הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות אישות · פרק י״ד

ספר נשים · 24 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות אישות · פרק י״ד
הלכה א׳
עוֹנָּה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה. לְכָל אִישׁ וְאִישׁ כְּפִי כֹּחוֹ וּכְפִי מְלַאכְתּוֹ. כֵּיצַד. בְּנֵי אָדָם הַבְּרִיאִים וְהָרַכִּים וְהָעֲנֻגִּים שֶׁאֵין לָהֶם מְלָאכָה שֶׁמַּכְשֶׁלֶת כֹּחָן אֶלָּא אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וְיוֹשְׁבִין בְּבָתֵּיהֶן עוֹנָתָן בְּכָל לַיְלָה. הַפּוֹעֲלִין כְּגוֹן הַחַיָּטִין וְהָאוֹרְגִין וְהַבּוֹנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אִם הָיְתָה מְלַאכְתָּן בָּעִיר עוֹנָתָן פַּעֲמַיִם בְּשַׁבָּת. וְאִם הָיְתָה מְלַאכְתָּן בְּעִיר אַחֶרֶת עוֹנָתָן פַּעַם אַחַת בְּשַׁבָּת. הַחַמָּרִים פַּעַם אַחַת בְּשַׁבָּת. וְהַגַּמָּלִים אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְהַמַּלָּחִין אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עוֹנָתָן פַּעַם אַחַת בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה מַתִּישׁ כֹּחָן וְדֶרֶךְ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתָן מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת:
הלכה ב׳
יֵשׁ לְאִשָּׁה לְעַכֵּב עַל בַּעְלָהּ שֶׁלֹּא יֵצֵא לִסְחוֹרָה אֶלָּא לְמָקוֹם קָרוֹב שֶׁלֹּא יִמָּנַע מֵעוֹנָתָהּ וְלֹא יֵצֵא אֶלָּא בִּרְשׁוּתָהּ. וְכֵן יֵשׁ לָהּ לְמָנְעוֹ לָצֵאת מִמְּלָאכָה שֶׁעוֹנָתָהּ קְרוֹבָה לִמְלָאכָה שֶׁעוֹנָתָהּ רְחוֹקָה. כְּגוֹן חַמָּר שֶׁבִּקֵּשׁ לְהֵעָשׂוֹת גַּמָּל אוֹ גַּמָּל לְהֵעָשׂוֹת מַלָּח. וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יוֹצְאִין לְתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת נְשׁוֹתֵיהֶן שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים. וְכֵן רַךְ וְעָנֹג שֶׁנַּעֲשָׂה תַּלְמִיד חָכָם אֵין אִשְׁתּוֹ יְכוֹלָה לְעַכֵּב:
הלכה ג׳
נוֹשֵׂא אָדָם כַּמָּה נָשִׁים אֲפִלּוּ מֵאָה בֵּין בְּבַת אַחַת בֵּין בָּזוֹ אַחַר זוֹ וְאֵין אִשְׁתּוֹ יְכוֹלָה לְעַכֵּב. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה יָכוֹל לִתֵּן שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה כָּרָאוּי לְכָל אַחַת וְאַחַת. וְאֵינוֹ יָכוֹל לָכוֹף אוֹתָן לִשְׁכֹּן בְּחָצֵר אַחַת. אֶלָּא כָּל אַחַת וְאַחַת לְעַצְמָהּ:
הלכה ד׳
וְכַמָּה הִיא עוֹנָתָן. לְפִי מִנְיָן. כֵּיצַד. פּוֹעֵל שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים יֵשׁ לָזוֹ עוֹנָה אַחַת בְּשַׁבָּת וְיֵשׁ לָזוֹ עוֹנָה אַחַת בְּשַׁבָּת. הָיוּ לוֹ אַרְבַּע נָשִׁים נִמְצָא עוֹנַת כָּל אַחַת מֵהֶן פַּעַם אַחַת בִּשְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. וְכֵן אִם הָיָה מַלָּח וְיֵשׁ לוֹ אַרְבַּע נָשִׁים תִּהְיֶה עוֹנַת כָּל אַחַת מֵהֶן פַּעַם אַחַת בִּשְׁתֵּי שָׁנִים. לְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יִשָּׂא אָדָם יוֹתֵר עַל אַרְבַּע נָשִׁים אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה כְּדֵי שֶׁתַּגִּיעַ לָהֶן עוֹנָה פַּעַם אַחַת בְּחֹדֶשׁ:
הלכה ה׳
הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁתֹּאמַר לַאֲחֵרִים מַה שֶּׁאָמַר לָהּ אוֹ מַה שֶּׁאָמְרָה לוֹ מִדִּבְרֵי שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ שֶׁמְּדַבֵּר אָדָם עִם אִשְׁתּוֹ עַל עִסְקֵי תַּשְׁמִישׁ הֲרֵי זֶה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה שֶׁאֵין זוֹ יְכוֹלָה לְהָעֵז פָּנֶיהָ וְלוֹמַר לַאֲחֵרִים דִּבְרֵי קָלוֹן. וְכֵן אִם הִדִּירָהּ שֶׁתִּהְיֶה פּוֹעֶלֶת בְּעֵת תַּשְׁמִישׁ שֶׁלֹּא תִּתְעַבֵּר. אוֹ שֶׁהִדִּירָהּ שֶׁתַּעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה שׁוֹטִים וּדְבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ אֶלָּא כִּשְׁטוּת. הֲרֵי זֶה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:
הלכה ו׳
הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה שַׁבָּת אַחַת מַמְתִּינִין לוֹ. יֶתֶר עַל כֵּן יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה אוֹ יָפֵר נִדְרוֹ. אֲפִלּוּ הָיָה מַלָּח שֶׁעוֹנָתוֹ לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. שֶׁכֵּיוָן שֶׁנָּדַר הֲרֵי צִעֲרָהּ וְנִתְיָאֲשָׁה. וְכֵיצַד מַדִּירָהּ. אִם אָמַר לָהּ תַּשְׁמִישִׁי אָסוּר עָלַיִךְ אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ לֹא נָדַר כְּלוּם. וְאִם נִשְׁבַּע נִשְׁבַּע לַשָּׁוְא מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְשֻׁעְבָּד לָהּ. אָמַר לָהּ הֲנָאַת תַּשְׁמִישֵׁךְ אֲסוּרָה עָלַי הֲרֵי זֶה נֵדֶר וְאָסוּר לְשַׁמֵּשׁ שֶׁאֵין מַאֲכִילִין לָאָדָם דָּבָר הָאָסוּר לוֹ:
הלכה ז׳
אָסוּר לָאָדָם לִמְנֹעַ אִשְׁתּוֹ מֵעוֹנָתָהּ וְאִם עָבַר וּמָנַע כְּדֵי לְצַעֲרָהּ עָבַר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא י) "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". וְאִם חָלָה אוֹ תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לִבְעל יַמְתִּין שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים שֶׁמָּא יַבְרִיא שֶׁאֵין לְךָ עוֹנָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ. וְאַחַר כָּךְ אוֹ יִטּל מִמֶּנָּה רְשׁוּת אוֹ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:
הלכה ח׳
הָאִשָּׁה שֶׁמָּנְעָה בַּעְלָהּ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה הִיא הַנִּקְרֵאת מוֹרֶדֶת וְשׁוֹאֲלִין אוֹתָהּ מִפְּנֵי מָה מָרְדָה. אִם אָמְרָה מְאַסְתִּיהוּ וְאֵינִי יְכוֹלָה לְהִבָּעֵל לוֹ מִדַּעְתִּי כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשְׁעָתוֹ לְגָרְשָׁהּ לְפִי שֶׁאֵינָהּ כִּשְׁבוּיָה שֶׁתִּבָּעֵל לְשָׂנוּא לָהּ וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּלָל וְתִטּל בְּלָאוֹתֶיהָ הַקַּיָּמִין בֵּין מִנְּכָסִים שֶׁהִכְנִיסָה לְבַעְלָהּ וְנִתְחַיֵּב בְּאַחְרָיוּתָן בֵּין מִנִּכְסֵי מְלוֹג שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב בְּאַחְרָיוּתָן. וְאֵינָהּ נוֹטֶלֶת בְּשֶׁל בַּעַל כְּלוּם וַאֲפִלּוּ מִנְעָל שֶׁבְּרַגְלֶיהָ וּמִטְפַּחַת שֶׁבְּרֹאשָׁהּ שֶׁלְּקָחָן לָהּ פּוֹשֶׁטֶת וְנוֹתֶנֶת לוֹ וְכָל מַה שֶּׁנָּתַן לָהּ מַתָּנָה מְחַזֶּרֶת אוֹתוֹ. שֶׁלֹּא נָתַן לָהּ עַל מְנָת שֶׁתִּטּל וְתֵצֵא:
הלכה ט׳
וְאִם מָרְדָה מִתַּחַת בַּעְלָהּ כְּדֵי לְצַעֲרוֹ וְאָמְרָה הֲרֵינִי מְצַעֶרֶת אוֹתוֹ בְּכָךְ מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂה לִי כָּךְ וְכָךְ אוֹ מִפְּנֵי שֶׁקִּלְּלַנִי אוֹ מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂה עִמִּי מְרִיבָה וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. שׁוֹלְחִים לָהּ מִבֵּית דִּין וְאוֹמְרִין לָהּ הֱוֵי יוֹדַעַת שֶׁאִם אַתְּ עוֹמֶדֶת בְּמִרְדֵּךְ אֲפִלּוּ כְּתֻבָּתֵךְ מֵאָה מָנֶה הִפְסַדְתְּ אוֹתָהּ. וְאַחַר כָּךְ מַכְרִיזִין עָלֶיהָ בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת בְּכָל יוֹם אַרְבַּע שַׁבָּתוֹת זוֹ אַחַר זוֹ וְאוֹמְרִים פְּלוֹנִית מָרְדָה עַל בַּעְלָהּ:
הלכה י׳
וְאַחַר הַהַכְרָזָה שׁוֹלְחִין לָהּ בֵּית דִּין פַּעַם שְׁנִיָּה וְאוֹמְרִים לָהּ אִם אַתְּ עוֹמֶדֶת בְּמִרְדֵּךְ הִפְסַדְתְּ כְּתֻבָּתֵךְ. אִם עָמְדָה בְּמִרְדָּהּ וְלֹא חָזְרָה נִמְלָכִין בָּהּ וּתְאַבֵּד כְּתֻבָּתָהּ וְלֹא יִהְיֶה לָהּ כְּתֻבָּה כְּלָל. וְאֵין נוֹתְנִין לָהּ גֵּט עַד י"ב חֹדֶשׁ וְאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת כָּל י"ב חֹדֶשׁ. וְאִם מֵתָה קֹדֶם הַגֵּט בַּעְלָהּ יוֹרְשָׁהּ:
הלכה י״א
כַּסֵּדֶר הַזֶּה עוֹשִׂין לָהּ אִם מָרְדָה כְּדֵי לְצַעֲרוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה נִדָּה אוֹ חוֹלָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְתַשְׁמִישׁ וַאֲפִלּוּ הָיָה בַּעְלָהּ מַלָּח שֶׁעוֹנָתוֹ לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת:
הלכה י״ב
וְכֵן אֲרוּסָה שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּה לְהִנָּשֵׂא וּמָרְדָה כְּדֵי לְצַעֲרוֹ וְלֹא נִשֵּׂאת הֲרֵי זוֹ מוֹרֶדֶת מִתַּשְׁמִישׁ. וְכֵן יְבָמָה שֶׁלֹּא רָצְתָה לְהִתְיַבֵּם כְּדֵי לְצַעֲרוֹ כַּסֵּדֶר הַזֶּה עוֹשִׂין לָהּ:
הלכה י״ג
הַמּוֹרֶדֶת הַזֹּאת כְּשֶׁהִיא יוֹצֵאת אַחַר י"ב חֹדֶשׁ בְּלֹא כְּתֻבָּה תַּחֲזִיר כָּל דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁל בַּעַל. אֲבָל נְכָסִים שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ וּבְלָאוֹתֵיהֶן קַיָּמִים אִם תָּפְסָה אֵין מוֹצִיאִים מִיָּדָהּ וְאִם תְּפָסָן הַבַּעַל אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. וְכֵן כָּל מַה שֶּׁאָבַד מִנְּכָסֶיהָ שֶׁקִּבֵּל הַבַּעַל אַחֲרָיוּתָן עָלָיו אֵינוֹ מְשַׁלֵּם לָהּ כְּלוּם. זֶה הוּא דִּין הַגְּמָרָא בְּמוֹרֶדֶת:
הלכה י״ד
וְאָמְרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בְּבָבֶל מִנְהָגוֹת אֲחֵרוֹת בְּמוֹרֶדֶת. וְלֹא פָּשְׁטוּ אוֹתָן הַמִּנְהָגוֹת בְּרֹב יִשְׂרָאֵל וְרַבִּים וּגְדוֹלִים חוֹלְקִין עֲלֵיהֶם בְּרֹב הַמְּקוֹמוֹת וּכְדִין הַגְּמָרָא רָאוּי לִתְפֹּס וְלָדוּן:
הלכה ט״ו
הַמּוֹרֵד עַל אִשְׁתּוֹ וְאָמַר הֲרֵינִי זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָהּ אֲבָל אֵינִי בָּא עָלֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁשְּׂנֵאתִיהָ מוֹסִיפִין לָהּ עַל כְּתֻבָּתָהּ מִשְׁקַל שֵׁשׁ וּשְׁלֹשִׁים שְׂעוֹרוֹת שֶׁל כֶּסֶף בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת. וְיֵשֵׁב וְלֹא יְשַׁמֵּשׁ כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה הִיא לֵישֵׁב. וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּתֻבָּתָהּ הוֹלֶכֶת וְנוֹסֶפֶת הֲרֵי הוּא עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא י) "לֹא יִגְרָע". שֶׁאִם שְׂנֵאָהּ יְשַׁלְּחָהּ אֲבָל לְעַנּוֹת אָסוּר. וְלָמָּה לֹא יִלְקֶה עַל לָאו זֶה מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה:
הלכה ט״ז
אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ שֶׁבָּאוּ לְבֵית דִּין הוּא אוֹמֵר זוֹ מוֹרֶדֶת מִתַּשְׁמִישׁ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא כִּי אֶלָּא כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֲנִי עִמּוֹ. וְכֵן אִם טָעֲנָה הִיא וְאָמְרָה שֶׁהוּא מוֹרֵד מִתַּשְׁמִישׁ וְהוּא אוֹמֵר לֹא כִּי אֶלָּא כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֲנִי עִמָּהּ. מַחְרִימִין בַּתְּחִלָּה עַל מִי שֶׁהוּא מוֹרֵד וְלֹא יוֹדֶה בְּבֵית דִּין. וְאַחַר כָּךְ אִם לֹא הוֹדוּ אוֹמְרִין לָהֶם הִתְיַחֲדוּ בִּפְנֵי עֵדִים. נִתְיַחֲדוּ וַעֲדַיִן הֵם טוֹעֲנִין מְבַקְּשִׁין מִן הַנִּטְעָן וְעוֹשִׂין פְּשָׁרָה כְּפִי כֹּחַ הַדַּיָּן. אֲבָל לִבְעל בִּפְנֵי בְּנֵי אָדָם אִי אֶפְשָׁר לְפִי שֶׁאָסוּר לִבְעל בִּפְנֵי כָּל בְּרִיָּה:
הלכה י״ז
הָאִשָּׁה שֶׁחָלְתָה חַיָּב לְרַפְּאוֹת אוֹתָהּ עַד שֶׁתַּבְרִיא. רָאָה שֶׁהַחלִי אָרֹךְ וְיַפְסִיד מָמוֹן הַרְבֵּה לִרְפוּאָה וְאָמַר לָהּ הֲרֵי כְּתֻבָּתֵךְ מֻנַּחַת אוֹ רַפְּאִי עַצְמֵךְ מִכְּתֻבָּתֵךְ אוֹ הֲרֵינִי מְגָרְשֵׁךְ וְנוֹתֵן כְּתֻבָּה וְהוֹלֵךְ שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי דֶּרֶךְ אֶרֶץ:
הלכה י״ח
נִשְׁבֵּית חַיָּב לִפְדּוֹתָהּ. וְאִם הָיָה כֹּהֵן שֶׁכְּבָר נֶאֶסְרָה עָלָיו פּוֹדֶה אוֹתָהּ וּמַחֲזִירָהּ לְבֵית אָבִיהָ. אֲפִלּוּ הָיָה בְּעִיר אַחֶרֶת מְטַפֵּל לָהּ עַד שֶׁמַּחֲזִירָהּ לִמְדִינָתָהּ וּמְגָרְשָׁהּ וְנוֹתֵן לָהּ כָּל כְּתֻבָּתָהּ. הָיָה בַּעְלָהּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהַשְּׁבוּיָה מֻתֶּרֶת לוֹ מַחֲזִירָהּ לוֹ לְאִשָּׁה כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה וְאִם רָצָה אַחַר כָּךְ מְגָרְשָׁהּ וְנוֹתֵן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ:
הלכה י״ט
אֵין מְחַיְּבִין אֶת הַבַּעַל לִפְדּוֹת אֶת אִשְׁתּוֹ יוֹתֵר עַל דָּמֶיהָ אֶלָּא כַּמָּה שֶׁהִיא שָׁוָה כִּשְׁאָר הַשְּׁבוּיוֹת. הָיוּ דָּמֶיהָ יוֹתֵר עַל כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ וְאָמַר הֲרֵינִי מְגָרְשָׁהּ וְזוֹ כְּתֻבָּתָהּ וְתֵלֵךְ וְתִפְדֶּה אֶת עַצְמָהּ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֶלָּא כּוֹפִין אוֹתוֹ וּפוֹדֶה אוֹתָהּ אֲפִלּוּ הָיוּ דָּמֶיהָ עַד עֲשָׂרָה בִּכְתֻבָּתָהּ וַאֲפִלּוּ אֵין לוֹ אֶלָּא כְּדֵי פִּדְיוֹנָהּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה אֲבָל אִם פְּדָאָהּ וְנִשְׁבֵּית פַּעַם שְׁנִיָּה וְרָצָה לְגָרְשָׁהּ הֲרֵי זֶה מְגָרְשָׁהּ וְנוֹתֵן כְּתֻבָּה וְהִיא תִּפְדֶּה אֶת עַצְמָהּ:
הלכה כ׳
מִי שֶׁנִּשְׁבֵּית אִשְׁתּוֹ וְהוּא בִּמְדִינַת הַיָּם בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו וּמוֹכְרִין בְּהַכְרָזָה וּפוֹדִין אוֹתָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁהַבַּעַל פּוֹדֶה:
הלכה כ״א
הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ נֵדֶר שֶׁהוּא חַיָּב בִּגְלָלוֹ לְגָרְשָׁהּ וְלִתֵּן כְּתֻבָּה וְנִשְׁבֵּית אַחַר שֶׁהִדִּירָהּ אֵינוֹ חַיָּב לִפְדּוֹתָהּ. שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁהִדִּירָהּ נִתְחַיֵּב לְגָרְשָׁהּ וְלִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּה:
הלכה כ״ב
הָאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה אֲסוּרָה עַל בַּעְלָהּ מֵאִסּוּרֵי לָאוִין וְנִשְׁבֵּית אֵינוֹ חַיָּב לִפְדּוֹתָהּ אֶלָּא נוֹתֵן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ וְהִיא תִּפְדֶּה אֶת עַצְמָהּ. וַהֲלֹא הַשְּׁבוּיָה אֲסוּרָה לְכֹהֵן וַהֲרֵי הוּא פּוֹדֶה אוֹתָהּ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה אֲסוּרָה מִקֹּדֶם וְאִסּוּר הַשְּׁבִיָּה הוּא שֶׁגָּרַם לָהּ:
הלכה כ״ג
מֵתָה אִשְׁתּוֹ חַיָּב בִּקְבוּרָתָהּ וְלַעֲשׂוֹת לָהּ מִסְפֵּד וְקִינִים כְּדֶרֶךְ כָּל הַמְּדִינָה. וַאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מִשְּׁנֵי חֲלִילִין וּמְקוֹנֶנֶת. אִם הָיָה עָשִׁיר הַכּל לְפִי כְּבוֹדוֹ. וְאִם הָיָה כְּבוֹדָהּ יוֹתֵר מִכְּבוֹדוֹ קוֹבְרִין אוֹתָהּ לְפִי כְּבוֹדָהּ שֶׁהָאִשָּׁה עוֹלָה עִם בַּעְלָהּ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת אֲפִלּוּ לְאַחַר מִיתָה:
הלכה כ״ד
לֹא רָצָה לִקְבֹּר אֶת אִשְׁתּוֹ וְעָמַד אֶחָד מִדַּעַת עַצְמוֹ וּקְבָרָהּ מוֹצִיאִין מִבַּעְלָהּ עַל כָּרְחוֹ וְנוֹתְנִין לָזֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה זוֹ מֻשְׁלֶכֶת לַכְּלָבִים. הָיָה בִּמְדִינָה אַחֶרֶת כְּשֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו וּמוֹכְרִין בְּלֹא הַכְרָזָה וְקוֹבְרִין אוֹתָהּ לְפִי מָמוֹן הַבַּעַל וּלְפִי כְּבוֹדוֹ אוֹ לְפִי כְּבוֹדָהּ:

בני אהובה · הלכות אישות פרק י״ד

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות אישות פרק י״ד

ב׳
יש לאשה לעכב על בעלה וכו'. קשה קצת למה לא הזכיר רבינו דהפועלים שעונתן שתים בשבת יש להם רשות לצאת שבת אחת בלתי רשותה. ואולי זה נרמז במה שאמר שלא ימנע מעונתה דסתם עונה הוא פעם אחת בשבת כלומר דאין לו רשות יותר:
ט׳
ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו וכו' שולחין לה מבית דין ואומרים לה הוי יודעת שאם את עומדת במרדך וכו' הפסדת אותה. כתב הרב המגיד ויש מי שכתב שלא הזכירו בגמרא וכו' לכאורה נראה דהיינו מה שכתב למעלה וז"ל ובזה חלוקה היא ממורדת וכו' לאחר שנים עשר חדש הפסידה וכו'. ונראה דיש הפרש במה שכתב הוא דמורדת לא יפסיד עד י"ב חדש אבל לעולם דמשהינן אגיטא כדאמרו בגמרא קאי נמי אבעינא ליה דאע"ג דמפסיד אחר שתים עשרה שבתות מכל מקום לענין שהיית הגט ימתין שנים עשר חדש. והך יש מי שכתב סובר דאין זמן שנים עשר חדש למורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה כלל וזה נתבאר יותר בפרק אף על פי בדברי הר"ן:
ט״ו
המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אבל איני בא עליה וכו'. נראה דרבינו מפרש מתניתין דהמורד על אשתו מוסיפין על כתובתה שלש וכו'. כ"ז שהיא תרצה אבל אם לא תרצה היא יוציא ויתן כתובה וזה פשוט. וא"ת א"כ מאי הקשו בגמרא (דף ס"ג:) למ"ד מורד ממלאכה דהא אמר רב יוציא ויתן כתובה נימא נמי דמתני' יוצאה היא כמו למ"ד מורדת מתשמיש. ונראה דהוה מצי למימר ולטעמיך וכדכתבו שם התוספות ע"ש:
ט״ז
איש ואשתו שבאו לבית דין וכו'. בפרק בתרא דנדרים (דף צ"א) פירש מתניתין דהשמים בינו לבינה דאינו יורה כחץ ובכי הא לא תקשה לרב המנונא דקאמר האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת משום דאינה מעיזה דהכא ודאי מעיזה כיון דקים לה ביורה כחץ ואיהו לא קים אבל היכא שאמר שהוא מרוחק ממנה הוא דבר דקים ליה וקים לה הוי ודאי דומיא דרב המנונא דאינה מעיזה ולדידן דקי"ל כרב המנונא היא נאמנת וא"כ ודאי נראה בהדיא דפליג גמרא דידן עם הירושלמי. או נאמר דירושלמי כתב כן אליבא דרבה דאמר דגירשתני אינה נאמנת. וא"כ תימה על רבינו דאפילו דנאמר דפליג גמרא דידן לירושלמי וסבירא ליה דאפילו לרב המנונא אינה נאמנת איך שביק גמרא דידן וסבר כירושלמי. וכבר תמה כן הרשב"א בתשובותיו סימן תרכ"ח וכן מוהר"י בן לב ז"ל בפסקיו שלישים שאלה שלישית וק"ב ועוד קשה דאיך יסכימו שני הדינים יחדיו הך דרב המנונא והך דהירושלמי. ונראה לי לומר דסובר רבינו דגמרא דידן משמע למתניתין דהשמים ביורה כחץ והוא ס"ד דתרווייהו קים להו ביורה כחץ ולכך הקשה לרב המנונא וכדכתב שם הר"ן אבל אם הוה סבירא ליה דמתניתין איירי בשטוען שהוא מרוחק ממנה לא היה קשה ליה מידי דיש לחלק בין טענת יורה כחץ וגרשתני להך טענה דהתם טוען טענה שעל כל פנים מפיק נפשה מבעלה דהא גירשתני ודאי מוציאה עצמה מבעלה וכן אינו יורה כחץ עכ"פ מוציאה עצמה מבעלה דאין לו שום תיקון אלא יוציא ויתן כתובה ולכך ודאי טענה כי האי לא הות טעינא לה אי לא הוה קושטא דלא מעיזה נפשה כולי האי אבל הך טענה דהוא מרוחק ממנה אינה מוציאה עצמה מבעלה עכ"פ דהא אפשר לו להתפייס ואל ימרוד בה עוד דהרי יש בידו לתקנו א"כ לפי זה יסכימו שני הדינים יחד ואין חילוק בין הירושלמי לגמרא דידן לענין הדין אלא לענין פירוש המשנה לבד:
י״ט
אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו יותר על דמיה אלא כמה שהיא שוה כשאר השבויות. בגמרא (דף נ"ב) איכא תרי מחלוקת דר' ורשב"ג חד הוא דלרבי אפילו ביותר מכדי דמיה פודין בפעם ראשונה ולרשב"ג אין פודין והשני הוא דבשכתובתה פחותה מדמיה לרבי פודין ולרשב"ג אין פודין וכתב הר"ן בפירוש ההלכות דפסק הרי"ף בקמייתא כרשב"ג משום דמתניתין דהשולח מסייע ליה דקאמר אין פודין את השבויים יותר מכדי [דמיהן] ובאידך פסק כרבי. ונראה ודאי שזה טעם רבינו וא"כ לפי זה אפילו אם הבעל רוצה לפדות אותה יותר מכדי דמיה אינו רשאי דמהך דהכא אפשיטא הבעייא דהשולח דטעמא הוי משום דלא ליגנבו ולייתו כדכתב הר"ן ז"ל וכן כתב רבינו בפרק ח' מהלכות מתנות עניים וז"ל אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם שלא יהיו האויבים רודפים אחריהם לשבותם וא"כ קשה על רבינו שכתב כאן אין מחייבין את הבעל לפדות וכו' דמשמע דאם רצה הבעל לפדות מעצמו פודה. ואין לומר דיש לחלק בין אשתו לאחר דאשתו כגופו כמו שחילקו התוס' ז"ל דא"כ אמאי פסק כרשב"ג מטעמא דמתניתין דהשולח הא לא קאמרה מתניתין אלא גבי אחר אבל אשתו לא אלא ודאי דאין לחלק. ונראה לתרץ דהכי קאמר דאפילו בשכתובתה יותר על דמיה דאז ודאי אם היה נותן לה כתובתה היתה פודה את עצמה בממונה דאע"פ שהוא יותר מכדי דמיה האדם יכול לפדות עצמו בממונו אפילו בממון רב ולכך הוה ס"ד דנחייב את הבעל לתת לה כתובתה והיא פודה את עצמה בממונה אע"פ שהוא יותר מכדי דמיה קמ"ל: המדיר את אשתו נדר שהוא חייב בגללו לגרשה וליתן כתובה ונשבית אחר שהדירה אינו חייב לפדותה. דאם הדירה היא וקיים לה הוא ואפילו שהדירה אחר שנשבית אינו חייב לפדותה ואע"ג דהוא נתן אצבע בין שיניה לא תלי הא בהא לפי מסקנת הגמרא כדכתב הרב"י ז"ל באבן העזר ולא נתבאר זה בדברי רבינו ז"ל:
כ״ג
מתה אשתו חייב בקבורתה וכו' ואפילו עני שבישראל לא יפחתו לו משני חלילין ומקוננת. כתב ה"ה וגם רבינו לא כתב אלא לשון המשנה וכו'. מפני שהוקשה לו שאיך כתב רבינו לשון המשנה כפשטה דמשמע דלכל אחד מישראל צריך עכ"פ כך הא אמרינן בגמרא שיהא אורחיה דידיה ולאו אורחא דידה ואי לאו אורחא דידיה ולאו דידה לא לכך כתב והטעם שאין לך הספד וכו' וכבר ביאר רבינו וכו' ועוד שסמך על מ"ש הכל כמנהג המדינה. מ"מ קשה קצת למה לא תלה רבינו הדבר במנהג משפחתו ומשפחתה כדמשמע בגמרא אלא תלה במנהג המדינה:
כ״ד
לא רצה לקבור את אשתו ועמד אחד מדעת עצמו וקברה מוציאין מבעלה על כרחו ונותנין לזה. כתב ה"ה דהרשב"א פסק בדין הקבורה כר' חגי הא אחר אינו גובה לפי מה שכתב ה"ה בשמו בסוף פרק י"ב דאפילו במזונות מי שאומר הניח מעותיו על קרן הצבי היינו במפרש דמחמת מה שחייב לה בעלה הוא זן אותה צ"ל ג"כ הכא דמה שאמר אינו גובה היינו במפרש שמחמת הקבורה שחייב בעלה הוא קובר אותה אבל סתם לא גרע מיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות:
נחלת הכלל · ToratEmet

צפנת פענח · הלכות אישות פרק י״ד

ג׳
נושא אדם כו' ואין אשתו יכולה כו'. עיין בהך דקדושין דף ז' ע"א אי בעינא למנסב אחרינא וכתובות ד' ס"ד ע"א ומדברי רבינו נראה דאף דכל זמן דיש לו אשה אחת הוא משועבד לה העונה, מ"מ אח"כ כשנושא אחרת יכול לחלקם לב', ועיין בנמוקי יוסף פ' ד' דיבמות דמבואר שם להיפך, והטעם דס"ל דהטעם דלא משום שהוא משועבד לה רק הדין הוא כן ולכך אם יש לו ב' נשים יכול למעט לכל אחת, ואזיל לשיטתיה דס"ל לקמן בפ' כ"א הל' ט' דהאיש לא הוה לאשה כמו בבעלים ע"ש בהשגות, ועיין בהך דכתובות דף ע' ובירושלמי שם כיון שיכול לגרשה, עוד י"ל דס"ל כמש"כ לעיל דכל יום הוא חיוב חדש ולכך ס"ל בהל' גרושין פ' י' הל' כ"ג דלגבי אשתו שנשתטית אינו משועבד כיון דהשתא לאו בת אישות היא וכבר כתבתי בזה בהל' ברכות ועיין בהך דיבמות ד' ע"ה ע"א גבי הך דנשאת ואח"כ נפצע ושם ד' נ"ז ע"א בהך דאמר אביי הואיל ומאכילה בלא ידעה ע"ש בתוס' ושם בע"ב בתוס' ד"ה רב, וי"ל דהך דר"א ור"י שם ד' ע"ה פליגי בזה אם הוה קנין חדש בכל יום או משום תחילת הנשואין וכבר כתבתי בזה:
ו׳
המדיר את אשתו כו'. ואם שרי להתייחד עמה אם זה הוה כמו מתייחד עם חייבי לאוין עיין ברא"ש נדרים ד' מ"א ע"ב ד"ה ואוכל עמו דגבי מודר הנאה הוה מקפידים זה על זה ולא חיישינן לתקלה כמו בהך דשבת ד' י"ג, ועיין בכתובות דס"ג ע"ב בתוס' ד"ה אינו דומה דמיקרי פת בסלו כמו נדה וא"כ שרי להתייחד כמו בהך דסוטה ד' ז' ע"א ע"ש, ועיין תוס' סנהדרין דף ל"ז ע"א ד"ה התורה ע"ש, ובהך דכתובות ד' ע"ז ע"א גבי הך דהוינא עמו בסהדי ועיין בהך דסנהדרין ד' כ"ב ע"א גבי התירו לו לייחד ולשיטת רבינו בהל' מלכים פ' ג' הל' ב' י"ל דר"ל דכיון דאסור לו להוסיף אף לפילגש הויא כמו חייבי לאוין ואסורה להתייחד עמו ואף שיש לו היתר שיכול לגרש אחת:
י׳
ואם מתה קודם הגט כו'. עיין ב"ב ד' קמ"ו ע"ב. אך שם רק שהוא רוצה לגרשה אבל כאן כשהיא רוצה להתגרש לא, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בפרק א' מהלכות נחלות גבי ספק מגורשת ע"ש בהלכה ט':
ט״ז
איש ואשתו כו'. עיין בהשגות ועיין ברש"י יבמות ד' קי"ב ע"א ובתוספתא דסוטה פרק ה' ע"ש:
י״ז
האשה שחלתה חייב לרפאות כו'. ולא חלק בין יש לו קצבה עיין בה"ה ועיין בירושלמי דב"ב פרק ט' ע"ש מבואר דגם גבי בעל כן, ועיין ברא"ש דדחי זה ע"ש אך זה מספקא לי אם נימא דגם בעל כן אם זה רק בפשיעה כמ"ש התוס' ב"ב דף קמ"ד ע"ב וגם אם חלתה מחמת לידה אם הוא צריך לרפאותה עיין בהך דב"ק ד' נ"ט ע"א גבי נכי חיה אך שם י"ל דגבי לידה הוא גרם לה עיין שם ד' ל"ב ע"א וכתובות ד' ס"א ע"ב גבי מדיר דיליף מיולדת והוא גרים ונ"מ אף לשיטת הרא"ש ז"ל דחייב דהא הטעם של הרא"ש הוא משום פדיון וא"כ לפי"ז אם מתה מתוך החולה דלא שייך בגדר פדיון דהא בעינן ואותבינך לי לאינתו פטור אבל אם נימא דהטעם הוא משום מזונות חייב ועיין תוס' כתובות דף נ' ע"ב ד"ה ומאי ע"ש:
י״ח
נשבית חייב כו'. הנה עיין בתוספתא מבואר דזה רק בשבויה דמותרת לחזור לו לאשתו, אבל בשבויה בן נצר לא, והנה גבי אשת כהן אם נשבית בבן נצר אם חייב לפדותה אף לרבא דס"ל דאלמנה לכה"ג א"צ לפדותה, אבל הכא כיון דתיכף שנשבית מיד אסורה שוב אין נ"מ, ועיין בירושל' קדושין פ' א' גבי חלה ואח"כ ברח דמשלם משום דתלינן דאם הוי גבי האדון הוה נרפא במהרה אבל בלא זה א"צ להשלים, ועיין בהך דב"ק דף קי"ז ע"א דהיכא דמתחלה הראה לו ואח"כ נשא ונתן ביד פטור משום דכבר קליה ע"ש, ועיין בירושלמי גיטין פ' ה' הל' ג' גבי ראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ולוי נתנה במתנה ליהודה גובה לוי מראובן ע"ש אף דאח"כ נתנה במתנה משום דאמר ליה שאני רוצה שיחזיק לי טובת הנאה משמע הא בלא זה פטור ועיין בהך דב"ק דף מ"ח ע"א גבי בעל השור חייב בנזקי חצר אף דמיירי שבעל החצר הפקיר חצירו אח"כ כמ"ש שם התוס' ע"ש ועיין ב"מ ד' ק"ח ע"א גבי זבן במאה ושוה מאתן, ועיין בירושלמי פ' ג' דכתובות הל' ה' גבי הקוצץ נטיעות של חבירו ועתיד לחתכן דמבואר שם דפטור, ועיין בתוס' ב"ק פ' ו' דמבואר שם דחייב ועיין בהך דבכורות ד' ל"ז ע"א דאמר ליה מאי אפסידתך אך שם שאני דכיון דהוה מקח טעות, ועיין בזבחים ד' צ"ט ע"א בהך בעיא דר"ל טמא והוא בעמ"ו ושם ד' ק"י ע"א ומנחות ד' נ"ז ע"א גבי חימצה ויצאה וחזרה וחימצה אך שם ר"ל דלא מהני יוצא לזה ועיין פסחים ד' י"ז ע"ש ומכות דף י"ח דפנים לא חזי ועי' תוס' ב"ק ד' ע"ו ע"ב ד"ה והלא ע"ש ועיין ירושלמי פיאה פ' ג' הל' ו' גבי נשרף חלקו של מוכר אם מנכה לו מן הדמים מה שהיה צריך להניח פיאה מחלקו של מוכר על של לוקח ע"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קובץ על היד החזקה · הלכות אישות פרק י״ד

ח׳
כופין אותו לשעתו וכו'. עי' כתובות דף ס"ג בתוס' ד"ה אבל אמרו מ"ש באריכות לדחות סברת הי"מ שהוא כדעת רבינו וכן ברא"ש שם תמה א"כ כל אשה תפקיע עצמה מבעלה ועיני' נתנה באחר שלא איכפת לה בכתובתה ועי' בס' הפלאה במ"ש רבינו דבעל מחויב לגרשה משום דרבינו כ' בפ"ב מה' גירושין אף דבעי' שיגרש מרצונו כיון דהדין נותן לגרשה מסתמא ניחא לי' א"כ אם היא משקרת אין הגט כלום ולא חשידא שתנשא באיסור ועל תנאי זה גרשה. וראיתי בכת"י הרב הגאון המפורסם מוה' ברוך אב"ד דק"ק לייפניק זצ"ל דסברת רבינו הוא כיון דהדין נותן על פי משפט התורה שיהי' על הב"ד לחוש אף מספיקא שלא תהי' בנות ישראל כשבויות א"כ אם כופין את הבעל וגם אצלו הספק אם אמרה אמת אעפ"כ מגרש בלב שלם ואף אם היא הטעתו עכ"ז הגט כשר כיון שהגירושין הי' מרצון הבעל שמתרצה לשמוע דברי חכמים עכ"ל וסברתו נכונה דאי כדברי הפלאה לא הוי לי' לרבינו לסתום.
ט״ו
ולמה לא ילקה. עי' הפלאה שם מה שהאריך בדקדוק לשון רבינו וצ"ע דבריו במה דס"ל דקוש' רבינו הוי למה משלם הא קימ"ל דאין לוקין ומשלם דזה לא שייך הכא גבי קנס חכמים ומה גם דצער הוא לה בכל עת ומלקות בא בביטול העונה מיד.
ט״ז
ועושין פשרה. כ' הה"מ ואעפ"י שלפי גמרתנו פי' המשנה הוא שאינו יורה כחץ כמו שיתבאר פט"ו הל' ט' למד רבינו מן הירושלמי שאף בטוענת שאינו נוהג עמה וכו' ועי' בתשו' הרמב"ן סי' קל"ט דמשמע מדבריו שמפרש דברי רבינו כמו שהבין הה"מ דאף בטוענת שאין לו גבורת אנשים ג"כ הדין כן אלא דמשמע בגמ' דקימ"ל כרה"מ דבאומרת גרשתני נאמנת ומשום דאין אשה מעיזה פני' כיון שהוא מכיר בשקרה וה"נ דמי לזה באומרת שאין לו גבורת אנשים דג"כ הוא מכיר בשקרה ואינה מעיזה ועי' בשו"ת מהר"ש הכהן ספר שני סי' ק"ס שהאריך מאוד להוציא דברי רבינו מפשטן ודלא כהה"מ ע"ש. ולפמ"ש בפ"ד הל' י"ג י"ל דס"ל לרבינו אף דקימ"ל כרה"מ באומרת גרשתני היינו לאו משום דסמכי' על סברה דאינה מעיזה לחוד אלא בצירוף סברת הרא"ש דלא תהי' באיסור כל ימי' אם משקרת וא"כ גבי טענת גבורת אנשים דמקבלת את גיטה ואין כאן איסורא שוב ומשום דאינה מעיזה לחודא אינה נאמנת ושפיר כ' הה"מ לדברי רבינו. ולפמ"ש בהלכה ח' בשם הגאון הגדול מהר"ב ז"ל דאף דכופין על הגט ויש לחוש שמא עיני' נתנה באחר היינו משום כיון דתקנו חכמים על הספק לגרשה עושה הדבר ברצון הטוב וביאר שם בחידושיו אם היתה הכחשה בין איש לאשה בטענת ברי אף שהדין נותן שהיא נאמנת בטענתה אם הבעל בעצמו יודע שהיא משקרת אין אנו מחזיקים אותו שהוא מגרשה בלב שלם והאריך בסברא זו א"כ יש כאן סברא לצרף דלא יהי' באיסור כל ימי' דאם באמת היא משקרת והוא ידע בשקרה הגט אינו מועיל לה ולכך סובר הרמב"ן דנאמנת ואין בזה תפיסה על רבינו כ"כ די"ל דלאו כ"ע דינא גמירי ודוק.
י״ח
הי' בעלה ישראל וכו'. עי' בגמ' דף נ"א ע"ב ת"ר שבוי' מלכות הרי הן כשבויין וכו' ועי' ברי"ו ובנתיבות משפט דף קנ"ד ע"ד שתמה על רבינו שלא הזכיר ברייתא זו ע"ש.
י״ט
אין מחייבין את הבעל. עי' לח"מ ועי' בס' נתיבות משפט דף קנ"ו ע"ד ותי' של הל"מ לא משמע מסתימת לשון רבינו אלא די"ל כיון שהדבר בספק כדבעי' לן בפ' השולח אי טעמא משום דוחקא דצבורא או משום דלא ליגרו בהו ולא אפשטא שוא"ת שאני ואין ב"ד יכולין לכופו מלעשות ככה לפדותה ביותר וע"ש ועמ"ש בס"ד בפ"ח מה' מתנות עניים וע"ע שם מה שהאריך בפי' דברי רבינו פה.
כ״ג
ואפי' עני שבישראל. והיינו דפסק הלכה כר"י אפי' לאחר מיתה עולה עמו וכפירש"י בסוגי' והתוס' מקשים ע"ז א"כ אמאי יהיב קצוצא הלא הכל לפי דרך בנות משפחתו והריטב"א כ' תי' לזה דדי שתעלה עמו לאחר מיתה שלא לפחות לה מב' חלילין ע"ש ובזה מיושב קוש' התוס' דף מ"ח ד"ה מי שהלך לפי גי' רש"י אמאי נקיט לפי כבודה דטפי הו"ל למנקט לפי כבודו וי"ל דל"ד דלפי כבודה היינו כדרך בנות משפחתה משא"כ לפי כבודו הוא ל"ד אלא שני חלילים אבל מלישנא דתלמודא דקאמר אף לפי כבודה משמע כבודו דומי' דכבודה ועיין באס"ז שם.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות אישות פרק י״ד

ו׳
וכיצד מדירה אם אמר לה תשמישי אסור עליך וכו'. (*א"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פי"ב מהלכות אלו דין כ"ג):
ח׳
האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת. בפרק אע"פ מורדת ממאי רב הונא אמר מתשמיש ר"י בר חנינא אמר ממלאכה. וכתב הרא"ש דרב הונא דאמר מורדת מתשמיש דוקא הויא מורדת הוא משום דסבר דיכולה אשה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה אבל האיש דאינו יכול לומר איני זן ואיני מפרנס מודה הוא דהוי מורד באומר איני זן וכיון דהלכתא כרב הונא דיכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה ממילא נפקא דלא שייכי באשה מורדת ממלאכה. ויש להקשות לשיטה זו דאפילו נימא דיכולה אשה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה שייכא נמי בדידה מורדת ממלאכה לרב הונא כל כמה דלא אמרה בפירוש איני ניזונת ואיני עושה אלא שאינה רוצה לעשות מלאכה. והכי אמרינן בר"פ המדיר אם איתא להא דרב הונא דאמר יכולה אשה וכו' קונם שאיני עושה לפיך אמאי אינו צריך להפר. ומפרש תלמודא דאפילו לרב הונא צריכה היא לומר כן בפירוש וכי אמרה סתם איני עושה לא חל נדרה ואינו צריך להפר דמשעבדא ליה. וה"נ איכא למימר גבי מורדת דשפיר מיקריא מורדת כיון דלא אמרה אלא איני עושה. וצריך לדחוק לשיטת הרא"ש דגבי מורדת שאני דאע"ג דגבי קונם לא חיילא כל כמה דלא פירשה בפירוש מ"מ גבי מורדת אין לעונשה כ"כ בפחיתת כתובה כיון שבידה לפרש כן אע"פ שלא אמרה ודו"ק:
י״ב
וכן יבמה וכו'. ז"ל מרן הב"י סי' ע"ז כתוב בתשובת הרשב"א סימן אלף ר"ב שנשאל על העושה מאמר ביבמתו וחזרה וקבלה מאמר מאחיו ואסרה עצמה על שניהם אי דיינינן לה כמורדת והשיב אין אגרת מרד אלא כדי שתחזור בה ותתייבם לו וכו'. עוד כתב מרן וז"ל כתב הר"ן שנשאל על אשה שבראותה שהכביד החולי על בעלה בלי שום קטטה ומריבה נדרה הנאה מיבמה אם דינה כמורדת והשיב מחלוקת בין הראשונים אם כותבים אגרת מרד על שומרת יבם והרי"ף והרמב"ם וגדולי האחרונים הסכימו שכותבים וכן ראוי להורות ולדון הלכה למעשה וא"כ זו ששנינו בפרק ב"ש אם נתכוונה לכך אפילו בחיי בעלה מבקשים ממנו שיחלוץ לה אף לענין שתהא דינה כמורדת איתניא ובנדון שלפנינו אין ספק שהדבר מוכיח שנתכוונה לכך וכיון שכן דינה כמורדת וכו'. ולפי דברי הר"ן קשה איך לא צידד הרשב"א לומר דאם עשו בכוונה שלא יקחנה הויא מורדת מתשמיש כמ"ש הר"ן. ולפיכך נראה לי דחולק על הרשב"א וצ"ע: (א"ה עיין פ"ב מהלכות יבום ובב"י א"ה סימן קס"ה):
י״ג
המורדת הזאת וכו'. יש שנוהגים בקצת מקומות שהבעל נותן לאבי הכלה ואותו הממון כותבין אותו בנדוניא יש להסתפק אי חשיב כנדוניא ונוטלתה או דילמא כיון שהבעל נתן לה במתנה איכא אומדנא דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיה לה. (מהרי"ט צהלון בתשובה סימן ר"צ) :
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

קרית ספר · הלכות אישות פרק י״ד

א׳
עונה האמורה בתורה כל אחד כפי כחו וכפי מלאכתו. ונושא אדם כמה נשים אפילו מאה ואין אשתו יכולה לעכב והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה דכתיב אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע.
ו׳
המדיר את אשתו מתשמיש המטה שבת אחד ממתינין לו דגמרינן מנדה דשכיח דהוי שבעת ימים יותר מכאן יוציא או יפר נדרו ואם אמר תשמישי אסור עליך או נשבע שלא ישמש מטתו עמה אינו כלום מפני שהוא משועבד לה והוי כמו אוסר פירות חברו על חברו דאין בו ממש דילפינן מע"ז וכלאים ושאר דברים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כדילפינן כל חד בדוכתיה אבל הנאת תשמישך אסור עלי הרי זה נדר דלא אסר אלא עצמו ויוציא או יפר נדרו. אסור לאדם למנוע אשתו מעונתה ואם עבר ומנע כדי לצערה עבר בלא תעשה שבתורה שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע ואם חלה או תשש כחו עד ששה חדשים ימתין מכאן ואילך או יטול רשות ממנה או יוציא.
ח׳
המורדת שאומרת מאיס עלי או מצערנה ליה בשביל כך וכך אין כופין אותה שתבעל לו שאינה שבויה שתבעל למי שאינה רוצה דכמו דשארה וכסותה אם אינה רוצה להיות ניזונת מממונו אין כופין אותה כמו כן בעונה אי נמי עונתה קאמר קרא ולא עונה דמשמע דמדעתה הוא דאית לה עונת דזכותה הוא ולא זכותו. ואם הוא מורד שלא לבא עליה מפני ששונאה עובר בלא תעשה שנאמר לא יגרע שאם שנאה ישלחה דכתיב ושנאה האיש האחרון וכתב לה וגו' אבל לענותה אסור כדאמר. ולמה לא ילקה על לאו זה מפני שאין בו מעשה דכתיב אם לא תשמור לעשות וגו' כדאמר במצות יום טוב. ויש במצוה זו תקנות וסייגים מדברי סופרים סמוכים אלאו דלא תסור:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות אישות פרק י״ד

ו׳
המדיר את אשתו כו' אמר לה תשמישי אסור עליך וכו' לא נדר כלום: עיין לעיל פי"ב בלח"מ שעמד לשיטת רבינו דשעבודא דאשה לא אלמוה רבנן וכמוש"כ הר"ן דלא צריך לאלומי דאו יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה ואם בעי למיתן לה כתובה ולהוציאה הלא בידו בכ"ז להוציאה בעל כרחה, ולמה יאלמו רבנן לשעבודה יעו"ש, א"כ קשה למה אלמוה לשעבודא דאשה כאן, ותירץ המשל"מ משום דכאן גבי תשמיש שניהם משועבדים זה לזה והואיל דאלמוה לשעבודא דבעל בזה אלמוה לשעבודא דאשה, וק"ל טובא למה יאלמו השעבודים ומה התועליות, אם לא תועיל איסורו הנאתו עליה, יועיל מה שיאסור הנאת תשמישה על עצמו, וכן גבה למה יאלמו ומה התועליות, א"כ תאמר הנאת תשמישך עלי ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו, ואפשר היה לומר דזה יאסור הנאת תשמישו עליה משום שאף אם יבוא עליה לא יהא עובר איסור כלל. אבל לאסור הנאת תשמישה עליו אם לא יהא זהיר בנדרו ויתקפנו יצרו ויבא עליה אז יעבור על לאו דבל יחל. אבל לשיטת רבינו בהלכות נדרים לא יתכן, דהוא כתב שם בפ"ה דהמדיר שמהנה למודר אין המודר לוקה, ובפ"י הלכה י"ב כתב דהמדיר לוקה משום בל יחל, ואם יאמר קונם תשמישי עליך ויבא עליה אז הוא לוקה משום בל יחל, ואפ"ה לא איכפת ליה שמא יעבור על נדרו דמידע ידע דמיזהר זהיר, וכיון דדעתו לאסור תשמישה הדק"ל מה התועליות באלמות השיעבוד יאמר קונם תשמישך עלי, ולמה יעמידו חכמים דבריהם נגד דין תורה, דמה"ת קונמות מפקיעין מידי שעבוד במקום שאין תועלת מזה, וכש"כ לשיטת רבינו דבמזונות לא אלמוה משום דאין תועליות וכמוש"כ הר"ן בשיטתו וצ"ע. וצ"ל כמוש"כ הלח"מ דבעונה דצערא דגופא דאפילו תנאי לא מהני ודאי דלא אלים לאפוקי השיעבוד בקונם ומה"ת לא מהני, ורבינו נסים בנדרים פ' ואלו מותרין (דף ט"ו) שכתב דמשום דאלמוה לשעבודא לכן כופה ומשמשתו, אזיל לטעמיה שם בפרק אין בין המודר (דף ל"ה) דהמדיר לחבירו והאכילו המודר לוקה ולא המדיר, א"כ זה עלול טפי שהוא יאמר קונם תשמישי עליך משיאמר תשמישך עלי, דכה"ג דתשמישי עליך אף אם יעבור לא יהא עובר בלא יחל ושפיר מהני מה דאלמוהו ודוק, ועיין במוהרי"ט ח"א סימן נ"ה ובט"ז סוף סימן רל"ד: אולם לקמן פכ"א הלכה י"ג נדרה שלא להניק בנה כופין אותה ומניקתו, הא קונמות מפקיעין מידי שעבוד, ואין לומר דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל, דמה התועלת, תאמר הנאת יניקה עלי כמו שפירשו רבנן בתוספות פרק אע"פ (דף נ"ט:) ד"ה כגון שנדרה היא וקיים לה, ולומר דכיון דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל גבי מעש"י, תו אלמוה לכל מילי, דחוק. ואפשר דכיון דמה"ת הלא אף אם אסרה הנאת הנקתה עליו לא שייך עליו איסור, דהנאה דממילא היא, וכמו דתנן גבי מודר הנאה וזן את בנו ואת אשתו אעפ"י שהוא חייב במזונותן, רק האיסור על הקטן שאסרה דדה עליו להניק, וקטן להאכילו בידים אין אסור מה"ת, לכן לא חלקו חכמים והשוו דבריהם כיון שמשועבדת לו לא תוכל להפקיע והקטן מותר להניקה. אולם לשיטת רבינו דהמדיר לוקה קשה, דהא מה"ת עבדא היא איסורא, ויש להאריך וצ"ע כעת:
י״ג
אם תפסה אין מוציאים מידה ואם תפסן הבעל אין מוציאין מידו כו': הכסף משנה הביא בשם הריב"ש שרבינו לא דק בלשונו, שכל שלא תפסה לא יהבינן לה, ונראה, דבגמרא מייתי עובדא דכלתיה דרב זביד אימרדה והוה תפסה חד שירא יתבי ואמרי לא הפסידה בלאותיה כו' משום דר"ז כו' אפכיתו לה כו' לא תפסה לא יהבינן לה, וקשה דא"כ מאי הוי מהפכי לדינא דהא תפסה ולא מפקינן מינה וכבר עמדו בזה בתוספות, וברור לדעתי דאף אם תפס הבע"ד קודם שנולד הספק וחזר השני ותפס ממנו אחר זה ג"כ לא מפקינן מיניה. ובדבר זה נסתפק בקונטרס הספיקות לקצות החושן כלל ג' אות ז', וזה שאמר על הא דיתבי ואמרי מרדה לא הפסידה בלאותיה הקיימין, דאפילו אם יחזור הבעל ויתפוס לא מהני תפיסתו. ובאמת הפסידה בלאותיה רק מתורת תפיסה א"כ כי יחזור ויתפוס תיהני תפיסה אף ע"ג דכלתיה דרב זביד היתה תפוסה בהן קודם דאימרדא וקודם שנולד הספק וז"ב. וזה דייק רבינו אם תפסה אין מוציאין מידה, ואם תפסן הבעל לאחר שהיתה תפוסה בהן ג"כ אין מוציאין מידו, ומשום זה אמר על הך דאמרו דכלתיה דרב זביד לא הפסידה בלאותיה דמהפכי לדינא, ורק משום תפיסה הוי, ומועיל כי יחזור ויתפוס שנית, נמצא דרבינו דייק בלשונו ודוק:
ט״ז
בהשגות הל' ט"ז ובהגדה אמרו. נ"ב תוספתא סוטה פ"ה:
י״ח
היה בעלה ישראל כו' מחזירה לו לאשה כמו שהיתה ואם רצה אחר כך מגרשה כו': נראה לי מדברי רבינו דדייק הא דבתנאי כתובה אפרקינך ואותבינך לאינתו למאי מבעי לומר ואותבינך לאינתו אם לא לגרע כחה דאם לא יהא מותר בה כמו מדיר אינו חייב לפדותה, וזה דחוק. דחיובי דמחייב נפשיה לאינתתיה חשיב תנא ואזיל, ולכן מפרש דחששו חכמים לתקנות בנות ישראל שמא ימצא גברא קפדנא ולא ירצה להיות עמה אחרי שנשבית ונתעללו בה השבאים ויגרשנה, ותו יהא עליה לעז שיאמרו הבריות אין אדם מוציא הוצאות לבטלה, וכיון דפדה אותה וגירשה בטח ידע דנתרצה לשבאים דאמרה הני נמי לן גוברי וכעובדא דהנך שבויות דגיטין (דף מ"ה) יעו"ש ואסירא ליה, לכן לא החזירה וגירשה ויצא עליה קלא דזנות לכן עשו חכמים בתקנות ובחיובי הבעל שכשיפדנה יהא מחוייב להיות עמה כאיש עם אשתו, וכיון שהוא יתיחד עמה וידור עמה כדרך איש ואשתו אחרי זה יכול לגרשה ולשלחה לנפשה אחרי פרעון כתובה, דתו לא נפיק עלה לעז ולזות שפתים, ולכן אמרו ואותבינך לאינתו, וזה שדייק רבינו מחזירה לו לאשה כמו שהיתה ואם רצה לגרשה אחר כך, היינו אחר שהחזירה לו לאשה כמו שהיתה, מגרשה אח"ז ונותן לה כתובתה, וזה הלשון הועתק בשו"ע (סימן ע"ח) והחלקת מחוקק נדחק בזה יעו"ש, וידעתי כי זה חדש, אבל מוכרח הוא בלשון רבינו: ודע דרבינו לא הביא השמועה דשבויי מלכות כו' וגנובי ליסטות והמסקנא דבן נצר ומלכות אחשורוש, וכבר הרגיש בזה הרב המגיד לקמן פכ"ד, ונראה דרבינו מפרש דבסוגיא אמר אבוה דשמואל דאנוסה אסירא דחיישינן שמא נתרצתה בסוף ביאה, ורק בשבויה הקילו דהיא אינה בחזקת בעולה וכמו דאמרו משום דמנוולה נפשה גבי שבאי, וע"ז מייתי הך דשבויי מלכות כו' גנובי ליסטות כו' דאינן כשבויין, פירוש דהרי הם בחזקת בעולות באונס ואזלי הך ברייתות להני תנאי דסברי דשבויה בקדושתה קאי ולר' יהודה יש לה קנס וכתובתה מאתים, ולר' דוסא אוכלת בתרומה, ע"ז שקלו וטרו בברייתות אימתי הן בחזקת שבויות ואימתי אינן כשבויות, רק הן בחזקת בעולות ודאי, ולכן באחשורוש שלא היה צריך רק לאחת אימור לא מצאה חן בעיניו, שהוא לא ראה אותה קודם רק משרתי המלך ולכן אינה בחזקת בעולה רק כשבויה. אבל בן נצר שהוא בעצמו ראה אותה ונשבית רק לשם אישות ולא לעשות עמה מסחר וקנין עבור ממון שממון רב היה לו, רק אחר שנתעלל בה, שנאה, ונתנה עבור ממון, היא בחזקת בעולה באונס, ולסטים דעלמא אימור למסחר גנבו אותה ומיגו דמנוולא נפשה לא נטמאה והיא כשבויה ופשוט, ולכך לפי הדין לא זכר אותה רבינו, ואיהו סובר אף בנחבשה מחמת נפשות מותרת לבעלה ישראל וזה ברור, ואם כה נוכל לומר דהא דמחוייב להחזירה לו לאשה כשהיא רק שבויה ולא ידענו שנטמאה והיא אומרת טהורה אני. אבל כשנבעלה יכול לפדותה ולגרשה תיכף משום דנטמאה בביאת ערל מאוסה היא לו, וא"כ יתכן לפ"ז הגירסא בתוספתא כמו שהיא בתוספתא כת"י ערפורט, וז"ל, נשבית חייב לפדותה, במה ד"א בשבויי מלכות, אבל בשבויי ליסטות פודה אם רצה לקיים יקיים ואם לאו נותן כתובה, ופירושה כך, דזה ציון על המשנה וקאי על סוף דברי המשנה ואותבינך לי לאנתו וכדפרישית שחייב להחזירה לו לאשה שלא יאמרו מסתמא ידע בעל שנטמאה וילעיזו עליה וע"ז אמר בד"א בשבויי מלכות אבל בשבויי ליסטות [כגון בן נצר] דבחזקת בעולה הואי, פודה ואם רצה לקיים יקיים [שלא חייש שמא נתרצתה] ואם לאו נותן לה כתובה שברצונו תלוי אם לא רצה להחזירה לאשה רשאי ודוק. וזה העיר ההמ"ג שאם עבדו מעשה שמורה על רצונם או שפשעו בזה, שייך לומר דאינו חייב לפדותה, אבל באופן שפירש בזה רש"י שבבן נצר חייש שמא נתרצתה להנשא למי שהוא גדול כמוהו, אינו מובן מפני מה אינו חייב לפדותה כיון שהיא אומרת שאנוסה היא, הוי אינו יודע אם פרעתיך דהא חזינן האונס, רק חיישינן שמא נתרצית, ויעוין בדברי הרמ"א וכבר עמדו עליו ואכמ"ל. וזה נכון מה שפרשתי לרבינו דהברייתות אמרו דאינן כשבויות, פירוש, דאין בהם קולות שהקילו בשבויה, רק ודאי דנבעלה ולכך גם לר' דוסא לא אכלה בתרומה דלאו בקדושתה קיימא, וכן לאבוה דשמואל אסורה לבעלה ישראל שמא נתרצתה בסוף, אבל לדידן לא נפק"מ רק כפי מה שפירשתי בתוספתא נפ"מ להחיוב להחזיר ולא רשאי לגרש אחר שנפדית וכמוש"ב, ועיין ר"ן ורא"ה בזה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות אישות פרק י״ד

ג׳
נושא אדם כמה נשים ואין אשתו יכולה לעכב, והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת. ועונה, נ. ב. לדעתי צריך למחוק תיבת ועונה, כי לפי מה שכתב בהל' ד' אינו חייב אלא לפי מנין הנשים שיש לו, וא"כ אינו נותן כראוי לכל אחת, ועוד דעיקר המקור הוא מהגמ' ביבמות דאיתא שם והוא דאית לי' למיזיינינהו.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות אישות פרק י״ד

י״ט
אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו כו'. בפ' נערה דנ"ב ופסק כרשב"ג דאמר אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם ע"ש: ודע שכתב הרשב"א בחי' לגיטין פרק השולח דמ"ה דאע"ג דהתם מבעיא לן בטעמא דאין פודין אי משום דלא ניגרו וליתי הוא או משום דוחקא דצבורא הוא ולא איפשטא מהך דרשב"ג אפשיטא לן דטעמא משום דלא ניגרו בהו הוא דאי משום דוחקא דצבורא הוא גבי בעל שהוא חייב לפדות את אשתו משלו מאי דוחקא איכא והא דלא פשיט לה התם מהכא דכוותא איכא בתלמודא דקאי בתיקו ומפשטא בדוכתא אחרינא וכתב עוד שכן נר' שהוא דעת הרי"ף ז"ל שפסק שם כרשב"ג ואילו בגיטין כתבה למשנתינו סתם ולא הביא בעיא דמהתם שמעינן ליה דמשום דלא ניגרו בהו עכת"ד ז"ל וכן כתב הר"ן ז"ל שם בשם י"א והנה לפי הנר' לכאורה מדבריהם ז"ל הוא דקי"ל כרשב"ג דאין פודין כו' ואפי' אם רצה הבעל לפדותה יותר מכדי דמיה אינו רשאי כיון דקי"ל דטעמא משום דלא ניגרו בהו וכ"כ מרן הב"י בטי"ד סי' רנ"ב אמ"ש הטור שם דאדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה וכן לאשתו שהיא כגופו כתב מרן וז"ל והשתא לדעת הרי"ף ורמב"ם והרשב"א והר"ן אין חילוק בין אשתו לשאר השבויים ודברי רבינו אינן אלא לדעת התוספות והרמ"ה והרא"ש ז"ל וכיון דפלוגתא דרבוותא היא לא היה ליה לסתום דבריו עכ"ל וק"ל טובא לפי שטת' ז"ל דאין פודין דקאמר רשב"ג אינו רשאי לפדות קאמר דא"כ מאי פריך בפרק נערה לרשב"ג הא בכדי דמיהן פודין אע"ג דפירקונה יותר על כתובתה ורמינהי נשבית כו' רשב"ג אומר אם היה פירקונה כנגד כתובתה פודה ואם לאו אינו פודה כו' יע"ש והשת' כפי דעת הרשב"א ודעימ' מאי קושי' אימ' דהכי דייקי' מיניה אין פודין כו' יותר מכדי דמיהן כלו' אינו רשאי הא בכדי דמיהן אע"ג דפירקונה יותר על כתובתה אם רצה לפדות פודה והיינו ממש ההיא ברייתא דרשב"ג דקאמר אם היה פרקונה כנגד כתובתה פודה כלומר חייב ואם לאו אינו חייב לפדות בכדי דמיהן וביותר מכתובתה ודאי דאם רוצה לפדות לדעת רשב"ג פודה כיון דליכא טעמא דניגרו בהו אלא ודאי דאין פודין דרשב"ג אינו חייב לפדות קאמר והשתא כי דייקינן מיניה הא בכדי דמיהן פודין ע"כ חייב לפדות הוא דדייקינן מניה ומש"ה פריך שפיר לכן הנ"ל הוא ודאי דגם הרשב"א מודה דגבי בעל אם רצה לפדות אשתו יותר מכדי דמיהן רשאי לפדותה אפי' לטעמא דלא ניגרו בהו דאשתו כגופו ואהני לן הך טעמא דאשתו כגופו לומר דרשאי לפדותה משא"כ בשאר השבויים אבל אם אינו רוצה לפדותה יותר מכדי דמיה לא מחייבי' ליה כיון דאיכא תקון העולם דלא ניגרו בהו וליתי והכרעת הרשב"א ז"ל הוא דע"כ דרשב"ג ס"ל דטעמא דאין פודין משום דלא ניגרו בהו דאי טעמא דאין פודין משום דוחקא דצבורא אמאי קאמר רשב"ג גבי בעל עם אשתו דאין פודין אותה יותר מכדי דמיה ואסיקנא התם אפי' היתה כתובתה יתר על פירקונה כיון דבעל חייב לפדותה משלו ליכא דוחקא דצבורא ואמאי אינו חייב לפדותה (ולא ניחא ליה בתירוץ הר"ן והריטב"א בחי' לכ"י דחיישינן לדוחקא דבעל כי היכי דחיישינן לדוחקא דצבורא משום דכיון דכתובתה יתר על פירקונה מדידה הוא דפודה אותה) אלא ודאי דרשב"ג סבר טעמא דאין פודין משום דלא ניגרו ומש"ה לא מחייבינן ליה וכדכתיבנא אבל לעולם אם רצה לפדותה יותר מכדי דמיה דפודה אותה משום דאשתו כגופו ומשום הכי פריך מרשב"ג ארשב"ג ובהכי ניחא דברי הטור ז"ל שסתם דבריו ולא הביא דעת הרי"ף והרמב"ם והרשב"א ז"ל שחולקים עליו וכמו שהקשה מרן שם משום דהטור ז"ל שם קאי אי רשאי לפדותה שכן כתב אבל אדם יכול לפדות כו' וכן לאשתו וס"ל להטור דבהא אפי' הרי"ף ודעימיה מודה באשתו דרשאי לפדותה וכדמוכח בהדיא ממאי דפריך בגמרא וכדכתיבנא אמנם בא"ה סימן ע"ח דקאי התם אי חייב לפדותה או לא הביא מחלוקת הרי"ף והרמב"ן ז"ל וכן מדוקדק בלשונו שכתב והרי"ף פוסק שאינו חייב וזה נר' שהוא דעת רבינו ז"ל שכתב אין מחייבין כו' ועוד דהוא פסק בהלכות מ"ע טעמא דאין פודין משום דלא לגרבו וכמו שהקשה הלח"מ ז"ל משום דס"ל לחלק בין אשתו לשאר שבוי' ומה שהקשה הלח"מ ז"ל לפי תירוץ זה דא"כ אמאי פסק כרשב"ג מטעמא דמתניתין דהשולח הא לא קאמרה אלא גבי אחר אבל אשתו לא כו' וכונת קושייתו הוא כפי מ"ש שם הר"ן ז"ל דפסק בקמייתא כרשב"ג משום דסתם מתניתין דהשולח אתי כוותיה והשתא אי ס"ל לחלק בין אשתו לאחר לרשב"ג ע"כ מתניתין דקתני אין פודין כלומר אינו רשאי באחר איירי אבל באשתו אליבא דרשב"ג רשאי וכיון שכן אפי' כת"ק מצי אתיי' סתם מתניתין דמתניתין איירי באחר אבל באשתו חייב לפדותה ומאיזה הכרח פסק בהך כרשב"ג: ומהתימה על הרב נ"מ ז"ל דקנ"ו ע"א שתירץ כן קושיי' הלח"מ ז"ל מסברא דנפשיה כאילו היה דבר חדש ולא השגיח שהרב לח"מ ז"ל כתב תי' זה ודחאו מכח קושי' זו יע"ש ומ"מ לעיקר קו' הלח"מ ז"ל נר' דלא ק' מידי כפי מ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו לגיטין דמדלא קאמר רשב"ג אף בזה מפני תקון העולם משמע דרשב"ג הוא דאית ליה תקון העולם ות"ק לית ליה כלל וא"נ כמ"ש הר"ן ז"ל שם דבחד לישנא מתנייא כמו שיראה המעיין וא"כ ע"כ סתם מתני' כרשב"ג: ובהכי ניחא לי מ"ש התוס' בד"ה אין פודין כו' ארישא קאי ודבריהם סתומים ומצאתי בשיטה כ"י למוהר"י קורקוס שפי' דכוונתם לאפוקי דלא נימא דלא קאי אלא אסיפא אבל מודה הוא דפעם אחד צריך לפדותה אפי' ביתר מכדי דמיה אבל פעם שניה אינו רשאי לפדותה יותר מדמיה דא"כ מ"ט דרשב"ג מ"ש דבפעם א' יכול ופעם שניה אינו רשאי אי סובר דאשתו כגופו א"כ אפי' פ"ב נמי דהא אדם יכול לפדות את עצמו כמה פעמים ואם אין אשתו כגופו אפי' פ"א נמי לא לכך פירשו התוספ' ז"ל דפליג אף ארישא עכ"ל ואין דבריו נראין משום דא"כ הו"ל להתוספות למימר ארישא נמי פליג מדלא כתבו כן משמע דכונתם לומר דרשב"ג ארישא דמילתא דת"ק ולא אסיפא דקתני פעם שני רצה פודה רצה אינו פודה וצ"ע למה דאף אסיפא נמי משמע דקאי דת"ק קתני דפעם שני רצה פודה אפי' ביותר מדמי' ורשב"ג פליג וקתני דאינו רשאי ודברי הרב ח"ה ז"ל בזה הם דברים תמוהים לע"ד כמו שיראה המעיין ומה שתירץ הרב נת"מ הוא מגומגם קצת משום דאם הכרעתם מההיא סוגי' דגיטין לא הוה ליה למסתם דבריהם: אמנם כפי מ"ש אתי שפיר דברי התו' ז"ל דכונתם לומר דע"כ אין פודין דרשב"ג ארישא קאי דקתני פ"א פודה וקאמר רשב"ג אינו חייב אבל אסיפא דקתני רצה פודה כו' לא מצי קאי משום דאי קאי אסיפא ע"כ אין פודין דרשב"ג אינו רשאי קאמר וא"כ מאי פריך מרשב"ג ארשב"ג וכמ"ש לעיל כנ"ל ועיין בספר פרח מטה אהרן ח"ב סימן ח':
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות אישות י״ד, מתוך הלכות אישות שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות אישותכל הרמב״ם