הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות אישות · פרק י״ב

ספר נשים · 24 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות אישות · פרק י״ב
הלכה א׳
כְּשֶׁנּוֹשֵׂא אָדָם אִשָּׁה בֵּין בְּתוּלָה בֵּין בְּעוּלָה בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה אַחַת בַּת יִשְׂרָאֵל וְאַחַת הַגִּיֹּרֶת אוֹ הַמְשֻׁחְרֶרֶת יִתְחַיֵּב לָהּ בַּעֲשָׂרָה דְּבָרִים וְיִזְכֶּה בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים:
הלכה ב׳
וְהָעֲשָׂרָה שְׁלֹשָׁה מֵהֶן מִן הַתּוֹרָה וְאֵלּוּ הֵן. (שמות כא י) "שְׁאֵרָהּ. כְּסוּתָהּ. וְעוֹנָתָהּ". שְׁאֵרָהּ אֵלּוּ מְזוֹנוֹתֶיהָ. כְּסוּתָהּ כְּמַשְׁמָעוֹ. עוֹנָתָהּ לָבֹא עָלֶיהָ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ. וְהַשִּׁבְעָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְכֻלָּן תְּנַאי בֵּית דִּין הֵם. הָאֶחָד מֵהֶם עִקַּר כְּתֻבָּה. וְהַשְּׁאָר הֵם הַנִּקְרָאִין תְּנָאֵי כְּתֻבָּה וְאֵלּוּ הֵן. לְרַפֹּאתָהּ אִם חָלְתָה. וְלִפְדּוֹתָהּ אִם נִשְׁבֵּית. לְקָבְרָהּ אִם מֵתָה. וְלִהְיוֹת נִזּוֹנֶת מִן נְכָסָיו. וְיוֹשֶׁבֶת בְּבֵיתוֹ אַחַר מוֹתוֹ כָּל זְמַן אַלְמְנוּתָהּ. וְלִהְיוֹת בְּנוֹתֶיהָ מִמֶּנּוּ נִזּוֹנוֹת מִנְּכָסָיו אַחֲרֵי מוֹתוֹ עַד שֶׁתִּתְאָרֵסְנָה. וְלִהְיוֹת בָּנֶיהָ הַזְּכָרִים מִמֶּנּוּ יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָהּ יוֹתֵר עַל חֶלְקָם בַּיְרֻשָּׁה שֶׁעִם אֲחֵיהֶם:
הלכה ג׳
וְהָאַרְבָּעָה שֶׁזּוֹכָה בָּהֶן כֻּלָּם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְאֵלּוּ הֵן. לִהְיוֹת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלּוֹ. וְלִהְיוֹת מְצִיאָתָהּ שֶׁלּוֹ. וְשֶׁיִּהְיֶה אוֹכֵל כָּל פֵּרוֹת נְכָסֶיהָ בְּחַיֶּיהָ. וְאִם מֵתָה בְּחַיָּיו יִירָשֶׁנָּה. וְהוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם בַּיְרֻשָּׁה:
הלכה ד׳
וְעוֹד תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשֵׂה יְדֵי הָאִשָּׁה כְּנֶגֶד מְזוֹנוֹתֶיהָ. וּפִדְיוֹנָהּ כְּנֶגֶד אֲכִילַת פֵּרוֹת נְכָסֶיהָ. וּקְבוּרָתָהּ כְּנֶגֶד יְרֻשָּׁתוֹ לִכְתֻבָּתָהּ. לְפִיכָךְ אִם אָמְרָה הָאִשָּׁה אֵינִי נִזּוֹנִית וְאֵינִי עוֹשָׂה שׁוֹמְעִין לָהּ וְאֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ. אֲבָל אִם אָמַר הַבַּעַל אֵינִי זָנֵךְ וְאֵינִי נוֹטֵל כְּלוּם מִמַּעֲשֵׂה יָדַיִךְ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁמָּא לֹא יְסַפְּקוּ לָהּ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ. וּמִפְּנֵי תַּקָּנָה זוֹ יֵחָשְׁבוּ הַמְּזוֹנוֹת מִתְּנָאֵי הַכְּתֻבָּה:
הלכה ה׳
כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתְּבוּ בִּשְׁטַר הַכְּתֻבָּה וַאֲפִלּוּ לֹא כָּתְבוּ כְּתֻבָּה אֶלָּא נָשָׂא סְתָם כֵּיוָן שֶׁנְּשָׂאָהּ זָכָה בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁלּוֹ וְזָכְתָה הָאִשָּׁה בַּעֲשָׂרָה דְּבָרִים שֶׁלָּהּ וְאֵינָן צְרִיכִין לְפָרֵשׁ:
הלכה ו׳
הִתְנָה הַבַּעַל שֶׁלֹּא יִתְחַיֵּב בְּאֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהוּא חַיָּב בָּהֶן. אוֹ שֶׁהִתְנַת הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא יִזְכֶּה הַבַּעַל בְּאֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהוּא זוֹכֶה בָּהֶם הַתְּנַאי קַיָּם חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁאֵין הַתְּנַאי מוֹעִיל בָּהֶן. וְכָל הַמַּתְנֶה עֲלֵיהֶן תְּנָאוֹ בָּטֵל. וְאֵלּוּ הֵן. עוֹנָתָהּ. וְעִקַּר כְּתֻבָּתָהּ. וִירֻשָּׁתָהּ:
הלכה ז׳
כֵּיצַד. הִתְנָה עִם הָאִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו עוֹנָה תְּנָאוֹ בָּטֵל וְחַיָּב בְּעוֹנָתָהּ. שֶׁהֲרֵי הִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ תְּנַאי מָמוֹן:
הלכה ח׳
הִתְנָה עִמָּהּ לִפְחֹת מֵעִקַּר כְּתֻבָּה אוֹ שֶׁכָּתַב לָהּ מָאתַיִם אוֹ מֵאָה עִקַּר כְּתֻבָּה וְכָתְבָה לוֹ שֶׁנִּתְקַבְּלָה מֵהֶן כָּךְ וְכָךְ וְהִיא לֹא נִתְקַבְּלָה תְּנָאוֹ בָּטֵל שֶׁכָּל הַפּוֹחֵת לִבְתוּלָה מִמָּאתַיִם וּלְאַלְמָנָה מִמֵּאָה הֲרֵי בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת:
הלכה ט׳
הִתְנָה עִמָּהּ אַחַר שֶׁנְּשָׂאָהּ שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה תְּנָאוֹ בָּטֵל וְאַף עַל פִּי שֶׁיְּרֻשַּׁת הַבַּעַל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים עָשׂוּ חִזּוּק לְדִבְרֵיהֶם כְּשֶׁל תּוֹרָה. וְכָל תְּנַאי שֶׁבַּיְרֻשָּׁה בָּטֵל וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מָמוֹן שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (במדבר כז יא) "לְחֻקַּת מִשְׁפָּט". וּבִשְׁאָר הַדְּבָרִים תְּנָאוֹ קַיָּם, כְּגוֹן שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ שֶׁאֵין לָהּ שְׁאֵר וּכְסוּת, עַל מְנָת שֶׁלֹּא יֹאכַל פֵּרוֹת נְכָסֶיהָ, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, תְּנָאוֹ קַיָּם:
הלכה י׳
כַּמָּה מְזוֹנוֹת פּוֹסְקִין לָאִשָּׁה. פּוֹסְקִין לָהּ לֶחֶם שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת בְּכָל יוֹם סְעֻדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁל כָּל אָדָם בְּאוֹתָהּ הָעִיר כְּאָדָם שֶׁאֵינוֹ לֹא חוֹלֶה וְלֹא גַּרְגְּרָן וּמֵאוֹתוֹ מַאֲכָל שֶׁל אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר. אִם חִטִּים חִטִּים וְאִם שְׂעוֹרִים שְׂעוֹרִים. וְכֵן אֹרֶז וְדֹחַן אוֹ מִשְּׁאָר מִינִין שֶׁנָּהֲגוּ בָּהֶן. וּפוֹסְקִין לָהּ פַּרְפֶּרֶת לֶאֱכל בָּהּ אֶת הַפַּת כְּגוֹן קִטְנִית אוֹ יְרָקוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְשֶׁמֶן לַאֲכִילָה וְשֶׁמֶן לְהַדְלָקַת הַנֵּר וּפֵרוֹת וּמְעַט יַיִן לִשְׁתּוֹת אִם הָיָה מִנְהַג הַמָּקוֹם שֶׁיִּשְׁתּוּ הַנָּשִׁים יַיִן. וּפוֹסְקִין לָהּ שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת בְּשַׁבָּת וּבָשָׂר אוֹ דָּגִים כְּמִנְהַג הַמָּקוֹם. וְנוֹתֵן לָהּ בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת מָעָה כֶּסֶף לִצְרָכֶיהָ כְּגוֹן פְּרוּטָה לְכִבּוּס אוֹ לְמֶרְחָץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:
הלכה י״א
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל אֲבָל אִם הָיָה עָשִׁיר הַכּל לְפִי עָשְׁרוֹ. אֲפִלּוּ הָיָה מָמוֹנוֹ רָאוּי לַעֲשׂוֹת לָהּ כַּמָּה תַּבְשִׁילֵי בָּשָׂר בְּכָל יוֹם כּוֹפִין אוֹתוֹ וּפוֹסְקִין לָהּ מְזוֹנוֹת כְּפִי מָמוֹנוֹ. וְאִם הָיָה עָנִי בְּיוֹתֵר וְאֵינוֹ יָכוֹל לִתֵּן לָהּ אֲפִלּוּ לֶחֶם שֶׁהִיא צְרִיכָה לוֹ כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְתִהְיֶה כְּתֻבָּתָהּ חוֹב עָלָיו עַד שֶׁתִּמְצָא יָדוֹ וְיִתֵּן:
הלכה י״ב
בַּעַל שֶׁרָצָה לִתֵּן לְאִשְׁתּוֹ מְזוֹנוֹתֶיהָ הָרְאוּיוֹת לָהּ וְתִהְיֶה אוֹכֶלֶת וְשׁוֹתָה לְעַצְמָהּ וְהוּא שׁוֹתֶה וְאוֹכֵל לְעַצְמוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ וּבִלְבַד שֶׁיֹּאכַל עִמָּהּ מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת:
הלכה י״ג
הָאִשָּׁה שֶׁפָּסְקוּ לָהּ מְזוֹנוֹת וְהוֹתִירוּ הַמּוֹתָר לַבַּעַל. הָיָה בַּעְלָהּ כֹּהֵן אֵינוֹ נוֹתֵן לָהּ כָּל מְזוֹנוֹתֶיהָ תְּרוּמָה מִפְּנֵי שֶׁטֹּרַח גָּדוֹל הוּא לָהּ לְשָׁמְרָן מִדְּבָרִים הַמְטַמְּאִין וּלְאָכְלָן בְּטָהֳרָה אֶלָּא נוֹתֵן לָהּ מֶחֱצָה חֻלִּין וּמֶחֱצָה תְּרוּמָה:
הלכה י״ד
כְּשֵׁם שֶׁאָדָם חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת אִשְׁתּוֹ כָּךְ הוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַקְּטַנִּים עַד שֶׁיִּהְיוּ בְּנֵי שֵׁשׁ שָׁנִים. מִכָּאן וְאֵילָךְ מַאֲכִילָן עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ כְּתַקָּנַת חֲכָמִים. וְאִם לֹא רָצָה גּוֹעֲרִין בּוֹ וּמַכְלִימִין אוֹתוֹ וּפוֹצְרִין בּוֹ. וְאִם לֹא רָצָה מַכְרִיזִין עָלָיו בַּצִּבּוּר וְאוֹמְרִים פְּלוֹנִי אַכְזָרִי הוּא וְאֵינוֹ רוֹצֶה לָזוּן בָּנָיו וַהֲרֵי פָּחוּת הוּא מֵעוֹף טָמֵא שֶׁהוּא זָן אֶת אֶפְרוֹחָיו. וְאֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְזוּנָם אַחַר שֵׁשׁ:
הלכה ט״ו
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאִישׁ שֶׁאֵינוֹ אָמוּד וְאֵין יָדוּעַ אִם רָאוּי לִתֵּן צְדָקָה אוֹ אֵינוֹ רָאוּי אֲבָל אִם הָיָה אָמוּד שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָמוֹן הָרָאוּי לִתֵּן מִמֶּנּוּ צְדָקָה הַמַּסְפֶּקֶת לָהֶן מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ בַּעַל כָּרְחוֹ מִשּׁוּם צְדָקָה וְזָנִין אוֹתָן עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ:
הלכה ט״ז
מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינָה אַחֶרֶת וּבָאָה אִשְׁתּוֹ לְבֵית דִּין לִתְבֹּעַ מְזוֹנוֹת. שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים מִיּוֹם הֲלִיכָתוֹ אֵין פּוֹסְקִין לָהּ בָּהֶן מְזוֹנוֹת שֶׁחֲזָקָה שֶׁאֵין אָדָם מַנִּיחַ בֵּיתוֹ רֵיקָן. מִכָּאן וְאֵילָךְ פּוֹסְקִין לָהּ מְזוֹנוֹת. וְאִם הָיוּ לוֹ נְכָסִים בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו וּמוֹכְרִין לִמְזוֹנוֹתֶיהָ. וְאֵין מְחַשְּׁבִין עִמָּהּ עַל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ עַד שֶׁיָּבוֹא בַּעְלָהּ, אִם מָצָא שֶׁעָשְׂתָה הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְכֵן אִם לֹא עָמְדָה בַּדִּין אֶלָּא מָכְרָה לְעַצְמָהּ לִמְזוֹנוֹת מִכְרָהּ קַיָּם וְאֵינָהּ צְרִיכָה הַכְרָזָה וְלֹא שְׁבוּעָה עַד שֶׁיָּבוֹא בַּעְלָהּ וְיִטְעֹן אוֹ עַד שֶׁתָּבוֹא לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ אַחַר מוֹתוֹ מְגַלְגְּלִין עָלֶיהָ שֶׁלֹּא מָכְרָה אֶלָּא לִמְזוֹנוֹת שֶׁהִיא צְרִיכָה לָהֶן:
הלכה י״ז
וּכְשֵׁם שֶׁבֵּית דִּין מוֹכְרִין לִמְזוֹן הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ כָּךְ מוֹכְרִין לִמְזוֹן בָּנָיו וּבְנוֹתָיו כְּשֶׁהֵן בְּנֵי שֵׁשׁ שָׁנִים אוֹ פָּחוֹת. אֲבָל יֶתֶר עַל שֵׁשׁ אֵינָן זָנִין אוֹתָן מִנְּכָסָיו שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָמוּד. וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁתַּטָּה בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו וּמוֹכְרִים וְזָנִין אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁהֵן בְּנֵי שֵׁשׁ שָׁנִים אוֹ פָּחוֹת וּמְפַרְנְסִין אוֹתָן:
הלכה י״ח
יֵשׁ מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁהוֹרָה שֶׁאֵין פּוֹסְקִין מְזוֹנוֹת לְאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם אוֹ שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ עַד שֶׁיְּהֵא שְׁטַר כְּתֻבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ. וְאִם לֹא תּוֹצִיא שְׁטַר כְּתֻבָּה אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת שֶׁמָּא נָטְלָה כְּתֻבָּתָהּ מִבַּעְלָהּ אוֹ מָחֲלָה לוֹ כְּתֻבָּתָהּ שֶׁאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁפּוֹסְקִין לָהּ מְזוֹנוֹת בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נָטְלָה וְלֹא מָחֲלָה וְאֵין מַצְרִיכִין אוֹתָהּ לְהָבִיא כְּתֻבָּה. וְדַעְתִּי נוֹטָה לָזֶה בְּמִי שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ הוֹאִיל וְיֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל אִם מֵת בַּעְלָהּ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת עַד שֶׁתָּבִיא כְּתֻבָּה. מִפְּנֵי שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת בְּתַקָּנַת חֲכָמִים וְעוֹד שֶׁנִּזֹּנֶת מִנִּכְסֵי יוֹרְשִׁים וּלְעוֹלָם טוֹעֲנִין לְיוֹרֵשׁ:
הלכה י״ט
הָלַךְ בַּעְלָהּ וְלָוְתָה וְאָכְלָה כְּשֶׁיָּבוֹא חַיָּב לְשַׁלֵּם. עָמַד אֶחָד מִדַּעַת עַצְמוֹ וְזָנָהּ מִשֶּׁלּוֹ אִם יָבוֹא הַבַּעַל אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ וַהֲרֵי זֶה אִבֵּד אֶת מְעוֹתָיו מִפְּנֵי שֶׁלֹּא צִוָּהוּ לְזוּנָהּ וְהִיא לֹא לָוְתָה מִמֶּנּוּ:
הלכה כ׳
הַבַּעַל שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ טְלִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת שֶׁאִלּוּ לֹא רָצְתָה בְּדָבָר זֶה וְלֹא סָמְכָה דַּעְתָּהּ הָיָה לָהּ לְתָבְעוֹ אוֹ לוֹמַר לוֹ אֵין מַעֲשֵׂה יָדַי מַסְפִּיקִין לִי:
הלכה כ״א
הֲרֵי שֶׁעָמְדָה בַּדִּין וּפָסְקוּ לָהּ מְזוֹנוֹת וּמָכְרוּ בֵּין דִּין וְנָתְנוּ לָהּ. אוֹ שֶׁמָּכְרָה הִיא לְעַצְמָהּ וּבָא הַבַּעַל וְאָמַר הִנַּחְתִּי לָהּ מְזוֹנוֹת. הֲרֵי זוֹ נִשְׁבַּעַת בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא הִנִּיחַ לָהּ. לֹא תָּבְעָה וְלֹא מָכְרָה אֶלָּא שָׁהֲתָה עַד שֶׁבָּא הוּא אוֹמֵר הִנַּחְתִּי וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא הִנַּחְתָּ אֶלָּא לָוִיתִי מִזֶּה וְנִתְפַּרְנַסְתִּי. נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁהִנִּיחַ לָהּ וְנִפְטָר וְיִשָּׁאֵר הַחוֹב עָלֶיהָ:
הלכה כ״ב
מָכְרָה מִטַּלְטְלִין וְאָמְרָה לִמְזוֹנוֹת מָכַרְתִּי וְהוּא טוֹעֵן וְאוֹמֵר מְזוֹנוֹתַיִךְ הִנַּחְתִּי נִשְׁבַּעַת שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁלֹּא הִנִּיחַ. הֲרֵי שֶׁלֹּא תָּבְעָה וְלֹא לָוְתָה וְלֹא מָכְרָה אֶלָּא דָּחֲקָה עַצְמָהּ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וְעָשְׂתָה וְאָכְלָה אֵין לָהּ כְּלוּם:
הלכה כ״ג
הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלֵּהָנוֹת לוֹ בֵּין שֶׁפֵּרֵשׁ עַד זְמַן פְּלוֹנִי בֵּין שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ אֶלָּא סְתָם מַמְתִּינִין לוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם. אִם תַּמּוּ יְמֵי נִדְרוֹ אוֹ שֶׁלֹּא תַּמּוּ וְהִתִּיר נִדְרוֹ הֲרֵי זֶה מוּטָב וְאִם לָאו יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וּבְאוֹתָן הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם תִּהְיֶה הִיא עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת וְיִהְיֶה אֶחָד מֵחֲבֵרָיו מְפַרְנֵס אוֹתָהּ דְּבָרִים שֶׁהִיא צְרִיכָה לָהֶן יֶתֶר עַל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ אִם אֵין מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ מַסְפִּיקִין לַכּל:
הלכה כ״ד
הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תִּטְעֹם אֶחָד מִכָּל הַפֵּרוֹת מַמְתִּינִין לוֹ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם. יֶתֶר עַל כֵּן יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. אֲפִלּוּ הִדִּירָהּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל מַאֲכָל רַע. אֲפִלּוּ הִדִּירָהּ מִמִּין שֶׁלֹּא אָכְלָה אוֹתוֹ מִיָּמֶיהָ. יוֹצִיא אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. נָדְרָה הִיא שֶׁלֹּא תֹּאכַל אֶחָד מִכָּל הַפֵּרוֹת וְקִיֵּם לָהּ הוּא אֶת נִדְרָהּ אוֹ נָדְרָה בְּנָזִיר וְלֹא הֵפֵר לָהּ. אִם רָצָה שֶׁתֵּשֵׁב תַּחְתָּיו וְלֹא תֹּאכַל פֵּרוֹת אוֹ תִּהְיֶה נְזִירָה תֵּשֵׁב. וְאִם אָמַר אֵינִי רוֹצֶה בְּאִשָּׁה נַדְרָנִית יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה שֶׁהֲרֵי הָיָה בְּיָדוֹ לְהָפֵר וְהוּא קִיֵּם לָהּ בִּרְצוֹנוֹ:

בני אהובה · הלכות אישות פרק י״ב

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות אישות פרק י״ב

א׳
כשנושא וכו'. כתב הרב המגיד ואני תמה בדבריו בענין המלבושים וכו'. כבר יישב הרמב״ן דעתו בפירוש התורה דפירוש כסותה ר״ל כסות שעל המטה וזהו שאמרו בברייתא כסותה כמשמעו ע״ש. ולפי זה רבי אליעזר בן יעקב פליג אתנא קמא בכולהו ואפילו בכסותה דלרבי אליעזר בן יעקב ודאי שפירוש כסותה הם המלבושים דהא אמר שלא יתן לא של ילדה וכו' והיינו ודאי המלבושים. וזהו דוחק דנראה דלא פליגי אלא בשארה ועונתה אבל בכסותה שוים דהם המלבושים. וזהו דוחק דר״א דקאמר שלא יתן לא של ילדה וכו' לא איירי אלא בכסות המטה הראוי לה לילדה או לזקנה ולכך כתב הרב המגיד בהא דכולהו תנאי דברייתא שהם תנא קמא ור״א וכו' דמשמע ליה דלא פליגי בהא. [וכתב עוד הרב המגיד] ואע״פ שהם שנים וכו' וא״ת א״כ למה לא פסק ג״כ כרבי אליעזר בן יעקב בענין עונתה שהרי אמר שם (דף מ"ח) לפום עונתה תן לה כסותה וכו'. ונראה לתרץ דודאי האי היתר דהך משנת ראב״י לא סגי כיון דאיכא תרי והוא סמך בענין המזונות אברייתא אחרת שמכרעת כמ״ש ועוד וכו' ועוד שכן מכרעת ברייתא דאמר תקנו מזונות וכו'. וא״ת והא בפרק אע״פ (כתובות דף נח:) הגיהו ברייתא תיקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה ולפי זה אין ראיה כלל דלא הוזכר בברייתא דהמזונות הם תקנה. ויש לומר דבפרק אע״פ אפילו לפי מה שהגיהו הברייתא שם בגמרא אמרו דהמזונות הם תקנה שכן אמרו שם על מימרא דרב קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה וכו' ועל זה הקשו מברייתא ותירצו תיקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה כלומר ועיקר התקנה הם המזונות אבל לעולם המזונות תקנה הוי ואע״פ שהרב המגיד כתב לשון הברייתא אין חשש בזה כיון דאפילו לפי ההגהה שהגיהו בגמרא יש משם מזונות:
ד׳
לפיכך אם אמרה האשה איני ניזונית ואיני עושה וכו'. הר"ן ז"ל הקשה בפירוש ההלכות דמשמע מהסוגיא דבפרק אע"פ דריש לקיש דקאמר דיכול לכופה למעשה ידיה ואינה יכולה לומר איני נזונית ואיני עושה הוה סבר דיקדשו ידיך לעושיהן מהני אבל רב הונא דסבר דיכולה לומר איני נזונית וכו' אינו מועיל מה שיאמר יקדשו ידיך וכו' והאריך שם הר"ן ז"ל והרב בעל כסף משנה תירץ קושייתו שם בפרק י' מהלכות ערכין ולדידיה קשה הך קושיא גופא מההיא סוגיא אחרונה דלא שייך בה תירוצא דהרב כסף משנה ז"ל והוא ממאי דאמרו שם (דף נ"ח:) לרב הונא לימא מסייע ליה המקדיש מעשה ידי אשתו הרי היא עושה ואוכלת מאי לאו בניזונית לא בשאינה ניזונית משמע דאי אית ליה כרב הונא אפילו דניזונת לא קדיש ואע"ג דלא אמר יקדשו ידיך כיון דלר"מ אליבא דרב הונא אית ליה אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הוי כאילו אמר לדידן יקדשו ידיך לעושהן ואפילו הכי לא מהני. ויש לי לתרץ קושיא זו וקושיית הר"ן דלא אמרו לרב הונא דלא מועיל דיקדשו ידיך לדידן או מקדיש מעשה ידי אשתו לר"מ אלא כשהוא רוצה לזונה ולא היה מעלה לה מזונות אבל אם היה מעלה לה מזונות לאו כל כמינה אחר שהקדיש לומר איני נזונית ואיני עושה וכן כתבו שם התוס' דמה שאמרו בגמרא מאי לאו בניזונת לא כשהוא אינו זן אותה קאמר אלא שהוא חפץ לזונה אבל אי מעלה לה מזונות ודאי דלאו כל כמינה אחר שהקדיש לומר איני ניזונית וא"כ הרמב"ם ז"ל בפרק י' מהלכות ערכין איירי בסתם אשה שניזונת משל בעלה ולכך קאמר דאי אמר יקדשו ידיך לעושהן מהני ובזה באו דברי רבינו ז"ל על נכון:
ו׳
התנה הבעל שלא יתחייב באחת מן הדברים שהוא חייב בהן וכו' התנאי קיים חוץ משלשה דברים שאין התנאי מועיל בהן וכו' ואלו הן עונתה ועיקר כתובתה וירושתה. וקשה בדברי רבינו דכיון דהוא פסק כר"י דאמר כל דבר שבממון תנאו קיים אפילו שיעשו חכמים חיזוק לדבריהם (יותר) כשל תורה כדכתב ה"ה ז"ל הא אפילו שיהא כתובה מן התורה דבר שבממון תנאו קיים ואפילו נאמר דס"ל לרבינו דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה כדאמר ר"י בגמרא וכדכתב הר"ן ז"ל בפירוש ההלכות ונאמר לפי זה דטעות נפל בדברי ה"ה במה שכתב עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וצ"ל יותר משל תורה מ"מ קשה דאפילו לר"י היינו דווקא כשהתנה על פה אבל כשכתב לה התקבלתי סגי ורבינו כתב דאע"פ שכתבה לו התקבלתי לא מהני. ועוד קשה בדברי רבינו במה שאמר שכל הפוחת לבתולה וכו' דאיך תלה טעם ביטול התנאי מפני שכל הפוחת הא בגמרא לא אמרו הכי אלא שאע"פ שנתבטל התנאי מ"מ בעילתו בעילת זנות משום דפחת בתנאה וזהו שאמרו שם כל הפוחת אפילו בתנאה וכו'. ונראה לתרץ לכל זה דרבינו סובר דכיון דכל הפוחת לבתולה בעילתו בעילת זנות מדרבנן חשבינן ליה להך בעילה בעילת זנות כאילו הוי דאורייתא שהם עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה והשתא הוי מילתא דאיסורא ולא הוי דבר שבממון ולכך לא מהני תנאה וזהו שכתב שכל הפוחת כלומר הטעם דהתנאי בטל משום דהוי מילתא דאיסורא אבל הפוחת בעילתו בעילת זנות ואע"ג דהוי איסורא דרבנן חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ועם זה יתיישבו דברי רבינו וה"ה על נכון במה שכתב עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. ועוד כתב הראב"ד ז"ל חסרון דעת אני רואה בכאן וכו'. ויש לתמוה על הראב"ד ז"ל דמה תמה על רבינו הא בפרק הכותב איפליגו רשב"ג ורבנן במשנה בכותב דין ודברים אין לי בנכסיך וכו' אם מתה לא יירשנה ורשב"ג סבר כל המתנה על מה שכתוב בתורה וכו' ולדברי הראב"ד ז"ל איך אמרי רבנן דאם מתה לא יירשנה הא הוה מתנה על דבר שלב"ל וכן רשב"ג ל"ל טעמא דכל המתנה וכו' לימא משום דמתנה על דבר שלב"ל. ונראה דזה מבואר עם מ"ש הר"ן ז"ל דכשכותב לה בעודה ארוסה עדיין אין לו זכות מהירושה ויכול להתנות עליו קודם שיזכה בו שלא יזכה אבל אחר שנשאת שכבר זכה בירושה אינו יכול להפקיע ומתניתין ניחא דאיירי בכתב לה ועודה ארוסה ומש"ה יכול להתנות אבל רבינו שנתן טעם זה לכל הירושות שהוא בהפקיע עצמו מן הזכות שיש לו לכך השיג הראב"ד ז"ל על רבינו שהוא חסרון דעת. והרי"ף ז"ל לית ליה להך טעמא דכתב רבינו ז"ל ובפרק כ"ג יתבאר בהלכות. כתב ה"ה כשהליץ בעד רבינו ולפי שכל המורישין וכו' ונראה לכאורה שלשון זה הוא מיותר שכבר מתורץ במ"ש שאילו לא היה כתוב בירושה חקת משפט היה יכול להפקיע כשאר תנאי של ממון וא"כ אלו הדברים אין צורך בהם. ונ"ל לומר שרצה ליישב דעת רבינו מפני שיש להשיב על מה שתירץ בדין האשה ואמר שמה שהיה מועיל כאן הוא מפני שהיא תוריש לאחר כיון דאין סלוקו מן הנכסים מועיל אם כן ג"כ לא יועיל מה שתוריש לאחר שכיון שאין לה שום רשות לתת כלום מנכסיה שהכל הוא של בעלה א"כ מה תועיל מה שתוריש היא ולזה תירץ ואמר אפילו שתכחיש מה שכתבתי בדין האשה דלא יועיל מה שתוריש היא כיון שאין סלוקו של בעל מועיל וא"כ הוא של בעל מ"מ יכילנא למימר דהוצרך רבינו לטעם זה לשאר המורישים שיכולים לתת נכסיהם במתנה וכו' ולפי זה הוי הך לפי שכל וכו' שכתב ה"ה כמו ועוד דהוי תירוץ אחר: התנה עמה וכו'. כבר הקשיתי על זה מה שראוי להקשות ועתה נוסף אצלי למה לא אמרו בגמרא בפרק הכותב (כתובות דף פ"ג:) על מאי דקאמר רב הילכתא כוותיה דרשב״ג ולא מטעמיה דה״ק הילכתא כוותיה דרשב״ג דמתנה בירושה התנאי בטל אבל לא מטעמיה דכל המתנה וכו' דבדבר שבממון תנאו קיים אלא משום דהוי ירושה והוי חקת משפט דהא בפרק כ״ג מהלכות אלו כתב ה״ה דאית ליה לרבינו דמאי דקאמר רשב״ג הוי בשנשאת וא״כ לימא דטעמא הוי משום חקת משפט דבשלמא אי רשב״ג לא איירי אלא בכתב לה ועודה ארוסה ליכא ביה טעמא דחקת משפט אבל כיון דהוא סבור דאיירי בשנשאת לימא בגמרא הכי וכי תימא אכתי תיקשי וסבר רב תנאו קיים וכו' מ״מ קשה למאי איצטריך הגמרא לומר מעיקרא וקסבר ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לימא כדכתיבנא ואע״פ דאיתא הקושיא וסבר רב תנאו קיים והא איתמר האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי וכו' השתא נמי הך קושיא איתיה. ויש לומר דמשמע ליה מתניתין בכל גווני אפילו בכותב לה ועודה ארוסה דרישא דמתניתין בהכי אוקמוה בגמ' וכיון דאמר רב הלכה כרשב״ג אכולה מילתא קאי דאפילו בכותב לה ועודה ארוסה דלא שייך טעמא דחוקת משפט הילכתא כוותיה ולכך איצטריך לבקש טעמא. ותו קשיא לי דהתם בסוגיא בפרק הכותב (כתובות דף פ"ד) הקשו על רב דאמר וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וירושת הבעל דרבנן מדקאמר אליבא דריב״ב גבי יובל דירושת הבעל דאורייתא ותירצו שם בגמרא דאליבא דריב״ב קאמר וליה לא ס״ל ורבינו בפרק י״א מהלכות שמיטה ויובל כתב כן דר״י בן ברוקא דיורש את אשתו יחזיר לבני המשפחה וינכה מן הדמים וכתב שם דאע״ג דירושת הבעל מדברי סופרים חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וא״כ לדבריו קשה טובא למה ליה לרב לאוקמיה לר' יוחנן בן ברוקא דלא כוותיה ולומר דאית ליה דהוי דאורייתא לימא דאית ליה דהוי מדרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, ובפשטא דשמעתתא גופא לא קשה דאיכא למימר דכולי האי ודאי לא עבדי רבנן שלא יחזור ביובל אבל לרבינו דכתב דעבוד רבנן כי האי לישני הכי וצ״ע. ותו קשיא דכיון דקי״ל כרב דעל מנת שאין לך עלי אונאה תנאו בטל כדפסק רבינו בהלכות מכירה וקי״ל כר״י דדבר שבממון תנאו קיים א״כ ע״כ ודאי דאנו צריכים לחלק שלא יחלוק רב על ר״י דשאני גבי אונאה דלא ידע ומחיל כדתירצו בפרק הזהב וכיון שכן גבי ירושה נמי איכא טעמא דלא ידע ומחיל מדהקשו בפרק הכותב וסבר רב תנאו קיים והא איתמר האומר לחבירו על מנת וכו' ומדמדמו אונאה דלא ידע ומחיל להא משמע דגבי ירושה נמי לא ידע ומחיל כדכתבו שם התוס' משום דאינו ברור לו שהיא תמות בחייו וכיון שכן הוא איך כתב רבינו בפרק כ״ג במתנה כשהיא ארוסה דתנאו קיים הא לא ידע ומחיל גבי אונאה. ונראה דרבינו דלית ליה דגבי ירושה איכא לא ידע ומחיל ומאי דדימו אותה בגמרא הוא אליבא דאביי דאמר בפרק הזהב מחוורתא רב כר״מ ושמואל כר״י וכן כתב הרמב״ן בספר מלחמות וכו'. איברא דאיכא לאקשויי על זה דא״כ לרבה דפליג התם אאביי הך סוגיא דפרק הכותב ליתא ואתי רב כהלכה ואיך פסק הרי״ף דלית הילכתא כרב כמו שהקשה והאריך שם והך קושיא נמי איתא על רבינו דהולך על דרך הרי״ף אלא שיש לתרץ מה שתירץ הוא שם דרבה לא לאיפלוגי על אביי הוא דאתי וקושטא דמילתא דבע״מ פליגי ושמואל כר״י ולפ״ז הוי הילכתא כשמואל. איברא דקשה לי טובא דמדברי הרי״ף בפרק הזהב לא משמע כן שכתב דברי רב ואח״כ כתב ופסק רבה אליביה דרב ואח״כ כתב וכן הלכתא משמע דהלכתא כרב וכדתריץ רבה אליביה תירוץ ודברי הרמב״ן ז״ל בספר המלחמות מגומגמים בעיני מ״מ אני אומר דרבינו הולך על דרך הרי״ף ז״ל. ומ״מ קשה לי על הרב המגיד ז״ל שהוא גורס בסוגיא דיש נוחלין גבי בכור שאני התם דלא ידע ומחיל משמע דלהאי גירסא גבי ירושה לית ביה ידע ומחיל וכדכתבו התוס' בפרק הכותב וא״כ הדרא קושיא לדוכתה. איברא דלפירוש רשב״ם שפירש בפרק יש נוחלין דלא גרסינן מי ידע דימחל אתי שפיר יעויין שם אבל להרב המגיד לא ידע ומחיל משמע דלית ליה גבי ירושה ידע ומחיל וצ״ע מה שהקשיתי:
י׳
כמה מזונות פוסקין לאשה פוסקין לה לחם שתי סעודות בכל יום. קשה דמשמע שם בגמרא (דף ס"ד:) דלרבנן דקי"ל כוותייהו דשלש סעודות בשבת צריך לתת לה בכל שבוע סעודה אחת יותר לארחי ופרחי ולמ"ד דאכילה דמתניתין הוי אכילה ממש משמע דבעיא תרתי לארחי ופרחי ואם כן אנן דקי"ל דאוכלת הוי אכילה ממש כדכתב רבינו צריך לתת לה שתי סעודות יותר בכל שבוע לארחי ופרחי וא"כ תימה על רבינו איך לא הזכירם כלל ואפילו האכילה מליל שבת לא הזכיר כאן רבינו בענין הפסיקה דמשמע דזאת הפסיקה היא אפילו שיהיה הבעל חוץ לעיר דאינה אוכלת עמו לילי שבת פוסקין לה זה וא"כ קשה טובא דלפחות בעינן תרתי למאן דמוקי מתניתין כרבי יוחנן בן ברוקה וכ"ש למאן דמוקי מתניתין כר"ש דבעינן לרבנן תלת וצריך עיון:
ט״ו
בד"א באיש שאינו אמוד וכו'. כתב הרב המגיד וכן כתב רבינו האיי ז"ל וכו' קשה טובא דבפרק י"ד מהלכות מעשה הקרבנות כתב הנודר שעבר עליו שלש רגלים יש לכופו ודברים מוכרחים בגמרא ועיין בהר"ן:
י״ז
וכן מי שנשתטה וכו'. קשה טובא דרבינו כמאן פסק אי פסק כמאן דאמר (כתובות דף מ"ח) דבר אחר תכשיט גבי מי שנשתטה שאמרו שם דדבר אחר פירוש תכשיט וא"כ אע"פ דפוסקין תכשיט צדקה מניין לנו דפוסקין ולמה כתב בהלכות גזילות דפוסקין צדקה על ממונו של מי שנשתטה ואי פסק כמאן דאמר דבר אחר זו צדקה א"כ גבי מי שהלך למדינת הים שאמרו שם ולא דבר אחר משמע דהוא צדקה אבל תכשיט נותנים והוא ז"ל כתב בפרק י"ג גבי האשה שהלך בעלה וכו' דאין נותנין לה תכשיט וא"כ זה כמ"ד תכשיט וכבר הקשה זה הר"ן שם ותו קשיא לרבינו ההיא דמי שנשתטה דקאמר וזנין בניו וכו' בדאמיד והיינו ביותר על שש וההיא דמי שהלך דקאמר דאין זנין ג"כ אפילו בדאמיד וקאמר דאין זנין יותר על שש א"כ קשה למ"ד שם דדבר אחר פירוש צדקה קשה ההיא ולא דבר אחר דפירוש צדקה דכיון דאמר דאין זנין בניו ובנותיו אפילו בדאמיד כ"ש צדקה דאטו גריעי בניו ובנותיו מאיש דעלמא וכדכתב ה"ה ותו קשה מאי דאמר שם מ"ד תכשיט כ"ש צדקה דמה כ"ש שייך דהא דבר האמור שם בפירוש צדקה דקאמר ולא בניו ובנותיו וא"כ אפילו צדקה דבניו ובנותיו קאמר דאין נותנין וא"כ אין לומר בזה כ"ש בדבר האמור שם בפירוש. ותו קשה למ"ד תכשיט ההיא דמי שנשתטה למה הזכיר ודבר אחר היינו הא כיון דהזכיר צדקה דהיינו וזנין בניו ובנותיו כ"ש תכשיט מיהו הא לא קשיא דאיכא למימר דצדקה דבניו ובנותיו אלים מתכשיט. ונראה לתרץ דמכח הך קושיא דקשיא למאן דאמר צדקה דלמה הוצרך לומר גבי מי שהלך ולא דבר אחר פירשו בגמרא רב חסדא דהוי תכשיט אבל בההיא דמר עוקבא דמי שנשתטה סובר רבינו דכולי עלמא מודו דדבר אחר הוי צדקה משום דלרב חסדא משמע ליה לשון דדבר אחר כולה מילתא צדקה ותכשיט והוצרך לומר כן לתרץ לשון ולא דבר אחר דאם נאמר דהוא דוקא צדקה קשה מה שהקשיתי וא"כ בדברי מר עוקבא דמי שנשתטה לא פליגי כלל דכולי עלמא מודו דדבר אחר הוי צדקה דאפילו למאן דאמר תכשיט משמע נמי צדקה והכריחו לרבינו לפרש כן משום דלא הביאו בגמרא המחלוקת על הברייתא ועל דברי מר עוקבא. ולתרץ הקושיא למאן דאמר צדקה נראה לי דהוצרך לומר ולא דבר אחר דאם לא כן היינו מפרשים ולא בניו ובנותיו דקאמר היינו בדלא אמיד כדפירש הר"ן ז"ל דאשמועינן דאע"ג דרובא דאינשי ניחא להו בהכי אין זנין אבל אי אמיד ודאי זנין לכך קאמר ולא דבר אחר דרוצה לומר צדקה לאשמועינן דאיירי בדאמיד דע"כ דבר אחר איירי בדאמיד ומה שאמרו בגמרא למאן דאמר תכשיט כ"ש צדקה היינו משום דהיינו יכולין לפרש ולא זנין בניו ובנותיו איירי בדלא אמיד אבל אמיד זנין לכך קאמר כ"ש צדקה משום דאינו מפורש בברייתא כיון דיש לפרש פירוש זה. כנ"ל לתרץ זה ונכון הוא:
כ״א
הרי שעמדה וכו'. כתב ה"ה כאן בברייתא חלוף הגירסא ועיין בהר"ן כי שם ביאר כל מה שצריך הכל באר היטב:
כ״ג
המדיר את אשתו מליהנות לו וכו'. הר"ן בפירוש ההלכות תמה על רבינו למה לא הזכיר מה שאמרו בגמרא בריש פרק המדיר דקאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ולא ספקה לדברים קטנים וכדאמרו שם בגמרא ותירץ דסובר רבינו דסוגיא דהמדיר אזלא כמאן דאמר קונמות אין מפקיעין מידי שיעבוד אבל אנן דקי"ל קונמות מפקיעין מידי שיעבוד א"צ לזה דאע"ג דמשועבד חל עליו הנדר וקשה לזה דא"כ איך כתב רבינו בפרק י"ד אמר לה תשמישי אסור עליך או שנשבע וכו' שאינו חל מפני שהוא משועבד הא קונמות מפקיעין מידי שיעבוד ואע"פ שאינו אומר הדבר בלשון קונם דזיל בתר טעמא משום דאין להם פדיון כדכתב רש"י ז"ל בפרק אע"פ. גם קשה על ה"ה שנראה שנטה לדברי הר"ן שכתב ודע שכל מקום וכו' רוצה לומר שאוסר הנאתו עליה וכן לקמן בפרק י"ג הלך לשיטה זאת שכתב שם וכבר כתבתי בפרק י"ב שאין הבעל יכול לאסור וכו' אלא בדרך שיאסר הנאתו עליה וכן כתב שם שאם במדירה הבעל ואומר לה תיאסר הנאתי וכו' דמשמע דאפילו דמשועבד לה יכול להפקיע מידי שיעבוד ומאי שנא מעונה. ונראה דדוקא גבי ממון אמרינן מפקיעין מידי שיעבוד. ומ"ש ה"ה יאסור הנאתו וכו' היינו הנאת מזונות דהוא ממון דכיון דהוא דבר דניתן למחילה דהא אם התנה על מנת שאין לה עלי שאר כסות תנאו קיים אבל בעונה דאין התנאי מועיל שם ולא ניתן למחילה אין הקונם מועיל להפקיעו:
נחלת הכלל · ToratEmet

צפנת פענח · הלכות אישות פרק י״ב

ב׳
שארה אלו מזונותיה כו'. הנה לקמן בסוף הלכה ד' ס"ל לרבינו דמזונות מחיים מקרי ג"כ תנאי כתובה. והנה עיין ביבמות ד' פ"ה ע"א דקרא לה מזונות מחיים תנאי כתובה ע"ש גבי אלמנה לכה"ג. וע"ש בתוס' ד' נ"ו ע"ב ודף נ"ח ע"א ד"ה דהני תנאי ועיין ביבמות דף ע' ע"א גבי אם לא ידעה משנעשה פצוע דכא דאוכלת בתרומה ומיירי אף בבת ישראל כמבואר שם ד' נ"ז ע"א. והנה נ"מ גבי אשת כהן שנאנסה דיש לה כתובה ותנאי כתובה אם כ"ז שלא גירשה אם יש לה מזונות דזה לא דמי לאלמנה לכה"ג דשם הנשואין היו בהיתר. והנה כך דאם נימא דהטעם משום דין דשארה אז כאן ליכא מזונות דשוב פקע שארות משא"כ אם הטעם משום תנאי כתובה אז חייב. ועיין בנדרים ד' צ' ע"ב וכתובות ד' נ"א. ועיין בירושלמי כתובות פ"ב הל' י' ובתוספתא שם מבואר דר' זכריה בן הקצב היה מעלה מזונות לאשתו אף דנאסרה עליו מטעם שבויה ואינה ראויה להיות עוד אשתו מ"מ היה נותן לה מזונות מטעם תנאי כתובה. ובאמת הטעם דאשת כהן שנאנסה שיש לה כתובה הנה בנדרים שם אמרינן משום דנסתחפה שדהו דהוא גרם לזה שהוא כהן. ועיין ברשב"ם ב"ב דף קמ"ה ע"א מבואר שם טעם אחר משום דלא פשעה ונ"מ כגון אם היא שוגגת באשת כהן דאדם מועד לעולם אז אין לה כתובה ואם טעמא משום דנסתחפה שדהו יש לה כתובה. ועיין במרדכי בקדושין פרק ג' שכתב שם גבי הני עובדי דנדרים דאין לה כתובה והטעם דהויא בגדר שוגגת לא אנוסה וגם באמת לפי המבואר בשאלתות דרא"ג פ' נשא מבואר דס"ל דאף לפי משנה אחרונה באומרת טמאה אני לך אסורה לבעלה ונ"מ בין משנה ראשונה למשנה אחרונה רק לענין כתובה דלמשנה ראשונה יש לה כתובה כיון דמאמינין לה שהאמת שנאנסה וצריך ליתן לה כתובה, ולמשנה אחרונה אין מאמינין לה רק דמ"מ אסורה על בעלה מטעם דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא והיא גרמה והיא נתנה אצבע בין שיניה לכן הפסידה כתובתה. וכן מבואר בירושלמי בסוף נדרים דזה תליא בזה, ומה דבגמ' שם אמר דמותרת לאכול בתרומה משום דס"ל דזה הוא מלתא בפ"ע ורק היכא דעפ"י דין היא זונה אז אסורה לאכול בתרומה וע"י דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא בזה לא אסרינן לה לאכול בתרומה דזונה לא מקריא ועמש"כ רבינו ז"ל בפי"ח מהל' א"ב ה"ט ע"ש מש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות. ובזה א"ש מה דבכתובות ד' ט' ע"א גבי פ"פ מביא ראיה מהך דאומר לאשה קדשתיך ואמאי לא הביא מהך דיבמות ד' קי"א ע"ב גבי היבמה שאמרה לא נבעלתי כו' מבקשין הימנו וצ"ל כך דהויא ס"ד למימר גבי פ"פ כיון דעי"ז אינו בירור גמור שזינתה ברצון לא מקרי שויא אנפשה, דמה שאנו אוסרין עליו אותה הוא מצד הדין לא מחמת דבריו וא"כ אין ראיה מהך דיבמות הנ"ל דשם כיון דאמרה לא נבעלתי ממילא זקוקה ליבם לכך מביא ראיה מהך דקדושין דס"ל דמה שנאסר בקרובותיה הוא ג"כ כמו דבר אחר. אך באמת זה הוה כמו דבר אחד אבל גבי תרומה ודאי אין עליה שם זונה. ועיין בכתובות ד' כ"ג ע"ב גבי שבויה ושם ד' י"ד ע"א ברש"י ד"ה הכא ע"ש ומה דאמר בגמ' שם אתה מוציא לעז על בניה ר"ל על בניה קודם שאמרה טמאה אני, ובהך דשם גבי אהלויי שם לא אמרו שזינתה רק לפי מה שאמר לה שהוא לא בא עליה וא"כ אומרת שע"כ אחר בא עליה אבל לא מקרי חד"א דהא אף לפי דבריה י"ל שהוא בא עליה ועיין תוס' סוטה דף ו' ע"א ד"ה והאומרת אך באמת אין הפי' כן בירושלמי דרק הירושלמי ס"ל דהמשנה דסוטה מיירי בלא קנוי וסתירה. והנה לגבי מזונות דגדר שארה לא הוה אך מ"מ משום תנאי כתובה יש לה, וגם נ"מ למה שכתב רבינו ז"ל לקמן בהל' אישות פכ"ד הל' י"ח דזנתה הפסידה כתובתה אף שמותרת לדור עמו כגון אם אין מאמינים לה מה יהיה הדין גבי מזונות דמשום תנאי כתובה ליכא ומשום דין מזונות איכא. וכן נ"מ כגון כה"ג שנשא בוגרת או מוכת עץ דקיי"ל אם נשא א"צ להוציא אם חייב במזונותיה, ובאמת נ"ל דזהו מה דר"ל בגמ' ד' נ"ח ע"א נשאו זו וזו כו', ע"ש בתוס'. וי"ל דמיירי בהני דאם נשא אינו מוציא ולכך אוכלת משלו ואוכלת בתרומה ומ"מ אם נשא בת ישראל כה"ג אינה אוכלת בתרומה וא"ש הך בעיא דשם ד' נ"ט ע"א ע"ש ועיין בהך דיבמות ד' נ"ב ע"א דאמר שם דכתבינן בשטר כתובה של יבמה לזון ולפרנסה כראוי ור"ל דלא נימא דכיון דמזונות הויא ג"כ גדר תנאי כתובה יהיה ניזונית מנכסי בעלה הראשון לכך אמר זה דהיבם יזון אותה ויפרנסה מנכסיו ועיין מש"כ התוס' כתובות ד' נ"ג ע"ב ד"ה בת יבמה ע"ש ברש"י וגם יהיה נ"מ אם הוה שניה לבעל ולא ליבם דאין לה כתובה מיבם כמבואר ביבמות ד' פ"ה ע"א אם יש לה מזונות מיבם וכן נ"מ אם בא עליה ביאת שוגג לשמואל אם יש עליו מזונות, ובאמת זהו מה דר"ל בגמ' דכתובות הנ"ל בת יבמה דר"ל מהך ביאה דלא קניא שתהא כאשתו לכל דבר אם יש להבת מזונות. ועיין תוס' שם ד' נ"ז ע"ב ד"ה קנין כספו ע"ש. ועיין בהך דשם ד' מ"א ע"ב בתוס' ד"ה עמד בדין ובתוספתא דיבמות פ"ו מבואר דיבמה שנתארמלה לאחר נשואין יש לה מזונות והרי בגמ' מבואר וכן שם בתוספתא באותו הפ' דלאחר ג' חדשים אין לה מזונות. ועיין בתוספתא כתובות פ"ה, וי"ל דמיירי שם כגון בביאת שוגג וכהך דרב ושמואל, ואז מטעם שארו ליכא אך מ"מ מחמת תנאי כתובה יש לה מזונות, ובאמת הך דזינתה ברצון אין לה כתובה הוא מחמת דהיא גרמה שהבעל יוציא אותה וכמש"כ רש"י בכתובות ד' ק' ע"ב גבי ממאנת וע"ש ד' נ"ד ע"א דזינתה לא הפסידה מזונותיה שלאחר מיתה מחמת יצר אנסה ושם ד' נ"ג ע"א דקנסינן לה ע"ש ולא הויא בגדר מורדת עיין מש"כ התוס' מעילה ד' י"ח ע"ב וגם נ"מ למסרוהו שלוחי האב לשלוחי הבעל דאז החיוב רק בגדר תנאי, וע"ש ד' מ"ח ע"ב ותוס' קדושין ד' י"א ע"א ע"ש ועיין כתובות ד' ע' ע"ב גבי שהגיע זמן ולא נשאה ע"ש בתוס'. וגם י"ל דמה"ת אינו מחויב ממילא במזונות רק שמחויב לשעבד עצמו לה ליתן מזונות וזהו מה דאמר בירושלמי רפ"ז דכתובות מכיון שעתיד לגרשה כו' ר"ל דאין זה שיעבוד על הנכסים רק על הגוף. ועיין מש"כ לקמן בהל' ט"ו. ועיין בתוס' כתובות ד' מ"ט ע"ב גבי מזונות מחיים ניזונית מן המטלטלין ע"ש, וע"ש בתוס' ד"ה הוא. ועיין תוס' ב"ק ד' ק"ט ע"א ובירושלמי רפ"י דכתובות ע"ש. ועיין מש"כ רבינו לקמן פי"ז הי"ט וכאן בהלכה י"ח ע"ש:
ג׳
ושהיה אוכל כו'. והנה אם גם בהכסף קדושין שנתן לה אם יש לו בהם פירות עיין בירושלמי פ"א דפאה ה"א דמבעיא ליה שם אם שבולת ראשונה שקצר שהיא מחייבת כל השדה ליתן פאה אם גם עליה צריך ליתן פאה. ועיין בתוס' נדה ד' ל"ה ע"א ד"ה לעולם גבי ראיה שניה של זב אם הוא גופא מטמא מטעם מעין ע"ש ועיין תוס' ב"ק ד' ע"ז ע"א בסוף הדבור גבי העוסק בפרה ותוס' נדה ד' נ"ה ע"ב ד"ה כי ע"ש ועיין בהך דשם ד' י' ע"א גבי כתם שבין שניה לשלישית אם טמא או לא ע"ש ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' חובל ומזיק פ"ד הי"ו דאין לבעל בהם פירות בדבר שהוא גרם ליתן לה ע"ש בהשגות ואפשר לומר דס"ל דהוה כהך דב"ב ד' נ"א ע"ב גבי מתנה ע"ש. ועיין מש"כ רבינו ז"ל בסוף הל' ממרים דבן סורר ומורה אביו יורש אותו ע"ש אף שהוא גרם לו. ועיין מש"כ רבינו ז"ל פ"א מהל' רוצח ה"ג בהך דאם אין לו בן אין אחד מן האחין כו' ומשמע שם דאין לו כלל דין גואל הדם דכיון דיש לו אב ואח שוב שאר הקרובים אין להם שם קרוב. ועיין קדושין ד' כ"א ע"א ברש"י ד"ה אלא וד"ה חובה ע"ש ועיין במש"כ רבינו ז"ל בהל' יבום פ"ב הל' י"ב דהיכא דיש גדול ואינו רוצה שוב כל האחים שוים ע"ש. ועיין במה דפליגי רש"י ותוס' ב"ק ד' ק"ח ע"ב גבי ינתן לבניו או לאחיו ע"ש ועיין בהך דגיטין ד' ע"ד ע"א ומש"כ שם. ועיין ירושלמי ספ"י דשביעית גבי הלוה מן הגר אם אז ג"כ בן קודם וכבר כתבתי בזה, ומ"מ ממעטינן אח מן גואל הדם במקום אב והא האב קודם וכאן הא האב א"א וצ"ל דהא כתב רבינו שם בהל' ב' דהראוי לירושה הוא גואל הדם וכאן אין האב יורשו כיון שהוא הרגו וכמש"כ. ועיין בירושלמי פ"ד דע"ז ה"א דאם הניח אבן ג' במרקוליס חייב משום עושה ע"ז ועובד ע"ז דנעשה תקרובת לעצמה ואף דאז נעשית ע"ז. ועיין תוס' שבועות ד' ט"ו ע"א גבי עזרה ע"ש ובירושלמי פ"ג דיומא וכבר כתבתי בזה. ועיין ברש"י גיטין ד' כ"א ע"ב גבי יד של עבד משמע שם דהיד גופא שייך להאדון ועיין ב"ק ד' פ"ט ע"א. ועי' מנחות ד' ט"ו ע"א גבי פיגול ע"ש:
ט׳
התנה עמה כו'. עיין בהשגות והנה רבינו והראב"ד ז"ל אזלי לשיטתם לקמן בפ' כ"ב מהל' אישות ה"ד ופכ"ג ה"ז אם ירושה הוא דין ממילא או ג"כ הוה בגדר קנין שלה. והנה רבינו ז"ל כתב הטעם משום דירושה כתיב בה לחוקת משפט ר"ל דהוא דין ממילא לא ע"י סיבה ולכך אינו יכול להתבטל והוי כהך דתמורה ד' כ"ה ע"א דברי הרב ודברי התלמיד, ועיין ב"ב ד' קל"ג ע"א. ועיין בירושלמי פ"ט דכתובות מה דשאל שם קומי ר"י לדברי חכמים מי יורשה ועיין בשו"ת הרשב"א חלק ד' ור"ל דהבעל יורש בגדר קרוב לא בגדר ירושת הבעל היכא דאמר ע"מ. ועיין תוס' ב"ב ד' קי"ג ע"א ד"ה מתה ובהך דערכין ד' כ"ה ע"ב. ועיין בהך דיומא ד' ע"ג דכל היכא דכתיב משפט אינו חוזר ועיין בספרי פ' עקב דהשם מוריש ואין בו"ד מוריש ר"ל דכל שנעשה ע"י בו"ד זה לא נקרא ירושה רק גדר קנין. ועיין ב"ב ד' קי"ט ע"ב מה דמביא שם א"י מוחזקת היא מהך ונתתי וכו' אני ה' וכו' וכמו שכתבתי ועיין תוס' ב"ב ד' מ"ט ע"ב דיורשי האשה כנכרים הם לגבי בעל. ועיין שם ד' קנ"ח בתוס' ד"ה הואיל ומש"כ רבינו ז"ל בהל' נחלות פ"א ה"ט. ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' ערכין פ"ד הכ"ב. אך רבינו ז"ל סובר דגבי ירושת הבעל אף דהוה דרבנן מ"מ שם ירושה עליו ולכך ס"ל בהל' שמיטה פי"א הכ"א דאינו יוצא ביובל מהך דב"ב דף קל"ט ע"ב, והוה כמו דאמרינן שם ד' קמ"ז ע"א גבי מתנות שכ"מ דרבנן עשו אותה כירושה ע"ש. ועיין בספרי פ' פנחס פסקא קל"ד דהתורה נתנה לחכמים רשות לדרוש בזה ובאמת זה תליא אם תקנת חכמים היא כמו קנין שהמקנה מקנה אותו או הוה ממילא. ועיין במה דפליגי רש"י ותוס' ב"מ ד' צ"ו ע"ב בהך בעיא דרמי בר חמא בעל בנכסי אשתו מי מעל אם ר"ל בנכסים של הקדש שהיה לה בשעת נשואין או בנכסים שנפלו לה אח"כ. ועיין בירושלמי רפ"ט דכתובות מזכותו אתה למד חיובו ע"ש משמע דס"ל דאין הקנין בכל שעה ושעה רק בשעת הנשואין הוא קונה בתקנת חכמים כל מה שיהיה לה לפירות ובאמת זה י"ל דזה הוה אבעיא דגיטין ד' פ"ה ע"א חוץ מירושתה מהו ר"ל אם זה דבר ממילא התליא באישות או דבר פרטי. ועיין בירושלמי גיטין פ"ז ה"ד לא מצינו אשה נשואה לזה כו'. ועיין בירושלמי רפ"ה דכתובות לא נמצא קונה אשה ומטלטלין בשו"פ. ועיין בהך בעיא דגיטין ד' מ"ד ע"ב גבי בן בבל שנשא אשה בא"י כו' מוכח דאמרינן דמה שיש לו קנין ע"י אישות הוה כאלו הקנתה לו לא ע"י תק"ח אך י"ל דשם נכסי צ"ב שאני והך דב"מ הוה בנ"מ אך באמת גם נכסי צ"ב גם הוא רק בגדר תקנה והנה עיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' זכיה פי"ב הי"א דבנכסי לך ואחריך לפלוני דאם מכר הראשון אין לשני כלום מ"מ אין ב"ד מגבין לבע"ח מהם ע"ש ומ"מ גבי נשואין מבואר בכתובות ד' צ"ה ע"ב דע"י תקנת חכמים מקרי בעל לוקח ואין לאחריך כלום וע"כ צ"ל דתקנת חכמים לא הוה גדר קנין רק ממילא. ועיין בהך דב"ב ד' קל"א ע"א בהך דר"נ ע"ש אם תקנת חכמים הוה כגדר קנין או ממילא. ועיין במה דאמרינן בגיטין ד' ל' ובכורות ד' י"ח גבי עשו שאינו זוכה כזוכה ועיין תוס' ב"ב ד' קמ"א ע"א ד"ה אלא דתנאי ב"ד הוא כמו דעת האדם ע"ש ועיין תוס' גיטין ד' ט' ע"א גבי חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד ע"ש. ועיין בהך דיבמות ד' ס"ז ע"ב גבי תקנתא דרבנן כל כמה דלא נפיק לאויר העולם לא תקינו ע"ש:
י׳
כמה מזונות כו'. ואם היא חולה צריך ליתן לה מזונות טובים. עיין ב"ק ד' נ"ט ע"א נכי מזונות ועיין כתובות ד' ס"ה ע"ב גבי סתם מניקות חולות הן והוה בגדר רפואה, ועיין בהך דיבמות ד' מ"ב ממשמש לה בבועי וחלבא ע"ש ועיין בירושלמי ב"ב פ' ח' דנותן לה פתא וקיטניא ע"ש בה"ט וכתובות פ' ט' הל' א' דנקט שם משח ומלח ע"ש ועיין בהך דכתובות ד' ס"א ע"ב דלידה הוא גרם לה ע"ש עיין תוס' כתובות דף נ' ע"ב ד"ה ומאי ע"ש ועי' ב"ב דף קמ"ד ע"ב ע"ש בתוס':
י״ג
האשה שפסקה לה כו' והותירה. עיין תוס' נזיר דף כ"ד ע"ב ור"ן נדרים ד' פ"ח ע"א ומה שחלקו שם התוס', ועיין תוס' כתובות דף ס"א ע"א ד"ה ואחת אך באמת זה תליא אם צריך ליתן הבעל לה לאכול או מזונות ועיין ב"מ דף צ"ב גבי פועל ובירושלמי עירובין פרק ו' שאין האב זוכה להם אלא מה שהם אוכלים ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דתרומות פ' ו' טורח המזונות על מי ע"ש בהלכה ג' דהוה מחלוקת ר"מ ורבנן, ובאמת זה ג"כ מחלוקת הך דכתובות ד' נ"ח רשב"ג דשם דאמר מאי בינייהו איכא בינייהו טרחא, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' שמיטה ויובל פ' ו' הל' י"ד ובירושלמי רפ"ז דכתובות, ועי' בתוספתא פ' ד' דמעש"ש דבאשתו גם רשב"א דס"ל דאין ידה כידו מ"מ מעשר עני ליתן לה אסור ע"ש, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהלכות תרומות פרק ד' הלכה י"ב ע"ש:
ט״ו
בד"א באיש שאינו כו'. עיין מש"כ ה"ה ז"ל בשם תשובות רב האי ועיין בבעה"מ פ"ד דב"ק מש"כ שם ובדברי בעל המלחמות שם ועיין תוס' ר"ה דף ו' ע"א, אך באמת י"ל כך דהכפיה הוא לא שירדו לנכסיו רק שכופין אותו להקדיש ועי' מש"כ התוס' גיטין ד' ע"ה ע"א ד"ה מכלל ועיין בתוס' קדושין דף ה' ע"א וד' מ"ד ע"א דיש דברים דדי אף בע"כ רק הוא צריך לידע זה, ועיין מש"כ התוס' כריתות ד' י"ב ע"א ד"ה או ע"ש ושם י"ל הטעם דכיון דלא ניחא ליה בכפרה שוב אין מתכפר לו עיין כריתות דף ז' ורש"י סנהדרין ד' מ"ז ע"ב גבי קבורה ועיין בהך דב"ק דף מ' ע"א גבי כופר ע"ש, ועיין בהך דערכין ד' כ"ז דאמר שם דממשכנין מנכסיו אך שם י"ל דקדשי בדק הבית שאני והך דגבי ערכי עלי ממשכנין עיין ב"ק דק"ב ע"ב שם לא משום הנתינה להקדש רק משום הנדר דכל כמה דלא נתן לא קיים כמבואר בחולין דקל"ט ע"א ע"ש, ועי' בהך דתמורה ד"ח ע"א דהיכא דלית ביה איזו נ"מ נוטלו הגיזבר בע"כ להקרבן ע' תוס' חולין ד' קל"ח ע"ב ד"ה יצא משא"כ היכא שיש בו זכיה אז אינו יכול הגיזבר לכפותו אף דעובר על ב"ת ע"ש אך שם לא נדר דשם קאי על בכור אבל משא"כ בנדר י"ל דהוה כמו שהוא שיעבד הנכסים, ועיין בירושלמי ב"ק פרק ט' וכבר כתבתי בזה, וגם היכא שצריך ליתן לעניים אם אינו רוצה ליתן כלל עיין חולין דף ק"ל ע"ב ורש"י כתובות ד' ס"ז ע"ב וד' ס"ח ע"א ע"ש בתוס', אך שם בכתובות כיון שהוא ליקט בתורת עני הוה כמו שבא ליד עניים וזכו בו עניים ולכך גובין ממנו וכן ר"ל הך דר"א בחולין דף ק"ל ע"ב דכיון שלקטן בתורת עני זכו בו עניים ועיין במש"כ הר"ש ז"ל בפ"ה דשביעית בהך מחלוקת דר"א ור"י גבי לוף ובזה א"ש ג"כ מה שהקשה הראב"ד ז"ל על רבינו בהל' מעשר שני פ' א' הל' י"א דספק מעשר עני ספק מעש"ש נותן מעש"ש ולא מעשר עני והקשה מהך דר"ע דליקט אתרוג כו', אך ר"ע שאני כיון דהיה ג"כ גיזבר וידו כיד עניים והוה כמו שבא ליד עניים וליכא כאן מוציא מחבירו עליו הראיה:
י״ח
יש מן הגאונים כו'. עיין בירושלמי כתובות פ' י"ג דאמר שם דצריכה לישבע שלא מחלה כתובתה אך שם רק ביתומים ורבינו ז"ל לשיטתיה אזיל דס"ל דמזונות תליא בכתובה לקמן פרק י"ז:
כ״ד
המדיר כו' אם רצה שתשב כו'. עיין בכ"מ ועיין בהך דנדרים דף צ' ע"ב גבי הך דנטולה אני מן היהודים ושם ר"ל ג"כ כן דלמשנה ראשונה אם לא הפר לה צריך לגרשה ולמשנה אחרונה א"צ אם ירצה אך מ"מ כתובה צריך ליתן לה וכן מוכח שם בירושלמי וע"ש דף פ"ג ע"א וביבמות דף קי"ב ע"א ע"ש ברמב"ן במלחמות:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קובץ על היד החזקה · הלכות אישות פרק י״ב

ב׳
שלשה מהן מה"ת וכו'. עי' הה"מ שכ' ונ"ל שהמזונות הם מדבריהם וכו' וז"ל הסמ"ג פ"א בפי' המקרא נחלקו רבותינו כתובות מ"ז חכמים אומרי' שארה אלו מזונות כסותה כמשמעה ועונתה תשמיש ראב"י אומר כסותה ועונתה לפי עונתה תן כסותה שלא יתן לה חדשים בימות החמה ושחקים בימות הגשמים שארה לפי שארה תן לה כסותה שלא יתן של ילדה לזקינה וזקינה לילדה ולראב"י מזונות ועונתה מדרבנן ותני' בתוספתא לראב"י מזונות מניין ודין הוא מה דברים שאין בהם קיום נפש כגון כסותה אין רשאי למנוע דברי' שיש בהם ק"נ לא כ"ש עונה מניין ומה דברים שלא נשאית עליהם מתחילה חייב דברים שנשאית עליהם מתחילה לא כ"ש עכ"ל ועי' בתוס' שם בסוגי'. ודברי הסמ"ג מ"ש בריש דבריו דלראב"י מזונות ועונה דרבנן צ"ע ובאמת יש מוחקים תיבות אלו מדברי הסמ"ג ומהרש"ל בהגהותיו כת' כיון שה"ה פסק דמזונות דרבנן כראב"י וכן הרא"ש בסוף כתובות סי' ק"כ ודוק ומש"ה אין למוחקו עכ"ל [ובסמנים שלפנינו בפ' שני דייני סי' ו'] ולכאורה צ"ע דהא עכ"פ מפורש בתוספ' דק"ו הוא וצ"ל דק"ו מדרבנן הוא ודוחק. ולי' נ' דכ"ע ס"ל מזונות מה"ת וראב"י נפ"ל מתורת ק"ו ורבנן נפ"ל מקרא ונ"מ טובא דלראב"י דיליף מק"ו משום קיום נפש א"כ מה"ת א"צ ליתן לה כ"א כדי קיום נפשה אבל לרבנן דנפ"ל מקרא וק' קרא ל"ל דלכדי ק"נ כבר ידענו מק"ו אע"כ דמה שצריך לה ליתן כדרך ב"א ב' סעודות ולפי עשרו ג"כ מה"ת ועי' בש"ע אה"ע סי' ס"ט וא"כ לראב"י מזונות היתירים על כדי ק"נ הוא מדרבנן ויפה כ' הה"מ דקיימ"ל מזונות דרבנן וכמ"ש הסמ"ג ושפיר יש לקיים הגי' בלי שום דוחק וגם הרא"ש כוונתו לחלוק עם רבינו דדריש מקרא א"כ ס"ל לרבינו דמזונות מנהג מדינה מה"ת הוא ומה"ט נמי סובר רבינו בהלך בעלה דפוסקין לה מזונות ולא חיישי' דלמא מחלה וע"י כ' הרא"ש דכל אמוראי משמע דס"ל כראב"י דמזונות מדרבנן מדפליגי אי מזוני עיקר או מעשה ידי' עיקר וקאי הפלוגתא אמזוני דנהוגי וכ"נ מדברי התוס' ר"פ הנושא דף ק"א ע"ב ד"ה הנושא דהא דתנן שם נשאת הבעל חייב במזנותי' במ"ש סד"א כיון דיש לה מזונות מאחר וכו' והרגיש המהרש"א שם דלר"מ לא אצטריך דהו"ל מתנה על מה שכ' בתורה ולפמ"ש גם לר"מ אצטריך די"ל דס"ל כראב"י א"כ סד"א דהו"ל כאלו התנה שלא יתן לה יותר מכדי ק"נ קמ"ל דבעלה חייב במזונתי' כדרך הנהוג בכל מקום. וגם על דרך זה מ"ש הסמ"ג טעונה הוא מדרבנן הגם דשמענו עונה מק"ו והוא מה"ת היינו דוקא שמחויב לפוקדה כיון שע"ז נשאית בתחילה אבל אין לדבר הזה שיעור מה"ת בשעורים ששנו חכמים לראב"י מדרבנן בעלמא נינהו משא"כ לרבנן המה מה"ת ושפיר כ' הסמ"ג דעונה לראב"י הוא מדרבנן וכוונתו לשעורים ששנו חכמים כנ"ל ברור. ודע דמצות שארה כסותה ועונתה לא מתפרש בתורה כ"א מצינו במצות יעוד אמה העברי' בפ' משפטים אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע וכתיב שם ואם לבנו יעדנה כמשפט הבנות יעשה לה ופירש"י שכו"ע וכ' הרא"ם ואעפ"י שלא נכתב שכו"ע בבנות ישראל דרשו רבינו ז"ל במכילתא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מה זו שכו"ע לא יגרע אף בת ישראל לא יגרע ובס' צידה לדרך כ' ע"ז בקשתי ולא מצאתי חבר להרי זה בא ללמד ונמצא למד האמור כאן מפני שבכל המקומות דאשכחן פן דתלמוד פירושו אף למד כמ"ש התוס' סנהדרין ע"ג ד"ה הרי אבל כאן הוי ונמצא למד דוקא דהא ללמד לא בא כלל לכן תימא רבתי בעיני על הקרא שאמר כמשפט הבנות ופי' שכו"ע והאיך תלי תני' בלא תני' שהרי לא ידעי' כלל בבנות ישראל אלא מ"ש באמה העברי'. ובאמת לא ידעתי מאי קשי לי' אף דמצינו בגמ' בהנך דברים שנמצא בהו אף למד כמ"ש התוס' מ"מ הרי מצינו בל"ב מדות דר"א בר ריה"ג כלל י"ב מדבר שבא למד ונמצא למד כיצד קולה כנחש ילך לא מצינו בנחש שקולה הולך מסוף העולם ועד סופה וכשבא למפלתן של מצרים הוא אומר קולה כנחש ילך וכו' מלמד כשאמר השי"ת לנחש על גחונך תלך ירדו מלאכי השרת וקצצו את ידיו ורגליו והי' קולה הולך מסוף העולם ועד סופה ה"ז בא ללמד ונמצא למד ע"כ הרי דגם שם לא מצינו בנחש כלל א"כ לא בא להורות כ"א ללמוד והוא בכללא דבר הבא ללמד פי' דבא להקיש דבר לדבר שלא ידענו בו כ"א מהך הקישא כן ה"נ גבי כמשפט הבנות ועי' עירובין דף ל"ד ע"א ת"ר כשדה החרם וכו' ה"ז בא ללמד ונמצא למד וכו'. ואפשר נמי לומר דגם כאן הוא הפי' ונמצא אף למד עי' קידושין דף י"ח ע"ב בעי רבה ב"א יעוד נשואין עושה או אירוסין עושה וכ' הפ"י בפי' האבעי' משום דפשטא דקרא דאם אחרת יקח לו וכו' משמע משעת היעוד כבר נתחייב וא"כ נשואין עושה א"ד דהק' קרא מכיון שיעדה חייש שישאנה לקיים שכו"ע ומסיק שם דארוסין עושה ע"ש ולכאורה ק' למה דחקינן בקרא א"ו משום דכתיב כמשפט הבנות ובשאר בנות כל זמן דמחוסר מסירה לרשות הבעל מסברה לא מחויב ואסור הוא בעונה א"כ ה"ה ביעוד ולפי"ז נמצא אף לחד דהכי ילפי' משפט הבנו' מאמ' העברי' לשכו"ע וילפי' נמי משפט בנות מאמ' העברי' לשכו"ע וילפי' נמי מבנות ישראל מה בנות ישראל מצד הסברא אינו חייב כ"א לאחר הנשואין אף באמה כן והורה לנו הקרא כיון שיעדה מחויב לנשאה כדי לחייב בשכו"ע כנ"ל, ומ"ש הפ"י במס' כתובות דף מ"ז למה לא יתחייב מזונות בארוסה מה"ת דהא ילפי' מאמה ושם קיימ"ל יעוד דאירוסין עושה ואעפ"כ מחייב ולפמ"ש בקידושין אין התחלה לקושיתו וצ"ע ועי' מ"ש בפט"ו הל' א'.
ט׳
שנאמר בה לחוקת משפט. עי' השגת הראב"ד ונראה לי דבא רבינו להורות בזה דין אחר עפ"י מ"ש הר"ן בפ"ב דכתובות הא דתנן רשב"ג אומר נותן לה מעות קפוטקיא ואמאי ברישא יכול ליתן לה ממעות א"י כיון דס"ל לרשב"ג כתובת אשה מה"ת ותי' שם דהוי כאלו התנה שאינו נותן לה אלא ממעות א"י כיון שנשאה שם וסתר לה הר"ן לתי' זה דא"כ דברי רשב"ג סטראי ננהו מדאמר פ' הכותב אם מתה ירשנה דמתנה ע"מ שכ' בתורה תנאו בטל ע"ש ורבינו הי' ס"ל ליישב קוש' זו דע"כ לא ס"ל לרשב"ג דמתנה עמשב"ת תנאו בטל דוקא בירושה משום דכתיב לחוקת משפט אבל בדברים שממון בדברים אחרים יכול להתנות. אמנם מדאורך רשב"ג וסיים וכל המתנה וכו' משמע דלאו דוקא בירושה ועי' בריטב"א הובא דבריו במס' כתובות דף י' באס"ז הא דאורך רשב"ג לאשמועי' דוקא בדבר שהוא מה"ת ע"ש [ויש שם טעות דמוכח במקום בפ' השוכר צ"ל בפ' הכותב] וגם י"ל ליישב קוש' הר"ן לחלק בין דברים שהוא מדידי' לדידה ובין דברים שהוא מדידה לדידי' וכמ"ש המרדכי פ' הכותב.
י״ב
בעל שרצה. עי' בתי"ט בפ' המדיר משנה א' ד"ה יתר ובאס"ז מ"ש בשם הראב"ד והרי"ט דפרשו משנתינו בעני שמלאכתו בעיר אחרת או נשכר לאחרים ואוכל עמהם.
י״ג
האשה שפסקו וכו'. כ' הה"מ וידוע שהלכה כר"ע מחבירו ובס' הפלאה תמה למאי נ"מ הא ארוסה אין אוכלת בתרומה ובנשואה לא פליגי כדאמר אבי' בגמ' ע"ש ובאמת כוונת הה"מ דנ"מ בבת כהן לכהן דבין לטעמא משום שמא ימזוג או סמפון לא שייך כאן שום חששא וכ"כ באס"ז שם וא"כ מיירי בארוסה.
ט״ז
עד שיבוא בעלה ויטעון. וברש"י במתני' ובפי' הרע"ב משמע דא"י להשביעה ועי' במרדכי רפ"ב שמסיק באמת דל"א דלא תשבע בתחילה אלא בשמעה בו שמת דוודאי תשבע ובגמ' דף קי"ז מוכח דלא כדבריו ועי' ב"ש סי' ע' והרב הגאון מ"ו כ' מה שמק' התוס' שם ד"ה ששמעו וכו' לשי' המרדכי מיושב קושיתם והאריך בזה ולי נראה דהמדקדק במרדכי לא כתב כן אליבא דחנן דלדידי' וודאי בכל ענין לא תשבע בתחילה אלא מה דאנן קיימ"ל כחנן דוקא בשמעו בו דאז מסתבר טעמי' דחנן וכ"מ מלישנא דריב"ז דאמר יפה אמר חנן לא תשבע אלא בסוף דהכי הול"ל לא תשבע בתחילה לפי פירש"י וגם לא הול"ל כ"א יפה אמר חנן או רואה אני וכו' כדאמר ר"ג במתני' על אדמון וכו' א"ו דה"ק ריב"ז לא תשבע אלא בסוף היינו היכא דוודאי איכא כאן שבועה בשמעו בו וכו' ובזה לא תשבע בתחילה ועפי"ז אין ראי' מהגמ' נגד המרדכי דשם קאי אליבא דחנן וכ"נ דגם דעת רש"י כן הוא דמפ' בגמ' דף ק"ט כיוצא בו דחנן הוא ריב"ז והתוס' כ' בד"ה ב' דברים דהו"ל הלכה כחנן ועפ"י דברינו ברש"י כשי' המרדכי ס"ל לא מצי למימר כחנן דא"כ הוי משמע גם בלא שמעו והא דק' ע"ז דחנן ע"כ סובר בכל ענין גם בלא שמעו א"כ ק' באמת למה לא תשבע וצ"ל גבי הולך למדה"י לא שכיר צררי כמ"ש התוס' כתובות דף ק"ב ע"ב ועי' בכל זה.
כ״ג
ויהי' א' מחביריו מפרנס'. כ' הה"מ בגמ' תי' ר"ה באומר כל הזן א"מ ומק' תו שם וכי אמר הכי לאו שליחותי' קעבד והא תנן כל השומע קולו וכו' ומשני הק' יכתוב וכו' והקשה הב"ש באה"ע סי' קמ"א לפמ"ש התוס' במס' גיטין דף ס"ו ד"ה כל השומע דלענין מודר הנאה דוקא לא חשיב שליחות א"כ מאי קא מקש' התלמודא מהך דהתם להכא לגבי מודר הנאה ונראה דל"ק כלל דסברת התוס' הוא דלהכי לא חשוב כהמניח גבי כל הרוצה לתרום במודר הנאה מחבירו דאי לא הוי עביד לי' האי עבד לי' אחרינא וליכא הנאה כלל משא"כ הכא דהדרה הנאתו על אשתו וכל מי שמפרנסה עבוד לי' הנאה ועל כל אדם אסור לו להיות שלוחו שפיר מקשה התלמודא.
כ״ד
יוציא ויתן כתובה. עי' כ"מ ועי' בטו"ז יו"ד סי' רל"ה ובב"ש סי' ע"ב ונראה דמודה רבינו באם הוא הקניט את אשתו ומתוך כך הדירה א"ע ולא הפר לה אינו תלוי ברצונו דהא בירושלמי מחלק כן לר"מ דאית לי' היא נתנה אצבע בין שיני' דוקא בנדרה מעצמה אבל בנדרה מחמת שהקניטה וקים לה מודה ר"מ דהוא נתן אצבע בין שני' וכ"מ לישנא דמתני' דקתני המדיר משמע דבא מכחו עי' בתוס' ר"פ המדיר ואם הקניטה אז חשיב כאלו הוא הדירה. הגם דמשמע בתלמודא דידן דלא ס"ל לחלק בהכי דאל"כ לא מקש' הגמ' דר"מ אדר"מ מ"מ בענין שיהי' תלוי ברצונו וודאי דמסתבר בהכי כדי ליישב לישנא דמתני' ובריית' דלא סתרי אהדדי.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות אישות פרק י״ב

ב׳
והעשרה שלשה מהם מן התורה וכו'. (* א"ה עיין בדברי הרב המחבר בספר דרשותיו בדרך מצותיך ח"ב (דף ס"ו.) ):
י״ג
האשה שפסקו לה מזונות וכו'. ברייתא בפרק אע"פ ת"ר מותר מזונות לבעל. וכתבו התוספות בפרק ד' דנזיר דדוקא שקצבו לה כך וכך דינרים לשבת והוזלו המזונות שדי לה באותה קצבה כדי שבעה והותר אותו מותר לבעל אבל היכא שקמצה ופחתה מכדי של אכילה כדי שבעה ההוא מותר הוי ודאי דידה ע"כ. ועיין במ"ש הר"ן בפרק י"א דנדרים (דף פ"ח) עלה דמתניתין דהמודר הנאה ודו"ק:
י״ד
כשם שאדם חייב במזונות אשתו וכו'. מימרא בס"פ אע"פ. וכתב הר"ן וז"ל ונראה לי דכי אמרינן הזן אותם קטני קטנים דוקא כשאמן קיימת ומדין מזונות אמם נגעו בה וכו' אבל כשאין אמן קיימת אינו חייב במזונותיהן ע"כ. ומדברי הרא"ש והריב"ש שהביא מרן הב"י ס"ס ע"א בדין הבא על הפנויה שאם מודה שהוא בנו דחייב לזונו מוכח דפליגי עליה דהר"ן וסבירא להו דמזונות בניו לאו מדין מזונות אמם נגעו בה. ואפשר דאף הר"ן לא להלכה אמרה שהרי כתב בסוף דבריו אבל לא ראיתי לראשונים שאמרו כן ומש"ה הריב"ש לא חש לסברת הר"ן. (א"ה ומדברי רבינו שכתב כשם שאדם חייב וכו' משמע דס"ל כהר"ן דמזונות בניו מדין מזונות אמם נגעו בה דאל"כ למאי הלכתא אקשינהו לימא חייב אדם לזון את בניו):
י״ח
ודעתי נוטה לזה במי שהלך בעלה וכו'. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן פרק י"ח מהלכות אלו דין י"ט ע"ש):
י״ט
הלך בעלה ולותה ואכלה וכו'. כתב ה"ה בשם הרשב"א וז"ל עוד כתב ונ"ל דכיון שכן המפרנס סתם אשת חבירו וכו' (עיין במ"מ) כוונת ה"ה בזה סתומה ולא ידעתי במה הוא שדחה דברי הרשב"א שהרי יסוד הרב ז"ל בזה הוא לומר שהמפרנס סתם לאשה או לחבירו מסתמא לא לשם מתנה הוא אלא לשם הלואה מההיא דיתומים שסמכו אצל בע"ה ומההיא דיורד לתוך שדה חבירו. א"כ כיון שלא פירש אדעתא ליטול מן הבעל סתמא דמילתא לאשה עצמה הלוה והבעל חייב במזונותיה א"כ זה שהלוה לה חוזר וגובה מדרבי נתן דהנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מוציאים מזה ונותנין לזה. א"כ כל מה שדחה ה"ה בין הבאת תועלת לסילוק הנזק לא איריא כלל לפי יסוד הרשב"א דכל זה שייך גבי מבריח ארי מנכסי חבירו ופורע חובו אבל כאן כיון שהיא נטלה והיא החייבת והבעל חייב מדין מוציאין מזה ונותנים לזה דחייב הבעל לפרוע מה שלותה. וצ"ע כך הבנתי דברי הרשב"א כמ"ש לעיל. אחר שכתבתי זה ראיתי להריב"ש סימן תפ"א שכתב זה שכתבתי בשם הרשב"א דסובר הרב ז"ל דאפילו במפרנס סתם דלא הניח מעותיו על קרן הצבי היינו דמשתלם מן הבעל אבל האשה אינה חייבת כלום ומצא תשובה להרשב"א במפרנס סתם אף שהיה חייב מעות לאשה שדן הרשב"א שלא תקבל לו בחשבון חובה ממה שהוציא לה במזונותיה ע"כ. וכפי זה קשיא לי בדברי הרשב"א דלמה במפרנס ופירש בעד חוב שחייב לה בעלה למזונותיה הניח מעותיו על קרן הצבי ומה בין המפרנס סתם שגובה מן הבעל הא בשניהם אין האשה חייבת כלום לדעת הרב וא"כ בין בסתם בין במפרש הו"ל פורע חובו של חבירו וצ"ע. אחר כל זה ראיתי תשובת הרשב"א במיוחסות סי' י"ד וכנראה היא התשובה שרמז הריב"ש וכתב וז"ל ומיהו בזנה סתם לא הניח מעותיו על קרן הצבי אלא הבעל חייב לשלם דומה ליורד לתוך שדה של חבירו ונטעה שלא ברשות ע"כ. ומעתה נתבארו דברי הרב המגיד ז"ל. ומיהו עדיין לא יצאנו מידי שאלה שהקשינו מה בין זן סתם למפרש כיון שאין עליה שום חיוב ונשאר חילוק הרב ז"ל דק כחוט השערה ויש להתיישב עוד בזה. עוד כתב הרמב"ן שם וז"ל מ"מ לענין תשלומי האשה פשוט הוא שאינה חייבת לו כלום וכו'. ודבר גדול דיבר הרב כאן דאפילו שיש בידו מנכסי האשה ופרנסה סתם לא מנכינן לה משלה כלום דלאו אדעתא שתשלם היא פרנסה דהא פירות שהיו ביד הזקן הו"ל לתפוס בהם בעד מזונות והוא פלא. ועיין בענינים קרובים לזה בתשובת מהרימ"ט חלק אה"ע סימן מ"ג במשא ובמתן שלו על דברי מהר"ש יפה ז"ל ונפלאתי עליהם איך לא הזכירו כלל הלכה זו. והיותר קשה על מהרימ"ט שפירש דברי הרשב"א האמורים על עסקי קידושין נגד סברת הרשב"א ז"ל האמורים כאן יע"ש. (* א"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פרק ד' מהלכות אלו דין ה'):
כ״ג
המדיר את אשתו מליהנות לו וכו' ממתינין לו שלשים יום ובאותם השלשים יום וכו'. הר"ן כתב על זה וז"ל ודבריו תמוהים בעיני הרבה דהא בגמרא אמרינן בהדיא דלא מצי מדיר לה אלא באומר צאי מעשה ידיך במזונותיך אבל סתמא לא אמרינן נעשה כמי שאמר לה וכו'. ונ"ל שהביאו לומר כך משום דלא אשכחן דאלמוה רבנן לשיעבודא דידה וכו' יע"ש באורך וכבר הביא דבריו מרן הב"י סימן ע"ב. ולשיטה זו שכתב הר"ן לדעת רבינו קשה שהרי כתב רבינו לקמן בפרק ד' מהלכות אלו וז"ל האומר לאשתו תשמישי אסור עליך לא אמר כלום שהרי משועבד לה. ואם איתא דלא אלמוה רבנן לשיעבודא דידה בקונמות אמאי כתב דלא חייל נדרא והלא לר' יוחנן בן נורי דהלכתא כוותיה מפקיעין מידי שיעבוד והן הן הדברים שפירש"י בפרק אלו מותרים. וראיתי להרב לח"מ שנדחק בזה ותירץ דשאני תשמיש דצערא דגופא הוא ואין קונמות מפקיעין לר' יוחנן. וזה תימה אי מדינא מפקיעין מאן פלג לן. וראיתי להאחרים שרצו לתרץ דלא קשה מההיא דתשמישי אסור עליך דכתב רבינו דלא חייל משום דמשועבד לה דשאני התם שהדירה בנדר ואין בו ממש דתשמיש דבר שאין בו ממש הוי ונדרים אינם חלים על דבר שאין בו ממש אלא מדרבנן כמו שמבואר בגמרא פרק אלו מותרים ולפיכך לא אתיא נדר דרבנן ועקר שיעבוד עונה דאורייתא ולא בעינן טעמא דאלמוה רבנן לשיעבודא דידה כי היכי דתיקשי עלי. ולדעתי תירוץ זה אין בו מששא ולא יגהה מזור לקושייתנו דנהי דהכי משמע מסוגיא דנדרים דהאוסר תשמיש דבר שאין בו ממש הוא ולא חל עליה אלא בל יחל דרבנן מ"מ אי טעמא דרבינו הכי הוי מ"ט כתב דאם אמר קונם תשמישך עלי דחל הנדר ואסור לשמש דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו הא נדרא דרבנן הוי ושיעבוד דידה דאורייתא והיכי חייל עליה ופקע שיעבוד דידה. אלא ע"כ צריכין אנו לדברי הר"ן שכתב בנדרים אמתניתין דקונם שאיני מדבר שאיני הולך שאיני משמשך וכו' דכתב דאע"פ שהנדר דרבנן מ"מ בהנאת תשמישך כיון דמשכחת רווחא חייל אע"פ שהוא מדבריהם דחכמים העמידו דבריהם במקום תורה בשב ואל תעשה כיון דאי הוי שאמר לה קונם הנאת גופך עלי שחל הנדר מדאורייתא ה"נ בנדר שלהם ומהאי טעמא גופיה ע"כ. והאומר תשמישי עליך דאמרינן דלא חייל נדרא ע"כ טעמא משום דאמרינן דאלמוה רבנן לשיעבודא דידה. ולדעתי נראה דלא כתב אלא בשיעבודא דהוא איש לאשתו דחייב במזונותיה ולגבי דידה אמרינן קונמות מפקיעין מידי שיעבוד. אבל גבי איסור מתשמיש כיון דתשמיש שייך נמי לגביה דבעל דאי אמרה היא הנאת תשמישי עליך לא אמרה כלום דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל ה"נ אם הדירה הבעל ואמר תשמישי עליך אלמוה רבנן לשיעבודא דידה כמו דידיה דלא פלוג רבנן וממש דבר שוה הוא ומה לי בא מחמתה או מחמת הבעל ודוק. (* א"ה ואהא דתנן יעמיד פרנס פריך בגמרא ופרנס לאו שליחותיה קא עביד ועיין מ"ש הרב המחבר בהלכות מלוה ולוה):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

קרית ספר · הלכות אישות פרק י״ב

א׳
אזהרת עז כשנושא אדם אשה יתחייב לה בשלשה דברים מן התורה שלא ימנע שאר כסות ועונה דכתי' שארה כסותה ועונתה שארה אלו מזונותיה כסותה כמשמעו ועונתה לבא עליה כדרך כל הארץ ואין יכול לומר איני זנך אלא אם כן התנה דבדבר שבממון תנאו קיים ובעונה לבדה מן התורה הוא שאין מועיל תנאו דמתנה על מה שכתוב בתורה וכיון דילפינן לתנאים מבני גד ובני ראובן מה הם לא התנו על מה שכתוב בתורה ולהכי היה תנאם קיים אף כל מי שאינו מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים הא התנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ומעשה קיים.
י׳
פוסקין לאשה מזונות לחם שני סעודות בכל יום סעודה בינונית של כל אדם וממאכל אנשי אותה העיר הכל כמנהג המדינה וזהו לעני שבישראל אבל עשיר הכל לפי עשרו. ונראה דהני דמדאוריתא כיון שזן אותה דבר מספיק לה מיפטר מחיוב שארה ואם היה עני ואין יכול לזונה אפילו בלחם כופין אותו להוציא ואע"ג דמדאוריתא גט מעושה בטל דכתיב והיה אם לא תמצא חן בעיניו ונתן בידה מדעתו מלמד שאינו מגרש אלא לרצונו היינו כשמשלים מה שחייב לה מן התורה אבל כשגורע לה זכותה שזכתה לה תורה לא בעינן דעתיה דכתיב אם לא תמצא חן בעיניו וגו' כלומר כשהגרושין מצד שאינו מוצאה חן בעיניו אבל אינו גורע זכותה כל עוד שהיא תחתיו אז בעינן דעתיה ולא נכוף אותו אבל אם גורע זכותה כופין אותו כיון שמתנהג עמה שלא כדין תורה מחוייב הוא לגרש. וכשכופין אותו לגרש ואמר רוצה אני גמר בלבו לגרשה דמצוה קעביד מאחר שחייבוהו חכמים להוציא והוי נמי דומיא דמכר דגמרא ומקנה שנפטר על ידי כך משאר כסות ועונה.
ט״ז
מי שהלך למדינת הים אין פוסקין ב"ד לאשתו מזונות אלא לאחר שלשה חדשים דחזקה היא דאין אדם מניח ביתו ריקם והולך וכהאי חזקה לא יהבינן לה שלשה חדשים דחזקה דאוריתא ומוכרין ב"ד מנכסיו למזונותיה ואם מכרה היא מכרה קיים דכיון דשארה אלו מזונות הוי מלוה הכתובה בתורה וכן נתנוהו בקולר או נשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין אותה אבל מת בעלה אין לה מזונות מן התורה דהרי אינה אשתו ואם לותה ואכלה כשתלך בעל' חייב מן התורה לשלם. ואם אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אין שומעין לו אם אינה רוצה היא דמזונותיה מן התורה ומעשה ידיה שלו תקנת חכמים המדיר את אשתו מליהנות לו או שלא תטעום אחד מכל הפירות יוציא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות אישות פרק י״ב

ד׳
ועוד תקנו חכמים שיהיו מעשי ידי האשה כו', לפיכך אם אמרה האשה וכו' שומעין לה וכו': הרב המגיד כתב, וז"ל, וכתבו מן המפרשים ז"ל שלא אמרו אלא שיכולה להפקיע עצמה ממלאכה שמרווחת בה כו' אבל טוחנת ואופה ומבשלת ועושה כל צרכי הבית כו', ועיין בכסף משנה פכ"א הלכה י' מ"ש בזה בדעת רבינו, ונראה לי דדבר זה תלוי בהא דפליגי רבנן בתוספות עם רבינו, בהא דכתובות (דף נ"ב) פליגי אביי ורבא אם אלמנה לכה"ג חייב לפדותה, וקא סבר רבא דפטור מלפדותה, ופירשו שם בתוספות דע"כ יש לבעל אכילת פירות בנכסיה, והא דנקיט בברייתא דיבמות (דף פ"ה) דיש לה פירות ע"כ לא ר"ל דין דפירות, רק כונתו, אם נשבת מחויב הבעל לשלם פירות שאכל כדי לפדותה, אבל קודם שנשבית אינו נותן לה הפירות דזכות יש לבעל בפירות נכסיה כיון דהכיר בה ויש לה כתובה ות"כ. אולם רש"י ורבינו פליגי ע"ז וסברי דכל פירות דאכיל הוא שלא כדין ומוציאין ממנו כל פירות שאכל כמו שפסק רבינו פרק כ"ד הלכה ד'. ולפ"ז קשה לן טובא הא דבעי רמי ב"ח בפרק השואל בעל בנכסי אשתו שואל הוי או שוכר הוי ואמר רבא לפום חורפא שבשתא ממ"נ אי שואל הוי שאילה בבעלים אי שוכר הוי שכירות בבעלים, וקשה לוקמי באלמנה לכה"ג והכיר בה, דזכות יש לבעל בפירות נכסיה ומאי הוי אי שואל או שוכר, ולא הוי בבעלים דאינה משועבדת כלל לתשמיש ולדברים של חיבה דהא היא מחייבי לאוין, ולמלאכה אינה משועבדת, דכיון דבחייו לית לה מזונות וכדאמרינן ביבמות (דף פ"ה), ותו אין לו מעשי ידיה ואינה משועבדת כלל לא לתשמיש ולא לדברים של חיבה וא"כ שפיר בעי מאי הוי אי שואל או שוכר וצ"ע. אמנם מוכרח מכאן כהך שיטה דמלאכות שלצרכי הבית אינם תחת מזונות, ואף באינה ניזונית משעבדא לבעל, ולכך שפיר הוי בבעלים, דהיא משועבדת לצרכי הבית. אולם זה לשיטת התוספות אבל לדעת רבינו דאין לו פירות כלל לא הוי שואל ושוכר, דכל הבעיא דבעי הוא רק כיון שאוכל פירות מנכסיה הוא כשואל שכל הנאה שלו, או כיון דחייב בפרקונה אין כל הנאה שלו והוי שוכר, וזה לא שייך כאן כיון דאינו חייב בפרקונה לרבא לשיטתו דסבר בכתובות דאלמנה לכה"ג אינו חייב לפדותה, ולכך שפיר מתמיה לשיטתו גופא וא"כ אין הכרח ואפשר דכל מעש"י תחת מזונות ודוק, ועיין מש"כ החמ"ח (סימן קט"ז ס"ק ז') על דברי רבינו בלא הכיר בחייבי לאוין דחייב על נכסי מלוג מה שאבד ונגנב דלא הוי בבעלים יעו"ש. ולא מצי הגמרא לאוקמי בכה"ג, דא"כ שואל הוי כיון דלא מחייב בפרקונה ומאי בעי רמי ב"ח וכ"ז פשוט: ויש להתבונן במש"כ רבינו שם, וכשכופין אותן להוציא מוציאין מן הבעל כל פירות שאכל מכל נכסיה. דהמעיין בדברי רבינו יראה דכוון דאפילו מנכסי צאן ברזל ג"כ מוציאין מה שאכל [וזה מוכח מלשון רבינו פרק כ"ב ה"ז ובכ"מ דכולל בזה גם צ"ב] וזה תימא, דאם נאמר כיון דפרקונה לית לה, גם פירות מנכסי צאן ברזל לית ליה, והא דפירות תחת פרקונה, גם תחת פירות דצ"ב הוא, וזה דבר חדש, ואולי דקאי רבינו לטעמיה דסבר בשומרת יבם דאין היבם אוכל פירות אף מנכסי צאן ברזל, והא דיבם לית ליה פירות הוכיח האלפס בפרק נערה מהא דאין היבמין חייבין לפדותה עיי"ש, דפירות תחת פרקונה, חזינא דרבינו סבר דכל היכי דאינו חייב לפדותה גם בנכסי צאן ברזל לית ליה פירות וזה צ"ע: ועיקר קושיין אפשר דלק"מ דבאמת בכה"ג באלמנה לכה"ג דאוכל פירות לשיטת התוספות, ודאי כל הנאה שלו דאיהו אכיל ואדעתא דידיה נחית וקא משתמש בהן, רק באשה דעלמא מבעי שפיר כיון דנתחייב לה לפדותה ואפילו יותר מכדי פירות שאכל, א"כ החיוב דרמי עליו לפדותה אפילו בכמה, שפיר הוי כדמים שנותן השוכר, אבל כאן באלמנה לכה"ג דיתר מכדי שאכל אין מוציאין מידו גם אם תהיה נשבית, תו אינה מרווחת כלל ממה שאכל אפשר דהוי שואל, ויש לעיין הרבה בדברי רבינו לקמן שכתב בלא הכיר בה חייב אם נגנב או נאבד מנכסי מלוג, כיון דהוא אוכל פירות ואינו חייב בפרקונה הוי שואל וצריך להתחייב על האונסין, ואם מיירי שעדיין לא הכיר בה, א"כ תלוי זה אם הוא מתחייב כלל, דהוא סובר שהוא ככל בעל והוי בבעלים ולא נחית לשמירה כלל, רק א"כ גם שם באגרה פרה מעלמא הלא פירש רבינו שבלא הודיעתו מיירי, וא"כ לא נחית להתחייב כלל, דהוא סובר דהוי בבעלים וכבר עמד בזה הגאון במחנ"א הלכות שאלה סימן א' עיי"ש באורך, וכ"ז צ"ב רב, ועיין חידושי לב"מ:
י״א
ואם היה עני ביותר כו' ותהיה כתובתה כו': ברור דאף התוספת חייב עליו לכשיתעשר ולא שייך לומר דאדעתא לאפוקה לא הוסיף לה שתצא בע"כ, דהא מידע ידע דאדעתא דליזון נשאת ובלא מזונות אי אפשר לה וכמו שכתב ריצב"א כיו"ב בתשובות מיימוני סימן ו' ותוספות בסוף פרק הבא ע"י ופשוט:
כ״ד
המדיר את אשתו וכו' ממתינין לו עד ל' יום יתר ע"כ יוציא ויתן כתובה וכו': ובשהדירה כשהיא ארוסה וניסת אמר בגמרא דסבר וקבלה ולא מצית אמרה כסבורה אני שיכולה לקבל ועכשיו אין אני יכולה לקבל דידעה דבלא מזוני לא מציא, ומלשון רש"י מוכח דמחלה חיוב המזונות לגמרי, ומלשון הגמרא אינו מוכח דאפשר לפרש דידעה דלמיזן בלא פרנס אי אפשר וניסת למיזון ע"י פרנס, ולכן אף לאחר שלשים יום ג"כ אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה, רק ניזונית ע"י פרנס, ומצאתי בשטמ"ק שפירש כן הרשב"א, וכן נראה לי עוד דאם היתה נערה בחיי אביה והשיאה אותה אביה לא שייך סברה וקבלה דאביה מסר לה בע"כ ומה היתה יכולה לעשות, ולא שייך לומר שניסת אדעתא דא, ואף אם תאמר דהוי כמו שנשאה ע"מ שאין לה עליו שאר וכסות, נראה ג"כ דהיינו דוקא במתנה עמה, אבל אם התנה עם אביה לא מהני דהיא לא מחלה ואביה מסרה בעל כרחה וכשניסת ויצאה מרשות אב היא הא לא מחלה ליה וצ"ב בזה עוד, והא דלא משני הגמרא שהשיאה אביה חדא מנייהו נקט: ובזה יתישב מה שפירש רבינו נסים בפרק השותפין על מתניתא דהאומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לוה ובע"ח באין ונפרעין, דמיירי שהדירה בעודה ארוסה, וכיון דאכתי לא משתעבד לה חייל נדרא ומסתברא אפילו לאחר שנשאה דמשועבד לה, והרי מוכח בכתובות בפרק המדיר, וכונתו כיון דחל נדרא תו לא פקע, דמוכח דמפרש כהרשב"א דלא מחלה שעבוד מזונות, רק ניסת אדעתא למיזון בפרנס, ואם ליכא גברא דבעי למיהב לה, לוה מאחרים בתורת הלואה ובע"ח באין ונפרעין ממנו, וה"ה כשהשיאה אביה, וזה ברור ופשוט:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות אישות פרק י״ב

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות אישות פרק י״ב

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות אישות פרק י״ב

ט׳
[התנה הבעל עמה אחר שנשאה שלא יירשנה תנאו בטל וכו'. עיין בלח"מ כאן שהקשה על רבינו שכתב בפי"א מהל' שמיטה ויובל דהיורש את אשתו אינו מחזיר ביובל אע"פ שירושת הבעל מדברי סופרים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה דבסוגיא דפרק הכותב הקשו על רב דאמר דירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם מדקאמר אליבא דרבי יוחנן בן ברוקא דסבירא ליה דחוזר ביובל דטעמא משום דס"ל דירושת הבעל דאורייתא ותירץ דאליבא דריב"ב קאמר וליה לא סבירא ליה ולפי דבריו קשה דלימא דאית ליה דהוה מדרבנן כוותיה אלא דחכמים עשו חיזוק לדבריהם ואמרו דאינו חוזר ביובל והניח בצ"ע. ובפ"א מהל' נחלות תירץ דסובר רבינו דלפי סברת המקשה תירץ הכי דמשמע דלית ליה דעבוד רבנן חיזוק. אבל לפי האמת סבר רב דהוי כוותיה דעבוד חיזוק כשל תורה ע"כ. ואין תירוצו מספיק דאכתי מנא ליה לרבינו לומר כן מסברא בעלמא בלא ראיה. אבל נראה דיש לו לרבינו על מה לסמוך והוא דבסוף פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ט) אמר רב אשי גבי יובל שווינהו רבנן לבעל כיורש שאינו מחזיר דאלמא דס"ל לרב אשי דהוא בתרא דאפי' אי אמרינן דירושת הבעל דרבנן אינו חוזר ביובל ודלא כרב דבסוגיא דכתובות הנזכר. וכן הסוגיא דסוף פ"ח דבכורות דקאמרה דרבי יוחנן בן ברוקא ס"ל ירושת הבעל דאורייתא נמי אליבא דרב הוא דאמר הכי בסוגיא דכתובות אבל רב אשי לא סבירא ליה הכי. וכבר הרגישו התוס' ז"ל שם בב"ב ונדחקו ליישב דברי רב אשי על פי הסוגיא דבכורות ע"ש. אבל לפי דברי רבינו א"צ לדחוק בזה אלא דרב אשי לא ס"ל כסוגיא הנ"ל וכוותיה נקטינן: עוד נ"ל להביא ראיה לדעת רבינו מהסוגיא דשם (דף קי"ב) גבי הא דיליף התם ר' ישמעאל ירושת הבעל מהא דכתיב באלעזר בן אהרן ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו וכי מנין היה לו לפנחס שלא היה לו לאלעזר אלא מלמד שנשא פנחס אשה ומתה וירשה ופריך התם רב פפא לאביי ממאי דילמא פנחס דזבן מיזבן אמר ליה פנחס דזבין מזבין לא מצית אמרת דא"כ נמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו. והשתא לפי הסוגיא דכתובות ובכורות בלאו הכי תקשי ליה לר' ישמעאל דיליף מקרא זה ירושת הבעל וקאמר שנשא פנחס אשה ומתה וירשה דא"כ נמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו. דהא הנלמד מדברי קבלה הוי דברי סופרים כמ"ש הכס"מ לדעת רבינו בפ"ג מהל' חנוכה ע"ש וא"כ אינו חוזר ביובל ותקשי ליה לר' ישמעאל גופיה. אלא שמע מינה דאפילו אי ירושת הבעל מדברי סופרים אינו חוזר ביובל: ועוד יש לי להביא ראיה לדעת רבינו מהירושלמי פ"ח דכתובות דס"ל לריש לקיש קנין פירות לאו כקנין גוף והא דתניא ולביתך מלמד שמביא אדם בכורי אשתו וקורא במתה וירשה. דקסבר ירושת הבעל דרבנן ומשום הכי איצטריך קרא. והשתא אי איתא דלמאן דאמר דרבנן חוזר ביובל אכתי לא הוי רק קנין פירות ומאי עדיפות וקנין קרקע איכא במתה וירשה טפי מבחייה. אלא שמע מינה דאף למאן דאמר דרבנן אין ירושת בעל חוזר ביובל]: שירושת הבעל מדברי סופרים. והראב"ד כתב בסמוך לעיל בדין ג' ירושת הבעל דברי תורה. ובפ"א דהל' נחלות השיג על רבינו משמעתא בתרא דמי שמת וביאר הרה"מ שהוא מדיליף שם בסוף מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ט ע"ב) שאין הבן יורש את אמו בקבר מהסבת אשה נחלה לבעל אלמא שהיא מן התורה. ונראה מדבריו שם שהסכים להראב"ד שהיא באמת ראיה מכרעת. ואמרתי ליישב דעת רבינו ז"ל די"ל דלדידן אין הכרע משם ובמקום אחר תמצאנו ואין כאן מקומו: אולם אכתי צריך ישוב דלא תקשי לדעת רבינו סוגיא דב"ק (דף מ"ב ע"ב) דמשם מוכח דלרבי עקיבא הוי ירושת בעל דאורייתא. וכמ"ש התוספות בב"ב (דף קנ"ח ע"א). והיינו מדתניא התם דקאמר רבי עקיבא והמית איש או אשה מה בא זה ללמדינו להקיש אשה לאיש מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה. ופריך עלה הגמרא וסבר ר"ע לא ירית לה בעל והתניא וירש אותה מכאן שהבעל יורש את אשתו דברי ר"ע. ואי איתא דדרשא זו דרבי עקיבא דגבי ירושת בעל אינה מן התורה לא פריך מידי מיניה אהא דדריש ר"ע הקישא גבי נזקין דלא ירית לה בעל דהיינו מן התורה. אלא מדפרכינהו לדברי רבי עקיבא אהדדי שמע מינה דכי היכי דהך הקישא דוהמית איש או אשה הוי מן התורה שהרי קאמר מה בא ללמדינו וכו' הכא נמי דרשא דוירש אותה הוי דאורייתא. וי"ל דאפילו תימא דהא דקאמר ר"ע שהבעל יורש את אשתו אינו אלא מדרבנן ואפילו הכי פריך שפיר מיניה אהא דדרש מקרא דגבי נזקין דלא ירית לה בעל דכיון דגלי קרא דלא ירית לה בעל לא הוו מתקני רבנן דירית לה בעל ולעקור לגמרי לעולם מה דמפורש בקרא בהפך. ואע"ג דעל כרחין צריך לומר דיש כח בחכמים לתקן בענין ירושה דאל"כ איך תקנו דירית בעל מדרבנן ומן התורה הוי ליורשיה נמי באשה כמו באיש. מ"מ י"ל דהיינו דוקא בסתמא דלא הוי בהפך ממש נגד הקרא דאיכא לקיומיה באיש או באשה שאין לה בעל כלל. משא"כ אי אמרינן דכתב היקשא בקרא בהדיא דלא לירת בעל לאשתו מסתברא דלא לתקנו חכמים בהפך קרא המפורש אף במילתא דממונא בקום ועשה עכ"פ לאפוקי ממונא כגון אם היו יורשי האשה מוחזקים: [ועוד י"ל דהכריחו לרבינו לומר דדרשא דר"ע אינה גמורה לפי שיטתו בהלכות חנוכה דהנלמד מקרא דדברי קבלה הוי דברי סופרים. דלפ"ז ר' ישמעאל דנפקא ליה ירושת הבעל מקרא דדברי קבלה על כרחך הוי דברי סופרים. וא"כ על כרחך דר"ע דיליף לה מקרא דאורייתא נמי אינו אלא אסמכתא בעלמא ולא דרשא גמורה. דאי איתא דלר"ע הוי דרשא גמורה דס"ל ירושת הבעל דאורייתא היאך אמר ליה ר' ישמעאל על דרשא שלו שאינה צריכה ויליף לה מקרא דדברי קבלה. דלישנא דאינו צריך משמע דליכא מידי בינייהו רק משמעות דורשין דמר דריש ליה מהאי קרא ומר דריש ליה מהאי קרא כמ"ש התוס' בנזיר (דף מ') והכסף משנה פ"ג מהל' כלי המקדש. ואי איתא דדרשא דר"ע הוי גמורה לא הוה ליה לר' ישמעאל לאהדורי' הכי. אלא שמע מינה דכי היכי דלר"י הוי דברי סופרין הכי נמי לר"ע דאינה אלא אסמכתא. ודוחק לומר דר"י הוא דקטעי בדרבי עקיבא וכהאי גוונא כתבו התוס' בנזיר (דף כ"ה) דר"ע טעי התם בדר"י ע"ש]:
י״ד
[כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים. לפי דברי המשנה למלך שכתב שכוונת רבינו לומר שמזונות בניו מדין מזונות אם נגעו וכמ"ש הר"ן וכשאינו חייב במזונות דאם אינו חייב במזונות בניו ולא סבירא ליה מ"ש הרא"ש בתשובה דהבא על הפנויה וילדה שאם הוא מודה שהוא בנו חייב לזונו אע"פ שאינו חייב במזונות אמו. א"כ לפ"ז צריך לומר דמה שכתב רבינו לקמן בפי"ט דין י"ד דבת הארוסה ואנוסה חייב במזונותיה בחייו דאיירי כגון שנשא אח"כ לאמה שחייב במזונותיה. וכמ"ש הרא"ש בשם הראב"ד שאם לא נשאה לאם דאינו חייב במזונותיה אינו חייב נמי במזונות הבת אפילו בחייו. אבל לפ"ז דברי רבינו הם סתומים הרבה. אבל לי נראה די"ל שכוונת רבינו במה שהיקיש חיוב דמזונות הבנים לחיוב דמזונות אשתו לומר שאפילו יש להם נכסים חייב לזונם. וכמ"ש הרא"ש בשם ר' מאיר ע"ש]:
י״ט
הלך בעלה ולותה ואכלה כשיבוא חייב לשלם. וכתב הרב המגיד דנראה מדברי רבינו שאין מחשבין עמה על מעשה ידיה אלא פורע הקפותיה. ובספר הפלאה בכתובות (דף ק"ז) הקשה דכיון דקיי"ל כחנן שהיא תובעת להבעל והיאך יכולה לתובעו להבעל הא יש לו כנגדה בידה מעשה ידיה. וכתב דצריך לומר דאיירי שלא עשתה שום מלאכה וזה אינו אלא גרם בעלמא וכמ"ש החלקת מחוקק בסי' ע'. אך הקשה על זה דהרי מפורש בקרא שבתו יתן הרי דביטול מלאכה הוי היזק גמור וכדאמרינן בפרק החובל דהדקיה לחבירו בחדר חייב לשלם לו שבת וכן החובל באשת איש משלם שבת לבעל וא"כ פשיטא דאם לא עשתה מלאכה צריכה לשלם לבעל. ואני אומר גברא קחזינא ותיובתא לא קא חזינא דהא כתב הרא"ש דההיא דהדקיה בחדר היינו טעמא דחייב משום דעביד מעשה בידים כשסגרו אבל משום גרמא אינו משלם שבת. וכ"כ בחו"מ סי' ש"ח וא"כ אין לחייב לאשה על שישבה ולא עשתה מלאכה לבעלה דלא עבדה מעשה. וכ"כ בחידושי ריטב"א פ"א דקידושין גבי עבד שברח ונתבטל שכתב דאינו אלא גרמא בעלמא כמו מבטל כיסו או ביתו ושדהו שפטור וא"כ הוא הדין לביטול דאשה:
כ׳
[הבעל שאמר לאשתו בשעה שהלך טלי מעשה ידיך למזונותיך אין לה מזונות שאילו לא רצתה וכו' היה לה לתובעו או לומר לו אין מעשה ידי מספיקין לי. והביא זה הטור בסו"ס ע'. ונראה בכוונת לשון זה דהיה לה לתובעו היינו מה שאין מעשה ידיה מספיקין לה מחמתו דעולה עמו ולומר לו אין מעשה ידי מספיקים לי היינו מחמת עצמה דאינה יורדת עמו. ודלא כהבית שמואל בסי' ס"ט ס"ק ד' שהוכיח מלשון היה לה לתובעו דאפילו אם מספיק לה סבירא ליה דאינו יכול לומר על כרחה צאי מעשה ידיך למזונותיך דאינו מוכרח כלל דיש לפרש כמ"ש. ולפי זה אתי שפיר דלא סתר מה שכתב בפירוש המשנה פרק שני דייני [גזירות] דאם אין הבעל מצוי עמה יכול לומר צאי. וכן משמע להדיא בדברי רבינו פ"ז מהל' רוצח שכתב אשה שגלתה לעיר מקלט בעלה חייב במזונותיה ואינו יכול לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך אלא א"כ היו מספיקין לה משמע דאם היו מספיקים לה יכול לומר בעל כרחה. גם מ"ש שם הבית שמואל ובסי' ע' ס"ק ל' לדעת הרא"ש והטור דאינו יכול לומר בעל כרחה אישתמיטתיה מ"ש הטור בשם הרא"ש סו"ס פ"ד. וכן משמע בתוס' בב"ב (דף מ"ט ע"ב) ובהגהות מיימוני לעיל בריש פרק זה שכתבו דוקא היכא דלא ספקה אומר ר"ת דאין שומעין לו כדמשמע בפ' המדיר וכו' ובפ"ק דגיטין משמע דאי ספקה שומעין לו בעל כרחה. וכן משמע בשלטי גבורים פ' אע"פ שכתב אם יכולה להסתפק במעשה ידה יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך ואע"פ שגלתה וכו' ובסוף פרק הנזכר כתב אם אין ידו משגת לזון ולפרנס את אשתו וגם היא אינה מסתפקת במעשה ידיה ותובעת גרושין ממנו כופין אותו להוציא משמע דמסתפקת אינה יכולה לתובעו. ומיהו בפירוש המשנה כתב רבינו דאם הבעל עמה אינו יכול לומר לה צאי מעשה ידיך ואפשר דהיינו דוקא לעושה ז' מלאכות אבל כשאינה עושה לא עדיפא מכשאינו עמה דיכול לומר בעל כרחה. ובזה יש ליישב דלא תיקשי מסוגיא דר"פ המדיר ופ"ק דגיטין דאיירי שאינו עושה הז' מלאכות שמחויבת לבד מעשה ידיה]:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

לב שלם · הלכות אישות פרק י״ב

י״ט
הלך בעלה ולותה ואכלה כשיבוא חייב לשלם וכו'. כתב הרב המגיד ואין נראה כן דעת הראשונים ז"ל אלא אפילו במפרנס סתם אבד מעותיו וכו'. נ"ב לא ידעתי זה דהא כל המפרשים כתבו דלותה היא שגובה מן הבעל דשליחותא דידיה קא עבדא ובפרנסה ג"כ כיון דלשם הלואה נתנם ומהר"ם כתב דכל היכא דהיא פטורה הבעל נמי לא מחייב. מחנה אפרים בחידושים ד' ה' עמוד א'. עוד שם ואלו לא זן אותה זה היתה ניזונת מנכסי הבעל או היתה לוה ואוכלת וכו'. נ"ב ק"ק דגם אם היתה לוה נפרעת ממנו וכ"כ רש"י והרשב"א והר"ן ז"ל בנדרים כתב על דברי הרשב"א דנהי דלאו בתורת מתנה קעביד מיהו סתמא זו אדעתא דבעל נחית ולא אדעתא דידה שכבר הוא יודע שאין לאשה נכסים ע"כ ודבריו קשים ג"כ דנהי דאין לאשה נכסים יפרע מן הבעל מדר' נתן והכי כתב הר"ן ז"ל בפ' השותפין גבי האומר לאשה קונם שאיני נהנה לך בעלי חובות באים ונפרעים ע"כ.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות אישות פרק י״ב

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות אישות י״ב, מתוך הלכות אישות שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות אישותכל הרמב״ם