הלכות גירושין · פרק י׳
הלכה א׳
כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ בְּחִבּוּר זֶה שֶׁהַגֵּט בָּטֵל אוֹ אֵינוֹ גֵּט אוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל מִן הַתּוֹרָה וַעֲדַיִן הִיא אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה. וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא וְהַוָּלָד מַמְזֵר. וְאִם הָיָה בַּעְלָהּ כֹּהֵן לֹא נֶאֶסְרָה עָלָיו מִשּׁוּם גְּרוּשָׁה. חוּץ מִן הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנִּי וְאֵין אַתְּ מֻתֶּרֶת לַכּל שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין זֶה גֵּט הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה לִכְהֻנָּה מִדִּבְרֵיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא ז) ״וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ״ אָמְרוּ חֲכָמִים אֲפִלּוּ לֹא נִתְגָּרְשָׁה אֶלָּא מֵאִישָׁהּ וְלֹא הֻתְּרָה לַכּל נֶאֶסְרָה לִכְהֻנָּה וְזֶהוּ רֵיחַ הַגֵּט שֶּׁפּוֹסֵל בִּכְהֻנָּה מִדִּבְרֵיהֶם:
הלכה ב׳
וְכָל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ בְּחִבּוּר זֶה שֶׁהַגֵּט פָּסוּל הֲרֵי זֶה פָּסוּל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים בִּלְבַד וְנִפְסְלָה בּוֹ מִן הַכְּהֻנָּה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה. וְלֹא תִּנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא וְהַוָּלָד כָּשֵׁר. וְכוֹתְבִין לָהּ גֵּט אַחֵר כָּשֵׁר וְנוֹתְנִין לָהּ וְהִיא תַּחַת בַּעְלָהּ. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לִכְתֹּב אַחֵר וְהָיָה הַבַּעַל וָתִיק וְגֵרֵשׁ מֵעַצְמוֹ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח אִם אֵין לָהּ בָּנִים. אֲבָל אִם יֵשׁ לָהּ בָּנִים לֹא יוֹצִיא מִפְּנֵי פְּסוּל הַגֵּט שֶׁמָּא יוֹצִיא לַעַז עַל בָּנָיו:
הלכה ג׳
וְכָל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ בְּחִבּוּר זוֹ הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּרוּשִׁין אוֹ שֶׁהִיא סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת לֹא תִּנָּשֵׂא וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא וְהַוָּלָד סְפֵק מַמְזֵר מִפְּנֵי שֶׁהִיא סְפֵק עֶרְוָה. וְכֵן אִם גֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט פָּסוּל אוֹ שֶׁהָיְתָה סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת וְרָצָה לְהַחֲזִירָהּ הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְחַדֵּשׁ הַנִּשּׂוּאִין וּלְבָרֵךְ שֶׁבַע בְּרָכוֹת וְלִכְתֹּב כְּתֻבָּה עַד שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ גֵּרוּשִׁין גְּמוּרִין:
הלכה ד׳
כָּל מִי שֶׁנִּשֵּׂאת בְּגֵט בָּטֵל הֲרֵי זוֹ צְרִיכָה גֵּט מִבַּעַל שֵׁנִי מִדִּבְרֵיהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ אֵשֶׁת אִישׁ יוֹצְאָה בְּלֹא גֵּט. וּצְרִיכָה גֵּט מִן הָרִאשׁוֹן לְהַתִּירָהּ לִשְׁאָר הָעָם. וְנֶאֶסְרָה עַל שְׁנֵיהֶם לְעוֹלָם אַף עַל פִּי שֶׁנִּבְעֲלָה בִּשְׁגָגָה. כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הֶחֱזִיר זֶה גְּרוּשָׁתוֹ אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת. וְאִם עָבַר אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶן וְהֶחֱזִירָהּ יוֹצִיא:
הלכה ה׳
וְכֵן הַדִּין בְּאִשָּׁה שֶׁבָּאוּ עֵדִים שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְנִשֵּׂאת וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעְלָהּ בֵּין שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ פִּקֵּחַ בֵּין שֶׁהָיָה חֵרֵשׁ בֵּין שֶׁנִּשֵּׂאת לְפִקֵּחַ בֵּין שֶׁנִּשֵּׂאת לְחֵרֵשׁ שֶׁאֵין קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין גְּמוּרִים תֵּצֵא מִשְּׁנֵיהֶם וּצְרִיכָה גֵּט מִזֶּה וּמִזֶּה וְנֶאֶסְרָה עַל שְׁנֵיהֶם עוֹלָמִית:
הלכה ו׳
הֲרֵי שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעְלָהּ אוֹ נִמְצָא הַגֵּט בָּטֵל הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ וְאֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּעֲרָיוֹת. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יֹאמְרוּ אֵשֶׁת אִישׁ יוֹצְאָה בְּלֹא גֵּט כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת יֹאמְרוּ תְּנַאי הָיָה בַּקִּדּוּשִׁין וְלֹא נִתְקַיֵּם:
הלכה ז׳
הָאִשָּׁה שֶׁנִּשֵּׂאת וְנִמְצָא הַגֵּט בָּטֵל. אוֹ בָּא בַּעְלָהּ אַחַר שֶׁשָּׁמְעָה שֶׁמֵּת. אֵין הַבַּעַל הָרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁנִי זַכָּאִין לֹא בִּמְצִיאָתָהּ וְלֹא בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיהָ וְלֹא בַּהֲפָרַת נְדָרֶיהָ. וְכָל פֵּרוֹת שֶׁאָכְלוּ שְׁנֵיהֶן אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת אֵין מוֹצִיאִין מֵהֶן. וְאֵין לָהּ כְּתֻבָּה וְלֹא תְּנַאי מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה וְלֹא מְזוֹנוֹת לֹא עַל זֶה וְלֹא עַל זֶה. וְאִם נָטְלָה מִזֶּה אוֹ מִזֶּה תַּחֲזִיר. וְכָל מַה שֶּׁבָּלָה אוֹ אָבַד מִנְּכָסֶיהָ וַאֲפִלּוּ מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן לֹא מִזֶּה וְלֹא מִזֶּה. וְהַוָּלָד מִן הַשֵּׁנִי מַמְזֵר. וְאִם בָּא עָלֶיהָ הָרִאשׁוֹן קֹדֶם שֶׁגֵּרֵשׁ הַשֵּׁנִי הֲרֵי הַוָּלָד מַמְזֵר מִדִּבְרֵיהֶם. גֵּרְשָׁהּ הַשֵּׁנִי וְנָטְלָה מִמֶּנּוּ כְּתֻבָּה וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעְלָהּ אוֹ נִמְצָא הַגֵּט בָּטֵל אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָהּ מַה שֶּׁנָּטְלָה לֹא מִן הַמְּזוֹנוֹת וְלֹא מִן הַכְּתֻבָּה:
הלכה ח׳
וְכֵן הַדִּין בְּאַחִין שֶׁקִּדֵּשׁ אֶחָד אִשָּׁה וְהָלַךְ אָחִיו וְשָׁמַע בּוֹ שֶׁמֵּת וְיִבֵּם אֶת אִשְׁתּוֹ וְאַחַר כָּךְ בָּא תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה וּצְרִיכָה גֵּט מִזֶּה וּמִזֶּה וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ בָּהּ. וְכֵן אִם קִדֵּשׁ אִשָּׁה וְהָלְכָה לִמְדִינָה אַחֶרֶת וְשָׁמַע שֶׁמֵּתָה וְנָשָׂא אֲחוֹתָהּ וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁלֹּא מֵתָה צְרִיכוֹת שְׁתֵּיהֶן מִמֶּנּוּ גֵּט וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהֶן:
הלכה ט׳
אֲבָל אִם הָלְכָה אִשְׁתּוֹ הַנְּשׂוּאָה לִמְדִינָה אַחֶרֶת וְשָׁמַע בָּהּ שֶׁמֵּתָה וְנָשָׂא אֲחוֹתָהּ וְנִמְצֵאת אִשְׁתּוֹ קַיֶּמֶת אֵין אֲחוֹתָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט וְאִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת. וְכֵן שְׁאָר הָעֲרָיוֹת שֶׁנְּשָׂאָן בְּחֶזְקַת הֶתֵּר וְנִמְצְאוּ עֶרְוָה אֵינָן צְרִיכוֹת גֵּט שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּעֲרָיוֹת:
הלכה י׳
וּמִפְּנֵי מָה הִצְרִיכוּ אֲחוֹת אֲרוּסָתוֹ גֵּט. שֶׁמָּא יֹאמְרוּ תְּנַאי הָיָה בָּאֵרוּסִין וְכַדָּת נָשָׂא אֲחוֹתָהּ. וְהוֹאִיל וְיָצְאָה אֲחוֹתָהּ בְּגֵט, אֲחוֹתָהּ שֶׁהִיא אֲרוּסָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה אֲסוּרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ נָשָׂא אֲחוֹת גְּרוּשָׁתוֹ:
הלכה י״א
כָּתַב הַסּוֹפֵר וְטָעָה וְנָתַן גֵּט לָאִישׁ וְשׁוֹבֵר לָאִשָּׁה. אוֹ שֶׁטָּעוּ הֵן וְנָטַל הַבַּעַל הַגֵּט וְנָטְלָה הִיא הַשּׁוֹבֵר וְכִמְדֻמֶּה לָהֶן שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה וּלְאַחַר זְמַן הֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי הָאִישׁ. אִם לֹא נִשֵּׂאת הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת וְנִתְגַּלָּה הַדָּבָר שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְגָּרְשָׁה וְיִתֵּן לָהּ הַגֵּט בְּפָנֵינוּ וְתִהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת מִשְּׁעַת נְתִינָתוֹ. וְאִם נִשֵּׂאת וְאַחַר כָּךְ הוֹצִיא הַבַּעַל אֶת הַגֵּט וְאָמַר עֲדַיִן לֹא נִתְגָּרְשָׁה שֶׁהֲרֵי הַגֵּט בְּיָדִי וְלֹא הִגִּיעַ לְיָדָהּ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ לְאָסְרָהּ עַל בַּעְלָהּ. אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת גְּרוּשָׁה וְנָפַל הַגֵּט מִיָּדָהּ וּמְצָאוֹ זֶה וַהֲרֵי בָּא לְאָסְרָהּ עַל הַבַּעַל הַשֵּׁנִי:
הלכה י״ב
הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שֵׁם רַע אוֹ מִשּׁוּם שֶׁהִיא פְּרוּצָה בִּנְדָרִים אוֹמְרִין לוֹ הוֹדִיעָהּ שֶׁמִּפְּנֵי זֶה אַתָּה מוֹצִיאָהּ כְּדֵי לְיַסְּרָהּ וְדַע שֶׁאֵין אַתָּה מַחֲזִירָהּ לְעוֹלָם. וּמִפְּנֵי מָה הַמּוֹצִיא אֶת זוֹ לֹא יַחֲזִירָהּ לְעוֹלָם. גְּזֵרָה שֶׁמָּא תִּנָּשֵׂא לְאַחֵר וְתַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְתִהְיֶה צְנוּעָה תַּחְתָּיו וְיֹאמַר הָרִאשׁוֹן אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁכֵּן הוּא לֹא הָיִיתִי מְגָרְשָׁהּ וְנִמְצָא כִּמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי וְלֹא נִתְקַיֵּם שֶׁנִּמְצָא הַגֵּט בָּטֵל לְמַפְרֵעַ. לְפִיכָךְ אוֹמְרִים לוֹ גְּמֹר בְּלִבְּךָ לְגָרְשָׁהּ שֶׁאֵין זוֹ חוֹזֶרֶת לְךָ לְעוֹלָם. וְאִם עָבַר וְהֶחֱזִיר קֹדֶם שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר לֹא יוֹצִיא:
הלכה י״ג
וְכֵן הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם אַיְלוֹנִית אוֹ מִשּׁוּם שֶׁרוֹאָה דָּם בְּכָל עֵת תַּשְׁמִישׁ הֲרֵי זֶה לֹא יַחֲזִיר לְעוֹלָם. שֶׁמָּא תִּנָּשֵׂא לְאַחֵר וְתֵלֵד הָאַיְלוֹנִית וְתִתְרַפֵּא הַנִּדָּה וְיֹאמַר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁכֵּן הוּא לֹא הָיִיתִי מְגָרְשָׁהּ וְנִמְצָא הַגֵּט בָּטֵל וְהַבָּנִים מַמְזֵרִים. וְאִם עָבַר וְהֶחֱזִיר לֹא יוֹצִיא:
הלכה י״ד
שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט חוּצָה לָאָרֶץ וְאָמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה. שֶׁאָנוּ חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא עֵינָיו נָתַן בָּהּ וּלְפִיכָךְ הֵעִיד לָהּ. וְכֵן הָעֵד הָאֶחָד שֶׁהֵעִיד לְאִשָּׁה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְנִשֵּׂאת עַל פִּיו הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה. וְכֵן הֶחָכָם שֶׁאָסַר אֶת הָאִשָּׁה עַל בַּעְלָהּ בְּנֶדֶר הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה. וְכֵן הַנִּטְעָן עַל הַשִּׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה עַל הַנָּכְרִית וְנִתְגַּיְּרָה הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה. וְכֵן עַכּוּ״ם וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר הָעַכּוּ״ם וְנִתְגַּיֵּר הָעֶבֶד וְנִשְׁתַּחְרֵר הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה. וְכֻלָּן אִם עָבְרוּ וְנָשְׂאוּ אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם:
הלכה ט״ו
וְכֻלָּן שֶׁהָיוּ לָהֶם נָשִׁים וּמֵתוּ נְשׁוֹתֵיהֶן אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשׁוּ וְהָיוּ הַנָּשִׁים הֵן שֶׁהִרְגִּילוּ אֶת בַּעֲלֵיהֶן לְגָרְשָׁם הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת לְהִנָּשֵׂא לָהֶן לְכַתְּחִלָּה. וְכֵן אִם הָלְכוּ נָשִׁים אֵלּוּ וְנִשְּׂאוּ לַאֲחֵרִים וְנִתְאַלְמְנוּ אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת לְהִנָּשֵׂא לָהֶן לְכַתְּחִלָּה:
הלכה ט״ז
וְכָל אַחַת מֵהֶן מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְבֶן הָעֵד שֶׁהֵעִיד לָהּ. אוֹ לְבֶן הֶחָכָם שֶׁאֲסָרָהּ עַל בַּעְלָהּ. אוֹ לְבֶן הַנִּטְעָן עָלֶיהָ אוֹ לִשְׁאָר קְרוֹבִין. שֶׁאֵין אָדָם חוֹטֵא כְּדֵי שֶׁיֵּהָנֶה אַחֵר. וּמֻתֶּרֶת הָאִשָּׁה לְהִנָּשֵׂא לְאֶחָד מֵעֵדֵי גֵּרוּשֶׁיהָ אוֹ מֵעֵדֵי מֵאוּנֶיהָ. אוֹ לְאֶחָד מִן הַדַּיָּנִים שֶׁחָלְצָה בִּפְנֵיהֶם. שֶׁאֵין חוֹשְׁשִׁין אֶלָּא לְעֵדוּת אֶחָד. וּלְעוֹלָם יִתְרַחֵק אָדָם מֵעֵדוּת מֵאוּן וְיִתְקָרֵב לַחֲלִיצָה:
הלכה י״ז
הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְחָזַר וּבְעָלָהּ בִּפְנֵי עֵדִים קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא לְאַחֵר בֵּין שֶׁגֵּרְשָׁהּ מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִן הָאֵרוּסִין הוֹאִיל וְאִשְׁתּוֹ הָיְתָה הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת שֶׁהֶחֱזִירָהּ וּלְשֵׁם קִדּוּשִׁין בָּעַל וְלֹא לְשֵׁם זְנוּת. וַאֲפִלּוּ רָאוּ אוֹתוֹ שֶׁנָּתַן לָהּ מָעוֹת. שֶׁחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּאִשְׁתּוֹ בְּעִילַת זְנוּת וַהֲרֵי בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ בְּעִילַת מִצְוָה. לְפִיכָךְ הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת מְקֻדֶּשֶׁת קִדּוּשֵׁי וַדַּאי וּצְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט שֵׁנִי:
הלכה י״ח
נִתְיַחֵד עִמָּהּ בִּפְנֵי עֵדִים וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי הָעֵדִים כְּאֶחָד. אִם הָיְתָה מְגֹרֶשֶׁת מִן הַנִּשּׂוּאִין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא נִבְעֲלָה וְהֵן הֵן עֵדֵי יִחוּד הֵן הֵן עֵדֵי בִּיאָה. שֶׁכָּל הַמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְעל בִּפְנֵי עֵדִים אֶלָּא יִתְיַחֵד בִּפְנֵיהֶן וְיִבְעל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לְפִיכָךְ צְרִיכָה גֵּט מִסָּפֵק וַהֲרֵי הִיא סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם הָיְתָה מְגֹרֶשֶׁת מִן הָאֵרוּסִין אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁהֲרֵי אֵין לִבּוֹ גַּס בָּהּ:
הלכה י״ט
הוֹרוּ מִקְצָת הַגְּאוֹנִים שֶׁכָּל אִשָּׁה שֶׁתִּבָּעֵל בִּפְנֵי עֵדִים צְרִיכָה גֵּט. חֲזָקָה שֶׁאֵין אָדָם עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת. וְהִגְדִּילוּ וְהוֹסִיפוּ בְּדָבָר זֶה שֶׁעָלָה עַל דַּעְתָּם עַד שֶׁהוֹרוּ שֶׁמִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֶּן מִשִּׁפְחָתוֹ חוֹשְׁשִׁין לוֹ וְלֹא תִּתְיַבֵּם אִשְׁתּוֹ שֶׁמָּא שִׁחְרֵר שִׁפְחָתוֹ וְאַחַר כָּךְ בָּא עָלֶיהָ. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁוַּדַּאי שִׁחְרְרָהּ שֶׁאֵין אָדָם עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה רְחוֹקִים הֵם בְּעֵינַי עַד מְאֹד מִדַּרְכֵי הַהוֹרָאָה וְאֵין רָאוּי לִסְמֹךְ עֲלֵיהֶן. שֶׁלֹּא אָמְרוּ חֲכָמִים חֲזָקָה זוֹ אֶלָּא בְּאִשְׁתּוֹ שֶׁגֵּרְשָׁהּ בִּלְבַד אוֹ בִּמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי וּבָעַל סְתָם שֶׁהֲרֵי אִשְׁתּוֹ הִיא וּבְאִשְׁתּוֹ הִיא שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה בְּעִילַת זְנוּת עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ שֶׁהִיא בְּעִילַת זְנוּת אוֹ יְפָרֵשׁ שֶׁעַל תְּנַאי הוּא בּוֹעֵל. אֲבָל בִּשְׁאָר הַנָּשִׁים הֲרֵי כָּל זוֹנָה בְּחֶזְקַת שֶׁבָּעַל לְשֵׁם זְנוּת עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ כִּי הוּא לְשֵׁם קִדּוּשִׁין. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּשִׁפְחָה אוֹ כּוּתִית שֶׁאֵינָהּ בַּת קִדּוּשִׁין שֶׁאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶן כְּלָל. וַהֲרֵי הַבֵּן מֵהֶן בְּחֶזְקַת כּוּתִי וְעֶבֶד עַד שֶׁיִּוָּדַע בְּוַדַּאי שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה אִמּוֹ אוֹ נִתְגַּיְּרָה:
הלכה כ׳
מִי שֶׁהֻחְזְקָה אֵשֶׁת אִישׁ בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִן הָאֵרוּסִין וְיָצָא שְׁמָהּ בָּעִיר מְגֹרֶשֶׁת. אֲפִלּוּ רֹב הָעִיר אוֹ כֻּלָּהּ מַעֲבִירִין הַקּוֹל שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ וַהֲרֵי הִיא בְּחֶזְקָתָהּ. אֲבָל אִם יָצָא שְׁמָהּ בָּעִיר מְקֻדֶּשֶׁת וְהֻחְזַק הַקּוֹל בְּבֵית דִּין שֶׁהֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאַחַר כָּךְ יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה מֵאוֹתָן הַקִּדּוּשִׁין הַקּוֹל אֲסָרָהּ וְהַקּוֹל הִתִּירָהּ וַהֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת:
הלכה כ״א
לֹא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה וְדַעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ. וְלֹא תִּהְיֶה יוֹשֶׁבֶת תַּחְתָּיו וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ וְדַעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ. וְלֹא יְגָרֵשׁ אָדָם אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה אֶלָּא אִם כֵּן מָצָא בָּהּ עֶרְוַת דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד א) ״כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר״ וְגוֹ'. וְאֵין רָאוּי לוֹ לְמַהֵר לְשַׁלֵּחַ אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה. אֲבָל שְׁנִיָּה אִם שְׂנֵאָהּ יְשַׁלְּחֶנָּה:
הלכה כ״ב
אִשָּׁה רָעָה בְּדֵעוֹתֶיהָ וְשֶׁאֵינָהּ צְנוּעָה כִּבְנוֹת יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרוֹת מִצְוָה לְגָרְשָׁהּ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב י) ״גָּרֵשׁ לֵץ וְיֵצֵא מָדוֹן״. וְאִשָּׁה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה מִשּׁוּם פְּרִיצוּת אֵין רָאוּי לְאָדָם כָּשֵׁר שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה. שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ זֶה הוֹצִיא רְשָׁעָה מִבֵּיתוֹ וְזֶה מַכְנִיסָהּ:
הלכה כ״ג
מִי שֶׁנִּתְחָרְשָׁה אִשְׁתּוֹ הֲרֵי זֶה מְגָרְשָׁהּ בְּגֵט וְתִהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת. אֲבָל אִם נִשְׁתַּטֵּית אֵינוֹ מוֹצִיאָהּ עַד שֶׁתַּבְרִיא. וְדָבָר זֶה תַּקָּנַת חֲכָמִים הוּא כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא הֶפְקֵר לִפְרוּצִין שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁמֹר עַצְמָהּ. לְפִיכָךְ מַנִּיחָהּ וְנוֹשֵׂא אַחֶרֶת וּמַאֲכִילָהּ וּמַשְׁקָהּ מִשֶּׁלָּהּ. וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ בִּשְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה שֶׁאֵין כֹּחַ בְּבֶן דַּעַת לָדוּר עִם הַשּׁוֹטִים בְּבַיִת אֶחָד. וְאֵינוֹ חַיָּב לְרַפְּאוֹתָהּ וְלֹא לִפְדּוֹתָהּ. וְאִם גֵּרְשָׁהּ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת וּמוֹצִיאָהּ מִבֵּיתוֹ וְאֵינוֹ חַיָּב לַחֲזֹר וּלְהִטָּפֵל בָּהּ:
קרית ספר · הלכות גירושין פרק י׳
א׳
כבר כתבנו פ"א שכל מקום שנאמר בחבור זה אינו גט או הגט בטל או אינה מגורשת הרי זה בטל מן התורה והיא אשת איש ולא נאסרה על בעלה אם היה כהן. וכל מקום שנאמר כשר מן התורה או הרי זה גט מן התורה או מגורשת מן התורה הרי זה פסול מדבריהם ופוסל לכהונה מן התורה. ומקום שנאמר כשר לכתחלה מן התורה או תתגרש לכתחלה מן התורה או הרי זה גט כשר לכתחלה מן התורה הרי זה לא יגרש לכתחלה מדרבנן ואם גירש מגורשת אפילו מדרבנן וכל ספק הוי מן התורה והולד ספק ממזר. וכל כשר או הרי זה גט או הוי גט או תתגרש הוא גט כשר אפילו מדברי סופרים.
ד׳
ואם נשאת בגט בטל או שבאו עדים שמת בעלה ונשאת ואח"כ בא בעלה אינה צריכה גט משני מן התורה דאין קידושין תופסין באשת איש כדילפינן לעיל במצות קידושין ואפילו הכי אינו מיטמא לה כשזינתה דכתיב כי אם לשארו הקרוב אליו וכתיב לא יטמא בעל בעמיו הא כיצד יש בעל שמיטמא ויש שאינו מיטמא לאשתו שהיא פסולה לו מדאוריתא ולא היא דמותרת לראשון מן התורה דבשגגה נבעלה ולא נאסרה כדילפינן מומעלה בו מעל פרט לשוגגת אלא מדברי סופרים הוא דנאסרה לו.
י״א
כתב הסופר וטעה ונתן גט לאשה ושובר לאיש ונתנו זה לזה וכמדומה להם שנתגרשה ואח"כ יצא הגט מיד הבעל אינה מגורשת דנתגלה הדבר שעדין לא נתגרשה ויתן לה הגט ותהיה מגורשת משעת נתינתו ואם נשאת ואח"כ הוציא הבעל הגט אין שומעין לו לאוסרה על בעלה אלא הרי היא בחזקת גרושה ונפל הגט מידה ומצאו זה.
י״ז
הבועל אשתו בפני עדים אחר שגירשה ואפילו גירשה מן האירוסין חזקה הוא שאין אדם עושה בעילתו באשתו בעילת זנות ולשם קידושין בעל וצריכה ממנו גט שני ואם נתיחד עמה בפני עדים והיתה מגורשת מן הנישואין צריכה גט מספק ומן האירוסין אין חוששין לה.
כ׳
ומי שיצא עליה קול שנתגרשה אחר חזקת אשת איש אין חוששין לקול והרי היא בחזקתה דאין ספק מוציא מידי וודאי. ואם ע"י קול הוא שמקודשת קול גירושין מתירה שקול אסרה וקול מתירה והרי זו מגורשת.
כ״א
לא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערות דבר שנאמר כי מצא בה ערות דבר:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קובץ על היד החזקה · הלכות גירושין פרק י׳
א׳
אפי' לא נתגרשה וכו'. נראה דכוונת רבינו דלא התירה אלא לאדם אחד וכענין שאמרו בירושלמי ר"פ המגרש אמר ר' אילי טעמא דר"א ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר אפי' לא התירה אלא לאדם אחד ומק' שם שמועתה רובא ממתנית' מתנית' אמרה כשהותרה לכל ואסרה לאדם א' שמועתה אמרה כשאסרה לכל והתירה לאדם אחד פי' הו"ל למתני' למנקט רבותא טפי דאפי' בזה אמר ר"א דהוי גט ע"ש וא"כ סובר רבינו דבאמת בכה"ג ר"א מודה ולא דריש אפי' לא נתגרשה אלא מאישה אלא בכה"ג דהתירה לכל חוץ מאדם אחד וע"ז השיבו רבנן דאיסור כהונה שאני אבל באסרה לכל חוץ מאדם אחד מה"ת לא הוי גיטה אפי' לכהונה כ"א מדרבנן דהחמירו באיסור כהונה וכמ"ש רבינו ובזה נתיישב קוש' הה"מ.
ד׳
כדי שלא יאמרו. עי' במל"מ שהבין בדברי רבינו שחולק על כל מה שכ' הראשונים דטעמא דאסורה לראשון הוא משום קנס דקנסוה רבנן לדידה אע"פ שהיא שוגגת וסיים דנ"מ להיכא דזינתה דסוברה שמת בעלה ובזנות פשיטא דלא בעי גט וא"כ אליבא דרבינו אף דאסורה לב' לראשון מיהת שרי' דהא ליכא שום חששא ולי צ"ע דהרי רבינו גופי' בפרושו למתני' ר"פ האשה כ' וז"ל מן העקרי' שהם אצלינו שכל מי שזנתה אשתו תחתיו אסורה עליו ועל מי שזנתה עמו וכו' ולפיכך חייבנו בכאן תצא מזה ומזה אע"פ שהיא שוגגת לפי שהיא נעשית זונה ע"כ הרי לפניך דהא דאסורה לראשון עקרו מטעם קנסא ובאמת הטעם שכ' רבינו מפורש בגמ' יבמות דף פ"ח ע"ב בהא דמק' שם א"ה סיפא וכו' נימא גירש זה וקידש זה וכו' לעולם בעי גט א"ה נמצא זה מחזיר גרושתו ע"ש ונראה דוודאי שני הטעמים אמת דמש"ה החמירו על הראשון לאסרה לעולם ואם נשא יוציא ועיקר הטעם משום קנסא וע"ש בתוס' ד"ה א"ה ובמהרש"ל שם שכ' דלס"ד הי' סובר התלמודא דנהי דבעי גיטין לחומרי' מכח שמא יאמרו מ"מ היכא שמותרת לחזור לראשון חוזר ראשון ולקחה בלא גט ואומר לאו כל כמיני' לאסור עלי אשתי משום שלא יאמרו אבל אם אינו רוצה להחזירה או שמת אסורה לעלמא עד שתתגרש משני ע"ש ודוק אבל למסקנא בכל ענין בעי גיטה בין להנשא לעלמא בין להנשא לראשון והיינו ע"כ מטעם שמא יאמרו אבל היכא דלא עבדה איסורא לא חשו לשמא יאמרו וע"ש במהרש"א ויש מקום ג"כ לפרש דברי הירושלמי בדרך זה כנ"ל ודוק.
ו׳
תנאי הי' בקידושין וכו'. הנ"י דבנכנסה לחופה ולא נבעלה צריכה גט משני ולא שרינן לה אלא בנתקדשה לבד אע"ג דלא עבדה אסורה ממש כיון שלא נבעלה ולזה כפל רבינו דבריו במ"ש כיון שלא נשאת ובכניסה לחופה בעי גט ומש"ה יהיב טעמא דאין תנאי בנשואין ולא נקיט דלא עביד איסורא ועי' בלח"מ ודוק.
ז׳
קודם שגירש השני. וכ' הפ"מ ר"פ האשה דמדברי הרמב"ן משמע דלא מחלק דאפי' אחר שגירשה השני קנסו רבנן ע"ש וכ"מ לישנא דמתני' דתנן ההולד מזה ומזה ממזר משמע דשווים הם אלא דזה מה"ת וזה מדרבנן.
י״א
ואם נשאת. ירושלמי ר' זעירא אמר עד שלא נתארסה ונתארסה ר"י ב"ח אמר עד שלא נשאת ונשאת מתניתא מסייע לר"ז לא כל הימנו לאבד זכותו של שני וכ' בחי' רשב"א דהכי הלכתא דאפי' נתארסה אינו נאמן לאוסרה ע"ש ומפני זה כ' רבינו בטעמו והרי בא לאוסרה על הבעל השני וגרסי' עוד שם מה אנן קיימין אם בשטעה אף ר"א מודה ובשלא טעה אף רבנן מודה כי פליגי בסתם ע"ש.
י״ב
המוציא את אשתו וכו'. ורש"י פי' בגמ' משום קלקולא דחשש גמור הוא והתוס' שם ד"ה אי כ' דלא הוי אלא לעז והיינו משום דדחיק להו אמאי לית לה להנך א"ד חששא זו ורש"י סובר דגם אית דאמרי אית להו לסברא פשוטה טעם קלקולא והוסיפו טעם דפריצות אפי' אי לא אמר לה נמי לא יחזור משום פריצות ובזה יובנו דברי רבינו פה דסובר כפירש"י דלא הוי לעז בעלמא ודוק ועי' בלח"מ.
י״ד
ואמר בפני נכתב ובפ"נ. ולשון הש"ע סי' י"ב אבל המביא גט שאצ"ל בפ"נ מותר לישא אותה וכ' הב"ש שם אות ד' משמע אפי' בא"י דמהני אם אמר בפ"נ ובפ"נ דתו אין הבעל יכול לערער מ"מ אינו בכלל עד המעיד ע"ש ובחי' רשב"א ביבמות שם כ' אפי' בכה"ג לא ישאנה וכ"נ מלשון רבינו פה מ"ש ואמר בפ"נ ועמ"ש בפ"ז ובזמן הזה דבכל ענין צ"ל בפ"נ יש מקום להקל.
כ״ג
אבל אם נשתטת. עי' תשו' רש"ל סי' ס"ה מהו יודעת לשמור את גיטה שיודעת להבין כשאומרין לה אל תחזרי לבית פלוני עוד וכל שמבחנת בין גיטה לד"א פי' כשתובעין ממנה גיטה מוציאה היא גיטה וכשתובעין ממנה חפץ מוציאה החפץ וה"ה שאר שני חפצים ועי' עוד שם במה שיש להבחין אם יודעת לשמור עצמה וע"ש שהאריך וכ' דשוטה גריע טפי מקטנה עי' בהה"מ. ועל ענין אשה שנשתטת מה שנוהגין במסירת הגט ליד שליח להולכה ע"י היתר מאה רבנים כמבואר בב"ח בסי' קי"ט אין חילוק בדבר כלל בין אם בת גירושין היא מה"ת או לא ועי' בהגהת מל"מ פ"ו מהל' אישות וכבר הארכתי בזה בתשו' ליישב המנהג ועי' בנב"י מהד"ת אה"ע סי' קכ"ו מ"ש בשם הגאון מוה' גרשון מה שדרש טוב על פי דברי הרמב"ן ומה שהשיג שם עליו נראה דס"ל דהא גם עדים צריכין להיות מזומנים מן הבעל ומי משוה אותן עדים משא"כ בנשתטת שיש לה בעל והא דכ' הרמב"ן שכיון שאין בידו לגרשה אין בידו לעשות שליח לגרש ונעשה כמו שלא אמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ע"ש פי' דאין כאן מי שמצוה לסופר ומי שיזמין לעדים שיחתומו ומ"ש שם בנב"י דהטעם הוא משום לשמה אין זה דבר ברור ובפרט אם אמרינן סתמא לשמה עי' תוס' גיטין דף כ' וגם יש מי שסובר דהא דסתמא שלא לשמה מדרבנן בעלמא הוא א"כ גם אם אמרי' משום דאין זה אשתו חשיב כאלו לא נכתב לשם בעל המגרש אבל בנשתטת שיש כאן בעל יש מקום לומר דכשר וחרם ר"ג כבר הביא בעל כנה"ג סי' א' דאנן גרירין בתר שיטת האוסרים אפי' בדיעבד בעבר ונשא והרשד"ם כ' דתקנת ר"ג קיימת עד כי יבוא שילה ועי' בשו"ת מעיל צדקה דף ל"ט ע"א ע"כ אין להתיר הדבר כ"א על פי היתר מאה רבנים להציע הענין בפניהם ולהשליש לה סך כתובתה וליתן גיטה ליד שליח להולכה מיד אחר שתשתפה ובכל עת צריך היתר ממאה רבנים בג' ארצות ואז יש מקום להתיר במקום שאינו נגד חוק המלכות ירום הודו ואין להאריך פה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות גירושין פרק י׳
א׳
וזה הוא ריח הגט. עי' בהשגות ועי' בהך דגיטין דף פ"ו ע"ב גבי עדי מסירה דלרבנן אף ריח הגט אין בו, וע"ש דף י"ט ע"ב ובירושלמי שם פ"א ה"א דאמר שם דאתא עובדא קומי רבנן וחשון ר"ל לכהונה ואמר שם הטעם משום דהזכיר שם הגט, ועי' ביבמות דף נ"ב ע"א אלא מעתה יהיב לה ניירא, ועי' בתוספתא דגיטין פ"ו גבי כתב לה גט בלא סיהדא דלב"ש פסול לכהונה, ועי' בבלי שם דף פ"א ע"א ובירושלמי שם פ"ח ה"י ופ"ט ה"ה דס"ל דחיישינן לפוסלה מכהונה, ועי' בירושלמי קדושין פ"ג ה"י הגע עצמך שהיה כהן וע"ש בתוס':
ג׳
ואין צריך לחדש הנשואין. הטעם כמו דאמרינן ביבמות דף ל"א ע"א קמו רבנן בגיטא, ועי' תוס' שם דף כ"ד ע"א ד"ה וספק חלוצה ע"ש, ועי' בהך דחולין דף פ"ו ע"א בא לימלך מאי איכא למימר ועי' ביצה דף ח' ע"ב גזירה משום התרת חלבו ע"ש, ועי' בהך דבכורות דף י"ח אי מחייבת לו במתנות אתי לידי גיזה ע"ש ועי' מ"ש התוס' נדה דף כ"ה ע"א ד"ה גבי בהמה, ואף דהך דבכורות דף כ' לא אמרינן כן וכן בב"מ דף ו' ע"ב צריך לחלק כמו דאמרינן ביבמות דף ל"א ע"א הנזכר לעיל דכאן שייך למיחש שמא יאמרו קמו ביה רבנן דהראשון ולד גמור הוה, ועי' בהך דיבמות דף ק"ו ע"א ותירוק ומה בכך, נפיק מיניה חורבא כו', ועי' בהך דקדושין דף מ"ו ע"א דאמר שם צריכה קדושין לדעת אביה ולא חיישינן שמא יאמרו שהקדושין הראשונים אינם כלום ועי' בהך דשבת דף קמ"ח ע"ב והא מקדיש קתני הקדש עילוי משמע דלא חיישינן ועי' בירושלמי חלה פ"ג ה"ה גבי ספק דנוטל דמיו מן השבט, ועי' ברש"י סוטה דף מ"ח ע"א ד"ה מפריש דלא ס"ל כן משום חשש תקלה, ועי' בתוס' יומא דף ט' ע"א ד"ה מעשר ראשון, ובירושלמי פ"ב דערלה ה"א דהוה מחלוקת אם הוא נוטל דמיו מן השבט או לא:
ו׳
תנאי היה ולא כו'. ואף דבגמ' דילן ד' פ"ט לא ס"ל כן כיון דרבינו ז"ל פסק כר"ע ס"ל כאן ג"כ זה ועיין בהך דגיטין ד' פ"ט ע"ב דהוה מחלוקת דאמוראי בזה אם משום תנאי ע"ש, ועיין בירושלמי כאן דזה הוה פלוגתא שם ומבואר שם להיפך דלכך הצריכה גט כדי לאסרה על בעלה, ועיין בתוס' שם דף פ"ח ע"ב ד"ה א"ה ע"ש ור"ל דהא דאמר מותרת לראשון היינו אם מת השני וע"ש בתוס' דף צ"א ע"א ד"ה עפ"י ושם דף צ"ב ע"ב ועי' בהך דיבמות ד' ט"ו ע"א גבי מחלוקת דיש תנאי בביאה:
ח׳
וכן אם קידש אשה כו'. ואף דהתוס' שם ד' צ"ד ע"ב דזה רק אם גם אחותה נאסרה כגון שיש לה בעל ע"ש זה רק לס"ד או משום דהתוס' ס"ל דהטעם משום קנסא משא"כ רבינו ס"ל דהטעם משום תנאי שתנאי היה לו בקדושי הראשונה, וע' בירושלמי כאן דאדרבא דהגט הוא משום קנס כדי לאוסרה ולא כתוס' שם ד' צ"ד ע"ב ד"ה אשת, ועיין בירושלמי שם פי"ד לפי גירסת רבינו ז"ל לקמן פ' י"א הל' ט"ו דאשת פקח שנתגרשה ונשאת לחרש ונתגרשה מותרת לחזור לו להפקח מ"מ מבואר שם דאם נשאת בטעות לחרש ובא בעלה אסורה לחזור לבעלה פקח ואף דשם לא שייך החשש שמא יאמרו גירש זה ונשאה זה דהרי מותרת להנשא וע"כ הטעם רק משום קנס וכשיטת התוס' הנ"ל: שם. עיין בה"ה שכתב ודע שאחות אשתו זאת כו' אסורה לבעל, ואף דרבינו ז"ל לא פסק כרב רק בארוסת אחיו צ"ל דס"ל לחלק כמש"כ רש"י שם ולא כשיטת התוס' ע"ש:
י״א
ואם נשאת כו' אין שומעין לו כו'. ואם היא ג"כ מודה דמתחלה נתן לה זה, ולא נפל מידה אם שייך כאן כמו בהך דנדרים ד' צ"א ע"ב דאינה נאמנת, אך שם אף לפי דבריה היא אשתו ולכך אין מאמינין אותה לאסור עצמה עליו, משא"כ כאן לפי דבריה אינה אשתו כלל של השני ולא שייך זה, וכעין מש"כ התוס' בסוטה דכ"ה ע"ב ד"ה ב"ה מ"ש מהך דכתובות ד' י"א ע"ב ע"ש, ומהך דקדושין ד' י"ב ע"א שם היא לא אמרה זה דהיא אמרה רק שאמה אמרה לה, וע"ש בקדושין ד' ע"ט ע"ב גבי מכחישתו דנאמנת לד"ה, וזה ר"ל מה דאמרינן ביבמות ד' צ"ב הואיל ואתאי לבי דינא כו', ור"ל דלפי הקול ליכא נישואין כלל, וע"ש ד' צ"ד ע"א דמוקי לה בעדי הזמה והוה ממזר ודאי ע"ש וא"כ יקשה לפי שיטת הסוברים דגם בשאר דברים יש כאשר זמם ולא כאשר עשה וכן מוכח מדברי רבינו ז"ל בהלכות רוצח פ"י ה"ז דגבי עדים זמם שם נקט והורידוהו לנחל לעורפה ולא נקט וערפו משום דאז הוה כאשר עשה ואף דגבי מלקות וממון לא ס"ל לרבינו זה כמבואר בהל' עדות פ"כ ה"ב ע"ש י"ל דגבי מלקות שאני דזה שייך לב"ד משא"כ בהני דנעשה עפ"י העדים וא"כ קשה מהך דיבמות הנ"ל אך לפי מש"כ א"ש דזה לא מיקרי פעולה כלל כיון דהיא א"א לפי דברי העדים השניים ועיין בהך דכריתות דף כ"ד:
ט״ו
וכן אם הלכו נשים כו'. עיין בתוספתא כאן דנקט דאם נשאת לאחיו ומת מותרת אח"כ להתייבם לו, ועיין בהך דיבמות ד' קי"ב ע"א בהך מחלוקת דרב ושמואל אם אמרינן דמסקה אדעתא ע"ש ועיין בהך דגיטין ד' פ"ד ע"א דאם אפסיק אחר אין חשש שמא יאמרו ע"ש, ובזה א"ש מה דנקט כאן בגמ' וכולן מותרות לבניהן ולאחיהם וע"ש בגמ' דהקשה למה לא נקט אביו ג"כ ועי' בהך דכתובות ד' כ"ז ע"ב דבן עבור אביו י"ל דמשקר טפי מלשאר קרובים ועיין בהך דבכורות ד' ל"ה ע"ב דהוה פלוגתא שם ובהך דב"מ דף צ' ע"ב ע"ש ואחיו למה נקט י"ל דקמ"ל זה דאח"כ מותרת להתייבם לו ועי' מש"כ רבינו בפה"מ על הך דהרגתיו לא ישא את אשתו משום חשש שמא יהרגנו בכונה וצ"ל דנקט זה דהנה בירושלמי אמר שם טעם על ר"י דאמר לא תנשא משום ממ"נ קטליה חשוד ובגמ' דילן אמרינן משום דלא ס"ל דפלגינן דיבוריה. והנה באמת לפי המבואר דעדות אשה לא הוה גדר עדות רק גדר גילוי מלתא אף לפי מה דקי"ל כאביי בסנהדרין ד' כ"ז ע"א דלהכעיס ג"כ פסול לעדות משום גזיה"כ דאל תשת רשע כו' זה רק היכא דבעי עדות וא"כ גבי עדות אשה מומר להכעיס כשר להעיד, וכן כתב הנימוקי יוסף בסנהדרין פ"ג, ועיין רש"י ר"ה ד' כ"ב ע"א ותוס' ב"מ ד' ע"ב ע"א ע"ש ולכך נקט רבינו הטעם דהוה רשע דחמס כדי שישא את אשתו ועיין בסנהדרין ד' כ"ו ע"ב גבי הך דחשוד על העריות ומודה ר"נ לעדות אשה כו' ע"ש:
י״ח
לפיכך צריכה גט מספק. עיין במש"כ ה"ה ז"ל בהל' נחלות פ"א ה"ט בשם הירושלמי דהרי היא כא"א ודאי וע"ש בהשגות ועיין רש"י יבמות ד' י"ד ע"ב ד"ה מן הספק ובד"ה ובספק מבואר ג"כ דהוה רק ספק כמש"כ רבינו כאן, אך לפי מש"כ לעיל בפ"א דיש לחלק בין אם נתייחד עמה בביתו דאז הוה מקודשת ודאי ובין בבית אחר א"ש זה:
כ״א
ולא יגרש אדם כו'. אך זה רק אם אינה מתרצה בגירושין אבל אם גם היא מתרצה מותר אף לב"ש לגרשה ובזה א"ש הך דערכין ד' כ"ג ע"א גבי הך דר"א גבי המקדיש נכסיו אף דסבירא ליה כב"ש כמבואר בירושלמי הובא בתוס' סוטה דף ג' ע"א, והך ירושלמי דגיטין פ"ח הובא בתוס' שם ד' ע"ט ע"ב דלכאורה משמע להיפך י"ל כמש"כ ביבמות ד' ק"ח ע"ב ע"ש ברש"י ד"ה הא שבשה דהיכא דהיא נתרצה בגירושין לא חיישינן דלמא תתפייסה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
