הלכות גירושין · פרק ו׳
הלכה א׳
הַשָׁלִיחַ שֶׁעוֹשָׂה הָאִשָּׁה לְקַבֵּל לָהּ גִּטָּהּ מִיַּד בַּעְלָהּ הוּא הַנִּקְרָא שְׁלִיחַ קַבָּלָה. וּמִשֶּׁיַגִּיעַ הַגֵּט לְיַד שְׁלוּחָהּ תִּתְגָּרֵשׁ כְּאִלּוּ הִגִּיעַ לְיָדָהּ. וּצְרִיכָה לַעֲשׂוֹתוֹ בִּשְׁנֵי עֵדִים. וּצְרִיכָה שְׁנֵי עֵדִים שֶׁיָּעִידוּ שֶׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיַד שְׁלוּחָהּ. וַאֲפִלּוּ הֵם הָרִאשׁוֹנִים אוֹ אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים הֲרֵי זוֹ עֵדוּת גְּמוּרָה:
הלכה ב׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁאָבַד הַגֵּט אוֹ נִקְרַע. אֲבָל אִם הָיָה הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁלִיחַ קַבָּלָה אֵינוֹ צָרִיךְ עֵדִים. בֵּין שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ הַבַּעַל בֵּינוֹ לְבֵינוֹ בֵּין שֶׁנִּמְסַר לוֹ בְּעֵדִים. יְצִיאָתוֹ מִתַּחַת יָדוֹ כִּיצִיאָתוֹ מִתַּחַת יְדֵי הָאִשָּׁה. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יִתֵּן לוֹ הַגֵּט לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא בְּעֵדֵי מְסִירָה כְּמוֹ הָאִשָּׁה עַצְמָהּ:
הלכה ג׳
הַבַּעַל אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לְקַבֵּל גֵּט לְאִשְׁתּוֹ. אֲבָל יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לְהוֹלִיךְ הַגֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא שְׁלִיחַ הוֹלָכָה:
הלכה ד׳
וְכֵן הָאִשָּׁה שׁוֹלַחַת שָׁלִיחַ לְהָבִיא לָהּ גֵּט מִיַּד בַּעְלָהּ וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא שְׁלִיחַ הֲבָאָה. וְאֵין שְׁלִיחַ הוֹלָכָה וַהֲבָאָה צָרִיךְ עֵדִים:
הלכה ה׳
וְאֵין הָאִשָּׁה מִתְגָּרֶשֶׁת בְּגֵט שֶׁשָּׁלַח הַבַּעַל אוֹ שֶׁהֵבִיא לָהּ שְׁלִיחַ הֲבָאָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בְּעִנְיַן גִּטִּין שָׁלִיחַ סְתָם הוּא שְׁלִיחַ הוֹלָכָה אוֹ שְׁלִיחַ הֲבָאָה:
הלכה ו׳
הַכּל כְּשֵׁרִין לִשְׁלִיחוּת הַגֵּט בֵּין לִשְׁלִיחַ קַבָּלָה בֵּין לִשְׁלִיחַ הוֹלָכָה וַהֲבָאָה חוּץ מִן הַחֲמִשָּׁה. הָעַכּוּ״ם וְהָעֶבֶד וְהַחֵרֵשׁ וְהַשּׁוֹטֶה וְהַקָּטָן. וְאִם קִבֵּל אוֹ הֵבִיא אֶחָד מֵהֶן אֵינוֹ גֵּט:
הלכה ז׳
אֲבָל הַנָּשִׁים וְהַקְּרוֹבִים כְּשֵׁרִים. וַאֲפִלּוּ הַפְּסוּלִין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים בַּעֲבֵרָה כְּשֵׁרִין לִשְׁלִיחוּת גֵּט. אֲבָל הַפְּסוּלִין בַּעֲבֵרָה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה פְּסוּלִין לַהֲבָאַת הַגֵּט. וְאִם הֵבִיאוּ הֲרֵי זֶה פָּסוּל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁנִּתְקַיֵּם הַגֵּט בְּחוֹתְמָיו אֲבָל אִם לֹא נִסְמֹךְ בּוֹ אֶלָּא עַל דִּבְרֵי פָּסוּל בַּעֲבֵרָה מִן הַתּוֹרָה אֵינוֹ גֵּט:
הלכה ח׳
הָיָה הַשָּׁלִיחַ קָטָן כְּשֶׁנָּתַן לוֹ הַגֵּט וְגָדַל כְּשֶׁהֱבִיאוֹ. חֵרֵשׁ וְנִתְפַּקֵּחַ. שׁוֹטֶה וְנִשְׁתַּפָּה. עַכּוּ״ם וְנִתְגַּיֵּר. עֶבֶד וְנִשְׁתַּחְרֵר. הֲרֵי זֶה בָּטֵל. אֲבָל אִם נָתַן לוֹ הַגֵּט וְהוּא פִּקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ וְחָזַר וְנִתְפַּקֵּחַ. הָיָה שָׁפוּי כְּשֶׁנָּתַן לוֹ הַגֵּט וְנִשְׁתַּטָּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה כְּשֶׁהֵבִיא הַגֵּט לְיַד הָאִשָּׁה הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר מִפְּנֵי שֶׁתְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּדַעַת:
הלכה ט׳
הָאִשָּׁה שֶׁעָשְׂתָה שָׁלִיחַ בְּעֵדִים וְאָמְרָה לוֹ טֹל לִי גִּטִּי וִיהֵא לִי בְּיָדְךָ הֲרֵי זֶה שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה וּכְאִלּוּ אָמְרָה לוֹ הִתְקַבֵּל לִי גִּטִּי. וְיֵשׁ לָאִשָּׁה לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחַ קַבָּלָה לְקַבֵּל לָהּ גִּטָּהּ מִיַּד שְׁלוּחוֹ שֶׁל בַּעְלָהּ. וּקְטַנָּה אֵינָהּ עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה. אַף עַל פִּי שֶׁחֲצֵרָהּ קוֹנָה לָהּ גִּטָּהּ כִּגְדוֹלָה. מִפְּנֵי שֶׁשְּׁלִיחַ קַבָּלָה צָרִיךְ עֵדִים וְאֵין מְעִידִין עַל הַקָּטָן שֶׁאֵינוֹ בֶּן דֵּעָה גְּמוּרָה:
הלכה י׳
הָאִשָּׁה שֶׁעָשְׂתָה שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה וְאָמַר לוֹ הַבַּעַל אֵין רְצוֹנִי שֶׁתְּקַבֵּל לָהּ גִּטָּהּ אֶלָּא הֲרֵי זֶה גִּטָּהּ הוֹלֵךְ אוֹתוֹ לָהּ. הָרְשׁוּת בְּיַד הַבַּעַל וְנַעֲשָׂה זֶה שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה וְלֹא שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הִתְקַבֵּל לָהּ גִּטָּהּ [אוֹ הֵא לְךָ] אוֹ זְכֵה לָהּ לֹא עָקַר שְׁלִיחוּת הַקַּבָּלָה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הוֹלֵךְ לָהּ עָקַר שְׁלִיחוּת הַקַּבָּלָה וְנַעֲשָׂה שְׁלִיחַ הַבַּעַל. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ עָקַר שְׁלִיחוּת הַקַּבָּלָה:
הלכה י״א
שְׁלִיחַ הָאִשָּׁה שֶׁבָּא לְקַבֵּל גֵּט מִן הַבַּעַל וְאָמַר לוֹ שְׁלִיחַ קַבָּלָה אָנִי וְאוֹמֵר לוֹ הַבַּעַל הוֹלֵךְ גֵּט זֶה כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה כְּלוֹמַר אֵינִי עוֹקֵר שְׁלִיחוּתְךָ אֶלָּא בֵּין שֶׁעָשְׂתָה אוֹתְךָ שְׁלִיחַ קַבָּלָה אוֹ שְׁלִיחַ הֲבָאָה הֲרֵי אַתָּה כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה. וְהֵבִיא אֶת הַגֵּט. וְאָמְרָה לוֹ לֹא [שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה] שַׂמְתִּיךָ אֶלָּא שְׁלִיחַ הֲבָאָה אֲפִלּוּ הִגִּיעַ לְיָדָהּ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁהֲרֵי עָקַר הַשָּׁלִיחַ שְׁלִיחוּת שֶׁאָמְרָה הִיא וְאָמַר לַבַּעַל מֵעוֹלָם לֹא נַעֲשֵׂיתִי שְׁלִיחַ הֲבָאָה לָהּ:
הלכה י״ב
אָמַר שָׁלִיחַ לַבַּעַל שְׁלִיחַ הֲבָאָה אֲנִי וְאָמַר לוֹ הַבַּעַל הוֹלֵךְ כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה. וְהֵבִיא אֶת הַגֵּט. וְאָמְרָה לוֹ שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה שַׂמְתִּיךָ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ מְגֹרֶשֶׁת שֶׁהֲרֵי לֹא עָקַר שְׁלִיחוּת שֶׁאָמְרָה אֶלָּא גָּרַע אוֹתָהּ שֶׁהֲרֵי הִיא אוֹמֶרֶת לְקַבָּלָה וְהוּא אוֹמֵר לַבַּעַל לַהֲבָאָה בִּלְבַד:
הלכה י״ג
הַבַּעַל שֶׁשָּׁלַח גֵּט לְאִשְׁתּוֹ. בָּא שָׁלִיחַ לִתְּנוֹ לָהּ וְלֹא נְטַלְתּוֹ. אֶלָּא אָמְרָה לוֹ בִּפְנֵי עֵדִים יִהְיֶה (לִי) גֵּט זֶה פִּקָּדוֹן אֶצְלְךָ. אוֹ שֶׁאָמְרָה לוֹ הֲרֵי אַתְּ שָׁלִיחַ לְקַבְּלוֹ לִי. הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת בְּסָפֵק עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. וּמִשֶּׁיַגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ תִּתְגָּרֵשׁ וַדַּאי:
הלכה י״ד
שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט כְּשֶׁהוּא נוֹתְנוֹ לָהּ נוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְאוֹתָן הַשְּׁנַיִם צְרִיכִין לִקְרוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ יִנָּתֵן לָהּ בִּפְנֵיהֶם. שֶׁדִּין הַשָּׁלִיחַ עִם הָאִשָּׁה כְּדִין הַבַּעַל עִמָּהּ שֶׁתַּחְתָּיו הוּא קָם. לְפִיכָךְ אִם נְתָנוֹ הַשָּׁלִיחַ לָהּ וְלֹא קְרָאוּהוּ עֵדֵי מְסִירָה וּנְטַלְתּוֹ וּזְרַקְתּוֹ לַיָּם הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
הלכה ט״ו
עָבַר הַשָּׁלִיחַ וְנָתַן הַגֵּט בֵּינוֹ לְבֵינָהּ יִטְּלֶנּוּ מִמֶּנָּה וְיַחֲזֹר וְיִתְּנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם. וְאִם מֵת הוֹאִיל וְהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ מְקֻיָּם בְּחוֹתְמָיו הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר:
הלכה ט״ז
שָׁלִיחַ שֶׁנָּטַל הַגֵּט וְקֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לְיַד הָאִשָּׁה חָזַר הַבַּעַל וְאָמַר לוֹ גֵּט שֶׁשָּׁלַחְתִּי עִמְּךָ בָּטֵל הוּא. אוֹ שֶׁקָּדַם וְאָמַר לָאִשָּׁה גֵּט שֶׁשָּׁלַחְתִּי לִיךְ בָּטֵל הוּא. אוֹ שֶׁשָּׁלַח שָׁלִיחַ אַחֵר לְבַטְּלוֹ. אוֹ שֶׁאָמַר לַאֲחֵרִים גֵּט שֶׁשָּׁלַחְתִּי לְאִשְׁתִּי בָּטֵל הוּא. הֲרֵי זֶה בָּטֵל וְאַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. וְכָל הַמְבַטֵּל בִּפְנֵי אֲחֵרִים צָרִיךְ שֶׁיְּבַטֵּל בִּפְנֵי שְׁנַיִם. וְאִם אַחַר שֶׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ אוֹ לְיַד שְׁלִיחַ קַבָּלָה אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטְּלוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁחָזַר בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וּבִטְּלוֹ הוֹאִיל וְאַחַר שֶׁהִגִּיעַ לְיָדָהּ אוֹ לְיַד שְׁלִיחַ קַבָּלָה אוֹ לַחֲצֵרָהּ בִּטְּלוֹ אֵינוֹ בָּטֵל וַהֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר:
הלכה י״ז
הָיָה מְחַזֵּר וּמְבַקֵּשׁ שָׁלִיחַ כְּדֵי לְבַטְּלוֹ. אוֹ שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ שְׁנַיִם שֶׁיְּבַטְּלֶנּוּ בִּפְנֵיהֶם וּבֵין שֶׁהוּא מְחַזֵּר וְרוֹדֵף הִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ וְאַחַר כָּךְ בִּטְּלוֹ אֵינוֹ בָּטֵל. אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מְחַזֵּר לְבַטְּלוֹ קֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ:
הלכה י״ח
אָמַר לַעֲשָׂרָה כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי יָכוֹל לְבַטֵּל לָזֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה וַאֲפִלּוּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֲחֵרִים. שָׁלַח הַגֵּט בְּיַד שְׁנַיִם הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְבַטֵּל זֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה. וַאֲפִלּוּ הָיוּ עֲשָׂרָה מִשֶּׁבִּטְּלוֹ בִּפְנֵי אֶחָד מֵהֶם בָּטֵל הַגֵּט:
הלכה י״ט
וְכֵן מִי שֶׁאָמַר לִשְׁנַיִם גֵּט שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב לְאִשְׁתִּי בָּטֵל הוּא וְכָתַב אַחַר כָּךְ גֵּט וּנְתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֲחֵרִים הֲרֵי זֶה בָּטֵל. וְזוֹ הִיא מְסִירַת הַמּוֹדָעָא עַל הַגֵּט. וְכֵן אִם אָמַר לָהֶם כָּל גֵּט שֶׁיִּכְתֹּב לִי פְּלוֹנִי בָּטֵל. אוֹ כָּל גֵּט שֶׁאֶכְתֹּב בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל. אוֹ כָּל גֵּט שֶׁאֶכְתֹּב מִכָּאן וְעַד עֶשְׂרִים שָׁנָה בָּטֵל. הֲרֵי גֵּט בָּטֵל. וְכֵן אִם אָמַר בִּפְנֵי שְׁנַיִם כָּל גֵּט שֶׁאֶכְתֹּב לִפְלוֹנִית אִשְׁתִּי בָּטֵל הוּא וְכָל דָּבָר שֶׁאֲבַטֵּל בּוֹ מוֹדָעָא זֹאת הֲרֵי הוּא בָּטֵל וְכָתַב אַחַר כָּךְ גֵּט וּנְתָנוֹ לָהּ אַף עַל פִּי שֶׁבִּטֵּל הַמּוֹדָעָא קֹדֶם שֶׁיִּכְתֹּב הַגֵּט הֲרֵי הַגֵּט בָּטֵל:
הלכה כ׳
אִם כֵּן מַהוּ תַּקָּנַת דָּבָר זֶה. שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ הָעֵדִים קֹדֶם כְּתִיבַת הַגֵּט אֱמֹר בְּפָנֵינוּ שֶׁכָּל הַדְּבָרִים שֶׁמָּסַרְתָּ שֶׁגּוֹרְמִין כְּשֶׁיִּתְקַיְּמוּ אוֹתָן הַדְּבָרִים לְבַטֵּל גֵּט הֲרֵי הֵן בְּטֵלִים וְהוּא אוֹמֵר הֵן. וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר לָהֶם לִכְתֹּב וְלַחְתֹּם וְלִתֵּן לָהּ וְלֹא יְנִיחוּהוּ לֵילֵךְ עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצֵא וִיבַטְּלוֹ. וְאֵין הַמּוֹסֵר מוֹדָעָא וְלֹא הַמְבַטֵּל מוֹדָעָא צָרִיךְ קִנְיָן:
הלכה כ״א
הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט בְּיַד הַשָּׁלִיחַ וּבִטֵּל הַגֵּט הֲרֵי חוֹזֵר וּמְגָרֵשׁ בּוֹ כְּשֶׁיִּרְצֶה. שֶׁלֹּא בִּטְּלוֹ מִתּוֹרַת גֵּט אֶלָּא מִתּוֹרַת שְׁלִיחוּת. לְפִיכָךְ אִם הָיָה הַגֵּט בְּיַד הַבַּעַל וּבִטְּלוֹ כְּגוֹן שֶׁאָמַר גֵּט זֶה בָּטֵל הוּא אֵינוֹ מְגָרֵשׁ בּוֹ לְעוֹלָם וַהֲרֵי הוּא כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר. וְאִם גֵּרֵשׁ בּוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. וְכֵן אִם פֵּרֵשׁ בְּעֵת שֶׁבִּטְּלוֹ וְהוּא בְּיַד הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר גֵּט שֶׁשָּׁלַחְתִּי הֲרֵי הוּא בָּטֵל מִלִּהְיוֹת גֵּט אֵין מְגָרֵשׁ בּוֹ לְעוֹלָם:
הלכה כ״ב
בְּאֵי זֶה לְשׁוֹנוֹת מְבַטֵּל הַגֵּט. אָמַר בָּטֵל הוּא. אִי אֶפְשִׁי בּוֹ. גֵּט זֶה לֹא יוֹעִיל. לֹא יַתִּיר. וְלֹא יַעֲזֹב. וְלֹא יְשַׁלֵּחַ. וְלֹא יְגָרֵשׁ. יְהֵא כְּחֶרֶס. יְהִי חֶרֶס. הֲרֵי הוּא כְּחֶרֶס. וְאִם אָמַר אֶחָד מֵאֵלּוּ וְכָל הַדּוֹמֶה לָהֶן הֲרֵי זֶה בִּטְּלוֹ:
הלכה כ״ג
אֲבָל אִם אָמַר גֵּט זֶה אֵינוֹ. גֵּט פָּסוּל הוּא. אֵינוֹ מוֹעִיל. אֵינוֹ מַתִּיר. אֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ. אֵינוֹ מְגָרֵשׁ. חֶרֶס הוּא. לֹא אָמַר כְּלוּם. שֶׁאֵין זֶה לָשׁוֹן מְבַטֵּל אֶלָּא לְשׁוֹן מוֹדִיעַ אֲמִתַּת הַדָּבָר וַהֲרֵי הוֹדִיעַ לָנוּ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ כֵּן. כְּמִי שֶׁאוֹמֵר עַל דָּבָר אָסוּר שֶׁהוּא מֻתָּר אוֹ עַל דָּבָר הַטָּמֵא שֶׁהוּא טָהוֹר:
הלכה כ״ד
אָמַר גֵּט זֶה בָּטַל שֶׁמַּשְׁמָעוֹ פֹּעַל שֶׁעָבַר כְּגוֹן (שיר השירים ה ו) “חָמַק עָבַר״ הֲרֵי זֶה סָפֵק. לְפִיכָךְ אִם נִתְגָּרְשָׁה בְּגֵט זֶה הֲרֵי סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
הלכה כ״ה
מִי שֶׁשָּׁלַח גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וּבָא שָׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ לֹא מְצָאתִיהָ אוֹ לֹא רָצְתָה לִקַּח. וְאָמַר הַבַּעַל בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב אוֹ כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁמַּשְׁמִיעִין שֶׁאֵין בְּדַעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ שֶׁהֲרֵי שָׂמֵחַ בְּעִכּוּב הַגֵּט. לֹא בָּטֵל הַגֵּט אֶלָּא יִתֵּן וְתִהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת. עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ בְּפֵרוּשׁ לֹא תִּתֵּן לָהּ אוֹ יְבַטֵּל בְּפֵרוּשׁ:
הלכה כ״ו
מִי שֶׁשָּׁלַח גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְחָזַר וּבִטְּלוֹ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֲחֵרִים. וְכֵן מִי שֶׁמָּסַר מוֹדָעָא עַל הַגֵּט מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֵם לִהְיוֹת מַמְזֵרִים. שֶׁהֲרֵי יַגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ וְתִנָּשֵׂא בּוֹ וְאַחַר זְמַן יֵצְאוּ עֵדִים שֶׁבִּטֵּל בִּפְנֵיהֶם אוֹ שֶׁמָּסַר מוֹדָעָא בִּפְנֵיהֶם קֹדֶם שֶׁיִּכְתֹּב הַגֵּט וְנִמְצָא הַוָּלָד מַמְזֵר:
הלכה כ״ז
שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט וּנְתָנוֹ לָאִשָּׁה אֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא בִּטְּלוֹ הַבַּעַל אֶלָּא נוֹתְנִין אוֹתוֹ לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא כָּשֵׁר וְתִנָּשֵׂא בּוֹ. וְאִם נִמְצָא אַחַר כֵּן שֶׁבִּטְּלוֹ תֵּצֵא וְהַוָּלָד מַמְזֵר. וְכֵן הַכּוֹתֵב גֵּט וּנְתָנוֹ לְאִשְׁתּוֹ אֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא מָסַר מוֹדָעָא עַל גֵּט זֶה אֶלָּא הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת וְתִנָּשֵׂא בּוֹ:
הלכה כ״ח
וְכֵן הַמֵּבִיא גֵּט וְהִנִּיחַ הַבַּעַל חוֹלֶה אוֹ שֶׁהָיָה זָקֵן נוֹתְנוֹ לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם. אֲבָל אִם הִנִּיחוֹ גּוֹסֵס שֶׁרֹב גּוֹסְסִין לְמִיתָה וְאַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּרוּשִׁין שֶׁאֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה. וְכֵן עִיר שֶׁהִקִּיפָהּ הַחַיִל וְהִיא בְּמָצוֹר וּסְפִינָה הַמּוּטְרֶפֶת בַּיָּם וְהַיּוֹצֵא לָדוּן הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת חַיִּים. וְאִם הָיָה גֵּט אֶחָד מֵהֶן בְּיַד הַשָּׁלִיחַ נוֹתְנוֹ לְאִשְׁתּוֹ וְתִהְיֶה בְּחֶזְקַת מְגֹרֶשֶׁת:
הלכה כ״ט
אֲבָל עִיר שֶׁכְּבָשָׁהּ הַגַּיִס וְהֻבְקְעָה וּסְפִינָה שֶׁאָבְדָה בַּיָּם וְהַיּוֹצֵא לֵהָרֵג מִבֵּית דִּין שֶׁל עַכּוּ״ם. וּמִי שֶׁגְּרָרַתּוּ חַיָּה אוֹ שְׁטָפוֹ נָהָר אוֹ נָפְלָה עָלָיו מַפּלֶת נוֹתְנִים עֲלֵיהֶם חֻמְרֵי חַיִּים וְחֻמְרֵי מֵתִים. וְאִם הָיָה גֵּט אֶחָד מֵהֶן בְּיַד הַשָּׁלִיחַ אֵינוֹ נוֹתְנוֹ לְאִשְׁתּוֹ וְאִם נְתָנוֹ לָהּ הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם נוֹדַע שֶׁמֵּת הַבַּעַל קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ אֵינוֹ גֵּט:
הלכה ל׳
הַבַּעַל שֶׁשָּׁלַח גֵּט לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי הוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ וּבְכָל תְּנָאֵי כְּתֻבָּה עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ אוֹ לְיַד שְׁלִיחַ קַבָּלָה:
קרית ספר · הלכות גירושין פרק ו׳
א׳
שליחות נפקא לן מדכתיב ושלחה ואיש זכר יכול ליעשות שליח לבעל להולכה כיון דאיתרבי שליחות מקרא ושלחה ודאי זכר רבי להולכה שכן בעל עליו להוליך גט לאשתו ובמידי דאיהו כשר שלוחיה נמי (איהו) כשר. ושליחות דידה נמי נפקא לן מדכתיב ושלחה קרי ביה ושלחה לא מפיק הא ואשה אחרת הויא שלוחה לחברתה לקבלה מאחר דרבי קרא שליחות לקבלה שכן היא עצמה שהיא אשה מקבלת גטה ולהכי דין שיקבל גט חברתה. ואיש נמי הוי שליח אשה לקבלה שכן אב ראוי לקבלה בגט בתו הקטנה שהתורה זכתה לו לקבל קידושיה כדילפינן לעיל מויצאה חנם אין כסף ולקבל גטה דכתיב ויצאה והיתה לאיש אחר איתקש יציאה להויה הילכך בשליחות אשה לקבלה איש נמי כשר. ומ[ד]שליחות דאשה ל"ש אשה ל"ש איש כדאמרינן שליחות איש נמי להולכה ל"ש איש ל"ש אשה מצי לשוויי שליח להולכה דשלח דמרבינן שליחות לבעל דומיא דושלחה דמרבינן שליחות לאשה ושליח סתם דאיש הוי שליח הולכה דומיא דידיה דמוליך גט לאשתו ושליח סתם נמי דידה הוי שליח קבלה דומיא דידה דמקבלת גטה. ומשהגיע גט לידו תתגרש כמו אם הגיע לידה. ונראה דמן התורה אינה צריכה לעשותו בעדים דומיא דשליח דידיה אלא כיון שיוצא הגט מתחת יד שליח קבלה נתגרשה כיציאתו מתחת ידה.
ג׳
והבעל אינו יכול לעשות שליח לקבל גט לאשתו דחוב הוא לה אבל האשה יכולה לעשות שליח הבאת גטה דהיא עצמה נמי נעשה שליח הבאה או הולכה אם אמר לה בעלה הולך גיטיך ולא תתגרשי בו עד מקום פלוני ולהכי יכולה לעשות שליח הבאה ושליח סתם שנא' הוי שליח הבאה או שליח הולכה.
ו׳
הכל כשרים לשליחות הגט בין קבלה בין הולכה או הבאה חוץ מה' חרש שוטה וקטן ונכרי ועבד. נכרי דלאו בר היתירא הוא דאין להם קידושין ואין גיטין נוהג בהם ובמידי דלנפשיה לא חזי לא מצי לאחריני למיעבד שליחותא א"נ מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. ועבד נמי לאו בתורת גיטין וקידושין הוא. חרש שוטה וקטן לאו בני דעה נינהו. וגבי כל שליחות דעלמא איש בעינן ולא קטן דכתיב ויקחו להם איש שה לבית אבות אחד לוקח לכולן. ואם קבל או הביא א' מאלו אינו גט. אבל הנשים והקרובים כשרים נשים כדאמרינן לעיל וקרובים נמי דהוו בתורת גיטין והם בני דעת ואפילו פסולים בעבירה מן התורה נמי כשרים לשליחות גט מן התורה בד"א כשנתקיים הגט בחותמיו שאין אנו צריכין לעדותו אבל אם לא נסמוך בו אלא על דברי פסול בעבירה מן התורה אינו גט דכיון דהוי רשע פסול לעדות כדילפינן לעיל ואם לא היו אלו הה' בני דעת או בתורת גיטין בשעת שליחות אע"פ שהיו בני דעת בשעת נתינת הגט ליד האשה הגט בטל דבעי' בני דעת בשעת נתינתן ליד האשה נמי ואם היו תחלתם וסופם בני דעת אע"פ שבאמצע לא היו הרי זה גט כשר.
ט׳
אמרה לשליח טול לי שא לי יהא לי בידך כולן לשון קבלה הן כאומרת בפי' התקבל לי גיטי. ויש לה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה דושלח ושלחה הוא דילפינן שליחות לאיש ולאשה ומשמע ואפילו בהדי הדדי. וקטנה אינה עושה שליח. דכי כתיב שליחות בין בגיטין בין בפסח איש כתיב בענין ויש לה חצר דחצר משום ידה איתרבאי דכתיב ונתן בידה וידה רשותה משמע דכתיב ויקח את כל ארצו מידו וכי היכי דאית לה יד דמשיודעת לשמור גטה מגורשת דלא מיעט רחמנא אלא שוטה שמשלחה וחוזרת וכתיב ושלחה מביתו יצתה זו שמשלחה וחוזר' והכי נמי אית לה חצר.
י׳
האשה שעשתה שליח קבלה ואמר לו הבעל הולך לה או הולך ותן לה עקר שליחות דהרשות בידו דלא עדיף שלוחה ממנה דאם לא רצה לתת לה גטה אלא שעשה שליח הרשות בידו כ"ש אם לא רצה לתתו לשלוחה בתורת שליח קבלה אלא בתורת שליחות הרשות בידו. ואם אמר תתקבל לה או זכה לה לא עקר שליחות הקבלה. שליח האשה שאמר לו שליח קבלה אני ואמר לו הבעל הילך כמו שאמרה היא והביאו ואמרה היא לא שליח קבלה שמתיך אלא שליח הבאה אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת שהרי עקר שליחותא כי אמר לו שמעולם לא נעשה אלא שליח קבלה והוא אדיבוריה הוא דקא סמיך והאי דקאמר כמו שאמרה דמהימנית לי דשליח לקבלה את הוא דקאמר הילכך אינה מגורשת דכי יהביה בעל ניהליה אדעתא דשליח קבלה יהביה והרי היא מכחישתו. ואם אמר שליח הבאה אני ואמר הילך כמו שאמרה והיא אמרה שליח קבלה שמתיך לא עקר שליחותה אלא גרע אותה ומגורשת ממה נפשך אי אדיבורא דידה קא סמיך הרי נתגרשה מיד שהגיע גט ליד השליח ואי אדיבוריה קא סמיך משהגיע גט לידה מיהת מגורשת וליכא למימר דילמא אדיבורא דידה קא סמיך ולא עשאו שליח הולכה ושליח קא עקר ושליחות האשה דאמרה שליח להובאה הוית לא לקבלה דהא מאן דניחא ליה למיטרח בהולכה כ"ש דניחא ליה להיות שליח קבלה הילכך מה נפשך משיגיע גט לידה מגורשת. הבעל ששלח גט ואמרה אשתו לשליח יהיה פקדון אצלך או הרי את שליח לקבלו לי מגורשת מספק אי בעינא דיחזור שליחות אצל הבעל כיון דניתק משליחותו או לאו דין שליח עם האשה כדין הבעל עם אשתו כדלעיל.
ט״ז
בטל הגט שנתן לשליח קודם שיגיע לידה בטל הוא דלא עדיף מיניה דהיה יכול לעכב הגט אחר שכתבו שלא ליתנו ה"נ מבטל ליה דיד שליח דמדאוריתא מצי מבטל ליה עד דמטי לידה דכתיב וכתב ונתן בידה עד דמטי לידה לאו גיטא הוא ואם אחר שהגיע לידה תוך כדי דיבור בטלו בפני שנים דאין דבר שבערוה בפחות משנים לא הוו ביטול כדילפינן לעיל דאין תוך כדי דיבור בגיטין וקידושין ואע"פ שהיה מחזר ומבקש השליח קודם שיגיע לידה לבטלו אינו בטל. שלח הגט ביד שנים ובטל הא' בטל השני דשליחות שבטל מקצתו בטל כולו וכן אם אמר לב' גט שאני כותב לאשתי בטל הוא וכתבו ונתנו בטל וכן אמר כל גט שיכתוב פלוני או בב"ד פלוני הוא בטל הרי זה בטל וזו היא מסירת מודעא וכן אמר גט שאכתוב לאשתי בטל הוא וכל דבר שאבטל בו מודעא יהיה בטל וכתב ונתן לה הרי זה בטל אף על פי שבטל המודעא קודם נתינה דהא עשה מודעא על המודעא תקנת דבר זה שיבטל כל מה שמסר שגרם לבטל גט זה ואחר כן יכתבו ויחתמו ויתנהו מיד וטעמא דמודעא מבטלת הגט דכיון דאין האיש מוציא אלא לרצונו והוא מעיד על עצמו שאינו חפץ באותו גט לא מהני מה שכותבו ונותנו אח"כ.
כ״א
בטל הגט שביד שליח לא בטל אלא השליח ולא הגט אבל היה בידו ובטלו שאמר גט זה בטל הוא אינו מגרש בו לעולם ואם גרש בו אינה מגורשת וכן אם פירש בגט שביד שליח שמבטלו מהיות גט אינו מגרש בו לעולם דכיון שבטלו אחר שנכתב הוי כחרס וכאלו לא נכתב לשם גירושין. בטל הוא אי איפשי בו לא יועיל לא יתיר לא יעזוב לא ישלח לא יגרש יהא כחרס יהי חרס הרי הוא כחרס כל אחד מאלו הלשונות וכיוצא בהם הוו לשונות ביטול אבל אמר אינו גט פסול הוא אינו מועיל אינו מתיר אינו משלח אינו מגרש חרס הוא לא אמר כלום שאינו אלא כמודיע אמיתת הדבר והרי לא הודיע דבר שהוא כן כמי שאומר על מותר שהוא אסור. אמר גט זה בטל שמשמע פועל עבר כמו חמק עבר אם נתגרשה בו הויא ספק מגורשת אי בטלו קודם אי לאו.
כ״ה
הגט שביד השליח נותנו לאשה לעולם אף על פי ששמע מן הבעל דברים שמשמען שאין בדעתו לגרשה עד שיאמר בפירוש לא תתן לה שהרי בטל שליחותו או יבטל בפירוש.
כ״ז
אין אומרי' שמא בטל הבעל השליח אלא נותנין בחזקת שהוא כשר ותנשא בו דכיון דילפינן מקרא דמשוי שליח נראה דלא חיישינן להכי ואם נמצא אחר כן שבטלו תצא והולד ממזר כיון שנודע שבטלו קודם שהגיע לידה וכן לענין מודעא. וכן שליח שהניח הבעל זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים דהעמד דבר על חזקתו מדאוריתא וכדאמרינן במצוה דלעיל אבל גוסס רוב גוססין למיתה והוי ספק מגורשת דאין גט לאחר מיתה ולא אזלינן בתר רובא דנימא ודאי אינה מגורשת משום דאיכא חזקה דהיה קיים. וכן עיר שהקיפה כרכום וספינה המטורפת בים והיוצא לידון הם בחזקת חיים ויתן שליח הגט ותהיה בחזקת מגורשת אבל הקיפוה גייס והופקעה וספינה שאבדה בים ויוצא ליהרג בב"ד של גוים וגררתו חיה או שטפו נהר או נפלה עליו מפולת נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים והויא ספק מגורשת אם נתנה לה הגט השליח ואם יודע שמת הבעל קודם שיגיע הגט לידה אינו גט.
ל׳
הבעל ששלח גט לאשתו הוא חייב במזונותיה עד שיגיע גט לידה או לשליח קבלה דאכתי הויא אשתו וכתיב שארה וגו':
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קובץ על היד החזקה · הלכות גירושין פרק ו׳
א׳
או אחד מן הראשונים. גרסי' בירושלמי עלה דהך מתני' והוא מודה יצטרף השליח תפתר שהי' קרוב השליח הוי אומר שקרוב נעשה שליח והטור סי' קמ"א הביא כן בשם בעל העיטור וכ' הב"י דמדברי הרא"ש נ' דחולק ע"ז עי' בס' מכתב מאלי' דף פ"ז ע"ג ונראה דהרא"ש לטעמי' בסוגי' דגמ' שם בהא דאמר מודה ר"ה אי אמרה קמי דידי וכו' כ' הרא"ש ומיירי שהגט יוצא מתחת ידי האשה וכו' ואם אין בידה אין כאן מגו וכו' וקשה לי דהאי מודה אפשר דאפי' הגט ביד שליש מהימנא כיון דלא סייעי לה אלא השליש אינה מעשה ע"ש והטור הכריע כפי' הב' והיינו משום דעל פי' הראשון אקשה הרא"ש ולכאורה הוא נגד הסברא דלמה אינה מעיזה כיון שהשליש מסייע אלא דכיון שהשליש הוא שלוחה מקרי נוגע בדבר ואינה מעיזה משמע לפי' זה דתלמודא דידן חולק עם הירושלמי ועי' בטור סי' י"ז כתב בשם הרא"ש דבע"א מסייע לה מעשה ונתקשה בדברי הטור שסתר את דבריו ועי' בלח"מ פי"ב ומן האמור מיושב.
ב׳
בד"א בשאבד הגט. כ' הה"מ דרבינו פסק כר"ח וכשיט' ר"א והיינו משום דבסוגי' דשליש בהא דאמר ולהמני' לשליש אתי' כר"ח וברא"ש כ' שר"א הק' דשם גם ר"ה מודה כיון דאין הבעל מכחיש וכ' הרמב"ן דכבר הרגיש הרי"ף בעצמו ולא חשש לקושי' זו ונ"ל דהרי"ף ס"ל דהא דנאמן השליש היינו מצד מגו וכמו שפירש"י ודחק לי' לרש"י לומר כן דק' כיון דמסיק התלמודא דר"ה ס"ל שאני ממון דאיתיהיב למחילה ולא ילפי' איסור מממון תקשה למה לי' לר"ה לומר דהבעל נאמן דאם איתא וכו' בלא"ה השליש אינו נאמן גבי איסור וי"ל דודאי ס"ל לר"ה דהא דשליש נאמן בעלמא היינו אפי' בלא מגו וכמ"ש התוס' ובזה ס"ל לר"ה דלא ילפי' איסורא מיני' להיות השליש נאמן דשאני ממון וכו' משא"כ ביש לשליש מגו וודאי דנאמן גם באיסור ומש"ה אמר ר"ה אם איתא וכו' לדחות המגו דהוי כמגו במקום חזקה ומעתה היכא דאין להשליש מגו ס"ל לר"ה דלא מהימן השליש לפי"ז ל"ק כלל קושי' ר"א דשם בנאבד הגט דלית כאן מגו לשליש אינו נאמן אפי' הבעל מודה לגבי איסורא ושפיר לא חש הרי"ף לקושי' זו ובזה נ"ל טעם השלטי גבורים שהביא בשם הריא"ז דלר"ה גבי ב' עיירות נמי הבעל מהימן והדבר תמוה דהא לפי טעם התלמודא לא שייך בב' עיירות ועי' ב"ש סי' קמ"א ס"ק ע"ו שייחס סברא זו גם לשיט' הרי"ף ורבינו ומ"ש שם ראיי' לזה צ"ע דהא שפיר כ' הרי"ף דהסוגי' כר"ח דאי כר"ה דלמא מיירי בעיר אחת וכמ"ש התוס' בסוגי' דלא מק' ממתני' לר"ה ולפמ"ש שפיר כ' הב"ש דהיכא דליכא מגו לית לי' לר"ה כלל דנאמן השליש אפי' בב' עיירות ועי' היטב בחיד' רשב"א בסוגי' סד"ה לענין פסק הלכה עי' ב"י סי' קמ"א שכ' אפשר דלהרי"ף בתשו' פלוגתייהו בשליח הלכה אבל בשליח קבלה מודה ר"ה דהשליש נאמן וכ"כ ביש"ש פ"ו סי' ו' בשם ר"י וכ' עליו ולא נהירא דכ"ש הוא דאמרי' דאם איתא לדידה הוי יהיב לה ובלא"ה ג"כ ק' מאי סברא איכא גבי שליח קבלה להאמין השליש לר"ה לפמ"ש דגבי ממון דווקא מהימן השליש וצ"ל דסברת הר"י דגבי שליח קבלה דידו כידה ולכ"ע נאמן השליש דכי היכא אם נתן גט ליד האשה דאינו נאמן לומר שוב לפקדון יהיב לה וכמו שהק' בחיד' רשב"א דלמה לי' לר"ח לטעם נאמנות של שליש תיפוק לי' דידו כידה ע"ש ובזה י"ל ג"כ דהא דצריך ר"ה לומר סברת אם איתא וכו' אף דס"ל לר"ה דאין נאמנות לשליש גבי איסורא מ"מ בשליח קבלה עכ"פ סד"א דיהי' נאמן מטעם דידו כידה ומש"ה קאמר אם איתא כנ"ל לפי שיט' התוס' ובזה נתיישב ג"כ קושי' הרש"א בתוס' ד"ה שליש אומר לגירושין דלמה לא ניחא להו לפרושי שהוא שליח להולכה ומ"ש המהרש"א בישוב קושי' זו דבכה"ג דהגט ביד האשה אפי' ר"ח מודה תמה עליו הפ"י דהא כ' התוס' בסוגי' דמה שתקנו בפ"נ ונחתם משכונ' לשכונ' היינו לר"ח נשמע מיני' דס"ל להתוס' דאפי' הגט ביד האשה נמי השליש נאמן ובאמת לדעתי דברי הרש"א נכונים דמ"ש הרש"א דר"ח מודה וכו' היינו דוקא היכא דהגט אינו מקוים דאז יש להבעל ג"כ מגו דמזויף מש"ה ס"ל דר"ח מודה משא"כ היכא דהגט מקוים מודה הרש"א דהשליש נאמן לר"ח אף אם הגט בידה וא"כ גבי בפ"נ ונחתם דכל עיקר תקנת חכמים שהבעל לא יהי' נאמן לטעון מזויף שפיר כ' התוס' דאתי' כר"ח כנ"ל ברור בכוונת הרש"א עי' בלח"מ פי"ב ודוק היטב ולדברינו בלא"ה מיושב קושי' הרש"א דלא רצה התוס' לפרש שהשליש אומר שהוא שליח להולכה דא"כ קשיא לאיזה צורך הוצרך ר"ה לסברת אם איתא דהא בלא"ה אין השליש נאמן גבי אסורא אע"כ דלקבלה איירי דסד"א דידו כידה וכמ"ש ועמ"ש בס"ד פי"ב.
ד׳
ואין שליח וכו'. עי' בדברי רבינו פ"ג מה' אישות גבי קבלת קידושין וברא"ש קידושין דף מ"ג ובמרדכי פ' האיש מקדש כ' וז"ל כ"כ המיימוני פ"ו דשליח הגט בין בקבלה בין בהולכה א"צ עדים ע"כ ודבריו תמוהים ועי' עוד בס' מכתב מאלי' מ"ש בכוונת המרדכי דף פ"ז ע"א ולי נראה דכוונת המרדכי על שליח הבאה דמקרי ג"כ שליח קבלה כמ"ש הר"ן בר"פ התקבל במ"ש ואפשר כיון ששלוחו של אדם כמותו הרי הוא כאלו קבלתו היא אלא שהיא מתנה שאינה רוצה שתתגרש אלא כשיגיע הגט לידה ע"ש וזה השליח ג"כ א"צ לעשותו בעדים רק בשליח קבלה שהיא מגורשת ע"י מיד ולשליח הבאה כינה המרדכי בשם קבלה אבל מודה המרדכי דרבינו ס"ל שליח קבלה צריך עדים כמ"ש בהלכה א' ועי' מכתב מאלי' דף ע"ז ע"ב ודוק וכ' הה"מ טעם רבינו דלא בעי עדים בשליח הולכה משום דהגט בידו והיינו דפי' כן דהא גם הראב"ד מודה לרבינו בגט וברא"ש בקידושין גם הוא מסכים לשיט' רבינו ודבריו סותרים בפ' השולח ועי' בלח"מ פ"ג מה' אישות ובס' מכתב מאלי' דף פ"ו ע"ג וע"ד.
ו׳
והעבד. אע"ג דר"י נקיט בלשונו שליח קבלה לרבותא נקיט דסד"א משום דמתגרשה בע"כ גם עבד כשר כ"כ הריטב"א בקידושין.
ז׳
אבל בפסולין בעבירה מה"ת. עי' מל"מ ולפי דבריו לא חזר רבינו מפי' למתני' דכ' שם להדי' דגם פסולין בעבירה מה"ת כשירים להבאת הגט שם איירי בנתברר מינוי השליחות ומסתימת לשון רבינו פה משמע גם בכה"ג הגט פסול ושפיר הק' הרא"ש ודוק ובס' בגדי כהונה כ' דהרא"ש לטעמי' דסבר דשליח הולכה בעי עדים א"כ שוב מצי לומר דעשאו שלא בעדים אבל מודה הרא"ש לשיט' רבינו דס"ל דא"צ עדים שוב אמרי' כיון דגיטו בידו לא צריך ראי' למינוי השליחות ועמ"ש בהלכה ד' דגם מסקנת הרא"ש כדברי רבינו.
ט׳
וקטנה. עי' ב"מ דף ע"א שיטת רש"י כדעת הראב"ד ולשי' רבינו קטנה עושה שליח להבאה ולשי' הראב"ד לא מהני שליחותה וממ"ש הה"מ משמע דאין נ"מ לדינא וצ"ע ועמ"ש בהלכה ד' ועי' בס' קצה"ח סי' קפ"ח מ"ש דרבינו והראב"ד לטעמייהו אזלו ועי' בפי"א מה' נדרים.
ט״ז
ואע"פ שחזר בתוך כד"ד וכו'. כתב ביש"ש פ' השולח סי' א' ומ"מ נראה היכא שהי' מחזיר לרוץ אחריו ולא הספיק להגיע עד שנתנה לה והוא מוצאו בתוך כד"ד ובטלו דגילוי דעת כזה מהני אפי' לאבי' דסופו ותחילתו יש ידים מוכיחות לביטול ע"כ ומסתימת דברי הפוסקים לא משמע כן וכ"נ מוכח מדברי הטור סי' קמ"א וז"ל בד"א שהגט בטל בבטלו בפירוש אבל גילוי בדעתו וכו' אינו בטל ולא עוד אלא אפי' הי' מחזיר לרוץ אחר השליח לבטלו ולא הספיק להגיע וכו' ולשון זה שכ' הטור ולא עוד צ"ע דהא גם לרבא דגילוי דעת בגיטא מהני זה לא מהני כמ"ש התוס' ר"פ השולח ד"ה מהו דתימא וכו' ואף כי י"ל דהטור חולק וסובר דלרבא באמת מהני וס"ל ליישב קושי' התוס' דסוגי' הגמ' קאי אליבא דאבי' ולרבא י"ל דהיא גופא קמ"ל דתוך כד"ד ג"כ א"י לבטל ובלא"ה לפי תי' התוס' ק' קושי' הרש"א ועי' בחיד' רשב"א אבל עכ"פ לא שייך לומר ולא עוד ונראה דבא הטור לאשמועי' אפי' אם הוא עדיין בתוך כד"ד ג"כ לא מהני ולאפוקי מדעת היש"ש וקאי הטור אמ"ש לעיל מיני' אפי' בתוך כד"ד ואפי' רץ מקמא הכי ג"כ א"י לבטלו אפי' בתוך כד"ד ויש לתלות הדבר בטעם שכ' הר"ן בנדרים דלא מהני תוך כד"ד במגרש ע"ש ועמ"ש בפ"ח בס"ד.
י״ח
שלח הגט ביד שנים. עי' מ"ש הה"מ לדעת רבינו לחלק בין שליחות לעדות ועי' ב"ש סי' קמ"א ס"ק צ"ו ונראה דבאמת אין לחלק כלל בין שליחות לעדות והיינו אם ביטל אחד לבדו אבל אם ביטל בפני שנים או אפי' א' מהם ואמר לו שמבטל כל עשרה בזה יש מקום לחלק בין שליחות דכתיבה ובין שליח להולכה וכ"מ בסמ"ג עשין סי' נ' מ"ש בס' התרומה כ' רבינו ברוך שלאחר שאמר לסופר לכתוב ולעדים לחתום שוב א"י לבטלו שלא בפניהם כיון שצוה להם לעשות מעשה וכ"מ פ' השולח דהא רבי סובר בטלו מבוטל אם ביטל שלא בפני השליח ורבי סובר שאם אמר לעשרה כתבו גט יכול לבטל זה שלא בפני זה ורשב"ג סובר א"י לבטלו כ"א בפני כולם ורבי מודה דלא מבוטל כ"א אותו שדיבר אליו דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ואם ילכו אחרים ויכתבו ויתנו לה הגט כשר משמע מכאן לאחר שאמר להם לעשות מעשה א"י לבטלו שלא בפניהם עכ"ל ונראה דסובר הסמ"ג דאפי' אם ביטל בפני אחד כל עשרה אפ"ה אינו מועיל אפי' לרבי משום דאמר להו לעשות מעשה אבל בשליח להולכה יכול לבטל שלא בפניו אפי' הי' י' משבטלו בפני אחד פי' שביטל כל הי' בפני א' מהם ובשליח להולכה כל עשרה נתבטלו כיון דלא הוי מעשה אבל בשליחות דכתיבה לא נתבטל כ"א שאמר לכולם ולא ראיתי לאחרים שהעתיקו דברי הסמ"ג ועי' בפ"י בסוגי' ד"ה עדים נ' שלא שם לבו לדברי הסמ"ג ובחידושי הארכתי ועי' בהלכה י"ט בענין ביטול מודעא בהה"מ.
כ״א
אין מגרש בו לעולם. האחרונים הסכימו לחוש לשי' רבינו וכ"נ לי דעת רש"י ר"פ השולח במה שפי' הגיע לא קתני וכו' ולא אמרי' אין בדעתו לבטלו אלא לצעורא בעלמא חדש או חדשים ובחיד' רשב"א תמה על פירושו א"כ מאי נ"מ בין שמתכוין לבטלו או לצערו ולעכבו מלתנו עכשיו דבין כך ובין כך אין רשאי ליתנו עד שיאמר לו לשליח עכשיו אני רוצה ליתנו ולפי' רבינו ניחא דאפשר דבטלו בפירוש כגון שאמר גט שנתתי לך הרי הוא בטל ופי' הרשב"א לא ניחא לי' לרבינו ובחידושי הארכתי.
כ״ו
מי ששלח וכו'. עי' הה"מ מה שהביא פירש"י בקידושין ונראה דרש"י דייק בלשונו הגיע בשליח דהוא יהי' סבר דמכוון לצערו ועל כן לא יכול להניחו ביד השליח אלא ליטול הגט מידו ואעפ"כ ס"ל להתוס' דלא מלקי' לי' ע"ז אבל באמת ודאי דמחויב ליטול הגט מידו וכ"ע מודים בזה וכ"מ בדברי רבינו בהלכה ט"ז דנקיט הגיע בשליח ובטלו בפני ב' אחרים בבבא אחת משמע דגם אין לעשות לכתחילה לבטל הגט בהגיע לשליח ולהניחו בידו וכאן מענין מלקות איירי כן נראה לי ועי' פ"י שם בקידושין.
כ״ט
ספינה שאבדה בים. עי' בריב"ש סי' שע"ט שכ' הני תלת דר"א בן פרטא נמי אם נשאת תצא ואע"פ שרובם לאבד דכיון דאפשר בהצלה אין הולכין בהן אחר הרוב אלא אחר החזקה ואע"ג דרובא וחזקה רובא עדיף הכא איכא תרי חזקות חזקת האשה בחזקת א"א וחזקת האיש שהוא קיים ע"ש שהאריך ועי' בתוס' מס' ב"מ דף כ' ע"ב ד"ה איסורא משמע דלא ס"ל סברת הריב"ש גם הרב הגאון בנב"י מהד"ק ח"ב דף מ"ד ע"א שדי נרגא בדברי ריב"ש דהרי רובא וחזקה רובא עדיף ילפי' מפ"א ושם יש תרי חזקות שאם במקום נקב קשחיט ממילא אין השחיטה כלום א"כ יש לנו לומר בהמה בחי' בחזקת שא"ז עומדת והעמיד טמא על חזקתו ואעפ"כ אזלי' ב"ר ע"ש ובאמת יש לתלות דבר זה למאן דיליף חזקה מקרא וא"כ כיון דילפי' מקרא דאזלי' ב"ר וילפי' נמי מקרא דאזלי' בתר חזקה שפיר יכולים לומר הגם דרובא עדיף מחזקה מ"מ בתרי חזקות שבקי' רוב משא"כ למ"ד דל"ל חזקה מקרא א"כ י"ל דרוב עדיף מכל החזקות שבעולם ואין להאריך.
ל׳
הבעל ששלח. כ' המל"מ הל' א' בירושלמי פ' האומר ר"א שאל חצרו של שליח מהו שתעשה כידו וכ' הרב שדה יהושע וז"ל חצירו של שליח קבלה וכו' מי אמרי' כיון דחצר האשה מידו אתרבי והכל דבר אחד ה"ה בשליח שהוא כעצמה או דלמא כיון דשליח נמי מידו אתרבי לא אמרי' ריבוא דריבוא ע"ש ולי נראה דס' הזו יש לתלות בהא דאמרי' ר"פ הזורק אין לי אלא ידה גגה וחצירה וקרפיפה מניין ת"ל ונתן מ"מ ופירש"י מדלא כתיב ובידה יתננה וכו' וכ"כ רש"י במס' ב"מ דף י' ע"ב ובחי' הרשב"א והר"ן כ' בשם הירושלמי מדכתיב ונתן יתירא ע"ש והנה לפי פירש"י דדרשי' מדכתיב ונתן בידה ולא כתיב ובידה יתננה א"כ הך ונתן בידה דכתיב שנית מיותר וי"ל דאתי' לאוריי' לנו דגם שלוחה יכול לזכות לה בחצירו משא"כ לפי' הירושלמי דאצטריך ונתן תנינא לרבות חצירה וקרפיפה א"כ שפיר קמבעי' לי' להירושלמי לטעמי' אי אמרי' גבי שליח דיכול לזכות לה בחצירו כיון דלית לן יתורא דקרא ובזה נתיישב קושי' המל"מ. ועי' מס' גיטין דף כ"א בהא דאמרי' שם אבי' אטו שליחות מידה אתרבאי מושלח ושלחה אתרבאי וע"ש בתוס' ד"ה אטו א"ת ר"ש מאי ק"ל אטו לא ידע וכו' ולפי דברינו יש מקום ליישב קושי' התוס' ודוק. ועי' ברש"י ב"מ בהא דאמרי' חצר משום ידה אתרבאי פירש"י דאי לשליחות הא כבר ידענו מושלח ושלחה ופי' תמוה דאכתי לא ידעי' דחצר נעשה שליח ולדברינו י"ל דמונתן יתירא ידעי' זאת ובחידושי הארכתי.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות גירושין פרק ו׳
ז׳
אבל הפסולין בעבירה כו'. עיין בהשגות. עיין גיטין ד' ה' ע"ב בהך מחלוקת דר"י ור' חנינא דאמר שם אליבא דר"י אשה מידע ידיע כו', וע"ש ד' פ"א ע"ב גבי הך מחלוקת דבן ננס ור"ע דגזלן יש חשש דנימא דלמא עשה תשובה ובירושלמי גיטין שם מבואר דר"י ס"ל כר"ע שם דחשש לזה, ועיין בירושלמי גיטין ריש פ"ד וא"כ יקשה על ר"י אם נימא דפסול דאורייתא כשר להיות שליח הגט א"כ ניחוש שמא יצרפנו וע"כ כשיטת רבינו ומשום גזלן דרבנן ליכא חשש דאית ליה קלא כיון דבעי הכרזה: אבל מי שחילל שבת כו'. והא דלא הקשה הראב"ד ז"ל על מה שכתב רבינו ז"ל לעיל פ"ג הט"ו, די"ל דשם חיישינן שמא יכתוב שלא לשמה וגם לפי מש"כ שם א"ש, וגם י"ל דס"ל לרבינו ז"ל דהך דאמרינן בגמ' דסנהדרין ד' כ"ו ע"ב גבי החשוד על העריות לא אמרן אלא לאפוקי ס"ל דר"ל כה"ג ע"ש:
ט׳
מפני ששליח קבלה צריך כו'. עיין בהשגות מש"כ דרק משום דלא משוי שליח אך רבינו ז"ל ס"ל דכיון דמבואר בגיטין ד' כ"א דאב ג"כ הוה בגדר שליח לקבלה וא"כ חזינן דגבי גט שייך לקטנה גדר עשיית שליח וה"נ תהיה יכולה לעשות דכבר כתבתי דשליחות לקבלה הוא כך דרק היא משוי להשליח שיהא כידה וממילא הוא מקבל הגט בע"כ וזהו דר"ל הגמ' בגיטין וע"ש ד' פ"ה ע"א. אך נ"מ כך דהנה כאן בתוספתא אמר דאינה עושה שליח לקבלה עד שתביא שתי שערות ע"ש בפ"ד ר"ל דשאר דברים לא מהני ועיין בירושלמי מעש"ש פ"ד ה"ד גבי הך דלהביא קרבן שבועה ג"כ דוקא עד שיביא שתי שערות ועיין ברש"י גיטין ד' ס"ה ע"א ותוס' שם גבי מופלא סמוך לאיש וע"ש בירוש' תרומות פ"א ה"ג, ולכך כתב רבינו זה הטעם דלא מהני לעשות שליח לקבלה משום דבעי שיעידו עליה, וגבי קדושין דנתמעט מטעם איש ולא מטעם דבעי עדים שם העדים לא הוו בגדר עדי ב"ד רק דהם עושים הפעולה ובלא הם לא הוה פעולה כלל משא"כ כאן דהעדים הם עושים הדבר שיהיה שליח ע"י הגדתם בב"ד ואין יכולים להעיד על קטן ועיין בירושלמי דכתובות פ"ד ה"ה גבי מוציא שם רע דאמר שם טעם אחר גבי קטנה דהוה כמו בלא התראה ועיין סנהדרין ד' ע"ב ע"ב גבי רודף ונ"מ לשיטת רבינו לפי מש"כ לעיל בהל' אישות פ"ב דבנים הרי הם כסימנים רק בשעה שישנם אבל אם מתו לא דר"ל כך דיש ב' מינים סימני גדלות אחד מה שנעשה גדול והב' מה שנמשך ונעשה תמיד ע"י זה גדול עיין תוס' ערכין ד' כ"ט ע"ב ומכות ד' י"א ע"ב וזהו דנ"מ בין בנים לסימנים, ויהיה ג"כ נ"מ לאמה העבריה אם יכול האב למוכרה אחר שילדה. ועיין במש"כ רבינו ז"ל בהל' נדרים פי"ב הי"ד מה דכתב שם דלכך קטן אינו מפר מפני שאין לו אישות ולא כתב הטעם משום דעת כמו גבי שוטה וצ"ל דמיירי בקטן שהוא מופלא סמוך לאיש דהיינו בן י"ג שנה ולא הביא שתי שערות לשיטת רבינו ז"ל דס"ל דזה הוה גדול לבד לעונשין ולקדושין ולעדות ועיין בהך דחולין דף כ"ד ע"ב דמוכח שם מרש"י דלוי קטן כשר לעבודה כה"ג. ועיין במפרש בתמיד דף כ"ה ע"ב וכ"ז ע"א ור"ל בן י"ג שנה בלא שתי שערות ועיין בתוספתא פ"א דחגיגה דאמר שם דאינו חולק בקדשים עד שיביא שתי שערות ע"ש, ולכן באמת הוה בר הפרה רק מפני שאין לו אישות ועיין בירושלמי בנדרים שם פ"י ה"ו למ"ד מיעדה לבנו קטן מי מיפר ע"ש. ובאמת הפי' שם דיעוד אינו עושה אלא אירוסין ומיבעי דכיון דאין הארוס יכול להפר אם האב לחודיה מצי מיפר דרק אם יש ארוס אז אין האב מיפר ועיין בר"ן נדרים דף ע"ה ע"א ובמש"כ בזה בהל' נדרים א"כ משמע דלא כרבינו. ועיין בירושלמי גיטין פ"ז ה"א גבי אין שליחות לחרש ע"ש, ואף דחרש מקרי איש כמבואר בירושלמי דקדושין פ"א הגע עצמך שהיה חרש כו'. ועיין ביומא דף מ"ג ע"א:
ט״ו
עבר השליח ונתן יטלנה ממנה כו'. עיין ד' פ"ד ע"ב הואיל וקנתה, ואף דכאן לפי הנראה מיירי במקום שא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ ולמה צריך ליטול ממנה י"ל דס"ל דיש בזה חשש שלא קיים השליחות כהוגן דאל"כ כיון דבדיעבד מגורשת הא כבר עבדא לשליחותיה ומה יועיל שיטול ממנה ועיין בהך דגיטין ד' ס"ג ע"ב גבי הך ויוליך לה מהו ע"ש, ובירושלמי כאן פ"א ה"א גבי הך דרבין בר ר"ח ע"ש דאמר לו טלהו ממנה ואמר שם כדי להחזיקה גרושה:
ט״ז
שליח כו' ואעפ"י שחזר בתוכ"ד כו'. אך זה רק י"ל דהא דלא מהני ביטול תכ"ד רק אם ביטל הגט אבל אם ביטל השליח י"ל דשפיר מהני דזה דבר בפני עצמו ולא שייך לגירושין כלל, ועיין מש"כ רשב"ם ב"ב ד' ק"ל ע"א דרק אם חזר מהקדושין ולא מהמעות דהיינו שאמר שהמעות יהא מתנה אבל אם אמר שחוזר בו מנתינת המעות אז ממילא בטלו הקדושין דבמה מקדשה וכעין דאמרינן בנזיר ד' ל"ב ע"א גבי תמורה דאף דבטעות הוה תמורה מ"מ אם נעקר עיקר ההקדש בטלה גם התמורה ועיין בירושלמי גיטין פ"ב גבי הך דמסר לה במוסירה את הפרה ע"ש. והנה באמת הך דין של תכ"ד הוה כמו גילוי דעתא בגיטא עיין תוס' גיטין ד' ל"ב ע"א ד"ה מהו דתימא ועיין מש"כ הרשב"ם ב"ב דף קכ"ז ע"ב גבי יכיר לא מהני ג"כ תכ"ד ע"ש ואף דבעדות מהני חזרה תכ"ד כמבואר בכ"מ כאן גבי יכיר זה הוה גזיה"כ דאב במקום עדים מהני וכיון שכבר עשה הדבר שוב אין מועיל חזרתו דכבר עבדא לשליחותיה ועיין בהך דבכורות ד' ס"א גבי קרא לאחד עשר עשירי ע"ש בתוס' ד"ה לט', דר"ל דכיון דיצא העשירי כבר עבדא לשליחותיה ועי' בהך דנדרים דף ח' לשמותיה שויא שליח, ולכך אמרינן בירושלמי פ"ז דדמאי דגבי תמורה לא מהני תכ"ד כיון דאין שאלה בתמורה ר"ל דאין הדבור שלו מועיל רק גזיה"כ מועיל דאף בטעות הויא תמורה ועי' תוס' נזיר ד' ט' וכבר כתבתי בזה. ובזה א"ש דלכך בב"ב ד' ק"ל לא חשיב מגרש משום דקאי אליבא דרבא דס"ל דמהני גילוי דעת בגיטא ע"ש ועי' תוס' גיטין ד' ה' ע"ב וב"מ ד' נ"ה ע"ב ע"ש:
י״ח
אמר לעשרה כו' שלח כו'. עי' בהשגות. אך באמת שם ר"ל אם ביטלו להשליח ורבינו ר"ל אם ביטלו להגט עצמו וזהו דנ"מ בין טעמו דצריך ביה עשרה למשלפא ובין עדות שבטלה מקצתה כו', ועי' בהך דמו"ק ד' ט"ז ע"א גבי הני בי תלתא דשמיתו כו' אם כל אחד יכול להתיר חלקו ועי' בנדרים ד' ז' ע"ב ע"ש בתוס"י ושם ד' ס"ח ע"א גבי מיגז גייז או מקלש קליש ובזבחים ד' ק"י ע"א. ועי' במרדכי כאן ומש"כ רבינו בהלכה כ"א ע"ש:
כ׳
א"כ מהו כו' אמור בפנינו כו'. ע' תוס' גיטין די"ח ע"ב ד"ה שמא משמע דלא מהני זה וע' בר"ן נדרים ד"ע ע"א וע' מש"כ רבינו ז"ל בפיה"מ פי"א דנדרים על הך דדף פ"ט ע"ב גבי קונם שאיני נהנית מש"כ שם דכיון דמפירין לה היא עושה רצון הבעל ושוב אסורה בקונם והוה כהך דבר פדא שם ד' כ"ח ע"ב ע"ש ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' נזירות פ"ג הי"ד ע"ש:
כ״ב
הרי הוא כחרס כו'. הנה בגמ' הגירסא הרי הוא חרס, ואם אמר זה חרס הנה בתוס' מבואר דלא בטל, וע"ש ד' נ"ה ע"א גבי שט"ח זה דמשמע דהוה זה לשון ביטול והוה כמו אם אמר חרס וס"ל דזה לא הוה סיפור רק עשיה ועי' לקמן בהל' כ"ד גבי בטל ועי' מש"כ התוס"י נדרים ד' כ"ג ע"ב הלשון דנדרנא מה שהביאו ראיה מהך דברכות ד' ט' ע"ב גבי אמרי פי ועי' בירושלמי קדושין פ"א ה"ב אני פלוני קדשתי בתו כו' ועי' בתוספתא דנדרים פ"א כבר הויתי נודר ובירושלמי פ"א דנזיר ה"ב ומש"כ הר"ן ז"ל בקדושין פ"א על דף כ"ו גבי שטר מכירה ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' זכיה פ"ד ה"א ובהשגות שם מ"ש ור"ל מן חרס הוא להרי הוא חרס ע"ש:
כ״ג
כמו שאומר על כו'. עי' בירושלמי יומא פ"ח ה"ז האומר אין עולה מכפרת ע"ש דמכפר:
כ״ט
והיוצא ליהרג כו'. עי' בה"ה ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' תרומות פ"ט ה"ב דגבי תרומה גבי ב"ד של ישראל והניחוהו בבית הסקילה הוה כמו בחזקת מת, אך רק לחומרא שלא תאכל בתרומה, ונ"מ לענין מלקות די"ל דהוה כמו הוחזק המבואר בהל' סנהדרין פ' ט"ז ה"ו דלוקין ועי' בהך דחולין ד' צ"ה ע"א בהך דאברים נבלות ע"ש בר"ש, ובירושלמי שקלים פ"ז ה"ג ועי' מש"כ רבינו ז"ל בפי"ט מהל' פסולי המוקדשין ה"ד ע"ש בהשגות דרק ספק מעילה, ומש"כ רבינו ז"ל בפה"מ דשקלים שם ע"ש, ועי' בהך דסנהדרין ד' ס"ט דלקרבן א"צ הוחזק בבירור ומש"כ רבינו ז"ל לקמן בהל' אס"ב פ"כ הי"ג דלגבי גופא אחרינא הוה רק ספק ע"ש, ומ"מ להיפך אם היא בת כהן לישראל לא אכלה בתרומה והוה רק בגדר מעלה, וגם י"ל דאם נימא דמותרת לאכול בתרומה אז יתירוה להנשא וזה לא עיין לקמן בפי"ג מהל' גירושין הי"ח ע"ש מש"כ. ועי' ביבמות ד' ס"ט ע"ב מוכח שם דלתרומה לא חששו לס"ד אך למסקנא נדחית שם זה וה"נ כן ועי' מה דס"ל לרבינו ז"ל בפ"כ מהל' אס"ב דלאכילה בתרומה דאורייתא אין מאכילין אותו בחזקה בעלמא ואף דבגמ' לא משמע כן אך באמת זה תליא אם הך דאכילת תרומה הוא רק משום גדר איסור או משום מצות כהונה דאי משום מצות כהונה בעי שיהא כהן בבירור ואם משום איסור די בחזקה וזהו מה דר"ל בכתובות ד' כ"ד גבי מעלין מתרומה ליוחסין ר"ל אם זה הוה עדות רק שמותר לאכול או על האדם וכל היכא דמעידין על האדם צריך ב' עדים וכבר כתבתי בזה. ועי' בהך דיבמות דף קי"ח ע"א גבי הך דר"ט ור"ע ע"ש בתוס' ד"ה בת ובדברי רבינו בהל' תרומות פ"ט ה"ד ע"ש בהשגות, ונ"מ להיפך אם היא בת כהן לישראל ואומרת מת בעלה אם מותרת לאכול בתרומה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
