רמב״ם - הלכות עירובין · פרק ח׳

ספר זמנים · 15 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות עירובין · פרק ח׳

הלכה א׳

אֵין מַנִּיחִין שְׁנֵי עֵרוּבִין אֶחָד בַּמִּזְרָח וְאֶחָד בַּמַּעֲרָב כְּדֵי שֶׁיְּהַלֵּךְ בְּמִקְצָת הַיּוֹם עַל אֶחָד מִשְׁנִי הָעֵרוּבִין וּבִשְׁאָר הַיּוֹם עַל הָעֵרוּב הַשֵּׁנִי. שֶׁאֵין מְעָרְבִין שְׁנֵי עֵרוּבִין לְיוֹם אֶחָד. טָעָה וְעֵרֵב לִשְׁתֵּי רוּחוֹת כִּמְדֻמֶּה הוּא שֶׁמְּעָרְבִין לִשְׁתֵּי רוּחוֹת. אוֹ שֶׁאָמַר לִשְׁנַיִם צְאוּ וְעָרְבוּ עָלַי אֶחָד עֵרֵב עָלָיו לַצָּפוֹן וְאֶחָד עֵרֵב עָלָיו לַדָּרוֹם מְהַלֵּךְ כְּרַגְלֵי שְׁנֵיהֶם:

הלכה ב׳

כֵּיצַד מְהַלֵּךְ כְּרַגְלֵי שְׁנֵיהֶם. שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לִשְׁנֵיהֶם לְהַלֵּךְ בּוֹ. נָתַן הָאֶחָד עֵרוּב בְּרִחוּק אֶלֶף אַמָּה לְרוּחַ מִזְרָח וְהִנִּיחַ הַשֵּׁנִי מֵהֶן עֵרוּבוֹ בְּרִחוּק חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה לְרוּחַ מַעֲרָב. אֵין זֶה שֶׁעֵרְבוּ עָלָיו מְהַלֵּךְ בַּמַּעֲרָב אֶלָּא אֶלֶף אַמָּה כְּרַגְלֵי מִי שֶׁעֵרֵב עָלָיו בַּמִּזְרָח. וְלֹא יְהַלֵּךְ בַּמִּזְרָח אֶלָּא אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה כְּרַגְלֵי מִי שֶׁעֵרֵב עָלָיו בַּמַּעֲרָב. לְפִיכָךְ אִם עֵרֵב אוֹ עֵרְבוּ עָלָיו שְׁנֵי עֵרוּבִין אֵלּוּ אֶחָד בְּרִחוּק אַלְפַּיִם אַמָּה לַמִּזְרָח וְאֶחָד בְּרִחוּק אַלְפַּיִם אַמָּה לַמַּעֲרָב הֲרֵי זֶה לֹא יָזוּז מִמְּקוֹמוֹ:

הלכה ג׳

מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵרוּבִין בִּשְׁתֵּי רוּחוֹת וּמַתְנֶה וְאוֹמֵר אִם אֵרַע לִי דְּבַר מִצְוָה אוֹ נִלְחַצְתִּי לְמָחָר וְנִצְרַכְתִּי לְרוּחַ זוֹ זֶה הָעֵרוּב הוּא שֶׁאֲנִי סוֹמֵךְ עָלָיו וְהָעֵרוּב שֶׁבָּרוּחַ הַשֵּׁנִית אֵינוֹ כְּלוּם. וְאִם נִצְרַכְתִּי לְרוּחַ זוֹ הַשֵּׁנִית זֶה הָעֵרוּב הוּא שֶׁאֲנִי סוֹמֵךְ עָלָיו וְשֶׁבָּרוּחַ הָרִאשׁוֹנָה אֵינוֹ כְּלוּם. וְאִם נִצְרַכְתִּי לִשְׁתֵּי הָרוּחוֹת יֵשׁ לִי לִסְמֹךְ עַל אֵיזֶה עֵרוּב שֶׁאֶרְצֶה וּלְאֵיזֶה שֶׁאֶרְצֶה אֵלֵךְ. וְאִם לֹא אֵרַע לִי דָּבָר וְלֹא נִצְרַכְתִּי לְרוּחַ מֵהֶן אֵין שְׁנֵי הָעֵרוּבִין הָאֵלּוּ עֵרוּב וְאֵינִי סוֹמֵךְ עַל אֶחָד מֵהֶן אֶלָּא הֲרֵינִי כִּבְנֵי עִירִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ מִחוּץ לַחוֹמָה:

הלכה ד׳

כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לָצֵאת חוּץ לַתְּחוּם בְּשַׁבָּת כָּךְ אָסוּר לָצֵאת בְּיוֹם טוֹב וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּכְשֵׁם שֶׁהַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת בְּשַׁבָּת חַיָּב כָּךְ הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים חַיָּב. אֲבָל בְּיוֹם טוֹב מֻתָּר לְהוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת. לְפִיכָךְ מְעָרְבִין עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת וּמִשְׁתַּתְּפִין בַּמְּבוֹאוֹת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים כְּשַׁבָּת. וּמְעָרְבִין עֵרוּבֵי תְּחוּמִין לְיוֹם הַכִּפּוּרִים וּלְיָמִים טוֹבִים כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּעָרְבִין לְשַׁבָּת:

הלכה ה׳

יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת סָמוּךְ לְשַׁבָּת בֵּין מִלְּפָנֶיהָ בֵּין מִלְּאַחֲרֶיהָ אוֹ שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת יֵשׁ לוֹ לְעָרֵב שְׁנֵי עֵרוּבִין לִשְׁתֵּי רוּחוֹת וְסוֹמֵךְ עַל אֵי זֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה לַיּוֹם הָרִאשׁוֹן וְעַל הָעֵרוּב שֶׁבָּרוּחַ הַשְּׁנִיָּה לַיּוֹם הַשֵּׁנִי. אוֹ מְעָרֵב עֵרוּב אֶחָד לְרוּחַ אַחַת וְסוֹמֵךְ עָלָיו לְאֶחָד מִשְּׁנֵי יָמִים וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי יִהְיֶה כִּבְנֵי הָעִיר וּכְאִלּוּ לֹא עָשָׂה עֵרוּב וְיֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת אֲבָל בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲרֵי הֵן כְּיוֹם אֶחָד וְאֵינוֹ מְעָרֵב לִשְׁנֵי יָמִים אֶלָּא לְרוּחַ אַחַת:

הלכה ו׳

וְכֵן מַתְנֶה אָדָם עַל עֵרוּבוֹ וְאוֹמֵר עֵרוּבִי לְשַׁבָּת זוֹ אֲבָל לֹא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת. אוֹ לְשַׁבָּת אַחֶרֶת אֲבָל לֹא לְשַׁבָּת זוֹ. לְשַׁבָּתוֹת וְלֹא לְיָמִים טוֹבִים לְיָמִים טוֹבִים וְלֹא לְשַׁבָּתוֹת:

הלכה ז׳

אָמַר לַחֲמִשָּׁה הֲרֵינִי מְעָרֵב עַל אֵיזֶה מִכֶּם שֶׁאֶרְצֶה רָצִיתִי אֵלֵךְ לֹא רָצִיתִי לֹא אֵלֵךְ. אַף עַל פִּי שֶׁרָצָה מִשֶּׁחָשְׁכָה יֵלֵךְ. דָּבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים יֵשׁ בּוֹ בְּרֵרָה. וְכֵן הַמְעָרֵב לְשַׁבָּתוֹת שֶׁל כָּל הַשָּׁנָה וְאָמַר רָצִיתִי אֵלֵךְ לֹא רָצִיתִי לֹא אֵלֵךְ אֶלָּא אֶהְיֶה כִּבְנֵי עִירִי כָּל שַׁבָּת שֶׁיִּרְצֶה יֵלֵךְ אַף עַל פִּי שֶׁרָצָה מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ:

הלכה ח׳

הַמְעָרֵב לִשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת אוֹ לְשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עֵרוּב אֶחָד לְרוּחַ אַחַת לִשְׁנֵי הַיָּמִים צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הָעֵרוּב בִּמְקוֹמוֹ מָצוּי בְּלַיִל הָרִאשׁוֹן וּבְלֵיל שֵׁנִי כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. מוֹלִיכוֹ בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב אוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּמַחְשִׁיךְ עָלָיו וְנוֹטְלוֹ בְּיָדוֹ וּבָא לוֹ אִם הָיָה לֵיל יוֹם טוֹב. וּלְמָחָר מוֹלִיכוֹ לְאוֹתוֹ מָקוֹם וּמַנִּיחוֹ שָׁם עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ וְאוֹכְלוֹ אִם הָיָה לֵיל שַׁבָּת אוֹ מְבִיאוֹ אִם הָיָה לֵיל יוֹם טוֹב. מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת וְאֵינָן כְּיוֹם אֶחָד כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר מִלֵּיל רִאשׁוֹן קָנָה הָעֵרוּב לִשְׁנֵי יָמִים:

הלכה ט׳

נֶאֱכַל הָעֵרוּב בָּרִאשׁוֹן קָנָה הָעֵרוּב לָרִאשׁוֹן וְאֵין לוֹ עֵרוּב לַשֵּׁנִי. עֵרֵב בְּרַגְלָיו בָּרִאשׁוֹן צָרִיךְ לְעָרֵב בְּרַגְלָיו בַּשֵּׁנִי וְהוּא שֶׁיֵּלֵךְ וְיַעֲמֹד בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וְיַחֲשֹׁב בְּלִבּוֹ שֶׁיִּקְנֶה שָׁם שְׁבִיתָה. עֵרֵב בְּפַת בָּרִאשׁוֹן אִם רָצָה לְעָרֵב בְּרַגְלָיו בַּשֵּׁנִי הֲרֵי זֶה עֵרוּב. וְאִם רָצָה לְעָרֵב בְּפַת צָרִיךְ לְעָרֵב בְּאוֹתָהּ הַפַּת עַצְמָהּ שֶׁעֵרֵב בָּהּ בָּרִאשׁוֹן:

הלכה י׳

יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת אוֹ לְאַחַר שַׁבָּת בִּזְמַן שֶׁמְּקַדְּשִׁין עַל פִּי הָרְאִיָּה יֵרָאֶה לִי שֶׁהֵן כְּיוֹם אֶחָד וּקְדֻשָּׁה אַחַת הֵם:

הלכה י״א

זֶה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְעָרֵב שְׁנֵי עֵרוּבִין בִּשְׁתֵּי רוּחוֹת לִשְׁנֵי הַיָּמִים וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה אֶפְשָׁר לוֹ לְהַגִּיעַ לְכָל אֶחָד מִשְּׁנֵי הָעֵרוּבִין בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן. אֲבָל אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַגִּיעַ לָעֵרוּב שֶׁל יוֹם הַשֵּׁנִי בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֵין עֵרוּב הַשֵּׁנִי עֵרוּב. שֶׁהָעֵרוּב מִצְוָתוֹ שֶׁיִּהְיֶה בַּסְּעֻדָּה הָרְאוּיָה מִבְּעוֹד יוֹם וְזֶה הוֹאִיל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַגִּיעַ לְזֶה הָעֵרוּב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ רְאוּיָה מִבְּעוֹד יוֹם:

הלכה י״ב

כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בְּרִחוּק אַלְפַּיִם אַמָּה מִבֵּיתוֹ לְרוּחַ מִזְרָח וְסָמַךְ עָלָיו לְיוֹם רִאשׁוֹן וְהִנִּיחַ עֵרוּב שֵׁנִי בְּרִחוּק אַמָּה אַחַת אוֹ מֵאָה אוֹ אֶלֶף בְּרוּחַ מַעֲרָב וְסָמַךְ עָלָיו לְיוֹם שֵׁנִי אֵין זֶה הַשֵּׁנִי עֵרוּב. שֶׁהֲרֵי בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֵין זֶה הָעֵרוּב הַשֵּׁנִי רָאוּי לוֹ מִבְּעוֹד יוֹם לְפִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַגִּיעַ אֵלָיו שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׁאַר לוֹ בְּרוּחַ מַעֲרָב כְּלוּם:

הלכה י״ג

אֲבָל אִם הִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בְּרִחוּק אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה מִבֵּיתוֹ בְּרוּחַ מִזְרָח וְסָמַךְ עָלָיו לְיוֹם רִאשׁוֹן וְהִנִּיחַ עֵרוּב שֵׁנִי רָחוֹק מִבֵּיתוֹ לְרוּחַ מַעֲרָב בְּתוֹךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה וְסָמַךְ עָלָיו לְיוֹם שֵׁנִי הֲרֵי זֶה עֵרוּב. שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן:

הלכה י״ד

יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת אֵינוֹ עוֹשֶׂה עֵרוּב בְּיוֹם טוֹב לֹא עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת וְלֹא עֵרוּבֵי תְּחוּמִין אֶלָּא מְעָרֵב הוּא בְּיוֹם חֲמִישִׁי שֶׁהוּא עֶרֶב יוֹם טוֹב. וְאִם חָלוּ שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת בַּחֲמִישִׁי וְעֶרֶב שַׁבָּת מֵעֶרֶב מִיּוֹם רְבִיעִי עֵרוּבֵי תְּחוּמִין וְעֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת. וְאִם שָׁכַח וְלֹא עֵרֵב הֲרֵי זֶה מְעָרֵב עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת בַּחֲמִישִׁי וּבְעֶרֶב שַׁבָּת וּמַתְנֶה אֲבָל לֹא עֵרוּבֵי תְּחוּמִין:

הלכה ט״ו

כֵּיצַד מַתְנֶה. אוֹמֵר בַּחֲמִישִׁי אִם הַיּוֹם יוֹם טוֹב אֵין בִּדְבָרַי כְּלוּם וְאִם לָאו הֲרֵי זֶה עֵרוּב. וּלְמָחָר חוֹזֵר וּמְעָרֵב וְאוֹמֵר אִם הַיּוֹם יוֹם טוֹב כְּבָר עֵרַבְתִּי מֵאֶמֶשׁ וְאֵין בִּדְבָרַי הַיּוֹם כְּלוּם וְאִם אֶמֶשׁ הָיָה יוֹם טוֹב הֲרֵי זֶה עֵרוּב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת אֲבָל בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲרֵי הֵן כְּיוֹם אֶחָד וְאֵינוֹ מְעָרֵב לָהֶן אֶלָּא מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב: סָלִיק הִלְכוֹת ערוּבִין

דברי ירמיהו · הלכות עירובין פרק ח׳

ד׳

כשם שאסור לצאת חוץ לתחום בשבת כך אסור לצאת ביו"ט וביוה"כ. וכשם שהמוציא מרשות לרשות בשבת חייב כך המוציא מרשות לרשות ביוה"כ חייב. אבל ביו"ט מותר להוציא מרשות לרשות לפיכך מערבין עירובי חצירות ומשתתפין במבואות ליוה"כ כשבת ומערבין ערובי תחומין ליוה"כ וליו"ט כדרך שמערבין לשבת. ברי"ף במס' ביצה י"ב בסוגיא דמתוך הביא להלכה דעירוב והוצאה ליו"כ ודרפרם בדותא והביא ראיה ממס' עירובין דף ל' ע"א בית שמאי אומרים אין מערבין לנזיר ביין וכו' א"ל בית הלל לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביו"כ וכו' נראה מזה דעירוב ביו"כ ובב"י בסי' תרי"א [כתב] להקשות דילמא בתחומין מיירי ועי' בשאגת אריה בסי' ע' ובס' בינה לעתים הל' יו"ט לבעל כרתי ופלתי בפ"א ה"ו מ"ש בזה וכתב דהו"ל להרי"ף להוכיח מביצה שם דרק ביו"ט משום מתוך א"צ עירוב משא"כ ביו"כ וכתב דעיקר ראית הרי"ף מביצה שם אלא שהביא האי דמס' עירובין דשייך עירוב אף דלא חזי לאכול ביו"כ עיי"ש. ועיין בס' זכרון יוסף חלק או"ח סי' ז' אות כ"ג שכתב לתרץ עם מ"ש בב"י בסי' ת"ד בשם תשובת רבינו דלא שייך י"ב מילין בנהרות ובכרמלית דבמקום דשרי הוצאה וטלטול לא שייך תחומין ומזה אם לא נאמר עירוב והוצאה לא שייך עירוב תחומין ג"כ עיי"ש: ועי' בנמוקי יוסף במס' יבמות בפי"ב דף ק"ב ע"ב בשם הרא"ה דהא דאי' שם אבל מטייל הוא באנפליא של בגד בתוך ביתו אתי למעט חצר שאינה מעורבת דקיי"ל עירוב והוצאה ליו"כ עיי"ש ובמס' יומא ע"ח ע"ב בר"ן שם בשם הרמב"ן להקשות במידי דלאו מנעל היכי נפקי משום משוי דיש עירוב והוצאה כדאי' במס' כריתות ועי' מ"ש ע"ז. הנה מלשון בביתו אין הכרע דהוי מדאורייתא וכמ"ש הר"ן ביו"כ הוי מלבוש גם בכה"ג א"כ [ליכא] למידק כלל מלשון בבית. ובס' שאגת אריה בסי' ע' הנ"ל הביא ראיה ממס' ר"ה כ"ט דאיתא ביו"כ תעבירו שופר מלמד שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע ואמר רב הונא ועם בי"ד וכו' ומשמע שלא בזמן בי"ד משום שמא יעבירנו וש"מ דיש עירוב והוצאה ביו"כ מדאורייתא דאי מדרבנן לא שייך שמא יעברנו דא"כ לבית שמאי דלית להו מתוך אפי' בר"ה שבחול לא לתקע משום שמא יעברנו ועל כרחך דוקא בשבת גזרינן ולא ביו"ט דליכא רק בלאו ומכ"ש אם יהיה ביו"כ מדרבנן דלא שייך שמא יעברנו עיי"ש. והנה מאי שהוכיח מכ"ש דלא שייך שמא יעבירנו ביו"ט י"ל על זה למ"ש במג"א בסי' תקפ"ח ס"ק ד' בשם מהר"ם פדוואה דלא שייך לגזור משום תיקון כלי שיר דנמצא תעקר מצות עשה מהתורה עיי"ש: ובס' בינה לעתים הנ"ל שם פ"א ה"ו כתב דד' אמות דמהלכה למשה מסיני גמירי בשבת לא הוי ביו"כ דאין למדין מהלמ"מ עיי"ש. וא"כ לפי זה בלא"ה לא שייך שמא יעבירנו ביו"כ ויקשה למה תוקעין בבי"ד דוקא. גם עיין בריטב"א במס' יומא דף ס"ו וא"ת לגבי שעיר דיו"כ מאי מלאכת הוצאה איכא וי"ל דמעביר ד' אמות ברה"ר מהוצאה גמר לה וכדפי' בפ' הזורק והא דאמרינן עירוב והוצאה לאו דוקא אלא איסור הוצאה קאמרינן ונקטינן לישנא דרבנן דתיקון ערובי חצירות עכ"ל. ונראה דעתו שלא כדעת הבינה לעתים הנ"ל וכנראה מכל הראשונים ז"ל דד' אמות בכלל הוצאה אחרי גלוי דהלמ"מ עי' בדברי רבינו וברשב"א וכיו"ב בזה. וקושית הריטב"א בלתי מובן למה לא יהיה שייך הוצאה בשעיר של יו"כ שעומד בעזרה ואפי' יהיה מבחוץ עכ"פ שייך עתי לרבות כשהוא ברה"י להתיר להוציאו בחלה. ועי' ברש"י יבמות ל"ד ע"א בד"ה אם היה דאין עירוב והוצאה ביו"כ אבל קיי"ל כרבינו והרבו ז"ל להביא ראיות לדעתו ודעת הרי"ף ועי' מ"ש לעיל בה"ד עיי"ש. ועי' בבינה לעתים פ"ב ה"ב מהל' יו"ט שכתב דתחומין ביו"ט מדרבנן עיי"ש:

ה׳

יו"ט שחל וכו'. עיין בראב"ד ובמרכבת משנה תמה על השגת הראב"ד שרבינו כ"כ להלן הי"א וכמו כן במגדל עוז עמד ע"ז עיי"ש:

ח׳

המערב לשני ימים טובים של ר"ה וכו' צריך שיהיה וכו'. ובראב"ד השיג עליו וכתב דגם בשני יו"ט של ר"ה אע"פ שהן קדושה אחת זה לחומרא ולא לקולא משום ספיקו עיי"ש ובהמ"מ ועיין בשעה"מ שעמד על דברי רבינו וההמ"מ דהרי נראה דמשום ספק עשהו כחדא קדושה עיי"ש מ"ש ליישב ובס' מרכבת המשנה עיי"ש: והנראה לומר במ"ש במס' ביצה ה' ע"ב לפרש הסוגיא דשם דאי' רב אדא ורב שלמן וכו' אף מתקנת ר' יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה מ"ט מהרה יבנה בהמ"ק ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו וכו': ובתוספות במס' מנחות ס"ח בד"ה והא הקשו על מאי דאי' שם משחרב בהמ"ק התקין ריב"ז שיהיה (אור) יום הנף כולו אסור משום מהרה יבנה וכו' ויאמרו אשתקד וכו' ומקשינן ואי ס"ד למצוה משום מצוה נוקום ונגזר וכו' והקשו דשם דהוי מצוה דאורייתא ובמס' ביצה גזרינן כן משום דרבנן עיי"ש: וי"ל דבלא"ה י"ל למה נגזר על הלא שכיח דהרי ברוב פעמים אלול מעובר ונראה דהנה דעת רבינו בפ"ב מהל' ממרים ה"ב דאפי' בטל הטעם אין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חבירו אא"כ גדול בחכמה ומנין ובראב"ד השיג עליו מריב"ז שביטל עיטור שוקי ירושלים עיי"ש ובכ"מ שם אם ריב"ז היה קטן מהם עיי"ש מ"ש בזה בענין תרי יומא דאי לאו משום מנהגא היו עוקרין עיי"ש: ונראה לומר דרב יוסף אמר דמריב"ז וכו' משום דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו ומקשינן וכ"ת ביצה נמי אמנו עליה ריב"ז ושריא כי אמנו אעדות אביצה לא אמנו וא"ל אביי אטו ביצה במנין מי הוה ביצה בעדות תלי וכו' אשתרי עדות אשתרי ביצה וכו' וא"כ לאביי לא שייך כלל לומר דבר שבמנין בביצה אבל י"ל דהנה בבטל הטעם דצריך מנין אחר ולא גדול ממנו כמ"ש הראב"ד נראה דזה כשבטל כל הטעם וגם בזה צריך למנין אבל בכה"ג שהטעם לא בטל לגמרי שהרי נפק"מ לענין ביצה במהרה יבנה וכו' וא"כ כשלא בטל לגמרי אף במנין אחר לא יהני אלא בגדול בחכמה ומנין לכו"ע וכמ"ש הראב"ד לא היה ריב"ז גדול מהראשונים וי"ל מהאי טעמא כי אמנו אעדות אביצה לא אמנו משום דעל ביצה שייך עוד הטעם לאסור וזה דעת רב אדא ורב שלמן משום אשתקד וכו' וא"כ כשביטל התקנה לענין עדות הניחו לענין ביצה דאל"כ לא היה יוכל לבטלו לענין עדות ג"כ ומקשינן על עדות גופא שייך אשתקד וכו' ומשני לבי"ד מסורה ומיושב לפ"ז קושית התוס' במס' מנחות הנ"ל דכאן לא גזרו משום דרבנן אלא משום דרבנן לא יהני ביטול דריב"ז דאין בי"ד יוכל לבטל וכו' בכה"ג דאין עוד טעם לאיסור אבל שם במס' מנחות דגזר ריב"ז לכתחילה מקשינן לכתחילה ניקום ונגזור: ויש להבין במ"ש סוגיא הגמ' שם רבא אמר אף מתקנת ריב"ז וכו' מי לא מודה ריב"ז שאם באו עדים מהמנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש וכו' ועי' ברש"י ובתוס' שם בד"ה מי שהקשו מאוד דמנ"ל ומה יכריחנו לומר דריב"ז לעדות ביטל ולענין ביצה וכיו"ב לא ביטל התקנה עיי"ש ובס' פנ"י מ"ש בזה וגם הלשון מי לא מודה וכו' יפלא מאוד ולמ"ש י"ל דרבא הוכיח ואמר מי לא מודה ריב"ז וכו' דעל כרחך מדביטל התקנה שלא לקבל העדים מזה יש להוכיח דבשאר הדברים הניחו כבראשונה שיהיה היום קודש ומחר קודש דאל"כ לא היה יכול לבטל גם לענין העדות דאין בי"ד יוכל וכו' דלפ"ז יש טעם שלא לבטל העדות ג"כ דכיון דנפק"מ לענין ביצה וכיו"ב ומדביטל להעדות מזה דלשאר דברים לא ביטל ומשו"ה הי' בכחו לבטל שלא לקבל עדים דע"ז לא נשאר עוד טעם עתה ואמר שפיר מי לא מודה זה שביטל לענין עדים מכריח שהניח היום קודש ומחר קודש לשאר דברים והנה לדעת רבינו דאפי' בטל הטעם צריך גדול וכו' מקשינן ומי לא וכו' בכה"ג דלא בטל ודאי נאמר כן ועי' בהל' קידוש החודש פ"א ה"ו דנראה דעת רבינו דלאחר ריב"ז תקנה הראשונה לא זזה ממקומה כמ"ש בשעה"מ הנ"ל עיי"ש ולמ"ש יסוד לזה מסוגיא הנ"ל ועי' עוד במג"א בסי' תט"ז ובמחצית השקל שם עיי"ש ועי' מ"ש לעיל בה"ו:

י׳

יוה"כ שחל להיות ערב שבת או לאחר שבת בזמן שמקדשין ע"פ הראייה יראה לי שהן כיום אחד וקדושה אחת הם. נראה משום דשוין בקדושתן ודוקא ביו"ט דקיל משבת באוכל נפש ולמאן דס"ל מתוך בשאר דברים ג"כ ולפ"ז אם נאמר אין עירוב והוצאה ביו"כ כמ"ש לעיל עי' לעיל ה"ד דדעת רש"י כן וא"כ גם יו"כ קיל משבת ועיין בשאגת אריה בסי' ע"ב אם מחמר בשבת עיי"ש ועי' במס' שבת קי"ד בחלבי שבת שקריבין ביו"כ וחלבי יו"כ אין קרבין בשבת לר' ישמעאל עיי"ש ודעת רבינו דעירוב והוצאה ליו"כ וא"כ קדושה אחת היא והנה לענין מערבין לשניהם כאחת לא נפק"מ דממ"נ דאם עירוב והוצאה א"צ עירוב אלא די"ל דאם מדרבנן צריך לעירוב ביו"כ י"ל דקיל משום דמדאורייתא אין אסור בהוצאה ובשבת מדאורייתא וצ"ע בזה די"ל דמדאורייתא א"צ לעירוב ומדרבנן שוים ועי' בהל' תמידין ומוספין פ"א ה"ז שכתב רבינו חלבי שבת קריבין בלילי יו"ט וכו' אבל אין קריבין בלילי יו"כ שנאמר עולת שבת בשבתו ולא עולת שבת זו בשבת אחרת ועי' במס' שבת קי"ד ע"ב ומס' סוכה נ"ד ע"ב יו"כ שחל להיות ערב שבת לא היו תוקעין ובמוצאי שבת לא היו מבדילין ותליא שם במחלוקת דר' ישמעאל ור' עקיבא אם חלבי שבת קריבין ביו"כ ועי' ברש"י שם וא"כ דמדרכו של רבינו כמ"ש ז"ל לכתוב יראה לי אלא בדבר שאין מפורש והרי כיון לדעתו שבת שוה ליו"כ לענין הקטרת חלבים ג"כ ולא שנא הבדלה ותקיעה דלא שנא בין קודש לקודש כמ"ש ברש"י ותוס' שם וא"כ לכאורה מפורש כן דהוי קדושה אחת ואם נאמר דבאיסור מחמר וד' אמות ברה"ר אין ברור כ"כ ונראה עכ"פ לדעת דכיון דקיי"ל אין מבדילין ואין תוקעין נראה דאין בין יו"כ ושבת גם לענין מחמר ג"כ וכיו"ב ועי' בתוס' שבת קי"ד ע"ב בד"ה ולתקע וברשב"א שם עיי"ש ובענין חילוק מלאכות ביו"כ עי' שעה"מ פ"א ה"א משמיטה ויובל ובטעם המלך שם בשם ירושלמי פ"ג דשבועת ובשאגת אריה הנ"ל עיי"ש ובטורי אבן מגילה בזה עיי"ש:

י״ד

יו"ט שחל להיות בערב שבת אין עושין עירוב ביו"ט לא עירובי חצירות ולא עירובי תחומין אלא מערב הוא ביום ה' שהוא ערב יו"ט ואם חלו ב' ימים טובים של גליות בחמישי וערב שבת מערב מיום ד' עירובי תחומין ועירובי חצירות. ואם שכח ולא עירב הרי זה מערב עירובי חצירות בחמישי ובערב שבת ומתנה אבל לא עירובי תחומין. במס' ביצה ט"ז ע"ב ת"ר יו"ט שחל להיות בע"ש אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצירות. רבי אומר מערבין ערובי חצירות אבל לא עירובי תחומין מפני שאתה אוסרו בדבר האסור לו ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו. וברש"י איתא כח יש בידך לאסור עליו מלעשות צורך מחר דבר שהוא אסור בו ביום והיינו תחומין שאף ביו"ט אסור לצאת מן התחום עכ"ל. ובד"ה לא עירובי חצירות לטלטל למחר דנראה כמתקן עכ"ל: ובלתי מובן כיון דבכל גונא התיקון על מחר לשבת וא"כ מאי שנא דלא הוי אסור היום מ"מ כמו כל נראה כמתקן ומתקן על לאחריו דיותר אסור מלהשתא דלא שייך בכה"ג מתוך. ובתוס' בד"ה רבי נראה מפורש היטב האי דאסרו בדבר המותר שכתבו דטעמא דרבי דס"ל קדושה אחת ומשו"ה לא שנא עירובי חצירות אלא דלא שייך קדושה אחת אלא במה ששוים שבת ויו"ט באיסור אבל לא מה שביו"ט מותר ובשבת אסור דלא שייך קדושה אחת לענין זה וא"כ הפי' בדבר דאסור ביו"ט דשייך קדושה אחת לא מהני ובדבר המותר ביו"ט דלא שייך קדושה אחת מהני. וכיו"ב דעת רש"י משונה מדעת התוס' במס' פסחים מ"ז דדעת רש"י דמאן דס"ל צרכי שבת נעשית ביו"ט משום דקדושה אחת היא ובתוס' שם בד"ה ואי חלקו על רש"י שם מקושיא שהביא שם. ולכאורה ממ"ש כאן לא שייך מאופה ליו"ט לשבת קדושה אחת דביו"ט מותר. והנה זה שסיימו בתוס' כאן דבר שמותר לעשות ביו"ט עצמו לטלטל בחצירו לעשות עירוב בשביל שבת עכ"ל. והרי לדעת התוס' לעיל צריך צורך קצת לצורך יו"ט וא"כ העירובי חצירות דהוי לצורך שבת לא שייך מותר ביו"ט ג"כ. וראיתי בצל"ח שהקשה דהו"ל לחלק בין ערובי חצירות לצורך יו"ט ושלא לצורך יו"ט עיי"ש. נראה מדבריו דיש בערובי חצירות ג"כ לצורך יו"ט. והנה הרי בלא"ה הערובי חצירות על לצורך שבת ושלא לצורך יו"ט. והנה למ"ש בתוס' קדושה אחת לא שייך אלא בדבר שאסור בשבת כמו ביו"ט וא"כ בהאי דערובי חצירות די"ל דשלא לצורך ביו"ט ג"כ אסור יהיה מהאי טעמא קדושה אחת וא"כ לא יהני ג"כ. ואם נאמר דמהני כיון דלצורך מותר וא"כ לאו קדושה אחת היא הרי לפ"ז אזלינן בתר הצורך דמותר והוי כב' קדושות וא"כ הוי הערובי חצירות ביו"ט שלא לצורך ואסור דלא שייך מתוך. ואם נאמר דמותר ביו"ט דשייך מתוך משום דשלא לצורך אסור וא"כ הערובי חצירות לצורך ולפ"ז לא הוי כב' קדושות דהרי ביו"ט ג"כ אסור כמו בשבת: אמנם כנראה בתוס' במס' פסחים הנ"ל דלא פליגי על רש"י דאם נאמר קדושה אחת מותר לבשל ולעשות מיו"ט לשבת אלא שכתבו דזה בלתי מספיק עיי"ש. וא"כ לפ"ז נאמר אם נאמר משום דשניהם אסורין שלא לצורך וא"כ קדושה אחת ומותר מיו"ט לשבת אף דהוי שלא לצורך יו"ט וא"כ לא מהני דהרי צריך הערובי חצירות קודם שחל קדושת יו"ט לפ"ז. ואם דמשום דלצורך מותר ביו"ט הוי ב' קדושות ממילא אסור שלא לצורך יו"ט אף דהוי לצורך שבת. ולרש"י י"ל דודאי לרש"י צ"ל ג"כ לרבי קדושה אחת ומ"ש ברש"י משום קדושה אחת מותר מיו"ט לשבת זה למאן דס"ל צרכי שבת נעשין ביו"ט אבל מאן דס"ל אין נעשין ביו"ט לא ס"ל כן אלא כמ"ש בתוס' דמאי דמותר לזה אסור לזה לא שייך קדושה אחת ולרש"י שלא לצורך יו"ט כלל ג"כ מותר. ומ"ש ברש"י משום מתקן זה למאן דאמר צרכי שבת נעשין ביו"ט דס"ל משום קדושה אחת מותר מיו"ט לשבת ועל כרחך לא שייך לדידיה לומר כמ"ש בתוס' דבזה דאין שוין הוי ב' קדושות צ"ל לדידיה משום דמחזי כמתקן דודאי רבה ור"ח לא יחלקו בפלוגתא דתנאי אלא דפליגי בפי' קדושה אחת וב' קדושות אם הוי אף במאי שאינם שוים באיסורא. ולזה דס"ל לרבי בשאין שוים ג"כ קדושה אחת צריכין לומר לרבי משום מחזי כמתקן:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות עירובין פרק ח׳

ה׳

י"ט שחל להיות סמוך לשבת וכו'. עי' השגת הראב"ד וכוונתו דאף דרבינו ביאר חילוק זה בהלכה י"א מ"מ השגתו הוא מדכייל רבינו י"ט סמוך לשבת ובשני ימים טובים של גליות משמע דס"ל דדין אחד להם וזה אינו דדוקא בי"ט ובשבת לא מצי לערב בב' רוחות אם אינו יכול להלוך אבל לא בשני ימים טובים של גליות דממ"נ מהני העירוב ובזה חלק על רבינו וכתב הוא הכונה מה שמצא בעל מגדל עוז בחיבור השגותיו של הראב"ד שסיים ראיתי שבסוף הפרק חזר ופירש זה כתב לחזק הקושיא מדפי' רבינו דבריו ולא מחלק בין ימים טובים של גליות ובין יו"ט ושבת הסמוכים ש"מ דלא ס"ל לחלק וע"ז חולק עמו ודלא כמו שהבין המגדל עוז. וגם דעת הטור כראב"ד שכתב באו"ח סי' תט"ז ביו"ט ושבת הסמוכים בעינן שיהיה העירוב מונח במקום שיכול לבוא אצלו ביום הא' ולא כתב כן בשני ימים טובים של גליות. ובש"ע שם העתיק לשון רבינו וע"ש במג"א מ"ש ליישב שיטת רבינו. ועי' בתוס' חדשים במסכת עירובין פ"ג מ"ו שהשיג על המג"א. ולענ"ד נראה דרבינו לטעמיה ע"פ מ"ש בהל' יו"ט פ"ו הלכה י"ד שכל הדברים שאנו מתירין וממ"נ בשני ימים טובים של גליות היינו דוקא בזמן שהיו עושין שני ימים טובים להסתלק מן הספק אבל היום אין יו"ט שני להסתלק אלא מנהג בלבד וחמיר טפי והראב"ד שחולק עמו שם אזיל נמי לטעמיה כאן:

ח׳

המערב לשני י"ט. והראב"ד כתב שטעה בזה וכו'. ועי' ירושלמי עירובין דף ט' ע"א מ"ש בספרי ש"י ד"ה ר"י אומר וכו':

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות עירובין פרק ח׳

ב׳

לפיכך אם עירב או עירבו עליו שני עירובין כו' הר"ז לא יזוז ממקומו. בירושלמי פרק ד' הלכה א' ריב"פ בעי ארבע אמות שאמרו תחום הן או אינן תחום. אין תימר תחום הן אין נותנין לו ד"א משני מקומות וכו'. ואולי כונתו דאם הוא תחום וכשלא קנה אלפיים יש לו תחום של ארבע אמות א"כ אם שנים עירבו עליו זה לדרום וזה לצפון ומצעו התחום דאז הדין דלא יזוז ממקומו גם ארבע אמות אין נותנין לו דבכל פסיעה יוצא הוא מתחומו שלצד האחד היינו מגבול האלפים [ודוגמא לכיו"ב תמצא ברש"י דף ע"ו ד"ה אויר ב' רשויות כו' יעו"ש היטב] ואם אינן תחום אלא דקולא הוא שהקילו רבנן למיתב ארבע אמות לכל אדם א"כ גם בעירבו עליו לשני רוחות ומצעו התחום נותנין לו ד' אמות דכולי האי שלא לזוז כל עיקר לא אחמירו עליו חכמים ונתנו לו ד' אמות ופשוט. מהא דתני שלא יוציא זה משלו לשל חבירו. וטעמא דכליו כרגלי הבעלים ולכן אסור להוציאן חוץ מארבע אמותיו וכמו במי שיש לו תחום אלפיים דאסור לאחר להוציא כליו מאלפים דבעלים כן הכא מקום הד' אמות הוי כתחומו וכליו כרגלי הבעלים הרי דארבע אמות תחום הן וכשעירבו עליו משני מקומות לא יזוז ממקומו דבפסיעה אחת יוצא מתחומו שלצד האחד ודו"ק.

ה׳

יו"ט שחל להיות סמוך לשבת כו' ובהלכה ח' ע"ש, ובהלכה י"א זה שאמרנו כו' וזה הואיל ואינו יכול להגיע כו' הרי זו אינה ראויה מבעוד יום. נראה לדעתי הא דבעינן סעודה הראויה מבעו"י לכן אינו רשאי להניח עירוב לרוח השני רחוק מסוף תחומו ביום ראשון משום דהוי אינה ראוי' לו לבוא בה"ש לאכול אותו הוא דוקא ביום טוב ושבת שאפילו אם שתי קדושות הן מ"מ קדוש היום ואסור לילך ביו"ט חוץ לתחום אבל בשני יו"ט של גליות שמערב בשני רוחות אף שהניח עירובו ליום ראשון רחוק אלפיים מעירו יכול להניח העירוב ליו"ט שני רחוק אלפיים מעירו מעבר השני. ואע"ג דמבעו"י אינו יכול להלוך חוץ מעירו אף אמה אחת משום דמספקא לן שמא יום ראשון הוא יו"ט ואסור להלוך חוץ לתחומו מ"מ הא יום שני צריך עירוב א"כ בצד זה הוי יום קמא חול גמור והי' יכול להלוך כמה שירצה והי' יכול לבוא מבעו"י למקום שהניח שם עירובו לשני ודיקא נמי דמשום ספק לא מיחשב סעודה שאינה ראויה מבעו"י דהא קיי"ל מתנה אדם על עירובו אם בא חכם למזרח עירובו למערב כו' אע"ג דבין השמשות לא חזי לאכול עירובו דשמא בא חכם למערב וקנה עירובו אלפיים אמה לצד מערב ואינו רשאי לזוז מעירו לצד מזרח אף אמה אחת מ"מ סעודה הראויה מבעו"י קרינא בי'. ואם נרצה לחלק תמן בין השמשות מה דאסור לילך היינו בתחילת היום שקונה עירובו [דעדיין הוי בה"ש] הוי ככל שבת דלא גזרו בה"ש דלגבי עירובו שלצד מזרח הוי איסור תחומין שמצד מערב דהוי מדרבנן כמו כל שבותין דעלמא, נמצא מה דלא חזי הוי ככל שבותין של בה"ש לגבי עירוב, אבל כאן הוי בה"ש דאפוקי יומא דאתחזק אסורו דכל יו"ט ראשון אסור בתחומו. זה אינו דר' יהודא מיירי בהך דמתנה אדם על עירובו ור"י סובר תחומין דאוריתא כמוש"כ הרא"ש פרק מי שהוציאוהו. לכן ע"כ דמה שאינו יכול להגיע אל העירוב משום ספק לא מיקרי סעודה שאינה ראוי' מבעו"י ואע"ג דמצינו בהך דאם הניח שתי ככרות אחת חולין ואחת של תרומה ונתערבו דאינו עירוב משום דאינה ראוי' מבעו"י למיכל בשביל ספק שאני תמן שגוף הסעודה לא חזי' למאכל אדם משום ספק, משא"כ כאן דמספק אינו יכול לבא לצד עירובו. הא עירובו חזי למאכל כל אדם שפיר מקרי' סעודה הראוי' מבעו"י וכגון דא נאמר הבו דלא להוסיף עלה וזה נכון. וגם לשיטת הרז"ה ור"י דגרסי משום הכנה שצריך לילך לסוף תחומו ואסור אפשר דבשני י"ט של גליות שרי, דהא שרינן הכנה מזה לזה. דשרינן ביצה שנולדה בראשון להיאכל בשני [ועיין לקמן שלפי דברי גם הכא צריך לאסור משום הכנה, אך מ"מ הא הוי הכנה גמורה ואפשר דבהא לא מחמרינן כולי האי] ונראה דזה כוונת רבינו הראב"ד בהשגות. ואיך לא פירוש ולא חילק בדבר [בין שני יו"ט של גליות לבין יו"ט לשבת] דבגמרא העמידוה דמנח לי' בסוף אלף אמה כו' דאי לא י"ט ושבת לא מצי לערב בב' רוחות [פירוש, דוקא ביו"ט לשבת, אבל בשני יו"ט של גליות ל"ש זה כפי מה שביארנו] וזה נכון בכונתו ולא יהי' ח"ו כמתעתע שלא יראה דברים המפורשים בהלכה י"א ועי' מג"ע ודו"ק. והנה מסוגיא זו דקרי לה סעודה שאינה ראויה מבעו"י יש לעמוד במה שנסתפקנו במניח עירובו חוץ לב' אלפים אמה של תחום ביתו והוא בעיר גדולה ששם כלים שני אלפים של תחום ביתו וכמו דקיי"ל דאין אנשי עיר קטנה מהלכין בעיר גדולה, דתיכף בשעת קנייתו את העירוב הרי נחשבת לו העיר הגדולה שהניח שם עירובו כד' אמות וא"כ הוא עם עירובו בתוך התחום ויכול לבוא ולאכול את עירובו, או כיון דתחילת היום קונה עירוב א"כ ביה"ש לא הוי מצי למיזל לאכול את עירובו דהוה יוצא חוץ לתחום אין הוא ועירובו במקום אחד. ומסוגיא זו יש לעמוד דכאן הלא ודאי איכא זמן מן היום שאנו קוראין אותו בה"ש מפני שאין אנו יכולים להכריעו אם הוא יום או לילה והוי חזי לבוא ולאכול את עירובו דעל ספק חוץ לתחום הוי בה"ש כמו על שבותין דעלמא דלא גזרו רבנן ולומר משום דאפוקי יומא חמיר דאתחזק אסורו זה לא נהירא וצ"ל דשבות דתחומין חמיר טובא והוי כשבות דפחות מד"א דגזרו בי' רבנן כמו"ש התוספות והראשונים אע"ג דתוספות כתבו בנתגלגל חוץ לתחום טעמא דהחמירו דאם נאמר דקנה שביתה היכא דמונח עירובו עומד עכשיו חוץ לתחומו ואין לו רק ד' אמות וטעם זה לא שייך בספיקא דילן מ"מ בענין שעמדנו עליו יש להחמיר מסברא אחרת, דבעינן דבלא קניית העירוב ג"כ היה יכולת בידו להיות עם העירוב במקום אחד ודירתו של אדם נמשך אחר פתו ולכך ממילא קונה לו עירוב, אבל לא שיהא היכולת בידו לבוא לעירובו מחמת קנין העירוב. שוב התבוננתי דזה גמרא ערוכה בנתגלגל חוץ לתחום בתוך ד' אמות דאע"ג דהשתא הוי חוץ לתחום בכ"ז כיון דלאחר קנין העירוב יהי' הוא ועירובו בתחום קונה ודו"ק. ובמאי דפשיטנא בעירובי תחומין אם נתן העירוב רחוק הרבה מסוף תחום ביתו רק שהוא מונח בעיר גדולה שאם יקנה לו העירוב נמצא שיש לו כל העיר כד' אמות ומשם לכל רוח אלפיים שאם תחשוב שהוא כקונה שביתה בעיר הגדולה אינו רחוק יותר מתחומו במקום עמידתו עכשיו מגמרא ערוכה הנ"ל גבי נתגלגל בתוך ד' אמות. נראה בזה פירוש התוספתא שהביאוה תוספות בדף ל"ה מודים חכמים לר"א בבני חצר ובני מרפסת שגבו עירובן ונתנוהו בבית אע"פ שיודעין שאין המפתח במקומו שעירובו עירוב. שכונתו בנמצא המפתח בשבת בחצר וקודם הקנין הרי המפתח שהי' בין השמשות בחצר והוי מכלים ששבתו בחצר ואם יטלטלוהו לפתוח הדלת של תוך פתח הבית הוי כמטלטלו אל תוך הבית דקיי"ל כר' יהושע בשבת קכ"ד דכלים של תוך הפתח הוי כפנים יעו"ש וא"כ הא מטלטל כלים ששבתו בחצר אל תוך הבית מ"מ כיון שאם יקנה העירוב יהא מותר לטלטל כלים ששבתו בחצר אל תוך הבית שרי לטלטל וקני העירוב אע"ג דבלא סבת הקנין של העירוב הלא המפתח שבת בחצר ואיך שרי לטלטלו אל תוך הפתח דהוי כלפנים בכ"ז שרי וכדפרישית, וה"ה אם נמצא תוך העיר בעירבו כל החצירות דסמכינן על שיתוף במקום עירוב ודו"ק. ובהא דרמי שם בסוגיא, אלא הא דאר"י עירב ברגליו יום ראשון כו' הא קא מכין מיו"ט לשבת. ותמהו התוספות דלפ"ז אמאי לא קשה מלתא דר' יהודא גופי' דאמר עירב ברגליו ביום ראשון אינו מערב בפת בשני כו' אמאי אסור לערב בפת בתחילה ביו"ט יעו"ש. ולדעתי נראה דהוה סבר דרב יהודא אזיל אליבא דרבנן דמספקא להו אם שתי קדושות הן או קדושה אחת היא א"כ לא מצי למיפרך ממילתי' גופא דנאמר כרמי בר חמא דנותן עירובו אין לו ד' אמות והמערב ברגליו יש לו ד' אמות עיין דף נ"ב דמבעי לי' וא"כ לעולם ליכא טעמא דהכנה רק טעמא דהוה קנין עירובא בשבתא, לכן אם עירב בפת ביום ראשון ולא הי' לו ד' אמות לבד מאלפיים שלו וביו"ט כי מערב ברגליו אכתי אין לו לילך ד' אמות משום דמספקא לי' שמא היא קדושה אחת ואין לו רק אלפיים שהיו לו במקום הזה גם ביום ראשון ואין קונה קנין חדש ביו"ט, אבל אם עירב ברגליו ביום ראשון והי' לו ד' אמות לבד האלפים ועכשיו ביו"ט שמערב בפת הלא הפסיד הד' אמות שחוץ מהאלפים נמצא מה שמהלך אלפים אינו מחמת קנינו של אתמול דהא חזינן דנפקע קנינו של אתמול, דאתמול הי' לו קנין של ד' אמות ועכשיו אין לו, ושוב הוי על האלפיים קנין חדש ומיחזי כקונה שביתה בשבתא. לכך פריך לרבה דאית לי' הכנה ובאמת גם אביי אית לי' הכנה רק דהוי סבר דהוי מדרבנן, אבל לרבה דיליף הכנה מקרא שפיר מקשה אלא הא דתנן כיצד הוא עושה כו' הא קא מכין מיו"ט לשבת, דאע"ג דלרבנן מספקא להו אם קדושה אחת היא ואינו צריך להניח כלל העירוב ביו"ט, מ"מ כיון דהכנה דבר תורה ספיקא לחומרא וכן כאן מרב יהודא ג"כ ראוי להחמיר בספיקו ושלא לערב ברגליו דהוי ספק הכנה ודו"ק. ומהאי טעמא נראה דפסיקא לי' לרבא דהנותן עירובו בפת יש לו ד' אמות אע"ג דפשיטות דילי' נדחה דף נ"ב משום דסבר דרב יהודא ג"כ סובר דשתי קדושות הן כרב רבו ואפ"ה אמר עירב בראשון בפת מערב בשני ברגליו ואם תאמר דהנותן עירובו בפת אין לו ד' אמות הלא קני שביתה ביו"ט דאתמול לא הי' לו ד' אמות ועכשיו יש לו לבד האלפיים של תחומו. ולאוקמ' דנותנו בעיר דלכו"ע העיר אינה נחשבת לו מתחומו כמו"ש תו' דף ס' דחיקא לי' ואיהו לטעמי' אזיל דסבר ביצה י"ז דאסור למקני שביתה בשבתא יעו"ש ודו"ק. ודע דהתוספות נתקשו לר' אליעזר דסבר הכנה אסורה מיו"ט לשבת וסבר דיו"ט ושבת שתי קדושות הן ולית לי' הואיל א"כ איך אופין מיו"ט לשבת דליתא לתרי טעמי דאמרינן פרק אלו עוברין. ונראה לדעתי דבשלמא בעירוב דהולך עם הפת לסוף תחומו לילך בשבת רחוק שני אלפים משם דזה אסור ביו"ט להלוך חוץ לתחום לכן אסור להכין כדי הלוך צורך מחר חוץ לתחום, אבל אפיה ובשול שלצורך יו"ט נעשים ביו"ט ה"ה דנעשים לצורך שבת וכמו בחלבי שבת שקריבין ביו"ט [אע"ג דחלבי יו"ט אין קרבין בשבת ונדו"נ א"ק ביו"ט] והיינו דכמו דקריבין חלבי יו"ט ביו"ט כן קריבין חלבי שבת ביו"ט ה"נ בצורך הדיוט דברים המותרים ביו"ט שרי לעשותן לצורך שבת ג"כ. אמנם מתמן אין ראי' דשאני צורך יו"ט שהותר משום שמחת יו"ט שהיא מצוה דבר תורה לא כן עונג שבת שהוא רק דברי קבלה לכן לא שרי לאפות ביו"ט לצורך שבת, משא"כ חלבי שבת וחלבי יו"ט ששניהן שוין ועדיפא טפי שחלבי שבת דוחין שבת בזמנה. וזה לדידן דקיי"ל שמחת יו"ט מצוה, אבל ר' אליעזר סובר שמחת יו"ט רשות בפרק אלו דברים א"כ כמו דשרי לאפות ביו"ט לצורך יו"ט גופי' כן שרי לאפות לצורך שבת ג"כ דהא חזינא בצרכי גבוה דנעשים בו חלבי שבת כמו שקריבין בו חלבי יו"ט ודו"ק.

ח׳

דעת הראב"ד דכי אמרינן דב' ימים של ראש השנה קדושה היא לחומרא דאינו רשאי לערב עליו בשתי רוחות הא לקולא לא, ואם נאכל עירובו אינו יוצא עליו בשני והוי חמר גמל בשני וטעמו נראה דמפני מה אמרו דהם קדושה אחת משום שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש, ובזה כיון שלא קבלו העדים בראשון הרי יום טוב הוא דבר תורה בשני, ויום ראשון הוי דדבריהם. ואם נאכל עירובו בראשון אינו יוצא בשני, ה"ה לאחר תקנת ריב"ז דמפני זה אנו עושים אותם קדושה אחת אם נאכל בראשון אינו יוצא עליו בשני אולם לפירוש רש"י ז"ל בריש ביצה בטעמא דרבא דאמר אף מתקנת ריב"ז ביצה אסורה מי לא מודה שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין היום קודש ולמחר ופירש"י ז"ל אע"ג דתקן לקבל עדים כל היום להיות מונין המועדות מן הראשון כו' אבל מלעשות יו"ט שני לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה, הרי כיון דאסרת מטעם זה אז הוי יו"ט ראשון עיקר דבר תורה ובזה אם נאכל בראשון יוצא עליו בשני, ותו השתא נמי ועדיפא מיני' סבר רבינו בהלכות אבל דיום ב' של רה"ש אינו מתאבל אף אבילות יום ראשון דקדושה אחת הן לגמרי יעו"ש ויש להאריך בזה ואכ"מ. ולפי דעת רבינו דנאכל עירובו בראשון של רה"ש יוצא עליו בשני אתי שפיר הא דאמרינן לט: ומאי קושיא כו' ר"י עושה איסור ב' יו"ט של גליות כב' ימים טובים של רה"ש לרבנן דשרו. וזה זר מאד ולפי שיטתו ז"ל א"ש דקאי אהא דשמע לר' יהודא דנאכל עירובו בראשון אינו יוצא עליו בשני קאמר וכן היה ר' יוסי אוסר בשני יו"ט של גליות דבזה מודה דשתי קדושות הן אבל ברה"ש סובר דיוצא עליו בשני וזהו כוונת הגמרא שעושה איסור ב' יו"ט ש"ג כמו ב' יו"ט של רה"ש לרבנן דשרו להתנות על הכלכלה דלדידהו נאכל עירובו אינו יוצא עליו בשני ודו"ק.

י״ד

יו"ט שחל להיות בערב שבת אינו עושה עירוב ביו"ט כו' ואם שכח ולא עירב הר"ז מערב עירובי חצירות בה' ובערב שבת ומתנה אבל לא עירובי תחומין. בזה פליגי אמוראי ורבא סובר דעירובי תחומין לא דמקני שביתה ביו"ט לא והנה הבה"ג פסק דלא כרבא. והוא תמוה ונראה ברור דסובר דרבא אזיל לטעמיה דאמר בעירובין דף ל"ה ש"מ סוף היום קונה עירוב וא"כ הקנין של העירוב נעשה בסוף היום שהוא יו"ט ראשון וקונה קנין בשבתה הוי ולית לי' מה שכתבו תו' התם דרבא דברייתא קאי ולי' לא סבירא לי' אבל אנן קיי"ל תחילת היום קונה עירוב כמסקנא דסוגי' דמערבין לב' רוחות יעו"ש לא נעשה הקנין רק בתחלת היום שהוא יו"ט השני לצורך אותו יום וכמו כל עירובא דשבתא שתחילת שבת קונה אותו ושרי וזה נכון. והנה מדברי רבינו משמע דאף להניח העירוב ביו"ט ראשון לצורך יום שני אסור אכן הנודע ביהודא מהד"ת סימן מ"ח כתב דלאסור לערב מיו"ט ראשון לצורך שני לא מצא בשום מקום. ובמחכ"ת נעלם מעיניו הבהירות דברי התוספות עירובין ל"ח ד"ה ור"א התם משום הכנה. וא"ת ל"ל טעמא כו' דאין מניחין עירובי תחומין מיו"ט לחבירו. ואע"ג דהתם לא שייך בי' הכנה דהא נולדה בזה מותרת בזה. וכל מעיין ישר יראה דסברתם דאסור אף להניח עירוב ביום ראשון לצורך יו"ט שני דהוי דוגמא דכמו דנולדה בזה מותרת בזה, אבל להניח עירוב לצורך שבת מאי דמיון זה לזה דהא הותר לו לילך בשבת חוץ לתחום ע"י הנחתו העירוב בשני הימים שאחד מהן יום טוב. ובאמת כי סברת הנוב"י היא חלושה יעו"ש בדבריו. ומה שהקשו התוספות דל"ל טעמא דהכנה ותירצו דאזלא למאן דמתיר להניח ולהתנות דלא סבר טעמא דקנין שביתה בשבתא צ"ע דמאין פסיקא להו דילמא מיו"ט לשבת גם לרב חייא בר"א אית לי' דאסור להניח בתחילה משום דקני שביתה ביו"ט רק בשני יו"ט של גליות שרי להניח ולהתנות דממנ"פ או דלא צריך קנין עירוב היום השני דקנה מאתמול או דמניח עירובו בחול. ובאמת נדחק הרשב"א בטעמו יעו"ש. וראה בתוספות ביצה שפירשו דלכן לא נזכר שום טעם הכנה משום דהוי ספק שמא חד מינייהו חול ופירש מהרש"א דהוי ממנ"פ או יום הראשון חול הוי ההכנה מראשון ואם השני חול הוי ההכנה משני, וכונתו שרק איזה יום שהוא חול בו הוא מכין [והצל"ח לא דק במכת"ה] כן סבר רב חייא בר"א גם לטעמא דקנין שביתה ודו"ק. ולדעתי נראה דאף לפי מה שפירשו בתו' בביצה דהא דקא אסר משום קנין שביתה בשבתא כונתו דהוי הכנה ואין מכינין מיו"ט לשבת מ"מ בהא לא פליגי דאפילו מראשון לשני אינו מניח עירוב ומתנה ולא דמי להא דשרינן ביצה שנולדה בראשון להאכל בשני. דתמן דהוי הכנה דממילא ועל הכנת המאכל לא שייך שום איסור רק על אכילת מחר, ולמחר מחזקינן דיום ראשון חול הוי ומש"ה עבדינן יום שני וא"כ הוי כביצה שנולדה בחול, אבל עירוב שמערב מיו"ט לחברו הלא עכשיו יום טוב גמור הוי, מאי אמרת דלמחר חול הוא. זה אינו דהא למאי עביד עירוב אם לא משום שלמחר הוא קודש והוי כמכין מיו"ט. וטפי יש לומר דאף אם נאמר דלמחר חול הוא מ"מ כיון שאינו רשאי לצאת למחר בשביל ספק ובעירובו היום קא מתקן עושה צרכי חול ביו"ט הוי. וזה נכון מאד. נמצא דאסור להניח עירוב מיו"ט ראשון לשני וכמו דמורה לשון רבינו בהלכה ט' שצריך שיהא אותו הפת שעירב מערב יו"ט אף ב"ב יו"ט של גליות ואין לפקפק בזה.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות עירובין פרק ח׳

ד׳

כשם שאסור לצאת מחוץ לתחום בשבת כך אסור לצאת ביו"ט. ונראה דלא משוה רבינו יו"ט לשבת בעניין תחומין [אלא] רק לאיסור בעלמא אבל לא לעניין לחייב ביו"ט ליוצא מחוץ לתחום אפילו חוץ לי"ב מיל דחייב בשבת כמ"ש רבינו בפכ"ז דהלכות שבת מ"מ ביו"ט פטור דרק בשבת הוי מן התורה בי"ב מיל מקרא שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי אבל ביו"ט אינו אלא מדרבנן וכמו שכתבתי שם בהלכות שבת ובחידושי הרבה ראיות לזה. [והוכחתי דדוקא לר' עקיבא דס"ל תחומין דאלפיים דאורייתא אין חילוק בין שבת ליו"ט וכדמוכח ברש"י ותוס' בחגיגה (דף י"ז) ובערובין (דף ע"ט) אבל לרבנן לעניין י"ב מיל יש חילוק בין שבת ליו"ט ושם נתבאר הטעם ויישבתי בזה הרבה קושיות מה שהקשו התוספות בחגיגה שם מביצה (דף ל"ו). עוד יישבתי בחידושי מה שהקשה בשער המלך כאן על דברי רבינו בפירוש המשנה והסמ"ג והרא"ש פ"ד דערובין שכתבו אליבא דר' יהודה דס"ל דתחומין דאורייתא מסוגיא דערובין (דף ל"ז ע"ב) וחולין (דף י"ד) ע"ש]. עוד הבאתי ראיה לזה בספרי משכיל לאיתן מהא דאיתא בביצה (דף ל"ז ע"ב) גבי שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות דאמר רב חבית מותרת להוליך כל אחד חלקו למקום שעירב ובהמה אסורה ופריך אי קסבר יש ברירה אפילו בהמה תשתרי ואי קסבר אין ברירה אפילו חבית נמי אסורה ומשני דקסבר יש ברירה ושאני בהמה דקיינקי תחומין מהדדי. ואמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו ושתיק רב. והשתא אמאי שתיק רב הא לשיטתיה דסבר תחומין דאורייתא וכדמוכח ממ"ש התוס' בערובין (דף פ' ע"א) ע"ש וא"כ שפיר יש לחוש לאיסור תחומין טפי מלאיסור מוקצה שאינו אלא מדרבנן. אלא ש"מ דכי סבר רב תחומין דאורייתא היינו רק בשבת אבל ביו"ט כההיא דביצה מודה רב שאינו אלא מדרבנן ואתי שפיר. [ואין לומר דאף דתחומין דאורייתא קשיא להו דלא הו"ל לרב לאחמורי ביה מבמוקצה משום דהוי כעין דאורייתא דזה אינו רק בספיקא דמעשה ולא בספיקא דדינא כמו שיתבאר בהל' יו"ט. ואע"ג דרב אית ליה הכנה אין ראיה מהכנה למוקצה דרבה נמי דהוי בעי למימר דמוקצה דאורייתא חזר ביה כדמשמע בפ' אלו עוברין וכ"כ תוס' בערובין (דף ל"ח ע"ב)]. ונראה דלזה נתכוונו ג"כ ההגהות [מיימוני] כאן שכתבו דאפשר דרב סבר כברייתא דתני איו דמייתי בערובין (דף ל"ז) ובכמה דוכתין דס"ל אין ברירה גבי תחומין. ורצונם לומר דוקא בשבת סבר כוותיה משום דהתם תחומין דאורייתא אבל ביו"ט קושטא דלא סבר כאיו. ובזה נסתלקה תמיהת ספר שער המלך שתמה על דברי ההגהות דאיך אפשר דרב ס"ל אין ברירה הא איהו קאמר חבית מותרת גבי שנים שלקחו בשותפות וטעמא משום דיש ברירה כנזכר. ולפי מ"ש לחלק בין שבת ליו"ט לק"מ. ובשו"ת זכרון יוסף סי' ז' הוכיח כן מדברי רבינו גופיה בתשובתו ע"ש. [ומה שהקשה הפר"ח באו"ח סוף סימן תקפ"ו על מ"ש השו"ע שם אם גוי הביא שופר מחוץ לתחום תוקעין בו דמשמע דלכתחילה אסור לשלוח גוי אחריו ואי איתא דתחומין ביו"ט רק מדרבנן הו"ל שבות דשבות דלכתחילה שרי במקום מצוה והניח בצ"ע. וי"ל דאיירי בשבת הסמוך ליו"ט ומשלחו משום יו"ט שלאחריו ובכהאי גוונא אסור לכתחלה אף שבות דשבות במקום מצוה ובדיעבד שרי וכמ"ש במג"א סי' תרנ"ה. אבל ביו"ט גופיה מותר לשלוח גוי אחר שופר אף חוץ לי"ב מיל לכולי עלמא]. וכל זה דלא כמו שנראה בתרומת הדשן סי' פ"ג ונמשכו גם האחרונים בסי' תקט"ו דיו"ט שוה לשבת ואינו מחוור אלא כמ"ש:

ה׳

יום טוב שחל להיות סמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה או שני ימים טובים של גליות יש לו לערב שני ערובין לשתי רוחות וסומך על איזו מהן שירצה ליום הראשון וכו'. והראב"ד הקשה דאיך לא פירש ולא חילק בדבר דבגמרא העמידוה דמנח ליה בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן דאי לא שבת ויו"ט לא מצי לערב בשני רוחות. ובספר מחנה לוי כתב לתרץ דכוונת רבינו דאיירי שלא בירר לאיזו רוח ילך ביום ראשון אלא תלה בדעתו שיברור וירצה למחר וכיון דקי"ל יש ברירה בעירובי תחומין דרבנן א"כ הוי סעודה הראויה מבעוד יום אף כי מנח ליה בסוף אלפיים ובגמרא דמוקי לה במניח בסוף אלף כדי שיהיה סעודה הראויה מבעוד יום קאי אליבא דרבי אליעזר ואיהו סבר תחומין דאורייתא ולא אמר בו ברירה וע"ש ראייתו דר' אליעזר סבר תחומין דאורייתא. אמנם לדידי אין צורך בזה לידחק ולומר דהסוגיא קאי רק למ"ד תחומין דאורייתא דבלאו הכי אתי שפיר דלא אמר ברירה להני אמוראי דאיירו התם רבה ואביי ואזלי לטעמייהו דסברי אין ברירה אפילו בערובי חצירות דרבנן וכדאיתא בפרק הדר (עירובין דף ס"ח ע"א) וכפירוש רש"י שם וכתב הריטב"א שכן הסכימו כל המפרשים ע"ש. ולשיטתם הוא דהוצרכו רבה ואביי לאוקמא דמנח ליה בסוף אלף דוקא. אבל לפי מאי דקיי"ל יש ברירה בדרבנן מתוקמא שפיר בכל גוונא כן נראה לי:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות עירובין פרק ח׳

שער המלך על הלכות עירובין פרק ח׳ ארוך במיוחד (2 קטעים, 40,056 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שער המלך על הלכות עירובין פרק ח׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות עירובין ח׳, מתוך הלכות עירובין שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות עירובין כל הרמב״ם