רמב״ם - הלכות גירושין · פרק ג׳

ספר נשים · 19 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות גירושין · פרק ג׳

הלכה א׳

כָּל גֵּט שֶׁלֹּא נִכְתַּב לְשֵׁם הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ וּלְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת אֵינוֹ גֵּט. כֵּיצַד. סוֹפֵר שֶׁכָּתַב גֵּט לְלַמֵּד אוֹ לְהִתְלַמֵּד וּבָא הַבַּעַל וּמָצָא שֵׁם שֶׁנִּכְתַּב בְּגֵט זֶה כִּשְׁמוֹ וְשֵׁם הָאִשָּׁה כְּשֵׁם אִשְׁתּוֹ וְשֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם עִירוֹ וּנְטָלוֹ וְגֵרֵשׁ בּוֹ אֵינוֹ גֵּט:

הלכה ב׳

יֶתֶר עַל זֶה כָּתַב לְגָרֵשׁ אֵת אִשְׁתּוֹ וְנִמְלַךְ וּמָצָא בֶּן עִירוֹ וְאָמַר לוֹ שְׁמִי כְּשִׁמְךָ וְשֵׁם אִשְׁתִּי כְּשֵׁם אִשְׁתְּךָ וּנְטָלוֹ מִמֶּנּוּ וְגֵרֵשׁ בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְתַּב לְשֵׁם גֵּרוּשִׁין אֵינוֹ גֵּט:

הלכה ג׳

יֶתֶר עַל זֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶן שָׁווֹת וְכָתַב לְגָרֵשׁ אֶת הַגְּדוֹלָה וְנִמְלַךְ וְגֵרֵשׁ בּוֹ אֶת הַקְּטַנָּה אֵינוֹ גֵּט. אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְתַּב לְשֵׁם הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ לֹא נִכְתַּב לְשֵׁם זוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה בּוֹ:

הלכה ד׳

יֶתֶר עַל כֵּן אָמַר לְסוֹפֵר כְּתֹב וְאֵי זוֹ שֶׁאֶרְצֶה אֲגָרֵשׁ בּוֹ וְכָתַב הַסּוֹפֵר עַל דַּעַת זוֹ וְגֵרֵשׁ בּוֹ אַחַת מֵהֶן הֲרֵי זֶה סָפֵק גֵּרוּשִׁין. וְכָל גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱבִיר עָלָיו קֻלְמוֹס לִשְׁמָהּ אֵינוֹ גֵּט:

הלכה ה׳

מִי שֶׁכָּתַב [גֵּט] לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִמְלַךְ וְלֹא גֵּרְשָׁהּ וְנִתְיַחֵד עִמָּהּ אַחַר שֶׁכְּתָבוֹ לֹא יְגָרְשֶׁנָהּ בְּאוֹתוֹ הַגֵּט פַּעַם אַחֶרֶת כְּשֶׁיִּרְצֶה לְגָרְשָׁהּ. וְאִם גֵּרְשָׁהּ בְּאוֹתוֹ הַגֵּט הַיָּשָׁן הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת וְתִנָּשֵׂא בּוֹ לְכַתְּחִלָּה שֶׁהֲרֵי נִכְתַּב לִשְׁמָהּ וַהֲרֵי נָתַן לָהּ עַתָּה בְּעֵדִים כְּהִלְכָתוֹ. וְלָמָּה לֹא יְגָרְשֶׁנָהּ בּוֹ לְכַתְּחִלָּה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ גִּטָּהּ קוֹדֵם לִבְנָהּ:

הלכה ו׳

אָמַר לְסוֹפֵר כְּתֹב גֵּט לִפְלוֹנִית וְיִהְיֶה עִמִּי לִכְשֶׁאֶשָּׂאֶנָּה אֲגָרְשֶׁנָּה בּוֹ וְנִכְתַּב וּנְשָׂאָהּ וְגֵרְשָׁהּ בּוֹ אֵינוֹ גֵּט. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה בַּת גֵּרוּשִׁין מִמֶּנּוּ כְּשֶׁנִּכְתַּב גֵּט זֶה וְנִמְצָא שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא לְשֵׁם גֵּרוּשִׁין. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ כְּתֹב אוֹתוֹ לַאֲרוּסָתִי לִכְשֶׁאֶשָּׂאֶנָּה אֲגָרְשֶׁנָּה וּכְנָסָהּ וְגֵרְשָׁהּ בּוֹ כָּשֵׁר. כְּתָבוֹ לִיבִמְתּוֹ וְאַחַר שֶׁיִּבְּמָהּ גֵּרְשָׁהּ בּוֹ הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּרוּשִׁין הוֹאִיל וְאֵינָהּ אִשְׁתּוֹ גְּמוּרָה כְּשֶׁכְּתָבוֹ:

הלכה ז׳

מִפְּנֵי תַּקָּנַת סוֹפֵר הִתִּירוּ חֲכָמִים לְסוֹפֵר שֶׁיִּכְתֹּב טָפְסֵי גִּטִּין וְיַנִּיחַ מְקוֹם הָאִישׁ וּמְקוֹם הָאִשָּׁה וּמְקוֹם הַזְּמַן וּמְקוֹם הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם כְּדֵי שֶׁיִּכְתְּבֵם לְשֵׁם הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ וּלְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת וְאַחַר כָּךְ יַחְתְּמוּ הָעֵדִים לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ:

הלכה ח׳

סוֹפֵר שֶׁכָּתַב הַגֵּט לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ כְּהִלְכָתוֹ וְחָתְמוּ הָעֵדִים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ הוֹאִיל וּמְסָרוּ לָהּ בְּעֵדִים הֲרֵי זֶה גֵּט. (אֶלָּא שֶׁהוּא פָּסוּל. וְלָמָּה אֵינוֹ בָּטֵל) לְפִי שֶׁאֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַגֵּט אֶלָּא מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם חָתְמוּ הָעֵדִים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ הוֹאִיל וְהוּא כִּמְזֻיָּף מִתּוֹכוֹ הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל. וְכֵן אִם הָיָה אֶחָד מֵעֵדָיו פָּסוּל אוֹ שֶׁהָיָה בּוֹ עֵד אֶחָד בִּלְבַד כָּשֵׁר. אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְסַר בְּעֵדִים הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל. וְלֹא יֵרָאֶה לִי דָּבָר זֶה אֶלָּא כִּמְזֻיָּף לֹא מְזֻיָּף וַדַּאי וְהוֹאִיל וְנִמְסַר בְּעֵדֵי מְסִירָה כְּשֵׁרִין הֲרֵי זֶה פָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם:

הלכה ט׳

הַמֵּבִיא גֵּט וְאָבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאוֹ. אִם אָבַד מִמֶּנּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת אֲפִלּוּ מְצָאוֹ לְאַחַר זְמַן מְרֻבֶּה הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁהַגֵּט שֶׁאָבַד מִמֶּנּוּ הוּא הַגֵּט שֶׁנִּמְצָא וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ. אָבַד בְּמָקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת אִם מְצָאוֹ מִיָּד וַעֲדַיִן לֹא שָׁהָה אָדָם שָׁם מִן הָעוֹבְרִים אוֹ שֶׁמְּצָאוֹ בַּכְּלִי שֶׁהִנִּיחוֹ בּוֹ וְיֵשׁ לוֹ טְבִיעוּת עַיִן בְּאָרְכּוֹ וְרָחְבּוֹ שֶׁל גֵּט שֶׁהָיָה כָּרוּךְ הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקָתוֹ וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ:

הלכה י׳

הֻחְזַק בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם אִישׁ אֶחָד שֶׁשְּׁמוֹ כִּשְׁמוֹ שֶׁבַּגֵּט חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא גֵּט זֶה הַנִּמְצָא שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ הָאַחֵר הוּא הוֹאִיל וְעָבַר אָדָם שָׁם וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁהָה. וְאִם נִתְגָּרְשָׁה בּוֹ הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת. אֲבָל אִם לֹא עָבַר אָדָם שָׁם הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֻחְזְקוּ שָׁם שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶן שָׁוִין:

הלכה י״א

הָיָה לָעֵדִים בַּגֵּט סִימָן מֻבְהָק כְּגוֹן שֶׁאָמְרוּ נֶקֶב יֵשׁ בּוֹ בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית. אוֹ שֶׁאָמְרוּ מֵעוֹלָם לֹא חָתַמְנוּ אֶלָּא עַל גֵּט אֶחָד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֵׁמוֹת כְּשֵׁמוֹת אֵלּוּ הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקָתוֹ וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּצָאוֹ אַחַר זְמַן מְרֻבֶּה וּבְמָקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת וְהֻחְזְקוּ שָׁם שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶן שָׁוִין:

הלכה י״ב

שְׁנַיִם שֶׁשָּׁלְחוּ שְׁנֵי גִּטִּין וְנִתְעָרְבוּ נוֹתְנִין שְׁנֵיהֶן לָזוֹ וּשְׁנֵיהֶן לָזוֹ בְּעֵדֵי מְסִירָה. לְפִיכָךְ אִם אָבַד אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הַשֵּׁנִי בָּטֵל:

הלכה י״ג

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי שֵׁמוֹת. וְכֵן אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי שֵׁמוֹת. כְּשֶׁמְּגָרֵשׁ כּוֹתֵב שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ שֶׁהֵן רְגִילִין בּוֹ וִידוּעִין בּוֹ בְּיוֹתֵר וְאוֹמֵר אִישׁ פְּלוֹנִי וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ גֵּרֵשׁ אִשָּׁה פְּלוֹנִית וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לָהּ. וְאִם כָּתַב חֲנִיכָתוֹ וַחֲנִיכָתָהּ כָּשֵׁר:

הלכה י״ד

כָּתַב הַשֵּׁם שֶׁאֵינָם יְדוּעִים בּוֹ בְּיוֹתֵר וְכָתַב כָּל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֲרֵי זֶה פָּסוּל. שִׁנָּה שְׁמוֹ אוֹ שְׁמָהּ וְשֵׁם עִירוֹ אוֹ שֵׁם עִירָהּ אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב כָּל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לָהּ אֵינוֹ גֵּט:

הלכה ט״ו

הַכּל כְּשֵׁרִין לִכְתֹּב אֶת הַגֵּט חוּץ מֵחֲמִשָּׁה. עַכּוּ"ם וְעֶבֶד וְחֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה וְקָטָן. אֲפִלּוּ אִשָּׁה עַצְמָהּ כּוֹתֶבֶת אֶת גִּטָּהּ. יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵמִיר לְעַכּוּ"ם אוֹ שֶׁהוּא מְחַלֵּל שַׁבָּתוֹת בְּפַרְהֶסְיָא הֲרֵי הוּא כְּעַכּוּ"ם לְכָל דְּבָרָיו:

הלכה ט״ז

וְלָמָּה אֵין כּוֹתְבִין אֵלּוּ הַחֲמִשָּׁה מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ הַכּוֹתֵב לִכְתֹּב לְשֵׁם הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ וּלְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת וְהָעַכּוּ"ם עַל דַּעַת עַצְמוֹ הוּא כּוֹתֵב. וְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אֵינָן בְּנֵי דֵּעָה. וְהָעֶבֶד אֵינוֹ בְּתוֹרַת גִּטִּין וְקִדּוּשִׁין לְפִיכָךְ הוּא פָּסוּל כְּעַכּוּ"ם לְכָל דְּבָרָיו. וְאִם כָּתַב הַגֵּט אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה אֵלּוּ אֵינוֹ גֵּט אַף עַל פִּי שֶׁחָתְמוּ בּוֹ עֵדִים כְּשֵׁרִים וְנִמְסַר לָהּ בִּכְשֵׁרִים:

הלכה י״ז

כָּתַב אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה אֵלּוּ טֹפֶס הַגֵּט וְהִנִּיחַ מָקוֹם הַתֹּרֶף שֶׁהוּא מְקוֹם הָאִישׁ וּמְקוֹם הָאִשָּׁה וּמְקוֹם הַזְּמַן וּמְקוֹם הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם וּכְתָבָן הַפִּקֵּחַ הַגָּדוֹל הַיִּשְׂרְאֵלִי לִשְׁמוֹ הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר:

הלכה י״ח

מֻתָּר לְהָנִיחַ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן לִכְתֹּב טֹפֶס הַגֵּט לְכַתְּחִלָּה וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה גָּדוֹל הַפִּקֵּחַ עוֹמֵד עַל גַּבָּן. אֲבָל הָעַכּוּ"ם וְהָעֶבֶד אֵין כּוֹתְבִין הַטֹּפֶס לְכַתְּחִלָּה וַאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּן שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לִכְתֹּב טָפְסֵי גִּטִּין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא מִפְּנֵי תַּקָּנַת סוֹפֵר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה י״ט

הַכּוֹתֵב גֵּט בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בִּשְׁגָגָה וּנְתָנוֹ לָהּ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. כְּתָבוֹ וַחֲתָמוֹ בּוֹ בַּיּוֹם בְּזָדוֹן וּנְתָנוֹ לָהּ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת שֶׁהֲרֵי הָעֵדִים פְּסוּלִין מִן הַתּוֹרָה. כְּתָבוֹ בְּיוֹם טוֹב בְּזָדוֹן וְנִמְסַר לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים בְּיוֹם טוֹב הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל:

כסף משנה · הלכות גירושין פרק ג׳

א׳

כל גט שלא נכתב לשם האיש וכו'. משנה ריש פ' כל הגט (גיטין דף כ״ד) קרובה ללשון רבינו ופירשו בגמ' דרישא בסופרים העשויים להתלמד וכתבו שם אינש דעלמא. ומ״ש בכולם אינו גט שפירושו בטל לגמרי כמבואר פ״י ודאמר לסופר כתוב ואי זו שארצה אגרש בו כתב הרי זו ספק מגורשת הוא ממאי דאיפליגו בגמרא דרב סבר כולם פוסלים בכהונה חוץ מן הראשון ושמואל אמר אף ראשון נמי פוסל וכו' וזעירי ורב אסי אמרו כולם אין פוסלין חוץ מן האחרון ור״י אמר אף אחרון נמי אינו פוסל ומדחזינן לכולהו דס״ל אחרון פוסל ה״ל ר״י יחיד לגבייהו ושמואל דאמר אף ראשון פוסל יחיד הוא ולגבי אמצעיים אע״ג דרב ושמואל ס״ל דפסלי כיון דרב אסי וזעירי ור' יוחנן ס״ל דלא פסלי הלכה כרבים והילכך לא פסל אלא אחרון בלבד. וא״ת א״כ היה לרבינו לפסוק באחרון דפסול דהיינו מד״ס ואם נשאת לא תצא ושאר דינין המבוארים בפ״י ולמה פסק הרי זו ספק מגורשת דהיינו אם נשאת תצא והולד ספק ממזר ושאר דינין המבוארים בפ' הנזכר. י״ל דכיון דקי״ל דבדרבנן יש ברירה כדאיתא בפרק משילין (ביצה דף ל״ח) משמע דמאי דאמרינן דבדאורייתא אין ברירה היינו משום דלחומרא אין ברירה אבל לקולא ודאי לא אמרי' דאין ברירה לפיכך אמר לסופר לאי זו מהם שארצה אגרש בו וכתב הסופר על דעת זו וגירש אחת מהן הרי זו ספק מגורשת ואע״ג דאמרו כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון אפ״ה אחרון לאו פסול לכהונה בלחוד הוא אלא הרי זו ספק מגורשת וכדכתבינן:

ד׳

וכל גט שכתבו שלא לשמה וכו'. פ' המביא תניין (גיטין דף כ') א״ר חסדא גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן כלומר ולרבנן לא הוי גיטא וסובר רבינו דכרב חסדא נקיטינן ואע״ג דרב אחא בר יעקב דחי ליה דילמא הוא דקאמר ולעיל נמי אמרינן דיו על גב דיו פטור והרשב״א כתב ולענין פסק הלכה כתב ר' חננאל כיון דלא אמר בהדיא לא כשר ולא פסול חיישינן ליה. אבל הרמב״ם כתב דאינו גט לומר דאין חוששין לו ולא פסלה מן הכהונה ונראין דברי רבינו חננאל דהא לדברי רב אחא גט כשר לכולי עלמא ואע״ג דלקולא לא עבדינן כוותיה לחומרא מיהא לחוש חוששין לו ושמא הזקיקו לרב לומר כן מפני שבמקומה בפרק הבונה (שבת דף ק״ד:) גבי מתניתין כתב על גב כתב פטור אמרינן עלה מתניתין דלא כר' יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו' ולא אתמר התם הא פלוגתא דפליג עליה רב אחא דאלמא הא דרב חסדא עיקר ודרב אחא דחיא בעלמא הוא עכ״ל:

ה׳

מי שכתב [גט] לגרש את אשתו וכו'. משנה פרק הזורק (גיטין דף ע״ט:) בית שמאי אומרים פוטר אדם את אשתו בגט ישן ובית הלל אוסרין איזהו גט ישן כל שנתייחד עמה מאחר שכתבו לה ופירש בגמ' דטעמייהו דב״ה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה ופירש״י שמא ישהא את הגט שנתים ושלש בין כתיבה לנתינה ויהיו לה בנים ממנו בתוך הזמן ואח״כ יגרשנה בו ולימים כשישתכח הדבר יראו זמן הגט קודם ללידת הבן ויהיו סבורין שנתן משעת כתיבה ויאמרו מן הפנויה נולד כשגירשה והוי פגם ואמרינן התם א״ר אבא אמר שמואל ואם נשאת לא תצא ואיכא דאמרי א״ר אבא אמר שמואל ואם נתגרשה תנשא לכתחלה ופסק כלישנא בתרא וכן פסק הרא״ש וכתב הטור היינו דוקא כשהגט ביד הבעל ונתנו מידו לידה אבל אם שלחו לה ע״י שליח ונתייחד עמה אחר שנתנו לשליח ונתנו לה השליח לא תנשא בו ואם נשאת לא תצא עכ״ל. ואין נראה כן מדברי רבינו שלא חילק בדבר:

ו׳

אמר לסופר כתוב גט לפלונית וכו'. ביבמות פ' ר״ג (יבמות דף נ״ב) אמר רמי בר חמא הרי אמרו אמר ללבלר כתוב לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידו לגרשה ולאשה בעלמא אין זה גט מפני שאין בידו לגרשה בעי רמי בר חמא ליבמתו מהו כיון דאגידא ביה כארוסתו דמיא או דילמא כיון דלא עבד בה מאמר לא תיקו. וקשה דפרק כל הגט (גיטין דף כ״ו:) אמרינן האומר כתבו לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט ומפרש התם טעמא שמא יאמרו גיטה קודם לבנה. וע״ק דלשון אינו גט משמע אינו גט כלל ואילו גבי גט ישן הרי כתבנו למעלה דאם נתגרשה תנשא לכתחלה ותירץ ר״ת דההיא דפרק ר״ג כשכתב בו זמן שאחר נשואין שהוא זמן הנתינה דאפילו גט ישן לא הוי שלא נתייחד עמה אחר זמן הכתוב בגט והרי זה גט לגרש בו לכתחלה, וההיא דכל הגט שכתב זמן דקודם נשואין וגרע טפי מגט ישן דבגט ישן ליכא אלא יחוד בעלמא ולכך אם נתגרשה בו תנשא לכתחלה אבל התם דכנסה ואיכא ודאי ביאה אינו גט כלל וכ״פ הרא״ש והטור אבל דעת רבינו כדעת רש״י ז״ל שכתב דההיא דפרק ר״ג הוי גט אם נתגרשה ותנשא בו אבל לא תתגרש בו לכתחלה דומיא דגט ישן דמחד טעמא נינהו והא דאמרינן פרק כל הגט אינו גט היינו לומר דלא תתגרש בו לכתחלה ולישנא דגמרא הכי מוכח דאמר עולא מה טעם גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה דמשמע דמשום גזירה הוא ולא מעיקר דינא ולזה כתב רבינו וכנסה וגירשה בו כשר ולא כתב יכול לגרשה בו:

ז׳

מפני תקנת הסופר וכו'. בקצת ספרי רבינו כתוב סופר שכתב טופסי גיטין והניח מקום האיש והאשה וכו' ה״ז פסול וטעות הוא שנפל באותם ספרים, והטור כתב לא יכתוב הסופר טופסי גיטין וכו' והרמב״ם מכשיר לגרש בו לכתחלה אם כתבו וגם גירסא זו טעות היא. ועיקר הנוסחא מפני תקנת סופר התירו חכמים לסופר שיכתוב טופסי גיטין ויניח מקום האיש והאשה וכו' וכן כתב הר״ן שזה דעת רבינו וכן מוכיחים דברי רבינו סוף פ' זה שכתב מותר להניח חש״ו לכתוב טופס הגט לכתחלה וכו' אבל העבד והכותי אין כותבין הטופס לכתחלה ואפילו ישראל עומד על גביו שלא התירו לכתוב טופסי גיטין לכתחלה אלא מפני תקנת הסופר וכן נראה מדברי ה״ה ודין זה משנה פ' כל הגט (גיטין דף כ״ו) הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן ואמרי' בגמ' שצריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם ודברים אלו הן הנקראים תורף. ואומר במשנה דה״ה לשטרי מקח והלואה ור״י פוסל בכולן ור״א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה כלומר וגזרינן טופס אתו תורף ופסק רב הלכה כר״א ואפ״ה פסק רבינו כת״ק דס״ל דלא קי״ל בפסקיה דרב דדחינן ליה מקמי דר״י אמר שמואל ורב חנא משמיה דעולא דאוקמוה למתניתין דהכל כשרים לכתוב את הגט ואפילו חש״ו בשייר מקום התורף כדאיתא בפרק המביא תניין (גיטין דף כ״ג) אלמא ס״ל דלא גזרינן טופס אתו תורף:

ח׳

סופר שכתב הגט לשמו ולשמה וכו'. בריש גיטין (דף ד') אמרינן כי לא בעי ר"א עדי חתימה היכא דליכא עדים כלל היכא דאיכא עדים בעי דאמר רבי אבא מודה ר"א במזוייף מתוכו שהוא פסול ופירש רש"י היכא דליכא עדים כלל כלומר כי לא חתימי סהדי עליה כלל שפיר טפי מהשתא דחתימי עליה ושלא לשמה דה"ל מזוייף מתוכו. ומה שכתב ויש מי שאומר שאם חתמו העדים שלא לשמה וכו', טעם האומר כן משום דמשמע ליה שהוא מזוייף ממש וכיון דהוא מזוייף הוי בטל, ורבינו אומר שלא אמרו מזוייף אלא כמזוייף לא מזוייף והרי הוא פסול מדבריהם ואע"פ שאם הרחיקו העדים שני שיטין פסול וכתב רבינו בפרק ראשון שאם נתנו לה בעדי מסירה כשר כבר נתבאר שם הטעם דשאני התם שפיסול הגט ניכר ע"י חתימה אבל הכא שאין הפיסול ניכר דמנא ידעי שחתמו שלא לשמה חיישינן דילמא אתי למסמך ע"י חתימה ולפיכך פסול מדרבנן:

ט׳

המביא גט ואבד ממנו וכו'. כתב הטור הרמב"ם חילק שבמקום שהשיירות מצויות חשיב לאלתר כל שלא שהה אדם שם אע"פ שעבר שם ובמקום שהוחזק ושנים ששמותיהם שוים לא חשיב לאלתר אא"כ לא עבר אדם שם ואינו נראה כן אלא אין חילוק ביניהם כדפרישית וכן השיג עליו הראב"ד עכ"ל. והנה במה שפי' ה"ה דברי רבינו אין מקום להשגת הראב"ד: ודע שהרשב"א מפרש דברי רבינו דכי קתני הוחזק באותו מקום איש אחר ששמו כשמו קאי גם להיכא שאין השיירות מצויות ותמה עליו ויש לתמוה על ה"ה שהזכיר שהרשב"א כתב שלא ידע טעם לדברי הרמב"ם ולא כתב איך הרשב"א הפליג דעת רבינו לדעת אחרת: אבד במקום שהשיירות מצויות וכו'. כתב ה"ה ומ"מ הרבה מהאחרונים פירשו דמתניתין תרתי קתני, והר"ן כתב על דברי רבינו לא מחוור דכיון שיש לו סימן בחפיסה למה צריך שיכיר הגט דהא קי"ל בפרק אלו מציאות (ב"מ דף כ"ז:) דחמור בסימני אוכף מהדרינן ועוד דכולהו אינשי ודאי קים להו בטביעות עינא ועדיף טפי מסימנא (וכו' וכי אמרינן בגמרא ודוקא לצורבא מרבנן לא משום דע"ה לא קים ליה בטביעת עינא וכו'.) אבל הכא שהוא עצמו מצאו למאי ניחוש לה אלא ודאי תרתי קאמר מצאו בחפיסה ויש לו סימן בה או שמכירו לגט בטביעות עינא כשר ע"כ, וכן כתבו התוס' והרא"ש והרשב"א והמרדכי:

י״ד

כתב השם שאינם ידועים בו ביותר וכו'. כתב הריב"ש בסימן מ"ג שנראה דהיינו כשאין כותב השם העיקרי בפירוש אלא שכותב השם הטפל בפירוש והעיקרי כולל סתם בלשון וכל שום דאית ליה ולזה הוא פסול (שאין ניכר מתוך הגט שיהיה זה) אבל אם שני השמות כתובים בגט בפירוש אין הפרש בין שכותב זה ראשון או זה (וכ"כ הרמב"ם והרמב"ן בההיא דרובא מרים) דאפילו שרה דמתקריא מרים כשר אפילו לכתחלה ולא פסלו אלא בשכולל מרים שהוא השם העיקרי בלשון וכל שום:

ט״ו

הכל כשרים לכתוב את הגט וכו'. כתב ה"ה דלפוסקים כרב הונא איכא לספוקי אי מכשרינן בדיעבד היכא דכתב נכרי טופס ואם כתב תורף י"ל שהוא פסול ובטל אע"פ שישראל עומד על גביו ולפוסקים כרב ושמואל דין הנכרים כדין חש"ו וי"ל שהוא פסול לכתחלה אפילו טופס עכ"ד. ואיכא למידק כי כתב נכרי תורף אמאי בטל דודאי משום דנכרי אדעתא דנפשיה עביד ולא לשמה והא איכא לספוקי דילמא כותב לשמה. ונ"ל שלזה כיון ה"ה שכתב ואם כתב תורף י"ל שהוא פסול ובטל ולא כתב בטל הוא סתם משום דספוקי מספקא ליה כדפרישית ואע"פ שרבינו כתב דבטל הוא לטעמיה אזיל דבעי בני כריתות לכתיבת גט אבל להרמב"ן והרשב"א דלכתוב לא בעי בני כריתות ולא מיפסיל בנכרי אלא משום דאדעתא דנפשיה עביד איכא לספוקי כדפרישית:

י״ט

הכותב גט בשבת וכו'. בנוסחת הטור היה כתוב דין זה בסגנון אחר שכתב וז"ל כתב הרמב"ם כתב גט בשבת או ביוה"כ בשוגג ונתנו לו ה"ז מגורשת כתבו וחתמו בזדון ביו"ט אינה מגורשת שהרי העדים פסולים מן התורה. כתבו וחתמו בזדון ביו"ט ונתנו לה בפני עדים כשרים הרי זה גט פסול עכ"ל. ולפי זה נקט ברישא שבת ויוה"כ לאשמועינן דאע"ג דאילו עשה כן במזיד הוה מתחייב בנפשו וגם אם כתבו בפרהסיא הוה מיפסיל ומטעם דמחלל שבתות בפרהסיא דינו כנכרי אפ"ה כיון שלא כתבו אלא בשוגג כשר וכ"ש לכתבו בשוגג ביו"ט דכשר ובבבא שניה כתב כתבו וחתמו בזדון ביו"ט דאינה מגורשת וכל שכן בשבת וביוה"כ, ובבבא שלישית נקט דוקא יו"ט דמש"ה פסול ואינו בטל ואפילו כתבו בפרהסיא אבל אילו כתבו בזדון בשבת ויוה"כ בפרהסיא בטל היה מפני שכתבו מחלל שבתות כנ"ל לפי נוסחא זו. אבל לפי הנוסחא הכתובה בספרי רבינו שבידינו צריך לפרש דבתרי בבי קמאי נקט שבת ויוה"כ דבשוגג מגורשת מזיד אינה מגורשת ובבבא ג' נקט יו"ט דוקא כמו שכתבתי לנוסחא האחרת. ומה שכפל בבבא ג' ביו"ט נ"ל שהוא מיותר. ומ"מ יש לדקדק לשתי הנוסחאות דבבבא קמייתא לא נקט אלא כתב ולא נקט חתמו וכיון דבשוגג הוא אפי' חתמו נמי ואפשר דמשום דלא מתרמי להיות הסופר וגם העדים שוגגין מש"ה לא נקט בה חתמו. אבל קשה דאי בלא עדי חתימה מיירי הל"ל ונתנו לה בפני עדים כשרים כמ"ש בבבא שלישי ותו איכא למידק שכתב ונתנו לה דמשמע דוקא דיעבד ולכתחלה אמאי לא והכי הל"ל ה"ז גט כשר ובבבא שניה ה"ז בטל ולא ה"ל לאדכורי נתנו לה ולא מסרו לה וצ"ע. ודינים הללו לא כתב ה"ה מקומם וכתב בעל מגדל עוז דאיתנהו בפ' מי שאחזו ואני חפשתי כל הפרק בבבלי ובירושלמי וגם בתוספתא בדקתי כל המסכת ולא מצאתי:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

קרית ספר · הלכות גירושין פרק ג׳

א׳

כל גט שלא נכתב לשם האיש המגרש ולשם האשה המתגרשת אינו גט. דכתיב וכתב לה דבעיא שיהיה לשם הכותב ולשמה ואפילו נכתב לשם האיש המגרש אם לא נכתב לשם האשה המתגרשת כגון שכתבו לגרש בו אשתו הגדולה ונמלך לגרש בו הקטנה ששמה כשמה אינו גט דבעי לה לשמה ואם אמר לסופר כתוב ואי זו שארצה אגרש בו וכתב על דעת כך וגרש בו א' מהן הרי אלו ספק גירושין ופוסל מן הכהונה דדילמא למי שנתנו השתא הוברר דבשעת כתיבה נמי דעתיה אהא ואיכא גרושין דידיה ודידה או דילמא וכתב לה לשמה בעיא דבשעת כתיבה ממש ליהוי לשמה וליכא וכל גט שכתבו שלא לשמה אע"פ שהעביר הקולמוס לשמה אינו גט דאכתי הוי כתיבה שלא לשמה וכתיב לה לשמה.

ה׳

גט ישן כשר לכתחלה מדאוריתא כיון שנכתב כהלכתו כתב גט לאשה קודם שישאנה ונשאה וגרשה בו אינו גט אע"פ שנכתב לשמה דכתיב וכתב ונתן וכשנכתב לא היה ראוי לגירושין אבל כתב לארוסתו ונשאה וגרשה בו כשר שהרי בידו לגרשה עתה וקרינן ביה וכתב ונתן דכשנכתב היה ראוי לגירושין. כתב גט ליבמתו ויבמה וגרשה בו הויא ספק מגורשת כיון דאגידא ביה כארוסתו דמיא או דילמא כיון דבההיא שעתא לא היה בידו לגרשה ולהתירה בגט זה.

ח׳

גט שלא חתמו העדים לשמה או שהיה עד אחד פסול אם נתנו בעידי מסירה כשרים הוי כשר מן התורה ופוסל לכהונה דעדים החתומים כמאן דליתנהו ובעידי מסירה גרש.

ט׳

המביא גט ואבד במקום שאין השיירות מצויות ומצאו ואפילו לאחר זמן או שאבד במקום שהשיירות מצויות ומצאו מיד הרי זה בחזקתו ותתגרש בו ושיש לו טביעות עין בו ואפילו שהה זמן עד שמצאו הרי הוא בחזקתו דטביעות עין מדאוריתא דהא קטלינן ביה ובטביעות עינא דקלא נמי בני אדם מותרים בלילה בנשותיהם. הוחזק באותו מקום איש אחר ששמו כשמו שבגט חוששין לו ואם נתגרשה בו הוי ספק מגורשת דבעיא לשמה ודאי ואם ידע בודאי שלא עבר אדם שם הרי זה בחזקתו ואם היה לעדים סימן מובהק בו ולא חתמו על גט אחר שיש בו שמות כשמות אלו הרי זה בחזקתו ותתגרש בו אפילו אחר זמן מרובה ושיירות מצויות והוחזקו שנים ששמותיהם שוין דסימן מובהק אין עדות ברורה מזו.

י״ב

שנים ששמותיהם שוים ששלחו ב' גיטי' ונתערבו נותנים שניהם לזו ושניהם לזו בעידי מסירה דאע"ג דלא ידעי עידי מסירה בהי מינייהו מיגרשה ואין זו נתינה לשמה מבוררת לא בעיא לשמה אלא בכתיבה דלא קאי לה לשמה אלא אוכתב לפיכך אם אבד אחד מהם השני בטל מלהתגרש בו דהוי ספק.

י״ד

שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה אף ע"פ שכתב כל שם שיש לו וכל שם שיש לה אינו גט דאף על גב דמדאוריתא אפילו לא כתב שמו ושמה ולא שם עירו ועירה כשר למ"ד עידי מסירה כרתי כל שנכתב לשמן וניתן בעידי מסירה אפילו הכי כיון ששינה [שמותיהן] הוי מזויף מתוכו [כי האי] ובטל.

ט״ו

הכל כשרים לכתוב את הגט חוץ מחמשה גוי ועבד וחרש שוטה וקטן. גוי דבעיא לשמה וגוי אדעתה דנפשיה עביד ועבד דלאו בתורת גיטין וקידושין הוא חרש שוטה וקטן דלאו בני דעה נינהו ולא ידעי לכתוב לשמה וישראל מומר שכתב גט לשמה נראה דמדאוריתא הוי גט כשר ופוסל לכהונה אבל חמשה אלו אינו גט ואינו פוסל לכהונה אף על גב דנחתם ונמסר בעדים כשרים. וכל שכתב תורף הגט פקח הגדול וישראלי הרי זה גט כשר לכתחלה מדאוריתא אע"ג דכתבו אלו החמשה התופס. ואשה כותבת את גיטה דהא דכתיב וכתב הוא שאינה מתגרשת אלא בכתב.

י״ט

הכותב גט בשבת או ביום הכיפורים בשגגה ונתנו לה הרי זו (אינה) מגורשת בעידי חתימה דלאו פסולים נינהו כתבו וחתמו בו ביום בזדון ונתנו לה אינה מגורשת בעידי חתימה דהוו פסולים דאוריתא ובי"ט אפי' בזדון אם נמסר לה בפני עדים כשרים כשר מן התורה ופוסל לכהונה ונראה דאפילו בשבת ובזדון נמי אם נמסר בעדים כשרים כשר מן התורה דהא מזוייף עדים מתוכו לא פסול אלא מדרבנן כרש"י והא דנקט י"ט לאשמועינן דאפילו בי"ט פסול מדרבנן דילמא אתי למיסמך עלייהו:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות גירושין פרק ג׳

ד׳

ואי זו שארצה אגרש. פי' דס"ל לרבינו דספיקא הוא אי הלכה כמ"ד יש ברירה או כמ"ד אין ברירה ומש"ה גבי איסור תורה אזלי' לחומרא ודלא כשי' הר"י בתוס' ר"פ כל הגט דגם למ"ד יש ברירה מודה גבי גט משום דכתיב לה דבעי' שיהי' מבורר ועי' ביש"ש ב"ק בכללי ברירה ואפשר עוד לומר דס"ל לרבינו היכא שמפרש דבריו בזה מספקי' אבל לא היכא שאינו מברר כלום וכמ"ש התוס' בגיטין דף כ"ה ע"ב ד"ה דברי וכו' ועי' בדברי רבינו בפ"ד מהל' אסורי מזבח בשותפין שחלקו אחד נטל י' טלאים וא' ט' וכלב ובלח"מ שם ומן האמור מיושב ועמ"ש שם בס"ד.

ו׳

לכשאשאנה אגרשנה בו וכו'. עי' תוס' יבמות דף נ"ב ע"ב ד"ה ולאשה וכו' ונ' לר"י דהיינו דוקא למ"ד אין אדם מקנה וכו' וכ"כ הרא"ש ובקיצור פסקי הרא"ש ג"כ העתיק למ"ד אדם מקנה דשלב"ל הוי גט וכ"ה בטור אה"ע סי' קל"ב ועי' במרדכי ס"פ ר"ג וצ"ע ועי' במל"מ פ"ו דין ג' ואפשר לומר דנ"מ לדינא לפי מ"ש בד"מ חו"מ סי' ר"ט אות ג' בשם המרדכי דאם אמר כשבא לעולם יהי' קנוי' לך קנה ולכאורה ק' על המרדכי בהא דאמרי' ולאשה דעלמא לא הא בכה"ג לכ"ע אדם מקנה דשלב"ל ואמאי לא יכול לומר לסופר לכתוב ואין לומר דלא כ' המרדכי את זאת אלא בדרך הכרעה אבל למ"ד א"א מקנה דשלב"ל אין חילוק דא"כ מאי קשי' לי' להמרדכי פ' י"נ מהך דאומר משקלי בעירוכין מכשיבוא ע"ש ונראה דמרדכי חולק בזה עם התוס' וסובר הא דאמרי' ובאשה דעלמא אינו גט היינו כמ"ש בחיד' רשב"א דהכא מיירי בשכ' בו זמן נתינה דהיינו דקאמר להו כתבו גט לכשאכנסנה ואפ"ה אינו גט והיינו מפני שלא בצוואת הבעל דמעיקרא לאו בת גירושין ואין בידו לעשות שליח ואחר שכנסה לא צוהו ולפי סברא זאת אין לחלק כלל בין למ"ד א"א מקנה דשלב"ל או מקנה דשם הוא בע"ד המזכה אבל הכא לאו בעל הוא והתוס' והרא"ש לא נחתו לסברת רשב"א אלא דלמ"ד אדם מקנה דשלב"ל יכול לעשות כן בכה"ג שכותב לכשאכנסה ובאותו זמן שהגט הוא בעולם ולא חזר בו יכול לגרש ושפיר יש מקום ליישב דברי הרא"ש והטור ובכה"ג ס"ל להכרעת הלכה כפסק הרמ"א ח"מ שם ואם גרשה בגט זה מגורשת לחומרא מיהת ואפשר לתלות הדבר אי אמרי' דבעי' שליחות בכתיבת הגט אז יש מקום לסברת רשב"א והתוס' והרא"ש לשיטתייהו אזלו דמסקו דלא בעינן שליחות ורבינו כבר כתבתי ברפ"ב דדעתו דבעי' שליחות בכתיבה ואי"ל סברת הרשב"א ובתשובה הארכתי.

ז׳

מפני תקנת סופר וכו'. סובר רבינו הא דקרי רב עלי' דר"א טובינא דחכימא לא קאי כ"א על שאר שטרות דלא גזרי' שאר שטרות אטו גיטין אפי' בתורף וכמ"ש התוס' דלא כרש"י ולזה כ' בפי' המתני' והלכה כר"א אבל לענין גזירות טופס אטו תורף ס"ל לרבינו לפסוק כת"ק דלא גזרי' טופס אטו תורף וכמ"ש הר"ן ועי' בשעה"מ.

י׳

הוחזק וכו'. הה"מ האריך ליישב שי' רבינו דהוחזק ר"ל גם הוחזק ולא ניחא לי' לומר דס"ל כמ"ש הרא"ש דהוחזק גרע כיון דעכ"פ יש כאן אחד שידוע לנו ששמו כשם זה וגם לא ניחא לי' לומר משום איכא לברורי כמ"ש בחי' הרמב"ן והיינו משום דמשמע לי' דרבינו בכל ענין פוסל אפי' היכא דליכא לברורי וגם לא ניחא לי' לומר אף לשי' הרא"ש דהוחזק גרע להחמיר בו כ"כ אם לא שהה אדם שם ועי' בש"ע אה"ע סי' קל"ב ובב"י ודוק.

י״א

הי' לעדים. עי' לח"מ מה שהניח בצ"ע ועי' בדברי רבינו פ"ז מהל' נחלות הל' ג' ובפי"ג מהל' גזילה הל' ה' ובפני משה ירושלמי יבמות דף ל"ח ע"ב ד"ה שניא. וגרסי' בירושלמי ספ"ב דיבמות עלה דמשנתינו דתנן מצאו לאלתר כשר אמר ר' בון בר חיי' האיש הזה בידו ב' גיטין אחד כשר וא' פסול איבד את הכשר והשליך את הפסול בשעה שמצא אני אומר את הפסול מצא וכ' בפי' הפ"מ דה"ק הכא במ"ע דהאיש הזה הי' בידו ב' גיטין א' כשר וא' פסול ומיירי שלא הי' הפסול ניכר מתוכו כגון שנכתב שלא לשמה ואבד הכשר והשליך הפסול והלכך לזמן מרובה חיישי' בשעה שמצא את הפסול מצא אבל אם מצאו לאלתר כשר דנאמן לומר זהו הכשר כיון דזמן מועט הוא שיצא מת"י ע"כ ובתלמודא דידן לא רצה לאוקמי בכה"ג משום דק' מהו זמן מועט ומהו זמן מרובה ולדינא באתרמי כה"ג צ"ע דהא אין חולק ע"ז.

י״ב

שנים ששלחו ב' גיטין. עי' הה"מ מה דקשי' לי' על העיטור והמל"מ דחק ליישב ול"נ דדעת העיטור כמ"ש הרמב"ן במלחמות דהא דקיימ"ל כרבנן בנערה בין היא ובין אביה יכולין לקבל את גיטה היינו דאב מקבל הגט מצד הדין והיא מקבלת את גיטה בשליחות אביה ואע"ג דלא עשאה שליח מ"מ מסתמא ניחא לי' לאב שתהי' היא שלוחו לקבל את גיטה מפני שמכנסת את עצמה ע"י קבלת הגט תחת רשותו כ"ה תוכן כוונתו ועי' בב"י בסוגי' וכל זה שייך באם היא נערה ודאית דאז בקבלת גיטה מיד נכנסת תחת רשות אב וזכה בכל הדברים שזכתה לו התורה בה אז מסתמא נעשתה שלוחו משא"כ באם היא ס' נערה ס' בוגרת דאף בקבלת גיטה עדיין לא זכה בכל הדברים שזכתה לו התורה מספיקא וא"ת לא נעשתה שלוחו מסתמא ויפה כתב העיטור שצריך לתת הגט לאביה ואח"כ ליתן בידה כנ"ל ברור.

י״ג

מי שהיו לו וכו'. בענין כתיבת השמות כבר האריכו בו גדולי ראשונים ואחרונים ואם יש ספק בשם כגון בשם אלי' הביא בגט פשוט בסי' קכ"ט ס"ק ל"ו בשם הגדולים שחששו ליתן שני גיטין משום ברירה ועוד האריך שם מי שירצה לחוש לכל הסברות האיך יעשה ועי' בנב"י אה"ע מהד"ת סי' ק"כ ולכאורה לא דמי לברירה כלל דהא לא יהי' נתברר שום דבר ממה שהוא עתה ודבר זה לא שייך להכניס בכללא דברירה וכן מצאתי סברא זו מבואר בס' בני חיי בסוף הספר בחידושיו שכ' דיש מקשים על ההיתר שהמנא ר"י בר ברזילי לקראים שישחרר אדם שפחתו על תנאי שתנשא לכשר ואם תנשא לפסול לא תהי' משוחרר וא"כ ממ"נ מותר לקראים לקחת אותה אם הוא כשר הרי היא משוחררת ואם הוא פסול היא שפחה והבן כמותה ומותר להתגייר ומק' ג"כ דהא אין ברירה וכ' דל"ד לברירה היכא שכבר ברור ועומד וא"י להיכן יש ברירה והביא ראי' ממתני' דפסחים ע"ח האומר לעבדו שכח מה אמר לו רבו וכו' ישחט טלה וגדי ויאמר אם גדי אמר לי רבי וכו' אלמא דבכה"ג שכבר ברור אלא שזה א"י יש ברירה אע"ג דמשמע בירושלמי בפ"ג דגיטין דב' גיטין פסולים באשה אחת ופי' הק"ע הכותב ב' גיטין לאשה אחת באיזה מהם שירצה יגרשנה דהא אינו מבורר איזה מהם נכתב לשם גירושין פסולין אם אמרי' אין ברירה הגם דכותב שתיהן לשמה וממ"נ באיזה שירצה לגרש כדין נכתב אלא דאינו מבורר בשעת הכתיבה מ"מ אין ענין זה דומה לזה דעכ"פ שם נתברר עכשיו שרוצה ליתן גט זה ויש לו דמיון לברירה אבל בב' גיטין שכותב מספק שכל אחד בספיקו עומד ומה שהי' הוא שיהי' לא נכנס בגדר ברירה כלל ואפשר שאעפ"כ חששו האחרונים משום סברת הר"י שכ' התוס' בר"פ כל הגט דמדכתיב לה לשמה בעינן שיהי' מבורר בשעת כתיבה אפי' למ"ד בעלמא יש ברירה כנ"ל.

ט״ו

אפי' אשה עצמה. עי' בטור סי' קכ"ג וסיים אם אמר לה הבעל לכותבה ועי' ב"ח שם ובגט פשוט אות ב' למה לא ביאר רבינו וצריכה לאקנוי' לי' כמ"ש רש"י.

ט״ז

והעבד וכו'. עי' לח"מ ותי' דחוק ונראה אף לפי הבנת הסוברים בדברי רבינו דלא בעינן שליחות בכתיבה מ"מ הא בעינן לשמה ובעי' שיהי' מבורר בשעת כתיבה כמ"ש התוס' ר"פ כל הגט ומה"ט כ' הרמב"ן והרשב"א דאומר אמרו פסול משום לשמה עי' בס' בני יעקב דף קנ"א ע"א ואם שומע מפי אחר ולא מפי בעל חשיב סתמא וסובר רבינו דגבי עבד שאינו בתורת גיטין וקדושין אפי' באמירת הבעל גם הוא עביד אדעתי' דנפשי' וכותב סתם ולזה דייק רבינו הרי הוא כעכו"ם.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות גירושין פרק ג׳

ד׳

וכל גט שכתבו כו'. עיין בה"ה, והנה באמת דברי הגמ' צ"ע הא כתב על גבי כתב לא הויא כתב כלל ומש"כ שם התוס' דמתקן דהוה לשמה צ"ע דכיון דאינו כתב כלל מה מהני לשמה, אך בעירובין ד' כ"ה ע"א גבי הך דעושה מחיצה ע"ג מחיצה אמרינן שם לר"ח דבשבת הוה מחיצה מחמת כיון דמחיצה העומדת מאליה הוה מחיצה, והנה גבי לשמה מבואר בהך דגיטין דף כ"ג דגם עומד ע"ג כשר וה"נ הכתב השני לא גרע מאם אחד כותב ואחר עומד ע"ג, אך זה רק לר"ח לשיטתיה אבל אנן לא פסקינן שם בעירובין כן ולכך פסק רבינו דאינו גט כלל וא"ש:

ו׳

אמר לסופר כתוב כו'. משמע דבשעת נתינה היתה נשואה אבל אם נתן לה גט ואמר לה לכשאכניסך יהיה גיטך זה י"ל דדמי להך דקדושין ד' ס"ג ע"ש בתוס' אך י"ל דכיון דכך שוב לא הויא אשתו כלל ומה שייך בה גירושין וי"ל דזה תליא בהך בעיא דנדרים ד' ע"ה גבי מיחל חיילי ובטלי, ועיין בירושלמי קדושין פ"ג הל' ב' גבי גירשה בתוך סמפון דאמר שם דלא נגע בו גירושין כלל ולגבי עבד י"ל דשם גם תחלה היה עבד ושייך גביה גט שחרור משא"כ גבי אשה וגם י"ל דדמי לטלי גיטך מע"ג קרקע, ונ"מ ג"כ גבי שטר קדושין אם כתב בזמן שהיא אשת אחר ואחר שיגרשנה וכיון דקי"ל דצריך לשמה וכעת אינה בגדר קדושין והוה כמו שלא לשמה, אך זה יהיה תליא במש"כ לעיל אם גבי שטר קדושין ג"כ סתמא פסול כמו גבי גט, ועיין בתוספתא דנדרים פ"ו דאמר שם תנו גט לאשתי לכשאקדשנה ושם משמע דר"ל דרק שאומר להם עכשיו שיתנו לה גט לאחר שיקדשה ור"ל שיכתבו ג"כ לאחר הקדושין רק משום דהשליחות אינו מועיל עכשיו ועיין מש"כ התוס' נזיר דף י"ב ע"א ד"ה מאי טעמא ולכך בתוספתא נקט לשון תנו משום דס"ל דגבי כתיבה לא בעי שליחות, ועיין תוס' כתובות ד' צ"א ע"ב ד"ה דזבנה ע"ש ועיין בהך דיבמות ד' צ"ב ע"א במשנה שם מאישה ולא מאיש שאינה אישה:

ז׳

מפני תקנת כו' ומקום הזמן כו' כדי שיכתבם כו'. הנה מלשון רבינו משמע דמקום הזמן הוא ג"כ מטעם לשמה ולא מטעם מוקדם ועיין בהך דגיטין ד' ע"ז גבי ההוא שכ"מ ע"ש בראשונים ובמש"כ רשב"ם ז"ל ב"ב ד' קע"ג ע"ב וכבר כתבתי בזה:

ח׳

ויש מי שאומר כו' הרי זה גט בטל כו'. עיין גיטין דף ט' ע"ב דמוכח משם דמזוייף מתוכו הוה רק פסול דרבנן ע"ש ועיין רש"י סנהדרין ד' כ"ח ע"ב ד"ה במזוייף משמע דס"ל דהוה פסול דאורייתא ע"ש אך באמת זה תליא אם למ"ד עדי מסירה כרתי אם עדי חתימה מהני דנימא דזה כ"ע מודו דעדי חתימה מהני לעשותו גט ועדי מסירה שתתגרש בו ועי' מש"כ הרי"ף ז"ל פ"ט דכאן ובה"מ ובמל"ח ע"ש והנה אם נימא דמועלים אז אם נחתם בעדים פסולים אז נפסל הדבר ואם לא מהני מידי אז לא פסל רק משום גזירה, אך זה רק אם שם עדים עליהם רק שפסולים אבל עכו"ם דלא הוה ממין זה כלל כמו בזבחים דף ג' גבי חולין ע"ש וכמו הך דמכות ד' ו' ע"א ובסנהדרין דף ט' ע"ב ע"ש בנמ"י, והנה מן הירושלמי פ"ג ופ"ט מוכח דכל דבר שהוא נכתב בהגט אם לא נכתב מחמת צורך הגט הוה כמו ענין אחד ופוסל אפילו בכ"ש, והא דמילאוהו בעדים פסולים כשר משום דהוה לצורך הגט וכעין דאמרינן בירושלמי נזיר פ"ז ה"ב גבי נחתך רגלו מן הארכובה ולמטה ונקבר עם המת אז הוה כמו גלגלין ובטל ממנו דין רקב ע"ש וה"נ כן וכיון שזה הוה כמו ענין אחר שוב לא מיקרי כריתות עיין גיטין דף ט' וב"ב ד' ק"נ ומש"כ רבינו ז"ל לקמן פ"ח הל' ד' גבי תנאי ע"ש, אך זה רק אם עדי מסירה כרתי אבל אם עדי חתימה כרתי ולאחר עדי חתימה כתב בו ענין אחר שוב אינו פוסל, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהלכות פרה אדומה פ"ד ה"ז גבי מה דמחלק בין טבל אצבעו בהזאה ששית והזה ממנו ששית ושביעית ובין בהזאה שביעית ועיין מש"כ בזה בהל' מעשה הקרבנות פ"ז ה"ט ע"ש: וכן כו' אחד מעדיו פסול כו'. ועיין לעיל פ"א הי"ז והנה עיין בה"ג בהל' קדושין מש"כ שם וליכא בין פסולא דאורייתא לפסולי דרבנן אלא לגט אשה וכן כתב בהלכות עדות וזה אין לומר דר"ל לענין שאם קידש בפסולי עדות דרבנן דצריך גט דזה כבר כתב שם ואפשר דר"ל לענין מש"כ רבינו ז"ל לקמן פ"ו ה"ז גבי שליח הגט דפסול דרבנן כשר ע"ש גם י"ל דר"ל להך דגיטין דף י' ע"ב גבי דאמר שם דאי לאו דכותי חבר כו', והקשה שם בתוס' הא הוה כמו דאמרינן נפיק כו', ע"ש בתוס' ד"ה אי לאו ותירצו שם דזה רק לחשש פסול דרבנן ובאמת עיין בירושלמי דר"ה פ"ב מבואר דלא מהני זה וגם קשה הא מבואר שם דלהכשיר אדם צריך ב' עדים ולא סגי בעד אחד וכן מבואר בירושלמי ספ"ד דדמאי דעד אחד אינו נאמן וצ"ל דכאן רק להכשיר הגט לא להכשיר העד וגם י"ל דכיון דעשה מעשה וחתם עצמו נאמן עיין תוס' כתובות ד' כ"ד ע"ב ד"ה בשכלי אומנתו ועיין תוס' גיטין ד' ס"ד ע"א מה שכתבו שם בד"ה אסור לא סמכינן אדבורא בעלמא וע"ש בר"ן ובתוס' סוף יבמות ד"ה פונדקית ועיין ב"ב ד' מ"ח ע"ב גבי הך דרבב"ח דחתם אאשקלתא ע"ש, עוד י"ל דכוונת בה"ג דמיירי שחתמו על הגט עדים פסולים דרבנן ונתנו לה בעדי מסירה וכיון דקי"ל בסנהדרין ד' כ"ה דגזלן דרבנן בעי הכרזה קלא אית ליה למלתא והוה כשמות מובהקים דגיטין ד' י"א ולא הוה כמזוייף מתוכו ועיין בהך דגיטין ד' פ"א ע"ב קרוב כ"ע ידעי כו' ע"ש:

ט׳

המביא גט כו' הוחזק כו'. עיין בהשגות מש"כ וכמדומה לי כו', ועיין בה"ה ועיין ביבמות ד' קט"ז ע"א גבי הך דענן בר חייא ובדקו כו' ולמה לן לבדוק מסורא עד נהרדעא הא הגט נכתב בנהרדעא אך צ"ל כך דבאמת גבי גט ובא"א לא מהני שום אומדנא והארכתי בזה בשו"ת אך כאן מחזיקין אנחנו שהגט הוא של זה שנקרא כך וממילא יכול ליתן לה הגט ולגרשה בזה, אבל אם יש עוד אחר ששמו כך שוב בטל החזקה וא"ש דגבי שניים לא שייך גדר הוחזק ועיין בהך דיבמות דף ק' ע"ב ומש"כ לקמן בדברי רבינו פ"ג מהלכות יבום הלכה ד' ועיין ב"ב דף ל"ה ע"ב ע"ש:

י״ב

שנים ששלחו כו'. עיין בה"ה מה שכתב בשם בעל העיטור גבי ספק נערה ספק בוגרת ע"ש מה שתמה עליו. והנה באמת גבי ספק זה למי שייך מעשה ידיה בודאי היא מוחזקת ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' נחלות פ"א גבי ספק גרושה ובירושלמי פ"ב דקדושין גבי נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת מה דמחלק בין מעשה ידיה לירושה דמעשה ידיה מקרי האב מוחזק טפי ע"ש ועיין במש"כ הראב"ד ז"ל בהלכות ערכין פ"ד הכ"ב ע"ש. והנה בגמ' דקדושין ד' מ"ד לפי המסקנא נשאר שם הטעם דלכך גבי גט יכולה גם היא לקבל את גיטה משום דמכנסת עצמה לרשות אביה ע"ש וכאן לא שייך זה דהא מחמת ספק היא מוחזקת בעצמה לענין ממון ועיין מש"כ התוס' קידושין ד' ע"ט ע"א ד"ה קידשה ותוס' ב"ב ד' פ"א ע"ב ד"ה אלא ע"ש:

י״ד

שינה שמו כו' אינו גט כו'. כן מבואר גיטין דס"ג ע"ב דקרי ליה חספא בעלמא ועיין בהך דשם דף כ' ע"א בתוס' ד"ה הא ע"ש וכוונת התוס' שם אם לומר דיש בזה חשש ריח הגט, דכל היכא דהפסול הוא בהנתינה אז יש בו ריח הגט, וכל היכא דהפסול הוא בהכתיבה בעצם הגט אין בו אף ריח הגט, ועי' לעיל פ"א הל' י"ג ע"ש בהשגות וכאן ד' פ"ו ע"ב ע"ש וד' כ"ד ע"ב ובירושלמי שם פ"ג ופ"ט ה"ה והל' א' ע"ש ובתוספתא דגיטין דכאן פרק ו' ע"ש, ומש"כ התוס' שם פסולא דרבנן ר"ל בהגט לא בהגירושין דהגירושין ודאי פסול מה"ת, וכן גבי החליצה כה"ג דכל דהפסול הוא בהחולץ אין בו שום חשש חליצה וכל שהפסול הוא בהחליצה אז יש בו פסול לבד ממנעל של בגד עיין בגיטין שם וביבמות ד' ק"ד וכבר הארכתי בזה בשו"ת:

ט״ו

ישראל שהמיר כו'. עיין סנהדרין ד' ע"ב ע"ב דלא הוה בכלל בני ברית ועיין בהך דגיטין ד' מ"ה ע"ב ותוס' ע"ז ד' כ"ז ובאמת עיקר הטעם דאמרינן דגבי גוי לא מהני לשמה אף אם אחרים עומדים ע"ג הטעם משום דכל היכא דהעיקר תלוי במחשבה עכו"ם לאו בר הכי הוא, עיין ירושלמי תרומות פ"א ה"ג גבי הכשר ואף דגבי תרומה לא אמרינן זה כמבואר שם, שם רק להתיר החולין אבל להקדיש התרומה זה הויא מחלוקת שם סוף פ"ג ע"ש בירושלמי ועיין בקדושין ד' מ"א ובזבחים ד' מ"ה ובהך דערכין דף ו' ע"א ואמרינן שם בירושלמי דהטעם דר"ש משום דאזיל לשיטתיה דאין מועלין בקדשי עכו"ם ע"ש וכן פסק רבינו ז"ל בהלכות מעילה והטעם דבקדשי בד"ה מועלין משום דאין שם הבעלים עליהם עיין תוס' ב"ק ד' ע"ו וד' ע"ט ותוס' תמורה ד' ל"ב ע"א ועיין בירושל' ריש פ"ט דנזיר דגבי עכו"ם לא מהני שאלה והטעם ג"כ משום זה דאינם בגדר מחשבה, ועיין בהך דנדה דף נ' ע"ב גבי עכו"ם היו שם כו', ומש"כ רש"י בגיטין ד' מ"ה ע"ב גבי אמרי לה קוראין בו משום ס"ס רש"י ז"ל ר"ל לא לצאת בו רק קריאה בעלמא כחומש וא"ש מ"ש התוס', וס"ל לרבינו דגם גבי מין כן אין בו דין מחשבה, ועיין בירושלמי סוף פ"י דסנהדרין גבי קדשי מומר אם מועלין בו אך שם ר"ל שאח"כ נתממר ועיין מש"כ רבינו ז"ל פ"ג מהלכות מעשה הקרבנות ה"ז, ובירושלמי שקלים פ"א ע"ש גבי כותים, ועיין בחולין ד' י"ג ומש"כ רבינו ז"ל בהלכות תרומות פ"ד הל' ט"ו, ולכך ס"ל לרבינו גם גבי גט כן ומ"מ בר כריתות הוא דהוא יכול לגרש את אשתו והטעם משום דיכול לחזור בו וא"ש מ"ש שם התוס' דף כ"ב ע"ב תיפוק ליה משום דלאו בני כריתות ע"ש י"ל דנ"מ לזה:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

משנה למלך · הלכות גירושין פרק ג׳

ה׳

מי שכתב לגרש את אשתו כו'. משנה בפרק הזורק פלוגתא דב"ש וב"ה וכתב הטור דהיינו דוקא כשהגט ביד הבעל ונתנו מידו לידה אבל אם שלחו לה ע"י שליח ונתייחד עמה אחר שנתנו לשליח ונתנו לה השליח לא תנשא בו ואם נשאת לא תצא ע"כ. ומרן ז"ל כתב ואין נראה כן מדברי רבינו שלא חילק בדבר. והנה יותר מזה חשש רבינו לקמן בפ"ט מהלכות אלו דין כ"ה וז"ל נתייחד עמה אחר שאמר לכתוב הרי אלו לא יכתבו ואם כתבו ונתנו אינו גט. והמדקדק בשורש הדברים יראה בעיניו ולבבו יבין דאין לחלק בין כשנכתב לאחר היחוד בין נכתב קודם היחוד. ותדע לך שכן הוא שהרי רבינו ז"ל לא חילק שם בין שידע הבעל כשנתייחד שלא כתבוהו ללא ידע. ומדברי ה"ה שם שחילק דאע"ג דגט ישן לא תנשא לכתחלה שאני התם שעשה מעשה הנתינה אחר היחוד אבל כאן לא עשה שום מעשה אחר היחוד ע"כ יש ללמוד נמי בנתנו לשליח להוליכו ונתיחד כיון שלא עשה שום מעשה אחר היחוד ביטל הגט ומה לי ביטול שליחות הכתיבה והנתינה ומה לי ביטול שליחות הנתינה בשניהם הגט בטל. וא"ת למה כתב רבינו דינו שם כשלא נכתב קודם היחוד לישמעינן רבותא דאפילו כתבוהו קודם שנתייחד אם נתייחד בינתים בין כתיבה לנתינה לא יתנו. י"ל דנפיק טובא דאפי' חזר ועשאם שלוחים מחדש לענין נתינתו לא מהני דבשעת כתיבתו נכתב שלא בשליחותו ובטל לגמרי ואין לו תקנה ודוק:

ו׳

אמר לסופר כתוב גט כו'. (עיין בדברי הרב המחבר לקמן פ"ה מהלכות אלו דין ג'): ומ"ש אבל אמר לו כתוב אותו לארוסתי כו'. מבואר ביבמות פרק ר"ג וכתב בהשגות דוקא שזמן הגט אחר הנשואין וכו'. ושיטה אחרת לרבותינו בעלי התוס' משם ר"ת בזאת ההלכה של כתוב גט לארוסתי לכשאשאנה ובזה יובנו דברי הראב"ד. וה"ה ז"ל לא רמז בזה שום דבר מורה שלא היתה בספרו השגה זאת ודוק:

י״ב

שנים ששלחו שני גיטין וכו'. משנה בפרק המגרש וכתב ה"ה וז"ל וכתב בעיטור מדאמרינן נותנין שניהם וכו' ומגורשת מספיקא ע"כ ואיני יודע מהו כו' (עיין במ"מ) . ויש ליישב דספק נערה דכתב בעל העיטור רצונו לומר ספק נערה או ספק קטנה או ספק בוגרת כלומר שאינה לא קטנה ולא נערה אלא בוגרת ויש שלשה ספיקות בדבר ולהכי הצריכה שתי נתינות ודוק:

י״ג

מי שהיה לו שני שמות כו'. (א"ה כתב ה"ה וז"ל ויש מי שכתב שלכתחלה צריך לכתוב וכל שום שיש לו כו'. והוא מהירושלמי שהביאו התוספות והרא"ש בפרק השולח והרשב"א בחדושיו ובתשו' סי' אלף רי"ג וכן פסק מרן בש"ע סימן קפ"ט סי"ב ומהרימ"ט באה"ע ס"ס י"א ומהראנ"ח הובאו דבריו בס' שמות בשם הינדיל (דף פ"א) . וטעמא דמלתא להודיע לבני האדם מי הוא המגרש לצאת מידי חשש לעז דשאר מקומות ומש"ה אע"ג דבמקום הגירושין אין מכירין אותו אלא בשם אחד לא חשיב נשתקע כיון דנקרא כן במקום אחר. ואע"ג דהרב בית שמואל בסדר הגט כתב וז"ל ובמקום שנוהגים לכתוב וכל שום אין לכתוב אלא השם שיש לו במקום הכתיבה והנתינה. והנה דברי הראנ"ח שהיה למורה צדק בקושטא דנהיגי לכתוב וכל שום סותרים דבריו וכן מוכח מלשון מרן בש"ע פי"ב ודוק. ודע דמעשה היה בקושטא בש"מ שגירש את אשתו והיה האיש ההוא מאשכנז מיום בואו לקושטא החזיק עצמו בשם נפתלי והיה עולה לס"ת בשם זה זולתי שהאשכנזים לפעמים היו קורין אותו הירש. ובשעת רצוי לסופר לכתוב הגט גלה סודו כי שמו מיום הולדו צבי אלא שבבואו לקושטא לא הונח לו בשם זה כדי שלא יאמרו שהוא מכת ש"ץ ימ"ש ולכן החזיק עצמו בשם נפתלי אמנם בחתימתו לא זז מחבב שמו הראשון והיה חותם נפתלי צבי הירש וכ"כ בכתובתה באופן דלא רצה לעקור שם צבי אלא שעשאו טפל. ונכתב בגט צבי המכונה הירש דמתקרי נפתלי ונתגרשה בגט זה והמגרש נפטר לבית עולמו ומוחזק באחים וצריך לדעת מה יהיה משפט הגט הלז. והנה על פי האמור לכתחלה היה ראוי לכתוב שם צבי בדמתקרי אע"ג דכ"ע קרו ליה נפתלי ועיין בכתבי מהרי"א סימן רי"א הובאו דבריו בספר תורת חסד סימן ק"ז. וכיון שכן אף שהסופר הפך סדרן של שמות באנו למחלוקת הראשונים שהביא ר' ירוחם בכותב שם מקום כתיבה לעיקר ודנתינה לטפל כמבואר בתשובת מהרא"ש סימן ל"ב דהסכימו הר"ן ורבינו ירוחם לדברי מכשירים ואינהו ציירו בכולל שם מ"כ בוכל שום כ"ש היכא דשניהם כתובים בפירוש, ואע"ג דמור"ם החמיר בדבר וכתב דאם עשה שם מ"כ עיקר וכתב דמתקרי ע"ש מקום הנתינה פסול המעיין יראה שכל האחרונים חלקו על מור"ם בזה הב"ח ומהריק"ש והלבוש והב"ש ס"ק ז' וס"ק ח' תורת חסד סי' ק"ז פני יהושע סימן י' כולם עשו מעשה להכשיר מכח ההיא תשובה דהריב"ש שפסק דכל דשני השמות כתובים בפירוש אין הפרש בין כותב זה ראשון או זה ופסקו מרן בש"ע. וכיון דכל הני רבוותא לא חילקו בין מ"כ למקום נתינה למי שיש לו ב' שמות במקום אחד אף אנו נאמר דה"ה בכותב לעיקר שם שיש לו במקום אחר דיש להכשיר היכא דשניהם כתובים בפירוש. שהרי שם מ"כ לגבי מ"נ גרע טפי ממי שיש לו ב' שמות במקום אחד עיקר וטפל משום דבני מ"נ אין מכירין כלל בשם מקום כתיבה ולדידהו הוי שינוי השם כמבואר בסמ"ג ובתשובת הרא"ש כלל ט"ו סי' ד' ובספר פ"מ ח"א סימן מ' ובדברי הרב הלבוש יע"ש. ועכ"ז הסכימו הפוסקים להכשיר ולא חששו לומר שמא לעזה עליו מדינה לומר אין זה בעלה בראותם דשם מ"נ כתוב לטפל ושם מ"כ דאין מכירין בו כלל כתוב לעיקר כי היכי דחששו בכותב שם מ"כ לעיקר וכלל שם מקום נתינה בוכל שום. וע"כ לומר דדוקא בכותב שם מ"כ לחוד איכא לעז אבל כל היכא דהשם הנודע להם כתוב בפירוש אע"פ שכתב לטפל ליכא לעז וא"כ ממנו נקח להכשיר בנ"ד. וראיתי להרמ"ז בספר גט פשוט סימן קכ"ט ס"ק נ"ח שכתב דאם כתב שם שיש לו במקום אחר לעיקר ושם דמ"כ ונתינה לטפל לכאורה יש להכשיר מההיא דהריב"ש ואח"כ צידד לומר דאפי' מאן דמכשיר בכותב שם מ"כ לעיקר יודה בנ"ד דגרע טפי, אלו תורף דבריו ז"ל. ואע"ג דאין משיבין את הארי מ"מ צריך להתיישב בדבר דלכאורה נראה דאידי ואידי חד שיעורא הוא מהטעם שכתבתי וחילוק זה שכתב הרמ"ז אין לו רמז בשום מקום ומחמת טענה זו דחה מרן ז"ל דברי מהר"א ן' יע"ש כמבואר בתשובת מרן וכה"ג כתב הרב בית שמואל ס"ק ח'. ומדבריהם למדנו דכל היכא דאין לנו ראיה מפורשת לפיסולא אין לנו לחלק חילוקים להחמיר ובנ"ד נראה דיש ראיה להכשיר מדברי ה"ה שכתב בפרקין וז"ל ואם כתב שם שיש לו במקום אחר וכתב וכל שום פסול, ואם איתא לדברי הרמ"ז לישמעינן רבותא דאפי' כתב בפירוש השם דמ"כ ונתינה פסול כיון שכתבו לטפל והוה שמעינן דכ"ש היכא דכללו בכל שום. ומיהו יראה דבנ"ד יודה הרמ"ז להתיר מתרי טעמי חדא דהוי מקום עיגון ושעת הדחק וראינו למהר"ם די בוטון ז"ל סימן ל"ט דחשש הרבה לדברי מור"ם הנזכר והחמיר לפסול אותו הגט ועכ"ז מבואר שם דבמקום עיגון לא היה חושש. וא"כ ה"ה בנ"ד אפילו תימא דיש פנים לחלק כמ"ש הרמ"ז ז"ל חילוק זה יועיל לענין להחמיר היכא דאפשר לכתוב גט אחר. וזאת שנית דכל זה אינו אלא היכא דהשם שיש לו במקום אחר לא נשתמש בו כלל במקום הגירושין ואפילו לטפל מה שא"כ בנידון דידן דהאשכנזים קרו ליה הירש דהוא כינוי מיוחד לשם צבי כמ"ש בס' שמות בשם רש"ל והרב דמשק אליעזר שכן הוא מבורר בפי כל האשכנזים ובכה"ג יודה הרמ"ז ועוד יש טעם שני להכשיר בנידון דידן משום דשם צבי היה שמו הראשון של המגרש ומהריק"ו שורש פ"ו חידש לנו בזה דאע"ג דאינו ניכר כלל בשם הראשון מ"מ כותבין אותו בגט לעיקר וכן הבינו בדברי מהריק"ו כמה פוסקים כמבואר בב"י ובספר פרח מטה אהרן ח"א סימן כ"ה לחם רב סימן ל' וכן תפסו רבני איזמיר כמבואר בס' בני משה (דף מ"ו ומ"ח) וכן דעת מהראנ"ח ח"א סימן ל"ה גם מהרשד"ם חלק אה"ע ס' ק"ח תפס לעיקר כדברי מהריק"ו כיון שפיסול זה אין לו שורש וענף. וכיון שכן יש לערוך בנ"ד ס"ס המתהפך משני צדדין כמו שיראה המעיין היטב. וגדולה מזו כתוב בספר שמות (דף ק"י) באותה תשובה שבסוף הספר יע"ש שנסתפק בדברי מהריק"ו להכשיר בכתב שם דנשתקע אע"ג דמרן הב"י והרב הלבוש כתבו בהדיא דאינה מגורשת. ועוד יש טעם ג' והוא במונח דשם צבי אפשר דהוא עיקר לא משום היותו שם דמילה אלא משום דהמגרש היה אשכנזי ורוב עסקו עמהם והם היו קורין אותו הירש דהוא כינוי לשם צבי אע"ג דהספרדים קרו ליה נפתלי איכא לספוקי שמא שם צבי עיקר וזה עלה בידי מיסודו של הרב פמ"א ח"א סימן מ' (דף ק"ג וק"ד) יע"ש. ועוד יש טעם ד' בנ"ד והוא לפי מה שלמדונו רבותינו ראשונים ואת אחרונים שמהם תצא תורה דבאנשים שמם המובהק הוא על פי עלייתו לס"ת או ע"פ חותמו ומוכח מדברי מהריק"ו שורש פ"ו ומהר"י ווייל סימן קפ"ב דשם שאדם חותם בו אע"ג דכ"ע קרו ליה בשם אחר כשר הדבר בשם החתימה לחוד וכ"כ בספר לחם רב סי' ל' ועיין מ"ש מרן בשם הקונטרס. וראיתי להרב מכתב אליהו סי' י"ד שהבין בדברי מרן דשם החתימה לחוד כותבין בגט ואין חוששין לכתוב שם אחר. ותמיהא מלתא לומר כן דכיון דכ"ע קרו ליה בשם אחר איך אפשר להלום דיסבור מרן ז"ל דסגי לכתחלה בשם החתימה לחוד. ומ"מ למדנו דשם החתימה הוא שם גמור אע"ג דשום אדם לא יכירנו באותו שם. ולפי זה נראה דבנ"ד דנודע קודם כתיבת הגט שהוא היה חותם נפתלי צבי ושכן כתוב בכתובה וסהדי דחתימי עלה ראו חתימתו דיש לו ב' שמות ועדיף טפי מאלו חותם באגרות שאותם החתימות אין מתפרסמות בעולם א"כ לכתחלה היה ראוי לכתוב בגט שם צבי לטפל דהו"ל כמי שהוחזק בשני שמות במקום אחד ואף שנכתב לעיקר בדיעבד כשר כיון דשני השמות כתובים בפירוש. את זה ראיתי לקצר בענין זה. ועוד לאלוה מילין והנם כתובים ולאפס פנאי לא אאריך והרציתי הדברים לפני מורי ורבותי גדולי הדור יצ"ו והסכימו להתיר בנ"ד דהוי מקום עיגון ונכתב בספר למען יעמוד ימים רבים):

י״ד

שינה שמו או שמה ושם עירו ושם עירה כו' אינו גט. נשאל הריב"ם סימן נ"ז בגט שנכתב בו הדרה בתלמיסאן והיא לא היתה דרה שם בשעת כתיבת הגט וגם לא עתה א"כ הרי שינה שם עירה ושקיל וטרי בענין ובסוף דבריו כתב וז"ל ואע"פ שכל שיש בגט לשונות מסופקים הגט פסול כבר כתבתי שזהו כשהבעל מערער וגם בכאן אם יבא הבעל ויערער לומר שלשינוי שם עירה נתכוון תצא אבל מ"מ אין מונעין אותה מלהנשא והיא תחוש לעצמה דומיא דהמביא גט בא"י כו' יע"ש: ואין דברי הרב מחוורין אצלי בזה דשאני התם דאת"ל דהגט הוא כשר אין לחוש שמא יבא הבעל ויערער משום דעדים מצויים לקיימו אבל הכא דאף את"ל דהבעל משקר במה שמערער דלשינוי שם עירה נתכוון אין מי שיכחישנו בדבר הזה ומנ"ל שמניחין אותה לינשא כיון שביד הבעל הוא לפסול הגט וצ"ע. (א"ה עי' מ"ש הרמ"ז בספר גט פשוט סימן קכ"ח סוף סעיף קטן ג'):

י״ט

הכותב גט בשבת כו'. (א"ה מכאן הוכיח מהר"ש יפה דהלכתא כאביי בההיא פלוגתא דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד, ועיין בדברי הרב המחבר בהל' מלוה ולוה שם רמז):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

שער המלך · הלכות גירושין פרק ג׳

שער המלך על הלכות גירושין פרק ג׳ ארוך במיוחד (6 קטעים, 94,000 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שער המלך על הלכות גירושין פרק ג׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות גירושין פרק ג׳

אור שמח על הלכות גירושין פרק ג׳ ארוך במיוחד (3 קטעים, 37,831 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אור שמח על הלכות גירושין פרק ג׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות גירושין פרק ג׳

אבן האזל על הלכות גירושין פרק ג׳ ארוך במיוחד (6 קטעים, 31,998 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות גירושין פרק ג׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

בני אהובה · הלכות גירושין פרק ג׳

בני אהובה על הלכות גירושין פרק ג׳ ארוך במיוחד (7 קטעים, 25,151 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת בני אהובה על הלכות גירושין פרק ג׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

חידושים מהגאון בעל מחנה אפרים · הלכות גירושין פרק ג׳

ט׳

כתב הלח"מ וז"ל ואולי י"ל לדעתו דמחמירין טפי גבי מתה דאמרינן כי היכי דמת זה מת האחר אבל בנפילה אם נפל מהאחר לא חיישינן בהוחזקו ע"כ. נ"ב על כרחין צ"ל כן דאל"כ קשה ההוא עובדא בההוא גיטא דאשתכח בסורא כדאיתא בפרק האשה שלום והכי כתבו התוס' שם וכ"נ דברי הטור:

ט״ו

כתב הרמב"ם ז"ל הכל כשרים לכתוב את הגט חוץ מחמשה כותי ועבד וכו' מפני שהכותי על דעת עצמו הוא כותב וחרש שוטה וקטן אינם בני דעה והעבד אינו בתורת גיטין וקידושין. ונראה דטעמו דעבד פסול משום דלאו בני כריתות נינהו. והתוספות והרשב"א והר"ן כתבו דלא שייך משום דלאו בני כריתות נינהו אלא בעדות אבל כתיבה כיון דלאו משום עדות הוא ושליחות נמי לא בעינן לא שייך למיפסל משום דלאו בני כריתות נינהו כי היכי דלא פסלינן מילה בעכו"ם אע"ג דלאו בני מילה נינהו. ולע"ד נראה כדברי הרמב"ם מדאמרינן בגמרא גבי מתניתין דכל השטרות העולים בערכאות של עכו"ם כו' ר"ש אומר אף אלו כשרים ופריך בגמרא והא לאו בני כריתות נינהו ופירש רש"י דכיון דלא שייכי בתורת גיטין אינם נעשים עדים בדבר דכתיב וכתב ונתן מי שישנו בנתינה ישנו בכתיבה ואע"ג דגמרא איירי אליבא דר"מ מ"מ מדר"מ נשמע לר"א דס"ל דכתב דקרא אכתיבת סופר קאי דדרשינן מי שישנו בנתינה ישנו בכתיבה וכ"נ מפירש"י בגמרא גבי ההיא דפריך והא ערכאות של עכו"ם דפסולא דאורייתא הוא ופירש רש"י דכתיב וכתב ונתן מי שישנו בנתינה ישנו בכתיבה ומשני ר"א היא דאמר עדי מסירה כרתי, ופירש רש"י וכתב אכתיבת הגט כתיב ואיירי כשכתבו סופר ישראל. והתוספות כתבו דיש לפסול לעבד בכתיבה דבעינן שליחות אכתיבה מדאמרינן צריך שיאמר לסופר כתוב. והרשב"א ז"ל הביא עוד ראיה מדאמרינן בההיא דהוו קרו לה נפאתה וכתבו אינהו תפאתא דאין חוזרין וכותבין לה גט אחר משום דעשו שליחותן. הן אמת דלפי מ"ש הר"ש ב"ר צמח ז"ל שם דלא אמרו עשו שליחותן אלא כשנכתב ונחתם אין ראיה והרמב"ן ורשב"א והר"ן דחו זה והביאו ראיה מריש זבחים דתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ופריך בגמרא הא סתמא כשרים ורמינהו הכותב טופסי גיטין צריך שיניח התורף ומשני זבחים בסתמא לשמן קאי אשה לאו לגירושין קיימא ואם איתא דלכתיבה ג"כ בעינן שליחות מאי פריך נהי דסתמן לשמן קאי מ"מ בעינן שיניח תורף שיכתבנו בשליחות הבעל ומאי משני אשה לאו לגירושין עומדת דמשמע דאי הוה קיימא לגירושין היה יכול לכתוב תורף ולא בעינן שליחות ומאי דפסלינן לכתוב תורף בלא צואת הבעל משום דבלא צואת הבעל לא חשבינן כונתן לשמה אע"פ שמתכוונין לשמה לשם אשה זו: איברא דהרמב"ם ז"ל רפ"ב כתב וז"ל זה שנאמר בתורה וכתב לה אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. וכתב ה"ה דהטעם דבכל התורה שלוחו של אדם כמותו ורבנן דרשי האי וכתב בכתיבה מתגרשת וכו' עכ"ל. נראה בפירוש דלכתיבה נמי בעינן שליחות. אמנם צריך להבין מאי דמסיים הר"מ ז"ל וכתב לא נאמר וכתב אלא לומר שאינה מתגרשת אלא בכתב והא איצטריך וכתב לה שיהא הבעל כותב או שלוחו ובפרק מי שאחזו אמתניתין דאמרו לו לכתוב גט קאמר בגמרא מני ר"מ היא דאמר מילי מימסרן לשליח אימא סיפא עד שיאמר לסופר כתוב וכו' אתאן לר"י דאמר מילי לא מימסרן לשליח ופירש רש"י מילי מימסרן לשליח דשלוחו של אדם כמותו ור"י סבר לא מימסרן לשליח אלמא דלכתיבה נמי בעינן שליחות. וכתב הר"ן בשם הרמב"ן בפ' התקבל דאע"ג דעושה אדם שליח שלא בפניו שאני גט דבעינן לשמה ובעינן נמי וכתב לה כלומר שיכתבנו הבעל ואין הסופר והעדים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו. ובס"פ המגרש קאמר בגמרא וליחוש דילמא אימלוכי אימליך כתב הר"ן בשם הרמב"ן פירוש שמא מתחלה אמר לסופר כתוב גט לאשתי וכתב חציו ונמלך ומנעו מלהשלים הגט ונתבטל שליחותו וכשחזר אחר כך וא"ל לשליח לא עשאו שליח אלא לחצי הגט ולא ניתן לגירושין והקשו על דבריו הרשב"א והר"ן דכיון שמתחלתו ועד סופו נעשה כמצותו המלכה שבינתים למה פסלו ולפי מ"ש לק"מ דנהי דבמצות הבעל נעשה מ"מ חציו הראשון נכתב שלא בשליחות הבעל דכיון דנמלך נתבטל שליחותו ובעינן כתיבה בשליחות הבעל, ובפרק השולח איבעיא להו חוזר ומגרש בו או אינו חוזר ומגרש כלומר מי אמרינן בטליה לדבור ראשון שצוה לכתוב הגט לשמה והוי כאלו לא נכתב הגט לשמה כלל או דילמא שליחות דשליח הוא דבטיל אבל גיטא לא בטיל ומסיק גיטא גופיה לא בטיל. ויש מקצת נוסחאות שגורסות גיטא גופיה מי קא בטליה דמשמע דאילו בטל הגט בפירוש הרי זה בטל ואינה מתגרשת לעולם בגט זה וזו היא שיטת הרמב"ם והתוס' ואם איתא דמאי דבעינן צואת הבעל לאו משום שליחות הוא אלא משום דבלא צואת הבעל לא חשבינן כונתן לשמה א"כ גט זה שנכתב בצואת הבעל הרי נכתב לשמה א"כ מה יכול עוד הבעל לבטל דבשלמא אי בעינן שליחות הבעל לכתיבה אתי שפיר דכיון דבטליה לשליחותיה נמצא כאילו לא נכתב לשמה והוי כאילו אמר כל הרוצה לכתוב גט לאשתי יכתוב, ואפילו לגירסאות דגרסי גיטא גופיה מי קא בטיל הא פירשו טעמא משום דכתיבת הגט לשמה חשיב מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה ואי לא בעינן שליחות לכתיבה מה שייך לומר אי אתי דיבור ומבטל מעשה דהכא לאו לדיבוריה בעינן אלא כדי שיכוון הסופר לשמה וכיון שנכתב לשמה מה שייך כאן לביטול וע"כ לא אמרו אתי דיבור ומבטל מעשה או לא אלא היכא דבעינן שליחות והראיה שהביאו הרשב"א והר"ן מזבחים אינה ראיה דלפי הגמרא דפ' מי שאחזו דקאמר תנייא כותיה דרב אשי כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה ה"ז גט בטל עד שישמעו קולו א"כ מאי מקשה בריש זבחים הא סתמן פסולים כלומר ומ"ש מזבחים דסתמן לשמן הוו והא בגט אפילו כתבו הסופר לשמה פסול כל שלא שמע קול הבעל ואפילו אם צוה הבעל אמרו לסופר פלוני שיכתוב גט לאשתי: איברא דקשה דבפ' מי שאחזו איתא אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו ואם איתא דבעינן שליחות לכתיבה הא חרש לאו בר שליחות ואינו נעשה משלח ג"כ כמ"ש הרמב"ם בהל' שלוחין ואע"ג דלא קי"ל כרב כהנא היינו מטעם אחר משום דבעינן קולו ואפילו בפיקח לא מהני כתב. ולסברת הרמב"ם שסובר דלא ממעטינן כתב ידו אלא בחרש דכיון דלאו בר דעת הוא אין סומכין על כתיבת ידו להחשיבו בן דעת לק"מ דרב כהנא סבר דעל כת"י סמכינן להחשיבו בן דעת וכיון דבן דעת הוא עושה שליח ג"כ אבל לסברת הטור דסובר דמקולו ממעטינן אפילו כתב פקח קשה. ועיין בחידושי הרשב"א כדברי. והתוספות בעירובין דף י"ג כתבו ז"ל והא דתניא כתב סופר לשמה וכו' ה"ז פסול עד שישמעו קולו מדרבנן הוא א"נ בסוטה אין הכהן מקפיד אם יכתוב שום אדם ומסתמא ניחא ליה אבל גבי גט מסתמא לא ניחא ליה לבעל עכ"ל. ונראה דהיו גורסים פסול. ומ"מ דבריהם תמוהים דהא אמרינן עד שישמעו לאפוקי באומר אמרו קולו לאפוקי כתב ידו אלמא אפילו בדניחא ליה לבעל ואמר אמרו לפ' שיכתוב לא מהני ואפילו כתב בכתב ידו. וראיה אחרת מפרק מי שאחזו קורדייקוס דתנן כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס אמרו עלה בגמרא אמר רשב"ל כותבין ונותנין לאלתר ור"י אומר אין כותבין אלא לכשישתפה וטעמא דר"י דמדמה ליה לשוטה ע"כ. והשתא קשה אם איתא דלכתיבה לא בעינן שליחות ומאי דבעינן קולו היינו משום דבלאו הכי לא חשבינן כוונתו כונה כמ"ש הרשב"א אם כן זה שצוה בעודו בריא ואמר כתבו גט לאשתי ואחזו שטות אח"כ למה לא יכתבו הגט ואם כתבו אמאי הוא פסול מכיון שכתבו לשמה ובצווי הבעל ובשלמא לסברת הסוברים דבעינן שליחות לכתיבה אתי שפיר דכיון דנשתטה נתבטל השליחות, וכ"ת אם איתא דבעינן שליחות לכתיבה א"כ ש"מ שמצוה לכתוב גט וכן מגוייד או צלוב דכותבין ונותנין לאשתו ומי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ומצי משוי שליח ובשלמא למ"ד דלא בעינן שליחות לכתיבה ניחא. ויש ליישב כאשר לבאר לקמן ובפ' ר"ג איתא בעי רמי בר חמא הרי אמרו אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה ה"ז גט מפני שבידו לגרשה ולאשה בעלמא לא מפני שאין בידו לגרשה יבמתו מאי תיקו. ופירשו התוס' דלאשה בעלמא לא טעמא כיון דאין בידו לגרשה בשעה שעשהו שליח אלמא בפירוש דבעינן שליחות לכתיבה. וכ"ת התם ה"ט משום דהוי מקנה לדבר שלב"ל וכ"כ התוס' בשם ר"י דהיינו דוקא למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל אבל למ"ד מקנה הוי גט כי היכי דמהני לענין שיחרור בלוקח עבד ע"מ לשחררו וכתב לו הרי גופך קנוי לך מעכשיו עכ"ד. דבריהם קשים לשמוע דהתם בעבד באותה כתיבה זכה מעכשיו העבד והוי דשלב"ל אבל הכא אין כאן הקנאה ואם ירצה שלא לגרשה הרשות בידו. אחר כך מצאתי בירושלמי פ"ק דתרומות דפריך לרשב"ג דאמר פקח ונתחרש [הוא תורם ואחרים מקיימין על ידו וכן בגיטין כותב ואחרים מקיימין כתב ידו] ממתני' דמי שאחזו הרי שכתב בכת"י ואמר לסופר כתוב ולעדים חתמו אינו גט עד שישמעו קולו ומשני א"ר אבדומי בחרש אנן קיימין ואין שליחות לחרש ע"כ. ובמסכת נזיר גבי מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ומצי משוי שליח כתבו התוס' וההיא דר"ג ה"ט דכיון דאיהו לא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח. איברא דלפי זה קשה דהא קי"ל דיכולה אשה לומר לחברתה לושי לי קמח והפרישי לי חלה וטעמא דיש בידה להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זו תהא חלה על הקמח לכשיהיה נילוש ואין זה דבר שלא בא לעולם כיון דבידה לעשות קרוי שפיר דשב"ל ואילו בפ' ר"ג בעי ליבמתו מהו ומאי קמיבעיא ליה והא בידו לבא עליה ולגרשה אלא ודאי כיון דהשתא לא מצי לגרשה לא מצי משוי שליח כיון דמחוסר מעשה לבא עליה ומחמת זה כתבו התוס' דגבי חלה נמי לא מהני. אמנם מצאתי ראיה לדין זה ממתני' דהאומר כתבו גט ותנו לאשתי שכותבין ונותנים והא בעינן שליחות לנתינה והשתא לא מצי עביד דעדין לא נכתב הגט וע"כ ה"ט כיון דבידו לעשותו קרוי שפיר דשב"ל וההיא דיבמתו אין בידו לבא עליה אם היא לא תרצה דאזיל וערקת לעלמא: ולפי מה שהעלינו דצריך שליחות לכתיבה גם כן צריך ליישב מה שהקשינו לעיל ממגוייד או חולה שמשוי שליח לכתוב גט לאשתו ומי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ומצי משוי שליח והכי אמרו גבי כהנים אי שלוחי דידן הוו מי איכא מידי דאנן לא מצי עבדי ומצינן לשוויי שליח. ולכאורה היה נראה לחלק דהתם ישראל לאו בני קרבנות נינהו כלל מה שאין כן הכא דחולה בר כריתות הוא והכי מחלק בגמרא פרק קמא דקידושין גבי עבד. אמנם צריך להבין עדין דבמסכת נזיר אמרינן מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד השתא ומצי משוי שליח ומהאי טעמא לא מצי משוי שליח לאשה דהיא נשואה השתא וכן להפר נדרי אשתו דמי איכא מידי דהשתא לא מצי עביד ומצי משוי שליח ואמרו שם דסבירא ליה לר' יאשיה כמ"ד דאדם מצי מפר נדרי אשתו קודם שתדור: איברא דהרמב"ם ז"ל כתב בהלכות נדרים דשליחות לא מהני משום דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו וכ"כ מהרי"ק, וצ"ע דלמה איצטריך להאי טעמא כיון דפסק כחכמים דאמרי דהאומר לאשתו כל הנדרים שתדורי עד זמן פ' דלא מהני משום דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר וע"כ לא איצטריך ר' יאשיה להאי קרא אלא משום דס"ל כר"א דמצי מפר כל שתדור. וע"כ היה נראה דס"ל להרמב"ם ז"ל דאדם מצי משוי שליח אפילו למאי דאיהו לא מצי עביד וה"ט משום דבר הפרה הוא וכההיא דעבד. אבל זה אינו דבהלכות אישות פסקה הרמב"ם לההיא דנזיר ולא דמי לההיא דעבד דאמר עבד בר כריתות הוא ומשום הכי משוי שליח אע"ג דאיהו לא מצי לקבלו דהתם אין במעשה שום גריעות דהמעשה שהוא הגט יכול לאתעביד השתא וכיון דהמעשה יכול לאתעביד השתא מצי משוי שליח כיון דשייך הוא בגיטין מה שאין כן התם דמאי דלא מצי עביד הוא אינו משום גריעות דיליה אלא משום דאין המעשה בא לעולם וההיא דאיצטריך הרמב"ם ז"ל בנדרים דשליחות לא מהני לקרא אפשר דאיירי לנדרים שכבר נדר. אמנם עדין קשה דבפרק הגוזל עצים תניא ואם היה זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר ופריך האי זקן או חולה ה"ד אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תהוי דידיה ואי דלא מצי עביד עבודה היכי משוי שליח ומשני עבודה דכי עביד ע"י הדחק עבודה היא משוי שליח, ומאי קושיא דהא כי אמרינן מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד לא משוי שליח היינו היכא דלאו בר עשיה הוא כלל כגון ישראלים דלאו בני קרבנות נינהו או היכא דהגריעות הוא במעשה כגון דהוי דשלב"ל:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לב שלם · הלכות גירושין פרק ג׳

ד׳

יתר על כן אמר לסופר כתוב וכו'. גרסינן בגמ' מסכת גיטין דף כ"ה ע"א וז"ל בעא מיניה רב הושעיא מרב יהודה אמר ללבלר כתוב לאיזו שתצא בפתח תחילה מהו א"ל תניתוה יתר מיכן אמר ללבלר כתוב לאיזו שארצה אגרש פסול לגרש בו אלמא אין ברירה ע"כ. ומשמע שם בגמ' דמיבעיא אם יש חילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים ופשיט ליה דאין חילוק יעו"ש בגמ'. וכתב הרא"ש בעיא זו ופשיטותא דאין חילוק בין תולה בדעת עצמו וכו'. וכ"כ הטור בנו סי' קל"א. אבל הרי"ף והרמב"ם ז"ל השמיטוה ולא ידעתי למה דאם ר' הושעיא מבעיא ליה אנן היאך פשיטא לן. ואח"כ ראיתי למוהרש"ך ז"ל שהקשה כן ואין תירוצו נוח לי לענ"ד וכמו שכתבתי. ולענ"ד נראה דס"ל להרמב"ם דבעיא זו אינו אלא למ"ד אין ברירה אפי' לקולא והוא ר' יוחנן אבל לדידן דנקטינן לקושטא דמלתא דלקולא לא אמרינן אין ברירה לא שייכא בעיא זו דבין אי אמרינן אין ברירה או יש ברירה אמרינן דספיקא הוי יהיה תולה בדעת עצמו או בדעת אחרים ממורי הרב ז"ל. ועוד כתב באורך בביאור דברי ה"ה ז"ל ולפיכך לא העתקתיו.

ט׳

המביא גט ואבד ממנו וכו'. כתב הלח"מ וז"ל ואולי יש לומר לדעתו דמחמרינן טפי גבי מיתה דאמרינן כי היכי דמת זה מת האחר אבל בנפילה אם נפל מהאחר לא חיישינן בהוחזקו ע"כ. נ"ב על כרחין צריך לומר כן דאל"כ קשה ההיא עובדא בההוא גיטה דאשתכח בסורא כדאיתא בפ' האשה שלום והכי כתבו התוס' שם וכן נראה מדברי הטור. מחנה אפרים דף י' ע"ד בחידושים. בני דוד פאלקון דף ל"ג ע"ב עיין שם באורך.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות גירושין פרק ג׳

ט׳

אבד במקום שהשיירות מצויות אם מצאו וכו' בכלי שהניחו ויש לו טביעות עין בארכו ורחבו של גט תתגרש בו. והקשה הרב המגיד דבגמ' מוכח דלצורבא מרבנן מהדרינן בטביעת עינא בלא סימנא ורבינו לא כתבו. וכיוצא בזה הקשה הב"י על הטור באה"ע סי' קל"ב. ונראה די"ל דרבינו והטור אזלי לטעמייהו שכתבו בהלכות אבידה אם היה כלי שטבעתו העין חייב להכריז שאם יבוא תלמיד חכם ויאמר יש לי בו טביעת עין מחזירין. ומשמע דסבירא להו דכלי שלא טבעתו העין לא מהדרינן אף לת"ח והיינו משום דפסקו הלכה כרבי שמעון בן אלעזר בפ"ב דב"מ דאמר כל כלי אנפוריא אינו חייב להכריז וטעמם משום דאמוראי מפרשי למילתיה מאי כלי אנפוריא אמר רב יהודה אמר שמואל כלים חדשים שלא שבעתן העין וכו'. וכ"כ הלח"מ בפי"ד דאבידה. וא"כ אתי שפיר שלא כתבו כאן גבי גט דליהדר לצורבא מרבנן בטביעות עין דגט הא לא טבעתו העין משום דלא משהה אינש גיטא בידיה וכמ"ש התוס' בב"מ (ריש דף כ"ד). ומשמע מדבריהם שם דההיא דפ"ק שם דקאמר רבה בר בר חנא שם דמהדרינן גט לצורבא מרבנן בטביעות עין אתיא אליבא דמ"ד דפליג על רשב"א וסובר דמהני טביעות עין אף בכלים שלא טבעתן העין וא"כ למאי דקיי"ל כרשב"א לא קיי"ל כרבה בר בר חנה ושפיר עבדי רבינו והטור שהשמיטוה:

ט״ז

ולמה אין כותבין אלו החמשה מפני שצריך הכותב לכתוב לשם האיש וכו' וחרש שוטה וקטן אינן בני דעה והעבד אינו בתורת גיטין. ועיין בבית שמואל באה"ע סי' קכ"ב שדקדק מדברי רבינו הללו דסבר שא"צ שיעשה הבעל שליח לכתיבת הגט דאי הוה ס"ל דצריך שליחות לכתיבת גט היה לו לומר דמשו"ה פסולין לכתיבת הגט משום דצריך שליחות והן לאו בני שליחות. ולפ"ז נתקשה במ"ש רבינו לפסול העבד לכתיבה מטעם שאינו בתורת גיטין דלא שייך טעם זה רק היכא דבעי שליחות וכמ"ש התוס'. ונמשכו אחריו בעל ספר קרבן נתנאל בפ"ב דגיטין וספר בני אהובה וספר בית מאיר: ואני אומר דודאי דעת רבינו הוא דצריך שליחות בכתיבה וכמ"ש בעל תרומת הדשן בסי' רכ"ח והכי מוכח ממ"ש רבינו לעיל בריש פ"ב זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות אחד הכותב בידו ואחד שאמר לאחר לכתוב לו וא"כ אתי שפיר מ"ש לפסול עבד בכתיבה משום שאינו בתורת גיטין. ומה שהוקשה לו להבית שמואל וסייעתו דא"כ אמאי לא סגי ליה לרבינו למיפסלן מטעם שאינן בני שליחות י"ל דאי משום הכי אין לפוסלן רק לכתיבת התורף אבל אין לפוסלן מטעם זה לכתיבת טופס דלא בעינן ביה שליחות לכו"ע. ותדע דהרי מכשירין כתיבת טופס בחרש שוטה וקטן כשגדול עומד על גבם ומלמדם ולא פסל משום דלאו בני שליחות נינהו. וזהו שכתב רבינו דעכו"ם פסול משום דכותב על דעת עצמו שלא לשמה וחש"ו אינן בני דיעה לומר דמהני טעמי פסילי אף לכתיבת טופס כשאין גדול עומד על גבן [ובעכו"ם] אף כשגדול ישראל עומד על גבו. דאילו משום שליחות לא פסילי רק בתורף כמ"ש. ולפ"ז מ"ש בעבד שאינו בתורת גיטין דהיינו משום שליחות לא קאי רק לתורף ולפוסלו מדאורייתא והוא הדין דגוי מפסיל מהאי טעמא ואפילו בטל וכמ"ש הכס"מ. וטעם דעל דעת עצמו כותב הוצרך משום טופס והוא הדין דעבד מפסיל גם לטופס מהאי טעמא וכמו שמבואר מדברי רבינו בסמוך. ונמצא דבאמת הוצרך רבינו לשני טעמים בעבד. שאינו בתורת גיטין להבטל מן התורה בתורף ועל דעת עצמו כותב למפסל טופס אפילו עומדין על גביו וטעם שאינו בתורת גיטין כמו גבי עבד כדי להיות הגט בטל מן התורה וכמ"ש. ומה שלא כתב זה בפירוש תירץ הבית שמואל שם בסי' קכ"ב דבכלל הוי נמי [מומר] השייך בתורת גיטין ע"ש. ועיין מ"ש בזה בהל' אישות פ"ג: וא"ת דאמאי לא כתב רבינו טעם זה גבי חש"ו ולומר דמשום שאינן בתורת גיטין הגט בטל מן התורה בתורף ואע"פ שגדול עומד על גביהן. וי"ל דס"ל כמ"ש תוס' בגיטין (דף כ"ב ע"ב) דחש"ו חשיבי בני כריתות הואיל ואם הגדיל הקטן ונשתפה השוטה הוו בני כריתות ע"כ. והטעם ביאר בשו"ת נודע ביהודה במהדו"ת חלק אה"ע סי' נ"ד דאע"ג דחרש ושוטה אין סמיא בידן לומר דאתו בודאי לכלל דעה מ"מ מקרו בני הויה כיון שגדולים הן ואין החיסרון בהן רק מצד שאין בם דעת והביא ראיה לזה מסוגיא דגיטין (דף נ"ה ודף פ"ה) כפי גרסת ספרינו ועיי"ש. ובשו"ת שיבת ציון סי' ד' הוכיח דמקרו בר קשירה לגבי תפילין ובר זביחה לענין שחיטה. וא"כ הוא הדין דאיקרו בני כריתות. [וזה דלא כמ"ש בנוב"י מהדו"ק סי' ס"ד ובמהדו"ת סי' ס"ח לדעת ר"י ברזילי דלא גריס כגירסת ספרינו וס"ל דחרש ושוטה לא מקרו בני הויה ואינו בן זכיה כלל כיון שאינו בודאי שיבוא לכלל זה ולכך תקנו נשואין לחרש שאי אפשר שיקדש לו אחר שאין זכין לחרש ונראה מדבריו דגם רבינו ס"ל כן. וגם בס' בית מאיר סי' קל"ז כתב דלא מקרי בת הויה. ואינו מחוור דמכאן הא מוכח דסבירא לרבינו דחרש ושוטה מקרו בני כריתות והוא הדין דמקרו בני הויה. וכן בירושלמי דקידושין איתא דזכין לחרש. והא דאחר אין נושא אשה לחרש י"ל משום דלא הוי זכות בודאי כיון שנאסר בקרובותיה ונתחייב בשאר וכסות. אבל דבר של זכות דמסתמא ניחא ליה זכין לחרש ושוטה ואע"ג דאין להן שליחות זכיה עדיפא. ועוד יתבאר אי"ה בהל' זכיה]:

י״ט

הכותב גט בשבת או ביוה"כ בשגגה ונתנו לה הרי זו מגורשת. והקשה הכס"מ כיון דהוי בשוגג אפילו חתמו עדים בשוגג נמי תהא מגורשת וע"ש שנדחק והובא באחרונים באה"ע סי' קכ"ג. ולי נראה די"ל דהיינו טעמא דרבינו דלא נקט כאן חתימת עדים דאזיל לטעמיה שפסק לעיל בפ"א דין כ"ה גט שזמנו מאוחר פסול ופירש הכס"מ דטעמו משום דאיכא למיחש שיחפה על בת אחותו כשתזנה שיתן לה גט כזה שאין זמנו מוכיח כיון שאנו רואין שהוא מאוחר והוי כגט שאין בו זמן וא"כ תאמר קודם הזנות נתגרשתי. ולפ"ז הכי נמי גט שזמנו כתוב בו שבת או יוה"כ הוי כמו שזמנו מאוחר וכדתניא בב"ב (דף קע"ו) ופסקו רבינו פכ"ג דמלוה שטר שזמנו כתוב בו בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא שהדבר ידוע הוא שאין כותבין בשבת ולפיכך אחרוהו ע"כ. וא"כ דתלינן שאחרהו הרי יכול לחפות בו על זנות דבת אחותו בבית דין אחר כמו בגט שזמנו מאוחר וא"כ אין להכשיר גט כזה אלא א"כ שלא חתמו בו עדים כלל רק שנתנו לה בעידי מסירה דבכהאי גוונא לא מפסיל משום הזמן שהוא מאוחר ואפי' שהוא מוקדם כשר דאי איכא למיחש שיחפה על זנות דבת אחותו שיילינן לסהדי אימת מטא גיטא לידה וכמש"כ בהגהות [מיימוני] לעיל ולפ"ז על כרחך לא הוה מצי למימר רבינו כאן בשבת או ביוה"כ שחתמו: ומ"ש רבינו בשגגה פירש הכס"מ דאילו כתב במזיד בשבת או ביוה"כ בפרהסיא היה הגט בטל מן התורה מפני שכתבו מחלל שבת וכו'. וכן פסק הג"ה באה"ע ומשמע דכותב ביוה"כ נמי הוי ככופר בכל התורה כמו מחלל שבת וכ"כ בספר תבואת שור ביו"ד סי' ב'. וראיתי שתמה בעל הפמ"ג על זה בספרו שושנת העמקים כלל כ"ג. דמאי שייטיה דיוה"כ לכאן דבשלמא שבת טעמא כמ"ש רש"י בפ"ק דחולין (דף ה') דהוי כעובד עבודת גילולים דמעיד עדות שקר. אבל גבי יוה"כ לא שייך זה ולא מצינו דמחלל יוה"כ יהיה מומר לכל התורה. וכתב דאין לומר דטעמא דכותב גט במזיד ביוה"כ פסול משום דחשוד לחמור חשוד לקל ושמא אינו כותב לשמה. הא יוה"כ כרת ואשת איש הוא חנק. וגבי שבת דחייב סקילה וא"כ הוא חמור מאשת איש אפשר דמהאי טעמא אפילו בצנעה פסול דחשוד לקל דלא לשמה. ותירץ דגבי יוה"כ נמי מצינן למימר דפסול מטעם דחשוד הוא לכתוב שלא לשמה דאי משום דאשת איש חמור מיוה"כ מיהו עליו אין איסור אלא דלפני עור דקיל מיוה"כ עכ"ד. ואין דבריו נראין דעל כרחך כל שהאיסור חמור אינו חשוד להכשילו לאחרים דהרי קיי"ל דמותר ליקח ממנו החמור וכמו שפירש רש"י בבכורות (דף ל') וכן משמע ביו"ד סי' קי"ט. ושמע מינה דלא אמרינן דאצלו קל כיון שאינו עובר עליו בעצמו אלא על לפני עור אלא אמרינן דכיון שהוא חמור אף לאחרים לא יכשיל בו. וכהאי גוונא איתא ברא"ש בריש פ"ה דנדרים דיותר ראוי לחוש ולהזהר שלא להכשיל לחבירו מלעשות איסור בעצמו עיי"ש. ובס' פרי תואר הוכיח כן ממ"ש התוס' בחולין גבי מומר אוכל נבילות לתאבון בודק סכין ונותן לו לשחוט דחייש אלפני עור. אלא נראה די"ל דהיינו טעמא דאמרינן דהחשוד על יוה"כ חשוד לכל התורה משום דיוה"כ הוא חמור לאינשי ואפילו משבת מפני שהוא יום כפרה וסליחה. וסברא זו כתבו התוס' בחולין (דף ק"א ע"ב): [ועיין בס' בדק הבית לבעל תורת חיים שהקשה דאמאי נעשה מומר בכתיבת הגט בזדון בשבת לפמ"ש התוס' בחולין גבי שוחט בשבת דלא נעשה מומר בפעם אחד. ותירץ דשאני הכא דקיי"ל דהכותב שני אותיות בשבת חייב וא"כ כשכותב כל הגט במזיד חייב על כל שני אותיות וא"כ לא הוי פעם אחת ע"כ. ועפ"ז יש ליישב מה שהקשה התורת חיים גופיה בחידושיו לסנהדרין (דף ע"א)]: ומ"ש בעל המגי"ה שבספר משנה למלך שמכאן הוכיח מהר"ש יפה דהלכתא כאביי בההיא פלוגתא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד ועבד דסבר דמהני. מדמכשיר כאן בתוספתא גט שנכתב באיסור בשבת או ביוה"כ. אין זה הוכחה לפי מ"ש בחידושי דאף למ"ד דלא מהני אפשר דמודה דשאני גרושין דמצינו דגלי ביה קרא דמהני באיסור וכדאיתא בשלהי גיטין (דף צ') גבי לא מצא בה לא ערוה ולא דבר ועבר וגירש וכמו שיתבאר לקמן בפרק י' וע"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות גירושין ג׳, מתוך הלכות גירושין שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות גירושין כל הרמב״ם