הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות אישות · פרק י״א

ספר נשים · 17 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות אישות · פרק י״א
הלכה א׳
הַנּוֹשֵׂא בְּתוּלָה שֶׁנִּתְאַלְמִנָה אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה אוֹ נֶחְלְצָה. אִם מִן הָאֵרוּסִין נִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נֶחְלְצָה כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם. וְאִם מִן הַנִּשּׂוּאִין כְּתֻבָּתָהּ מֵאָה. שֶׁמִּשֶּׁנִּשֵּׂאת הֲרֵי הִיא כִּבְעוּלָה. וְכֵן הַנּוֹשֵׂא בְּתוּלָה מְשֻׁחְרֶרֶת אוֹ גִּיֹּרֶת אוֹ שְׁבוּיָה אִם נִשְׁתַּחְרְרָה הַשִּׁפְחָה וְנִתְגַּיְּרָה הַכּוּתִית וְנִפְדֵית הַשְּׁבוּיָה וְהֵן פְּחוּתוֹת מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד כְּתֻבָּתָן מָאתַיִם. וְאִם הָיוּ בְּנוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה כְּתֻבָּתָן מֵאָה:
הלכה ב׳
וּמִפְּנֵי מָה תִּקְּנוּ חֲכָמִים לְאֵלּוּ כְּתֻבָּה מֵאָה וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן בְּתוּלוֹת. הוֹאִיל וְחֶזְקַת הַנְּשׂוּאָה שֶׁתִּבָּעֵל וְחֶזְקַת הַשִּׁפְחָה וְהַכּוּתִית וְהַשְּׁבוּיָה שֶׁתִּבָּעֵל תִּקְּנוּ לְאֵלּוּ מֵאָה בֵּין נִבְעֲלוּ בֵּין לֹא נִבְעֲלוּ וַהֲרֵי הֵן כִּבְעוּלוֹת לְכָל דָּבָר:
הלכה ג׳
מֻכַּת עֵץ כְּתֻבָּתָהּ מֵאָה אֲפִלּוּ נִשֵּׂאת עַל מְנָת שֶׁהִיא בְּתוּלָה שְׁלֵמָה וְנִמְצֵאת מֻכַּת עֵץ כְּתֻבָּתָהּ מֵאָה. קְטַנָּה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וּלְמַטָּה שֶׁנִּבְעֲלָה אֲפִלּוּ בָּא עָלֶיהָ אָדָם גָּדוֹל כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם, סוֹפָהּ שֶׁתַּחֲזֹר בְּתוּלָה כִּשְׁאָר הַבְּתוּלוֹת. וְכֵן גְּדוֹלָה שֶׁבָּא עָלֶיהָ קָטָן מִבֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וּלְמַטָּה כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם כְּאִלּוּ לֹא נִבְעֲלָה כְּלָל. שֶׁבִּיאַת בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד בִּיאָתוֹ בִּיאָה, פָּחוֹת מִזֶּה אֵין בִּיאָתוֹ בִּיאָה:
הלכה ד׳
בְּתוּלָה שֶׁהִיא בּוֹגֶרֶת אוֹ סוּמָא אוֹ אַיְלוֹנִית כְּתֻבָּתָן מָאתַיִם. אֲבָל הַחֵרֶשֶׁת וְהַשּׁוֹטָה לֹא תִּקְּנוּ לָהֶן כְּתֻבָּה. הַשּׁוֹטָה לֹא תִּקְּנוּ לָהּ נִשּׂוּאִין כְּלָל. וְהַחֵרֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ נִשּׂוּאִין מִדִּבְרֵיהֶם לֹא תִּקְּנוּ לָהּ כְּתֻבָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּנְעוּ מִלָּשֵׂאת אוֹתָהּ. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין לָהּ כְּתֻבָּה כָּךְ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת וְלֹא תְּנַאי מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה. וְאִם כָּנַס הַחֵרֶשֶׁת וְנִתְפַּקְּחָה יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה וּתְנַאי כְּתֻבָּה וּכְתֻבָּתָהּ מֵאָה:
הלכה ה׳
נָשָׂא חֵרֶשֶׁת אוֹ שׁוֹטָה וְכָתַב לָהֶן מֵאָה מָנֶה כְּתֻבָּתָן קַיֶּמֶת מִפְּנֵי שֶׁרָצָה לְהַזִּיק נְכָסָיו:
הלכה ו׳
חֵרֵשׁ אוֹ שׁוֹטֶה שֶׁנָּשְׂאוּ נָשִׁים פִּקְחוֹת אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפַּקֵּחַ הַחֵרֵשׁ וְנִשְׁתַּפָּה הַשּׁוֹטֶה אֵין לִנְשֵׁיהֶם עֲלֵיהֶם כְּלוּם. רָצוּ לְקַיְּמָן אַחַר שֶׁהִבְרִיאוּ יֵשׁ לָהֶן כְּתֻבָּה וּכְתֻבָּתָן מֵאָה. וְאִם בֵּית דִּין הֵם שֶׁהִשִּׂיאוּ הַחֵרֵשׁ וְכָתְבוּ לָהּ כְּתֻבָּתָהּ עַל נְכָסָיו נוֹטֶלֶת כָּל מַה שֶּׁכָּתְבוּ לָהּ בֵּית דִּין. אֲבָל הַשּׁוֹטֶה אֵין בֵּית דִּין מַשִּׂיאִין אוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם. וּמִפְּנֵי שֶׁאֵין תַּקָּנַת חֲכָמִים עוֹמֶדֶת בּוֹ לֹא תִּקְּנוּ לוֹ נִשּׂוּאִין. וְכֵן הַקָּטָן לֹא תִּקְּנוּ לוֹ חֲכָמִים נִשּׂוּאִין הוֹאִיל וְסוֹפוֹ לָבוֹא לִידֵי נִשּׂוּאִין גְּמוּרִין. וּמִפְּנֵי מָה תִּקְּנוּ נִשּׂוּאִין לִקְטַנָּה וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא בָּאָה לִידֵי נִשּׂוּאִין גְּמוּרִין. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ בָּהּ מִנְהַג הֶפְקֵר. וְאֵין מַשִּׂיאִין אֶת הַקָּטָן עַד שֶׁבּוֹדְקִין אוֹתוֹ וְיוֹדְעִים שֶׁהֵבִיא סִימָנִין:
הלכה ז׳
קָטָן אֲפִלּוּ בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה אֵין לָהּ כְּתֻבָּה. וְאִם הִגְדִּיל וְקִיְּמָהּ אַחַר שֶׁהִגְדִּיל יֵשׁ לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה. וְכֵן גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר הוּא וְאִשְׁתּוֹ כְּתֻבָּתָהּ מָנֶה שֶׁעַל מְנָת כֵּן קִיְּמָהּ:
הלכה ח׳
כָּל בְּתוּלָה שֶׁכְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם יֵשׁ לָהּ טַעֲנַת בְּתוּלִים. וְכָל שֶׁכְּתֻבָּתָהּ מֵאָה אוֹ שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ לָהּ חֲכָמִים כְּתֻבָּה אֵין לָהּ טַעֲנַת בְּתוּלִים. וְהַמִּתְיַחֵד עִם אֲרוּסָתוֹ קֹדֶם נִשּׂוּאִין אֵין לָהּ טַעֲנַת בְּתוּלִים:
הלכה ט׳
וּמַה הִיא טַעֲנַת בְּתוּלִים. זֶה שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה שֶׁחֶזְקָתָהּ שֶׁהִיא בְּתוּלָה וְטוֹעֵן וְאוֹמֵר לֹא מְצָאתִיהָ בְּתוּלָה. וּשְׁנֵי סִימָנִין הֵן לִבְתוּלָה. הָאֶחָד דָּמִים שֶׁשׁוֹתְתִין מִמֶּנָּה בְּסוֹף בִּיאָה רִאשׁוֹנָה. וְהַשֵּׁנִי הַדֹּחַק שֶׁיִּמָּצֵא בָּהּ בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ:
הלכה י׳
הַנּוֹשֵׂא אֶת הַבְּתוּלָה שֶׁכְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם וְטָעַן וְאָמַר לֹא מְצָאתִיהָ בְּתוּלָה. שׁוֹאֲלִין אוֹתָהּ אִם אָמְרָה אֱמֶת הוּא לֹא מְצָאַנִי בְּתוּלָה מִפְּנֵי שֶׁנָּפַלְתִּי וְהִכַּנִי עֵץ אוֹ קַרְקַע וְהָלְכוּ בְּתוּלַי הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת וְתַחֲזֹר כְּתֻבָּתָהּ לְמָנֶה. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טוֹעֵן אוֹמֵר שֶׁמָּא אִישׁ בָּא עָלַיִךְ וְאֵין לָךְ כְּלוּם אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּטַעֲנָתוֹ. וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים סְתָם שֶׁלֹּא בָּא עָלֶיהָ אִישׁ שֶׁאֵין הַדָּבָר וַדַּאי לוֹ:
הלכה י״א
אָמְרָה הִיא אֱמֶת אָמַר שֶׁלֹּא מְצָאַנִי בְּתוּלָה וְאִישׁ בָּא עָלַי בְּאֹנֶס אַחַר שֶׁנִּתְאָרַסְתִּי לוֹ. הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת וּכְתֻבָּתָהּ מָאתַיִם כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה. וְאִם טָעַן וְאָמַר שֶׁמָּא עַד שֶׁלֹּא אֵרַסְתִּיךְ נֶאֱנַסְתְּ וּמִקָּחִי מִקַּח טָעוּת אוֹ אַחַר שֶׁאֵרַסְתִּיךְ נִבְעַלְתְּ בִּרְצוֹנֵךְ. הֲרֵי זֶה מַחֲרִים סְתָם עַל מִי שֶׁטּוֹעֵן שֶׁקֶר כְּדֵי לְחַיְּבֵנִי מָמוֹן שֶׁאֵינִי חַיָּב בּוֹ:
הלכה י״ב
טָעַן וְאָמַר לֹא מְצָאתִיהָ בְּתוּלָה וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא בָּא עָלַי וַעֲדַיִן אֲנִי בְּתוּלָה. בּוֹדְקִין אוֹתָהּ אוֹ חוֹזֵר וּבוֹעֵל בִּפְנֵי עֵדִים. אָמְרָה בָּא עָלַי וּבְתוּלָה מְצָאַנִי כְּכָל הַבְּתוּלוֹת וְשֶׁקֶר הוּא טוֹעֵן. שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִין לוֹ מֶה הָיָה הַדָּבָר עַד שֶׁאָמַרְתָּ שֶׁאֵינָהּ בְּתוּלָה. אִם אָמַר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מָצָאתִי לָהּ דָּם בּוֹדְקִין בְּמִשְׁפַּחְתָּהּ שֶׁמָּא אֵין לָהֶם דָּם כְּלָל לֹא דַּם נִדָּה וְלֹא דַּם בְּתוּלִים אִם נִמְצְאוּ כֻּלָּן כֵּן הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקָתָהּ. לֹא נִמְצְאוּ בְּנוֹת מִשְׁפַּחְתָּהּ כֵּן בּוֹדְקִין אוֹתָהּ שֶׁמָּא חלִי גָּדוֹל יֵשׁ בָּהּ שֶׁיָּבַשׁ לַחְלוּחִית הָאֵיבָרִים אוֹ שֶׁהָיְתָה מִתְעַנֵּית בָּרָעָב. מַרְטִיבִין אוֹתָהּ וּמַאֲכִילִין אוֹתָהּ וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתַּבְרִיא וְתִבָּעֵל שֵׁנִית וְנִרְאֶה אִם תּוֹצִיא דָּם אִם לָאו. וְאִם אֵין שָׁם חלִי וְלֹא רָעָב וְלֹא כַּיּוֹצֵא בּוֹ הֲרֵי זוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁמָּצָא דֹּחַק בְּעֵת תַּשְׁמִישׁ הוֹאִיל וְלֹא יָצָא דָּם אֵין כָּאן בְּתוּלִים. שֶׁכָּל בְּתוּלָה יֵשׁ לָהּ דָּם בֵּין קְטַנָּה בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין נַעֲרָה בֵּין בּוֹגֶרֶת אֶלָּא מִפְּנֵי הַחלִי כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם אָמַר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מָצָאתִי דֹּחַק אֶלָּא פֶּתַח פָּתוּחַ מָצָאתִי שׁוֹאֲלִין עַל שְׁנוֹתֶיהָ שֶׁמָּא בּוֹגֶרֶת הִיא שֶׁרֹב הַבּוֹגְרוֹת אֵין לָהֶן דֹּחַק שֶׁמַּרְגִּישִׁין בּוֹ הַרְבֵּה שֶׁהֲרֵי גָּדְלָה וְנִתְרַפּוּ אֵיבָרֶיהָ וְכָלוּ בְּתוּלֶיהָ. וְאִם לֹא בָּגְרָה עֲדַיִן אוֹמְרִין לוֹ שֶׁמָּא הִטֵּיתָה אוֹ בָּעַלְתָּ בְּנַחַת וּלְפִיכָךְ לֹא הִרְגַּשְׁתָּ בַּדֹּחַק. אִם אָמַר לֹא כִּי אֶלָּא וַדַּאי פֶּתַח פָּתוּחַ הָיָה הֲרֵי זוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים לְכָל בְּתוּלָה שֶׁלֹּא בָּגְרָה בֵּין קְטַנָּה בֵּין נַעֲרָה בֵּין בְּרִיאָה בֵּין חוֹלָה שֶׁכָּל נַעֲרָה בְּתוּלָה פִּתְחָהּ סָתוּם הוּא. וְאַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא הַדָּם הוֹאִיל וּמָצָא פֶּתַח פָּתוּחַ אֵין כָּאן בְּתוּלִים:
הלכה י״ג
יֵשׁ גְּאוֹנִים שֶׁהוֹרוּ שֶׁהַבּוֹגֶרֶת אֵין לָהּ טַעֲנַת דָּמִים וְיֵשׁ לָהּ טַעֲנַת פֶּתַח פָּתוּחַ. וְאֵין דֶּרֶךְ הַגְּמָרָא מַרְאָה דָּבָר זֶה וְטָעוּת הָיָה בַּנֻּסְחָאוֹת שֶׁלָּהֶם. וּכְבָר בָּדַקְתִּי עַל סְפָרִים רַבִּים וְקַדְמוֹנִים וּמָצָאתִי שֶׁהַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין לְבוֹגֶרֶת אֶלָּא טַעֲנַת דָּמִים בִּלְבַד:
הלכה י״ד
חֲכָמִים הֵם שֶׁתִּקְּנוּ עִקַּר כְּתֻבָּה לְאִשָּׁה וְהֵם הִתְקִינוּ וְאָמְרוּ שֶׁכָּל הַטּוֹעֵן טַעֲנַת בְּתוּלִים וְהָאִשָּׁה מַכְחֶשֶׁת אוֹתוֹ נֶאֱמָן וְעָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה לֹא עַל הָאִישׁ. שֶׁחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם טוֹרֵחַ בִּסְעֻדָּה וּמַפְסִידָהּ וְהוֹפֵךְ שִׂמְחָתוֹ אֵבֶל:
הלכה ט״ו
וְעַד מָתַי יֵשׁ לוֹ לִטְעֹן טַעֲנַת בְּתוּלִים. אִם נִסְתְּרָה מִיָּד. וְאִם לֹא נִסְתְּרָה אֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם:
הלכה ט״ז
הוֹרוּ כָּל הַגְּאוֹנִים שֶׁזֶּה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהוּא נֶאֱמָן אִם הִכְחִישָׁתוֹ אִשְׁתּוֹ. לְהַפְסִידָהּ עִקַּר הַכְּתֻבָּה. אֲבָל הַתּוֹסֶפֶת יֵשׁ לָהּ. אֶלָּא אִם כֵּן נוֹדַע בִּרְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁהָיְתָה בְּעוּלָה אוֹ שֶׁהוֹדְתָה לוֹ שֶׁהִיא בְּעוּלָה קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס וְהִטְעַתּוּ. לְפִיכָךְ יֵשׁ לוֹ לְהַשְׁבִּיעָהּ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כְּדִין כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין וְאַחַר כָּךְ תִּגְבֶּה הַתּוֹסֶפֶת. וְאֵין לָהּ לְהַשְׁבִּיעוֹ שֶׁלֹּא מְצָאָהּ בְּתוּלָה וְאַחַר כָּךְ תַּפְסִיד עִקַּר כְּתֻבָּה שֶׁחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם טוֹרֵחַ בִּסְעֻדָּה וּמַפְסִידָהּ. וְיֵשׁ לָהּ לְהַחֲרִים סְתָם עַל מִי שֶׁטָּעַן עָלֶיהָ שֶׁקֶר:
הלכה י״ז
הֲרֵי שֶׁרָצָה לְקַיְּמָהּ אַחַר שֶׁהִפְסִידָה עִקַּר הַכְּתֻבָּה חוֹזֵר וְכוֹתֵב לָהּ מֵאָה. לְפִי שֶׁאָסוּר לָאָדָם לִשְׁהוֹת עִם אִשְׁתּוֹ שָׁעָה אַחַת בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

בני אהובה · הלכות אישות פרק י״א

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות אישות פרק י״א

ד׳
אבל החרשת והשוטה לא תיקנו לה כתובה. כך אמרו בפרק חרש (דף קי"ג) וקשה דבפרק אלו נערות (כתובות דף ל"ו) אמרינן ודקארי לה מאי קארי לה משום דאית ליה למירמא אחריתי עילויה החרשת והשוטה והבוגרת וכו' אין להם טענת בתולים ותירץ הא ר״ג והא ר' יהושע משמע מאותה סוגיא דלכ״ע יש לה כתובה לחרשת ולשוטה דטענת בתולים לא הוי אלא להפסידה כתובתה דומיא דפלוגתא דר״ג ור' יהושע דמדמה ליה בגמרא דלא איירי אלא לענין ממונא. ואם נאמר דאיירי בדכתב לה כתובה אינו נראה ודאי דכיון דכתב לה הכי הוי מתנה ולית ליה טענת בתולים כיון דלא תקינו לה רבנן כתובה דכ״כ רבינו למטה דכל מאי דלא תקינו כתובה אין לה טענת בתולים וצריך עיון:
ז׳
קטן אפילו בן ט' שנים ויום א' שנשא אשה אין לה כתובה מאתים. בס״פ הכותב (כתובות דף צ') משנה קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שע״מ כן קיימה גר שנתגייר ואשתו עמו כתובתה קיימת שע״מ כן קיימה ע״כ ומפרש רבינו גבי גר שכתובתה מנה וגבי קטן נראה שסובר שכתובתה מאתים כדמעיקרא. וקשה אי בתר מעיקרא אזלינן אפילו גבי גר נמי ואי בתר השתא אזלינן אפילו גבי קטן נמי הא אחר שהגדיל בעולה היא. וי״ל דלעולם בתר מעיקרא אזלינן וגבי גר שאני דאפילו אזלינן בתר מעיקרא לאו בתולה היא דהתם קודם שנתגיירה חשובה זונה ולכך כתובתה מנה. וא״ת לרבינו מאי אשמעינן גבי גר מתניתין דקאמר שע״מ כן קיימה פשיטא דיש לה כתובה דאפי' לא כתב לה מעולם יש לה כתובה וכדהקשו שם בתוס' והם תירצו לזאת הקושיא דקמ״ל מתניתין גבי גר וקטן דכתובתה מאתים כדמעיקרא. ולרבינו דס״ל גבי גר דכתובתה מנה קשה מאי אשמעינן גבי גר והיכי קאמר שע״מ כן קיימה והרי אפילו לא כתב לה מעולם יש לה כתובה. וי״ל דאשמעינן דאע״ג דלא כתב לה עתה כתובה ולא עשו נישואין מחדש גובה מנה ולא אמרינן כיון דעתה לא עשו נישואין אין לה כתובה דהכתובה הראשונה אינה כלום קמ״ל דיש לה מנה ועל סמך הראשונה קיימה:
ח׳
וכל שכתובתה מאה או שלא תיקנו לה חכמים כתובה אין לה טענת בתולים וכו'. כתב ה"ה שם במשנה מבואר וכו' ומ"ש בגמרא ניחוש וכו' שמא אם יבאו לב"ד וכו'. נראה לכאורה לומר דהוקשה לו הסוגיא דניחוש שמא תחתיו זנתה וא"כ אמאי כתב רבינו סתם דכתובתה מאתים דהא בגמרא בפרק בתולה נשאת אמרו שם ואיכא דמתני לה אמתניתין בתולה אלמנה וכו' ומכח הך קושיא הוצרכו להעמידה שקדש ובעל לאלתר. ולזה נראה שתירץ דהכי קאמר שמא אם יבאו לבית דין וכו' והיינו כפירש"י ז"ל כלומר דאמאי אמרו שאין לו טענת בתולים ואין אתה מצריכה לבא לב"ד היה לנו להצריכה לבא לב"ד שיערער שמא מתוך כך יבאו עדים ויתברר הדבר ואם כוונתו זאת קשה טובא דלא תירץ מה שהקשה דעדיין קשה אמאי כתב רבינו סתם אין לו טענת בתולים היה לנו להצריכה לבא לערער בבית דין והקושיא שהקשו על מתניתין יש להקשות על דברי רבינו שהם דברי המשנה דהא בגמרא לא מצו לתרוצי הך קושיא אלא בשקידש ובעל לאלתר וכו'. ועוד קשה דכיון דאח"כ כתב שהסוגיא זו לא הובא בהלכות למה הוצרך לישבה דמדהוצרך לישבה מתחילה משמע דהא עיקר ואח"כ כתב דדעת הלכות ורבינו שאינה עיקר ודבריו מתמיהין. ועוד קשה למה אינה עיקר ואיך דחו הך סוגיא מהלכה בלי טעם וראיה. מיהו לזה נראה לתרץ דהם סוברים דמה שהקשו בגמרא וניחוש שמא תחתיו זנתה הוא לדעת רבה דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה משום דס"ל דאיכא עדים שלא נבעלה ובחזקת בתולה כנסה ודאי ולכך הקשו כיון דודאי משוית לה בעולה ניחוש שמא תחתיו זנתה אבל לרב אשי דאמר דכיון דנכנסה לחופה לאו בתולה מיקרי ולא אמרינן ניחוש שמא תחתיו וכו' אלא דאמרינן דנבעלה מראשון ולית לן לאוסרה כיון דנכנסה לחופה עם הראשון וכיון דהך קושיא לא הוי אלא לרבה הוי דלא כהלכתא דלית הלכתא כרבה דאמר כנסה בחזקת בתולה וכו' ולכך דחאוה מהלכה ולשאר הקושיות צריך עיון:
י״ב
ואם לא בגרה עדיין אומרין לו שמא הטית או בעלת בנחת. הטור הביא בלשון הרמב"ם וכתב או לא בעלת בנחת והוא וכו' וכן נראה שהיה גורס כדבריו הרב המגיד ז"ל. והוא מפרש מאי דאמר בגמרא (דף י') איכא דאמרי הכי אמר לה שמא במזיד הטית כלומר שמא הטה בכח ללישנא קמא אמר בעל בנחת והטה והשתא אמר שבעל בכח ולכך לא הרגיש. וז"א במזיד הטית כלומר שמא כיון שהיה הדבר במזיד ובכח עשית הטייה ולא הרגשת ועקרת לדשא ועברא. אבל בספרים דידן כתוב בדברי רבינו בעלת בנחת וכן הביאו הר"ן דבריו בפירוש ההלכות. ואולי יש לומר בדוחק וליישב הגירסא הטית דכתב רבינו הוא במזיד הטית כלומר בכוונה ומ"ש בעלת בנחת הוא כלישנא קמא דשמא הטית ויהיה לפי פירוש התוספות כך שמא הטית ומפני שהיה בנחת לא הרגשת והוא דוחק ועיקר הגירסא כדכתיבנא. והטור בא"ה הביא דין האמור בברייתא דבראשונה מעמידין וכו' כל שלא נהג וכו' וכתב דבמקום דנוהגים להעמיד עדים ולא העמיד אינו יכול לטעון ורבינו לא כתבו משום דאפשר דס"ל כדכתב הרא"ש בשם הרא"מ דהך לית ליה חזקה אין אדם טורח וכו' ואנן דקי"ל דחזקה הוי הך דלא כהלכתא:
נחלת הכלל · ToratEmet

צפנת פענח · הלכות אישות פרק י״א

א׳
הנושא כו' ואם מן הנשואין כו'. ואלמנה לאחר שמסרוה לרשות הבעל הנה זה מחלוקת אמוראי בכתובות דף נ"ח ע"ב ע"ש. ובאמת לשיטת רבינו דס"ל דחופה היינו גדר יחוד כמבואר לעיל פ"י ה"א רק דאף שלא נבעלה הוה כנבעלה לכל דבר עפ"י דין זה רק בארוסה אבל ביבמה לא. ועי' בתוספתא כאן רפ"ד וביבמות דף קי"ב ע"א. ועי' תוס' כתובות ד' מ"ט ע"א ד"ה ואימא ועי' בסנהדרין דף נ"ז ע"ב ע"ש דגבי בן נח ליכא הך דין. ועי' יבמות דף ק"ז ע"א דגם גבי קטנה בת מיאון אמרינן זה, ובירושלמי שם הוה זה בעיא דלא איפשטא. ועיין בריש פ"ח דעדיות וכבר כתבתי בזה. והנה בירושלמי רפי"ג דיבמות דמבעיא ליה שם גבי ארוסה שביהודה אם הוה כנשואה או לא ולכאורה לשיטת רבינו דס"ל דחופה היינו יחוד וא"כ הוה כמו חופה וצ"ל דשם הוה בבית חמיו לא ברשותו ועיין ביבמות דף מ"א ובירוש' פ"ח דגיטין הי"א ע"ש ואמר ארוסה שביהודה כנשואה היא ועיין בירושלמי בכתובות פ"ד דאמר לא סוף דבר לחופה אלא אפילו לבית שיש בו חופה, וצ"ל דנ"מ אף אם לא נכנסו לשם נשואין רק סתמא הוה ג"כ גדר נשואין וכמו דאמרינן בגמ' דכתובות גבי חצר דידיה. ועי' מש"כ התוס' יבמות דף ע"ב ע"א דאף היכא דא"א לבעול מ"מ מקרי נשואין. ועי' תוס' שם דף ס"ה ע"ב ד"ה כי ותוס"י סוף נדרים ע"ש והך דכתובות דף י"א ע"ב דמבואר שם דאף אם יש עדים שלא בא עליה מ"מ הויא נשואה או דמיירי כגון שראו אותם מבחוץ דאל"כ לא הוה יחוד כלל או דר"ל דלא גרע ממסירה וכמ"ד דכתובתה שוב רק מנה:
ב׳
[השמטה טען כו' ואם לא בגרה כו'. עיין בתו"י כאן דף ט' ע"ב אם ע"י הטיה נעשה הפתח פתוח או לא ושם דף ו' ע"ב ודף ה' ע"ב בתוס' ושם דף מ"ו ע"א בד"ה בשלמא ע"ש דמשמע רק דאין יוצא דם והנה בהך דחגיגה דף י"ד ע"ב גבי הא דב"ז גבי בתולה שעיברה ע"ש ברש"י דמיירי שכה"ג נשא לה ומצא לה כו' ר"ל כך דאי חיישינן לשמואל אז אסורה לו דמ"מ נבעלה והוה שפיר הך חיישינן לחומרא ובפרט למה דקי"ל דאפילו נבעלה שלא כדרכה אסורה לכה"ג וע' תוס' יבמות דף נ"ט ע"ב גבי העראה ובדברי רבינו פי"ז מהל' אסו"ב ועי' בירוש' כתובות פ"א ה"ג מעשה שעיברה כו' אך לשיטת התוס' בחגיגה שם י"ל כך דמיירי שכה"ג בעלה ולא מצא לה כו' והיא אומרת שהטה אך עי"ז הביאה נתעברה וזהו דאמר דשמואל לא שכיח דתתעבר בלא ביאה גמורה וע"כ היתה ביאה גמורה וע"כ כו' ר"ל י"ל באמבטי. אך לכא' אם נימא דע"י הטיה פתחה סתום וא"כ תוכל לברר אם פתחה עדיין סתום או לא אך י"ל דמיירי בבוגרת וכמ"ד דבוגרת מותרת לכה"ג ובוגרת לעולם פתוח וא"כ לדידן דס"ל דבוגרת אסורה לכה"ג לא משכחת להך דב"ז ולכך לא הביאו רבינו. וא"ש: ע"כ השמטה]
ג׳
מוכת עץ כו'. והנה בעולה שלא כדרכה עיין תוס' כתובות דף ל"ט ע"ב ד"ה טעמא מבואר דיש לה כתובה מאתים אך בירושלמי כאן פ"א ה"ג מבואר דרק מנה, וי"ל דזה תליא בהך מחלוקת דיבמות ד' נ"ט אם כשירה לכה"ג ועיין רש"י ביבמות שם דס"ל דלר"מ מוכת עץ כשרה לכה"ג ולכך ס"ל דכתובתה מאתים ועיין שם ד' ס' ע"ב אך בירושלמי ביבמות שם מבואר להיפך אליבא דר"מ ע"ש בפ"ו ה"ד ועיין מש"כ בזה לקמן בהל' א"ב פי"ז הי"ד ע"ש וגם נ"מ לפי מה דקיי"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוה מקח טעות אם הטעם הוא משום מום או הטעם משום שזינתה. ועיין בירו' כאן נשא אשה בחזקת שלא זינתה כו' אין זה מקח טעות, וכן מוכח בגמ' די"א ע"ב ונ"מ לשיטת התוס' דשלא כדרכה יש לה כתובה מאתים אם כנסה בחזקת בתולה ונתבררה שנבעלה שלא כדרכה אם הוה מקח טעות. ועיין מש"כ התוס' ד' י' ע"א ד"ה חזקה ובמש"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"ג דכתובות גבי חרשית ושוטה דכיון דעפ"י דין אין להם כתובה לא הויא מקח טעות אם כתב לה כתובה אף אם נמצאת בעולה הרי מבואר דזנות גופא לא הויא מקח טעות: וכן גדולה כו'. הנה רבינו ז"ל לא מחלק כמ"ש התוס' דמיירי שלא כלו בתוליה וכמו אם הערה רק דס"ל דאין עליה גדר מוכת עץ כלל. ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' א"ב פי"ח ה"א ע"ש:
ד׳
ואם כנס כו'. כן מבואר בירושלמי פ"א דכאן ה"ב ולא הויא כמו בקטן בהל' ז' דשם כתובתה מאתים משום דגבי קטן הקנינים שלו לבד מאישות גמרי למפרע. ועיין מש"כ בזה בהל' מכירה פכ"ט הי"ז ע"ש וכמו גבי גר קטן דהוה גר למפרע עיין תוס' סנהדרין ד' ס"ח ע"ב ובירושלמי פ"ד דקדושין ה"א ע"ש. ועיין בתוספתא סוטה פ"ה דגרס שם ר"י אומר ישקנה ויגדיל הקטן ע"ש והיכי משכחת לה הא לא הויא קדושין כלל וצ"ל כהך דקדושין די"ט גבי יעוד או גבי יבמה וכה"ג וע' בירו' ספ"ט דכתובות דמקשה מקטן מגרש ולא מקשה מקדש וכל כה"ג:
ו׳
ואין משיאין את הקטן כו'. זה ר"ל מהך דב"ב ד' קנ"ו ע"ש ועיין יבמות ד' קי"ג ע"א תוס' ד"ה שמא וכ"מ:
י״ב
ואעפ"י שיצא דם כו'. עיין בתוס"י ד' ט' ע"ב דפ"פ יכול להיות בלא דמים וגם אם הטה עושה הפ"פ בלא דמים ועיין בתוס' שם דף ה' ע"ב ד"ה לדם, ושם ד' ו' ע"ב וזהו דמקשה שם אלא מעתה שושבינים למה ר"ל דבשושבינים ג"כ אינו מבורר הדבר שהיא בתולה דהא יכול להטות. ועיין תוס' שם ד' מ"ו ע"א ד"ה בשלמא ובאמת זת תליא בהנך תרי לישני דכתובות ד' י' ע"א אם הטיה צריך כונה ע"ש ועיין בירושלמי כאן דס"ל דאם מצא פ"פ אנו תולין הדם בדם צפור וזהו מה דאמר בכתובות ד' י"ב ע"א כל שלא מישמש אינו יכול לטעון שם ר"ל שהוא אומר שהוא דם צפור וטענת פ"פ אין לו דמיירי שהיא בוגרת וכדומה אבל אם אומר פ"פ אז נאמן בכל מקום וא"ש מה שהקשו התוס' שם ד' י':
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קובץ על היד החזקה · הלכות אישות פרק י״א

ג׳
וכן גדולה שבא עלי' קטן כו'. ופסק רבינו כשמואל דאמר אין מ"ע בבשר אע"ג שכ' שם התוס' ד"ה ושמואל דבלא השיר בתולים איירי וכדאמרי' בירושלמי אין בו כח ליגע בסמנין ורבינו סתם דבריו משום דמשמע בתלמודא דידן פליג בזה כמ"ש באס"ז ואפשר נמי דפי' הירושלמי אין כח לפתוח הסתום.
ז׳
קטן וכו' וכן גר. עי' בתוס' דף צ' ד"ה ל"ש דמשמע מדבריהם דגם גבי גר כתובתה מאתים וצ"ע דבריהם דהא גיורת גם מתחילה אין לה מאתים ועי' בתיו"ט שם במתני' ולפי"ז מ"ש רבינו וכן כו' אין הכוונה דגם גבי קטן אין לה אלא מנה ז"א דהא מוכח בגמ' דיש לה מאתים וצ"ע על המל"מ שהבין מדברי רבינו דשווין הן ובאמת יש חילוק רב ביניהם והתוס' כ' שם דלא טריף ממשעבדי בכתובה זו שהוא שטר מוקדם ובלא"ה שטרא חספא בעלמא הוא וגבי קטן לא שייך חספא בעלמא עי' ק"נ ואפשר אם דעתו להתגייר וכותב לה כתובה ואח"כ נתגייר לא הוי חספא בעלמא וזה י"ל דקמ"ל המתני' לדעת רבינו וע"ש בתיו"ט ודוק.
ח׳
כל בתולה וכו'. כ' הה"מ מ"ש בגמ' וניחוש שמא תחתיו זנתה וכו' ובאמת צ"ע על רבינו והרי"ף שהשמיטו תי' דר"א דאיירי בשקידש ובעל לאלתר ולחומר הקוש' נראה עי' בתוס' שם מה שמקש' על ר"א הא איכא עדים כאן שלא נבעלה אפי"ה אינו סומך על דבריהם שסובר דלשבחה אומרים כן ע"ש והרשב"א תי' דהכי קאמר שבחזקת בתולה נשאה כמ"ש העדים ואעפי"כ אין כאן מקח טעות כיון שיודע שכנסה הראשון לשם נשואין הרי היא בעיני כל כבעולה שבטל חינה ולא לקחה אלא בדמי בעולה ע"ש והנה סברת הרשב"א נכונה למ"ד כתובה דרבנן אית לן למימר כיון שנשאת ובטל חינה שוב לא תקנו לה כתובה מאתים אבל למ"ד כתובה מה"ת וילפי' מכמוהר הבתולות באיזה סברא יכול להפקיע ממנה כתובתה המחויב לה מה"ת דהא כל זכות שנתן לה התורה הוא משום שבירת בתולים ולמ"ד כתובה דאורייתא ע"כ צ"ל כמו שתיר' התוס' דהוא לא כנסה אלא בחזקת בעולה ואע"ג דעדים אמרו שלא נבעלה אינו סומך עליהם ולפי"ז י"ל בהא דמק' התלמודא וניחוש דלמא תחתיו זנתה היינו לר"א דאיהו סובר דכתובה מה"ת כמ"ש התוס' דף י' ד"ה לר"נ וכיון דכתובה מה"ת ע"כ צ"ל דה"ט דאינו יכול לטעון טענת בתולים משום שהיא בעיניו בחזקת בעולה ואינו מאמין להעדים וא"כ וודאי דיש לחוש דלא יבוא תו לב"ד דמה לנו לברר הדבר דחזקה מגרע אמירת העדים ולה"א צריך לשנוי' דמיירי בקידש ובעל לאלתר ורבינו והרי"ף דפסקו דכתובה דרבנן איכא למימר סברת הרשב"א דלא מחזקינן לה כבעולה ואעפ"כ כתובתה מנה כיון דבטל חינה וא"כ אם יבעול אותה וימצאנה בעולה אז בוודאי יבוא לב"ד לברר הדבר שלא להיות עמה באיסור דאדרבה דהא איכא כאן עדים שלא נבעלה מבעלה הראשון ומש"ה השמיטו רבינו והרי"ף מסקנת הגמ' ודוק. ומשמע מדברי רבינו אפי' אם היא בעצמה אמרה שבתולה אני יכולה לומר לו משטה הייתי בך וכסברת הראב"ד ודלא כהרשב"א ומשמע לי' לרבינו כן מלישנא דמתני' בתולה אלמנה וכו' ואין להם טענות בתולים וכו' ודייק הריטב"א כיון דכבר תני כתובתן מנה פשיטא שוב שאין לו טענת בתולים ע"ש ובזה מיישב קושי' מהרש"א שם בגמ' דף י' ע"ב בהא דכ' התוס' שם למה קתני חלוצה ולפי שי' הראב"ד ורבינו מיושב דגבי חלוצה וודאי שהוא יכולה לומר משטה הייתי בך כיון דאיכא תרתי שהיתה שומרת יבם וגם נכנסה לחופה אבל באלמנה סד"א כסברת הרשב"א מש"ה תני בחד בבא להורות סברת הראב"ד גם באלמנה ודוק כי י"ל ג"כ הך סברה אם יש עדים שהיא בתולה ומיושב גם לשיטת הרשב"א קצרתי.
י׳
ויש לו להחרים סתם. כ' הה"מ שאין כאן חיוב שבועה כיון שהוא אינו טוען טענת ברי ע"ש ואם יש רגלים לדבר כגון שאמר מיום שנתארסה שמתי עיני פקיחא עלי' ולא זזה ידי מתוך ידה אע"ג דאין אפוטרופס לעריות מ"מ חשוב רגלים לדבר וצריכה שבועת היסת וביותר אם קידש ובעל לאלתר דאז יוכל לטעון ברי וצריכה שב"ה ומיושב בזה דברי רבינו והרע"ב בפי' המתני' משנה ו' פ"ק דכתובות וע"ש בתי"ט ד"ה לא כי ועי' בהרא"ה והרשב"א במתני' במוכת עץ אני.
י״א
שמא עד שלא ארסתיך כו'. משמע מדברי רבינו שיש כאן ס"ס אבל אם היא אשת כהן והיא טוענת מוכת עץ אני י"א דאסורה לבעלה משום חדא ספיקא כמבואר כל זה בפי"ח מה' א"ב הל' י"ח בדברי הה"מ ודעת רבינו דבחדא ספיקא אסורה לבעלה ולא נאמנת בברי שלה כ"א לכתובתה ודברי' אלו תלוים בחלופי גרסאות ובפי' הירושל' פ"ק דכתובות כמבואר כל זה באס"ז בסוגי' דפ"פ ובדעת הרע"ב ג"כ נ' שתופס שי' רבינו ממ"ש במשנה ז' ד"ה נאמנת ומ"מ אי אשת כהן היא מפקי' לה מיני' אלא דמ"ש שם שויתי' אנפשי' חתיכה דאסורא לאסורה ק' הא לא כי דאמר אינו אלא שמא ולפי דברי התי"ט שם ד"ה נאמנת שר"ל דדעת הרע"ב כשי' ר"ח דמ"ע פתחה סתום א"כ שפיר קאמר הרע"ב דהוא שוותי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ולי צ"ע דא"א לייחס כן שי' הרע"ב דהרי כ' הרע"ב במשנה א' שם דבוגרת אין לה טענת פ"פ אבל טענת דמים יש לה א"כ הא דקתני בברייתא דף ל"ו דבוגרות אין להם טענת בתולים מיירי בטוען טענת פ"פ ושם בברייתא תני בהדה גם מ"ע וא"כ מוכרח לומר דגם מ"ע פתחה פתוח ועי' במל"מ פה ודברי התי"ט צ"ע וצ"ל בכוונת הרע"ב כיון שעכ"פ הוא אינו מאמין בברי שלה ואסורה עליו מצד ספיקא וכשיטת רבינו.
י״ב
ואעפ"י שיצא דם הואיל ומצא פ"פ. וכ' הה"מ ואין כן דעת הרבה מפרשים וכ"מ ברש"י דף ט' ע"א בהא דאמר ר"א האומר פ"פ וכו' ממ"ש ודם אין לה ונראה דדעת רבינו דדוקא לאוסרה אבל לא להפסידה כתובתה דלזה דייק ר"א נאמן לאוסרה דמשמע אבל לא להפסיד כתובתה וע"ש בתוס' ד"ה נאמן להפסיד ובמהרש"א שם ובירושלמי משמע דר"א ס"ל דאינו נאמן להפסיד כתובתה ולפמ"ש יש לחלק אם אין כאן דמים נאמן אף להפסיד אבל היכא דאיכא דמים רגלים לדבר קצת שטענתו שקר ודי לנו לאוסרה משום ספק סוטה כדאמר בירושלמי ואין כאן מחלוקת ויש ראי' לשי' רבינו. ואין להק' דא"כ מאי פריך התלמודא מאי קמ"ל תנינא דלמא הא קמ"ל הגם דיש דמים ר"ל דלס"ד דמקשה דקים לי' פשיטא לשווי' נפשי' חתיכה דאיסורא גם היכא דאיכא דמים. והנה נראה לשי' ר"ח דבוגרת פתחה סתום וטענת דמים יש לה עי' בתוס' ד"ה האומר אם טען בבוגרת פ"פ מצאתי ויש כאן דמים א"נ לאוסרה אליבא דכ"ע דמגרע נאמנתה דהא יש סוברים דפתחה פתוח וא"כ הדמים מודיעים דלא קי"ל שפיר ועפי"ז י"ל דאע"ג דבוגרת פתחה סתום מ"מ במקצת הוי כחביות פתוחה והיינו לענין דא"נ ביש דמים עכ"פ וזה הוא הפי' מה שאמרו בירושלמי על דעתי' דר"א בוגרת אימתי היא נישאת כיון דא"נ בכל ענין מספקא לי' אם תקנו להנשא בד' ועי' בשירי קרבן ד"ה היא אומרת ודוק.
י״ד
חכמים הם שתקנו וכו'. יראה מדברי רבינו דאם הוא מה"ת לא מהני חזקה זו להאמינו וכ"כ התוס' בסוגי' ובס' פ"י נתקשה דהא ר"מ ס"ל כתובה מה"ת ואעפ"כ אמר טענת בתולין כל ל' יום כמבואר ביבמות דף קי"א והא אין לבעל טענה ברורה ע"ש בסוגי' דפ"פ ובס' מהר"ם ברבי כ' דהתוס' לא כ' כ"א לדידן דקימ"ל כר"ג דחזקה דגופה עדיפא מחזקת ממון אבל ר"מ י"ל שסובר כר"י וחזקת ממון עדיפא מכל החזקות מש"ה הבעל נאמן ולא משמע כדבריו בירושלמי פ"ק דכתובות הלכה ד' במה דס"ד שם לומר דיהי' נאמן ג"כ לעשות הולד שתוקי ע"ש ואפשר ליישב קוש' הפ"י דאליבא דר"מ דא"ל בכ"ד דמצרפי' מעוטא לחזקה ואתרע לה רובא ה"נ מצרפי' מעוטא דאינן בתולות לחזקה דא"א טורח בסעודה משא"כ לדידן דקיימ"ל מעוטא כמאן דליתא ורובא וחזקה רובא עדיף א"כ אי כתובה מה"ת לא אזלי' בתר חזקה ושפיר כ' התוס' ורבינו כיון שחכמים תקנו הם האמינוהו. ודע דיש מקום ספק גם למ"ד כתובה מה"ת בבוגרת דכלי' בתולי' אי הוי מה"ת ולא ראיתי מי שחילק בזה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות אישות פרק י״א

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות אישות פרק י״א

ד׳
ואם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה: הרב המגיד כתב שזה ברוצה לקיימה אחר שנתפקחה, ולמד זה מחרש ושוטה שנשאו נשים וכו' ששם דוקא ברוצה לקיימן, וה"ה כאן, וזה קיצור מופלג בדברי רבינו, ולהלן בפרק כ"ב כתב רבינו, אבל הפקח שנשא חרשת אם מתה לא יירשנה והחרשת שנשא פקחת כו' יירשנה, וכתב הראב"ד שלמד זה רבינו מדין כתובה כמו דחרשת אין לה כתובה מן הפקח כן אינו יורשה, וא"כ אף בחרש שנשא פקחת שאין לה כתובה ממנו אינו יורשה יעו"ש, ובהלכות נחלות כתב רבינו שאין הפקח יורש את החרשת שניסת כשהיא חרשת אפילו נתפקחה, ופשט דבריו מורה דאף ברצה לקיימה כשנתפקחה אינו יורשה, ואם מדין כתובה למד, הלא בזה דיש לה כתובה גם צריך ליורשה, וכבר עמד ע"ז בלח"מ שם. אמנם כבר העיר הכסף משנה דדברי רבינו מפורשים בירושלמי דפ"ק דכתובות הלכה ב' ומזה למד רבינו, וכן כתבו שם מפרשי הירושלמי, וזה לשונו, חרש שנשא פקחת אין לה עליו מזונות ולא כתובה, ואם מתה הוא יורשה שהיא רצתה לזוק לו נכסיה והוא לא רוצה לזוק לה בנכסיה [זה דין של רבינו לקמן פרק כ"ב, שהיא בת דעת ומזכה לו בנשואין שלה כל הזכיות שיש לבעל על אשתו שהלא ניחא לה בנשואין של חרש וניסת להחרש בכל הזכותים שיש לבעל על אשתו], פקח שנשא חרשת יש לה עליו מזונות וכתובה ואם מתה אינו יורשה שהוא רוצה לזוק לה נכסיו והיא לא רצתה לזוק לו נכסיה, ופריך וחרשת יש לה קנין ויש לה כתובה, ר' ירמיה בשם ר' ליזר כשכנסה פקחת כנסה [פירוש כשכנסה פקחת ונתחרשה], ריב"א בשם ר"ל שכנסה פקחת ונתחרשה מכל מקום לא פקחת כנסה [בתמיה דא"כ כשכנסה פקחת ונעשית אשתו אמאי אינו יורשה הא אשתו היא לכל דבר ומשני] תיפתר שהיתה חרשת ונתפקחה שלא תאמר הואיל והיתה חרשת תחלה אין לה כתובה לפום כן צ"ל יש לה, עכ"ל הירושלמי כפי ההגהה הברורה, וכיון שכן הלא דין שלפנינו בכנס חרשת ונתפקחה דיש לה כתובה כו' מפורש הוא בירושלמי, ולכן נקטיה רבינו כפשטא דאף אם עדן לא בא עליה ואינו רוצה לקיימה יש לה כתובה, דבשלמא בחרש שנשא פקחת הרי בעת נשואין היה אינו בן דעת, ולכך השתא דנתפקח אפשר דיאמר איני רוצה לקיים אותה ויגרשנה דבידו לגרשה דבו תלוי הגט, ולכך כל זמן שלא בא עליה ואינו מקיימה עוד, אין לה כתובה עליו אף אם מת אח"כ, אבל פקח שנשא חרשת ונתפקחה הרי לאו בידה לגרשו והיא אשתו גמורה, ואין שייך לומר שלא ירצה הבעל שנשא כשהיתה חרשת לקיימה כשנתפקחה, וכל פקח הלא נותן כתובה לאשתו רק דכאן חששו דממנעי ולא נסבי וכיון שנתפקחה לא שייך זה, לכן יש לה כתובה אף אם לא בא עליה בפקחותה. והדין שפסק בהלכות נחלות דאף אם כנסה חרשת ונתפקחה אינו יורשה ג"כ מפורש הוא, וזה אע"ג דרוצה לקיימה ובא עליה, דדוקא בחרש שנשא פקחת אמרינן דאם רוצה לקיימה בעת פקחותו כשנתפקח אח"כ, הרי היה בידו לגרשה וחזינן דניחא ליה בהנך נשואין שנשא בעודו שלא היה בן דעת, ולכך יש לה עליו כתובה, אבל בפקח שנשא חרשת ונתפקחה אף שבא עליה אימור לא ניחא לה בהנך נשואין שניסת כשלא היתה בת דעת, אבל מה תעשה הרי אין בידה לגרשו, וכיון שתקנו לה חכמים בעודה חרשת נשואין הרי צריכה גט ומה בידה לעשות. ואף לשיטת רבינו דבמאיס עלי כופין אותו להוציא לא ניחא לה לזלזולי בבי דינא ולכופו, לכן אף שבא עליה ג"כ אינו יורשה, ובכל זה יראה לי שזה ברוצה לקיימה, דהנשואין לא הוי רק מדבריהם כמו שהיה קודם. אבל בבעל אותה בפני עדים אחרי שנתפקחה דאז אמרינן דלשם קדושין הוא בועל והוי קדושין דבר תורה וכמו בבא על הקטנה כשנתגדלה אמרינן דאם קבלה קדושין משני אינה צריכה גט כרב דלשם קדושין הוא בועל, וכיון דמקודשת אליו מה"ת הרי רצתה בקדושיה דבר תורה והבעל יורשה, דנעשה כאילו קדשה עכשיו ויש להבעל כל הזכיות שיש לבעל על אשתו, רק במקיימה באופן שאין עדים שלא נתוסף בקדושיה קדושי תורה אז ברור דאין הפקח יורשה הואיל ואין ראיה שרצונה בנשואיה, כנ"ל בזה. דאף דדעת רבינו דירושת הבעל מדבריהם ולפ"ז הוי מצינן למימר דאף שבא עליה אחר זה לשם קדושי תורה שלא יתפסו בה קדושי אחר ג"כ אינו יורשה דלא תקנו חכמים ירושה, כיון שהנשואין היו בעודה חרשת ולאו בת דעת הויא וצריכה גט ומה תעשה, בכל זה לא מחוור והעיקר כדכתיבנא והדין דחרש שנשא פקחת הלא מפורש הוא בירושלמי, ואין לומר דנפרש דמיירי בנתפקח אחרי זה, וכמו דסיפא דפקח שנשא חרשת דיש לה עליו כתובה מוקי הירושלמי בנתפקחה אח"כ, והכי נמי רישא דחרש שנשא פקחת מיירי כשנתפקח אחר זה, זה אינו, דאם כן אמאי אין לה עליו כתובה כיון דנתפקח. ואין לפרש דמיירי כשלא בא עליה עדיין כשנתפקח ואינו רוצה לקיימה, דא"כ אמאי יורשה כיון דלדבריך חרש אינו יורש פקחת ואטו אם נתפקח יורשה. ונראה שמהראב"ד אישתמיט דברי ירושלמי זה שכתב שלמד מדין כתובה והוא מפורש בירושלמי כרבינו. ולהיפך דאם נתפקחה אח"ז יש לה כתובה ואינו יורשה, וטעם הדבר, דפקח הנושא חרשת אין לה עליו כתובה דממנעי ולא נסבי דפיקח שנשא אותם חושב אם יוכל לדור עמה הרי טוב ואם לאו יגרשנה כיון דאין לה כתובה. אבל אם תאמר דיש לה כתובה ממנעי ולא נסבי, אבל בפקחת שנשאה חרש הרי יודעת שנכנסת לרשות חרש ותהא אגידא ביה לעולם דאין בידה להתגרש ומה איכפת לה שהבעל החרש יירשנה במותה כיון דניחא לה באישותו וטב למיתב טן דו יהיה יורשה ג"כ ופשוט: סוף דבר דעת רבינו על פי ירושלמי דהפקח שבן דעה הוא מתחייב את עצמו ליתן ככל זכיות שיש לאשה עם בעלה, רק כתובה לא תקנו דבאמת אין נשואין כלל לחרשת, רק חכמים תקנו וראו שימצאו אנשים שישאו גם חרשת אבל אם יתחייב כתובה לא נסבי לה. ולפ"ז הבעל אוכל פירות נכסי אשתו הפקחת אע"פ שהוא חרש דהיא זיכתה לו נכסיה שהיא ניסת לדעתה, לבד מעשי ידיה שצריכה למזונות, ואף בעבד עברי אינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך, וכן החרשת עם הפקח היה לה על הבעל כתובה ות"כ, רק חכמים חששו דממנעי ולא נסבי, והוא היה בן דעת כשנשאה לכן הבעל חרש זוכה בכל הזכותים שיש לבעל בנכסי אשתו הפקחת. והא דאמרו בריש האשה רבה, דהואיל והיא אינה זוכה בדידיה, כך הוא אינו זוכה בדידה, זה תמן דנשואין שלה באיסור וחכמים לא ניחא להו בנשואין דילהו כמו שניות וכו' נפסק אגד הקשר ויחס ברית נשואין שלהם, וגם שם בשניה דעת ירושלמי כן דאע"ג דאין לה מזונות מכל מקום הבעל זוכה במעשי ידיה יעו"ש פרק יש מותרות הלכה ה', ובזה נראה דפליג הבבלי, ואולי מוקים הבבלי זאת הברייתא כר' אליעזר דסובר באשה שהלך בעלה למדינת הים כו' דבעלה זכאי במציאתה כו' דלדידיה לא קנסו רבנן, כן הוה"ד בשניה דהיא מרגלת אותו לא קנסוהו ודוק, אבל כאן חרש שנשא פקחת דנשואין הלא הוא מתקנת חכמים וחכמים חששו לטובתו ורצו לתקן ככל דיני נשואין, רק שלא חייבו אותו בכתובה משום דחרש לאו בר דיעה הוא וחיובו וכתיבתו אינו כלום לכן לא שייך לחייבו, אבל היא שהיא בת דעת זכיא ליה בשלה ככל פקחת שניסת, וזה כוונת ירושלמי שרצת ליזוק בנכסיה בנשואין שלה שניסת אליו מדעתה, וזה פשוט וברור: אבל קשה לי מהא דאמר סוף פרק הכותב דרב ושמואל פליגי אם קטנה יוצאה בגט אם יש לה כתובה, הוא בפלוגתא דר"א ור"י ואמר אליבא דר"א כו"ע לא פליגי כו' ואמאי נימא דר"א סובר דקטנה שאינה בת דעת לכן לא זכי הבעל בקנינים שיש לבעל על אשתו כלל. אבל מניה דידיה דאיהו בן דעת יש לה כתובה ות"כ, וכמו דאמרו בירושלמי גבי פקחת שניסת לחרש. ונראה דסבר תלמודין דאם הוי ר' אליעזר מחשיב לנשואין דילה דיהיה לה ממנו כתובה ות"כ, לא היה מקיל דאם היא בת כהן לישראל דתאכל בתרומה, אע"ג דלהירושלמי באשת חרש הלא יורשה וזכי בנכסיה ובכ"ז אמר בפרק אלמנה לכה"ג דטובלת מחיק בעלה ואוכלת בתרומה, הלא בזה פליג הבבלי דאמר שם חרש פוסל דהא קניא בתקנתא דרבנן, ובפרט דשמואל גופיה אמר ביבמות לר"א דעשאה כמטיילת בחצר עמו, אלמא דאיהו מודה דלר"א אין לה כתובה, רק לר' יהושע אמר דרב סבר דגם בקטנה חששו חכמים דממנעי ולא נסבי לה לכך העדיפו כח הבעל יעו"ש ודוק. וכבר נדפס זה משמי בספר מלאכת חרש ח"ב, רק באתי עתה לקיים דברי שהוא ירושלמי מפורש דיורש את נכסי אשתו הפקחת וכל שכן שאוכל פירות נכסיה, ובשביל שהאחרונים לא עיינו בירושלמי לכן לא דקו בזה במח"כ ודוק:
ו׳
ואין משיאין את הקטן עד שבודקין אותו כו'. כוונתו דלא סמכינן על החזקה דרבא משום דמגרע גרע כיון שהגיע לכלל שנים, תו כי יגדיל אחרי זה לא יבעול לשם קדושין דיחשוב שמסתמא גדול הוא ויהא כל ימיו בלא קדושין ויהיו בעילותיו זנות, לכן לא סמכינן על חזקה דרבא אפילו כשנושא קטנה והוי קטן אוכל נבילות, ומפרש רבינו הך שמועה דפרק מי שמת (דף קנ"ו) בודקין לקדושין כו', פירושו, שהבדיקה חיובית, וכן מורה לשון הסוגיא וכיון דבדיקניה לקדושין כו', ויעוין תוספות שם. אמנם צ"ב הך דפרק הנשרפין (דף ע"ו) דאמר סמוך לפרקו שאני ויעוין ב"ש סימן א' ואכמ"ל. וראיתי שהרשב"א בשו"ת חלק ד' סימן ר"ז מפרש כן הך דבודקין והך דסמוך לפרקן מפרש בני י"ח יעו"ש באורך:
י״א
אמרה היא אמת אמר שלא מצאני בתולה ואיש בא עלי באונס כו' ה"ז נאמנת: בשלטי הגבורים כתב דתוספת לית לה משום דאימתי מתחייב לה התוספת בשעת כניסתה לחופה ואז כנסה על דעת דתהא בתולה לא בעולה, וכן כתב גבי משנה דמומין דאם היו עדים שנתהוו בעת היותה ארוסה, דמכל מקום תוספת אין לה. והנה הריא"ז אזיל בשיטת תוספות רי"ד הנדפס מחדש בש"ס ווילנא, שכתב דכולהו מתניתין מיירי בכתב לה כתובה מן האירוסין, דאל"כ אם נאנסה מן האירוסין הרי בעת כניסתה לחופה לא כנסה על דעת שהיא בעולה והר"ז מקח טעות, דבאמת אין נפ"מ בין תוספת לעיקר כתובה, רק דכתובה אם כתב לה מן האירוסין חיובה בא תיכף, ותוספת אין חיובו רק משעת הנשואין דקיי"ל כר"א בן עזריה דלא הוסיף לה אלא על דעת שתכנס לחופה, אבל בלא כתב לה כתובה דסבר רבינו דאין לארוסה כתובה, א"כ עיקר החיוב בא בשעת הנשואין והוה מקח טעות, ובאמת לשון רבינו שכתב הנושא את הבתולה שכתובתה מאתים כו', וכן לקמן פרק כ"ה גבי מומין מוכחא דסתמא מיירי אף באין לה כתובה מן האירוסין, ובכל זה אם משנתארסה נאנסה אין זה מקח טעות, דעל המומין והאונסין המתהוין כשהיא תחת רשותו לא קפיד אינש דלהוי מקח טעות, דכיון דאשתו היא תו לא קפיד לבטל הנשואין, כיון דנסתחפה שדהו ומזלו גרם מה תעשה, כן נ"ל: ולכאורה יש להוכיח כן דאמר רבא בפרק נערה דמוציא ש"ר חדוש הוא, דאם באו עדים שזינתה בבית אביה אחרי שנכנסה לחופה הרי היא בסקילה, אע"ג דאם תזנה אחר החופה דינה בחנק, הרי אע"ג דאישתני דינא לא אשתני קטלא יעו"ש ברש"י. ולפ"ז הא רבא סובר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה מקח טעות לגמרי, וכתבו בתוספות, דמשום זה אמרו חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה דצריכה קדושין מחדש, א"כ כיון שבאו עדים שזינתה בבית אביה הרי החופה בטעות והויא ארוסה ותו לא אשתני דינא, וע"כ דאף דקפיד זה לבטל האירוסין, אבל כשהיא ארוסתו קשה עליו לגרשה כיון דבקרובותיה אסור ונפיק קלא דאשתו היא תו לא קפיד לבטל החופה ולא הוי חופה בטעות, כש"כ כאן דנאנסה בעודה ארוסה או דנולדו בה מומין דהחופה לא הוי חופה בטעות. אמנם זה נדחה כבר ממה שהארכנו בזה לעיל פרק י' לדחות ראיה זו בדברים מוכרחין יעו"ש היטב, ולשון רבינו בהלכה ט"ז אבל התוספת יש לה כו' או שהודה לו שהיא בעולה קודם שתתארס, מורה בהדיא דאינה מפסדת התוספת בנאנסה משנתארסה דלא כהש"ג ותוספות רי"ד: אמנם מצאתי לרבינו חננאל בפירושו לסנהדרין פ"ק על הך דאמר רבא פלוני בא על נערה המאורסה כו' בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה, דפירש דבא על בתו של פלוני באונס, דנהרגין עבור הבועל שרצו להרגו בעדות שקר, ומשלמין ממון דרצו להפסיד כתובתה, אלמא דמפרש דכבר היא נשואה לבעל, וכי מעידין שנאנסה מן האירוסין הרי הפסידו לה כתובה דאע"ג דנאנסה תחתיו, מכל מקום ארוסה אין לה כתובה, רק החיוב הוא בעת כניסתה לחופה, וכיון דבעת כניסה לחופה הויא בעולה הוי מקח טעות ואין הבעל חייב לה כתובה, כן מורה פשטו לכל מעיין, ומבואר דסבר כהתוספות רי"ד דכולהו משניות דמשארסתני נאנסתי והך דמומין מיירי כשכתב לה מן האירוסין דאינה מפסדת אם נאנסה אחרי זה, וזה פירוש נכון בהך דרבא שם לפי פסק רבינו דאין לארוסה כתובה, עלה לנו דהך דינא דהשלטי גבורים מחלוקת הר"ח ורבינו ודוק:
י״ז
הרי שרצה לקיימה אחר שהפסידה עיקר הכתובה חוזר וכותב לה מאה לפי שאסור לאדם לשהות וכו': דייק רבינו שהפסידה עיקר הכתובה לכלול אף בטוען פתח פתוח והאשה מכחשת אותו דנאמן לענין עיקר כתובה והתוספת יש לה, וא"כ בכל אשה שתמחול הכתובה ולא התוספת הרי מותר לשהות עמה, דסוף סוף אינה קלה להוציאה, דהא לכשיוציאה יתחייב בתוספת, [וגדולה מזו אמרו פרק החובל דף פ"ט במוכרת כתובתה לאחרים], אבל כאן צריך לכתוב לה כתובה עכשיו מחדש וטעמא, דהא אינה נוטלה בלא שבועה, וא"כ אמרינן דשמא יודע שהאמת עמו שלא מצא לה בתולים, ותהיה קלה בעיניו להוציאה היינו שיגרשנה והוא בטוח שלשקר לא תשבע שבתולה היתה ולא תטול גם התוספת, ואין לומר דהא מצי להשביעה שבועה שלא פרעתיך כמו שכתב רבינו לקמן פרק ט"ז הלכה י"ט שגם בגרושה מצי להשביעה, ז"א, דשבועה זו תשבע שהאמת עמה, אבל בזה יודע שהאמת עמו וא"כ לא תשבע לשקר, וע"ז יסמוך לגרשה ותהא קלה בעיניו להוציאה, לכן צריך לכתוב לה כתובה מאה מחדש, וזה דייק רבינו שהפסידה עיקר הכתובה, ובטור סימן ס"ח נשמט מלשון רבינו תיבת עיקר, והוא העיקר בהלכה זו: ומה שכתב רבינו שיש לו להשביעה בנק"ח כדין כל הנשבעין ונוטלין שפקפק הרב המגיד דהא אי טעין אישתבע לי דלאו אמנה או ש"ד דלאו להכי קאי לא מצי להשביעו, נראה לי דהכא שאני, דחזינא גבי חנוני ופועלים דאם מתו פועלים והחנוני לבדו תובעו נוטל בלא שבועה, אע"ג דהוי אינו יודע אם נתחייבתי מ"מ חזקת שליח עושה שליחותו איכא ומצטרף לה ברי כנגד שמא להוציא ממון כדעת רבינו שם בפט"ז מהלכות מלוה, ותשובת ר"י בן פלט בבעה"ת שער כ"ט חלק ב', אע"ג דלא סמכינן באיסורי תורה רק בדברי סופרים וכמו דפסק רב נחמן בפרק בכל מערבין (דף ל"ב), אם כן ה"נ אף ע"ג דעל חזקה זו דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה לא סמכו חכמים רק במה שהתקינו, אבל בתוספת לא כמבואר בגמרא הם אמרו והם האמינוהו ועיין כסף משנה, מ"מ אלימא חזקה זו להצריכה שבועה, ובודאי גם לענין תוספת יש חזקה זו כדברי הרא"ש, רק חזקה זו גריעא דלא מהימן לאפוקי חיובא דשטרא וזה ברור. ולפי מש"כ לעיל פרק י' דאם רצה לקיימה ודאי אמרו חזקה דאין אדם מוציא שם רע על אשתו בשביל שתפסיד כתובה לכשיגרשנה, רק אם רוצה לגרשה הלא יכול להיות דעכשיו רוצה לגרשה ומבקש עלילה להפטר מכתובה, ע"ז אמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, אפשר דאם רוצה לקיימה אף אם לא טרח בסעודה ג"כ נאמן להפסידה עיקר כתובה, ועיין מה שהביא ההמ"ג בהלכה י"ד בשם הרשב"א ז"ל כנ"ל ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות אישות פרק י״א

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות אישות פרק י״א

א׳
הנושא בתולה שנתאלמנה מן הנשואין כתובתה מאה. ואע"פ שהן בתולות הואיל וחזקת הנשואה וכו'. ונראה בכוונת רבינו דאע"פ שידוע בודאי שהיא עדיין בתולה אפ"ה אין לה אלא מאה הואיל וחזקת הנשואה לאישות ולכך חשיבא כבעולה לכל דבר משנשאת. ויצא לי זה מדתניא בפ"ק דכתובות (דף י"א ע"ב) כנסה ראשון לשום נשואין ויש לה עדים שלא נסתרה אין השני יכול לטעון טענת בתולים ונהי דבהא דקתני לא נסתרה משמע דלא קיי"ל הכי וכמו שביארתי לעיל בפרק י' לדעת רבינו דאיירי בשמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל וסברה דמהני מסירה למעט כתובתה מן השני וכריש לקיש דאמר הכי בפרק נערה ואנן קיי"ל כשמואל דסבר דלא מהני מסירה להכי ודייק כן מברייתא אחריתי דמייתי התם בפרק נערה מיהו במאי דקתני דאע"פ שיש עדים שלא היה אישות כשנסתרה עמו אין השני יכול לטעון טענת בתולים וכתובתה מנה קיי"ל כן: ומה שהקשו התוס' בפ"ק (דף י"ב) דאמאי כתובתה מנה הא כיון שיש עדים שלא קרב לה הרי כנסה בחזקת בתולה אתי שפיר ולק"מ לפי מה שכתבנו בכוונת רבינו כאן דהיינו טעמא דהואיל שחזקת הנשואה לאישות לא חילקו חכמים בזה ועשאוה כבעולה נמי לענין כתובה. וכן לכל דבר משוי נשואין כבעולה וכמ"ש ג"כ רבינו לעיל בריש פ"י וכן כתבו התוספות בפרק נערה (כתובות דף מ"ט) וכן הוא דעת רבינו בפרק י"ט דהלכות איסורי ביאה גבי חללה לפוסלה לכהונה וכמ"ש שם. והכי נמי לא חילקו חכמים גבי כתובה: ולפ"ז מסכימים דברי רבינו עם דברי הטור ושו"ע אה"ע סי' ס"ז שפסקו לברייתא הנזכרת דפרק קמא ודלא כהבית שמואל שכתב שם דרבינו לא סבר כהברייתא ודייק כן מדלא כתב דאפילו אם יש עדים שלא נסתרה כתובתה מאה. ולדידי אין זה דיוק כלל דבלאו הכי מבואר כן מדבריו דאיירי בשיש עדים שלא נסתרה בודאי ואפילו הכי היא כבעולה ומלבד זה מבואר כן מדבריו דלעיל בפרק י' ובהלכות איסורי ביאה. וגם הבית שמואל גופיה באה"ע סי' ז' פירש כן דברי רבינו דהלכות איסורי ביאה שזכרתי. וא"כ אמאי לא נפרש כן גם דברי רבינו דכאן:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות אישות י״א, מתוך הלכות אישות שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות אישותכל הרמב״ם