הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות אישות · פרק י״ג

ספר נשים · 20 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות אישות · פרק י״ג
הלכה א׳
כַּמָּה הַכְּסוּת שֶׁהוּא חַיָּב לִתֵּן לָהּ. בְּגָדים שֶׁל חֲמִשִּׁים זוּז מִשָּׁנָה לְשָׁנָה מִמַּטְבֵּעַ אוֹתָן הַיָּמִים שֶׁנִּמְצְאוּ הַחֲמִשִּׁים שִׁשָּׁה דִּינָרִין וּרְבִיעַ דִּינַר כֶּסֶף. נוֹתְנִין לָהּ חֲדָשִׁים בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְלוֹבֶשֶׁת בְּלָאוֹתֵיהֶן בִּימוֹת הַחַמָּה. וְהַשְּׁחָקִים וְהֵם מוֹתַר הַכְּסוּת הֲרֵי הֵן שֶׁלָּהּ כְּדֵי שֶׁתִּתְכַּסֶּה בָּהֶם בִּימֵי נִדָּתָהּ. וְנוֹתְנִין לָהּ חֲגוֹרָה לְמָתְנֶיהָ וְכִפָּה לְרֹאשָׁהּ וּמִנְעָל מִמּוֹעֵד לְמוֹעֵד:
הלכה ב׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאוֹתָן הַיָּמִים וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲבָל בִּשְׁאָר זְמַנִּים וּשְׁאָר הַמְּקוֹמוֹת אֵין הַדָּמִים עִקָּר. יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁיִּהְיוּ שָׁם הַבְּגָדִים בְּיֹקֶר הַרְבֵּה אוֹ בְּזוֹל הַרְבֵּה. אֶלָּא הָעִקָּר שֶׁסּוֹמְכִין עָלָיו שֶׁמְּחַיְּבִין אוֹתוֹ לִתֵּן לָהּ בְּגָדִים הָרְאוּיִים בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וּבִימוֹת הַחַמָּה בְּפָחוֹת שֶׁלּוֹבֶשֶׁת כָּל אִשָּׁה בַּעֲלַת בַּיִת שֶׁבְּאוֹתָהּ הַמְּדִינָה:
הלכה ג׳
וּבִכְלַל הַכְּסוּת שֶׁהוּא חַיָּב לִתֵּן לָהּ כְּלֵי בַּיִת וּמָדוֹר שֶׁיּוֹשֶׁבֶת בּוֹ. וּמַה הֵן כְּלֵי בַּיִת מִטָּה מֻצַּעַת וּמַפָּץ אוֹ מַחְצֶלֶת לֵישֵׁב עָלֶיהָ. וּכְלֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה כְּגוֹן קְדֵרָה וּקְעָרָה וְכוֹס וּבַקְבּוּק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְהַמָּדוֹר שֶׁשּׂוֹכֵר לָהּ בַּיִת שֶׁל אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת וְתִהְיֶה רְחָבָה חוּצָה לוֹ כְּדֵי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ. וְיִהְיֶה לוֹ בֵּית הַכִּסֵּא חוּץ מִמֶּנּוּ:
הלכה ד׳
וְכֵן מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִתֵּן לָהּ תַּכְשִׁיטִים כְּגוֹן בִּגְדֵי צִבְעוֹנִין לְהַקִּיף עַל רֹאשָׁהּ וּפַדַּחְתָּהּ וּפוּךְ וְשָׂרָק וְכַיּוֹצֵא בָּהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְגַּנֶּה עָלָיו:
הלכה ה׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל אֲבָל בְּעָשִׁיר הַכּל לְפִי עָשְׁרוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיָה רָאוּי לִקְנוֹת לָהּ כְּלֵי מֶשִׁי וְרִקְמָה וּכְלֵי זָהָב כּוֹפִין אוֹתוֹ וְנוֹתֵן. וְכֵן הַמָּדוֹר לְפִי עָשְׁרוֹ וְהַתַּכְשִׁיט וּכְלֵי הַבַּיִת הַכּל לְפִי עָשְׁרוֹ. וְאִם קָצְרָה יָדוֹ לִתֵּן לָהּ אֲפִלּוּ כְּעָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְתִהְיֶה הַכְּתֻבָּה עָלָיו חוֹב עַד שֶׁיַּעֲשִׁיר:
הלכה ו׳
וְלֹא הָאִשָּׁה בִּלְבַד אֶלָּא בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַקְּטַנִּים בְּנֵי שֵׁשׁ אוֹ פָּחוֹת חַיָּב לִתֵּן לָהֶם כְּסוּת הַמַּסְפֶּקֶת לָהֶם וּכְלֵי תַּשְׁמִישׁ וּמָדוֹר לִשְׁכֹּן בּוֹ. וְאֵינוֹ נוֹתֵן לָהֶם לְפִי עָשְׁרוֹ אֶלָּא כְּפִי צָרְכָּן בִּלְבַד. זֶה הַכְּלָל כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו מְזוֹנוֹת בֵּין בְּחַיָּיו בֵּין אַחַר מוֹתוֹ יֵשׁ לוֹ כְּסוּת וּכְלֵי בֵּית וּמָדוֹר. וְכָל שֶׁבֵּית דִּין מוֹכְרִין לִמְזוֹנוֹתָיו כָּךְ מוֹכְרִין לִכְסוּתוֹ וּכְלֵי בֵּיתוֹ וּמְדוֹרוֹ:
הלכה ז׳
הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ וּפָסְקוּ לָהּ בֵּית דִּין מְזוֹנוֹת וּכְסוּת וּכְלֵי בַּיִת וּשְׂכַר מָדוֹר אֵין פּוֹסְקִין לָהּ תַּכְשִׁיט שֶׁהֲרֵי אֵין לָהּ בַּעַל שֶׁתִּתְקַשֵּׁט לוֹ. אֲבָל מִי שֶׁנִּשְׁתַּטָּה בַּעְלָהּ אוֹ שֶׁנִּתְחָרֵשׁ פּוֹסְקִין לָהּ תַּכְשִׁיט. וְדִין הַבַּעַל עִם אִשְׁתּוֹ בְּטַעֲנַת הַכְּסוּת וְהַכֵּלִים וּשְׂכַר הַמָּדוֹר כְּדִינָם בְּטַעֲנַת הַמְּזוֹנוֹת אִם אָמַר הוּא נָתַתִּי וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נָתַתָּ דִּין אֶחָד לַכּל:
הלכה ח׳
הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תִּתְקַשֵּׁט בְּאֶחָד מִכָּל הַמִּינִין. בָּעֲנִיּוֹת שָׁנָה אַחַת יְקַיֵּם. יֶתֶר עַל כֵּן אוֹ יַתִּיר אֶת נִדְרוֹ אוֹ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וּבַעֲשִׁירוֹת שְׁלֹשִׁים יוֹם יְקַיֵּם. יֶתֶר עַל כֵּן יַתִּיר אֶת נִדְרוֹ אוֹ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְתוּבָה:
הלכה ט׳
הִדִּירָהּ שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְמֶרְחָץ. בִּכְרַכִּים שַׁבָּת אַחַת בִּכְפָרִים שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. שֶׁלֹּא תִּנְעל מִנְעָל. בִּכְפָרִים שְׁלֹשָׁה יָמִים וּבִכְרַכִּים מֵעֵת לְעֵת. יֶתֶר עַל זֶה יַתִּיר אֶת נִדְרוֹ אוֹ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:
הלכה י׳
הִדִּירָהּ שֶׁלֹּא תִּשְׁאַל וְלֹא תַּשְׁאִיל מִכְּלֵי הַבַּיִת שֶׁדֶּרֶךְ כָּל הַשְּׁכֵנוֹת לִשְׁאל אוֹתָן וּלְהַשְׁאִילָן כְּגוֹן נָפָה וּכְבָרָה רֵחַיִם וְתַנּוּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. יַתִּיר אֶת נִדְרוֹ אוֹ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה מִפְּנֵי שֶׁמַּשִּׁיאָהּ שֵׁם רַע בִּשְׁכֵנוֹתֶיהָ. וְכֵן הִיא שֶׁנָּדְרָה שֶׁלֹּא תִּשְׁאַל וְלֹא תַּשְׁאִיל נָפָה וּכְבָרָה וְרֵחַיִם וְתַנּוּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם וְשֶׁלֹּא תֶּאֱרֹג בְּגָדִים נָאִים לְבָנִים בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לֶאֱרֹג אוֹתָם לְבָנִים תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה מִפְּנֵי שֶׁמַּשִּׁיאָתוֹ שֵׁם רַע בִּשְׁכוּנָתוֹ שֶׁהוּא כִּילַי:
הלכה י״א
מָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן שֶׁלֹּא תֵּצֵא אִשָּׁה לַשּׁוּק בְּכִפָּה שֶׁעַל רֹאשָׁהּ בִּלְבַד עַד שֶׁיִּהְיֶה עָלֶיהָ רְדִיד הַחוֹפֶה אֶת כָּל גּוּפָהּ כְּמוֹ טַלִּית נוֹתֵן לָהּ בִּכְלַל הַכְּסוּת רְדִיד הַפָּחוּת מִכָּל הָרְדִידִין. וְאִם הָיָה עָשִׁיר נוֹתֵן לָהּ לְפִי עָשְׁרוֹ כְּדֵי שֶׁתֵּצֵא בּוֹ לְבֵית אָבִיהָ אוֹ לְבַיִת הָאָבֵל אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה. לְפִי שֶׁכָּל אִשָּׁה יֵשׁ לָהּ לָצֵאת וְלֵילֵךְ לְבֵית אָבִיהָ לְבַקְּרוֹ וּלְבֵית הָאָבֵל וּלְבֵית הַמִּשְׁתֶּה לִגְמל חֶסֶד לְרֵעוֹתֶיהָ אוֹ לִקְרוֹבוֹתֶיהָ כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ הֵם לָהּ. שֶׁאֵינָהּ בְּבֵית הַסֹּהַר עַד שֶׁלֹּא תֵּצֵא וְלֹא תָּבוֹא. אֲבָל גְּנַאי הוּא לְאִשָּׁה שֶׁתִּהְיֶה יוֹצְאָה תָּמִיד פַּעַם בַּחוּץ פַּעַם בָּרְחוֹבוֹת. וְיֵשׁ לַבַּעַל לִמְנֹעַ אִשְׁתּוֹ מִזֶּה וְלֹא יְנִיחֶנָּהּ לָצֵאת אֶלָּא כְּמוֹ פַּעַם אַחַת בְּחֹדֶשׁ אוֹ כְּמוֹ פַּעֲמַיִם בְּחֹדֶשׁ לְפִי הַצֹּרֶךְ. שֶׁאֵין יֹפִי לָאִשָּׁה אֶלָּא לֵישֵׁב בְּזָוִית בֵּיתָהּ שֶׁכָּךְ כָּתוּב (תהילים מה יד) "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה:"
הלכה י״ב
הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְבֵית אָבִיהָ. בִּזְמַן שֶׁהוּא עִמָּהּ בָּעִיר חֹדֶשׁ אֶחָד מַמְתִּינִין לוֹ שְׁנַיִם יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וּבִזְמַן שֶׁהוּא בְּעִיר אַחֶרֶת רֶגֶל אֶחָד מַמְתִּינִין לוֹ שְׁנַיִם יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:
הלכה י״ג
הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְבַיִת הָאָבֵל אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה. אוֹ יַתִּיר אֶת נִדְרוֹ אוֹ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁאֲסָרָהּ בְּבֵית הַסֹּהַר וְנָעַל בְּפָנֶיהָ. וְאִם הָיָה טוֹעֵן מִפְּנֵי בְּנֵי אָדָם פְּרוּצִים שֶׁיֵּשׁ בְּאוֹתוֹ בֵּית הָאָבֵל אוֹ בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְהֻחְזְקוּ שָׁם פְּרוּצִים שׁוֹמְעִין לוֹ:
הלכה י״ד
הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ אֵין רְצוֹנִי שֶׁיָּבוֹאוּ לְבֵיתִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ אַחַיִךְ וְאַחְיוֹתַיִךְ שׁוֹמְעִין לוֹ וְתִהְיֶה הִיא הוֹלֶכֶת לָהֶם כְּשֶׁיֶּאֱרַע לָהֶם דָּבָר. וְתֵלֵךְ לְבֵית אָבִיהָ פַּעַם בְּחֹדֶשׁ וּבְכָל רֶגֶל וְרֶגֶל. וְלֹא יִכָּנְסוּ הֵם לָהּ אֶלָּא אִם אֵרַע לָהּ דָּבָר כְּגוֹן חלִי אוֹ לֵדָה. שֶׁאֵין כּוֹפִין אֶת הָאָדָם שֶׁיִּכָּנְסוּ אֲחֵרִים בִּרְשׁוּתוֹ. וְכֵן הִיא שֶׁאָמְרָה אֵין רְצוֹנִי שֶׁיִּכָּנְסוּ אֶצְלִי אִמְּךָ וְאַחְיוֹתֶיךָ וְאֵינִי שׁוֹכֶנֶת עִמָּהֶם בְּחָצֵר אַחַת מִפְּנֵי שֶׁמְּרֵעִין לִי וּמְצֵרִין לִי שׁוֹמְעִין לָהּ. שֶׁאֵין כּוֹפִין אֶת הָאָדָם שֶׁיֵּשְׁבוּ אֲחֵרִים עִמּוֹ בִּרְשׁוּתוֹ:
הלכה ט״ו
הָאִישׁ שֶׁאָמַר אֵינִי דָּר בְּמָדוֹר זֶה מִפְּנֵי שֶׁבְּנֵי אָדָם רָעִים אוֹ פְּרוּצִים אוֹ עַכּוּ"ם בִּשְׁכוּנָתִי וַאֲנִי מִתְיָרֵא מֵהֶם שׁוֹמְעִים לוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻחְזְקוּ בִּפְרִיצוּת שֶׁכָּךְ צִוּוּ חֲכָמִים הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רַע. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַמָּדוֹר שֶׁלָּהּ מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ וְשׁוֹכֵן בֵּין בְּנֵי אָדָם כְּשֵׁרִים. וְכָךְ הִיא שֶׁאָמְרָה כֵּן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹמֵר אֲנִי אֵינִי מַקְפִּיד עֲלֵיהֶם שׁוֹמְעִין לָהּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא אוֹמֶרֶת אֵין רְצוֹנִי שֶׁיֵּצֵא עָלַי שׁוּם רַע בִּשְׁכֵנוּת אֵלּוּ:
הלכה ט״ז
כָּל הַיִּשּׁוּב אֲרָצוֹת אֲרָצוֹת הוּא. כְּגוֹן אֶרֶץ כְּנַעַן וְאֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ תֵּימָן וְאֶרֶץ כּוּשׁ וְאֶרֶץ שִׁנְעָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְכָל אֶרֶץ וְאֶרֶץ מִמְּדִינוֹת וּכְפָרִים. וְעָרֵי יִשְׂרָאֵל לְעִנְיַן נִשּׂוּאִין שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת הָיוּ. יְהוּדָה וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְהַגָּלִיל:
הלכה י״ז
אִישׁ שֶׁהָיָה מֵאֶרֶץ מִן הָאֲרָצוֹת וְנָשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת כּוֹפִין אוֹתָהּ וְיוֹצְאָה עִמּוֹ לְאַרְצוֹ אוֹ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה שֶׁעַל מְנָת כֵּן נִשְּׂאָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ. אֲבָל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה בְּאַחַת מִן הָאֲרָצוֹת וְהִיא מֵאַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָאָרֶץ אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ לְאֶרֶץ אַחֶרֶת. אֲבָל מוֹצִיאָהּ מִמְּדִינָה לִמְדִינָה וּמִכְּפָר לִכְפָר בְּאוֹתָהּ הָאָרֶץ. וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ מִמְּדִינָה לִכְפָר וְלֹא מִכְּפָר לִמְדִינָה שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים שֶׁיְּשִׁיבַת הַמְּדִינָה טוֹבָה לָהֶם וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁיְּשִׁיבַת הַכְּפָרִים טוֹבָה לָהֶם:
הלכה י״ח
וּכְשֶׁמּוֹצִיאָהּ מִמְּדִינָה לִמְדִינָה וּמִכְּפָר לִכְפָר בְּאוֹתָהּ הָאָרֶץ אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ מִנָּוֶה הַיָּפֶה לַנָּוֶה הָרַע וְלֹא מֵרַע לְיָפֶה. מִפְּנֵי שֶׁהִיא צְרִיכָה לְהִטָּפֵל וְלִבְדֹּק עַצְמָהּ בַּנָּוֶה הַיָּפֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בּוֹ קַלָּה וּכְעוּרָה. וְכֵן לֹא יוֹצִיאָהּ מִמָּקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ עַכּוּ"ם. וּבְכָל מָקוֹם מוֹצִיאִין מִמָּקוֹם שֶׁרֻבּוֹ עַכּוּ"ם לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל:
הלכה י״ט
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים מִחוּצָה לָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ אוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲבָל מִחוּצָה לָאָרֶץ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כּוֹפִין אוֹתָהּ לַעֲלוֹת אֲפִלּוּ מִנָּוֶה הַיָּפֶה לַנָּוֶה הָרַע וַאֲפִלּוּ מִמָּקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ עַכּוּ"ם מַעֲלִין. וְאֵין מוֹצִיאִין מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִלּוּ מִנָּוֶה הָרַע לַנָּוֶה הַיָּפֶה [וַאֲפִלּוּ מִמָּקוֹם] שֶׁרֻבּוֹ עַכּוּ"ם לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל:
הלכה כ׳
אָמַר הָאִישׁ לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. אָמְרָה הִיא לַעֲלוֹת וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וְהוּא הַדִּין לְכָל מָקוֹם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עִם יְרוּשָׁלַיִם. שֶׁהַכּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֵין הַכּל מוֹצִיאִין מִשָּׁם. הַכּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם וְאֵין הַכּל מוֹצִיאִין מִשָּׁם:

בני אהובה · הלכות אישות פרק י״ג

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות אישות פרק י״ג

י״ג
המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל וכו'. כתב הרב המגיד כגון שנדרה היא ואמרה תיאסר הנאת וכו' כבר נתבאר למעלה פרק י"ב כיוצא בזה [שאין כופין אותו] להוציא לאלתר אלא עד שלשים יום אלו דבריהם ע"כ. ונראה דיש ט"ס כאן וצריך לומר כבר נתבאר למעלה בכיוצא בזה להמתין עד שלשים יום ולא להוציא לאלתר, וכוונתו לומר דודאי איירי בנדרה היא דאם לא כן קשה דיוציא ויתן כתובה משמע לאלתר ולמעלה נתבאר דהילכתא כשמואל דצריך להמתין עד שלשים אלא ודאי דאיירי דנדרה איהי וכן תירצו בגמרא (דף ע"א) כשהקשו לשמואל מההיא דהמדיר את אשתו שלא תטעום מכל הפירות דקאמר דיוציא ויתן כתובה ותירצו דנדרה איהי [וקיים לה איהו] אבל בדעת רבינו כתב ה"ה שנראה שמפרש לאלתר ואיירי בהמתנה, וקשה לי טובא בדעת רבינו אם כן מאי הקשו בגמרא לדעתו מההיא דהמדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות לשמואל והוצרכו לדחוק בכל מה שדחקו שם לימא דיוציא ויתן כתובה ר"ל לאחר שלשים יום וכמו שמפרש הוא הך משנה דהמדיר שלא תלך לבית אביה וכו' וג"כ קשה בההיא דהדירה שלא תשאול שנראה מדברי ה"ה שמפרש דנדר הוא שכתב ואע"פ שבגמרא לא אמר אלא יוציא ויתן כתובה לא אמרו לאלתר שלא הוצרכו אלא ללמד וכו' וא"כ לפי זה נמי קשה הקושיא האמורה דמה הקשו לשמואל נימא דאיירי בהמתנה ומ"ש יוציא ויתן כתובה לא הוצרך אלא ללמד שהוא נדר מיהו הא לא קשה כולי האי דיש לומר ודאי דהך תירוצא דלא הוצרך אלא ללמד שהוא נדר קשה דתירוצא דחיקא היא ולכך מהדר בגמרא לאוקומי דנדרה איהי וכו' אבל בברייתא דשלא תשאל ע"כ צריך לומר הך תירוצא דאי אפשר לומר דנדרה איהי דהא בסיפא קאמר וכן היא שנדרה וכו' ולכך צריך לידחק בתירוץ זה:
נחלת הכלל · ToratEmet

צפנת פענח · הלכות אישות פרק י״ג

ב׳
אלא העיקר כו'. ובימות החמה בפחות כו', כן ר"ל רבינו דבפחות קאי אימות החמה, ועיין בכתובות דף מ"ח ע"ב שלא יתן חדשים בימות החמה ע"ש וע' בירוש' כאן פי"ג:
ג׳
ומדור שיושבת בו כו'. הנה מלשון רבינו ז"ל משמע דהמדור הוא לעצמה ועיין בירושלמי דמעשרות פרק ג' הל' א' מבואר דאין לה בית דירה עליו רק היא בטילה לו, וע' בהך דגיטין ד' ע"ח ע"א ע"ש, והא דאמר בכתובות ד' ק"ג ע"א דמדור משעבד לה מחיים ר"ל דהשיעבוד שצריך ליתן לה מדור לאחר מיתה משועבד לה מחיים משא"כ במזונות דהוא חיוב חדש ועיין מש"כ התוס' סוטה ד' כ"א ע"ב ד"ה יתומים ע"ש ועיין בכתובות דף מ"ט ע"ב בתוס' ד"ה אלמנתו ושם ד' ס"ח ע"ב, אך י"ל דזה תליא בהך דאנשי גליל ואנשי יהודה אם יכולים לסלקה מן מזונות וליתן לה כתובתה, ועיין ד' צ"ו ע"ב נכסי בחזקת אלמנה קיימא, ותוס' שם ד' נ"ד ע"ב ד"ה למזונות ע"ש, ועיין מש"כ לקמן פ' י"ח הל' י"ד ע"ש, ועי' בירושלמי פ' י' דכתובות הל' א', ועיין בהך דברכות ד' נ"ט ע"ב גבי בנה בית חדש דמברך הטוב והמטיב משום אשתו:
ו׳
ולא האשה בלבד כו'. זה הכלל, עיין בהך דכתובות ד' ס"ח ע"א דלבוש וכסות לא הויא בכלל מזונות ועיין גיטין ד' י"ב ע"ב גבי העדפה ועיין ב"ב ד' קל"ט ע"ב דפליגי שם התוס' עם רשב"ם אם כסות בכלל מזונות ע"ש בד"ה והבנות ועי' בירושלמי כתובות פי"ב ה"א דתנא שם ברייתא ומתכסין בכסותו ע"ש:
י״ד
האומר כו' וכן היא שאמרה כו'. עיין בהשגות, ובאמת זה תליא במש"כ לעיל הל' ג' אם צריך הבעל ליתן להאשה מדור בפ"ע ויש לה בו קנין, ועיין בעירובין דף פ' ע"א ועיין בהך דנדרים ד' ל"ט ע"א מה דמחלק שם בין חלה הוא לחלה בנו, ועיין בתוס' סוכה ד' כ"ז ע"ב גבי סוכת שותפים לר"א ע"ש:
י״ז
עיין גיטין ד' מ"ד ע"ב דמשמע שם דאם הוא מבבל ונשא אשה מא"י מן הסתם יכול להוציאה לבבל ע"ש, ועיין בירושלמי ובתוספתא כאן:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קובץ על היד החזקה · הלכות אישות פרק י״ג

י״ב
המדיר את אשתו וכו'. עי' הה"מ דרבינו פסק כאוקימתא דאביי ע"ש ואין כן דעת הטור באה"ע סי' ע"ד שמחלק בין רדופה לשא"ר ועי' בב"י שם שכ' דבירושלמי הגי' במתני' רגל א' יקיים שנים יוציא ויתן כתובה ע"ש וצ"ע לפרש לפי דבריו קוש' התלמודא ודוחק לומר דקוש' התלמודא קאי על דיוקא רגל א' משמע יום א' יותר מזה אסור והדר קתני שנים משמע דיש לו זמן עד רגל שני ונראה דשיט' רבינו נכון דהנה באמת גם ברישא יש גורסים חודש א' יקיים ג' יוציא והתוס' כתבו דגי' זו משובשת דאל"כ למה מקש' התלמודא על הסיפא ולא על הרישא אלא דק"ק לפי האמת אמאי לא קאמר מתני' ג"כ הך חלוקא ברישא דבשלמא לתי' דאביי א"ש עי' תוס' חדשים שכ' הא דאשמוע' בסיפא אליבא דר"י הגם דמוכח כבר ממתני' דמדיר את אשתו שלא תאכל ר"י אומר בישראל חודש א' ובכהנת שלשה וכו' משום דכאן סד"א דיש זמן גדול מודה ר"י א"כ ברישא ל"צ למתני אבל לפי האוקימתא דרבה ב"ע הקוש' נשארת למה לא קמפלגי המתני' ג"כ ברישא בין רדופה לאר"ד לפי מה שפירש"י דרדופה לילך תדיר עסקי' מזה נראה לי דאבי' מוקים למתני' כר"י הגם שהוא דעת יחידאי משום דלא ניחא לי' לפרש כאוקימתא דרבה ב"ע כקושין ויפה פסק רבינו כאביי.
כ׳
אמר האיש לעלות וכו'. וכתבו ז"ל דדוקא באותן הזמנים שלא הי' הדרכים כל כך בחזקת סכנה אבל בזמן הזה שהדרכים בחזקת סכנה הרבה לא יכפו לעלות וגם שיש מצות הרבה תלוי' בארץ ואינם נזהרים בהם וכו'. ד"ע. ועי' בשו"ת רשב"ש סי' ב' וסי' ג'.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות אישות פרק י״ג

י״ז
איש שהיה מארץ מן הארצות וכו'. כתב הטור סי' ע"ה וז"ל וכתב הר"מ מרוטנבורק אם הוא מיהודה וקדשה בגליל אפילו לא נשאה בגליל אלא בעבר הירדן צריכה לילך אחריו ליהודה שהיה מקומו וכו'. ועיין בתשובת מהרש"ך ח"א סי' קע"ה. ומ"מ קשיא לי דמאי אתא הטור לאשמועינן במ"ש משם מהר"ם אם הוא מיהודה וכו' כיון שאפילו נשאה במקומה בגליל צריכה לילך אחריו כ"ש בעיר אחרת. ולשיטת מהר"ם גופיה איצטריכא ליה כיון שאם נשאה בגליל לא היה יכול להוציאה משם אשמועינן דכשנשאה בעיר אחרת בעבר הירדן יכול להוציאה לארצו ליהודה. אבל לשיטת הטור לא איצטריכא ליה. ואפשר לומר דה"א כל שנשאה במקומה דוקא אמרינן דיכול להוציאה משם משום דאין האשה רוצה אם לא שתינשא במקום קרוביה ואנשי משפחתה אבל נשאה במקום אחר ודאי גמר להשתקע במקום זה שהרי אינו עירה מש"ה איצטריכא ליה. ומ"מ הלשון שכתב בשם מהר"ם אפילו לא נשאה בגליל וכו' קשה שהרי לדעת מהר"ם אם נשאה בגליל אינו יכול להוציאה ואולי דמהר"ם לא נקט בלשונו הכי ודוק: (א"ה עיין בספר בית שמואל ס"ק ב'):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

קרית ספר · הלכות אישות פרק י״ג

א׳
כסות שחייב מן התורה בגדים שיהיו ראויים לימות הגשמים ולימות החמה בפחות שלובשת כל האשה שבאותה מדינה ובכלל הכסות שחייב חייב ליתן לה כלי בית ומדור ותכשיטיה ונראה דכל זה הוי מדאוריתא בכלל כסותה וגלי קרא דאם בית אשה נדרה דיושבת בביתו וכמו שמוכרין ב"ד למזונותיה מוכרים ג"כ לכסותה ומדורה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות אישות פרק י״ג

ח׳
המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין וכו' יתר על כן או יתיר את נדרו או יוציא וכו': הנה רבינו סתם כאן ולעיל בפרקא המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות, והדבר תמוה איך יכול הבעל לאסור את אשתו שלא תטעום או שלא תתקשט או שלא תלך, וכבר עמד ע"ז בירושלמי, ז"ל, ויש אדם מדיר את חבירו מחיים אלא בשאמר לה אם תאכלי מחפץ פלוני תהא אסורה מנכסיו, ורבנן בתוספות כתבו דתלה בתשמיש, ורבו של רבינו הר"י בן מיגאש הובא בשמ"ק האריך בזה בתירוצים שונים, וכל זה סתום הרבה בלשון רבינו, והרב המגיד כתב בסוף פרק דלעיל ודע שכ"מ שתראה המדיר את אשתו מכך וכך ר"ל שהוא אוסר הנאתו עליה כו' ודבריו לקוחים מהירושלמי, ועוד קשה א"כ תתקשט ותמתין עוד שבעה כדין מדירה מתשמיש או שלשים יום באוסר הנאתו כמו דפריך הגמרא ותתקשט ותאסר אי לב"ה שבת אחת כו' כיון דאף בסתם סובר רבינו דימתין בתשמיש ז' ימים ובהנאתו שלשים כדין מפרש וכמו דסבר שמואל, וכ"ז להפליא על רבינו ז"ל: אולם בשום עין כמעט בסידור לשון רבינו בהלכותיו, יתנוצץ לנו שביבי אש מפניני הלכותיו להאיר הסוגיא, והוא, דרבינו מפרש דהדיר אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות מנכסיו, והיינו שאסר את נכסיו עליה לקנות בהם פרי לאכילתה, וזה ודאי מצי אסר אינש הנאתו על חבירו, וכן בשלא תתקשט היינו שאסר עליה הנאת נכסיו להתקשט בהן, וזה בבשמים ותכשיטים שלו אסר לה להתקשט, וכן אסר נכסיו שלא תהנה מהם לקנות תכשיטין, ולכן הקדים רבינו בהלכה ד', וכן מחייבין אותו ליתן לה תכשיטים כו' או פוך ושרק וכיו"ב, להקדים שלכן אם הדירה שלא תתקשט מנכסיו יוציא ויתן כתובה, וכן בשלא תלך למרחץ היינו שאסר נכסיו מלהנות בהם למרחץ וכן מנעל, ושלא תשאיל ושלא תשאל כבר פרשו רבנן בתוספות דהוה באוסר על עצמו הנאת כלים השאולים, וכן באוסר כליו על אחרים, אך בשלא תלך לבית אביה ולבית המשתה ובית האבל קשה טובא איך יכול להדירה אם לא ע"י תנאי. ע"ז הקדים רבינו הקדמה ארוכה כדי לדעת איך יכול לאוסרה, וזה בהלכה י"א, מקום שדרכן שלא תצא אשה לשוק כו' נותן לה בכלל הכסות רדיד הפחות מכל הרדידין כו' כדי שתצא אשה בו לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה לפי שכל אשה יש לה לילך כו', וא"כ א"ש כפשוטו שאסר הנאת רדיד שלו כשתלך לבית אביה, או כשאין לה אב ואסר עליה הנאת רדיד שלו ואין לה במה לילך בשוק לבית האבל ולבית המשתה וזה ברור ופשוט מאד: אמנם כ"ז הוא לפום שיטת רבינו. אבל לפום סוגיא דתלמודין דפריך על הך דהמדיר את אשתו מלהנות לו דהא משועבד לה ומשני באומר לה צאי מע"י במזונותיך, וספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים. וזה אינו מתישב כלל על הא דאוקימנא שהדירה שלא תתקשט מנכסיו וכן באוסר הנאת הרדיד שמתכסה בו כיון דמשועבד לה לא חייל נדרא, וכן אוקימתא דהגיע זמן ולא נשאו אידחיה כמבואר ברבינו נסים, ולכן מוקמי רבנן קדמאי בהדירה בתנאי דהנאת נכסיו או הנאת תשמישה עליו. אבל לשיטת רבינו דהשמיט הנך אוקימתא וסובר דקונמות מפקיעין מידי שעבוד ולא אלמוה רבנן לשעבודא דאשה, הואיל ויכול לגרשה כל אימת שירצה ולהפטר משעבודא דילה א"ש כמו שפרשנו בס"ד. ולפלא על הרב המגיד שלא הרגיש בשיטת רבינו בזה, וא"ש הסוגיא דפריך לשמואל דכיון דמדירה מנכסיו שלא תטעום אחד מכל הפירות ימתין שלשים יום, כדין מדירה מנכסיו ויעמיד פרנס על זה. ולפ"ז א"ש מדוע בהדירה שלא תלך למרחץ או שלא תנעול מנעל או שלא תלך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה, לא פסק רבינו שימתין שלשים יום, משום דאי אפשר בפרנס שכן הוא כמי שרוצה לאוסרה בבית הסהר ולנעול בפניה, וכן באמרו שלא תנעול מנעל ג"כ כונתו שלא תלך בחוץ רק תהיה כלוא בבית והוא כאילו חושדה שהיא פרוצה ובהליכתה ברחובות תקלקל תחתיו, וזילא בה מלתא דלידע גברא אחרינא מינה שבעלה חושדה ונעל דלת בפניה שכך פרוצה בעיניו, וכמו דאמר הגמרא בטעמא דשלשים יום שמעו בי אינשי וזילא בי מלתא וזה נכון. ובהדירה שלא תתקשט לא מצאנו בגמרא שתמתין ויתן לה ע"י פרנס, רק למאי דאמר הגמרא דתלינהו בתשמיש אמר דתמתין עוד ז', ובפרט כיון דפסק רבינו כר' יוסי דיהבינן ליה זימני טובא איך נאמר דעד שלשים יתן לה להנאת תכשיטין ולקישוט ע"י פרנס כולי האי לא יהבינן ליה שאחר ששהתה כולי האי תטול ע"י פרנס נמצא עניה זו לשוא שמרה זה לא יתכן, כ"ז נראה ברור שיטת רבינו בס"ד, והא דבתשמיש תמתין שבעה אף ע"ג דמונעה לגמרי, התם משום דנדה ג"כ ממתנת ז' כדמפרש טעמייהו בפ' אע"פ, ועוד דחושבת שימצא פתח לנדרו משום שגם הוא מתאוה ויצרו של איש קשה משל אשה ולא ישהה את נדרו, וזה גירסא הישנה דאית צערא לתרווייהו, ועיין מה שכתב רבינו נסים בזה ודוק: עלה בידינו שדברי רבינו המה כלם כפשוטם בלא תלה בתנאים כלל, ומה שכתב בשלא תשאל ושלא תשאיל יוציא ויתן כתובה הוא מיד, וכן בהדירה שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא מיד משום דבהו אי אפשר בפרנס כדפרישית דזילא בה מלתא, ובשלא תתקשט דפריך ותתקשט ותאסור כו' לב"ה שבת אחת, היינו על ת"ק דאמר יוציא מיד אבל לר' יוסי דממתנת זמן רב תו לא אמרינן דיתן לה ע"י פרנס, ועוד דהגמרא לא פריך רק כדמוקי דתלתה שלא תתקשט בהנאת תשמיש דהמה שני נדרים בשני ענינים, ומעיקרא תמתין בקשוט ואח"כ תתקשט ותהיה אסורה בתשמיש שהוא ענין אחר, אבל למאי דמוקי רבינו בהדירה הוא ולא מיירי בתלה בדבר אחר רק שהדירה שלא תתקשט מנכסיו, וכיון שכבר המתינה על נדר זה ולא מצא פתח לנדרו, תו לא אמרינן דתתפרנס ע"י פרנס בקשוטיה, וכ"ז נכון למעיין בס"ד. אך גדולי האחרונים נמשכו אחרי הרב המגיד בהלכה י' דכונת רבינו להמתין שלשים יום, ולדעתי לא נראה כן לפרש דברי רבינו, לכן הארכתי, ובסוגיין הדברים מחוורים:
י״ג
המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה: ובירושלמי, וכן היא שנדרה שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה תצא בלא כתובה שלמחר מתו מוטל לפניו ואין בריה משגחת עליה, ורבינו לא הביא אם כי הביא מהירושלמי הך דשלא תלך למרחץ כו' שהוא בירושלמי וכאן השמיטו, ועל כרחין דעת רבינו כמו שפסק רבינו נסים דזה הוי נדרי ענוי נפש ויכול להפר או דברים שבינו לבינה, וכמבואר בפרק ואלו נדרים דטומאת מת אית לה צערא, וכיון דיכול להפר ולא היפר תו הרי איהו נתן אצבע בין שיניה ויוציא ויתן כתובה, וזה ברור. אולם דא צריך ביאור לפי מה דפריך הירושלמי וכי יש מדיר חבירו מחיים ומשני בתלה הנדר במזונותיה, ופריך דא"כ תמתין שלשים ומשני בשנדרה היא וקיים לה, וא"כ כאן דתני רישא המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל, ע"כ בשהדיר באופן זה שנדרה וקיים לה ויוציא ויתן כתובה משום דאיהו נתן אצבע בין שיניה, וא"כ איך תני סיפא דתצא שלא בכתובה, כיון דביד הבעל היה להפר, וצ"ל דאיירי במקניטה ונדרה דבכה"ג לכו"ע הוא נתן אצבע בין שיניה לשיטת הירושלמי, ובזה מיירי רישא במקניטה וסיפא באינו מקניטה, רק שנדרה מעצמה והוא לא היפר ולכן תצא שלא בכתובה, משום דהיא נתנה אצבע בין שיניה ודוק, ושיטת רבינו כבר בארתי:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות אישות פרק י״ג

י״ח
[וכשמוציאה ממדינה למדינה וכו' אינו יכול להוציאה וכו' מרע ליפה מפני וכו'. כתב הרב המגיד וידוע שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל במשנתינו. אין כלל זה מוחלט שהרי מטעם זה לא הביא הרי"ף הא דרשב"ג כמ"ש הרא"ש וכן בהגהת מהרל"ח לטור אה"ע סי' ע"ה הרגיש בזה אבל לא ראה שכבר הקדימו בזה הרא"ש. וכן הוא בים של שלמה בב"ק ומה שכתב שם דמשום הכי פסק כרשב"ג משום דמפרשינן למילתיה כדשמואל דאמר שנוי וסת תחילת חולי מעיים ג"כ אינו ראיה לדעת רבינו שאינו אלא דמיון בעלמא לדשמואל כמ"ש הר"ן והרה"מ. ומהא דמפרשינן למילתיה אינו ראיה למיפסק כוותיה דעל כרחך צריכין אנו לידע פירוש דברי הראשונים אף דלית הלכתא כוותייהו דכהאי גוונא כתבו [התוס'] בערובין (דף ט') ובע"ז (דף ס"ז) ורא"ש פרק א' דסוכה ושבת ופ' הניזקין. ועיין בכס"מ סוף פ"ד מהל' ע"ז וברא"ש ע"ז (דף ל"ב). אלא נראה שיצא זה לרבינו מהא דאיתא בירושלמי דמו"ק העתיקו רבינו ריש פ"ח מהלכות יו"ט]:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות אישות י״ג, מתוך הלכות אישות שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות אישותכל הרמב״ם