הלכות גירושין · פרק ב׳
הלכה א׳
זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים כד א) "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ". אֶחָד הַכּוֹתֵב בְּיָדוֹ אוֹ שֶׁאָמַר לְאַחֵר לִכְתֹּב לוֹ. וְאֶחָד הַנּוֹתֵן בְּיָדוֹ אוֹ שֶׁאָמַר לְאַחֵר לִתֵּן לָהּ. לֹא נֶאֱמַר וְכָתַב אֶלָּא לְהוֹדִיעַ שֶׁאֵין מִתְגָּרֶשֶׁת אֶלָּא בִּכְתָב. וְנָתַן שֶׁלֹּא תִּקַּח מֵעַצְמָהּ:
הלכה ב׳
אָמַר לִשְׁנַיִם כִּתְבוּ גֵּט וְחִתְמוּ וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְחוֹתְמִין וְנוֹתְנִין לָהּ וְהֵן הֵן שְׁלוּחָיו וְהֵן הֵן עֵדָיו. וְכֵן אִם אָמַר לַסּוֹפֵר כְּתֹב לִי גֵּט לְאִשְׁתִּי וְאָמַר לָעֵדִים לַחְתֹּם כּוֹתְבִים וְחוֹתְמִים וְנוֹתְנִין לוֹ וְהוּא מְגָרֵשׁ בּוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה:
הלכה ג׳
וְכוֹתְבִין גֵּט לָאִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים וְהַסּוֹפֵר שֶׁכָּתְבוּ וְחָתְמוּ בּוֹ מַכִּירִין וְיוֹדְעִים שֶׁזֶּה הוּא פְּלוֹנִי וְאִשְׁתּוֹ הִיא פְּלוֹנִית. וְאִם הָיוּ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶם שָׁוִים וּשְׁמוֹת נְשׁוֹתֵיהֶם שָׁוִים אֵין מְגָרֵשׁ אֶחָד מֵהֶם אֶלָּא בְּמַעֲמַד חֲבֵרוֹ שֶׁמָּא יִכְתֹּב גֵּט וְיוֹלִיכוֹ לְאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ וְיַאַסְרֶנָּה עָלָיו:
הלכה ד׳
וּבִשְׁעַת הַסַּכָּנָה כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִים. וְהָאִשָּׁה נוֹתֶנֶת שְׂכַר הַסּוֹפֵר בְּכָל מָקוֹם:
הלכה ה׳
וְצָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר הַבַּעַל עַצְמוֹ לַסּוֹפֵר כְּתֹב וְלָעֵדִים חֲתֹמוּ. הֲרֵי שֶׁאָמְרוּ לוֹ בֵּית דִּין אוֹ שְׁנַיִם נִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתְּךָ וְאָמַר לָהֶם כִּתְבוּ וְכָתְבוּ הֵן עַצְמָן וְחָתְמוּ בּוֹ הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. אֲבָל אִם אָמְרוּ הֵם לַסּוֹפֵר וְכָתַב וְלָעֵדִים וְחָתְמוּ אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ וּנְתָנוּהוּ לַבַּעַל וְחָזַר וְנָתַן גֵּט זֶה לְאִשְׁתּוֹ בִּפְנֵי עֵדִים הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל, שֶׁהֲרֵי כְּתָבוֹ מִי שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ הַבַּעַל לְכָתְבוֹ:
הלכה ו׳
אָמַר לִשְׁנַיִם אוֹ לִשְׁלֹשָׁה אִמְרוּ לַסּוֹפֵר וְיִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתִּי וְאִמְרוּ לָעֵדִים וְיַחְתֹּמוּ וְאָמְרוּ לַסּוֹפֵר וְכָתַב וְלָעֵדִים וְחָתְמוּ, אוֹ שֶׁאָמַר לִשְׁנַיִם אִמְרוּ לַסּוֹפֵר וְיִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתִּי וְאַתֶּם חֲתֹמוּ הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. וּמִתְיַשְּׁבִין בְּדָבָר זֶה הַרְבֵּה מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָרוֹב לִהְיוֹת גֵּט בָּטֵל:
הלכה ז׳
וּמַה בֵּין פָּסוּל לְבָטֵל. שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בְּחִבּוּר זֶה בְּגֵט שֶׁהוּא בָּטֵל הוּא בָּטֵל מִן הַתּוֹרָה. וּבְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר פָּסוּל הוּא פָּסוּל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:
הלכה ח׳
הַבַּעַל שֶׁהֵבִיא גֵּט בְּיָדוֹ חָתוּם וְאָמַר תְּנוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ יִתְּנוּ לָהּ. אָמַר לַאֲחֵרִים לִכְתֹּב גֵּט וְלַחְתֹּם בּוֹ וְלִתְּנוֹ לְאִשְׁתּוֹ וְכָתְבוּ וְחָתְמוּ וְנָתְנוּ לָהּ וְנִמְצָא הַגֵּט בָּטֵל אוֹ פָּסוּל הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין גֵּט אַחֵר אֲפִלּוּ מֵאָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיָדָהּ גֵּט כָּשֵׁר:
הלכה ט׳
אָמַר לָהֶם הַבַּעַל כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ לַשָּׁלִיחַ לְהוֹלִיךְ לָהּ וְכָתְבוּ וְחָתְמוּ וְנָתְנוּ לַשָּׁלִיחַ וְנִמְצָא הַגֵּט בָּטֵל אוֹ פָּסוּל אֵין כּוֹתְבִים אַחֵר עַד שֶׁיִּמָּלְכוּ בַּבַּעַל. שֶׁהֲרֵי לֹא עָשָׂה אוֹתָן שְׁלוּחִים לְגֵרוּשִׁין וְשֶׁמָּא לֹא רָצָה אֶלָּא שֶׁיִּכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ לַשָּׁלִיחַ בִּלְבַד וְלֹא יִשָּׁאֵר לָהֶם בּוֹ מַעֲשֶׂה אַחֵר וַהֲרֵי כָּתְבוּ וְנָתְנוּ. לְפִיכָךְ לֹא יִכְתְּבוּ אַחֵר. וְאִם כָּתְבוּ גֵּט אַחֵר כָּשֵׁר וּנְתָנוּהוּ לַשָּׁלִיחַ (וְנָתְנוּ לָהּ) הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
הלכה י׳
הָאוֹמֵר לִשְׁנַיִם אוֹ לְיֶתֶר מִשְּׁנַיִם כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי גַּרְשׁוּהָ שַׁלְּחוּהָ שִׁבְקוּהָ תַּרְכוּהָ כִּתְבוּ אִגֶּרֶת וּתְנוּ לָהּ הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ גֵּט כָּשֵׁר וְיִתְּנוּ לָהּ. אָמַר לָהֶם פִּטְרוּהָ פַּרְנְסוּהָ עֲשׂוּ לָהּ כַּדָּת עֲשׂוּ לָהּ כַּנִּימוּס עֲשׂוּ לָהּ כָּרָאוּי לֹא אָמַר כְּלוּם. וְאִם כָּתְבוּ גֵּט וְנָתְנוּ לָהּ הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל:
הלכה י״א
אָמַר לָהֶם הוֹצִיאוּהָ עִזְבוּהָ הַתִּירוּהָ הַנִּיחוּהָ הוֹעִילוּהָ הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם מַשְׁמָע מִלּוֹת אֵלּוּ גֵּרוּשִׁין אוֹ עִנְיָן אַחֵר. לְפִיכָךְ אֵין כּוֹתְבִין לָהּ. וְאִם כָּתְבוּ גֵּט וְנָתְנוּ לָהּ הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
הלכה י״ב
הָאוֹמֵר כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְחוֹתְמִין וְנוֹתְנִין לַבַּעַל בְּיָדוֹ וְאֵין נוֹתְנִין לְאִשְׁתּוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר לָהֶם לִתֵּן לָהּ. וְאִם נָתְנוּ לָהּ אֵינוֹ גֵּט. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּבָרִיא אֲבָל בִּמְסֻכָּן וְהוּא אָדָם שֶׁקָּפַץ עָלָיו הַחלִי בִּמְהֵרָה וְהִכְבִּיד עָלָיו חָלְיוֹ מִיָּד וְהַיּוֹצֵא בְּקוֹלָר אֲפִלּוּ עַל עִסְקֵי מָמוֹן וְהַמְפָרֵשׁ בַּיָּם וְהַיּוֹצֵא בְּשַׁיָּרָא וְאָמַר כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיַחְתְּמוּ וְיִתְּנוּ לָהּ. שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לִכְתֹּב וְלִתֵּן לָהּ:
הלכה י״ג
בָּרִיא שֶׁאָמַר כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי וְכָתְבוּ וְחָתְמוּ וְנָתְנוּ לָהּ וְהָרַג עַצְמוֹ מִיָּד כְּגוֹן שֶׁהִשְׁלִיךְ עַצְמוֹ מִן הַגַּג אוֹ הִפִּיל עַצְמוֹ לַיָּם הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר. עָלָה לַגַּג וּדְחָפַתּוּ הָרוּחַ וְנָפַל וּמֵת אֵינוֹ גֵּט. סָפֵק הִפִּיל עַצְמוֹ סָפֵק דְּחָפַתּוּ הָרוּחַ הֲרֵי זֶה גֵּט עַד שֶׁיִּוָּדַע לְךָ בְּוַדַּאי שֶׁהָרוּחַ דְּחָפַתּוּ. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ בַּבּוֹר וְאָמַר כָּל הַשּׁוֹמֵעַ קוֹלִי יִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ לָהּ. וְהוּא שֶׁיָּדְעוּ אוֹתוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱלוּהוּ וְלֹא הִכִּירוּהוּ הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. שֶׁזֶּה כִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה הוּא שֶׁכּוֹתְבִים וְנוֹתְנִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין. וְכֵן מִי שֶׁנָּפְלוּ בּוֹ מַכּוֹת רָעוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּחְיֶה מֵהֶן אֲפִלּוּ נִשְׁחֲטוּ בּוֹ רֹב סִימָנִין וְרָמַז וְאָמַר כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ שֶׁהֲרֵי עַתָּה חַי הוּא אַף עַל פִּי שֶׁסּוֹפוֹ לָמוּת:
הלכה י״ד
מִי שֶׁהָיְתָה רוּחַ רָעָה מְבַעֶתֶת אוֹתוֹ וְאָמַר כְּשֶׁהִתְחִיל בּוֹ הַחלִי כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי לֹא אָמַר כְּלוּם. מִפְּנֵי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ נְכוֹנָה וּמְיֻשֶּׁבֶת. וְכֵן שִׁכּוֹר שֶׁהִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט. וְאִם לֹא הִגִּיעַ הֲרֵי זֶה סָפֵק:
הלכה ט״ו
אָמַר כְּשֶׁהוּא בָּרִיא כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי וְאַחַר כָּךְ נִבְעַת מַמְתִּינִין עַד שֶׁיַּבְרִיא וְכוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לָהּ. וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִמָּלֵךְ בּוֹ אַחַר שֶׁהִבְרִיא. וְאִם כָּתְבוּ וְנָתְנוּ קֹדֶם שֶׁיִּבָּרֵא הֲרֵי זֶה פָּסוּל:
הלכה ט״ז
מִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק וַהֲרֵי דַּעְתּוֹ נְכוֹנָה וְאָמְרוּ לוֹ נִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתְּךָ וְהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּסֵרוּגִין אִם אָמַר לָהֶם עַל לָאו לָאו וְעַל הֵן הֵן הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. וּצְרִיכִין לְבָדְקוֹ יָפֶה יָפֶה שֶׁמָּא נִטְרְפָה דַּעְתּוֹ. וְכֵן אִם כָּתַב בְּיָדוֹ כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לָהּ אִם הָיְתָה דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו. שֶׁאֵין דִּין מִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק כְּדִין הַחֵרֵשׁ:
הלכה י״ז
מִי שֶׁנָּשָׂא כְּשֶׁהוּא פִּקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר נִשְׁתַּטָּה אֵינוֹ מוֹצִיא לְעוֹלָם עַד שֶׁיַּבְרִיא. וְאֵין סוֹמְכִין עַל רְמִיזַת הַחֵרֵשׁ וְלֹא עַל כְּתָבוֹ אַף עַל פִּי שֶׁדַּעְתּוֹ נְכוֹנָה וּמְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו. אֲבָל אִם נָשָׂא אִשָּׁה כְּשֶׁהוּא חֵרֵשׁ מְגָרֵשׁ בִּרְמִיזָה שֶׁאֵין קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין מִן הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּכְשֵׁם שֶׁכּוֹנֵס בִּרְמִיזָה כָּךְ מוֹצִיא בִּרְמִיזָה:
הלכה י״ח
הַמְקַדֵּשׁ קְטַנָּה עַל יְדֵי אָבִיהָ וְגֵרְשָׁהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה אָבִיהָ מְקַבֵּל גִּטָּהּ וּמִשֶּׁיַגִּיעַ גֵּט לְיַד הָאָב נִתְגָּרְשָׁה. גֵּרְשָׁהּ כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה אִם הִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ אוֹ לְיַד אָבִיהָ נִתְגָּרְשָׁה. וְאֵין עוֹשָׂה נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל גִּטָּהּ מִיַּד בַּעְלָהּ בְּחַיֵּי אָבִיהָ. אֲבָל הָאָב עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל הַגֵּט לְבִתּוֹ הַמְאֹרָסָה בֵּין קְטַנָּה בֵּין נַעֲרָה:
הלכה י״ט
קִדְּשָׁהּ אָבִיהָ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וּמֵת. אִם מַבְחֶנֶת בֵּין גִּטָּהּ לְדָבָר אַחֵר הֲרֵי זוֹ מִתְגָּרֶשֶׁת מִשֶּׁיַגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ. וְאִם לָאו אֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת עַד שֶׁתַּבְחִין וְאִם גֵּרְשָׁהּ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת:
הלכה כ׳
מִי שֶׁהַדִּין נוֹתֵן שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלֹא רָצָה לְגָרֵשׁ. בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן מַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי וְיִכְתֹּב הַגֵּט וְהוּא גֵּט כָּשֵׁר. וְכֵן אִם הִכּוּהוּ עַכּוּ"ם וְאָמְרוּ לוֹ עֲשֵׂה מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל אוֹמְרִין לְךָ וְלָחֲצוּ אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל בְּיַד הָעַכּוּ"ם עַד שֶׁיְּגָרֵשׁ הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְאִם הָעַכּוּ"ם מֵעַצְמָן אֲנָסוּהוּ עַד שֶׁכָּתַב הוֹאִיל וְהַדִּין נוֹתֵן שֶׁיִּכְתֹּב הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. וְלָמָּה לֹא בִּטֵּל גֵּט זֶה שֶׁהֲרֵי הוּא אָנוּס בֵּין בְּיַד עַכּוּ"ם בֵּין בְּיַד יִשְׂרָאֵל. שֶׁאֵין אוֹמְרִין אָנוּס אֶלָּא לְמִי שֶׁנִּלְחַץ וְנִדְחַק לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בּוֹ מִן הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹתוֹ כְּגוֹן מִי שֶׁהֻכָּה עַד שֶׁמָּכַר אוֹ עַד שֶׁנָּתַן. אֲבָל מִי שֶׁתְּקָפוֹ יִצְרוֹ הָרַע לְבַטֵּל מִצְוָה אוֹ לַעֲשׂוֹת עֲבֵרָה וְהֻכָּה עַד שֶׁעָשָׂה דָּבָר שֶׁחַיָּב לַעֲשׂוֹתוֹ אוֹ עַד שֶׁנִּתְרַחֵק מִדָּבָר הָאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ אֵין זֶה אָנוּס מִמֶּנּוּ אֶלָּא הוּא אָנַס עַצְמוֹ בְּדַעְתּוֹ הָרָעָה. לְפִיכָךְ זֶה שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְגָרֵשׁ מֵאַחַר שֶׁהוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת מִיִּשְׂרָאֵל וְרוֹצֶה הוּא לַעֲשׂוֹת כָּל הַמִּצְוֹת וּלְהִתְרַחֵק מִן הָעֲבֵרוֹת וְיִצְרוֹ הוּא שֶׁתְּקָפוֹ וְכֵיוָן שֶׁהֻכָּה עַד שֶׁתָּשַׁשׁ יִצְרוֹ וְאָמַר רוֹצֶה אֲנִי כְּבָר גֵּרֵשׁ לִרְצוֹנוֹ. לֹא הָיָה הַדִּין נוֹתֵן שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ וְטָעוּ בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל אוֹ שֶׁהָיוּ הֶדְיוֹטוֹת וַאֲנָסוּהוּ עַד שֶׁגֵּרֵשׁ הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל אֲנָסוּהוּ יִגְמֹר וִיגָרֵשׁ. וְאִם הָעַכּוּ"ם, אֲנָסוּהוּ לְגָרֵשׁ שֶׁלֹּא כַּדִּין אֵינוֹ גֵּט. אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר בְּעַכּוּ"ם רוֹצֶה אֲנִי וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל כִּתְבוּ וְחִתְמוּ הוֹאִיל וְאֵין הַדִּין מְחַיְּבוֹ לְהוֹצִיא וְהָעַכּוּ"ם אֲנָסוּהוּ אֵינוֹ גֵּט:
כסף משנה · הלכות גירושין פרק ב׳
ג׳
כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו וכו'. ז"ל רבינו בפרק כ"ד מהלכות מלוה אחד השטרות הנכתבים לאחד שלא בפני חבירו ואחד השטרות שאין כותבין אותם אלא מדעת שניהם ושניהם עומדים (כגון שטר שכותבין למלוה או ללוקח) כולם צריכים שיהיו העדים מכירים השמות שבשטר שזהו פלוני בן פלוני וזהו פלוני בן פלוני שמא יבאו שנים ויעשו קנוניא וישנו (שמותיהן) בשמות אחרים ויודו זה לזה כל מי שהוחזק (שמו) בעיר ל' יום אין חוששין לו שמא שם אחר יש לו והוא שינהו כדי לרמות ולעשות קנוניא שאם אתה אומר כן אין לדבר סוף עכ"ל. תדקדק בו ויאורו עיניך בכמה דברים. הראשון דאע"ג דתנן (ב"ב קס"ז) ובלבד שיהא מכירן אכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו איתניא לאו דוקא דהוא הדין כשאשתו עמו דל"ש ורבותא אשמעינן דאע"ג דמקילינן לכתוב גט לאיש בלא אשה וסובר לאשה בלא איש לענין ההיכר לא מקילינן דלעולם בעינן שיהא מכירן. ב' דאע"ג דפרש"י שיהא מכירן הסופר והעדים וגם רבינו פה הזכיר סופר לאו דוקא דקפידא ליתא אלא לעדים דסופר זה אינו מעלה ואינו מוריד ומה שהזכיר פה סופר אשגרת לישן הוא ולאו דוקא ויותר נראה שפה השמיענו אגב אורחיה דחתם סופר ועד כשר כמבואר בדבריו פ"ט ולפי שדייק בלשונו כתב פה וכן אם אמר לסופר כתוב גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבין וחותמין שזה הוא פלוני ואשתו פלונית דברישא דלישניה נקט סופר ואח"כ עדים ובסיפא דלישניה נקט עדים ואח"כ סופר לסמוך סופר לחתמו דכשכתבו וחתמו בו אסופר נמי קאי אבל סופר שאינו חותם אין צריך שיהא מכיר דבעדים החותמים סגי כדמשמע בפרק כ"ד מהלכות מלוה דכל כי האי גוונא לא שאני לן בין איסורא לממונא. עוד שלישי איכא למיגמר מלישניה דרבינו דכי אמרינן כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו היינו אפילו הוחזק על פי עצמו כדמשמע ממה שכתב והוא שינהו. עוד ד' איכא למיגמר מיניה דלא סגי בשיכירו שמו ושמה אלא גם שם אביהם צריכים להכיר ונראה דיליף לה מדאמרינן וליחוש לשני יוסף בן שמעון אלמא כי אמרינן שמו היינו שמו ושם אביו. עוד ה' שמעינן מדבריו שגם שם אביו כותבין על פיו אם הוחזק שלשים יום אע"ג דלא עביד לאיגלויי כל כך כמו שמו משום דאם לא כן אין לדבר סוף. ומ"ש רבינו ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים וכו' אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו וכו', בפרק גט פשוט שם (בבא בתרא דף קע"ב):
ד׳
ומה שכתב ובשעת הסכנה וכו', בפרק התקבל (גיטין דף ס"ו) תנן מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו ופירש"י כל השומע קולו ופירש שמו ושם עירו ובגמרא ודלמא צרה היא תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין אף על פי שאין מכירין. ופירש"י ודילמא צרה היא שמתכוונת היא לקלקלה שתנשא בגט זה ותאסר על בעלה. בשעת הסכנה כגון זה שמסוכן למות ואם לא עכשיו אימתי:
ו׳
(ה-ו) הרי שאמרו לו ב"ד או שנים וכו'. נקט ב"ד משום סיפא דלא תימא כיון שהם ב"ד מסתמא לא אמר להם שיכתבו הם והוי כאילו אמר להם אמרו ולא הוי אלא פסול קמ"ל דלא הוי כאומר אמרו והוי בטל ונקט שנים משום דלא תימא דלא מכשרינן ברישא אלא כשהם ב"ד קמ"ל. ומ"ש שא"ל כתובו, כלומר וגם א"ל חתומו וקיצר רבינו במובן: ומ״ש ה״ז גט פסול ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל. בלשון הזה נתחבטו הראשונים כי הרב רבינו דוד הכהן ז״ל כתב שמסופק הרב דשמא הלכה כההיא סוגיא דפרק מי שאחזו (גיטין דף ע״א:) דמשמע שהגט בטל ולכך כתב ומתיישבין בדבר וכו' פי' פסול הוא ודאי דהלכתא כרב ור' יוחנן ור' ירמיה אלא שיש להתיישב בדבר שמא הלכתא כההיא דמי שאחזו והרי זה גט בטל מן התורה וא״כ הויא ספק מגורשת. ואל תתמה למה לא כתב הרב ה״ז ספק מגורשת דלכך קרא הרב ספרו משנה תורה שהוא כותב בקוצר כל מה שנכתב בגמ' וכל היכא דמספקא לן לבעלי הגמרא לא מספקא להו דלדידהו מלתא ברירא באי זו סוגיא הלכה אלא אנן הוא דמספקא לן מטעם זה לא כתב הרב ספק מגורשת אלא כתב שיש להסתפק כאיזו סוגיא הלכה ומזה נבין ונאמר שהיא ספק מגורשת הואיל ומספקא לן כאיזו סוגיא הלכה. והרב רבינו משה אלשקאר ז״ל חלק עליו וכתב דהכי פי' ה״ז גט פסול והרוצה להכשיר מתיישבים בדבר שהוא קרוב להיות בטל דאת״ל שהספק אצלו אם הגט פסול או בטל הל״ל הכי ולא לפשוט שהוא פסול ולמכתב בתר כן כהאי גוונא דאחר שהוא פסול במה מתיישבין אם לא הוי פירושא דמילתא כדאמרן עכ״ל. ונסתייע ממ״ש ה״ה ואם נשאת לא תצא ולי אין משם ראיה דההיא לפרש מ״ש רבינו ה״ז גט פסול על מ״ש רב חסדא כשר ולא תעשה אתא אבל לפי מה שסיים שקרוב להיות בטל אפשר דאפילו אם נשאת תצא. גם נסתייע ממ״ש הר״ן על דברי רבינו נראה דרפויי מרפיא לכאורה משמע דהיינו לומר דמספקא ליה אי הוי כשר או אי הוי בטל. וגם זה אינו מכריח. ולענין ביאור דברי רבינו דבר קשה וזר הוא לומר כפירושו שמאחר שגזר אומר שהוא פסול שיבא להוציא מלב מי שירצה להכשיר גם לדרך ה״ר דוד הכהן קשה שאין דרכו של רבינו לכתוב כל מה שנכתב בגמרא ואינו כותב אלא מה שהוא פסק הדין לדעתו ועוד דמאחר שהוא ספק מה לי שיהיה ספק לבעלי הגמרא מה לי הספק לנו הלכה כדברי מי ועוד מי הגיד לו ז״ל שבעלי הגמרא לא נסתפקו אם הלכה כסוגיא זו או כסוגיא זו. ולכן נ״ל שגזר אומר רבינו שהוא פסול כלומר מד״ס ואם נשאת לא תצא והולד כשר וכותבין לה גט אחר כשר ונותנין לה והיא תחת בעלה ואם אי אפשר לכתוב והיה הבעל ותיק וגירש הרי זה משובח אם אין לה בנים זה הוא משפט הגט הפסול מד״ס בלבד וכמו שנתבאר בפרק עשירי אבל זה שהוא קרוב להיות בטל אע״פ שאין ב״ד מוציאין אותה מ״מ מודיעין לבעל שהוא קרוב להיות בטל ויעשו כל אדם עצמן כותיקין ויגרשו מעצמם אע״פ שיש להם בנים והולד אינו כשר לגמרי ומ״מ אינו ספק ממזר והשתא אתי שפיר שלא כתב ה״ז ספק מגורשת דהוה משמע שב״ד מוציאין אותה שהולד ספק ממזר. והטעם שהחמיר רבינו בפיסול זה יותר מבפסולים אחרים הוא משום דקתני הרי הגט בטל עד שישמיע קולו ומספקא ליה אי האי לישנא דקרי הגט בטל הוי דוקא בטל ממש הוא או דילמא מאחר דטעמא דפסלינן באומר אמרו לאו מדינא אלא משום דילמא אתי לאכשורי אפילו בלא אמר אמרו וכיון דלא מיפסיל אלא משום גזירה לישנא דה״ז בטל לאו דוקא והוה ליה כאומר הרי זה פסול ומשום האי ספיקא החמיר בפיסול זה יותר מבפיסולין אחרים:
ח׳
הבעל שהביא בידו גט חתום וכו'. נראה דאתא לאשמועינן דלא חיישינן שמא כתבו בפיסול כדי לקלקלה דאינו חשוד לקלקלה בידים: אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וכו' ונמצא הגט בטל או פסול וכו'. לא כתב רבינו דין אם נאבד. ונראה שהוא נלמד בקל וחומר דנמצא פסול שאע"פ שנתנו בידה כותבין ונותנין משום דלא מקריא נתינה כ"ש היכא דלא נתנו לה כלל דלא עשו שליחותו דכותבין ואע"ג דרבה הוה ס"ל (דף ס"ג:) דנאבד עדיף מנמצא פסול לדידן דקי"ל כר"נ הוי איפכא דנאבד אתי בקל וחומר מנמצא פסול:
ט׳
אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכו'. בפ' התקבל גבי עובדא דההיא דהוו קרו לה נפאתא בעא מיניה רבא מר"נ כתבו ותנו לשליח מהו סלוקי סליק להו או דילמא לטירחא דידהו חייש א"ל רבינא לרב אשי ויוליך לה מהו תיקו והרי"ף פי' בעיות אלו לענין אם יכולים העדים להיות שלוחים להולכה ואין כן דעת רש"י שהוא ז"ל פי' דקאי אמאי דאמרינן בסמוך אי כתוב גיטא מעליא דכותבין ונותנין משום דלא אמר להם ואנחו בכיסייכו שכך כתב כתבו ותנו לשליח שמיניתי וכן עשו ואבד בדרך מי אמרינן עשו כל שליחותן ונסתלקו או דילמא האי נמי עד שיבא לידה ותתגרש עשאם שלוחים לכתוב אלא לטירחא דידהו חש שלא להטריחם בהולכה. א"ל רבינא לרב אשי ויוליך מהו את"ל בהך דלא אמר אלא כתבו ותנו לשליח והם כתבו ונתנו לו ואבד דעשו שליחותן דהא כל מה שצוו כתבו ועשו הכא מאי מי אמרינן כיון דאמר כתבו ותנו לשליח ויוליך לה עשאם שלוחים לחזור ולכתוב עד שיגיע לידה לכך פי' להם כל כך או דילמא ל"ש עכ"ל. ודעת רבינו שלא לפרש בעיות אלו כהרי"ף אלא דקאי אעובדא דבסמוך דכתבו תפאתה במקום נפאתא דהיינו נמצא הגט בטל או פסול ונראה מדברי רבינו דלא אמרינן אטו מי אמר להם כתובו חספא והבו לה אלא כי אמר ותנו לה דכיון שצוה לתת ליד האשה דעתו היה שתתגרש באותה נתינה אבל כשצוה לתת ביד השליח כיון שאפילו יהיה כשר אינה מתגרשת באותה נתינה כיון שנתנו גט לידו אפילו יהיה בטל עשו שליחותן משמע דלדידיה היכא דכתבו גט מעליא ונתנו לשליח אפילו אמר ויוליך פשיטא ודאי דעשו שליחותן ושוב אין כותבין ונותנין. ולא כתב רבינו אלא בעיא דויוליך משום דאפילו כי אמר ויוליך לא איפשיטא לן דכותבין כ"ש היכא דלא אמר ויוליך אלא דאכתי קשה שה"ל לכתוב דין היכא דלא אמר ויוליך לאשמועינן דבהא נמי אם כתבו ונתנו לשליח גט אחר הויא ספק מגורשת דהשתא דכדאמר ויוליך כתב הויא ספק מגורשת אפשר למיטעי ולמידק דכי לא אמר ויוליך (לא) הויא מגורשת משום דעשו שליחותן. ואפשר לדחוק ולומר דבעיא קמייתא לא מפרש לה לענין אם עשו עדים שליחותן כמו בעיא בתרייתא אלא לענין אם יכולים העדים להיות שלוחים להולכה וכמו שפירש הרי"ף:
י״ג
בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכו'. משנה פרק התקבל (גיטין דף ס״ז) בריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה מעשה בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל ומת אמר רשב״ג אם מעצמו נפל ה״ז גט ואם הרוח דחפתו אינו גט ובגמרא מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו ה״ז גט ומעשה בבריא שאמר וכו' ובתוספתא פ״ד הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה [רשב״ג אומר אם מעצמו נפל וכו'] ורבינו מפרש מתני' כשכתבו ונתנו קודם שנפל ואפשר דמתניתין [כללא קתני] דכל שנפל מעצמו הוה ליה כאומר כתבו ותנו ואם כתבו ונתנו קודם שנפל הרי זה גט ומסיפא אשמעינן דאם לא כתבו עד שנפל כותבין ונותנין אחר נפילה כל זמן שיש בו נשמה ורבינו נקט חדא ומינה נשמע לאידך: ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח וכו'. כתב הרב רבינו שלמה בן אדרת תוספתא ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו אם לאלתר נפל כותבין ונותנין שאני אומר מעצמו נפל ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ואין נותנין שאני אומר שמא הרוח דחפתו ע"כ. [ותימה היאך פסק הרמב"ם] הפך התוספתא ועוד ספק איסורא הוא ולחומרא ושמא טעות ידי סופר יש בחבורו של רבינו וחסר ממנו אם מיד נפל ה"ז גט כדברי התוספתא. אחר כך מצאתי בהגהות הראב"ד שהגיה עליו כך ואמר זה הספק להקל בירושלמי מצאתי אותו אם על אתר נפל הרי זה גט אם לאחר זמן נפל אינו גט (והדין) [וההן] על אתר לא ספק הוא הדא אמרה ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחתו ה"ז גט עכ"ל. והרא"ש והטור גורסים בדברי רבינו ה"ז ספק גט ושהראב"ד השיג עליו וכתב שהוא ודאי גט כדאיתא בירושלמי. ונראה שהגירסא האמיתית בדברי רבינו ה"ז גט כדגריס הרשב"א וכך גירסת ספרים שבידינו ובנפל לאלתר מיירי ואהורג עצמו מיד דנקט ברישא סמוך למאן דגריס ה"ז ספק גט יתפרש על דרך זו דהיינו בשלא נפל מיד אלא לאחר זמן: וכן מי שהיה מושלך בבור וכו'. ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו. למד כן מדתנן בסוף יבמות (דף קכ"ב) מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן איש פלוני ממקום פלוני נשכני נחש והריני מת והלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו. ומ"ש רבינו שזה בשעת הסכנה הוא וכו'. שם: ודע דאמתניתין (גיטין דף ס"ז) דמי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע את קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ופריך בגמרא וליחוש דילמא שד הוא אמר ר"י כשראו לו דמות אדם אינהו נמי אידמויי אידמו דחזו ליה בבואה (אינהו נמי אית להו בבואה דחזו ליה בבואה) דבבואה וכו' ודילמא צרה היא כלומר שמכוונת לקלקלה שתנשא בגט זה ותאסר על בעלה תנא דבי ר' ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין ומשמע דבעינן דחזי דמות אדם ובבואה דבבואה הא לאו הכי אין כותבין וכן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש וכ"כ הטור אבל רבינו שהשמיט זה נראה דסבירא ליה דבתר דמייתי תנא דבי ר' ישמעאל לא צריכי לבבואה כלל דכי היכי דלא חיישינן לצרה משום בשעת הסכנה הכי נמי לא חיישינן לשד וכ"כ בנמוקי יוסף בשם הריטב"א ורבו:
י״ד
וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט ואם לא הגיע ה"ז ספק. לפי גירסא זו אם נשתכר הרבה אע"פ שבריא לנו שלא הגיע לשכרותו של לוט כלל הוי ספק. והטור גורס בדברי רבינו וכן השכור שהגיע לשכרותו של לוט ואמר כתבו אין כותבין היה הדבר ספק אם הגיע לשכרותו של לוט ה"ז ספק. ולפי גירסא זו דוקא כשנשתכר כ"כ עד שאנו מסופקים אם הגיע לשכרותו של לוט אז הוי ספק אבל אם ברי לנו שלא הגיע לשכרותו של לוט אע"פ שנשתכר הרבה כותבין על פיו ואפשר דלגירסא זו כל שנשתכר הרבה מספקינן ליה באם הגיע לשכרותו של לוט:
ט״ו
אמר כשהוא בריא וכו' ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא ה"ז פסול. יש לתמוה דבגמרא (דף ע':) משמע דבטל הוי דאמרינן דר"י מדמי ליה לשוטה וכל עניני שוטה לית בהו מששא, ואפשר דכיון דר"ל אמר כותבין ונותנין משום דמדמי ליה לישן לית לן לפלוגי בינייהו כולי האי דלר"י אם כתבו אינו כלום ולר"ל כותבין לכתחלה (מסתיין דנימא דלר"י אם כתבו ונתנו אינו כלום) ואכתי קשה דבגמ' אמרינן דטעמא דר"ל באחזו קורדיקוס משום דסמיה בידן כלומר שרפואתו בידינו כדאיתא בגמרא ומשום הכי מדמה ליה לישן ולא לשוטה משמע דהיכא דלאו סמיה בידן כגון שאר אחוזי רוח רעה זולת קורדיקוס מודה ר"ל דלשוטה מדמינן ליה וכיון שכן אפילו לר"ל אם כתבו ונתנו קודם שיבריא אינו כלום וא"כ ה"ל לרבינו לפרש דבדסמיה בידן הוא אבל היכא דלאו סמיה בידן בטל נמי הוי ועוד דלא הזכיר רבינו קורדיקוס אלא מי שהיה רוח רעה מבעתת אותו ורוב המבועתים מרוח רעה לאו סמייהו בידן וצ"ע:
ט״ז
מי שנשתתק וכו'. מדברי רבינו למדנו דאע"ג דאמרינן בגמרא (דף ע') דבדקינן ליה בפירי הוא ז"ל סובר דלאו דוקא שהרי לא הזכיר בדיקה בפירות אך יש לתמוה עליו שלא הצריך בדיקה אלא ג' פעמים בלבד ובגמרא ובירושלמי משמע דבעינן שש ואין לומר דלעולם שש פעמים בעי רבינו דג' פעמים בסירוגין הם שש דהא כיון דחזינן דאמאי דאמר ר"נ בסירוגין אקשינן דילמא שיחיא דסירוגין נקטיה עד דשני דבדקינן ליה בתרי הן וחד לאו וכו' א"כ משמע דשוהה בין שאלה לשאלה מיקרי נמי סירוגין ה"ל לרבינו לפרושי דהאי סירוגין לאו בשוהה בין שאלה לשאלה היא אלא ששואל שאלה אחרת מעין הראשונה. לכך נראה לי דלדעת רבינו א"צ לבודקו אלא ג' פעמים ומאי דאמרינן בגמרא חד לאו ותרין הן חד הן ותרין לאו וכו' וכן מ"ש בירושלמי נכתוב לאשתך נכתוב לאמך וכו' לאו למימרא דכולהו שיתא בעינן דא"כ ה"ל למיתני במתניתין בודקים אותו שש פעמים אלא ודאי בג' פעמים סגי ובגמרא או או קא אמרי כלומר או חד לאו ותרין הן או חד הן ותרין לאו וכן בירושלמי או או נמי קאמר נכתוב גט לאשתך נכתוב גט לאמך או לבתך או אחותך. ואכתי איכא למידק דלא כתב שיבדקוהו בחד לאו ותרין הן כדאיתא בגמרא או בחד לאו וחד הן וחד לאו וחד הן כדאיתא בירושלמי כי היכי דלא נימא שיחיא דסירוגין נקטיה. ונ"ל דס"ל לרבינו דכי אמרינן בגמרא חד לאו ותרין הן דוגמא בעלמא קא אמרי וה"ה לחד הן וחד לאו כדאיתא בירושלמי או לכל גוונא דנפקינן בה מידי ספיקא דשיחיא דסירוגין ולפיכך סתם וכלל הכל במ"ש וצריכים לבודקו יפה יפה דהיינו לומר שמדקדקים בענין בדיקתו דלא נקטיה שיחיא דהן הן או דלאו לאו. וכ"נ מדבריו בפירוש המשנה שכתב והרכין בראשו ר"ל שירמוז בראשו רמיזה תורה תשובה נכונה לשאלה ויפליג בה בכל צדדי הנסיון בכל מה שאפשר עכ"ל. הרי שלא הזכיר שיבדקוהו בחד הן ותרין לאו אלא תלה הדבר בדעת הבודקים אותו כמו שעשה פה וגם ממה שלא פירש שיבדקוהו ו' פעמים נלמוד שדעתו כמ"ש דבג' זימני סגי כפשטא דמתניתין: ומ״ש רבינו וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי וכו' שאין דין מי שנשתתק כדין החרש. בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע״ב) כתב הסופר לשמה וכו' הרי הגט בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ודייקינן קולו לאפוקי מדרב כהנא דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו וכתבוה הרי״ף והרא״ש בסוף פרק התקבל ולפי סוגיא דשמעתין הוה משמע להכשיר בפקח שכתב בכתב ידו שיכתוב גט לאשתו דהא לא ממעטינן אלא חרש ולא ממעיט כתב ידו מדתני קולו כי היכי דלא מימעיט הרכנת ראשו בנשתתק דהא לא ממעט ברייתא אלא חרש שכתב ואפי' במדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר יש לדון ולהכשיר ע״י כתב ידם מדאיתא בפרק מי שאחזו אהא דא״ר כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו אמר רב יוסף מאי קמ״ל תנינא נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג' פעמים וכו' א״ל ר' זירא אלם קא אמרת שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע זה הוא חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה כפקחין לכל דבריהם. ופי' רש״י אבל חרש דרב כהנא אינו לא שומע ולא מדבר. ואפשר שזה היה דעת רבינו במ״ש פה דמשמעות פשט דבריו דדוקא בחרש שאינו שומע ואינו מדבר הוא דאין סומכין על רמיזותיו ועל כתבו משום דחשבינן ליה כשוטה אבל מי שנשתתק דהיינו שומע ואינו מדבר כפקח הוא לכל דבריו וסומכין על רמיזותיו ועל כתב ידו והיינו כדשני ר' זירא אלם קא אמרת שאני אלם. ולא כתב רבינו דין המדבר ואינו שומע משום דמכלל דבריו נלמוד דכיון שאינו חרש גמור דינו כדין האלם, ויותר נראה לומר שכל שמדבר דינו כפקח גמור שהרי מתוך דבורו ניכר אם הוא בן דעת ומש״ה לא הזכירו רבינו אבל מדברי הר״ן נראה שסובר כדעת הראשון דמדבר ואינו שומע דינו שוה לשומע ואינו מדבר שכתב אבל מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר הרי הם כפקחים לכל דבריהם ובבדיקה סגי והכי אתמר בפ' מי שאחזו ומשמע עוד מדבריו דלכתיבת ידו נמי בעי בדיקה כי היכי דבעי להרכנת ראשו ומיהו איכא למידק אמאי דא״ר יוסף מאי קמ״ל תנינא נשתתק וכו' אדרבה ה״ל לאותובי ממתניתין דמצרכא בדיקה ג' פעמים ורב כהנא לא מצריך שום בדיקה ור' זירא דאהדר ליה שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע וכו' וזה וזה הרי הם כפקחים לכל דבריהם והיאך הם כפקחים הרי בפקחין לא בעינן בדיקה כלל ונשתתק בעינן בדיקה ג' פעמים. ונ״ל דלמאי דסלקא דעתין דרב יוסף דלא לפלוגי בין אלם לחרש גמור משתמע שפיר דרב כהנא דמתניתין דלהרכנת הראש הוא שהצריכה בדיקה ג' פעמים אבל לכתוב בכתב ידו לא בעי בדיקה דכיון שהיה בו דעת לכתוב כן ודאי פקח הוא ור' זירא אהדר ליה דשאני אלם כלומר מדלא משתמע ממתניתין אלא לאלם אבל חרש גמור אע״פ שעושה מעשה פקח כשוטה חשבינן ליה דשאני אלם מחרש גמור ורב כהנא אתא לאשמועינן דמתניתין דתני אלם לאו דוקא אלא משום דבעי לאשמועינן דין הרכנת הראש ע״י אמירה דלא שייך בחרש גמור דהא אינו שומע לשיאמרו לו נכתוב גט לאשתך אבל אין הכי נמי דכתב ידו דחשיב כהרכין ראשו ע״י שאמרו לו נכתוב גט לאשתך אפי' בחרש גמור מהני אשמעינן דכתב ידו עדיף מרמיזה דכתב ידו מהני כחרש גמור ולא רמיזה ובתר הכי אסיקנא דברייתא דתני עד שישמעו קולו לאפוקי מדרב כהנא ואפ״ה שפיר שמעינן ממתני' דאלם שכתב בכתב ידו כותבין ונותנין גט לאשתו וא״צ בדיקה דהא לא פליג ר' זירא ארב יוסף אלא משום דמתניתין באלם ודרב כהנא בחרש הא אילו הוה מימרא דרב כהנא באלם היה מודה רבי זירא דשפיר פריך רב יוסף מאי קמ״ל תנינא ומאי דתנינא בשומע ואינו מדבר ומדבר ואינו שומע הרי הם כפקחים לכל דבריהם היינו לומר שאינם כחרשים גמורים דלא מהניא בהו בדיקה מיהו אלם בדיקה בעי ג' פעמים וכדתניא באותה ברייתא בסמוך כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ומתנות אבל מדבר ואינו שומע פשיטא דלא בעי בדיקה כלל שהרי מתוך דבורו יהא ניכר אם הוא בן דעת ואפשר דמשום דשייך למיתני במדבר ואינו שומע שהוא כפקח לכל דבריו לגמרי תנא הרי הם כפקחים לכל דבריהם אע״ג דאלם אינו כפקח לכל דבריו לגמרי שמעינן מהכא דלמאי דאסיק ר' זירא שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע וכו' אלם שהרכין ראשו בעי בדיקה ג' פעמים כדתנן במתניתין ואם כתב בכתב ידו כותבין ונותנין וא״צ בדיקה. ונראה שזו היא שיטת רבינו שכתב גבי הרכין בראשו בודקין אותו ג״פ ואח״כ כתב שאם כתב בכתב ידו הרי אלו כותבין ונותנין ואם איתא דלכתיבת ידו בעי בדיקה ג״פ לערבינהו וליתנינהו, ומ״ש גבי כתב בכתב ידו אם היתה דעתו מיושבת עליו אינו להצריך בדיקה ג״פ אלא לאפוקי שלא תהא דעתו מטורפת וקצת נראה לדייק כן מדבריו שהרי גבי הרכין בראשו דבעי בדיקה ג״פ כתב והרי דעתו נכונה וגבי כתב בכתב ידו כתב אם היתה דעתו מיושבת ומשמע דנכונה ומיושבת תרי מילי נינהו שהרי כתב אח״כ בסמוך גבי חרש גמור אע״פ שדעתו נכונה ומיושבת וכ״נ מדבריו פכ״ט מהל' מכירה שכתב אלם ששומע ואינו מדבר או מי שנשתתק מקחו מקח וכו' והוא שיבדק כדרך שבודקין לגיטין או יכתוב בכתב ידו משמע דלכתב בכתב ידו לא מצריך בדיקה. ומיהו לענין מדבר ואינו שומע שכתבתי בסמוך דפשיטא דלא בעי בדיקה כלל אע״פ שבטור חשן המשפט סי' רל״ה כתב שכך נראה לו רבינו בפ' הנזכר לא ס״ל הכי שהשוה דין המדבר ואינו שומע לדין אינו שומע ואינו מדבר. ואם נפשך לומר דבכתב ידו נמי לא מכשיר רבינו אלא בבדיקה ג״פ וכדמשמע מדברי הר״ן איכא למימר דמאי דפריך רב יוסף מאי קמ״ל תנינא משום דפשיטא ליה דרב כהנא לאו לאיפלוגי אמתניתין דבעי בדיקה ג״פ אתא דס״ל לרב יוסף דכתב ידו היינו הרכנת הראש ומש״ה אקשי ליה מאי קמ״ל תנינא ור' זירא אהדר ליה דמתניתין באלם ורב כהנא אשמעינן אף בחרש גמור ומתניתין דתני אלם משום דבעי לאשמועינן דין הרכין בראשו דלא שייכא בחרש גמור. א״נ אשמעינן דכתב ידו עדיפא מרמיזה דע״י כתב ידו בחרש גמור כותבין אבל לא ע״י רמיזתו ובתר הכי אסיקנא דברייתא דתני עד שישמעו קולו לאפוקי מדרב כהנא ומ״מ שפיר שמעינן שאלם שכתב בכתב ידו כותבין ונותנין דומיא דהרכנת הראש וכדסבר רב יוסף בהא ורבי זירא נמי משמע דהכי ס״ל דהא לא אהדר ליה אלא משום דמתניתין באלם ודרב כהנא בחרש גמור הא אילו הוה מימרא דרב כהנא באלם הוה מודה דשפיר פריך מאי קא משמע לן תנינא. ודעת בעל העיטור כדעת רבינו שכתב וז״ל אלם שנשתתק מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו דהא בהרכנת הראש סגי וכל שכן בכתב ידו עכ״ל:
כ׳
ואם העכו"ם מעצמם אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב ה"ז גט פסול. בסוף גיטין (דף פ"ח:) אמרינן דגט המעושה בידי עכו"ם כדין פסול ופוסל שלא כדין אפי' ריח הגט אין בו ופירש"י פסול להתירה לינשא ופוסל מן הכהונה משום ריח הגט ומתמהינן מה נפשך אי עכו"ם בני עשויי נינהו איתכשורי נמי ליתכשר אי לא בני עשויי נינהו מיפסל לא ליפסיל אמר רב משרשיא דבר תורה גט מעושה בעכו"ם כשר ומה טעם אמרו פסול שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה בעכו"ם ומפקעת עצמה מיד בעלה א"ה שלא כדין נמי אפילו ריח גט אין בו ונהוי כשלא כדין דישראל וליפסיל אלא הא דרב משרשיא בדותא היא וטעמא כדין בכדין דישראל מיחלף שלא כדין בכדין דישראל לא מיחלף ופירש"י בדותא היא דודאי לאו בני עשויי נינהו. כדין דעכו"ם עכו"ם שעישוהו להוציא וכדין תורה אף על גב דלאו גיטא הוא גזור ביה רבנן לפסול בכהונה משום דמחליף בכדין דישראל ואתו למימר ישראל נמי שיעשוהו כדין לא פסול וההוא גיטא מעליא הוא עכ"ל. משמע בהדיא דכדין עכו"ם מדאורייתא נמי מיפסל ולישנא דר"נ נמי הכי דייק דקאמר פסול ופוסל דמשמע דלית ביה שום צד אלא שפוסל בכהונה. ולפיכך יש לתמוה על רבינו שכתב דכדין עכו"ם פסול הוא ולא בטל, ואפשר דס"ל דאע"ג דאמרינן הכא דהא דרב משרשיא בדותא הוא כיון דחזינן דבפרק חזקת (בבא בתרא דף מ"ח) פריך גמרא ממתניתין דגט המעושה הא אתמר עלה אמר רב משרשיא דבר תורה אפילו בעכו"ם כשר וכו' ש"מ קי"ל כוותיה, אבל קשה דאמאי דאתמר הכא בדותא היא אית לן למיסמך ואפילו אי הוה בעי למיחש לההיא דפרק חזקת הל"ל הרי זו ספק מגורשת ולא למיכתב ה"ז פסול דמשמע פיסולא דרבנן ואם נשאת לא תצא וצ"ע:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
קרית ספר · הלכות גירושין פרק ב׳
א׳
זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה א' הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב ונתן שלא תקח מעצמה.
ב׳
אמר לשנים כתבו וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמים ונותנים לה והן שלוחיו ועידיו וקרינן שפיר וכתב ונתן בידה. וכן אמר לסופר כתוב גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבין וחותמים ונותנים לו דקרינא ביה וכתב והוא מגרש בכל עת שירצה. וכותבין לו גט אע"פ שאין אשתו עמו דלא בעינן דעתה דביה תלה רחמנא. אמר לב' כתבו גט לאשתי וכתבו הם עצמם וחתמו הרי זה כשר דחתימ' הויא בכלל וכתב אבל אמרו הם לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו אע"פ שחזרו ונתנוהו לו לבעל ונתנו לאשתו בפני עדים הרי זה בטל שהרי כתבו מי שלא אמר הבעל לכותבו ולא קרינא ביה וכתב. אמר לב' או לג' אמרו לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו הוי גט כשר מדאוריתא דהא בצוויו נכתב וקרינן שפיר וכתב.
ח׳
הבעל שהביא גט בידו ואמר לאחד תן גט לאשתי יתן לה דקריה שפיר ונתן. אמר לאחרים לכתוב ולחתום וליתן גט לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא בטל כותבים גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר דקרינן ביה וכתב ונתן כיון שצוה לכתוב ולחתום וליתן בידה מסתמא על גט כשר אמר ואם אמר כתבו וחתמו ותנו לשליח וכתבו וחתמו ונתנו ונמצא בטל וכתבו וחתמו ונתנו לשליח גט אחר כשר הרי זו ספק מגורשת דמי אמרינן עשו כל שליחותם כבר ונסתלקו או דילמא האי נמי עד שיבא גט כשר לידה ותתגרש עשאן שלוחין לכתוב אלא לטירחא דידהו חש שלא להטריחם בהולכה.
י׳
האומר לב' כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה שלחוה שבקוה תרכוה כתבו אגרת ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. כתבו גט לשון בני אדם הוא כבר הוחזקו לקרות לספר כריתות אשה גט. גרשוה נמי כבר נהגו לקרות גרושין. שלחוה לשון ושלחה מביתו. שבקוה לשון אגרת שבוקין. תרכוה לשון תירוכין גירושין. כתבו אגרת גם זה לשון הגט איגרת שיבוקין. פטרוה פרנסוה עשו לה כדת וכנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום דפטרוה דילמא לשון פיטור וחובה להקל מעליה חובות שחייבת. פרנסוה לשון עשיית צרכיה. כנימוס כדת נמי לא ידעינן אי נימוס גט אי מזון וכסות וכן כראוי ואם כתבו גט ונתנו לה בטל דלאו וכתב ונתן קרינן הואיל ולא אמר לשון גירושין. הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הועילוה הרי זו ספק אם משמע מלות אלו לשון גרושין מי אמרי' לישנא דקרא נקט ויצאה מביתו או דילמא לאו לישנא דקרא הוא דלא כתיב והוציאוה אלא ויצאה מעצמה עזבוה לשון אגרת שיבוקין הוא או דילמא כיון דלאו לשון עזיבה כתבי' בגיטה לאו לישנא דגיטה הוא התירוה מהו לשון מותרת לכל אדם הוא או לשון התרת נדרים או התרת חגורה הוא הועילוה נמי הוי ספיקא לפי' אין כותבין לה ואם כתבו ונתנו הויא ספק מגורשת.
י״ב
האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לו אבל אין נותנין לה עד שיאמר להם דבעיא ונתן ואם נתנו לה אינה מגורשת דהא לא נתן ולא צוה ליתן ובעיא ונתן. ובמסוכן או יוצא בקולר או בשיירא או מפרש בים יכתבו ויחתמו ויתנו לה שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא שיכתבו ויחתמו ויתנו ואגב טירדי' לא פירשו והוי כמי שאמר תנו ושפיר קרינן ביה ונתן. בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר דהוכיח סופו על תחלתו שהיה דעתו כן לכך היה בהול ולא גמר דבריו וה"ל כמו שאמר תנו אבל עלה לגג והפילו הרוח אינו גט דהא לא היה בהול ולא אמר תנו ולא קרי' ביה ונתן. ספק אם הפיל עצמו או אם דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע בודאי שדחפתו הרוח דכיון דעלה מיד אחר שאמר כתבו גט לאשתי להפיל עצמו הוא שעלה והוי בהול ולא גמר דבריו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי ופירש שמו ושמה הרי אלו יכתבו ויתנו לה והוא שידעו אותו שהוא אדם ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו אם זהו שפי' שמו הרי זה גט כשר שבשעת הסכנה כותבים ונותנים אע"פ שלא אמר תנו כדאמר ואינם מכירין אותו וכן מי שנפלו לו מכות רעות שאי אפשר שיחיה מהן ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין אע"פ שסופו למות כיון שעתה הוא חי.
י״ד
מי שהיה רוח רעה מבעתתו ואמר כשהתחיל בו החולי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת וכן השכור שהגיע לשכרותו של לוט דבעיא וכתב מדעתו ואם לא הגיע לשכרותו של לוט הוי ספק אי הוי כתיבה מדעתו אם לאו. אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת וכתבו ונתנו לה קודם שיבריא כשר מן התורה דהא קרינן וכתב ונתן כיון דאמר כך בשעת בריאותו. מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקים אותו אם אמר על הן הן ועל לאו לאו הרי אלו יכתבו ויתנו דה"ל כאלו אמר בפי' כתבו ותנו וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבים ונותנים לה אם היתה דעתו מיושבת דהוי שפיר כתב ונתן מדעתו. מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש או נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא ואין סומכין על רמיזותיו עד שיבריא אבל שוטה מתגרשת מן התורה מידי דהוה אפקחת דמתגרשת בעל כרחה שלא מדעתה אבל גבי מגרש בעיא דעת שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו וכשהוא חרש אין קידושיו קידושי' מן התורה.
י״ח
המקדש קטנה ע"י אביה וגרשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשהגיע גט ליד האב נתגרשה דאיתקש יציאה להוייה מה הוייה מיקדשה ע"י אביה כדילפינן לעיל אף יציאה מתגרשת ע"י אביה וכן נערה אלא שהיא עצמה מקבלת נמי גיטה כיון דאית לה יד דהא גדולה היא ואם היתה יתומה היא מהוה את עצמה והיא מקבלת גיטה וה"נ לא שנא דאע"ג דאיתקש יציאה להויה והויה אביה ולא היא כדאמרינן בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה אפ"ה קידושי' דמדעתה דבעינן דעת מקנה אביה ולא היא שהתורה זיכתה לו אבל גרושין שישנה בעל כרחה בין היא בין אביה דמה לנו לדעתו כי מקבל איהו נמי על כרחיה הוא ולכך נראה דהאי דאינה יכולה לעשות שליח לקבל גיטה מיד בעלה משום דשליח לא מהני אלא מדעת וכל דבעיא דעת זיכתה לו תורה לאב ולא לה כדאמרינן. קדשה אביה כשהיא קטנה ומת אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משהגיע גט לידה דמשלחה ואינה חוזרת קרינא ביה ומתגרשת אפילו מקידושי תורה ואם לאו אינה מגורשת עד שתבחין ואם גרשה אינה מגורשה דכתיב ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצתה זו שמשלחה וחוזרת.
כ׳
כל שכופין אותו להוציא בדיני ישראל אפילו ע"י גוים עד שיאמר רוצה אני הוי גט דהא דין תורה הוא לכוף את ישראל בדין ובגרושין גופייהו נמי ילפינן דכופין כשהיא אסורה לו דכתיב וקדשתו על כרחו שאם לא רצה לגרש הלקהו ויסרהו עד שיגרש מקדוש יהיה לך מפקי' שיהא ראשון לכל דבר שבקדושה וכיון דאמר רוצה אני גרש לרצונו ואפילו שלא כדין ע"י ב"ד ישראל שטעו היה גט מדאוריתא שהרי ישראל אנסוהו ואמר רוצה אני והוי שפיר לרצונו אבל אנסוהו גוים שלא כדין אינו גט אף ע"פ שאמר רוצה אני דלאו מידי קא עביד כיון דהוי לפני גוים דכתיב אשר תשים לפניהם ולא לפני גוים:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות גירושין פרק ב׳
א׳
זה שנאמר כו' לא נאמר וכתב כו' ונתן כו'. הנה מלשון רבינו משמע דרק הגירושין צריך שליחות ולא הכתיבה ולא הנתינה, והרי בקדושין ד' מ"א מרבינן שליחות ע"ש ועיין בתוס' עירובין ד' י"ג ובתוס' ישנים שם וכ"מ. ועי' בירושלמי ריש פ"ו דגיטין דמרבינן שליחות מונתן ובבלי בגיטין ד' ע"ז ע"ש. והנה באמת כונת הגמ' בגיטין ד' כ"א גבי הך דרב חסדא דאמר שם אלא משום דכתיב ונתן כו', דלמא נתינת גט ור"ל כך דהנה כיון דאמרינן דאקנויי אקנו ליה רבנן כו'. והנה זה ודאי רק אם יגרשה אבל אם אינו רוצה לגרשה ודאי צריך להחזיר לה הנייר וא"כ הוה זה כמו קנה ע"מ להקנות עיין בנדרים ד' מ"ח ובדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות בב"ק ד' ע' ואמר דהנתינה לא ר"ל על כמות הדבר רק על האיכות על הגט והגט נעשה על ידו וא"כ נתן לה דבר חדש והיינו הגט ואף דקיי"ל דאם אמר הנייר שלי לא הוה גט היינו משום דלא הוה כריתות דעדיין הדבר אגיד גביה כיון דהנייר נשאר ברשותו אבל קנין בהנייר גופא א"צ. ועיין במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' בכורים פ"ב הי"א והי"ג גבי קנה ג' צריך להביא ביכורים אף שבאמת אין לו קרקע וע"ש בהל' י"א דדי ברשות אף לשעה אף שאין לו קנין גמור רק צריך שלא יהא אגוד ביד אחר ומביא בגמ' ראיה מהך דכתבו על איסורי הנאה דאף דלא שייך בזה קנין בכמות דהא איסורי הנאה לא מצי להקנות מ"מ הוי הגט גט דהא האיכות מיהא נתן לה ועיין בתוס' גיטין פ"ב גבי דאמר שם דכתב לה על היד שלה אינה מגורשת ושם הטעם דנמצא הגט שלה עד שלא גירשה וא"כ אין עליו שם גט כלל כיון דהיד לא מצי לאקנויי ליה, ונ"מ דגבי גט שחרור אם כתב גט שחרור על יד של עבד הוה שחרור, ומה דאמר שם בתוספתא או שנתנו לה הנייר עצמו ר"ל לא הגירושין אלא הנייר או שר"ל דהדיו לא הקנה לה דצריך שיאמר לה שתקבל את הגט דהיינו הנייר עם הדיו והאותיות וזהו גט. ועיין מש"כ רבינו ז"ל לקמן פ"ח הי"ד, וזהו יוכל לעשות ע"י שליח אך הגירושין הוא בעצמו מגרשה. ועי' מש"כ רש"י ז"ל בגיטין ד' י' ע"א ד"ה חזרה ע"ש:
ג׳
והוא שיהיו העדים כו'. עיין בירושלמי גיטין פ"ד דהוה מחלוקת אם צריך להכיר שניהם ובתוספתא כאן פ"ד אמר שם דמכירין את האיש ואין מכירין את האשה כותבין ונותנין, אך זה נ"מ אם להכרת שמם או לידע שזה איש ואשתו, ועיין בהך דקדושין ד' ס"ג ע"ב דאמר שם דנאמן ליתן גט אך שם מיירי שלא הוחזקה א"א רק מפיה ומהך דיבמות דף ל"ט ע"ב דצריך הכרה שם משום הך דמבואר בירושלמי פי"ט ה"א דיליף שם מקרא דכי ישבו. ועיין בהך דתוספתא פסחים פ"ה דאם נתערבו ד' פסחים דנאמן אחד מהם לומר זה הפסח שלי אך שם הנאמנות הוא רק לעצמו ולכך נקט בד' פסחים ולא בב' דבשנים מתיר לאחרים ג"כ ובזה לא מהימן. ועיין בירושלמי גיטין פ"ז גבי דאמר שם בהל' ד' דצריך שידעו העדים שהיו שם עבד ושפחה בשעה שהיו מתיחדים ע"ש. ועיין בתוס' גיטין פ"ב נאמנת אשה לומר זהו הגט כו'. ועיין ביבמות ד' ק"ה ע"ב דבעי שני עדים על חליצה ולא דמי להך דב"ב ד' קל"ד ע"ב דגבי גירושין כיון דאין צריך דעתה זה מקרי בידו משא"כ בחליצה דצריך ג"כ דעתה לא מקרי בידו ואינם נאמנים אף אם שניהם מודים וגם י"ל דלכך ביבמות ד' ל"ט צריך הכרה משום דאם בא לייבם לא היו מניחים אותו כמו הך דקדושין ד' ס"ג הנ"ל י"ל דהוה כמו גדר כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה. ועיין ביבמות ד' מ"ד ע"א ותוס' שם ד' ס"ז ע"ב וכ"מ. גם י"ל גבי גט לא היה זה לשמה אם אין מכירין ובזה יהיה נ"מ במה דצריך לכתוב לשמו ולשמה גבי אשה היאך ר"ל אם לשם האשה הזאת או לשם אשת פלוני. ועיין ב"ב ד' קמ"ב ע"א וכבר כתבתי בזה:
ד׳
והאשה כו' בכ"מ כו'. ר"ל דבירושלמי פ' ד' דגיטין הל' ב' מבואר דבמקום שיש לה כתובה היא נותנת השכר ובמקום שאין לה כתובה הוא נותן ודייק רבינו בכ"מ, ועי' ב"ב ד' קס"ח ע"א ובירושלמי גיטין פ' ח' גבי קרוב לו דאמר שם גבי וכן לענין החוב בשכר הלבלר ר"ל דאם הגט קרוב לה נמצאת נתגרשה היא צריכה לשלם לפי התקנה ואם קרוב לו אינה מגורשת צריך הוא לשלם ועיין תוס' גיטין ד' כ"ט ע"א ע"ש:
י״ג
בריא שאמר כו' עצמו מיד כו'. ועיין כאן דף כ"ז ע"ב גבי לאלתר גבי כתיבת הגט ולקרותו ליקרא לאלתר ועיין בדברי רבינו ז"ל בהלכות אבילות פ' א' הל' י"א ועיין בירושלמי סוטה פ' ט' הל' ב' גבי עגלה ערופה, ועיין בהך דחולין ד' ל"ט ע"ב ובירושלמי כאן ותוס' כאן דף ה' ע"ב ד"ה אפילו דרק שיטה ראשונה אם כתב לשמה מהני משום דמסתמא סיימו לשמה אבל להיפך לא ועיין בזבחים דף ב' ע"ב דיש בזה ב' לשונות, ועיין פסחים דף ס' וכ"מ: והוא שידעו אותו כו'. ר"ל דמכירין אותו בטביעת עינא דקלא ועיין ברש"י סנהדרין ד' ס"ז ע"א ובירושל' שם וביבמות דמחלק דרק היכא דאמר אני אז מהני ועיין במש"כ רבינו ז"ל לקמן פי"ג הל' כ"ג ע"ש:
י״ד
מי שהיתה כו'. ר"ל כך דהנה יש ב' טעמים על שוטה דאינו מגרש אחד מפני שאינו בר דעת ופטור מכל המצות ולא הוה בר גירושין וגם שמא מה שאומר גירושין אינו ידוע מה הוא אומר ור"ל דבר אחר, והנה גבי קורדייקוס לא מיקרי שוטה דפטור מן המצות כיון דסמיא בידם, רק דלאו דעתו נכונה ולכן ס"ל לר"ל דכיון דאמר קודם בשעה שהיה דעתו נכונה וגם עתה הוי בר גירושין רק הוה כמו פומא הוא דכאיב ליה, ור"י ס"ל דמ"מ כיון דמחוסר מעשה לא, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהלכות עדות פ"ט הל' ט', ועיין בתוספתא פ"ג דשבועות דזה הוה מחלוקת דתנאי ע"ש, וברשב"ם ב"ב ד' קכ"ח ע"א וכבר הארכתי בזה בשו"ת: וכן שכור שהגיע כו'. עיין מש"כ רבינו ז"ל לעיל בהלכות אישות פ"ד הל' י"ח ובהלכות יבום פ"ב ובהל' נזירות פ"א, אך יהיה נ"מ אם כמו בהל' ט"ו דקודם שנשתכר אמר כתבו ותנו ואח"כ הגיע לשכרותו של לוט אם יכולים לכותבו מיד וא"צ להמתין עד שיפיג. דהנה רבינו ז"ל בהל' נזירות פ"א הל' י"ב כתב הטעם דאינו בן חיוב כלל ומשמע מדברי רבינו דמקרי חסרון בעצמו לא משום בלבול הדעת ועיין מש"כ בדברי רבינו ז"ל בפ"ו מהל' יבום הל' ג' גבי טומטום דמוכח שם דכ"ז שלא נקרע אף דביציו מבחוץ לא הוה בר יבום, ועיין ברש"י בכורות ד' מ"ב ע"ב ובהך דחגיגה דף ד' ע"א ע"ש ועיין בירושלמי דגיטין פ"ז דאמר שם נ"מ באחד שאמר הרי זו תרומה למחר ולמחר נעשה קורדייקוס משמע בירושל' דס"ל דאף דהדבר נגמר מאליו מ"מ בעי שיהא בשעת חלות הדבר בגדר בר הרמה, ועיין בירושלמי קדושין פ"ג גבי הרי זו הקדש לאחר ל' יום, ובתוספתא פ"ג דתמורה גבי האומר שור זה הקדש לאחר ל' ושחט השור בתוך ל' הרי זה מותר דאין על מה לחול, ועיין בתמורה דף כ"ח ע"ב בשר בקדרה ע"ש, וע"ש בדברי רבינו פרק ו' מהלכות ערכין הלכה ט', והטעם משום דאין הדבר על מי לחול, וא"כ אם מת המקדיש מהו, ועיין מש"כ רבינו בהל' ערכין פ"א הל' כ"א גבי ערכי עלי ומת קודם העמדה בדין דאין היורשים חייבים וס"ל דכ"ז שלא העמידו לא חל החיוב, וע"ש בהשגות דלא ס"ל כן ועיין בערכין דף כ' גבי אם אמר דמיו של פלוני עלי דאם מת הנודר צריך שיתנו היורשים אף שעדיין לא שמו את הנידר ומה דאמר שם בגמ' דבעי העמדה בדין הוא רק משום הך דמלוה על פה אבל בלא זה חייב ואף דהדמים חייב כשעת הנתינה ולא כשעת הנדר כמבואר שם ד' י"ח ע"א, אך שם י"ל דכיון שהיו יכולין לשומו מיד חל החיוב מיד, אך באמת נ"ל דגבי הקדש כיון דהוא חל ממילא ע"י דיבורו אף אם מת המקדיש בתוך ל' יום מ"מ כשיבוא הזמן חל עליו ההקדש ועיין בהך דנדרים ד' פ"ט ע"א דאמר שם דבזמן כ"ע מודו דיכול להפר מיד בשעת דיבור ועיין שם בר"ן דף צ' ע"ב ודף ל' ע"א ועיין מש"כ התוס' גיטין ד' י"ד ע"ב ד"ה הא בשכ"מ דדברי ש"מ כמסורין בשעת האמירה אף דהא מבואר בב"ב ד' קל"ז דלאחר מיתה קני ע"ש ועיין בהך דערכין דף ז' גבי תנו שערי ואמרינן בירו' פ"ו דגיטין דהטעם דשרי משום מצוה לקיים דברי המת, הרי מבואר שם דחל קודם מיתה וכן משמע בירושלמי פיאה פ"ג הל' ט' דאמר שם דלכך אינו אוכל בתרומה שמא יחזור הרי אם לא יחזור מעכשיו קנה וצ"ל דאם לא חזר בו חל הדבר קודם המיתה שיתקיים לאחר המיתה, רק אם בין כך נפקע מרשותו שוב לא חל דלא גרע מחזרה והיינו הך דב"ב הנ"ל וגם נ"מ להך דתמורה ד' י"ז ע"א גבי מה דאמר שם אכניס לבית זה כו', ע"ש בתוס' ד"ה אכניס דבשעה שנכנס שכח מהדבר שאמר בתחלה דגבי תמורה קדיש וגבי קדשים לא קדוש ואם היה אז שכור שהגיע לשכרותו של לוט אם זה מקרי כניסה אם לא דכאן א"צ דעת בשעת הכניסה אך בן חיוב בעי שיהיה ועיין בהך דשבועות ד' כ"ח ובתוספתא פרק ג' דנזיר מה דאמר שם שבועה לבית שאינה נכנסת ושגגה ונכנסה ע"ש, ועיין ברש"י נדרים ד' מ"ג ע"ב ד"ה ראשון קנה ע"ש, אך כל זה גבי הקדש ומתנה ותמורה דחל ממילא אבל גבי תרומה דיש בו שני דברים אחד מה שמקדיש התרומה והב' שהוא מתיר את הטבל, וע' בהך דב"מ ד' כ"ב ע"א מה דאמר שם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם כו', ועיין בתוס"י נדרים ד' ל"ז ע"ב ד"ה מי וד"ה אלא ע"ש, שם י"ל כשיטת הירושלמי דגיטין הנ"ל דאם אמר הרי זו תרומה לאחר ל' ומת בתוך ל' דבטלה התרומה דנהי דגדר ההקדש יכול למיחל מהדיבור לחוד עיין תוס' יבמות ד' צ"ג ע"א דשם ג"כ יש גדר אמירתו לגבוה אך מ"מ להתיר הוא חל בשעת התנאי ואז אינו בעולם, ועיין בתוספתא דתרומות פ"ב גבי אם אמר פירות תלושים וכו' וכן אם אמר כלכלה של פירות יהיה תרומה כשאגיע לעיר יוכל לאכול מהם קודם שבא לעיר או קודם שנתלשו, ועיין רש"י קדושין ד' ס"ב ע"א דחל התרומה למפרע, אך כל זה כשלא אכלן אבל אם אכל שוב אין על מה לחול וכמבואר בהך דחולין דף ע' ע"א גבי מחתך ומשליך, ועיין בדברי רבינו ז"ל בהל' מעשרות פ"א הל' ט"ו דאף דאם המעשר והתרומה לא הוה מעשר להתיר מ"מ השם חל עליהם, וע"ש בהשגות דפליג על זה, וע"ש בתרומות פ"ד משנה ב' בהך מחלוקת דר"מ ורבנן ובתוספתא פ"ז דדמאי, ופ"ה דתרומות, ובאמת זה המחלוקת דירושלמי פ"ז דדמאי גבי אם עומד אדם בע"ש ואומר הרי זו תרומה למחר אם מותר זה לכתחלה ג"כ תליא בזה דההקדש חל מעכשיו אך ההתרה הוא למחר ולתרום בשבת יש שני טעמים אחד משום מקדיש ואחד משום מתקן כאשר כתבתי בזה, ועיין בירושלמי פ"ז דדמאי סה"ג ופ"ד דתרומות דאמר שם נשרפה התרומה לכשיאכל הפירות קדשה התרומה למפרע והוא ט"ס ועיין בר"ש פ"ג דחלה מ"א ע"ש, ובאמת בהך דין דחייבי דמים בהך דערכין דף כ' גבי אם מת הנודר והנידר קיים דחייבים היורשים לשלם כפי מה שישומו דמיו באמת אם בשעת שומא נתייקר צ"ע אם היורשים צריכים לשלם כמו ששוה עכשיו דמשמע דהחיוב חל אז ע"ש ד' י"ח ע"א כשעת נתינה ע"ש בתוס', ובאמת רבינו ז"ל לא הביא זה, וע"ש דף ז' ע"ב וד' י"ז ע"ב וברש"י ד' כ"ד ע"א אם ר"ל אשעת העמדה או ר"ל בשעת נתינה ממש, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בפ"ג מהל' ערכין הל' ט' ובהל' מכירה ס"פ כ"ב ע"ש בזה ובהך דנדרים דף ג' ע"ב גבי לא אפטור ע"ש ברא"ש ואכמ"ל:
ט״ז
וכן אם כתב בידו כו'. עיין בירושלמי כאן דהוה מחלוקת בזה ועי' בכס"מ כאן מה שכתב בדין החרש שהוא מדבר ואינו שומע לשיטת רבינו דס"ל בהלכות מכירה פ' כ"ט דמדבר ואינו שומע אין קנינו קנין גמור ע"ש בהל' ב', רק י"ל דשם רק משום דאינו יכול להקנות דבר שנקנה לו ע"י אחר כמו פחות מבן כ' דאינו מוכר בנכסי אביו ובזה י"ל שיטת רבינו בהל' מגילה לחד גירסא דחרש שמדבר ואינו שומע אינו יכול להוציא ואף דבגמ' מבואר להיפך בד' י"ט ע"ב ע"ש אך באמת זה תליא בהך מחלוקת דר"ה ד' כ"ט אם המשמיע צריך לכוין להוציא אחרים או לא ע"ש, ר"ל כך אם זה הוה מה שמוציא אותם ג"כ גדר פעולה מצד המוציא או רק שהם צריכים לשמוע הדבר אך אם לא הוה בר חיובא אין זה הדבר מה שאנו צריכים לשמוע, ועיין במש"כ בזה בהלכות ברכות בהך גדר דשומע כעונה בברכות ד' מ"ה ע"ב וסוכה ד' ל"ח ע"ב אם ר"ל לענין הדין או ר"ל שהוא כמו שהוא עונה ממש מה שאמר חבירו וזה נ"מ בעניית אמן עיין בשבועות ד' כ"ט ע"ב דאמר שם כמוציא שבועה מפיו ר"ל כאומר הנוסח ממש מה שאמר חבירו ונ"מ לשיטת הראב"ד ז"ל דס"ל דללקות אינו לוקה עד שישבע בשם המיוחד ואם השביעו חבירו בשם המיוחד וענה אמן ג"כ לוקה, וע"ש דל"ה ע"א גבי אמן בו שבועה, וע' בהוריות ד"ג ע"ב גבי הרכין אחד מהם בראשו מה הוא הרכנה אם ר"ל שהוא מסכים לזה או שהוא כאומר זה, וכאן בגיטין ד' ע"א ע"א ובירושלמי שם ובירושלמי פ"ג דר"ה סה"א גבי הך דר' אבהו דשאל אם שמעו תיקדש ירחא וכבר כתבתי בזה במקום אחר, ועיין במש"כ רבינו ז"ל בהל' שבועות פ"ב ה"א דאף מפי כותי וקטן אם ענה אמן חייב ע"ש, וס"ל לרבינו ז"ל דגבי מגילה המצוה הוא הקריאה גבי אנשים ולכך צריך עשרה רק בנשים המצוה הוא השמיעה כמ"ש התוס' במגילה ובערכין וכבר כתבתי בזה, וא"כ כיון דחזינן דחרש אינו יכול להקנות דבר שבא לו ממילא לאחרים, ה"נ דאינו יכול להוציא לאחרים בדבר שיהיה האחר כמו הוא בעצמו, ועיין בהך דחולין ד' כ"ד ע"ב גבי ש"ץ וכהן העובד ובירושל' ספ"ג דסוכה בהך מחלוקת דר' ורבנן ובירושלמי פ"ד דסנהדרין גבי דיני נפשות ע"ש בהל' ט' ובתוספתא דמס' קרבנות פרק י"א ע"ש בזה, והנה עיין בהך דנדרים ד' ע"ג ע"א גבי מה דבעי שם גבי חרש מהו שיפר ע"ש ברא"ש, והנה אם נימא דהפרה הוא ג"כ גדר זכות ודין מה שהוא יכול לבטל הנדרים שהיא נדרה לפי שיטת רבינו קשה למה לן מיעוטא, ועיין בר"ן בנדרים ד' ע"ג ע"ב ותוס' נדה ד' מ"ו ע"ב, ועיין בירושלמי סוטה פ"ב גבי אשתו חרשית ופ"ז שם הל' א' וא"כ יהיה זה נ"מ גבי חליצה בחרש המדבר ואינו שומע, ועיין במה שכ' בזה בהל' יבום וחליצה פ"ד אך זה תליא מי נקרא הזוקק או משום אחיו המת או הוא הזוקק, עיין גיטין ד' פ"ג ע"ב ובקדושין ד' י"ד וכ"מ בזה וא"כ לגבי גט ודאי מהני אף לשיטת רבינו, ועיין בהך דיבמות ד' נ"ו ע"א ושם ד' ק"י ע"א ובמש"כ רבינו ז"ל בפיה"מ פ"א מהל' תרומות דרק בחרש מעיקרו יש עליו זה הדין דחרש אך באמת זה הוה מחלוקת דרשב"ג ורבנן בגיטין ד' ע"א, אך זה יהיה נ"מ אף לדידן כך דלפי המבואר בגיטין שם חזינן דמה דקי"ל דחרש שאינו שומע ולא מדבר הרי הוא כשוטה זהו מצד גזירת הכתוב ולא משום דעתו קלישתא דהרי דמבואר בגמ' דאף דחזינן דחריף טפי מ"מ אינו בר גיטין וגירושין, ובאמת זה תליא בהך דר"א ורבנן ביבמות ד' קי"ג ע"ש, אבל בחרש דמדבר ואינו שומע אז אם הוה חריף אז מהני אף לפי דברי רבינו, ועיין בהך דנדה ד' י"ג ע"ב גבי חרשת לענין בדיקה ובמש"כ רבינו ז"ל בהל' א"ב פ"ח הל' ט"ו, ושם כתב הטעם משום קביעות וסתות, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' מטמא משכב ומושב פ"ד ה"ט ולא הביא שם הדין בחרשת דמדברת ואינה שומעת דשם רק בחריפה וכמו הך דר' דנדה שם: [השמטה במש"כ שם דאם יוצא במה שאחר אומר לא הוי כמו שאמר הוא הלשון שאמר אחר. ועיין תוספתא דמאי פ"ח דאמר שם ראה אחד שהפריש תרומה ומעשרות ואמר הריני במה שאמר זה דבריו קימין והלשון משמע דרק דיעבד והטעם דנהי דהראשון הפריש כסדרן מ"מ השני עשאן בב"א וזה אסור לכתחילה ע' תוס' תמורה דף ד' ע"א וכ"מ ובזה א"ש המנהג שלנו שאנו אומרים עשרת בני המן כ"א בפ"ע ואין יוצאין בהקורא משום דהא מבואר במגילה דף ט"ז ע"ב דצריך לאמרן בנשימה אחת ובזה לא שייך לצאת ע"י אחר ובזה א"ש מה שהם נכתבים אותיות גדולות בתוך המגילה דהא במסורה לא נמנו מאותיות גדולות דהא מבואר בתוס' ברכות דף מ"ו ע"ב ד"ה והטוב דהיכא דכל הקהל צריכין לאמר זה צריך לכתוב גדול וה"נ כן וא"ש: ע"כ השמטה]
י״ז
מי שנשא כו' אעפ"י כו'. כן מבואר בגמ' שם אעפ"י דחזינן שהוא חריף, והנה עי' מש"כ רבינו ז"ל בפיה"מ על הך דגיטין ד' נ"ט ע"א גבי קפיצות דס"ל דעדיפא מרמיזות וע"ש בירושלמי ג"כ משמע כן דר"ל שצריך שיתנם לידו בפועל ונ"מ לשיטת ר"נ שם דאף לגבי גט צריך קפיצות לבן בתירא, וע"ש ד' ע"א דנקט שם ג"כ קפיצותיו, ועיין ברא"ש מ"ש שם על דברי הרי"ף ע"ש, אך אין הפי' כן בדברי הרי"ף ונ"מ דהחרש אינו יכול לגרשה ע"י שליח אף אם נשא כשהוא חרש דבעינן דוקא נתינתו מיד ליד, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' מכירה פרק כ"ט הל' ב' מש"כ שם עד שבודקין אותן בדיקות רבות וגבי גט לא כתב זה משום דשם מיירי גבי מטלטלין שירש מאביו אבל כאן גבי גט לא שייך זה וס"ל לרבינו ז"ל כשיטת הרי"ף וכלישנא קמא דר"נ ודלא כפי' רש"י, ובאמת לפי מה שכתבתי לעיל בהל' אישות דכמו דאמרינן ביבמות ד' ק"י ע"ב דחרשת קנויה ומשויירת ה"נ י"ל גבי חרש דקדושין דרבנן שתקנו לו וכן הגט הוה קנויה ומשויירת, והנה יש לומר דגם בדאורייתא כמו גבי יעוד אם יעדה לבנו חרש אם הוה א"א גמורה אם נימא דא"צ דעת דשם ליכא למעט מן א"א דקדושין ד' י"ט דחרש הוה איש ועיין ביבמות ד' נ"ו בהך דרב ושמואל גבי יבם חרש, ויהיה נ"מ אם חייבים עליה מיתה כא"א גמורה וכבר כתבתי בזה:
י״ח
גירשה כשהיא נערה כו'. ולענין אם נתן הגט לתוך חצרה אם יש לה עיין בירושלמי כאן פרק ו' ע"ש גבי חצר של שליח:
כ׳
ולמה לא כו' כגון מי שהוכה עד שמכר כו'. והנה עיין בדברי רבינו ז"ל בפ"י מהל' מכירה דס"ל דתליוה וזבין זביניה זבינא גבי אנס וגבי גזלן ס"ל בפ"ט מהלכות גזילה דלא הוה מכירה, אך באמת ס"ל לרבינו כך דהנה עיין בקדושין דף נ' ע"א גבי דברים שבלב, והנה רבינו ס"ל כך דכל היכא דהוא לבד מקנה אזלינן בתר דעתיה אבל היכא דהוא קונה ג"כ לא אזלינן בתר דעתיה עיין מש"כ התוס' כתובות ד' מ"ז ע"ב, ועיין בתוס' ב"מ דף ע"ד ע"א ד"ה הכא. והנה גבי גט יש ב' דברים אחד שיהיה הכתיבה מדעתו או משום טעם שליחות או משום טעם לשמו כמ"ש התוס' עירובין ד' י"ג וכ"מ והנה הכתיבה משוה ליה להדבר גט והנתינה עושה להאשה גרושה ועיין בירושלמי גיטין פ"ו התורה זכתה אותה בגיטה וא"כ לפי"ז בקבלת הגט גם היא יש לה ב' זכות אף דהוא נקרא המקנה. והנה עיין בהך דגיטין דף ע"ה בתוס' ד"ה מכלל דע"י כפיה זה ג"כ מיקרי מדעת אך באמת כך דיש שני דברים אחד דבר שצריך דעת ואחד דבר שפסול שלא לדעת. ועיין בהך דנדרים ד' ל"ו ע"ב גבי התורם משלו על של חבירו ע"ש בר"ן ד"ה ה"נ ובתוס"י שם, וזהו מה דפליגי בב"מ ד' כ"א ע"ב גבי יאוש שלא מדעת דר"ל כך אם צריך להתייאש לעשות הפעולה או צריך רק שלא יקפיד והיכא דצריך לעשות לא שייך למימר אגלאי מלתא למפרע והיכא דרק שלא יהיה הדבר להיפך אז י"ל איגלאי מלתא למפרע וזהו דמקשה שם מתרומה דגבי תרומה יש ב' דברים ההקדש וההתרה ובהקדש בעי דעת ובהתרה בעי שליחות לא שלא יקפיד ולכך מביא ראיה די"ל אגלאי מלתא למפרע אף בדבר דבעי פעולה א"כ גבי אבידה יהיה הדין כן אף דצריך שם פעולה כמש"כ רבינו ז"ל בהלכות גזילה פי"א הל' י"א גבי השליך כיסו דאסור לאחר ליטלה, ותירץ דמיירי שהשליח עשאו רק לענין יפות דהוה רק משום הקדש ולא משום התרה ובזה די אף בלא קפידא ואמרינן איגלאי מלתא למפרע ועיין בהך דשבת ד' קמ"ח ע"ב דגבי הקדש מהני אף אם אחר מקדיש אם הוא רועה הרגיל אצלו, ועיין במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' תרומות פ"ד הל' י"ג, וע"ש בהל' י' גבי אריס ושם בהל' ח' גבי שותפים ואח"כ מקשה שם מהכשר והטעם דעיין מש"כ התוס' מעילה ד' כ"א דגבי הכשר בעי איזה מעשה, ועיין במה דפליגי ר"י ורבנן במכשירין פ"ג מ"ה ובפרה פ"ב מ"ד ור"י אזיל לשיטתיה וא"כ ראיה דהיכא דבעי למעבד לא שייך לומר איגלאי מלתא למפרע ומדחה שם דבעי פעולה בידים, ועיין בהך דעירובין דף פ"א ע"א ברש"י ותוס' ד"ה לא זכו, ועיין בתוס' קדושין ד' ס"ג ע"ב גבי ע"מ שלא ימחה או ע"מ שירצה ועיין בהך דב"ק ד' ק"ד אם דבר שצריך פעולה אם אמרינן על זה אנן סהדי וגבי אבידה נמי ע"כ בעי יאוש קודם שבא לידו דכיון דכבר נתחייב במצות השבת אבידה שוב לא מצי לפקע ממנו וכעין דאמרינן בב"מ ד' נ"ה ע"א דאע"ג דזל מש"פ מ"מ חייב להכריז ועיין במש"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות על הך דשם ד' כ"ו ע"ב ועיין תוס' ב"ק ד' ע"ו ע"א ד"ה שחיטה, והנה ס"ל לרבינו דכפיה ג"כ הוה רק כמו שהוא אינו נגד הדבר ומסתמא מסכים מה שהב"ד עושין אבל לא שיקרא שהוא עושה הדבר ועיין בסוטה ד' כ"ה ע"א סתמא דמלתא אדם מסכים על דעת ב"ד ע"ש, וס"ל דגבי כתיבה די רק במה שהוא מסכים ובנתינה צריך שיתן ולכך דקדק רבינו ז"ל כאן דמיירי דהכפיה לא הוה רק בציווי הכתיבה לא בהנתינה אבל בהנתינה אז אם רק כדין דאז התורה זכתה אותה בגיטה כמש"כ אבל אם שלא כדין לאו כלום, ועיין בהך דגיטין ד' ל"ד ע"א גבי גילוי דעת בגיטא דאמר שם האי דרהיט בתרייהו אשור הבו לה ר"ל דבנתינת הגט צריך שיהא הוא הנותן לא המסכים להנתינה ועיין תוס' גיטין ד' ס"ו ע"א ד"ה כל וכתובות דף ע' ע"ב ומש"כ הר"ן בנדרים ד' ל"ו ע"ב ע"ש אבל גבי מכירה הא דתליוה וזבין לא הוה רק אם הקנין בכסף וכדומה והשטר הוא רק לראיה אבל אם השטר הוא הקנין לא מהני, וזהו מש"כ רבינו כאן דלא הוה מכירה דהוה שטרא כחספא בעלמא כמו בהך דגיטין דף י' ע"ב, וע"ש בתוס' דף ד' ע"א, ובהך דסיקריקון ר"ל דהשטר הוא ראיה לא קנין, עוד י"ל דרבינו ז"ל כאן מיירי בגזלן לא באנס:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
משנה למלך · הלכות גירושין פרק ב׳
ב׳
אמר לשנים כתבו גט וכו'. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן פ"ט מהלכות אלו דין כ"ז ועיין בדברי הרמ"ז בס' גט פשוט סימן ק"כ ס"ק כ"ה שנסתפק באומר תנו לחוד אי חתימה בכלל כיון דא"א לנתינת הגט אם לא יכתוב ולפיכך חתימה נמי בכלל או דלמא אפשר בלא חתימה דע"מ כרתי יע"ש. וקשיא לי דבפ' השולח (דף ל"ג:) בשמעתא דאומר לשנים תנו אינו יכול לבטל זה שלא בפני זה ומצדד תלמודא לומר דאיירי בעדי כתיבה מבואר בהדיא דמי שאמר תנו יש בכלל דבריו כתיבה וחתימה):
ד׳
והאשה נותנת שכר הסופר בכ"מ. בפרק גט פשוט. וז"ל הטור סימן כ"ב והבעל יתן שכרו ומפני תקנת עגונות תיקנו חכמים שהאשה תתן השכר של הסופר. וכתב מרן הב"י וז"ל והיה נראה דהשתא בתר תקנתא לכתחלה אומר לאשה שתתן שכר הסופר וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ב והאשה נותנת שכר הסופר בכ"מ אלא שמצאתי בסדר כתיבת הגט להרא"ש וכו' ושכר הסופר יתן הבעל ואם נתנה האשה הגט כשר וכו' יע"ש. ונראה ברור דרבינו ז"ל לא כתב והאשה נותנת שכר הסופר אלא שלאחר התקנה היא חייבת ליתן למעוטי הוא שאינו חייב אבל פשיטא דאין קפידא בדבר אם היא רוצה ליתן ודוק:
ו׳
אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב וכו'. (א"ה עיין לקמן בפ"ט מהלכות אלו דין כ"ז גבי חתם סופר ועד יע"ש):
ח׳
אמר לאחרים לכתוב גט וכו'. הקשה מרן ז"ל דלמה לא הזכיר רבינו דין נאבד דהוי רבותא טפי דהא רב הונא סבר בגמרא (דף ס"ג) דאע"ג דבפסול אמרי' מי אמר כתובו חספא והבו לה בנאבד אמרינן עשו עדים שליחותן. ותירץ דלדידן דקי"ל כר"נ הסברא הפוכה והוי כ"ש נאבד דפסול. והקשה עליו הר"ב לח"מ דא"כ למה באותה בעיא דכתבו ותנו לשליח כתב דכיון דרבינו לא כתבה אלא בנמצא הגט בטל משמע דס"ל דבנאבד לא איבעיא לן אלא הגט בטל ודאי ואמרינן עשו עדים שליחותן וזה סותר דבריו וכו' יע"ש. ולדעתי דברים אלו לא ניתנו ליכתב דע"כ לא קאמר ז"ל דנאבד אתי מכ"ש אלא היכא דאמר כתבו ותנו דאי כתבו ולא נתנו הרי לא עשו שליחותם ומכ"ש דהיכא דלא נאבד אלא שהוא פסול או בטל. אבל כשאמר להם כתבו ותנו לשליח היכא דנתנו הגט ביד השליח ונאבד למה יכתבו אחר הא עשו שליחותם שכתבו ונתנו ואם נאבד מיד השליח מה יש להם לעשות הרי נגמר שליחותם וה"ל כאילו נאבד מיד האשה. כללא דמלתא לדעת רבינו ז"ל בההיא דויוליך לא עשאם שלוחים אלא עד שעת נתינה ליד השליח אלא דהיכא דנמצא פסול אחר שנתנוהו ליד השליח מספקא לן אם עשו שליחותם או לא אבל בנאבד מיד השליח פשיטא דעשו שליחותם וצ"ע. (א"ה ולענין אם כתב הסופר גט פסול ונתנו ביד הבעל נראה מדברי הרב המחבר לקמן פ"ד מהלכות אלו דין י"ד דפשיטא ליה דעשה הסופר שליחותו משמע דס"ל ז"ל דלא מספקא לן בגמ' אלא באומר תנו לשליח אבל באומר כתבו ותנו בידי ונמצא פסול אינן יכולין לכתוב אחר אבל הרמ"ז סימן קכ"ב ס"ק י"א נסתפק בדין זה ובתשובת הרדב"ז סימן רמ"ו מבואר כדברי הרב המחבר ז"ל יע"ש):
ט׳
אמר להם הבעל וכו'. בפרק המקבל בעא מיניה רבא מר"נ כתבו ותנו לשליח מהו וכו'. (עיין במ"מ) והרי"ף ז"ל פי' בעיות אלו לענין אם יכולים העדים להיות שלוחים להולכה כמ"ש מרן ז"ל. והוקשה לי בדברי הרי"ף ז"ל דלא הביא אלא בעיא קמייתא דאמר לשנים כתבו ותנו לשליח מהו וכו' ופי' הר"ן ז"ל דלפירושו אתי שפיר בעיא בתרייתא דויוליך לה מהו באת"ל דאת"ל דעשאן שלוחים היכא שפירש ויוליך דמשמע דהשליח לחוד יוליך מהו. וקשה למה השמיט הרי"ף בעיא דויוליך דאיכא למימר דדוקא בלא ויוליך סליק בתיקו אבל בויוליך פשיטא דלא שוינהו שליח והא ליתא דבהא נמי מספקא לן ודוק. (א"ה עיין בפ"ט דין ל"א) גם דברי רבינו צריכין ביאור ומרן ז"ל נדחק בדברי רבינו ז"ל דבעיא קמייתא מפרש לה כהרי"ף לענין אם יכולים העדים להיות שליח להולכה. ואין הדעת סובל פי' זה. חדא דהוה ליה לרבינו לכתוב דין זה בשום מקום בהלכות אלו אם נעשו העדים עצמם שלוחים דספיקא הוי. ועוד כיון דטעם רבינו בבעיא בתרייתא לפרש דהספק הוא אפי' בנמצא בטל או פסול וטעמא שהרי לא עשאם שלוחים לגרושין ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד וכמ"ש רבינו. א"כ בבעיא קמייתא דמספקא לה אם רוצים להיות שלוחים להולכה וסלקא בתיקו נפקא מינה ג"כ שאם כתבו גט בטול או פסול או נאבד דיכולין לכתוב גט אחר כמו ההיא דנפאתא. דכל טעמא דרבינו בספק הבעיא דויוליך לה היינו דמספקא ליה אפילו בנמצא הגט בטל מטעם שלא לגירושין עשאם שלוחים. (א"ה חבל על דאבדין. וראיתי להרמ"ז בספר גט פשוט סימן קכ"ב ס"ק י"ב שכתב וז"ל עוד אפשר דבאומר תנו לפלוני אינן יכולים להוליכו דסלוקי סלקינהו אבל באומר תנו לשליח סתמא בזה הוא ספק אם סלקינהו כדעת הרי"ף ע"כ. והנה תחלת דבריו ברורים בטעמם דבאומר תנו לפלוני שמזכיר שמו בהא פשיטא לן דאינו גט אם יוליכוהו הם בעצמם ובהא מודה הרי"ף ולפי זה צ"ל דמ"ש הרמב"ם בפ"ט דין ל"א ורבותי הורו וכו' וכתב ה"ה שרומז דעת הרי"ף דס"ל דסיפא הוי לא קאי אלא למ"ש דבאומר תנו לשליח שיוליך לה ולא מזכיר שמו בהא הוא דהורו רבותיו דספק הוי דשמא דלאו סלקינהו דא"כ הי"ל לעשות שליח ולומר להם תנו לפלוני שליח שלי ומדקאמר תנו לשליח סתם משמע דנתן להם רשות לעשות שליח וכ"ש שיוליכוהו הם בעצמם אם ירצו אבל באומר תנו לשליח פלוני בזה יודה הרי"ף דסלוקי סלקינהו ואם הוליכוהו הם בעצמם הגט בטל ובזה נסתלקה קושית הפר"ח ס"ק ט' שהקשה על הרי"ף מההיא דשלהי פרק כל הגט יע"ש. אבל מה שסיים הרמ"ז וכתב דלדעת הרמב"ם נמי באומר תנו לשליח סתמא הוי ספק כדעת הרי"ף צל"ע דמבואר בדברי הרמב"ם דאפי' באומר תנו לשליח ויוליך לה אם הוליכוהו בעצמם אינו גט ודוק):
ט״ו
ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא ה"ז פסול. (א"ה על מה שתמה מרן בכ"מ דבגמ' משמע דבטל נמי הוי תירץ מרן זקני בספר גט פשוט סימן קכ"א ס"ק י' דע"כ לא פסול אלא מדרבנן דאל"כ פסק שליחות הבעל וכיון שכן לכשישתפה אמאי א"צ לאימלוכי ביה יע"ש באורך. וצריך לעיין מה בין זה (להביא) [לההיא] דתנן בס"פ המביא תניין כל שתחלתו וסופו בדעת כשר והתם נמי כשנשתטה השליח נתבטל שליחותו ופסק כחו של בעל ואם נתנו לה בעודו שוטה אינו גט כלל ואפ"ה לכשישתפה נותנו לה ואין צריך שיחזור הבעל לחדש השליחות כמבואר וצ"ע):
ט״ז
וכן אם כתב בידו וכו'. ז"ל מרן הב"י סימן ק"כ ולכאורה נראה דלדעת הרמב"ם דמכשיר לכתוב גט ע"י כתב ידו דמי שנשתתק כ"ש ע"י כתב ידו של פקח אבל מצאתי לר' ירוחם וכו' יע"ש, וכיוצא בזה כתב בכ"מ. ועוד אפשר לומר דבפקח שיכול לדבר לאו קולו הוא דהא יכול לדבר אבל באלם היינו דבורו ולפי זה צ"ל דאפי' בפקח די מן התורה בכתב ידו אלא דהיכא דאפשר בדבור פסלו חכמים בכתב ידו. ולדידי בפקח אפשר דמן התורה בטל ולפי זה לא דמי לתירוץ שני שכתב הר"ש ולענין דינא לא נפקא לן מידי דסוף סוף חכמים פסלוהו. ואיברא דמדברי רבינו אין להכריח בפקח אי סגי בכתיבת ידו מדהוה ליה לפרושי וכמ"ש מרן ז"ל דהרי בפרקין לא הכשיר כתב ידו אלא באלם. אבל נראה דהדין אמת מדחזינן לרבינו בפכ"ט מהלכות מכירה שדימה חרש למדבר ואינו שומע וכתב וז"ל מי שאינו מדבר ואינו שומע או מדבר ואינו שומע מוכר ולוקח המטלטלין ברמיזה. הרי בהדיא דאפי' במדבר כתב דסגי ברמיזה אע"פ שיכול לדבר וכ"ש בפקח המדבר. ואין לדחות דלא קאי מ"ש מוכר המטלטלין ברמיזה אלא לחרש גמור דהא פשט הדברים דעל שניהם מוכר ברמיזה וזה ברור בעיני ודוק:
י״ז
מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש וכו'. ומ"ש מרן ז"ל ולא כתב רבינו דין המדבר ואינו שומע משום דמכלל דבריו נלמוד דכיון שאינו חרש גמור דינו כדין האלם ויותר נראה לומר שכל שמדבר דינו כפקח גמור כו' וכיוצא בזה כתב הב"י סימן ק"כ. ואני תמיה בדבריו דאיך שכח דברי רבינו בפכ"ט מהלכות מכירה שהשוה דין חרש גמור למדבר ואינו שומע וחילקו מדין אלה. וכבר הוקשה לה"ה שם דבגמרא משמע דאלם ומדבר ואינו שומע דינם שוה הרי הם כפקחין לכל דבריהם והניחו בצ"ע ומרן ז"ל נדחק ליישב דברי רבינו יע"ש: אבל אם נשא אשה כשהוא חרש מגרש ברמיזה כו'. (*א"ה כתב הנ"י ר"פ חרש בשם הירושלמי דהיינו דוקא היכא דקדיש בכספא אבל בביאה קדושיו מעשה וגירושיו אינן מעשה. ומרן הב"י סי' קכ"א כתב אבל לא ראיתי לאחד מהפוסקים שכתב כן. וזכורני דבהיות הרב המחבר ז"ל בבית מותבא רבה המיוחד לכל דבר שבקדושה זה מקדש הבית של הרב הכולל כמהר"ר חיים קמחי נר"ו אמר מר כי מדי עברו בדברי הירוש' הלז הוקשה לו ממתני' דר"פ חרש וסתם לן תנא למלתיה. ואני בעניי עיינתי שם במשנה בכל החלוקות ורואה אני דמתניתין קשיתיה דתנן שני אחים חרשים כו' ואם היו נכריות יכנסו ואם רצו להוציא יוציאו וזה סותר דינו של הירושלמי. וכמדומה אני שהקשה ג"כ מסוגיא דפרק מי שאחזו (דף ע"א) דפריך יבמתו ממאן אי לימא מאחיו חרש כשם שכנס ברמיזה כו' הרי בהדיא דאע"ג דחרש יבם את אשת אחיו וקדושיו מעשה מוציא ברמיזה ועיין בפרק האיש מקדש (דף מ"ד) . אבל ליכא לאקשויי ממאי דפריך התם וחרש מעיקרו לא כשם שכנס ברמיזה כו' ואם אית לומר דרשב"ג איירי היכא דקדש בביאה דגירושיו אינן מעשה לא ע"י רמיזותיו ולא מפי כתבו דלא בעי לאוקמי דברי רשב"ג בהכי דא"כ אדמפליג בין חרש מעיקרו לפקח ונתחרש ליפלוג בחרש גופיה בין קדיש בכספא לקדיש בביאה אבל השתא לק"מ דין זה דחרש מוציא אותו ברמיזה מתני' היא בפרק חרש וכל עצמו של רשב"ג לא אתא אלא לאשמועינן גבי יבמתו דלא מצי מגרש לה ברמיזה כשהוא חרש מעיקרו ובפקח ונתחרש סומכין על רמיזותיו וכתב ידו. א"נ כיון דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה לא בעי לאוקומי מלתיה דרשב"ג בהכי כיון דלא שכיחא ועיין בס' בני יעקב (דף קס"ב):
י״ח
גירשה כשהיא נערה וכו'. בפרק האומר תנן נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה ע"כ. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן פ"ג מהלכות אלו בדין י"ב) ונחלקו הראשונים ז"ל בפי' דמתני' דאיכא מ"ד דדוקא נערה אבל קטנה שיש לה אב אביה ולא היא אבל אם מת האב אז מתגרשת בקבלתה אע"פ שקידשה אביה ומיהו דוקא שיודעת לשמור גיטה. ואיכא מ"ד דלאו דוקא נערה אלא אפי' קטנה מתגרשת בקבלתה אפי' יש לה אב. ותו תנן וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש ע"כ. וגם בזה נחלקו הראשונים ז"ל דאיכא מ"ד דכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה מתגרשת אפי' ע"י אביה משום דמשלחה וחוזרת ואיכא מ"ד דע"י אביה מתגרשת אפי' אינה יודעת לשמור את גיטה משום דכל שמתגרשת ע"י אביה משלחה ואינה חוזרת קרינן בה. והנה נמצאו ד' סברות בדין הקטנה: הא' היא דכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה מתגרשת כלל לא ע"י עצמה ולא ע"י אביה משום דמשלחה וחוזרת אך אם יכולה לשמור את גיטה אז מתגרשת ע"י אביה אך ע"י עצמה אינה מתגרשת ואם יש לה אב עד שתיעשה נערה אך אם אין לה אב מתגרשת ע"י עצמה כל שיכולה לשמור את גיטה וזו היא סברת רש"י בפ' האומר ולפי זה מאי דתנן וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה מתגרשת מיתוקמא אם יש לה אב דאינה מתגרשת ע"י אביה ואם אין לה אב דאינה מתגרשת ע"י עצמה אך לא מצינו לאוקמה בשיש לה אב ואינה מתגרשת ע"י עצמה דהא אפי' יכולה לשמור את גיטה כל שיש לה אב אינה מתגרשת ע"י עצמה כל זמן שהיא קטנה וכדכתיבנא ומה דאמרי' בגמ' וכנגדן בקטנה מתגרשת בקדושי אביה מיירי נמי או בשיש לה אב ומתגרשת ע"י אביה או בשאין לה אב ומתגרשת ע"י עצמה ומה שפירש"י מתגרשת בקבלת עצמה אפי' קבל בה אביה קדושין ומת כו' לאו למימרא דלא מיתוקמא באביה קיים דהא פשיטא דשפיר מיתוקמא באביה קיים ואתא לאשמועינן דכל שהגיעה לשיעור זה מתגרשת ע"י אביה אלא דרש"י חידושא אתא לאשמועינן דאפי' ע"י עצמה דמתגרשת כל שהגיעה לאותו שיעור ומשום הכי אוקמה במת אביה דאילו אביה קיים אינה מתגרשת ע"י עצמה כל שאינה נערה ולישנא דגמ' דקאמר מתגרשת בקדושי אביה משמע דמיירי שמתגרשת בקבלתה ע"י עצמה ומש"ה אוקמה במת האב: הסברא השנית היא דע"י האב לעולם מתגרשת ואפי' אינה יכולה לשמור את גיטה דכל שמתגרשת ע"י האב משלחה ואינה חוזרת קרינן בה ועל ידי עצמה כל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה מתגרשת לעולם בין יש לה אב בין אין לה אב ואם יכולה לשמור את גיטה מתגרשת לעולם אף ע"י עצמה בין יש לה אב בין אין לה אב וזו היא דעת התוס'. ולפי זה מאי דתנן וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה מתגרשת לא מתוקמא אלא במתגרשת ע"י עצמה בין שיש לה אב בין שאין לה אב דמאי דאמרינן בגמרא וכנגדן בקטנה מתגרשת בקדושי אביה לא מיירי אלא במתגרשת ע"י עצמה דוקא בין שיש לה אב ובין שאין לה אב: הסברא השלישית דע"י האב לעולם מתגרשת ואפי' אינה יכולה לשמור את גיטה דכל שמתגרשת ע"י אביה משלחה ואינה חוזרת קרינן בה וע"י עצמה אם אין לה אב כל שיכולה לשמור את גיטה מתגרשת ע"י עצמה. אך אם יש לה אב אינה מתגרשת ע"י עצמה עד שתהא נערה וזו היא סברת הרי"ף. ולפי סברא זו מאי דתנן וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה מתגרשת לא מיתוקמא אלא במת האב דוקא הא אביה קיים לא מיתוקמא משום דע"י אביה מתגרשת אפי' אינה יכולה לשמור את גיטה ואי ע"י עצמה אפי' יודעת לשמור את גיטה אינה מתגרשת אלא ודאי לא מיתוקמא אלא במת אביה וכן מאי דאמרינן כנגדן בקטנה מתגרשת לא מיתוקמא אלא במת אביה: הסברא הרביעית היא דכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה מתגרשת כלל אפי' ע"י אביה ואם יכולה לשמור את גיטה אז מתגרשת בין ע"י אביה בין ע"י עצמה בין שיש לה אב בין שאין לה אב וזו היא סברת רש"י בקדושין שחזר בו ממה שפי' בגיטין דנערה דוקא וכתב דה"ה קטנה אך ממה שפי' דכל שאינה יכולה לשמור את גיטה שאינה מתגרשת אפי' ע"י אביה לא מצינו בו שחזר בו ולפי סברא זו מאי דתנן וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה מתגרשת מיירי בכל גוונא בין ע"י אביה בין ע"י עצמה בין יש לה אב בין אין לה אב וכן מאי דאמרינן וכנגדן בקטנה מתגרשת מיירי בכל גוונא בין יש לה אב ובין אין לה אב בין מתגרשת ע"י אביה בין מתגרשת ע"י עצמה (*א"ה עיין ב"י סי' קמ"א שכתב בשם הרשב"א דאף למ"ד אביה ולא היא מ"מ יכולה לקבל את גיטה מדעת אביה. ומהרימ"ט אה"ע סימן ו' כתב דלדעת הרי"ף אפי' מרשות אביה אינה יכולה לקבל גיטה והר"ב פ"מ ח"א סימן נ"ט חלק עליו ודחה כל ראיותיו. והנה מהרי"ט הביא ראיה ממ"ש התוס' בשם ריב"ם וכתב על זה הרב הנזכר ועוד דא"א לומר כו'. ודבריו נפלאו דכיון דעיקר מתניתין נשנית לענין שאין קטנה עושה שליח קבלה שפיר דייקינן מינה דנערה משויא שליח והא דמוקמינן סיפא דקתני אינו גט עד שיגיע לידה כשנתגרשה ברשות אביה לאו למימרא דמתני' בהכי מיירי ולענין השליחות כי היכי דתידוק מינה דנערה ברשות אביה משויא שליח דהא לא איצטריך לאשמועינן דקטנה אינה עושה שליח אפי' ברשות אביה דהא מילתא דפשיטא דאין קטן עושה שליח וכיון דמתני' לא מיירי בהכי לא מצינן למידק דנערה עושה שליח דוקא ברשות אביה. ולא דמי למאי דמוקמינן לה בגמרא באין לה אב דהשתא מתני' בהכי מיירי וקמ"ל חדושא דסד"א כיון דבאין לה אב מתגרשת ע"י עצמה יכולה ג"כ לעשות שליח קבלה קמ"ל. גם מ"ש ועוד דודאי כו' אין בזה כדי לדחות ראיות מהרי"ט דמידי איריא הא כדאיתיה והא כדאיתיה ותדע שכן הוא שהרי השתא נמי לפום מסקנא דמוקמינן לה באין לה אב תקשי דלא הוי קטנה דומיא דקטן. באופן דראית מהרימ"ט בל תמוט עולם. שוב ראיתי בחדושי הרשב"א ז"ל שכתב בשם הראב"ד כסברת מהרימ"ט והוא ז"ל דחה דבריו כמ"ש הר"ב פמ"א יע"ש):
י״ט
קדשה אביה כשהיא קטנה וכו'. בגיטין פרק האומר (דף ס"ה) אמר רבא ג' מדות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים וכנגדן בקטנה מתגרשת בקדושי אביה הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון. זו היא גירסת הרי"ף ז"ל דס"ל דכל שלא הגיע לעונת הפעוטות לא תקינו לה רבנן קדושין אע"פ שיש לה יד להתגרש קודם זמן זה. והרמב"ן ז"ל בחדושיו הקשה דהא תנן ביבמות פרק בית שמאי ר"ח בן אנטיגנוס אומר כל תינוקת שאינה יכולה לשמור את קדושיה אינה צריכה למאן ואתמר עלה התם הלכה כר' חנינא אלמא הלכה מכלל דפליגי רבנן עליה ולחומרא פליגי לומר דלעולם מתקדשת למיאון ואפי' אינה יכולה לשמור קדושיה מדקאמר ר' חנינא כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן מכלל דשמעינהו לרבנן דצריכה מיאון וא"כ פסק דלא כמאן דיכולה לשמור גיטה וקדושיה זמנה קודם לעונת הפעוטות ואיהו ס"ל דאפי' יכולה לשמור קדושיה אינה מתקדשת למיאון כל שלא הגיעה לעונת הפעוטות וא"כ לא אתי לא כרבי חנינא ולא כרבנן. ואפשר לומר דכל שיכולה לשמור קדושיה דקאמר רבי חנינא קדושי כסף דידה קאמר כלומר בקיאה בטיב משא ומתן שלא תאבד כסף קדושיה במשאה ומתנה והיינו עונת הפעוטות. ושמעינן להאי פירושא מדרבנן דפליגי עליה דר' חנינא ואמרי דאע"פ שאינה יכולה לשמור קדושיה מתקדשת למיאון ואי בשאינה יכולה לשמור כלל קאמר איך היא מתקדשת דהא לכ"ע אינה מתקדשת אלא לדעתה וכל שאינה יודעת לשמור כלל אינה אלא כשוטה אלא ודאי יודעת ואינה יודעת בפעוטות קאמר ורבנן ס"ל דאפי' לא הגיעה לעונת הפעוטות כל שהיא יכולה לשמור קדושיה שלא תזרקם מתקדשת למיאון כיון שיש לה יד להתגרש ע"י עצמה אפילו בקדושי אביה שהם קדושי תורה ה"נ תקינו לה רבנן יד להתקדש למיאון. ור' חנינא פליג עלייהו דכל שאינה יכולה לשמור קדושיה במשאה ובמתנה דהיינו עונת הפעוטות אינה מתקדשת למיאון. ולפי זה רבא דקאמר דפעוטות כנגדן בקטנה מתקדשת למיאון אתי כר' חנינא דהלכתא כותיה וכמו שפסק שמואל בפרק בית שמאי הלכתא כר' חנינא. ואתי שפיר דברי הרי"ף דכאן בפרק האומר הביא דברי רבא ובפרק בית שמאי הביא דברי רב יהודה אמר שמואל דאמר הלכה כר' חנינא אלמא אידי ואידי חד שיעורא הוא עכ"ד הרמב"ן ז"ל. אך עדיין יש לדקדק אליבא דהלכתא מה ראו חכמים לאחר זמן קדושי מיאון מזמן הגירושין ואדרבא איפכא מסתברא. וי"ל דשאני קדושין דבעינן דעתה ומשום הכי כל שלא הגיעה לעונת הפעוטות אינה מתקדשת מדעתה. אבל גבי גט דלא בעינן דעתה כל שיכולה לשמור גיטה מתגרשת דהא משלחה אינה חוזרת קרינן בה. והר"ן ז"ל כתב משום דבקדושין איכא קדושי כסף שהם צריכין שמירה מעולה ומש"ה בעינן שתגיע לעונת הפעוטות אבל בגט שאינו צריך שמירה כל כך בצרור וזורקו אגוז ונוטלו סגיא ע"כ: ודע דרש"י ז"ל מוחלפת גירסתו מגירסת הרי"ף דאיהו ז"ל גריס צרור וזורקו אגוז ונוטלו כנגדו בקטנה מתקדשת למיאון הפעוטות כנגדו בקטנה מתגרשת בקדושי אביה. ונראה דלפי גירסא זו מאי דאמרינן בפרק בית שמאי כל שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן ומאי דאמרינן הכא כל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש אידי ואידי חד שיעורא הוא דהיינו עונת הפעוטות. וס"ל לר' חנינא דכל שלא הגיעה לעונת הפעוטות לא תקינו לה רבנן קדושין למיאון כי היכי דאין לה יד להתגרש. אך רבנן פליגי עליה דרבי חנינא וס"ל דאפי' לא הגיעה לעונת הפעוטות תקינו לה רבנן קדושין. וזה מוכרח דרבנן פליגי עליה מדקאמר הלכה כר' חנינא ולחומרא פליגי וכמ"ש לעיל בשם הרמב"ן וע"כ כי פליגי רבנן ואמרי דאפי' לא הגיעה לעונת הפעוטות תקינו לה רבנן קדושין היינו שהגיעה לשיעור צרור וזורקו אגוז ונוטלו דבציר מהכי שוטה היא והא פשיטא דאינה מתקדשת אלא מדעתה ורבא דקאמר הכא דבצרור וזורקו מתקדשת למיאון ס"ל דהלכתא כרבנן דפליגי עליה דר' חנינא ופליג עלה דשמואל דאית ליה דהלכתא כר' חנינא ורבא ס"ל דהלכתא כרבנן וטעמא דהקדימו זמן קידושי מיאון מזמן הגירושין הוא משום שלא רצו להתיר אישות דאורייתא בפחות מעונת הפעוטות אבל בקדושין למיאון הקדימו הזמן שאין כאן צד קולא כלל. נמצא לפי זה דשמואל דפסק הלכתא כר' חנינא דס"ל דזמן הקדושין והגירושין אידי ואידי חד שיעורא הוא דהיינו עונת הפעוטות. ורבא דפסק כרבנן ס"ל דזמן הקדושין הוא קודם לעונת הפעוטות: הן אמת שמדברי הר"ן נראה דאף כפי גירסת רש"י רבא ס"ל דהלכתא כרבי חנינא. שהרי בתחלת דבריו הביא גירסת הרי"ף וגירסת רש"י והקשה היכי מפליג בין שיעור גירושין וקידושין דהא חד לישנא אתמר בהו דהכא תנן כל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש והתם ביבמות אמרינן קטנה שאינה יודעת לשמור קדושיה אינה צריכה למאן וי"ל לפי גירסת הרי"ף כו' ולפי גירסת רש"י שלא רצה להתיר אישות דאורייתא בפחות מעונת הפעוטות כו'. משמע דאית ליה דאף לגירסת רש"י רבא אית ליה כר' חנינא וס"ל דמאי דקאמר כל שאינה יכולה לשמור את קדושיה היינו שלא הגיעה לשיעור דצרור וזורקו. וכן הוא דעת הרא"ש בפרק האומר: ודבר זה קשה בעיני טובא דבשלמא לומר דשיעורא דר' חנינא הוא מאוחר לשיעורא דמתני' דגירושין ניחא דאפשר לדחוק ולומר דמאי דקאמר לשמור קדושיה היינו קדושי כסף דידה דהיינו בקיאה בטיב משא ומתן ושמירת הגט היינו צרור וזורקו אבל איפכא דשמירת הקדושין יהיה אגוז ונוטלו ושמירת הגט יהיה עונת הפעוטות זה לא יתכן דהיכא רמיזא בשמירת הגט הגיעה לעונת הפעוטות. ותו דאי שמירת הקדושין דר' חנינא הוי צרור וזורקו וא"כ רבנן דפליגי ס"ל דאפילו קודם זמן זה דצרור וזורקו תקינו לה רבנן קדושין. וזה הוא דבר מתמיה בעיני דכיון דבעינן דעתה איך יתכן שיתקנו לה רבנן קדושין קודם זמן דצרור וזורקו אגוז ונוטלו:
כ׳
מי שהדין נותן וכו'. משנה בערכין בפרק האומר משקלי עלי. וכתב מרן הב"י אה"ע סי' קל"ד בשם תשובת הרשב"ץ וז"ל וכתב עוד שם יש אונס אחר שאע"פ שהוא אונסו בגופו אינו אונסו לגרש אלא שהוא אונסו לעשות דבר אחר והוא מעצמו כדי להנצל מאותו אונס מגרש מעצמו וזה אינו קרוי כפיה כיון שלא כפו אותו ממש להוציא כו' ומיהו מסתברא דה"מ בשכפוהו כדין באותם דברים אחרים כגון הכא שהדין נותן לפרוע כתובתה ובדין כפוהו בפריעתה אבל אם כפוהו שלא כדין בדבר אחר ומתוך אותה כפייה גירש אפשר דהוי גט מעושה כו' יע"ש. ועיין בב"י ח"מ סימן ר"ה במה שהקשה מרן ז"ל מההיא דסקריקון דגזירה קמייתא קנה אגב אונסא וגבי מתנה אמרינן תליוה ויהיב לא הוי מתנה ומאי שנא. ותירץ דהתם לא אנסו על הקרקע אלא היה רוצה להורגו והיה אומר לו שא קרקע זו ואל תמיתני אבל היכא דאונסו על הקרקע עצמו היכא דליכא דמים לא גמר והקנה, ולפי האי תירוצא קשיא מדברי הר"ש בר צמח ז"ל שכתב אבל אם כפוהו שלא כדין בדבר אחר ומתוך אותה כפיה גירש אפשר דהוי גט מעושה וע"כ איירי הרשב"ץ שכשכפוהו לא אמרו לו שיגרש ואם לא לא היו מתירין לו מהאונס דא"כ תליוה ויהיב הוא וגמרא ערוכה הוא אלא דהיו אונסין לו סתם והוא אמר לאנס אגרש ותניחני. ולפי זה קשיא לההיא תירוצא דמהריק"א דלא חשיב ליה אונס. ואפשר לומר דגבי סקריקון בכה"ג לא חשיב אונס: כתב מרן הב"י אה"ע סי' קנ"ד וז"ל כתב ה"ר יהודה בן הרא"ש בתשובה שנשאל על מי שאסר על עצמו הנאת תשמיש אשתו אם ישחוק גם נשבע שאם ישחוק שיגרשנה בגט כשר מוסף על איסורו והלך ושחק והשיב הרי הוא מושבע ועומד לגרשה וב"ד כופין אותו לקיים שבועתו והגט הניתן בכפיה זו גט הוא שכל דבר המוטל על האדם לעשות כופין אותו לעשותו והמעשה קיים ע"כ. ועיין במ"ש מרן סימן קס"ה בשם הריטב"א ביבם שנשבע לחלוץ שנראה שסותר לתשובה זו דהר"י בן הרא"ש ז"ל ועיין בתשובת מהרי"ל ח"ג פרח מטה אהרן ח"ב ועיין בב"י סימן קל"ד בתשובת הרשב"א שהביא שם ודוק: כתב הטור סי' קנ"ד בשם הרא"ש וז"ל וששאלת אשה שיראה מבעלה שילך לארץ אחרת ושואלת שיגרשנה או שישבע שלא ילך. תשובה אם ידוע שדעתו לילך ישביעוהו שלא ילך או יכפוהו שיגרשנה לזמן קודם שילך ע"כ. ונסתפקנו במורדת אם כופין שיגרשנה לזמן דאפשר דדוקא ביושבת תחת בעלה והוא רוצה לילך חוץ לעיר דין הוא דכפינן ליה שיגרשנה לזמן. אבל במורדת שאינה רוצה להיות עם בעלה לא כפינן ליה. שוב ראינו להרא"ש בתשו' כלל מ"ג סי' ח' שנשאל על המורדת על בעלה שיש מקומות שנהגו לכוף את הבעל לגרש ודחה מנהג זה בשתי ידים וכתב בסוף התשובה כדברים האלה ואתה דיין בדבר זה תחקור על הדבר אם יש ממש בדבריה ואם דעתו לעגנה ראוי הוא שתסמוך על מנהגכם בעת הזאת לכופו ליתן גט לזמן עכ"ד. והנה המדקדק בדבריו יראה דלא הסכים לכוף במורדת אלא באם יש ממש בדבריה ושדעתו לעגנה ודוקא במקומות שנהגו לכוף במורדת לגרשה בגט מוחלט הורה לכוף בגט לזמן. וא"כ במקומנו שמעולם לא נהגו לכוף במורדת פשיטא דאין כופין לגרש בגט לזמן. וזהו שמרן ז"ל שם רמז תשו' הרא"ש דכלל מ"ג סימן ח' (א"ה חבל על דאבדין). ולענין מי שהדין נותן לכופו לגרש אי מצי לגרש על תנאי עיין לקמן פ"ח מה' אלו דין י"א:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
