הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות אישות · פרק ט״ו

ספר נשים · 20 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות אישות · פרק ט״ו
הלכה א׳
הָאִשָׁה שֶׁהִרְשַׁת אֶת בַּעִלָהּ אַחַר הַנִּשּׂוּאִין שֶׁיִּמְנַע עוֹנָתָהּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים שֶׁכְּבָר קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה אֲבָל לֹא קִיֵּם חַיָּב לִבְעל בְּכָל עוֹנָה עַד שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים. מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א כב) "פְּרוּ וּרְבוּ":
הלכה ב׳
הָאִישׁ מְצֻוֶּה עַל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה אֲבָל לֹא הָאִשָּׁה. וְאֵימָתַי הָאִישׁ נִתְחַיֵּב בְּמִצְוָה זוֹ מִבֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה. וְכֵיוָן שֶׁעָבְרוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה הֲרֵי זֶה עוֹבֵר וּמְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. וְאִם הָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְטָרוּד בָּהּ וְהָיָה מִתְיָרֵא מִלִּשָּׂא אִשָּׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְרַח בִּמְזוֹנוֹת בַּעֲבוּר אִשְׁתּוֹ וְיִבָּטֵל מִן הַתּוֹרָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהִתְאַחֵר. שֶׁהָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה וְכָל שֶׁכֵּן בְּתַלְמוּד תּוֹרָה:
הלכה ג׳
מִי שֶׁחָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בַּתּוֹרָה תָּמִיד וְשׁוֹגֶה בָּהּ כְּבֶן עֲזַאי וְדָבֵק בָּהּ כָּל יָמָיו וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה אֵין בְּיָדוֹ עָוֹן. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו. אֲבָל אִם הָיָה יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו חַיָּב לִשָּׂא אִשָּׁה וַאֲפִלּוּ הָיוּ לוֹ בָּנִים שֶׁמָּא יָבוֹא לִידֵי הִרְהוּר:
הלכה ד׳
כַּמָּה בָּנִים יִהְיוּ לְאִישׁ וְתִתְקַיֵּם מִצְוָה זוֹ בְּיָדוֹ. זָכָר וּנְקֵבָה. שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ה ב) "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם". הָיָה הַבֵּן סָרִיס אוֹ שֶׁהָיְתָה הַבַּת אַיְלוֹנִית לֹא קִיֵּם מִצְוָה זוֹ:
הלכה ה׳
נוֹלְדוּ לוֹ וּמֵתוּ וְהִנִּיחוּ בָּנִים הֲרֵי זֶה קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. בְּנֵי בָּנִים הֲרֵי הֵם כְּבָנִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיוּ בְּנֵי הַבָּנִים זָכָר וּנְקֵבָה וְהָיוּ בָּאִים מִזָּכָר וּנְקֵבָה אַף עַל פִּי שֶׁהַזָּכָר בֶּן בִּתּוֹ וְהַנְּקֵבָה בַּת בְּנוֹ הוֹאִיל וְהֵם מִשְּׁנֵי בָּנָיו הֵן בָּאִים הֲרֵי קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. אֲבָל אִם הָיוּ לוֹ בֵּן וּבַת וּמֵתוּ וְהִנִּיחַ אֶחָד מֵהֶן זָכָר וּנְקֵבָה עֲדַיִן לֹא קִיֵּם הַמִּצְוָה:
הלכה ו׳
הָיוּ לוֹ בָּנִים בְּגֵיוּתוֹ וְנִתְגַּיֵּר הוּא וְהֵם הֲרֵי זֶה קִיֵּם מִצְוָה זוֹ. הָיוּ לוֹ בָּנִים וְהוּא עֶבֶד וְנִשְׁתַּחְרֵר הוּא וְהֵם לֹא קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה עַד שֶׁיִּוָּלֵד אַחַר שֶׁנִּשְׁתַּחְרֵר שֶׁהָעֶבֶד אֵין לוֹ יִחוּס:
הלכה ז׳
לֹא יִשָּׂא אָדָם עֲקָרָה וּזְקֵנָה וְאַיְלוֹנִית וּקְטַנָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד אֶלָּא אִם כֵּן קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה אוֹ שֶׁהָיְתָה לוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת מִמֶּנָּה. נָשָׂא אִשָּׁה וְשָׁהֲתָה עִמּוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה הֲרֵי זֶה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה אוֹ יִשָּׂא אִשָּׁה הָרְאוּיָה לֵילֵד. וְאִם לֹא רָצָה לְהוֹצִיא כּוֹפִין אוֹתוֹ וּמַכִּין אוֹתוֹ בְּשׁוֹט עַד שֶׁיּוֹצִיא. וְאִם אָמַר אֵינִי בּוֹעֲלָהּ וַהֲרֵינִי שׁוֹכֵן עִמָּהּ בִּפְנֵי עֵדִים כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתְיַחֵד עִמָּהּ בֵּין שֶׁאָמְרָה הִיא בֵּין שֶׁאָמַר הוּא אֵין שׁוֹמְעִין אֶלָּא יוֹצִיא אוֹ יִשָּׂא אִשָּׁה הָרְאוּיָה לֵילֵד:
הלכה ח׳
שָׁהֲתָה עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה וַהֲרֵי הוּא יוֹרֶה כְּחֵץ שִׁכְבַת זֶרַע. חֶזְקַת הַחלִי מִמֶּנָּה וְתֵצֵא שֶׁלֹּא בִּכְתֻבָּה וְיֵשׁ לָהּ תּוֹסֶפֶת. לֹא תִּהְיֶה זוֹ פְּחוּתָה מֵאַיְלוֹנִית שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ שֶׁיֵּשׁ לָהּ תּוֹסֶפֶת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְאִם אֵינוֹ יוֹרֶה כְּחֵץ חֶזְקַת הַחלִי מִמֶּנּוּ בִּלְבַד וְיוֹצִיא וְיִתֵּן הַכְּתֻבָּה כֻּלָּהּ עִקָּר וְתוֹסֶפֶת:
הלכה ט׳
הוּא אוֹמֵר מִמֶּנָּה נִמְנָע הוֹלָדָה וְהִיא אוֹמֶרֶת מִמֶּנּוּ נִמְנָע מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כְּחֵץ נֶאֱמֶנֶת. וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים סְתָם עַל מִי שֶׁטּוֹעֶנֶת דָּבָר שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת בּוֹ בְּוַדַּאי וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאִם אָמְרָה אֵינִי יוֹדַעַת אִם מִמֶּנִּי אִם מִמֶּנּוּ אֵין לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ הַעֲמֵד מָמוֹן בְּחֶזְקַת בְּעָלָיו עַד שֶׁתִּטְעֹן בְּוַדַּאי שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כְּחֵץ. וְלָמָּה נֶאֱמֶנֶת הִיא בְּטַעֲנָה זוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַרְגֶּשֶׁת אִם יוֹרֶה כְּחֵץ אִם לֹא יוֹרֶה כְּחֵץ וְהוּא אֵינוֹ מַרְגִּישׁ:
הלכה י׳
הָאִשָּׁה שֶׁבָּאָה לִתְבֹּעַ מִבַּעְלָהּ לְגָרְשָׁהּ אַחַר עֶשֶׂר שָׁנִים מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָלְדָה וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כְּחֵץ שׁוֹמְעִין לָהּ. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מְצֻוָּה עַל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה צְרִיכָה הִיא לְבָנִים לְזִקְנוּתָהּ. וְכוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְיִתֵּן עִקַּר כְּתֻבָּה בִּלְבַד שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ הַתּוֹסֶפֶת עַל מְנָת שֶׁתֵּצֵא לִרְצוֹנָהּ וְתִטּל:
הלכה י״א
הָלַךְ בִּסְחוֹרָה בְּתוֹךְ עֶשֶׂר שָׁנִים אוֹ שֶׁהָיָה הַבַּעַל חוֹלֶה אוֹ שֶׁהָיְתָה הִיא חוֹלָה אוֹ שֶׁהָיוּ חֲבוּשִׁין בְּבֵית הָאֲסוּרִין אֵין עוֹלֶה לָהֶן אוֹתוֹ זְמַן מִן הַמִּנְיָן:
הלכה י״ב
הִפִּילָה מוֹנָה מִיּוֹם שֶׁהִפִּילָה. אִם הִפִּילָה וְחָזְרָה וְהִפִּילָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הֻחְזְקָה לִנְפָלִים וְשֶׁמָּא לֹא זָכָה לְהִבָּנוֹת מִמֶּנָּה וְיוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:
הלכה י״ג
הוּא אוֹמֵר הִפִּילָה בְּתוֹךְ עֶשֶׂר כְּדֵי שֶׁיִּשְׁהֶה עִמָּהּ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא הִפַּלְתִּי נֶאֱמֶנֶת שֶׁאֵינָהּ מַחְזֶקֶת עַצְמָהּ בַּעֲקָרוּת. הוּא אוֹמֵר הִפִּילָה שְׁנַיִם וְהִיא אוֹמֶרֶת הִפַּלְתִּי שְׁלֹשָׁה נֶאֱמֶנֶת שֶׁאֵינָהּ מַחְזֶקֶת עַצְמָהּ בְּמַפֶּלֶת וְיוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וּבְכָל זֶה מַשְׁבִּיעָהּ שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁלֹּא הִפִּילָה אוֹ שֶׁהִפִּילָה שְׁלֹשָׁה שֶׁבְּטַעֲנָה זוֹ יִתְחַיֵּב לִתֵּן כְּתֻבָּה:
הלכה י״ד
נִשֵּׂאת לָרִאשׁוֹן וְשָׁהֲתָה עִמּוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה וְהוֹצִיאָהּ מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְשֵׁנִי. שָׁהֲתָה עִם הַשֵּׁנִי עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה לֹא תִּנָּשֵׂא לִשְׁלִישִׁי. וְאִם נִשֵּׂאת לִשְׁלִישִׁי תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִּכְתֻבָּה אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת אוֹ שֶׁקִּיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה:
הלכה ט״ו
הָאִשָּׁה שֶׁבָּאָה לְבֵית דִּין וְאָמְרָה בַּעְלִי אֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁמֵּשׁ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ שִׁמּוּשׁ שֶׁמּוֹלִיד אוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כְּחֵץ יַעֲשׂוּ הַדַּיָּנִין פְּשָׁרָה וְאוֹמְרִים לָהּ רָאוּי לִיךְ שֶׁתִּנְהֲגִי עִם בַּעְלֵךְ עַד שֶׁתִּשְׁהִי עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא תּוֹלִידִי וְאַחַר כָּךְ תִּתְבְּעִי. וּמְגַלְגְּלִין עִמָּהּ בְּדָבָר זֶה וְאֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לֵישֵׁב וְלֹא דָּנִין אוֹתָהּ כְּדִין הַמּוֹרֶדֶת אֶלָּא מַאֲרִיכִין בְּדָבָר זֶה עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ פְּשָׁרָה:
הלכה ט״ז
אַף עַל פִּי שֶׁקִּיֵּם אָדָם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה הֲרֵי הוּא מְצֻוֶּה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁלֹּא יִבָּטֵל מִלִּפְרוֹת וְלִרְבּוֹת כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כֹּחַ. שֶׁכָּל הַמּוֹסִיף נֶפֶשׁ אַחַת בְּיִשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ בָּנָה עוֹלָם. וְכֵן מִצְוַת חֲכָמִים הִיא שֶׁלֹּא יֵשֵׁב אָדָם בְּלֹא אִשָּׁה שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי הִרְהוּר. וְלֹא תֵּשֵׁב אִשָּׁה בְּלֹא אִישׁ שֶׁלֹּא תֵּחָשֵׁד:
הלכה י״ז
וְחוֹבָה עַל כָּל אִישׁ לְקַנְּאוֹת לְאִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים אֵין אָדָם מְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנְסָה בּוֹ רוּחַ טָהֳרָה. וְלֹא יְקַנֵּא לָהּ בְּיוֹתֵר מִדַּאי וְלֹא יֶאֱנֹס אוֹתָהּ וְיִבְעל בְּעַל כָּרְחָהּ אֶלָּא בְּדַעְתָּהּ וּמִתּוֹךְ שִׂיחָה וְשִׂמְחָה:
הלכה י״ח
וְכֵן צִוּוּ חֲכָמִים עַל הָאִשָּׁה שֶׁתִּהְיֶה צְנוּעָה בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ. וְלֹא תַּרְבֶּה שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ. וְלֹא תִּתְבַּע תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה בְּפִיהָ. וְלֹא תִּהְיֶה מְדַבֶּרֶת בְּעֵסֶק זֶה. וְלֹא תִּמְנַע מִבַּעְלָהּ כְּדֵי לְצַעֲרוֹ עַד שֶׁיּוֹסִיף בְּאַהֲבָתָהּ אֶלָּא נִשְׁמַעַת לוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. וְתִזָּהֵר מִקְּרוֹבָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה. וְתִתְרַחֵק מִן הַכִּעוּר וּמִן הַדּוֹמֶה לְכִעוּר:
הלכה י״ט
וְכֵן צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיֶה אָדָם מְכַבֵּד אֶת אִשְׁתּוֹ יוֹתֵר מִגּוּפוֹ וְאוֹהֲבָהּ כְּגוּפוֹ. וְאִם יֵשׁ לוֹ מָמוֹן מַרְבֶּה בְּטוֹבָתָהּ כְּפִי מָמוֹנוֹ. וְלֹא יַטִּיל עָלֶיהָ אֵימָה יְתֵרָה. וְיִהְיֶה דִּבּוּרוֹ עִמָּהּ בְּנַחַת. וְלֹא יִהְיֶה עָצֵב וְלֹא רַגְזָן:
הלכה כ׳
וְכֵן צִוּוּ עַל הָאִשָּׁה שֶׁתִּהְיֶה מְכַבֶּדֶת אֶת בַּעְלָהּ בְּיוֹתֵר מִדַּאי וְיִהְיֶה עָלֶיהָ מוֹרָא מִמֶּנּוּ וְתַעֲשֶׂה כָּל מַעֲשֶׂיהָ עַל פִּיו. וְיִהְיֶה בְּעֵינֶיהָ כְּמוֹ שַׂר אוֹ מֶלֶךְ. מְהַלֶּכֶת בְּתַאֲוַת לִבּוֹ וּמַרְחֶקֶת כָּל מַה שֶּׁיִּשְׂנָא. וְזֶה דֶּרֶךְ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים וְהַטְּהוֹרִים בְּזִוּוּגָן. וּבִדְרָכִים אֵלּוּ יִהְיֶה יִשּׁוּבָן נָאֶה וּמְשֻׁבָּח:

בני אהובה · הלכות אישות פרק ט״ו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות אישות פרק ט״ו

א׳
האשה שהרשת את בעלה אחר הנישואין שימנע עונתה הרי זה מותר. וא"ת בעל מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה דבעונה אין תנאו קיים מפני דהוי צערא דגופא ולא ניתן למחילה וכדפסק רבינו פרק י"ב הא הכא אמרינן דאם הרשתה לבעלה שימנע עונתה לגמרי רשאי. ונ"ל דשאני התם דאמרינן ודאי היא לא מחלה צערא דגופא אלא מפני שרוצה להתקדש לו משום טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו ולא הוי מחילה גמורה אבל בממון אמרינן מחל אבל אחר הנישואין כיון שהיא הרשתה את בעלה הא מחלה בלב שלם ודוחק. אי נמי דהכא נמי אינה מחילה אלא שכ"ז שהיא אינה תובעת ונותנת לו רשות מותר לו להמנע אבל בידה לתבוע כל עת שתרצה: ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה וכו'. זהו מה שאמר בגמרא פ"ק דקידושין (דף כט:) הא לן והא להו כלומר דכיון דאין לבו מתאוה לתשמיש ילמוד תורה ואחר כך ישא כדכתב רש"י ז"ל:
ג׳
והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו וכו'. אכולה מילתא קאי אפי' למאי דאמר ואם היה מתירא וכו' דאם יצרו מתגבר עליו ישא אשה תחילה וכן כתב הרב ב"י ז"ל באהע"ז וכן נראה שם בגמ':
ז׳
לא ישא אדם עקרה וכו'. כתב הרב המגיד דברי רבי יהושע הם מדברי סופרים וא"ת א"כ איך אמרו שם בגמרא על מתניתין דלא יבטל אדם מפריה ורביה דהוי דלא כרבי יהושע הא שפיר מיתוקמא כוותיה ונימא דמתניתין איירי בדאורייתא ורבי יהושע איירי מדרבנן. וי"ל דדחיקא לאוקמיה מתניתין בדאורייתא דלא יבטל אלא א"כ וכו' משמע דאם קיים אפילו מדרבנן מותר לבטל. והרא"ש ז"ל בפסקיו כתב דהרי"ף לא גריס מתניתין דלא כרבי יהושע ולדבריו ל"פ אהדדי אלא דמתניתין אמרה דכשקיים אדם פ"ו לא יצטרך למכור ספר תורה לישא בת בנים אבל לעולם צריך לחזור אחר אשה בת בנים וזהו שאמר ר' יהושע נשא אשה וכו' כלומר אם יש סיפק בידו אבל בלא נשא כלל אסור לעמוד ולפי זה יש ליישב כן דעת רבינו ומ"מ הרבה סתם רבינו הדברים בסוף הלכות ס"ת שכתב לעולם אין מוכרין ס"ת וכו' או שישא אשה בדמיו ולמה לא פירש שם דאם קיים פ"ו אינו מוכר ס"ת לישא אשה בת בנים אבל אם לא קיים ימכור כמו שביארנו:
ח׳
שהתה עשר שנים ולא ילדה וכו'. הרב מהר״י ן' לב בפסקיו שלישית סימן ק״כ האריך שם וכן בסימן ג' והקשה על דברי ההלכות דלמה לא הקשה דהך דרב המנונא דתירצו בסוף נדרים דמשום דקים לה ולא קים ליה אינה נאמנת הוי סברא הפוכה מההיא דר' אמי דקאמר דאדרבה משום דקים לה ולא קים ליה נאמנת. ונראה לי שכל זה נכלל בדברי הרב אלפסי במה שהקשה שם דהך דר' אמי הוי הפך משנה אחרונה וכוונתו להקשות דבמשנה אחרונה אמרו בהפך דהיכא דקים לה ולא קים ליה אינה נאמנת משום דמעיזה ותירץ דלענין ממון ולענין הגירושין הם סברות הפוכות דלענין ממון ודאי היכא דקים לה ולא קים ליה נאמנת דברי ושמא ברי עדיף דלא בעי לאפוקה נפשה מבעלה אלא טענתייהו לענין ממון בלבד אז היכא דקים לה ולא קים ליה נאמנת אמנם לענין הגירושין הוי איפכא דהיכא דקים לה ולא קים ליה אינה נאמנת דאשה מעיזה פניה בפני בעלה ורבינו נראה שהולך על דרך הרב אלפסי ז״ל. וא״ת הך ברייתא דפרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס"ד) דנשא אשה ושהתה עמו עשר שנים וכו' היכי מיתוקמא לדעת רבינו אי ביורה כחץ אמאי קאמר יוציא ויתן כתובה הא חזקת החולי ממנה ואין לה כתובה ואם אינו יורה כחץ היכי קאמר שמא לא זכה להבנות ממנה דכיון דאינו יורה כחץ ודאי דאינו ראוי להוליד ולא יבנה לא מזאת ולא מאחרת ולמה כופין אותו לגרש ואי דלא ידעינן אי יורה כחץ אי לא א״כ העמד ממון על חזקתו כדכתב לקמן רבינו ואל יתן כתובה. ונראה דבטוענת היא שאינו יורה כחץ ומהימנינן לה לענין הכתובה משום דקים לה אבל מ״מ יוציא דאולי אין האמת כדבריה ושמא לא זכה להבנות ממנה ולכך אין לו בנים ולכך אמרו יוצאין:
י׳
האשה שבאה לתבוע מבעלה וכו' ויתן עיקר כתובה בלבד שלא כתב לה התוספת וכו'. יש לי סיוע לדברי רבינו במה שכתב [עיקר כתובה בלבד משמע] ולא התוספת ועם זה יתורץ קושיא חזקה שהקשו התוס' בפרק הבא על יבמתו דבסוף המדיר אמאי לא מנה הך דהאשה שבאה לתבוע וכו' דהוי מדרבנן דכופין אותו להוציא היכא דבאה מחמת טענה וליכא לשנויי מאי דתירצו שם גבי ליתני נשא אשה ושהתה וכו' דהא הכא ע"כ מיירי דאית ליה בנים כיון דצריך שתבא היא מחמת טענה וא"כ אי אמרה בעינא ליה ודאי דאין כופין ועם זה יתורץ הקושיא דכולהו דמני במתניתין אית להו תוספת והך לית לה תוספת. כתב הרב המגיד ופשוט הוא דבתוך עשר לא עדיפא וכו', קשה לי עליו תרתי. חדא אמאי לא הכריח דע"כ איירי אחר עשר דאי בתוך עשר קשיא על זה מתניתין דנדרים וליכא שום גוונא לתרוצי אלא דההיא דקאמר התם דיעשו דרך בקשה היא תוך עשר והך דהכא היא לאחר עשר דכן הכריח לקמן ה"ה ז"ל גבי האשה שבאה לב"ד וכו' שכתב שם ה"ה ז"ל והעמידה בתוך עשר דוקא והטעם שלאחר עשר כל זמן שלא ילדה וטוענת שהחולי ממנו אינה נאמנת וכי תימא ותדחה לזה דהו"א דאידי ואידי בכל גווני בין לאחר עשר בין תוך עשר דהתם דקאמר יעשו דרך בקשה איירי דאינה באה מחמת טענה והך דהכא בבאה מחמת טענה וכו' תיקשי לך כשהכריח ג"כ ה"ה לקמן גבי האשה שבאה לב"ד ואמרה בעלי אין יכול לשמש דכתב דהעמידה רבינו בתוך עשר מכח הך דהכא נימא נמי דלאו הכרח הוא והך דהכא איירי בשבאה מחמת טענה ומתניתין בלא באה אלא ודאי ע"כ צ"ל דמתניתין דיעשו דרך בקשה לא מיתוקמא בשאינה באה מחמת טענה דא"כ מאי טעמא דמשנה ראשונה דקאמר כופין וכ"כ התוספות בפרק הבא על יבמתו והשתא הדרא קושיא לדוכתא. ותו קשיא במאי דכתב ה"ה דהוא פשוט דבתוך עשר לא עדיף מיניה שהוא מצווה על פריה ורביה כלומר ואע"ג דלית ליה בנים לא כפינן ליה לגרשה משום שיקיים פריה ורביה וא"כ כ"ש דאין לכופו דבעיא חוטרא לידה כו'. וקשה לפי דבריו דא"כ מ"ט דמשנה ראשונה דכופין תוך עשר אטו מי עדיפא מיניה ואפילו משנה אחרונה לא קאמרה אלא משום שלא תהא נותנת עיניה באחר אבל אי לאו הך טעמא משמע דכופין ואמאי מי עדיפא מיניה. ולקושיא ראשונה יש לי לומר דודאי כאן לא היה יכול להכריח כן ה"ה משום דהוה מוקמינן דבאה מחמת טענה ואף על גב דדחקינן בהכי דאיכא למימר מ"ט דמשנה ראשונה כיון דלא באה מחמת טענה מ"מ דחקינן ואמרינן דמשנה ראשונה אפילו בשאינה באה קאמרה דכופין כי היכי דלא נחלק בין תוך עשר לאחר עשר כיון דלא אשכחנא בהדיא בגמרא חילוק כזה בפירוש אבל למטה שהכריח שם ה"ה כבר מצינו שם חילוק בין תוך עשר לאחר עשר מכח ההכרח שהכריח כאן ה"ה וכיון שכן טפי עדיף לאוקמי מתניתין תוך עשר מלאוקמה בשאינה באה ולדחוק טעמא דמשנה ראשונה דבתוך עשר לא עדיפא מיניה וכו'. ואין להקשות דילמא לדידיה לא כייפינן משום יוליד ויקיים פריה ורביה אבל הכא הא קאמרה שהוא אינו יורה כחץ ואינו ראוי להוליד דהא ודאי לדידיה נמי תוך עשר לא כייפינן אע"פ שיטעון שהיא (אינה) פולטת ש"ז מכל מקום לא כייפינן לה תוך עשר:
י״ג
ובכל זה משביעה שבועת היסת וכו'. כתב ה"ה בהשגות א"א איני רואה מקום לחרמות הללו וכו'. מ"ש הר"א ז"ל חרמות אע"ג דכאן הוא שבועה מפני שכוונתו להשיג על רבינו על מה שכתב למעלה גבי יורה כחץ דיחרים חרם סתם ואחר כך יתן כתובה ומפני כן כתב חרם והרב ב"י בכסף משנה סתר דברי ה"ה בהלכה זו ואין דבריו מוכרחים במה שהקשה על ה"ה ז"ל:
ט״ו
אינו יכול לשמש כדרך כל הארץ וכו'. הך אינו יכול צ"ל דאיירי דטענה דאינו יכול ולא קים ליה וקים לה דומיא דיורה כחץ ובהכי סליק שפיר התירוץ למעלה בעד רבינו דהיכא דבעיא לאפוקי נפשה מבעלה ולא קים ליה וקים לה דנאמנת דומיא דגירשתני דהא הכא בעיא לאפוקי נפשה מבעלה אלא ודאי צ"ל לדעתו דקים לה ולא קים ליה וכן ראיתי שכתב מוהר"י בן לב בפסקיו שלישים סימן ק"א:
י״ח
ולא תמנע מבעלה כדי לצערו. תימה דבשבת פרק תולין (שבת דף ק"מ ע"ב) אמר לה רב חסדא לברתיה וכו' נקט מרגניתא בחדא ידא וכוורא בחדא ידא מרגניתא אחוי ליה וכוורא לא אחוי ליה עד דמצטער והדר אחוי ליה ע״כ. ופירש רש״י ז״ל נקיט מרגניתא כשבעליך ממשמש ביך להתאוות לך לתשמיש ואוחז דדיה בידו אחד והאחרת על אותו מקום מרגניתא אחוי ליה הדדין המציאי לו כדי שתרבה תאותו ומקום תשמיש אל תמציאי לו כדי שיתרבה תאותו וחיבתו ויצטער הדר אחויין ליה ע״כ. משמע דצריך לצערו כדי שיתרבה באהבתו ובעל ההגהה כתב צריך עיון בפרק תולין נראה שכוונתו לזאת הקושיא. ונ״ל לומר לדעת רבינו דהוא מפרש דרב חסדא אמר להו כן לבנותיו שכשהבעל ממשמש באותו מקום דודאי מן הדין אסור לעשות כך דאסור למשמש שם ואז היה אומר להן כדי שלא ירגילו עצמם בכך שהדד ימציאו לבעל ולא אותו מקום כדי שבכך ישמרו עצמן שלא יצערו אותם הנשים אבל אם לא היה הבעל ממשמש באותו מקום אז ודאי דאסור לצער לבעלה ומפני כן כתב רבינו ולא תמנע מבעלה וכו':
נחלת הכלל · ToratEmet

צפנת פענח · הלכות אישות פרק ט״ו

א׳
האשה שהרשית כו'. עיין בה"ה ועיין בהך דפסחים ד' ע"ב ע"ב מבואר דמצות עונה ופ"ו הוא שני דברים ונ"מ לגבי מעוברת דלא שייך בה הך מצוה, ועיין ברש"י מו"ק דף י"א ע"ב דס"ל דהיכא דמשועבד ומושכר לאחר אין אבילות חל עליו. ואמאי גבי אשה חל עליה אבילות למלאכה וכן לשאר דברים כמבואר במו"ק דף כ' ע"ב ולמ"ד דאינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה, וצ"ל דכיון דזה תקנת חכמים איסורא לא זכי ליה רחמנא וכמו הך דב"מ ד' צ"ב ע"ב ע"ש, וגם י"ל דזה הוה כמו הקדש חמץ כו' דמפקיע מידי שיעבוד, ונ"מ אם בעל בימי איסור אם זה עולה לו למצות עונה, ועיין בפסחים שם בתוס' ד"ה באשתו, וע' בהך דביצה דף ה' ע"ב וכי תימא למצות עונה הוא דאתא, ועיין בסנהדרין דף נ"ט ע"ב דקאמר למצות פ"ו, ועיין בע"ז דף ה' ע"א דמבואר דהם שני דברים וצ"ל דהך דביצה קמ"ל דהימים שנאסרו לא הויא בחשבון בהימים של עונה, ועי' בריש כתובות גבי אנוס בתקנתא דרבנן וגם עיקר הטעם דפרישה היה מחמת האשה:
ו׳
היו לו בנים בגיותו ונתגייר כו'. עיין בירושלמי פ' ב' דיבמות הל' ו', ונ"מ ג"כ לשיטת רב חסדא דס"ל בסנהדרין ד' ס"ח ע"ב דקטן מוליד והיו לו בנים בעת שהיה קטן ואח"כ הגדיל אם קיים מצות פ"ו, ועיין בספר ה"ג בהלכות מיאון שכתב גבי קטן אבל בניו כשרים הם ונקראין על שמו ע"ש, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' ק"פ פ' ה' הל' ז' גבי קטן שהגדיל בין פסח ראשון לשני שאם שחטו עליו בראשון שא"צ לישחט עליו בשני ע"ש:
ז׳
לא ישא אדם כו' אא"כ. עיין סוטה דף כ"ד ע"א וד' כ"ו ע"א גבי פלוגתא דר"א ורבנן אם הויא אשה הראויה לקיימה ע"ש ובכתובות ד' ע"ז, וע"ש בתוס' בשם הירושלמי דמשמע דאינו די במה שיש לו אשה הראויה לילד רק שיהא לו בנים דאל"כ אמאי נקט לא היו לו אשה ובנים ואח"כ נולדו לו כו', כבר נדחית ע"ש, אך מלשון רבינו ז"ל לא משמע כן, ועיין ביבמות דס"א ע"ש:
י׳
האשה כו' שומעין לה כו'. והנה מדברי רבינו משמע דא"צ שתטעון זה והא דקאמר בגמ' בבאה מחמת טענה ר"ל דאין הטעם משום פ"ו רק משום טענה ונ"מ דאף אם אין לה רק בן אחד או בת אחת דשוב לא שייך הך טענה ועל פ"ו אינה מצווה, ועי' בהך דנדה ד"ג ע"ב ע"ש, וע' בכתובות דס"ד ע"א ע"ש:
י״ג
ובכל זה משביעין שבועת היסת. עיין בהשגות דס"ל דלגרמא לטענת ממון ליכא שבועת היסת ועיין במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בסוף פ' ד' מהל' זכיה ומתנה ע"ש, וע' מש"כ רבינו בהלכות שותפים פ' י' הל' ב' דאין משביעין על טענה שעל ידי זה לא יתחייב רק שבועה, ועיין בפ' ז' מהל' טוען הל' ה' גבי היכא דאמר שכבר נשבע אין משביעין אותו על זה שבועה ע"ש, וע"ש בפי"ד הלכה ה' ובאמת זה תליא בהך מה דפליגי רבינו עם הראב"ד ז"ל בהל' שמיטה פ' ט' הל' ח' גבי שביעית משמטת את השבועה אם שבועה הויא דבר בפ"ע וזה משמט, או ע"י הממון ע"ש מה שכתבתי:
ט״ז
אעפ"י כו'. עיין ביצה ד' ל"ז ע"א ע"ש ברש"י ועיין ב"ב ד' צ"א ע"א, ובסוטה דף כ"ד ע"ש:
י״ט
ואם יש לו ממון כו'. עיין חולין ד' פ"ד ע"ב דאמר שם יותר מכדי ממונו ע"ש ברש"י דנקט רק אשתו, ועיין בכתובות ד' מ"ג ע"א, אך שם קאי על אלמנה, וע"ש ד' מ"ח ע"א וד' ק"ו וכ"מ בזה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קובץ על היד החזקה · הלכות אישות פרק ט״ו

א׳
אחר הנשואין. כ' הפרישה דמ"ש רבינו אחר הנשואין רבותא קאמר והמל"מ תמה הא רבינו מהסוברים דתנאי לא מהני בעונה. ואין זה תימה דוודאי הוא א"י להתנות אבל אם היא מוחלת לו קודם הנשואין והרשה לו למנוע עונתה בעת שירצה לא שייך בזה מתנה ע"מ שכב"ת. ובעיקר הדין אם יכול להתנות על עונה כבר כתבתי בפ"ו הל' י' דלשיט' הירושלמי גם עונה הוי דבר שבממון ע"ש ובגוף הדין דתלמודא דידן מחולק בזה עם הירושלמי י"ל עפ"י מה שבארתי בפי"ב הל' ב' דלראב"י עונה ילפי' מק"ו והיינו מה דברים שלא נשאת עליהם חייב דברים שנשאת עליהם לכ"ש ודברים שלא נשאת עליהם מתחילה היינו מלבושים ודברים שבממון הוא א"כ לראב"י אף דילפי' לעונה מק"ו מ"מ די לבמה"ד להיות כנדון כמו דיכול להתנות על המלבושים א"כ הירושלמי מצי סובר כראב"י ושפיר קאמר דגם בעונה יכול להתנות ורבינו פסק כרבנן דילפי' עונה מקרא ומסברא דעל צערי' דגופא אינו בכלל ממון והוי מתנה ע"מ שב"ת ומזה ראי' לשיט' רבינו דעונה מה"ת. ה"ז מותר וכו'. עי' הה"מ דמשמע כן בגמ' ברשות כמה דבעי והב"ש בריש סי' א' הק' ע"ז מנ"ל לרבינו לחלק דלמא גם בלא קיים פ"ו ג"כ מהני רשות ע"ש ונראה דהוכיח רבינו דבלא קיים לי' מהני רשות מהא דמק' התלמודא שבת דף קי"ח ע"ב בהא דאמר ר"י ה' בעילות בעלתי וכו' למימרא דר"י מצות עונה לא קיים אלא וכו' ומאי קוש' דלמא עביד ברשות א"ו דכיון דעדיין לא הי' מקיים פ"ו דקימ"ל כב"ה דבעי' זכר ונקיבה לא מהני מחילה שלה והא דקאמר בכתובות ברשות כמה דבעי הוא כדברי רבינו דמיירי שכבר קיים פ"ו והא דנקט עונה משום דעיקר עונה הוא לקיים פ"ו היכא דנתנה לו רשות לבטל עונתה אעפ"כ מחויב לקיים העונה עד שקיים פ"ו כמ"ש רבינו כנ"ל.
ד׳
זכר ונקבה. כ' הה"מ פי' דוקא זכר ונקבה וכו'. ודלא כמ"ש ר' בון בירושלמי יבמות פ"ו אפי' זכר ונקבה ועי' בחיד' רשב"א דמשמע דתלמודא דידן חולק בזה ועמ"ש הל' א' ודוק.
ו׳
הי' לו בנים וכו'. בהגהת רמ"א סי' א' סעי' ז' הביא הא דגרסי' בירושלמי פ"ב דיבמות מי שיש לו בן מכל מקום אפי' ממזר ורבינו והרי"ף והרא"ש שהשמטוהו ס"ל כיון דלא פי' כן בתלמודא דידן משמע דחולק בזה ועי' ברכי יוסף שם שהאריך בזה וכ' שיש גורסי' בירושלמי דבדרך אבעי' קאמר ולא אפשיטא ומשום דבגמ' דידן לא קאמר שבנו הוא לפ"ז ג"כ משמע דחולק בבלי עם הירושלמי ע"כ. ואפשר לומר דגם הבבלי סובר כן ומילתא דפשיטא הוא כיון דקימ"ל כר"ט ס"פ האומר דיכולין ממזרים לטהר ויכול לישא שפחה ולשחרר את בניו שנולדו לו מהם א"כ פשיטא דמקיים פ"ו הגם דדין הולד כמותה מ"מ קיימת פ"ו ולא דמי לסריס וגם ל"ד להיו לו בנים בהיותו עבד ונשתחרר הוא ובניו דשם הבן בעצמו שהוליד אין לו יחוס אחר אביו והא דבירושלמי בעי לה ולפי אית דגורסי' פשיטא לי' ומאי צריך לאשמועי' י"ל משום דהתלמודא ס"פ האומר אי ר"ט לכתחילה או דיעבד קאמר ואי דיעבד קאמר יש מקום לספיקו משא"כ לדידן דקימ"ל דר"ט אפי' לכתחילה קאמר כמבואר בדברי רבינו פט"ו מה' א"ב ה"ד א"כ פשיטא דקיים פ"ו ולא צריך להביא ולפי"ז י"ל דוקא בן ממזר אבל בת ממזרת לא מהני וגם הירושלמי מודה וע"ש בתי"ט וצ"ע.
ח׳
שהתה וכו'. עי' ברא"ש ס"פ הבא על יבמתו.
י״ד
אם נשאת לג' תצא שלא בכתובה. עי' הה"מ ואי' תו שם נשאת לרביעי והי' לה בנים אמרי' השתא הוא דברית ולא הביאו רבינו ועי' מ"ש בס"ד בפ"י מה' גירושין הל' י"ג.
י״ח
ולא תמנע וכו'. עי' הגה"מ מה שהק' מפ' תולין ועי' לח"מ ובס' ברכי יוסף אה"ע סי' כ"ה סתר דבריו והקו' בנקל יכול לחלק ע"ש ואין להאריך.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות אישות פרק ט״ו

א׳
האשה שהרשת את בעלה וכו'. משמע מדברי רבינו ז"ל דקודם נישואין לא מהני ואי אמרינן דנתינת רשות הלזו מדין מחילה נגעו בה תינח דקודם נישואין לא מהני משום דלא חל עדיין חיוב עונה וקי"ל דכשם דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"נ אין אדם מוחל דבר שלא בא לעולם וכמ"ש הר"ן בתשובה סי' נ"ג אלא אי אמרת דאינו אלא נתינת רשות בעלמא (* א"ה כמו שנתבארו שני הצדדין בדברי הרב המחבר לעיל פ"ז מהלכות אלו דין י' יע"ש) אמאי לא מהני קודם נישואין. וכ"ת אף דנימא דמדין מחילה נגעו בה אמאי לא מהני קודם נישואין בעודה ארוסה. הרי בר"פ הכותב אוקימנא למתני' בכותב לה בעודה ארוסה וכתב הר"ן שם והרשב"א סי' תתק"ס דדוקא בעודה ארוסה מהני סילוק אע"פ שעדיין לא זכה בנכסיה אבל קודם אירוסין לא מהני סילוק משום דאין אדם מסתלק מדבר שעדיין אין לו שום זכות בו. וכ"ת דוקא סילוק מהני אף שלא זכה לגמרי כגון בכותב לה בעודה ארוסה אבל מחילה הרי היא כמתנה ואינו מוחל אא"כ זכה לגמרי. הא ליתא וכבר הארכתי בזה לקמן (* א"ה יתבאר בפכ"ג מהלכות אלו דין א' יע"ש) דגם מחילה מהני בדבר שיש לו קצת זכות וא"כ הדרא קושיין לדוכתא דאף דנימא דאשה שהרשת את בעלה מדין מחילה נגעו בה אמאי לא מהני קודם נישואין בעודה ארוסה. הא לא קשיא משום דדוקא בנכסי אשתו מהני סילוק בעודה ארוסה משום דשייך קצת בנכסים אף בעודה ארוסה דהא נפלו לה נכסים משנתארסה לא תמכור לכתחילה וכמ"ש הטור סי' צ'. אבל עונה אין לו שום שייכות בעודה ארוסה ומש"ה לא מהני כי אם אחר הנישואין שחל עליו החיוב ועוד אפשר לומר דנישואין דכתב רבינו לאו דוקא ולאירוסין קרי נישואין. (* א"ה עיין כנה"ג יו"ד סי' רי"ז וסי' רל"ו בהגהת הטור אות כ"ב ועיין בפירש"י והתוס' דפרק האשה שנפלו). ומצינו כיוצא בזה לרבינו בר"פ י"ו מהלכות איסורי ביאה שכתב פצוע דכא וכרות שפכה שנשאו בת ישראל וכו' והתם פשיטא דלאו דוקא שנשאו דבקידושין תליא מלתא. וא"כ ה"נ אפשר דאחר הנישואין דקאמר היינו אחר הקידושין. וכ"ת אם הדברים כן דמחילה לא מהני קודם שיבא החיוב ומש"ה דקדק רבינו לומר אחר הנישואין א"כ היכי אמרי' דהמתנה ע"מ שאין ליך שאר כסות ועונה דתנאו קיים אי לאו מטעמא דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה וכבר כתבנו (* א"ה לעיל פ"ו מהלכות אלו דין י' יע"ש) דפירושו הוא על מה שתמחלי לי שאר כסות ועונה והיכי מהני והא אין אדם מוחל דבר שלא בא לעולם. ובשלמא כפי הצד השני שכתבנו דנישואין לאו דוקא ניחא דהכא הוי מתנה בעודה ארוסה. אך כפי הצד הראשון דאפילו בעודה ארוסה חשיב דבר שלא בא לעולם קשה דאמאי מהני תנאי זה. הא לא קשיא כלל דהאומר ע"מ שתמחלי לי שאר כסות ועונה הכוונה היא שתמחול לאחר שיחול החיוב דהיינו אחר הנישואין ותנאי זה מהני משום דאע"ג דקי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ אדם מתנה בדבר שלא בא לעולם וכמ"ש הטח"מ סי' ר"ט סעיף י"ב יע"ש וזה פשוט. ונחזור לענינינו דאי אמרינן דמ"ש רבינו דהאשה שהרשת את בעלה דמדין רשות הוא ולא מדין מחילה אמאי לא מהני קודם הנישואין. שוב התבוננתי בדבר וראיתי דהא לא קשיא ולא מידי דאף דנימא דמדין נתינת רשות הוא מ"מ נתינת רשות לא מהני אלא אחר שחל החיוב. הרי זה דומה לאומר לחבירו חצר זה לכשאקחנו אני נותן לך רשות שתפתח עליו חלונות וכיוצא בזה דפשיטא דלא מהני כיון דבשעת נתינת הרשות עדיין לא חל עליו החיוב. ודע שראיתי להרב פרישה אה"ע סימן ע"ו סעיף י"ז שכתב דמה שכתב רבינו אחר הנישואין רבותא קאמר דאע"ג דמתחילה נשאה סתם ע"כ. ולא ידעתי כוונתו דאטו אם מתחילה נשאה על תנאי זה מי מהני והרי רבינו ז"ל הוא מהסוברים דתנאי לא מהני בעונה:
ד׳
היה הבן סריס וכו'. ברייתא בפרק הבא על יבמתו וגרסינן בפרק ב' דחגיגה (דף י"ד) שאלו את בן זומא בתולה שעיברה מהו לכ"ג מי חיישינן לדשמואל אמר להו דשמואל לא שכיחא וחיישינן שמא באמבטי עיברה ע"כ. ונראה דמשכחת לה נמי שתלד ולד של קיימא שהרי בליקוטי מהרי"ל כתוב שבן סירא היה בנו של ירמיה שרחץ באמבטי וכו'. והחכם בעל חלקת מחוקק סימן א' ס"ק ח' נסתפק באשה שנתעברה באמבטי אם קיים האב פריה ורביה ואי מיקרי בנו לכל דבר יע"ש. ואין ספק דלא נאסרה לבעלה משום דאין כאן ביאת איסור וכן מבואר בהגהת סמ"ק מה"ר פרץ הביאו הב"ח יו"ד סימן קצ"ה ס"ה וז"ל אשה נדה יכולה לשכב על סדיני בעלה ונזהרות מסדינין ששכב עליהם איש אחר פן תתעבר מש"ז של אחר ואמאי אינה חוששת פן תתעבר בנדתה מש"ז של בעלה ויהיה הולד בן הנדה והשיב כיון דאין כאן ביאת איסור הולד כשר לגמרי אפי' תתעבר מש"ז של אחר כי הלא בן סירא כשר היה אלא דמש"ז של איש אחר קפדינן כי היכי דקפדינן אהבחנה גזירה שמא ישא אחותו מאביו כדאיתא ביבמות עכ"ל הסמ"ק. מהכא מוכח דהוי בנו לכל דבר שהרי חששו שמא ישא אחותו מאביו וכ"כ בעל ב"ש סימן א' ס"ק י' יע"ש: ומ"מ אין אני מציין דבר זה שהרי כתבו התוס' בפ"ו דיבמות (דף כ"ה) ד"ה אינו וז"ל. ונראה דלמ"ד העראה זו הכנסת עטרה אין ראויה להתעבר אלא במירוק גיד שאם היתה ראויה להתעבר לא הוו מוקמי קרא למעוטי העראה אלא שלא כדרכה ע"כ. פי' דבספ"ב דכריתות מיעטו מש"ז דכתיב גבי שפחה חרופה שלא כדרכה והעראה. ועל זה הכריחו דמהעראה אינה מתעברת ומש"ה ממעטינן תרווייהו מקרא דכתיב ש"ז משום דדרשינן לקרא דבא לומר דבעינן ביאה הראויה להזריע. אבל אי אמרינן דגם בהעראה מתעברת א"כ ביאה זו ראויה להזריע היא. וא"כ אימא דכי אתא קרא ואמר ש"ז הוא למעט שלא כדרכה דוקא. ומה שקשה לזה מההיא סוגיא דספ"ג דיבמות (דף ל"ד) כבר כתוב אצלינו במקום אחר (* א"ה חבל על דאבדין) מ"מ נמצינו למדין דבהעראה אינה מתעברת אלא בגמר ביאה. וא"כ איך יתכן שתתעבר באמבטי. וכ"כ התוס' גיטין (דף מ"ח) דהקשו במי שחציו עבד וחציו בן חורין דליתי עשה דפרו ורבו ולידחי לאו דלא יהיה קדש ותירצו דכי מיעקר לאו לא מיקיים עשה אלא בגמר ביאה דחזיא להתעבר ע"כ. וכ"כ התוס' בפ"ק דחגיגה (דף ב') ובפ"ק דבתרא (דף י"ג) : הן אמת דבפ"ח דפסחים (דף פ"ח) ד"ה לישא כתבו דבתחילת ביאה מיעקר הלאו ולא מקיים עשה אלא בהוצאת זרע. ולפי תירוץ זה אין להכריח שלא תתעבר מהעראה אלא שהלאו עובר מיד בתחילת ביאה אבל העשה אינו מתקיים אלא בהוצאת זרע ולעולם דגם בתחילת ביאה מתעברת. אך מאותם המקומות שכתבנו יש להכריח דאין האשה מתעברת מהעראה. וכן נראה מדברי התוס' שם בחגיגה עלה דההיא דבן זומא שכתבו בסוף דבריהם אבל גמר כדי שתתעבר וכו' משמע דליכא עיבור כי אם בגמר ביאה יע"ש: וא"ת דבפ"ב דיבמות (דף כ') אמרינן גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וכתבו התוס' שם ד"ה אטו דלאו דוקא נקט ביאה שניה דהא אפילו גמר ביאה ראשונה אסור דיבמה נקנית בהעראה והו"מ למימר גזירה אטו גמר ביאה ע"כ. ואי אמרת דאין האשה מתעברת כי אם מגמר ביאה אימר דבדוקא נקטו בגמרא אטו ביאה שניה משום דביאה ראשונה המצוה היא גמר ביאה דכתיב להקים זרע. וי"ל דהתוס' אזלי לשיטתם שכתבו שם בד"ה יבא שביבמה לא בעינן ביאה שתהא ראויה להקמת זרע ולא בעינן אלא שהיבם ויבמה יהיו ראוים להקמת זרע למעוטי סריס ואיילונית דאלת"ה ביאה ראשונה נמי אינה ראויה להקמת זרע שהרי אין האשה מתעברת מביאה ראשונה. וראיתי להר"ן בפ"ק דקידושין אהא דאיבעיא לן התם אי תחילת ביאה קונה או סוף ביאה שהוקשה לו קושיית התוס' דאמאי לא קאמר גזירה תחילת ביאה אטו סוף ביאה. ותירץ דכולה ביאה ראשונה ביאה דמצוה היא ושריא דעיקר מצות יבום להקים זרע הוא ובעינן ביאה הראויה להקמת זרע ואע"ג דעל הרוב אין האשה מתעברת מביאה ראשונה זימנין דמתעברא ע"כ. הרי דס"ל דמהעראה לא מתעברא וכ"כ הריטב"א שם בפ"ק דקידושין דכיון דכתיב להקים זרע לאחיו אינו ראוי להקים שם אלא בסוף ביאה שראויה להתעבר בה ע"כ. וכ"כ הרמב"ן בחידושיו כ"י פ"ק דקידושין יע"ש. שוב ראיתי הדבר מפורש בפרק עשרה יוחסין (דף ע"ז) שהקשו ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו ותירצו כשלא גמר ביאתו. הרי לך הדבר מבואר דאינה מתעברת אלא בגמר ביאה. ועיין פ"ב דכריתות (דף י"ו) דכל ביאה שהיא שלא בכונה אינה ראויה להזריע ועיין בית יעקב סימן קכ"ב ודו"ק: ועוד אני תמיה מההיא דאמרינן בפרק הערל (דף פ') עבד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למ"ה ונשתהא עד תריסר ירחי שתא ואכשריה ע"כ. וטעמא משום דאמרינן שהולד הוא משתהא אחר גמר צורתו שלש חדשים אבל טפי לא והולד הוא ממזר ומותר בממזרת וכמ"ש רבינו בפ"ט מהלכות איסורי ביאה דין י"ט. ואם איתא להא אמאי לא חיישינן שמא באמבטי עיברה שהרי לסברת בן זומא מטעם חששא זו אנו תולין להכשיר אותה לכ"ג וא"כ איך לא נחוש שלא להתיר אותו בממזרת. ועוד שראיתי להתוס' בפרק עשרה יוחסין (דף ע"ג) ד"ה מה שכתבו וז"ל ועוד קשה דמאי קאמר ומיעוט שהלכו נשותיהם למדה"י דהאי נמי יש לנו להכשירו ששמא בא ע"י שם ושימש כי ההיא עובדא דאבוה דשמואל שהלך למדה"י ובא ע"י שם ושימש והוליד את שמואל. והעלו דאם אומרת כן שבא עליה ע"י שם נאמנת. והרא"ש בפרק עשרה יוחסין כתב בשם בה"ג דאשה שהלך בעלה למדינת הים וילדה דלא חיישינן לממזרות דילמא אתא בעלה בצינעא ושימש כי ההיא עובדא דאבוה דשמואל דאתא ע"י שם ושימש וכו' ופשיטא דמאי דקאמר בה"ג דילמא אתא בעלה בצינעא הוא במה שהוא חוץ מהטבע אלא שאנו תולין דילמא ע"י שם דאם היה באפשרות לבא לא היו חולקים על בה"ג. ועוד דמאי קשיתיה להרא"ש על סברת בה"ג הלזו מההיא דעבד רבה עובדא דאשתהי י"ב חדש דלמה לי טעמא דאשתהי לימא דילמא אתא בעלה בצינעא וכו' אימא דאיצטריך רבה להיכא שהוא מהנמנע שיבא ואפילו בגמלא פרחא. אלא ודאי דבה"ג בכהאי גוונא מיירי שהוא מהנמנע שיוכל לבא כי אם ע"י שם ואפילו הכי חיישינן לה ואין אנו פוסלין הולד בודאי וכבר הביא הטור סברת בה"ג הלזו באה"ע סימן ד'. והנה חששא זו דבא ע"י שם היא חששא רחוקה עד מאד דהא קי"ל דהמתנה ע"מ שתעלי לרקיע לא חשיב תנאי כלל אע"ג דאפשר ע"י שם וכמ"ש התוס' בפרק המגרש (דף פ"ד) ד"ה ע"מ. ועוד דאם היינו חוששין לזה לא משכחת לה עדים זוממין דאימור באותו יום באו ע"י שם למקום אחר וראו שם העדות. ואפי' לגמלא פרחא אין אנו תולין גבי עדים זוממין וכדאיתא פ"ק דמכות (דף ה'). (* א"ה עיין בתשובת מהרימ"ט חאה"ע סי' ט"ו) וא"כ כפי סברת התוס' ובה"ג דאית להו דהכא גבי אשה שהלך בעלה למדה"י אנו תולין שבא ע"י שם אם איתא לההיא דבן זומא ל"ל לטעמא דדילמא בא ע"י שם ת"ל משום דדילמא באמבטי עיברה שהיא חששא קרובה יותר. אלא ודאי נראה דס"ל דמציאות זה שתתעבר באמבטי לא יתכן. ותו בארוסה שנתעברה דהסכימו כל הפוסקים דאם הארוס אומר שלא בא עליה דהוי ממזר ומותר בממזרת אמאי ניחוש דילמא באמבטי נתעברה. שהרי לזה אינו יכול להכחיש הארוס וכן נאמנות זה שנתנה תורה לאב לומר בני זה ממזר אמאי דהא לדידיה נמי לא ברירא מילתא דאפשר דנתעברה באמבטי ודיינו שנאמר שנאמינהו שאינו בנו אבל להחשיבו כממזר ודאי ולהתירו באיסורי קהל אמאי. (* א"ה עיין עוד בפרק י"ז מהלכות איסורי ביאה דין י"ג שהכריח הרב המחבר דלית הילכתא כהא דבן זומא יע"ש):
ט״ו
האשה שבאה לב"ד וכו'. ז"ל הרא"ש בתשובה כלל מ"ג סי' ב' וששאלת על אשה ששואלת גט וכתובה מבעלה יען כי אין לו גבורת אנשים והאיש כופר וכו'. ודבריו תמוהים הם דמה ענין באה מחמת טענה במי שאין לו גבורת אנשים דההיא טענה לא נאמר אלא במי שאינו יורה כחץ או שהתה עשר שנים ולא ילדה אבל מי שאינו נוהג בה מנהג אישות לא שייך זה. ועוד דברי תשובה זו מעורבבים הרבה ולא ידעתי אי מר חתים עלה וצ"ע. ומצאתי בסוף תשובת הרשב"א שכתב בפשיטות דהך טענה דבעינא חוטרא לידה לא שייך במי שאינו יכול לבא עליה כדרך כל הארץ וזה מסכים למה שכתבתי. ועיין תשובת הרשב"א סי' תרנ"ו וקצת משמע ממנה דצריך באה מחמת טענה אף בטוען שאין לו גבורת אנשים אלא שרבו הטעיות בתשובה הנזכרת ואין ללמוד ממנה: עוד כתב הרא"ש בכלל הנזכר סי' ה' על מי שטוענת שאינו איש ותובעת להתגרש ולא הזכירה כתובה דכופין אותו לגרש ועיקר כתובה מגבינן וכו' ודבריו סתרי אהדדי דכאן כתב דעיקר כתובה ונצ"ב מגבין לה ולקמן בכלל זה סי' י"ב כתב בהפך דכיון דע"י כפיית ב"ד הוא לא מהני אלא לענין גט אבל לענין ממונא כיון שהוא עומד וצווח שיש לו גבורת אנשים אין כח בב"ד להוציא ממון וצריך עיון:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

קרית ספר · הלכות אישות פרק ט״ו

א׳
מצוה מח לפרות ולרבות שנאמר פרו ורבו האיש מצוה על פריה ורביה אבל לא האשה דכתיב פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש ולא תימא וכבשוה תרתי משמע דכבשה כתיב ומבן שלש עשרה שנה שחייב בכל המצות נראה שחייב מדאוריתא גם כן במצוה זו. ומי שהיה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות שחייב לזון אשתו ויבטל מן התורה מותר להתאחר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה כדילפינן במצות ק"ש וכל שכן תלמוד תורה.
ד׳
כמה בנים יהיו לו ותתקיים מצוה זו בידו זכר ונקבה שנאמר זכר ונקבה בראם. היה הבן סריס או הבת אילונית לא קיים מצוה דכיון דאין מולידים כשימותו נשאר הזקן בלא בנים מה שאין כן במולידים. נולדו לו ומתו והניחו בנים הרי זה קיים מצות פריה ורביה דבני בנים הרי הם כבנים דכתיב מני מכיר ירדו מחוקקים וגו' ולא מצינו למימר מבני בניו אלא מבני בתו דהא כתיב קרא אחרינא יהודה מחוקקי ונפקו מחוקקים מחצרון שהוא מיהודה מבתו של מכיר דכתיב ואחר בא חצרון אלא בת מכיר וגו' אלמא בני בת כבניו במה דברים אמורים בשהיו בני הבנים זכר ונקבה מזכר ונקבה שהם שנים משנים הוא דאיכא לשבת יצרה אבל היו לו בן ובת ומתו אפי' הניח אחד מהן זכר ונקבה לא קיים מצות פריה ורביה דלשבת יצרה בעינן ופרו ורבו ומלאו את הארץ כתיב דהיינו כשהם חיים אבל מתו ואין לאחד מהם בן או בת הרי כאלו לא היה לו אלא אחד דלשבת יצרה בעינן והא ליכא. היו לו בנים בגיותו ונתגייר הוא והם הרי זה קיים מצוה דמעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו בני נח דכתיב ויאמר להם פרו ורבו ויש להם יחס דכתיב בלאדן בן בלאדן דאלמא בנים מיקרו אבל עבד שהוליד ונשתחרר לא קיים עד שיוליד דעבד אין לו יחוס דכתיב באליעזר עבד אברהם שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור.
ז׳
לא ישא אדם אשה שאינה ראויה לילד אלא אם כן קיים מצות פריה ורביה או היתה לו אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה נשא אשה ושהתה עשר שנים ולא ילדה כופין אותו להוציא או ישא אחרת הראויה לילד ואף על פי שאין ראייה לדבר זכר לדבר דכתיב מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ומה שלא עלה לו לאברהם אבינו זמן חוצה לארץ מן המנין לפי שנאמר לו לך לך וגו' ואעשך לגוי גדול בארץ ישראל משמע דלאחרים. שהה עשר שנים אפילו בחוצה לארץ ישא אחרת מפשט הכתובים נראה שאחר שבא אברהם אבינו לארץ ישראל חזר למקומו ובשביל זה נענש שלא עלתה לו ישיבה חוצה לארץ ומזה אנו למדים שאם היה הוא חולה או היא ומיהו משמשים מטותיהם וראויה להתעבר אלא שאינם בריאים כשאר כל אדם וכן חבושים בבית האסורים ושמשו בבית האסורים אנו תולים העון שגרם להם להיותם חולים או חבושים גם מנעם מלהוליד כמו אברהם שמנען העון מלהוליד דאם תמצא לומר שהחולי מונעם מלשמש ומלהוליד אין צריך לומר שלא יעלו מן המנין כן כתב הרא"ש ז"ל פרק הבא על יבמתו וכן הולך לסחורה אין עולה לו מן המנין דלשבת אברם בארץ כנען הוא דכתיב. הפילה מונה ליום שהפילה דהא נתעברה ואם הפילה שלשה פעמים הוחזקה לנפלים ויוציא.
ט״ז
ומצות חכמים אף על פי שקיים מצות פריה ורביה שלא ישב בלא אשה שנאמר לא טוב היות האדם לבדו.
י״ז
וחובה על כל אדם לקנא את אשתו שנאמר וקנא את אשתו חובה ולא יותר מדאי אמרו חכמים אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח טהרה שנאמר ועבר עליו רוח קנאה וגו' ודרך בני ישראל הקדושים ובנות ישראל הטהורות שיהיה ישובן נאה ומשובח בזיווגם:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות אישות פרק ט״ו

י׳
האשה שבאה לתבוע מבעלה לגרשה כו' ויתן עיקר כתובה בלבד כו': לא הזכיר כאן רבינו חרם שהזכיר למעלה בהלכה ט' שמא אינה יודעת בו בודאי שאינו יורה כחץ, ונראה מזה דהעיקר בכונתו כמו שהארכתי בשיטת רבינו בהלכות טוען, דבתבעו ואומר איני יודע אם פרעתיך דאינו מחרים עליו (בימים הקדמונים), דבלא תבעו אם אינו יודע הפרעון ג"כ חייב לצאת יד"ש ולכן אין בזה חרם, דדל התביעה מהכא ג"כ הוא חייב לצאת יד"ש, ולכן לעיל דהוא אומר דממנה שהיא מתקשה בשעת תשמיש או שפולטת הזרע, והיא אומרת מפני שאין יורה כחץ, אם האמת כדבריו שהוא יורה כחץ והחולי הוא ממנה, הלא הוא אינו מחויב כלל בכתובה, כיון שאינה ראויה להוליד והחולי הוא ממנה וכמו שכתב בהלכה ח', א"כ הוי איני יודע אם נתחייבתי שאינו יודע אם יורה כחץ שלא קים לה בגויה, אבל כאן דהוא אינו תובעה לגרשה ואינו טוען עליה, רק שהיא אומרת שאינו יורה כחץ, אם איננה יודעת הלא אף לפי דבריו ג"כ חייב ליתן לה כתובה, רק כיון שכופית אותו לגרשה, א"כ כיון שהוא שלא כדין אינו מחויב ליתן לה הכתובה והוי כאילו פרע לה הכתובה, א"כ הוי כאיני יודע אם פרעתיך ודל טענתה מהכא ג"כ מתחייב לצאת יד"ש למיתב לה כתובה, ולכן אין על טענתו להחרים אותה פן תתבענו שלא כדין כיון שאינו טוען עליה שום חולי ואינו רוצה לגרשה דלית ליה בה פגם מידי, רק שאם אינה יודעת שהוא אינו יורה כחץ אין לה לכופו לגרשה, וכי כופה אותו ומגרשה הוי כמו פרעון על החוב הכתובה שמחויב ועומד ומציא למכור לכתובתה בטובת הנאה, רק שהשתא הוי כפרעון והוי איני יודע אם פרעתיך, ובזה אין חרם סתם כמו שנתבאר שיטתו בהלכות טוען בדברינו באורך בס"ד, דזה בודאי היכי דלא טעין מידי ואינו רוצה לגרשה אמרינן דאימור מקרה הוא דלא ילדה ואימור תלד ואית לה כתובה, ולא על זה אמר רבינו דחזקה דהחולי הוא ממנה, רק כשבא לגרשה וטעין דבגרמא דילה לא ילדה אז אמר רבינו דמפסדת כתובה אם לא טענה דאינו יורה כחץ ודוק. והנה בפירוש המשנה לרבינו סוף נדרים הדברים מדויקים בענין החרם, אבל ביבמות אינו מדויק, ששם כתב שמחרים בשם מי שיודע שאני יורה כחץ ולא תודיע הדבר, וז"א לפי שיטת רבינו, דחרם איננו רק על מי שטוען טענה ששקר ודל טענתו מכאן וכמוש"ב בהלכות טוען תו ליכא חיובא ודוק, וראה עוד בספר בני אהובה ותבין דברינו היטב:
י״ד
נשאת לראשון כו' ואם נשאת לשלישי תצא שלא בכתובה אא"כ יש כו' או שקיים מצות פו"ר: רבותינו בתוספות חקרו איך מיירי אם בשהתה עם השלישי עשר שנים ולא ילדה אז תצא שלא בכתובה, והקשו איך בעי בסמוך אם ניסת לרביעי והיו לה בנים מי מציא לגבות משלישי כתובה או דלמא אמר אדעתא דהכי לא גרשתיך כו' הלא אע"ג שהיא בת בנים ע"כ צריך הוא לגרשה כיון דלא זכה להבנות ממנה. והנה מכוונת דבריהם נראה ככתוב בהרא"ש ז"ל, דלו יהיה דהיא בת בנים הלא הראשון אמרינן דהוא לא זכה להבנות ממנה ויוציא ויתן כתובה, וזה לק"מ דבבעל ראשון אמרינן דאין ה"נ דהיא בת בנים ומשני תלד, רק אמרינן דאיהו לא זכה להבנות ממנה לכן יוציא ויתן כתובה כיון דאין המניעה ממנה אבל כשניסת לשלשה הרי הוחזקה לכל כמו בכל חזקה וכמו נגח שור חמור גמל דהוחזק לכל המינין, כן הכא הוחזקה שלא תלד משום אדם, ואחרי זה כי נשאת לרביעי וילדה הרי איגלאי מלתא דלו שהתה עם השלישי ג"כ ילדה דמשמיא רחמו עלה, וא"כ גירש בטעות דחזינן דמה שלא ילדה היו סיבות מקריות, ואלו ידע דהיא בת בנים לא היה מגרשה, אבל בראשון אמרינן דבת בנים היא רק דהוא לא זכה להבנות ממנה ולכן משני בודאי תלד, ואם ילדה לשני אמרינן דאצל הראשון אם לא גרשה לא היו לו בנים ממנה, אבל כאן דהוחזקה לכל אדם שלא תלד מהם וכי הדרא וילדה מרביעי איגלאי מלתא דגם אם שהתה אצל השלישי ג"כ היתה יולדת א"כ הוי גט בטעות ואפילו אם לא תחזור ותתבע כתובה ממנו ומאי מקשו וצ"ע: ואולי דכונתם כמו דכתב רבינו נסים הלכות נדה, ז"ל, ותמהני היכי מצי לקלקלה כיון דמדינא אמרינן יוציא הא לא מצי אמר אילו הייתי יודע שכך לא הייתי מגרשך שהרי הוא מחויב לגרשה כו', הרי דסברתו דכל מקום שמחויב לגרשה לא שייך לומר דבטעות גירשה, כן הכא סברת התוס' כיון דמן הדין כופין אותו להוציא איך מצי לקלקלה. אמנם נראה דזה לא שייך רק במידי דלא היה יכול להתברר אז בעת הגט רק בשהוי זמן שייך לומר דסוף סוף איך נוכל לומר שבטעות גרשה כיון דב"ד היו כופין להוציאו, אבל במידי דהיה היכולת להתברר בעת הגט וכמו בעובדא שנשאל הנוב"י מהדו"ק סימן י"א דאיגלאי מלתא דהשכנות הורוה לומר שנטמאה ועל פיהם הורה הרב שצריך לגרשה דע"ז שפיר שייך לומר דמצי לקלקלה ולומר אדעתא דא לא גרשתיך כיון דהוא דבר שהיה יכול להתברר בעת הגט, ובחנם השיגו עליו, אבל כאן באין לה בנים ובאין לה וסת איך היה ביכולת להתודע בעת הגט ומן הדין חייב לגרשה ותו לא מצי לקלקלה, וברור: ולכן פירשו רבנן בתוספות דמיירי כאן בתוך עשר שנים ולא הכיר בה כמו שהביא ההמ"ג, אבל נשארו בקושיא איך לענין איסור לא סמכינן על רוב נשים יולדות, ולשלישי לא תנשא, ולממון סמכינן ומוציאין כתובה מהשני יעו"ש. והנה לפמש"כ הרא"ש בפרק אלו טריפות דבסרכות הריאה כיון דהוי מיעוט המצוי לא הדר זביני דכיון דמשכח שכיח ורמי אינש אדעתיה הו"ל לאתנויי וכיון דלא אתני ודאי אחולי אחיל ולא הוי מקח טעות, ופירש שם הרא"ש דבדבר שאין ידוע למוכר כמו לוקח ולא שייך דסמיך אהימנותא דהמוכר, אמרינן דהו"ל ללוקח לפרש ומדלא אתני אחולי אחיל, א"כ גם הכא כיון דניסת לראשון ולא ילדה עשר שנים חזינן דאיתרע בה רובה, ומצוי דהויא עקרה ולא הויא בת בנים, ותו הוה לשני לפרש, ומדלא פירש גלי אדעתיה דאף אם לא תלד לו בנים לוקחה לאשה ומתחייב בכתובתה, ואף דנאמר דשני מיירי דומיא דשלישי ובלא הכיר בה מיירי ולא ידע ששהתה אצל בעלה הראשון עשר שנים, בכ"ז דחוק לומר דכל עשר שנים ששהתה אצל השני לא ידע מזה, ומדקיימה חזינן דמחיל ונחית ליה לספיקא ובכל האופנים נתחייב לתת לה כתובה ודוק, ומש"כ רבינו אלא א"כ יש לו אשה, הוא מן התוספתא שכתוב נשאת למי שאין לו אשה ובנים, פירוש שאין לו לא אשה ולא בנים תצא שלא בכתובה, וברור:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות אישות פרק ט״ו

ב׳
[ואם היה עוסק בתורה וכו' הרי זה מותר להתאחר מלישא אשה שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה. ואע"ג דבפ"ג מהל' תלמוד תורה כתב רבינו היה לפניו עשיית מצוה ות"ת אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו. ואילו העוסק במצוה פטור מהמצוה אפי' אם אי אפשר להעשות לשניה ע"י אחרים וכדמוכח באו"ח סי' ל"ח וביו"ד סי' ר"מ סי"ב. וכן משמע בהל' קריאת שמע ובהל' סוכה. וא"כ אפילו נימא דמצוה זו דפריה ורביה חשיבא כמצוה שאפשר להעשות ע"י אחרים משום דאפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרים וכדאמר בן עזאי. מ"מ מאי כל שכן הוא תלמוד תורה לגבייהו דשאר מצות הא אדרבא תלמוד תורה גריע משאר מצות לענין זה שאין העוסק בה דוחה למצוה שאי אפשר להעשות על ידי אחרים. וי"ל דאע"פ דאם תתבטל המצוה מלהעשות כלל עדיפא מתלמוד תורה היינו משום דלא יהא המדרש עיקר אלא המעשה. אבל אם אפשר למצוה להעשות קושטא דבכהאי גוונא ת"ת עדיף. תדע דהא בפ"ק דמו"ק ילפינן לה מקרא דכתיב וכל חפצים לא ישוו בה דמשמע אפילו חפצי שמים לא ישוו בתורה ומוקי לה כשאפשר להעשות ע"י אחרים שמע מינה מדקאמר לא ישוו בה דעדיפא תלמוד תורה מכל חפצים]:
ט״ז
ולא תשב אשה בלא איש שלא תחשד. והנה הב"ש בסי' א' הוכיח מדברי רבינו הללו דאשה אינה מצווה נמי על מצות לשבת יצרה וכו' ושלא כדעת התוס' שכתבו בגיטין (דף מ') דעל שבת היא מצווה דא"כ א"צ לטעמא שלא תשב בלא איש שלא תחשד דתיפוק ליה משום דמצווה על שבת. והא אינה הוכחה מכרחת באמת דיש לדחות דאפילו הכי איצטריך רבינו לטעם דחשדא דנפקא מינה כגון שיש לה כבר בן אחד דבזה קיימה מצות שבת וכמ"ש הט"ז ובכהאי גוונא צריך לטעמא דלא תשב בלא איש שלא תחשד. אבל יש להוכיח דרבינו לית ליה שבת כלל ממה שכתב בהלכות איסורי ביאה פרק כ"א דרשות לאשה שלא תנשא לעולם. והיינו בכהאי גוונא דלא שייך טעמא דחשד כגון במקום שאין אנשים מצויין יש לה רשות שלא תנשא לעולם. ומזה ודאי מוכח דאינה מצווה אשבת. וכן משמע דעת הרשב"א והר"ן בתשובה שהובא בב"י ביו"ד סי' רכ"ח. וכן בתשובת הרשב"א סי' תר"ב ע"ש: ועפ"ז אתי שפיר מ"ש הר"ן בפירוש הרי"ף בריש פרק האיש מקדש אהא דאמרינן דמצוה איכא לאשה המתקדשת בה יותר מבשלוחה דאע"ג דאשה אינה מצווה כמו האיש מ"מ יש לה מצוה במה שעל ידה נעשה מצותו. והקשה עליו בספר קרבן נתנאל דתיפוק ליה להר"ן דאשה מצווה אשבת כמ"ש תוס' בגיטין. ואישתמיטתיה דהר"ן אתי שפיר לטעמיה דסבר דאשה פטורה נמי משבת. ולכך הוצרך לפרש דהא דקאמרינן שיש לה מצוה הוא רק משום שעל ידה נעשה מצותו: [ולפ"ז אין הכרח לראיית המגן אברהם בסי' קכ"ג להתיר למכור ספר תורה בשביל להשיא יתומה משום שכתבו התוספות דאשה נמי מצווה אשבת. דלפי מה שכתבנו דבריהם אינם מוסכמים והרי הרבה פוסקים חולקים על זה. ומיהו יש להביא ראיה מהא דתניא בכתובות (דף ס"ו) דיתומה קודמת להשיא ליתום מפני שבושתה מרובה. והוא הדין שמוכרים ספר תורה בשביל להשיאה קל וחומר מיתום]:
י״ז
וחובה על כל איש לקנאות לאשתו. וכתב הרב המגיד בפ"ק דסוטה וקנא את אשתו רבי ישמעאל אומר רשות רבי עקיבא אומר חובה וידוע דהלכה כרבי עקיבא מחבירו. ודע דרבינו קיצר בכאן וסמך על מ"ש בסוף הל' סוטה מצות חכמים היה על בני ישראל לקנאות לנשיהן שנאמר וקנא את אשתו. וכתב שם הכס"מ דפסק כר"ע אלא דמפרש דהוא מצות חכמים וקרא אסמכתא בעלמא ושם יתבאר טעמו של רבינו בזה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות אישות ט״ו, מתוך הלכות אישות שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות אישותכל הרמב״ם