הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות גניבה · פרק ד׳

ספר נזיקין · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות גניבה · פרק ד׳
הלכה א׳
הַטוֹעֵן שֶׁנִּגְנַב מִבֵּיתוֹ הַפִּקָּדוֹן אִם נִשְׁבַּע וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים שֶׁשֶּׁקֶר טָעַן וְשֶׁהַפִּקָּדוֹן הַזֶּה אֶצְלוֹ הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל שֶׁהֲרֵי הוּא עַצְמוֹ הַגַּנָּב. וְאִם טָבַח וּמָכַר אַחַר שֶׁנִּשְׁבַּע מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְאֵינוֹ מֵבִיא אָשָׁם עַל פִּי עֵדִים עַל שְׁבוּעָתוֹ. וְאֵינוֹ מֵבִיא חֹמֶשׁ שֶׁאֵין הַחֹמֶשׁ מִשְׁתַּלֵּם עִם הַכֶּפֶל. וְאִם בָּאוּ עֵדִים קֹדֶם שֶׁיִּשָּׁבַע אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא הַקֶּרֶן בִּלְבַד:
הלכה ב׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁנִּשְׁבַּע קֹדֶם שֶׁיִּשְׁלַח בַּפִּקָּדוֹן יָד. אֲבָל אִם שָׁלַח בּוֹ יָד וְטָעַן טַעֲנַת גַּנָּב וְנִשְׁבַּע וּבָאוּ עֵדִים פָּטוּר מִן הַכֶּפֶל שֶׁכֵּיוָן שֶׁשָּׁלַח יָד נִתְחַיֵּב בּוֹ וְקָנָהוּ:
הלכה ג׳
וְכֵן הַטּוֹעֵן טַעֲנַת אֲבֵדָה בְּפִקָּדוֹן וְנִשְׁבַּע וְחָזַר וְטָעַן טַעֲנַת גַּנָּב וְנִשְׁבַּע וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים פָּטוּר מִן הַכֶּפֶל שֶׁכְּבָר יָצָא הַפִּקָּדוֹן מִידֵי הַבְּעָלִים מִשְּׁבוּעָה רִאשׁוֹנָה:
הלכה ד׳
הַטּוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב בָּאֲבֵדָה וְנִשְׁבַּע וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים שֶׁהָאֲבֵדָה בִּרְשׁוּתוֹ וְשֶׁקֶר טָעַן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב ח) "עַל כָּל אֲבֵדָה". וְהוּא שֶׁיִּטְעֹן שֶׁנִּגְנְבָה בְּלִסְטִים מְזֻיָּן שֶׁהוּא אָנוּס וּפָטוּר. אֲבָל אִם טָעַן שֶׁנִּגְנְבָה בְּלֹא אֹנֶס פָּטוּר מִן הַכֶּפֶל מִפְּנֵי שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם עַל פִּי טַעֲנָתוֹ שֶׁשּׁוֹמֵר אֲבֵדָה כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר הוּא כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:
הלכה ה׳
הַטּוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב בְּפִקָּדוֹן וְנִשְׁבַּע. וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים שֶׁהוּא בִּרְשׁוּתוֹ. וְחָזַר וְטָעַן בּוֹ טַעֲנַת גַּנָּב וְנִשְׁבַּע וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים שֶׁעֲדַיִן בִּרְשׁוּתוֹ הוּא. אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים חַיָּב כֶּפֶל עַל כָּל טַעֲנָה וְטַעֲנָה. וְאִם נִשְׁבַּע חָמֵשׁ פְּעָמִים נִמְצָא מְשַׁלֵּם שִׁשָּׁה הַקֶּרֶן שֶׁהִפְקִיד אֶצְלוֹ וַחֲמִשָּׁה בְּקֶרֶן מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה כְּפֵלוֹת שֶׁל חָמֵשׁ שְׁבוּעוֹת:
הלכה ו׳
טָעַן טַעֲנַת גַּנָּב וְנִשְׁבַּע וְחָזַר וְטָעַן טַעֲנַת אֲבֵדָה וְנִשְׁבַּע. וּבָאוּ עֵדִים שֶׁלֹּא נִגְנַב וְהוֹדָה הוּא שֶׁלֹּא אָבַד הוֹאִיל וּמְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל עַל פִּי עֵדִים אֵינוֹ מְשַׁלֵּם חֹמֶשׁ עַל שְׁבוּעָה אַחֲרוֹנָה אַף עַל פִּי שֶׁהוֹדָה. שֶׁהַמָּמוֹן הַמְחַיְּבוֹ בְּכֶפֶל פּוֹטְרוֹ מִן הַחֹמֶשׁ:
הלכה ז׳
מָסַר שׁוֹרוֹ לִשְׁנַיִם וְטָעֲנוּ טַעֲנַת גַּנָּב וְנִשְׁבְּעוּ וְהוֹדָה אֶחָד מֵהֶם וְהַשֵּׁנִי בָּאוּ עָלָיו עֵדִים. שְׁנֵיהֶן מְשַׁלְּמִין אֶת הַקֶּרֶן. וְאִם תָּפַשׂ בַּעַל הַפִּקָּדוֹן אֶת הַכֶּפֶל אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. וְזֶה שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם חֹמֶשׁ כִּשְׁאָר הַנִּשְׁבָּעִין שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן שֶׁהוֹדוּ מֵעַצְמָן:
הלכה ח׳
בַּעַל הַפִּקָּדוֹן שֶׁתָּבַע אֶת הַשּׁוֹמֵר וְנִשְׁבַּע שֶׁנִּגְנַב וְאַחַר כָּךְ הֻכַּר הַגַּנָּב וְתָבַע הַשּׁוֹמֵר אֶת הַגַּנָּב וְהוֹדָה לוֹ הַגַּנָּב שֶׁגָּנַב וְתָבַע בַּעַל הַפִּקָּדוֹן אֶת הַגַּנָּב וְכָפַר וּבָאוּ עֵדִים שֶׁגָּנַב. אִם בֶּאֱמֶת נִשְׁבַּע הַשּׁוֹמֵר כְּשֶׁטָּעַן שֶׁנִּגְנַב נִפְטַר הַגַּנָּב מִן הַכֶּפֶל בְּהוֹדָאָתוֹ לַשּׁוֹמֵר. וְאִם בְּשֶׁקֶר נִשְׁבַּע אֵין מוֹצִיאִין הַכֶּפֶל מִן הַגַּנָּב. וְאִם תָּפְשׂוּ הַבְּעָלִים הַכֶּפֶל אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָן. תָּבְעוּ הַבְּעָלִים אֶת הַשּׁוֹמֵר וְשִׁלֵּם וְאַחַר כָּךְ הֻכַּר הַגַּנָּב וּתְבָעוּהוּ הַבְּעָלִים וְהוֹדָה לָהֶן שֶׁגָּנַב וְאַחַר כָּךְ תְּבָעוֹ הַשּׁוֹמֵר וְכָפַר בּוֹ וּבָאוּ עֵדִים שֶׁגָּנַב אֵין מוֹצִיאִין הַכֶּפֶל מִן הַגַּנָּב וְאִם תָּפַשׂ הַשּׁוֹמֵר אֶת הַכֶּפֶל אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ וְכֵן הַדִּין בְּתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה אִם טָבַח הַגַּנָּב אוֹ מָכַר:
הלכה ט׳
הַטּוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב בְּפִקָּדוֹן שֶׁל קָטָן אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לוֹ כְּשֶׁהוּא קָטָן וּתְבָעוֹ כְּשֶׁהוּא גָּדוֹל וְנִשְׁבַּע וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַכֶּפֶל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב ו) "כִּי יִתֵּן אִישׁ" וְאֵין נְתִינַת קָטָן כְּלוּם וְצָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה נְתִינָה וּתְבִיעָה שָׁוִין בַּגָּדוֹל:
הלכה י׳
שׁוֹמֵר שֶׁגָּנַב מֵרְשׁוּתוֹ כְּגוֹן שֶׁגָּנַב טָלֶה מֵעֵדֶר שֶׁהֻפְקַד אֶצְלוֹ וְסֶלַע מִכִּיס שֶׁהֻפְקַד אֶצְלוֹ. אִם יֵשׁ עָלָיו עֵדִים חַיָּב בְּכֶפֶל. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֶחְזִיר הַסֶּלַע לִמְקוֹמוֹ וְהַטָּלֶה לְעֶדְרוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן עַד שֶׁיּוֹדִיעַ הַבְּעָלִים. שֶׁהֲרֵי כָּלְתָה שְׁמִירָתוֹ וּכְאִלּוּ לֹא הֶחְזִיר כְּלוּם עַד שֶׁיּוֹדִיעַ בְּעָלָיו. אֲבָל הַגּוֹנֵב סֶלַע מִכִּיס חֲבֵרוֹ אוֹ כְּלִי מִבֵּיתוֹ וְהֶחְזִיר דָּבָר הַגָּנוּב מִבֵּיתוֹ לִמְקוֹמוֹ אִם יָדְעוּ הַבְּעָלִים בִּגְנֵבָתוֹ וְלֹא יָדְעוּ בַּחֲזִירָתוֹ עֲדַיִן הַגַּנָּב חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ עַד שֶׁיִּמְנֶה אֶת מְעוֹתָיו:
הלכה י״א
מָנָה אֶת כִּיסוֹ וּמְצָאוֹ שָׁלֵם הַמִּנְיָן פָּטוּר. וְאִם לֹא יָדְעוּ הַבְּעָלִים לֹא בִּגְנֵבָתוֹ וְלֹא בַּחֲזִירָתוֹ אֲפִלּוּ מִנְיָן אֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהֶחֱזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ נִפְטַר מֵאַחֲרָיוּתוֹ:
הלכה י״ב
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים. אֲבָל הַגּוֹנֵב טָלֶה מֵעֵדֶר חֲבֵרוֹ וְיָדְעוּ בּוֹ הַבְּעָלִים וְהֶחֱזִירוֹ לָעֵדֶר שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַבְּעָלִים וּמֵת אוֹ נִגְנַב חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. וְאִם מָנוּ אֶת הַצֹּאן וְהִיא שְׁלֵמָה פָּטוּר. וְאִם לֹא יָדְעוּ הַבְּעָלִים לֹא בִּגְנֵבָתוֹ וְלֹא בַּחֲזִירָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמָּנוּ אֶת הַצֹּאן וְהִיא שְׁלֵמָה חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ עַד שֶׁיּוֹדִיעַ אֶת הַבְּעָלִים כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְרוּ אֶת הַטָּלֶה הַגָּנוּב שֶׁהֲרֵי לִמְדוֹ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת חוּץ מִדֶּרֶךְ שְׁאָר הַצֹּאן שֶׁבְּעֵדֶר זֶה:

אבן האזל · הלכות גניבה פרק ד׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות גניבה פרק ד׳

א׳
טוען טענת גנב בפקדון ונשבע משלם כפל ד' וה' כדאמר ר' יוחנן פרק הגוזל דק"ו דמה גנב משלם אף טוען טענת גנב בפקדון נמי משלם כפל ד' וה' ואי תימא מה לגנב שמשלם כפל שלא בשבועה הא היקשא היא ואין משיבין עליה דסמיכי קראי אהדדי אם ימצא הגנב הרי גנב ואם לא ימצא הגנב כמו שאמר אלא הוא עצמו גנבו וטען טענת גנב משלם והיינו בשבועה כדכתיב אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית כלומר אם לא נמצא כמו שטען והוא כבר נשבע בדבר שלא שלח בו יד מה כתיב אחריו על כל דבר פשע וגו' ישלם שנים וכדמייתי נמי במרובה דף ס"ג וממאי דהאי ונקרב לשבועה דכתיב שליחות יד למטה שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו וגו' מה שם לשבועה אף שליחות יד דהכא דכתיב ונקרב בע"ה אם לא שלח ידו וגו' לשבועה. חומש ואשם לא שייכי אלא כשהודה אחר שנשבע ולא בבאו עדים וכדאמר' דק"ו דכתיב בגזל הגר והתודו את חטאתם וגו' והשיב אשמו וגו' וחמישיתו יוסף עליו וגומר כי הכא דכתיב והשיב את הגזלה וגו' או מכל אשר ישבע עליו לשקר וגו' וחמישיתו יוסף עליו וגומר. ואם שלח יד בפקדון קודם שטען טענת גנב דקמה ליה ברשותיה נתחייב בו ופטור מכפל אפילו נשבע ובאו עדים כדאמר רב ששת דק"ז דכתיב ונקרב בעל הבית וגו' אם לא שלח ידו וגו' הא שלח ידו פטור מכל הדין הזה. וכן בטענת אבדה ונשבע וחזר וטען גנבה ונשבע ובאו עדים פטור כדאמר ר' יוחנן התם משום דיצא מידי בעלים בשבועה ראשונה וטוען טענת גנב באבדה בליסטים מזויין דפוטר עצמו הוי כטוען על הפקדון ומשלם כפל כדכתיב על כל אבדה אשר יאמר וגומר כדאמר ר' יוחנן במרובה דף ס"ג ובטוען טענת גנב מוקמינן ליה להאי קרא כדאיתא התם.
ה׳
טוען טענת גנב ונשבע וחוזר וטוען ונשבע חייב כפל על כל טענה או חומש על כל הודאה דאיבעיא ליה התם לרב פפא דף ק"ח ופשיט דכתיב וחמישיתו יוסף עליו וגו' התורה רבתה חומשין הרבה לקרן אחד בכפר וחזר וכפר וה"ה לכפל כמו שכתב רש"י ז"ל שם ממון המחייבו בכפל.
ו׳
אם טען נגנב ונשבע וחזר וטען אבד ובאו עדים שלא נגנב פוטרו מחומש אם הודה הוא אח"כ שלא אבד דהא איחייב כפל עלויה דהאי ממון.
ז׳
מסר לשנים והודה אחד והאחר באו עליו עדים שלא נגנב איבעיא לן התם מי אמרינן בחד גברא קפיד רחמנא דלא לשלם חומש וכפלא והכא האי לישלם חמשא והאי כפלא או דילמא עלויה חד ממונא קפיד רחמנא דלא לישלם חומש וכפלא תיקו.
ח׳
נשבע השומר באמת שנגנב נפטר הגנב מן הכפל בהודאתו לשומר דהוי כבעלים דניחא להו לבעלים דתיקו בשמירתו כיון דגברא מהימנא הוא ואם בשקר טען סלקא בתיקו אם ההודאה לו הוי כהודאה לבעלים או דילמא לא ניחא ליה למריה דלהוי תו שומר עלה כרב טביומי דמתני הכי התם דף ק"ח לא רצה השומר לישבע ושילם ואחר כך הוכר הגנב והודה לבעלים וכפר לשומר ובאו עדים איבעיא לן אי נפטר גנב בהודאת בעלים דרמיא עליהו למעבד מילתא דטיבותא לשומר כי היכי דהוא עבד להו מילתא דטיבותא לשלומי או דילמא מצי אמר שומר לבעלים כיון דשקליתו לכו דמי אסתלקיתו וכו' תיקו כדמייתי התם דק"ח.
ט׳
פקדון של קטן אפילו תבעו כשהוא גדול פטור מכפל דכתיב כי יתן איש ובעינן נתינה ותביעה בגדול. הגונב ממה שהופקד אצלו אף על פי שהחזירו חייב באחריותו עד שיודיע לבעלים דכלתה לו שמירתו כר' עקיבא ותו לא מהימן לבעלים כדאיתא התם דף קי"ח.
י׳
הגונב סלע מחברו והחזירו ולא ידעו הבעלים לא גניבה ולא חזרה כיון שהחזירו למקומו נפטר אף על פי שלא מנו הבעלים את המעות ומצאום שלם. ובבעלי חיים כיון שלא ידעו הגניבה אף על פי שמנו ומצאו שלם חייב הגנב כדאמ' רב חסדא פרק הגוזל ומאכיל דף קי"ח הואיל ואנקטיה נגרי ברייתא למידה לצאת חוץ ומעתה צריכה שמירה יפה וכיון דלא ידעו בעלים לא מזדהרי בה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות גניבה פרק ד׳

א׳
הטוען (טענת גנב) [שנגנב מביתו] וכו': הנה בדינא דטענת גנב נתפרש בגמרא ריש מרובה, חד למעוטי קרקע כו' שלמה למעוטי דבר שאינו מסוים כו', ורבו בו הפרושים, יש שפרשו למעוטי חצי רמון וחצי אגוז דלא ויש שפירשו באופן אחר, ולכולהו קשיא השמטת רבינו, דרבינו סובר דלא בעי שתי כסף גבי שומרין כמוש"כ בהלכות טוען פרק ג'. והנה רש"י פירש למעוטי דבר שאינו מסויים דבר שאין בו סימן, וצ"ב מה לי יש בו סימן מ"ל אין בו סימן שמפני זה נטו רבנן בתוס' מפירושו. ונראה לנו עפ"י מה דשקיל וטרי סוגיא כולה על מלתא דרבה דאמר דבגזלן יאוש קני ומקשה ממשניות וברייתות ומפרק, ואחר זה אמר רב על משנתנו דאין גונב אחר גנב משלם ת"כ, דלאחר יאוש קנאו גנב ראשון וגנב שני משלם כפל לשני ומקשה ממשניות וברייתות ומפרק דמיירי בגנב, וכתבו רבנן בתוס' דאולי יש לחלק בין גנב לגזלן. והנראה דלפי מה דשקיל וטרי לקמן פרק הגו"מ בידוע אם קני דאימור לא מייאש, דיש לומר דגנב סתמא כי מייאש מן החפץ קא מייאש דעד שיחזור אחרי האנשים להוודע מי גנב סובר שיאכל החפץ, אבל מן הדמים לא מייאש דסבר אשכוחי אשכחינא ליה, אבל בגזלן כי מייאש ממנ"פ אם לאו אלמא הוי הא לא מייאש כלל, ואם אלמא הוא מיאש גם מן הדמים, ובנתייאש מן החפץ לא מן הדמים צריך ביאור אם הוי יאוש גמור וקונה את החפץ דשמענו גבי הפקר כי מייאש מפלגא דחפץ הוי יאוש לפלגא, וכמו שפרשו התוספות בכריתות בהא דשור הנסקל שהוזמו עדיו לשיטת ר"א דשור הנרבע מותר בהנאה דמפלגא מייאש כיון שנגמר דינו ויאסר באכילה, אבל יאוש מן החפץ ולא מן הדמים אם מועיל לקנות החפץ צ"ע. לכן יאוש דגנב שאני: וכיון שכן נראה דמצינו לומר, דכאן בכופר בפקדון מן החפץ מייאש תיכף דאף למ"ד סתם גניבה לאו יאוש בעלים, אימת דוקא בגנב דאיהו ידע מאן עייל ונפיק בביתו ואזיל טרח ומייתי לה, אלא מפקיד מי ידע מאן עייל ונפיק בביתו דנפקד וכדאמר הגמרא בהמפקיד (דף לה). ואי משום דהנפקד אזיל ומייתי לה כיון דליכא חיוב תשלומין עליו וקא מטרח ליה לב"ד בשביל שבועה לחודא לא טרח ומייתי, ואי דאימר טוען שקר א"כ ודאי לא מצי מטרח עלה, ואולם מן דמים של החפץ לא מייאש, דסבור דלא משבע בשקרא דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא, ועוד דשבועה ליתא בחזרה לכן פריש ולא משתבע לשקרא. אולם זה רק מן הדמים, דיאמר אין נגנבה רק אנא לא בעינא לאשבועי אף בקושטא ומשלימנא, אבל מן החפץ מייאש, דכיון דאם ירצה לשלם דמיו תו ליכא שבועה מה"ת, דאף דברירנא לעיל דכי כפר בחפצא ומודי בדמי ונשבע על שקר חייב קרבן שבועה דהוי כפירת ממון, ודלא כמוש"כ תוס' פרק הגוזל עצים (דף קז:) ד"ה כגון, בכ"ז פטור משבועת השומרים, דעיקרה על הספק שטוען בעל הבית בספק, ומשום להפיס דעתו של בעה"ב וכמו דאמר בפרק המפקיד (דף לה) בשמועא דשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר יעו"ש, וכיון דיהיב ליה דמי החפץ הלא כבר מפוייס הוא ותו ליכא הוכחה שטוען שקר ולכן פטרתו תורה מלשבע וכמו ששנינו במכילתא שבועת ד' תהיה בין שניהם להוציא את הדיין שלא ישביענו בע"כ, פירוש אם אומר הריני משלם ואיני נשבע לא יוכל להשביעו על החפץ, וכיון דתיכף כי כפר מייאש מן החפץ שלו תו קנהו גנב זה הכופר בפקדון, ואימת דוקא בדבר שאין בו סימן, ואשתכח דבשעת שבועה שאז מתחייב בכפל שאז נעשה גנב לחייבו בכפל כבר קנה החפץ והוי שלו ואינו חייב רק דמים, נמצא דהך חפצא לא כפר ליה רק דמים כפר ליה ואינו חייב כפל רק קרבן שבועה ונכון. וכיון שכן זה דוקא לפי דין תורה, אבל לפי מה שתקנו חכמים שישבע שבועה שאינו ברשותו א"כ גם מחפצא לא מייאש דאימור שקר טוען וכי בעי לאשבועי בב"ד אימור לא ישבע וישלם, דמצאנו דאפילו על קושטא לא משתבעי אינשי, ומטעם זה אמרינן ריש פרק שבועת העדות דנחשב לגורם לממון דמאן יימר דמשתבעת יעו"ש, ולכן לא מייאש עד שעת שבועה דאז מתחייב בכפל, ולכן השתא בתר דתקון חכמים שבועה שאינה ברשותו ליכא למעט דבר שאינו מסויים מכפל וכמוש"ב, ולכך השמיטו רבינו. אולם אם כי הוא דרך מחודד, רחוק לייחסו לשיטת רבינו. לכן הפשוט נראה דמפרש כפירוש האב"ן מיגא"ש והמאירי בשיטה מקובצת יעו"ש היטב ותבין. ודוק היטב:
ב׳
ראה בהשגות. ויעוין שו"ת רעק"א סימן צ"ו ולפי דבריו א"ש יעו"ש:
ז׳
מסר שורו לשנים וטענו טענת גנב ונשבע והודה אחד מהם והשני באו עליו עדים כו': הנה מבורר שיטת רבינו, דמדקא בעי רב פפא תרי חומשי ותרי כפילי בחד גברא מאי כו' מי אמרינן תרי גווני ממונא קאמר רחמנא דלא נשתלמו עילויה חד ממון והכא חד גוונא הוי דילמא תרי ממונא כו' הרי דהוי בעי למימר דכפל אחד פוטר חבירו ומנא ידענא דכפל פוטר כפל מתשלומין, הרי ילפינן ושלם אותו בראשו דממון שאינו משתלם בראש אינו מוסיף עליו חומש ולא שמענו פטורא רק גבי חומש, ועל כרחין דכמו שכפל פוטר אותו מחומש, כן חומש פוטר אותו מכפל ודין כפל וחומש שוין, רק דמבעי ליה אם תרי גווני ממונא לא משלם הא חד גוונא משלם, ופשיט דרק על תרי גווני ממון קפיד רחמנא ובממון שנתחייב ברישא אותו משלם, ולכן בבעיא דרמי ב"ח דבאו עדים קודם ונתחייב בכפל תו כי הודה אחרי זה מפטר מחומש, ובבעיא דכאן דהודה אחד קודם דנתחייב בחומש תו הכפל הבא אחר זה אין פוטרו מהחומש שכבר נתחייב, רק הבעיא אם מפטר מכפל הבא אחרי זה דכפל וחומש שוין. ולפ"ז א"ש מה דלא מייתי דמודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור מברייתא (דדף סה) בע"ה שטען טע"ג בפקדון כו' אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם כו' דמוכח מכאן דמיפטר מכפל הבא אח"כ משום מודה בקנס, ומוכח מזה כפירוש רבינו דמפטר משום דחומש המתחייב קודם פוטרו מכפל הבא אחרי זה, דתרי גווני ממונא אינו משלם על חד ממון וזה מוכרח, ומצאתי להב"ח שעמד בזה והעיר קצת מדברינו עיי"ש: והנה בתורת כהנים איכא תרי דרשות, חדא דמודה שמשלם חומש אינו משלם כפל, וחדא דמי שמשלם כפל אינו משלם חומש, ראה שמה על פסוק דושלם אותו בראשו, בראשו משלם ואינו משלם כפל כו' וכי היכי דמיעוט השני דמי שטוען טע"ג ומשלם כפל אינו משלם חומש אף כי הודה דכפל פוטרו מתשלומין, הוא הדין מי שהודה דמחויב חומש אף כי טעין טע"ג פוטרו מכפל הבא ע"י עדים אחרי זה יעו"ש בתו"כ דדריש על דרך קו"ח דהוינא מייתי חיוב השני בחבירו וע"ז איכא קראי, וכמו דכפל מלבד שאינו מחייב חומש, עוד פוטר אותו מחומש היינו כי הודה אח"ז, כן חומש מלבד דאינו משלם כפל על הודאה לבד מקו"ח, רק פוטרו ג"כ מתשלומין של כפל הבא אחרי שנתחייב בחומש, ודברי רבינו המה דברים שנאמרו למשה בסיני ודוק: ולכאורה יש לומר דרבינו סבר בפרק כ"ה ממלוה דשנים שלוו נעשים ערבאים זה לזה וכי תבע לחד מצי תבע לכולה יעוין סימן ע"ז מחלוקת קדמאי בזה אם נעשה כל אחד קבלן על הכל או ערב יעו"ש, א"כ לפי מה שבארנו לעיל פרק ג' כן הכא דשנים שטענו טענת גנב אין על היותר ממחצה דין גניבה רק דין חוב לבד א"כ הא חומש מתחייב גם על כל חוב ממון שכפר לו אחד ממלוה או מערבות וכיו"ב. א"כ הטוען טע"ג והודה חייב חומש מכל השווי של השור שנעשה שומר להתחייב על כולו, וכי טעין חבירו טע"ג ובאו עדים דנעשה כאילו הוא עצמו גנבו, אינו גנב רק על חצי שנתחייב מצד עצמו מצד חיוב שמירה דיליה דע"ז נעשה גנב להתחייב כפל, אבל מה שנתחייב מצד שקבל עליו להתחייב בחיוב חבירו אין עליו דין גנב דלא עדיף משנים שגנבו רק חוב כמו מלוה דעלמא או מצד ערבות ואינו חייב רק בחצי כפל. וכיון שעל כל הממון איכא חיוב חומש ועל פלגא איכא חיוב כפל מסתברא דרק חומש פוטר הכפל לא שהכפל מפלגא יפטור את החומש מכולו וזה נכון. אמנם לדעתי יהיה ע"ז כמו שאמרו בטענו אנסת בתי דקרן תבע ולמר קנס תבע. הוה"ד כאן מסתמא אינו תובע רק בעד חלק עצמו ואינו משלם חומש רק מחיוב פלגא דיליה. והירושלמי בשוה פרוטה ע"כ טעין לשניהם ואכמ"ל:
י׳
שומר שגנב מרשותו כגון שגנב טלה מעדר שהופקד אצלו כו': הנה לאחר העיון בדברי מרן כסף משנה הקצרים, נראה כי סברת רבינו כך. דמשום הכי טוען טענת גנב בשומר דכגנב שויא רחמנא לשלם כפל ולא חייבתו תורה רק כשנשבע שנגנבה, הגדר בזה הוא משום דכל זמן דלא נשבע הרי השומר עדיין חייב בתשלומי הפקדון לבעלים ועדיין לא הפסידו דהרי אומר לו או השבע או שלם, ורק כי נשבע ונפטר אז נגמר גניבתו היינו כפירתו דאז שויא רחמנא כגנב לשלם כפל, וכל זה במפקיד אצלו דבר המנוי וידוע למפקיד וטוען אחר זה שנגנבה, אבל מי שמסר עדר לרועה בלא מנין או הפקיד אצלו כיס מלא מעות בלא מנין ובא הרועה ונטל שה מן העדר או סלע מן הכיס דרך גניבה שלא יכיר המפקיד הלא בדעת השומר שהבעלים לא ידע מזה כלום ולא ירגיש לתובעו והוא גנב גמור שמוציאו מרשות בעלים והבעלים לא ידע את מי לתבוע, א"כ לא שייך לומר שלא יתחייב אלא בשבועה שתיכף שלוקח ממנו הרי הוא גונבו שהרי סבור שלא יתוודע לבעליו, נמצא דמתחייב בגניבתו כפל, וזה דברי רבינו שומר כו' כגון שגנב טלה מעדר כו' וסלע מכיס כו' צייר רבינו בגוונא דסבור לגנוב מהבעה"ב שלא ירגיש ולא ידע לתבוע אותו שלא ידע אם חסר מהעדר שה או סלע מהכיס, ולזה פירש מרן והכא שאני שמכלל מה שהופקד אצלו לקח קצת בדרך גניבה וברור: ולפ"ז מש"כ רבינו בפרק ג' הלכה ד' היתה פרה שאולה כו' דרך גניבה כו' פירושו ג"כ על אופן ציור זה שהשאיל לו עדרו וכיו"ב, דאם לא השאיל עדרו רק פרה לבד איך יתכן דמשלם כפל הלא היה חייב לשלם לו ממון ועל גוף החפץ לא משלם כפל. ולפ"ז א"ש מה שהקשו בתוספות דף נ"ז ע"ב דנמצא שומר שכר משלם כפל בטוען טענת גנב והוא היה שומר בבעלים אף דא"כ פטור מן השבועה [ובירושלמי שבועות פלוגתא ופירשתי בחדושי] רק דכיון דמיפטר משבועה תו אשתכח דבטענתו נגנבה הרי מיפטר מתביעת המפקיד והוי גנב כמו שו"ח שטוען טע"ג ונשבע דנסתלק המפקיד ממנו בטוענו שנגנבה בלבד. ויתכן דרבנן בתוספות כתבו ושמא אין שייך כפל בטוען טע"ג בענין זה, היינו דנסתפקו בהך סברא אם מיפטר בלא שבועה תו אינו צריך שבועה להתחייב בכפל שהרי הפסיד לבעלים ונגמר כפירתו בלא שבועה כמו כל שומר בשבועה. אמנם המובן הפשטי שנסתפקו אם בבעלים אינו שומר כלל ורחמנא לא חדשה כפל רק בשומר שטוען טע"ג לא באיש אחר ויעוין נתיבות סוף סימן רצ"א ודוק. ואף לפי פירושי בתוס' דבאופן זה מתחייב כפל בלא שבועה. נראה דוקא היכי דסיבת השמירה היה לפוטרו משבועה כמו בשומר בבעלים אז נתחייב כפל בטוען טע"ג. אבל אם סיבת פטורו מהשבועה היה לא מצד השמירה ודאי דאינו חייב כפל בלא שבועה דלא פלוג רחמנא, וכמו שדעת רבינו דבהיה השומר חשוד על השבועה מיפטר בטוען טע"ג מלשלם ואטו יתחייב כפל השומר החשוד בטוען טע"ג בלא שבועה, וזה לא שמענו דגדרי התורה הולכים עפ"י דרך המצוי והרוב. ואולי בשומר חשוד שאינו יכול לשבע מפני שהוא חשוד חשיב כגזלן כאילו טעין טענת נאבד וכיו"ב, ובשומר שגנב יצא לרבינו מהך סוגיא דפרה שאולה יעוין ש"ך סימן שמ"א דברים צודקים, כן נ"ל לפי פירוש הכסף משנה אם כי לאחרונים דרך אחר בפירוש דברי רבינו ודוק היטב: ואע"פ שהחזיר וכו': במגיד ואין המנין פוטר כו'. נ"ב ורמב"ן במלחמות הסכים לזה וכתב באורך עיי"ש. ובחידושי לגמרא הארכנו בעומק השיטה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

השגות הראב"ד · הלכות גניבה פרק ד׳

ב׳
נתחייב בו וקנהו וכו'. א"א הא מילתא דלאו כהלכתא היא דהא ר"י פליג עליה בהדיא דאמר הטוען טענת אבד ונשבע והודה וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור עליה מכפל משום דיצא ידי בעלים בשבועה ראשונה אבל לא משום דנעשה עליו גזלן וקנאה אלמא אע"ג דנעשה עליו גזלן וקנאה חייב באונסים כיון דהוא פטר נפשיה מינה בטענת גנב גנב הוא ומשלם כפל ואם טבח ומכר קודם שבועה ובאו עדים על הכל משלם ד' וה'. עכ"ל:
י׳
שומר שגנב וכו'. א"א זה אינו כלום. עכ"ל: שהחזיר הסלע וכו'. א"א או שיחזיר הכיס לבעליו וימנה מעותיו. עכ"ל:
נחלת הכלל · ToratEmet

מלאכת שלמה · הלכות גניבה פרק ד׳

י׳
אבל הגונב סלע מכיס חבירו או כלי מביתו והחזיר דבר הגנוב מביתו למקומו וכו' עד שימנה את מעותיו. מנה את כיסו ומצא שלם וכו' נפטר מאחריותו. כתב הרב המגיד ז"ל דע שכונת רבינו אינה בדוקא למקום ההוא שגנב, ואם שינה שיתחייב, אלא למקום המשתמר ושיראוה הבעלים, כלומר להיות מצוים שם כעין המקום שגנב ע"כ. והקשה הרב לח"מ דהא בפ' הגוזל אמרינן דלכו"ע אית להו דרבי יצחק דאמר ר"י אדם עשוי למשמש בכיסו תמיד, ופירש"י ז"ל והבעלים יודעים בגניבתו שמנו והיא חסירה ולאחר החזרה [מנו] והיא שלימה, וכיון דרבינו פסק בפ"א מהל' גזילה דאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה א"כ אמאי פסק כאן אם ידעו הבעלים, וכ"כ אח"כ מנה את כיסו והיא שלימה, משמע דעל הסתם לא אמרינן הכי, הא מסתמא ידעו בגניבה ובחזרה שמנו בודאי וכו' יעו"ש. וקצת קשה אמאי לא הקשה כן במ"ש אח"כ רבינו לא ידעו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזרתו וכו', כיון דפסק דאדם עשוי למשמש וכו' בכ"ש, מסתמא ידעו והיה קשה ביותר. איברא דלא על הרב לח"מ לבד תלונותי, כי גם על הרב מחנה אפרים בחי' על רבינו, שהקשה ג"כ כקושית הרב לח"מ ז"ל. עוד כתב הרב מחנה אפרים ז"ל שם על דברי הרה"מ ז"ל שכתב דע שכונת רבינו וכו', וז"ל לא ידעתי מנא ליה הא, ומדברי הרמב"ן ז"ל במלחמותיו בסוף פרק הגוזל ומאכיל נראה דכל ששינה אין מנין פוטר עכ"ל. ואשתמיט מיניה מ"ש השלטי הגיבורים בפ' המפקיד וז"ל ונ"ל (דמדברי) [דדברי] הרמב"ן שכתב דהמחזיר למקום אחר לא יצא אפי' לא ידעו הבעלים בגנבתו לא פליג על ההיא דאמרינן שם בגמ' שאם החזיר לעדר שבמדבר יצא, וכ"כ הרה"מ בפ"ד מהל' גניבה דודאי כל שמנין פוטר סגי בחזרתו באופן שירגישו הבעלים בחזרתו, וההיא דהרמב"ן מיירי שמחזיר לעדר אחר שאין הבעלים יכולים להרגיש וס"ל וכו', ומדברי הרשב"א שהביא מגדל עז בפ"ד מהל' גניבה משמע קצת כדברי הרמ"ה יעו"ש. הרי להדיא דאין כאן סתירה למ"ש הרה"מ מדברי הרמב"ן ז"ל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות גניבה ד׳, מתוך הלכות גניבה שבספר נזיקין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות גניבהכל הרמב״ם