רמב״ם - הלכות גירושין · פרק י״ב

ספר נשים · 24 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות גירושין · פרק י״ב

הלכה א׳

הָאִשָּׁה שֶׁבָּאָה וְאָמְרָה אֵשֶׁת אִישׁ הָיִיתִי וּגְרוּשָׁה אֲנִי נֶאֱמֶנֶת. שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. הֻחְזְקָה אֵשֶׁת אִישׁ וּבָאָה וְאָמְרָה גֵּרְשַׁנִי בַּעְלִי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לְהַתִּיר עַצְמָהּ לַשּׁוּק. אֲבָל פָּסְלָה עַצְמָהּ לִכְהֻנָּה לְעוֹלָם. וְאִם מֵת בַּעְלָהּ חוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:

הלכה ב׳

הָיוּ לָהּ שְׁנֵי עֵדִים שֶׁהִיא גְּרוּשָׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם גֵּט הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה. הוֹצִיאָה גֵּט מִתַּחַת יָדָהּ וְאָמְרָה גֵּרְשַׁנִי בַּעְלִי בָּזֶה הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת וְתִנָּשֵׂא בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְקֻיָּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה ג׳

בָּא הַבַּעַל וְעִרְעֵר אִם אָמַר לֹא נְתַתִּיו לָהּ אֶלָּא נָפַל מִמֶּנִּי וּמָצְאָה אוֹתוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן. שֶׁהֲרֵי הוֹדָה שֶׁכְּתָבוֹ לָהּ וַהֲרֵי הוּא יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ. אֲבָל אִם אָמַר הַבַּעַל עַל תְּנַאי הָיָה. פִּקָּדוֹן הָיָה. מֵעוֹלָם לֹא כְּתַבְתִּיו. מְזֻיָּף הוּא. יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו אוֹ בְּעֵדֵי מְסִירָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת לִהְיוֹת מֻתֶּרֶת לַאֲחֵרִים אֲבָל פָּסְלָה נַפְשָׁהּ מִכְּהֻנָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שֶׁהֲרֵי פָּסְלָה עַצְמָהּ בְּהוֹדָאַת פִּיהָ וְעָשְׂתָה עַצְמָהּ כַּחֲתִיכָה שֶׁל אִסּוּר:

הלכה ד׳

בָּאָה הִיא וּבַעְלָהּ. הִיא אוֹמֶרֶת גֵּרַשְׁתַּנִי וְאָבַד גִּטִּי. וְהוּא אוֹמֵר לֹא גֵּרַשְׁתִּיךְ. אַף עַל פִּי שֶׁהֻחְזְקָה אִשְׁתּוֹ הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת. חֲזָקָה אֵין אִשָּׁה מְעִזָּה פָּנֶיהָ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ:

הלכה ה׳

אָמַר הַבַּעַל גֵּרַשְׁתִּי אֶת אִשְׁתִּי אֵינוֹ נֶאֱמָן וְחוֹשְׁשִׁים לִדְבָרָיו וְתִהְיֶה סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת. וַאֲפִלּוּ הוֹדֵית לוֹ שֶׁגֵּרְשָׁהּ אֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁמָּא יִתְכַּוֵּן לְקַלְקְלָהּ אוֹ בְּגֵט בָּטֵל גֵּרְשָׁהּ וְהִיא אֵינָהּ יוֹדַעַת [אוֹ שֶׁמָּא תָּעֵז פָּנֶיהָ בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲמִינָהּ וְהִיא אֵינָהּ יוֹדַעַת] כֹּבֶד הָאִסּוּר שֶׁלָּהּ. לְפִיכָךְ אוֹמְרִים לוֹ אִם אֱמֶת הַדָּבָר הֲרֵי אַתֶּם קַיָּמִים גָּרֵשׁ אוֹתָהּ עַתָּה בְּפָנֵינוּ:

הלכה ו׳

שְׁנַיִם אוֹמְרִים נִתְגָּרְשָׁה וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לֹא נִתְגָּרְשָׁה אֲפִלּוּ הַבַּעַל עוֹמֵד וְהִיא אוֹמֶרֶת לוֹ גֵּרַשְׁתַּנִי הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה מִפְּנֵי שֶׁהָעֵדִים סוֹמְכִין אוֹתָהּ וְאֶפְשָׁר שֶׁתָּעֵז פָּנֶיהָ. לְפִיכָךְ אִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא וְהַוָּלָד מַמְזֵר:

הלכה ז׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁאָמְרוּ עַכְשָׁו נִתְגָּרְשָׁה שֶׁהֲרֵי אוֹמְרִין לָהּ אִם אֱמֶת הַדָּבָר הוֹצִיאִי גִּטֵּךְ. אֲבָל אִם אָמְרוּ הָעֵדִים מִכַּמָּה יָמִים נִתְגָּרְשָׁה יֵשׁ לוֹמַר אָבַד הַגֵּט וְהוֹאִיל וְהִיא אוֹמֶרֶת גְּרוּשָׁה אֲנִי בְּוַדַּאי וּשְׁנֵי עֵדִים מְעִידִין לָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׁנַיִם מַכְחִישִׁין אוֹתָן אִם נִשֵּׂאת לְאֶחָד מֵעֵדֶיהָ לֹא תֵּצֵא שֶׁהֲרֵי הִיא וּבַעְלָהּ יוֹדְעִין בְּוַדַּאי שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת וַחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין מְקַלְקְלִין עַצְמָן. אֲבָל אִם נִשֵּׂאת לְאַחֵר הוֹאִיל וְהַדָּבָר אֶצְלוֹ סָפֵק. וְכֵן אִם אָמְרָה אֵינִי יוֹדַעַת אֲפִלּוּ נִשֵּׂאת לְאֶחָד מֵעֵדֶיהָ הֲרֵי זוֹ תֵּצֵא וְהַוָּלָד סְפֵק מַמְזֵר:

הלכה ח׳

אָמְרוּ שְׁנַיִם רְאִינוּהָ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לֹא רְאִינוּהָ. אִם הָיוּ כֻּלָּם שְׁרוּיִים בְּחָצֵר אַחַת הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא וְהַוָּלָד כָּשֵׁר. שֶׁבְּנֵי אָדָם עֲשׂוּיִין לְגָרֵשׁ בְּצִנְעָה:

הלכה ט׳

הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא הֻחְזְקָה אֵשֶׁת אִישׁ וּבָא עֵד אֶחָד וְאָמַר אֵשֶׁת אִישׁ הָיְתָה וְנִתְגָּרְשָׁה. וּבָא עֵד אֶחָד וְאָמַר לֹא נִתְגָּרְשָׁה. הֲרֵי שְׁנֵיהֶן מְעִידִין שֶׁהִיא אֵשֶׁת אִישׁ וְאֶחָד מֵעִיד שֶׁהִיא גְּרוּשָׁה וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם וּלְפִיכָךְ לֹא תִּנָּשֵׂא וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא:

הלכה י׳

אִשָּׁה וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁבָּאוּ מִמְּדִינָה אַחֶרֶת. זֶה אוֹמֵר זוֹ אִשְׁתִּי וְזֶה עַבְדִּי. וְזֶה אוֹמֵר זוֹ אִשְׁתִּי וְזֶה עַבְדִּי. וְהָאִשָּׁה אוֹמֶרֶת שְׁנֵיהֶן עֲבָדַי. הֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת לַכּל וְאַף עַל פִּי שֶּׁשְּׁנֵיהֶן הֶחֱזִיקוּהָ בְּאֵשֶׁת אִישׁ הוֹאִיל וְכָל אֶחָד מֵהֶן הֵעִיד לְעַצְמוֹ אֵינָן נֶאֱמָנִין:

הלכה י״א

שְׁלִיחַ קַבָּלָה שֶׁהוֹצִיא גֵּט מִתַּחַת יָדוֹ וְהַבַּעַל אוֹמֵר מְזֻיָּף הוּא יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו אוֹ בְּעֵדֵי מְסִירָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אָמַר הַבַּעַל לְפִקָּדוֹן נְתַתִּיו לוֹ וְהַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר לְגֵרוּשִׁין נְתָנוֹ לִי הַשָּׁלִיחַ נֶאֱמָן. וְכֵן אִם הָיָה הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי הָאִשָּׁה וְהִיא אוֹמֶרֶת שָׁלִיחַ זֶה נְתָנוֹ לִי, וְהַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר כֵּן נְתַתִּיו לָהּ וּלְגֵרוּשִׁין נְתָנוֹ לִי, וְהַבַּעַל אוֹמֵר לֹא נְתַתִּיו לוֹ אֶלָּא לְפִקָּדוֹן, הַשָּׁלִיחַ נֶאֱמָן וְהִיא מְגֹרֶשֶׁת:

הלכה י״ב

אָבַד הַגֵּט אַף עַל פִּי שֶׁהַבַּעַל אוֹמֵר לְגֵרוּשִׁין נְתַתִּיו לַשָּׁלִיחַ וְהַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר נְתַתִּיו לָהּ הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת שֶׁהֲרֵי הֻחְזְקָה אֵשֶׁת אִישׁ וְאֵין כָּאן אֶלָּא עֵד אֶחָד וּבַעַל. וַאֲפִלּוּ אָמְרָה הָאִשָּׁה בְּפָנַי נְתָנוֹ לוֹ לְגֵרוּשִׁין וּנְתָנוֹ הַשָּׁלִיחַ לִי הוֹאִיל וְהַבַּעַל וְהַשָּׁלִיחַ סוֹעֲדִין אוֹתָהּ אֶפְשָׁר שֶׁתָּעֵז פָּנֶיהָ וְשֶׁמָּא לֹא נִתְגָּרְשָׁה:

הלכה י״ג

שְׁלִיחַ קַבָּלָה שֶׁקִּבֵּל גֵּט לְאִשָּׁה וּשְׁלָחוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים וְהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ וּנְטָלַתּוּ וַהֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ. וְהִיא אֵינָהּ יוֹדַעַת אִם בַּעְלָהּ שְׁלָחוֹ לָהּ אוֹ שְׁלִיחַ קַבָּלָה שֶׁלָּהּ אוֹ שְׁלוּחוֹ שֶׁל בַּעְלָהּ. הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה י״ד

בָּא בַּעַל וְעִרְעֵר שֶׁלֹּא כְּתָבוֹ אוֹ שֶׁהוּא גֵּט בָּטֵל יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו שֶׁהֲרֵי עֵדִים מְעִידִים שֶׁהַגֵּט שֶׁנָּתְנוּ לָהּ יָצָא מִתַּחַת יַד שְׁלוּחָהּ שֶׁיָּדוֹ כְּיָדָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא אֵינָהּ יוֹדַעַת הֲרֵי הָעֵדִים יָדְעוּ. וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת:

הלכה ט״ו

מִי שֶׁהֻחְזְקָה אֵשֶׁת אִישׁ וְהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וְשָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם וּבָאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי נֶאֱמֶנֶת וְתִנָּשֵׂא אוֹ תִּתְיַבֵּם. חֲזָקָה שֶׁאֵינָהּ מְקַלְקֶלֶת עַצְמָהּ וְתֶאֱסֹר עַצְמָהּ עַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן וְעַל זֶה וְתַפְסִיד כְּתֻבָּתָהּ מִזֶּה וּמִזֶּה וְלִהְיוֹת בָּנֶיהָ מַמְזֵרִין בְּדָבָר הֶעָשׂוּי לְהִגָּלוֹת לַכּל. וְאִי אֶפְשָׁר לְהַכְחִישׁ וְלֹא לִטְעֹן טַעֲנָה שֶׁאִם הוּא חַי סוֹפוֹ לָבֹא אוֹ יִוָּדַע שֶׁהוּא חַי. וְכֵן אִם בָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד לָהּ שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ תִּנָּשֵׂא עַל פִּיו שֶׁהַדָּבָר עָשׂוּי לְהִגָּלוֹת. אֲפִלּוּ עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ שִׁפְחָה וְעֵד מִפִּי עֵד מִפִּי עֶבֶד מִפִּי שִׁפְחָה מִפִּי קְרוֹבָיו נֶאֱמָנִים לוֹמַר מֵת פְּלוֹנִי וְתִנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ אוֹ תִּתְיַבֵּם עַל פִּיהֶם:

הלכה ט״ז

וְהַכּל נֶאֱמָנִים לְהָעִיד לָהּ עֵדוּת זוֹ חוּץ מֵחָמֵשׁ נָשִׁים שֶׁחֶזְקָתָם שׂוֹנְאוֹת זוֹ אֶת זוֹ שֶׁאֵין מְעִידוֹת זוֹ לָזוֹ בְּמִיתַת בַּעְלָהּ שֶׁמָּא יִתְכַּוְּנוּ לְאָסְרָהּ עָלָיו וַעֲדַיִן הוּא קַיָּם. וְאֵלּוּ הֵן. חֲמוֹתָהּ. וּבַת חֲמוֹתָהּ. וְצָרָתָהּ. וִיבִמְתָּהּ. וּבַת בַּעְלָהּ. אֲפִלּוּ עַכּוּ״‎ם הַמֵּסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ נֶאֱמָן וּמַשִּׂיאִין עַל פִּיו כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְאִם נִתְכַּוֵּן לְהָעִיד אֵינוֹ נֶאֱמָן:

הלכה י״ז

וְכֵן הַפָּסוּל בַּעֲבֵרָה מִן הַתּוֹרָה אִם בָּא לְהָעִיד בְּאִשָּׁה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְאִם הָיָה מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ נֶאֱמָן אֵין זֶה פָּחוּת מִן הָעַכּוּ״‎ם. אֲבָל פָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם נֶאֱמָן לְעֵדוּת אִשָּׁה:

הלכה י״ח

בָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְהִתִּירוּהָ לְהִנָּשֵׂא עַל פִּיו וְאַחַר כָּךְ בָּא אַחֵר וְהִכְחִישׁ אֶת הָרִאשׁוֹן וְאָמַר לֹא מֵת הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא מֵהֶתֵּרָהּ וְתִנָּשֵׂא. שֶׁעֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּעֵדוּת אִשָּׁה כִּשְׁנֵי עֵדִים בִּשְׁאָר עֵדֻיּוֹת וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם:

הלכה י״ט

בָּאוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד זֶה אוֹמֵר מֵת וְזֶה אוֹמֵר לֹא מֵת. אִשָּׁה אוֹמֶרֶת מֵת וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת לֹא מֵת. הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא. וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא מִפְּנֵי שֶׁהִיא סָפֵק. וְאִם נִשֵּׂאת לָעֵד שֶׁהֵעִיד לָהּ וְהִיא אוֹמֶרֶת בָּרִי לִי שֶׁמֵּת הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא. בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ לֹא מֵת אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת תֵּצֵא:

הלכה כ׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה הָעֵד אֶחָד שֶׁנִּשֵּׂאת עַל פִּיו כְּמוֹ הַשְּׁנַיִם שֶׁבָּאוּ וְהִכְחִישׁוּ אוֹתוֹ. כְּגוֹן שֶׁנִּשֵּׂאת עַל פִּי אִישׁ וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ לֹא מֵת. אוֹ שֶׁנִּשֵּׂאת עַל פִּי אִשָּׁה אוֹ עַל פִּי עַצְמָהּ וּבָאוּ שְׁתֵּי נָשִׁים אוֹ שְׁנֵי פְּסוּלִין שֶׁל דִּבְרֵיהֶן וְאָמְרוּ לֹא מֵת. אֲבָל עֵד כָּשֵׁר אוֹמֵר מֵת וְנָשִׁים רַבּוֹת אוֹמְרוֹת לֹא מֵת אוֹ פְּסוּלִין אוֹמְרִים לֹא מֵת הֲרֵי זֶה כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה. וְאִם נִשֵּׂאת לְאֶחָד מֵעֵדֶיהָ וְהִיא אוֹמֶרֶת וַדַּאי מֵת הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא:

הלכה כ״א

אִשָּׁה אוֹמֶרֶת מֵת אוֹ הִיא שֶׁאָמְרָה מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ בָּא עֵד כָּשֵׁר וְאָמַר לֹא מֵת הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא. וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא:

הלכה כ״ב

אִשָּׁה אוֹמֶרֶת לֹא מֵת וּשְׁתֵּי נָשִׁים אוֹמְרוֹת מֵת הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא. וְכֵן אִם אָמְרוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לֹא מֵת וְאַחַת עֶשְׂרֵה אוֹמְרוֹת מֵת הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא. שֶׁאֵין אוֹמְרִים שְׁנַיִם כְּמֵאָה אֶלָּא בְּעֵדִים כְּשֵׁרִים אֲבָל בִּפְסוּלִין הַלֵּךְ אַחַר הָרֹב בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחֲמִיר:

הלכה כ״ג

שְׁנֵי עֵדִים אוֹמְרִים מֵת וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לֹא מֵת הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא. וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא מִפְּנֵי שֶׁהִיא סָפֵק. וְאִם נִשֵּׂאת לְאֶחָד מֵעֵדֶיהָ וְהִיא אוֹמֶרֶת בָּרִי לִי שֶׁמֵּת הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא:

הלכה כ״ד

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים וּבָאָה אַחַת מֵהֶן וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא עַל פִּי עַצְמָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְצָרָתָהּ אֲסוּרָה שֶׁאֵין צָרָה מְעִידָה לַחֲבֵרְתָהּ. וַאֲפִלּוּ נִשֵּׂאת זוֹ תְּחִלָּה אֵין אוֹמְרִין אִלּוּ לֹא מֵת בַּעְלָהּ לֹא הָיְתָה אוֹסֶרֶת עַצְמָהּ עָלָיו. שֶׁמָּא מִשִּׂנְאָתָהּ בְּצָרָתָהּ רוֹצָה הִיא שֶׁיֵּאָסְרוּ שְׁתֵּיהֶן עָלָיו. זֹאת אוֹמֶרֶת מֵת בַּעְלִי וְצָרָתָהּ מַכְחֶשֶׁת אוֹתָהּ וְאוֹמֶרֶת לֹא מֵת הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא. כְּשֵׁם שֶׁאֵינָהּ מְעִידָה לָהּ לְהַתִּירָהּ כָּךְ אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהָעִיד לָהּ לְאָסְרָהּ. זֹאת אוֹמֶרֶת מֵת וְצָרָתָהּ אוֹמֶרֶת נֶהֱרַג הוֹאִיל וּשְׁתֵּיהֶן אוֹמְרוֹת שֶׁאֵינוֹ קַיָּם הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּשְׂאוּ:

כסף משנה · הלכות גירושין פרק י״ב

ט״ז

והכל נאמנים להעיד לה וכו' שמא יתכוונו לאסרה עליו ועדיין הוא קיים. כתב רבינו ועדיין הוא קיים ללמדנו שאם מת בעלה של זו שהוא קרובם של אלו והלכה ונשאת לאחר נאמנות אלו להעיד שמת בעלה האחרון ולא חיישינן שמתוך שנאתה יעידו כדי לקלקלה שאינן חשודות להעיד שקר אלא להפריד בינו ובינה בלבד: כתב ה"ה עוד בגמרא חמות הבאה לאחר מכאן מהו וכו'. וג"ז לא נזכר בהלכות ובדברי רבינו ולא נתברר לי בזה טעם נכון וכו'. ולי נראה דטעמא דהרי"ף ורבינו דהאי חששא מדרבנן היא ונקטינן דספיקא לקולא:

י״ח

בא עד אחד והעיד שמת בעלה וכו' ה"ז לא תצא מהיתרה ותנשא וכו'. דוקא הכא אמרינן דלא תצא מהיתרה אבל בשנים אומרים מת והתירוה לינשא ואח"כ באו שנים ואמרו לא מת לא אמרינן לא תצא מהיתרה ותנשא עתה לכתחלה ואפילו לאחד מעדיה ואומרת ברי לי שאין מניחין להם ב"ד כיון שהדבר ספק אלא שאם נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי אין מוציאין אותה. והטעם מבואר דשאני הכא דכיון שהתירוה לינשא הוי כאילו שנים אומרים מת וכשבא אח"כ ע"א ואמר לא מת אין דבריו של אחד במקום שנים: ואהא דאמרינן לא תצא מהיתרה הראשון כתב הרא"ש מתקנה דרבנן שריא לינשא אלא דקאמר גמרא בפ"ב דכתובות דטוב הוא שלא תנשא משום הסר ממך עקשות פה, ורבינו לא חשש לכתוב כן משום דלא איתמר התם הכי אלא למאי דפריש אביי מימרא דר' יוחנן אבל רבא מפרש לה התם בגוונא אחרינא ולפום ההוא פירושא דרבא לא צריכינן למימר הכי:

י״ט

באו שנים ואמרו לא מת וכו'. כתב הריב"ש כיון שנשאת ועבדא איסורא אף על פי שלא נבעלה תצא:

כ״ג

שני עדים אומרים מת ושנים אומרים וכו'. ואם נשאת לאחד מעדיה וכו' ה"ז לא תצא. כבר כתבתי בסמוך בזה:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

קרית ספר · הלכות גירושין פרק י״ב

א׳

האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר דסברא היא היא אסרה עצמה שלא היתה בחזקת א"א והיא התירה עצמה ואמרה גרושה אני. ואם הוחזקה באשת איש ואמרה גרושה אני אינה נאמנת להתיר עצמה כיון שהוחזקה בא"א.

ב׳

ואם היו לה עדים שהיא גרושה אע"פ שאין שם גט תינשא לכתחלה דע"פ שנים עדים כתיב. ואם הוציאה גט מתחת ידה ואמרה גרשני בעלי אף על פי שאינו מקויים וערער הבעל שנפל מידו ומצאה אותו אינו נאמן שהרי הודה שכתבו לה ויוצא מתחת ידה אבל טען תנאה או פקדון או טענת זיוף יתקיים ואם לא נתקיים אינה מגורשת אבל פסלה עצמה לכהונה בהודאת פיה ועשתה עצמה כחתיכה דאיסורה דנאמן אדם לאסור על עצמו דבר שהיה מותר בו.

ד׳

אמרה בפני בעלה גרשתני נאמנת דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה והאי הויא חזקה דמהניא מדאוריתא כדפרשי' פי"ו מה' אישות. אמר הבעל גרשתי את אשתי אינו נאמן דאם איתא דגרשה קלא הויא לה למילתא וחוששין לדבריו לאוסרה לכהונה אם מת הוא ותהיה ספק מגורשת ואפילו הודת לו שגרשה אינו נאמן ואף על גב דהיא נאמנת בלא בעלה כדאמרינן לעיל היינו משום חזקה דאמרן אבל הכא ליכא חזקה דשמא מפני שהוא מאמינה תעיז פניה.

ו׳

ב' אומרים נתגרשה עכשיו וב' אומרים לא נתגרשה אפילו הבעל אומר שגרשה והיא אומרה גרשתני הרי זו בחזקת א"א מפני שהעדים סומכים אותה ואפשר שתעיז פניה. ואם אמרו מכמה ימים נתגרשה יש לומר אבד הגט והואיל והיא אומרת גרושה אני והן מעידים לה אף על פי ששנים מכחישין אותן. אם נשאת לא' מעדיה שהוא והיא יודעין שהיא מותרת לא תצא דחזקה שאין מקלקלין עצמם אבל נשאת לאחר או שהיא אמרה איני יודעת אפילו נשאת לא' מעדיה תצא והולד ספק ממזר. ב' אומרים ראינוה שנתגרשה וב' שבחצרה ג"כ אומרים לא ראינוה שנתגרשה לא תצא והולד כשר שבני אדם עשויים לגרש בצנעא.

ט׳

בא א' ואמר אשת איש היתה ונתגרשה ועד אחר אמר לא נתגרשה הרי הוחזקה על פיהם באשת איש ואין דבריו של א' שאמר שנתגרשה במקום ב' שהוחזקה אשת איש על פיהם ואם נשאת תצא. ואם שנים החזיקוה אשת איש אלא שכל אחד העיד לעצמו אינם נאמנים ומותרת לכל כיון שאין לשום א' מהם עדים והיא מכחישתם.

י״א

גט היוצא מתחת יד שליח קבלה הרי הוא כיוצא מתחת יד האשה ואפילו האיש והאשה בעיר דהא הימנה לשליח. וכן אם אמרה היא בגט שתחת ידה שליח זה נתנו לי והשליח מודה שנתנו ושניתן לו לגירושין נאמן. ואם אבד הגט מידה אע"פ שהבעל והשליח אומרים לגירושין ניתן הויא ספק מגורשת כיון שהוחזקה באשת איש אין דבר שבערוה פחות משנים ושליח לא מהימן כיון דלא נפיק גיטא מתותי ידיה ואפילו אמרה האשה בפני נתנו לו לגירושין אינה נאמנת לומר גרשתני דאפשר שתעיז פניה כיון שהבעל והשליח סועדין אותה ושמא לא נתגרשה. כל שברור בעדות שהגט היוצא מתחת ידה הוא שיצא מתחת יד שלוחה שידו כידה אף על פי שהיא אינה יודעת ממי הגיע לידה ובא הבעל וערער יתקיים בחותמיו ואם לא נתקיים אינה מגורשת.

ט״ו

מי שהוחזקה אשת איש והלכה עם בעלה ושלום בינו לבינה ובעולם ובאה ואמרה מת בעלי נאמנת ותנשא או תתיבם דחזקה היא שאינה מקלקלת עצמה בכל הדברים בדבר שעשוי ליגלות לכל דאם הוא חי סופו לבא או יודע שהוא חי ומשום האי חזקה מהימנינן אפילו עד אחד ואפילו מפי עד אחד ואפילו מפי שפחה וקרובים ונשים דחזקה כי האי הויא מדאוריתא כדאמר חוץ מה' נשים דחזקה דשנאתן איתרע לה להאי חזקה. וה"ר דוראן ז"ל כתב בשם הרב הכהן שעד א' נאמן מן התורה בהאי מלתא ועד מפי עד נאמן מדבריהם משום עיגונא עד כאן. וגוי ופסול מן התורה מסיחין לפי תומן נאמנין משום האי חזקה.

י״ח

ועד אחד דנאמן משום האי חזקה היינו כשני עדים דאפילו בא אחר שהתירוה עם אחר ואמר לה מת אין דבריו של אחד במקום שנים. ואם באו כל אחד זה אומר מת וזה אומר לא מת או ב' נשים זו אומרת מת וזו אומרת לא מת אם נשאת תצא דהוי ספיקא דאוריתא ואם נשאת לעד שהעיד לה ואמרה היא בריא לי שמת הרי זו לא תצא דהוי כשנים אומרים מת וב' אומרים לא מת דאם נשאת לא' מעידיה לא תצא ואם באו ב' כמוהו ואמרו לא מת אף על פי שנשאת תצא אבל נשים ופסולים המכחישים עד א' כשר הוי כמחצה על מחצה ולא תצא אם נשאת עמו אם היא אומרת בריא לי ע"י סימנים שנתן לה שאין לבה נוקפה. אשה או היא אמרה מת ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת אם נשאת תצא. ובנשים ופסולים אזלינן אחר רוב דעות בין להקל בין להחמיר דאיכא חזקה ורובא.

כ״ג

ב' אומרים מת וב' אומרים לא מת אם נשאת תצא דהויא ספקא דאוריתא ואם נשאת לא' מעידיה ואומרת היא בריא לי לא תצא.

כ״ד

אמרה מת בעלי לא תנשא צרתה על פיה אפילו נשאת היא תחלה דחשודה לקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה ואיתרע לה חזקה ולדידה נאמנת דמתוך שיודעה שלא עשו דבריה רושם אצל חברתה אף היא אומרת אמת ומשום דחשודה נמי לקלקל עצמה כדי לקלקל חברתה לא האמינוה לצרתה ואפילו היא צרתה מכחישתה נאמנת היא לעצמה דכמו שאינה נאמנת להתירה אינה נאמנת להעיד לה לאוסרה ואם מכחישות זו את זו באי זו מיתה מת הרי אלו ינשאו הואיל ושתיהן אומרות שאינו קיים:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות גירושין פרק י״ב

א׳

הוחזקה א"א. שינה רבינו לישנא דמתני' משמע אפי' ע"י קול ועי' באה"ע סי' ז' אות י"ד וב"ש שם ולפי מה דאמרי' בגמ' כתובות כ"ג ע"א אליבא דר"א הא דתני סיפא אם משנשאת באו עדים לא תצא דוקא בשבוי' אבל לא ברישא א"כ הפי' ברישא אם יש עדים היינו אפילו באו עדים לאחר שנשאת ולא שייך למתני במתני' קול ולקלא דבתר נשואין לא חיישי' שוב מצאתי שגם בס' הפלאה כ"כ. ומוכח דלא כשי' הי"מ שמביאים התוס' יבמות דף צ"ב ומיושב בזה מה דקש' לכאורה על הגמרא גופא מאי קמקשה דלמא אמרי' כסברת הי"מ ולדברינו מיושב דסתמא דתלמודא ס"ל כר"א דאף אם נשאת תצא וסייעתא לפסק רבינו כמ"ש הה"מ דדעתו כדעת הרמב"ן והרשב"א.

ג׳

בא הבעל וערער וכו'. עמ"ש בר"פ ז' בפי' דברי הה"מ וראיתי בתומים סי' מ"ו אות א' שגם הוא רצה לפרש דברי הה"מ כן אלא שסתר דבריו מדברי רבינו פה במ"ש בעל שאמר על גט מזויף והיא מכחישתו וכו' שפסלה נפשה מכהונה דמשמע דמה"ת אין גט כלל וכאן הרי מכחשתו ומ"מ נאמן לומר דמזויף.

ו׳

שנים אומרים נתגרשה וכו' והיא אומרת גרשתני. כצ"ל.

ט׳

האשה ובא ע"א וכו'. כ' הר"ן בכתובות כ"ב וא"ת היכא מתוקמא בחזקת א"א הא כיון שמכחישין זא"ז חד מינייהו פסול הוא וכו' לאו קוש' היא דמתוקמא כגון דתרווייהו מודו בגירושין אלא דפליגי בקרוב לה ובקרוב לו ובכה"ג עבידי דטעי וכו' ע"ש ועי' בש"כ חו"מ סי' ל"א אות א' דבעי לפשוט מזה ספיקא של חכמי בריסק ובתומים שם כ' שמדברי רבינו פה מדסתם ולא כ' דוקא בכה"ג משמע דס"ל כיון דכל אחד לא מוכחש אלא מחד מצטרפין ועי' בר"ן שם מה שהאריך בענין תרי ותרי די"א דקיימ"ל דהוי ספיקא דאורייתא והוא ז"ל כ' שם דסוגי' דפ' ד' אחין דף ל"א משמע דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ומוקמי' אחזקה ולכאורה יש מקום לומר דאליבא דר"ח בב"ב דף ל"א דאמר בהדי סהדי שקרא ל"ל ופסלי' להו לעדות אחרת אז מסברא אמרי' דתרי ותרי ספיקא דרבנן משא"כ לר"ה דקיימ"ל כוותי' דס"ל זו באה בפ"ע ומעידה וכו' אפי' להוציא ממון וודאי דספק תורה הוא וא"כ י"ל דאין ראי' מסוגי' דיבמות דשם מצי קאי אליבא דר"ח וא"כ שפיר קאמר הגמ' דספיקא דרבנן הוא אבל לפמ"ש הר"ן דבס' קרוב לו וקרוב לה תלינן בטעו' ואין כאן הכחשה ושם ביבמו' הא מיירי בכה"ג דס' ק' לו ק' לה ואעפ"כ מסיק שם דספיקא דרבנן הוא יפה כ' הר"ן דקיי"ל ספיקא דרבנן הוא ולפמ"ש רבינו פה דלית לי' סברת הר"ן וי"ל נמי דלא ס"ל לתלות בטעות אפי' בקרוב לו וקרוב לה וי"ל דס"ל לרבינו דספיקא דאורייתא הוא וה"נ משמע דס"ל לרבינו דתרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא וכ"כ הלח"מ בפ"ח מהל' שגגות הל' ג' דאפשר הי' לומר דרבינו ס"ל הכי וסיים שם אבל כבר דחה הר"ן סברא זו וכיון שכן אין לתרץ כן אלא מ"ש הוא עיקר פי' דסבר שם כתיר' הראשון דגבי שנים אומרי' נתגרשה ס"ל לרבינו דאשה דייקא וסברא זו אף שכ' התוס' במס' יבמות דף פ"ח מ"מ לא ברירא וכמ"ש שם בס"ד.

י״א

אמר הבעל פקדון וכו'. רבינו פסק כר"ח ועמ"ש בפ"ו והטור בסי' קמ"ב פסק כר"ה להחמיר וכ' הה"מ וע"כ לא פליג ר"ה אלא בעיר אחת הא לא"ה אפילו ר"ה מודה וכו' ושלטי הגבורים כ' בשם הריא"ז דלר"ה גם בב' עיירות נמי הבעל מהימן והדבר תמוה דבב' עיירות לא שייך סברת אי איתא וכו' ובפשיטות י"ל לשיטתו דס"ל כפי' הי"מ שהביא בחי' רשב"א בסוגי' דלא אמר ר"ה שהבעל נאמן אלא כשהגט יוצא מתחת יד שליש שלא עשה שליח שליחותו והוא שאמר ר"ה אם איתא וכו' הוי יהיב לה פי' השליש וא"כ אין חילוק בין עיר אחת לשתי עיירות להך פי' ומה שהקש' בח"ר על פי' זה יש לדחות להמעיין. ויש קצת ראי' לפי' הי"מ דלפי שיטתם שפיר י"ל דלא חשיב חצי דבר דעדי אמירה א"צ לעידי קבלה גם לר"ה בעשה שליחותו וא"צ לדחוק כמ"ש התוס' סד"ה אפילו כיון דאם אין שלשתן בעיר ל"צ וכו' ומשמע מדבריהם דמש"ה אפילו בעיר אחת לא חשיב ח"ד וזהו נגד הסברא. אבל מדברי רבינו נראה מבואר דסבר כפירש"י מדכתב וכן אם הי' הגט יוצא מת"י האשה וכו' ולפי הי"מ גם ר"ה מודה בזה ומאי וכן שכתב רבינו. ונראה דקוש' הרשב"א על הי"מ מהא דקאמר התלמודא מי איכא מידי דאיהו גופי' לא מהימן וכו' ומאי קוש' הא כאן עשה שליחותו דוודאי א"צ ליתן לה הגט כיון שנתגרשה בקבלתו אבל עכ"פ צריך להודיע לה אולי לא נתרצה הבעל להיותו שליח קבלה וכמ"ש רבינו פ"ו הל' י' וא"כ בכה"ג השליש מהימן ולא נקיט בפשיטות דמודה ר"ה אם כבר מסר לידה וקמ"ל רבותא יתירא דאם אמר לה שנתרצה הבעל הגם שלא נתן לה הגט מ"מ עשה שליחותו ונאמן ואפשר לומר נמי דסובר הריא"ז דר"ה בכל ענין קאמר דהבעל נאמן בין בעיר אחת בין בב' עיירות בעיר אחת מטעם דהבעל הוי יהיב לה לדידה ובשני עיירות משום דהשליח לא עשה שליחותו ונ"מ בעיר אחת גם בעשה שליחותו נאמן הבעל ובשתי עיירות אינו נאמן כ"א כל זמן שלא עשה שליח שליחותו ובזה י"ל דלישנא קמא דרבה ג"כ אמת ומיירי לישנא קמא בשתי עיירות ומפני שסתם דבריו משמע אפילו בעיר אחת ושפיר מקש' לי' וקאמר בלישנא בתרא דגם בעיר אחת משכחת לה דמודה ר"ה ושני הלשונות אמת ובלימוד הישיבה הארכתי בזה ולא באתי כאן אלא למאי דקיימ"ל להחמיר כר"ה וכמ"ש האחרונים משום דרבי' דר"ח הוא אף דלכאורה צריכין לדחוק אליבא דר"ה בהא דמשני התלמודא והתני' וכן לגיטין גיטי ממון והתני' וכן לשטרות מידי גבי הדדי תני' ובאמת צ"ע מפני מה נקיט התנא גיטין וכוונתו לשטרות ולמה לא נקיט שטרות מה רצה להשמיענו בזה דקרי לשטרות גיטין הא איכא למטעי דנאמן השליש גם באיסור והי' נראה דר"ה ור"ח פליגי כענין שאמרו בירושלמי ריש גיטין הי' כתוב בגט שטר מתנה מה את עביד לי' כגט הוא וערעורו בטול או כמתנה הוא וערעורו קיים ייבא כהדא אתפלגון ר"י ור"ל ע"ש וברא"ש ספ"ק דמכות וא"כ ה"נ אם כתוב בגט שטר מתנה אליבא דר"ה דבממון נאמן השליש ולא באיסור א"כ למ"ד דלא פלגי' דיבורא א"כ השליש אינו נאמן כלל גם לממון משא"כ למ"ד פלגי' דיבורא א"כ לענין איסור אינו נאמן השליש אבל לענין ממון דאיתיהיב למחילה נאמן ולפי"ז י"ל דר"ה ס"ל דפלגי' דיבורא וא"כ בכתוב שטר מתנה בגט נאמן השליש על המתנה הגם דאינו נאמן על הגט ולפי"ז הברייתא דנקיט גיטין במקום שטרות להורות לנו את זאת דגם בגט שכתוב בו מתנה ג"כ נאמן השליש לענין המתנה ור"ח הי' ס"ל דלא פלגי' דיבורא וא"כ אס"ד דלענין איסור אינו נאמן השליש שפיר קשי' לי' דלמה נקט גיטין במקום שטרות א"ו דהשליש נאמן גם באיסור א"כ לדידן דקיימ"ל פלגי' דיבורא שפיר יש להחמיר כר"ה דסברה הוא דבאיסורא אין להאמין להשליש ועי' במראה הפנים ריש גיטין ואין להאריך. השליח נאמן. עי' בלח"מ הלכה ג' שחקר אם השליש נאמן דוקא בגט מקוים או אפילו בגט שאינו מקוים ואין הבעל נאמן משום מגו דמזויף דהוי מגו במקום חזקה ועמ"ש פ"ו ואפשר לתלות הדבר אם טען מזויף פסול הגט מה"ת כל זמן שלא נתקיים אז יש מקום לומר דנאמן במגו משא"כ אם מה"ת גט כשר גם בטוען מזויף דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד והיינו משום דלא שכיח הזיוף א"כ אין כאן מגו ועמ"ש בהל' ג' ובפ"ז הל' א' במחלוקת רבינו והראב"ד.

י״ב

הואיל והבעל והשליח סועדין אותה. משמע מדברי רבינו משום דשניהם מסייעי' אותה אבל בשליח לבד מסייע אותה לא מעיזה והוא כמ"ש הרא"ש בפי' השני ועי' בלח"מ שכ' דפי' הב' לאיזה צורך קאמר הגמ' המגו וכ' לאלומי מילתא ועי' בנתיבות משפט דף רנ"ג ע"ד וכן יראה מדברי רש"י דס"ל דהשליש אינו נאמן כ"א משום מגו והקש' בתוס' דגם ר"ה מודה ביש לו מגו ולפי דברי הרא"ש בפי' הב' י"ל דשאני התם משום דמסייע להמגו חזקה דאינה מעיזה והנה הרא"ש ג"כ הקש' קוש' התוס' ומשמע דס"ל דהפי' קמא עיקר וזהו דעת רי"ו שהביא הב"י בסי' קמ"א דמיחס להרא"ש פי' הא' לעיקר ולא כמו שהבין הטור והיינו משום דסבר הרי"ו כמ"ש הלח"מ ולשי' הטור נ"ל כמ"ש בעל הנתיבות ע"ש.

ט״ו

נאמנת ותנשא או תתיבם. כ' התוס' יבמות דף קט"ז ע"ב ד"ה באותו שעה וא"ת אמאי לא מהמני' לה במגו שהיתה יכולה לומר גרשתני למ"ד דרה"מ אפי' שלא בפניו וי"ל וכו' ועי"ל היינו דוקא אמתני' דהתם וכו' דהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכו' אבל בעלמא לא היתה נאמנת ע"כ ורש"א הרגיש שם מאי קוש' דהוי מגו דהעזה ולזה י"ל דכיון שאמרה מת ולא יראה דלמא יבוא וודאי דיודעת בעצמה שעפ"י רוב לא יבוא וא"כ טוב יותר אם רצונה לשקר לומר גרשני דליכא העזה ואנן מהמני' לה באומרת גרשני ולא אמרה מת ודוק. אבל שמעתי שהרב הגאון מהו' עקיבא איגר אב"ד דק"ד פוזנא שתמה מאוד על קוש' התוס' הא מפורש שם במתני' אם יש עדים שהיתה א"א אינה נאמנת הרי מפורש דלא אתמר דרב המנונא כ"א בכה"ג דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ולאיזה צורך כ' התוס' תי' הראשון ולי נראה דכוונת התוס' בקושייתם דס"ל למ"ד דאתמר דרה"מ אפילו שלא בפניו חזקה מעלי' היא דהא אמרי' שם בגמ' להך מ"ד דאם נשאת לא תצא ואס"ד דלא הוי חזקה גמורה כיון שעכשיו נודע שהיתה א"א מפני מה לא תצא והא דתנן אם יש עדים אינה נאמנת להך מ"ד היינו מדרבנן דלכתחילה לא תנשא וא"כ שפיר קשי' להו להתוס' דהא חזי' בבריית' דוקא באותו מעשה ובאותו שעה סמכו חכמים להאמינה וב"ה הי' ס"ל דוקא בא מן השדה עד שחזרו להורות כדברי ב"ש שלא דברו אלא בהוה והא ודאי דמודה ב"ה דע"א נאמן בעדות אשה אף דמה"ת אינו נאמן ע"א כלל משום חומר וכו' הקילו וא"כ למה לא תהי' אשה בעצמה נאמנת הא אשה מה"ת נאמנת דהא יש לה מגו מה"ת ושפיר הוצרך התוס' לתי' הא' ובתי' השני סוברים דבאמת לאו חזקה גמורה הוא אלא משום דבשעה שאמרה היתה נאמנת מה"ת משום הפה שאסר מצרפי' לזה חזקה דאינה מעיזה שלא תצא ובאמת תיר' השני לפי"ז קצת דוחק ועמ"ש בספ"ז בס"ד. וכן אם בא ע"א וכו'. מדברי רבינו משמע קצת דע"א נאמן מה"ת וכ"מ מדבריו פי"ג הכ"ט וכ"כ הנ"י בפ' האשה דהא דקאמר משום עגונא הקילו ה"ק חכמים שהחמירו בכ"מ הקילו בזה עי' בתי"ט פ"י דיבמות משנה א' וכ' עוד שם ולא מטעם דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' דהא מסקי' אחיו של ראשון חולץ מה"ת וא"ה איפכא הוי וכן צריכה גט משני משום הרואים בלבד וא"ה מדאורייתא בעי גט ע"ש ובאמת צע"ג על רש"י במס' שבת דף קמ"ה ע"ב ד"ה אלא לעדות אשה שכ' לומר לאשה מת בעלי דהקילו בה רבנן משום עגונא וכו' ואפקעינהו רבנן לקידושין מיני' ע"ש אלא דשם קאי רש"י על עדות עד מפי עד דזה ודאי מדרבנן ואז באמת י"ל אפקעינהו ובמתני' דיבמות שם דתנן אמרה לה מת בעלך כ' בתוס' יו"ט דהא דקתני לשון רבים לאשמעי' דאפילו היתה אמירה ע"י עד מפי עד וזהו וודאי מדרבנן וי"ל עוד כיון דבא בעלה חזינן דלא דייקא האשה לא אפקעינהו רבנן לקידושין אדעתא דהכא ועי' בהה"מ פ"א מהל' גירושין הלכה י"ג שכ' ג"כ הך טעמא כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ועכצ"ל דס"ל כמ"ש וכמדומה שכבר נזכרה סברא זו בגדולי אחרונים ועי' היטב בשו"ת ח"צ סי' ג'.

ט״ז

חוץ מה' נשים. הסכמת רוב אחרונים דהני נשי אפי' הן מסיח לפ"ת לא מהני דמתוך שנאתן חיישי' שיערימו במל"ת ברכי יוסף סי' י"ז ואם יש עדים שעל פי עדותן שרי' להנשא מה"ת והני נשי מסיח לפ"ת אינהו דאמרי מילי דשרי' אפי' מדרבנן מהמני' להו שם בשם הרמב"ח ועי' מל"מ.

כ״ד

הואיל ושתיהן אומרות וכו'. משמע מדברי רבינו דוקא בצרות אבל בעדים כ"ע מודים וכ"ה בירושלמי ודעת הריא"ז דע"א אומר מת וע"א אומר נהרג אינן נאמני' ואין כן דעת הטור בסי' י"ז וע"ש בב"י וצ"ע וכבר האריך בזה הרב ברכי יוסף בסי' י"ז ומה שהביא שם ראי' בשם הרמב"ח מהא דלא אשמועי' מתני' ע"א אומר מת וע"א אומר נהרג לא תנשא י"ל בפלוגתא לא קמיירי ולשיטת רבינו י"ל דנקיט הכי אפי' בכה"ג דע"א אומר לא מת אם נשאת לאחד מעידי' ואומרת ברי לי לא תצא וכמ"ש הה"מ ה' י"ט דראיית רבינו מדלא תני ואם נשאת תצא ע"ש ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות גירושין פרק י״ב

א׳

האשה שבאה כו'. עיין בה"ה מש"כ גבי חזרה תכ"ד ע"ש אך באמת נ"ל דכמו דאמרינן בב"ב ד' ק"ל דגבי קדושין לא מהני חזרה תכ"ד וכן פסק רבינו ז"ל לעיל כן בהלכות אישות, וה"נ אם החזיקה עצמה לא"א הוה בגדר קדושין לא בגדר בירור עיין מש"כ רבינו ז"ל לקמן בהל' א"ב ס' פ"א וכ"כ בזה לא מהני חזרה תכ"ד:

ט״ז

והכל נאמנים כו' ואלו הן חמותה כו'. והנה אשת חמיה לפי הנראה מגמ' נאמנת גבי הך דבת חמיה דאמר שם ליכא אמה דסניא לה וע"ש גבי חמותה הבא לאחר מכאן וע"כ דהיא אשת חמיה אך י"ל דמיירי שגרשה בעלה קודם שהאשה נעשית כלתו, והנה עיין בגמ' ד' קי"ז בהך דמוסיף ר"י אשת האב והכלה ורבנן לא חשבי זה ומאי נ"מ בפלוגתייהו אך כך דהנה בירוש' מבואר דהני דחשבי שאינן נאמנות אף אם כעת אין נ"מ לה דהיינו צרה אף אם נתגרשה ונשאת לאחר ויבמתו אף שיש לה בנים מ"מ לא פלוג אך זה רק הני דחשבי אבל דאתי מכח מים אל הפנים זה רק אם שייך הטעם אבל אם בטל הטעם שוב בטל האיסור וכעין דאמרינן בהך דביצה דף ה' גבי דבר שבמנין דהני דגזרו עליהם אף אם בטל הטעם אסור, והני דרק ממילא אם בטל הטעם שרי. ובזה א"ש מה דחשבינן במשנה יבמתה דאם נימא דחמותה הבא לאחר מכאן ג"כ אינה נאמנת א"כ יבמתה הויא בכלל צרתה ובזה א"ש דחמותה הבא לאחר מכאן לא הויא רק אם אין לה בנים משא"כ ביבמתה דאף אם לא יהיה מציאות שתתייבם כגון שיש לה בנים או שהיא אחותה מ"מ אינה מעידה מפני שהיא מפורשת בתקנה, ועיין שם ד' קי"ב ע"ב גבי יש לה בנים דכולי האי לא מסקי כו', ובזה מבואר דברי הגמ' שם גבי האבעיא דחמותה הבא לאחר מכאן מה דפשיט שם מהך דאמרה מת בעלי ואח"כ כו' דאמר שם דאמרינן לא בעלה מיית כו' ולמה נקט זה ע"ש ברש"י ותוס' ובזה א"ש דבאמת אם נימא דהמשנה אתיא כר"י דחשיב ז' נשים דהיינו כלה וא"כ בה תיקנו מפורש דאינה נאמנת ואז אין נ"מ לנו אף אם הטעם בטל כמש"כ ואין אנו צריכין לומר דהיא רוצה ג"כ לקלקל עצמה רק הדין כן, ובאמת בזה פליגי ר"א ורבנן שם ד' קי"ט ע"ב בהך בעיא דרבא דקסבר צרה מעידה ע"ש בתוס' ד"ה מ"ט שכתבו דהך משנה לר"א מיירי שהצרה מעידה לחברתה לחודא דהיינו שהצרה גרושה כעת ע"ש וזהו מאי דפליגי דרבנן ס"ל דזהו גדר תקנה ואין שום נ"מ אף אם אומרת אמת אין מאמינים לה ור"א ס"ל דרק מטעם חשש ובזה א"ש ג"כ הך מחלוקת דד' קי"ח דר"ט ור"ע ע"ש אם הוא בגדר חשש מה דאין מאמינים להם או בגדר תקנה דאין מקבלין אותם כלל לעדות, ועי' בתוספתא דמעשר שני גבי ע"ה בדמאי דר"א ס"ל דאם ראינו שהפריש מעשר ראשון ושני ונתנם שוב נאמן על אותו המין וחכמים פליגי עליה, ועיין בירושלמי פ"ד דדמאי ה"ה ג"כ כזה אם זה הוה תקנה בדמאי או חשש, אך הגמ' דילן לא מוקי לה המשנה כיחידאה וא"כ כלה מה דאינה מעידה הוא מכללו ואמרינן משום חשש דעדיין גם בעלה חי דאי מת שוב פקע ממנה הדין ואף שלפי דבריה שוב אינה כלתה וה"נ גבי חמותה כה"ג דאמרינן דיש עליה ג"כ שם חמותה ובזה מבואר דברי הירושלמי מה דמקשה שם ותהא נאמנת לומר מת חמי לא כן סברינן מימר כו', ומשני תפתר שהיה חמיה כאן כו', ר"ל כמש"כ דכיון דמה דהכלה אינה נאמנת הוא רק מכללו לא בפירוש וא"כ היכא דבטל הטעם תהא נאמנת ותירץ כגון שהיה חמיה כאן וכבר הרגישה הצער וכגמ' דילן, ועיין בירושלמי שם מה דמביא ראיה דגבי זכרים לא גזרו עליהם ונאמנים מדנקט דאין האיש נאמן לומר מת אחי שייבם את אשתו, ואמאי לא אוקי לה דמיירי בבן חמיו ולא בבן חמותה ג"כ וא"כ מוכח דהירושלמי ס"ל דאין נ"מ, והנה רבינו ז"ל בהל' תרומות פסק כר"ט דצרה אינה נאמנת כלל ר"ל דאין מקבלין אותה כלל לעדות לענין צרתה והטעם כך דהנה באמת לכאורה קשה הא לקמן ד' קכ"ב ע"א מקשה הגמ' על ר"ע דאמר דאשה אינה נאמנת להעיד בעדות אשה מברייתא ואמאי לא הקשה מהך משנה דכאן ד' קי"ח דמבואר דלר"ע אשה נאמנת, אך באמת כך דהנה הך נאמנות דעד אחד ואשה גבי עדות אשה אם הוה גדר עדות או רק גדר גילוי מילתא, עי' במש"כ רבינו כאן בסוף הלכות גירושין ומש"כ בהל' עדות פ"ה ה"ב דמבואר דהוה בגדר עדות, ועיין בהך דשבועות ד' ל"ב ע"ב ובדברי רבינו שם פ"י הל' י"א מבואר דהוה בגדר עדות, ועיין בגיטין ד' ע"א ע"א דדי מפי כתבם ועיין בהך דכאן ד' פ"ח ע"ב וד' קי"ז ע"ב דזה תליא במחלוקת דר"נ ורבנן בהני תרי לישני ע"ש, וכן הך דיבמות ד' צ"ב ע"א בהך דאמר שם אם נשאת עפ"י ב"ד אם זה הוה גדר הוראה או גדר טעות ור"ל כך אם הוא דין או רק סברא וא"כ לפי"ז גבי פסול לכ"ע פטורים מקרבן דזה ודאי לא הוה גדר עדות רק סברא של ב"ד, וזהו מה דקאמר שם ר"נ דרק הוראה היא ר"ל סברא, וכעין הך דב"מ ד' צ"ו ע"ב דתקנה שהיא עפ"י סברת ב"ד כל ב"ד וב"ד הם המתקנים וה"נ כן ואידך ס"ל דטעות ר"ל דעד אחד נאמן הוא בגדר עדות רק שהעד היה שקרן והטעה את הב"ד וא"כ אין שייך בזה גדר הוראה. ועיין ב"מ דף ע"ז גבי והטעו זא"ז, ועיין בסנהדרין דף ע"ח ע"ב ברש"י ד"ה לחיים דמוכח שם דס"ל דטעות באומד לא הויא טעות ב"ד לכן ס"ל דאמרינן דנתקלקל אח"כ דלא כמש"כ התוס' שם ד"ה וחד ובאמת בזה פליגי ר' נחמיה ורבנן שם אם אומד שייך ג"כ לב"ד או לא, דאם אמרינן שייך לב"ד אז הוה בגדר הוראה והפטור הוא משום שהרי יצא מב"ד זכאי ואם אמרינן דלא שייך לב"ד אז ע"כ הפטור הוא משום דאמרינן דנתקלקל אח"כ ולזה צריך קרא ועיין רש"י חולין דף נ"ב ע"א ד"ה כתב בה"ג גבי בדיקה דס"ל דזה ג"כ תליא בהוראה, ועיין נדה דף כ' ע"ב. אך שם גבי ראיית דמים שאני כמש"כ בהל' אס"ב פ"ה ע"ש בהל' י"ב ועיין ברש"י מכות ד' כ"ב ע"ב ד"ה הא דאמדוהו, ובזה י"ל דר"נ ורבנן דד' פ"ח ע"ב אזלא לשיטתם בסנהדרין ד' ע"ח הנ"ל אם כל אומדנות ב"ד אם הויא זה בגדר הוראת ב"ד או רק בגדר טעות עפ"י עדים ועיין בהך דר"ה ד' כ"ה גבי אתם אפילו מוטעים, וזהו שיטת רבא ביבמות ד' צ"ב דטעות הוא ר"ל דזהו גדר עדות וזהו מה דאמר שם דאילו הורו ב"ד בחלב וכו', כי הדרי ואמרי להיתרא דהוא תמוה לכאורה מנ"ל זה וע"ש ברש"י דדחק בזה, ועי' בהוריות דף ג' ע"א דמבואר שם דיכולים להורות עוד הפעם, ועיין בתוספתא דסנהדרין פ"ז אך הכי פירושו דהוראה הוה רק ההיתר מכאן ולהבא ולא למפרע ועיין בהך דזבחים ד' י"ב ע"ב אם הוה דיחוי על קרבן היכא דהורו ב"ד שחלב מותר ע"ש ברש"י ותוס' הרי מוכח דזה הוה רק מכאן ולהבא דאם הוה למפרע א"כ ג"כ אח"כ כשחזרו בהם הוה כמו טעות למפרע וא"כ מה שייך בזה דיחוי ועיין בהך דביצה ד' כ"ו ע"ב גבי מוקצה שיבש וכ"מ בזה וכ"כ בזה, וע' בירושלמי פ"א דהוריות מה דמבעי ליה שם אם הקריב אז בזמן שעדיין לא חזרו הב"ד אם כיפר אך י"ל דהוה כמו שלא לשמה עיין במש"כ הר"ן ז"ל בפ"ג דר"ה בשם הרא"ה ע"ש. וזה באמת ר"ל ג"כ מה דאמרינן ביבמות ד' ע"ז גבי כל ת"ח כו' אם קודם מעשה אמרה כו', ועיין בהך דבכורות ד' ל"ח ע"ב ובתוס' שם, אך ר"ל דהמעשה שנעשית קודם ההוראה לאו כלום היא, ועיין בירושלמי תרומות פ"ח ה"א דפסול משפחה צריך ב"ד וזהו מה דר"ל בקדושין ד' ס"ו ע"ב גבי בן גרושה ובן חלוצה שפסולו מאחרים ר"ל מב"ד, ועיין בירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ב ג"כ כן ושם בפ"ד אמר דפסול משפחה מתחילין מן הצד ע"ש בהל' ח', וזה מה דר"ל בגמ' דקדושין ד' ע"ב ע"ב משפחה שנטמעה נטמעה ע"ש בר"ן ר"ל דאין ב"ד יכולין לפוסלה, ועיין בירושלמי יבמות פ"ח ה"ג אילו באת אצלנו מאתמול לא היינו מקבלין אותך ומה נ"מ אך כיון שהיו פוסלין אותה שוב לא היו יכולין להכשירה, וזהו מה דאמר כאן דאם מתחלה הורו ב"ד להיתר ואח"כ חזרו בהם ואח"כ הדרי ואמרי להתירא לא משגחינן ר"ל דלא אמרינן שיהא החזרה בטלה למפרע רק הוה כמו הוראה חדשה ונ"מ להך דהוריות דף ג' הנ"ל, וגבי עדות כי הדר אתא עד אחד מצרפין להראשון עיין כתובות ד' כ"ה וכ"מ. וגם נ"מ דהנה עיין בהך דהוריות ד' ב' ע"א מוכח דזה מעכב לכתחלה ההתרה ע"ש בתוס"י. וגם צריך לומר להנשא ויהיה נ"מ אם יש לו שתי נשים והביאה אחת עד אחד והיתירוה על פיו אם השניה צריכה ג"כ התרה או די בשל ראשונה ועיין בהך דכתובות ד' כ"ז ע"א בתוס' ד"ה בבא ע"ש דכתבו דהוה כמו באה לשאול על שאר נשים ג"כ ועיין בהך דעירובין ד' נ"ט ע"א גבי ריבה לאחד ע"ש דר"ל כך דאותה העיר שהתרנו לה להלוך אף דכעת יש יותר מתחום שבת מותרת כיון שניתרת עפ"י מומחה ושאר עיירות לא ע"ש ובזה יתבאר לך מש"כ התוס' חולין ד' צ"ו ע"א ד"ה פלניא דכתבו שם וגם צרתה אסורה אף בנשאת עפ"י עד אחד וע"כ צריך לומר כמו שכתבתי דצרתה בעיא היתר ב"ד אחר ובאמת י"ל דזהו מה דפליגי ר"י ור"א גבי הלכה וקלקלה מה ר"ל אם זינתה או אלמנה לכה"ג והיינו ג"כ בזה פליגי אם הב"ד אומרים שמותרת להנשא או הב"ד אומרים שנעשית פנויה ועי' בהך דגיטין ד' פ"ה ע"א חוץ מזנותך מהו, וכן יהיה נ"מ ג"כ אף למתניתין דס"ל דהוראה הוא אם הפטור הוא רק על האשה או גם הבעל פטור מקרבן דעליו אמרינן ג"כ שעשה בהוראת ב"ד, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בפי"ד מהל' שגגות ה"ג ע"ש, וזהו ג"כ מה דאמרינן בגמ' דיבמות דצ"א כשגגת איש באשה כזדון כו' ר"ל דהנ"מ הוא לגבי האיש ועיין בירושלמי פ"ז דפסחים ונסלח פרט לנשים ע"ש בהל' ו' אך שם ר"ל למ"ד דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב רק אם עשו הציבור דאז מייתי קרבן צבור דאז היחיד פטור ע"ז ממעט קרא דנשים חייבות והנה שם ממעט גם קטנים ומה שייך קטנים למיעוט גבי קרבן הא פטורים מקרבן. אך באמת נ"ל כך דכבר עמדו ע"ז לפי מה דמבואר בהך דשבת ד' פ"ט ע"ב דפחות מבן כ' אין עליו דין כרת איך שייך בקרבן חטאת, וע' בהך דמו"ק ד' כ"ח ובירושלמי רפ"ב דבכורים ועיין במש"כ רבינו ז"ל בפה"מ פ"ז דסנהדרין דזה למדו מפי השמועה דאין עונשין כרת אלא לאחר כ', אך באמת כך דהתורה חייבה חטאת על דבר שחיובו כרת וחיוב הקרבן הוה גדר חיוב עליו לבד מן כפרה, עיין בהך דכריתות ד' כ"ו ע"א דקרו ליה חייבי ממונא ע"ש וכן ס"ל לרבינו ז"ל דכל היכא דהקרבן בא לא מחמת כפרת החטא חייב גם קטן עיין במה דפליגי רבינו עם הראב"ד ז"ל בהל' אס"ב פ"ג הל' י"ז ובהל' שגגות פ"ט ה"ג ע"ש וזהו ג"כ כונת הראב"ד ז"ל מה שהשיג על רבינו ז"ל בהל' נזירות פ"ב הל' י"ג גבי קטן משום דס"ל דקרבן גרע לכ"ע ועיין בהך דנדה ד' מ"ו ע"ב יכול יהא חייב על הקדשו קרבן ע"ש ועיין בירושלמי פ"ג דשבועות דמצריך מיעוטא גבי קרבן שבועה מהך דאשר יבטא פרט לקטן ע"ש בהל' ו', וע"ש בתוספתא דממעט קטנים משבועת העדות מחמת דאינו ראוי להגדה משמע דבלא זה חייב, ובזה מבואר ג"כ דברי התוספתא הובא בר"ש פ' ה' דטהרות מ"ט גבי מביא אדם קרבן ע"י שפחתו העבריה דע"כ היא קטנה וצ"ל דנ"מ לענין נזירות אך י"ל דקאי אקרבן פסח ועיין בהך פסחים ד' פ"ח, ועיין בירושלמי פ' ד' דמעשר שני אבל להביא קרבן שבועה עד שיביא ב' שערות, אך יש לפרש דר"ל על אחר שכפר לו ממוניה, ועיין מש"כ בזה בדברי רבינו בהל' גזילה פרק ח' הל' י"א ועיין ברש"י חגיגה ד' י"א ע"ב ד"ה לבתו גבי עונשין מן הדין, ובתוספתא שבועות פרק ג' דהוה בזה מחלוקת אם שייך גבי קרבן עונשין מן הדין ע"ש ובספרי ריש פ' נשא גבי שילוח טמאים, אך כל זה לגבי קרבן יחיד אבל קרבנות צבור שמכפרין דזה לא הוה בגדר ממונא וחיובא דהרי אף אם לא חטאו ישראל ג"כ צריכים להביא קרבנותיהם וזה ר"ל הירושלמי שבועות פרק א' ס' ה"ה אלו ישראל כשרים שמא אינם מביאים כו', וכן נראה דזה ר"ל הגמ' בזבחים דף ו' ע"ב ולוקי ולימא לקרא כו', ע"ש בתוס'. אך ר"ל כך לא הקרא דמחייב לה להקרבנות דזה בלאו הכי חייב רק דר"ל הקרא דהם מכפרין אטומאת מקדש וקדשיו, וא"כ הכפרה שלהם לא הוה רק בגדר בידי שמים, ועל זה י"ל דקטן פחות מבן עשרים אינם מתכפרין בקרבנות ציבור וזה ר"ל הירושלמי דפסחים הנ"ל פרט לקטנים ולכך יש שיטה בירושלמי פרק א' דשקלים הל' ג' לפי גירסת הרוקח דאין ממשכנין על השקלים פחות מבן עשרים, ועי' בחולין ד' קל"א ע"ב דמצריך קרא יתירה לעבדים שמתכפרים ג"כ משום דאין צריכין ליתן שקלים ועיין בהך דשבועות דף י"ד ע"א ע"ש, והנה באמת הני בעיות דעד אחד במלחמה ודעד אחד בקטטה הוא ג"כ תליא בזה דאם הנאמנות הוא מטעם עדות גבי עדות לא שייך בדדמי ואם הוא מטעם הוראה וסברא שפיר י"ל בדדמי וכן ג"כ מה דפליגי ר"ט ור"ע בסוף יבמות אם צריך לבודקן בדרישה וחקירה הוא ג"כ תליא בזה דר"ט ס"ל דהוה בגדר עדות ולכך צריך דרישה וחקירה ור"ע ס"ל דלא הוה רק גדר גילוי מלתא ולא צריך דרישה וחקירה ועיין מה דפליגי בירושלמי פ' ו' דסוטה ובתוספתא שם אם עד אחד גבי סוטה נאמן להפסיד כתובתה ג"כ, דר"ט ס"ל דלא מהימן דעל זה הימניה רחמנא ועל זה לא הימניה ור"ע ס"ל דהוה בגדר גילוי וממילא גם הכתובה כן וכמש"כ רש"י כאן ד' קי"ז ע"א ד"ה אדעתיה ע"ש והנה כאן גבי הך דצרה וכלה אך דר"ע קודם חזרה לא ס"ל להתיר עפ"י אשה אך כאן כיון שבאתה להתיר עצמה ועל עצמה נאמנת מטעם גילוי מלתא ס"ל דממילא נאמנת לחומרא על צרתה או על חמותה וע"ש ד' צ"ח ע"א גבי דאמר שם ואב"א שאני הכא דאמר ע"ש ברש"י, ועיין בהך דסנהדרין דף כ"ד ע"א דאמר שם ג"כ כה"ג, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' אס"ב פ"ד הי"ד מתוך שנאמנת על כו', אך ר"ט ס"ל דזה הוה דין ולמאי דלא הימניה לא הימניה. ובזה א"ש מה דהביא שם ראיה מהך דניתן לי בן במדינת הים דהלכה כר"ט דלדברי צרה אין חוששין ואמאי לא הביא ג"כ מרישא אך משום דברישא א"צ כלל לידע מכח הצרה כיון דידעינן שהיה לה בן, אך בסיפא דצריך לידע שמא מעוברת היא צרתה נימא דכיון דע"כ צריך לידע ענין הצרה לגבי יבום ניחוש לחומרא קמ"ל אך באמת מרישא ליכא ראיה כלל דאם הצרה אמרה שמת בני ואח"כ מת בעלי אומרים לו שיחלוץ לה וכיון שחלץ לה ממ"נ מותרת השניה להנשא אך בסיפא א"א כן דהא מתייבמת א"כ חזינן דלא חיישינן לדבריה כלל ועיין בתוס' שם ד' צ"ד ע"א וד' קי"ט ע"א ד"ה אמאי:

י״ט

באו שניהם כו' אשה כו'. ואם שייך גבה התירוה להנשא דהנה גבי פסול לא שייך זה כמש"כ רבינו ז"ל בהל' רוצח פ"ט ע"ש ועיין לקמן בפ"א מהל' סוטה, ועיין לקמן בהל' כ"א משמע דרק עד אחד אם מכחיש האשה אז אף לאחר היתר תצא, וגם יש ראיה לזה דאל"כ ללישנא בתרא מאי נ"מ גבי נשים בין אחת לשנים דאם בלא היתר גבי אשה אומרת כך ואשה אומרת כך ג"כ תצא, וע"כ צ"ל דנ"מ לאחר היתר, ועיין מש"כ רבינו לקמן בהל' כ"ב דנקט הנ"מ לקולא מן ב' לאחד, אך י"ל דגבי אשה לא די בהיתר לבד רק בנשאת ממש גם י"ל דנ"מ מהו ההכחשה שמכחשת אותה אם ר"ל שאני יודע שהוא חי או ר"ל אינה יודעת שמת, ובאמת י"ל דזה ר"ל הגמ' ביבמות ד' קי"ח ע"א דכל לא מת בעדות אשה כו' לאו הכחשה ר"ל דהכחשה צריך שתהיה שהוא חי ולא לא מת ולכך גבי נהרג הוה הכחשה טובה דזה ודאי לא מת, ועיין בהך דכריתות ד' כ"ד ע"א גבי שנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג ובתוס' שם, ובאמת הך דיבמות ד' קי"ח גבי כל לא מת לאו כו', י"ל דרק האשה עצמה משום כיון דהיא יודעת שמת שוב הוה גבה כמו שהתירוה ב"ד, ועיין בהך דשבועות ד' ל"ב ע"ב גבי הך דאמר לה לדידה, ועיין במש"כ תוס' הוריות דף ו' ע"ב ד"ה מזיד וכ"מ בזה:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

משנה למלך · הלכות גירושין פרק י״ב

משנה למלך על הלכות גירושין פרק י״ב ארוך במיוחד (3 קטעים, 20,659 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת משנה למלך על הלכות גירושין פרק י״ב במלואו

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

שער המלך · הלכות גירושין פרק י״ב

שער המלך על הלכות גירושין פרק י״ב ארוך במיוחד (3 קטעים, 25,677 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שער המלך על הלכות גירושין פרק י״ב במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות גירושין פרק י״ב

אור שמח על הלכות גירושין פרק י״ב ארוך במיוחד (5 קטעים, 31,420 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אור שמח על הלכות גירושין פרק י״ב במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות גירושין פרק י״ב

ה׳

אמר הבעל גרשתי את אשתי אינו נאמן וחוששים לדבריו ותהיה ספק מגורשת, ואפילו הודית לו שגרשה אינו נאמן, שמא יתכוין לקלקלה או בגט בטל גרשה והיא אינה יודעת כובד האיסור שלה, לפיכך אומרים לו אם אמת הדבר הרי אתם קיימים גרש אותה עתה בפנינו. לפיכך אומרים לו, לכאורה דבריו מיותרים דמה צריך ללמדנו שיש לו עצה לגרש את אשתו מחדש, ונראה ביאור דבריו דאיברא דכתב הרמב"ם שיש חששא שמא נתכון לקלקלה או גרשה בגט בטל, מ"מ אי לאו שיש עצה לגרשה לא היינו חוששין לזה כיון דבידו לגרשה הי' נאמן דבאמת הך חששא שמא נתכון לקלקלה אינה חששא גמורה, דבריש גיטין הביא הרא"ש דברי הירושל' דאמר וחש לומר שמא החתימו בעדים פסולין א"ר אבין אינו חשוד לקלקלה בידי שמים, וכן החשש לשמא בגט בטל גירשה, מי לא עסקינן דאומר שגירשה בפני מומחין, אלא שאינם לפנינו, דמ"מ אינו נאמן, אלא דעכ"פ כיון שיש עצה שיגרשנה חוששין. והנה בגמ' גיטין דף ס"ד מקשה הגמ' וליהמני' לבעל דאמר רחב"א אמר ר"י בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן, וקשה דמאי פריך בפשיטות הא קייל"ן דחוששין ואינו נאמן כמבואר בד' הרמב"ם לפנינו, אכן באמת הא כתב הרמב"ם בטעמא שמא יתכוין לקלקלה או בגט בטל גירשה, וזהו בדאמר סתם גרשתי, דשייך לומר בגט בטל גרשה, וכן שייך נמי חששא דיתכון לקלקלה, אבל כששניהם מודים שהגט שבפנינו כבר נתן הבעל להאשה לא שייך חששות אלו, ומבואר הא דבגטין לא שייך חשש זה. והנה בגמ' גיטין דף כ"ז מוכיח ממתני' דמצא גיטי נשים וכו' הר"ז לא יחזיר, שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן, הא אמר תנו נותנין, והקשו התוס' דמנלן דהא דקתני ונמלך היינו לאפוקי אם גרשה מקודם דמחזירין לה לראיה, ותירצו מדלא קתני ולא נתנן וקתני ונמלך משמע דאם רצה עכשיו ליתן יכול ליתן, ובמה דרמי ר' זירא אברייתא דקתני בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה היינו שתתגרש בחזרה זו, אבל מדברי הרמב"ם שכתב לדין זה בהלכות גזילה ואבדה בפי"ח ולא התנה שצריך דוקא שיתן בעדי מסירה ובתורת גירושין בשליחות הבעל, ופשטות דבריו שכתב שם בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה משמע שבתורת שהוא שלה מחזירה, ולפי הנ"ל דבמודה שבגט זה גירשה לכו"ע נאמן כיון דלא שייך חששא דנתכוין לקלקלה, וביותר יש לומר דבמקום דאיכא גט דקמסייע לה ודאי נאמן ואין חוששין ומצאתי שכתב כן התורת חיים, אלא דבזה הא צריך שנדע שהגט הזה שנמצא הוא שלהם. והנה התוס' בד"ה והוא שהוחזקו הקשו במה דמוכח דבאין שיירות מצויות אפי' הוחזקו מחזירין, דמ"ט יחזיר לאשה כיון ששני יוסף בן שמעון בעיר, ותירצו דכיון שאנו יודעין שזה אבד גט כאן, אין לחוש שגם האחר אבד כיון שאין שיירות מצויות, וזה בברייתא דקתני המביא גט ואבד הימנו, אבל במתני' דדייקינן אם אמר תנו נותנין, הא לא הוזכר שאנו יודעין שאבד, וצ"ל בכונתם דכיון שמפרשים הא דאם אמר תנו נותנים היינו שהוא רוצה לגרשה עכשיו, ועל זה נאמן הבעל לומר שכתב גט ואבד הימנו, דדוקא למפרע אינו נאמן לומר שכבר גירשה, אבל על להבא נאמן כיון שבידו לגרשה, אכן בברייתא דבזמן שהבעל מודה דג"כ אמרינן הכי, וכבר כתבתי דיחזיר לאשה משמע דנאמן שכבר גירשה, דבמתני' הוא רק מדיוקא דתנן ונמלך אפשר לומר כפירוש התוס', אבל לשון יחזיר לאשה לא משמע דהוא ע"מ לגרשה, וא"כ יקשה איך אפשר לאוקמי כשהוחזקו ומ"מ בעינן שיירות מצויות, ועוד דבאמת גם במתני' קשה דאף דלדין גירושין יש לומר דהבעל נאמן כיון שבידו לגרשה, מ"מ בדין מוצא אבדה כיון שהוחזקו שני יוב"ש מהיכי תיתי יאמין המוצא לזה שמא הוא של אחר שכתב גט לאשתו. ומצאתי שהריטב"א הקשה זה בשטמ"ק וז"ל ק"ל כל היכי דהוחזקו ואין שיירות מצויות מנלן למתלי בהאי טפי מהאי, בשלמא המביא גט כיון דהוחזק זה השליח שעבר בדרך הזה והאחר לא הוחזק בדרך זה ניחא, אבל כשלא ראינו לאחד מהם שעבר כאן יותר מחברו, מאי איכא למימר, תירץ מורנו דה"נ בשהוחזק בדרך זה (א' מהם) שעברו שם איש ואשתו וכו' עכ"ל, ונמצא דמה דמוקי רבה ור' זירא מתני' דדייקינן דאמר תנו נותנין וברייתא דבזמן שהבעל מודה דמיירי במקום שאין השיירות מצויות הוא כדי לאוקמי אפי' כשראינו הבעל ואשתו שהלכו בדרך הזה, דאז מיירי בהוחזקו אבל בסתמא לא מצי מיירי כלל בהוחזקו, ונראה דהרמב"ם אין צריך לפרש כלל דמיירי בשלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, דכיון דאמר בזמן שהבעל מודה מוכח דהוא רק בעל חד ואין ספק אלא בינו לבין אשתו, דמסתמא לא מיירי שראינו שהלכו בדרך הזה, וא"כ כל הקושיא הוא רק למה לא התנה הרמב"ם דלא היו שיירות מצויות כיון דפסק בהל' גירושין דבשיירות מצויות ולא הוחזקו ג"כ פסול לגרש בו אם לא מצאו לאלתר. ובזה שפיר נוכל לומר דכיון דמעיקר הדין הי' צריך להיות הבעל נאמן שאמר גרשתי את אשתי הואיל ובידו לגרשה, ורק דקיי"ל כמ"ד חושו לה ולא הוי אלא חששא בעלמא, ולכן בזה לא מחמרינן כר' זירא דשיירות מצויות מהני למיחש אפילו בלא הוחזקו, וכמו שכ' המ"מ לענין אם לא עבר אדם שם ושפיר יחזיר לאשה אפילו בשיירות מצויות, ומיושב שיטת הרמב"ם שכתב יחזיר לאשה ולא התנה שיהיה לאלתר או שאין שיירות מצויות וכנ"ל.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

חידושים מהגאון בעל מחנה אפרים · הלכות גירושין פרק י״ב

כ״ג

כתב ה"ה אם נשאת לאחד מעדיה וכו' עד הא דתנן לא ישא את אשתו אינו אלא בעד אחד אבל בתרי לא וכו'. נ"ב כלומר ליכא חשדא כיון דאין אדם חוטא ולא לו ומשום הכי מצטרף זה עם האחר ולית בהם אפילו חשדא וליכא למימר דהאי דנשאה כמאן דליתא וכיון דעדותו לא מהני לא יצטרף עם האחר ז"א דלית ביה אלא משום חשדא לבד וכל היכא דאיכא אחר עמו אף משום חשדא ליכא, ומ"ש הרב בלח"מ גם מה שיחס לר"ח כל דבריו צ"ע:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לב שלם · הלכות גירושין פרק י״ב

י״ט

באו שנים ואמרו לא מת אע"פ שנשאת תצא. מצאתי כתוב שם מכתיבת יד הר"ב כרם שלמה בגיליון אמר שלמה אמרילייו התוספות כתבו שהתרצן תירץ לפי סברת המקשן ש"מ דליה לא ס"ל וא"כ דברי מוהריק"א קיימין. עוד מצאתי כתוב שם על מה שכתב מהריט"ץ וז"ל גם מה שהקשה מוהרי"ק דמדברי רב נחמן הכי דייקינן דאמר פסול ופוסל תמהני על הרב דאדרבא מדברי רב נחמן דאמר פסול ולא אמר בטל משמע דמן התורה כשר עכ"ל. ונכתב בצדו אמר שלמה אמריל"ו עיין מה שכתב הרב המגיד ריש פרק עשירי מגירושין דבגמ' אין שם כלל לפי שיש פסול בטל לגמרי יעו"ש וא"כ אין דקדוקו של הרב כלום.

כ״ג

שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת וכו'. כתב הרב המגיד ואם נשאת לאחד מעדיה וכו'. עד הא דתנן לא ישא את אשתו אינו אלא בעד אחד אבל בתרי לא וכו'. נ"ב כלומר ליכא חשדא כיון דאין אדם חוטא ולא לו ומשום הכי מצטרף זה עם האחר ולית בהם אפילו חשדא וליכא למימר דהאי דנשאה כמאן דליתא וכיון דעדותו לא מהני לא יצטרף עם האחר זה אינו דלית ביה אלא משום חשדא לבד וכל היכא דאיכא אחר עמו אף משום חשדא ליכא. ומ"ש הלח"מ גם מה שייחס לרבינו חננאל כל דבריו צ"ע. מחנה אפרים בחידושים דף י"ז עמוד ב'.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות גירושין י״ב, מתוך הלכות גירושין שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות גירושין כל הרמב״ם