הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות גניבה · פרק ה׳

ספר נזיקין · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות גניבה · פרק ה׳
הלכה א׳
אָסוּר לִקְנוֹת מִן הַגַּנָּב הַחֵפֶץ שֶׁגָּנַב. וְעָוֹן גָּדוֹל הוּא שֶׁהֲרֵי מַחֲזִיק יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה וְגוֹרֵם לוֹ לִגְנֹב גְּנֵבוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁאִם לֹא יִמְצָא לוֹקֵחַ אֵינוֹ גּוֹנֵב וְעַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כט כד) "חוֹלֵק עִם גַּנָּב שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ":
הלכה ב׳
הַגּוֹנֵב וּמָכַר וְלֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים וְאַחַר כָּךְ הֻכַּר הַגַּנָּב וּבָאוּ עֵדִים שֶׁזֶּה הַחֵפֶץ שֶׁמְּכָרוֹ פְּלוֹנִי זֶה הוּא גְּנָבוֹ בְּפָנֵינוּ. חוֹזֵר הַחֵפֶץ לִבְעָלָיו וְהַבְּעָלִים נוֹתְנִין לַלּוֹקֵחַ דָּמִים שֶׁשָּׁקַל לַגַּנָּב מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשּׁוּק. וְהַבְּעָלִים חוֹזְרִין וְעוֹשִׂים דִּין עִם הַגַּנָּב. וְאִם גָּנַב מְפֻרְסָם הוּא לֹא עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק וְאֵין הַבְּעָלִים נוֹתְנִין לַלּוֹקֵחַ כְּלוּם אֶלָּא חוֹזֵר הַלּוֹקֵחַ וְעוֹשֶׂה דִּין עִם הַגַּנָּב וּמוֹצִיא מִמֶּנּוּ דָּמִים שֶּׁשָּׁקַל לוֹ:
הלכה ג׳
נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִן הַגְּנֵבָה בֵּין שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ וְאַחַר כָּךְ מָכַר הַגַּנָּב בֵּין שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ אַחַר שֶׁמָּכַר. קָנָה הַלּוֹקֵחַ בְּיֵאוּשׁ וְשִׁנּוּי רְשׁוּת וְאֵינוֹ מַחְזִיר הַגְּנֵבָה עַצְמָהּ לִבְעָלֶיהָ אֶלָּא נוֹתֵן לָהֶם הַדָּמִים אִם לָקַח מִגַּנָּב מְפֻרְסָם. אוֹ אֵינוֹ נוֹתֵן כְּלָל לֹא חֵפֶץ וְלֹא דָּמִים מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשּׁוּק אִם לֹא הָיָה זֶה הַמּוֹכֵר גַּנָּב מְפֻרְסָם:
הלכה ד׳
בִּזְמַן שֶׁהַלּוֹקֵחַ עוֹשֶׂה דִּין עִם בַּעַל הַבַּיִת. אִם אֵין עֵדִים בְּכַמָּה לָקַח הֲרֵי הַתַּגָּר נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ בְּכַמָּה לָקַח וְנוֹטֵל מִן הַבְּעָלִים. וְכָל הַנִּשְׁבָּע וְנוֹטֵל שְׁבוּעָתוֹ מִדִּבְרֵיהֶם וְנִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:
הלכה ה׳
בִּזְמַן שֶׁהַלּוֹקֵחַ עוֹשֶׂה דִּין עִם הַגַּנָּב וְהוּא אוֹמֵר בְּכָךְ וְכָךְ לָקַחְתִּי מִמְּךָ וְהוּא אוֹמֵר לֹא מָכַרְתִּי לְךָ אֶלָּא בְּפָחוֹת מִזֶּה. הַתַּגָּר נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל מִן הַגַּנָּב. שֶׁאֵין הַגַּנָּב יָכוֹל לִשָּׁבַע מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה:
הלכה ו׳
גָּנַב וּפָרַע בְּחוֹבוֹ גָּנַב וּפָרַע בְּהֶקֵּפוֹ אֵין בָּזֶה תַּקָּנַת הַשּׁוּק אֶלָּא הַבְּעָלִים נוֹטְלִים הַגְּנֵבָה בְּלֹא דָּמִים וְיִשָּׁאֵר חוֹב אֵלּוּ עַל הַגַּנָּב כְּשֶׁהָיָה. מִשְׁכֵּן הַגְּנֵבָה בֵּין שֶׁמִּשְׁכְּנָהּ בְּיֶתֶר עַל דָּמֶיהָ אוֹ בְּפָחוֹת מִדָּמֶיהָ הַבְּעָלִים נוֹתְנִין לְבַעַל הַמַּשְׁכּוֹן וְחוֹזְרִין וְעוֹשִׂין דִּין עִם הַגַּנָּב אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הַגַּנָּב מְפֻרְסָם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ז׳
הַלּוֹקֵחַ מִגַּנָּב שֶׁאֵינוֹ מְפֻרְסָם בֵּין שֶׁלָּקַח מִמֶּנּוּ שְׁוֵה מֵאָה בְּמָאתַיִם אוֹ שְׁוֵה מָאתַיִם בְּמֵאָה הֲרֵי זֶה נוֹטֵל הַדָּמִים מִבַּעַל הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ מַחְזִיר הַגְּנֵבָה מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשּׁוּק כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ח׳
הָיָה נוֹשֶׁה בְּגַנָּב מֵאָה זוּז וְגָנַב וְהֵבִיא לְבַעַל חוֹבוֹ וְנָתַן לוֹ מֵאָה אַחֶרֶת הֲרֵי הַגְּנֵבָה חוֹזֶרֶת לִבְעָלֶיהָ וְאוֹמְרִין לָזֶה לֵךְ וּתְבַע הַגַּנָּב בְּמָאתַיִם שֶׁלֹּא נָתַתָּ לוֹ הַמֵּאָה הָאַחֶרֶת מִפְּנֵי הַחֵפֶץ שֶׁהֵבִיא לְךָ בִּלְבַד כְּשֵׁם שֶׁהֶאֱמַנְתּוֹ בָּרִאשׁוֹנָה הֶאֱמַנְתּוֹ בָּאַחֲרוֹנָה:
הלכה ט׳
לָקַח מִגַּנָּב שֶׁאֵינוֹ מְפֻרְסָם בְּמֵאָה וּמָכַר לְאַחֵר בְּמֵאָה וְעֶשְׂרִים וְהֻכַּר הַגַּנָּב. בַּעַל הַגְּנֵבָה נוֹתֵן לְזֶה הָאַחֲרוֹן מֵאָה וְעֶשְׂרִים וְנוֹטֵל גְּנֵבָתוֹ וְחוֹזֵר הַבַּעַל וְנוֹטֵל עֶשְׂרִים שֶׁל שָׂכָר מִן הַמּוֹכֵר וְנוֹטֵל הַמֵּאָה מִן הַגַּנָּב. וְאִם גַּנָּב מְפֻרְסָם הוּא נוֹטֵל הַמֵּאָה וְעֶשְׂרִים מִן הַתַּגָּר שֶׁלָּקַח מִן הַגַּנָּב וְהוֹלֵךְ הַתַּגָּר וְתוֹבֵעַ הַגַּנָּב בְּמֵאָה שֶׁל קֶרֶן. וְהוּא הַדִּין אִם מָכַר הַשֵּׁנִי לִשְׁלִישִׁי וְהַשְּׁלִישִׁי לִרְבִיעִי אֲפִלּוּ מֵאָה שֶׁהוּא נוֹטֵל מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד מַה שֶּׁנִּשְׂכַּר וְנוֹטֵל הַקֶּרֶן מִן הַגַּנָּב. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י׳
בַּעַל הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו וְיָצָא לוֹ שֵׁם גְּנֵבָה בָּעִיר וְהִכִּיר כֵּלָיו וּסְפָרָיו בְּיַד אֲחֵרִים. אוֹ שֶׁהָיָה עָשׂוּי לִמְכֹּר וְהָיוּ כֵּלִים אֵלּוּ שֶׁהִכִּיר מִכֵּלִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר. אִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁזֶּה כֵּלָיו שֶׁל זֶה יִשָּׁבַע זֶה שֶׁהֵן בְּיָדוֹ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ בְּכַמָּה לָקַח וְיִטּל מִבַּעַל הַבַּיִת וְיַחְזִיר לוֹ כֵּלָיו:
הלכה י״א
הָיָה בַּעַל הַבַּיִת עָשׂוּי לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו וְלֹא הָיוּ מִדְּבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא לוֹ שֵׁם גְּנֵבָה בָּעִיר וְהֻכְּרוּ כֵּלָיו אֵינוֹ מַחֲזִירָן מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת שֶׁמָּא הוּא מְכָרָן לַאֲחֵרִים. אֲבָל אִם בָּאוּ בְּנֵי אָדָם וְלָנוּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְעָמַד וְזָעַק בַּלַּיְלָה נִגְנְבוּ כֵּלַי וּסְפָרַי וּבָאוּ בְּנֵי אָדָם וּמָצְאוּ מַחְתֶּרֶת חֲתוּרָה וּבְנֵי אָדָם שֶׁלָּנוּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ יוֹצְאִין וּצְרוֹרוֹת שֶׁל כֵּלִים עַל כִּתְפֵיהֶם וְהַכּל אוֹמְרִים הַלָּלוּ כֵּלָיו וּסְפָרָיו שֶׁל פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. וְיִשָּׁבַע זֶה שֶׁהַכֵּלִים בְּיָדוֹ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטּל מִבַּעַל הַגְּנֵבָה וְיַחְזִיר לוֹ כֵּלָיו:
הלכה י״ב
גָּנַב שֶׁהֻחְזַק וְנִתְפַּרְסֵם שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ בֵּית חֲבֵרוֹ וְעֵדִים מְעִידִים שֶׁיָּצָא וְכֵלִים טְמוּנִים לוֹ תַּחַת כְּנָפָיו אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה שָׁם בַּעַל הַבַּיִת וְטָעַן וְאָמַר לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר גְּנוּבִים הֵם. אִם הָיָה בַּעַל הַבַּיִת שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו וְאוֹתָם כֵּלִים אֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַטְמִינָן וְאֵין דֶּרֶךְ אוֹתוֹ הַמֻּחְזָק לְהַצְנִיעַ כֵּלָיו תַּחַת כְּנָפָיו. הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת נֶאֱמָן וְיִשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל כֵּלָיו. וְאִם אֵין אָדָם זֶה מֻחְזָק בִּגְנֵבָה אֵין בַּעַל הַבַּיִת נֶאֱמָן אֶלָּא נִשְׁבָּע זֶה שֶׁהַכֵּלִים בְּיָדוֹ שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁהַכֵּלִים הָאֵלּוּ לְקוּחִים בְּיָדוֹ וְהוֹלֵךְ:

אבן האזל · הלכות גניבה פרק ה׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות גניבה פרק ה׳

א׳
מי שקנה מן הגנב קודם יאוש בעלים מן התורה אינו קנין דאין אדם מוכר מה שאינו שלו ואם נתיאשו הבעלים קנה ביאוש ושינוי רשות. נכנס לתוך בית חברו ויצא בכלים תחת כנפיו בע"ה אומר גנובים הם המוציא מחברו עליו הראיה מן התורה וכל דיני הפרק מדרבנן:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות גניבה פרק ה׳

ג׳
נתייאשו הבעלים מן הגניבה כו' קנה הלוקח ביאוש ושינוי רשות כו': הנה אם טוען הלוקח אל הגנב לא ניחא לי למיקני איסורא ואילו הוי ידענא דגזולה היא לא קנינא כלל, מי הוה מקח טעות או לא. לכאורה נראה לפשוט דא מסוגיא דקדושין דהמקדש בהקדש בשוגג דר"מ סבר בשוגג לא קידש, ומפרש הגמרא טעמא דאיהי לא ניחא לה דנתחיל הקדש על ידה ובעי במכר מאי א"ל אף במכר לא קנה, וה"נ לא ניחא ליה דליפוק החפץ מרשות בעלים אגב קנייתו. ומצאתי להבית שמואל סימן כ"ח שעמד בחקירה זו דרך אגב, דהמקדש אשה בגניבה שלא ידעה שגנוב הוא יכולה לומר אין רצוני להתקדש בגניבה עכ"ד, וכייל לנו בכיילא רבא הרב ז"ל דלכאורה ר' יהודה פליג עליה וסבר דבשוגג קידש ולא סבר טעמא דלא ניחא לה דתתחלל הקדש על ידה והלכה כוותיה, ועדיפא אפשר לומר, דאף לר' מאיר דוקא תמן דהמוכר גם המקדש גם המה שוגגים ולכן לא ניחא להו דלתחל הקדש על ידייהו, לא כן כאן בגזול, הלא המוכר איהו הגזלן ואם לא ימכור לו יהיה ברשות הגזלן כמו שהיה. ואולי ימצא למכור אותו לעו"ג וכיו"ב, בזה לא אמרו לא ניחא ליה דליקני גזלה על ידו וז"ב: אולם אם נאמר כהב"ש דלא מפליג א"ש קושיא שעמדו רבנן בתוס' פרק מרובה (דף עט) ד"ה נתנו לבכורות כו' שהקשו לשיטת הסוברים דיש שליח לד"ע בשוגג היכי יליף דבטביחה ע"י אחר חייב מהיקשא דוטבחו ומכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר, דילמא מיירי מכירה בסבור שהוא של הגנב, ובכה"ג גם טביחה ישנו ע"י אחר דבשוגג בכל התורה יש שליח לד"ע, ולפ"ז הוי א"ש, דמכירה ע"י אחר היינו בלא ידע שגנובה לא אהני מעשיו דלא קני ביאוש ושנוי רשות דהוי מקח טעות וכמ"ד דהמוכר לפני יאוש פטור דלא אהני מעשיו, ובפרט דתמן לר"מ משני דבטביחה ע"י אחר. ולדידיה א"ש, דסבר דבשוגג הוי מקח טעות ודוק. אך אין לבנות יסוד ע"ז דמאן משני בטובח ע"י אחר ר' יוחנן ואיהו סבר דמוכר לפני יאוש חייב (בדף סח). ועוד כמה טעמים פשוטים. ועיין בפרק הדר (דף סח) דמייתי הך דתנן מי שנתן רשותו והוציא בשוגג דפליגי ר"מ ור"י אם אוסר ולא מפרש טעמא דר' יהודה דבשוגג אינו אוסר משום דלא ניחא לאינש למיקני רשות באיסור לכן לא הדר וזכה במה שנתן ואינו אוסר, משום דיהיה היפך שיטת ר' מאיר דסבר דבשוגג אוסר ממה שסובר גבי קידש בהקדש, וע"כ דענין אחר הוא, ולא דמי דשם בהוציא כבר איתעביד איסורא של הוצאה אף אם נאמר דלא חזר וקנה במה שנתן, משא"כ כאן אם יתבטל הענין תו לא איתעביד איסורא כלל דלא איתחלל הקדש ולא נפיק הגניבה מרשות בעלים ודוק: שוב הראוני מש"כ הנוב"י מהד"ת חלק אהע"ז סימן ע"ז על דברי הב"ש עיי"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

השגות הראב"ד · הלכות גניבה פרק ה׳

ג׳
נתייאשו כו' תקנת השוק. א"א כל זה אין לו שורש ולא ענף והוא שבוש המעתיק עכ"ל:
ו׳
ביתר על דמיה כו'. א"א אלא בכדי דמיה עכ"ל:
ט׳
גנב מפורסם הוא וכו'. א"א נוטל הלוקח השני עכ"ל:
י׳
למכור את כליו וכו'. א"א אם היו כלים אלו מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר לא היה צריך לשם גנבה אלא להפטר משבועה שלא השאילן ושלא השכירן ושלא מכרן עכ"ל:
י״ב
ונוטל כליו וכו'. א"א הפך וקיצר וקלקל שהיה לו לפרש אם לא הוחזק זה בגניבה לא בכל ענין הלוקח נאמן שהרי יש בגמרא דרך אחד שאינו נאמן או בבעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו או בדברים שאין דרכו להטמין או באדם שאינו צנוע. ואית דגרסי לקולא דלעולם הלוקח נאמן עד דאיתנהו לכולהו מ"מ כי איתנהו לכולהו אינו נאמן. עכ"ל:
נחלת הכלל · ToratEmet

מלאכת שלמה · הלכות גניבה פרק ה׳

ג׳
נתיאשו הבעלים מן הגניבה וכו' או אינו נותן כלל וכו'. כתב מרן ב"י ז"ל בסי' שנ"ג, וז"ל הרשב"א בפ' הגוזל בתרא גבי נטלו מוכסים חמורו [וכו'], שהראב"ד כתב דאע"ג דיאוש ושינוי רשות קני, דמים מיהא בעי לאהדורי משום דבאיסורא אתא לידיה, דיאוש כדי לא קני, ואע"פ שכתב הרב שזה עיקר, עדיין צריכה תלמוד דיאוש ושינוי רשות בכולי תלמודא משמע דקני קנין הגוף, דאי לא, הא דא"ל רב הונא להני אוונכרי וכו'. ועיין בס' שמות בארץ בפ' לולב הגזול מה שהקשה להרשב"א דמאי קושיא דאם היה אומר הראב"ד דאם הנגזל נותן הדמים מחזיר החפץ לבעלים אז היה שייך הקושיא וכו' יעו"ש. וראיתי בס' הלכה למשה בפירקין שכתב וז"ל ואני אומר דאין ספק דט"ס הוא מ"ש בתחילה דמים מיהא בעי לאהדורי וצ"ל בדמים מיהא בעי לאהדורי כמ"ש בסוף ושייך קושיא שפיר וכ"כ הרשב"א בשם הראב"ד בתשובה הנ"ל וכן הגיה בס' דורש משפט ותפארת שמואל ע"כ. ודבר ה' בפיהו אמת שכן ראיתי בפירוש להרשב"א ז"ל שהביא הרב בצלאל [בשטמ"ק] בפ' הגוזל דף קע"ט ע"ד וז"ל והראב"ד פי' דכי קתני במתני' הרי אלו שלו דלא מפקי מיניה בעלים בלא כלום קאמר משום דקני ליה ביאוש ושינוי רשות אבל בדמים מיהא בעי ליה לאהדורי משום דבאיסורא אתא לידיה דיאוש כדי לא קני וכן הדין לכל גניבה וגזלה הנמכרת והיינו דקאמר בברייתא ומחזיר לבעלים הראשונים כאילו אמר הרי אלו שלו אבל מחזיר הוא לבעלים וכו', וע"ז מקשה הרשב"א וכו' יעו"ש. ואפשר ג"כ דאף מ"ש הטור סי' שנ"ז על דברי הראב"ד וז"ל שגם הוא סובר שאין יאוש ושינוי קונה אלא לענין שא"צ להחזיר הגניבה אלא הדמים אבל לדעת ר"י וכו' דהכונה היא על דרך זה וט"ס נפל וצ"ל בדמים וכן בסי' שס"ח יעו"ש, אשר בזה מתישב קושית מרן ב"י ז"ל בסי' שנ"ז ונכנס לישב בדוחק כמו שיראה הרואה, ולפי האמור לא קשיא וק"ל.
י׳
בעה"ב שאינו עשוי וכו' או שעשוי למכור כליו והיו כליו מדברים העשוים וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל פי' והוא טוען שנגנבו ממנו ויצא לו שם גנבה בעיר וכו' יעו"ש וכ"כ בפ"ח מהל' טוען. והטור בחו"מ סי' שנ"ז כתב וז"ל כתב הרמב"ם וכו' וכתב עוד שאם הם כלים העשוים להשאיל ולהשכיר אפי' לא יצא לו שם גניבה בעיר נאמן וישבע המחזיק בהם כמה הוציא ויטול וכו' ע"כ. וכתב מרן ב"י שם וז"ל זה שכתב רבינו אפי' לא יצא לו שם גניבה בעיר טעות הוא, שכבר כתבתי לשון הרמב"ם ז"ל לעיל וכו', וכן פירשו דבריו הראב"ד והרה"מ ז"ל עכ"ל. והש"ך ז"ל הליץ בעד הטור דלא בא לומר הטור אלא דלהרמב"ם איכא מעליותא בכלים העשוים להשאיל אפי' ליכא מגו, וה"ה נמי דהוה מצי למימר אפי' עשוי למכור ויצא לו שם גניבה יעו"ש. וראיתי בס' מחנה יהודה שכתב שלא הבין דבריו של הש"ך דודאי בכלים העשוין להשאיל ולהשכיר וטוען גנובים, לעולם איכא מגו אפילו היכא דליכא עדי ראיה, דהא הכא מיירי דלוקח טוען מפלוני לקחתים ואינו יודע אם גנובים הם דבכה"ג מיירי מתני' וא"כ כיון דלוקח טוען איני יודע אם גנובים הם, לעולם איכא מגו בבעה"ב, דנאמן לומר גנובים מגו דמצי למימר שאולים, דאי משום דליכא עדי ראיה ואיכא מגו ללוקח, הא ודאי דמהימן הלוקח בטענתו שאינו יודע אם גנובים הם ואפ"ה מוציאין מידו כיון דאפשר שהם גנובים ואיכא מגו גבי דבעה"ב, וא"כ מאי דמשמע ליה לרבינו בדברי הרמב"ם דלאו משום מגו אלא משום דהוו תרתי לטיבותא, לאו בהכי תליא אלא כולא מילתא תליא במיגו יעו"ש. ואחרי המחילה רבה מכבוד רבנותו לא זכיתי להבין דברי קדשו דהא כיון דליכא עדי ראיה אם כן כי טעין בעל הבית שאולים הם מצי לוקח למימר ליה החזרתי ונאמן, ומשום הכי טוען גנובים שלא יוכל לומר לו הכי, ואם כן אזדא ליה מגו זה, ושפיר קאמר הש"ך כיון דליכא עדי ראיה ליכא מגו, ואכתי הוה מצי להוציא מיד הלוקח משום דמצי לטעון שאולים, ואיהו לא ניחא ליה למטען בהכי, באופן דמגו זה איני מכירו לקוצר ענ"ד. וכן מה שכתב לקמן על פי יסוד זה לא הבנתי, ועיין בתשובת הרשב"א ז"ל ח"ג סי' ק"י ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות גניבה פרק ה׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות גניבה ה׳, מתוך הלכות גניבה שבספר נזיקין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות גניבהכל הרמב״ם