר לך וכו', דנותנין כ"ה שנים מיום שתבעה וזה כר"י, ועיין רא"ש בשם ר"ח ודוק: ויש להפליא טובא על רבינו ז"ל דהשמיט בבא שלמה ממשנתנו מתה יורשיה מזכירין כתובתה עד כ"ה שנים, וזה ודאי דוקא לרבנן דאילו לר' מאיר דבבית בעלה אינה גובה, א"כ יורשיה עד כ"ה שנים איך יש להן מזונות, ולומר כגון שהתחייב לזון בת אשתו יותר מכ"ה שנים זה דחוק, ופשטא דמשנתנו לרבנן קאי דגם ביורשין אמרינן דאם שתקו מחלו חיוב הכתובה וכן הובא בטור, ולפלא על מפרשי רבינו שלא עמדו בזה: ונראה דאם נימא דאם מת לוה בחיי מלוה נשבעין בניו שבועת יורשין ונוטלין, א"כ יתכן דמשנתנו מיירי שלא נשבעה האשה בחיי היתומים, בכי האי גוונא כיון דלא התחילה לתבוע מיום שאחר מות בעלה לכן אינה גובה דאמרינן דמחלה, אבל היכי שנשבעה ומתה כיון דסגי בהזכרה בעלמא בלא תביעה ואין לך הזכרה גדולה מזו שנשבעה, אימור דאף אם עברו אחר זה כ"ה שנים ולא תבעה לא אמרינן דמחלה וזה יתכן, וכיון דרבינו פסק בהלכות מלוה דשטר זה של לוה שמת בחיי מלוה ומת מלוה לא קרעינן ולא גבינן דלמא דאין דיינא חד דלא כרב ושמואל, א"כ דינא דמשנתנו תו לא משכחת לה כלל, דאם לא נשבעה האלמנה ומתה תו קיי"ל דיורשים שלה לא גבו כלל כתובתה, דהא האלמנה היתה מחויבת שבועה ואין אדם מוריש ממון שיש עליו שבועה לבניו, ואם נשבעה ומתה הלא כבר תבעה והזכירה לכתובתה, רק שאם עברו כ"ה שנים ולא תבעה אחר השבועה בעית למימר דהפסידה כתובה, ז"א, דאז נאמר דלמא לית הלכה כרב ושמואל, ומשנתנו בלא תבעה ולא נשבעה, הא נשבעה אף שעברו אח"ז כמה וכמה שנים ולא תבעה תו לא מחלה לכתובה וגובה לעולם כדין חוב, ואם תאמר כיון דספיקא הויא, א"כ תו כשעברו כ"ה שנים אחר התביעה כיון דלרב ושמואל מוקמי למשנתנו כגון שנשבעה ומתה, אלמא דאף בכה"ג דתבעה פעם אחת אם עברו כ"ה שנים אח"ז ושתקה אמרינן דמחלה א"כ איך גובה כתובתה לעולם, זה אינו, דלבר מהאי דינא קיי"ל, דגובה כמו פוגם שטרו ומת וכי"ב וכמו שפסק רבינו שם דהבו דלא לוסיף עלה, ועוד דכיון דספק לן אי מחלה לכתובה או לא, אינו מפסדא לכתובה מספיקא וכמו שפסק רבינו לקמן פכ"ג הלכה ה' באכל הבעל דינר שלא כדרך כבוד אף ע"ג דאיכא תרי לישני דחד אמר בכאיסר, בכ"ז כיון דרק מתורת מחילה אתי עלה שמחל על הוצאותיו לא מפסיד מספיקא, כן הכא כיון דהא דמפסדת כתובה היינו רק מתורת מחילה תו לא הפסידה מספק וכמו שביארנו באורך בהלכות זכיה פרק ו' דבכה"ג מוקמינן בחזקת חיובא, וא"כ לא מצי רבינו להביא זה לפסק הלכה, אך בכ"ז דחוק, דלמא הא דאמרו אם עברו כ"ה שנים אחרי התביעה ושתקה דמחלה בזה כו"ע מודו והדין מוסכם גם בבבלי תנא בר קזא דתבעה ה"ה כבתחלה, ופשטו כרש"י דממתינים עוד כ"ה שנים מיום התביעה דדחוק לפרש דקמ"ל דאינה משלשת כמו דבעי לר' מאיר וצע"ג: אולם דא נראה לי אע"ג דבכ"מ קיי"ל דלא קרעינן לשטרא דיתמי ול"ג, וכמו שאמר רב פפא בשבועות, בכ"ז בכתובה במקום שכותבין אם לא נשבעה האלמנה ומתה דפסק רבינו ז"ל דיורשי הבעל חייבין בקבורתה, מצי לומר לא קברינן לה עד דקרעי יורשיה הכתובה, דלא בעינן לאפוקי ממון לקבורה, דשמא יקום חד דיינא ויפסוק אח"כ כר' אלעזר דיורשין שלה נשבעין שבועת יורשין ונוטלין ויוציאו מיורשי הבעל כתובה וזה ברור, ולכך אעפ"י שהיה במקום שכותבין כתובה דאינה גובה עד שיצא שטר כתובה מתחת ידה, בכ"ז כיון דמחייבת ליורשי בעלה למיקברה תו מוכרחים להחזיר שטר כתובה או לקרעה, וזה נכון בסידור של רבינו שלא הזכיר כאן כלום דלא קרעינן לכתובה, ודוק בכל מש"כ בזה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות אישות פרק ט״ז

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות אישות פרק ט״ז

ג׳
[כבר הודענו שחכמים תקנו כתובה לאשה וכו' ולא תקנו לגבותה כל זמן שתרצה. משמע שכוונת רבינו לומר דכמו שתקנו כתובה לאשה מפני תקנתה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כמו שמבואר כבר בפרק פ"י כן תקנה של קביעות הזמן הוא לטובתה מפני טעם זה וא"כ אפי' אם הבעל רוצה לפורעה בחייו אינו יכול ולא דמי למלוה שיכול הלוה לפורעו קודם הזמן דהתם קביעות הזמן הוא לטובת הלוה משא"כ הכא שהוא לטובת האשה וכמבואר בר"ן סוף פרק האשה שנפלו וע"ש שהוכיח כן מהסוגיא דהתם. ודע שהתוס' כתבו שם (דף פ"א ע"ב) דטעמא דמתניתין דלא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השולחן הוא משום איבה דסברה עיניו נתן בגרושין. ונראה דזו היא טעמו של רבינו שכתב בתשובה דאם כבר קיבל הבעל אחריות אינו יכול לסלק לה הנכסי צאן ברזל בחייו דאע"פ שהיא כחוב כמבואר בכמה דוכתי ולא חשו בו חכמים לשלא תהא קלה וכו' מ"מ שייך איבה דאם יסלק לה בחייו סברה עיניו נתן בגרושין כדי שתהא קלה לגרשה. דכל זמן שכתובתה מרובה אינה קלה לגרשה דכהאי גוונא כתב הכס"מ לדעת רבינו בפרק כ"ב ובבית יוסף סי' צ'. ובחנם הניח החלקת מחוקק ריש סימן פ"ה ס"ק ז' בצ"ע דברי רבינו בתשובה הנזכרת דמאי שנא מכל חוב שיכול הלוה לפרוע תוך זמנו דאתי שפיר כמ"ש. אבל מ"ש הבית שמואל שם הטעם דדינו כשומר דאינו יכול לחזור תוך זמן אינו מחוור דבסי' ס"ו וכמה דוכתי מבואר דנדונייא דינה כחוב גמור ומשמע דלא הוי כפקדון וכן משמע בש"ך בחו"מ סו"ס פ"א. מכל מקום מדעת האשה ומרצונה אם הוא לטובתה יכול הבעל לפרוע לה הכתובה בחייה כגון שתקדים לבעלי חוב. ועל פי זה ישבתי דברי הג"ה בחו"מ סי' צ"ז סכ"ד וסכ"ו כמ"ש שם]:
ד׳
כשתבוא לגבות כתובתה אחר מותו לא תגבה עד שתשבע בנקיטת חפץ שלא הניח אצלה כלום ולא מכרה לו כתובתה ולא מחלה אותה. ומשמע דאע"פ ששטר כתובתה בידה צריכה לישבע ודלא כמ"ש הטור בסי' צ"ו דאינה צריכה לישבע משום שאילו מכרה או מחלה היתה מחזרת לו הכתובה. ומיהו לענין מזונות גם רבינו מודה שאם שטר כתובתה בידה אינה צריכה לישבע ולא חיישינן לשמא מכרה או מחלה וכדמוכח בפרק י"ח לקמן. ונראה דטעמא משום דלענין מזונות חשיבא האלמנה מוחזקת טפי מלגבי כתובה. ומשום הכי אמר נמי דלא פטרינן לה משבועה אכתובה וחיישינן למכירה ומחילה אע"פ ששטר כתובתה בידה ולא אמרינן שהיתה מחזרת לו הכתובה דאיכא למיתלי דמחמת שנשאר עדיין עליו חיוב מזונות לכך לא רצתה להחזירה לו. ואין מזה ראיה שלא פטרה אותו מחיוב הכתובה גופה: [ואזיל לטעמיה שכתב בפי"ד מהל' מלוה דבכל דבר שיטעון הלוה לבטל שטר מקויים אינו יכול להשביעו אלא בטענת פרעון בלבד דלפרעון עומד משמע דבטענת מחילה אינו יכול להשביעו אפי' כשטוען השבע לי וכן כתב הרב באר הגולה בחו"מ סי' פ"ב שזה דעת רבינו. וא"כ הוא הדין מיתמי לא טענינן להו לבטל שטר דהא טעמא דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה הוא משום דאלו אבוה הוה טעין אישתבע לי דלא פרעתיך הוה בעי אישתבועי השתא נמי אנן טענינן להו וא"כ טענת מחילה דלא מצי אבוה למיטען אנן נמי לא טענינן להו. (אלא) [אבל] גבי פרעון כתובה יכול להשביעה אי הוה טעין אישתבעי לי דלא מכרת או מחלת לי סך הכתובה ונשאר בידך מחמת חיוב התנאי ומזונות שהרי עדיין אינו מבטל הכתובה לגמרי ומשום הכי טענינן נמי ליתמי מידי שאינו מבטל השטר לגמרי. ולא כייל רבינו התם אלא שאינו יכול להשביע את המלוה בכל הטענות אלא היכא שמבטלו לגמרי אבל הכא גבי אלמנה שבאה לגבות כתובתה מיתמי דאפי' אי טענינן להו שמכרה או מחלה לבעלה סך הכתובה לחוד אין מבטלין לשטר כתובתה לגמרי דעדיין קיים לעניין מזונות וכהאי גוונא שפיר טענינן להו ועל כן אינה גובה עד שתשבע על זה. אבל מזונות קושטא דנוטלת כששטר כתובתה בידה בלא שבועה. והא דלא אמרינן איפכא דסך הכתובה לא מחלה אלא המזונות מחלה וא"כ נימא דתשבע על המזונות אפילו כששטר כתובתה בידה. הוא משום דלענין מזונות חשיבה האלמנה מוחזקת טפי מלגבי כתובה כמ"ש]: ומה שהקשה בס' הפלאה בקונטרס אחרון שלו על דברי רבינו שכתב דצריכה לישבע ג"כ שלא מחלה כתובתה לבעלה והא בפרק השולח מוכח דאם נשבעה האלמנה שלא נהנית מכתובתה הויא שבועה וגובה כתובתה. והשתא מאי מהני לשון זה אכתי איכא למיחש שמא מחלה אותה ואין מחילה בכלל הנאה. ולי אפשר דודאי לשמא מחלה לה בחנם לא חיישינן דהא לא שכיח כלל אלא דחיישינן שמא מחלה לו הכתובה מחמת איזו טובה שעשה לה. וכהאי גוונא אמרינן בעלמא גבי מתנה דאי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה וכדאי' בפ"ק דב"מ ובשאר דוכתי. וא"כ שפיר הוי מחילה ג"כ בכלל הנאה:
י״ב
ואם נשאת קודם שתשבע הרי זו נשבעת אחר הנשואין ונוטלת. ובפרק י"ב דמלוה כתב רבינו דמיתומים קטנים אין נוטלת משנשאת. ועיין בבית יוסף ריש סימן צ"ו. ובדרכי משה ריש סימן ק"א:
י״ד
הפוגמת כתובה הבעל אומר נתקבלה הכל והיא אומרת לא נתקבלתי אלא כך וכך וכו' לא תפרע השאר אלא בשבועה. נראה דאיירי שהבעל אומר שנתקבלה אחר הגט דאי טען בעת הגרושין שכבר נתקבלה קודם הגט אינה צריכה לישבע שהרי הוה ליה כאומר פרעתי תוך זמן החוב. ובפי"ד דמלוה כתב רבינו דתוך זמנו אינו צריך לישבע גם בפוגם. וכן כתב הבית שמואל בסי' צ"ו לדעת הרי"ף והרשב"א. ודוקא באלמנה חיישינן שהתפיס לה צררי מחיים משום דחייש שלא תתבזה בבית דין וכמ"ש לקמן בפי"ח אבל בגרושה לא חייש ואינה צריכה לישבע שלא פרע קודם: ומ"ש עוד שם הבית שמואל בסי' צ"ו דמשמע בתשובת הרי"ף דאם הבעל טוען אחר הגט שפרע קודם הגט ג"כ אינו יכול להשביעה אע"ג דאם היה טוען פרעתי אחר הגט היה משביעה ואין אומרים מגו להשביע. וכן כתב האורים ותומים בסוף דיני מיגו. ויש לי להקשות על זה ממ"ש הב"י בחו"מ סי' ע"ח סעי' ה' גבי תבעו אחר זמנו או בסוף יום שנשלם זמנו וטען שפרעו בזמנו נשבע הלוה היסת דנאמן במגו דיכול לומר פרעתיך עכשיו. וכתב דהיינו דוקא במלוה על פה בעדים אבל במלוה בשטר אפילו עבר זמנו נשבע ונוטל כדין שאר שטרות ע"כ. ולפי דברי הבית שמואל ואורים ותומים הו"ל למימר במלוה בשטר דנוטל בלא שבועה אם טוען שפרעו תוך זמנו. דנהי שהיה יכול לומר שפרעו עכשיו והיה צריך לישבע אין אומרים מגו להשביעו: [ומיהו אחר הפרעון נראה דיכול להשביעו היסת על טענתו וכדעת הב"ח. וכן פסק הש"ך בחו"מ בסי' הנזכר. ומ"ש הב"ש שם דממה שכתבו הרי"ף ובעל התרומות דפרעון תוך זמנו הוא אינו טענה משמע דאפי' אחר הפרעון אינו יכול להשביע אינו הכרח כלל דלא עדיפא ממ"ש רבינו בפי"ד מהל' מלוה גבי הוציא עליו שטר מקויים והלוה טוען שהוא אמנה וכו' וטוען ישבע לי ויטול ולא כל הימנו לבטל שטר מקויים אלא ישלם ואח"כ יטעון על המלוה במה שירצה ואם יכפור ישבע היסת. וכן פסק בחו"מ סי' פ"ב. אלמא דאפי' בדבר שאינו טענה ולא כל הימנו לבטל שטר מקויים אפילו הכי יכול להשביע היסת אחר הפרעון והכי נמי בטענת פרעון תוך זמנו בברי]:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

לב שלם · הלכות אישות פרק ט״ז

כ״א
אלמנה שהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידה וכו'. לשון ה"ה והראב"ד נאות יעקב דף ז' ע"ד ודף ח' ע"ג וי"ג ע"ב. מגילת ספר דלאוין ד' ל"ג ע"ד ולשון ה"ה שם. ועל מ"ש רבינו ז"ל אפי' עיקר כתובה וכו' עיין מה שפירש במלת ואפי' בספר התשב"ץ בחלק חוט המשולש ח"ד סימן י"ח ותימה דממ"ש הרמב"ם שם בגרושה ואפי' עיקר נראה דאין פירושו נכון ודוק ונראה דכלפי דאיכא מאן דסבר דבמקום שכותבין אין לה נדונייא ותוספת אבל עיקר כתובה אית לה מתנאי בי"ד משו"ה כתב הרמב"ם ואפי' עיקר כתובה כלומר וכ"ש נדונייא ותוספת ובזה אתי שפיר מאי דמסיים וכן בגרושה אפי' עיקר כתובה אין לה ודוק.
כ״ו
האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת וכו'. אבל אינו נותן התוספת עד שתביא ראיה וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל האשה שאמרה לבעלה וכו' עד ולענין גביית הכתובה הכריע הרמב"ן ז"ל כדברי רבינו וכו' ע"כ. נ"ב צ"ל דכיון דאיכא חזקה אלימתא מטעם זה תגבה כתובה ותוספת דכל חזקה שהיא תלויה בסברא אלימא מחזקת ממון איברא דגבי מת בעלי אינה גובה כתובה אלא מטעם זה והטוען פתח פתוח מצאתי לא היה נאמן אי לאו משום דחכמים האמינוהו ואע"ג דאיכא חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. מחנה אפרים בחידושים דף ה' ע"ב. השגת הראב"ד משפט צדק סי' ט' דף מ"ד.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות אישות פרק ט״ז

י״ב
שורש נודרת על דעת רבים ואם נשאת כו' אבל אינה נודרת שמא יפר לה בעלה. ע"כ. הכי איתא בפ' השולח דל"ה ע"ב דקאמר ר"ן אפי' נישאת מדרינן לה כו' ופרכי' נשאת ודאי מפר לה בעל ומשני דמדרינן לה ברבי' וכתב רש"י ז"ל בד"ה ברבים נודרת בפני עשרה וקסבר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה ע"כ שמעתי מקשים שדברי רש"י הללו הוא הפך מ"ש בפ' השולח דמ"ה ע"א וכמה רבים ר"ן אמר ג' ר"י אמר עשרה ר"ן אמר ג' כו' וא"כ הכא דקיימינן אליבא דר"ן איך פרש"י דמדרינן לה ברבים היינו עשרה הפך מאי דס"ל לר"ן ואף דמדברי התוס' לקמן נר' דהוו גרסי ר"ן בר יצחק ואפשר דהכי הוה גריס רש"י ז"ל שם והכא גריס ר"ן סתם והוא ר"ן בר יעקב או ר"ן בר חסדא מלבד שזה לא ניתן ליאמר דהא לשיט' רש"י ר"ן סתם נמי הוא ר"ן בר יצחק כמ"ש התוס' ז"ל בגיטין ס"פ הנזיקין דל"א ע"ב ד"ה אנא יע"ש, עוד בה דאפי' אם נפרש הכא שהוא ר"ן בר יעקב אכתי קשה מנא ליה לרש"י לפרושי דר"ן ב"י ס"ל דרבים היינו עשרה ולא פי' דס"ל דהיינו ג' וכמו שכן פסקו כל הפוסקים לענין נודר ע"ד רבים דהיינו ג' ואפשר דרש"י ז"ל משום דקשיתיה לישנא דתלמודא דקאמר דמדרינן לה ברבים דמשמע דכי ניסת דוקא הוא דמדרינן לה ברבים כדי שלא יפר לה הבעל אבל כי לא ניסת לא מדרינן לה ברבים וזה ק' דהא מקמי הכי שם דל"ה ע"א אמרינן דא"ל רב יאודה לרב ירמי' ביראה אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד נראה דאפי' סתם אלמנה כי מדרינן לה לא מדרינן לה אלא בב"ד וסתם ב"ד היינו ג' וא"כ כי מקשה הכא תלמודא עליה ניסת ודאי מפר לה בעל הו"ל לשנויי הכי הא מדרינן לה בב"ד דהוי רבים ומדקאמר דמדרינן לה ברבים משמע דס"ל להאי תרצן דכי ניסת עבדינן לה מילתא יתירתא טפי מב"ד ועכ"ל דהכי קאמר דמדרינן לה בעשרה דאע"ג דסתם אלמנה מדרינן לה בב"ד של ג' כי ניסת עבדינן לה מילתא יתירתא להדיר לה ברבים דהיינו עשרה ודוק ועיין להרב ב"ד חא"ה סי' פ"ו וסי' צ"ט ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות אישות ט״ז, מתוך הלכות אישות שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות אישותכל הרמב״ם