הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות גירושין · פרק י״ג

ספר נשים · 29 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות גירושין · פרק י״ג
הלכה א׳
הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ גֵּרַשְׁתַּנִי בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּבָאוּ אוֹתָן הָעֵדִים וְהִכְחִישׁוּהָ וְאַחַר כָּךְ הָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם וּבָאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. שֶׁזּוֹ הֻחְזְקָה שַׁקְרָנִית וְרוֹצָה לְהִשָּׁמֵט מִתַּחַת בַּעְלָהּ. בָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד לָהּ שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ לֹא תִּנָּשֵׂא שֶׁמָּא הִיא שָׂכְרָה אוֹתוֹ. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לָהּ עֵד:
הלכה ב׳
וְכֵן אִם הָיְתָה מִלְחָמָה בָּעוֹלָם וּבָאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי בַּמִּלְחָמָה אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ (שֶׁמָּא) תִּסְמֹךְ דַּעְתָּהּ עַל דְּבָרִים שֶׁרֻבָּן לְמִיתָה וְתֹאמַר מֵת כְּגוֹן שֶׁנֶּהֶרְגוּ הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ בְּאֶמְצָעָן שֶׁהֲרֵי הִיא אוֹמֶרֶת מֵאַחַר שֶׁנֶּהֶרְגוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ נֶהֱרַג הוּא בִּכְלָלָן. לְפִיכָךְ אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וַאֲפִלּוּ אָמְרָה מֵת בַּמִּלְחָמָה וּקְבַרְתִּיו. אֲבָל אִם אָמְרָה מֵת עַל מִטָּתוֹ נֶאֱמֶנֶת:
הלכה ג׳
לֹא הֻחְזְקָה מִלְחָמָה בָּעוֹלָם וּבָאָה וְאָמְרָה מִלְחָמָה הָיְתָה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וּמֵת בַּמִּלְחָמָה לֹא תִּנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא:
הלכה ד׳
וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה מֵת בַּעְלִי תַּחַת הַמַּפּלֶת אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. וְכֵן אִם הָיָה שִׁלּוּחַ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים וְאָמְרָה נְשָׁכוֹ נָחָשׁ אוֹ עַקְרָב וָמֵת אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. שֶׁמָּא תִּסְמֹךְ דַּעְתָּהּ עַל רֹב אֲנָשִׁים שֶׁמֵּתוּ כָּךְ בִּנְשִׁיכָה:
הלכה ה׳
אָמְרָה עִשְּׁנוּ עָלֵינוּ בַּיִת אוֹ מְעָרָה הוּא מֵת וַאֲנִי נִצַּלְתִּי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. כְּשֵׁם שֶׁנַּעֲשָׂה לָהּ נֵס כָּךְ נַעֲשָׂה לוֹ. הָיְתָה שְׁנַת רְעָבוֹן וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. מֵת וּקְבַרְתִּיו נֶאֱמֶנֶת:
הלכה ו׳
אָמְרָה נָפְלוּ עָלֵינוּ עַכּוּ״‎ם אוֹ לִסְטִים הוּא נֶהֱרַג וַאֲנִי נִצַּלְתִּי נֶאֱמֶנֶת. שֶׁאֵין דַּרְכָּן לַהֲרֹג אֶת הַנָּשִׁים כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר כְּשֵׁם שֶׁנִּצְּלָה הִיא כָּךְ נִצַּל הוּא:
הלכה ז׳
הָיָה דֶּבֶר בָּעוֹלָם וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי נֶאֱמֶנֶת שֶׁדָּבָר פָּשׁוּט בְּפִי כָּל אָדָם שֶׁבִּשְׁנַת הַדֶּבֶר זֶה חַי וְזֶה מֵת. וְאֶפְשָׁר שֶׁיָּמוּתוּ בַּדֶּבֶר נְעָרִים חֲזָקִים וְיִנָּצְלוּ הַזְּקֵנִים הַחוֹלִים. וּלְפִי זֶה אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא סָמְכָה דַּעְתָּהּ עַל רֹב הַמֵּתִים:
הלכה ח׳
כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁעֵד מִפִּי עֵד כָּשֵׁר לְעֵדוּת אִשָּׁה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁשָּׁמַע מִפִּי בֶּן דַּעַת שֶׁמֵּת פְּלוֹנִי כְּגוֹן עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה. אֲבָל אִם שָׁמַע מִפִּי שׁוֹטֶה אוֹ מִפִּי קָטָן אֵינוֹ מֵעִיד וְאֵין סוֹמְכִין עַל דִּבְרֵיהֶם:
הלכה ט׳
שָׁמַע מִן הַתִּינוֹקוֹת שֶׁהֵן אוֹמְרִין עַכְשָׁו בָּאנוּ מֵהֶסְפֵּד פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ סַפְדָּנִין הָיוּ שָׁם וּפְלוֹנִי הֶחָכָם וּפְלוֹנִי עָלָה אַחַר מִטָּתוֹ כָּךְ וְכָךְ עָשׂוּ בְּמִטָּתוֹ הֲרֵי זֶה מֵעִיד מִפִּיהֶן עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וּמַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ:
הלכה י׳
יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר הָרַגְתִּי אֶת פְּלוֹנִי הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא עַל פִּיו שֶׁאֵין אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ רָשָׁע וַהֲרֵי הֵעִיד שֶׁמֵּת:
הלכה י״א
כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁהָעַכּוּ״‎ם שֶׁהֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ מַשִּׂיאִין עַל פִּיו. כֵּיצַד. הָיָה עַכּוּ״‎ם מֵסִיחַ וְאָמַר אוֹי לִפְלוֹנִי שֶׁמֵּת כַּמָּה הָיָה נָאֶה וְכַמָּה טוֹבָה עָשָׂה עִמִּי. אוֹ שֶׁהָיָה מֵסִיחַ וְאוֹמֵר כְּשֶׁהָיִיתִי בָּא בַּדֶּרֶךְ נָפַל פְּלוֹנִי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עִמָּנוּ וָמֵת וּתְמֵהַנִי לְדָבָר זֶה כֵּיצַד מֵת פִּתְאֹם וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁהֵן מַרְאִין שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ לְהָעִיד הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן:
הלכה י״ב
יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁמַע מֵעַכּוּ״‎ם הַמֵּסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ מֵעִיד שֶׁשָּׁמַע מִמֶּנּוּ וְתִנָּשֵׂא עַל פִּיו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁם אֲמַתְלָא. אֲבָל אִם הָיְתָה שָׁם אֲמַתְלָא בְּשִׂיחַת הָעַכּוּ״‎ם שֶׁמָּא לֹא יִתְכַּוִּן אֶלָּא לְדָבָר אַחֵר. כְּמוֹ שֶׁאָמַר לְאֶחָד עֲשֵׂה לִי כָּךְ וְכָךְ שֶׁלֹּא אֶהֱרֹג אוֹתְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָרַגְתִּי פְּלוֹנִי. אֵין זֶה מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ שֶׁכַּוָּנָתוֹ לְהַטִּיל אֵימָה עַל זֶה:
הלכה י״ג
וְכֵן אִם שָׁמַע מֵעֶרְכָּאוֹת שֶׁל עַכּוּ״‎ם שֶׁאָמְרוּ הָרַגְנוּ פְּלוֹנִי אֵינָם נֶאֱמָנִין. שֶׁהֵן מַחֲזִיקִין יְדֵי עַצְמָן בְּכָזָב כְּדֵי לְהַטִּיל אֵימָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ:
הלכה י״ד
עַכּוּ״‎ם שֶׁהֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ תְּחִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁאֲלוּ אוֹתוֹ אַחַר כָּךְ וּבְדָקוּהוּ עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ כָּל הַמְאֹרָע הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן וּמַשִּׂיאִין עַל פִּיו:
הלכה ט״ו
כְּבָר הוֹדַעְנוּ שֶׁהָעֵד שֶׁאָמַר שָׁמַעְתִּי שֶׁמֵּת פְּלוֹנִי אֲפִלּוּ שָׁמַע מֵאִשָּׁה שֶׁשָּׁמְעָה מֵעֶבֶד הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר לְעֵדוּת אִשָּׁה וּמַשִּׂיאִין עַל פִּיו. אֲבָל אִם אָמַר הָעֵד אוֹ הָאִשָּׁה אוֹ הָעֶבֶד מֵת פְּלוֹנִי וַאֲנִי רְאִיתִיו שֶׁמֵּת. שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ הֵיאַךְ רָאִיתָ וּבְמַה יָּדַעְתָּ שֶׁמֵּת. אִם הֵעִיד בְּדָבָר בָּרוּר נֶאֱמָן וְאִם הֵעִיד בִּדְבָרִים שֶׁרֻבָּן לְמִיתָה אֵין מַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁאֵין מְעִידִין עַל הָאָדָם שֶׁמֵּת אֶלָּא כְּשֶׁרָאוּהוּ שֶׁמֵּת וַדַּאי וְאֵין בּוֹ סָפֵק:
הלכה ט״ז
כֵּיצַד. רָאוּהוּ שֶׁנָּפַל לַיָּם אֲפִלּוּ טָבַע בַּיָּם הַגָּדוֹל אֵין מְעִידִין עָלָיו שֶׁמֵּת שֶׁמָּא יָצָא בְּמָקוֹם אַחֵר. וְאִם נָפַל לְמַיִם מְקֻבָּצִים כְּגוֹן בּוֹר אוֹ מְעָרָה שֶׁעוֹמֵד וְרוֹאֶה כָּל סְבִיבָיו וְשָׁהָה כְּדֵי שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ וְלֹא עָלָה מְעִידִין עָלָיו שֶׁמֵּת וּמַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ. וְכֵן אִם הִשְׁלִיכוּהוּ בַּיָּם וְהִשְׁלִיכוּ מְצוּדָה אַחֲרָיו וְהֶעֱלוּ מִמֶּנּוּ אֵיבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּנָּטֵל מִן הַחַי וְיִחְיֶה הֲרֵי זֶה מְעִידִין עָלָיו שֶׁמֵּת וּמַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ:
הלכה י״ז
רָאוּהוּ שֶׁנָּפַל לְגֹב אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין מְעִידִין עָלָיו. אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יֹאכְלוּהוּ. נָפַל לַחֲפִירַת נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים אוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ אוֹ לְתוֹךְ יוֹרָה רוֹתַחַת מְלֵאָה יַיִן אוֹ שֶׁמֶן אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ בּוֹ שְׁנֵי סִימָנִין אוֹ רֻבָּן אֲפִלּוּ עָמַד וּבָרַח מְעִידִין עָלָיו שֶׁמֵּת. שֶׁוַּדַּאי סוֹפוֹ לָמוּת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִדְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּחְיֶה אֶלָּא יָמוּת מִיָּד בִּזְמַן קָרוֹב הֲרֵי אֵלּוּ מְעִידִין עָלָיו:
הלכה י״ח
רָאוּהוּ צָלוּב וְהָעוֹף אוֹכֵל בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁדְּקָרוּהוּ אוֹ יָרוּ בּוֹ חִצִּים אֵינוֹ מֵעִיד עָלָיו שֶׁמֵּת. וְאִם רָאוּ הָעוֹף אוֹכֵל בְּמָקוֹם שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בִּנְטִילָתוֹ כְּגוֹן מֹחוֹ אוֹ לִבּוֹ אוֹ בְּנֵי מֵעָיו הֲרֵי זֶה מֵעִיד עָלָיו שֶׁמֵּת:
הלכה י״ט
עֵד אֶחָד אוֹמֵר רְאִיתִיו שֶׁמֵּת בַּמִּלְחָמָה אוֹ בְּמַפּלֶת אוֹ שֶׁטָּבַע בַּיָּם הַגָּדוֹל וָמֵת וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁרֻבָּן לְמִיתָה אִם אָמַר קְבַרְתִּיו נֶאֱמָן וְתִנָּשֵׂא עַל פִּיו. וְאִם לֹא אָמַר קְבַרְתִּיו לֹא תִּנָּשֵׂא. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא:
הלכה כ׳
וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהֵעִיד לָהּ עֵד אֶחָד שֶׁטָּבַע בַּעְלָהּ בַּיָּם אוֹ בְּמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף וְלֹא עָלָה וְאָבַד זִכְרוֹ וְנִשְׁתַּכַּח שְׁמוֹ הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא עַל עֵדוּת זוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא. וַאֲפִלּוּ הָיָה הָעַכּוּ״‎ם שֶׁהֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וְאָמַר טָבַע פְּלוֹנִי בַּיָּם וְנִשֵּׂאת עַל פִּיו הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא. וְחָכָם שֶׁהוֹרָה לְהַשִּׂיאָהּ לְכַתְּחִלָּה מְנַדִּין אוֹתוֹ:
הלכה כ״א
מְצָאוּהוּ הָרוּג אוֹ מֵת. אִם פַּדַּחְתּוֹ וְחָטְמוֹ וּפַרְצוּף פָּנָיו קַיָּמִין וְהִכִּירוּהוּ בָּהֶן שֶׁהוּא פְּלוֹנִי מְעִידִין עָלָיו. וְאִם נִטַּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סִימָנִין בְּגוּפוֹ וּבְכֵלָיו וַאֲפִלּוּ שׁוּמָא אֵין מְעִידִין עָלָיו שֶׁמָּא אַחֵר הוּא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁרָאוּהוּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים אַחַר הֲרִיגָתוֹ אוֹ אַחַר מִיתָתוֹ. אֲבָל אַחַר שְׁלֹשָׁה אֵין מְעִידִין עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁפַּרְצוּף פָּנָיו מִשְׁתַּנֶּה:
הלכה כ״ב
טָבַע בַּיָּם וְהִשְׁלִיכוֹ הַיָּם לַיַּבָּשָׁה אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים. אִם הִכִּירוּ פָּנָיו וְחָטְמוֹ מְעִידִין עָלָיו, שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה בַּמַּיִם אֶלָּא לְאַחַר זְמַן מְרֻבֶּה. וְאִם שָׁהָה בַּיַּבָּשָׁה אַחַר שֶׁהֻשְׁלַךְ מִן הַיָּם י״‎ב שָׁעוֹת וְנִתְפַּח אֵין מְעִידִין עָלָיו שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּנָּה. כְּשֶׁמִּסְתַּכְּלִין בְּצוּרָתוֹ כְּדֵי לְהַכִּירוֹ לְהָעִיד עָלָיו בּוֹדְקִין אוֹתוֹ וְרוֹאִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ בַּלַּיְלָה לְאוֹר הַנֵּר אוֹ לְאוֹר הַלְּבָנָה:
הלכה כ״ג
רָאוּ אֶחָד עוֹמֵד מֵרָחוֹק וְאוֹמֵר שֶׁהוּא פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי אוֹ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי וַהֲרֵי נְשָׁכוֹ נָחָשׁ וַהֲרֵי הוּא מֵת וְהָלְכוּ וּמְצָאוּהוּ שֶׁנִּשְׁתַּנָּה וְלֹא הִכִּירוּהוּ הֲרֵי אֵלּוּ מַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ:
הלכה כ״ד
בָּא אֶחָד וְאָמַר אָמְרוּ לִי בֵּית דִּין אוֹ אֲנָשִׁים כְּשֶׁתֵּלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי אֱמֹר לָהֶם שֶׁמֵּת יִצְחָק בֶּן מִיכָאֵל. וּבָא הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר לָנוּ. וְהַשָּׁלִיחַ אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי הוּא זֶה. הוֹאִיל וְאָנוּ יוֹדְעִים פְּלוֹנִי הַיָּדוּעַ בְּשֵׁם זֶה הֲרֵי אִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא יִצְחָק בֶּן מִיכָאֵל אַחֵר הוּא שֶׁמֵּת:
הלכה כ״ה
יָצָא עַכּוּ״‎ם וְיִשְׂרָאֵל מֵעִמָּנוּ לְמָקוֹם אַחֵר. וּבָא הָעַכּוּ״‎ם וְהֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וְאָמַר אִישׁ שֶׁיָּצָא עִמִּי מִכָּאן מֵת. מַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הָעַכּוּ״‎ם יוֹדֵעַ אוֹתוֹ הָאִישׁ. וְהוּא שֶׁיֹּאמַר קְבַרְתִּיו:
הלכה כ״ו
וְכֵן אִם יָצְאוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְהֵן אֲסוּרִין בְּקוֹלָר אוֹ נוֹשְׂאִים גְּמַלִּים וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. וְהֵסִיחַ הָעַכּוּ״‎ם לְפִי תֻּמּוֹ וְאָמַר שֶׁעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים שֶׁהָלְכוּ מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וְהֵם נוֹשְׂאִים כָּךְ וְכָךְ מֵתוּ כֻּלָּם וּקְבַרְנוּם מַשִּׂיאִין אֶת נְשׁוֹתֵיהֶן:
הלכה כ״ז
יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר מֵת אִישׁ יְהוּדִי עִמָּנוּ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ צוּרָתוֹ וְכָךְ הָיוּ סִימָנָיו. אֵין אוֹמְרִים בְּאֹמֶד הַדַּעַת פְּלוֹנִי הוּא עַד שֶׁיָּעִיד הָעֵד שֶׁהוּא פְּלוֹנִי וְיַזְכִּיר שְׁמוֹ וְשֵׁם עִירוֹ. אֲבָל אִם אָמַר אֶחָד יָצָא עִמָּנוּ מֵעִיר פְּלוֹנִית וּמֵת. מְחַפְּשִׂין בְּאוֹתָהּ הָעִיר אִם לֹא יָצָא מִשָּׁם אֶלָּא הוּא תִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ:
הלכה כ״ח
מָצְאוּ כָּתוּב בִּשְׁטָר מֵת אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי אוֹ נֶהֱרַג פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי וְנוֹדַע שֶׁזֶּה כָּתַב יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה תִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ. וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק וּבָדְקוּ אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁבּוֹדְקִין לְגִטִּין וְנִמְצֵאת דַּעְתּוֹ מְכֻוֶּנֶת וְכָתַב שֶׁמֵּת פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי סוֹמְכִין עַל כְּתִיבָתוֹ וְתִנָּשֵׂא. וְאֵין בּוֹדְקִין עֵדֵי אִשָּׁה בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה שֶׁלֹּא אָמְרוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר לְהַחֲמִיר אֶלָּא לְהָקֵל מִשּׁוּם הַתָּרַת עֲגוּנָה:
הלכה כ״ט
אַל יִקְשֶׁה בְּעֵינֶיךָ שֶׁהִתִּירוּ חֲכָמִים הָעֶרְוָה הַחֲמוּרָה בְּעֵדוּת אִשָּׁה אוֹ עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה אוֹ עַכּוּ״‎ם הַמֵּסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וְעֵד מִפִּי עֵד וּמִפִּי הַכְּתָב וּבְלֹא דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שֶׁלֹּא הִקְפִּידָה תּוֹרָה עַל הֲעָדַת שְׁנֵי עֵדִים וּשְׁאָר מִשְׁפְּטֵי הָעֵדוּת אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁאֵין אַתָּה יָכוֹל לַעֲמֹד עַל בֻּרְיוֹ אֶלָּא מִפִּי הָעֵדִים וּבְעֵדוּתָן כְּגוֹן שֶׁהֵעִידוּ שֶׁזֶּה הָרַג אֶת זֶה אוֹ הִלְוָה אֶת זֶה. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲמֹד עַל בֻּרְיוֹ שֶׁלֹּא מִפִּי הָעֵד הַזֶּה וְאֵין הָעֵד יָכוֹל לְהִשָּׁמֵט אִם אֵין הַדָּבָר אֱמֶת. כְּגוֹן זֶה שֶׁהֵעִיד שֶׁמֵּת פְּלוֹנִי. לֹא הִקְפִּידָה תּוֹרָה עָלָיו. שֶׁדָּבָר רָחוֹק הוּא שֶׁיָּעִיד בּוֹ הָעֵד בְּשֶׁקֶר. לְפִיכָךְ הֵקֵלּוּ חֲכָמִים בְּדָבָר זֶה וְהֶאֱמִינוּ בּוֹ עֵד אֶחָד מִפִּי שִׁפְחָה וּמִן הַכְּתָב וּבְלֹא דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשָּׁאַרְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עֲגוּנוֹת: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא

כסף משנה · הלכות גירושין פרק י״ג

נחלת הכלל · Torat Emet 363

קרית ספר · הלכות גירושין פרק י״ג

א׳
האשה שאמרה גרשתני בעדים והכחישוה העדים ואח"כ באה ממדינת הים ואמרה מת בעלי אינה נאמנת שהרי הוחזקה שקרנית ורוצה להשמט מתחת בעלה ואיתרע לה חזקה דאינה מקלקלת עצמה. בא עד אחד והעיד שמת בעלה מותרת מן התורה שהרי יש לה עד.
ב׳
וכן אם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת אף ע"פ שהיה שלום בינו לבינה משום דאמרה בדדמי לאומד לבה ואף על גב דלא חזיתיה דמית דסברא הואיל וכל הני איקטול הוא נמי איקטול ואפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו ואם אמרה מת על מטתו נאמנת. ואם לא הוחזקה מלחמה אלא מפיה מותרת מן התורה. ומפולת הרי הוא כמלחמה וכן שילוח נחשים ועקרבים דאמרה בדדמי דרוב אנשים מתים בזה הענין ולכן תולה שמת.
ה׳
עשנו עלינו הבית הוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת דכשם שנעשה לה נס כך נעשה לו. היתה שנת רעבון אינה נאמנת אמרה מת וקברתיו נאמנת. נפלו עלינו גוים או ליסטים הוא נהרג ואני נצלתי נאמנת דאשה כלי זיינה עליה ועומדת שם עד שימות דלא אמרה בדדמי דלא מסתפיה מלסטים. ודבר אינו כמלחמה ונאמנת דלא אמרה בדדמי דזה חי וזה מת.
ח׳
ועד מפי עד שאמרו דנאמן היינו דשמע מפי בן דעת אבל מפי שוטה וקטן לא. ואם שמע מפי התינוקות באנו מהספד פלו' כך וכך ספדנין היו שם כך וכך עשו במטתו משיאין אותה על פי המעידין מפיהם.
י׳
ישראל שאמר הרגתי את פלו' תנשא אשתו על פיו דאף על גב דרשע פסול לעדות זה אינו רשע על פיו דקרוב הוא אצל עצמו וקרוב פסול לעדות בין לטובה בין לרעה כדילפינן מלא יומתו וכו' והא דקי"ל הודאת פיו כמאה עדים היינו לממונא אבל לקנסא או לעונש ומלקות וליפסל לא ופלגינן דיבורא ומהימן במה שאמר שאינו קיים אותו פלוני ולא במה שאמר שהוא הרגו דמשוי גופיה רשע.
י״א
גוי מסיח לפי תומו היינו בדברים שמראים שאין כוונתו להעיד וישראל ששמע זה מגוי מעיד עליו ותנשא על פיו ואם שמע מגוי שהרג פלוני שנראה שכוונתו להטיל עליו אימה אין זה מסיח לפי תומו וכן אם שמע מערכאות הגוים הרגנו פלוני כוונתם להטיל אימה ואינם נאמנים. גוי שהסיח לפי תומו תחלה אף ע"פ שבדקוהו לעדות אח"כ נאמן ומשיאין אשה על פיו.
ט״ו
וכל האומר מת פלוני ואני ראיתיו שמת שואלין אותו היאך ראית ובמה ידעת שמת. אם העיד בדברים הברורים שמת נאמן ואם העיד בדברים שרובם למיתה אין משיאין את אשתו שאין מעידים על האדם שמת אלא בשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק.
ט״ז
כיצד וכו' עד א' שאמר מת במלחמה או במפולת או טבע בים הגדול ומת וכיוצא בזה מותרת להנשא מן התורה ואפילו גוי מסיח לפי תומו שאמר טבע פלוני בים מותרת להנשא מן התורה ומד"ס הוא דאסורה להנשא.
כ״א
מצאוהו הרוג או מת אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימים והכירוהו בהם שהוא פלו' מעידים עליו דכתיב הכרת פניהם ענתה בם אלמא אין עדות בשאר הגוף אלא בהיכר פנים הילכך אם ניטל א' מאלו אף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו ואפילו שומא אין מעידין עליו דשמא אחר הוא. ואם עברו ג' ימים אפילו בצורת פניו אין מעידים מפני שפרצוף פניו משתנה. ובמים אינו משתנה צורת פניו עד ימים רבים ולאחר ששהה ביבשה י"ב שעות ונתפח אין מעידין עליו שהרי נשתנה. וכשמסתכלין בצורתו להכירו בודקים אותו אפילו בלילה לאור הנר ולאור הלבנה ומעידים עליו.
כ״ג
ראו אחד עומד מרחוק ואמר שהוא פלוני בן פלוני ונשכו נחש והרי הוא מת והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו משיאין את אשתו.
כ״ד
בא א' ואמר אמרו לי ב"ד או אנשים כשתלך לעיר פלוני אמור להם שמת פלו' בן פלוני ובא ואמר ואינו יודע מי הוא זה הואיל ואנו יודעים פלו' הידוע בשם זה אשתו מותרת ולא חיישינן שמא יש אחר שמת.
כ״ה
יצא גוי וישראל מעמנו למקום א' ובא הגוי מסיח לפי תומו ואמר איש פלוני שיצא מעמנו מת משיאין אשתו אף על פי שאין גוי יודע אותו והוא שיאמר קברתיו. וכן אם יצאו עשרה בני אדם כאחד ממקום למקום והם אסורים בקולר או נושאי' גמלים וכיוצא בזה והסיח גוי לפי תומו ואמר עשרה אנשים שהלכו למקום פלוני והם נושאים כך וכך מתו כולם וקברנום משיאין את נשותיהן.
כ״ז
ישראל שאמר מת יהודי במקום פלוני כך וכך צורתו כך וכך סימניו אין אומרין באומד הדעת פלוני הוא אבל אם אמר אחד יצא עמנו מעיר פלוני ומת מחפשין באותה העיר אם לא יצא משם אלא הוא משיאין אשתו.
כ״ח
מצאו כתוב בשטר מת פלוני בן פלוני או נהרג ונודע שזה כתב ישראל הרי תנשא אשתו וכן מי שנשתתק ובדקו אותו כמו לגט ונמצאת דעתו מכוונת וכתב שמת פלוני בן פלוני סומכין על כתיבתו ותנשא. בודקין מן התורה בעדות אשה דהוי כדיני נפשות דהבא על א"א בחנק ומשום עיגונא אסרו חכמים לבדוק ומשום שהוא דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ודבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר האמינו עד א' ומפי שפחה ומן הכתב. ויש במצות ל"ת זו והלכות אלו גדרים וסייגים מד"ס חייבים אנו בהם מן התורה דכתיב לא תסור מכל הדבר וגו':
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות גירושין פרק י״ג

א׳
בא ע"א וכו' לא תצא. וכ' בקונטריס עגונות להרח"ש דהפוסקים חולקים על רבינו וסוברים אף אם נשאת תצא ובכנה"ג סי' י"ז תמה דלא נמצא בפוסקים זולת רבינו ירוחם שכ' בעי' דע"א בקטטה לא אפשיטא ולחומרא אזלי' ע"ש ואפשר לפרש דברי הרי"ו בהא דסיים ולחומרא אזלי' אין הכוונה דנשאת תצא אלא ה"פ בכל ענין קטטה אפי' בלא אמרה גרשני בעלי ונמצא שקרנית אלא אפי' בקטטה בעלמא ועי' בכ"מ וע"ע בשו"ת נב"י מהד"ק חלק אה"ע סי' מ"ב שהיקל שם מאוד בענין קטטה וצ"ע. ובב' עדים אפי' בכתב גם היכא דאיכא קטטה יש מקום לחלק לפי טעם רבינו דבשני עדים לא שייך שכירות דאינם חשודים ועי' לקמן.
ב׳
וכן אם היתה מלחמה וכו'. אבל ע"א נאמן אפי' לדעת רבינו הר"ן בתשו' סי' ג' וכ' עוד שם ה"ה בדבר ובמגפה בעי קברתיו בע"א וכמו דס"ל לרבינו בע"א במלחמה ע"ש וכ' עוד שם ולדעת ר"ח דבעי' דע"א במלחמה לא איפשיטא אפי' באומר מת וקברתיו לא מהימן. כ' עוד הר"י מטראני חלק א' סי' נ"ב דמדברי הרשב"א נראה דלדעת רבינו אפי' אמרה ששב לביתו מן המלחמה ומת על מטתו לא מהימנא ועי' בס' מכתב מאלי' בקונטריס עגונות וע"ע שם בסי' ט' ס"ק מ"ז אשה שאמרה שקברה את בעלה אחר שפסקה מלחמה אלמלא דדייקא בי' שפיר שהוא בעלה לא הוה קבר לי'.
י״א
ואמר אוי לפלוני וכו'. מדברי רבינו נראה דבעי קישור דברים וריב"ש כ' דגם רבינו מודה דלא בעי קישור דברים כ"א לרווחא דמילתא פי' דוקא היכא דיכול לברר ע"פ עדות אחרת אבל מודה רבינו אם לא נמצא כאן עדות אחרת כלל ונשארה עגונה דיש להקל וכן משמע לפמ"ש המל"מ פה בשם מהרלנ"ח שמדחה הוכחת הריב"ש מהך דלמא צרה היא ולא מק' דלמא עכו"ם הוא כוונתו כן הוא דוודאי לפ"מ דמשני תלמודא תו ליכא לאקשוי' דלמא עכו"ם הוא דודאי אין בזה עכובא וא"כ י"ל דגם המקשה דלא מקש' מעכו"ם משום דהי' ס"ל דהיכא דליכא כ"א עדות זה ואין כאן עדות אחרת לא חיישי' לקישור דברים משא"כ בצרה דמתכונת לקלקלה הא עולה על דעת המקשן דחיישי' אפי' היכא דליכא עדות אחרת כלל ובזה מיושב קושי' הר"י מטראני שהביא המל"מ ה' ט"ו לשי' רבינו דבעי קברתיו למה לא אקשה דלמא עכו"ם זו ג"כ י"ל דס"ל למקשן היכא דא"א סמכי' ורבינו לטעמי' דסובר אליבא דאמת לא בעי דבואה דבבואה כמ"ש הכ"מ ה' כ"ג דלפי המסקנא לא חיישי' לשום דבר אבל לשי' הרא"ש והרי"ף דגם למסקנא צריכין לתי' הגמ' דעד כאן לא משני הגמ' אלא היכא דאין כאן כ"א חשש אחד דהיינו צרה אבל אם יש כאן לחוש עוד חששא אחרת מצטרפין ב' החששות להדדי ועפ"ז ראי' הריב"ש נכונה לשי' הרי"ף והרא"ש וסייעתם דאס"ד דבעי קישור דברים א"כ תקשה לפי האמת דלמא עכו"ם הוא בצירוף חששא דצרה אלא דאכתי לא שמענו כ"א במקום שיש עוד ספק דהוי כעין ס"ס אבל היכא דליכא ספק כלל אין כאן ראי' וי"ל דעכ"פ כ' הריב"ש שפיר כיון דלא חיישי' היכא שיש ספק ש"מ שאין בדבר זה עיכוב ועפי"ז יש מקום לומר בספק אם יש כאן קישור דברים גם הר"ן וסייעתם מודים ובזה י"ל ג"כ מה דס"ל לר"ל ולר"י בגמ' דגם בנתכווין לעדות נאמן העכו"ם במסיח לפ"ת היינו דוקא היכא דא"א בע"א משא"כ באפשר לברר כ"ע מודים ופי' הגמ' לפי"ז הא דאמרי' ה"ד כגון מאן הוי בי' חזאי וכו' והשיא ר"י לדביתהו פי' דלא מייתי ראי' מר"י דהא לדידי' גם עדות מהני אלא דה"ק מה דהתיר שם ר"י גם אנו מתירין כה"ג דמחשב מסל"ת הגם דיש כאן קצת כיון לעדות מדאמר מאן הוי בי' חואי וכמ"ש בקונטרס רח"ש בשם הר"י טאטאציק מ"מ ודאי דלא מחשב קישור דברים ואעפ"כ קאמר התלמודא דמהני וע"ש היטב בדברי ריב"ש מ"ש בפי' דברי ר"י ומאי ס"ד דמקשה ובאמת ר"י אם הי' מתכווין להעיד ג"כ הי' מתיר אותה לנשא לגברי לפי"ז גם ר"י יש ראי' כל אחד לפי שיטתו דוודאי מדהתיר ר"י לאשתו ולא חקר שוב אחר שום עדות אולי יתברר יותר ש"מ דבמקום עיגון גם זה מהני ודוק בזה.
י״ד
עכו"ם שהסיח לפ"ת. כ' הה"מ שמעי' כל שאומרים לו אי' פלוני וכו' עי' תשו' הר"ן סי' ג' ובריב"ש סי' שע"ז וכל שבא הגוי לב"ד אעפ"י שדבריו מוכיחים שאין מתכוין להעיד אין בדבריו כלום ואם בא לקהל וסיפר המאורע נסתפק מהר"י בן לב בח"ג סי' ב' אי הוי מסל"ת הא ספק אי מסל"ת עי' במהר"ם בן חביב בעזרת נשים ס"ק קי"ח ועי' ברכי יוסף סי' י"ז. שמע מן הקמטרמיסין איש פלוני נהרג ע"י רוצחים משיאין את אשתו דחרפה היא להם שיש רוצחים בגבולו עי' שער אפרים סי' ק"א. עכו"ם שאמר בפני נהרג פלוני יש לחוש למשקר אף שהוא מסל"ת מהרד"ך בית כ"א חלק ט' מהראנ"ח סי' כ' בס' מכתב מאלי'.
ט״ו
שואלין אותו היאך ראית וכו'. עי' בשו"ת רח"ש בקונטריס עגונות הביא להקת אחרונים דבכל ענין מקילין גבי עדות אשה גם בתחילת עדות אע"ג דאמרי' בבכורות כי הקילו בסופה אבל בתחלה לא לשיט' הא"ע שם לית לי' הך חלוקא אלא דבכ"ע מקילין ודעת רבינו נראה דזה מחשב תחילת עדות מש"ה צריכין לברר וכן הוא הסכמת כל אחרונים לענין דינא.
ט״ז
אין מעידין עליו וכו'. כ' בשו"ת רשב"ש סי' רס"א היכא דאיכא למיחש בדדמי וכו' לא סמכי' עלי' ולדעת הרי"ף אפי' תרי סהדי לא סמכי' עלייהו היכא דאיכא למיחש בדדמי וכל זה לכתחילה שלא תנשא אבל אם נשאת לא תצא והיינו בכל אותם השנוים במתני' דאין מעידין עליהן וכמ"ש רבינו פה אבל אם הלך למדבר מפני הלסטים גרע ממים שאל"ס שאם אין שם עד שיעיד ואומר מת וקברתיו אפי' אם נשאת תצא ע"ש ועי' בס' קרבן נתנאל סוף יבמות מעשה הי' שהנהר נקרש וחור אחד פתוח ונפל אדם לתוכה עלתה הסכמת גדולי הדור שנדון הוא כמים שיש להם סוף ואשתו מותרת ועי' בשו"ת פ"י חלק אה"ע סי' ז' ע"כ. והעלו ממנו אבר. עי' הה"מ ובתי"ט אפשר לומר דמיירי שאשתו אמרה שיש לו יבלת באותו אבר והיא נאמנת גם בזה ועי' בשו"ת רשב"ש סי' רל"ז.
כ׳
וחכם שהורה וכו'. הר"א ממיץ הורה להתיר אשתו של טובע בים בלי שום עדות כלל אלא באמתלאות ואומדנות שלא חזר לביתו ולא הודו לו חביריו הר"ם אלשקר סי' קי"ג מבי"ט ח"א סי' שכ"ו הר"ם מלובלין סי' פ"ט הועתק מס' מכתב מאלי' בקונטריס עגונות סי' ח' אות ל' ועי' בנב"י מה"ת סי' מ"ז במ"ש דרגלים לדבר מהני לצרף לשאר דברים וכמו גבי סוטה דרגלים לדבר מוציא אותה מחזקתה ע"ש.
כ״א
אם פדחתו וכו'. עי' בחי' רשב"א דפשטא דמתני' משמע אפי' בגופו שלם וע"ש שהאריך ובמתני' שם קתני אפי' מגויד ופירש"י שם או או קתני וכן פי' הטור ועי' בב"ח סי' י"ב שפי' לשיטת רבינו דחדא קתני.
כ״ב
ואם שהה ביבשה וכו'. עי' מל"מ ועי' תשו' הר"ן סי' ע"ח מבי"ט ח"א סי' ש"נ מהר"ם אלשיך סי' קי"א בקונטרס מרח"ש דף מ"ו מהר"י מטראני ח"א סי' קל"ט. וע"ע בס' מכתב מאלי' סי' ח' אות י"ח.
כ״ה
והוא שיאמר קברתיו. הריטב"א כ' לחלק לדעת רבינו היכא דהכיר אותו מודה ועי' בקונטרס רח"ש וכ' המבי"ט ח"א סי' ס' דעד כאן לא כ' הרשב"א לחוש לדעת רבינו אלא במלחמה וכיוצא דאיכא למיחש לבדדמי אבל ביבשה לא חייש ועי' מהר"י בן לב ח"ב סי' י"ב מהר"מ לובלין סי' ל"ג קונטריס מרח"ש דף כ"ב והיכא דבעי קברתיו כ' הרד"ך בית כ' דוקא שקברו הוא בעצמו אבל היכא דאחר קברו הקבורה לא מעלה ולא מוריד ולדעת הרז"ה בעי' קברתיו דוקא ולא סגי בטלטול וכיוצא משמע דלא כהרד"ך וכל שאמר הגוי במילתא דעבידא לגלוי' לא בעי מימר קברתיו הרד"ך בית כ"א. וכל שאמר הגוי שהוא הרגו ג"כ לא בעי למימר קברתיו ועי' בקונטרס מרח"ש דף כ"א וכל שיש עדות ישראל שראו מגויד ובא גוי מסל"ת ג"כ לא בעי מימר קברתיו הר"י מטראני ח"א סי' ח' וגם אי איכא הוכחה רבה דהוא ניהו ההרוג וודאי חשוב כאלו אמר קברתיו משפטי שמואל סי' פ' וע"ע ברח"ש סי' י"ד באריכות ושם דף כ"ג כ' דה"ה בישראל המעיד צריך לומר קברתיו ובמעגלי צדק ססי' ז' כ' כיון שאמר הגוי שהרוצח לבוש בגדי הנרצח מסתמא מתחילה הרגו ואח"כ הפשיטו שכן דרך הרוצחים וא"כ הרי טלטלו והו"ל כקברתיו משמע שחולק עם הרד"ך ועי' בכל זה בקונטריס עגונות בס' מכתב מאלי'.
כ״ח
מצאו כתוב בשטר. עי' הה"מ שהביא מחלוקת אי בעינן מקוים ובשו"ת פ"א כ' כתב המובא על בי דואר דינו ככתב הנמצא לא נודע מי כתבו ובזה כ"ע מודים דלא מהני משום דאז יש לחוש לזיוף דלית כאן מילתא דעבידא לגלוי' ושי' הטור בסי' י"ז בשם הרא"ש דמסיק להחמיר ותמוהין דבריו ומ"ש הב"ש ליישב עי' בס' ק"נ ועיקר נ"ל דמאן במתיר אפי' בשטר שאינו מקויים ועי' בנב"י מה"ק סי' ל"ג מ"ש בפי' הירושלמי ובאמת המעי' בירושלמי מדסמכו על עד מפי עד והקילו כולי האי ש"מ דהקילו בכל ענין ועי' בס' כרם שלמה אה"ע סי' י"ז דבשולח כתב לחבירו ולא כתב בדרך עדות ג"כ מהני ועמ"ש בס"ד בפ"ג מה' יבום וגדולה מזו כ' בשו"ת רח"ש להקל בנמצא כתב מושלך ארצה ואינו יוצא מתחת שום אדם דאיכא למימר שמא בדרך חוכא וטלולא או בדדמי אפ"ה מתירין על ידו ובאמת בנדון זה יש לפקפק ע"ש.
כ״ט
אל יקשה בעיניך וכו'. נראה דרבינו סובר דודאי סברת עבידי לגלוי' בכאן הוא משום דאשה דייקא ומהדרית אחר ידיעה ברורה מתוך חומר שהחמירו עלי' ועי"ז הוי לי' עבידא לגלוי' וס"ל לרבינו הא דאמר בגמ' אי משום עבידא לגלוי' אי משום דדייקא ה"פ אי משום עבידא לגלוי' התירו לחודא ולא דייקתא או דלמא וודאי הטעם משום דעבידא לגלוי' ובצירוף דיוקא דידה עי"ז מקרי עבידא לגלוי' דלאו בכל מילי דעבידי לגלוי' סמכי' ע"פ ע"א דאין ענינים שווים ועי' בפ"ג מה' קידוש החודש ועי' בירושלמי יומא הרואה אומר ברקאי דמשמע ע"א משום דעבידא לגלוי' ומ"ש רבינו משום עגונא הקילו נראה מזה דעיקר הטעם משום דייקותא והיכא דאיכא דברים בגו בעי ג"כ דרישה וחקירה תשו' הר"ן סי' נ"ב ועי' בשו"ת ריב"ש סי' שע"ז וכל שהאשה זקינה ואינה בת בנים יש מקום להחמיר דלא שייך מתוך חומר וכו' מרדכי בשלהי יבמות ובאשה ילדה דאיכא למיחש לחורבא יש לסמוך על דברי היחיד משאת בנימין סי' מ"ד ועי' תשו' הרדב"ז ח"א סי' צ"ג ואי מהני ס"ס בעגונא דאתתא עי' מהר"י בן לב ח"א סי' ח' וח"ג סי' י"ד.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות גירושין פרק י״ג

ט׳
שמע מן התינוק כו'. עכשיו באנו דוקא עכשיו וכמו דמבואר בירושלמי כתובות ס' פ"ב בד"א כשהעידו במעמדם כו':
י״א
כבר אמרנו כו' כיצד היה כו'. עיין בהך דגיטין דף י"ט ע"ב גבי שטרא פרסאה דבעי שם שני עכו"ם ועי' בירושלמי דמאי פ' ו' הל' י"א היה צווח לפי תומו ע"ש, ועיין בהך דכתובות ד' כ"ח ע"ב דעכו"ם ונתגייר לא מהני כמו קטן והגדיל, ונ"מ אם גבי עגונה מהני עכו"ם ונתגייר די"ל דאז הוה גדר מתכוון לעדות, ועיין בירושלמי פ"ט דעירובין גבי גר ונתגייר והיה לו יינות ואמר ברי לי שלא נתנסך דהוה שם פלוגתא אם נאמן, ועיין מ"ש רבינו בהל' מטמאי משכב ומושב פרק י' ה"ז ע"ש, והנה לקמן בהל' י"ב כתב רבינו ישראל ששמע כו' מעיד ששמע ממנו, והנה לפי הגירסא שלנו ביבמות ד' קכ"א ע"ב גבי הך דר"י בן בבא בישראל אעפ"י שהוא מתכוון ר"ל אף אם מתכוון להעיד וכה"ג לא הוה גדר עדות כלל כיון שהוא שמע מעכו"ם מ"מ מהני, ועיין בירושלמי שם דגרס עד שיהא מתכוון ויליף מזה דבעי דרישה וחקירה, אך אנן לא קי"ל כן דנהי דהוה גם עדות מ"מ לא גרע מגילוי מלתא וזהו באמת הך פלוגתא דגמ' שם גבי נתכוון להתיר או נתכוון להעיד דגבי ישראל הוה איפכא דנתכוון להתיר עדיף אבל אם נתכוון להעיד אז צריך גדר עדות ובעי כדין עדות ואם שמעו מפי אחר לא מהני וזהו דפליגי שם, ובזה א"ש מה דנקט בגמ' אלא מתני' דקתני ובנכרי כו', דהוא תמוה דהא עלה פליגי אך באמת אין פליגי רק על ישראל וכמש"כ וא"ש:
ט״ז
כיצד ראוהו כו' וכן אם השליכוהו כו'. עיין בה"ה מש"כ שידוע להם שאותו אבר הוא ממנו כו'. והנה באמת כבר הארכתי בזה בשו"ת דרבינו ז"ל ס"ל דלהתיר א"א בסימנים א"א אף בסימנים מובהקים דזה לא הוה רק גדר אומדנא וכל היכא דצריך להעיד בב"ד לא מהני אומדנא כמש"כ רבינו ז"ל בהל' שאלה ופקדון פרק ו' הלכה ד' דגבי אומדנא צריך רק אומדנות הדין בעצמו, וזהו בעצם הגדר דבעיא דב"מ דכ"ז סימנים דאורייתא או דרבנן ר"ל אם זהו גזיה"כ או רק סברא גם ר"ל אם ידיעת הסימנים זה מהני או הסימנים בעצמו הוה רק גדר אומדנא וכעין דאמרינן ביבמות ד' קט"ו ע"ב אימיר אתרומי איתרמי ועיין שם בתוס' ותוס' חולין דף צ"ו ושם ג"כ ר"ל אם זה הוא בגדר בירור או הדין הוא כך, ועיין בהך דב"ב ד' קכ"ח ע"א מחלוקת שם אם ידיעת הדבר ע"י הסימנים אם הוה זה גדר ראיה או רק ידיעה וע' בהך דשבועות ד' ל"ד ע"א ע"ש בתוס' ועיין בדברי רבינו בהל' חובל ומזיק פ' ה' הל' ד' דמוכח שם דאף הני דברים דאי אפשר שיעשה הוא בעצמו גבי נחבל מ"מ הוה רק תקנה ע"ש ועיין בירוש' ב"ק פ"ח ה"ו גבי עבד כנעני דאם נכנס שלם ויצא חבול בשתים יצא לחירות בראשונה ומשלם לשניה וע"ש בתוספתא פ"ט דנשבע ומשמע דרק כה"ג דנ"מ ג"כ לענין ובזה הוה גדר בירור כמו הך דשבועות דמ"ו ע"ב מהני ג"כ לענין תשלומין שחרור אבל לענין שחרור לבד לא, ועיין בהך דיבמות ד' קט"ו ע"א במחלוקת אם חיישינן דהאבר הוא ממקום אחר והגוף הוא של אחר, ועיין בירושלמי פ' ט' דסוטה הל' ד' גבי עגלה ערופה כה"ג, ועיין בגיטין ד' י"ט ע"ב גבי מזוזה ודף פ"ח ע"א גבי לא איתרמי ובירו' שם פ' ט' הל' ט' דלא חיישינן שמא זיווג ושם בפ' ג' הל' ב' ועיין ע"ז דף ע' ע"ב אימר איתרומיי איתרמי ונדה דמ"א ע"ב גבי טיפה ועיין בע"ז דף מ' ע"א דלא חיישינן לאתרומיי כשהחתיכות שוות וכן שם גבי כלכית מה דמחלק בין פתוחות לסתומות, ועיין בחולין ד' ס"ד ע"א גבי סימני ביצים וד' ע"ט ע"א גבי סימני פרידות וסמכינן, אך כך דכל היכא דע"י האומדנא בעצמה צריכין אנו להתיר הדבר א"א לנו ותלינן ע"י שום איזה מציאות וכמו גבי סימנים העשויים להשתנות לאחר מיתה, ועי' בכורות ד' כ"ח גבי דוקין שבעין וב"ב ד' קנ"ד ע"א, ועיין ברש"י ב"מ דף כ"ז ע"ב דמשמע שהשינוי הוא בהמראה, וכן כתב רש"י ז"ל ביבמות משא"כ אם ע"י זה נחזיק אותו לדבר אחר וממילא יבוא ע"י זה היתר זה לא איכפת לן וזהו הטעם בגט דמחזירין אותו לשליח או לבעל ואח"כ יגרש אותה בו לא שבזה הדבר נתירנה, ועיין בהל' גזילה פי"ח הל' ו' ז' ע"ש בהשגות אף דשם לגבי אשה עצמה אך שם רק לגדר כתובה ולשאר דברים ולא לאשות ועיין בהל' גירושין פ' ג' דשם רק לשליח או לבעל ועיין בהך דנדה דף כ' ע"ב גבי נאמנת אשה לומר כזה ראיתי אבל אם נאמנת לומר כזה טיהר לי הוה בעיא והטעם דלענין אחר שע"י זה יוצא לה טהרה מאמינין אותה ועיין בירושלמי שם ס' פ"ב דדי במראה מראה כתמה ולא בהראיה עצמה, ועיין במה דפסק רבינו ז"ל דלא כהירושלמי לקמן בהל' אס"ב פ' ה' הל' י"א גבי כמזג דצריך שיראה בפנים בהכוס ולא מבחוץ, ובירושלמי קאמר להיפך שם, ועי' בהך דר"ה ד' כ"ג ע"א גבי ראינוהו באשישיות ע"ש, ועיין בירושלמי פ' ג' דנדה דאין סומכין על נשים ועל סימנים לומר אם הולד היה זכר או נקבה ע"ש בהל' ג', ובזה א"ש הך דע"ז דף מ' דהוה פלוגתא שם אם סמכינן על ראש ושדרה גבי דגים ומקשה שם למה לא חשיב לה בהדי סימנים ולמה לא מקשי כה"ג על הך דחולין דף נ"ט ע"א גבי קורע בבשרו אם מהלך שתי וערב ע"ש וא"כ הא מפורש דסמכינן על סימנים אחרים אך בזה א"ש דגבי בהמה התורה חשבה לנו מינים טהורים ואמרינן דכל היכא דבשרו הולך שתי וערב הוא מין ממינים טהורים וממילא טהור על זה שפיר סמכינן משא"כ גבי דגים דבתורה אין מפורש מין טהור וא"כ צריך לטהר ע"י זה ועל זה א"א למסמך ועיין בהך דיבמות דף פ' בהך דר' אבהו סימני סריס ואיילונית ובירושלמי שם פ' א' גבי סימני בגרות דאין סומכין קודם הזמן והוא ג"כ מהך טעמא, ובירושלמי פי"א דיבמות ג"כ גבי סימני איילונית כן, וזהו הך מחלוקת דר"ה ור"י אם צריך כולם או חדא ועיין בהך דר"ה דף כ' ובכורות ד' כ"ח וסוטה דף ו' אם ע"י אומדנא מבטלין עדות ע"ש ולא דמי להך דב"ב ד' צ"ג דהתם העדים ג"כ רק גדר אומדנא ועיין מש"כ רבינו בפי"ג מהל' גזילה ה"ה אך שם ר"ל רק לגבי דין ולא היכא דבעי גדר עדות וב"ד וזה ר"ל ג"כ הך דכתובות ד' כ"ה ע"ב עדות הבאה מכח חזקה ע"ש ברש"י ור"ל דכיון דזה רק אומדנא לא שייך זה לגדר קבלת ב"ד קמ"ל, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בפ' ז' מהל' נחלות הל' ב' מש"כ שלא החמירו כו' אלא מפני איסור כרת והוא כהך דבכורות דף מ"ו ע"ב והטעם משום דבעי היתר ב"ד ולכך נקט ג"כ אין מעידין במשנה ד' ק"כ והדין דמים שאין להם סוף הוא ג"כ מחמת זה עיין בתוס' בכורות דף כ' וביבמות ד' ק"כ ע"ב בתוס' ד"ה למימרא וד' ל"ו ע"ב ד"ה הא וע' שם ד' קכ"א בהך מחלוקת דר"מ ור"י וע"ש ד' ס"ז ע"ב דר"י ג"כ חייש למיעוטי וברכות ד' נ"ג ובר"ן שבת פ' ר"א דמילה ועיין תוס' קדושין דף נ' ע"ב אך באמת מים שאין להם סוף לא דמי לדבר אחר דשם לא נולדה הסיבה בגוף האדם ולכך חיישינן וכן בספינה שאבדה דגרע יותר עיין ב"ב ד' קנ"ג ע"ב דרובן לאבד ועיין בירושלמי גיטין פ' ג' דחשיב גם שטפו נהר ע"ש ועיין מש"כ הר"ן ז"ל בחולין על הך דדף נ"ג גבי קניא בשם הרא"ה דכל היכא שצריך שיהיה הדבר ע"י סיבה אחרת לא תלינן ע"ש ובזה א"ש דברי רבינו בהל' רוצח פ' ג' הל' ט' וה"י ואכמ"ל ע"ש, וזהו ג"כ כוונת הגמ' ביבמות ד' קט"ו ע"ב ואמרי סימנים דלאו עלייהו כו' ע"ש, ועיין מש"כ רבינו ז"ל לקמן בהל' כ"ז גבי ישראל שאמר כו', אין אומרים באומד הדעת ור"ל ג"כ כיון דהוא העיד מת כו' ואנו צריכים להתיר ע"י אומד זה אי אפשר אבל אם ממילא שפיר יכולים להתיר דשם הבירור הוא רק מי יצא מעיר הזאת ולא מי נהרג או מת, ועיין בהך דחולין ד' צ"ו ע"א מה דאמר שם פלניא דהאי סימנא כו', וכן מה דאמר שם רב אשי תדע דאלו אמר ליה אינש לשלוחו כו' ר"ל דאינו יכול כלל לעשות שליח על דבר דהוא ספק לשליח, וגם שם גבי בשר שנתעלם מן העין כן דהא זה הויא תקנה כמש"כ רבינו ז"ל בהלכות מאכלות אסורות, רק אם יש לו טביעת עין הוה כמו שלא נעלם מעיניו כלל, ובזה א"ש גם דברי רבינו כאן גבי רגל דאף דבכל מקום גבי א"א לא סמכינן על סימנים כאן דהם לא אמרו הסימן רק על הרגל וממילא נתחזק האי גברא בטריפה ויכולים להעיד עליו שמת וזה דדייק רבינו מעידין עליו שמת:
י״ח
ראוהו צלוב כו' או ירה בו כו'. זה מהך דיבמות ד' קי"ד ע"ב ע"ש אך כל זה במקום שאינו עושה אותו טריפה רק משום דפרזלא זריף עיין שבת ד' קל"ד וביבמות דף ע"ו וחולין ד' ע"ז וסנהדרין ד' ע"ו ע"ב בתוס' ולכך גבי יוצא דופן באדם פירש רש"י בכל מקום רק על ידי סם ולא על ידי סכין ולזה מהני חרב מלובנת ומן הארכובה ולמעלה ג"כ כן עי' במש"כ בהלכות אס"ב פ"י הי"א וע' סנהדרין ד' ע"ז ע"ב גבי חץ וסממנים ע"ש אך באמת רבינו השמיט זה שם משום דס"ל דזה אתיא כר"נ דאף אם הוקל לבד פוטרין אותו אבל לדידן לא ועיין ב"מ ד' ק"ז ע"ב וא"כ גבי טריפה נמי ניחוש לזה, ועיין בגיטין דף כ"ח ע"ב וזה לא הביא רבינו ולא מחלק בין ב"ד של ישראל והטעם כמש"כ לעיל דזה נולד בו סיבה הממיתה אותו לכן לא חיישינן למיעוט שאינו מצוי כלל משא"כ שם אין בגופו שום דבר רק סיבה חוציית חיישינן אף למיעוטא דמיעוטא, ועיין בירושלמי רפ"ט דסוטה גבי ראוהו מפרפר ע"ש ולא דמי להך דהל' י"ז גבי נפל לחפירת נחשים אף דאנן קי"ל כמ"ד בסנהדרין ד' ע"ח דארס נחש מעצמו הוא מקיא וא"כ הויא ג"כ כמו סיבה אחרת, וצריך לחלק כמש"כ רבינו בפ' ג' מהל' רוצח הל' ט' ובגמ' שם ד' ע"ז דאתחיל בשעתיה ולא דמי למים:
כ״א
מצאוהו כו'. כבר כתבתי בזה דאף בסימנים מובהקים כן אך י"ל דנ"מ היכא דא"צ עדות להתיר בזה אפשר גם ע"י סימנים כמו האשה עצמה אם יודעת שמת וכה"ג ולכך רבינו ז"ל לעיל בהל' ט"ו דכתב שם דצריך לשאול מהעד או מהאשה כיצד מת גבי אשתו שאמרה מת לא כתב כן, ועיין בהך דשבועות דל"ב ע"ב משמע ג"כ כן דא"צ לשאלה ע"ש:
כ״ז
ישראל שאמר כו' אין אומרים כו'. עיין בתשובת הרא"ש כלל ל"א משמע דלאחר מיתה גם סימנים מובהקים לא מהני אבל מחיים אף כה"ג שהוא רק אומר כך וכך סימניו מהני אך י"ל דשם מיירי שהכירו אותו בטביעת עין, רק דס"ל כמו דאמרינן בבכורות ד' כ"ח דכולהו משתנה וא"כ כאן כיון שהסימנים הם דומים כמו שהיו מחיים ע"כ לא זה הוא משא"כ כאן אך שיטת רבינו כמש"כ לעיל דלברר מן אומד מי הוא המת היכא דאין אנו רואים אותו דשוב אין נ"מ רק להתיר לא מהני וע' בירוש' כאן ובסנהדרין פ' ז' גבי הך דמסית אם מהני לזה טביעת עינא דקלא ועיין ברש"י סנהדרין ד' ס"ז ע"א:
כ״ח
מצא כתוב כו'. עיין בירושלמי פ' י' דתרומות ה"ז ואלין איגרתא לא גוים כו' ועיין בהך דמנחות ד"מ גבי מה דאמר שם השתא חמץ בפסח ויוהכ"פ סמכינן ומשמע אף דאינם מקויימים מ"מ מהני ועיין בירושלמי ר"ה פ' ג' הל' ב' דגבי אם נתקדש החודש מהני הרכנה, ועיין בהך דכתובות דף כ"ד ע"ב גבי מהו להעלות משטרות ליוחסין וצ"ל דכאן משום דס"ל לרבינו דגבי מסל"ת בעי דרך סיפור וכאן בשטר אין כתוב זה לכך צריך שידעו שהוא כתב ישראל:
כ״ט
אל יקשה כו' לפיכך כו'. עיין בהשגות וע' ביבמות ד' כ"ה ע"א דאמר שם סתמא דגמ' משום דייקא ועליו אין סומכין ועיין בהך דבכורות ד' מ"ו ע"ב ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' עדות פ' ה' הל' ב' דמדרבנן הוה גדר עדות ועיין בהך דגיטין ד' ע"א ע"א בעדות אשה דאקילו ור"ל דמה"ת הנאמנות הוא רק משום גילוי מלתא רק מדרבנן עשו זה כעדות ועי' מש"כ רבינו בפ' ד' מהל' יבום הל' א' ומש"כ התוס' גיטין דף פ' ע"א ועי' בהך דב"ק ד' קי"ג גבי אם יהבינן זימנא אפומא דאתתא, ובהך דבכורות ד' ל"ו ע"ב ומה דאמר בבכורות שם בקטן והגדיל נ"ל דר"ל אם שייך זה לומר כמו הך דכתובות ד' כ"ח אם נאמן להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן ועיין בירושלמי דכתובות שם פ' ב' אם גבי קול דמפי קטנים לא כלום כמבואר בגיטין ד' פ"ט אם מהני בגודלן מה שראו בקוטנן וגם יהיה נ"מ לענין עגונא דבקטן לא מהני רק אם סיפר דברים כמבואר לעיל בהל' ט' ובזה מאי:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

משנה למלך · הלכות גירושין פרק י״ג

ח׳
בד"א ששמע מפי בן דעת שמת פלוני וכו'. כתב הר"ן ז"ל דאע"ג דעבד או שפחה פסולין לעדות מדברי תורה מ"מ אינם פסולים מחמת שום עבירה יע"ש:
י״א
כבר אמרנו וכו'. כתב הר"ן בתשובה על אדם אחד שהיה מערער על אשה אחת לומר שהיא זקוקה ליבם ואח"כ הוא עצמו בפני ב"ד העיד ששמע שמת זה זמן רב שסומכים עליו להתיר שכל שלא העיד בב"ד חוזר ומגיד בב"ד אע"פ שמכחיש דבריו הראשונים ועיין בתשובת מהריב"ל ח"א סי' ז' שנסתפק אם עכו"ם מסל"ת חוזר ומגיד או לא יע"ש: ועל מ"ש רבינו וכיוצא בדברים אלו שהם נראין שאין כוונתו להעיד ה"ז נאמן כתב הריב"ש בתשובה סי' ש"פ נראה דכל שידענו שאין מתכוין להעיד נאמן אע"פ שהרב ז"ל הביא בדבריו שיאמר העכו"ם אוי לו לפלוני שמת כמה היה נאה וכו' איני חושב שאמר זה הרב לעיכובא וכו'. והביא ראיה מהא דתנן מעשה באחד שעמד בראש ההר וכו' ומקשה בגמ' ודלמא שד הוא ודלמא צרה היא ולא מקשינן ודלמא עכו"ם הוא ואין זה מסל"ת אלא ודאי וכו'. ומהרל"ח בתשובה (סי' קל"ו) תמה מאד על ראיה זו דהא על קושיא ודלמא צרה היא פריק תנא דבי ר"י בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין ותו ליכא לאקשויי ודלמא עכו"ם הוא ע"כ. ואני תמיה על ראיה זו וכבוד הרב במקומו מונח שלא דקדק יפה בדברי הריב"ש דראייתו היא מפירכת המקשה אדמותיב ודלמא צרה היא דיש לדחות שלא היתה לו אשה אחרת כשיצא מכאן וע"כ צריכין אנו לומר דאף שלא היה לו לבעל אשה אחרת ליחוש שמא הבעל נשא אשה אחרת במקום שהלך ומה לו כל הצער הזה לותיב ודלמא עכו"ם הוא במקום פירכת צרה. אלא ודאי דמת פלוני סתם הוי מסיח לפי תומו ודברים ברורים הם ודוק. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן דין ט"ו ועיין בתשובת מהר"י הלוי סימן י"ג שגם הוא דחה דברי הרל"ח גם מאי דפשיטא ליה להרב המחבר דמאי דפריך ודלמא צרה היא היינו לומר אפילו דידעינן דלית לה צרה ליחוש שמא נשא אשה במקום אחר גם בזה מסכים הולך מהר"י הלוי בתשובה הנזכרת. אך הרמ"ז בספר עזרת נשים כ"י ס"ק ל"ח מקהי אקהתא דא"כ הרי יש כאן ספק ספיקא ותו דא"כ משמע דהא דמשני בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין אינו אלא היכא דלא ידעינן בודאי דאית לה צרה והו"ל להפוסקים לבאר דין זה. ועיין בתשובת שארית יוסף סי' ל"ו שכתב בשם גדול אחד דגבי שני יב"ש צריך לשלש אע"ג דשם נשותיהם חלוקות ואע"ג דאיכא חרם רגמ"ה שמא עבר על התקנה ונשא אשה במקום אחר יע"ש, ועיין בפרק האשה בתרא (דף קי"ט) דדייק בגמ' לישנא דקתני עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה דהיינו לומר דלא חיישינן שמא ישא בעלה אחרת במדה"י וכ"כ רש"י בפרק החולץ (דף ל"ו יע"ש):
י״ב
ישראל ששמע מכותי וכו'. כתב מרן הב"י סי' י"ז דהר"ן בתשובה התיר בעכו"ם מפי עכו"ם ומ"מ משמע מדברי הר"ן שהוא מצריך שיגיד העכו"ם השני שגם העכו"ם הראשון היה מסל"ת יע"ש. והרב תה"ד סי' רל"ט חולק בזה ועיין בתשובת מהריב"ל ז"ל ס"א סי' א' ועיין בסי' ט':
י״ד
עכו"ם שהסיח לפי תומו וכו'. אם שאלו לעכו"ם אם הוא אמת שבאו לסטים על ספינה אחת ונהרגו כולם והשיב העכו"ם אמת הוא ובתוכם היו ג' יהודים ונהרגו אי חשיב מסל"ת עיין מהריב"ל ח"א סי' ב'. עכו"ם שהיה מספר מספינה ושאלוהו אם היו שם יהודים ואם היה מכיר איזה יהודי לא חשיב מסל"ת מהריב"ל ח"א סי' ט' ועיין בסי' ח'. עכו"ם שהעיד ע"י שאלה נתבטלה אותו עדות ואם חזר בפני אחר והעיד אותו עדות מסל"ת לא מהני אך אי לא ידעינן אם בתחלה העיד ע"י שאלה ואח"כ מסל"ת או אם בתחלה העיד מסל"ת ואח"כ ע"י שאלה תלינן להקל דבתחלה העיד מסל"ת. מהריב"ל ח"א סי' ט' ועיין בח"ג סי' ד' וסי' ע"ו:
ט״ו
ואם העיד בדברים שרובן למיתה אין משיאין את אשתו כו'. כתב מהרימ"ט אה"ע סי' ל"ב וז"ל ובידוע שהרב ז"ל לא הצריך שיאמר קברתיו אלא לברר הדבר כו' וזהו כשעכו"ם לפנינו שאפשר לברר אבל היכא דלא אפשר לא חיישינן כו' וראיה לזה דאל"כ תיקשי לדעתו ז"ל מההיא דאחד שעמד על ראש ההר כו' ואכתי תיקשי ליה דלמא עכו"ם הוא דשכיח טפי ולא מהני עדותו עד שיאמר קברתיו אלא ודאי כו' וע"ש. ואין ראייתו ברורה דא"כ תיקשי להר"ן ז"ל דס"ל דמת פלוני סתם דלא חשיב מסל"ת כל שלא הקדים דברים אחרים אמאי לא פריך התם ודלמא עכו"ם הוה אלא ע"כ לומר דעכו"ם מה לו לעמוד בראש ההרים במקום שאין אנשים לומר מת פלוני שהוא אינו אומר אלא לתומו כמספר דברים לחבירו אבל גבי צרה דמכוונת לקלקלה וכן שד דמכוין להטעות הוא דחיישינן לה וזה ברור ודוק. (א"ה וכ"כ מהרח"ש בקונטרס (דף י"א) בשם מהרד"ך ז"ל יע"ש):
ט״ז
כיצד ראוהו שנפל לים וכו'. כתוב בתשובה להרמב"ן סי' קכ"ח ומים בין מים שיש להם סוף ובין מים שאין להם סוף משעה שהוא יודע שטבע או שירד למלחמה ולא שב מחשב הוא שמת כדרך שמתו האחרים וסומך על הדמיון ומעיד כו'. פירוש דבריו שטבע במים שיש להם סוף ומיד עלה והיה צף על פני המים ולא היה נודד כנף והיה נראה כמת הוא שצריך קברתיו להרי"ף מחשש בדדמי דאלו בטבע ולא עלה ושהו עליו כדי שתצא נפשו לכ"ע במים שיש להם סוף תו לא צריך מידי ומותרת לינשא לכתחלה ודברים ברורים הם ודוק: כתב מהרש"ך בתשובה ח"ב ס"ס מ' וז"ל ואפילו את"ל שנרצה לחוש לסברת הרמב"ם להצריך לומר קברתיו כבר ידענו מ"ש ה"ה שמה שהצריך הרב לומר קברתיו היינו כשלא הזכיר העכו"ם השם בפירוש כו' וכל שמעיד על דבר ברור שא"א לספק באחר אע"פ שלא הזכיר את שמו חשיב כאילו הזכירו בפירוש א"כ אפי' בנ"ד יודה הרמב"ם דאצ"ל קברתיו ע"כ. ומאד אני תמיה עליו שכתב בזה דברים מתמיהין הרבה דמה ענין מה שהעיד בדבר ברור מאחר שלא הזכיר שמו ואינו מכירו ודאי דצ"ל קברתיו לשיטת ה"ה. וכבר נתקשה הרב לעיל בעדות זה שמא עדות שקר הוא דמאחר שלא היה מכירו איך ידע שהיה לו אם ואחות בטריקול"ה. וע"ק דלא עדיף עדות זה מההיא דכתב רבינו ביצא ישראל ועכו"ם מעמנו ובא העכו"ם והסיח ל"ת איש שיצא עמי מת משיאין את אשתו והוא שיאמר קברתיו. הרי שהעיד בדבר ברור ואעפ"כ הצריך קברתיו. ועוד אני מוסיף לתמוה בעיקר דינו דחשיב דבר הברור מה שאמר העכו"ם שהיה לנהרג אם ואחות בטריקול"ה והלא יש לחוש לאיש אחר שיצא לימים ראשונים. והחיפוש מיום שיצא זה הנהרג לאו כלום הוא מאחר שלא הזכיר העכו"ם זמן. וע"ק שלא אמר העכו"ם שנהרג הוא מטריקול"ה אלא שאם ואחות היו לו בטריקול"ה ואפשר שאיש אחר הוא ממקום אחר שהיה לו אם ואחות באותו מקום. ומאד הפריז על המדה וחששות כאלו הנם כתובים בדברי גדולי האחרונים ובפרט בקונטרס מהרח"ש ובדברי המחבר צ"ע:
י״ט
אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו כו'. שיירא שבאו עליה לסטים אי הוי כמלחמה וצ"ל קברתיו עיין במהריב"ל ח"א סימן י"ב. למ"ד דבעינן קברתיו נסתפק הריב"ל ח"א סי' ט' בעד מפי עד אי תלינן שהראשון קברו ומ"מ הסכים דכיון דלא בעינן קברתיו דוקא אלא כל שטלטלו סגי תלינן שהעכו"ם הראשון טלטלו יע"ש:
כ״א
אע"פ שיש להם סימנין בגופו ובכליו וכו'. אפילו דאיכא תרי סימנים ואינם מובהקין אין להקל. וכן אין לצרף סימני הגוף עם סימני כלים להקל מהריב"ל ח"א סימן ז'. אף למ"ד דלא סגי טביעות עינא ובעינן סימנין בעד מפי עד תלינן להקל ואמרינן שהראשון הכירו ע"י סימנים מהריב"ל ח"ר סי' א' וסי' ט': בד"א כשראוהו בתוך ג' ימים כו'. כתב ה"ה שהרשב"א כתב היכא דאשכחיה ואשתמודעיה כו'. ומ"מ בעד מפי עד תלינן להקל דבתוך ג' היה, מהריב"ל ח"א סי' ו' ועיין בסי' ה' ודוק:
כ״ב
ואם שהה ביבשה וכו'. היכא דלא ידעינן דאשתהי בים אף למ"ד דאזלינן לחומרא בעד מפי עד תלינן להקל דהעד הראשון ידע דבאותה שעה פלטו הים מהריב"ל ח"א סימן א' וסימן ט':
כ״ה
יצא כותי וישראל מעמנו למקום אחר וכו' והוא שיאמר קברתיו. כתב ה"ה ז"ל והרשב"א נראה שסובר כדעת רבינו כו' ואני אומר דאף רבינו סבור שאין צורך בכותי המסל"ת ואומר מת פ' שיאמר קברתיו וכו' וכן כתב ואפילו היה הכותי הוא שהסיח לפי תומו ואמר טבע פ' בים הגדול ונשאת ע"פ לא תצא. וקשה דמה ענין טבע במים שאין להם סוף להוכיח דבהזכרת שמו אינו צריך שיאמר העכו"ם קברתיו ביבשה. דהתם אם נשאת לא תצא משום דרוב הנטבעים מתים ומשום הטביעה דינם הכי אבל ביבשה אף בהזכרת שמו צריך שיאמר קברתיו. ואפשר לומר בדוחק דאם בעלמא אפילו הזכיר שמו צריך שיאמר קברתיו ביבשה משא"כ בישראל לא היו מתירין בגמרא גבי טביעה בעכו"ם כיון שיש לחוש לבדדמי משני צדדים אי משום דאף דביבשה שייך גבי עכו"ם בדדמי מה שא"כ בישראל גבי מים שאפילו בישראל חוששין לבדדמי לא היה לנו להתיר ואפילו נשאת תצא. זה נ"ל לומר על צד ההכרח ודוק:
כ״ז
עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו. בשמו ושם עירו סגי ולא בעינן שם אביו הריב"ל ח"א סי' ח' ועיין בסי' ו' היכא דאיכא שמו ושם אביו או שמו וכינויו ואיכא סימן אחר כגון דקאמר שהיה קרוב למשפחה פ' לכ"ע אין חוששין לתרי יב"ש אף דליכא שם עירו. מהריב"ל ח"א סימן ד' יע"ש:
כ״ח
ואין בודקין [עדי] אשה בדרישה וחקירה. פלוגתא דתנאי בשלהי יבמות ופסק כת"ק. וז"ל הריב"ש סימן קצ"ג ובקדושין מממון ילפינן כמו שפסקו הגאונים בשילהי יבמות דאין בודקין עדי אשה בדרישה וחקירה דלדיני ממונות מדמינן להו וה"ה לכל דיני קדושין וגרושין ובסימן רס"ו כתב דאף למ"ד דעדי נשים בעו דרישה וחקירה היינו עדי מיתת הבעל אבל בעדי גיטין וקדושין לכ"ע לא בעי דרישה וחקירה יע"ש: סליקו להו הלכות גירושין בס"ד.
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות גירושין פרק י״ג

כ׳
וכן האשה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה בים כו' ואם נשאת לא תצא: בגמרא ההוא דהוי אמר ואזיל מאן איכא בי חסא טבע חסא כו' אמר רב אשי ש"מ הא דאמרו רבנן מים שאין להן סוף אסורה הנ"מ לכתחלה אבל אי נסיב לא מפקינן לה מיניה, איכא דאמרי אנסבה רב נחמן לדביתהו אמר חסא גברא רבה אם איתא דסליק קלא אית ליה למלתא ולא היא ל"ש גברא רבה כו' דיעבד אין לכתחלה לא. וקשה על רב אשי דהא הוא בעצמו אמר לעיל, הא דאמרו רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה, הנ"מ באינש דעלמא, אבל צורבא מרבנן אי איתא דסליק קלא אית ליה וחסא גברא רבא הוי וא"כ אף לכתחלה מותרת, ואיך דייק רב אשי מכאן מדלא אפקה רב נחמן דאם ניסת לא תצא. ודוחק לומר, דאם הוי אמרו חכמים לאסור אף בדיעבד, לא היה שייך לחלק בין צורבא מרבנן לאינש דעלמא רק במידי דלכתחלה אסור, בזה איכא לחלק. והנראה לדעתי, דכאן בגברא רבה אמרו אם איתא דסליק קלא אית ליה למלתיה, ושם בצורבא מרבנן אמר קלא אית ליה, והכונה דבגברא רבא אמרו משום שהענין שגברא רבא יטבע ויסלק זה דבר התמוה ופלא ומפרסמי אינשי נס כזה וירימוהו על נס, שכזה איקלע להך גברא רבא המפורסם, אבל צורבא מרבנן הכונה שיודע הדין שאם ניסת לא תצא, וכיון שנטבע אם איתא דסליק הלא יודע שמצי לבוא לידי מכשול גדול שאם תנשא לא תצא כיון שיעידו שנטבע ויוכל לבוא לידי מכשול א"א, ודאי יראה לפרסם הדבר ולהודיע שעלה, או אם יש יכולת בידו לבוא ודאי יבוא, וא"כ אם אמרת דבצורבא מרבנן שאני ולכן מותרת לכתחלה, א"כ ממילא מוכח דבמים שאין להן סוף אם ניסת לא תצא, וזה פשוט מאד לדעתי ודוק. ואין מקום למה שדנו איזה חכמים להקל לדידן בכל מת דהוי כמו צורבא מרבנן כיון דאנו מפוזרים וקלא א"ל, ומטו בזה משו"ת מהרא"י בפסקים וכתבים סימן קל"ט ולמש"כ צ"ע דברי מהרא"י ודוק: וראיתי בהלכות גדולות הלכות יבום (דף ל"ד), וז"ל, נפל במים שאין להם סוף בשני עדים ודאי מימת מיית לגבי ממון נחתין יורשין לנכסיו, לגבי אשה אחמירו בה רבנן עד דאמרי סימני פדחתו וחוטמו ושאר סימנים שלו, [נראה דכוונתו דאם אח"כ אסקוהו קמן בעינן שיאמרו סימנים היינו הכרת פדחתו וחוטמו] א"כ כי נשאת בעד אחד תצא, אקילו בה רבנן כל היכא דאיכא עד אחד ודאי איכא עד אחר בהדיה אלא אתרמויי הוא דלא קא מתרמו בהדי הדדי עכ"ל. וביאור דבריו דקושיא הוא, כיון דלממונא מים שאין להן סוף נחתינן יורשים לנכסיו ולעדות אשה אחמירו בה רבנן, ואם כן אמאי בעד אחד שהעיד על מים שאין להם סוף לא תצא אם נשאת, הא ממ"נ אם לענין דבר תורה, עד אחד לא מהימן, ואם לענין דברי סופרים הא מים שאל"ס לא התירו חכמים, ובהדיא אמר לקמן שם בהלכות, פסק, והיכא דאתו בי תרי סהדי או אפילו חד סהדא ואמר דחזיתיה לגברא פלניא כו' אבל ודאי מים שאין להם סוף כו' והנ"מ לכתחלה אבל עבר ואינסיב לא מפקינן מינה כו', וזה שאמר בלשון קושיא, א"כ כי נשאת בעד אחד תצא, כלומר ואמאי בניסת עפ"י עד אחד במים שאל"ס לא תצא, ומתרץ אקילו בה רבנן דכל היכי דאיכא עד אחד במים שאל"ס ודאי עוד אחד חזי, ואיך מצית מפיק לה מבעלה דאח"כ יבוא העד השני ויתברר שכן הוא ואז לא תצא דמאי שנא מאם באו שני עדים בב"א וניסת דלא תצא, וכיון שכן הורו חכמים שאף ע"פ עד אחד במים שאל"ס מהימנינן לעד הזה כשנים לענין דיעבד דלא תצא במים שאל"ס, וכן בעו"ג שהסיח לפי תומו דטבע חסא, ג"כ אמרינן דהואיל וטבע בים ודאי עוד אינשי חזו וראוהו, ואיך מצית מפיק לה כיון שהאיסור שעליה מחמת מים שאל"ס, דזה חומרא דאחמירו רבנן דוקא גבי אישות, על זה הא אמרינן דדא לא מצי למיאסר אותו בדיעבד, רק מה שאין לה אך עד אחד דתאמר דבכה"ג לא עקרו רבנן לדברי תורה דאחד אינו נאמן, וזה ע"כ יעקר באותה אשה עצמה, דבודאי רבים ראוהו כשנטבע ודוק. כן נראה פירוש דבריו למעיין אמיתי, דאין לפרש דבריו, כיון דחזינא דלעדות אשה אחמירו רבנן לענין מים שאל"ס יותר מלעדות ממון, א"כ אמאי בעד אחד שרינא לעלמא יותר מלגבי ממון, וע"ז משני דאם איכא עד אחד ודאי איכא עד אחר בהדיה, דא"כ הו"ל למימר, א"כ אמאי מתירין להנשא ע"פ עד אחד, ולשונו, א"כ כי נשאת בעד אחד תצא מורה דעל מים שאל"ס דסליק מיניה עליה קאי וז"ב בס"ד. ודוגמא לקושית הבה"ג, תמצא להבית שמואל סימן קמ"ב ס"ק ד' שפירש, דלכן אם הבעל מערער וא"י לקיים הגט בטל, דעדות בשטר הוי מד"ס והמה אצריכו קיום וכ"ז שלא נעשה כתיקון חז"ל ממנ"פ בטל, מן התורה הוי עדות בשטר ומדבריהם צריך קיום יעו"ש, ובהלכות יבום בארתי ענין קרוב לזה: אולם לא אכחד כי ראיתי בתשובות גאונים קדמונים המיוחסות לרבינו יוסף טוב עלם סימן נ"ד, וש"ע ראובן א"ל כו' ואייתי חד סהדא וחייבוהו ב"ד לשמעון לאישתבועי כו' ומ"ט בעד אחד מחייבין שבועה משום דידעי כל ישראל כו' וליכא דיהיב זוזי בהלואה או בשותפות על פום חד סהדא עד דיסהדון תרי סהדי כו' וכד לא אייתי תרי סהדי לקמן אמרינן האי תרי סהדי הוו ליה וחד מנהון אונסא אית ליה או איעלם מיניה סהדותא או איתא כו' אלא רמינן עלה שבועה חמורה, והדברים תמוהים ואין להם פתר ומאן יימר לן כהאי מלתא וצ"ע: ונתתי אל לבי לקיים דברי הגאונים, וזה הוא, כי נשאל, דראובן א"ל לשמעון הב לי הנך דינרי דאית לי גבך וכפריה שמעון ואזל ראובן ואייתי חד סהדא כו', דבזה הא לשיטת הפוסקים דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה, א"כ נאמר כיון דאין העד מעיד רק על הלואה לחודא לא על הפרעון יהא נאמן מיגו דאי בעי אמר פרעתי ולא יצטרך שבועה, ומשני כיון דידעין כל ישראל דחד סהדא לא מהימן על ממון ליכא דיהיב זוזי רק ע"פ תרי סהדי, וכד לא אייתי תרין סהדי אמרינן האי תרי סהדי הוו ליה וחד מנהון אונסא אית ליה לכן לא פטרינן ליה בלא שבועה דהוי כשני עדים דלא אמרינן בהו מיגו, והיינו שכל שאינו מכחישו בשבועה אמרינן דתרי סהדי הוו דהעד עדיין לא הפסיד נאמנות שלו לגבי הא מלתא, אבל כי נשבע אמרינן דתו אין עד נאמן, והר"ן פרק כל הנשבעין עמד בזה יעו"ש, אבל אינו מחוור וצ"ע:
כ״א
יעוין ההמ"ג, והנה לבאר שיטת רבינו בפרק זה הארכתי בקונטרס מיוחד, כן בענין סימנים. אמנם ראיתי להציג פה פרט אחד קטן אשר נתעוררו רבותינו בתוספות חולין (דף צ"ו) בהא דאמרו תמן דאלו אתו תרי ואמרי פלניא דהאי סימנא והאי סימנא קטל נפשא לא קטלינן ליה רק בטב"ע, והא לחד לישנא משיאין האשה עפ"י סימנים בינונים, ואם ניסת ולאח"ז באו עדים שזינתה קטלינן לה, הרי דקטלינן עפ"י סימנים יעו"ש. עוד הקשו אמאי באמרו פלניא דהאי סימנא לוה מפלוני אין מוציאין ממון ושטר מחזירין עפ"י סימנים. וכן בריטב"א ב"מ הקשה דבסימן מובהק לכו"ע דבר תורה ואמאי פלניא דהאי סימנא קטל לא קטלינן אף בסימן מובהק ויעו"ש סברתו, וכן העמיקו בזה האחרונים כל אחד לפי דרכו: ולדעתי נראה דבר חדש בס"ד, וזה הוא, דהא קיי"ל אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, שאין חבין לאדם שלא בפניו, והטעם לזה הוא מושכלי לא חוקי [כדאמר בב"ק דף מ"ד אטו שור בר מיגמר טענתא הואי יעו"ש] דהעדים שחבין לאדם בפניו שמכחישן והמה מעידין הוא ברור לאמיתת הדבר, משא"כ שלא בפניו א"א לנו לחוב, דשמא משקרים, ובפניו לא יעיזו, זה גדר הענין בכלל [וכן מתבאר מדבריהם הזמה שלא בפניהם הכחשה מיהא הוי ודוק בכתובות שם], א"כ ניחזי, דהא קיי"ל דסימנים לא מהני כלל נגד עדים [עיין ב"מ כ"ח סימנים ועדים ינתן לבעל העדים] ואף נגד סימנים מובהקים מועיל עדים כמ"ש הש"ך (סימן רס"ז ס"ק ז'), וא"כ כשאומרים פלניא דאית ביה סימנין אילו קטל גברא, להאי גברא אף שהוא יודע ששקר הוא אינם מוחזקים כלל לשקרנים בעיניו, דהוא בעצמו כב"ד שצריך להאמין העדים, ובודאי איתרמי להו אינש אחרינא מעלמא באותו מקום שעשה כעדותן עליו, א"כ הוא עצמו במה דאיתנהו קמן אינו מברר מידי, שהטעם משום שבפני הבע"ד לא יעידו שקר מה שידוע לו ההיפוך, ובכה"ג דגם להבע"ד המה חשובים וספונים לעדים כשרים, דאילו היה הוא במקום ב"ד לדון אם העדים מעידים אמת ע"כ יאמר שהם נאמנים, א"כ חשודים העדים לשקר בלי מפריע, וכמו שלא תוכל לומר שיקבלו עדותן שלא בפני בעל דין, ככה לא נוכל לומר שיעידו בסימנין, אבל תמן שהעידו שמת פלוני בסימנין אלו, עדותן כשרה, ואם זינתה אחרי נשואיה לאחר נהרגת ופשוט. ואע"ג דרבנן סברי דגם בשור אין מקבלים עדים שלא בפני השור, היינו דגזירת הכתוב ששוה מיתת בעלים למיתת השור, והוא חוק מחוקי התורה. אבל בכ"ז על המושכל לא יחלקו על ר' יעקב, דהעיקר משום דבפני הבע"ד שהוא יודע ששקר הן מעידים, לא יעיזו להעיד שקר, וכאן דהסימנים שמורים שהוא עשה המעשה מי שעליו מעידים, והוא יודע ששקר הדבר, האם בשביל זה יחזיק העדים לשקרנים, חלילה לו, הלא הוא היודע שהוא לא עשה מה שהם מעידים על איש שיש בו סימנים כמו שיש בו. הוא מוכרח לדון דעדים חזקת כשרות דילהו עדיפא מהוראת הסימנים, ועל כרחן דאיש אחר נזדמן לפניהם שיש בו סימנים כאלה ופלוני עשה המעשה, והעדים אמרו אמת, וכיון דאינו מחזיק אותם לשקרנים בידיעתו שהוא לא עשה המעשה ולא גרע נאמנתם אצלו לכל דבר א"כ מעיזין להעיד בפניו, ובמה שהוא יודע שלא עשה זה אינם מוכחשים ואינם שקרנים אצלו, וא"כ מה שהוא בפניהם לא מעלה ומוריד והוי כאילו ישן וכיו"ב ודוק. ואף להך שיטה דסברי דבממון מה"ת מקבלין עדות שלא בפני בע"ד (יעוין שו"ת רעק"א סימן צ"ט). בכל זה נראה דוקא אם הגדת העדות היה באופן שמצי להיות גם בפני בעל דין רק שלא בא וכיו"ב, אבל כאן דאמרי פלניא דהאי סימנא לוה מפלוני דמתחלת העדת העדים לא מצי להיות בפני בע"ד באופן שיחזיקם כשקרנים ודאי דמה"ת לא הוי עדות, וכמו שכתב רבינו תם לענין עדות בכתב דאעפ"י דיכולים לשלוח להעיד בב"ד בכתב, מכל מקום באלם דאינו ראוי להגיד קרינא מפיו ולא מפי כתבו, הוא הדין לענין שלא בפני בעל דין וז"ב ודוק:
כ״ח
מצאו כתוב בשטר מת איש פלוני בן פלוני כו' ונודע שזה כתב ישראל הר"ז תנשא אשתו: עיין מש"כ הרב המגיד ובלח"מ וראה בב"ש שהקשה מנא להו להוכיח מהך דמי שאחזו, כיון דפליגי רק בכתב לזכרון מה שראה, ושם במי שאחזו הוא בתורת עדות שכותב להעיד ולכו"ע שפיר דמי, והגר"א כתב דהאמוראים דפליגי בירושלמי פליגי ע"כ בשטר גמור שכתבו בתורת עדות. דאמר מתניתין מסייע לר' בון ב"כ. יפה כח העדים מכח השטר כו' מצאו כתוב בשטר מת פלוני נהרג פלוני אין משיאין את אשתו יפה כח השטר כו' בשטר גובה מנכסים בני חורין, הרי דבשטר גמור ג"כ אין משיאין את האשה, דאילו כתבו לשם זכרון האם גובה בשטר כזה משועבדים. ולמ"ד דמשיאין אפילו כתבו לשם זכרון משיאין דאמר מתניתין כו' ועכשיו משיאין מפי עד ודכוותיה עפ"י כתבן כו'. וזה ודאי בכתבו לשם זכרון, דאילו בשטר גמור אין זה בכלל מפי כתבן כמו שהאריכו הקדמונים, ע"כ דבריו הקדושים, ונפלאתי מאוד, א"כ לר' ירמיה אפילו בשטר מקוים שבו גובין מן המשועבדים אין משיאין את האשה, וזה לא שמענו והוא זרות מאוד. ומצאתי בהג"מ בסוף קדושין שתקע מסמרות דאף בשטר מקויים אין משיאין האשה לר' ירמיה יעו"ש, אולם כבר נדחו דבריו, עיין בית שמואל (סימן מ"ב ס"ק ט"ו), ועיין ביאורי הגר"א שם שחזק דבריו עיי"ש: ולבי אומר לי, שהירושלמי כוון אל ברייתא אחרת, וחסר בירושלמי מה היא, והיא תוספתא כתובות ריש פ"ב, זה לשונה. יפה כח שטר שהשטר מוציא אשה מבעלה כו' יפה כח עדים שהעדים שאמרו מת פלוני כו' כתוב בשטר מת פלוני לא תנשא אשתו, אם אמרו מה שכתוב בשטר זה שמענו ושכחנו תנשא אשתו, כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה כו', וכפי הפשוט אע"ג דאמרו דשכחנו לגמרי העדות, רק זכורים אנחנו שמה שכתוב בשטר זה כתבנו לשם עדות סגי בעדות אשה, אבל בנמצא כתב ישראל ואינו ידוע לן אם נכתב לשם עדות כלל, בזה פליגי הני אמוראי אם משיאין או לא, ומייתי מהך ברייתא דאם נמצא כתב ואינו ידוע אם נכתב לשם עדות אין משיאין כלל ודלא כר"י דאף בכה"ג משיאין, דאם היה נכתב לשם עדות, הלא אף בעדות ממון מהני לשיטת תוספות בפ"ב דכתובות דף כ' ד"ה כותב אדם עיי"ש אף שאין זכורים כלל וכלל, או אף דנכתב לזכרון דברים מ"מ כיון שידוע לן מי כתבו ולא בתורת משטה ג"כ מהני בעדות אשה לכו"ע, רק באינו ידוע מי כתבו פליגי אמוראי, ובתר כן איתא בתוספתא יפה כח שטר מכח כסף שהשטר גובה מנכסים משועבדים כו' וזה נשתרבב בירושלמי על יפה כח שטר מעדים, וידעתי שזה חדש, אך לבי אנסני להוציא דעתי בזה. וא"כ אין ראיה מסוגיא דמי שאחזו דידעינן מי כתבו ולשם עדות כתבו, ועיין ביאורי הגר"א אהע"ז סימן מ"ב באורך והעתיק התוספתא כגירסת ירושלמי והנלע"ד כתבתי ודוק: המחברים האריכו אם שרינן אשת איש על ידי ספק ספיקא, מי אמרינן כמו דלא שרינן ע"י רובא שאם נטבע במים שאל"ס לא תנשא אף דרובן למיתה, כן לא התירו בספק ספיקא, כן נסתפקו אם מחמירין ביבמה שאומרים שיבמה נטבע במים שאל"ס לומר שלא תנשא, ובזה הפרט הארכתי הרבה במקום אחר, ופה הנני להעיר מסוגיא דחרש בדף קי"ג, דמבעי לרב אשי אי לר' אלעזר פשיטא ליה דדעתא דחרש דעתא קלישתא הוי ומספקא ליה אי דעתא צילתא כו' או פשיטא ליה דדעתיה קלישתא ולאו דעתא צילתא הוי והכא ה"ט כיון דעתים חלים ועתים שוטה כו' למאי נפ"מ להוציא אשתו בגט כו' וא"א עתים חלים ועתים שוטה כו' קדושי מצי מקדש גרושי לא מצי מגרש מאי תיקו. ותמוה לי דמאי בעי אמאי לא פשיט מהא דר' אלעזר פליג בפרק ב"ש אבבי דסיפא דמלמדין הקטנה שתמאן וזהו ר' אלעזר בן שמוע כדאמר פ"ק דנדה, ולא פליג אהא דתני ברישא בשתי חרשות חליצתה או ביאתה של אחת מהם פוטרת צרתה דילמא חדא הואי בשעת קדושין דעתה צלותא והואי זיקתה דבר תורה, ואידך המתייבמת לא הוי זיקתה דבר תורה דבעת הקידושין הואי דעתא קלישתא ואיך מצי פטרה לחברתה, וזה פלא, אם לא דנאמר דשריא מטעם ס"ס שמא המתייבמת הואי בעת הקדושין דעתא מעליא וזיקתה דבר תורה, ואם תאמר דאיהי הויא דעתה קלישא, שמא גם חברתה ג"כ הואי בשעת הקדושין דעתא קלישא ושריא חברתה מטעם ס"ס, אבל כאן בגט לא מצי לגרש מטעם ס"ס דילמא בשעת הקדושין הוי דעתו קלישא ואם הוי דעתו צלותא שמא גם השתא דעתיה צלותא, דבא"א החמירו בס"ס כמו שהחמירו לענין רוב, רק לענין יבמה סמכינן על ס"ס גם על רובא, ועיין בזה במרדכי ובאחרונים שהערו מטעם ס"ס עיי"ש ודוק, וצ"ע עוד בזה: ראיתי בשו"ת פני יהושע מהד"ת (סימן נ"ח) שהקיל בנמצא זקנו חתוך ומכירין בטב"ע את הזקן שהוא של אותו פלוני שנאבד כו' משום דאיכא טביעות עין אפילו בחתיכת בשר ואפילו בדברים השוים יעו"ש. ובמחכ"ת, הנה זה ברור, דטביעות עין גמור מהני, אבל אימת כשראו קודם באופן זה כמו חתיכת בשר שראה קודם את החתיכה, והעין הביט תמיד על הבשר החתוך כמו שהיתה, אבל בדבר שהעין של המביט הביט על דבר שלם וראה אותו בצירוף כללות האברים וכשהוא מחובר למו, כמו הזקן, שרואה האדם עם ראשו וסנטרו וזקנו וקומתו הכל בהבטה אחת, ואח"כ כשמצאו אצל הגוף, הזקן החתוך, האם שייך ע"ז טביעות עין, ולכן אם אמר על הפדחת שברי לי שפדחת של פלוני הוא לא מחמת צורת הפנים ודאי לא שייך טב"ע, דרק על הצורה יליף מהא דכתיב הכרת פניהם ענתה בם, שאפילו אין שם אלא פרצוף פנים ופדחת, שע"ז שולט העין תמיד שזה מגולה ושולט בו ראיית האדם, ולכן כתבו הקדמונים דאם נפל לים והשליכו מצודה והעלו אבר דבסימן מובהק הוי דלא שייך על הרגל טביעות עין שכיון שלא ראוהו רק בשהיה מחובר להאדם, ולכן נסתר מה שכתב בפירוש סוגיא דגברא חריכא עיי"ש: ובריש פרק יש בכור דאמר יכיר על פדחת לחודא פריך שפיר ממשנתנו דכמו דאמרת דהרואה את האדם כשהוא חי אם נמצא אחר זה הפרצוף לא מכיר עד שיהא פדחת ופרצוף פנים, כן כי ראה הפדחת לחוד בשעה שלא יצא רק הפדחת לאויר העולם ולא שלט עינו של אדם רק על הפדחת לא יוכל להיות מינכר ע"י פדחת לחוד כשיוולד ויצא לאויר העולם אדם חי שלם. ואולי זה תירוץ הגמרא ואב"א הכרת פנים לחוד יכיר לחוד, פירוש, דכאן הכוונה שאם יצא פדחת כעת שאין העובר עדיין באויר העולם שולט עין האדם על הפדחת ואיתא הכרה בפדחת, רק לכשיצא שלם אז אי אפשר להכירו ע"י זה, ע"ז לא הקפיד הכתוב ולא בעי שיכירנו אחר שיוולד ע"י זה ודוק. [ועיין יור"ד סימן פ"ג סעיף ד' ובסימן ק"א סעיף ט' והוא ענין אחר והבן]: בנוב"י מהד"ק סימן ל"ו כתב, במצאו הרוג וסימן רושם מן פצע באצבעו דהוי שאלה דיחיד, לדון כיון דבממון לא חיישינן לנפילה דרבים אף בהוחזקו וא"כ בלא הוחזקו באיסור איך נחוש לנפילה או לשאלה דיחיד, וכאן שהשאיל בגדיו לאיש שיש בו סימן כזה דלא הוחזק כלל וכו', נ"ב. ז"א. דשם מדלא הוחזק עוד איש אחד בשם זה, קרוב לודאי דליכא, אבל כאן אטו מפורסם איש שיש לו סימן רושם באצבעו, אך אשתו ידעה זה הסימן ואולי יש כאן עוד אנשים בסימנים כאלה באצבעיהם ואיך שייך לומר דלא הוחזקו ודוק, ויעוין ההמ"ג פי"א הלכה י' כזה: שם סימן מ"ג. במה שכתבו שרגלו קשור בשלשלת נימא ספק ספיקא, שכיון שנפל לים ספק שמא מת קו"ח מספינה שאבדה בים, וא"כ ספק שמא מת כבר, ואת"ל לא מת, שמא זהו רגלו מן הארכובה ולמעלה וטריפה הוא וימות לסוף י"ב חודש כו', ואינו נכון. דאם תאמר שהנטבע עלה בחיים וכמו שחששו למים שאל"ס או דגלי אשפלו או דמחילה של דגים איתרמי ליה וכיו"ב, א"כ האם נחשב זה בגדר ספק שזה הרגל מן הארכובה ולמעלה הוא מאותו האיש שראינוהו נופל למים, איך סליק אדעתין לומר שמזה החי הנמלט על דרך נס נתרסק רגלו ונפלה ממנו בים והוא נמלט חי, טפי מסתברא לומר דהרגל זה הוא מן נטבע מת שכבר מת, או שהמים הוליכן מרחוק לכאן, והמים הפיצו האברים והרגל מן איש מת ששוכב כבר במים ועלה לא יעלה, מלומר שהוא מן האיש החי שניצול ממים שלא שהה במים זמן מרובה ואין זה בגדר ספק כלל, וכיון דספק השני לא הוה שקול תו לא הוי בגדר ס"ס כמוש"כ רבותינו בתוספות פ"ק דכתובות דף ט' בסוגיא דפ"פ ודוק: הב"ש (סימן י"ז ס"ק ס"ט) כתב, וכל זה איירי כשנמצא בבגדיו אשר לבוש ארנקי או נמצא בידו מטבעות, אבל אם נמצא ארנקי סמוך לו לא מהני כי יש לומר הארנקי מונח מאז ומקדם, ואין לדמות דינים אלו להא דאיתא בפרק אלו מציאות אם נמצא פירות סמוך לכלי כמ"ש בחו"מ סימן רס"ב ופשוט בעיני. והנה האחרונים חולקים ע"ז, ולדעתי דבריו ברורים, דנתבונן, דהא רוב וקרוב רובא עדיף א"כ אמאי במצא פירות סמוך לכלי כל כמה דליכא הוכחה קצת דלאו מכלי נפלו סמכינן דמכלי נפלו ויהבינן לבעלי הכלי, הא בעי למימר דמרובא דעלמא אתי הפירות כאן כיון דאפילו בקורבא דמוכח אזלינן בתר רובא, וכבר הרגיש זה בקצות סימן רס"ב. ולכן נראה, דכל מידי דאית ליה לאדם בחזקת שבן דעת משמרו ואינו מאבדו וכי נפיל מיניה מיהדר תיכף ומרגיש, רק על דרך מקרה יש לחוש שנקרה שזה נפל ממנו ולא הרגיש בעת הנפילה, ומצוי זה ברובא דעלמא. וא"כ אם היה הספק אם זה האיש שהיה כאן נפל ממנו או מן רובא דעלמא, ע"ז שייך לומר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב, אבל כאן הלא זה נודע בודאי שזה האיש בעל הכלי שיש לו סימן בכלי נפלה ממנו הכלי וידעינן שזה המעשה כבר היה, ואם היו הפירות בכלי הלא הכל מעשה חדא בנפילה חדא נאבדו ממנו מה שנודע שפעם אחד נפל ממנו, אבל כי תאמר דמרובא דעלמא נפלו הלא צריך את לחדש שאחד מרובא דעלמא נאבד לו חפץ ולא שמרו ולא הרגיש זה לא שייך, דבשביל רובא נאמר דעוד מעשה של נפילה היה מאיש אחר מה שבני האדם רגילין לשמור חפציהם זה לא אמרינן ופשוט, [ופוק חזי דאף כשהרוב הוא על המעשה שרובן עושין כך בכ"ז אמרינן רובא דתליא במעשה כו' לא אמרינן רפ"ג דבכורות], וקרוב זה לסברת תוספות בסוגיא דניפול בד"ה ודאי מההוא נפיל, וא"ת דילמא מעוברי דרכים נפיל כו' אבל הכא דמצי לומר דמשובך בא לית לן למיתלי ולאחזוקי בנפילה, דבני אדם נזהרין שלא יפלו מהן היונים כו' עכ"ל הרי קרוב למה שכתבנו, וכיון שכן תו ליכא ראיה דאם נמצא אצל הרוג בגדים דלא שאלי אינשי, ותאמר שזה ההרוג היה מלובש בבגדים אלו, בזה אמרינן דרוב וקרוב הלך אחר הרוב, דטפי איכא למימר שמעשה של ההריגה היה אצל איש מרובא דעלמא ולא מזה האיש של הבגדים אלו, וכמו בכל קורבא דמוכח, וברור דאינה מכרעת נגד הרוב, ואין לצרף סברא זו רק בידעינן שזה האיש נפל למים [ושהה עד שתצא נפשו] ומצאוהו אח"ז והבגדים אצלו בגדים דלא מושלי, בזה כיון שזה ידענו שזה האיש נטבע במים, וא"כ אם תאמר דהנמצא מרובא דעלמא הלא צריך אתה לחדש עוד טביעה באיש אחר, זה לא אמרינן. ועיין ס"ק צ"ח בשם מוהר"מ פאדווא שהקיל בענין קרוב לזה, וידעתי שרבים מהאחרונים חולקים בזה, אבל הנלע"ד פשוט כתבתי ודוק: התוספות בריש פרק כל הצלמים כתבו, דחששו למיעוט המצוי, ולכן החמירו בוולדות וחששו למיעוט נפלים וכמו מים שאין להם סוף או גוסס דחיישינן מפני שהוא מיעוט המצוי, וכן כתבו בפרק החולץ דף ל"ו, אולם בתוספות בכורות דף כ' כתבו דבכל מקום אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והרגישו א"כ במים שאל"ס אמאי אם ניסת לא תצא הא סמוך מיעוט דנמלטים לחזקת אשת איש ותירצו משום דהמיעוט אינו מצוי וזה סותר לדבריהם בעצמם, וכבר האריכו בזה המחברים. והנראה פשוט, דבאמת מיעוט הנמלטים בעולם מצוי בכל העולם הניצולים לפעמים, ולכן כתבו שפיר דחיישינן למיעוט דנמלט הואיל ומצוי, אבל כי מקשו על דיעבד אמאי לא תצא נימא סמוך לחזקה דא"א, ע"ז כתבו שפיר דיהיה המיעוט סמוך לחזקת א"א זה אינו מצוי לגמרי, דהנמלטים איכא עו"ג ורווקים שאין להם אשה, אבל מיעוט חולבות אעפ"י שאינן יולדות, כל מקום שיש המיעוט איכא חזקה דלא ילדה, ולכן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה. וזה פשוט, דלהיות נמלט איש שיש לו אשה ותהיה בחזקת א"א זה מיעוט שאינו מצוי, אבל כי תצרף כל הנמלטים מרווקים ומעו"ג זה ודאי דבר השכיח בעולם ולכך למיעוט חיישי אבל לצרף לחזקה הוי מיעוט שאינו מצוי ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות גירושין פרק י״ג

כ״ט
אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או עכו"ם המסיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דו"ח כמו שבארנו, שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים ובעדותן, כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה, אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר, לפיכך הקילו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד מפי שפחה ומן הכתב ובלא דרישה וחקירה כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות. שלא הקפידה תורה, נראה בהסבר דברי הרמב"ם עפ"י מה שהקשה המרדכי אהא דערכאות דמהימנו מטעמא דלא מרעו אנפשייהו ולא משקרי, והקשה דהא משה ואהרן נמי לא משקרי ומ"מ אסורים, ומ"ש קרובים ומ"ש עכו"ם כיון דאמרה תורה דאין להם דין עדים. ובארתי בפשיטות דאם נאמין למשה ואהרן היינו שנאמר דהם אנשים נאמנים, ובזה אמרה תורה שלא נאמין לקרובים אפי' כמשה ואהרן, אבל מה שאנו מאמינים ערכאות היינו לאו משום דאמרינן שזה הערכי הוא איש נאמן, אלא משום דיש לנו חזקה דלא מרעי נפשייהו, והיינו דבשביל אומנתו חזקה דלא מרע אומנתו להיות נאמן, א"כ אין אנו סומכין על נאמנותו, אלא על חזקה שלו, וזהו העיקר דדין עדות הוא שאנו אומרים שמעיד אמת מצד עצמו שהוא איש אמת, ובזה אסור לן למיסמך על קרובים ועכו"ם, אבל כשסומכין אנחנו לא מצד עצמו, בזה אין סתירה לדיני התורה, וזהו הבנת דברי הרמב"ם דלא נימא דחז"ל הלכו בזה נגד דיני התורה לסמוך על ע"א ושפחה, ולכן תי' דאין אנו סומכין בזה על נאמנות העד שהוא איש אמת, אלא על סברא דמילתא דעבידי לאיגלויי לא משקרי אינשי, וזהו ראי' שלא בגדר עדות, זהו שאמר לא הקפידה תורה, והיינו שאין זה נוגד דיני התורה שלא להאמין עד אחד. [אך עיקר החזקה דמילתא דעבידא לאיגלויי אפשר דאינה בגדר דאין יוצא מן הכלל, והוא רק כמו רוב, ולפי דעת הריב"ש רוב בא"א לא מהני משום דיש תרי חזקות, חזקת חיים וחזקת א"א, ומ"מ האמינו כאן חכמים, ואף דלכאורה מה הרוחנו בד' הרמב"ם דהדר הו"ל נגד דיני התורה, אבל באמת יש לומר דכמו שיש רשות לב"ד לדון כפי אומד דעתם בדיני ממונות, כן יש רשות לב"ד גבי איסורין, ולא הוציא הרמב"ם בפ"כ אלא דאין עונשים באומד, ולכן אמרו חז"ל אומדנא כללית דבראי' זו ובאומד זה סמוך לדון דבודאי מת בעלה, ונמצא דדין זה מסור רק ביד הב"ד לדון כפי אומד דעתם, ובזה נתנו לנו חז"ל כלל לכל ב"ד שידונו כן באומדנא זו, אבל אומד זה לא נמסר אלא לב"ד, דבודאי אם יהי' רשות לכל אחד לדון כפי חות דעתו עפ"י שמועה שישמע איש מפי איש יצא מכשול שתנשא אשה שבעלה חי, בשביל שלא ידקדקו יפה בנוסח ההגדה אם היא מספקת להתיר א"א לעלמא, והנה באמת אין נ"מ דנראה דגם אם יש שני עדים שיודעים ממיתתו של הבעל כ"ז שלא נתקבל עדותם בב"ד לא מיקרי עדות כי דין עדות נמסרה לקבל בב"ד, אף דבאיסורים עד א' נאמן אפילו חוץ לב"ד, אבל בדבר שבערוה דילפינן דבר דבר מממון צריך דוקא קבלת עדים בב"ד]. אך מה שסיים הרמב"ם לפיכך האמינוהו חכמים, אף דאפשר לומר דהוא כפשוטו ולא בא כלל לבאר בזה יותר, וכונתו בזה כמש"כ הנמוק"י דבאמת הנאמנות הוא מדאורייתא, אך יש לבאר עוד, דבאמת חזינן דיש נ"מ דבנאמנות ע"א נקרא נשאת עפ"י ב"ד ובשני עדים נקרא נשאת עפ"י עדים אלמא דבע"א הב"ד הם שמתירים [ועי' גמ' הוריות דף ב' ע"א שם שלא התירוה אלא להנשא ובפי' הרא"ש שם], ובטעמא אפשר לומר כמו שכתב הרמב"ם בפכ"ד מסנהדרין דיש רשות לדיין לדון בד"מ כפי אומד דעתו, והזכיר בזה הרמב"ם הא דמוציאין מיתומים היכי דידעינן דלא אמיד, ובפ"ג מהל' שאלה ופקדון כתב דאם באו עדים והעידו לדיין שאין זה אמיד אין מוציאין מידי היתומים בעדותן שאין זה ראי' ברורה, ואומדן דעתן אינו אומד דעתו ואין לו לדיין אלא מה שדעתו סומכת עליו, עוד כתב בפכ"ד מהלכות סנהדרין בדין מרומה וז"ל כיצד יעשה ידרוש בו ויחקור בו בדרישה וחקירה של ד"נ אם נראה לפי דעתו שאין בו רמאות חותך את הדין עפ"י העדות, אבל אם הי' לבו נוקפו שיש בו רמאות או שאין דעתו סומכת על דברי העדים אעפ"י שאין יכול לפסלן וכו' כל אלו הדברים וכיוצא בהן אסור לו לחתוך אותו הדין אלא יסלק עצמו מדין זה וידיננו מי שלבו שלם בדבר עכ"ל, ונמצא לפ"ז דאם באו שני עדים והעידו בב"ד על מיתת הבעל, אפילו אם לב הדיין נוקפו עכ"פ אינו יכול לעכב את האשה ולהנשא כיון שאינו יודע ברור ששקר העידו, דבהכי מיירי הרמב"ם שיכול לדון כפי אומד דעתו מעיקר הדין, וכאן אמר רק שלבו נוקפו בזה דבד"מ יסלק עצמו מן הדין אבל בעדות אשה, אם באו שני עדים אף דמשמע דגם שני עדים צריכים להעיד בב"ד, עכ"פ לבו נוקפו של הדין לא מעכב האשה מלהנשא, ורק אם בא עד א', ולב הדיין נוקפו לא יתיר את האשה, דכל זמן שאינו מתירה אסורה מלהנשא, וטעמא משום דסברא דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא רק אומד הדעת, ואם יש כאן לבו נוקפו כבר בטל האומד, ולכן באמת דין היתר של ע"א הוא חלוק מדין היתר של ב' עדים, ולא נמסר היתר של ע"א אלא לב"ד, וחכמים אמרו שב"ד שבכל מקום יתירו עפ"י האומדנא דמילתא דעבידא לאיגלויי, ומדויקים דברי הרמב"ם שכתב דכיון שלא הקפידה תורה ולא נימא דנכלל בקרא דעפ"י שנים עדים שלא להאמין עד אחד יש רשות לחכמים לדון כפי אומד דעתם, ואומד דעת דחז"ל דע"א אינו משקר במילתא דעבידא לאיגלויי, ומסרו לבית דין כח להתיר אשת איש עפ"י אומדנא זו, אבל בלא ב"ד א"א להתירה, דאומד הדעת הוא דוקא של ב"ד ולא של עדים, ולכן אנשים דעלמא שאינם בגדר ב"ד אין רשאים להתיר עפ"י עד אחד, או אשה בעצמה נמי אינה רשאה להנשא עפ"י ע"א, וכיון שהוא רק בגדר אומדנא, ואומד הוא דוקא אומד של הדיין ולא אומד של העדים, ואפשר אם הי' בא הדבר לפני ב"ד, הי' לב הדיין נוקפו בעדות זו ולא היה מתירה, ולכן מסרו חכמים היתר דמיתת הבעל עפ"י ע"א דוקא לב"ד, ומדוקדקים דברי הרמב"ם שסיים לפיכך האמינוהו חכמים. (ועי' שו"ת רעק"א סי' קכ"ג).
נחלת הכלל · Friedberg Edition

חידושים מהגאון בעל מחנה אפרים · הלכות גירושין פרק י״ג

ג׳
כתב מרן ז"ל כי איבעיא לן בלא הוחזקה מלחמה ספיקא דרבנן ולקולא ע"כ. עיין רדב"ז דף י"ב ובפ"מ ח"א סי' י"א ומהרי"ט סי' נ"א דף נ"ו ע"א:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות גירושין פרק י״ג

ט״ז
אם השליכוהו בים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שאי אפשר שינטל מן החי ויחיה הרי זה מעידים עליו שמת. וכתב הרב המגיד שלא התירוה אלא לאחר י"ב חודש לפי דטריפה אינה חיה י"ב חודש. והכס"מ כתב דיש לגמגם על זה ממה שנתבאר בפרק אלו טריפות דאדם טריפה חי יותר מי"ב חודש. ובאמת בגמרא שם לא נמצא וכמ"ש בעל המגיה וכבר הרגיש בזה התוי"ט ביבמות. ומ"מ אפשר שחיסור לשון נפל בדברי הכס"מ ונתכוון למ"ש המרדכי בהגהות בריש פרק אלו טריפות בשם תוס' שאנץ דטריפה דאדם חי וכן כתבו בפסקי תוס' בסוף זבחים וכן משמע ממ"ש תוס' שם בשם ר"ת ודבריהם הביא ג"כ התוי"ט דר"ת מחלק שם לענין חיות בין בהמה לאדם. ובחנם כתב בספר ברכת הזבח דלא עלה על דעת שום פוסק דאדם טריפה יחיה יותר מי"ב חודש למאן דאמר טריפה אינה חיה. והרי כמה פוסקים סוברים כן ובהלכות איסורי ביאה יתבאר דגם דעת רבינו כן הוא לחלק בין אדם לבהמה בחיות טריפות שניטל הרגל מן הארכובה ולמעלה. ולפ"ז תקשי משם על דברי הרה"מ דנראה מדבריו דגם בטריפות זה דמן הארכובה מהני י"ב חודש. ושוב ראיתי שהקשה כן בספר נחלת עזריאל: אמנם יש ליישב קושיא זו וגם קושית הכס"מ דנהי דבעלמא טריפה זו חיה באדם הכא שאני דנפל למים וקיי"ל דמיא מרזו מכה וכדאיתא בגמרא. וכך מבואר מדברי הלח"מ שכתב לקמן בדין כ"ב לדעת רבינו שלא זכר דין דמגוייד דסבר דאין מעידין עליו משום דחי ואפי' נחתך בסכין שאינה מלובנת. והא דמעידין כאן בנפל למים הוא מטעם דאמרן. וכן יש לדקדק מדברי הבית שמואל באה"ע סי' י"ז ס"ק צ"ד וצ"ז ע"ש היטב. [וראיתי לבעל המגיה בס' באר יעקב ביו"ד שהקשה מהא דנדה (דף כ"ד) [ד]משמע דאינו חי אף בלא הטפחת מים. ולא דק דנהי דאיכא למאן דאמר שם הכי אבל רבינו הא פסק כמאן דאמר שם דס"ל דיכול לחיות. ועיין מ"ש בזה בהל' איסורי ביאה. גם דברי הצאן קדשים בסוף זבחים אינם מכוונים שכתב ליישב דברי הכס"מ דאף דבשאר טריפות שוין אדם ובהמה אבל בהך טריפות דנחתך רגליו אמרינן דחי באדם כיון דיכול לכוות ולחיות. וזה אינו כיון דנפל למים אינו חי באדם נמי]: ויש לי להביא ראיה לזה דעל כרחך הטעם דמעידין כאן לכו"ע הוא משום דמיא מרזו מכה דאל"כ תקשי אף למאן דאמר בעלמא טריפה אינה חיה אמאי מעידין כאן ואמרינן דתנשא לכתחילה לאחר י"ב חודש הא כתבו האחרונים ביו"ד דרק רובא אינן חיין י"ב חודש אבל מיעוט טריפות חיין וגבי איסור דאשת איש קיי"ל דחיישינן למיעוטא וכמ"ש הפוסקים גבי מים שאין להם סוף דרוב אינן נמלטין ואנן חיישינן למיעוט הנמלטין ואע"פ שהוא מיעוט שאינו מצוי ואפילו למיעוט דמיעוט חיישינן וכדמוכח מדברי תוס' בשלהי יבמות (דף קכ"א ע"א) בד"ה ולא היא ע"ש. ושוב מצאתי שהקשה כן בס' לוית חן פרשת נח והניח בקושיא. ומה שתירץ בעל כרתי ופלתי ביו"ד סי' ל"א דגבי עיגונא הולכין אחר רוב חיין הוא תמוה. אך לפי מ"ש אתי שפיר ולק"מ דשאני הכא דאמרינן [מים] מרזו מכה וא"כ כולן אינן חיין: ומה שהקשה הלח"מ דאמאי סתם רבינו בדין זה דמיא מרזו מכה ולא זכרו בפירוש יש לי לומר דסמך רבינו עצמו בזה על מה שכתב בהלכות איסורי ביאה פי"ד גבי קבלת גר דמשהין אותו עד שיתרפא רפואה שלימה ואח"כ מטבילין אותו והוא מהברייתא דפרק החולץ (יבמות דף מ"ז ע"ב) דתניא נתרפא מטבילין אותו מיד. ודייק התם דנתרפא אין לא נתרפא לא מאי טעמא משום דמיא מרזו מכה. ובזה נסתלק גם כן מה שהקשה הלח"מ דסברא זו דמיא וכו' אינו אלא לאביי בשלהי יבמות (דף ק"י). וכהאי גוונא הקשה בשו"ת נודע ביהודה חלק אה"ע סי' כ"ח. ולפי מש"כ על כרחך אליבא דכו"ע היא וכדמוכח מפרק החולץ. ועל פי זה יש לדחות גם כן מה שכתב בשו"ת נוב"י שם בסי' מ"ח דהרי"ף והרא"ש לא סבירא להו לסברא זו דמיא וכו' מדלא הזכירוה בפ"ב דיבמות. ולפי מה שכתבתי י"ל דסמכו על מה שכתבו בפרק החולץ ההיא דגבי גר וכמו שנתבאר: ומה שהקשה בעל המגיה כאן על המחלקים בין טריפות דאדם לבהמה מסוגיא דפרק אלו טרפות (חולין דף נ"ז ע"ב) כבר הקשה כן בס' ברכת הזבח ובשו"ת זכרון יוסף וגם בס' א"ב ובביאור הגר"א (יו"ד ל"ג). וכתבתי ליישב בחידושי לחולין בס"ד. וגם מה שהקשה בספר מראות הצובאות מסוגיא דנדה (דף כ"ד) וכתב דמשם מוכח דגם באדם טריפה אינה חיה. והנה כבר הקדימו בזה בס' ברכת הזבח הנזכר. אך בחידושי לחולין כתבתי דאדרבא יש להוכיח משם דנהי דרבי זכאי סבר התם דטריפה אינה חיה נמי באדם מיהו ר' ינאי ור' יוחנן הא פליגי עליה וסברי דחיה והכי ס"ל לרבא התם (דף כ"ג) גבי ושטו נקוב אמו טמאה לידה. ואיכא למימר דדוקא באדם קסברי דחיה ומודו דבבהמה אינה חיה וכהמסקנא דפסקינן בפרק אלו טריפות (חולין דף נ"ח). ובפרט דבבכורות אמר דרבא גופיה סבר טריפה אינה חיה וכבר הוקשה זה להתוס' בנדה. אך אי נחלק בין אדם לבהמה אתי שפיר. ועוד הבאתי ראיה לזה בחידושי שם דמאן דאמר בנדה דחיה הוא רק באדם דאיירי התם ולא גבי בהמה דהא אליבא דרבי קאי התם ואיהו אמר בפרק אלו טריפות (חולין דף נ"ז ע"ב) סימן לטריפה שלשים יום וכן הוא בתוספתא דחולין. הרי דגבי בהמה סבר טריפה אינה חיה אפילו שלשים יום ואפילו הכי גבי אדם בנדה סברי ר' ינאי ור' יוחנן אליבא דרבי גופיה דטריפה חיה ושמע מינה דסברי לחלק בין אדם לבהמה: [וכהאי גוונא יש ליישב מה שהקשה בקרבן העדה פ"ד דנזיר על רבי [יוסי] ורבי שמעון בתמורה (דף י"א) דסבירא להו טריפה חיה מסוגיא דערכין דמוקי מתניתין דטריפה הוה ליה דבר שהנשמה תלויה בו. ולפי מש"כ לק"מ דפלוגתא דתנאי הוא בנדה ובחולין. ועפ"ז יש ליישב ג"כ כל מה שהקשו תוס' על ר"ת בריש פרק אלו טריפות ובפ' הפרה. דהנהו סוגיות כולהו וכן הירושלמי דפ"ד דנזיר אתיין לחד מאן דאמר פ"ג דנדה ולא קיי"ל הכי אלא כמאן דאמר טריפה חיה באדם. דר' יוחנן משום ר' יוסי הכי סבירא ליה וכן ס"ל לרבא התם (דף כ"ג) וכמו שהוכחתי בס"ד. ומשום הכי ס"ל לרבינו ג"כ הכא דאין מעידים אמגוייד ולא משום דאביי מוקי מתניתין דאין מעידים על המגוייד כרבי שמעון בן אלעזר דאמר יכול הוא לכוות ולחיות דהא על כרחין לא קיי"ל כרשב"א בזה דא"כ גבי בהמה נמי נכשיר כדמכשר איהו מהאי טעמא בר"פ אלו טריפות. וכן בעבודה זרה (דף ט"ז) משמע שאין רפואה לשבירה. אלא דטעמא דשאני בין אדם לבהמה. והא דמוקי מתניתין בסכין מלובנת ודברי הכל על כרחך הוא משום דתיתי מתניתין ככו"ע אפי' למאן דאמר דטריפה דאדם אינו חי וכתנא דערכין. אך למאי דקיי"ל דחי אינו צריך. ודלא כמו שנראה מדברי הש"ך ביו"ד סי' ש"ה ס"ק י"א דגבי אדם נמי אמרינן טריפה אינו חיה: ומיהו לאו כל הטריפות שוין דיש טריפות דאף באדם אינו חי כגון ניטל הכבד ולב כדמוכח בהל' ערכין ודבר זה תלוי באומד הרופאים כמבואר מדבריו פ"ב מהלכות רוצח. אבל מן הארכובה ולמעלה ודאי ס"ל דחי כדמוכח בהל' איסורי ביאה ולכך לא הזכירו שם. וזה דלא כמו שכתבו החכם צבי וקרבן העדה פ"ד דנזיר כמ"ש שם]:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות גירושין י״ג, מתוך הלכות גירושין שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות גירושיןכל הרמב״ם