הלכות גירושין · פרק ד׳
הלכה א׳
אֵין כּוֹתְבִין אֶת הַגֵּט אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁרִשּׁוּמוֹ עוֹמֵד כְּגוֹן דְּיוֹ וְסִקְרָא וְקוֹמוֹס וְקַנְקַנְתּוֹם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל אִם כְּתָבוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד כְּגוֹן מַשְׁקִין וּמֵי פֵּרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינוֹ גֵּט. כְּתָבוֹ בַּאֲבַר בְּשָׁחוֹר וּבְשִׁיחוֹר כָּשֵׁר. וְאֵין כּוֹתְבִין בָּהֶן לְכַתְּחִלָּה:
הלכה ב׳
כּוֹתְבִין בְּמֵי עַפְּצָא לְכַתְּחִלָּה עַל גַּב הַנְּיָר וְהָעוֹר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֲבָל לֹא עַל גַּבֵּי מְגִלָּה עֲפוּצָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ נִכָּר. וְאִם כָּתַב אֵינוֹ גֵּט. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ. עַל הַכּל כּוֹתְבִין אֶת הַגֵּט וַאֲפִלּוּ עַל אִסּוּרֵי הֲנָאָה. וְכוֹתְבִין עַל דָּבָר שֶׁיָּכוֹל לְהִזְדַּיֵּף וְהוּא שֶׁיִּתְּנוֹ לָהּ בְּעֵדֵי מְסִירָה:
הלכה ג׳
כֵּיצַד כּוֹתֵב (אוֹתוֹ). עַל הַנְּיָר הַמָּחוּק וְעַל הַדִּפְתְּרָא וְעַל הַחֶרֶס וְעַל הֶעָלִין וְעַל יָדוֹ שֶׁל עֶבֶד וְעַל קֶרֶן שֶׁל פָּרָה. וּמוֹסֵר לָהּ הָעֶבֶד וְהַפָּרָה אוֹ הַנְּיָר הַמָּחוּק וְהַדִּפְתְּרָא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בִּפְנֵי עֵדִים:
הלכה ד׳
הָיָה הַגֵּט חָקוּק עַל יָדוֹ שֶׁל עֶבֶד בִּכְתֹבֶת קַעֲקַע וְהָיָה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ וְהָיוּ הָעֵדִים חֲקוּקִים עַל יָדוֹ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ עֵדֵי מְסִירָה. שֶׁהֲרֵי אֵין יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּף. אֲפִלּוּ הָיוּ מֻחְזָקִין בְּעֶבֶד שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ וְגֵט חָקוּק עַל יָדוֹ וְהוּא יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ וְהִיא אוֹמֶרֶת בְּעֵדִים נִמְסַר לִי הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת שֶׁמָּא מֵעַצְמוֹ נִכְנַס לָהּ שֶׁהַגּוֹדְרוֹת אֵין לָהֶן חֲזָקָה:
הלכה ה׳
הָיָה הַגֵּט חָקוּק עַל הַטַּבְלָא וְהָעֵדִים עָלָיו וְהוּא יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻחְזָקִין בְּטַבְלָא שֶׁהוּא שֶׁלָּהּ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁהָאִשָּׁה עַצְמָהּ כּוֹתֶבֶת אֶת גִּטָּהּ. שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְּחוֹתְמָיו אִם אֵין שָׁם עֵדֵי מְסִירָה:
הלכה ו׳
חָקַק הַגֵּט עַל הַלּוּחַ אוֹ עַל הָאֶבֶן אוֹ עַל טַס שֶׁל מַתֶּכֶת אִם חָפַר יַרְכֵי הָאוֹתִיּוֹת כָּשֵׁר. שֶׁזֶּה כְּתָב הוּא. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ירמיה יז א) "כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל" כְּלוֹמַר שֶׁהוּא חֲפָרוֹ. וְכֵן אִם חָקַק הַיְרֵכוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַטַּס עַד שֶׁבָּלְטוּ בִּפְנֵי הַטַּס. אֲבָל אִם חָפַר תּוֹךְ הָאוֹת עַד שֶׁיֵּרָאוּ הַיְרֵכוֹת גְּבוֹהוֹת מִכָּאן וּמִכָּאן כִּכְתַב דִּינַר זָהָב שֶׁהַכְּתָב בּוֹלֵט אֵינוֹ גֵּט שֶׁאֵין זֶה כְּתָב:
הלכה ז׳
הַמְקָרֵעַ עַל הָעוֹר תַּבְנִית כְּתָב אוֹ שֶׁרָשַׁם עַל הָעוֹר תַּבְנִית כְּתָב הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. כּוֹתְבִין אֶת הַגֵּט בְּכָל כְּתָב וּבְכָל לָשׁוֹן. גֵּט שֶׁנִּכְתַּב בִּכְתָב מִן הַלְּשׁוֹנוֹת וְעֵדָיו חֲתוּמִין בִּכְתָב אַחֵר כָּשֵׁר. וְהוּא שֶׁיְּהוּ הָעֵדִים מַכִּירִין לְשׁוֹן הַכְּתָב וְהַכְּתִיבָה
הלכה ח׳
אֶחָד מִן הָעֵדִים חָתַם בִּכְתָב (לָשׁוֹן אַחַת) וְהָעֵד הַשֵּׁנִי בִּכְתַב לָשׁוֹן אַחֶרֶת כָּשֵׁר. אֲבָל אִם הָיָה מִקְצָת הַגֵּט כָּתוּב בְּלָשׁוֹן אַחַת וּמִקְצָתוֹ בְּלָשׁוֹן אַחֶרֶת פָּסוּל:
הלכה ט׳
כָּל לָשׁוֹן שֶׁיִּכָּתֵב בָּהּ הַגֵּט צָרִיךְ שֶׁיִּזָהֵר הַסּוֹפֵר בְּדִבְרֵי הַגֵּט שֶׁלֹּא יְהֵא מַשְׁמָעָן שְׁנֵי עִנְיָנִים עַד שֶׁנִּמְצָא הַקּוֹרֵא אוֹמֵר שֶׁמָּא לְכָךְ וּלְכָךְ נִתְכַּוֵּן שֶׁאֵין מַשְׁמָעוֹ לְשׁוֹן גֵּרוּשִׁין אוֹ שֶׁמָּא לְעִנְיָן זֶה נִתְכַּוֵּן שֶׁמַּשְׁמָעוֹ לְשׁוֹן גֵּרוּשִׁין. אֶלָּא יִהְיוּ הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן סָפֵק בְּאוֹתוֹ הַלָּשׁוֹן אֶלָּא מַשְׁמָעָן עִנְיָן אֶחָד שֶׁגֵּרֵשׁ וְשָׁלַח פְּלוֹנִי אֶת פְּלוֹנִית:
הלכה י׳
וְכֵן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה אוֹתוֹ הַכְּתָב מְבֹאָר הֵיטֵב בְּאוֹתוֹ הַכְּתָב שֶׁיִּכְתֹּב בּוֹ עַד שֶׁיֵּדְעוּ הַקְּטַנִּים לִקְרוֹתוֹ שֶׁמַּכִּירִים אוֹתוֹ כְּתָב שֶׁאֵינָן לֹא נְבוֹנִים וְלֹא סְכָלִים (וְלֹא בִּקְטַנִּים) אֶלָּא בֵּינוֹנִים. וְלֹא יִהְיֶה כְּתָב מְעֻקָּם וּמְבֻלְבָּל שֶׁמָּא תִּדְמֶה אוֹת לְאוֹת וְנִמְצָא הָעִנְיָן מִשְׁתַּנֶּה:
הלכה י״א
הָיָה בּוֹ מַשְׁמָעוּת שְׁנֵי עִנְיָנִים אוֹ שֶׁהָיָה בִּכְתָבוֹ עִקּוּם אוֹ בִּלְבּוּל עַד שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּקְרָא מִמֶּנּוּ עִנְיָן אַחֵר. הוֹאִיל וְנִקְרָא לְעִנְיַן הַגֵּרוּשִׁין וְיֵשׁ בּוֹ מַשְׁמַע גֵּרוּשִׁין הֲרֵי זֶה פָּסוּל. כְּבָר נָהֲגוּ כָּל עַם יִשְׂרָאֵל לִכְתֹּב הַגֵּט לְשׁוֹן אֲרָמִי וּכְנֹסַח זֶה אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְכָתְבוֹ בְּכָל לָשׁוֹן לְכַתְּחִלָּה:
הלכה י״ב
וזה הוא נוסח הגטבְּכָךְ בְּשַׁבָּת בְּכָךְ וְכָךְ לְיֶרַח פְּלוֹנִי בִּשְׁנַת כָּךְ וְכָךְ לַיְצִירָה אוֹ לַשְּׁטָרוֹת לְמִנְיָנָא דְּרָגִילְנָא לְמִימְנֵי בָּהּ הָכָא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אֵיךְ אֲנָא פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי דְּמִמָּקוֹם פְּלוֹנִי וְכָל שׁוּם אָחֳרָן וַחֲנִיכָה דְּאִית לִי וְלַאֲבָהָתִי וּלְאַתְרִי וּלְאַתְרֵיהוֹן דַּאֲבָהָתִי צָבִיתִי בִּרְעוּת נַפְשִׁי בִּדְלָא אֲנִיסְנָא וּפַטְרִית וְשַׁבְקִית וּתְרוּכִית יָתִיכִי לֵיכִי אַנְתְּ פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי דְּמִמָּתָא פְּלוֹנִית וְכָל שׁוּם אָחֳרָן וַחֲנִיכָה דְּאִית לֵיכִי וְלַאֲבָהָתִיכִי וּלְאַתְרִיכִי וּלְאַתְרֵיהוֹן דַּאֲבָהָתִיכִי דִּי הֲוִית אִנְתָּתִי מִן קַדְמַת דְּנָא. וּכְדוֹ פַּטְרִית וְשַׁבְקִית וּתְרוּכִית יָתִיכִי לֵיכִי דְּיִתְהַוְיָין רַשָּׁאָה וְשַׁלְטָאָה בְּנַפְשִׁיכִי לִמְהָךְ לְהִתְנַסְבָּא לְכָל גְּבַר דְּיִתְצַבְיָין וְאִינַשׁ לֹא יִמְחֶה בְּיָדִיכִי (מִן שְׁמִי) מִן יוֹמָא דְּנָן וּלְעָלַם וַהֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם וְדֵן דִּי יֶהֱוֵי לֵיכִי מִנָּאִי סֵפֶר תֵּרוּכִין וְגֵט פִּטּוּרִין וְאִגֶּרֶת שִׁבוּקִין כְּדַת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל. וְהָעֵדִים חוֹתְמִים לְמַטָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי עֵד. פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי עֵד:
הלכה י״ג
כְּשֶׁיִּכְתֹּב הַגֵּט בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה וּבְנֹסַח זֶה לֹא יִכְתֹּב וְדֵין בְּיוּ״ד שֶׁמָּא יִקְרָא הַקּוֹרֵא וְדִין כְּלוֹמַר מִשְׁפָּט יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֵךְ. וְלֹא יִכְתֹּב וְאִגֶּרֶת בְּיוּ״ד שֶׁמָּא יִקְרָא הַקּוֹרֵא וְאִי גָרַת כְּלוֹמַר אִם זָנִית. לֹא יִכְתֹּב לִימְהָךְ בְּיוּ״ד שֶׁמָּא יִקְרָא הַקּוֹרֵא לִי מֵהַךְ [וְכֵן יַרְחִיק רֶגֶל הַהֵ״א מִגַּגָּהּ שֶׁמָּא יִקְרָא לִמְחַךְ] כְּלוֹמַר לִשְׂחוֹק. וְלֹא יִכְתֹּב תֶּהֱוְיָן וְתִצְבְּיָן בִּשְׁתֵּי יוּדִי״ן שֶׁמָּא יִקְרָא הַקּוֹרֵא תֶּהֱוְיָין וְתִצְבְּיָין כְּלוֹמַר שֶׁהוּא מְדַבֵּר עִם שְׁתֵּי נָשִׁים וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ מְגָרֵשׁ לָזוֹ אֶלָּא לִשְׁתַּיִם אֲחֵרוֹת. וְכֵן יַאֲרִיךְ לְוָי״ו דְּוּכְדוֹ שֶׁמָּא תִּדְמֶה לְיוּ״ד וְיִהְיֶה מַשְׁמָעוֹ וּכְדִי כְּלוֹמַר בִּתְנַאי זֶה אֶפְטֹר אוֹתָךְ. וְכֵן יַאֲרִיךְ לְוָי״ו דְּתֵרוּכִין וְשִׁבוּקִין שֶׁמָּא תִּדְמֶה לְיוּ״ד וְיִהְיֶה מַשְׁמָע תְּרִיכִין וּשְׁבִיקִין כְּלוֹמַר שֶׁהוּא אוֹמֵר לָהּ שֶׁהִיא שָׁבְקָה וְגֵרְשָׁה אוֹתוֹ. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּכָל לָשׁוֹן וּבְכָל כְּתָב שֶׁיִּכְתֹּב שֶׁלֹּא יִהְיֶה בּוֹ מַשְׁמַע שְׁתֵּי עִנְיָנוֹת:
הלכה י״ד
הֲרֵי שֶׁכָּתַב בְּנֹסַח זֶה וְלֹא הֶאֱרִיךְ וָוִי״ן אֵלּוּ אוֹ לֹא כָּתַב הַיּוּדִי״ן הַיְתֵרוֹת אוֹ שֶׁכָּתַב הַיּוּדִי״ן שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁלֹּא יִכָּתְבוּ הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּכָל לָשׁוֹן פָּסוּל:
הלכה ט״ו
גֵּט שֶׁמָּחַק בּוֹ אוֹת אוֹ תֵּבָה אוֹ שֶׁתָּלָה בֵּין הַשִּׁיטִין. אִם מִטֹּפֶס הַגֵּט הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְאִם מִן הַתֹּרֶף אֵינוֹ גֵּט. וְאִם חָזַר וּפֵרֵשׁ בְּסוֹף הַגֵּט שֶׁאוֹת פְּלוֹנִית תְּלוּיָה אוֹ עַל מַחַק אֲפִלּוּ מִתֹּרֶף הַגֵּט כָּשֵׁר כִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת. וְכֵן גֵּט שֶׁנִּמְצָא קָרוּעַ שְׁתִי וָעֵרֶב שֶׁהוּא קֶרַע שֶׁל בֵּית דִּין הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל כִּשְׁאָר הַשְּׁטָרוֹת. אֲבָל אִם נִקְרַע וְאֵינוֹ קֶרַע שֶׁל בֵּית דִּין כָּשֵׁר:
הלכה ט״ז
נִמֹּק אוֹ שֶׁהִרְקִיב אוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה כִּכְבָרָה כָּשֵׁר. נִמְחַק אוֹ נִטַּשְׁטֵשׁ וּבָבוּאָה שֶׁלּוֹ קַיֶּמֶת אִם יָכוֹל לִקְרוֹת כָּשֵׁר וְאִם לָאו אֵינוֹ גֵּט:
הלכה י״ז
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ בְּעֵדֵי חֲתִימָה וְאֵין שָׁם עֵדֵי מְסִירָה. אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם עֵדִים שֶׁנִּמְסַר לָהּ הַגֵּט בִּפְנֵיהֶם וְהָיָה כָּשֵׁר הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה תֹּרֶף הַגֵּט עַל הַמַּחַק אוֹ בֵּין הַשִּׁיטִין אוֹ שֶׁהָיָה קָרוּעַ שְׁתִי וָעֵרֶב כְּשֶׁנָּתַן לָהּ בִּפְנֵיהֶם:
הלכה י״ח
חֲמִשָּׁה שֶׁכָּתְבוּ גֵּט אֶחָד לַחֲמֵשׁ נְשׁוֹתֵיהֶן. אִם כְּתָבוּהוּ בַּכְּלָל כְּגוֹן שֶׁכָּתְבוּ בְּכָךְ בְּשַׁבָּת גֵּרֵשׁ פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִית וּפְלוֹנִי לִפְלוֹנִית וְכֵן אָמַר כָּל אֶחָד מֵהֶן לְאִשְׁתּוֹ לֵיכִי דִּי תֶּהֱוְיָן וְכָל טֹפֶס הַגֵּט וּשְׁנֵי עֵדִים חוֹתְמִין מִלְּמַטָּה הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר וְיִנָּתֵן לְכָל אַחַת מֵהֶן בְּעֵדֵי מְסִירָה. וְאִם אֵין שָׁם עֵדֵי מְסִירָה כְּלָל כָּל מִי שֶׁתֵּצֵא מְגִלָּה זוֹ מִתַּחַת יָדָהּ מְגֹרֶשֶׁת. אֲבָל אִם כָּתַב בְּכָךְ בְּשַׁבָּת גֵּרֵשׁ פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִית וְהִשְׁלִים הַגֵּט וְהִתְחִיל תַּחְתָּיו גֵּט אַחֵר בְּאוֹתָהּ מְגִלָּה וְכָתַב וּבְיוֹם זֶה אוֹ בְּכָךְ בְּשַׁבָּת גֵּרֵשׁ פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִית וְהִשְׁלִים הַגֵּט הַשֵּׁנִי. וְכֵן עַד שֶׁהִשְׁלִים כָּל הַגִּטִּין וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה. אִם נִתְּנָה מְגִלָּה זוֹ לְכָל אַחַת מֵהֶן בְּעֵדֵי מְסִירָה הֲרֵי כֻּלָּן מְגֹרָשׁוֹת. וְאִם אֵין שָׁם עֵדֵי מְסִירָה וְהָיְתָה מְגִלָּה זוֹ יוֹצְאָה מִתַּחַת יַד אַחַת מֵהֶן. אִם הָיְתָה זוֹ שֶׁגִּטָּהּ בָּאַחֲרוֹנָה שֶׁהָעֵדִים נִקְרָאִין עִמּוֹ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם הָיְתָה הַמְּגִלָּה יוֹצְאָה מִתַּחַת יַד אַחַת מִן הָרִאשׁוֹנוֹת הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
הלכה י״ט
כָּתַב אָנוּ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי גֵּרַשְׁנוּ נְשׁוֹתֵינוּ פְּלוֹנִית וּפְלוֹנִית וְהִשְׁלִים הַגֵּט אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְסַר לְכָל אַחַת מֵהֶן בְּעֵדֵי מְסִירָה אֵינוֹ גֵּט שֶׁאֵין שְׁתֵּי נָשִׁים מִתְגָּרְשׁוֹת בְּגֵט אֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד א) "וְכָתַב לָהּ" וְלֹא לָהּ וְלַחֲבֶרְתָּהּ. חָזַר וּפְרָטָן בְּתוֹךְ הַגֵּט וְכָתַב פְּלוֹנִי גֵּרֵשׁ פְּלוֹנִית וּפְלוֹנִי גֵּרֵשׁ פְּלוֹנִית בִּזְמַן פְּלוֹנִי הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים:
הלכה כ׳
כָּתַב שְׁנֵי גִּטִּין בִּשְׁנֵי דַּפִּין בִּמְגִלָּה אַחַת זֶה בְּצַד זֶה. אִם יֵשׁ שָׁם שְׁנֵי עֵדִים נִקְרָאִים בְּסוֹף גֵּט זֶה וּשְׁנֵי עֵדִים בְּסוֹף גֵּט זֶה הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְכָל שֶׁתֵּצֵא מְגִלָּה זוֹ מִתַּחַת יָדָהּ מְגֹרֶשֶׁת:
הלכה כ״א
הָיוּ שָׁם שְׁנֵי עֵדִים בִּלְבַד בָּאִים מִתַּחַת גֵּט זֶה לְתַחַת גֵּט זֶה. אִם יָצָא מִתַּחַת יָד זוֹ שֶׁהָעֵדִים נִקְרָאִים עִם גִּטָּהּ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם יָצָא מִתַּחַת יָד שְׁנִיָּה שֶׁאֵין הָעֵדִים נִקְרָאִים עִמּוֹ אֵינוֹ גֵּט עַד שֶׁיִּמְסֹר לָהּ בְּעֵדִים:
הלכה כ״ב
כָּתַב שְׁנֵי גִּטִּין בִּשְׁנֵי דַּפִּין זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה וְהָעֵדִים בֵּין שְׁנֵי הַגִּטִּין שֶׁנִּמְצְאוּ בְּסוֹף הָרִאשׁוֹן וּלְמַעְלָה מִן הַשֵּׁנִי. אִם הָיָה יוֹצֵא מִתַּחַת יָד זוֹ שֶׁהָעֵדִים נִקְרָאִין בְּסוֹף גִּטָּהּ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְזוֹ שֶׁהָעֵדִים נִקְרָאִין בְּרֹאשׁ גִּטָּהּ מִלְּמַעְלָה אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. הָעֵדִים שֶׁחָתְמוּ בְּרֹאשׁ הַדַּף שֶׁל גֵּט אוֹ מִצִּדּוֹ אוֹ מֵאֲחוֹרָיו אֵינוֹ גֵּט. וְאִם נִמְסַר לָהּ בְּעֵדִים כָּשֵׁר:
הלכה כ״ג
הִקִּיף רֹאשׁ הַדַּף זֶה לְרֹאשׁ דַּף זֶה וְהָעֵדִים בָּאֶמְצַע שֶׁנִּמְצְאוּ הָעֵדִים בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַגִּטִּין שְׁנֵיהֶם בְּטֵלִין. וְאִם נִמְסְרוּ לָהֶן בְּעֵדִים שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים:
הלכה כ״ד
שִׁיֵּר מִקְצָת הַגֵּט וּכְתָבוֹ בַּדַּף הַשֵּׁנִי וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה בְּסוֹף הַדַּף הַשֵּׁנִי כָּשֵׁר. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר בַּמְּגִלָּה שֶׁלֹּא נֶחְתַּךְ וְשֶׁלְּכָךְ נִתְכַּוֵּן הַסּוֹפֵר שֶׁיַּשְׁלִים בַּדַּף הַשֵּׁנִי. אֲבָל אִם אֵינוֹ נִכָּר אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְסַר בְּעֵדִים הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁמָּא שְׁנֵי גִּטִּין הָיוּ וְנֶחְתַּךְ מִקְצָת זֶה מִסּוֹף הַדַּף וּמִקְצָת הַשֵּׁנִי מֵרֹאשׁ הַדַּף:
הלכה כ״ה
הֲרֵי שֶׁכָּתַב הַגֵּט וְאַחַר שֶׁגָּמַר כָּתַב שַׁאֲלוּ בִּשְׁלוֹם פְּלוֹנִי אוֹ שָׁלוֹם עָלֶיךָ פְּלוֹנִי רֵעִי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה וְחָתְמוּ הָעֵדִים מִלְּמַטָּה וַהֲרֵי גֵּט זֶה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁמָּא לֹא חָתְמוּ הָעֵדִים אֶלָּא עַל שְׁאִילַת שָׁלוֹם. אֲבָל אִם כָּתַב וְשַׁאֲלוּ בִּשְׁלוֹם פְּלוֹנִי אוֹ וְשָׁלוֹם עָלֶיךָ רֵעִי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁהֲרֵי לִוָּה דְּבָרִים אֵלּוּ עַל דִּבְרֵי הַגֵּט וְעַל שְׁנֵיהֶם חָתְמוּ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם נִמְסַר לָהּ בְּעֵדִים בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר:
כסף משנה · הלכות גירושין פרק ד׳
א׳
כתבו באבר. פרק ב' (דף י"ט) עדים שאין יודעין לחתום רב אמר מקרעין להם נייר חלק וממלאין את הקרעים דיו וכו' ושמואל אמר באבר באבר ס"ד והתניא ר' חייא כתבו באבר וכו' כשר ל"ק הא באברא הא במיא דאברא ר' אבהו אמר במי מילין וכו' רב פפא אמר ברוק. ורבינו שסתם ולא חילק בכך נראה שמפרש דלא מפלגינן בין אברא למיא דאברא אלא לשמואל דאמר דאיכא גוונא דכתב אבר דלאו כלום הוא אבל אינך רבנן דלא מוקמי תקנתא לעדים שאינם יודעים לחתום באבר פליגי עליה וסברי דכי תני ר' חייא כתבו באבר ל"ש באברא ל"ש במיא דאברא כשר. ומ"ש בשחור פירש"י דהיינו פחמים ושיחור פירש"י אדרימנ"ט:
ז׳
גט שנכתב באחד מהלשונות וכו' והוא שיהו העדים מכירים לשון הכתב והכתיבה. יש לדקדק דבשלמא לשון הכתב דין הוא שיהו מכירים ע"פ מ"ש בפ"א בעדים שאין יודעין לקרות קוראין לפניהם וחותמים והוא שיכירו לשון הגט אבל מ"ש והכתיבה איני יודע מה צורך שיכירו הכתב הא בקוראים לפניהם סגי כמו שנתבאר בפ"א ואע"פ שמדברי הירושלמי שהביא ה"ה משמע כדברי רבינו גם על הירושלמי יש לתמוה:
ח׳
ומ"ש אבל אם היה מקצת הגט כתוב בלשון אחת וכו'. ה"ה הליץ בעד רבינו להצילו מהשגת הראב"ד וגם הר"ן הליץ בעדו והרשב"א השיג על רבינו למה הכשיר עד אחד בלשון אחד ועד שני בלשון אחר. ונ"ל דל"ק דכל חתימה ענין לעצמו וכיון שכל חתימת העד בלשון אחד כשר אבל הגט כולו ענין אחד וצריך שלא יהא כתוב בשתי לשונות וכמ"ש הר"ן:
י״ב
והעדים חותמין למטה פלוני בן פלוני עד. לרווחא דמילתא כתב כן שא״צ לכתוב עד אלא כשאינו מזכיר שם אביו אלא שמו בלבד או שמזכיר שם אביו ולא שמו ואז אם לא יכתוב עד פסול לפי שנראה שלא חתם לשם עדות אבל כשחתם שמו ושם אביו אף אם לא כתב עד כשר ומשנה שלימה שנינו בפ' המגרש (גיטין פ״ז:) איש פלוני עד כשר בן איש פלוני עד כשר פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד כשר ואף למה שהתקינו שיהו העדים מפרשים שמותיהם בגט כמ״ש רבינו בפ״א א״צ לכתוב עד:
ט״ו
גט שמחק בו אות או תיבה וכו'. כתבו בתוס' בר״פ המגרש (גיטין דף פ״ד ע״ב ד״ה אם כתבו) דמדתנן גבי תנאי דאלא מאיש פלוני ואם כתבו לתוכו אע״פ שחזר ומחקו פסול משמע [דוקא חוץ דלא הוי כריתות חזר ומחקו פסול אבל] שאר מחקים כשרים בגט רק שיעשה קיום המחק קודם שריר וקיים ע״כ, ולפי דברי רבינו שהם בתוספתא ובירושלמי כמ״ש ה״ה כי דייקינן ממתני' דשאר מחקין כשרים הוא בחד מתרי גווני או שאינם מגופו של גט או שחוזר וקיימו:
י״ח
חמשה שכתבו גט אחד לחמש נשותיהם וכו' ואם אין שם עדי מסירה כלל כל מי שתצא מגילה מתחת ידה מגורשת. הטעם שצריך שינתן לכל אחת מהן בעדי מסירה לכתחלה מיהא לדעת רבינו ואם אין שם עדי מסירה כלל כל מי שתצא מגילה זו מתחת ידה מגורשת כיון שעדים שחתומים בו חוזרים על כל הגיטין הרי יש בידה גט חתום ואע"פ שלא נמסר בעדי מסירה כשר לדעת רבינו בפ"א ובודאי שכל אחת נותנת לחבירתה כשתצטרך ונשאת בו וגובות כתובה על ידו כנ"ל לפרש דברי רבינו. אבל מדברי הטור נראה שהוא מפרש שמ"ש רבינו וינתן לכל אחת מהן בעדי מסירה היינו לומר שצריך שיבאו עדי מסירה לפנינו ויעידו שנמסר לכל אחת ואחת והכי מוכחי סוף דברי רבינו שכתב כל מי שתצא מגילה זו מתחת ידה מגורשת משמע דברישא אפילו אותה שאין הגט יוצא מתחת ידה מגורשת וטעמא דעדי מסירה מעידים שנמסר ליד כל אחת ואחת:
כ״ד
שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני וכו' אבל אם אינו ניכר אע"פ שמסרו בעדים ה"ז ספק מגורשת. כתב הטור על זה ואיני יודע למה כיון שיש כאן עדי מסירה הם זכורים אם היה בו תנאי ואפשר שר"ל שאנו חוששים שהסופר מעצמו עשה כן מפני שנזדמן לו הענין בכך עכ"ל ודברים נכונים הם, וזהו נרמז בדברי ה"ה שכתב שאין עדי מסירה מוציאין אותנו מידי ספק שני גיטין:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
קרית ספר · הלכות גירושין פרק ד׳
א׳
כתב גט בדבר שאינו עומד כגון משקין ומי פירות וכיוצא בהם אינו גט דכתי' וכתב לה והאי לאו מידי כתב כיון שאינו עומד וכן מי עפצא ע"ג מגילה עפוצה כיון שאינו ניכר אינו גט דלאו מידי כתב. ועל הכל כותבין את הגט ואפילו על איסורי הנאה ועל דבר שיכול להזדייף והוא שיתנו לה בעידי מסירה ועל ב"ח נמי כידו של עבד וקרן של פרה ומוסר לה העבד והפרה דכתיב וכתב לה מ"מ מדלא כתי' ונתן ספר כריתות בידה והאי דכתיב ספר לאו למעוטי דבר שיש בו רוח חיים אלא לספירת דברי כריתות הוא דאתא.
ד׳
היה הגט חקוק על ידו של עבד בכתובת קעקע והיה יוצא מתחת ידה והיו העדים חקוקים על ידו הרי זו מגורשת אף על פי שאין שם עידי מסירה שהרי אין יכול להזדייף וכתיבה הוי דכתיב וכתובת קעקע אפילו היו מוחזקים בעבד שהוא שלו וגט חקוק על ידו והוא יוצא מתחת ידה והיא אומרת בעדים נמסר לי הרי זו ספק מגורשת שמא מעצמו נכנס לה שהגודרות אין להם חזקה. היה הגט חקוק על הטבלא והעדים עליו ויוצא מתחת ידה אף על פי שמוחזקין בטבלא שהוא שלה הרי זו מגורשת שהאשה עצמה כותבת את גיטה שאין קיום הגט אלא בחותמיו אם אין שם עידי מסירה. חקק הגט על הלוח או על האבן או על טס של מתכת אם חפר ירכי האותיות כשר שזה כתב הוא הרי הוא אומר כתוב' בעט ברזל כלומר שהוא חפר וכן אם חקק הירכו' מאחורי הטס עד שבלטו בפני הטס הרי היא כתיבה דהא יריכות של אותיות דהיינו הן ממש חקק וחקיקה מיקרי כתיבה דכתיב חרות על הלוחות וכתיב והמכתב וגו' אבל חפר תוך האותיות עד שיראו תוך האותיות מכאן ומכאן אינו כתב ואינו גט לפי שלא צייר האותיות אלא חקק סביבותיהן ומקום האותיות נשאר מאיליו.
ז׳
המקעקע על העור תבנית כתב או שרשם על העור תבנית כתב הרי זה כשר כיון שרשם הדבר העומד. כותבין את הגט בכל כתב ובכל לשון דלא קפיד קרא אלא אכתיבה ובכל כתב קרינא ביה וכתב ולא קפיד קרא נמי אלא אספירת דברי כריתות בכל לשון שיהיה. גט שכתוב בכתב מן הלשונות ועדיו או א' מהם חתום בכתב אחר כשר והוא שיהיו מכירין העדים לשון הכתב והכתיב' ואפי' יהי' מקצ' הגט כתוב בלשון אח' ומקצתו בלשון אחרת כשר מן התורה.
ט׳
כל שיש בו משמעות גרושין אעפ"י שאיפשר שיקרא ממנו ענין אחר הרי זה כשר מן התורה הואיל ונקרא לענין גרושין. תורף הגט לר"ב ז"ל לכתחלה מן התורה הרי את מותרת לכל אדם זהו עיקר כתב הגט דאף על גב דלא כתיב ודין די יהוי וכו' הא מוכחא מילתא דבהאי גיטא מגרש לה דמדכתביה לשמה ויהביה לה מוכח דביה קא מגרש דהוי ספר ולא בדיבור.
י״ד
כתב כל נוסח הגט ולא דקדק במה שצריך לדקדק כשר מן התורה כיון שתורף הגט כתוב כהלכתו ואם מחק אות אחד מן התורף או תלה בין השיטין אינו גט כיון שאינו כתוב תורף הגט כהלכתו ואם חזר ופי' בסוף הגט שאות פלוני תלויה או על המחק כשר כשאר שטרות וכן גט שנמצא קרוע קרע ב"ד הרי זה בטל כשאר השטרות אבל אם אינו קרע ב"ד כשר נימוק או שהרקיב או שנעשה ככברה כשר כיון שמקום תורף ניכר ונקרא. נמחק או נטשטש ובבואה של הכתיבה קיימת אם יכול לקרות כשר ואם לאו אינו גט בד"א שהיה הגט יוצא מתחת ידה בעידי חתימה ואין שם עידי מסירה אבל יש שם עידי מסירה ושהיה כשר הרי זה כשר אף על פי שהיה תורף הגט על המחק או בין השיטין או שהיה קרוע שתי וערב כשנתן לה בפניהם.
י״ח
חמשה שכתבו גט א' לה' נשותיהם אם כתבוהו בכלל כגון שכתבו פלוני גירש לפלונית ופלוני לפלונית וכן אמר כל א' מהם הרי את מותרת לכל אדם וכו' ושני עדים חתומים למטה הרי זה גט כשר וינתן לכל א' בעידי מסירה דאע"ג דכתב לה ולא לה ולחבירתה כיון דכתב לכל חד פלו' גרש פלונ' הוי לה ולא לחבירתה ואם אין שם עידי מסירה כל מי שתצא מידה מגלה זו מגורשת כיון שיש בו עידי חתימה דעדים אכולהו חתמו אבל השלים הגט לכל אחת אם נתנה מגילה זו לכל אחת בעידי מסירה כולן מגורשת ואם אין שם עידי מסירה והיתה מגילה זו יוצא' מתחת יד מי שגטה באחרונה שהעדים נקראים עמו הרי זו מגורשת ומתחת יד אחד מהראשונות ספק מגורשת. כתב אנו פלונ' ופלונ' גרשנו נשותינו פלוני' ופלוני' והרי הן מותרת לכל אדם אע"פ שנמסר לכל אחד מהם בעידי מסירה אינו גט שאין ב' נשים מתגרשות בגט אחד שנאמר וכתב לה ולא לה ולחברתה והאי הוי לה ולחברתה ואם חזר ופרטן פלוני גרש פלונית וכן כולם כשרים דקרינן לה ולא לחברתה.
כ׳
כתב ב' גיטין במגלה א' בשני דפין זה בצד זה אם יש שני עדים נקראים עם זה בסוף וכן לשני כשר וכל שתצא מגלה זו מתחת ידה מגורשת. היו שם ב' עדים בלבד באים מתחת גט זה לתחת גט זה אם יצא מתחת יד זו שהעדי' נקראים עם גיטה הרי זו מגורשת בעידי חתימה ואם מיד שנייה אינו גט עד שימסור לה בעדים. וכן ב' גיטין בשני דפין זה למעלה מזה והעדים באמצע את שהעדים בסוף גיטה מגורשת אם יוצא מתחת ידה ואת שהעדים בראש גיטה אינה מגורשת אלא אם כן נמסר לה בעדים. הקיף ראש דף זה לראש דף זה והעדים באמצע שנמצאו בראש שני הגיטין שניהם בטלים שאין העדים נקראים עם שום אחד מהם ואם נמסרו להם בעדים שניהם כשרים. שייר מקצת הגט וכתבו בדף הב' והעדים מלמטה בסוף הדף הב' כשר והוא שיהיה ניכר במגלה שלא נחתך ושלכך נתכוון הסופר שישלים בדף השני אבל אם אינו ניכר אע"פ שנמסר בעדים הרי זו ספק מגורשת שמא ב' גיטין הוי ונחתך מקצת זה מסוף הדף ומקצת השני מראש הדף שהיה הימני כתוב בתחתון של מגלה והשמאל בגובהה וחתך סופו של הראשון מפני תנאי שהיה בו וחתך ראשו של שני והשוהו להתחלתו של ראשון ואשתכח דקא מיגרשה בגט דלאו דילה ונראה דאם גופו של גט כתוב בדף ב' והעדים חתומים למטה הויה ודאי מגורשת בעידי חתימה אם כתוב שמו ושמה נמי בדף הב' דהוי מוכיח מתוכו ואפי' בלא שמו ושמה בדף הב' אם נמסר בעדים כשר.
כ״ה
היה כתוב שאלו בשלום פלוני בין הגט לחתימת העדים הויה ספק מגורשת שמא לא חתמו אלא על שאלת שלום ואם היה כתוב ושאלו שליוה דברים אלו על דברי הגט מגורשת שעל שניהם חתמו ואם נמסר לה בעדים בין כך ובין כך הרי זה גט כשר דשאלת שלום ועדים כמאן דליתנהו ובעידי מסירה קמגרש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות גירושין פרק ד׳
ב׳
כותבין במי עפצא כו'. עיין בה"ה ועיין בתוס' שבת ד' כ"ג ע"א דכתב שם דרק בדיעבד אף שם אספר תורה ועי' במש"כ רבינו ז"ל בהל' תפילין פ"ד ה"א ועי' מש"כ התוס' מגילה ד' י"ט בשם אשכנזים ע"ש, ועיין במנחות ד' ל"ד ע"א ברש"י ותוס' ד"ה כמו שנאמר וד"ה נאמר. אך באמת רש"י ז"ל ר"ל דהפירוש בספר הוא קלף ובדיו רק הלכה עוקרת את המקרא כמבואר בסוטה ד' ט"ז ע"א ע"ש:
ד׳
אפילו היה כו' והיא אומרת בעדים כו'. ואף דהא רבינו ז"ל ס"ל לעיל בפרק י"ד הל' י"ו דדי בעדי חתימה לבד שם הטעם כמש"כ התוס' ב"ב ד' קס"ה ע"א דהם גופא הוו עדי מסירה דאל"כ היאך הגט תחת ידה ועיין במש"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"ט דגיטין, וא"כ גבי גודרת שוב אין ראיה וא"כ הוה כמו מגרש בלא עדים ופסול:
ז׳
המקרע על כו' הרי זה כשר כו'. עיין בה"ה, והנה עי' במנחות ד' ל"ד ע"א ברש"י ד"ה כתיבה תמה וכתב שם דעל עצים ועל אבנים הוה כתיבה שאינה מתקיימת ע"ש ועי' בירושל' ריש פ"ד דיומא דכתיבה על דבר אחר לא מיקרי לעולם וחקיקה הוה לעולם ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' שבת פי"א הל' י"ו גבי כותב על בשרו ע"ש ושם פ"ט הל' י"ג גבי אם צבע ברזל דפטור דזה אינו קולט כלל הכתב וזה קולט רק שיוכל לימחק מחמת דבר אחר והטעם דכתב בעי ג' דברים אחד הדבר שכותבין עליו והדיו או הצבע והג' שיהיו זה בזה ולא זה על זה ועיין מש"כ רש"י ז"ל גיטין דף כ' ע"א גבי כתב שעל גבי כיפה ולכך אינו מתקיים לא הוה כתב משום דניכר דאינו נכנס הכתב בהדבר רק על הדבר וזהו מה דאמר במנחות ד' ל"ד דלכך לא ילפינן מכתיבה דעל האבנים משום דאינו נוהג לדורות ע"ש ר"ל דבכל מקום בעינן כתיבה לדורות. אך גבי גט ס"ל לרבינו ז"ל כיון דאמרינן בהך דסוטה ד' ט"ז דהלכה עוקרת את המקרא וכשר בכל דבר שוב לא חיישינן לזה ומה דמבואר בתוספתא דבר של קיימא ז"ה ר"ל הנייר שיהיה של קיימא לא משום הכתב ועיין בירושלמי פ"ט דשביעית ה"ו ובתוספתא שם פ"ו, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' שמיטה פ"ז הל' י"ו גבי עלי זיתים ועי' בהך דמנחות ד' נ"ג ע"ב מה זית כו', ועיין בספרי פ' תצא פסקא רס"ט, ובהך דסוכה ד' י"ג ע"ב ובירושלמי כלאים ספ"ג גבי דלעת ע"ש, וע' בהך דסוטה ד' מ"ח ע"ב ע"ש גבי אבני אפוד ומש"כ בזה בהלכות כלי המקדש פ"ט ה"ז ע"ש: [השמטה מש"כ שם דחקיקה על אבנים נתקים לעולם וכתיבה אינה מתקימת לעולם. ובזה מדויק לשון רבינו בהל' כלי המקדש פ"ט ה"ז דגבי שמות השבטים נקט ומפתח וגבי הך דצריך לכתוב אבות נקט רק לשון כותב והטעם כך משום דבתוספתא דמנחות פ"ו מבואר דאפי' אות אחת מעכבתן וע' באגדת שמואל דמבואר שם דאפילו נקודה מעכבת ור"ל דגם הנקודות היו שם כדי לדעת איך לקרוא אך זה רק בשמות השבטים דהם צריכים להיות לעולם דהם לזכרון ע' תוס' ר"ה דף כ"ו ע"א ולכך צריך שיהיו חקוקים אבל שאר הדברים שלא נכתבו רק לצורך השבה ובבית שני שלא היו משיבים ע"ש בפ"י ה"י ובפ"ד מהלכות בה"ב ה"א לא היה צריך להם וא"כ אינם לדורות ודי משום זה בכתיבה וא"צ חקיקה וא"ש: ע"כ השמטה]
ח׳
אבל אם היה כו'. עיין בהשגות ועיין בירושלמי פ"ט דכיון דיש בו דבר דמי שאינו יודע לקרות בו סבר שהוא ענין אחר פוסל בגט אפילו כל שהוא וא"כ כאן ג"כ כן ולכך כתב רבינו ז"ל לקמן בהל' י"א הואיל ונקרא לענין הגירושין ויש בו משמע כו', ר"ל דאם כל הגט יש שאינם מבינים אותו לא איכפת לן אבל כיון שיש בו משמע גירושין לכל רק איזה דבר יש שאינם מבינים אותו הוה כמו ענין אחר בגט ופסול משום דאין זה כריתות וכמש"כ:
ט״ו
וכן גט שנמצא כו'. ועיין בהל' י"ז ובהשגות והטעם דשוב לא הוה מוכח מתוכו והוה פסול בעדי חתימה כמו בדבר שיכול להזדייף וגם דהא כבר כתבתי דעיקר הטעם דמהני עדי חתימה לבד הוא משום דכיון שאנו רואים הגט בידה הוה כמו עדי מסירה וכאן לא שייך זה דהרי אנו רואין את הגט קרוע בידה. ומה שכתב ה"ה ז"ל בשם הירושלמי עיין בתוספתא כאן ריש פ"ב דהוה מחלוקת אם יכול לדבק את הקרעים ושם מיירי קודם שאמר בפני נכתב ובפני נחתם, וכיון שנקרע אף שנדבק שוב אין שייך לומר על זה הגט שנכתב בפני דהוה כמו פנים חדשות וכמש"כ התוס' בזבחים ד' צ"ד ע"א ע"ש גבי בגד:
ט״ז
ובבואה שלו קיים כו'. עיין בהך דסוטה דף י"ט ע"ב גבי פרט שרישומו ניכר ע"ש בתוס' ועיין במס' סופרים פ"ב:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
אבן האזל · הלכות גירושין פרק ד׳
ה׳
היה הגט חקוק על הטבלא והעדים עליו והוא יוצא מתחת ידה, אף על פי שהן מוחזקין בטבלא שהוא שלה, הרי זו מגורשת שהאשה עצמה כותבת את גיטה שאין קיום הגט אלא בחותמיו אם אין שם עדי מסירה. שהאשה עצמה כותבת את גיטה, בגמ' גיטין דף כ' ע"ב בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא שהוא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו מהו, מי אמרינן אקנויי אקניתא ליה, או דילמא אשה לא ידעה לאקנויי, ומסיק בגמ' מהא דאשה כותבת את גיטה, ועי' בחידושי הרמב"ן שכתב בסוגיא שם ושמעינן מינה שהדיו והקסת והקולמוס והנייר הכל משל סופר, ובכך הכל כשר, ואין לו בית מיחוש שהכל הוא מוכר לבעל באותו פשוט שנותנת היא לסופר בגט בין קלף ודיו וטרחו ועמלו אקנו רבנן לבעל, ולא כדברי הנקדנין שמקנין הכל לבעל ממש, אלא רבנן אקנינהו ניהליה ואע"ג דלא משיך כלום כשר, ואח"כ כתב הרמב"ן ומיהו אם היה הכל של אשה אע"פ ששנינו אשה עצמה כותבת את גיטה, דילמא צריכה לאקנויי ממש את הגט לבעל, דלא תקון ליה רבנן אלא פשיטי דספרא דלא ליקנייה היא לגט מן הסופר, אבל דידה לא תקון לבעל, ומיהו כותבת בשלה ומקנה ולא צריכה לאקנויי מעיקרא, דבכתיבה שליח הבעל שהרי אמר להם כתובו וכתב קרינא בי', ולגבי ונתן בעינן שלו, והלכך מקנה לו הגט כתוב וחתום והוא מגרשה בו. והנה שיטתו מוכחת מדבריו בפשיטות דס"ל דאין להיות של המגרש קודם הכתיבה, וא"כ כיון שאומר הוא לסופר דיו בכך שיהי' שליחותו, ואח"כ בשעת הנתינה מקנה לו הסופר את הגט לבעל, דדעתו להקנות את הגט לבעל המעות בההוא זוזא דאקנו ליה רבנן מדידה, והוכיח שפיר בדבריו שם דאי ס"ד שצריך להקנות לו ממש מעיקרא, כיון דאמר בעל לסופר כתוב ושויה שליח וקנה קלף ודיו במשיכה ממש, מאי היא דאקשינן הכא איהי כתבה ליה, אפילו פרעה זוזא דספרא, גיטא גופי' ודאי דבעל הוא ולא דסופר ולא דאשה, ושלוחו דבעל כתבי' בשלו, ולא שייך לומר שיקנה הסופר בשבח הכתיבה דבודאי כשנותן לו הבעל קלף שלו הוא אדעתא שהגט יהיה שלו, וא"כ איברא דכל זמן שאין משלמין לו קונה בשבח הכתיבה, משום דהכי הוא תנאה דשכירות, אבל עכ"פ אינו שייך לומר דיקח כסף מהאשה ויהיה שבח הכתיבה שייך לה, דכיון דקלף משלו, בודאי אדעתא דהגט יהיה שלו, ומה שהיא משלמת הוא כמו מדין עבד כנעני דהיא משלמת עבורו, וכן הקשה בפנ"י על הגמ', [עי' במש"כ בפ"א מהל' מכירה הל' ו' וצ"ע לפ"ז בקו' הפנ"י אלא דבאמת מדין ע"כ הוא לגבי כסף קנין, וכאן הוא רק פרעון חוב השכירות דבעיקר הוא שלוחו של בעל], אבל אם אין הקלף שלו כל זמן דלא ידעינן דאקנויי אקני לי' רבנן עושה הכל אדעתא דידה, ומפרש הרמב"ן דהקושיא הוא ג"כ דאפילו תקנה לו אח"כ לא מהני משום דהוי חסרון דכיון דעושה אדעתא דידה הוי כמו שעושה שליחות שניהם, וכתיב וכתב ולא וכתבה, אבל כשהקלף שלו ובודאי יהי' הגט שלו כנ"ל היא רק משלמת שכר הסופר ולא יותר וכנ"ל ועי' בפנ"י דנמצא סברא זו. אכן שבתי וראיתי דאף דמתחילת דברי הרמב"ן משמע כן דהחסרון יהיה כאן משום דכותב אדעתא דידה ג"כ, והוי כמו וכתבה, אך באמת אי אפשר לומר כן דהא להדיא כתב אח"כ דאפילו כותבת האשה את הגט נמי מהני כדתנן האשה כותבת את גיטה, ומשום דלגבי וכתב שפיר הוי שלוחו כיון דקאמר הבעל כתוב וכותב הוי שלוחו בזה, ולגבי נותן מהני במה שמקנית לו אח"כ, א"כ להדיא דאף היא משלמת שכר הסופר, וגם בעד הקלף, מ"מ זה אינו מגרע לדין וכתב, וא"כ ע"כ צריך לפרש דגם הרמב"ן סובר כפי' התוס' דקושית הגמ' הוא מונתן משום שהגט שלה, אף שמתחילת דברי הרמב"ן לא משמע כן. ועי' במה שהאריכו בזה התורת גיטין והגאון נודע בשערים.
י״ח
חמשה שכתבו גט אחד לחמש נשותיהן אם כתבוהו בכלל כגון שכתבו בכך בשבת גירש פלוני לפלונית וכך אמר כל אחד מהן לאשתו ליכי די תהויין וכל טופס הגט ושני עדים חותמין מלמטה הרי זה גט כשר. בגיליון השו"ע נ. ב. זה הלשון צ"ע דלשון הגט צריך להיות נוסח הבעל, וכמש"כ הר"ן בפ' המגרש, ולשון וכן אמר הוא ספור העדים, וכמו דאמרינן דצריך ודין דלא נימא בדבורא מגרש, ואולי דכיון דכתב אח"כ ודין מתקן זה וצ"ע. -השמטות- בביאור דברי הגר"א ז"ל סי' כ"ח ס"ק ט"ו דמביא ראיה להרמ"ה מהא דלגיטין אמרו וכו' ופריך מוכן לענין החוב, ומאי ראי' דילמא שאני התם דאמר זרוק לי חובי, והיינו דאף דחזינן דקרוב ללוה לא נפטר משום דאמדינן דכונתו זרוק באופן טוב, והא דאמר לגיטין אמרו וכן לקדושין, היינו שיהיה דמי לחצרו ממש, באופן שאפי' לא אמרה זרוק מקודשת, דהו"ל לזרוק דדמי לחצרה, אלא ודאי דבקדושין נמי צריך זרוק, וא"כ ע"כ הא דאמר ולא לדבר אחר היינו דבחוב אפי' זרוק לא מהני, ומשו"ה הוצרך לתרץ דא"ל זרוק והפטר. אכן האמת יש לעורר על כוונת הגר"א דהא גבי קדושין עכ"פ א"צ הסכמה ורצון על הזריקה, אלא דצריך הסכמה על הקדושין דבלא אמירה אין לנו הוכחה על רצון משום דליכא מעשה, וא"כ אכתי קשה מנ"ל להגמ' להקשות על רב חסדא דילמא שאני הכא דא"ל זרוק לי חובא. ובצד השו"ע של מרן כתוב בזה"ל ראי' זו אינה מובנת כלל, ונראה אפשר דכונתו משום דזה פשוט להגר"א דחוב צריך למסור לידו ממש (ועי' בגמ' גיטין דף י"ד שפיר עבדת, עבד לוה לאיש מלוה, ובפרש"י בפי' ב) ולא מהני מה שיזרוק במקום המשומר, ואף דכתבו התוס' דבחוב נתינה בע"כ שמיה נתינה היינו במקום משומר וא"כ ע"כ דמיירי כאן באמר לו זרוק לי חובי, ומה דמוקים אח"כ היינו באמר והפטר, וא"כ קשה מאי מקשה דילמא בכה"ג מודה ר' יוחנן דנפטר כיון דאמר זרוק לי חובי.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
בני אהובה · הלכות גירושין פרק ד׳
א׳
אין כותבין את הגט אלא בדבר שרישומו עומד וכו' כתבו באבר כשר וכו'. עיין בכ"מ ודעת הרא"ש לחלק בין אברא למיא דאברא והנה התוס' בגיטין דף י"ט ע"א בד"ה דיו על גבי דיו פטור וכו' כתבו דלרב אחא בר יעקב לקמן דף כ' אפילו לרבנן כשר כשהכתיבה ראשונה היתה שלא לשמה ובכתיבה שניה מוסיף לכתוב לשמה וכתב המהרש"א דלפי"ז הא דבעי ר' שמעון בן לקיש מרבי יוחנן עדים שאינן יודעין לחתום מהו שיכתבו להם בסיקרא ויחתמו על גביו היינו כרב חסדא לקמן דלרב אחא בר יעקב אפילו דיו על גבי דיו מותר עיי"ש ולענ"ד זה דוחק דרב אחא יחלוק ארבי יוחנן ורשב"ל רק נראה דדוקא כתיבת הגט דבעי לשמה מהתורה א"כ כתיבה שניה עיקר אבל חתימת עדים לפי מה דקי"ל כר' אלעזר דעדי מסירה כרתי ולא צריך לשמה כלל מהתורה רק מדרבנן משום דנראה כמזויף מתוכה בזה ודאי דכתיבה ראשונה עיקר וברור הוא והבית שמואל בסימן ק"ל ס"ק כ"ח כתב בכתב על גבי כתב בחתימת ידי עדים להרשב"א דחושש לדברי רב אחא בר יעקב הוי ספק גט ולפי מ"ש זה אינו ולכך לא הזכירו ב"י כלל בסימן ק"ל.
ג׳
כיצד כותב על הנייר המחוק וכו'. עיין בב"י בסימן קכ"ד שהביא מחלוקת רש"י ועיטור ותוס' ורא"ש ורשב"א בגט ועדיו על המחק אי בעי עדי מסירה או לא דלדעת התוס' וסייעתו אין דומה נמחק שני פעמים לנמחק פעם אחת וכו' עיי"ש ולי נראה דודאי הא דהם מחולקים בפשט המשנה היינו לדעת הת"ק דפוסל בנייר מחוק ולא סמך כלל אעדי מסירה בזו נחלקו בפשט וכוונתו אבל לפי מה דקי"ל כר' אלעזר דכשר בע"מ ואם כן יכולין לכתוב גט על הנייר ועדים על המחק ויכולין העדים לעשות כן ומתכשר בעדי מסירה א"כ הרי כאן מקום חשש זיוף דהיא תמחוק הגט הכתוב בנייר ותעשה הגט עם העדים על המחק ויהיה הכל נמחק רק פעם אחת ותראיהו ותתגרש בו ותמחוק התנאי שהיה כתוב בנייר ולא תביא ע"מ כלל לבית דין כי לשיטת הב"י בגט ועדים על המחק אין צריך עדי מסירה ועל כרחך צ"ל דמחשש זה לדידן בגט ועדים על המחק צריכה עדי מסירה ולא נחלקו עם רש"י רק לת"ק דס"ל דלא סמכינן אעדי מסירה וליכא במציאות גט על הנייר ועדים על המחק דלא קא חתמי העדים כך כיון דהגט פסול וצ"ל דבשלמא בגט על הנייר ועדים על המחק אף דהגט בא לפנינו כתוב על הנייר וליכא כאן זיוף מ"מ כיון דהיה מקום לזייף אין כאן כריתות עד שיבואו ע"מ ויעידו משא"כ בגט ועדים על המחק כיון דליכא כאן חשש זיוף לשיטת התוס' רק דאולי היה הגט על הנייר א"כ כשתביא רק עדים המעידים שנמסר לה הגט הכתוב על המחק מתכשר דאז לא היה חשש דזיוף ואינה צריכה לע"מ להעיד על הכתוב בגט וכדומה רק די שתברר שקיבלה הגט הכתוב על המחק ומעתה לא היה בידה מעולם לזייף ולזה נתכוון הב"י דאינה צריכה לע"מ. והנה נראה איפכא לשיטת רש"י והעיטור דבגט על הנייר ועדים על המחק אינה צריכה עדי מסירה כלל דמה יוכל להזדייף יש כאן דאם תמחוק הנייר ויהיה הגט על המחק הא תוצרך להביא ע"מ דלרש"י חוששין שמא נמחק שני פעמים ואם ידעו דלא היה הגט על המחק א"כ לרש"י וסייעתו בגט על הנייר אינה צריכה כלל עדי מסירה וזהו דלא כבית יוסף.
ד׳
היה הגט חקוק על ידו של עבד בכתיבת קעקע וכו' והיו העדים חקוקים על ידו הרי זו מגורשת וכו'. עיין בבית שמואל בסימן קכ"ד ס"ק ט"ז דהקשה הא העדים פסולים דאף דמיירי בלי דיו וצבע מ"מ פסולין מדרבנן ואפשר דהרמב"ם ס"ל דבמלתא דרבנן בעינן עד חמס כמ"ש התוס' בב"מ פרק איזהו נשך או דבעי הכרזה אפי' לאותו עדות ועל הגמרא גופיה בגיטין דף כ' לק"מ דלא מצריך לעדים לכתיבת קעקע דבשלמא גופו של הגט אם אינו בכתיבת קעקע יוכל להזדייף אבל עדים איך יוכל לזייף אם ימחוק כתיבת ידו ויכתוב כתב יד אחר הרי אין זה כתב יד עדים כלל ולא יתקיים כלל וכן כתב הב"ש גופיה ופשוט הוא ואם דלישנא דרמב"ם דכתב ועדים חקוקים בו דחיקן ליה להב"ש יש לומר כמו שכתבתי ועיין בחו"מ סימן ל"ד. מיהו בגוף הדין לדעת רבינו דמצריך שיהיו ג"כ העדים חקוקין יפה כתב הב"ח דחיישינן אם אין העדים חקוקין אולי היה הגט והעדים הכל בכתיבה בלי חקיקה והוא זייף וחקק הגט בלי תנאי וכוונת הב"ח לדידן דקי"ל כר' אלעזר דעדי מסירה כרתי וכשר בגט שהוא יכול להזדייף וא"כ הכותב גט על ידו של עבד בלי חקיקה וחתם עליו עדים כשר דיתברר בעדי מסירה וא"כ יש כאן חשש אולי היה הגט כן על אופן הזה ועדים כדין חתמו ועכשיו זייף הוא התנאי ועשה חקיקה מגופו של גט למען לא יצטרך לע"מ כדי שלא יתברר זיופו ולזה צריך עדים ג"כ בחקיקה ולזה ליכא למיחש דלמא היה גופו של גט בכתיבה ועדים בחקיקה דזה אין העדים רשאין לעשות מחשש זיוף וא"כ חזקה על העדים שעשו כהוגן והבית שמואל בס"ק הנ"ל הקשה דהא אין חוששין לזיוף כמו דאין חוששין בשטר המסיים בחצי שטה ועדים חתומים עליו ולא דק דבשלמא התם כיון דאין העדים רשאין לחתום ולהניח חלק לפני חתימתן א"כ אמרינן חזקה על העדים שעשו כהוגן ולא היה חלוק לפני חתימתן אבל כאן העדים עשו כהוגן דחתמו אכתיבה בעלמא דכשר וסמכינן על עדי מסירה כמבואר בגמרא וא"כ דעדים עשו כהוגן שפיר יש לחוש לזיוף ולא מתכשר אלא בעדי מסירה וכאן דליכא ע"מ לא מתכשר עד שיהיו העדים גם כן חקוקים וזה ברור ונכון ולא קשה מידי. שהגודרות אין להם חזקה. וכתב הב"י בסימן קכ"ד אבל לאחר ג' שנים דיש להן חזקה מגורשת היא למפרע דליכא למיחש דלמא כתב ליתן ולא נתן לה לשם גירושין ומשום דאשתו היא לא מיחה בה ואין לאשה חזקה בנכסי בעלה דלא מקדים אינש פורענותיה לנפשיה עכ"ל ולא הבנתי דבריו דאם נסמוך על זה א"כ אף בשנה אחת יהיה חזקה דודאי נתן לה דאל"כ איך הקדים פורענות לנפשיה ואם חוששין דלמא לא נתן לה ונמלך אח"כ א"כ אף בג' שנים יש חשש זה ואין לאשה חזקה בנכסי בעלה לכן נראה הואיל דפריך בגמרא גיטין דף כ' ע"ב מגודרות אין להן חזקה ולא פריך מהך דאין לאשה חזקה בנכסי בעלה מוכח דס"ל לגמרא בהך עבד דגיטה חקוק על ידו ודאי מקפיד ולולא דהיה באמת נותן לה לא היה מניח לה להחזיק בו ומקפיד עליה ומוחה ולא שייך כאן אין לאשה חזקה בנכסי בעלה וקושיית הגמרא הוא מגודרות דלמא אזיל העבד לגבי אשה בלי רצון ודעת בעלה ואתי שפיר. איברא בגוף הדין שתהיה בחזקת ג' שנים מגורשת למפרע אני נבוך דלמא רצון הבעל היה למחות עד סוף ג' שנים ועכשיו דנמלך לגרשה ולהניח לה העבד להיות שלה ולכך לא מיחה וא"כ מגורשת מעכשיו ולא למפרע דמה ראיה יש לנו דהיה שלה מתחילה וכן במה שכתב הב"ח דאם הודה הבעל דשלה הוא העבד מגורשת יש לומר ג"כ מן שעת הודאתו והלאה דכיון דמודה הודאתו מחשב לעבד להיות שלה והרי היא מגורשת בו אבל שתהא הודאתו מועיל שתהא מגורשת למפרע בזה אני נבוך כי דלמא נמלך ליתן ולא נתן עד עכשיו ומה יועיל הודאות בעל בלי עדים ואפשר לומר דכי מספקא לן אי מסר לה העבד היינו משום דהיא בחזקת אשת איש משא"כ אם היא עכשיו מגורשת א"כ אזדא חזקת אשת איש דהרי היא גרושה לפניך וא"כ גם בהא לא מספקא לן כלל עיין בתוס' בגיטין דף י"ז ע"א בד"ה משום בת אחותו עיי"ש.
ז׳
המקרע על העור תבנית כתב או שרשם על העור תבנית כתב הרי זה כשר. עיין במ"מ ואפשר קצת ראיה לדברי רבינו מדנתחבטו אמוראי בגיטין דף י"ט ע"א למצוא תקנה בעדים שאינן יודעים לחתום ולא אמרינן לרשום על עור כתבנית כתב דהוא הדרך היותר נקל ופשוט ש"מ דזה הוי כתב לענין גט וא"כ הוי כתב על גבי כתב וצ"ל לפי"ז דרבינו פירש הא דאמרינן בגמ' מקרעין להם וכו' כפירוש התוס' דף ט' ע"ב בד"ה מקרעין להם דמיירי מנייר אחר ולא רושם על גופו של נייר מהגט דלהרמב"ם הוי זה כתב וא"כ הוי כתב על גבי כתב.
ט״ו
וכן גט שנמצא קרוע שתי וערב שהוא קרע של בית דין הרי זה גט בטל כשאר השטרות. עיין בהראב"ד שהשיג אם הגט מקוים הוא למה יפסל וכו' עיין במ"מ שכתב שאף הרמב"ם לא נחלק עליו בגט מקוים ולכאורה קשה א"כ מה פריך בכתובות דף פ"ט ע"ב גבי הוציאה גט וליחש דלמא מפקא גיטא בהאי בי דינא וגביא והדרא מפקא בבי דינא אחרינא וגביא וכי תימא דקרעינן ליה אמרה בעינא לאנסובי ביה ומה פריך לקרעייה ולקיימה בהנפק וא"כ תנשא ואינה גובה כתובה ועיין ברשב"א בגיטין פרק התקבל דהרגיש בזה ויש לומר דקושיית הגמרא מגיטין הבאים ממדינת הים דאין עדים מצוים לקיימו ואי משום דנאמן השליח לומר בפני נכתב ונחתם מ"מ אין הבי"ד יכולים לעשות עליו הנפק ואי דיש לבי"ד לכתוב עליו המאורעות זה הוא באמת תירוץ הגמ' דמשני דקרעינן ליה וכתבינן אגביה גיטא דנן וכו' ועוד יש לומר דבחו"ל אמירת השליח בפני נכתב דמהני הוי קיום דחז"ל הימנהו רק בארץ ישראל קשיא דליחש דתגבה גיטא בתרי ב"ד ומה אמרת דקיימין ליה וא"כ אף היא תצטרך לחזור ולחקור אחר עדים לקיים הגט דודאי לא תפסיד כתובתה וא"כ דמקוים אף בחו"ל כשר ומה זו קולא בא"י הא עכ"פ תהיה האשה מוכרחת להדר אחר עדים לקיימו שלא תפסיד כתובתה וזו אף בחו"ל מהני. ובהכי יש לתרץ קושיית התוס' בכתובות דף פ"ט ע"ב בד"ה לדידך דאמרת וכו' דהקשו דלמה פריך לרב דאמר גט גובה עיקר וליחש וכו' ולא פריך לשמואל במקום שאין כותבין כתובה דלפי מ"ש ניחא דלשמואל יש לומר דמקיימין ליה לגיטא והדר קרעינן ליה ולא קשה א"כ מה הועילו חז"ל בארץ ישראל דאף היא תצטרך לחזור אחר עדי קיום זה אינו דעיקר תקנה היה במקום שכותבין כתובה ואינו צריך לקריעת הגט כלל אבל לרב דאמר לעולם גט גובה עיקר וכו' קשה שפיר וליחש וכו' דליכא למימר דמקיימין ליה דא"כ מה הועילו חז"ל בא"י דעכ"פ תצטרך לחזור אחר עדים לקיים גיטה מבלי להפסיד כתובתה ואתי שפיר.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
