הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות גירושין · פרק א׳

ספר נשים · 28 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות גירושין · פרק א׳
הלכה א׳
אֵין הָאִשָּׁה מִתְגָּרֶשֶׁת אֶלָּא בִּכְתָב שֶׁיַּגִּיעַ לָהּ וּכְתָב זֶה הוּא הַנִּקְרָא גֵּט. וַעֲשָׂרָה דְּבָרִים הֵן עִקַּר הַגֵּרוּשִׁין מִן הַתּוֹרָה וְאֵלּוּ הֵן. א) שֶׁלֹּא יְגָרֵשׁ הָאִישׁ אֶלָּא בִּרְצוֹנוֹ. ב) וְשֶׁיְּגָרֵשׁ בִּכְתָב וְלֹא בְּדָבָר אַחֵר. ג) וְשֶׁיִּהְיֶה עִנְיַן הַכְּתָב שֶׁגֵּרְשָׁהּ וֶהֱסִירָהּ מִקִּנְיָנוֹ. ד) וְשֶׁיִּהְיֶה עִנְיָנוֹ דָּבָר הַכּוֹרֵת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. ה) וְשֶׁיִּהְיֶה נִכְתָּב לִשְׁמָהּ. ו) וְשֶׁלֹּא יִהְיֶה מְחֻסַּר מַעֲשֶׂה אַחַר כְּתִיבָתוֹ אֶלָּא נְתִינָתוֹ לָהּ [בִּלְבַד]. ז) וְשֶׁיִּתְּנֵהוּ לָהּ. ח) וְשֶׁיִּתְּנֵהוּ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים. ט) וְשֶׁיִּתְּנֵהוּ לָהּ בְּתוֹרַת גֵּרוּשִׁין. י) וְשֶׁיִּהְיֶה הַבַּעַל אוֹ שְׁלוּחוֹ הוּא שֶׁנּוֹתְנוֹ לָהּ. וּשְׁאָר הַדְּבָרִים שֶׁבַּגֵּט כְּגוֹן הַזְּמַן וַחֲתִימַת הָעֵדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הַכּל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:
הלכה ב׳
וּמִנַּיִן שֶׁעֲשָׂרָה דְּבָרִים אֵלּוּ מִן הַתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד א) "וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ". אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו. מְלַמֵּד שֶׁאֵינוֹ מְגָרֵשׁ אֶלָּא בִּרְצוֹנוֹ. וְאִם נִתְגָּרְשָׁה שֶׁלֹּא בִּרְצוֹנוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. אֲבָל הָאִשָּׁה מִתְגָּרֶשֶׁת בִּרְצוֹנָהּ וְשֶׁלֹּא בִּרְצוֹנָהּ:
הלכה ג׳
(דברים כד א) "וְכָתַב". מְלַמֵּד שֶׁאֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת אֶלָּא בִּכְתָב. (דברים כד א) "לָהּ". לִשְׁמָהּ. (דברים כד א) "סֵפֶר כְּרִיתֻת". דָּבָר הַכּוֹרֵת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר לוֹ עָלֶיהָ רְשׁוּת. וְאִם עֲדַיִן לֹא נִכְרַת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. (דברים כד א) "וְנָתַן בְּיָדָהּ". מְלַמֵּד שֶׁאֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת עַד שֶׁיִּנָּתֵן הַגֵּט בְּיָדָהּ אוֹ בְּיַד שְׁלוּחָה שֶׁהוּא כְּיָדָהּ אוֹ לַחֲצֵרָהּ שֶׁהַכּל כְּיָדָהּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. (דברים כד א) "וְשִׁלְּחָהּ". שֶׁיִּהְיֶה עִנְיַן הַגֵּט שֶׁהוּא הַמְשַׁלֵּחַ אוֹתָהּ. לֹא שֶׁיִּשְׁלַח עַצְמוֹ מִמֶּנָּה:
הלכה ד׳
כֵּיצַד. כָּתַב לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְשֻׁלַּחַת הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמֵךְ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם וְכַיּוֹצֵא בְּזֶה הָעִנְיָן הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְגוּפוֹ שֶׁל גֵּט הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם. אֲבָל אִם כָּתַב לָהּ אֵינִי בַּעְלֵךְ אֵינִי אֲרוּסֵךְ אֵינִי אִישֵׁךְ אֵין זֶה גֵּט שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד א) "וְשִׁלְּחָהּ" וְלֹא שֶׁיִּשְׁלַח אֶת עַצְמוֹ. וְכֵן הַכּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי אַתְּ בַּת חוֹרִין אֵינוֹ גֵּט:
הלכה ה׳
זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים כד א) "וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ" אֵין עִנְיָנוֹ שֶׁלֹּא יִגָּמְרוּ גֵּרוּשֶׁיהָ עַד שֶׁתֵּצֵא מִבֵּיתוֹ אֶלָּא כְּשֶׁמַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ גָּמְרוּ גֵּרוּשֶׁיהָ וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הִיא בְּבֵיתוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. שֶׁלֹּא נֶאֱמַר וְשִׁלְּחָהּ אֶלָּא שֶׁאִם גֵּרֵשׁ וְלֹא הוֹצִיאָהּ מִבֵּיתוֹ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁגֵּרֵשׁ וְהֶחֱזִיר גְּרוּשָׁתוֹ. לְפִיכָךְ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:
הלכה ו׳
וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יִהְיֶה מְחֻסַּר מַעֲשֶׂה אַחַר כְּתִיבָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד א) "וְכָתַב" (דברים כד א) "וְנָתַן" מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻסָּר אֶלָּא כְּתִיבָה וּנְתִינָה הוּא הַגֵּט הַכָּשֵׁר. יָצָא דָּבָר שֶׁמְּחֻסַּר קְצִיצָה אַחַר הַכְּתִיבָה. לְפִיכָךְ אִם כָּתַב גֵּט עַל קֶרֶן הַפָּרָה נוֹתֵן לָהּ הַפָּרָה. וְאִם חָתַךְ הַקֶּרֶן אַחַר שֶׁכְּתָבוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ אֵינוֹ גֵּט. וְכֵן אִם כָּתַב בִּמְחֻבָּר אַף עַל פִּי שֶׁחָתְמוּ בּוֹ הָעֵדִים אַחַר שֶׁתְּלָשׁוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ אֵינוֹ גֵּט:
הלכה ז׳
אֵין כּוֹתְבִין בִּמְחֻבָּר אֲפִלּוּ טֹפֶס הַגֵּט. כָּתַב הַטֹּפֶס בִּמְחֻבָּר וּתְלָשׁוֹ וְאַחַר כָּךְ כָּתַב שֵׁם הָאִישׁ וְשֵׁם הָאִשָּׁה וְהַזְּמַן וַהֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם וַחֲתָמוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ כָּשֵׁר:
הלכה ח׳
כָּתַב כָּל הַגֵּט עַל הֶעָלֶה הַזָּרוּעַ בְּעָצִיץ נָקוּב אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לָהּ הֶעָצִיץ כֻּלּוֹ הַגֵּט פָּסוּל גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִקְטֹם. אֲבָל כּוֹתֵב הוּא עַל חַרְסוֹ שֶׁל עָצִיץ וְנוֹתֵן לָהּ:
הלכה ט׳
וּמִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ נוֹתְנוֹ לָהּ אֶלָּא בְּתוֹרַת גֵּרוּשִׁין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד א) "סֵפֶר כְּרִיתֻת" וְנָתַן בְּיָדָהּ שֶׁיִּתֵּן אוֹתוֹ בְּתוֹרַת סֵפֶר כְּרִיתֻת. אֲבָל אִם נְתָנוֹ לָהּ בְּתוֹרַת שֶׁהוּא שְׁטַר חוֹב אוֹ מְזוּזָה אוֹ שֶׁנְּתָנוֹ בְּיָדָהּ וְהִיא יְשֵׁנָה וְנֵעוֹרָה וַהֲרֵי הוּא בְּיָדָהּ אֵינוֹ גֵּט. וְאִם אָמַר לָהּ אַחַר כָּךְ הֲרֵי הוּא גִּטֵּךְ הֲרֵי זֶה גֵּט:
הלכה י׳
אָמַר לְעֵדִים רְאוּ גֵּט שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָהּ וְחָזַר וְאָמַר לָהּ כִּנְסִי שְׁטַר חוֹב זֶה הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. שֶׁהֲרֵי הוֹדִיעַ אֶת הָעֵדִים שֶׁנְּתָנוֹ בְּתוֹרַת גֵּרוּשִׁין. וְזֶה שֶׁאָמַר לָהּ שְׁטַר חוֹב מִפְּנֵי שֶׁנִּכְלַם מִמֶּנָּה:
הלכה י״א
הַמְגָרֵשׁ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לָהּ כְּשֶׁיִּתֵּן לָהּ הַגֵּט הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ אוֹ הוּא גִּטֵּךְ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם נָתַן בְּיָדָהּ וְלֹא אָמַר כְּלוּם הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא הָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ עַל עִסְקֵי גִּטָּהּ. אֲבָל אִם הָיָה מְדַבֵּר עַל עִסְקֵי גִּטָּהּ וְנָטַל הַגֵּט וְנָתַן בְּיָדָהּ וְלֹא אָמַר כְּלוּם הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר:
הלכה י״ב
גֵּט שֶׁהָיָה מֻנָּח עַל הָאָרֶץ וְאָמַר לָהּ טְלִי גִּטֵּךְ מֵעַל גַּבֵּי קַרְקַע וּנְטָלַתּוּ אוֹ שֶׁהָיָה קָשׁוּר עַל יָדוֹ אוֹ עַל יְרֵכוֹ וּשְׁלָפַתּוּ מִמֶּנּוּ אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לָהּ אַחַר שֶׁבָּא לְיָדָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ אֵינוֹ גֵּט שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד א) "וְנָתַן בְּיָדָהּ" לֹא שֶׁתִּקַּח הִיא מֵעַצְמָהּ וַהֲרֵי לֹא נָתַן לָהּ לֹא הוּא וְלֹא שְׁלוּחוֹ. אֲבָל אִם הִרְכִּין לָהּ בְּגוּפוֹ אוֹ הִטָּה יָדוֹ עַד שֶׁשָּׁלְפָה הַגֵּט מֵעָלָיו וְאָמַר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ הֲרֵי זֶה גֵּט:
הלכה י״ג
וּמִנַּיִן שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים יט טו) "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר". וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה זוֹ הַיּוֹם עֶרְוָה וְהַבָּא עָלֶיהָ בְּמִיתַת בֵּית דִּין וּלְמָחָר תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת בְּלֹא עֵדִים. לְפִיכָךְ אִם נָתַן לָהּ גֵּט בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וַאֲפִלּוּ בְּעֵד אֶחָד אֵינוֹ גֵּט כְּלָל:
הלכה י״ד
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַגֵּט בִּכְתַב יַד סוֹפֵר. אֲבָל אִם כָּתַב הַבַּעַל הַגֵּט בִּכְתַב יָדוֹ וְחָתַם עָלָיו עֵד אֶחָד וּנְתָנוֹ לָהּ הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל [וּפוֹסֵל לִכְהֻנָּה]:
הלכה ט״ו
תַּקָּנַת חֲכָמִים הוּא שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַגֵּט. שֶׁמָּא יִתֵּן לָהּ גֵּט בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְיָמוּתוּ וְנִמְצָא הַגֵּט שֶׁבְּיָדָהּ כְּחֶרֶס מֵחַרְסֵי אֲדָמָה שֶׁהֲרֵי אֵין בּוֹ עֵדִים. לְפִיכָךְ תִּקְּנוּ שֶׁיָּעִידוּ מִתּוֹכוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעֵדִים בְּתוֹכוֹ נוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם בֵּין בִּפְנֵי אוֹתָן הָעֵדִים הַחֲתוּמִין עָלָיו בֵּין בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֲחֵרִים. שֶׁעִקַּר הַגֵּרוּשִׁין בְּעֵדֵי מְסִירָה:
הלכה ט״ז
חָתְמוּ בּוֹ שְׁנַיִם וְעָבַר וּנְתָנוֹ לָהּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ עֵדֵי מְסִירָה פְּסוּלִין הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר הוֹאִיל וְעֵדִים שֶׁבּוֹ כְּשֵׁרִין וַהֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדֶיהָ. וְיֵשׁ שֶׁהוֹרָה מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁהוּא פָּסוּל:
הלכה י״ז
הָיוּ עֵדָיו מִתּוֹכוֹ פְּסוּלִין אֲפִלּוּ אֶחָד פָּסוּל וְאֶחָד כָּשֵׁר וּנְתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִין הֲרֵי זֶה פָּסוּל שֶׁנִּמְצָא כִּמְזֻיָּף מִתּוֹכוֹ:
הלכה י״ח
הִרְחִיק אֶת הָעֵדִים מִן הַכְּתָב מְלֹא שְׁנֵי שִׁיטִין פָּסוּל. וְכַמָּה יַרְחִיק אֶת הָעֵדִים מִן הַכְּתָב פָּחוֹת מִכְּדֵי שְׁנֵי שִׁיטִין כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נִקְרָאִין עִמּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדֶיהָ וְלֹא הָיוּ שָׁם עֵדֵי מְסִירָה. אֲבָל אִם מְסָרוֹ לָהּ בְּעֵדִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְרֻחָקִין הַרְבֵּה וְאֵין נִקְרָאִין עִמּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין חָתוּם עָלָיו עֵד כְּלָל הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. שֶׁעִקַּר הַגֵּרוּשִׁין בְּעֵדֵי מְסִירָה:
הלכה י״ט
הָעֵדִים שֶׁנּוֹתֵן אֶת הַגֵּט בִּפְנֵיהֶם צְרִיכִין לִקְרוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְּנֶנּוּ לָהּ. וְאִם נְתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵיהֶם תְּחִלָּה חוֹזְרִין וְקוֹרְאִין אוֹתוֹ אַחַר שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ. קְרָאוּהוּ וְהוּא בְּיַד הַבַּעַל אוֹ בְּיַד שְׁלוּחוֹ וְהֶחְזִירוּהוּ לוֹ. וְחָזַר הוּא וְהִכְנִיסוֹ לְתוֹךְ יָדוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ חוֹזְרִין וְקוֹרְאִין אוֹתוֹ:
הלכה כ׳
לֹא קְרָאוּהוּ אֶלָּא נָטְלָתוֹ וּזְרָקַתּוּ לַיָּם אוֹ לָאֵשׁ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. הוֹאִיל וּקְרָאוּהוּ תְּחִלָּה אֵין חוֹשְׁשִׁים לוֹ שֶׁהֶחֱלִיפוֹ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ אָמַר הַבַּעַל שְׁטָר אַחֵר הָיָה וְלֹא הָיָה הַגֵּט שֶׁקְּרָאתֶם אֵינוֹ נֶאֱמָן וַהֲרֵי הִיא מְגֹרֶשֶׁת:
הלכה כ״א
הֲרֵי שֶׁלֹּא קָרְאוּ הַגֵּט בַּתְּחִלָּה וְנָתַן לָהּ הַגֵּט בִּפְנֵיהֶם וּזְרָקַתּוּ לָאוּר אוֹ לַיָּם אַף עַל פִּי שֶׁהַבַּעַל אוֹמֵר גֵּט כָּשֵׁר הָיָה הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
הלכה כ״ב
זָרַק לָהּ הַגֵּט לַחֲצֵרָהּ לְבֵין הֶחָבִיּוֹת בִּפְנֵי עֵדִים וּבִקְּשׁוּ וּמָצְאוּ מְזוּזָה אוֹ שְׁטָר אַחֵר אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ. שֶׁזֶּה שֶׁנִּמְצָא הוּא שֶׁזָּרַק. נִמְצְאוּ שָׁם שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ מְזוּזוֹת אוֹ שְׁטָרוֹת חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גֵּט שֶׁזָּרַק גְּרָרוּהוּ עַכְבָּרִים וַהֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
הלכה כ״ג
הָעֵדִים שֶׁחוֹתְמִין עַל הַגֵּט צְרִיכִים לִהְיוֹתָם יוֹדְעִים לִקְרוֹת וְלַחְתֹּם. וְאִם אֵינָם יוֹדְעִים לִקְרוֹת קוֹרְאִים בִּפְנֵיהֶם וְחוֹתְמִים. וְהוּא שֶׁיַּכִּירוּ לְשׁוֹן הַגֵּט. וְאִם אֵינָם יוֹדְעִים לַחְתֹּם רוֹשְׁמִין לָהֶם הַנְּיָר בְּרֹק וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדָּבָר שֶׁאֵין רִשּׁוּמוֹ מִתְקַיֵּם וְהֵן כּוֹתְבִין עַל הָרשֶׁם. וְאֵין עוֹשִׂין כָּךְ בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת. קַל הוּא שֶׁהֵקֵלּוּ בְּגִטֵּי נָשִׁים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עֲגוּנוֹת הוֹאִיל וַחֲתִימַת הָעֵדִים בְּגֵט מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה כ״ד
אַף עַל פִּי שֶׁחֲתִימַת הָעֵדִים בְּגֵט מִדִּבְרֵיהֶם הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים מְפָרְשִׁין שְׁמוֹתֵיהֶן בַּגֵּט. וְכֵן הִתְקִינוּ בְּעֵדֵי הַגֵּט שֶׁאֵין חוֹתְמִין אֶלָּא זֶה בִּפְנֵי זֶה. וְאִם חָתְמוּ זֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. וְכֵן הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁיִּכְתֹּב זְמַן בַּגֵּט וּמְקוֹם כְּתִיבָתוֹ כִּשְׁאָר הַשְּׁטָרוֹת. שֶׁמָּא תִּהְיֶה אִשְׁתּוֹ קְרוֹבָתוֹ וְתִזְנֶה כְּשֶׁהִיא תַּחְתָּיו וְיִכְתֹּב לָהּ גֵּט אַחַר הַזְּנוּת וְיִתֵּן לָהּ. וְאִם לֹא יִהְיֶה בּוֹ זְמַן יְכוֹלָה לוֹמַר קֹדֶם הַזְּנוּת נִתְגָּרַשְׁתִּי. וּלְפִיכָךְ תִּקְּנוּ זְמַן בְּגִטִּין:
הלכה כ״ה
גֵּט שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים וְאֵין בּוֹ זְמַן אוֹ שֶׁהָיָה מֻקְדָּם אוֹ מְאֻחָר אוֹ שֶׁנִּכְתַּב בַּיּוֹם וְנֶחְתַּם בַּלַּיְלָה שֶׁלְּאַחֲרָיו אַף עַל פִּי שֶׁעֲסוּקִין בְּאוֹתוֹ הָעִנְיָן. אוֹ כָּתַב אֶת הַגֵּט בִּירוּשָׁלַיִם וְטָעָה וְכָתַב בְּלוּד. כָּל אֵלּוּ פְּסוּלִין עַד שֶׁיַּחְתְּמוּ בּוֹ בִּזְמַן כְּתִיבָתוֹ וּבִמְקוֹם כְּתִיבָתוֹ:
הלכה כ״ו
חָתַךְ מִמֶּנּוּ הַזְּמַן וּנְתָנוֹ לָהּ אוֹ שֶׁלֹּא כָּתַב שֵׁם הַיּוֹם אֶלָּא בְּשַׁבָּת רִאשׁוֹנָה אוֹ שְׁנִיָּה מֵחֹדֶשׁ פְּלוֹנִי אוֹ בְּחֹדֶשׁ פְּלוֹנִי אוֹ בְּשָׁנָה פְּלוֹנִית וְלֹא הִזְכִּיר הַחֹדֶשׁ אֲפִלּוּ כָּתַב בְּשָׁבוּעַ פְּלוֹנִי כָּשֵׁר. וְכֵן אִם כָּתַב בּוֹ הַיּוֹם גֵּרַשְׁתִּיהָ כָּשֵׁר שֶׁמַּשְׁמָעוֹ הַיּוֹם הַזֶּה שֶׁיָּצָא בּוֹ הַגֵּט:
הלכה כ״ז
וְכֵן תִּקְּנוּ שֶׁיְּהוּ מוֹנִין בְּגִטִּין לְמַלְכוּת אוֹתוֹ הַזְּמַן מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת. כָּתַב לְשֵׁם מַלְכוּת שֶׁאֵינָהּ מַלְכוּת אוֹתָהּ הַמְּדִינָה אוֹ לְבִנְיַן הַבַּיִת אוֹ לְחֻרְבַּן הַבַּיִת אִם דֶּרֶךְ אַנְשֵׁי אוֹתוֹ מָקוֹם לִמְנוֹת בּוֹ הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר וְאִם אֵין דַּרְכָּן לִמְנוֹת בּוֹ הֲרֵי זֶה פָּסוּל. וּכְבָר נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לִמְנוֹת בְּגִטִּין אוֹ לִיצִירָה אוֹ לַמַּלְכוּת אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מַקְדוֹן שֶׁהוּא מִנְיַן שְׁטָרוֹת. וְאִם כָּתַב לְשֵׁם מַלְכוּת אוֹתוֹ זְמַן בִּמְדִינָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ רְשׁוּת אוֹתָהּ מַלְכוּת הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר:
הלכה כ״ח
הָאוֹמֵר לִשְׁנַיִם כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי וְנִתְאַחֵר הַדָּבָר יָמִים אוֹ שָׁנִים. אוֹ שֶׁנִּמְצָא הַגֵּט בָּטֵל וְהֻצְרְכוּ לִכְתֹּב לָהּ גֵּט אַחֵר כָּשֵׁר אַחַר כַּמָּה שָׁנִים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין זְמַן הַכְּתִיבָה וּמְקוֹם הַכְּתִיבָה, לֹא הַזְּמַן שֶׁאָמַר לָהֶן הַבַּעַל בּוֹ כִּתְבוּ וְלֹא אוֹתוֹ הַמָּקוֹם. כֵּיצַד. הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם כְּשֶׁאָמַר לָהֶן וְהָיוּ עוֹמְדִין בְּתִשְׁרֵי וְנִתְאַחֲרוּ עַד נִיסָן וַהֲרֵי הֵן בְּלוּד כּוֹתְבִין זְמַן הַגֵּט מִנִּיסָן וּבְלוּד שֶׁשָּׁם נִכְתַּב הַגֵּט כִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת:

כסף משנה · הלכות גירושין פרק א׳

ד׳
וכן הכותב לאשתו הרי את בת חורין. בריש קידושין (דף ו') ובפרק בתרא דגיטין (דף פ"ה:):
ט׳
אבל אם נתנו לה בתורת שהוא שטר חוב וכו' ואם א"ל אח"כ הרי הוא גיטך ה"ז גט. בפ' הזורק (גיטין דף ע"ח):
י״ד
בד"א כשהיה הגט בכתב יד סופר וכו' הרי זה פסול ופוסל לכהונה. תמיהא לי כיון דתנן שאם נשאת הולד כשר מה היה צריך לומר שפוסל לכהונה לפיכך נראה דט"ס הוא ובספר כתיבת יד אינו:
כ״ג
העדים שחותמין על הגט צריכים להיותם יודעים וכו' והוא שיכירו לשון הגט. כתב המפרש פירוש באי זה לשון נכתב אם עברית אם יונית וכו' ואין לומר שיבינו לשון הגט וכו' ואם אין יודעים לקרות איך יבינו אם אחרים קוראים לפניהם עכ"ל. ואיני מבין דבריו שאע"פ שאינם יודעים לקרות למה לא יבינו הלשון כשקורים לפניהם. ומ"ש ועוד שקולא הוא שהקילו בגיטי נשים וכו' אם נאמר שצריכים שיבינו לשון הגט ומשמעות הגט חומרא הוא, גם זה איני מבין שבגט אע"פ שאינם יודעים לקרות כיון שהם יודעים לשון הגט קורים בפניהם וחותמים אבל בשאר שטרות אין חותמים אלא אם כן יודעים לקרות השטר כתבו ולשונו. והטור כתב וז"ל הרמב"ם כתב והוא שיכירו לשון הגט ונראה דאפילו אין מכירים לשונו אם הקורא לפניהם מתרגמו לפניהם שפיר דמי עכ"ל. ואפשר שגם רבינו סבור כן אלא דלא נחת למיתני אלא בשקראו בלשון שהוא כתוב. ויותר נראה לומר דבדוקא נקט רבינו שיכירו לשון הגט דאז לא הוי אלא כעין גילוי מילתא בעלמא אבל אם אינם מכירים לשון הגט הוי כעד מפי עד. וכן נראה שהבין הטור דברי רבינו וגם מדברי הרשב"א בפרק שני דגיטין משמע שהבין כך דברי רבינו ואפשר דיליף לה רבינו מדגרסינן בפ"ב דגיטין (דף י"ט:) האי שטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל מגבינן ביה ממשעבדי והא לא ידעי למקרייה בדידעי ואם איתה לוקמה בדלא ידעי וקראו אחר לפניהם וקמ"ל שסומכים על מה שקוראים לפניהם אע"פ שאינם מכירים הלשון אלא ודאי צריך שיכירו הלשון:
כ״ד
אע״פ שחתימת העדים בגט מדבריהם וכו'. בפרק השולח (גיטין דף ל״ו) ופירש רש״י מפרשים שמותיהם ראובן או שמעון מעיקרא לא היו חותמים אלא אני פלוני חתמתי עד ולא היה נוקב שמו. מפני תיקון העולם שמאחר שיתפרשו שמותיהם יחזרו אחר יודעיהם ומכיריהם להעיד על כתב ידם. ומ"ש וכן התקינו בעדי הגט שאין חותמין אלא זה בפני זה. הטעם ביאר רבינו בפרק ט': וכן תקנו חכמים שיכתוב זמן בגט. בפ"ב דגיטין (דף י"ז). ומ"ש ומקום כתיבתו. בפרק הזורק (גיטין דף פ') תנן אם שינה שם עירו פסול אלמא צריך לכתוב שם עירו. ומה שאמר שמא תהיה אשתו קרובתו ותזנה וכו'. בפ"ב דגיטין (דף י"ז) וכר"י ודבר פשוט שטעם זה לא קאי אלא למה שתיקנו לכתוב זמן ולא על מה שתיקנו לכתוב מקום:
כ״ה
גט שיש עליו עדים ואין בו זמן. במשנה פרק המגרש (גיטין דף פ״ו). ומ"ש או שהיה מוקדם, דעת רבינו שמאחר שכתיבת זמן בגיטין אינו אלא מתקנת חכמים כששינה בו אינו אלא פסול ודלא כהרא"ש שכתב שהוא בטל. ומ״ש או מאוחר פסול, טעמו מפני שתפסיד האשה פירות שמשעת נתינת הגט עד זמן הכתוב בו וגם איכא למיחש לבת אחותו שתוציא גיטה ותאמר קודם נתגרשתי ואין זמנו של גט מוכיח שהרי אנו רואים שהוא מאוחר והוי כגט שאין בו זמן וכן משמע מדאמרינן ביבמות פרק האשה שלום (יבמות דף קט״ז) ההוא גיטא דאשתכח בסורא וכתיב ביה הכי בסורא מתא אנא ענן בר חייא פטרית ותריכית פלונית אנתתי ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא הוה ענן בר חייא אחרינא לבד מענן בר חייא מחגרא דהוה בנהרדעא ואתו סהדי ואמרי דההוא יומא כד איכתב ההוא גיטא ענן בר חייא מחגרא גבן הוה (בנהרדעא) וכו' אמר רבא חיישינן דילמא בגמלא פרחא א״נ בקפיצה א״נ מילי מסר ע״כ. ואי ס״ד גט מאוחר כשר ליחוש דילמא איחרוהו וכתבוהו והבעל והעדים ביומא דאיכתיב גיטא בסורא הוו אלא שאיחרוהו וכתבוהו וכתבו אותו היום שנזדמן לו אח״כ שהיה בנהרדעא ובין לרבא דחייש בין לאביי דלא חייש ה״ל למיחש להא אלא שמע מינה גט מאוחר פסול ולפי זה הא דמשמע בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף ק״ס) דגט מאוחר כשר ואיתיה נמי בתוספתא היינו גט חוב אבל גט אשה פסול הוא ויש חולקים על רבינו ומכשירים בגט מאוחר. ומה שכתב או שנכתב ביום ונחתם בלילה שלאחריו וכו'. בפ"ב דגיטין (דף י"ח) אמאי דאמרינן כתובתיה דר' חייא בר רב איכתב ביום ואיחתם בליליא כו' עסוקין באותו ענין הוו דתניא אמר ר' אלעזר בר ר' צדוק לא שנו אלא כשאין עסוקין באותו ענין אבל עסוקין באותו ענין כשר ופירשו הרשב"א והרא"ש דברייתא דראב"צ אמתניתין דנכתב ביום ונחתם בלילה קאי ותמהו על רבינו. ונראה שטעמו של רבינו מפני שהוא מפרש דברייתא דראב"צ לא קאי אגט אלא אשטרות וכדפירש רש"י ושפיר איכא לפלוגי בינייהו דבשטרות דין הוא להכשיר בעסוקים באותו ענין משום דבקלא תלי מילתא כיון דמזומנים לחתום אית ליה קלא כאילו חתמו אבל בגיטין דאיכא למיחש משום בת אחותו חיישינן שמא יחפה על זנות דאותו יום וגם לפירות איכא למיחש דאע"ג דכל שעסוקין באותו ענין קלא אית ליה מ"מ לית להו ללקוחות לאימנועי מלקנות עד שידעו שנתן לה הגט דהא יש לבעל פירות עד שעת נתינה ומשום הכי חיישינן שתטרוף מלקוחות שלקחו ביום הכתיבה פירות שלקטו הבעל או שלוחו בליל החתימה קודם שנתן לה הגט:
כ״ו
חתך ממנו הזמן וכו'. שם (דף י"ז:) אמר ליה אביי לרב יוסף (הא דתנן) שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר מה הועילו חכמים בתקנתם כלומר דחד מהנך ג' גיטין הוא יש עליו עדים ואין בו זמן וכיון דאם נשאת הולד כשר מה הועילו בתקנתן אהני דלכתחלה לא תנשא, גזייה לזמן דידיה ויהביה ניהלה מאי כלומר דלאחר שכתב בו הזמן חתכו ונתן לה הגט בלא זמן א"ל לרמאי לא חיישינן, ודעת רש"י לפרש דכי מפרקינן אהני דלכתחלה לא תנשא היינו לומר דכיון שכן לא כתבי לה סופרי הדיינים ולא חתמי עליה סהדי ומש"ה פרכינן גזייה לזמן כלומר תינח אי לא כתבי ביה זמן כלל דלא חתמי ביה סהדי אבל היכא דכתבי וחתמי ובתר גזייה לזמן מאי ואהדר ליה דלרמאות כזה לא חשו חכמים אבל לעולם גזייה לזמן דינו כגט שאין בו זמן שהוא פסול. ולכן כתב הטור על דברי רבינו איני יודע היאך מכשיר חתך ממנו הזמן דהיינו אין בו זמן וכן השיג עליו הראב"ד עכ"ל. ודעת רבינו כדעת ר"ח שפירש לרמאי לא חיישינן וכשר וכתבו הרשב"א והר"ן שטעם דמפרשי הכין משום דמעיקרא אמרינן אהני דלכתחלה לא תנשא פריך גזייה לזמן דנשאת לכתחלה מאי ומהדרינן דלא חשו חכמים לרמאות גדול כזה דאם איתא דכי פריך גזייה לזמן מאי לא פריך אלא מדהולד כשר מאי קשיא ליה הא אהני דלכתחלה לא תנשא כדשני גבי ג' גיטין פסולין ומ"מ כתבו הרשב"א והר"ן שכדברי רש"י הוא הנכון: ומ"ש רבינו או שלא כתב שם היום אלא בשבת ראשונה או שנייה מחדש פלוני וכו'. שם (א"ל אביי) כתוב בו שבוע שנה חדש שבת מאי אמר ליה כשר ומה הועילו חכמים בתקנתן אהנו לשבוע דקמיה ולשבוע דבתריה ופירש"י כתוב בו זמנו בשבוע פלוני של יובל ולא כתב אי זו שנה או כתב שנה ולא כתב חדש או כתב חדש ולא כתב שבת או כתב שבת ולא כתב יום. לשבוע דקמיה שאם זינתה תהרג ולשבוע דבתריה לפירות שאם ימכור בהם תוציא גיטה ותגבה. ולפירוש רש"י משמע דלכתחלה רשאי לכותבו דחשיב יש בו זמן אבל מדברי רבינו משמע דלא מכשר אלא בדיעבד:
כ״ז
וכן תקנו שיהו מונין בגיטין למלכות אותו הזמן וכו'. סוף פרק הזורק. ומשמע דעכשיו שאין המלכיות מקפידות בכך לשם מלכות אחרת שאין דרך למנות בו היה נראה דכשר אלא שמדברי רבינו שאחר שכתב וכבר נהגו כל ישראל למנות בגיטין ליצירה וכו' כתב ואם כתב לשם מלכות אותו זמן במדינה שיש בה רשות אותו מלכות כשר משמע דלשם מלכות אחרת פסול. ונראה שטעמו משום דאע"פ שאין המלכיות מקפידות עכשיו בכך אולי כשיראו שכותבין לשם מלכות אחרת יקפידו ויאמרו שהם מורדים כיון שמחשיבין למלכות אחרת יותר ממלכותם ולא דמי למ"ש שנהגו לכתוב למלכות אלכסנדרוס דשאני התם דלא שייך לומר שהם מורדים כיון דכבר עבר מלכותו ואין לו שורש וענף. ועוד דבמקום שנהגו ליכא למיחש וכמו שאמר ז"ל לשם מלכות שאינה מלכות אותה מדינה וכו' אם דרך אנשי אותו המקום למנות בו כשר. וא"ת אמאי פסל באם כתב בזמן לשם מלכות אחרת ומשום שלום מלכות הא כיון דאין מלכיות מקפידות עכשיו ה"ל כמו במקום שדרך אנשי המקום למנות לשם מלכות אחרת דאפי' בזמן דקפדי מלכיות מכשרינן משום דכיון דחזינן דלא קפדא מלכות זה כשר. י"ל דשאני התם שכיון שדרך בני אותו המקום למנות כן ודאי ידעו בני מלכות ולא קפדי אבל כשאין דרך בני אותו המקום למנות כן וזה בא עכשיו למנות לשם אותה מלכות דילמא כי שמעי בני מלכות זו יקפידו אפילו בזמן הזה להחשיבם כמורדים:
כ״ח
האומר לשנים כתבו וחתמו וכו' ונתאחר הדבר וכו'. כתב הטור השולח גט ממקום למקום אע"פ שמקדים הזמן שהרי כותב הזמן מיום הכתיבה שאינו יודע מתי מגיע לידה כשר כיון דאית ליה קלא שהקול יוצא בשליחות הגט וכל אדם יודע שנכתב קודם שנמסר לה ואם תבוא לגבות הפירות שמכר הבעל משלה צריכה להביא ראיה מתי בא הגט [לידה] ופסק ר"י דכל גט שלא נמסר ביום הכתיבה אין תקנה להכשירו אלא ע"י שליח דבהכי אית ליה קלא וכו' ואין נראה כן מדברי הרמב"ם שכתב הרי שאמר לשנים לכתוב גט ולחתום וכו' ונתאחר הדבר ימים או שנים וכו'. ודברי הטור בזה שלא בהשגחה דמה ענין דברי רבינו דמיירי בשלא נכתב הגט עדיין לענין דברי ר"י דמיירי בנכתב הגט ולא נמסר ביום כתיבתו דכל שלא נכתב עדיין הגט לכולי עלמא אין כותבין יום האמירה וכדאשכחן גבי המקום (ב"ב קע"ב) דאמר להו רב לספרי כי יתביתו בהיני כתובו בהיני אע"ג דמימסרן לכו מילי בשילי ובפרק ט"ו דיבמות (דף קי"ז) ההוא גיטא דאשתכח בסורא וכתוב ביה הכי בסורא מתא אנא ענן בר חייא פטרית וכו' ואתו סהדי ואמרי דההוא יומא דאיכתוב גיטא ענן בר חייא מחגרא גבן הוה ואמר רבא אף לדידי הכא חיישינן וכו' אי נמי מילי מסר וכדאמר ליה רב לספרי וכו' ואם איתא דכותבין יום האמירה כי מסר מילי מאי הוי נחזי יום הכתוב בגט אי הוה בסורא. ולישנא דאתו סהדי ואמרי דההוא יומא דאיכתיב ביה גיטא מפורש דאיום שנכתב בו הגט מסהדי והרי הרא"ש שפסק כדברי ר"י וכתב בתשובה כדברי רבינו וגם הרשב"א כתב כדברי רבינו ודברים פשוטים הם:
נחלת הכלל · Torat Emet 363

קרית ספר · הלכות גירושין פרק א׳

א׳
מצוה מט לגרש בשטר דכתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה וי' דברים הם עיקר הגירושין מן התורה. א' שלא יגרש האיש אלא ברצונו. ב' שיגרש בכתב ולא בדבר אחר. ג' שיהיה ענין הכתב שגרשה והסירה מקניינו. ד' ושיהי' ענינו דבר הכורת בינו לבינה. ה' ושיהי' נכתב לשמה. ו' שלא יהי' מחוסר מעש' אחר כתיבתו אלא נתינתו בלבד. ז' שיתנהו לה. ח' שיתנו לה בפני עדים. ט' ובתורת גירושין. י' שיהיה הבעל או שלוחו הוא שנותן לה. ושאר הדברים שבגט כגון הזמן וחתימת העדים וכיוצא בהם מדברי סופרים הכל.
ב׳
ומנין שדברים אלו מן התורה שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו. אם לא תמצא חן בעיניו מלמד שאינה מגורשת אלא לרצונו שיאמר רוצה אני ואם לאו אינה מגורשת אבל האשה מתגרשת אפילו שלא ברצונה דבדידי' תלה רחמנא ולא בדידה.
ג׳
וכתב מלמד שאינה מתגרשת אלא בכתב. לה קרא יתירה הוא למידרש לשמה. ספר כריתות דבר הכורת בינו לבינה שלא ישאר לו עליה רשות ואם לא נכרת בינו לבינה אינה מגורשת. ונתן בידה מלמד שאינה מתגרשת עד שיתן הגט בידה או ליד שלוחה שהוא כידה או לחצרה שהכל כידה כמו שיתבאר. ושלחה שיהיה ענין הגט שהוא המשלח אותה לא שישלח עצמו ממנה שיאמר איני אישך וכיוצא בזה שנאמר ושלחה ולא שישלח עצמו וכן הכותב הרי את בת חורין אינו גט שאין זה לשון גרושין. וכשמגיע גט לידה מתגרשת מיד.
ו׳
ומנין שלא יהיה מחוסר מעשה אחר כתיבתו שנאמר וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה הוא הגט כשר יצא דבר שמחוסר קציצה ונתינה אחר כתיבת התורף מן הבהמה או מן המחובר שאם קצץ ונתן אינו גט.
ט׳
ומנין שאין נותנו לה אלא בתורת גרושין שנאמר ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת ספר כריתות אבל אמר כנסי שטר חוב זה וכיוצא בזה או שנתנו לידה והיא ישנה דלאו בת איגרושי היא אינו גט ואם אמר לה אחר כך הרי הוא גיטיך הרי זה גט דהא הוי בתורת גרושין. אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי ואמר לה כנסי שטר חוב זה כשר שהרי הודיע לעדים ומפני שנכלם ממנה הוא שאמר כנסי שטר חוב. נתן גט בידה ולא אמר לה כלום כשר מן התורה.
י״ב
גט שהיה מונח על הארץ ואמר טלי גיטיך מעל גבי קרקע ונטלתו או ששלפתו ממנו אע"פ שאמר לה אח"כ הרי זה גיטיך אינו גט שנאמר ונתן בידה לא שתקח היא מעצמה והרי לא נתן הוא ולא שלוחו ואם הרכין לה הוא בגופו עד ששלפה הגט מעליו ואמר הרי זה גיטיך הרי זה גט דקרינן שפיר ספר כריתות ונתן.
י״ג
ומנין לה בפני עדים הרי הוא אומר על פי שנים עדים וגו' יקום דבר ואי איפשר שתהיה זו היום ערוה והבא עליה חייב מית' ולמחר תהיה מותרת בלא עדים לפיכך אם נתן לה גט בינו לבינה ואפילו בעד אחד אינו גט כלל דאין דבר שבערוה בפחות משנים דיליף דבר דבר מממון ועדי חתימה נמי כרתי מדאוריתא אף בלא עדי מסירה שמסירת הגט כורתות מכיון שיש עדים על עיקר הדבר דהוו להו עידי חתימה כעידי מסירה שהרי הגט יוצא מתחת ידה בעדים הללו ובידוע שהבעל מסרו לה ונמצאו כאלו הם עצמם מעידים על המסירה. וגט הכתוב בכתב ידו ויוצא מתחת ידה כמאה עדים דמי כיון דכתב ידו הוא וכתב ונתן קרינן ביה ואע"ג דליכא עידי מסירה כשר מדאוריתא ופוסל לכהונה משום גרושה וכ"ש כתב ידו ועד אחד דכשר מדאוריתא אלא שאפילו הכי פסול מדרבנן. וכל מקום שנאמר בחיבור זה בטל או אינו גט או אינה מגורשת הרי זה גט בטל מן התורה והיא אשת איש מן התורה ואם נשאת תצא והולד ממזר ולא נאסרה מן הכהונה. וכל מקום שנאמר כשר מן התורה או הוי גט מן התורה או מגורשת מן התורה הרי זה פסול ופוסל לכהונה מן התורה. וכל מקום שנאמר כשר לכתחילה מן התורה או תתגרש לכתחלה מן התורה או הרי זה גט כשר לכתחלה מן התורה הרי זה לא יגרש מדרבנן לכתחלה ואם גרש מגורשת אפילו מדרבנן. וכל מקום שנאמר בחיבור זה כשר או מגורשת או הרי זה גט או תתגרש הרי זה כשר אפילו מדברי סופרים ולכתחלה. וכל מקום שנ' ספק גרושין או ספק מגורש' הוי ספיק' מן התור'.
כ״א
לא קראו את הגט עידי מסירה בתחלה או לא ראו תורף הגט אלא ראו שנתן לה שטר בפניהם ונטלתו וזרקתו לים או לכל דבר האבד אע"פ שהבעל אומר גט כשר היה הרי זו ספק מגורשת אי גט כשר היה והרי נתנו לה בפני עדים או דילמא לאו כשר הוה ואם זרקה אותו לבין החביות ומצאו שם מזוזה או שטר אחר אין חוששין לה ומותרת לכהן כשתתאלמן שזה שנמצא הוא שזרק ואם נמצאו ב' או ג' מזוזות או שטרות חוששין שמא גררוהו עכברים והויה ספק מגורשת ואסורה לכהן מספקא.
כ״ג
העדים שחותמים על הגט שנמסר בלא עידי מסירה צריכין להיותם יודעים לקרות ולחתום ואין קוראין בפניהם ולא רושמים להם את הנייר ואם חתמו זה שלא בפני זה או היה הגט מוקדם או מאוחר או אין בו זמן כלל או כתבו במקום אחד וכתב בגט במקום אחר או למנין שאין מונין בו כל אלו כשר מן התורה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות גירושין פרק א׳

ג׳
או לחצירה. מדלא כתב רבינו לחצר שלוחה נראה דס"ל דספיקא הוא ודלא כשי' הטור סי' ק"מ ועי' מל"מ בפ"ו ובס' קצה"ח סי' רמ"ד אות ג' ועי' מ"ש בסוף פ"ו.
ד׳
הרי את לעצמך. הכי פשיט הגמ' קידושין דף ו' מדתנן הרי את ב"ח וכו' ע"ש ועי' ירושלמי גיטין פ"ט הל' ג' ר' מנא בעי הרי את ברשות עצמך משמע דלא אפשיטא והיינו עפ"י מה דגרסי' תו שם אמר ריב"ב צריך שיאמר הרי את ב"ח הרי את של עצמך ופי' שם בק"ע דצ"ל תרווייהו ע"ש ושפיר יש מקום לספק גבי אשה אפשר דמהני לשון לעצמך לחוד משום דלא קני לה גופה ורבינא דפשיט ממתני' סובר דאו או קתני. וכיוצא בזה הענין. נראה דבא לרבות אם אומר אין את אשתי דג"כ מגורשת וכ"כ בס' המקנה קידושין דף ו' דבכה"ג מגורשת והביא שם ראי' מהא דאמרי' גיטין דף פ"ג היום אין את אשתי ולמחר את אשתי מהו ע"ש שכ' בש"ע סי' קל"ה שינה הלשון וכתב הרי את מגורשת ממני היום עכ"ל ורבינו פ"ח מה' גירושין הל' ט' נקיט לשון הגמ' היום אין את אשתי וכו' א"כ משמע דלשון זה מהני ולזה כיון רבינו פה.
ה׳
לפיכך צריכה ממנו גט שני. עי' פ"י ומספיקא צריכה גט שני ועי' יבמות קי"ג ע"ב וא"י לשמור את גיטה וכו' ודוק.
ו׳
יצא דבר שמחוסר קציצה. בירושלמי פ"ב דגיטין אבעי' להו כתבו בתלוש חברו חתמו ותלשו ונתנו לה מהו ולא אפשיטא וכ' הרשב"א גיטין דף כ"א אע"ג דבירושלמי לא אפשיטא מ"מ מדלא אבעי' להו חולין דף ט"ו בתלמודא דידן משמע דמתני' דקתני ר"י פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש וא"א לחתימתו במחובר אלא בענין זה ע"ש שהאריך ובגיטין דף ד' ע"א בתוס' ד"ה הא משמע בחיברו והשריש דוקא והרשב"א לא מחלק משום דלא ניחא לי' לאוקמי' בהשריש דא"כ הו"ל גט מוקדם ול"נ דהא דקמבעי' להו בירושלמי עיקר ספיקתו אי הוי פסול מה"ת או לא אבל מדרבנן וודאי דפסול ולא אפשיטא ממתני' ועי' בטור יו"ד סי' ו' ובב"ח שם בק"א וכ"נ מדברי רבינו פה דלא הוי כ"א אסורא דרבנן בתלוש ולבסוף חברו מדלא כתבו בפירוש ולפי"ז הא דפוסל ר"י חתימתו בתלוש משום דמשמע לי' דוכתב קאי בין אכתיבה בין אחתימה עי' תוס' גיטין דף כ"ג ע"ב דאין לומר דגזר כתיבה אטו חתימה כמו שאמרו בגיטין דף ד' מודה ר"א במזויף מתוכו ע"ש בתוס' ד"ה מודה דהא ע"כ הך חתימה לא משכחת לה כ"א בתלוש ולבסוף חברו וליכא פסול תורה א"כ הו"ל גזירה לגזירה והכי משמע בגמר' שם דוק ותשכח.
ז׳
וחתמו ונתנו לה. כ' המפרש וכ"כ הרב וכתב הרי"ף וליתא כדבעי' למימר לקמן פי' דהכא אמרי' דלא גזרי' טופס אטו תורף כ"א לכתחילה ולא קיימ"ל הכי אלא דגזרי' טופס אטו תורף אפי' בדיעבד ופסול הגט וכמו דאמרי' גבי הכותב טופסי גיטין ר"א מכשיר בכולה חוץ מגיטי נשים אלמא דגזרי' טופס אטו תורף לפסול בדיעבד כך פי' הראב"ד בספר תמים דעים דברי הרי"ף ע"ש סי' רל"ט ובאלפסי שלפנינו לא נמצא דבר זה ואדברה משמע דס"ל כשי' רבינו וכחלוקא של הר"ן דמחובר לא שכיח כולי האי ולא גזרי' לפסול הגט.
ח׳
אבל כותב הוא וכו'. רבינו שינה לישנא בתלמודא דגרסי' על חרס של עציץ כשר משמע דיעבד דס"ל לרבינו כמ"ש הרא"ש בשם רש"י אם תברי' ויהיב לה החרס דכשר ובלא תברי' שרי לפי"ז אפי' לכתחילה וע"ש בתוס' דף כ"א ע"ב ד"ה יצא וברש"א שם.
ט׳
אבל אם נתנו לה בתורת שט"ח. מדסתם רבינו משמע גם אם אמר לה זכי בשט"ח א"צ לטלו ממנה ודלא כדעת יש מי שאומר ש"ע אה"ע סי' קל"ח ס"ד כמו שהוכיח הר"ן במתני' דקתני כנסי שט"ח ולא ניחא לי' להר"ן בתי' השני שכ' בחיד' הרשב"א דמשום התירא דרבי נקיט כנסי שט"ח משום דפלוגתא זו לא קתני במתני' וגם בירושלמי מוקי למתני' כרשב"א ועוד אם נאמר דמדלא קתני יטלנו ממנה משמע דא"צ א"כ מסיפא שמעי' לה ועי' מל"מ מ"ש בשם רשב"א הטעם משום דביטל הגט וכ"כ הרז"ה בשם ר' אברהם וס"ל בשחזר ולוקח ממנה ונותן לה אז גלי' בדעתי' דלא ביטל.
ט״ו
תקנת חכמים. מדברי רבינו משמע כשיט' הרי"ף כמ"ש הלח"מ ועי' רשב"א גיטין דף ד' ישוב שיטה זו.
כ״א
ספק מגורשת וכו'. עי' ב"י באה"ע סי' קל"ה אם נשאת תצא לדעת רבינו ואע"ג דלשיט' רבינו ע"ח נמי מהני מ"מ כיון דהגט נאבד י"ל דלא היה כאן ע"ח כלל. ובאמת מסתימת דברי רבינו נראה דגם אם ידוע לנו שהי' כאן ע"ח כיון דע"מ לא קראו הגט הוי כאלו לא הי' ע"מ כאן ולשי' הגאונים בהל' ט"ז וודאי דפסול הגט אפי' לשי' רבינו הכא גרע כיון דלא עשה כתיקון חכמים ויש מקום לומר דאם ידוע שהי' כאן ע"ח אם נשאת לא תצא ואם אין ידוע לנו שהי' ע"ח אז אם נשאת תצא וזה נראה מבואר בדברי רבינו ירוחם שבתחילת דבריו כ' אם לא קראו כלל ונאבד או נשרף אם נשאת לא תצא ולבסוף כ' כלשון רבינו ס' מגורשת דמשמע אם נשאת תצא והב"י שם נתקשה בדבריו ולפמ"ש א"ש כנ"ל.
כ״ה
או מאוחר. עי' גיטין דף פ' ע"א תוס' ד"ה כי יתביתו מ"ש בשם הר"י ומזה סייעתא קצת לשיטת רבינו ושיטת הראב"ד עי' בס' נתיבות משפט דף רע"א ע"ד ויש מי שכ' כשנכתב זמן מאוחר לדעת האשה מחלה האשה פירותי' אבל אם נכתב שלא מדעת האשה זכתה האשה בפירותי' מיד ומ"ש הראב"ד ולא הזכיר לה איחור הזמן אין כונתו לומר שלא נכתב הזמן מדעתה אלא שלא הזכיר לה איחור הזמן בשעת נתינה לענין נשואין שלא תנשא עד אותו זמן אבל אה"נ שאיחור הזמן נכתב מדעתה וידעה ומחלה וזהו שכ' לענין פירות דכמי שהתנה עמה ע"ש וסובר הראב"ד דאין כאן חשש פירות כיון דיש לבעל פירות והא דלא חש הראב"ד לחיפה כמ"ש הכ"מ דודאי לשיט' התוס' דאינה מגורשת אלא מזמן שכתב בו א"ש כמ"ש שם תוס' ד"ה משום ב"א דלא אמרי' אוקי אחזקת א"א כיון שהיא גרושה לפנינו וכל זה אם יש לה גט שאין בה זמן כלל או שהוא מוקדם דעכ"פ מגורשת לפנינו אבל גט מאוחר לא שייך לומר גרושה לפנינו ועדיין חזקת א"א במק"ע ועי' בפ"י שם והה"מ כ' דהא דמאוחר פסול משום מוקדם וזה דוחק והעיקר כמ"ש בכ"מ ועפי"ז י"ל דה"ט דרבינו פוסל גט מאוחר משום דאנן קיימ"ל כר"י משום שמא יחפה משא"כ חששא דפירות גם רבינו מודה דלא שייך במאוחר וכמ"ש התוס' ולר"ש דס"ל דעיקר טעם משום פירות מאוחר כשר א"כ אין ראיי' מהתוספתא שהביא הר"ן והמגדל עוז ודוק ולזה כ' הראב"ד לא לישתמוט תנא ואמאי לא הביא התוספ' ולפמ"ש א"ש. ובטור אה"ע סי' צ' כ' בשם הרשב"ם אשתו נשואה שהיתה עמו בקטטה ונתן עיניו לגרשה ומתה אינו יורשה והרא"ש חולק בזה ומקור מחלוקתן מהא דאמרי' ב"ב קמ"ו מעשה באדם א' שאמרו לו אשתו תותרנית היא ונכנס אחרי' לבדקה ומתה אינו יורשה ובס' גט פשוט דף ס"ט הקשה לפי שי' הרשב"ם אמאי לא אמרי' דהטעם דתקנו זמן בגיטין משום שמתה האשה בין כתיבת הגט לנתינתו דלא יירשנה וכגון שישלח לה גט למדה"י וקודם שהגיע הגט לידה מתה האשה וע"י הזמן הכתוב בגט יתברר אם מתה קודם כתיבת הגט או אח"כ ע"ש שמכח קושי' זו דחה דברי הרשב"ם ול"נ דעד כאן לא כ' רשב"ם דין זה אלא למ"ד ירושת הבעל דרבנן אז יש מקום לומר הם תקנו לו ירושה והמה אמרו משעה שנתן עיניו לגרשה פקע תקנתם משא"כ למ"ד ירושת הבעל מה"ת אין סברא כלל בעוד שלא נתן הגט בידה להפקיע ממנו מה שזכתה לו התורה בירושתה וא"כ התלמודא רוצה ליתן טעם אליבא דכ"ע ומעתה י"ל למאן דפסק ירושת הבעל דרבנן י"ל ג"כ טעם זה ומזה הטעם יש לפסול גם גט מאוחר משא"כ למאן דפסק ירושת הבעל ד"ת אזדא לה טעם זה ולפי"ז י"ל דרבינו והראב"ד כל אחד לטעמי' שפיר פסק דבפי"ב מה' אישות הל' ג' פסק כמ"ד ירושת הבעל דרבנן והראב"ד פליג עליו ירושת הבעל ד"ת וא"כ יפה פסק רבינו דמאוחר פסול והראב"ד לטעמי' פליג עלי' ובאמת דין זה לא מצאתי בדברי רבינו ובב"י סי' צ' הבין בדברי הטור דדעת רבינו כשי' הרא"ש ודחה לה ולפמ"ש י"ל דסמך רבינו על מה שכ' פה ומעתה כיון דהטעם גט מאוחר משום זה ל"ק מכל המקומות שמבואר דגט מאוחר כשר כיון דפלוגתא דתנאי היא ויפה כ' הראב"ד לא לשתמיט תנא ואם אין עדים על הגט ונתנו לה בעדי מסירה יש מכשירין ובשי' רבינו נראה כמ"ש הלח"מ דלא ס"ל כיש מכשירין וכן משמע קצת גיטין דף כ"ו בהא דאמר קפסיק ותני וכ' התוס' דעיקר הקושי' מהתם דכיון דכבר ידענו שצריך זמן פשיטא דצריך להניח מקום הזמן דלא להוי מוקדם ומאי קושי' הא שם קאי מתני' למ"ד ע"מ כרתי וא"כ סד"א דלא צריך להניח מקום הזמן וכ"ת דקושי' הגמ' הוי למאן דמוקי לה התם מתני' כר"מ דמאי קושי' למ"ד משום פרי א"ו דאין חילוק ובלימוד הישיבה הארכתי ומאי דקשי' לי' להלח"מ אמאי דחה בפ' גט פשוט ודלמא אבא שאול כר"א ס"ל עי' בס' גט פשוט דף ס"ט דעפ"י דברי הרמב"ן שם דלא הכשיר אבא שאול גט שאין בו זמן אלא א"כ כתוב בו גרשתיה היום דא"ש כר"א ס"ל דע"מ כרתי ולא בעי מוכח מתוכו ומיושב קושי' הלח"מ.
כ״ז
וכן תקנו. עי' בתוס' דף פ' ע"ב ד"ה זו דברי ר"מ וע"ש במהרש"ל יראה דס"ל דהתוס' פשיטא להו דלדידן ליכא קפידא אלא מספק ומש"ה לשמואל דס"ל בוודאי קפידא אין כאן אלא ספק א"כ נחית דרגא דספק מקפידין מותר לגרש בו לכתחילה משא"כ לרב גם בספיקא יש להחמיר ועפי"ז סרה מעליו תלונת המהרש"א ועי' לח"מ.
כ״ח
האומר לשנים וכו'. עי' בטור סי' קכ"ז ובכ"מ ואפשר לומר בכוונת הטור דמשמע מדברי רבינו דלא כדעת הר"י שמכשיר ע"י שליח אע"ג שלא נמסר ביום הכתיבה ועי' בדרישה ופרישה ובתי"ט פ"ח דגיטין משנה ד' ד"ה ואיזהו שהוכיח שם דרבינו חולק עם ר"י ואינו מוכרח משם ראי' ובאמת מוכח מדברי רבינו בפ"ב הל' א' דרבינו לא ס"ל כשי' הר"י שוב ראיתי שכבר האריך בזה בס' נתיבות משפט דף ר"ע ע"ד ואע"ג דיש חשש בת אחותו ס"ל לרבינו כדעת הרמב"ן ובעל העיטור ובעל ההשלמה והכלבו שכתבו אם כ' בניסן ולא נתן עד תשרי כשר דלא שכיח לאקדומי ומלתא דל"ש לא גזרו בי' רבנן ע"ש שהאריך.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות גירושין פרק א׳

ה׳
שלא נאמר ושלחה אלא וכו'. הנה מלשון רבינו מוכח דכל שלאחר גירושין נשארה בביתו הוה זה גופא כמו נשואין ואין צריך יחוד כלל ולכך במשנה דייק ולנה עמו בפונדקי דאז צריך הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה אבל בביתו לא בעי זה, והוה כמו מסירה דכתובות ד' מ"ח ע"ב. ועיין בירושלמי ריש פ"א דסוטה מה שהביא התוספתא דנתייחדה עמו בעד אחד שחרית ועד אחד בין הערבים ע"ש ולכך בירושלמי פ"ז הביא על הך דלא תתייחד עמו הך דין דמסרה האב לבעלה, ועיין מש"כ רבינו לקמן פ"ט הכ"ה ע"ש ולקמן פ"ו ולכך לקמן פ"ז די בשפחה אף דיש חשש ביאה כמבואר בקדושין דעם ב' נשים אסור להתייחד ובזה א"ש דאין זה דרך אישות רק זנות:
ט׳
ומנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין וכו'. ור"ל לא משום ידיעתה רק שתהא זה בתורת גט ע"ש במלחמות מש"כ בשם ספרי. ועיין בגיטין ד' פ"ו ע"ב דנתינה לשמה לא בעי ע"ש:
י״ג
ומנין שיתננו לה כו'. הנה עיין בירושלמי קדושין פ"ג ה"י גבי הך עובדא דר"ש בר בא דאייתי גיטא בעד אחד ואמר דאין עד אחד בא"א כלום משמע כמש"כ רבינו. ועיין מש"כ התוס' בשם ר"ת אך ר"ת שם ר"ל לענין שתתגרש ורבינו ר"ל לענין להתירה ועיין בהך דיבמות ד' ק"ה ע"ב בינו לבינה מי ידעי ועיין בתוספתא כאן דאמר נתן לה גט בלא סהדי לא פסלה לכהונה, וע"ש בפ"ו דרק ב"ש ס"ל דפסלה כמו דאמרינן בגמ' ד' פ"א ע"א. ועיין מש"כ הרשב"ם ז"ל ב"ב ד' ק"ע ע"א. ובאמת עיקר מה דקיי"ל עדי מסירה כרתי הוא ר"ל להגירושין לא להגט וכן משמע מהרשב"ם שם, רק דגט שלא נוכל להתיר ע"י זה שוב לא מקרי כריתות לא הויא גט ועיין בתוס' יבמות ד' ק"ב ע"ב גבי עד שיכוין וב"ב ד' קמ"ב ע"ב דבעיא שיהא בר הכירא ע"ש גבי בכור. ועיין בירושלמי ריש פ' בתרא דיבמות גבי יבום כה"ג כי ישבו בודאי ולא בספק ר"ל דצריך שיהא ידוע שזה אח לזה, ובפרט לשיטת הסוברים דצריך שתהא יודעת שנתגרשה עיין בהך דגיטין ד' ע"ח ע"א בתוס' ד"ה אינו גט ובעל המאור שם ובהך דיבמות ד' קי"ג ע"ב. ובאמת נ"ל דזהו כונת הירושלמי הובא בתוס' גיטין ד' י"א ע"ב ד"ה בגיטי נשים אילו המגרש אשה שלא מדעתה שמא מגורשת ע"ש ר"ל שתדע שנתגרשה וכעין מש"כ התוס' בקדושין ד' ה' ע"א ד"ה שכן דגבי יעוד ג"כ כן דאף דיכול ליעדה בע"כ מ"מ צריך להודיעה ועיין שם בתוס' ד' מ"ד ע"א ד"ה במאמר שכתבו ג"כ כן דנהי דדי בע"כ מ"מ צריך שתדע ועיין בירושלמי דיבמות פ"ו ה"א דגבי ביאת יבמה מצריך לזה שני פסוקים ע"ש ועיין בירושלמי ריש פ"ב דגיטין דהשליח צריך שידע שזהו גט אשה ע"ש ולכך אמרינן גבי גט כל המשנה ממטבע כו', משום דכיון שיש בו שינוי שוב י"ל דלא קבלתו לשם גירושין וגם י"ל דלא הוה כריתות כעין מש"כ רבינו גבי תנאי ועיין מש"כ לקמן פ"ז ה"ב. ועיין בגיטין דף פ"ו ע"ב לדברי חכמים אף ריח הגט אין בו ובירושלמי שם:
י״ד
אבל אם כתב כו'. עיין בהשגות ועיין מה שהקשה ע"ש. ועיין בהך דב"ב ד' קס"ה ע"ב מה התם פסולה דאורייתא כו' ע"ש בתוס' וברא"ש:
כ״ג
והוא שיכירה כו'. עיין בירושלמי גיטין פ"ט ה"ט פתר לה כשהיו יודעין לקרות. ועיין בהך דכתובות דף ק"ט ע"א וע"כ צ"ל כמש"כ רבינו דכאן מיירי שמכירין הלשון רק דאינם יכולין לקרות ושם מיירי דאף הלשון אינם מכירים. ועיין מש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות בהל' מלוה פכ"ד ה"ז דרק גבי שטר קיום ב"ד מהני אם אחר קורא והוא חותם ע"ש והוא משום הך מ"ש התוס' גיטין ד' ט' ע"ב ד"ה קוראין רק גבי גט דהעדים הוא להכשירו של גט ולא לעדות מהני והגירושין יהיה ע"י עדי מסירה דע"כ צריכים לקרותו קודם הנתינה כמבואר בגיטין דף י"ט ע"ב וכמש"כ רבינו בהל' י"ט:
כ״ד
וכן התקינו כו' וכשאר השטרות כו'. ר"ל כך דבכל השטרות צריך זמן משום דמן הדין בעי דרישה וחקירה וזמן מן ז' חקירות הוא ועיין בסנהדרין ד' ל"ב ע"א אך גבי גט לא, דהא רק בעדי בירור צריך דרישה וחקירה דע"י זה נעשים עדים בב"ד דחוץ לב"ד לא מקריא כלל בגדר עדים וב"ד בעי דרישה וחקירה משא"כ דבר הוה פעולה א"צ כמו גט וכן קדושין דהעדים עושים הדבר וממילא נעשים עדים וכן גבי שטר שחרור עיין גיטין ד' י' וביבמות ד' ל"א. וכן כיון דאמרינן עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד שוב הוה כמו אם באו עדים ואמרו שכבר נגמרה דין של פלוני בב"ד דלא צריך רק ב"ד כמש"כ רבינו בהל' סנהדרין פי"ג ה"ז. ועיין בהך דמכות ד' ה' ע"א דמ"מ יש על זה דין עדות וגדר הזמה ע"ש אך י"ל דדיני נפשות שאני וכבר כתבתי בזה בהל' עדות ע"ש. ועיין בהך דב"ב דף קס"ח ע"ש בתוס' ורשב"ם אם צריך גבי קיום הזמן ע"ש ברמב"ם ז"ל וזה ג"כ מש"כ הרמב"ם ז"ל בכ"מ דשטר מה"ת פסול משום מפיהם ור"ל כך דהא דבעי מפיהם זה רק בב"ד אבל היכא דרק גילוי מלתא די כמו מחאה ומודעה והך דכתובות דף כ"ג ע"ב גבי מעלין משטרות ליוחסין ע"ש רק כך דהא מה"ת מלוה על פה גובה רק דרבנן תקנו דלא גביא וא"כ מדרבנן צ"ל דשטר הוה עדות בעצם לא גילוי מלתא כדי שתגבה ממשועבדים אף מדרבנן ובאמת הא דאמרינן דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן זה רק בשטר ראיה דהעדים חתומים לשם ראיה אבל גבי גט וקדושין לא. ובזה א"ש הך דיבמות דף ל"א ע"ב ע"ש ואף דהא בגיטין דף ג' ע"א אמרינן גם גבי גט זה שם לא ר"ל הגט רק מה דע"י הגט הזה והעדים החתומים עליו נתברר שהוא נעשה שליח על זה ר"ל נחקרה עדותן ועיין מש"כ הרי"ף ז"ל בפ"ט דכאן ותוס' ב"ב דף קס"ה ע"א. ועיין מש"כ רבינו ז"ל בפ"ט מהל' גירושין הל' ב' ע"ש בדברי ה"ה:
כ״ה
גט כו' או מאוחר כו'. עיין בהשגות ועיין בהך דע"ז ד' י' ע"א. והנה עיין בתוספתא ספ"א דחולין דאמר שם כשר בגט פסול בפרוזבול לכאורה משמע כדברי הראב"ד אך באמת לפי מה שכתב רבינו ז"ל בפהמ"ש פ"י דשביעית דפרוזבול צריך להיות קודם כתיבת השטר וגט קודם הנשואין פסול זהו כונת התוספתא, וגם י"ל דלכך ס"ל לרבינו דמאוחר פסול משום חשש הך דב"ב ד' קע"א ע"ב גבי שטרי מקח וממכר ע"ש דה"נ חיישינן שמא יחזירנה ואח"כ תוציא הגט ותאמר דעכשיו נתגרשה וא"כ יהיה נ"מ לזה באשת כהן דאין שייך שמא יחזירנה אז מאוחר כשר ועיין מש"כ הרשב"ם ז"ל ב"ב ד' קע"ב ע"ב דצריך שיהא מוכח מתוכו לשם גירושין מאותו הזמן ובאמת לפי המבואר בירושלמי גיטין פ"ב ה"ד וה"ה ופ"ג ה"ב ופ"ז נראה שם דבזמניהם היה הגט נחלק התורף בפני עצמו דהיינו הגירושין ומי מגרש וע"י זה הוא גט ושם האשה הוא לגירושין לא לעשות גט רק שתתגרש בו ועיין בירושלמי גיטין פ"ב ה"ג דאם כתב אני פלוני מגרש את אשתי כשר אך זה ר"ל דכשר היינו שע"י זה גט ולא שתתגרש בו ועיין במש"כ הגהות אשר"י ז"ל בפ"ב ובפ"ג דגיטין ע"ש ועיין גיטין ד' פ"ה ע"ב בהך דאתקין רבא בגיטא דשם אין כתוב שם אבי האשה משום דזה רק בעצם הגט ועיין ב"ב ד' ק"ס ע"ב גבי גט מקושר ע"ש דהוה כמו שני דברים בהגט והזמן לא היה כתוב רק בתורפו ולא בתופסו. ובזה א"ש הך דב"ב שם גבי ההוא מקושר דאתא לקמיה דרבי ע"ש בתוס' ד"ה אם איתא ועיין תוס' ב"מ ד' ח' ע"ב, משא"כ עכשיו דכותבין הכל ביחד אז גם מאוחר פסול וכשיטת רבינו:
כ״ו
חתך ממנו הזמן כו'. עיין בהשגות. אך עיין בירושלמי פ"ט ה"ד דאמר שם הללו חוביהן על גרמיהן כו' מחמת שקיבלו עליהם לחתום הגט שאין בו זמן וא"כ כאן הרי העדים חתמו על הגט שיש בו זמן ואח"כ חתכו לכך כשר אף לכתחלה ועיין ב"ב ד' ק"ע ע"ב בתוס' ד"ה אלא לברר מ"ש שם על הרשב"ם דפי' שם דגרע היכא שלא הביא כלל העדים מהיכא שהביא ואמרו שאינם יודעים אך הרשב"ם נמי ס"ל כן דמצדו לא היה מניעה והביא העדים ומה שהעדים שכחו בשביל זה לא הפסיד שהרי בלא זה נאמן לומר פרעתי. ועיין בירושלמי פ"ד דדמאי דהוה מחלוקת שם אם תרומת מעשר של דמאי מדמעת ע"ש בהל' ג', ואף דהא מבואר במנחות ד' ל"א ע"א דטבל של דמאי מדמע ע"ש ברש"י לחד לישנא ודוחק לומר דזה רק לר"ש שזורי לשיטתיה אך כך דדמאי לא הוה ההפרשה רק תקנה וכ"ז שלא עשה התקנה יש עליו איסור טבל דרבנן אבל אם קיים התקנה שוב י"ל דאין מדמע כלל. ועיין בהך דנדה ד' ט"ז ע"ב גבי בדקה בעד ונאבד ע"ש ולקמן בהל' שחיטה פ' י"א הי"ג גבי בדיקת הריאה ע"ש בהשגות דהוא ג"כ בגדר תקנה שצריך לבודקה וזהו מה דאמר בירושלמי פ"ג דביצה ראיית טריפה מדבריהם ע"ש בהל' ד':
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

משנה למלך · הלכות גירושין פרק א׳

ט׳
אבל אם נתנו לה בתורת שהוא שטר חוב וכו' אינו גט ואם אמר לה אח"כ הרי הוא גיטך הרי זה גט. משנה בפ' הזורק אמר לה כנסי שטר חוב זה או מצאתו מאחוריו קוראה והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך, וכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו וז"ל וה"ה נמי בדלא אמר לה כנסי שט"ח זה אלא דיהיב לה סתם אינה מגורשת אא"כ עסוקים באותו ענין כו' ותימה לי אמאי נקט לה באומר לה כנסי שט"ח לישמעינן בנותן לה סתם דאינו גט וכ"ש באומר לה כנסי שט"ח. וי"ל דהכא אפילו בשעסוקין באותו ענין ובפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי לא מיירי וא"נ י"ל דעיקרא משום היתרא דרבי אתא לאשמועינן דאפילו באומר כנסי שט"ח ואינו צריך ליטלו ממנה אלא באומר לה הא גיטך סגיא ע"כ. ונראה דהני תירוצי איכא בינייהו לענין דינא דלתירוצא קמא אפילו שהיה מדבר עמה על גיטה ואם היה נותנו לה סתם מהני כל שאמר כנסי שט"ח זה לא מהני וכההיא דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף ו') אי דיהיב לה ושתיק ה"נ הכא במאי עסקינן דיהיב לה ואמר לה בהני לישני כו' אך לפי תירוץ השני לעולם דכל שהיה מדבר עמה על עסקי גיטה אפילו שאמר לה כנסי שט"ח זה מהני ומתני' איירי כשלא היה מדבר עמה. וכ"ת מאי איריא דנקט דאמר לה כנסי שט"ח אפילו בסתם נמי לא מהני הא לא קשיא משום דלחדושא דרבי נקטיה לומר דאפילו בכה"ג דאמר לה כנסי שט"ח סגי באומר לה הא גיטך: אך הר"ן ז"ל בפרק הזורק כתב דבעסוקים באותו ענין עסקינן כו'. וכ"כ שם הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות דמתני' דכנסי שט"ח לא נצרכה אלא אפילו במדבר עמה על עסקי גיטה וכו' יע"ש. וכן יש להוכיח ג"כ מדברי הרשב"א שם לחדושיו שכתב שני טעמים לדינא דמתני' דקתני כנסי שט"ח זה אינו גט האחד הוא משום דבטולי בטליה והשני הוא משום דכתיב ספר כריתות ונתן בידה שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין וכדאיתא בספרי. ואם איתא דמתניתין איירי באינם עסוקים למה לי הני טעמי תיפוק לי דכל דיהיב לה סתם אינה מגורשת וליכא למימר דהני טעמי איצטריכו לעיקרא דמלתא דמה טעם אמרו דאי יהיב לה סתם אינה מגורשת משום דטעמא דביטול אינו צודק אלא באומר כנסי שט"ח זה אבל בנותן סתם אין כאן ביטול כלל ותו דדברי הספרי הכי מוכיחים דקאמר ונתן בידה ושלחה מכאן אמרו כתב גט לאשתו ואמר כנסי שט"ח זה אינו גט. ואי אמרת דהני טעמי צריכי לעיקר הדין דהיכא דיהיב לה סתם הל"ל מכאן אמרו דאי יהיב סתם דאינו גט. ובשלמא במתני' איכא למימר משום חדושא דרבי נקטיה אבל בספרי קשה דאמאי נקט מתני' דכנסי שט"ח זה. אלא ודאי דס"ל דהכא איירי כשהיה מדבר עמה על עסקי גיטה ועל זה בא ליתן טעם דלמה אמרו דאם אמר לה כנסי שט"ח זה דאינו גט מאחר שהיה מדבר עמה על עסקי גיטה. ואע"ג דגבי קדושין פשיטא לן דאף אם היה מדבר עמה על עסקי קדושיה כל שאמר לה לישני גריעי לא מהני שאני התם גבי קדושין דבעינן דעתה ומש"ה פשיטא לן דאף שגילה דעתו דרוצה לקדשה כל שאמר לה לישני גריעי דמשמעותה למלאכה לא מהני משום דאנן דעתה בעינן ואיהי סברה דלמלאכה קאמר לה אבל הכא גבי גט דלא בעינן דעתה דמהאי טעמא אמרינן דאם אמר לעדים ראו גט שאני נותן וחזר ואמר לה כנסי שט"ח זה דהוי גט משום דלא בעינן דעתה אלא כיון שגלה דעתו שרוצה ליתן לה בתורת גט והיא לא ידעה ואמר לה כנסי שט"ח זה מהני. א"כ גם כשהיה מדבר על עסקי גיטה וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה אמאי לא מהני דמי גרע מדבר עמה על עסקי גיטה מה שאמר לעדים ראו גט שאני נותן לה. לזה תירץ ואמר משום דבטולי בטליה ודוקא היכא דאמר לסהדי מעיקרא ראו גט שאני נותן הוא דאמרינן דלא בטליה דאם איתא דבטליה לסהדי הוה מודע להו אבל כל שלא דבר עם העדים כלל כל שחזר ואמר כנסי שט"ח זה אמרינן דבטלו דהא ליכא טעמא דלא בטליה דהא מתחלה עסקו עם הנשים היה:
י״א
אבל אם היה מדבר על עסקי גיטה וכו'. ז"ל הריב"ש סי' קס"ז על מי שמסר מודעא על הגט ובשעת נתינת הגט אמר זה הגט אני נותנו בכח וא"ל הממונה על הגט אל תתנהו אלא ברצון ותבטל כל המודעות ותתנהו כשורה והלכה והוא לא השיב אלא מתוך דבריו נתן הגט הרי הוא כאילו בטלם בפירוש דקי"ל כר' יוסי דהיה מדבר על עסקי גיטה ונתן לה ולא פירש דיו וה"נ הכי הוא ע"כ. ויש לתמוה דלא דמי להיו מדברים על עסקי גיטה וקדושיה ונתן בשתיקה דהכא הרי מסר מודעא ומה שלא השיב על דברי המספר משום דלא חשש כיון שמודעתו בידו משא"כ התם וצ"ע. (א"ה ומאי דשקיל וטרי עוד הרב המחבר בתשובת הריב"ש הלזו ית' לקמן פ"ו מה' אלו דין י"ט כי שם ביתו יע"ש):
ט״ו
בין אותם העדים החותמים עליו וכו'. (א"ה עיין לקמן פ"ט מה' אלו דין ל"א):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

שער המלך · הלכות גירושין פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות גירושין פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות גירושין פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

בני אהובה · הלכות גירושין פרק א׳

ח׳
כתב הגט וכו' שמא יקטום אבל כותב הוא על חרסו של עציץ ונותן לה. מדלא כתב רבינו דיכול ליטול חתיכה מן העציץ וליתן לה ש"מ דס"ל דצריך ליתן לה כל העציץ וכן משמע בגמרא בגיטין דף כ"א ע"ב ונראה הטעם אף לשיטתו דס"ל דבתלוש לא שייך מחוסר קציצה דעציץ נקוב שיש בו זרעים ועפר הנקראים מחובר לקרקע ודאי דבטיל עציץ לגביה ואף הוא כקרקע ונקרא מחובר ולא שמענו דיהיה דבר מחובר בתוך הכלי התלוש והוא כמעט שני הפכים בנושא אחד וא"כ אף הכלי ההוא בטיל לגבי מה שבתוכו ונקרא ג"כ מחובר ולכך צריך ליתן לה כל העציץ ולא חיישינן שמא ישבר חרס ממנו דאינו מפסיד להכלי כמ"ש רש"י והתוס' ובבית שמואל סימן קכ"ד ס"ק י"ב והר"ן נתקשה בדברי רש"י דס"ל דדוקא במחובר חיישינן שמא יקטום ואעפ"כ כתב בגופו של עציץ דלא חיישינן שמא ישבור החרס משמע דאי שבר ליה פסול דלפי מ"ש ניחא דבטל הכלי לגבי זרעים ואיקרי מחובר ולק"מ.
ט״ו
תקנת חכמים וכו' בין בפני עדים החתומין עליו וכו'. עיין במ"מ שכתב על הך פסקא נראה והא מדאמרינן בפ"ק דגיטין דף י' שמות מובהקין איכא בינייהו ופי' שמות ידועים של גויים ולא אתא למסמך עליה לממסרה באפיה עכ"ל מזה יליף המ"מ דעדי חתימה יכולים להיות עדי מסירה ואני לא הבנתי מנלן הא דחיישינן בשמות שאינן מובהקין דלמא אתא לממסריה באנפייה ולא בפשוט דיכשירו להן לחתום על הגט ולרמב"ם בדעבד כשר אפי' בלי עדי מסירה ואף לשיטת החולקים מ"מ מודים אם בא גט לפנינו ועדי חתימה עליה מכשירינן דחזקה שהיה עדי מסירה וזהו לא שייך בעידי גויים וא"כ הרי כאן זיוף מתוכו דיחשבוהו דהן ישראלים ויסמכו דהיה ג"כ ע"מ ובאמת לא היה ורש"י והרא"ש כתבו ג"כ בהך לישנא דהוה מזויף מתוכו דחוששין אולי ימסרו לפניהם ואפשר ברש"י לומר דס"ל לת"ק דגזר מובהקין אטו אינן מובהקין פי' לפירושו דודאי לא מחליף שם גוי בישראל רק לכך חוששין דהרואה חותמין גויים על הגט ולא יקראו שמותן רק רואה חותמין יחשב שהן ישראלים ויבא למסור בפניהם גט ולכך ליכא חששא רק במסירה דבחתימה הרי יראה שחותמין עצמם במובהקין לשמות גויים ויפרוש מהן. אך זה א"א לכוון בהבנת דברי המ"מ דהא ביקש להביא ראיה מכאן דבגט אחד עידי חתימה וע"מ יכולין להיות אחד ודוחק לומר דס"ל להמ"מ אלו אין עדי חתימה נעשים עדי מסירה א"כ ליכא חשש קלקול בעדי גויים דעל כרחך ע"מ או ע"ח יהיו ישראלים ובחדא מנייהו סגי בדעבד והא ליכא למימר דלמא יהיה גוים עדי חתימה ולא יהיה לו לבעל עדי מסירה כלל דכיון דמתחילה צריך להיות ע"מ כמ"ש הרמב"ם הוי מלתא דלא שכיחי ובזו לא יתקנו חכמים ולא יחושו לו דחזקה דיעשו כהוגן אלא ודאי דע"ח נעשים ג"כ ע"מ וא"כ יש כאן חשש קלקול דהן הן ע"ח וע"מ והרי כל הגט בעדי גויים וצ"ע.
י״ט
העדים שנותנין וכו'. מיירי בעדי מסירה לכתחילה או בדליכא עדי חתימה לדעת רבינו ואי קשיא א"כ מה פריך הגמרא בגיטין דף י"ט ע"ב מהרי זה גיטך ונטלתו וזרקתו לים וכו' דלמא מיירי התם בע"ח לחוד בלי ע"מ וא"צ למקריה זה אינו דאם ע"ח משויא ליה הכריתות והאי דצריך לקרות הגט בהגיע לידה לברר הכריתות אבל בזרקתו לאיבוד טרם הקריאה אין כאן כריתות כלל וקושית הגמרא שפיר אלא דיש לדקדק מנא לן דאם קראוהו והכניסו לכיסו דחוזרין וקוראין אותו וקושית התוס' מהך טעה ונתן השובר לאשה וגט לאיש דאמרינן דבעי למיקריה אין כאן ראיה דלמא התם מיירי בע"ח לחוד וא"צ למקריה וצ"ל ג"כ בע"ח אם לא קראהו אסורה להנשא כלל דהא אין כאן בירור כריתות כל זמן שלא נקרא הגט וא"כ על כרחך צ"ל התם מיירי דכבר קראהו ואח"כ הכניסו לכיסו ואעפ"כ אמרינן דהו"ל למקרא וצ"ע בדין זה. ועכ"פ נראה לי הך דינא דהביא רמ"א בשם רבינו ירוחם סי' קל"ה דאסורה להנשא בגט שלא נקרא תיכף אחר הנתינה הוא לשיטת התוס' דבעי עדי מסירה דוקא וא"כ אם לא נקרא תיכף אין כאן ע"מ אבל לשיטת הרמב"ם דעדי חתימה כרתי וא"כ צריך רק קריאה לברר הכריתות וא"כ כיון שהגט נקרא מה נפק"מ בשעת נתינה או אח"כ עכ"פ חזינן דנתן לה הגט בע"ח והם משוי הכריתות.
כ״ג
העדים שחותמין על הגט וכו' והוא שיכירו לשון הגט. עיין בב"י שנסתייע לדין זה מירושלמי דאמרינן בפרק המגרש הדיינים חותמין אע"פ שאינם יודעים לקרות אבל אין העדים חותמין עד שידעו לקרות והבית שמואל בסי' ק"ל ס"ק כ"ו כתב דיש לדחות דשם מיירי מקיום דאינם צריכין לקריאה כלל ולפי מ"ש בירושלמי אמר יבא עלי אם עשיתי מימי ואלו הדבר על קיום הלא אין כאן מצות חסידות ופרישות כלל בשום אופן וכללא הוא דאין דייני קיום צריכין לקרות מה שכתוב בשטר כלל אלא ודאי דקאי על פסק דין דמותרין הדיינים לסמוך אספרא דדיינא דמירתת כדאמרינן בגמרא גיטין דף י"ט ועדים לא ש"מ דאינם רשאים לסמוך אחריו וצ"ל דמיירי דאין מכירין הלשון דאי מכירין הלשון הא בין לת"ק ובין לרבן שמעון בן גמליאל בגט כשר כשקוראין לפניהם אלא דשם מיירי דמכירין הלשון וכאן מיירי דאינם מכירין הלשון דהפסק או הגט נכתב בלשון יוני מה שהבי"ד והעדים אינם בקיאין בו והש"ך בחו"מ סי' מ"ה ס"ק ג' הרבה לתמוה דלשיטת הרמב"ם יהיה רב דלא כמאן דלא כת"ק ולא כרשב"ג ולא הבנתי דבריו דהא אדרבה ראית הרמב"ם מהכא דיהיה רב אליבא דכו"ע לחלק בין מבינים לשון הקריאה לאינם מבינים והוא כתב דמשמע דאפי' מבינים לא מהני כל שאין יודעין לקרותו ולא ידעתי אנה משמע כן הלא זה הדבר שפי' בו הב"י והאחרונים דמיירי דאינם מבינים הלשון ואין זה כדאי לחלק עם רבותינו במשמעות הלשון. ומה שהצריך רבינו לקמן בפ"ד גבי גט בלשון אחד ועדים בלשון אחר שצריכין לקרותו ממש ולא מהני בהבנת הלשון כתב המ"מ דדייק ליה לישנא דירושלמי דאמר על המשנה תפתר שיודעים לקרות ולא יודעים לחתום ולא קאמר סתמא דאין מכירין הכתב אלא ודאי דלא מהני בכה"ג. והטעם צ"ל דמיירי דעדים יודעים הלשון שחותמין בו לקרות ולכתוב וא"כ לא תקנו בו לסמוך אקריאה דהיא מתקנת עגונות כמ"ש הרמב"ם וכאן אין כאן תקנת עגונות דהא יכול לכתוב הגט בלשון הניכר לעדים בשלמא שאינן יודעים לקרות כלל בהא תקנו אבל כשיודעים לקרות בשום לשון מכל לשונות כשירים בגט א"כ למה נסמך אתקנה ולכך אינו מועיל עד שיהיו יודעים לקרותו בכל אופן ולק"מ והטעם נכון וברור. ומעתה י"ל לפי דעת הרא"ש דהא דפליג רבן שמעון בן גמליאל וחכמים אי סמכינן אקריאה בשאר שטרות היינו בעד אחד הואיל והיא מילתא דעבידי לגלויי אבל בשנים לא פליגי כלל אף בזה דס"ל לרמב"ם דצריכין לידע הלשון היינו במילתא דרשב"ג וחכמים דעלה קאי ומיירי בע"א הקורא דסמכינן אמילתא דעבידי לגלויי ולכך בעי דיכירו לשון הנקרא לפניהם כמ"ש הכ"מ אבל בשנים דלא נחלקו בו ת"ק ורשב"ג בזה אף שאינן בקיאים בהבנת הלשון סגי כיון דלא הקלו בו מתקנת עגונות בשנים וצ"ל דמהני מדינא ואף בשנים מתרגמין להם הלשון די ובהכי ניחא דברי רמ"א בחו"מ סי' מ"ה דהעתיק דעת הרא"ש דס"ל דלא נחלקו רשב"ג ות"ק רק בקריאת עד אחד אבל בשנים לא נחלקו וכו"ע מודים דמהני ס"ל דבזו בשנים אף שאין מבינים הלשון מהני במתרגמין ולא קשיא כלל מהך דסתם באה"ע כדעת הרמב"ם דכל מילתא דרמב"ם הוא במה דלא מהני רק מתקנת עגונות כמ"ש לעיל ובפלוגתא דרשב"ג ות"ק אבל בשנים לשיטה זו לא דיברו בו ת"ק ורשב"ג כלל ואף דינו של הרמב"ם ליתא ודברי הרמ"א ברורים והש"ך נתקשה בו וע"ש ולפי מ"ש לא קשה מידי. הואיל וחתימת עדים בגט מדבריהם כמו שביארנו. ומזה למד הבית שמואל בסי' ק"ל ס"ק (כ"ו) [כ"ח] דדוקא דאיכא עדי מסירה הוא דמקילין אבל בעדי חתימה לחוד לא דהא זה הוא דבר תורה ע"ש ואני תמה דדבר זה היה לו לרמב"ם ולמחבר בשו"ע לבאר ועוד דהא זה המחלק רבן שמעון בן גמליאל בין גיטין לשאר שטרות ואמרינן עלה מפני תקנה קאי אקריאה נמי כשאין יודעין לקרות ופשוט וא"כ בדף ט' ע"ב אמרינן לר' מאיר מנינא למעוטי מאי ואמרינן למעוטי עדים שאינן יודעין לחתום דרשב"ג מכשיר בגיטין אבל לא בשחרורי עבדים ולהס"ד דהתם אמרינן דברייתא דפוסל בערכאות ר"מ היא דס"ל עדי חתימה כרתי דאח"כ מקשה והא מדקתני סיפא וכו' מכלל דת"ק לא סבר ואעפ"כ אמרינן כרשב"ג ש"מ דלאו תליא בזה כלל וצ"ל דלהרוחה דמילתא כתב רמב"ם כן וצ"ע. והנה הרמב"ם בפרק כ"ד מהלכות מלוה ולוה פי' שקרעו הנייר ורושמין בו לחתום עליו וצ"ל הטעם דבשאר שטרות כי בעינן כתב עדים הלא לא איברי הסהדי אלא לשקרי וא"כ מה בכך דרושמין והוי כתב מ"מ חתימת עדים אינו אלא לסימן בעלמא לקיים כת"י ולברר האמת הנזכר בשטר ומה נפק"מ אי הוה כתב על גבי כתב או לא ולכך כתב שם דרושמין על הנייר ופסול בשאר שטרות דלא תקנו בו חז"ל לעשות כן כרשב"ג והש"ך בחו"מ כתב בשם ירושלמי דרשם לא הוה כתב וכבר קדמו הרשב"א ליישב כן פירש"י אך אין זה מועיל לשיטת הרמב"ם דס"ל דהוי כתב ועוד דא"כ גם בגט הו"ל למימר כן. ולכן נראה כמ"ש ועוד י"ל דס"ל דהוא כמו דיו על סיקרא כמ"ש התוס' פ"ק דגיטין דף ט' ע"ב דאמרינן עלה דף י"ט וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה והיינו בגט שהוא איסור אשת איש אבל בשטרות ודאי אף דרושם הוי כתב מ"מ הוי כתב גרוע וכתב עליהן הוי כתב כמו דיו על סיקרא ולכך כתב כן בהלכות מלוה ולוה ולא כאן גבי גיטין דכאן הוי רושם כתב לענין גיטין וברור ופשוט ודברי הבית שמואל בזה סימן ק"ל ס"ק (כ"ו) [כ"ח] דחוקים ופשוט ועיין ברש"י דפי' להדיא דף י"ט אמיא דאברא דהוי דיו על גבי סיקרא ולכך תפשו הב"י לעיקר והקשה ארמ"ה דס"ל דהוי גט בטל ודוחק דרמ"ה יהיה מחולק בזה עם רש"י אם לא שנאמר דרש"י פירש כן בקושית הגמרא דהקשו והא תני ר"ח כתב באברא (פסול) [כשר] דמנא לן דלמא הוי כדיו ע"ג סיקרא ולזה פירש"י דלא יהיה כן הא פסילין לעיל אבל למסקנא דמחלק בין אברא למי אברא אפשר דמי אברא הוי כתב גמור כמו דיו על דיו.
כ״ה
גט שיש עליו עדים וכו'. הא דפסק רבינו בפרק ב' דכותבין גט לאיש והוא מגרש בו בכל עת שירצה ולא חיישינן לחיפוי וקנוניא ס"ל לרבינו דמילתא דלא שכיחי דהא לא מקדים אינש פורענותיה לנפשיה וכיון דלא שכיח לא חיישינן לחיפוי והקדמת גבית פירות מלקוחות דבמילתא דלא שכיחי לא גזרו רבנן כמבואר בגמרא ובנכתב ביום ונחתם בלילה דפסול אלא ודאי י"ל כל כמה דלא חתים עליה סהדי אגיטא לא שייך אקדומי פורענותיה דהא לא נגמר הענין ונחשב רק כתורף בעלמא וא"כ שכיחי וזהו דלא כמהרש"א עיי"ש ועוד י"ל בנכתב ביום ונחתם בלילה יש לחוש כקושית התוס' דאולי משום חיפוי יחתום העדים ויקדים הזמן ואי דגט פסול משום חיפוי לא יקפיד על פסולו משא"כ לר' שמעון דלא ס"ל חיפוי רק פירות א"כ ליכא למימר דיקדים בכונה משום קנוניא דמשום קנוניא ורווח פירות לא תערים האשה ליקח גט פסול והא דאמרינן כיון שנתן עינו לגרשה לר' שמעון ולא אמרינן דנכתב ביום ונחתם בלילה כשר דאקדומי פורענתא היא ולא שכיח ולחיפוי לא חייש ר"ש דאפשר לומר דס"ל לר' יוחנן או דיש לה פירות מכיון שנתן עינו לגרשה או משעת נתינה ומשעת כתיבה לא ס"ל לר"י כלל לסברא כיון דס"ל לר"ש ע"מ כרתי וא"כ אם ר"ש לא חייש לחיפוי קשה למה תקנו זמן בגיטין לר"ש ועל כרחך צ"ל משום פירות ומשעת נתינת עין דאי משעת נתינה ליכא למימר כמ"ש התוס' ורש"י עיי"ש והבית שמואל נדחק בזה לדעת הרמב"ם ולענ"ד כמ"ש. או מוקדם וכו'. עיין בכ"מ שהביא בשם הרא"ש דגט בטל במוקדם ואין קדושין משני תופסין בה ונראה דהרא"ש אזיל לשיטתו דהקשה בפרק איזהו נשך הא עדים פסולים דחתמו שקר ותירץ דהיו אנוסים באונס נפשות או דטעו בשנות המלך ועיין בחו"מ סי' מ"ג בשו"ע ובש"ך מבואר דבכתב ידם יוצא ממקום אחר ואין טעות שמצוים לטעות בו אינם נאמנים שטעו וא"כ העדים פסולים וא"כ פשיטא דגט בטל ומיירי שלא היו עדי מסירה אחריהם כי אם עדים החתומים על הגט וא"כ פשיטא דבטל דהא חתמו שקר והם פסולים ואינן נאמנין לומר שטעו ולק"מ על הרא"ש. או מאוחר וכו'. עיין במ"מ דכתב אע"ג דבמאוחר ליכא למגזר משום בת אחותו אי שרינן ליה אתי למשרי מוקדם ונראה דס"ל כמ"ש הבית שמואל דלא שייך חיפוי במאוחר דכל זמן שאינה מבררת מתי הגיע הגט לידה קודם זמן הכתוב בגט מחזקינן בחזקת אשת איש עד זמן הגט וכן נראה בתוס' וברא"ש ורשב"א דכולם לא חששו גבי מאוחר רק חשש הפסד פירות ולא חיפוי והנה בהפסד פירות יש לתמוה מה הפסד יש בפירות הא תוכל להראות גיטה לפני עדים ותגבה מאותו זמן וכמ"ש התוס' לר' יוחנן דאמר משעת נתינה ובאמת בתוס' הקושיא הוא לריש לקיש ואליבא דס"ל דתקנו זמן משום הפסד פירות על כרחך צ"ל דחוששין דיאחר הנתינה אחר הכתיבה ולא תוכל להביא עדים על הכתיבה ואקדומי פורענותא לא ס"ל לר"ל כלל או כיון דאין בו זמן לא שייך אקדומי וא"כ ה"ה בגט מאוחר לא שייך אקדומי וא"כ אם יאחר הנתינה מן הכתיבה תפסיד הפירות אבל לר"י דס"ל דהפירות משעת נתינה אף במאוחר לכאורה אין כאן חשש. איברא בהרא"ש מבואר דאף לר' יוחנן הקושיא דלמה מאוחר כשר דהא מפסדת הפירות וצ"ל דודאי אי נותן לה הגט בניסן שזמנו בתשרי הבא ואמר לה מתשרי תהיי מגורשת ולא מקודם פשיטא דהפירות לבעל עד תשרי ואין בזה מחלוקת כלל וא"כ אי טען הבעל נגד האשה הבאה וגט מאוחר בידה לא נתתי לך הגט להיות מגורשת מיד רק עד (מזמן) [זמן] הנזכר בגט טענתו טענה דחזקת אשת איש והגט מסייע לו ולפ"ז אם נותן לה הגט סתם והוא מאוחר תפסיד הפירות דמה יועיל שתראה גיטה לפני עדים או בי"ד כשתבוא לגבות הפירות יטען הבעל לא גרשתיך תיכף רק נתתי לך שתהיי מגורשת מזמן הכתוב בגט וא"כ אין ראית הגט בידה שום ראיה ולהביא עדי מסירה גופיה לב"ד שיעידו שנתן לה הגט בסתם בלי הזכרה שתהיה מגורשת מזמן הכתוב בגט על זה לא סמכינן כמ"ש התוס' דאולי לא יאבו ע"מ לבוא עמה לב"ד ועיי"ש במהרש"א ולכך מאוחר יש כאן חשש הפסד פירות. וקושית מהרש"א על הרא"ש מיושב בזה ונכון הוא. והנה המ"מ כתב רק דמשום חיפוי לא שייך במאוחר אבל משום פירות לא גילה דעתו ואפשר דגם הוא ס"ל דיש כאן הפסד פירות רק דס"ל הא דפסלינן בגט מוקדם ואילו בשטרות המוקדמים אינן פסולים רק לגבות ממשעבדי אבל מבני חורין גובין בו הרי דלא אמרינן דשטרי חספא בעלמא הוא רק דממשעבדי קנסינן ליה וא"כ יש להבין למה בגט פסלינן ליה מכל וכל שלא יהיה ראוי כלל לגרש בו ועל כרחך צ"ל דגבי שטרות לא היתה תקנת חכמינו ז"ל לכתוב בו זמן אבל בגט דתקנו חז"ל זמן ואי משנה הזמן הרי משנה מטבע חכמים ולפ"ז י"ל לר' יוחנן דס"ל דזמן היה משום חפוי ולא משום פירות אף דשינה זמן אי לית ביה חשש משום חפוי אף דיש חשש משום פירות כיון דתקנת חז"ל לא היתה על כך לא מפסידינן הגט לפוסלו כיון דלא היתה תקנת חז"ל עליו ולכך במאוחר לולי גזרת מוקדם היה כשר ואפשר דלכך ס"ל להמ"מ דמאוחר פסול אטו מוקדם היינו דעכ"פ יש בו חשש פירות וא"כ יש לטעות דאם רואין דבזה כשר אף במוקדם נכשיר משא"כ אלו ס"ל דאין בו חשש כלל מה טיבו של מאוחר ושל מוקדם בהא יש חשש פיסול ובהא ליכא וכל שטרות נפסל מאוחר אטו מוקדם ובהכי ניחא דברי התוס' דכתבו דלא תקנו זמן משום הפסד מזונות דיש לה מגו דתטמין גטה עד זמן שתנשא לאחר וקשה בנכתב ביום ונחתם בלילה מ"ט דר' שמעון דמכשיר הא מפסדת מזונות וגיטה א"א להטמין דסוף סוף תוצרך להראות בעת שתנשא לאחר ויגולה שקרה ומה מיגו איכא פה וגם הוה מגו במקום עדים ועל כרחך צ"ל דקושית התוס' אולי תקנת חז"ל היתה משום מזונות ותירץ דלזה לא הוצרכו לתקן אבל השתא דלא תקנו בשביל מזונות אף דיש בכתיבת הגט הפסד למזונות לא בשביל זה נפסל הגט וכן הדבר בהפסד פירות. ומעתה גם מה שהקשה הראב"ד מהא דמקושר יכול לעשותו פשוט לק"מ דודאי אי האשה מרוצה לכך שיתן לה גט מאוחר והיא תפסיד הפירות דגט כשר הוא וכמ"ש הרא"ש ולכך ס"ל לר' חנינא בן גמליאל פרק גט פשוט דמקושר בשני עדים אינו פסול דהרי יש רשות ביד האשה להתרצות לכך שיהיה מאוחר וא"כ אין כאן שינוי מטבע חז"ל בשטרות וכיון שכן אף היא תניח אותו מקושר כמו שהוא דהרי תוכל להראות השטר מקושר לפני עדים טרם שתעשה ממנו פשוט ואח"כ תעשה ממנו פשוט וא"כ אין כאן חשש הפסד פירות דהבעל לא יוכל לטעון כמ"ש לעיל דנתתי לך שתהיי מגורשת אח"כ דהא עדים מעידים שראהו בידה במקושר ובמקושר חל הגט מיד כנודע ולהא ליכא למיחש דיטען פשוט היה ועשתה אותו מקושר מלבד כיון דמקושר בידה אין הבעל נאמן להפסידה פירות ואין זמן הגט מסייע לו כלל אף גם י"ל דס"ל לרמב"ם כקושית התוס' דכל פשוט יעשה מקושר ויהיה מוקדם דלא שכיח בפשוט דעדים מניחים רווח בין שיטה לשיטה כדי לכופלו ולעשותו מקושר ולמילתא דלא שכיחי לא חיישינן וגם אי טען אין טענתו טענה ומיושב קושית התוס' ולכך אי מקושר בידה אין ביד הבעל לטעון פשוט היה ועשתו מקושר. אמנם כשיעשה מן מקושר פשוט ויהיה לפנינו מרווח בין שיטה לשיטה בשביל זה לא נגרע כח השטר כיון שהוא באופן שלא יוכל להזדייף כמ"ש הרמב"ן ושפיר הקשה רבי בבא בתרא דף קס"ד מן שובר אך התוס' אזלו לשיטתן דס"ל בקושיא הנ"ל דמקושר ההוא שעדיו מתוכו נידון לכל הדבר כפשוט והרי הוא מאוחר אף שמקושר בידה כמו פשוט (וקושיא) [וקושית] התוס' שפיר והא גט מאוחר הוא וכמ"ש לעיל ולכך לא הבנתי דברי מהרש"א דכתב על התוס' דבמקושר לא תביא גט להראותו לבי"ד דלמה תחוש דהא התוס' ס"ל דגם אם הוא מקושר הוא מאוחר כמו גט פשוט מאוחר וא"כ פשיטא שתוצרך להראותו בב"ד או לפני עדים שלא תפסיד הפירות כמו בגט מאוחר דעלמא. וגם הך ברייתא דחולין כשר בגט פסול בפרוזבל יש ליישבו בזה האופן דאם נתן לה גט מאוחר והתנה עמה שתהיה מגורשת מזמן הגט ולא מקודם דכשר לכו"ע ובפרוזבל פסול עכ"פ. אע"פ שעוסקין באותו ענין. עיין בב"י ובאמת על הרא"ש ותוס' יש לתמוה דנתן טעם עסוקין באותו ענין דמועיל לריש לקיש אבל לר' יוחנן דס"ל משום חיפוי מה מועיל עסוקין באותו ענין וצ"ל דודאי בנכתב ביום ונחתם בלילה לא שייך חיפוי בזמן מועט כמ"ש הרמב"ם בפי' משניות רק לא פלוג עבדי רבנן דאם אתה מכשירו בנחתם בלילה תכשירו בנחתם לאחר י' ימים ואז שייך חיפוי משא"כ אם אין מכשירין רק בעסוקין באותו ענין הא ליכא למיחש על זמן מרובה דכי לזמן מרובה יעסוקו הכל באותו ענין הוא מהנמנע וכיון דליכא למיחש לזמן מרובה בזמן מועט לא חיישינן לחיפוי כלל. והנה הרא"ש מכשיר בשעת הדחק בנכתב ביום ונחתם בלילה וצ"ל הטעם אף דודאי אין נותנים ללוקחים של בעל הפירות עד שעת נתינה כר' יוחנן ואין הלקוחות מקפידין או משגיחין בשעת הדחק וא"כ קשה שפיר איך בשעת הדחק מכשירין דיש לאשה פירות מכיון שנתן עינו לגרשה דהא לא פסקינן כן ואם יבואו לקוחות של אשה יפסידו והרי הוא מוקדם גמור ועל כרחך צ"ל דבשעת הדחק סמכינן אר' שמעון דלא חייש לחיפוי ומשום פירות בלא"ה ליכא חשש דאם אין מסירה בשעת כתיבה יש לו קול ואין לחוש לטריפת פירות שלא כדין ודלא כבית שמואל דכתב הטעם משום דכיון דנתן עינו לגרשה וכו' דהא זה לא פסקינן אפילו בשעת הדחק ומעתה יפה הקשה מהר"ם מינץ בתשובתו דא"כ מוקדם גמור נמי יהיה בשעת הדחק כשר דלחיפוי לא חיישינן ומשום פירות ליכא חשש דעדי מסירה מפקינן לקול ולזה נכנס לחלק ומיהו י"ל דוקא בנכתב ביום ונחתם בלילה דבלא"ה חיפוי בזמן מועט ליכא למיחש רק משום לא פלוג בהא יש לסמוך בשעת הדחק אר"ש אבל במוקדם דאיכא חשש חיפוי גמור פשיטא דלא סמכינן אר"ש כלל דהא תקנת חכמים היתה משום חיפוי לכתוב זמן והמוקדם הוא נגד תקנת חז"ל וגרע מאלו לא נכתב בו זמן כלל.
כ״ו
חתך וכו' וכן אם כתב בו היום גרשתיה וכו' שיצא בו הגט. הלח"מ הקשה לרמב"ם למה יהיה גט שאין בו זמן וישנו עדי מסירה פסול הא בגט פשוט דף קע"ב דחינן הך דהיום גרשתיך כר' אלעזר ולא עיין ברמב"ן דפי' דודאי בלי זמן אף לר"א פסול דלא סמכינן על עדי מסירה דימותו ויש כאן חיפוי רק הגמרא דחי דלמא היום לאו יומא דנפיק ביה רק יום שנמסר ואי דאין מוכיח מתוכו דלמא ר"א היא דס"ל דלא בעי מוכיח מתוכו דע"מ הן יעידו ואי קשיא א"כ עדיין מה הועילו חכמים בתקנתן יחפה על בת אחותו ויכתוב היום ועדי מסירה ילכו להן וא"כ תוכל להכחיש ולומר דנמסר לה קודם וצ"ל כל זמן שאינו מבורר בע"מ שנמסר לה מקודם אף להס"ד היום יומא דנפיק משמע ומוקמינן לה בחזקת אשת איש עד שתברר בע"מ ומ"מ קושית הגמרא שפיר על מינך אפילו מריש גלותא דעד כאן לא אמרינן התם כל זמן שאינו מבורר בעדי מסירה דיומא דנפיק ביה משמע היינו משום דמספקא לן ואוקמינן לה בחזקת אשת איש אבל התם וכי תוציא מספק ממון. אך לפי"ז יש כאן לכאורה קשיא על רבינו דא"כ איך החליט דמשמע בהיום גרשתיך היום שיצא בו גט דהא לר"א דע"מ כרתי י"ל דכל יומא משמע ועל פי ע"מ יבורר דבר ואולי כיון למ"ש דאין כאן חיפוי דכל זמן שאין כאן עדי מסירה משמעו להיום שיצא בו גט ויותר נראה דס"ל דהגמרא מדחה ליה בדרך פלפול ואולי כר' אלעזר אבל למסקנא קי"ל כפשיטא דגמ' דהיום יומא דנפיק ביה משמע. והנה השלטי גבורים הביא בשם ריא"ז דהא דהיום גרשתיך כשר היינו שע"מ אומרים שהיום זמנו דאל"כ הרי הוא כגט שאין בו זמן והיינו דהריא"ז מפרש כך קושית הגמרא דלמא היום לאו יומא דנפיק ביה משמע והא דלא חשבינן לגט שאין בו זמן ר"א היא דאמר עדי מסירה כרתי והן מבררים ומעידים שהיום זמנו וא"כ קשיא לרב הונא דאמר מינך ואפי' מריש גלותא דליחש לנפילה ואין כאן בירור שחייב לו הואיל והשט"ח בידו כמו שאין שם בגט בירור שנמסר לה היום הואיל ומוציאה היום וזה פשוט והבית שמואל בסי' קכ"ז ס"ק י"ג הקשה לשיטת ריא"ז איך ילפינן מיניה מנך אפי' מריש גלותא ולא הבנתי דבריו דהא היא היא קושית הגמ' כמ"ש.
כ״ח
האומר לשנים וכו'. עיין בכ"מ שהקשה על דברי הטור והפרישה הביא בשם מהרש"ל ליישבו דס"ל להטור דסתמא קתני אפי' שהן שולחין הגט ע"י שליח וכיון דאין כותבין יום מסירה לידה יכתבו יום ציווי הבעל אלא ודאי דוקא הבאין ממדינת הים אית ליה קלא עיי"ש ועיין ב"ח והקשה הבית שמואל סימן קכ"ז ס"ק ז' והרש"ך הא הרמב"ם ס"ל בפ"ב הלכה ד' דכותבין גט לאיש והוא מגרש בו בכל עת שירצה ונראה דס"ל להטור בדעת הרמב"ם דודאי הבעל יכול להניח הגט אצלו דהואיל הוא קדמוי פורענתא לא חיישינן ולא גזרו ביה משום חיפוי וגם משום קנוניא ובפרט כיון דלא נפל לא חיישינן לקנוניא כיון דלא אתרע ואי דהיה הפסד פירות לפניך דאין לה פירות רק משעת נתינה והיא תגבה פירות משעת זמן הכתוב בגט מה לנו לחוש להפסדו כיון שרצונו הוא כך לאחר הגט ולתת לה מ"מ אבל במצוה לשלוחו ליתן איך יעלה על דעת שהשליח יעות משפט וימסור לה גט הכתוב מתמול שלשום ולית ליה קלא ויפסיד פירות של בעל אשר לא צוה הבעל וכי מפסידין ממונו של אדם שלא מדעתו וזה ברור ופשוט ולק"מ. והנה הרב בעל תוס' יו"ט הבין דמה דכתב הטור דהרמב"ם חולק אהרא"ש היינו דס"ל דאפילו בלי שליח הגט כשר שנתאחר בין כתיבה לנתינה ולכך כתב במשנה דגט ישן דאם אין ראיה מהך דברי רמב"ם שהעתיקן הטור מ"מ יש ראיה מהך דגט ישן דלא כתב דנתנה לה ע"י שליח ש"מ דאפילו מידו לידה כשר ולא ידעתי למה החריד כל החרדה הלזה דהא מבואר ברמב"ם הנ"ל דכותבין גט לאיש והוא מגרש בו כל עת שירצה והדברים מבוארים בו דיכול לאחר הגט בין כתיבה לנתינה וכמ"ש לעיל אך דברי הטור מורים דס"ל לרמב"ם דגט מוקדם אין לו תקנה אפילו ע"י שליח ועל זה הקשה הב"י דאין כאן משמעות מהרמב"ם ולכך שגגה יצאה מלפני השליט הלזה במה שכתב פה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

חידושים מהגאון בעל מחנה אפרים · הלכות גירושין פרק א׳

י״ד
כתב הרמב"ם ז"ל בד"א כשהיה הגט בכתב יד סופר אבל אם כתב הבעל הגט בכתב ידו וחתם עד אחד ונתנו לה ה"ז גט פסול. נ"ב משמע דהא אם נתנו לה בעדי מסירה כשר ולית כאן למיחש כיון דניכר מתוכו כמ"ש הרב בכ"מ פ"ג. ומ"ש רבינו פ"ג שאם היה בו עד אחד כשר ונמסר בעדים די"א שהגט בטל ולא יראה לי דבר זה אלא פסול מדבריהם ע"כ. לא קאי אלא אכתבו שלא לשמה וה"ק ול"נ דלא הוי מזוייף אלא כמזוייף דילמא אתי למיסמך אעדי חתימה ופסול מדבריהם וממילא דבע"א לא שייך האי חששא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

לב שלם · הלכות גירושין פרק א׳

י״ד
אבל אם כתב הבעל הגט בכתב ידו וחתם עליו עד אחד ונתנו לה הרי זה גט פסול. נ"ב משמע דהא אם נתנו לה בעידי מסירה כשר ולית כאן למיחש כיון דניכר מתוכו כמ"ש הרב בכ"מ פ"ג. ומ"ש רבינו פ"ג שאם היה בו עד אחד כשר ונמסר בעדים דיש אומרים שהגט בטל ולא יראה לי דבר זה אלא פסול מדבריהם על כרחך לא קאי אלא אכתבו שלא לשמה וה"ק ולא נראה לי דלא הוי מזוייף אלא כמזוייף דילמא אתי למסמך אעדי חתימה ופוסל מדבריהם וממילא דבעד אחד לא שייך הא חששא. מחנה אפרים בחידושים דף י' ע"ג.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות גירושין פרק א׳

ג׳
ושלחה שיהיה ענין הגט שהוא המשלח אותה וכו'. וגופו של גט הרי את מותרת לכל אדם. מה שהניח הלח"מ בצ"ע על הרב המגיד לקמן בפ"ד שנראה מדבריו שם דרבינו פסק כר' יהודה דאמר בפרק המגרש דצריך לכתוב ודין וכו' וכאן נראה דפסק כרבנן. כבר הרגיש בזה התוס' יו"ט בגיטין ותירץ ע"ש:
ד׳
[אם כתב לה איני בעליך וכו' אין זה גט שנאמר ושלחה ולא שישלח את עצמו. לאו דוקא כתב דהוא הדין כשאינו כתוב בגט אלא שאמר הכי בשעת נתינה כמ"ש הב"י סי' קל"ו. ודע שהב"י שם הביא שכתב ר' ירוחם בשם יש מפרשים שאם היה מדבר עמה בתחילה על עסקי גיטה מהני נמי כשאמר לה בשעת נתינה הני לישני וכן הביאו בשו"ע שם דהוי ספק מגורשת וכן פסק בס' עצמות יוסף. והבית שמואל דחה סברא זו בלי טעם וראיה. ואין זה נראה דהא על כרחך גם הר"ן ס"ל הכי שכתב בפ"ב דגיטין דאין לי עסק בך אינו שייך באשה אלא בעבד שגופו קנוי וכן כתב השלטי גבורים שם משמע דאי הוה שייך האי לישנא באשה הויא מגורשת והשתא תיפוק ליה דהא בעינן ושלחה ולא שישלח את עצמו ואי אמר אין לי עסק בך הרי הוא משלח את עצמו ממנה אלא שמע מינה דאף אי משלח עצמו ממנה מהני מיהת כשהיה מדבר עמה על עסקי גיטה ומשו"ה איצטריך לאשמועינן דמ"מ לא מהני האי לישנא באשה שאין גופה קנוי. וא"כ ש"מ דסבירא להו להר"ן והשלטי גיבורים דאי היה מדבר עמה על עסקי גיטה מהני הני לישנא. ואפשר דסבירא ליה להב"ש כמ"ש בס' עצמות יוסף דאין לי עסק בך משמע אלא שתהא לעצמך ומשום הכי לא הוי כאמר איני אישך שמסלק עצמו ממנה אלא כמשלחה לעצמה. ועל כן לא מהני האי לישנא אלא משום דאין לי עסק בך אינו שייך באשה הא כשאמר אין לי רשות בך מהני דמשמע אלא תהא לעצמך ע"כ. אבל אין דבריו מוכרחין די"ל דהר"ן איירי בעסוקין באותו ענין: ומה שהקשה בס' המקנה דמה מהני עסוקים באותו ענין כיון דילפינן מקרא וכן הקשה בחידושי מהרי"ט. לדידי לק"מ די"ל שלא הקפיד הכתוב בזה אלא היכא דבעי ושלחה דהיינו שיאמר לה מידי אז בעינן שישלח אותה ולא את עצמו משא"כ כשהיו עסוקים באותו עניין שאין צריך כלל שילוח אלא אפי' נתן לה בשתיקה מהני בזה לא הקפיד ובאיזה לשון ששילחה נמי שפיר דמי]:
ט׳
אם נתן לה בתורת שהוא שטר חוב וכו' אינו גט ואם אמר לה אח"כ הרי הוא גיטך הרי זה גט. מה שהקשה הלח"מ כאן על דברי הרשב"א שהביא הרב המגיד בפ"ג דאישות כבר נתבאר שם בארוכה בעזה"י:
י״ד
[אם כתב הבעל הגט בכתב ידו וחתם עליו עד אחד ונתנו לה הרי זה גט פסול. ובהשגות א"א מכלל דכתב סופר ועד אחד אינו פוסל לכהונה וזה אינו כלום אפשר דלשמואל אם נשאת הולד כשר ולדעת רב אפילו ריח גט אין בו וכו'. ויש להביא סעד לדעת רבינו ז"ל מהסוגיא דריש פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ה) דקאמר התם דלמאן דאמר בעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מצטרפין מפרש מתניתין דהתם דתנן פשוט שכתב בו עד אחד ומקושר שכתוב בו שני עדים פסול קמ"ל דשנים במקושר הוי כעד אחד בפשוט מה התם פסולא דאורייתא וכו' וא"כ מדקרי ליה פסולא דאורייתא לפשוט שכתוב בו עד אחד שמע מינה דכתב סופר ועד הוי גט בטל ומשו"ה אינו פוסל אפי' לכהונה. וכבר הרגישו התוס' ז"ל שם בזה דהיאך קרי ליה לעד אחד בפשוט פסול דאורייתא למאן דאמר בפרק המגרש דכתב סופר ועד כשר בדיעבד ותירצו דסוגיא דגט פשוט הוא למאן דאמר דכתב סופר ועד פסול ומאן דאמר דסבירא לן דכתב סופר ועד כשר סבירא ליה דמתניתין דפשוט שכתוב בו עד אחד פסול קמ"ל דעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה אין מצטרפין. וא"כ על כרחך רבינו לשיטתו שפסק בפ"ד מהל' עדות דעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מצטרפין על כרחך צ"ל דמתניתין קמ"ל דמקושר דומיא דעד אחד בפשוט דהויא דאורייתא. ואף שהתוס' שם כתבו ליישב ההיא סוגיא דפרק גט פשוט נמי למ"ד דכתב סופר ועד כשר מ"מ הוא דחוק כמבואר למעיין שם והמחוור בפשטא דסוגיא הוא כמ"ש. ומזה סעד לדעת רבינו ז"ל]:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

חידושים ומקורים מהרב זלמן מווילנא · הלכות גירושין פרק א׳

כ״ד
בכסף משנה, וכן מה שכתב ומקום כתיבתו בפרק הזורק תנן שאם שינה שם עירו פסול אלמא צריך לכתוב שם עירו ע"כ. אין ספק כי לא הובאו בכאן דברי מרן הכ"מ בדקדוק דמבואר הוא שם עירו הוא מקום דירת הבעל ומקום כתיבתו שכתב רבינו פה איירי במקום שעומדים העדים שם בשעת חתימה, והכי הוה ליה למימר בפרק הזורק תנן היה במזרח וכתב במערב פסול ע"כ ומסקינן עלה בגמרא היה במזרח וכו' מאן אילימא בעל היינו שינה שמו ושמה ושם עירו ושם עירה אלא לאו סופר [והיינו עדים] כדאמר להו רב לספריה וכן אמר להו רב הונא לספריה כי יתביתו בשילא כתובו בשילא ואף על גב דמימסרי לכו מילי בהינא וכי יתביתו בהינא כתובו בהינא אע"ג דמימסרי לכו מילי בשילא. אלמא צריך לכתוב שם המקום שהעדים עומדים שם בשעת החתימה. כן צריך להיות בכסף משנה ולא כמו שהובא בכל הדפוסים בטעות:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות גירושין א׳, מתוך הלכות גירושין שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות גירושיןכל הרמב״ם