רמב״ם - הלכות גירושין · פרק ה׳

ספר נשים · 18 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות גירושין · פרק ה׳

הלכה א׳

זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים כד א) ״‎וְנָתַן בְּיָדָהּ״‎ אֵין עִנְיַן הַכָּתוּב אֶלָּא שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לָהּ. וְאֶחָד יָדָהּ אוֹ חֵיקָהּ אוֹ חֲצֵרָהּ אוֹ שְׁלוּחָהּ שֶׁעָשְׂתָה יָדוֹ כְּיָדָהּ הַכּל אֶחָד הוּא. וְאֶחָד חֲצֵרָהּ הַקְּנוּיָה לָהּ אוֹ חֲצֵרָהּ הַמֻּשְׂכֶּרֶת לָהּ אוֹ שְׁאוּלָה לָהּ הַכּל רְשׁוּתָהּ הוּא. וּמִשֶּׁיַגִּיעַ גֵּט לִרְשׁוּתָהּ נִתְגָּרְשָׁה:

הלכה ב׳

הַזּוֹרֵק גֵּט לְאִשְׁתּוֹ לְתוֹךְ חֲצֵרָהּ. אִם הָיְתָה עוֹמֶדֶת שָׁם בְּצַד חֲצֵרָהּ נִתְגָּרְשָׁה. וְאִם לָאו לֹא נִתְגָּרְשָׁה עַד שֶׁתַּעֲמֹד בְּצַד חֲצֵרָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא חָצֵר שֶׁיִּשְׁתַּמֵּר הַגֵּט בְּתוֹכָהּ. שֶׁחוֹב הִיא לָהּ הַגֵּרוּשִׁין וְאֵין חָבִין לָאָדָם אֶלָּא בְּפָנָיו:

הלכה ג׳

הָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּרֹאשׁ הַגַּג שֶׁלָּהּ וְהוּא מִלְּמַטָּה בַּחֲצֵרוֹ וּזְרָקוֹ לָהּ לְמַעְלָה כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַאֲוִיר מְחִצּוֹת הַמַּעֲקֶה אוֹ לְפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים סָמוּךְ לַגַּג נִתְגָּרְשָׁה וּבִלְבַד שֶׁיָּנוּחַ. אֲבָל אִם נִמְחַק אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לָהּ אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְחַק לְאַחַר שֶׁהִגִּיעַ לַאֲוִיר מְחִצּוֹת אוֹ אַחַר שֶׁהִגִּיעַ לְפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים סָמוּךְ לַגַּג כְּגוֹן שֶׁנָּשְׁבָה הָרוּחַ וְהֶעֱלַתְהוּ וְנִמְחַק אוֹ נִשְׂרַף הוֹאִיל וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ לָנוּחַ אֵינוֹ גֵּט וְלֹא נִתְגָּרְשָׁה:

הלכה ד׳

הָיָה הַגַּג שֶׁלּוֹ וְהוּא מִלְּמַעְלָה בּוֹ וְהִיא מִלְּמַטָּה בֶּחָצֵר שֶׁלָּהּ וְזָרַק לָהּ גִּטָּהּ. כֵּיוָן שֶׁיָּצָא הַגֵּט מִמְּחִצּוֹת הַגַּג וְהִגִּיעַ לִמְחִצּוֹת מְקוֹמָהּ שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בּוֹ נִתְגָּרְשָׁה:

הלכה ה׳

זְרָקוֹ לִרְשׁוּתָהּ לְתוֹךְ הָאֵשׁ וְנִשְׂרַף אוֹ לְתוֹךְ הַמַּיִם [וְנִמְחַק אוֹ] נֶאֱבַד אֵינוֹ גֵּט. אֲבָל אִם הִגִּיעַ לִרְשׁוּתָהּ [וְנָח] וְאַחַר כָּךְ בָּא הָאֵשׁ וּשְׂרָפַתְהוּ הֲרֵי זֶה גֵּט:

הלכה ו׳

זְרָקוֹ עַל גַּבֵּי קָנֶה אוֹ רֹמַח הַנְּעוּצִים בִּרְשׁוּתָהּ אֵינוֹ גֵּט עַד שֶׁיָּנוּחַ בְּמָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר בּוֹ. שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לְפָנִים מִזּוֹ הַפְּנִימִית שֶׁלָּהּ וְהַחִיצוֹנָה שֶׁלּוֹ וְכָתְלֵי הַחִיצוֹנָה גְּבוֹהוֹת עַל הַפְּנִימִית כֵּיוָן שֶׁזָּרַק הַגֵּט לְתוֹךְ אֲוִיר הַחִיצוֹנָה נִתְגָּרְשָׁה. שֶׁהַפְּנִימִית בְּכָתְלֵי הַחִיצוֹנָה מִשְׁתַּמֶּרֶת מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּקֻפּוֹת:

הלכה ז׳

כֵּיצַד. שְׁתֵּי קֻפּוֹת זוֹ לְפָנִים מִזּוֹ הַפְּנִימִית שֶׁלָּהּ וְהַחִיצוֹנָה שֶׁלּוֹ וְזָרַק לָהּ גִּטָּהּ בְּתוֹכָן אֲפִלּוּ הִגִּיעַ לַאֲוִיר הַפְּנִימִית אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת עַד שֶׁיָּנוּחַ עַל צַד הַקֻּפָּה הַפְּנִימִית. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיְתָה מֻטָּה עַל צִדָּהּ וְאֵין לָהּ שׁוּלַיִם אֲבָל יֵשׁ לָהּ שׁוּלַיִם אֲפִלּוּ נָח בְּקַרְקָעִיתָהּ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת שֶׁכְּלִי הָאִשָּׁה בִּרְשׁוּת הַבַּעַל אֵינוֹ קוֹנֶה לָהּ הַגֵּט אֶלָּא אִם כֵּן אֵינוֹ מַקְפִּיד עַל מְקוֹמוֹ:

הלכה ח׳

זָרַק לָהּ גִּטָּהּ וְהִיא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹ בְּתוֹךְ חֲצֵרוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ אוֹ לִכְלִי מִן הַכֵּלִים שֶׁלָּהּ שֶׁאֵין הַבַּעַל מַקְפִּיד עַל מְקוֹמוֹ כְּגוֹן צְלוֹחִית אוֹ קְפִיפָה קְטַנָּה אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. וְכֵן אִם הִגִּיעַ לַמִּטָּה שֶׁלָּהּ שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת עָלֶיהָ וְהָיְתָה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת שֶׁהֲרֵי חָלְקָה רְשׁוּת לְעַצְמָהּ וְאֵין הַבַּעַל מַקְפִּיד עַל מְקוֹם כִּרְעֵי הַמִּטָּה:

הלכה ט׳

הִשְׁאִיל לָהּ הַבַּעַל מָקוֹם בַּחֲצֵרוֹ וְלֹא יִחֲדוֹ [לָהּ] וְזָרַק לָהּ גֵּט וְהִגִּיעַ לְאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלָּהּ שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בָּהֶן הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. נִתְגַּלְגֵּל וְנָפַל עַל גַּבֵּי קוֹרָה אוֹ עַל גַּבֵּי סֶלַע רָחוֹק מִמֶּנָּה. אִם הַמָּקוֹם שֶׁנָּפַל עָלָיו אֵין בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת וְאֵינוֹ גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְאֵין לוֹ שָׁם לְוַוי הֲרֵי זֶה לֹא חָלַק רְשׁוּת לְעַצְמוֹ וּכְאִלּוּ הוּא וְהִיא בְּמָקוֹם אֶחָד. וְאִם יֵשׁ שָׁם אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ חָלַק רְשׁוּת לְעַצְמוֹ וּמָקוֹם אֶחָד הִשְׁאִיל לָהּ שְׁנֵי מְקוֹמוֹת לֹא הִשְׁאִיל לָהּ וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ:

הלכה י׳

זָרַק לָהּ גִּטָּהּ לִרְשׁוּתָהּ וְעָבַר בְּתוֹךְ רְשׁוּתָהּ שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בָּהּ וְנָפַל חוּץ לִרְשׁוּתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לָאָרֶץ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת עַד שֶׁיָּנוּחַ בִּרְשׁוּתָהּ:

הלכה י״א

הָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל גַּגָּהּ (זוֹ) וּזְרָקוֹ לָהּ וְנָפַל בְּגַג אַחֵר סָמוּךְ לוֹ. אִם יְכוֹלָה לִפְשֹׁט יָדָהּ וְלִטְּלוֹ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁדִּיּוּרִין חֲלוּקִין לְמַעְלָה כְּשֵׁם שֶׁהֵן חֲלוּקִין לְמַטָּה אֵין בְּנֵי אָדָם מַקְפִּידִין עַל מָקוֹם כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה י״ב

הָיְתָה יָדָהּ קַטַפְרֵס וְזָרַק הַגֵּט עַל יָדָהּ וְנָפַל לָאָרֶץ. אִם נָפַל לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלָּהּ וְנָח הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. נָפַל לְתוֹךְ הַיָּם אוֹ לְתוֹךְ הָאֵשׁ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. וְהוּא שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל גַּבֵּי הַמַּיִם אוֹ סָמוּךְ לָאֵשׁ שֶׁמִּתְּחִלַּת נְפִילָתוֹ לְאִבּוּד הָיָה עוֹמֵד:

הלכה י״ג

זְרָקוֹ לָהּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בִּרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם קָרוֹב לוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. הָיָה הַגֵּט מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה וּמִמֶּחֱצָה לְמֶחֱצָה עַד שֶׁיִּהְיֶה קָרוֹב לָהּ הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת. הָיָה קָרוֹב לָהּ כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּחַ וְתִטְּלֶנּוּ הֲרֵי זֶה פָּסוּל עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ וְאַחַר כָּךְ תִּנָּשֵׂא בּוֹ לְכַתְּחִלָּה:

הלכה י״ד

כֵּיצַד הוּא קָרוֹב לוֹ. הָיָה הוּא יָכוֹל לְשָׁמְרוֹ וְהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לְשָׁמְרוֹ זֶה הוּא קָרוֹב לוֹ שְׁנֵיהֶם יְכוֹלִים לְשָׁמְרוֹ אוֹ שֶׁשְּׁנֵיהֶם אֵין יְכוֹלִין לְשָׁמְרוֹ זֶה הוּא מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה:

הלכה ט״ו

בָּא הוּא תְּחִלָּה וְעָמַד וְאַחַר כָּךְ עָמְדָה הִיא כְּנֶגְדּוֹ וּזְרָקוֹ לָהּ. אִם הָיָה הַגֵּט בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁאִם תָּשׁוּחַ תִּטְּלֶנּוּ. עָמְדָה הִיא תְּחִלָּה וּבָא הוּא וְעָמַד כְּנֶגְדָּהּ וּזְרָקוֹ לָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה הוֹאִיל וְהוּא לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלָּהּ הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ:

הלכה ט״ז

זָרַק הַגֵּט לְיָדָהּ וְהָיָה קָשׁוּר בִּמְשִׁיחָה וּקְצָת הַמְּשִׁיחָה בְּיָדוֹ. אִם יָכוֹל לְנַתְּקוֹ וְלַהֲבִיאוֹ אֶצְלוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת עַד שֶׁתִּפְסֹק הַמְּשִׁיחָה. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְנַתְּקוֹ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת:

הלכה י״ז

נָתַן הַגֵּט בְּיַד עַבְדָּהּ וְהוּא נֵעוֹר וְהִיא מְשַׁמַּרְתּוֹ. אִם הָיָה כָּפוּת הֲרֵי זֶה גֵּט וּכְאִלּוּ הִגִּיעַ לַחֲצֵרָהּ שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בְּצִדָּהּ. וְאִם אֵינוֹ כָּפוּת אֵינוֹ גֵּט. נְתָנוֹ בְּיַד הָעֶבֶד וְהוּא יָשֵׁן וְהִיא מְשַׁמַּרְתּוֹ הֲרֵי זֶה פָּסוּל. וְאִם הָיָה כָּפוּת הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת:

הלכה י״ח

כָּתַב הַגֵּט וּנְתָנוֹ בְּיַד עַבְדּוֹ וְכָתַב לָהּ שְׁטָר מַתָּנָה עָלָיו כֵּיוָן שֶׁזָּכְתָה בָּעֶבֶד זָכְתָה בַּגֵּט וְנִתְגָּרְשָׁה אִם הָיָה כָּפוּת. וְאִם אֵינוֹ כָּפוּת וְנֵעוֹר קָנְתָה הָעֶבֶד וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ. וְכֵן אִם נָתַן הַגֵּט בַּחֲצֵרוֹ וּמוֹכֵר לָהּ הֶחָצֵר אוֹ נְתָנוֹ לָהּ כֵּיוָן שֶׁקָּנְתָה הֶחָצֵר בִּשְׁטָר אוֹ בְּכֶסֶף אוֹ בַּחֲזָקָה נִתְגָּרְשָׁה:

כסף משנה · הלכות גירושין פרק ה׳

ג׳

היתה עומדת בראש הגג שלה וכו'. כתב הר"ן שתמה הרמב"ן על מ"ש נמחק או נשרף קודם שיגיע לה וכו' הואיל ואינו הולך לנוח אינו גט שזה א"א שאם כדבריו היכי תנן מגורשת כיון שנשרף או נמחק אינה מגורשת. וכתב הר"ן ליישב דברי רבינו שהוא סובר דברישא דמתני' דהיתה עומדת בראש הגג איכא דרך עליה ודרך ירידה דדרך עליה היינו קודם שהגט מתחיל לירד ודרך ירידה היינו משהגט מתחיל לירד ומש"ה לא תנא ברישא דמתני' נמחק או נשרף ה"ז מגורשת משום דאיכא גוונא דלא הויא מגורשת דהיינו נמחק או נשרף דרך עליה אבל בסיפא דהוא למעלה והיא למטה מסתמא לעולם הוא דרך ירידה וכי אוקימנא כגון שהיו מחיצות תחתונות עודפות לאו משום דאית ביה דרך עליה אלא לפי שא"א לצמצם אוקימנא בעודפות וכי אוקימנא ל"ש אלא שנמחק דרך ירידה אבל דרך עליה לא הכי מפרש לה ז"ל ל"ש דנמחק או נשרף מגורשת אלא דרך ירידה בסיפא דמתני' אבל דרך עליה אינה מגורשת ומ"מ לא מצי תני ברישא נמחק או נשרף הרי זו מגורשת משום דלאו מילתא פסיקתא היא שאילו נמחק קודם שירד לנוח אינה מגורשת ומיהו ודאי אם נמחק לאחר שהיה יורד לנוח מגורשת עכ"ל. ולפי זה מ"ש רבינו אבל אם נמחק או נשרף וכו' אף על פי שנמחק לאחר שהגיע לאויר מחיצות או אחר שהגיע לפחות מג' טפחים סמוך לגג וכו' אינו גט שכשהגיע לאויר מחיצות או לפחות מג' טפחים סמוך לגג דרך עליה הוא דאינו גט וזהו שכתב הואיל ואינו הולך לנוח כלומר לפי שהוא בדרך עליה אבל אם הגיע דרך ירידה לאויר מחיצות וכו' ונמחק או נשרף ה"ז מגורשת. וה"ה מיישב דברי רבינו ע"פ דרך הר"ן דדרך ירידה היינו סיפא דמתני' אבל בדרך עליה מפרש דהיינו רישא דמתני' דקתני הוא למעלה והיא למטה אינה מגורשת בכל גוונא בין נמחק בדרך עליה בין נמחק בדרך ירידה וטעמא דכיון שהבעל היה צריך להעלות הגט שלא כדרך תנועה הטבעית לאו למינח קאי פירוש שלא היה כח הבעל דרך הנחתו שהוא בירידה. וא"ת א"כ כיון דברישא כל היכא שנמחק או נשרף אינו גט ואפי' נמחק אחר שהגיע לאויר מחיצות וכו' דרך ירידה נמצא שאינו גט עד שינוח ואם כן היכי תנן ה"ז מגורשת, כבר יישב ה"ה דנ"מ אם קדשה אחר משהגיע לאויר מחיצות הגג קודם שינוח א"נ אם מת הבעל או בטלו בינתים:

ז׳

כיצד שתי וכו'. רבינו מפרש כפירש"י דלישנא דנח הוי דוקא הא לא נח ממש אף על פי שהגיע לאויר הפנימית אינה מגורשת. ומכל מקום מה שכתב הטור בשם רבינו שאינו גט עד שינוח בשוליה הוא שלא בדקדוק כמבואר בלשון רבינו:

ט׳

השאילה הבעל מקום בחצרו וכו'. מפשט דברי רבינו נראה שאם הפסל הוא בתוך ארבע אמותיה מגורשת דכל ארבע אמותיה חד מקום מיקרי וכ"כ הר"ן בהזורק שכך נראה שהוא דעת רבינו ושצ"ע מנין לו וכבר השיגו הרמ"ך:

ט״ו

(יג-טו) זרקו לה ברה"ר וכו' עד ה"ז גט פסול עד שיגיע הגט לידה. הרשב"א בפ' הזורק תמה על דברי רבינו שפסק כרב יהודה שאם היתה ידה עשויה קטפרס אינה מגורשת ואם נח תוך ד' אמות דידה מגורשת דאלמא ס"ל דרב יהודה למעשה אמרה ואע"ג דלא מטי גיטא לידה ודוקא תוך ד' אמותיה וכ"כ הא דאמר ר"י הוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה וכו' וכ"כ הא דאמר לה שמואל לרב יהודה כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה דמשמע שאינה מגורשת לעולם אע"פ שנח בתוך ד' אמותיה שלה ואפי' בתוך פישוט ידיה עד שיגיע גט לידה ממש. ולכאורה דבריו נראין כסותרים זה את זה. ונראה שהוא ז"ל מפרש דהא דא"ל שמואל לרב יהודה כדי שתשוח ותטלנו לא בא לפרש קרוב לה דמתני' כדפי' רש"י ויפה פירש דאם איתא ה"ל לשמואל למימר שיננא כדי שתשוח ותטלנו זהו קרוב לה ככולהו אינך דמפרשים למתני' וכן נמי ה"ל לפרושי אי זהו קרוב לה ומחצה על מחצה ועוד דגבי מימריה דרב יהודה דהיתה ידה עשויה קטפרס לא הוה מקשינן וכי נפיל לתוך ד' אמות דידה קא נפיל דהא רב יהודה קיבלה מרביה דאין לה אלא כדי שתשוח ותטלנו והוה להו למימר והא כי נפיל לתוך פישוט ידיה קא נפיל דהיא היא סברתו של ר"י שקיבל משמואל רבו ועוד כי א"ל שמואל כדי שתשוח ותטלנו זהו קרוב לה דמשמע דחוץ משיעור זה אינה מגורשת הוה לן לאקשויי עליה מדתניא כל שקרוב לה מלו דאתיא כר"י ודלא כוותיה דשמואל אבל לכלהו אינך ליכא לאקשויי מינה וכמו שכתבתי למעלה ומסתברא דה"פ לפי שיטתו של רבינו ז"ל ד"א שלה כגון שבאה היא ועמדה זכתה בד' אמותיה ואם עמד הבעל חוץ מארבע אמותיה וזרקו לה בתוך ד' אמות שלה זהו קרוב לה וה"ז מגורשת גמורה לכ"ע דלא גרע גט משאר דברים ד' אמות קונות לו בכל מקום (וכ"ש גט שהקילו בו מפני תקנת עגונות עד שאמר ר"י דקרוב לה שנינו ואפילו ק' אמה כל שיכולה לשומרו זהו קרוב לה והכי מכרעא ברייתא ומינה דכ"ש דד' אמות שקונות לאדם בכל מקום שקונות בגט לכ"ע קנין גמור והיינו דאקשינן גבי היתה ידו עשויה קטפרס והא כי נפל לתוך ארבע אמות קא נפיל דבהא ליכא מאן דפליג) וכי זרק לה אפילו חוץ לארבע אמות שלה והיא יכולה לשומרו והוא אינו יכול לשומרו מגורשת גמורה נמי הויא כר"י וכר' יונתן וכדתניא כוותייהו ומשם תקנת עגונות (וכדאמר ר' אסי א"ר יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר וא"נ לקידושין משום לתא דגירושין דכתיב ויצאה והיתה) ובהא אפי' שמואל מודה בה (והא דפרכינן גבי היתה ידה עשויה קטפרס והא כי נפיל לתוך ד"א דידה קא נפיל לרווחא דמלתא קאמר לומר דבתוך שיעור זה ודאי מגורשת בין שהוא יכול לשומרו בין שאינו יכול לשומרו דאילו חוץ לד' אמות אם שניהם יכולים לשומרו אינה מגורשת ודאי אלא מגורשת ואינה מגורשת) ואתא שמואל וחדית בה דאם באה היא תחלה ועמדה אע"פ שזכתה בד' אמותיה אם בא הבעל כנגדה ונכנס בתוך אותם ד"א שלה וזרקו לה אם נפל הגט בתוך כדי שתשוח ותטלנו הויא מגורשת אע"פ שהגט בתוך ד' אמות שלו נמי אבל למעבד בה עובדא לא עבדי הואיל והבעל בתוך ד' אמות שלה עד שיגיע גט לידה אבל אם בא הבעל ועמד זכה בד' אמותיו ואע"פ שבאה היא בתוך אותם ד"א וזרקו לה אפי' בתוך כדי שתשוח ותטלנו אינה מגורשת כלל דזהו קרוב לו דכיון דקדם הוא אין לה באותם ד' אמות ולא כלום וכאילו לא יצא הגט מרשות הבעל כלל דמי ואפי' ספק מגורשת לא הויא ובזה עמדו כל דברי הרב הלכה למעשה ויצא כל סוגייתנו בשלום כנ"ל. ובזה נסתלקה מעליו טענת הראב"ד שכתב עליו א"א תמה אני אחר שהסכימו בסוף שאין מתירין אותה לינשא ואם מת צריכה חליצה מכולם עד שיגיע גט לידה למה הוצרך לאלה החקירות ואולי לדעת את שאינה מגורשת כלל ע"כ. וא"א לומר כן שהרי הרב ז"ל הביא כל צורתן ובנח בתוך ד' אמות שלה וכשיכולה לשמרו כתב שהיא מגורשת ובהא דשמואל אמר ה"ז גט פסול אלא ודאי עם מ"ש עמדו דבריו ואין בהם נפתל ועקש עכ"ל. וה"ה דחה שיטת הרשב"א בדברי רבינו וקצת דחיותיו הם דחיות וקצתם הם מתיישבות מתוך דברי הרשב"א. וה"ה כתב דרך אחר בדעת רבינו. והר"ן בפרק הנזכר כתב שדברי רבינו תמוהים הרבה שהוא פוסק כשמואל ואעפ"כ אינו דוחה דברי ר"י שהרי כתב ששניהם יכולים לשמרו מגורשת ואינה מגורשת ואם הרב סבר דשמואל לא פליג אדרבי יוחנן מדינא אלא דמחומרא בעלמא אמר כדי שתשוח ותטלנו ומחמיר עוד לומר דאפי' בכה"ג אינה נשאת אלא לאחר שיגיע הגט לידה מ"מ ה"ל לכתוב דכל שהיא יכולה לשמרו שהגט פסול מדבריהם ונ"מ שאם נשאת לא תצא ובודאי שהוא ז"ל כך סבור דשמואל לא פליג אדרבי יוחנן וא"נ פליג כר' יוחנן נקטינן שהרי לענין קידושין הוא פוסק כמותו בפרק ד' מהלכות אישות וכיון שכן למה לא כתב דכל שהיא יכולה לשמרו והוא אינו יכול שאינו פסול אלא מדבריהם בלבד. ונ"ל שהוא סובר דכיון דהא דר' יוחנן לאו מדינא אלא מתקנתא שהרי אין קניה תלויה בשום מקום בשמירה הילכך אע"ג דשמואל מודה לר' יוחנן כיון דעקר לה לתקנתא דמתני' לחומרא הדר דינא לדוכתיה דביכולה לשמרו אינה מגורשת גמורה דאורייתא ולפיכך כל שהוא מקרוב לו עד קרוב לה דהיינו כדי שתשוח ותטלנו פסק ז"ל דהויא לה ספק מגורשת ובכלל זה קרוב לה שיכולה לשמרו והוא אינו יכול לשומרו ועולה על הדרך שכתבתי, ועדיין לפי זה היה ראוי לומר כיון דשמואל עקר לה לתקנתא דקרוב לה מגורשת ביכולה לשמרו משום חומרא דגיטין אף בקידושין היה ראוי לומר כן שהרי לא אמרו בקידושין אלא משום לתא דגיטין ולמה פסק בקידושין דבהיא יכולה לשמור והוא אינו יכול דמקודשת ודאי אבל נראה שהוא סבור דכיון דשמואל מודה לר' יוחנן אלא דבגיטין עקר לתקנתא דיכולה לשמרו לענין שתהא מגורשת גמורה דאורייתא בקידושין סמכינן אתקנתא קמייתא וכל שהיא יכולה לשמור מקודשת גמורה משום דלא חזינן דמעקרא תקנתא דקידושין כלל זה נ"ל לדעת הרב עכ"ל. והדרך היותר המתיישב אצלי בדעת רבינו הוא דרך הר"ן: ועל מה שהשוה רבינו רה"ר לרשות שאינה של שניהם כתב ה"ה שכך הם מוקשים בדיני ממונות אבל הר"ן בפרק הנזכר תמה עליו שהרי הוא ז"ל כתב בפרק י"ז מהלכות גזילה שאין ארבע אמות קונות ברשות הרבים אלא בסימטא ואם כן כשבאה היא תחלה לתוך ד' אמות למה כתב שהוא פסול דמשמע מדבריהם בלבד והרי כל שאינו בכדי שיעור שתשוח ותטלנו אינו אלא ספק מגורשת מטעם יכול לשומרו ובודאי דשיעור שתשוח פחות מד' אמות הוא כדמשמע בפרק מי שהוציאוהו וכיון שכן ביתר מכדי שתשוח ואפילו תוך ארבע אמות ברשות הרבים מגורשת ואינה מגורשת וצ"ע עכ"ל:

י״ז

נתן הגט בידה עבדה וכו'. הטור היה גורס בדברי רבינו נתן הגט ביד עבדה והוא נעור והיא משמרתו אפילו היה כפות אינו גט נתנו ביד עבדה והוא ישן והיא משמרתו ה"ז גט פסול היה כפות ה"ז מגורשת ולפי זה דעת רבינו כדעת המפרשים. אבל בספרים דידן גרסינן נתן הגט ביד עבדה והוא נעור אם היה כפות ה"ז גט וכן גורסין הרשב"א והר"ן וה"ה בדברי רבינו וגי' זו בדבריו נראה עיקר דבכפות סגי דומיא דנתנו ביד עבדו שכתב בסמוך דסגי בכפות אלא שלגירסא זו יש לדקדק למה חזר לכתוב ואם היה כפות הרי זו מגורשת אנתן ביד העבד והוא ישן דהא אפי' בהיה נעור הכשיר ברישא וצ"ע. ודע שעוד חילוק אחר יש בין דברי המפרשים לדברי רבינו והוא היכא דישן ואינו כפות דלדבריהם אינו גט ולרבינו אינו פסול אלא מדרבנן וכבר תמה עליו הר"ן וה"ה פה יישב סוגיית הגמרא לדעתו ז"ל:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

קרית ספר · הלכות גירושין פרק ה׳

א׳

זה שנאמר בתורה ונתן בידה אין ענין הכתוב אלא שיגיע הגט לה ואחד ידה או חיקה או חצרה או שלוחה שעשתה ידו כידה הכל א' הוא. ידה דכתיב בידה גגה חצרה וקרפיפה דכתיב ונתן מ"מ מדלא כתיב ובידה יתננו משמע לן נתינה כל דהו שליחה דכתיב ושלחה מביתו קרי ביה ושלחה לא מפיק הא מלמד שהאשה עושה שליח לקבל גיטה ואחד חצרה הקנויה לה או מושכרת או שאולה הא איכא נתינה כל דהו וחצרה משום ידה איתרבאי מה ידה בסמוכה אף חצרה בסמוכה הילכך סמוכה לחצרה בעיא דתיהוי בשעת נתינת הגט דומיא דידה א"כ אפילו בחצר המשתמרת בעיא סמוכה לה ואם לאו לא נתגרשה דחוב הוא לה שאין לה שאר כסות ועונה ואין חבין לאדם אלא בפניו דאין אדם יכול לעשות שליח לחוב חברו שלא מדעתו מדאיצטריך קרא לזכיה לאדם שלא בפניו דכתיב נשיא אחד נשיא אחד תקחו לנחול את הארץ והוו קטנים נמי בנוחלי הארץ וכיון דנחלת הארץ זכות להם היתה חלוקתם חלוקה משמע הא למה שהוא חוב גמור אין חבין לאדם שלא בפניו וחצרו נמי לאו בתורת שליחות מצי' לאיתויי דתתגרש שלא מדעתה הילכך בגט לא תרבויי אלא משום יד ומה ידה בסמוכה לה אף חצרה בסמוכה לה.

ב׳

זרק לה גטה מחצרו לגגה שהיתה עומדת בו כיון שהגיע לאויר מחיצות המעקה או לפחות מג' טפחים סמוך לגג נתגרשה דקודם שיגיע לאויר מחיצות או לפחות מג' אינו משתמר דאתי זיקא ושדי ליה ובעיא משתמר דומיא דידה דמשתמר ובעיא נמי דיהא סופו לנוח דאי אין סופו לנוח אע"פ שהגיע לאויר מחיצות או לתוך ג' לא הוי גט דאין משתמר. זרק לה גטה מגגו לחצרה כיון שיצא הגט ממחיצת הגג ויגיע למחיצת מקומה שהיא עומדת בו נתגרשה ואם לא היה סופו לנוח אינו גט אבל אם אחר שהגיע הגט כבר לרשותה נולד דבר שלא הניחו לנוח הרי זה גט דהא מעיקרא למינח קאי והוי משתמר. זרקו ע"ג קנה נעוץ ברשותה אינו גט עד שיגיע וינוח במקום המשתמר דומיא דידה. זרק גטה לתוך חצרה שלפנים מחצרו שגבוהות מחיצותיה ממחיצות הפנימית כיון שהגיע הגט לתוך אויר מחיצות החיצונה נתגרשה שהפנימית במחיצות החיצונה רגילה להשתמר הילכך משועבדות לה וקנו לה מה שאין כן בקופות דאפילו הגיע לאויר פנימית שלה בשהיתה מוטה ואין לה שוליים אינה מגורשת עד שינוח דאין כלי עשוי אלא להניח בתוכו ואם יש לה שוליים לפנימית אפילו נח בקרקעותה אינה מגורשת דכיון דיש לה שוליים הבעל מקפיד על מקומה ואם אינו מקפיד על מקומה הוי גט וכן אם זרק לה לתוך כלי מן הכלים שלה שאין מקפיד על מקומם שהם בביתו או למטה גבוהה עשרה שיושבת עליה שאין הבעל מקפיד על מקום כרעי המטה שהם בביתו והרי חלקה המטה רשות לעצמה והוי חצר המשתמר שלה דומיא דידה שהיא סמוכה לה.

ט׳

השאילה הבעל מקום בחצרו ולא ייחד לה וזרק לה גט והגיע לד' אמות שלה שהיא עומדת בהן הרי זו מגורשת דכיון דהשאיל לה מקום בחצרו בקרוב לה הוא שהשאיל לה שתהא עומדת בצד המקום דאלו ברחוק לה נמצא שאינה בצד המקום המושאל לה והיאך תתגרש בו דלא עדיף מחצרה שאינה מתגרשת אלא בעומדת בצדה. נתגלגל מתוך ד' אמותיה לקורה או לסלע אם אין בו אחד מג' דברים אלו לא חלק רשות לעצמו וכיון שנח מתחלה תוך ד' אמותיה הוי כאלו הוא והיא במקום אחד ואם היה לו א' מג' דברים אלו ד' אמות על ד' אמות או גבוה עשרה או היה לו שם ליווי חלק רשות לעצמו ואפילו נתגלגל מתוך ד' אמות שלה ומקום אחר הוא שהשאיל לה לא ב' מקומות ואינה מגורשת עד שיגיע גט לידה.

י׳

כל שעבר הגט ברשותה שהיא עומדת בה אפילו בתוך ג' סמוך לארץ אינה מגורשת אלא א"כ סופו לנוח ברשותה. זרק לה גטה ונפל בגג אחר סמוך לגגה שהיתה עומדת בו אם יכולה לפשוט ידה ולקחתו מגורשת שאין בני אדם מקפידים על מקום כיוצא בזה. היתה ידה עשויה קטפרס וזרק הגט על ידה ונפל לארץ לתוך ד' אמות שלה ונח הרי זו מגורשת והני ד' אמות אע"ג דהוו תקנתא דרבנן קנו ליה דהקנום ועשאום כחצרו דהפקר ב"ד הפקר מדאוריתא כדילפינן לעיל במצוה מ"ו. נפל הגט לתוך הים או לתוך האש שמתחלת נפילתו לאיבוד היה עומד אינה מגורשת דלא הוי משתמר.

י״ג

זרקו לה בר"ה או ברשות שאינה של שניהם קרוב לה שיכולה לשומרו מגורשת קרוב לו שהוא יכול לשמרו אינה מגורשת מחצה למחצה ששניהם יכולים לשומרו או שניהם אין יכולין לשומרו הרי זו ספק מגורשת עד שיהיה קרוב לה. היה הגט קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו אף על פי שהוא בתוך ד' אמותיו גם כן כשר מן התורה דהוי טפי משתמר לה בכדי שתשוח ותטלנו ואם היה הוא עומד תחלה לשם ואח"כ עמדה היא כנגדו וזרקו לה בכדי שתשוח ותטלנו אינה מגורשת כיון שהוא בתוך ד' אמותיו נמי והוא קנאם תחלה עמדה היא תחלה ואח"כ בא הוא וזרקו לה אע"פ שהוא מחצה למחצה הואיל והוא לתוך ד' אמותיה שקנאתם תחלה הרי זה גט כשר מן התורה.

ט״ו

זרק הגט לידה והוא קשור במשיחה וקצת המשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת מ"ט בעינן כריתות וכשאין יכול לנתקו איכא כריתות וכשיכול לנתקו ליכא.

י״ז

נתן הגט ביד עבדה כפות וניעור והיא משמרתו הרי זה גט כאלו הגיע גט לחצרה ואם אינו כפות אינו גט דבעיא חצר המשתמרת לדעתה דומיא דידה והאי הוא משמר עצמו כשאינו כפות נתנו ביד העבד והוא ישן והיא משמרתו הרי זה כשר מן התורה דהואיל והוא ישן אינו משתמר אלא על ידה. כתב הגט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו כיון שזכתה בעבד זכתה בגט ונתגרשה אם היה כפות דהוי משתמר לדעתה או אפילו ישן מן התורה הויא מגורשת ואם אינו כפות והוא ניעור אינה מגורשת דהוי משתמר לדעתו ולא לדעתה וקמ"ל דאע"ג דקנתה העבד לא מיתגרשת ואם נתן גט בחצרו ונתן לה או מכר לה החצר כיון שקנתה החצר בשטר או בכסף או בחזקה דהוי קנינים מן התורה כמו שיתבאר במקומו בס"ד הרי זו נתגרשה דהוי חצר המשתמרת לדעתה כיון שהיתה בצד החצר בשעת הקנין:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות גירושין פרק ה׳

א׳

זה שנאמר בתורה וכו'. עי' ב"מ דף י' ע"ב ת"ל ונתן ופירש"י מדלא כתיב ובידה יתנהו ובחי' רשב"א גיטין ר"פ הזורק מביא ירושלמי מדכתיב ב' פעמים ונתן והמעיין בירושלמי ר"פ הזורק הדבר תלוי בפלוגתא אי אמרי' דברה תורה כלשון ב"א ובב"מ שם דאמר מי איכא למ"ד שפיר הוכרח רש"י לפי' זה ועי' עוד בחי' רשב"א פי' אחר בשם הר"י ופי' הזה ס"ל להתוס' והארכתי בזה.

ב׳

בצד חצרה. עי' בהה"מ בפי"ז מהל' גזילה שכ' יש שפי' עומד בצדו ובתוכו אבל בצדו וחוצה לה לא ע"ש וכ' בתי"ט דהה"מ אשתמיטתי' מלכתוב פה יהי' לו ראיי' מלשון בתוך דבמשנה ובטור אה"ע ר"ס קל"ט כ' שהיא עומדת בחצרה ובחו"מ סי' רס"ח העתיק אצל שדהו ע"ש. ואפשר לומר דגבי גט דבע"כ בעי' קנין החזק ביותר ומש"ה כ' בחצרה משא"כ במציאה והה"מ סמך דידעי' מק"ו אם גבי מציאה בעי' חצרה ממש פשיטא דגבי גט ג"כ בעי' ועי' תוס' ב"מ דף י"א ע"א ד"ה ה"מ ודוק. בהה"מ אבל אם נתנו כבר בחצרה שהוא בצפורי ואמר לה הא גיטך בחצרך ואמרה תזכה לי וכו' נראה דצ"ל לה שוב שנית הא גיטך ועי' בר"ן ודוק.

ג׳

או לפחות מג"ט סמוך לגג. פי' על הגג אלא שהוא סמוך לג' לקרקעות הגג עי' בחי' רשב"א.

י׳

זרק לה גיטה וכו'. עי' ברא"ש מ"ש שם ולא אפשיטא אבעי' הלכך במתנה יכול לחזור בו דאוקי בחזקת מרא קמא אבל בהפקר הואיל ונסתלקו הבעלים מוציאין מידו ועי' בטור חו"מ סי' רמ"ג וב"י שם וגם כאן מוקמי' האשה בחזקתה ואינה מגורשת.

ט״ו

בא הוא תחלה וכו'. עי' בתשו' ריב"ש סי' ר"ה במי שזרק הגט לבית הכנסת תוך ד' אמותיה מביאו ב"י באה"ע סי' קל"ט ועי' בית הלל יו"ד סי' רכ"ד ובעיקר דינים אלו דעת רוב המפרשים דד' אמות שלה קונה מדרבנן ומשום תקנת עגונות כמ"ש התוס' בב"מ זולת מה דמשמע מרש"י כפי שהבין הפ"י בדבריו דכולה מתני' וכל הנך דינים מדין תורה הוא כיון דדרשי' ונתן מ"מ ע"ש ובחידושי הארכתי.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות גירושין פרק ה׳

ג׳

ובלבד שינוח כו'. כן מבואר בירושלמי פ"י דעירובין וט"ס שם ומבואר כשיטת רבינו דצריך שינוח, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' שבת פ' ט"ו ה"ג ע"ש. ע' בכסף משנה בשם הר"ן, והנה עיין מש"כ רבינו ז"ל לעיל פ"א הי"ב וכן הוא בגמ' דף ע"ח מבואר דאף שכתבו התוס' בכתובות דף ל' ע"ב דגבי בעל שכל אם מניח עצמו לעשות בו פעולה הוה כמו מעשה ועיין בתוס' ע"ז ד' נ"ד ע"א ד"ה כגון ובתוספתא שבת ס' פ"י גבי אוחז בקולמוס ועיין יומא ד' מ"ג ע"א גבי הזיה בתוס' ע"ש מ"מ גבי גט לא מהני זה רק בענין שיתן הוא או ע"י שלוחו והנה עיין בהך דסנהדרין דף ע"ח ע"א גבי כח כחוש הוא, ותוס' שבת ד' צ"ט ע"ב ד"ה או דמה שבא אח"כ דרך ירידה זה לא מיקרי כחו ממש ע"ש ועיין בהך דזבחים דף ס' ע"א דאמר שם דלמא משום דקסבר שפיכה מכח האדם ע"ש וברש"י פסחים ד' ס"ה ע"א, ועי' בהך דעירובין ד' ל"ה ע"א גבי רעדה ע"ש וב"ק ד' י"ז ע"ב וכ"מ אם זה מיקרי בגדר עצם או לא ע"ש:

ו׳

שהפנימית בכותלי החיצונה כו'. עיין בהך דב"ב דנ"ג ע"ב גבי החזיק בפנימי ע"ש ובדברי רבינו שם, ועיין בהך דע"ז דף ע' ע"ב גבי הפנימית של חבר והחיצונה של ע"ה כו' ע"ש ברש"י וכיון דאמרינן כאן דחיצונה משתעבדא לפנימי הוה כמו כולה של חבר משא"כ אם להיפך מיקרי כולה של עם הארץ אף אם ודאי לא נגע ועיין בהך דעירובין ד' ס"ה ע"ב גבי ישראל ועכו"ם בפנימית ע"ש ושם ד' ע"ה ע"ב ובדברי רבינו שם פ"ב הל' י"א ע"ש, ובזה א"ש ג"כ מה שפסק רבינו ז"ל בהלכות ממו"מ פ' י"ב הל' י"ט ע"ש מש"כ, ואף דהמחיצות שייכים לשניהם והוה כחצר של שניהם עיין לעיל בהל' אישות פ"ד הל' כ"א ע"ש בה"ה ז"ל אך י"ל כמו דאמרינן בירושלמי ס' ב"מ גבי כותל שבין שתי חצירות דאמרינן שם דשייך כולה לזה וכולה לזה וזהו הך מחלוקת דב"מ ד' ק"ז ע"א גבי אילן העומד על המצר, דדבר הנעשה ע"י שני דברים וא"א לזה בלא זה אף דיש לאחד חלק קטן מאוד מ"מ מיקרי דיש לו כאלו וכבר כתבתי בזה ולכך אמרינן בכ"מ דאם הקדיש דבר שהנשמה תלויה בו חל ההקדש על כולו עיין בהך דבכורות דף ג' ע"א וכ"מ, וע"ש ד' נ"ז ע"א מה דאמר שם רב אשי ושוה כו', והאי משהו משיך כו' ע"ש ר"ל דיש לו חלק בכל הטלאים, ועיין רש"י חולין ד' קל"ה ע"ב ד"ה ואב"א מה דמחלק שם בין דגן לבהמה ובזה י"ל בהך דחולין ד' ל"ח ע"ב גבי שחטו כו', מחצר כבד שלו י"ל דדוקא זה דלא כהתוס' משום דהוה כמו דבר שהנשמה תלויה בו עיין נזיר ד' כ"א ע"ב וערכין דף כ', ושם גבי יהיב ליה זוזי לטבח כו', דיש לו חלק בכל הבהמה ועיין בר"ן גיטין ד' מ"ב ע"א גבי חצי נכסי, וזהו מה דאמר שם דף ט' ע"א חוץ מאחד מרבוא ר"ל דשיעור אחד מרבוא בכל דבר ולכך לא הוה כריתות, וע"ש ד' ס"ו ע"א גבי הך מחמרא ע"ש בתוס' ורמב"ן ובזה א"ש מש"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות בכורות פ"ד ה"א דאף דבאבר צריך שיהיה אבר שעל ידו נעשה בעל מום, מ"מ אם הקנה לו אחד מאלף פטור מן הבכורה ועי' ב"ק דף ע"ח ע"ב ובהך דחולין ד' קל"ג ע"ב גבי מתנות כהונה, ועי' מש"כ התוס' תמורה ד' כ"ו ע"א מש"כ לחלק בין חצי לאבר שהנשמה תלויה בו ע"ש בזה, ועיין מש"כ הר"ן ז"ל בנדרים ד' מ"ה ע"ב ומה דמחלק בירושלמי דדמאי בין חלקו שדה בקמתה בין חלקו גדיש, ע' בפה"מ שם פרק ו' ה"ח, וכאן כיון שהחיצונה נשתעבדה להפנימית מיקרי שהחיצונה שלו, וע' ירושלמי עירובין פ' ו' הל' ו' מה דאמר שם ר' פנחס במיצרים חליפין, ועיין במה דפליגי לעיל בהלכות אישות פ"ה הל' ג' רבינו ז"ל עם הראב"ד אם בדבר שיש לו זכות בו אם מיקרי כל הדבר שלו ע"ש מש"כ בזה, ואפשר לומר שזהו כוונת הירושלמי פי"ב דיבמות ה"ב קידש בגופו של שופין כו', דהוא תמוה ונ"ל דר"ל וצ"ל של שרופה (וע"ל) [ומ"ל] באפר פרה אם קידש בגופם אם היא מקודשת ואמר בהניין שבו קידש דרק אם קידש בהנייה שבו אז מקודשת וכמש"כ:

ט׳

השאילה הבעל מקום כו' ולא יחדו כו'. הנה הא רבינו ז"ל ס"ל דכל שלא סיים מקום לא קנה, עיין ירושלמי פ"ג דפיאה ופ"ה דמע"ש ופי"א דכתובות ובהך דעירובין דף נ' ע"ש אך ר"ל כאן דלא יחד לה מקום רק אמר לה דכל מקום שיפול הגט יהיה המקום שלה, וא"כ אם נפל בתוך ד' אמות שלה קנתה את המקום וגם את הגט מחמת שהיא עומדת בצדו אף שנפל על מקום גבוה אבל ברחוק מד' אמות שוב אף דקנתה מקום הגט מ"מ אין עומדת בצד חצירה אך זה רק אם הוא מקום חשוב אז מיקרי רשות לעצמו אבל אם אינו חשוב הוה כעומדת בצדו, וזה כהך דעירובין ד' צ"ב ע"ב ע"ש ברש"י ותוס' דס"ל דבעינן תוך חצירה וזהו ג"כ הוה כמו תוך ומש"כ רבינו ומקום אחד השאיל לה ר"ל דאז אף אם נפל אח"כ לתוך ד' אמות לא קנתה עד שיבוא לידה ממש וגם י"ל דכיון דלא קנתה המקום שעומדת שוב הוה החצר מפסיק בינה למקומה דהיינו מקום הגט וזה כוונת הך דב"ב דף נ"ו ע"א רשות שבת כרשות גיטין ע"ש בזה ועיין בגיטין ד' ע"ז ע"ב מה דאמר שם אלימא בחצר דידה כי הוה ד' אמות מאי הוה ע"ש:

י״א

היתה כו' אין בני אדם מקפידין כו'. ור"ל והוה כמו ברשות שאינו של שניהם דקרוב לה מגורשת והיינו כדי פשיטת יד וכמבואר בירושלמי:

י״ז

נתנו ביד העבד כו'. עיין בהך דעירובין ד' ל"ח ע"ב וד' מ"ו בהך מחלוקת דריב"נ ורבנן אם ישן דומה לניעור או לא וא"ש דברי רבינו:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

שער המלך · הלכות גירושין פרק ה׳

א׳

זה שנאמר בתורה ונתן בידה אין ענין הכתוב כו' ואחד ידה וא' חציר' כו'. ריש פ' הזורק ואמרי' עלה בגמ' מנה"מ דת"ר ונתן בידה אין לי אלא ידה גגה חצירה כו' מנין ת"ל ונתן מ"מ ותניא נמי הכי גבי גנב ידו אין לי אלא ידו גגו חצירו מנין ת"ל אם המצא תמצא מ"מ וצריכא דאי אשמועינן גט משום דבע"כ מגרשה אבל גנב דליתא בעל כרחי' אימא לא ואי אשמועינן גנב משום דקנסיה רחמנא אבל גט אימא לא צריכה ע"כ וק"ל טובא דאמאי הוצרך תלמודא להאי צריכותא בפשיטות הול"ל דאי כתיב גנב גט לא אתי מיניה דאי לר"ל דאמר התם ופ"ק דמציע' דקטנה אין לה חצר ואמרינן התם בגמרא דה"ט משום דס"ל חצר משום שליחות אתרבאי קטנה אינה עושה שליח ואע"ג דגבי גט חצר משום ידה איתרבאי לא ילפינן ממונא מאיסורא כמ"ש רש"י בד"ה ומ"ס וא"כ לר"ל אי אשמועינן גנב דחצר קונה משום שליחות א"כ גבי גט נמי לא שמעינן אלא דחצר קונה מדין שליחות דומיא דגנב ונ"מ דבבע"כ או קטנה לא מהניא לה חצר משום הכי אצטריך ונתן בידה לאשמועינן דחצר קונה מדין יד ואי לר"י דאמר התם דקטנה יש לה חצר הא אמרינן התם דה"ט משום דיליף מציאה מגט אבל מקרא דאם המצא תמצא איכא למימר דמשום שליחות אתרבאי ואע"ג דאש"לדע חצר שאני דבע"כ מותיב וא"נ משום דלאו בר חיובא הוא כדאמר התם וא"כ אי לא הוי כתיב גט הו"א דחצר דאיתרבאי משום המצא תמצא היינו משום שליחות ונ"מ דבע"כ או קטנה לא מהניא לה חצר משום הכי כתיב ונתן בידה לאשמועינן דחצר משום ידה איתרבאי וצ"ע כעת: טעם המלך ו) דברי הרב אינן מבוררים דהיכן ראה דמ"ד דס"ל גבי גניבה חצר משום יד איתרבאי דלא למד הדבר זולת מגט ואי לאו דהוי קרא גבי גט הוי ס"ל משום שליחות אתרבאי ואף דרש"י שהביא הרב פירש כן היינו למ"ד משום שליחות אתרבאי אבל למ"ד משום יד אתרבאי מי נימא הכי ומרהיטת הסוגיא דב"מ משמע מאן דס"ל משום יד אתרבאי לא למד דיני' מגט דבתחלת הסוגיא שם דקאמר הש"ס דפליגי אי חצר משום יד אתרבאי או משום שליחות אתרבאי והקשה הש"ס מהאי המצא תמצא הרי אכתי לא ידע הש"ס כלל מהאי דגט והיה סובר הש"ס דבגט גופא פליגי וכ"כ רש"י שם בתחלת הסוגיא בד"ה קטנה דבגט גופא פליגי ובמסקנת הש"ס מסיק הגמ' דפליגי במציאה ותוס' שם פירשו לפי שמציאה גופא מדרבנן נשמע עכ"פ דמ"ד דס"ל משום יד אתרבאי לאו משום דיליף מגט אלא דהאי מ"ד ס"ל דחצר לאו משום שליחות כלל אתרבאי אלא משום יד אלא דלא גרע משליחות והא דאמר הש"ס דפליגי אי יליף מציאה מגט מר סבר יליף מציאה מגט ומר סבר לא יליף מציאה מגט ואי כדברינו דהאי מ"ד סובר דבגניבה נמי משום יד אתרבאי ובלא גט מדוע אמר הש"ס דסובר יליף מציאה מגט נימא דסובר יליף מציאה מגניבה זה ליתא דהא ודאי אידך מ"ד אף דס"ל חצר דגניבה משום שליחות אתרבאי הא חצר דגט משום יד אתרבאי דבחצר כ"ע לא פליגי כדאמר הש"ס וא"כ ע"כ האי מ"ד לאו מגט יליף לכן אמר הש"ס דאידך מ"ד מגט יליף ועוד ה"ט דאמר הש"ס דפליגי אי יליף מגט לפי שבמציאת קטנה איירי והיינו שאמר דהאי מ"ד יליף מגט דמצינו נמי דיש לה יד דבגניבה אף שבאשה איירי דלא חילק בגניבה בין איש לאשה מ"מ בגדולה איירי והיכן מצינו שיש יד לקטנה וזה ברור וכן נמי בתירוצא אחריתא אמר הש"ס אי יליף קטן מקטנה והיינו מקטנה דגט אבל בגניבה ובגדול ודאי בלאו גט נמי ס"ל להאי מ"ד משום שליחות אתרבאי ולולי דברי רש"י שם ד"ה ממונא מאיסורא דפירשו וחצר דגניבה משום שליחות אתרבאי והיינו למ"ד דס"ל בתחלת הסוגיא משום שליחות אתרבאי הייתי אומר איפכא דהשתא כ"ע סובר משום יד אתרבאי כאשר אבאר. ומורי הגאון בנ"ב רוצה לומר דבמסקנא כ"ע סובר משום שליחות אתרבאי והוא דהקשה בחלק אה"ע סימן פ"ב אות ח' וז"ל אומר אני להבין ג"כ מה דאמרי' שם במס' ב"מ (י"א א') מ"ס ילפינן מציאה מגט ומ"ס לא ילפינן וכן עוד בכמה אוקימתות לפרש במאי פליגי ולכאורה יפלא למה נד ממה שאמרו בתחלת הסוגיא דפליגי בהא גופא דחזינן דאתרבאי חצר משום המצא תמצא דמר סבר משום יד אתרבאי ומר סבר משום שליחות אתרבאי עכ"ל. ומזה רוצה מורי זצ"ל להוציא דבמסקנא כ"ע סובר משום שליחות אתרבאי וכבר עמדנו בזה באחת מן ההגהות להוכיח דזה ליתא דמוכח מכמה דוכתי דהש"ס דחצר משום יד אתרבאי ועוד נדבר על תרוצו לקמן. ואולם לדעתי י"ל אדרבה איפכא דכ"ע סובר במסקנא משום יד אתרבאי ובתחלת הסוגיא היה הש"ס רוצה לומר דפליגי אי משום שליחות אתרבאי דהיינו הש"ס רוצה לאוקמי עיקר הפלוגתא בגט וכמ"ש רש"י שם ועיין בפ"י אבל במסקנא כדאמר הש"ס בגט כ"ע לא פליגי כי אם במציא' והיינו במציאות קטן או קטנה ואי ילפינן מציאה מגט או ילפינן קטן מקטנה י"ל דכ"ע דחצר מ"הת משום יד אתרבאי ואפילו בגניבה ורק פליגי במציאה ובקטן או בקטנה וכאשר בארנו. ולפ"ז הסוגיא הכא בגיטין אליבא דכ"ע קאי דכ"ע סובר דחצר משום יד אתרבאי ולא דילפינן מגט אלא אף בלא גט אמרינן חצר משום יד אתרבאי ורק בה"א בש"ס בב"מ סבר הש"ס ופליגא ביה אי חצר משום שליחות אתרבאי אבל מה אעשה שמאור עינינו רש"י לא פירש כן וכי נרים חלילה עינינו לפרש כנגדו אף בדבר קטן. ודאתאן עלה אעתיק נמי מה שכתבתי בגליון נודע ביהודה להשיג על רבי ומורי הגאון זצ"ל בזה הענין והיינו מתחלה על קושייתו הנזכרת כתבתי שם וז"ל לא ידעתי היכן ראה מורי שנד הש"ס מתחלת הסוגיא בענין זה שפליגי בגניבה אי משום יד אתרבאי או משום שליחות והא דנקט הש"ס כי פליגי במציאה הלא ע"כ במציאה איירי דז"ז במאי פליגי לדינא בקטן או בקטנה בשלמא בתחלת הסוגיא היה סובר הש"ס דפליגי בגט וכמו שפי' רש"י ד"ה קטנה ועיין פ"י אבל השתא דהוכיח הש"ס דבגט כ"ע סובר משום יד אתרבאי ואפ"ה פליגי אי קטנה יש לה חצר וד' אמות אי לאו ולענין מאי ולא נשאר לן אלא מציאה דבגניבה לא שייך קטן וקטנה דאינם חייבין כלל וע"כ במציאה פליגי דגם בתחלת הסוגיא לא היה סובר הש"ס דעיקר פלוגתייהו בגניבה אלא דהש"ס רצה להוכיח מגניבה דבכ"מ חצר משום יד אתרבאי ודחה רבינא ורב סמי כל אחד לשיטתיה אבל עיקר הפלוגתא ודאי לא היה כלל בגניבה וא"כ היאך ראה מורי זצ"ל דהש"ס חזר מסברא ראשונה כה כתבתי שם בגליון נודע ביהודה וגם על תירוצו השגתי הרבה אלא שאין פה להאריך. ובמה שכתב מורי זצ"ל שם בהגהת עצמו דסוגיא דהכא דאמר אי אשמעינן גניבה כו' אינו קאי הש"ס על התורה אלא על הברייתות למה אשמעינן הברייתות בגניבה ובגט ודאי מסולק קושית הרב פה אלא שאין דעתי מסכמת עם מורי בזה והרואה יבחן שאמר שם זאת רק להחזיק דבריו הראשונים שם שלא רצה לחזור מהם ונכנס בפרצה דחוקה מאד מאד עיין היטב: ואולם להמתיק דברינו הנזכרים לתרץ קושית המחבר פה למאן דסובר חצר משום יד אתרבאי לאו דיליף מגט אלא מסברת עצמו סובר כן אמרתי עוד להרחיב הענין בדבר נכון ומתקבל הנה מורי הגאון זצ"ל העלה בספרו נ"ב חלק אה"ע סי' פ' אות י"ב ואות י"ג דהא דחלקו רש"י ותוספות בב"ק (ע"ט א') במתני' דנתנו לבכורות בנו בהאי דאמרינן בכל מקום אין שליח לד"ע היינו דוקא אם השליח מזיד אבל אם השליח שוגג בין למ"ד ב"מ (י' ב') דתליא בבר חיובא בין למ"ד דתליא באי בעי עביד היינו דוקא אם השליח מזיד אבל אם השליח שוגג המשלח חייב דהא אם השליח שוגג לאו בר חיובא הוא וגם ודאי עביד ועיין בש"ך בח"מ סי' שמ"ה באריכות היינו לבתר דכתבה התורה גבי גנב דחצירו קונה ואמרינן חצר משום שליחות אתרבאי וקשיא על זה קושית הש"ס ב"מ (י' ב') הא אין שליח לדבר עבירה וע"כ או כרבינא משום דלא הוי בר חיובא או כר"ס משום דע"כ מותיב ביה אבל אי לא כתב רחמנא המצא תמצא לרבות חצר לא הוי מחלקינן והוכיח דבריו מדברי רש"י ב"מ (י"א א') ד"ה ממונא מאיסורא דכתבו וגבי ממונא כו' דשליחות הוא ומשום דאין שליח לדבר עבירה איצטריך למיכתב התם הרי שהוצרך קרא מפורש לרבות ואי לאו הכי הוי ממעטינן משום דאין שליח לדבר עבירה ואיך יאמר שמסברא ידעינן זאת עייש"ה באות י' ואות י"א. ואולם הגאון המשיב שם סי' פ"ח אות ו' ואות ז' הקשה ליה תינח למ"ד חצר משום שליחות אתרבאי אלא למ"ד חצר משום יד אתרבאי מא"ל לכן העלה הרב המשיב שם לומר דמ"ד חצר משום שליחות אתרבאי לומד כל דין אין שליח לדבר עבירה מהוא ההוא בקדושין (מ"ג א') וכיון דילפינן מהתורה ודאי לא הוי מחלקינן בין שוגג למזיד דמהיכי תיתי לחלק לכן צריך קרא גבי חצר לרבות ולהורות לן דיש שליח לכל חד וחד כדאית ליה אבל למ"ד חצר משום שליחות אתרבאי אי אפשר לומר כן דיליף אין שליחות לד"ע מהוא ההוא דא"כ לדידיה מנליה לחלק בין שוגג למזיד (והאי חלוקא בין שוגג למזיד הרי מוכרח ממתני' דנתנו לבכורות בנו כאשר יעדנו) וע"כ דהאי מ"ד לא יליף אין שליח לדבר עבירה מהוא ההוא אלא סובר דלכן אמרינן אשלד"ע דדברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין ומן הסברא מחלקינן בין שוגג למזיד דבשוגג לא שייך למימר דברי מי שומעין עייש"ה שהאריכו שניהם בסימנים הקודמים שם ובסימנים שאחריהם ואנכי העתקתי דבריהם פה בקצרה הצריך לעניננו כי דברי שניהם דברי טעם הם. ולפ"ז נבחנה נא אנן לפ"ז דמוכח דהאי מ"ד ס"ל לחלק בין שוגג למזיד מסברא דידיה דס"ל טעמא דאין שליח לד"ע מטעמא דברי הרב ודברי כו' א"כ ע"כ מוכח דלא כהרב פה דיליף דחצר דגניבה משום יד אתרבאי מהאי דגט ואי לאו גלי לן קרא גבי גט הוי אמרינן חצר דגניבה משום שליחות אתרבאי זה ע"כ ליתא דהא לדידיה דבאמת סובר משום יד אתרבאי ואף אי יהבינן טעמיה דהרב פה דיליף מגט הא עכ"פ סובר משום יד אתרבאי וא"כ באמת מהיכי סובר לחלק בין שוגג למזיד והחילוק בין שוגג למזיד מוכח מהאי מתני' דנתנו לבכורות בנו וע"כ כהרב המשיב בתשובת נודע ביהודה אשר יעדנו דמסברא ידעינן הא והשתא דמוכח לדידיה דמסברא ידעינן אף אי לא גלי לן קרא גבי גט ע"כ נמי צריכין למימר חצר משום יד אתרבאי דליכא למימר חצר משום שליחות אתרבאי קשיא ל"ל קרא כלל (דהא דחצר שליח הוא ידעינן מכל שליח דלשיטת רש"י ותוס' ב"מ (י' ב וי"א א) מוכח דס"ל דע"ז ודאי לא צריך קרא לגלות ואף שלא הוי בר דעת ועי' פני יהושע בב"מ שם וכן מוכח למי שמעיין שם). ותירוצא של רש"י שהזכרנו לעיל ב"מ (י"א א') ד"ה ממונא כו' דלכך איצטרך קרא משום דהו"א אין שליח לד"ע ל"ש דהא מסברא ידעינן דגבי חצר ל"ש לדבר עבירה משום דלא הוי בר חיובא כקושית מורי הגאון זצ"ל ואין לומר בסברת רבינו דמהאי נפקא זה נכון למ"ד חצר משום שליחות אתרבאי אבל השתא הרי קיימינן למ"ד משום יד אתרבאי וע"כ דבלא"ה ידעינן מסברא דהיכי דהשליח לאו בר חיובא כגון שוגג ואונס מחייב שולחו כאשר בארנו להאי מ"ד דע"כ סובר כן א"כ לפ"ז למ"ל קרא לרבות חצר וע"כ לגלות לן קרא דמשום יד אתרבאי ולאו משום שליחות וא"כ אף בלא גט להאי מ"ד ע"כ חצר דגניבה משום יד אתרבאי ושפיר הקשה הש"ס פה לכתוב רחמנא חצר ולא בעי גט להאי מ"ד דחצר משום יד אתרבאי ודוק:

ג׳

היתה עומדת בראש הגג כו'. עיין מ"ש ה"ה והר"ן כתב דסובר רבינו דברישא דמתני' איכא דרך עליה ודרך ירידה ומשו"ה לא תנא נמחק או נשרף ה"ז מגורשת משום דאיכא גוונא דלא הויא מגורשת כגון דרך עליה אבל בסיפא לעולם היא דרך ירידה וכי אוקימנא ל"ש אלא בנמחק דרך ירידה כו' ה"ק ל"ש אלא דרך ירידה בסיפא דמתני' אבל דרך עליה אינה מגורשת ומש"ה לא תני נמחק או נשרף ה"ז מגורשת עכת"ד ומוהרש"ך ז"ל הק' עליו דאם איתא דברישא דמתני' איכא גוונא דהוי מגורשת א"כ מאי דוחקיה לו' דבסיפא לעולם הוא דרך ירידה עד שהוצרך לומר דמאי דאוקימנא בעודפות הוא משום דלא לצמצם ולפי דרכו היה אפשר לפרש דמאי דקאמר ל"ש אלא שנמחק דרך ירידה קאי בין ארישא בין אסיפא ולעולם רישא וסיפא שוין ומאי דנקט נמחק או נשרף גבי סיפא ה"ט כמ"ש הרמב"ן יע"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד לק"מ דמש"ה הוצרך הר"ן לומר הכי דבשלמא אי כמ"ש הר"ן ניחא דרבינו ז"ל בדין דריש' דהיתה עומדת כו' כתב דאינה מגורשת והיינו משום שהוא דרך עליה וכמ"ש שהרי אינו הולך לנוח וכ"כ מרן הכ"מ ובדין הסיפא כתב סתם דאם הגיע לרשותה ושרפתו הרי זה גט משום דהולך לנוח כיון דמסתמא לעולם הוא דרך ירידה כמ"ש הר"ן מה שא"כ אי בדינא דסיפא נמי שייכא דרך עליה ועלה קאמר רבה בר אבוה ל"ש לא הו"ל לרבינו למסתם סתומי בדין הסיפא למימר דאם הגיע לרשותה ושרפתו ה"ז גט והול"ל במד"א בדרך ירידה וכדקאמר בגמרא ל"ש כו' אלא ודאי כמ"ש הר"ן דהשתא לא תקשי דאם כן בדין הרישא הול"ל דבדרך ירידה מגורשת דהא ליתא דהרי זה פי' רבינו במ"ש שהרי אינו הולך לנוח כנ"ל ודוק:

י׳

זרק לה גיטה לרשותה כו'. עיין בל"מ פ"ד מהל' מע"הק שכתב דרבינו סמך אההיא סוגייא דזבחים ד"ב דקאמר התם את"ל לאו כמונח דמי וכל את"ל פשיטותא הוא וכ"כ הרב בה"ז די"ט ותמה על הנ"י והרא"ש שכתבו דהך בעיא לא אפשיטא דהרי אפשיטא בזבחים ול"ק דאיכא למימר דהנ"י והרא"ש יסברו כההיא תי' שכתבו התוס' בפרק הזורק דע"ט ד"ה דרך עליה וז"ל א"נ התם בבית מקורה דומה יותר לנוח עכ"ל יע"ש וא"כ משום הכי התם פשיטא ליה דלאו כמונח דמי גבי היה מקבל הדם וכ"כ הרב ל"מ שם דלהאי תי' שכתבו התו' לא אפשיטא בעיין יע"ש ועיין ש"א סי' נ"א:

י״ב

היתה ידה קטפרס וזרק הגט על ידה כו'. שם אמרינן היתה ידה עשויה קטפרס וזרקו לה אע"פ שהגיע גט לידה אינה מגורשת אמאי הא כי נפל בד"א דידה קא נפל בדלא נח ותיגרש מאוירה דד"א תיפשוט כו' וראיתי להרשב"א בחי' שכתב וז"ל ק"ל דהא קי"ל דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ואיכא למימר משום דבעיא ולא אפשיטא ליה וה"ק ליפשוט דלאו כמונח או תפשוט דר"א דד"א אין להן אויר עכ"ד הנה הרב מוהרש"ך ז"ל תמה ע"ד הרשב"א הללו וז"ל דברים הללו הם תמוהים דמה שייך כאן ההיא בעייא דאויר שאין סופו לנוח בהך מילתא דר"י דלא שייך לומר אויר שאין סופו לנוח אלא כגון ההיא דזרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר דאגלאי מילתא כיון שלא נח שזרקו בכח שלא היה סופו לנוח מתחילתו אבל בהך מילתא כשהיה הגט תוך אויר סופו היה לנוח אם לא היו באים המים או האש עכת"ק ולי עוד ק' דאפ"ת דסבירא ליה להרשב"א ז"ל דבכה"ג נמי קרינן ביה אויר שאין סופו לנוח אם כן תקשי ליה דמאי בעי רבא בפ"ק דמציעא אי אויר שאין סופו לנוח אי כמונח דמי או לא הא מתניתין היא בפרק הזורק היתה עומדת על ראש הגג כו' הוא מלמעלה והיא מלמטה כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף הרי זה מגורשת אלא ודאי דשניא ההיא אמנם הנראה לע"ד דס"ל להרשב"א דמאי דמשני בגמרא בדלא נח אין הכונה לומר דבנפל מידה נשרף דא"כ הכי הו"ל לתלמודא לומר הב"ע בנשרף אלא ס"ל להרשב"א דהכונה לומר דלא נח בתוך ד"א שלה אלא דנשאתו הרוח חוץ מד"א שלה ואהא ק"ל להרשב"א דאם כן מאי פריך ותיגרש מאוירא הא הוי אויר שאין סופו לנוח וכההיא דזרק ארנקי ממש ותי' כו' אבל בנמחק או נשרף מודה הרשב"א ז"ל דהוי אויר שסופו לנוח מידי דהוי אקלטו אחר שכתב רש"י ז"ל במציעא ד"ה כמונח יע"ש שוב ראיתי להריטב"א בשיטה כ"י שהק' כקו' הרשב"א ותי' תי' הרשב"א ותי' עוד וז"ל א"נ דהתם כדאבעיא לן באויר שאין ראוי לנוח מתחילתו כגון שקדם הרוח והכא באויר ראוי לנוח מתחילתו כגון שקדם הגט לרוח ואי לאו הא דר"א הו"ל מגורשת גמורה דכמונח דמי וכ"ת לוקמא בהכי באויר שאין ראוי לנוח מתחילתו כגון שקדם הרוח יש לומר דלא אוקמא בהכי דאם כן תפשוט באויר שאין סופו לנוח מתחילה לאו כמונח דמי עכ"ד הרי בהדייא מבואר מדבריו כמ"ש דסבירא ליה דמשני בגמרא בדלא נח ר"ל דלא נח בתוך ד"א אלא חוץ לד"א ומשום הכי ק"ל שפיר ואהא תי' הריטב"א דהתם דאבעיא לן היינו באויר שאין ראוי לנוח מתחילתו שקדם הרוח ודוק:

י״ז

נתן הגט ביד עבדה והוא נעור כו'. כתב ה"ה שהוא מפרש דכי אקשינן והאמר רבא כל שאלו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה הכי אקשינן אמאי ה"ז גט גמור יש לנו לגזור ישן אטו נעור שב' מצויים תמיד ואמרו והלכתא שאינה מגורשת גמורה אלא בכפו' כו' והקשה הרב ל"מ דא"כ אמאי הוצרך לאתויי מההיא דרבא מינה ובה הו"ל להקשות דגזור ישן אטו שאינו ישן ותירץ דאי לאו ההיא דרבא הו"א דאינו ישן כו' כיון דהוי עומד ולא מהלך הוי גט ופסול מיהא מדרבנן הוי דגזרי' אטו מהלך וכיון דאין פיסולו אלא מדרבנן לא גזרינן אטו עומד דהיא גופא גזירה לכך מייתי דרבא לומר דאינו ישן אע"פ שעומד אינו גט מן התורה וא"כ נגזור ישן אטו שאינו ישן עכ"ל יע"ש ודבריו תמוהים לע"ד דאכתי תקשי דאמאי לא פריך בפשיטות דנגזור ישן אטו נעור דאינו גט מן התורה אפי' עומד מטעמא דהו"ל חצר המשתמרת שלא לדעתה דלה"ט אפי' עומד משתמרת שלא לדעתה קרינן ביה ואינו גט מן התורה וכדקאמר רבא נעור אינו גט כו' וא"כ אמאי אצטריך לאתויי ההיא דרבא לכן הנראה לע"ד בדוחק דאי לאו ההיא דרבא לא מצי פריך דנגזור ישן אטו נעור משום דאיכא למימר דרבא לא גזר ודוקא במהלך ממש אינו גט מן התורה משום דבעינן דומיא דידה אבל בישן דומיא דידה קרינן ביה ולא גזרו רבנן אמנם השתא דקאמר רבא כל שאלו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה ואע"ג דעכשיו אינו מהלך מ"מ החמירה תורה כ"כ לומר דבעינן דומיא דידה ממש וכמ"ש הרא"ש יע"ש פריך שפיר דהו"ל למיגזר אפי' ישן נמי ולומר דבעינן דומיא דידה ממש: ודע שהתוס' בפ"ק דב"ק די"ב ד"ה והלכתא הק' לשיטת רבינו דמאי דקאמר רבא נעור אינו גט היינו דוקא באינו כפות דא"כ ל"ל משום טעמא דחצר המשתמרת שלא לדעתה ת"ל דהוי חצר מהלכת עכ"ל ויש לגמגם בדבריהם דמאי עדיפותא איכא לטעמא דחצר מהלכת אדהק' ז"ל דת"ל דהוי חצר מהלכת והרב ח"ה נראה שנרגש מזה שכתב וז"ל דטפי הו"ל למינקט האי טעמא כדנקט לה רבא בשמעתין והוא דוחק ושוב ראיתי להתוספות בפרק המביא תניין דכ"א ד"ה והלכתא שכתבו דת"ל משום מהלכ' דאז אפי' בידיו כפותים דהוי משתמרת לדעתה אינו גט יע"ש ונראה דאשתמיט מהנזכר דברי התוספות הללו והרא"ש הכריח בפרק הזורק כדברי מרן התוספות הללו וכתב עוד ולפי זה אם היו ידיו ורגליו כפותים לא בעינן ישן דעתה משתמרת לדעתו וגם אינו מהלך והכי איכא לאוקמי ההיא דלעיל פ"ב וכן ראיתי כתוב בשם ריצב"א ולי נראה הכא כיון דנעור ויש לו דעת לעצמו חשיב חצר המשתמרת שלא לדעתו ולא דמי לקלתה וספינה ובהמה עכ"ד וכ"כ הטור סימן קל"ט ותמהני על מרן הב"י בח"מ סימן ר"ב שכתב וז"ל רי"ו בנתי' י' ח"ג כתב והוא שיהיה העבד כפות פי' ידיו ורגליו או ישן וכפות ברגליו ואיני יודע מנין לו עכ"ד ויש לתמוה איך אשתמיט מיניה דברי הרא"ש והטור דמבואר בהדייא דדעת רי"ו כדעת ריצב"א דבעינן כפות ידיו ורגליו כי היכי דליהוי חצר המשתמרת לדעתה וחצר שאינה מהלכ' ומשום הכי בישן דהוי חצר המשתמרת לדעתה לא בעינן אלא כפות ברגליו גם בס"ס הנזכר כתב וז"ל ותמהני על רבינו שכתב בסמוך גבי עבד דכפות וישן בעינן וכאן לא הצריך אלא שתהיה כפותה ושמא ס"ל דדוקא לגבי עבד שהוא בן דעת יע"ש ואחרי המחילה אשתמיט מיניה דברי הרא"ש ז"ל אלו שכ"כ בהדיא דעבד יש לו דעת לעצמו והוי חצר המשתמרת שלא לדעתה ולא דמי לבהמה וצ"ע וראיתי להר"ן ז"ל בפרק המביא תניין שכתב וז"ל והק' בתוס' היכי אמרינן חצר מהלכת לא קנה והא חצר מידה אתרבאי וידה מהלכת היא ותירץ דידה אינו מהלכת שלא לדעתה ואינה משתמרת אלא לדעתה דומיא דחצר שאינה מהלכת אבל חצר מהלכת שמהלכת אלא לדעתה ומשתמרת שלא לדעתה לא דמיא כלל לידה עכ"ל וכ"כ הריטב"א ז"ל בשיטה כ"י משם התוספות יע"ש ולע"ד אני תמיה על קושייתם דהרי במציעא דף ט' פריך ליה ר"ה לרבא אלא מעתה היה מהלך בספינה וקפץ דגים לתוך הספינה ה"נ דחצר מהלכת היא א"ל ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא מסגייא תותה יע"ש הרי דמשום דמינח נייחא לא מקרי חצר מהלכת וא"כ מש"ה חצר מהלכת לא קנה משום דל"ה דומיא דידה דידה מינח נייחה ואיהי היא דקא ממטי לה ומש"ה גבי ספינה דמינח נייחא קנה משום דהוי דומיא דידה וכ"כ התוספות ז"ל שם ד"ה ספינה וז"ל אע"ג כו' הכא חצר משום ידה אתרבאי והוי שפיר דומיא דידה דמינח נייחא וממטי לה עם גופא ע"כ וכן נראה מדברי התוס' דפרק המביא תניין דכ"א ד"ה אטו שכתבו בתוך דבריהם וז"ל דאל"כ חצר מהלכת אמאי לא קנה תקנה מטעם שליח כמו שליח מהלך אע"ג דמטעם יד לא קני הרי דלא הוקשה להו אלא מטעם שליחות אבל משום דהוי דומיא דיד ל"ק להו דידה מינח נייחא ואפי' תימא שהתוס' שכתבו הר"ן והריטב"א הם תוס' אחרים מ"מ אין להכחיש המוחש דידה מינח נייחא ושמא הוצרכו להאי תי' שכתבו דידה מהלכת לדעתה היא כי היכי דלא תקשי דלסברת ר"פ ור"ה דהוה ס"ל דספינה מקרי חצר מהלכת אע"ג דהיא גופא מינח נייחא אדקשיא ליה מספינה הו"ל לר"פ ור"ה לאקשויי היא גופה חצר מהלכת אמאי לא קנה הא הו"ל דומיא דידה ודוק: ובמאי דתירץ ז"ל ק"ל טובא דא"כ מאי פריך התם במציעא רבינא לר"א אלא מעתה היתה מהלכת בר"ה וזרק לה גט לתוך חיקה או לתוך קלתה ה"נ דלא מיגרשה אמ"ל קלתה מינח נייחא ואיהי היא דקא מסגייא תותא והשתא לפי דברי הר"ן ז"ל מאי קו' התם גבי קלתה שאני דהוי חצר מהלכת לדעתה והוה ליה דומיא דידה דמהלכת לדעתה מה שא"כ בקני בהמה וקני כלים שעליה הו"ל חצר מהלכת שלא לדעתה ור"א נמי אמאי הוצרך לשנויי קלתה מינח נייחא ולא הוי חצר מהלכת אפי' נימא דאע"ג דמינח נייחא כגון ספינה חשיב חצר מהלכת אפי"ה מגורשת משום דהו"ל חצר מהלכת לדעת' ואפי' נדחק לפרש דהיא גופא היא מאי דשני ליה ר"א קלתה מינח ניחא כו' כלומר דאלו היה מהלכת לא הוה קנה משום דהו"ל מהלכת שלא לדעתה אבל עכשיו דמינח ניחא נמצא מהלכת לדעתה מה שאין זה במשפט הלשון כלל וא"נ דרב אשי עדיפא מיניה משני לה וכי היכי דלא תקשי ליה מספינה כדק"ל לר"פ ור"ה אכתי קשה טובא לרבינא דאדק"ל מזרק לה גט לתוך קלתה תקשי ליה היא גופא דחצר מהלכת אמאי לא קנה הא הו"ל דומיא דידה ואי משום דמהלכת א"כ מאי ק"ל אלא מעתה כו' וצ"ע ואין להקשות דאכתי תקשי ליה בחצר דגברא דאתרבאי משום שליחות לדעת הרי"ף ורבי' ז"ל דאמאי לא קנה הא שליח גופיה מהלך שלא לדעתו הוא די"ל דס"ל כמ"ש הרא"ש דלהכי אפקיה בלשון יד לומר דבעינן דומיא דידה דמהלכת מדעתה ושוב ראיתי בשיטה מקובצת למס' מציעא דף ל"ג ע"א שכתב משם הריטב"א וז"ל וחצר מהלכת לא קנה פירוש כשמהלכת שלא לדעת בעליו דומיא דבהמה הילכך אפי' למ"ד חצר משום שליחות אתרבאי לא דמיא לשליחות כי השליח אינו מהלך אלא לדעת שולחו בעודו שליח וכ"ש למ"ד משום ידה אתרבאי יע"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות גירושין פרק ה׳

י׳

זרק לה גיטה לרשותה ועבר בתוך רשותה שהיא עומדת בה ונפל חוץ לרשותה כו', אינה מגורשת עד שינוח ברשותה: הנה הרב המגיד הבין שזה יצא לו מסוגיא דמציעא, גבי בעיא דזרק ארנקי, ואין זה דרך רבינו להשמיט בעיא זו במקומה בדיני ממונות, ולהזכירה בהלכות גירושין, עוד בהלכה י"א היתה עומדת על גגה וזרקו לה ונפל בגג אחר סמוך לו אם יכולה לפשוט ידה וליטלו ה"ז מגורשת כו'. וזה דבר תמוה שבנתינת הגט לרשות אחר תתגרש. והמתבונן יראה דדבריו המוקדמים הוא לבאר ההלכה הסמוכה, דשיטת רבינו לעיל כמו שפירשה בעומק הרב המגיד, דאם זרק הגט מן החצר שלו לגג שלה שאם נמחק לאחר שהגיע לג' טפחים סמוך לגג ואויר המחיצות אינו גט, ואם ינוח בגג אז מגורשת למפרע תיכף משהגיע סמוך שלשה טפחים לגג, ונפ"מ שאם ביטל אותה בינתים או שקבלה קדושין מאחר הוי גט ותפסי קדושי שני יעו"ש במגיד. וה"נ הא דאמר רבא הא דאמר שמואל לא יעמוד אדם בגגו ויקלוט מי גשמים של חבירו כו'. והנה לבאר הגמרא בשהשאיל מקום, וקמ"ל דבכה"ג לא קפיד אינש, זה פלפול שלא נזכר בדברי הגמרא, וזר לומר שהגמרא יכוון לענין סתום כמוהו. עוד נתבונן למה נקיט יקלוט מי גשמים מגגו של חבירו נימא לא יטול כלי מגגו של חבירו, ועל כרחין דכוונתו שהמי גשמים לא נחו בגגו של חבירו, וזה יקלוט, שקולט הוא מן האויר כמבואר פרק המוצא תפילין דף צ"ט, וא"כ דומיא דא יכוון גבי גט. ומזה הוציא רבינו לפרש כך דאם זרק הגט דרך רשותה, כיון שלא נח ברשותה אינה מגורשת, ואעפ"י שהגיע סמוך לשלשה טפחים לגג, ולא דמי למציאה וכי"ב דכאן גבי גט דונתן בידה כתיב ודאי שינוח ברשותה בעינן, רק אם נח ברשותה מתגרשת, וחל הגט למפרע תיכף משהגיע סמוך ג' טפחים לאויר הגג, והכא אם היתה עומדת בגג שלה וזרק הגט והלך דרך גגה, או תוך מחיצות המעקה או סמוך ג' טפחים לגגה והלך ונח בגג אחר בתוך פשוט ידים, בזה כיון דאינשי לא קפדי למפשט ידיה וליטול את הגט שלה, שלו היינו לבעל הגג אין זכיה בו. בכה"ג שפיר מתגרשת למפרע ותיכף שבא לתוך מחיצות הגג או סמוך ג' טפחים לגג דהוי כמו דנח בחצירה לענין שיהא הגט חל גירושין שלו תיכף מעת בואו תוך אויר רשותה, ונמצא דהלכה י"א היא הקדמה להלכה י"ב, וזה שאמר שמואל לא יקלוט מי גשמים מגגו של חבירו, היינו מי גשמים שהיו הולכים דרך גגו של חבירו ולא נחו עדיין בכ"ז הוי כמאן דנח ואסור להוציא מי גשמים מן גגו של חבירו ובפחות מן ג' טפחים הוי כמו דנחו מי גשמים בגג יעו"ש גבי קולט אדם מן המזחילה, וגבי גיטין בכה"ג שפיר מתגרשת, היינו שחלות הגירושין הוא מעת בואו ג' טפחים סמוך לגג, ונפ"מ שאם קבלה קדושין מאחר או שביטל הגט טרם שנח בתוך פשוט ידים בגג חבירו הוי גט וקדושי שני תפסי בה, וזה שאמר היתה עומדת על גגה וזרקו לה, היינו באופן שביאר בהלכה הקודמת שזרקו לה דרך רשותה הוא גגה, ונפל בגג אחר סמוך לו, אם יכולה לפשוט ידה וליטלו ה"ז מגורשת, פירוש מעת שהגיע ברשותה בתוך אויר גגה או סמוך ג' טפחים לגג כו', דאיגלאי מלתא דבידה קאי ולא יתרחק טפי מכפי מה שהיא יכולה לפשוט ידה וליטלו, אבל לאמר שתתגרש במה שנח ברשות אחר זה ל"ש מלתא דא, דאיך תתגרש בהגיעו ליד אחר או רשות אחר, וזה ברור למסתכל בטיב העיון בשיטת רבינו בהלכות אלו, ומרן בסימן קל"ט סעיף י"א העתיק דברי רבינו כפי הבנת הקדמונים בשם יש מי שכתב, ולדעתי לא עלה זה על לב רבינו כלל, והמעיין יבחן:

י״ח

כתב הגט כו' וכן אם נתן הגט בחצרו ומכר לה החצר או נתנו לה כיון שקנתה החצר כו' נתגרשה: צ"ע בלא ידעה שהגט מונח בחצר מי מתגרשת, דאפשר דבכה"ג בטלה המקח והמתנה דגט חוב הוא לה, וכיון שזכתה בחצר תהא מתגרשת אף עפ"י שאיננה רוצה בהגירושין, לכן אנן סהדי דבדא לא ניחא לה בהך מתנה, דכיון דמגיע חוב לה גדול יותר מזו המתנה, ורבינו נסים פרק השולח בשמועה דפרוזבול בהך דאם אין לו קרקע דמזכהו ע"י אחר שכתב ומכאן נ"ל שזכין לאדם שלא בפניו אע"פ שמן הזכות נמשך לאדם חובה שהוא יתר מן הזכות כמו התם דע"י זכוי הקרקע כ"ש כותב עליה פרוזבול, ואולי כן הכא אע"פ שע"י המתנה נמשך לה חובה שנעשה חצירה וקונה לה הגט, בכ"ז הא בענין המתנה גופא לא הוי חוב, אך כאן בעת התהוות הקנין מהחצר נעשה הגירושין דאי לאו הכי הא הוי טלי גיטך מע"ג קרקע וע"כ דגיטה וחצירה באין כאחד. ובספר תורת גיטין משמע דפשיטא ליה להרב דאם נותן לה גט בחפץ ומקנה לה החפץ במתנה והיא אוחזת בראש החפץ שמתגרשת בכה"ג אף שלא ידעה מהגט המונח בהחפץ, יעוין סימן קל"ט סעיף ט"ו. ולא ידעתי מנא פשיטא ליה להרב מלתא דא, אך מה שלא ידעה מהגט המונח בחצירה בזה פקפק קצת הרשב"א אם חשוב חצר משתמר עיי"ש בחידושיו פרק הזורק דדעתו דבהודיע לעדים סגי ולא דמי לישינה דאין לה יד כלל יעו"ש ודוק היטב:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

בני אהובה · הלכות גירושין פרק ה׳

י״ז

נתן הגט ביד עבדה והוא נעור והיא משמרתו אם היה כפות הרי זה גט וכו'. עיין במ"מ ולח"מ ונראה עוד לומר דס"ל לרבינו מדקאמר רבא בגיטין דף ע"ח ע"א דניעור אינו גט משום דהוי ליה חצר המשתמרת שלא לדעתה דבכפות ליכא למימר כיון דמשני סתמא דתלמודא בפרק שני דף כ"א ע"א על מה דפריך בגמרא ואמאי חצר מהלכת היא והלכתא בכפות משמע בכפות לחוד הוי משתמר לדעתה אפילו בניעור ועל כרחך דמיירי בניעור בלי כפות וא"כ למה ליה הטעם משום משתמר לימא משום דהוי חצר מהלכת ועל כרחך ס"ל דהך חצר מהלכת דלא קנה לאו דבר תורה הוא דאדרבה חצר משום שליחות אתרבי והיינו מהלך כמ"ש קושיא זו בספר אסיפת זקנים לב"מ בשם הראשונים ז"ל רק מדרבנן הוא דתקנו דלא יועיל ולכך קתני בניעור הטעם דאינו גט משום דאינו משתמר ובטל דבר תורה ובישן אף דבאמת הוי חצר מהלכת כדעת רש"י ותוס' מ"מ כיון דמשתמר לדעתה הוי גט דבר תורה אף דפסול מדרבנן כמ"ש המ"מ ג"כ רק המקשה דס"ל דאפי' בכפות לא קני והיינו דגזרינן כפות אטו אינו כפות על כרחך דבר תורה הוא דבדרבנן לא הוה גזרינן כל כך ולכך פריך שפיר אישן והוא הדין דקושייתו ארישא למה ליה הטעם משום משתמר תיפק ליה דהוי חצר מהלכת ועל זה מתרץ דכבר איפסקא הלכתא בכפות דלא מקרי מהלכת ולזה מתרץ בלשון זה והלכתא בכפות ולא קאמר הכא במאי עסקינן בכפות משום דכאן במלתא דרבא לא מיירי בכפות דבכפות אין חילוק בין ניעור לישן רק כיון דבאמת בכפות לא גזרינן ש"מ דהך חצר מהלכת לאו דבר תורה היא וא"כ דברי רבא שפיר לענין דבר תורה ואתי שפיר ודברי הרמב"ם מיושבים בזה ולדברי המ"מ קשה דהוי ליה לשנויי בקצרה דרבא דבר תורה קאמר ולאיזה צורך מביא הך דכפות כיון דבאמת לא מיירי רבא מכפות רק דינו דבר תורה קאמר אבל לדברי ניחא. גם מ"ש המ"מ ולח"מ דבישן פסול דגזרו ישן אטו אינו ישן לא ידעתי דהא תינח בגט שייך גזירה זו אבל במקח וממכר היכי שייך גזירה זו וא"כ בהלכות מכירה דפסק רבינו בהחזיק בעבדים אי קני מטלטלים שעליהם דדוקא בכפות דקנו למה לא כתב דגם בישן בלי כפות דקנה כיון דהוא מוחזק בחצירו וכן בש"ע חו"מ סימן ר"ב סעיף ט' העתיק דעת הרמב"ם דכפות לחוד מהני במכירה והביא דעת התוס' החולקין דבעינן ג"כ ישן אבל לא הזכיר דגם ישן לחוד מהני לשיטת הרמב"ם דכיון דבגט מהני דבר תורה ויש ליישב.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות גירושין ה׳, מתוך הלכות גירושין שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות גירושין כל הרמב״ם