רמב״ם - הלכות עירובין · פרק ז׳

ספר זמנים · 10 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות עירובין · פרק ז׳

הלכה א׳

מִי שֶׁיָּצָא מֵעֶרֶב שַׁבָּת חוּץ לַמְּדִינָה וְעָמַד בְּמָקוֹם יָדוּעַ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם אוֹ בְּסוֹפוֹ וְאָמַר שְׁבִיתָתִי בְּמָקוֹם זֶה וְחָזַר לְעִירוֹ וְלָן שָׁם. יֵשׁ לוֹ לְהַלֵּךְ לְמָחָר מֵאוֹתוֹ מָקוֹם אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. וְזֶה הוּא עִקַּר עֵרוּבֵי תְּחוּמִין לְעָרֵב בְּרַגְלָיו. וְלֹא אָמְרוּ לְעָרֵב בְּהַנָּחַת מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת בִּלְבַד בַּמָּקוֹם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָצָא וְלֹא עָמַד שָׁם אֶלָּא לְהָקֵל עַל הֶעָשִׁיר שֶׁלֹּא יֵצֵא אֶלָּא יִשְׁלַח עֵרוּבוֹ בְּיַד אַחֵר וְיַנִּיחוּ לוֹ:

הלכה ב׳

וְכֵן אִם נִתְכַּוֵּן לִקְבֹּעַ שְׁבִיתָתוֹ בְּמָקוֹם יָדוּעַ אֶצְלוֹ כְּגוֹן אִילָן אוֹ בַּיִת אוֹ גָּדֵר שֶׁהוּא מַכִּיר מְקוֹמוֹ וְיֵשׁ בֵּינוֹ וּבֵינוֹ כְּשֶׁחָשְׁכָה אַלְפַּיִם אַמָּה אוֹ פָּחוֹת וְהֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ וְהָלַךְ כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְאוֹתוֹ מָקוֹם וְיִקְנֶה בּוֹ שְׁבִיתָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ וְלֹא עָמַד שָׁם אֶלָּא הֶחְזִירוֹ חֲבֵרוֹ לָלוּן אֶצְלוֹ אוֹ שֶׁחָזַר מֵעַצְמוֹ לָלוּן אוֹ נִתְעַכֵּב. לְמָחָר יֵשׁ לוֹ לְהַלֵּךְ עַד מָקוֹם שֶׁנִּתְכַּוֵּן לוֹ וּמֵאוֹתוֹ הַמָּקוֹם אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. שֶׁכֵּיוָן שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לִקְבֹּעַ שָׁם שְׁבִיתָתוֹ וְהֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁעָמַד שָׁם אוֹ שֶׁהִנִּיחַ עֵרוּבוֹ שָׁם:

הלכה ג׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעָנִי שֶׁאֵין מַטְרִיחִין אוֹתוֹ לְהַנִּיחַ עֵרוּב אוֹ בְּרָחוֹק כְּגוֹן מִי שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְהָיָה יָרֵא שֶׁמָּא תֶּחְשַׁךְ. וְהוּא שֶׁיִּשָּׁאֵר מִן הַיּוֹם כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁקָּנָה בּוֹ שְׁבִיתָה קֹדֶם שֶׁתֶּחְשַׁךְ אִם רָץ בְּכָל כֹּחוֹ וְהָיָה בֵּינוֹ וּבֵין אוֹתוֹ מָקוֹם כְּשֶׁתֶּחְשַׁךְ אַלְפַּיִם אַמָּה אוֹ פָּחוֹת. אֲבָל אִם לֹא הָיָה רָחוֹק וְלֹא עָנִי אוֹ שֶׁלֹּא נִשְׁאַר מִן הַיּוֹם כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אֲפִלּוּ רָץ בְּכָל כֹּחוֹ אוֹ שֶׁהָיָה בֵּין הַמָּקוֹם שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת בּוֹ וּבֵין הַמָּקוֹם שֶׁהוּא עוֹמֵד בּוֹ כְּשֶׁחָשְׁכָה יֶתֶר מֵאַלְפַּיִם אַמָּה אוֹ שֶׁלֹּא כִּוֵּן הַמָּקוֹם שֶׁקָּנָה בּוֹ שְׁבִיתָה. הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה שְׁבִיתָה בְּרִחוּק מָקוֹם וְאֵין לוֹ אֶלָּא אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ מִמָּקוֹם שֶׁהוּא עוֹמֵד בּוֹ כְּשֶׁחָשְׁכָה:

הלכה ד׳

מִי שֶׁעָמַד מִבְּעוֹד יוֹם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְקָנָה שָׁם שְׁבִיתָה אוֹ שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְנִתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד הַיָּדוּעַ אֶצְלוֹ וְקָנָה שָׁם שְׁבִיתָתוֹ הֲרֵי זֶה מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. וְאִם הָיְתָה רְשׁוּת הַיָּחִיד זוֹ מָקוֹם שֶׁלֹּא הֻקַּף לְדִירָה אוֹ תֵּל אוֹ בִּקְעָה אִם הָיָה בָּהּ בֵּית סָאתַיִם אוֹ פָּחוֹת מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. וְאִם הָיְתָה יוֹתֵר עַל בַּיִת סָאתַיִם אֵין לוֹ בָּהּ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת וְחוּצָה מֵהֶן אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. וְכֵן אִם הִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא הֻקַּף לְדִירָה:

הלכה ה׳

הַקּוֹנֶה שְׁבִיתָה בְּרִחוּק מָקוֹם וְלֹא סִיֵּם מְקוֹם שְׁבִיתָתוֹ לֹא קָנָה שְׁבִיתָה שָׁם. כֵּיצַד. הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְאָמַר שְׁבִיתָתִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אוֹ בְּשָׂדֶה פְּלוֹנִית אוֹ בְּבִקְעָה פְּלוֹנִית אוֹ בְּרִחוּק אֶלֶף אַמָּה אוֹ אַלְפַּיִם מִמְּקוֹמִי זֶה הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה שְׁבִיתָה בְּרָחוֹק וְאֵין לוֹ אֶלָּא אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ מִמָּקוֹם שֶׁהוּא עוֹמֵד בּוֹ כְּשֶׁחָשְׁכָה:

הלכה ו׳

אָמַר שְׁבִיתָתִי תַּחַת אִילָן פְּלוֹנִי אוֹ תַּחַת סֶלַע פְּלוֹנִי אִם יֵשׁ תַּחַת אוֹתוֹ אִילָן אוֹ אוֹתוֹ סֶלַע שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת אוֹ יָתֵר לֹא קָנָה שְׁבִיתָה שֶׁהֲרֵי לֹא כִּוֵּן מְקוֹם שְׁבִיתָתוֹ. שֶׁאִם בָּא לִשְׁבֹּת בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת אֵלּוּ שֶׁמָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת הָאֲחֵרוֹת הוּא שֶׁקָּנָה שְׁבִיתָה:

הלכה ז׳

לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהִתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת בְּעִקָּרוֹ אוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁבִּדְרוֹמוֹ אוֹ שֶׁבִּצְפוֹנוֹ. וְאִם הָיָה תַּחְתָּיו פָּחוֹת מִשְּׁמוֹנֶה אַמּוֹת וְנִתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת תַּחְתָּיו קָנָה שֶׁהֲרֵי אֵין שָׁם שִׁעוּר שְׁנֵי מְקוֹמוֹת וַהֲרֵי מִקְצָת מְקוֹמוֹ מְסֻיָּם. הָיוּ שְׁנַיִם בָּאִים בַּדֶּרֶךְ אֶחָד מֵהֶן מַכִּיר אִילָן אוֹ גָּדֵר אוֹ מָקוֹם שֶׁהוּא קוֹבֵעַ בּוֹ שְׁבִיתָה וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ מַכִּיר. זֶה שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר מוֹסֵר שְׁבִיתָתוֹ לַמַּכִּיר וְהַמַּכִּיר מִתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת הוּא וַחֲבֵרוֹ בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא מַכִּיר:

הלכה ח׳

אַנְשֵׁי הָעִיר שֶׁשָּׁלְחוּ אֶחָד מֵהֶן לְהוֹלִיךְ לָהֶן עֵרוּבָן לְמָקוֹם יָדוּעַ וְהֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ וְהֶחְזִירוֹ חֲבֵרוֹ וְלֹא הוֹלִיךְ עֵרוּבָן. הֵן לֹא קָנוּ שְׁבִיתָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁהֲרֵי לֹא הֻנַּח שָׁם עֵרוּבָן וְאֵין לָהֶן לְהַלֵּךְ מִמְּדִינָתָן אֶלָּא אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. וְהוּא קָנָה שָׁם עֵרוּב שֶׁהֲרֵי הוּא בָּא בַּדֶּרֶךְ וְנִתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת שָׁם וְהֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ. לְפִיכָךְ יֵשׁ לוֹ לְהַלֵּךְ לְאוֹתוֹ מָקוֹם לְמָחָר וּלְהַלֵּךְ מִמֶּנּוּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ:

הלכה ט׳

זֶה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁצָּרִיךְ הַקּוֹנֶה שְׁבִיתָה בְּרִחוּק מָקוֹם שֶׁיַּחֲזִיק בַּדֶּרֶךְ. לֹא שֶׁיֵּצֵא וְיֵלֵךְ בַּשָּׂדֶה אֶלָּא אֲפִלּוּ יֵרֵד מִן הָעֲלִיָּה לֵילֵךְ לְאוֹתוֹ מָקוֹם וְקֹדֶם שֶׁיֵּצֵא מִפֶּתַח הֶחָצֵר הֶחְזִירוֹ חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה הֶחֱזִיק וְקָנָה שְׁבִיתָה. וְכָל הַקּוֹנֶה שְׁבִיתָה בְּרִחוּק מָקוֹם אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר שְׁבִיתָתִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ וְהֶחֱזִיק בְּדֶרֶךְ כָּל שֶׁהוּא קָנָה שָׁם שְׁבִיתָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִי שֶׁיָּצָא בְּרַגְלָיו וְעָמַד בְּמָקוֹם שֶׁקּוֹנֶה בּוֹ שְׁבִיתָה שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר כְּלוּם אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ קָנָה:

הלכה י׳

הַתַּלְמִידִים שֶׁהוֹלְכִין וְאוֹכְלִין בְּלֵילֵי שַׁבָּת בַּשָּׂדוֹת וּבַכְּרָמִים אֵצֶל בַּעֲלֵי הַבָּתִּים שֶׁפִּתָּן מְצוּיָה לְעוֹבְרֵי דְּרָכִים הַבָּאִים שָׁם וּבָאִים וְלָנִים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. מְהַלְּכִין אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ לֹא מִמְּקוֹם הָאֲכִילָה. שֶׁאִלּוּ מָצְאוּ סְעֻדָּתָן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לֹא הָיוּ יוֹצְאִין לַשָּׂדֶה וְאֵין דַּעְתָּן סוֹמֶכֶת לַדִּירָה אֶלָּא עַל בֵּית מִדְרָשָׁם:

דברי ירמיהו · הלכות עירובין פרק ז׳

א׳

מי שיצא מערב שבת חוץ למדינה ועמד במקום ידוע בתוך התחום או בסופו ואמר שביתתי במקום זה וחזר לעירו ולן שם יש לו להלך למחר מאותו מקום אלפים אמה לכל רוח וזה הוא עיקר עירובי תחומין לערב ברגליו וכו'. ובמעשה רוקח הביא נוסחא ישינה במקום אחד תחת מקום ידוע שלפנינו עיי"ש: ומ"ש רבינו וחזר לעירו ולן שם נראה לומר דאף דחזר לביתו והרי עיקר שביתתו בביתו מ"מ מהני הקנין שביתה על למחר וי"ל עוד דהנה רבינו כתב ואמר שביתתי וכו' ובה"ט מפרש שא"צ אמירה ג"כ וכדעת התוספות במסכת עירובין מ"ט ע"ב בד"ה ואמר וברא"ש שם דא"צ אלא כונה לקנות שביתה. וכמ"ש בב"י בסימן ת"ט דוקא בבא מביתו צריך לכונה משא"כ בחשכה לו בדרך דבא מביתו דאין מהדרך לבטל שביתת ביתו והוי ככונה להיפוך אם לא מכוין לשבות במקום הזה אבל בדרך שאין לו שביתה אחרת הרי אפילו בישן קונה שביתה עיי"ש ויש לעיין בבא מביתו ונשאר במקום הזה שקנה שביתה וא"כ הרי עקר משביתת ביתו לגמרי בכה"ג אם צריך לכונה ג"כ או דבשעת תחילת הקנין שביתה לא היה מבורר דעתו וצ"ע ואם נאמר דא"צ לכונה וא"כ י"ל דמ"ש רבינו והלך ולן בביתו דבכה"ג שייך הנאמר דצריך כונה לקנות שביתה אמנם למ"ש במרכבת המשנה בה"ג ליישב דעת רבינו מהשגות הראב"ד דלא ס"ל לחלק בין עומד בביתו לעומד בשדה אין לומר כמ"ש אבל לדעת רש"י ושאר מפורשים יש לעיין במ"ש:

ה׳

הקונה שביתה ברחוק מקום ולא סיים מקום שביתתו לא קנה שביתה שם. כיצד היה בא בדרך ואמר שביתתי במקום פלוני או בשדה פלונית וכו' הרי זה לא קנה שביתה ברחוק ואין לו אלא אלפים אמה לכל רוח ממקום שהוא עומד בו משחשיכה. ועיין בהמ"מ שכתב דפוסק רבינו כשמואל ומפרש דלשמואל במקומו קנה שביתה עיי"ש. ועיין בתוספות במסכת עירובין נ"א בד"ה מ"ט שהקשו דמשמע דקיי"ל כשמואל וקיי"ל במסכת קדושין כל שאינו בזה אחר זה בבת אחת ליכא ותירצו בתחומין הקילו עיי"ש. ועיין בפנ"י במסכת קדושין נ' שהקשה שהרי אמרינן בקדושין בא"א אפילו לקולא האי דרבה כל שאינו בזה אחר זה וכו' עיי"ש. ועוד תירצו בתוספות דהוי לשמואל כאילו פי' ארבעה מתוך שמונה עיי"ש. ורבינו כתב לא קנה שביתה שם וכו' הרי זה לא קנה שביתה ברחוק וכו' על כרחך לא הוי דעתו אליבא דשמואל כמ"ש בתוספות אלא דלדעתו קונה שביתה במקומו וא"כ לא שייך כל שאינו בזה אחר זה וכו' ונראה דדעתו דלא הוי עקירה ממקומו וכ"כ בספר מגדל עוז דלא הוי עקירה כה"ג וצ"ע דבעלמא דאמרינן כה"ג הוי עקירה והוי חמר גמל (ועיין במרכבת המשנה שכתב דרבינו פסק כרב עיי"ש) וצ"ל דכמ"ש בתוספות גבי נתגלגל דף ל"ה אמרינן חמור גמל ויש לו מביתו אלפים עד ערוב ולא אמרינן דממקום רגליו עקר דעתיה ומחלקים בין עומד בעירו עיי"ש. ולרבינו לא נראה חילוק זה וס"ל דלא הוי עקירה בממקומו כשאין העירוב חל במקום אחר אבל רבינו שכתב ויש לו אלפים לכל רוח יקשה עוד דבנתגלגל לית ליה רק אלפים דממ"נ כמ"ש ברש"י שם אלא דשם הוי ספק שמא הוי עירוב ואם כן הוי ספק עקירה מרוחות אחרות משא"כ כאן דלא הוי עירוב כלל יש לו לכל רוח ולפ"ז גם לשמואל בלא סיים לא הוי שביתה כלל ופליג על רב בלבד אם הוי עקירה ממקומו בכה"ג ולשמואל הוי עקירה בטעות ולר' יוחנן בן נורי דאפילו בישן קונה שביתה ובטעות לא הוי עקירה מדעתו דאפי' לר' יוחנן בן נורי הוי עקירה. ומסתברא בכל דבר שאינו צריך כונה וישן מהני עקירה בטעות לא שמיה עקירה ונשאר על שביתה דממילא מצד עצמה שהמקום נקנה לו מצד עצמו ועמ"ש במרכבת המשנה ליישב השגות הראב"ד וכתב שם דלרבינו אפי' בעקר ממקומו מהני שביתה עיי"ש. ולמ"ש י"ל משום עקירה בטעות ובקונה מעצמו עקירה בטעות לא הוי עקירה לעקור השביתה דממילא נקנה לו:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות עירובין פרק ז׳

ג׳

או ברחוק. פי' אע"פ שהוא עשיר כיון שהוא רוצה לשבות במקום מסוים כדי שיוכל למחר ליכנס לעיר או שיוכל לילך סביבות אותו המקום אלפים כראוי הוה ליה כמוכרח ד"ע:

ד׳

ואם היתה יותר על בית סאתים. עיין הה"מ מ"ש בשם הרשב"א ובק"ע עירובין דף י"ז ע"א ד"ה הקונה תמה על דברי הרשב"א דמשמע שם להדיא כדברי רבינו יע"ש:

ח׳

למקום ידוע. ועי' היטב ברבינו יונה בסוגיא דשם ובהרא"ש ודו"ק:

ט׳

בהגהות מיימוני אות ה', מ"ש אבל עשיר לא אע"ג דאמר שביתתי. פירוש לסברת הסוברים דעשיר דוקא בפת ודוק ד"ע:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות עירובין פרק ז׳

ה׳

במגדל עוז. או טעה הסופר וכו'. נ"ב הוא טעה דעל יתר מאלפיים קאי לעיל עיי"ש.

ו׳

אמר שביתתי תחת אילן פלוני כו' לא קנה שביתה כו'. בסוגיין ושמואל אמר לא אמר כלום לביתו אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל. רבוותא בתוספות נתקשו טובא איך פליג על כללא דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. ונראה דהנה דעת הרב המגיד נוטה דישן בה"ש דקני שביתה כר' יוחנן בן נורי הוא כמו דנקט במשנתינו אין לו אלא אלפיים אמה לכל רוח וד' אמות של שביתה מלבד הנך אלפיים לית לי'. והרשב"א סובר דאית לי' ד' אמות של שביתה. ויש לומר דאימת שייך כלל דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו מידי דצריך פעולת האדם ומדיבורו ומעשיו נעשה הענין וכן כתבו התו' בכורות דף ט' ביצאו שנים אחד מהן בכור כו' דנימא כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו. ותירצו, משום דזה בא מאליו דבכור לידתו מקדשתו ואין זה ענין שנעשה כלל בכונת האדם א"כ אם נימא כהרשב"א דאף ישן דלית לי' דעת כלל קני ממילא ואית לי' ד' אמות של שביתה הרי הוא נעשה מעצמו להכי לא שייך בזה כללא דכל שאינו בזא"ז אף בב"א אינו. וחדא ודאי קני אלא דלא ידוע איזה ד' אמות. אולם זה אינו דאי אמרינן דהקנין בא ממילא בלא דעת ובלא מכוון זהו רק כשיש לו ד' אמות ואלפיים ממקום שהוא יושב שם אבל שיקנה במקום אחר זה לא שמענו בלא כוונתו ודבורו. אמנם הא מן הדין בעי שישבות במקום שרוצה לקנות שביתה אלא שבעני הקילו דאפילו במקום פלוני חזינן כמאן דאיכא התם, ואילו איכא תמן הרי הקנין בא ממילא כמו בחפצי הפקר ולהכי בעינן דכי רהיט לעיקרו מטי דאז דיינין לי' כמו דקאי בתחתיו של אילן והקנין בא ממילא וקני חד מקום לשביתה או בסוף האילן או בעיקרו. ונודע לנו טעמו של שמואל דאמאי הקילו בעירוב כמו"ש התוספות, ותו דאשכחן לר"י בן נורי מידי דקני תחומו במקום אחר והוא דבר שאין דעת האדם חל עליו כלל ואינו תלוי בשום אדם אלא שבא ממילא כמו שכתבו תוספות דף מ"ז ד"ה חרס. דכשהן בתוך התחום של העיר אף מילי דהפקרא קונין שביתת העיר ויש להן אלפיים אמה מן העיר לכל צד, אע"ג דלרבנן לא קני שביתה כלל והוי כרגלי הזוכה יעו"ש היטב ובריטב"א בשם ר"מ בר' שניאור וכן כתב רבינו בישן תוך תחום המדינה דיכנס ויש לו תחום המדינה אע"ג דבעת הקנין אין כאן דיעה כלל והוא ישן והקנין בא ממילא להכי לא שייך כאן כלל דכל שאינו בזא"ז ודו"ק. והא דפריך ממעשר אע"ג דעשירי מאליו הוא קדוש זה דוקא בנשאר רק אחד בדיר אבל לא בשנשארו שנים שצריך להעביר בפתח הדיר, ועוד אמאי חל קדושת אחד עשר דאמר דעשירי ואחד עשר מעורבין זב"ז הא האחד עשר לא קדוש בשום פעם עד שיקראנו עשירי ולעשירי תשיעי וא"כ אף בבת אחת אינו וצ"ל חולין ומעשר מעורבין זב"ז וכן פירשו התוספות בתירוץ ב' אמנם פשוט דבנשארו הרבה בדיר צריך להעביר בפתח הדיר וא"כ בעי שיהא מעשה האדם במכוון ושפיר פריך. אולם הא אנן קיי"ל חפצי הפקר אין קונין שביתה ורק בישן קיי"ל דקני ופירשו התוספות דלא הוי כתרי קולי דסתרי אהדדי משום דטעמא הואיל וניעור קני ישן נמי קני וחשבינן כמאן דאיכא לי' דיעה וניחא לי' למקני שביתה א"כ לא דמי לבכור שקדושתו באה מאלי' אכן לשון רבינו בפירוש המשנה נראה דעתו דלוקח הקולא משני הדיעות יעו"ש דכיון דאם מספקא לן בעירוב אזלינן לקולא תו לא קשה אם מקילינן בתרווייהו ולא מקרי רשע ולפ"ז א"ש מה שכתבנו בס"ד אח"ז ראיתי לרמב"ן בספר הלקוטות שמאריך שם בטעמים אחרים דלא כהתוספות עיי"ש ודו"ק - ולרב דאמר לא יזוז ממקומו נראה מרבינו דלדידן דאפילו ישן נמי קנה הכא נמי כיון דלא קנה שביתה כלל תו קנה אלפיים לכל רוח ממקום עמידת רגליו ורב סבר דלא כריב"נ להכי ס"ל דלא יזוז ממקומו ורבינו פסק כרב והיה רצוני להאריך בזה אלא שקדמני המרכבת המשנה ז"ל ולפ"ז א"ש מה דאמר רב כאן כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו דלקנות שביתה בעי כונה. ודו"ק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות עירובין ז׳, מתוך הלכות עירובין שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות עירובין כל הרמב״ם