הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות גזילה ואבידה · פרק א׳

ספר נזיקין · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות גזילה ואבידה · פרק א׳
הלכה א׳
כָּל הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יג) "לֹא תִגְזל". אֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה שֶׁהֲרֵי הַכָּתוּב נִתְּקוֹ לַעֲשֵׂה שֶׁאִם גָּזַל חַיָּב לְהַחְזִיר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה כג) "וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל" זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. וַאֲפִלּוּ שָׂרַף הַגְּזֵלָה אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי הוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם דָּמֶיהָ וְכָל לָאו שֶׁנִּתָּן לְתַשְׁלוּמִין אֵין לוֹקִין עָלָיו:
הלכה ב׳
וְאָסוּר לִגְזל כָּל שֶׁהוּא דִּין תּוֹרָה אֲפִלּוּ עַכּוּ"ם אָסוּר לְגָזְלוֹ אוֹ לְעָשְׁקוֹ. וְאִם גְּזָלוֹ אוֹ עֲשָׁקוֹ יַחְזִיר:
הלכה ג׳
אֵי זֶהוּ גּוֹזֵל זֶה הַלּוֹקֵחַ מָמוֹן הָאָדָם בְּחָזְקָה כְּגוֹן שֶׁחָטַף מִיָּדוֹ מִטַּלְטְלִין אוֹ שֶׁנִּכְנַס לִרְשׁוּתוֹ שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן הַבְּעָלִים וְנָטַל מִשָּׁם כֵּלִים. אוֹ שֶׁתָּקַף בְּעַבְדּוֹ וּבִבְהֶמְתּוֹ וְנִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן. אוֹ שֶׁיָּרַד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְאָכַל פֵּרוֹתֶיהָ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה הוּא גּוֹזֵל. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב כג כא) "וַיִּגְזל אֶת הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי":
הלכה ד׳
אֵי זֶהוּ עוֹשֵׁק זֶה שֶׁבָּא מָמוֹן חֲבֵרוֹ לְתוֹךְ יָדוֹ בִּרְצוֹן הַבְּעָלִים וְכֵיוָן שֶׁתְּבָעוּהוּ כָּבַשׁ הַמָּמוֹן אֶצְלוֹ בְּחָזְקָה וְלֹא הֶחֱזִירוֹ. כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ בְּיַד חֲבֵרוֹ הַלְוָאָה אוֹ שְׂכִירוּת וְהוּא תּוֹבְעוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי שֶׁהוּא אַלָּם וְקָשֶׁה. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא יט יג) "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ":
הלכה ה׳
כָּל הַגּוֹזֵל חַיָּב לְהַחְזִיר הַגְּזֵלָה עַצְמָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה כג) "וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל". וְאִם אָבְדָה אוֹ נִשְׁתַּנֵּית מְשַׁלֵּם דָּמֶיהָ. בֵּין שֶׁהוֹדָה מִפִּי עַצְמוֹ בֵּין שֶׁבָּאוּ עָלָיו עֵדִים שֶׁגָּזַל הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם הַקֶּרֶן בִּלְבַד. אֲפִלּוּ גָּזַל קוֹרָה וּבְנָאָהּ בַּבִּירָה הוֹאִיל וְלֹא נִשְׁתַּנֵּית דִּין תּוֹרָה הוּא שֶׁיַּהֲרֹס אֶת כָּל הַבִּנְיָן וְיַחְזִיר קוֹרָה לִבְעָלֶיהָ. אֲבָל תִּקְּנוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשָּׁבִים שֶׁיִּהְיֶה נוֹתֵן אֶת דָּמֶיהָ וְלֹא יַפְסִיד הַבִּנְיָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲפִלּוּ גָּזַל קוֹרָה וַעֲשָׂאָהּ בְּסֻכַּת הֶחָג וּבָא בַּעַל הַקּוֹרָה לְתָבְעָהּ בְּתוֹךְ הֶחָג נוֹתֵן לוֹ אֶת דָּמֶיהָ. אֲבָל אַחַר הֶחָג הוֹאִיל וְלֹא נִשְׁתַּנֵּית וְלֹא בְּנָאָהּ בְּטִיט מַחְזִיר אֶת הַקּוֹרָה עַצְמָהּ:
הלכה ו׳
הַגּוֹזֵל פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר אֵינוֹ בְּתוֹרַת הֲשָׁבַת גְּזֵלָה. גָּזַל שָׁלֹשׁ אֲגֻדּוֹת שָׁווֹת שָׁלֹשׁ פְּרוּטוֹת וְהֻזְּלוּ וַהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן שָׁווֹת שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת וְהֶחְזִיר לוֹ שְׁתַּיִם חַיָּב לְהַחְזִיר הַשְּׁלִישִׁית הוֹאִיל וּבַתְּחִלָּה הָיְתָה שָׁוָה פְּרוּטָה. גָּזַל שְׁתַּיִם שְׁווֹת פְּרוּטָה וְהֶחְזִיר אַחַת גְּזֵלָה אֵין כָּאן מִצְוַת הֲשָׁבַת גְּזֵלָה אֵין כָּאן:
הלכה ז׳
הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ בַּיִּשּׁוּב וְהֶחְזִיר לוֹ גְּזֵלָתוֹ בַּמִּדְבָּר הָרְשׁוּת בְּיַד הַנִּגְזָל אִם רָצָה נוֹטֵל וְאִם לָאו אוֹמֵר לוֹ אֵינִי נוֹטֵל אֶלָּא בַּיִּשּׁוּב שֶׁמָּא תֵּאָנֵס מִמֶּנִּי כָּאן. וַהֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הַגַּזְלָן וּבְאַחֲרָיוּתוֹ עַד שֶׁיַּחֲזִירֶנָּהּ לוֹ בַּיִּשּׁוּב. וְכֵן בִּדְמֵי הַגְּזֵלָה:
הלכה ח׳
הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ וְהִבְלִיעַ לוֹ בְּחֶשְׁבּוֹן יָצָא. וְאִם הֶחְזִיר לְכִיסוֹ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מָעוֹת יָצָא שֶׁאָדָם עָשׂוּי לְמַשְׁמֵשׁ בְּכִיסוֹ בְּכָל שָׁעָה וַהֲרֵי מָנָה הַמָּעוֹת שֶׁהֶחְזִיר לוֹ בִּכְלַל מְעוֹתָיו וּמִנְיַן שֶׁלֹּא מִדַּעַת פּוֹטֵר. וְאִם הֶחְזִיר לְכִיס שֶׁאֵין בּוֹ כְּלוּם לֹא יָצָא וְחַיָּב בְּאַחֲרָיוּת הַגְּזֵלָה עַד שֶׁיּוֹדִיעוֹ שֶׁהֶחְזִיר לְכִיס פְּלוֹנִי:
הלכה ט׳
כָּל הַחוֹמֵד עַבְדּוֹ אוֹ אֲמָתוֹ אוֹ בֵּיתוֹ וְכֵלָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ אוֹ דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיִּקְנֵהוּ מִמֶּנּוּ וְהִכְבִּיר עָלָיו בְּרֵעִים וְהִפְצִיר בּוֹ עַד שֶׁלְּקָחוֹ מִמֶּנּוּ אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לוֹ דָּמִים רַבִּים הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ יד) (דברים ה יח) "לֹא תַחְמֹד". וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה. וְאֵינוֹ עוֹבֵר בְּלָאו זֶה עַד שֶׁיִּקַּח הַחֵפֶץ שֶׁחָמַד. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז כה) "לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ". חִמּוּד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה:
הלכה י׳
כָּל הַמִּתְאַוֶּה בֵּיתוֹ אוֹ אִשְׁתּוֹ וְכֵלָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן מִשְּׁאָר דְּבָרִים שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִקְנוֹתָן מִמֶּנּוּ. כֵּיוָן שֶׁחָשַׁב בְּלִבּוֹ הֵיאַךְ יִקְנֶה דָּבָר זֶה וְנִפְתָּה בְּלִבּוֹ בַּדָּבָר עָבַר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ה יח) "לֹא תִתְאַוֶּה" וְאֵין תַּאֲוָה אֶלָּא בַּלֵּב בִּלְבַד:
הלכה י״א
הַתַּאֲוָה מְבִיאָה לִידֵי חִמּוּד וְהַחִמּוּד מֵבִיא לִידֵי גֵּזֶל. שֶׁאִם לֹא רָצוּ הַבְּעָלִים לִמְכֹּר אַף עַל פִּי שֶׁהִרְבָּה לָהֶם בְּדָמִים וְהִפְצִיר בְּרֵעִים יָבוֹא לִידֵי גֵּזֶל שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ב ב) "וְחָמְדוּ בָּתִּים וְגָזָלוּ". וְאִם עָמְדוּ הַבְּעָלִים בְּפָנָיו לְהַצִּיל מָמוֹנָם אוֹ מְנָעוּהוּ מִלִּגְזל יָבוֹא לִידֵי שְׁפִיכוּת דָּמִים. צֵא וּלְמַד מִמַּעֲשֵׂה אַחְאָב וְנָבוֹת:
הלכה י״ב
הָא לָמַדְתָּ שֶׁהַמִּתְאַוֶּה עוֹבֵר בְּלָאו אֶחָד וְהַקּוֹנֶה דָּבָר שֶׁהִתְאַוָּה בְּהֶפְצֵר שֶׁהִפְצִיר בַּבְּעָלִים אוֹ בְּבַקָּשָׁה מֵהֶן עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין. לְכָךְ נֶאֱמַר (שמות כ יד) (דברים ה יח) "לֹא תַחְמֹד" וְ(דברים ה יח) "לֹא תִתְאַוֶּה". וְאִם גָּזַל עָבַר בִּשְׁלֹשָׁה לָאוִין:
הלכה י״ג
כָּל הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה כְּאִלּוּ נוֹטֵל נִשְׁמָתוֹ מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי א יט) "כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת נֶפֶשׁ" וְגוֹ'. וְאַף עַל פִּי כֵן אִם לֹא הָיְתָה הַגְּזֵלָה קַיֶּמֶת וְרָצָה הַגַּזְלָן לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּבָא מֵאֵלָיו וְהֶחְזִיר דְּמֵי הַגְּזֵלָה. תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא שֶׁאֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ אֶלָּא עוֹזְרִין אוֹתוֹ וּמוֹחֲלִין לוֹ כְּדֵי לְקָרֵב הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה עַל הַשָּׁבִים. וְכָל הַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ דְּמֵי הַגְּזֵלָה אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ:

אבן האזל · הלכות גזילה ואבידה פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

כסף משנה · הלכות גזילה ואבידה פרק א׳

ב׳
אפילו עכו״ם כו'. יש לתמוה על זה שכתב שאסור לעשקו דהא קרא לא תעשוק את רעך כתיב דמשמע לאפוקי עובד כוכבים ועוד קשה דאמרינן בפרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא דף קי״ג:) דהפקעת הלואתו מותר ועושק היינו הפקעת הלואתו כמ״ש רבינו בסמוך אי זהו עושק וכו' כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או שכירות ויש לומר שרבינו סובר כדפי' רש״י הפקעת הלואתו שאין גזל ממש שרי כי ליכא חלול השם כגון היכא דטען ליה ליורש נתתיו לאביך ומת דלא ידע העכו״ם בהדיא דקא משקר וגם התוס' כתבו שם אף על גב דטעות העכו״ם מותר אסור להטעות העכו״ם כשהוא יודע שגוזל ועושה עצמו כלא יודע. ודייק רבינו לכתוב אסור לגזלו או לעשקו ולא כתב שעובר עליו בלא תעשה לומר שאין איסור זה מן התורה:
ו׳
גזל שתים שוות פרוטה והחזיר אחת גזילה יש כאן מצות השבת גזלה אין כאן. בפ' הגוזל עצים בעיא ופשט גזלה אין כאן השבה אין כאן ומקשה התם אי גזלה אין כאן השבה יש כאן אמרי ה"ק אע"פ שגזלה אין כאן מצות השבה אין כאן וכתב הרא"ש פירוש הרמ"ה אע"פ שגזלה אין כאן ואין ב"ד כופין אותו להחזיר כיון דאין בו שוה פרוטה ודאי אם לא החזיר אחת מדעתו אלא בציווי ב"ד כופין אותו להחזיר את השניה כההיא דתניא הוזקקו ב"ד לשוה פרוטה גומרים אף בפחות משוה פרוטה [אלא השתא דהחזיר אחת מדעתו גזילה אין כאן דאין ב"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה] מצות השבה אין כאן ומעצמו חייב להחזיר לקיים מצות השבה ואין ב"ד נזקקין לכופו. עוד פירש אע"פ שהגזילה אין כאן ואין ב"ד נזקקין לכופו בתורת ממון מצות השבה אין כאן ומכין אותו עד שתצא נפשו לקיים מצות השבה עכ"ל. והטור כתב פירוש שני דהרמ"ה וכתב עליו וכ"כ הרמב"ם גזילה יש כאן השבה אין כאן עכ"ל. וק"ל על דברי רבינו דכיון דבין למאי דאמרינן מעיקרא בין למאי דאסיקנא אמרינן דגזילה אין כאן היאך פוסק בהפך דגזילה יש כאן. ומצאתי נוסחא אחרת בדברי רבינו גזילה אין כאן מצות השבת גזילה אין כאן וגם על נוסחא זו ק"ל כיון שהקשו בגמ' על זה והעלו אע"פ שגזלה אין כאן למה לא כתב כדברי המסקנא. ונראה ליישב נוסחא זו שרבינו מפרש דס"ד דמקשה גזילה אין כאן ביד הגזלן כיון שלא נשאר בידו שוה פרוטה השבה אין כאן שלא קיים השבה עד שישיב הכל ומש"ה מקשה אי גזילה אין כאן כלומר דלא מיקרי גזילה מה שבידו מפני שאין בה שוה פרוטה השבה יש כאן כלומר במה שהשיב סגי דשפיר מיקרי השבה אע"פ שנשארה בידו אגודה כיון שאין בו שוה פרוטה ומתרץ דה"ק אע"פ שגזלה אין כאן כלומר אע"פ שבמה שהשיב לא יש שיעור פרוטה והרי הוא כאילו לא החזיר דבר מצות השבה אין כאן כלומר במה שנשאר בידו שאינו שוה פרוטה אין בו מצות השבה והילכך אינו חייב להשיב. וכיון שכתב מצות השבה כמו שהוא בתירוץ לא חשש לכתוב תיבת אע"פ. ואפשר שבגרסתו בגמ' לא היה כתוב תיבת אע"פ. וה"ה כתב על דברי רבינו בעיא דאיפשיטא שם בזה הלשון גזילה אין כאן מצות השבה אין כאן פירוש שלא קיים מצות השבה ואע"פ שאין כאן גזילה חשובה במה שהוא מעכב לעצמו ואם בא לקיים מצות והשיב את הגזילה יחזיר הכל כיון שבתחלה היתה הגזילה שוה פרוטה וכן פירשו ז"ל עכ"ל. ותמהני עליו דהא איכא לאקשויי על זה אי גזילה אין כאן השבה יש כאן כמו שהקשו בגמרא:
נחלת הכלל · Torat Emet 363

משנה למלך · הלכות גזילה ואבידה פרק א׳

ט׳
כל החומד עבדו או אמתו כו' ה"ז עובר בל"ת שנאמר לא תחמוד. מבואר במכילתא כמ"ש ה"ה. וז"ל מהרש"ך ח"ב סי' קמ"ט מ"מ אין מקום להכחיש שהדין נותן שקונה המולק"י להוציא את היהודי המחזיק מחזקתו נקרא רשע דהא אפילו המהפך אחרי החררה לקנותה אע"ג דאכתי לא מטא לידיה ולא קנאה ובא אחר ונטלה נקרא רשע כ"ש בקונה מולק"י מהבית שישראל חבירו מחזיק בה ומטא לידיה וזכה בה כמה ימים דודאי נקרא רשע ועובר על לאו דלא תחמוד בית רעך אף אם יפרע לו דמי שויין חזקתו כו' יע"ש. ויש לפקפק בהוראה זו כי לא מצינו שיקרא רשע במי ששכר בית ובא אחר ולקחה ודוק. (א"ה כתב ה"ה ואע"ג דאמר רבא בתמורה כל מלתא וכו' ועיין במ"ש הרב המחבר פ"ח מהל' מלוה ולוה הלכה א'):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

שער המלך · הלכות גזילה ואבידה פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות גזילה ואבידה פרק א׳

ט׳
כל החומד וכו'. ובהגהות מיימוני כתב וז"ל הרי זה עובר בל"ת והיינו חמסן ואע"ג דלא פסלינן ליה לעדות אלא מדרבנן כדאיתא פ' זה בורר היינו טעמא שאין סבור לעבור בלאו דלא תחמוד אלא בלא דמים כדאמרינן בב"מ לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו פי' להו משמע הכי אבל האמת גם בדמים עכ"ל משם ריב"ם. ולפי דבריו הכי מתפרש הש"ס דסנהדרין דף כ"ה מעיקרא סבור דמי קא יהיב ובלא דמי משמע להו ולא עבר אלא תחמוד לפי דעתו ומשו"ה לא פסלינהו וא"ת לפסילנהו מדרבנן אקראי בעלמא הוא ומילתא דלא שכיחא לא גזרו כיון דחזו דקא חטפי וכו' גזרו עליהם מדרבנן ופסלינהו והוא פירוש נאה ומתקבל. אשר מזה אני תמיה על דברי התוס' שם ד"ה מעיקרא סבור שהקשו וא"ת ולפסול מדאורייתא דקא עבר אלאו דלא תחמוד וי"ל דלא תחמוד משמע דלא יהיב דמי וכו' וא"ת דהא אמרינן במציעא דלא תחמוד בלא דמי משמע להו דנראה לפי האמת אינו כן וי"ל דר"ל דהאמת כן הוא וכו', ומה להו לדחוק כל כך בלשון הש"ס דאמר לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו דמורה בפי' דלהם משמע הכי ואינו כן, במקום דהיו יכולין לתרץ כתירוץ זה דריב"ם דלא תחמוד הוא בדמים גם כן והא דקאמר במציעא הוא כפשטיה דמשמע להו ואינו כן ומשו"ה הוסיפו עליהם מדרבנן החמסנים וריהטא דלישנא דש"ס דסנהדרין כדכתיבנא ומה גם דהם בעצמם לעיל דף כ"ד ע"ב ד"ה ואלו הן כתבו וז"ל ואפי' מיירי בריבית קצוצה לא משמע ליה איסור כיון דמדעתיה וכו' עכ"ל הרי דכתבו דכל דלא ידעי לאיסורא אינו נפסל מדאורייתא. גם מה שתירצו בתירוץ שני הוא דוחק הרבה דלדבריהם דקאמר הוו חטפי ושקלי הוא בלא רוצה אני נמצא דהם פסולים מדאורייתא ומלשון עוד הוסיפו עליהן משמע דרבנן ודוחק לומר דעוד הוסיפו עליהן הגזלנים והחמסנים חדא דרבנן וחדא דאורייתא ועוד דבחלוקת חמסנים לא פריך דאורייתא וכו' כנראה דזו הוי דרבנן בפשיטות משא"כ לתירוץ דריב"ם דכל דלא ידע דעבר האיסורא דאורייתא לא פסיל דאורייתא. איך שיהיה זו היא דעת רבינו ז"ל דאף בנותן דמים עבר אלא תחמוד ואפי' הכי לא נפסל דאורייתא יען דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע ולא פסלום כי אם דרבנן כמ"ש רבינו פ"י מהל' עדות. ואין להקשות לפי"ז במ"ש בהל' עדות דהפיסול הוא בשלא נתרצה ואמאי אפי' בנתרצה יהיו פסולים מדרבנן מיהא, משום דכל דהיו מפייסים לא פסלום כיון דאינן סבורים דעברי אלאו דלא תחמוד ולא גזרו מדרבנן כיון דאקראי בעלמא וכיון דחזו דחטפי ולא היו מפייסים ואף דלא היו מתרצים הבעלים הוו שקלי אף דמדאורייתא כשרים כיון דהוי חציפותא יתירתא משום ממון פסלום. ואין להקשות במ"ש רבינו שם וכן כל העובר על גזל של דבריהם הרי הוא פסול מדבריהם כיצד החמסנים וכו' דלדעתו דס"ל דלא תחמוד עובר אף שנותן דמים א"כ איך קרי ליה גזל מדבריהם והא הוי דאורייתא, די"ל דהכי פירושו דלעולם דלא תחמוד אף שנותן דמים הוי דאורייתא אלא כיון שהוא מורה התירה דס"ל דלא תחמוד בלא דמי משמע נעשה כאיסורא דרבנן כיון שלא היו מפייסים לבעלים ופסלום לעדות מדרבנן ומשו"ה קרי ליה גזל ואינו גזל דהא קא יהיב דמי וצ"ל דהכי קרי ליה גזל אף דלא הוי גזל וה"ה בתיבת של דבריהם אף דלא הוי ככל איסורא דדבריהם דזה הוי דאורייתא אלא דהם סוברים דאיכא בזה איסורא. נמצא דעת רבינו דאף דלא תחמוד הוי גם ביהיב דמי א"ה אינו נפסל לעדות מדאורייתא כי לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ומשום הכי קאמר בש"ס דסנהדרין דמדרבנן הוא דפסולין וכ"כ הנמוק"י כדעת רבינו דהיינו טעמא דהפיסול הוא מדרבנן דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו הרי דס"ל דלא תחמוד אף בדמים הוי יעו"ש. וראיתי דברים תמוהים להחבי"ב חלק חו"מ סי' ל"ד הגהת ב"י אות נ"ח על מה שרצה להליץ בעד היש מי שכתב שהביא במשרים דחמסן פסול מדאורייתא ע"פ דברי התוס' בתירוץ שני דפ' זה בורר דמוכח דגם מדאורייתא נפסל יעו"ש דמדברי הנמוק"י נראה דאין פיסולו מדאורייתא כי אם מדרבנן יעו"ש. ולא זכיתי לכוונתו דמה הביא מהנמוק"י להתוס' לא כתב הנמוק"י כן אלא לדעתו שתירץ הך תירוץ לקושית התוס' וכמו שכן תירץ רבינו ולא הוי לדעת התוס' והוא פלא על מה ירד להבין כן בדעת הנמוק"י כיון דלא הזכיר להתוס' לא לפנים ולא לאחור ועוד דא"כ דעת התוס' כמ"ש בנמוק"י ל"ל להתוספות לחלק בין נתרצה ללא נתרצה בפשיטות הו"ל לחלק דמה שגזרו עליהם הכא מדרבנן משום דמדאורייתא לא פסילי כיון דמשמע להו אלא תחמוד בלא דמי וכמ"ש לעיל שהקשיתי דאמאי לא תירצו התוס' הכי וגם מה שהרגיש במה שהוא פשט דבריהם מלשון הש"ס דקאמר כיון דחזו דקא חטפי גזרו בהו רבנן דמשמע דמדרבנן פסלום ולא מדאורייתא נ"ל דה"פ כיון דתחילה היו מפייסים והיה פיוס גמור נמצא דלא עברי אלאו ומדרבנן לא היו גוזרים כיון דהוי אקראי בעלמא כיון דחזו דלא היו מפייסים וקא עברי אדאורייתא גם דהוי אקראי וכל דהוי אקראי לא גזרו הכא גזרו דתיקום אדאורייתא ואם נפשך לחלוק בזה הא בסמוך קאמר רועים וכו' כיון דשדו לכתחילה גזרו בהו רבנן והתם הוא גזלן דאורייתא דשדו לכתחילה ואיך הוא קאמר גזרו בהו רבנן אך אי יש לגמגם בתירוץ זה הוא כדכתיבנא לעיל. אמנם סוף סוף קשה למרן שלא הרגיש בתוס' שתירוצם השני הוא כהיש מי שכתב ונראה דמרן טעמו ונימוקו עמו דאין כונת התוס' כדכתיבנא וכמו שנראה כוונתם ממ"ש בב"ק דף ס"ב ע"א דהעלו דביהיב דמי ולא אמר רוצה אני פסול מדרבנן וקשיא להו ז"ל דליהוו פסולים דאורייתא דעברי אלא תחמוד ותירצו דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וכיון דלא ידעי דעברי אלאו דלא תחמוד לא פסלום מדאורייתא אלא מדרבנן ולדבריהם הכי צ"ל בש"ס דסנהדרין מעיקרא סבור דמי קא יהיב וליכא איסורא דאורייתא וגם רבנן לא גזרו כיון דהוו מפייסי כיון דחזו דשקלי בעל כרחייהו דלא אמרי הבעלים רוצה אני גם דמדאורייתא אינו עובר אלא תחמוד ומדרבנן פסלום וא"כ זהו כוונתם בדבריהם דפ' זה בורר בתירוץ שני וכ"כ בחידושי הלכות דדבריהם מכווני אהדדי וגם מ"ש בפ' איזהו נשך וא"כ משו"ה תפס מרן על יש מי שכתב דוקא מההיא ש"ס דסנהדרין והיינו ההיא דהקשה בסמוך לתירוץ שני של תוס' לפי פירושינו.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות גזילה ואבידה א׳, מתוך הלכות גזילה ואבידה שבספר נזיקין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות גזילה ואבידהכל הרמב״ם