הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות גירושין · פרק י״א

ספר נשים · 28 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות גירושין · פרק י״א
הלכה א׳
אֵין נוֹשְׂאִין אֶת הַקְּטנָּה. וְהַנּוֹשֵׂא קְטַנָּה יְתוֹמָה וְלֹא רָצְתָה בַּבַּעַל הֲרֵי זוֹ מְמָאֶנֶת וְהוֹלֶכֶת וְאֵינָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט. שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין שֶׁל קְטַנָּה קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן קְטַנָּה שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה הֲרֵי הִיא כִּיתוֹמָה בְּחַיֵּי אָבִיהָ. וְאִם נִשֵּׂאת כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה הֲרֵי זוֹ מְמָאֶנֶת:
הלכה ב׳
הַחֵרֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁנִּשּׂוּאֶיהָ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּנִשּׂוּאֵי קְטַנָּה לֹא תִּקְּנוּ לָהּ שֶׁתְּמָאֵן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּנְעוּ מִלְּנָשְׂאָהּ:
הלכה ג׳
מְמָאֶנֶת הִיא הַקְּטַנָּה בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין. בֵּין בִּפְנֵי בַּעְלָהּ בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וּכְשֵׁם שֶׁמְּמָאֶנֶת בְּבַעַל כָּךְ מְמָאֶנֶת בְּיָבָם. וּמְמָאֶנֶת בְּבַעַל זֶה וּמְמָאֶנֶת בְּשֵׁנִי אִם נִשֵּׂאת לְאַחֵר וְכֵן בִּשְׁלִישִׁי אֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים כָּל זְמַן שֶׁהִיא קְטַנָּה יֵשׁ לָהּ לְמָאֵן. וּקְטַנָּה שֶׁלֹּא מֵאֲנָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נְשׂוּאָה וְהָלְכָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה קִדּוּשֶׁיהָ הֵם הֵם מֵאוּנֶיהָ:
הלכה ד׳
עַד מָתַי הַבַּת מְמָאֶנֶת. כָּל זְמַן שֶׁהִיא קְטַנָּה עַד שֶׁתִּהְיֶה נַעֲרָה אוֹ עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁהִיא אַיְלוֹנִית. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא בָּא עָלֶיהָ הַבַּעַל אַחַר שֶׁנַּעֲשֵׂית בַּת י״‎ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד. אֲבָל אִם הִגִּיעָה לַזְּמַן הַזֶּה וְנִבְעֲלָה הוֹאִיל וְהַבְּעִילָה קוֹנָה מִן הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ מְמָאֶנֶת. וְאֵינָהּ צְרִיכָה בְּדִיקָה לְמֵאוּן שֶׁחֶזְקָתָהּ שֶׁהֵבִיאָה סִימָנִין:
הלכה ה׳
הֲרֵי שֶׁנִּבְדְּקָה וְלֹא נִמְצְאוּ לָהּ סִימָנִים הוֹאִיל וְנִבְעֲלָה אַחַר שֶׁהִגִּיעָה לַזְּמַן הָרָאוּי לְסִימָנִין הֲרֵי זוֹ חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא הֵבִיאָה וְנָשְׁרוּ. וּלְפִיכָךְ צְרִיכָה גֵּט מִסָּפֵק. וְאִם מֵאֲנָה אַחַר שֶׁנִּבְדְּקָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט מִסָּפֵק. וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה וְהַוָּלָד סְפֵק מַמְזֵר מִשְּׁנֵיהֶם:
הלכה ו׳
קְטַנָּה שֶׁלֹּא מֵאֲנָה וְהִגְדִּילָה וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בְּעָלָהּ בַּעְלָהּ מִשֶּׁנַּעֲשֵׂית בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ מְמָאֶנֶת שֶׁהֲרֵי הִגְדִּילָה. וּצְרִיכָה גֵּט מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁהֲרֵי לֹא בָּא עָלֶיהָ אַחַר שֶׁהִגִּיעָה לִשְׁנֵי נַעֲרוּת עַד שֶׁנָּחוּשׁ לָהּ שֶׁמָּא הֵבִיאָה סִימָנִין וְתִהְיֶה סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת, וְלֹא בָּא עָלֶיהָ אַחַר שֶׁהִגְדִּילָה כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה. וְנִמְצֵאת שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט אֶלָּא מִנִּשּׂוּאֵי קַטְנוּת שֶׁהֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. לְפִיכָךְ אִם עָמְדָה וְנִתְקַדְּשָׁה אַחַר שֶׁגָּדְלָה תּוֹפְסִין בָּהּ קִדּוּשִׁין שֶׁל שֵׁנִי. וְאִם גֵּרֵשׁ הָרִאשׁוֹן יִכְנֹס הַשֵּׁנִי. אֲבָל אִם גֵּרֵשׁ שֵׁנִי לֹא יְקַיֵּם רִאשׁוֹן שֶׁמָּא יֹאמְרוּ הֶחֱזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מֵאַחַר שֶׁנִּתְאָרְסָה. וְאִם בָּא עָלֶיהָ שֵׁנִי קֹדֶם שֶׁיְּגָרֵשׁ רִאשׁוֹן תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה מִפְּנֵי שֶׁדּוֹמֶה לְאִשָּׁה שֶׁשָּׁמְעָה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְנִשֵּׂאת וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעְלָהּ. וְאֵין הַוָּלָד מִן הַשֵּׁנִי מַמְזֵר. וְאִם בָּא עָלֶיהָ רִאשׁוֹן קֹדֶם שֶׁגֵּרֵשׁ שֵׁנִי הַוָּלָד מַמְזֵר:
הלכה ז׳
אֵי זוֹ הִיא קְטַנָּה שֶׁצְּרִיכָה לְמָאֵן. מִבַּת שֵׁשׁ עַד בַּת עֶשֶׂר שָׁנִים בּוֹדְקִין אוֹתָהּ לְפִי יְפִי דַּעְתָּהּ אִם יוֹדַעַת לִשְׁמֹר קִדּוּשֶׁיהָ וְשֶׁהֵן קִדּוּשִׁין לֹא שֶׁתִּשְׁמֹר אוֹתָן כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּשַׁמֶּרֶת הָאֱגוֹז וּתְמָרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זוֹ צְרִיכָה מֵאוּן. וְאִם אֵינָהּ יוֹדַעַת לִשְׁמֹר קִדּוּשֶׁיהָ אֵינָהּ צְרִיכָה לְמָאֵן אֶלָּא הוֹלֶכֶת לְבֵית אִמָּהּ כְּאִלּוּ לֹא נִתְקַדְּשָׁה מֵעוֹלָם. וּפְחוּתָה מִבַּת שֵׁשׁ אֲפִלּוּ יוֹדַעַת לִשְׁמֹר אֵינָהּ צְרִיכָה מֵאוּן. וִיתֵרָה עַל בַּת עֶשֶׂר אֲפִלּוּ סְכָלָה בְּיוֹתֵר צְרִיכָה מֵאוּן. וְכָל מִי שֶׁהִשִּׂיאוּהָ אַחֶיהָ אוֹ אִמָּהּ אוֹ קְרוֹבֶיהָ שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ אֵינָהּ צְרִיכָה לְמָאֵן:
הלכה ח׳
כֵּיצַד מְמָאֶנֶת. אוֹמֶרֶת בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים אֵין רְצוֹנִי בִּפְלוֹנִי בַּעְלִי. אוֹ אֵין רְצוֹנִי בַּקִּדּוּשִׁין שֶׁקִּדְּשׁוּנִי אִמִּי אוֹ אַחַי. וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. אֲפִלּוּ הָיוּ אוֹרְחִין מְסֻבִּין בְּבֵית בַּעְלָהּ וְהִיא עוֹמֶדֶת וּמַשְׁקָה עֲלֵיהֶן וְאָמְרָה אֵינִי רוֹצָה בִּפְלוֹנִי בַּעְלִי הֲרֵי זֶה מֵאוּן:
הלכה ט׳
הַשְּׁנַיִם שֶׁמְּמָאֶנֶת הַקְּטַנָּה בִּפְנֵיהֶן כּוֹתְבִין לָהּ בְּיוֹם פְּלוֹנִי מֵאֲנָה פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי בְּפָנֵינוּ בִּפְלוֹנִי בַּעְלָהּ וְחוֹתְמִין וְנוֹתְנִין לָהּ. וְזֶה הוּא גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט מֵאוּן. וְגֵט מֵאוּן אֵינוֹ כְּגֵט הַגֵּרוּשִׁין שֶׁנְּתִינָתוֹ מְגָרְשָׁהּ. וְאֵינוֹ צָרִיךְ כְּתִיבָה לִשְׁמָהּ וְלֹא מְסִירָה וְלֹא דָּבָר מִמִּשְׁפְּטֵי גֵּט הַגֵּרוּשִׁין. וְאֵין כּוֹתְבִין בּוֹ טָפְסֵי הַגֵּט שֶׁמָּא יֵרָאֶה כְּגֵט גֵּרוּשִׁין לְפִי שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְּמַעֲשֵׂה בֵּית דִּין:
הלכה י׳
הַשְּׁנַיִם שֶׁמְּמָאֶנֶת בִּפְנֵיהֶן צְרִיכִין שֶׁיְּהוּ מַכִּירִין אוֹתָהּ וְאֶת בַּעְלָהּ שֶׁמֵּאֲנָה בּוֹ. לְפִיכָךְ כָּל מִי שֶׁרָאָה אוֹתָהּ שֶׁמֵּאֲנָה וְשָׁמַע מֵאוּנֶיהָ יֵשׁ לוֹ לִכְתֹּב גֵּט מֵאוּן לָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירָהּ. וּכְבָר נָהֲגוּ יִשְׂרָאֵל לִכְתֹּב גֵּט מֵאוּן בְּנֹסַח זֶה:
הלכה י״א
גט מאון:בְּכָךְ בְּשַׁבָּת כָּךְ וְכָךְ יוֹם לְחֹדֶשׁ פְּלוֹנִי שְׁנַת כָּךְ וְכָךְ לְמִנְיַן פְּלוֹנִי מֵאֲנָה פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי בְּפָנֵינוּ וְאָמְרָה שֶׁאִמִּי אוֹ אַחַי הִטְעוּנִי וְהִשִּׂיאוּנִי אוֹ קִדְּשׁוּנִי וַאֲנִי קְטַנָּה לִפְלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי וְהַשְׁתָּא גִּלִּיתִי דַּעְתִּי קָדֳמֵיכוֹן דְּלָא צָבִינָא בֵּיהּ וְלֹא קָאֵימְנָא עִמֵּיהּ. וּבְדַקְנָא פְּלוֹנִית דָּא וְאִתְבָּרֵר לָנָא דַּעֲדַיִן קְטַנָּה הִיא וּכְתַבְנָא וַחֲתַמְנָא וְיָהִיבְנָא לָהּ לִזְכוּת וְלִרְאָיָה בְּרוּרָה: פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי עֵד: פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי עֵד:
הלכה י״ב
הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בְּעָלָהּ נֶאֶסְרָה עַל הָרִאשׁוֹן. וְאִם הֶחֱזִיר הָרִאשׁוֹן וּבְעָלָהּ לוֹקֶה וְכוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד ד) ״‎לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן״‎ וְגוֹ':
הלכה י״ג
זִנְּתָה עִם אַחֵר כְּשֶׁהִיא גְּרוּשָׁה מֻתֶּרֶת לַחֲזֹר לְבַעְלָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד ב) ״‎וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר״‎. הֲוָיָתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שֶׁהִיא הַקִּדּוּשִׁין הִיא שֶׁאוֹסֶרֶת אוֹתָהּ עַל בַּעְלָהּ לַחֲזֹר לוֹ:
הלכה י״ד
וּבִכְלַל לָאו זֶה שֶׁכָּל אִשָּׁה שֶׁזִּנְּתָה תַּחַת בַּעְלָהּ נֶאֶסְרָה עָלָיו וְלוֹקֶה עָלֶיהָ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד ד) ״‎אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה״‎ וַהֲרֵי נִטְמְאָה. אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֶנְסָה. לְפִיכָךְ כָּל אִשָּׁה שֶׁנֶּאֶסְרָה עַל בַּעְלָהּ עַל יְדֵי קִנּוּי וּסְתִירָה אִם בָּעַל אוֹתָהּ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְאִם עָבַר וְהֶחֱזִירָהּ אַחַר שֶׁגֵּרְשָׁהּ יוֹצִיא בְּגֵט:
הלכה ט״ו
חֵרֵשׁ שֶׁגֵּרֵשׁ בִּרְמִיזָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְהָלְכָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְחֵרֵשׁ אַחֵר וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְפִקֵּחַ אֲסוּרָה לַחֲזֹר לְבַעְלָהּ הַחֵרֵשׁ. אֲבָל אִשְׁתּוֹ שֶׁל פִּקֵּחַ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה וְהָלְכָה וְנִשֵּׂאת לְחֵרֵשׁ וְנִתְגָּרְשָׁה מֻתֶּרֶת לַחֲזֹר לְבַעְלָהּ הַפִּקֵּחַ:
הלכה ט״ז
הַמְמָאֶנֶת בְּאִישׁ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנּוּ. וְדִינָהּ עִם בַּעְלָהּ שֶׁמֵּאֲנָה בּוֹ כְּדִינָהּ עִם מִי שֶׁלֹּא קִדְּשָׁהּ מֵעוֹלָם. הִיא מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו וְהוּא מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְלֹא פְּסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה. וְאִם נִשֵּׂאת לְאַחֵר וְגֵרְשָׁהּ הָאַחֵר אוֹ מֵת אוֹ מֵאֲנָה בּוֹ מֻתֶּרֶת לַחֲזֹר לָרִאשׁוֹן. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ גֵּרְשָׁהּ הָרִאשׁוֹן וְהֶחֱזִירָהּ וּמֵאֲנָה בּוֹ וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר אַחַר שֶׁמֵּאֲנָה בּוֹ וְגֵרְשָׁהּ הָאַחֵר מֻתֶּרֶת לַחֲזֹר לָרִאשׁוֹן. שֶׁכָּל הַיּוֹצֵאת בְּמֵאוּן אַף עַל פִּי שֶׁקְּדָמוֹ גֵּט הֲרֵי זוֹ כְּמִי שֶׁלֹּא נִתְגָּרְשָׁה מִמֶּנּוּ בְּגֵט מֵעוֹלָם וּמֻתֶּרֶת לַחֲזֹר לוֹ. אֲבָל הַמְגָרֵשׁ אֶת הַקְּטַנָּה בְּגֵט וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר וּמֵאֲנָה בּוֹ אֲסוּרָה לַחֲזֹר לָרִאשׁוֹן מִפְּנֵי שֶׁיָּצָאת מִמֶּנּוּ בְּגֵט אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָאת מִן הָאַחֲרוֹן בְּמֵאוּן. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם גֵּרְשָׁהּ הָאַחֲרוֹן אוֹ מֵת. וְכֵן אֲסוּרָה לַאֲבִי הָרִאשׁוֹן וְלִבְנוֹ וּלְאָחִיו כִּשְׁאָר הַגְּרוּשׁוֹת אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָאת מִן הָאַחֲרוֹן בְּמֵאוּן:
הלכה י״ז
הַמְמָאֶנֶת בְּיָבָם אֲסוּרָה לְאָבִיו מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֵית כְּכַלָּתוֹ בְּעֵת שֶׁמֵּת בְּנוֹ. אֲבָל לִשְׁאָר קְרוֹבִים מֻתֶּרֶת. לְפִיכָךְ אִם מֵאֲנָה בְּאֶחָד מִן הַיָּבָמִין מֻתֶּרֶת לְאֶחָיו:
הלכה י״ח
כָּל אִשָּׁה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה אוֹ שֶׁנִּתְאַלְמְנָה הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא וְלֹא תִּתְאָרֵס עַד שֶׁתַּמְתִּין תִּשְׁעִים יוֹם חוּץ מִיּוֹם שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה אוֹ שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ בּוֹ וְחוּץ מִיּוֹם שֶׁנִּתְאָרְסָה בּוֹ. כְּדֵי שֶׁיִּוָּדַע אִם הִיא מְעֻבֶּרֶת אוֹ אֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת לְהַבְחִין בֵּין זַרְעוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן לְזַרְעוֹ שֶׁל שֵׁנִי:
הלכה י״ט
וּמִיּוֹם כְּתִיבַת הַגֵּט מוֹנִין לִמְגֹרֶשֶׁת. וַאֲפִלּוּ הָיָה עַל תְּנַאי אוֹ שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְיָדָהּ אֶלָּא לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים מִיּוֹם הַכְּתִיבָה מוֹנִין. שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מִתְיַחֵד עִמָּהּ מִשֶּׁכְּתָבוֹ לָהּ:
הלכה כ׳
וּגְזֵרַת חֲכָמִים הִיא שֶׁאֲפִלּוּ אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד וַאֲפִלּוּ נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה מִן הָאֵרוּסִין צְרִיכָה לְהַמְתִּין תִּשְׁעִים יוֹם. אֲפִלּוּ קְטַנָּה אוֹ זְקֵנָה אוֹ עֲקָרָה אוֹ אַיְלוֹנִית. וַאֲפִלּוּ בַּעְלָהּ בִּמְדִינַת הַיָּם אוֹ חוֹלֶה אוֹ חָבוּשׁ בְּבֵית הַאֲסּוּרִין וַאֲפִלּוּ בְּתוּלָה מִן הָאֵרוּסִין צְרִיכוֹת לְהַמְתִּין תִּשְׁעִים יוֹם:
הלכה כ״א
שִׁפְחָה שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה וְגִיּוֹרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּרָה מַמְתִּינִין תִּשְׁעִים יוֹם. וַאֲפִלּוּ גֵּר וְאִשְׁתּוֹ שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ מַפְרִישִׁין אוֹתָן תִּשְׁעִים יוֹם כְּדֵי לְהַבְחִין בֵּין זֶרַע שֶּׁנִּזְרַע בִּקְדֻשָּׁה לְזֶרַע שֶׁלֹּא נִזְרַע בִּקְדֻשָּׁה. וְכֵן יְפַת תֹּאַר אַף עַל פִּי שֶׁנָּתְנָה לָהּ תּוֹרָה שְׁלֹשִׁים יוֹם לְתַקָּנַת עַצְמָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין תִּשְׁעִים יוֹם לְתַקָּנַת הַוָּלָד. וְהַשְּׁלֹשִׁים מִכְּלַל הַתִּשְׁעִים:
הלכה כ״ב
הַמְמָאֶנֶת אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין. לֹא גָּזְרוּ אֶלָּא בִּגְרוּשָׁה. וְכֵן הַמְזַנָּה אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין מִפְּנֵי שֶׁמְּשַׁמֶּרֶת עַצְמָהּ שֶׁלֹּא תִּתְעַבֵּר. וְכֵן אֲנוּסָה וּמְפֻתָּה אֵינָן צְרִיכוֹת לְהַמְתִּין:
הלכה כ״ג
מִי שֶׁנִּשֵּׂאת בְּטָעוּת וְנוֹדַע שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ וְהוֹצִיאוּהָ בֵּית דִּין מִתַּחְתָּיו. אִם הָיְתָה קְטַנָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין. שֶׁזֶּה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי הוּא וְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי בְּרֹב לֹא גָּזְרוּ בּוֹ:
הלכה כ״ד
הַמְאָרֵס בְּתוֹךְ תִּשְׁעִים יוֹם מְנַדִּין אוֹתוֹ. אֵרֵס וּבָרַח אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ. כָּנַס בְּתוֹךְ תִּשְׁעִים יוֹם מַפְרִישִׁין אוֹתָן עַד אַחַר זְמַן וְיַעֲמֹד עִם אִשְׁתּוֹ:
הלכה כ״ה
וְכֵן גָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יִשָּׂא אָדָם מְעֻבֶּרֶת חֲבֵרוֹ וּמֵינֶקֶת חֲבֵרוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַזֶּרַע יָדוּעַ לְמִי הִיא מְעֻבֶּרֶת. שֶׁמָּא יַזִּיק הַוָּלָד בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עַל בֶּן חֲבֵרוֹ. וּמֵינִיקָה שֶׁמָּא יִתְעַכֵּר הֶחָלָב וְהוּא אֵינוֹ מַקְפִּיד לְרַפְּאוֹת הֶחָלָב בִּדְבָרִים הַמּוֹעִילִין לֶחָלָב כְּשֶׁיִּתְעַכֵּר:
הלכה כ״ו
כַּמָּה הוּא זְמַן הַיְנִיקָה. כ״‎ד חֹדֶשׁ חוּץ מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַד בּוֹ וּמִיּוֹם שֶׁנִּתְאָרְסָה בּוֹ:
הלכה כ״ז
כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לִשָּׂא כָּךְ אָסוּר לְאָרֵס עַד אַחַר זְמַן זֶה. אֲפִלּוּ נָתְנָה בְּנָהּ לְמֵינִיקָה אוֹ שֶׁגְּמָלַתּוּ בְּתוֹךְ כ״‎ד חֹדֶשׁ לֹא תִּנָּשֵׂא. מֵת בְּנָהּ מֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא תַּהַרְגֶנּוּ:
הלכה כ״ח
עָבַר וְנָשָׂא מְעֻבֶּרֶת אוֹ מֵינִיקָה בְּתוֹךְ זְמַן זֶה יוֹצִיא בְּגֵט וַאֲפִלּוּ הָיָה כֹּהֵן. וְאִם הָיָה יִשְׂרָאֵל יַחֲזִירֶנָהּ אַחַר כ״‎ד חֹדֶשׁ שֶׁל מֵינִיקָה. נָשָׂא וּבָרַח וּלְאַחַר זְמַן בָּא וְיָשַׁב עִם אִשְׁתּוֹ אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. אֵרֵס מְעֻבֶּרֶת אוֹ מֵינִיקָה אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְלֹא לִכְנֹס עַד אַחַר זְמַן הַיְנִיקָה אוֹ עַד שֶׁיָּמוּת הַוָּלָד:

כסף משנה · הלכות גירושין פרק י״א

ד׳
במה דברים אמורים בשלא בא עליה הבעל וכו' הרי זו אינה ממאנת. נתבאר בפרק רביעי מהלכות אישות:
י״ב
המגרש את אשתו ונתקדשה לאחר וכו' ואם החזיר הראשון ובעלה לוקה. בפ' עשרה יוחסין (קדושין ע"א) אמרינן שאם קידש ולא בעל או בעל ולא קידש אינו לוקה ולזה נתכוון רבינו:
י״ד
ובכלל לאו זה וכו'. כתב הרב המגיד וחכ"א אחד זה ואחד זה אסורה וכו' ומן הסוגיא הזו משמע לכאורה שאם לא נבעלה אין בה לאו אע"פ שנסתרה אחרי קינוי ומה שאמרו במסכת סוטה שאם בא עליה בעלה בדרך לוקה פי' רבינו לוקה מכת מרדות דכל זמן שלא זינתה ודאי אינו לוקה עליה מלקות גמור מספק עכ"ל. ויש לתמוה על זה שהרי רבינו כתב בספ"א מהא"ב המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאת והיה בעלה כהן ובא עליה אחר כך הרי זה לוקה עליה משום זונה אע"פ שאין עיקר העדות בע"א כבר הוחזקה בזונה, וכתב ה"ה אע"פ ששנינו ביבמות וחכ"א מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ואמרו שם מאי נסתרה נבעלה וכו' ולמיקם עליה בלאו וכו' ואע"פ כן סבור רבינו שאין ישראל שזינתה תחתיו לוקה על לאו (זה) מפני שעיקר הלאו הוי למחזיר גרושתו אחר שנתארסה או שנשאת לאחר וכו' ואע"פ שחכמים דרשו בו שני דברים מניעת חזרת הגרושה ומניעה לבא אל האשה אחרי אשר הוטמאה וכו' ה"ל לאו שבכללות וכו' ואין לוקין עליו וכו' זהו דעת רבינו ומפני כן לא מנה בכלל מצות הלאוין שלא לבא על אשתו אחר שזינתה ולא חייב עליה מלקות בספר שופטים ולא בשום מקום וכאן כתב בעלה כהן בדוקא וחייב לו מלקות משום זונה ולא משום טומאה עכ"ל. וסתירת הדברים מכאן לשם מבוארת ששם כתב ה"ה שדייק מלשון רבינו שאינו לוקה משום לאו דאחרי אשר הוטמאה וכתב שלא חייב עליה רבינו מלקות בשום מקום ולא זכר שפה כתב בפירוש לוקה עליה משום לאו דאחרי אשר הוטמאה. ועל רבינו קשה דידיה אדידיה שכאן כתב שלוקה עליה ומדייק דבריו בספ"א מהא"ב נראה שאינו לוקה עליה וכן נראה מדהשמיטה בפי"ט מהלכות סנהדרין ולא מנאה בכלל הלאוין שלוקין עליהם וכן נראה שהוא דעתו משום דהוי [לאו] שבכללות וצריך לדחוק ולומר לוקה שכתב כאן היינו מכת מרדות, ויש מי שתירץ דברי רבינו שמ"ש כאן רבינו שלוקה עליה היינו דוקא כשגירשה והחזירה ואחר כך בא עליה כגון מחזיר גרושתו אחר שנתקדשה לאחר וזו אם גירשה והחזירה אף על פי שלא נתקדשה לאחר לוקה עליה דכי אמרינן אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ארישא דקרא קאי וכתב לה ספר כריתות וכו' לא יוכל בעלה לשוב לקחתה אם היתה לאיש אחר וכן אע"פ שלא היתה לאיש אחר אם הוטמאה תחתיו וגירשה לא יוכל לשוב לקחתה והשתא ניחא דאין זה לאו שבכללות שאין כאן אלא לאו אחד שלא להחזיר גרושתו אם היתה לאיש אחר או אם הוטמאה תחתיו וניחא נמי שלא מנאה בפי"ט מהלכות סנהדרין שאין כאן אלא לאו אחד ובפ"א מהלכות א"ב מיירי כשבא עליה ולא החזירה ומש"ה אינו לוקה אם אינו כהן:
י״ח
כל אשה שנתגרשה או שנתאלמנה וכו' ה״ז לא תנשא וכו' להבחין בין זרעו של ראשון וכו'. בפרק החולץ (יבמות דף מ״ב) בגמ' יהיב טעמא משום דכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך ופי' רש״י שאין השכינה שורה אלא על הודאים שזרעו מיוחס אחריו:
י״ט
ומיום כתיבת הגט מונים למגורשת. כתב הרב המגיד פסק הלכה בפרק כל הגט וטעות סופר שאינו אלא בפרק ב' דגיטין ומ"ש שהוא פסק הלכה כך היא גירסת ספרים אבל בנוסחי דידן אין כתיב בגמרא פסק הלכה והכי איתא בגמרא (דף י"ח) אתמר מאימתי מונין לגט רב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה וכו' ת"כ דרב ות"כ דשמואל ואמרינן בתר הכי רב כהנא ורב פפי ורב אשי עבדי משעת כתיבה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי משעת נתינה וכתב הרא"ש רב אלפס לא הביא אלא ת"כ דשמואל וכתב וכן הלכתא ודבריו תמוהים למה פסק כשמואל הא קי"ל הלכתא כרב באיסורי. ועוד דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאינון אמוראי עבדי כרב [ויש ספרים שכתוב בהם והלכתא משעת כתיבה] ומשמע דהרי"ף אינו גורס אותו מאחר שלא כתבו בהלכותיו עכ"ל. ונראה שטעם הרי"ף משום דכיון דרב אשי דבתראה טובא הוא ומאריה דגמ' הוא עביד משעת כתיבה הכי נקטינן וכן פסקו סמ"ג והרשב"א והר"ן והריב"ש וספר א"ח:
כ״ד
המארס בתוך צ' יום וכו'. כתב הראב״ד אומר אני מנדין אותו עד שיגרש וכו' ומתני' בבא על יבמתו בתוך שלשה חדשים וכו'. ואיני מבין זה שהרי אמרו בפרק החולץ (יבמות דף ל״ט) אהא דתנן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר לומר שמגרשה בגט ומחזירה:
כ״ה
וכן גזרו חכמים וכו' שמא יזיק הולד בשעת תשמיש שאינו מקפיד וכו'. בפ' החולץ אמרינן דטעמא דלא ישא מעוברת חבירו משום דחסא כלומר שממעכו בשעת תשמיש א"ה דידיה נמי דידיה חייס עילויה ה"נ חייס עילויה ופירש"י שאין אדם מתכוון להרוג הנפש אלא סתם מעוברות למניקה קיימא דילמא איעברה ומיעכר חלבה וקטלה ליה אי הכי דידיה נמי דידיה ממסמסא ליה בביצין וחלב דידה נמי ממסמסא ליה בביצים וחלב לא יהב לה בעל ליתבעינהו ליורשים אמר אביי אשה בושה לבא לב"ד והורגת את בנה, ומאחר דטעמא דדחסא אידחי ואוקימנא דטעמא משום דילמא איעברא ואיעכר חלבא יש לתמוה על רבינו למה השמיט טעמא דמיעכר חלבא דקם ונקט טעמא דדחסא דאידחי וכתב מהר"י קולון שטעמו משום דטעמא דמיעכר חלבא אינו כולל דהא כמה נשים דלא שייך בהו ההוא טעמא כגון צמוקי דדים או מת הולד ומש"ה תלה הטעם בשמא יזיק אשר בו יספיק לכל הנשים עכ"ל. ועדיין קשה למה לו לתפוס הטעם הדחוי אף אם יהיה כולל כיון דאידחי ליה. לכך נ"ל דרבינו לא גריס אלא וטעמא דדחסא לעולם איתיה ואע"ג דאקשי ליה דידה נמי חייס עליה ה"מ לאהדורי ליה דלא חייס כולי האי על דחבריה כדחייס על דידיה וכיון דלא חייס על דחבריה כדחייס על דידיה איכא למיחש דדחיס ליה שלא במתכוין אלא דאהדר ליה לפי דרכו דאפילו תימא דחייס על דחבריה כעל דידיה איכא למיחש דילמא איעברא ומיעכר חלבא והאי טעמא היה צריך לאומרו כדי לתת טעם למינקת חבירו ומש"ה קאמר דשייך נמי במעוברת חבירו אבל לפום קושטא עיקר טעמא דמניקת לא הוי אלא משום דחסא דהא ודאי לא חייס על דחבריה כדחייס על דידיה וכמו שכתבתי:
נחלת הכלל · Torat Emet 363

קרית ספר · הלכות גירושין פרק י״א

ד׳
קטנה יתומה או יתומה בחיי האב שאין קידושיה קידושין גמורים אם נעשית בת י"ב שנה ויום אחד ונבעלה הויא לה מקודשת דבעל לשם קידושין דחזקתה שהביאה סימנים ואם נבדקה ולא נמצאו לה סימנים חוששין שמא נשרו וצריכה גט מספק ואם נתקדשה לאחר צריכה ג"כ גט משני מספק ואם נשאת תצא מזה ומזה והולד משניהם ספק ממזר דלתרוייהו הויא ספק אשת איש. ויש במצות גירושין גדרים וסייגים מדברי סופרים על ושמרתם את משמרתי:
י״ב
אזהרת עח שלא יחזיר את גרושתו אחר שנתקדשה לאחר דכתיב ויצאה והיתה לאיש אחר דהיינו הויה דקידושין וכתיב לא יוכל בעלה הראשון וכו' ואם החזירה הראשון ובעלה לוקה וכופין אותו להוציא כדכתיב לא יוכל בעלה וגו'. זינתה עם אחר כשהיתה גרושה מותרת לחזור לבעלה שנאמר ויצאה והיתה וגו' הוייתה לאיש אחר שהוא הקידושין הוא שאוסרת אותה על בעלה לחזור לו. ובכלל לאו זה אשה שזינתה תחת בעלה נאסרת עליו ולוקה עליה שנאמר אחרי אשר הוטמאה והרי נטמאה אלא אם כן היתה אשת ישראל שנאנסה דכתיב והיא לא נתפסה וכו'. ואם קנא לה בעלה ונסתרה אסורה מספק שמא נבעלה ויוציא בגט אם החזירה אחר שגירשה דהויא ספיקא דאוריתא.
ט״ו
חרש שגירש ברמיזה ונתקדשה לחרש אחר וכ"ש אם לפקח אסורה לחזור לבעלה הראשון דקורא אני עליה לא יוכל בעלה הראשון. אבל אשתו של פקח שגרשה ונשאת לחרש אין אני קורא עליה לא יוכל בעלה הראשון ומותרת לחזור לפקח אחר שגירשה החרש דאין נישואיו כלום מן התורה.
י״ח
והמתנת ג' חדשים משום דכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני שאין השכינה שורה אלא על הוודאין כדכתיב ולזרעך אחריך שזרעו מיוחס אחריו. ונראה דהוי מדרבנן גזירה שמא ישא אחותו מאביו וקרא אסמכתא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות גירושין פרק י״א

ב׳
החרשת. וקטנה שהיא חרשת ממאנת עי' תשו' רשב"א סי' אלף ר"ג.
ה׳
ונבעלה אחר שהגיע לזמן וכו'. משמע דבעי' לידע זמן הראוי' בבירור אבל אם יש ספק אם הגיע לזמן יש מקום להקל ועי' בשו"ת ר"י מטראני ח"א סי' מ"א וסי' נ"א.
י״ח
כל אשה וכו'. עי' בתשו' השיב ר"א סי' ז'.
כ״ה
מעוברת חבירו ומניקת חבירו. עי' בהה"מ מ"ש בשם י"מ דוקא במניקה דנתארמלה אבל בנתגרשה וכו' והוא שיטת ר"ש הזקן הובא בתוס' יבמות דף מ"ב ע"א ד"ה סתם וז"ל ר"ש הזקן הי' אומר דגרושה מינקת מותרת לנשא וכ"ה בתוס' כתובות דף ס' ע"ב ד"ה והלכתא והנה כפי הלשון בתוס' ולשון הה"מ דנקטו בדבריהם מינקת דבמעוברת מודה ר"ש הזקן והיינו משום דבמעוברת איכא עוד טעמא אחרינא משום דחסה וכמ"ש רבינו פה דטעם זה לא נדחה עי' בכ"מ. והתוס' בכתובות שינו לשונם הר"ש אומר דגרושה מותרת משמע מעוברת ומניקה וכ"ה להדי' ברא"ש יבמות וכ"כ רי"ו בנתיב כ"ג חלק ג' יראה מדבריהם דס"ל דהיתר הר"ש הזקן אפי' במעוברת ונ"ל דפי' זה מוכרח בדברי הר"ש דהרי ר"ת השיב על דבריו דלמאי דהוי בעי למימר דטעמא משום דחסה אין חילוק בין אלמנה לגרושה וה"ה לה"ט ובאמת קוש' זו יש ליישב לשיט' הר"ש דאדרבה יש קצת ראי' לפרושו משום דלכאורה ק' למה נאיד הגמ' מטעם דחסה הא כיון דמסיק טעם דמניקה משום ולד דעל דידי' חייס ועל חברי' לא חייס א"כ ה"נ י"ל דעל חברי' שייך טעם דדחסה בלא מתכווין משא"כ בדידי' חייס ומשים על לבו כמ"ש הכ"מ לשי' רבינו ולפי' הר"ש ניחא דלס"ד דטעם דחסה אפי' בגרושה שייך טעם זה והמקשה לא הי' ידע ליתן טעם למניקה דאף דהי' עולה על דעתו משום הנקת הולד עכ"ז קשי' לי' דהא סתמא קתני דומי' דמעוברת וא"כ אפי' בגרושה מינקת אסור ובזה לא הוי ידע טעמא ועל כן הוכרח התרצן לחדש סברא דדחסה אפי' לגבי חברי' לא נחשד אבל להניק לא אכפת לי' ומש"ה קאמר דטעם מעוברת ג"כ משום הנקה וא"כ מעוברת ומניקה שניהם שווים דאין כאן אסורא כ"א באלמנה ומיושב קוש' ר"ת על הר"ש והיינו ע"כ דסובר הר"ש דטעם דדחסה נדחה לפי המסקנא. ובתוס' כתובות הק' ר"ת וז"ל ר"ת אומר דאסורה לנשא דתני' בפ' החולץ וכו' מעוברת חבירו וכו' קפסיק ותני ע"ש ולפי דברינו יש מקום להציל הר"ש גם מקו' זו דלכאורה ק"ק מפני מה קתני בבריי' מעוברת כיון דקתני מניקה אנן ידעי' דמעוברת למניקה קיימא ולפי דברי הר"ש מיושב דמש"ה קתני מעוברת להורות לנו דאסורה דמעוברת דומי' דמניקה כי היכא דמניקה דוקא במשועבדת אבל לא בגרושה גם במעוברת דינא הכי ואשמועי' דלא אמרי' לפי המסקנא טעמא דדחסה כלל ומה שהק' עוד דאלמנה נמי לא משתעבדא מכי תבעה כתובתה או רוצה לנשא לזה י"ל דס"ל כיון דעכ"פ משכחת לפעמים שיעבוד באלמנה לא חלקו חכמים אבל בגרושה דלא משכחת שעבודא כלל לא גזרי' אטו אלמנה ובזה יש מקום ליישב ג"כ מה דק' לב"ש דס"ל דאשה אינה משועבד להניק כתובות דף צ"ט ואעפ"כ אית לי' אסורה דמניקת חבירו וי"ל דאף דס"ל לב"ש מן הסתם לא מחייבי' לאשה להניק א"כ משכחת לה לפעמים שמחויבת כגון במקדש אותה אדעתא דהכי וגם אם כבר מנהג העיר שרובן מניקים בניהם י"ל כל הנושא אשה אדעתא דמנהגא נשאה וכיון דמשכחת תקנת חכמים בכה"ג שוב לא חלקו משא"כ בגרושה אף דיכול לגרשה ג"כ בתנאי שתניק את בנה כמבואר בפ' המגרש מ"מ בכה"ג וודאי דאינה רשאי לישא דאולי לא תוכל להניק ונתבטל הגט למפרע ועוד הארכתי בתשו' ליישב כל הקוש' הנזכרות באופן אחר ועמ"ש בזה פ"ב מהל' סוטה הלכה ט' ואעפ"כ רוב הפוסקים ורבינו מכללם לא ס"ל סברת הר"ש הזקן ואין לסמוך עליו להתיר בשום אופן. ובמזנה עי' בהגהת מרדכי פ' החולץ מינקת שנתעברה בזנות בא מעשה לפני הרב ר' מרדכי והתירו עי' שם במרדכי היטב ונראה מדבריו דלא חלק עם הרב ר"מ כ"א במ"ש להתיר אפי' לשי' ר"ת אבל מודה לדבריו לשי' הר"ש דזונה ג"כ מותרת אבל הנ"י פ' החולץ כ' ולענין מזנה אליבא דכ"ע לא תנשא משום דאין לולד מי שישתדל ואין לה על מי לחזור וודאי דמרחמת עליו ומניקתו הגם דאינה משועבדת ועי' בשו"ת צ"צ סי' נ"ה וגם היתר זה להקל במזנה אין לו ראי'. ובזונה מופקרת עי' בשו"ת מהר"י מינץ סי' ה' ורבים חולקים עליו והכל לפי הענין ומ"ש הב"י ססי' י"ג דגרושה שאין התינוק מכירה שי' הרשב"א שהביא הה"מ פה משמע דס"ל אפי' לר"ת דמחמיר בגרושה דוקא במכירה וסיים וראיתי מורים להקל ולא מחיתי בידם כיון שיש להם על מה לסמוך ובשו"ת אמונת שמואל סי' ב' למד מזה דגם באלמנה כל היכא דאינו יכול לכפותה להניק כמו שהכניסה לו ב' שפחות או שאין בני משפחתה רגילין להניק דינה כמו גרושה ושם סי' ג' כ' הגאון דבאלמנה שלא התחיל אצלה השיעבוד כלל עדיפי מגרושה דעכ"פ התחיל השיעבוד ע"ש ולענ"ד אין כאן מקום לסמוך כלל להתיר דהרי מדברי התוס' מבואר לשי' ר"ת גם בגרושה שלא הכירה אסור ודלא כהב"ח וכ"כ רש"א בתוס' כתובות דל"ק על ר"ת מהך דגרושה אין כופין דמ"מ אסורה לנשא אטו לא נתגרשה ואטו מכירה ע"ש ואין להקשות איך ס"ד לגזור אטו הכירה איך התיר ר"נ לדבי ר"ג הא גם שם במכירה אסור היינו דוקא היכא דאיכא תרתי גזרי' אטו לא נתגרשה ואטו מכירה ועוד יש מקום ליישב לפמ"ש הריב"ש הובא בב"י שם דלא קיימ"ל כר"נ משום דמסקי' בגמ' הלכתא מת מותר ע"ש א"כ לדידן דלא מתירין כ"א במת ואפי' בדבי ר"ג אין אנו מתירין כ"ש בגרושה דגזרי' אטו מכירה וכן נ"ל שיט' הרשב"א ג"כ ומ"ש בתשו' סי' תשכ"ג וז"ל שאלת עוד מינקת חבירו היכא דנתנה הבן לשני מינקת ונתנו עירבון להניק תשו' לא נתברר מתוך דבריך אם הי' תוך חמשים וכו' וסיים שם אלולי היתר הגמ' בדבי ר"ג וכשמת הולד היינו אוסרי' סוף דבר אינו יודע בזה שום היתר ע"ש ולכאורה קשה אמאי לא השיב להתיר בכה"ג שכ' האמונת שמואל ואף אם יש לחלק בין אלמנה דלא חלקו חכמים אפי' באינה משועבדת משא"כ גרושה דבכל ענין אינה משועבד כ"א במכירה משום סכנת הוולד מ"מ ק' על הרשב"א דהא לא נתברר בדברי השואל אי הוי מינקת חבירו באלמנה או גרושה משמע דלא ס"ל להתיר גם בזה וכן יראה מלשונו שם במה שסיים ואלולי היתר הגמ' וכו' אלא דבזה חלק הרשב"א עם הריב"ש א"כ הרי דגם הרשב"א אינו מתיר בגרושה באינו מכירה והא דכ' הה"מ בשם הרשב"א להתיר בגרושה לא להורות הלכה למעשה להתיר כ"א להכריע מסברא בפי' הבריי' ודברי הב"י צל"ע למה לא מיחה במי שהורה להתיר וסומך על הרשב"א והוא בעצמו לא סמך ע"ז וביותר וודאי דאין להקל במ"ש בעל אמונת שמואל וכמ"ש וגם בגרושה שאינו מכירה ג"כ אין להקל וביותר לפמ"ש הרי"ו במישרים הא דנתגרשה אינו כופה דוקא כשמוציא מניקה אבל כשאינו מוציא מניקה או שאין לו שכר לשלם המניקה כופין אותה א"כ פשיטא דאסורה לנשא מה"ט דלמא אינו מוציא מניקה והיא משועבדת. ודע שמ"ש הרי"ו או שאין לו שכר לא נמצא מבואר בפוסקים שאם אין לו שכר המניקה שיכול לכופה וכי היא מחוייבת להניק בחנם יתנו לו מקופה של צדקה ומצאתי בס' נתיבות משפט דף קס"א ע"א שהעיר בזה ע"ש עכ"פ אין כאן מקום לסמוך כלל על התירא דבעל אמונת שמואל ועי' בשו"ת נב"י מה"ת דף כ"ב ע"ב וע"ג שכ' שגם בעל אמונת שמואל שהתיר שם הי' לו טעמים אחרים שהיתה פרוצה ומ"ש שם דף כ"ד ע"ד מילתא חדתא בעסק זונה מינקת ע"ש שהאריך נראה לי מ"ש לא מצינו חיוב על האם יפה כתב לפי פשטן של דברים שהביא הב"י בסי' פ"ב אבל הר"י במשרים ס"ל דהחיוב על האם היכא דאין להאב לשלם ואפשר לומר דדין דמישרים דוקא בגרושה כיון דעכ"פ הי' חל עלי' שיעבוד הנקה שעה אחת בשעת הקידושין משא"כ גבי זונה דלא התחיל השיעבוד כלל ובזה אין כאן מחלוקת בין רי"ו והרא"ש ודלא כמ"ש בעל הנתיבות. ומ"ש דזינתה עם ערבי ועבד לא הי' בכלל הגזירה משום דלא שייך אלמנת בעבד וערבי צע"ג אטו באלמנת תלי' מילתא והא דנקט חבירו לרבותא נקיט כן אעפ"י דבעל ראשון הי' חבירו ואוהבו ס"ד דהוא יחיס על בנו כמו עלי' דידי' קמ"ל דאין לחלק בהכי ומצאתי בכנה"ג סי' י"ג בהגהת ב"י אות ל"ה וז"ל אשת מומר שנתגרשה ממנו לא קרי' בי' אשת חבירו הר"מ אלשקר וסיים שם אמר המאסף נ"ל פי' דבריו שהיא מניקה או מעוברת ממנו אך בעיקר דינו של הרב אני מהרסס שוב מצאתי לבעל משפטי שמואל סי' צ' באשת מומר שאסורה להנשא ע"ש והנה המתירין היינו משום דמשמע להו דלאו אחיו הוא במצוות ולא מקרי חבירו ממש ועי' בטאה"ע סי' קנ"ז ואעפ"כ הסכימו לאסור א"כ אין לסמוך על ההיתר הזה כלל. ועי' בפ"י בק"א למס' כתובות דף ט' ע"ג בעובדא שבא לידו באשה שכבר התיר לה חכם אחד ליתן בנה למינקת ולא התחיל להניק וע"י הוראה זו נקשרה לאיש וקבעה זמן נשואין לאחר ג' חדשים ולא רצה להמתין יותר ושלא להפריד בין הדבקים בקושי התיר לאחר ט"ו חודש ע"ש במ"ש שעכ"ז הי' לבו נוקפו ובתשו' הארכתי והבאתי סמוכין לזה דלשון הברייתא בכתובות קתני בה כ"ד חודש ובריי' דיבמות לא הוזכר זמן ובכתובות לא נזכר פלוגתא דר"מ ורבנן וביבמות נזכר וי"ל דבברייתא יבמות דף ל"ו ע"ב תני ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית וחכמים אומרים יוציא וכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס ופירש"י שם כ"ד חודש ולמה סמך הברייתא ולא פי' הזמן וי"ל דוודאי רוב התינוקות די להם בהנקה ט"ו חודש אלא דמיעוטן אין די בהן וכמ"ש הפ"י וא"כ וודאי דלכתחילה לא תנשא עד כ"ד חודש דאולי הוא מן המיעוט אבל בדיעבד דקנסינן לי' דלא יחזיר עולמית היינו דוקא קודם ט"ו חודש משא"כ לאחר ט"ו חודש אפשר דמודה ר"מ לחכמים ואפשר נמי אליבא דחכמים בכה"ג מפרשי' לו ממנה עד דחזי' דסגי לולד זה זמן הנקה בפחות אבל גם על היתר הזה א"א לסמוך בשום אופן כ"א בצירוף הרבה סניפים כמ"ש הפ"י שהמורים להקל נענשו ועי' בשו"ת בית יהודה חלק אה"ע סי' י"ח ובשו"ת שב יעקב סי' ח' וט' ובשו"ת בגדי כהונה חלק אה"ע סימן ד' ה' ו' וראוי לכל מורה שלא לעשות מעשה להורות להקל ביחידי כ"א בצירוף רבנים מובהקים. ובפנויה שנתעברה ואמרה מפלוני והוא מודה לדברי' עי' ב"ש סי' י"ג אות כ"ג וע"ע ב"ש סי' ד' אות מ' דלענין חליצה לא סמכי' ע"ז וחיישי' דלמא זנתה ג"כ עם אחר ואם שוב לקחה לו לאשה ומת בלא בנים ולא נשאר כ"א זרע הזה שילדה כשהיתה פנוי' והוא הודה אז שהולד ממנה אעפ"כ צריכה חליצה ואפשר לומר ג"כ לשי' רבינו פה דס"ל דטעמא דדחסה לא נדחה א"כ במעוברת י"ל דאין להאמין לה גם בהוא מודה כיון דאפשר להמתין עד שתלד ויש מי שמצריך שבועה שישבע הוא והיא ואם מתחילה כיחש ואח"כ הודה אם מהני אמתלא ואם בעי' אמתלא ברורה כבר האריכו אחרונים בתשובותיהם ועי' בס' צ"צ.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות גירושין פרק י״א

ד׳
ואינה צריכה בדיקה כו'. הנה מלשון רבינו נראה דאף הך חזקה דרבא בסתם אף דלא נבדקה הוא רק לשל תורה אבל לשל דבריהם לא ונ"מ דאפשר דהא דאמרינן דאם בדקו ולא מצאו דחיישינן גבי קדושי תורה זה רק שעכ"פ מצאו גומא אחת דבזמן הגמ' בקיאים בגומות עיין תוס' ב"ב ד' קנ"ו ע"א ונדה ד' נ"ב ע"ב וגם הא דקי"ל דגומות אעפ"י שאין שערות הוא משום דאמרינן שנשרו כמש"כ לעיל בפ"ב מהלכות אישות רק דצריך ב' גומות אבל לספק די אף באחת ועיין בשאלתות סוף פ' בחקותי מפרש שם דגם הגומא נפשטת ע"ש ועיין ברמב"ן במלחמות פ"א דחולין מבואר שם דס"ל דחזקה דרבא הוה חזקה גמורה והבדיקה הוא רק חומרא ובזה א"ש הך דיבמות ד' ק"ה ע"ב גבי הך דאבדן דאמר ליה רבי דלר"י א"צ לבודקה אף לכתחלה וע"ש בתוס' ד"ה קטנה ובכורות דף י"ט ע"ב וע"ש ד' ס"א ע"ב מבואר להדיא דאף למ"ד דקטנה מתייבמת מ"מ אינה חולצת וכן מבואר בתוספתא כאן פי"ב דלרבנן רק דיעבד דהיינו ר"י והא דלא אצרכה כאן לבדוק משום דאיירי דהגיעה לכלל שנים ובדרבנן סמכינן לכתחלה אחזקה דרבא וכמש"כ ובאמת לפי שיטת רבינו מה דאמר שם דלר"י תחלוץ משתגיע לעונת נדרים היינו בת י"ב שנה ולא הביאה שתי שערות כמש"כ וא"כ י"ל דגם נתקדשה רק קדושין דרבנן יכול ליתן לה חליצה בלא בדיקה לכשתגדיל ועיין בהך דב"ב ד' קנ"ו ע"א דשם מיירי בקדושין דרבנן כדמוכח שם מדברי התוס' ד"ה ולגירושין ומ"מ לחליצה בעי בדיקה ולא סמכינן אחזקה דרבא אף בדרבנן ועיין בתוס' שם ד' קנ"ד ע"ב גבי הך דבני ברק מבואר ג"כ דס"ל דחזקה דרבא הוה חזקה גמורה, ועיין בנדה ד' מ"ח ע"ב גבי הך דאמר שם נשים בודקות אותה דכתב שם רש"י דע"כ ר"ל לאחר הפרק ולחליצה דאל"כ מהו הפעולה שבודקות אותה הא חיישינן שמא נשרו ואמאי לא מוקי כגון דלא בעל אך י"ל דר"י ור"ש לשיטתם ד' נ"ב דיכול למאן ועי' בירוש' רפ"א דיבמות, אך י"ל דאז נשים נאמנות וכן מה דאמר שם דאינם נאמנות לומר גדולה היא שתחלוץ דלענין דרבנן נאמנות, וע' תוס' עירובין ד' ה' ע"ב ד"ה וספק ע"ש דרק משום טרחא גדולה א"צ בספק דבריהם אך שם ליכא חזקה: [השמטה במש"כ גבי חזקה דרבא. גם מדברי רבינו לעיל בהלכות אישות פ"ב הי"ג גבי סריס אדם מוכח כן דרק היכא דאפשר לברר אז לא סמכינן אחזקה דרבא ע"ש: ע"כ השמטה]
י״ד
ובכלל לאו זה כו'. עיין בכסף משנה מש"כ על הך דלקמן סוף פ"א מהל' אס"ב ומה שתירץ שם והנה כן מוכח לקמן מדברי רבינו ז"ל דכמו דגבי מחזיר גרושתו צריך שיהיה הקדושין והנשואין בעבירה כן גבי סוטה אינו לוקה עד שיהא גם הקדושין בעבירה אבל בשאר חייבי לאוין לדברי רבינו רק בלא קדושין אינו לוקה אבל מ"מ אף אם היו הקדושין בהיתר אין נ"מ ועיין בהך דיבמות ד' ס"ט ע"א מה דאמר שם ואימא עד דאיכא הויה וביאה ר"ל כיון דשאר חייבי לאוין לא לקי עד שיהא הויה וביאה לא לפסול ג"כ, ועיין בירושלמי קדושין פ"ג ה"א דאמר שם דאם הוסיף בה השני קנין גמור ואח"כ גירשה אסורה לראשון משום לאו דלא יוכל ע"ש אף דקדושין של הראשון היו בהיתר קודם הקדושין של שני וא"כ מוכח דלא כנ"ל ובאמת זה נ"מ בשינוי הגירסות שבין רש"י לתוס' בקדושין ד' ע"ח ע"א אם יליף מן דרך לקוחין אסרה תורה או מן דרך הויה אסרה תורה דזה ר"ל שהעבירה ג"כ בלקוחין ושניהם גומרין העבירה וזה ר"ל דצריכה רק שתהא לקוחה אף דהלקוחין היו בהיתר וכמש"כ:
ט״ו
חרש כו' אבל כו'. עיין בהשגות ועיין בה"ה מה שהביא ראיה מהירושלמי ממה דאמר גירש מותרת להנשא לראשון, אך זה אינו ראיה כלל דשם ר"ל כמו הך דפליגי רבינו והר"א ז"ל לעיל בהל' אישות פ"ד ה"ט והטעם כמש"כ הרב בעל המאור ז"ל בהך דיבמות ד' צ"ב ע"ב דאם נימא דקדושין תופסין ביבמה וצריכה גט מותרת להתייבם דשם אין חשש שמא יאמרו דכבר חלץ לה וה"נ כן גבי אשת חרש משא"כ בדין של רבינו ואף אם נגרוס בירושלמי כשיטת רבינו אין ראיה כלל מהירוש' דהירושלמי לשיטתיה דס"ל דחרש אין לו קנין כלל באשה אפילו מדרבנן רק צריך גט זה הויא תקנה ולכך ס"ל בהירושלמי פ"ז דבת כהן שנשאת לחרש ישראל מותרת לאכול בתרומה משא"כ לדידן י"ל ג"כ דאסורה לחזור לראשון:
כ״א
שפחה שנשתחררה. עיין בדברי ה"ה, והטעם דס"ל לרבינו דזה בכלל גזירה דצריך להמתין ולא מטעם הבחנה רק זה הוא דין וזהו מה דר"ל בגמ' שם ד' מ"ב ע"ב הלכה כר"מ בגזירותיו ר"ל דהגזירה היא על הדבר לא על האדם העושה הדבר דאז יש לחלק בין קטנה לגדולה משא"כ אם הגזירה הוא על הדבר, ועיין בהך דכתובות דף ס' ע"ב בהך דמינקת ע"ש בתוס' ד"ה ואמר, ועיין בירושלמי פ"ד דיבמות דאמר שם דר"מ חשש לגיטין, ועיין בדמאי פ"ב ה"ה גבי מדה גסה ומדה דקה דר"מ אזיל בתר הדבר ולא בתר עושה הדבר, ועיין רש"י שבת דף ג' ע"ב ד"ה בשוגג מה דמחלק שם בין קנס לגזירה ור"ל ג"כ כן דקנס שייך רק על האדם העושה וגזירה הוא על הדבר בעצמו וא"א לחלק ועי' בהך דשבת דף מ' ע"א ש"מ האי מאן דעבר כו' ותוס' ריש פ"ק דכתובות ד"ה ותנשא ושם דף ה' ע"א ועיין בהך דפסחים ד' י"א ע"א ע"ש דרבנן אזלי בתר הדבר, ויהיה נ"מ להך דין דהלכה כ"ב גבי ממאנת אם ר"ל משום דהמיאון מפקיע הקדושין והוה כזנות בעלמא וכמו דאמרינן ביבמות דף ק"ח ע"ב ע"ש או משום דהגט משוה לה כקדושין, ועיין בהך דקדושין ד' מ"ה ע"א בתוס' ד"ה אלא ע"ש ונ"מ כגון קטנה שנשאת בקדושי מיאון ונתאלמנה אם צריכה להמתין ג' חדשים והך דהלכה כ' שם ר"ל בנשואי קטנה דאורייתא דהיינו ע"י אביה, ועיין מש"כ התוס' גיטין דף צ' ע"א ד"ה והלכתא ע"ש: וכן יפת תואר. כן מבואר בתוספתא דיבמות פ"ו דמדרבנן צריכה ג' חדשים לד"ה, ועיין בספרי פ' תצא דלא משמע כן:
כ״ד
המארס כו'. עיין בהשגות ועיין בתוס' סוטה דכ"ד ע"א ד"ה ושאר ועיין בהך דנדרים ד"כ ע"א ומש"כ הרמב"ן ז"ל בתולדות האדם גבי אבילות כה"ג ע"ש:
כ״ה
ואעפ"י כו'. שמא יזיק, עיין בכס"מ אך באמת צ"ל דס"ל לרבינו דמה דאמר שם דלמא איעברה ומיעכר חלבה כו', ר"ל כך דהחשש משום דחסא נשאר דאמר דחייסה עליה ר"ל האשה ואינה מנחת להזיק הולד אך דחיישא דלמא איעברה והיא נצרכת לתבוע ליורשין בב"ד והורגת את בנה ר"ל שוב אינה מקפדת ג"כ ונשאר החשש משום דחסא וא"ש לשון והורגת: ומניקה. עיין במש"כ רבינו ז"ל בפה"מ פ"ז דגיטין על הך דד' ע"ה ע"ב מבואר שם דאם האשה הוה יורשת בנה כמו הך דב"ב ד' קמ"ד ע"א י"ל דאז לא גזרו הך דין של מניקה מחמת הך דכתובות ד' ק"ב ע"ש ועי' בע"ז ד' כ"ו ע"א דלא מהניא אפילו עדים ע"ש גבי עכו"ם:
כ״ז
מת בנה. עיין בירושלמי סוטה פ"ד דס"ל כמר בר רב אשי בגמ' דילן דאפילו מת אסור, ובזה יש לבאר דברי הירושלמי פ"א דמו"ק ס' ה"ה לא ישא אדם אשה שיש לה בנים אפילו בקבר ע"ש ור"ל כגון מינקת שמת בנה, והך מעשה שאירע ר"ל כהך דכתובות דף ס' ע"ב דהוה עובדא וחנקתיה, וע' ברמב"ן בתורת האדם מה שדחק בזה:
כ״ח
עבר ונשא כו'. עיין בתוס' כאן ד"ה ולא בשם מהר"י מאורלייניש ע"ש. והנה באמת לפי מה דר"ל שם בגמ' דר"א ס"ל כר"מ דלא יחזיר עולמית ועיין בתוס' סוטה ד' כ"ה ע"ב ד"ה מיתיבי מש"כ בשם התוספתא משמע דר"א ס"ל כרבנן דיכול להפרישה ע"ש וצ"ל דר"א לשיטתיה אזיל דס"ל ביבמות ד' ל"ד ע"ב דכל מינקת צריך לשמש במוך לכן לא חש כל כך ואף דר"מ ס"ל ג"כ כן שם ד' י"ב ע"ב וכ"מ ומ"מ קנס ר"מ לטעמיה דס"ל דזה תקנה כמו גבי ג' חדשים ולא משום גדר ולד ועי' בירוש' פ"ד דיבמות וכ"כ בזה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

משנה למלך · הלכות גירושין פרק י״א

ו׳
קטנה שלא מיאנה והגדילה וכו'. בתשובת הריב"ש ס"ס קצ"ג כתוב וז"ל והר"א ז"ל כתב דקטנה שהגדילה אפילו לעדי יחוד אינה צריכה דכיון דאשתו היא ועומדת עמו כ"ע ידעי שנתייחד עמה ובא עליה ע"כ. ועיין בתשובת הריב"ש ס"ס ו' שדחה סברא זאת וכתב עלה שהיא יחידית יע"ש:
י״ד
ובכלל לאו זה כו'. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר בס' דרשותיו בדרך מצותיך ח"ג (דף ס"ט ע"א) . ולעיל פ"א מהלכות אישות דין ח' ובפ"ו מהלכות יבום וחליצה דין י"ט):
ט״ו
חרש שגירש. כתב ה"ה בירושלמי פרק חרש ר' אליעזר שאל לר' יוחנן אשתו של חרש וכו'. (א"ה עיין מ"ש הרב המחבר לעיל פ"ד מהלכות אישות דין ט' ובפ"י מהלכות אלו דין ד' יע"ש): מ"ש ה"ה אבל רבינו היתה נוסחתו איני קורא עליה וכן נראה עיקר כו'. נ"ב וכן היתה נוסחתו אשתו של פקח כו' והלכה ונשאת לחרש לחוד ולא היה כתוב או לפקח ודוק. ומה שעשה ה"ה עיקר נוסחת רבינו ממה שאמרו גירש מותרת לחזור לראשון וכ"כ בסוף דבריו אחר שהביא סעד לגירסא זו כתב ומלבד שהנוסחא הזאת מוכרחת ממה שאמרו גירש מותרת לראשון כו'. לא הבנתי כונתו דמאי איריא ומאי מוכח מהתם דההיא באשת חרש שנתקדשה לפקח הוי ואי הוה דייקינן מינה הויא בהפך ממה שלא חששו שמא יאמרו מחזיר גרושתו מכלל דאפילו גירש וניסת לפקח מותר. וזה אי אפשר שהרי אמרו שאני קורא בה לא יוכל אבל גבי אשת פקח שניסת לחרש מאי גמרינן מאשת חרש שנשא פקח:
י״ח
כל אשה שנתגרשה כו'. תנן פרק החולץ עלה מ"א וכן כל שאר הנשים לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהיו להם ג' חדשים אחת בתולות ואחת בעולות אחת גרושות ואחת אלמנות אחת נשואות ואחת ארוסות ר' יהודה אומר הנשואות יתארסו והארוסות ינשאו חוץ מן הארוסה שביהודה מפני שלבו גס בה ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול ע"כ. והנה ת"ק אסר אפי' אירוסין דליכא חששא משום דגזר אירוסין אטו נשואין וכן אסר אפי' הארוסות משום דגזר ארוסה אטו נשואה ואפי' ארוסה אסורה ליארס משום דגזרינן ארוסה אטו נשואה ואירוסין אטו נשואין ור' יהודה פליג את"ק ולית ליה גזירה ומשום הכי קאמר דבנשואות יתארסו והארוסות ינשאו דלא גזרינן לא ארוסה אטו נשואה ולא אירוסין אטו נשואין ור' יוסי נמי אית ליה דלא גזרינן אירוסין אטו נשואין ומשום הכי קאמר כל הנשים יתארסו. אך לא נתבאר בדבריו אם גזר ארוסה אטו נשואה ולפי זה אפי' ארוסות לא ינשאו. או דלמא דכי היכי דלא גזר אירוסין אטו נשואין הכי נמי לא גזר ארוסה אטו נשואה ולפי זה אית ליה דהארוסות ינשאו. והנה רש"י במתני' פירש דלרבי יוסי הארוסות נמי ינשאו ולא פליג עליה דר' יהודה אלא באבלות אך בעירובין פירש"י דלר' יוסי אפילו ארוסות דוקא יתארסו אבל ינשאו לא דגזר ר' יוסי ארוסה אטו נשואה:
כ״א
ואפילו גר ואשתו שנתגיירו מפרישין אותן צ' יום כו'. (א"ה ז"ל מהר"א רוזאניס ז"ל בגליון הטור סי' י"ג מעשה בא לידינו בגר וגיורת שנתגיירו והיתה אשתו מעוברת הימנו בגיותו ונסתפקנו אם צריכה האשה להמתין ג' חדשי המתנה דומיא דקטנה וארוסה דקי"ל כר"מ בגזרותיו. וקצת מן חבריא הצריכוה להמתין. ולדידי חזי לי דאינה צריכה דכל דבר דליכא למיחש משום היא גופא דומיא דגר וגיורת דאיכא למיחש שמא מעוברת היא ואתו לידי תקלה בהא הוא דמצרכינן להמתין אבל במקום דלא נפיק מינה חורבא לא גזרינן דומיא דקטנה דעלמא דמילתא דלא שכיח לא גזרינן ועוד במילתא דליכא גירושין ונשואין לא גזרינן כ"כ דלא אתי לאיחלופי באשה דעלמא ולא גזרינן בקטנה ואיילונית אטו שאינה קטנה ואיילונית אלא בדאיכא גירושין לזה וקדושין של אחר ולזה יש בו בנותן טעם במ"ש לפנינו ודוק. ועיין בדברי ה"ה במ"ש על דברי רבינו ומרן ז"ל בב"י סי' י"ג תמה עליו וסיים ולכך נראה שאפשר לומר דאע"ג דפסק הרמב"ם כר' יוסי באנוסה ומפותה מ"מ בגיורת ומשוחררת לא פסק כותיה וכו' וטעמיה מדתניא בפרק החולץ גר וגיורת צריכות להמתין ג' חדשים וההיא דפשטה כר' יהודה אתיא ע"כ. וכתב הרב הנזכר דברי תימה הם דההיא בנשואין בגיותן מיירי דאי לא גר דנקט כדי נסבה וכ"כ רש"י וריהטא דתלמודא הכי מוכח וצ"ע):
כ״ד
המארס בתוך צ' יום מנדין אותו. כתוב בהשגות אומר אני מנדין אותו עד שיגרש וכו'. וכתב מרן בכ"מ ואיני מבין זה שהרי אמרו בפרק החולץ כו'. אף אני איני מבין דברי מהריק"א ז"ל דמשוי ליה להראב"ד ז"ל טועה בדבר משנה גם לה"ה ז"ל שכתב כל דבריו ולא הרגיש בקושיא זו והיה לו להרב להשגיח בעין יפה בדבריהם ז"ל. ועיקרן של דברים דאין ביאת מעוברת הויא ביאה לומר דהרי היא כאשתו לכל דבר וגם אין חליצת מעוברת חליצה לפטור את עצמה גם לפטור צרתה ומשנה שלימה היא בר"פ החולץ. וכבר כתב רבינו כל זה לקמן בפ"א מהלכות יבום בבא המתחלת החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת כו'. הלכך קשיא ליה להראב"ד לפי שיטתו דלמה יקיים אם אין הולד של קיימא ולא אמרו יגרש ויחזיר אחר ג' ואמר שאם יגרש נמצא מגרש לזקוקתו שאסורה עליו מכיון שאין ביאתו ביאה. וזה ברור הרבה אין צורך להשיב עליו. אבל בעיני נראה דמה שהוקשה לו להראב"ד לפי שיטתו לא קשיא ולא מידי ולא היה צריך לומר משום שאסורה עליו כו'. דאי משום הא לא איריא דכיון שהוא ז"ל מדמה המארס בתוך צ' או כנס בתוך זמן זה לכונס מעוברת חבירו דכי היכי דהתם יוציא בגט אף כאן וחולק על רבינו דחילק ביניהם. א"כ כי היכי דהתם אפילו היה כהן שאסורה עליו יגרש ולא חשו חכמים לתקנת הבעל אף כאן לא נחוש לתקנת היבם אף שתהיה אח"כ אסורה עליו אע"פ שיש לחלק ביניהם לענין זה וק"ל. מ"מ נראה דמצינן לומר לשיטת הראב"ד דההיא דבא על יבמתו מש"ה לא אמרו יגרש משום דבלאו תקנת חכמים נשא באיסור ספק ערוה שמא תלד ולד של קיימא ונמצא פוגע בערוה. ולא החמירו בעלמא אלא משום שעשו חיזוק לדבריהם שגזרו שלא לארס ולכנוס בתוך צ' יום. אבל במי שכנס ליבמתו ונמצא מעוברת דאף בלא תקנת חכמים היה לו לפרוש משום שמא תמצא מעוברת ונמצאת ערוה עליו. ולא תימא דכולה חדא גזירה היא דהם דחשו בעלמא להבחין בין זרעו של ראשון לב' הוא דגזרו נמי ביבמה שמא תמצא מעוברת, לא היא דבמקום איסור תורה חששא גמורה היא ותדע דהאשה שהלכה בעלה וצרתה למדינת הים חששו שלא תתיבם שמא מעוברת היא צרתה ונמצא פוגע בערוה אפילו במקום דלא שייך טעמא דהבחנה. ומשמע מדברי רבינו שמנדין אותו מפני שעבר אדרבנן אבל אין כופין אותו להוציא וכן הוא דעת התוס' בפ"ק דסוטה (דף כ"ה) ד"ה או יע"ש ועיין בב"י סי' י"ג. כתב מהרי"ק בשורש קל"ה שנשאל מהרא"ם על מי שקידש תוך ג' חדשים והיא נדה וטרם שתטהר מנדתה יעברו ג' חדשים והשיב לאסור. ותשובה זו הביאה הרב שה"ג במרדכי פרק החולץ באורך. והמעיין שם יראה דלדברי התוס' שכתבו בפרק החולץ (דף ל"ו) ד"ה ולא דטעמא דתנן בפרק ארוסה גבי מעוברת חבירו יכול הוא להפרישה דמשמע דלא בעי גט הוא משום שקינא לה ונסתרה ולא חיישינן שיבא עליה כיון דאסירא ליה מדאורייתא ולא בעיא גט. א"כ בנדון דמהר"ם נמי לא בעיא גט כיון שהיא נדה דהויא בכרת. והתוס' בפרק ארוסה (דף כ"ה) ד"ה או כתבו דכהן אפי' לרבנן אינו שותה משום דכיון דבעיא גט לא חשיבא אשתו מוכח מדבריהם דלא ס"ל אותו החילוק שכתבו בפרק החולץ אלא כאידך תירוצא דלשון הפרשה משמע הכי ומשמע הכי. וכן נראה שהוא דעת הראב"ד ז"ל הכא בפרקין שכתב ומתני' בבא על יבמתו תוך ג' חדשים אם אין הולד של קיימא יקיים ולא קתני יוציא התם מפני שהיא יבמה ואם יתן לה גט נאסרה עליו משמע דלא ס"ל כסברת התוספות דהיכא דאיכא איסור תורה לא בעיא גט אלא בכל גוונא בעיא גט ודוק:
כ״ח
עבר ונשא מעוברת וכו'. כתב הרב תה"ד סי' רט"ז בשם א"ז והא דמשמתינן ליה לגרש היינו דוקא שקדש או נשא במזיד אבל אם שגג שהיה סובר שאינה מינקת או ע"ה שאינו יודע שמניקת חבירו אסורה לא משמתינן ליה לגרש ואיכא תקנה בהפרשה בלא גט יע"ש. ונראה דסבירא ליה להרב דסברא זו דא"ז לחלק בין שוגג למזיד היא סברא מוסכמת עד שהוצרך שם ליישב אותו המעשה של אותו למדן שאירע באוסטרי"ך שלא יחלוק על סברא זו דא"ז. ותמהני דהרא"ש בפרק החולץ כתב עוד הביא ה"ר יוסף מאורליינאש ראיה מההיא דפרק אע"פ כו' לא מצינו שהצריכו ליתן גט. ואם כדברי הא"ז פשיטא דהתם היה שוגג גמור בהוראת רב יוסף ואף לסברת בעל תה"ד דס"ל דוקא ע"ה חשיב שוגג אבל מי שיודע הדין אלא שטועה באיזו סברא או חילוק לא חשיב שוגג. היינו דוקא בתולה בדעת עצמו אבל בתולה בדעת גדול הדור שהורה לו להיתר פשיטא דאין לך שוגג גדול מזה. ואין ספק אצלי שה"ר יוסף חולק על הא"ז וס"ל דאף בשוגג צריך ליתן גט: אירס מעוברת או מניקה אין כופין אותו להוציא. הנה התוס' ז"ל בפרק החולץ (דף ל"ו) כתבו בשם הר"י מאורליינאש שהורה באחד שקידש מניקת חבירו שלא להצריך גט אלא הפרשה בעלמא ודוקא בנשא הוא דאמרי' דבעי גט ומיהו בקידש בתוך ג' ס"ל דצריך ליתן גט וזה דעת רבינו ז"ל. אך התוס' שם דחו סברא זו וס"ל דקידש מניקת או מעוברת חבירו צריך ליתן גט וכ"כ בשם השאלתות דאפי' היה כהן מפסדינן לה מיניה. גם הרא"ש בפסקיו הביא סברא זו דה"ר יוסף ודחאה וסבירא ליה דאף בקידש צריך ליתן גט. והרב תה"ד סי' רט"ז כתב בשם א"ז כסברת ה"ר יוסף דלא קנסינן להוציא בגט אלא בנשא אבל אם קידש די בהפרשה בעלמא יע"ש. ודברי הר"ן ז"ל בתשובה נראים דסותרין זה לזה דבסי' י"ב נראה שדעתו לסמוך על דברי הגאון ז"ל דמצריך ליתן גט אפילו בקידש. ובסי' נ"ח כתב ראוי לסמוך על דברי הרמב"ם דאינו מצריך גט בקידש וכבר הוקשה כן למהראנ"ח ז"ל ח"א סי' י' וכתב ברמז ויש ליישב דבריו וק"ל ועיין בתשובת מהרח"ש סי' י"ב. ולי נראה הדבר פשוט דהר"ן ז"ל בסי' נ"ח לא בא אלא לענין כפיה כמ"ש בפירוש אבל אין כופין אותו לגרש כיון שבגמרא לא הזכירו כפיה כי אם בנשא וזהו דעת הר"מ וראוי לסמוך עליו שלא לכופו משום דאת"ל דאין כופין אם כופין אותו הוי גט מעושה. אבל בסימן י"ב לא מיירי אלא לענין דינא אם צריך ליתן גט ובזה דעתו הוא דצריך ליתן גט כסברת הגאון ז"ל ופשיטא שאומרין לו שצריך ליתן גט לקיים סברת חכמים אך אם אינו רוצה ליתן גט אין כופין אותו כיון דרבינו ס"ל דאינו מחוייב ליתן גט ולדידיה אי כייפינן ליה הו"ל גט מעושה:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות גירושין פרק י״א

ג׳
וקטנה שלא מיאנה כו' והלכה ונתקדשה כו' כשהיא קטנה כו': נראה לי לפרש בגמרא, דהקדושין אינו מיאון רק מפני שהוא מתנגד לקדושי או נשואי פלוני, דכיון דהיא קנויה לראשון איך תהיה קנויה לשני ואי דהאי לאו דהאי ואי דהאי לאו דהאי והוא מתנגד לקדושין שקדושה מקודם וכיו"ב בגדולה אמרו דאם פשטה ידה וקבלה קדושין משני הויא כאומרת גרשני, אבל בשמת הבעל והוא זקוקה ליבם אז קיי"ל דקדושין תופסין ביבמה וא"כ אין זה מעשה המנגד לקדושי בעלה המת אין זה נחשב למיאון דאין זה הוראה לבטל קדושי בעלה המת כיון דתופסין קדושין ביבמה, פוק חזי בגדולה שיטת ירושלמי דקדושין מאחר אינו חזרה מקדושי הראשון שקדשה לאחר ל' כמוש"נ פ"ז ה"א בההמ"ג, ואף להרשב"א דהוי חזרה דוקא תמן בגדולה אבל בקטנה שבידה למאן מקדושי שני אין זה הוראה לבטל קדושי ראשון, ולכן ביבם רק בניסת לשני הוה מיאון דהא אסורה להנשא כשהיא זקוקה ליבום לכן הוי זה מיאון, וא"ש מה דתניא ועמדה וניסת שזה גם ביבם הוי מיאון, אבל קדושין רק בבעל לא בזקוקה ליבם. אמנם רבינו שהשמיט נשואין קצר לפ"ז בדבריו ודוק:
ט״ו
חרש שגירש ברמיזה כו' אבל אשתו של פקח שנתגרשה והלכה ונשאת לחרש ונתגרשה מותרת לחזור לבעלה הפקח: עיין השגות וההמ"ג, ובנוסחת ירושלמי ודאי העיקר כפי גירסת רבינו ז"ל, והסעד שהביא ההמ"ג היא ראיה חזקה, דחזינא, דמשום שלא שייך באשת פקח שהלך בעלה למדינת הים ונשאת לחרש, חשש שמא יאמרו גירש זה ונשא זה וכדאמר שמואל בירושלמי ריש האשה רבה, חיישינן שמא שלח לה גיטא ממדינת הים, דאף כי גירש זה ונשא זה החרש ג"כ מותרת לבעלה הפקח, לכן הוי סבר למימר דמותרת לחזור לראשון, ולכן מסיק דעוד היא באילן קנסייא, והא דאמר הדא הוא דתני ר' חייא, קאי על הא דאמר אפילו אשם תלוי אין בה בהדא א"ש הא דתני ר"ח, דבלא זה אם הו"א דקדושי חרש קדושי ספק הוי וכמו דסבר ר"א בתלמודין, א"כ בקדש פקח וגרש ונשאת לחרש וגרשה, הוי אסורה לחזור לראשון הפקח דשמא קדושיו קדושי מעליא, ונושא גרושתו משניסת, וז"פ. ואם נפרש דאגרש מותרת לחזור לראשון קאי, מוכרחין אנו לפרש דמלתא בפ"ע קאמר, דאם גירשה החרש אחרי נשואיה מותרת לחזור לבעלה הראשון מי שהוא פקח, וכן מוכרחין אנו לפרש אליבא דראב"ד בפ"ד מהלכות אישות. אולם לפ"ז צריך ע"כ לגרוס כרבינו דאיני קורא לא יוכל ושריא לחזור לבעלה הפקח, וזה שכתב המשל"מ בפ"ד מהלכות אישות שאין ספק שנעלם זה הירושלמי מהראב"ד, כוונתו, דשתי הסברות לא יוכל לסבור, דאם יפרש כן איך גריס אני קורא, וגם לפרושי על הדא הוא דתני ר"ח מוכרח כגירסת רבינו: אולם מסתפינא לומר דאין מירושלמי הזה ראיה לפסק הלכה, דלעולם כיון דרבנן תקינו לחרש נשואין שפיר הוי נשואין לענין לחזור לבעלה הראשון והוי כמו קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה ואח"כ נשאת ע"י אמה ואחיה לאחר וגירשה דאסורה לחזור לראשון, אע"ג דנשואי שני הוי דרבנן ונשואי ראשון הוי דבר תורה, ועיין בלח"מ ומשל"מ מש"כ שם לחלק בין קדושי קטנה לקדושי חרש, דקדושי חרש קלא אית לה למלתא דלאו בר תפיסת קדושין הוי, משא"כ נשואי קטנה יעו"ש. ובזה יש ליישב גם הכא, אולם בכ"ז להקל כולי האי בקדושי חרש בלאו דמחזיר גרושתו צ"ע: והך דתני ר"ח הוא לטעמיה בתלמודא דבני מערבא פרק אלמנה לכ"ג ביבמות על משנה שם דתנן העובר כו' והחרש כו' פוסלין ולא מאכילין אמר שם חרש פוסל לא כן תני ר"ח אשתו של חרש ושל שוטה טובלת מחיק בעלה ואוכלת, ר' אבא מרי ור' מתניא חד אמר בחרש פסול וחורנא אמר בחרש יבם, פירוש שאם יבמה החרש דלא בעי בר קנין כלל ביבום. לכן פוסלה מלאכול בתרומה, וחד אמר בשהחרש פסול ופוסלה בביאתו, וכן שם על משנה דהאונס והמפתה לא פוסלין ולא מאכילין אמר שם הדא אמרה שאין האונסין פוסלין בכהונה בפנויה, הדא מסייעה לההוא דתני ר"ח אשתו של חרש ושל שוטה טובלת מחיק בעלה ואוכלת בתרומה ודלא כר' לעזר דר"ל אמר אף פנוי שבא על הפנויה עשאה זונה. הנה נתברר שיטת ר' חייא בירושלמי דבנשואי חרש לא נפסלה מלאכול בתרומה לכן הקילו חכמים שלא נאסרה לבעלה הראשון הפקח כמו דלא נגרע זכותה באכילת תרומה אם היא בת כהן. אבל לפום תלמודא דילן דאמרה שם, על דחרש פוסל, אי בת כהן לישראל הא פסול לה דהא קניא בתקנתא דרבנן, אפשר דהשוו אותה לקטנה ואסורה אחרי גירושין של החרש לחזור להפקח, כן נראה, וכמו דשם מחשבינן לר"ח נשואיה לחרש כאילו זנתה עמו, כן הכא חשבינן נשואיה לחרש כאילו זנתה עמו ותו ממילא מותרת לחזור לראשון. ויכול להיות לר"א דסבר בפרק ב"ש בנשואי קטנה שטובלת מחיק בעלה ואוכלת בתרומה, אפשר דאם השיאה אביה לאחד ונתגרשה ואח"כ נשאת ע"י אמה לאחר וגירשה מותרת לחזור לראשון, או דשניא, דדוקא בחרש דגירושיו ברמיזה הקילו לחזור לראשון משא"כ בקטנה שגירושיה הוא ככל גיטי דעלמא חיישינן טפי, ולכן תני רק בחרש ולא בחרשת, שאם השיאה אביה ונתגרשה דמותרת לחזור לו אף שניסת לאחר בינתים משום דנשואי חרשת לא אוסרים על הראשון, אולם לפי מה דפרישית ניחא דבחרשת שגיטה ככל גיטי דעלמא גזרינן, אך תמן בל"ז ליתא, דהא הנשואין השניים לא יתפסו ג"כ רק מד"ס ובזה לא תקנו חכמים שישאנה אחרי גרושיה שהם מד"ס, רק באופן שהקדושין השניים מה"ת והראשונים דבר תורה ובינתים מד"ס אז הקילו חכמים ודוק. ואולי לענין תרומה שאני, דאילו קני חרש לשפחה של כהן ודאי דפסלה מלאכול בתרומה, הוא הדין בנשואין כיון דהא דנשואה אוכלת הוא משום קנין כספו כדאמר עולא דארוסה אוכלת בתרומה משום דקנין כסף כו' ולכן כי היא אשתו של חרש הרי היא קנויה לחרש, ולכן פוסלה מתרומה, משא"כ לחזור לפיקח אינה אסורה דלא קרינא בה הויה, אכן גם זה אינו מחוור, דהא כשהיא אצל החרש ג"כ תופסין בה קדושי פקח דהוי קדושי תורה וא"כ אינה קנויה אצלו וצ"ע: אולם מי יחנני דעה להבין לפי שיטת הירושלמי בפרק אלמנה לכ"ג דבחרש פסול או בחרש יבם מיירי מתניתין מדוע מחלק התנא בין חרש לשוטה, שבשוטה תני לא פוסל, ודאי דשוטה פסול או יבם פוסלה מתרומה כמו חרש וצע"ג. ואולי דבקדושי חרש פסול הוי משתמרת לביאה פסולה וגרע מנשואה לחרש לזר, וביבם חרש יש לצדד אולי ע"י מאמר ודחוק. והגם כי לדעתי אין ללמוד מן הירושלמי להלכה, בכ"ז מאן ספון ומאן רקיע לחלוק על רבינו מסברא וכדאי רבינו לסמוך עליו אף להקל. וצ"ע עוד בדברי רבינו פ"ג מהלכות איסורי ביאה דקטנה בת מיאון שזינתה דמותרת לכהן עיי"ש, ולא אמרינן דכעין דאורייתא תיקון, ועיין להמגיה פ"י מהלכות אישות במשל"מ באשת חרש, ויעוין סוף פרק ד' אחין זנות בקטנה לא שכיחא, ובכ"ז צ"ע:
כ״ד
המארס בתוך צ' יום מנדין אותו [בזמן הבית]: עיין הרב המגיד ששיטת רבינו שאין כופין אותו לגרשה, רק מנדין אותו שיהא בנדוי שלשים יום [בימים הקדמונים] מפני שעבר על דברי חכמים, וכמו במזלזל בדבר אחד מד"ס. ולפ"ז נתבונן בהא שפסק רבינו לקמן הלכה כ"ח אירס מעוברת או מניקה אין כופין אותו להוציא ולא יכנוס עד אחר זמן היניקה או עד שימות הולד. והיא שיטת ר"י דאורלייניש, ומקור ראייתו מהך דת"ר בפרק אע"פ מינקת שמת בעלה בתוך כ"ד חודש הר"ז לא תתארס ולא תנשא עד כ"ד חודש, ומכיון דתני לא תתארס למה ליה למיתני לא תנשא, אלא ע"כ דעבר ואירס, ודוקא לא תנשא הא להוציא אותה אין כופין אותו. ולפום שיטת רבינו לאו ראיה היא דאפשר דאעפ"י שאם עבר ואירס מעוברת או מניקה כופין אותו להוציאה, זה דוקא באירסה כשהיא מעוברת, אבל אם אירסה בתוך צ' יום ואח"כ נמצאת מעוברת אין כופין אותו להוציאה, ומש"ה תני לא תנשא. אולם זה לא יתכן רק למ"ד דבשוגג אין כופין להוציא אז יתכן דאם עבר ואירסה בתוך צ' יום הוי כשוגג לענין איסור מעוברת, ואם כה נאמר אין ראית הר"י דאורלייניש כלום, דאירס בשוגג מ"מ לא תנשא, ואולם ע"כ סברתו דשוגג לא שני מידי ממזיד וחיישינן שמא יבוא עליה, א"כ הוה"ד באירסה בתוך צ' יום ונמצאת מעוברת, ג"כ צ"ל דכופין אותו להוציאה אף אם תאמר דמשום גזירת הבחנה אין כופין אותו להוציאה. והנה מאריסיה דאביי דהתיר לו ליארס אחרי חמשה עשר חדש ורהט בתריה דלא למיעבד עובדא, אבל לא הצריכו גט, מזה הביא ר"י דאורלייניש ראיה דבאירסה אין כופין אותו להוציאה וזה ראיה גדולה אם לא נחלק בין שוגג למזיד, [דתמן שוגג היה עפ"י הוראת חכם ועיין משל"מ]. והנה לשיטת רבינו דאירס בתוך צ' יום דאין כופין להוציא נראה סעד מדלא מצאנו בגמרא דמחלק בזה בין אשת כהן לאשת ישראל, דבאשת כהן אין כופין להוציא משום דאם יגרש תהיה אסורה עליו עולמית, וכמו דבעי הגמרא גבי מניקה, והא דאמר הגמרא משום דגבי מת בתוך שלשים יום דלא חולצת משום דכרשב"ג עבדינן ובכהן סמכינן על רבנן משא"כ גבי מניקה אמאן נסמוך. והנה אם נאמר דאירס תוך ג' חדשים כופין אותו שיוציאה בגט, א"כ אמאי סתם הגמרא, הא כאן איכא ר' יהודה ור' יוסי דסברי דארוסות מותרות להנשא, והנשים יתארסו, וא"כ בכהן צריך לסמוך על הני תנאי ואמאי סתם הגמרא, ואם נאמר דכיון דקיי"ל דעירוקי מסתיה, כן הוא הדין הכא בכהן אינו צריך לחוש לתקנתו דהא יהא מותר בה ע"י בריחה, ז"א, דא"כ אמאי פריך באשת כהן מעוברת לתקן שלא יוציאה בגט, ואמאי דהא לשיטת רבינו לקמן בהלכה כ"ח גם שמה עירוקי מסתיה, וע"כ משום דאין זה תקנה, דמאן עקר סיכיה ומשכניה ורהיט. אולם ז"א, דא"כ גם במניקת אם נשא אותה אחר ט"ו חדש דאיכא כמה תנאים בפרק אף על פי, נתיר אותה באשת כהן וזה לא שמענו. ורבינו כתב במפורש לקמן עבר ונשא מעוברת או מניקה בתוך זמן זה יוציא בגט ואפילו היה כהן, וכן מוכח מהא שהוכיח הר"י דאורלייניש מאריסיה דאביי דאמאי לא הצריכו גט, ושמא אריסיה דאביי היה כהן ואם היה מוציאה בגט היתה אסורה עליו עולמית, ולכן סמכו על רבנן דקא שרו אחר ט"ו חדש, וע"כ דסבר דאין חילוק, ודוקא במת בתוך שלשים דרבנן חולקים על רשב"ג סמכינן אדרבנן ונסתר דברינו. אולם יש לומר דבמניקה שאני דדוקא במת בתוך ל' יום דאם עבר לא עבר רק לדברי רשב"ג, הא לדברי רבנן הוית שריא להנשא תיכף, אבל במעוברת ומניקה שאם נשאה קודם ט"ו חדש הלא עבר לדברי הכל, ותו אחר כך אף לאחר ט"ו חדש אסור בה וצריך להוציאה בגט כיון שעבר על ד"ח, ואם יארסה או ישאר אחר ט"ו חדש יהא מותר בה אם הוא כהן, ונמצא זו לאחר ט"ו חדש צריכה גט וזו תהא מותרת לכן לא חילקו חכמים. ולפי זה א"ש הסעד שהבאנו לשיטת רבינו דאין כופין אותו להוציא את אשתו ודוק: וכן מוכרח, כיון דסובר דבאירס מעוברת או מניקה אין כופין אותו להוציאה כן הוא הדין בהבחנה. וכן נראה דלא גזרו והחמירו חכמים טפי בהבחנה, מהא דאמר בפרק אעפ"י א"ל רב פפי ואתון לא תסברוה מהא דתניא הרי שהיתה רדופה כו' א"ל לאו אדעתין ומייתי כי היכי דלא פלוג גבי הבחנה כן לא פלוג גבי מינקת, אלמא דמינקת חמירא טפי, וכן בפרק החולץ (דף מ"ג), אמימר שרא ליארס ביום תשעים א"ל כו' חוץ מיום שנתארסה בו ההוא לענין מינקת אתמר כו' אלמא דבמינקת החמירו טפי, וטעמו כיון דאיכא משום פקוח נפש חמירא טפי וזה דלא כמו שכתבו רבנן בתוספות לשיטת הרי"א דבהבחנה החמירו טפי ודוק. ובירושלמי דסוטה פ"ד אסר אפילו מת הבן בתוך כ"ד חדש ובכ"ז לא נזכר כלל בירושלמי איסור אירוסין, ודאי משום דירושלמי סובר גבי הבחנה דהלכה כר' יוסי דחשש לגיטין ולולד, פירוש דהיכי דמצי להיות ולד וליכא גט כמו אנוסה אינה צריכה להמתין, כן היכי דאיכא גט רק שאי אפשר להיות ולד כמו בארוסה מותרת להנשא, והיכן גזר הך גזירה דהבחנה, רק היכי שנתגרשה בגט ויכול להיות שהיא מעוברת עיי"ש. דמוכרח דמפרש דברי ר' יוסי כמו שפרש"י ותוספות ביבמות, דסובר כל הארוסות ינשאו [ודלא כהפ"מ] וכיון דפסק כר' יוסי, לכן גבי מעוברת ומניקה ג"כ שריא אירוסין ולכן לא נזכר כלל בירושלמי איסור אירוסין וז"ב. וכ"ז סעד לרבינו להקל באירוסין שלא נכוף אותו לגרשה בגט: ושם בירושלמי ר"ז בשם רב, גדולה ממאנת אינה צריכה להמתין שלשה, היוצאת בגט צריכה להמתין שלשה, הדא מסייע לר' מאיר דר"מ חשש לגיטין, ופירושו דבפ"ק דיבמות הלכה ב' פוסק כר' יהודה דממאנת עד שירבה שחור על הלבן יעו"ש. ולכן אמר שאם מיאנה כשהיא גדולה אינה צריכה להמתין ג' חדשים, וקטנה היוצאת בגט צריכה להמתין ג' חדשים. ולכן הוא כר' מאיר דחשש לגיטין הא במיאון לא בעיא ג' חדשים, אע"פ שהיא גדולה וראויה לולד, אבל דלא כר' יוסי דלדידיה קטנה אינה צריכה להמתין ג' חדשים, ורב לטעמיה אזיל פ"ק דחולין דאמר אבל חכמים אומרים יש מיאון במקום חליצה ועיין רא"ש סוף פ' אלו נערות ותוספות פרק חזקת (דף ל"ה), לכן אמר גדולה ממאנת. ודע, כי לפי שיטת הירושלמי אנוסה א"צ להמתין ג' חדשים [בלא טעמא דמתהפכת, כמו דמוכח מהא דפריך מהך דסוף פרק ד' אחין ושם סבורה שהיא בעלה ועיין ש"ק], רק באשת איש שנאנסה דהולד ממזר משום תיקון העולם בא המתנה ג' חדשים, וא"כ הא דמתיר בקטנות, הלא בזה צריך למיגזר קטנות אטו גדולות, לכן אמר רב גידל בשם רב דהוראת שעה הוא או דלא שכיח, ואזיל לטעמיה כאן דגזר בקטנה ג"כ ודוק, כנ"ל פירוש הירושלמי בס"ד:
כ״ו
נשאלתי באחד שנשא אשה ונודע לו שהיא מעוברת מעו"ג ובעת הנשואין היה תוך שלשה חדשים, והנה נודע כל מה שצדדו האחרונים ובראשם הנוב"י לענין מינקת חבירו אם עו"ג הוה בכלל חבירו, ובכ"ז לענין מעוברת החמיר משום דחסא יעו"ש. אמנם צדדתי כך, דרש"י בעירובין (דף מ"ז) כתב על הא דר' יהודה אומר נשואות יתארסו, ז"ל, מיד דהא לא מיעברא משני תוך ג' ואם תלד בתוך ט' ודאי דמראשון הוא דאי מאחרון בן ששה הוא ולא חיי, הרי משמע מתוך דבריו הקדושים דלר' יהודה דלארס שריא מיד, תו אם תמצא שהיא מעוברת יהא מותר לישא אותה תוך ימי עבורה, משום דלא גזרו על מעוברת חבירו אלא שלא לארס אותה, אבל כיון דאירס אותה בדין תו לא אסרינן ליה לישא אותה, ומדבריו למדנו שאם בשגגה נתחלפה אשתו לאינש אחרינא [או לעו"ג דהולד כשר] ונתעברה מפלוני מותר בעלה להיות עמה בימי עבורה, דלא אסרינן אשתו עליו, כיון דלרש"י אף ארוסתו שאירס כדין מותר לישא אותה. ולדבריו ניחא מאי דפריך בגמרא בשלמא יבמה כו' אלא שאר כל הנשים אמאי ולא אמר משום דאימור מעוברת היא ואסור במעוברת חבירו, דז"א, דאם הוה שרי לישא אותה תו אף אם היא מעוברת שרי בה דאיסורו קל ולא צוו חכמים לפרוש מאשתו בשביל זה. ומצאתי כסברא זו בדברי מהרי"ק שורש קל"ח אות ב', שדחה מה שרצה לפרש בשיטת רבינו דלפי המסקנא דמעוברת למניקה קיימא א"כ בשעת הנקתה יהא צריך לפרוש ממנה, תו חיישינן גם בעת עבורה משום דחסא דלא חייס עליה כדי שלא יהא צריך לפרוש ממנה בעת הנקתה, וכתב ע"ז דז"א, דאם היתה מותרת לו לישא בשעת עיבורה לא היו חכמים אוסרים אותה עליו אפילו לכשתניק משום עכור חלב דאין מכריחין האדם לצאת מביתו וכו', וכיון שכן לשיטת האלפסי ורבינו דמזנה אינה צריכה להמתין שלשה חדשים והיא נשאת כדין וכמו בארוסה לר' יהודה, תו אף שנמצאת מעוברת מותר בה ואינו צריך הפרשה, דכיון דאשתו היא תו אינה צריכה הפרשה ודוק. וכן כתוב ברמ"א אשה שנאנסה תחת בעלה כו' צריכה להמתין דוקא ג' חדשים, אבל לא הזכיר דאם היא מעוברת אסור להיות עמה, ויעוין אור זרוע שמפורש שם בנתחלפה וכעובדא דמשנתנו, ומסולק מה שנתקשו דהא במזנה סבר דא"צ הבחנה דכיון דסברה שהוא בעלה לא מהפכת ומזנה וכפי' רש"י, ולשיטת הרי"ף צריך לומר דשמואל בלישנא בתרא דאמר קטנה ב"י אינה צריכה להמתין ג"ח דמוכח דגדולה צריכה להמתין, מיירי ע"י חילוף, אמנם הלשון לא מחוור כ"כ: ובזה מיושב מה דחשיב לאוריה מורד במלכות משום דא"ל דוד לילך לביתו ולשכב עם אשתו כמוש"כ התוס' פרק במה בהמה, הא הואי מעוברת חבירו, ואיך צוה לעבור על דברי סופרים. אולם לפ"ז לשיטת רש"י דהגט היה על תנאי ואם היה הולך לביתו היה בטל הגט למפרע, והיתה כאשתו שנאנסה ונתעברה מאחר דאינו צריך להפריש ממנה משום מעוברת חבירו, ויעוין זוה"ק (דף ח' ע"ב) ודוק: והנה בספר משכנות יעקב הביא ראיה דהלכה דמזנה אינה צריכה להמתין מדאמר ריש כתובות ומסכנה ואילך כו' בתולה הנשאת ברביעי תבעל לטפסר תחלה כו' ולדרוש להו דאונס שרי, הרי דיהיו מותרין אחר הבעילה ולא יצטרכו להמתין ג' חדשים, ובמכ"ת זה טעות, דהא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה ולא שייך לחוש להבחנה וכמו דאמר כאן ביבמות על משנה דשילהי ד' אחין דבבעלו ושנו עסקינן, והיא תדע אם בעל ושנה ותהא נאמנת ע"ז, ומלבד זה ממאיסה ליה אחר ביאה ראשונה ואין זה ראיה כלום ודוק. ועיין ריטב"א שביאר דאנוסה ומפותה דפליגי ר' יהודה ור"י מיירי שלא היתה בתולה דאינה מתעברת מביאה ראשונה ופשוט. והנה דברי הגמרא שם, אלא משום דחסא כו' דידיה חייס עליה הכא נמי חייס עליה תמוה דהתרצן מסתמא מחלק דעל דידה חייס ועל דחבריה לא חייס ומאי פריך, ורש"י הוסיף שאין אדם מתכוון להרוג בכוונה, וזה לא נזכר בגמרא. ולכן נ"ל דהכי פריך דאי אפשר שתפיל אשה עוברה בלא סכנה להאשה דסכנת וולד בלא אמו ליכא כדפירש רבינו אשר סוף פרק יוה"כ, א"כ יחוס עליה שהיא אשתו ויהא נזהר מלדחוס הולד ופשוט:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות גירושין פרק י״א

נחלת הכלל · Friedberg Edition

חידושים מהגאון בעל מחנה אפרים · הלכות גירושין פרק י״א

כ״ב
כתב ה"ה ז"ל כבר כתבתי מחלוקת ר"י ור' יוסי באנוסה ומפותה ע"כ. נ"ב כן משמע בס"פ אלמנה לכ"ג ודו"ק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

לב שלם · הלכות גירושין פרק י״א

כ״א
שפחה שנשתחררה וגיורת שנתגיירה וכו'. ולשון הרב המגיד שם מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי באנוסה ומפותה ע"כ. נ"ב כן משמע בסוף פרק אלמנה לכהן גדול ודוק. מחנה אפרים בחידושים דף י"ז סוף עמוד א'.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות גירושין פרק י״א

כ״ב
המזנה אינה צריכה להמתין מפני שמשמרת עצמה שלא תתעבר. וכתב הרב המגיד שיש מן הגאונים שפוסקים בזו כר' יהודה דס"ל דצריכה להמתין ולא אמר שמשמרת עצמה שלא תתעבר משום שמהפכת עצמה דאימור שמא לא נתהפכה יפה יפה. ונראה שיש להביא סעד לפסקו של רבינו דלא חייש לשמא לא נתהפכה יפה יפה והוא מהסוגיא דסוף פרק אלמנה לכהן גדול ביבמות (דף ס"ט ע"ב) דמסיק התם בנשואין חששו לעיבור תוך שלשה חדשים בזנות לא חששו. ופירש רש"י כדקיי"ל אשה מזנה מתהפכת. וכן איתא בירושלמי סוף פ"ג דיבמות רבי בא בשם ר' ירמיה אנוסה אינה צריכה להמתין שלשה חדשים. ולפ"ז משמע דגם נשואה שנאנסה תחת בעלה אינה צריכה להמתין כשידעה מהאונס ונתהפכה כיון דלא חיישינן לשמא לא נתהפכה יפה יפה. וכן כתבו האחרונים באה"ע סי' י"ג אלא שלא זכרו הסוגיא דסו"פ אלמנה שזכרתי:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות גירושין י״א, מתוך הלכות גירושין שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות גירושיןכל הרמב״ם