רמב״ם - הלכות עירובין · פרק ד׳

ספר זמנים · 27 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות עירובין · פרק ד׳
הלכה א׳
אַנְּשֵׁי חָצֵר שֶׁהָיוּ כֻּלָּם אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ בַּיִת בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֵין צְרִיכִין עֵרוּב מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּאַנְשֵׁי בַּיִת אֶחָד. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם וּבְנֵי בֵּיתוֹ וַעֲבָדָיו אוֹסְרִין עָלָיו וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְעָרֵב עִמָּהֶן כָּךְ אֵלּוּ כְּאַנְשֵׁי בַּיִת אֶחָד הֵן מִפְּנֵי שֶׁהֵן כֻּלָּן סוֹמְכִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד:
הלכה ב׳
וְכֵן אִם הֻצְרְכוּ לַעֲשׂוֹת עֵרוּב עִם אַנְשֵׁי חָצֵר אַחֶרֶת עֵרוּב אֶחָד לְכֻלָּן וּפַת אַחַת בִּלְבַד מוֹלִיכִין לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁמְּעָרְבִין עִמּוֹ. וְאִם הָיָה הָעֵרוּב בָּא אֶצְלָן אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב כְּמוֹ הַבַּיִת שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ הָעֵרוּב שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִתֵּן אֶת הַפַּת שֶׁכָּל אֵלּוּ הַבָּתִּים כְּבַיִת אֶחָד הֵן חֲשׁוּבִין:
הלכה ג׳
וְכֵן אַנְשֵׁי חָצֵר שֶׁעֵרְבוּ נַעֲשׂוּ כֻּלָּן כְּבַיִת אֶחָד. וְאִם הֻצְרְכוּ לְעָרֵב עִם חָצֵר שְׁנִיָּה כִּכָּר אֶחָד בִּלְבַד הוּא שֶׁמּוֹלִיכִין עַל יְדֵי כֻּלָּן לַמָּקוֹם שֶׁמְּעָרְבִין בּוֹ. וְאִם הָיָה הָעֵרוּב בָּא אֶצְלָן אֵינָן צְרִיכִין לִתֵּן פַּת:
הלכה ד׳
חֲמִשָּׁה שֶׁגָּבוּ אֶת הָעֵרוּב לְהוֹלִיכוֹ לְמָקוֹם שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ הָעֵרוּב כְּשֶׁהֵם מוֹלִיכִין אֵינָן צְרִיכִין לְהוֹלִיךְ עַל יְדֵי חֲמִשְּׁתָּן אֶלָּא כִּכָּר אַחַת שֶׁכֵּיוָן שֶׁגָּבוּ כֻּלָּן נַעֲשׂוּ כְּאַנְשֵׁי בַּיִת אֶחָד:
הלכה ה׳
הָאָב וּבְנוֹ וְהָרַב וְתַלְמִידוֹ שֶׁהֵן שְׁרוּיִין בְּחָצֵר אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּבַיִת אֶחָד. וְאַף עַל פִּי שֶׁפְּעָמִים אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וּפְעָמִים אֵינָן אוֹכְלִין הֲרֵי הֵן כְּבַיִת אֶחָד:
הלכה ו׳
הָאַחִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם לוֹ בַּיִת בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְאֵינָן סוֹמְכִין עַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶן. וְכֵן הַנָּשִׁים אוֹ הָעֲבָדִים שֶׁאֵינָן סוֹמְכִין עַל שֻׁלְחַן בַּעֲלֵיהֶן אוֹ רַבָּן תָּמִיד אֲבָל אוֹכְלִין הֵם עַל שֻׁלְחָנוֹ בִּשְׂכַר מְלָאכָה שֶׁעוֹשִׂין לוֹ אוֹ בְּטוֹבָה יָמִים יְדוּעִין כְּמִי שֶׁסּוֹעֵד אֵצֶל חֲבֵרוֹ שָׁבוּעַ אוֹ חֹדֶשׁ. אִם אֵין עִמָּהֶן דִּיּוּרִין אֲחֵרִים בֶּחָצֵר אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב. וְאִם עֵרְבוּ עִם חָצֵר אַחֶרֶת עֵרוּב אֶחָד לְכֻלָּן. וְאִם בָּא הָעֵרוּב אֶצְלָן אֵין נוֹתְנִין פַּת. וְאִם הָיוּ דִּיּוּרִין עִמָּהֶן בֶּחָצֵר צְרִיכִין פַּת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כִּשְׁאָר אַנְשֵׁי הֶחָצֵר מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן סוֹמְכִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד תָּמִיד:
הלכה ז׳
חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁשָּׁבְתוּ בִּטְרַקְלִין אֶחָד. אִם הָיָה מַפְסִיק בֵּין כָּל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה מְחִצָּה הַמַּגַּעַת לַתִּקְרָה הֲרֵי כָּל חֲבוּרָה מֵהֶן כְּאִלּוּ הִיא בְּחֶדֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ אוֹ בַּעֲלִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ לְפִיכָךְ צְרִיכִין פַּת מִכָּל חֲבוּרָה. וְאִם אֵין הַמְּחִצּוֹת מַגִּיעוֹת לַתִּקְרָה כִּכָּר אֶחָד לְכֻלָּן שֶׁכֻּלָּן כְּאַנְשֵׁי בַּיִת אֶחָד חֲשׁוּבִין:
הלכה ח׳
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּחֲצַר חֲבֵרוֹ בֵּית שַׁעַר שֶׁרַבִּים דּוֹרְסִין בּוֹ אוֹ אַכְסַדְרָה אוֹ מִרְפֶּסֶת אוֹ בֵּית הַבָּקָר אוֹ בֵּית הַתֶּבֶן אוֹ בֵּית הָעֵצִים אוֹ אוֹצָר הֲרֵי זֶה אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עִמּוֹ בֶּחָצֵר מְקוֹם דִּירָה שֶׁהוּא סוֹמֵךְ עָלָיו לֶאֱכל בּוֹ פִּתּוֹ וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה אוֹסֵר עָלָיו עַד שֶׁיְּעָרֵב עִמּוֹ. אֲבָל מְקוֹם לִינָה אֵינוֹ אוֹסֵר. לְפִיכָךְ אִם קָבַע לוֹ מָקוֹם לֶאֱכל בּוֹ בְּבֵית שַׁעַר אוֹ בְּאַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו לְפִי שֶׁאֵינוֹ מְקוֹם דִּירָה:
הלכה ט׳
עֲשָׂרָה בָּתִּים זֶה לִפְנִים מִזֶּה הַבַּיִת הַפְּנִימִי וְהַשֵּׁנִי לוֹ הֵם שֶׁנּוֹתְנִין אֶת הָעֵרוּב וְהַשְּׁמוֹנָה בָּתִּים הַחִיצוֹנִים אֵינָן נוֹתְנִין אֶת הָעֵרוּב הוֹאִיל וְרַבִּים דּוֹרְסִין בָּהֶן הֲרֵי הֵן כְּבֵית שַׁעַר וְהַדָּר בְּבֵית שַׁעַר אֵינוֹ אוֹסֵר. אֲבָל הַתְּשִׁיעִי אֵין דּוֹרְסִין בּוֹ רַבִּים אֶלָּא יָחִיד לְפִיכָךְ אוֹסֵר עַד שֶׁיִּתֵּן עֵרוּבוֹ:
הלכה י׳
שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת וּבֵינֵיהֶן שְׁלֹשָׁה בָּתִּים פְּתוּחִים זֶה לָזֶה וּפְתוּחִים לַחֲצֵרוֹת וְהֵבִיאוּ בְּנֵי חָצֵר זוֹ עֵרוּבָן דֶּרֶךְ הַבַּיִת הַפָּתוּחַ לָהֶן וְהִנִּיחוּהוּ בְּבַיִת אֶמְצָעִי. וְכֵן הֵבִיאוּ בְּנֵי הֶחָצֵר הָאַחֵר עֵרוּבָן דֶּרֶךְ הַפָּתוּחַ לָהֶן וְהִנִּיחוּהוּ בַּבַּיִת הָאֶמְצָעִי. אוֹתָן הַשְּׁלֹשָׁה בָּתִּים אֵינָן צְרִיכִין לִתֵּן אֶת הַפַּת. הָאֶמְצָעִי מִפְּנֵי שֶׁהִנִּיחוּ בּוֹ הָעֵרוּב וְהַשְּׁנַיִם שֶׁמִּצְּדָדָיו מִפְּנֵי שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן בֵּית שַׁעַר לְאַנְשֵׁי חָצֵר:
הלכה י״א
שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת וּשְׁנֵי בָּתִּים פְּתוּחִין זֶה לָזֶה בֵּינֵיהֶן וְהֵבִיאוּ אֵלּוּ עֵרוּבָן דֶּרֶךְ הַבַּיִת הַפָּתוּחַ לָהֶן וְהִנִּיחוּהוּ בַּבַּיִת הַשֵּׁנִי הַסָּמוּךְ לֶחָצֵר הָאַחֶרֶת וְהֵבִיאוּ אֵלּוּ עֵרוּבָן דֶּרֶךְ הַפֶּתַח הַסָּמוּךְ לָהֶן וְהִנִּיחוּהוּ בַּבַּיִת הָאַחֵר. שְׁתֵּיהֶן לֹא קָנוּ עֵרוּב. שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן הִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בְּבֵית שַׁעַר שֶׁל חָצֵר אַחֶרֶת:
הלכה י״ב
אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר שֶׁהָיָה גּוֹסֵס אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת בּוֹ בַּיּוֹם הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עַל בְּנֵי הֶחָצֵר עַד שֶׁיְּזַכּוּ לוֹ בְּפַת וִיעָרְבוּ עָלָיו. וְכֵן קָטָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכל כַּזַּיִת הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עַד שֶׁיְּעָרְבוּ עָלָיו. אֲבָל הָאוֹרֵחַ אֵינוֹ אוֹסֵר לְעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י״ג
אֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר שֶׁהִנִּיחַ בֵּיתוֹ וְהָלַךְ וְשָׁבַת בְּחָצֵר אַחֶרֶת אֲפִלּוּ הָיְתָה סְמוּכָה לַחֲצֵרוֹ. אִם הִסִּיעַ מִלִּבּוֹ וְאֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר לְבֵיתוֹ בְּשַׁבָּת הֲרֵי זֶה אֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּיִשְׂרָאֵל. אֲבָל עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֲפִלּוּ הָלַךְ לִשְׁבֹּת בְּעִיר אַחֶרֶת אוֹסֵר עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיִּשְׂכְּרוּ מִמֶּנּוּ מְקוֹמוֹ שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבוֹא בְּשַׁבָּת:
הלכה י״ד
בַּעַל הֶחָצֵר שֶׁהִשְׂכִּיר מִבָּתֵּי חֲצֵרוֹ לַאֲחֵרִים וְהִנִּיחַ לוֹ כֵּלִים אוֹ מִינֵי סְחוֹרָה בְּכָל בַּיִת וּבַיִת מֵהֶן אֵינָן אוֹסְרִין עָלָיו הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ תְּפִיסַת יָד בְּכָל בַּיִת מֵהֶן נַעֲשׂוּ הַכּל כְּאוֹרְחִין אֶצְלוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהִנִּיחַ שָׁם דָּבָר שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת כְּגוֹן טֶבֶל וַעֲשָׁשִׁיּוֹת. אֲבָל אִם נִשְׁאַר לוֹ בְּכָל בַּיִת מֵהֶן כֵּלִים שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטְלָן הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר שֶׁיּוֹצִיאֵם הַיּוֹם וְלֹא יִשָּׁאֵר לוֹ שָׁם תְּפִיסַת יָד הֲרֵי אֵלּוּ אוֹסְרִין עָלָיו עַד שֶׁיְּעָרְבוּ:
הלכה ט״ו
אַנְשֵׁי הֶחָצֵר שֶׁשָּׁכְחוּ וְלֹא עֵרְבוּ אֵין מוֹצִיאִים מִבָּתִּים לְחָצֵר וְלֹא מֵחָצֵר לְבָתִּים אֲבָל מְטַלְטְלִין הֵן כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בֶּחָצֵר בְּכָל הֶחָצֵר וּבְכָל הַנֶּחְשָׁב עִם הֶחָצֵר. וְאִם הָיְתָה שָׁם מִרְפֶּסֶת אוֹ עֲלִיָּה וְעֵרְבוּ אַנְשֵׁי הֶחָצֵר לְעַצְמָן וְאַנְשֵׁי הַמִּרְפֶּסֶת לְעַצְמָן. אַנְשֵׁי הַמִּרְפֶּסֶת אוֹ אַנְשֵׁי הָעֲלִיָּה מְטַלְטְלִין כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְּבָתֵּיהֶן בְּכָל הַמִּרְפֶּסֶת וּבְכָל הַנֶּחְשָׁב עִמָּהּ אוֹ בְּכָל רֹחַב הָעֲלִיָּה וּבְכָל הַנֶּחְשָׁב עִמָּהּ. וְאַנְשֵׁי הֶחָצֵר מְטַלְטְלִין בְּכָל הֶחָצֵר וּבְכָל הַנֶּחְשָׁב עִמָּהּ. וְכֵן אִם הָיָה יָחִיד דָּר בְּחָצֵר וְיָחִיד דָּר בַּעֲלִיָּה וְשָׁכְחוּ וְלֹא עֵרְבוּ. זֶה מְטַלְטֵל בְּכָל הָעֲלִיָּה וְהַנֶּחְשָׁב עִמָּהּ וְזֶה מְטַלְטֵל בְּכָל הֶחָצֵר וְהַנֶּחְשָׁב עִמָּהּ:
הלכה ט״ז
כֵּיצַד. הַסֶּלַע אוֹ תֵּל וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁבְּתוֹךְ הֶחָצֵר אִם אֵינָן גְּבוֹהִין עֲשָׂרָה טְפָחִים הֲרֵי אֵלּוּ נֶחְשָׁבִין בֵּין הֶחָצֵר וּבֵין הַמִּרְפֶּסֶת וּשְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין לְהוֹצִיא שָׁם כֵּלִים שֶׁבַּבָּתִּים. וְאִם גְּבוֹהִין עֲשָׂרָה וְהָיָה בֵּינֵיהֶן וּבֵין הַמִּרְפֶּסֶת פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה טְפָחִים הֲרֵי אֵלּוּ נֶחְשָׁבִין עִם הַמִּרְפֶּסֶת שֶׁהֲרֵי הֵן שָׁוִין לָהּ וּבְנֵי מִרְפֶּסֶת מֻתָּרִין בָּהֶם. וְאִם הָיוּ רְחוֹקִין מִן הַמִּרְפֶּסֶת אַרְבָּעָה טְפָחִים אוֹ יֶתֶר עַל כֵּן אַף עַל פִּי שֶׁגְּבוֹהִין עֲשָׂרָה הֲרֵי אֵלּוּ בִּכְלַל הֶחָצֵר וְהַמִּרְפֶּסֶת לְפִי שֶּׁשְּׁנֵיהֶן אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי זְרִיקָה. לְפִיכָךְ שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין לְהוֹצִיא לְשָׁם כְּלֵי הַבָּתִּים עַד שֶׁיְּעָרְבוּ. הָיְתָה מַצֵּבָה רְחָבָה אַרְבָּעָה טְפָחִים לִפְנֵי הַמִּרְפֶּסֶת אֵין הַמִּרְפֶּסֶת אוֹסֶרֶת עַל בְּנֵי הֶחָצֵר שֶׁהֲרֵי נֶחְלְקָה מֵהֶן:
הלכה י״ז
זִיזִין הַיּוֹצְאִין מִן הַכְּתָלִים. כָּל שֶׁהוּא לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים הֲרֵי זֶה נֶחְשָׁב מִן הֶחָצֵר וּבְנֵי הֶחָצֵר מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ. וְכָל שֶׁהוּא בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה טְפָחִים הָעֶלְיוֹנִים הַסְּמוּכִין לַעֲלִיָּה. אַנְשֵׁי עֲלִיָּה מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ וְהַנִּשְׁאָר בֵּין עֲשָׂרָה הַתַּחְתּוֹנִים עַד תְּחִלַּת עֲשָׂרָה הָעֶלְיוֹנִים מִן הַזִּיזִין הַיּוֹצְאִין שָׁם שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין בּוֹ וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶן בַּכֵּלִים שֶׁבַּבָּתִּים אֶלָּא אִם כֵּן עֵרְבוּ:
הלכה י״ח
בּוֹר שֶׁבֶּחָצֵר אִם הָיָה מָלֵא פֵּרוֹת טְבָלִים שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלָן בְּשַׁבָּת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי הוּא וְחֻלְיָתוֹ כְּסֶלַע אוֹ תֵּל שֶׁבֶּחָצֵר. אִם הָיָה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְהָיָה סָמוּךְ לַמִּרְפֶּסֶת הֲרֵי הוּא נֶחְשָׁב עִם הַמִּרְפֶּסֶת. אֲבָל אִם הָיָה מָלֵא מַיִם אֵין בְּנֵי חָצֵר וְלֹא בְּנֵי מִרְפֶּסֶת מַכְנִיסִין מִמֶּנּוּ לַבָּתִּים עַד שֶׁיְּעָרְבוּ:
הלכה י״ט
שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ וְאַנְשֵׁי הַפְּנִימִית יוֹצְאִין וְנִכְנָסִין וְעוֹבְרִין עַל הַחִיצוֹנָה. עֵרְבָה הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרְבָה הַחִיצוֹנָה הַפְּנִימִית מֻתֶּרֶת וְהַחִיצוֹנָה אֲסוּרָה. עֵרְבָה הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרְבָה הַפְּנִימִית שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת. הַפְּנִימִית מִפְּנֵי שֶׁלֹּא עֵרְבָה וְהַחִיצוֹנָה מִפְּנֵי אֵלּוּ שֶׁלֹּא עֵרְבוּ שֶׁעוֹבְרִין עֲלֵיהֶן. עֵרְבוּ זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ זוֹ מֻתֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְזוֹ מֻתֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ אֲבָל אֵין מְטַלְטְלִין מִזּוֹ לָזוֹ:
הלכה כ׳
שָׁכַח אֶחָד מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב הַפְּנִימִית בְּהֶתֵּרָהּ עוֹמֶדֶת. שָׁכַח אֶחָד מִן בְּנֵי הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרֵב עִמָּהֶן אַף הַחִיצוֹנָה אֲסוּרָה מִפְּנֵי אֵלּוּ בְּנֵי הַפְּנִימִית שֶׁלֹּא עָלָה לָהֶן עֵרוּב שֶׁהֵן עוֹבְרִין עֲלֵיהֶן:
הלכה כ״א
עָשׂוּ שְׁתֵּיהֶן עֵרוּב אֶחָד אִם הִנִּיחוּהוּ בַּחִיצוֹנָה וְשָׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵרֵב בֵּין שֶׁהָיָה מִבְּנֵי הַחִיצוֹנָה בֵּין מִבְּנֵי הַפְּנִימִית שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיְּבַטֵּל לָהֶן שֶׁהֲרֵי בֵּאַרְנוּ שֶׁמְּבַטְּלִין מֵחָצֵר לֶחָצֵר. וְאִם הִנִּיחוּ עֵרוּבָן בַּפְּנִימִית וְשָׁכַח אֶחָד מִבְּנֵי הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב הַחִיצוֹנָה אֲסוּרָה וּפְנִימִית מֻתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ. שָׁכַח אֶחָד מִבְּנֵי הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרֵב שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיְּבַטֵּל לָהֶן:
הלכה כ״ב
הָיָה אֶחָד דָּר בֶּחָצֵר זוֹ וְאֶחָד דָּר בֶּחָצֵר זוֹ אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב אֶלָּא כָּל אֶחָד מֵהֶן מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל חֲצֵרוֹ. וְאִם הָיָה עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בַּפְּנִימִית אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֶחָד הֲרֵי הוּא כְּרַבִּים וְאוֹסֵר עַל הַחִיצוֹנָה עַד שֶׁיִּשְׂכְּרוּ מְקוֹמוֹ:
הלכה כ״ג
שָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וְרַבִּים בְּכָל חָצֵר מֵהֶן. עֵרְבוּ שְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת עִם הָאֶמְצָעִית הִיא מֻתֶּרֶת עִמָּהֶן וְהֵן מֻתָּרוֹת עִמָּהּ וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ שְׁלָשְׁתָּן עֵרוּב אֶחָד. הָיָה בְּכָל חָצֵר מֵהֶן אֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁרַבִּים דּוֹרְסִין בַּחִיצוֹנָה אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן מֻתָּר בִּמְקוֹמוֹ. הָיוּ שְׁנַיִם בַּפְּנִימִית הוֹאִיל וְהֵן אֲסוּרִין בִּמְקוֹמָן עַד שֶׁיְּעָרְבוּ הֲרֵי הֵן אוֹסְרִין עַל הַיְחִידִים שֶׁבָּאֶמְצָעִית וְשֶׁבַּחִיצוֹנָה עַד שֶׁיְּעָרְבוּ שְׁנַיִם שֶׁבַּפְּנִימִית. זֶה הַכְּלָל רֶגֶל הָאֲסוּרָה בִּמְקוֹמָהּ אוֹסֶרֶת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ וְרֶגֶל הַמֻּתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ אֵינָהּ אוֹסֶרֶת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ מִפְּנֵי שֶׁעוֹבֶרֶת עֲלֵיהֶן:
הלכה כ״ד
שְׁתֵּי כְּצוֹצְטְרִיּוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ שֶׁהֵן לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם אַף עַל פִּי שֶׁעָשְׂתָה כָּל אַחַת מֵהֶן מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים יוֹרֶדֶת מִכָּל אַחַת וְאַחַת. אִם הָיוּ שְׁתֵּי הַכְּצוֹצְטְרִיּוֹת בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה טְפָחִים הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין לְמַלְּאוֹת עַד שֶׁיְּעָרְבוּ שְׁתֵּיהֶן עֵרוּב אֶחָד מִפְּנֵי שֶׁהֵן כִּכְצוֹצְטְרָא אַחַת. וְאִם הָיָה בֵּין הָעֶלְיוֹנָה וְהַתַּחְתּוֹנָה יוֹתֵר עַל עֲשָׂרָה טְפָחִים וְעֵרְבָה זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ שְׁתֵּיהֶן מֻתָּרוֹת לְמַלְּאוֹת:
הלכה כ״ה
לֹא עָשְׂתָה הָעֶלְיוֹנָה מְחִצָּה וְעָשְׂתָה הַתַּחְתּוֹנָה אַף הַתַּחְתּוֹנָה אֲסוּרָה לְמַלְּאוֹת מִפְּנֵי דְּלִי שֶׁל בְּנֵי הָעֶלְיוֹנָה שֶׁהֵן אֲסוּרִין שֶׁעוֹבֵר עָלֶיהָ. עָשְׂתָה הָעֶלְיוֹנָה מְחִצָּה וְלֹא עָשְׂתָה הַתַּחְתּוֹנָה הָעֶלְיוֹנָה מֻתֶּרֶת לְמַלְּאוֹת וְהַתַּחְתּוֹנָה אֲסוּרָה. וְאִם נִשְׁתַּתְּפוּ בְּנֵי הַתַּחְתּוֹנָה עִם בְּנֵי הָעֶלְיוֹנָה בַּמְּחִצָּה שֶׁעָשׂוּ שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת לְמַלְּאוֹת עַד שֶׁיְּעָרְבוּ עֵרוּב אֶחָד:
הלכה כ״ו
שָׁלֹשׁ דִּיאֲטוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ עֶלְיוֹנָה וְתַחְתּוֹנָה שֶׁל אֶחָד וְאֶמְצָעִית שֶׁל אֶחָד לֹא יְשַׁלְשֵׁל מִן הָעֶלְיוֹנָה לַתַּחְתּוֹנָה דֶּרֶךְ אֶמְצָעִית שֶׁאֵין מְשַׁלְשְׁלִין מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת דֶּרֶךְ רְשׁוּת אַחֵר. אֲבָל מְשַׁלְשֵׁל הוּא מִן הָעֶלְיוֹנָה לְהַתַּחְתּוֹנָה שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ אֶמְצָעִית:
הלכה כ״ז
שְׁתֵּי דִּיאֲטוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ וְחָצֵר אַחַת תַּחְתֵּיהֶן שֶׁשּׁוֹפְכִין לְתוֹכָהּ הַמַּיִם לֹא יִשְׁפְּכוּ לְתוֹכָהּ עַד שֶׁיְּעָרְבוּ שְׁתֵּיהֶן עֵרוּב אֶחָד. עָשׂוּ מִקְצָתָן עוּקָה בֶּחָצֵר לִשְׁפֹּךְ בָּהּ הַמַּיִם וּמִקְצָתָן לֹא עָשׂוּ. אֵלּוּ שֶׁעָשׂוּ שׁוֹפְכִים לָעוּקָה שֶׁלָּהֶן וְאֵלּוּ שֶׁלֹּא עָשׂוּ לֹא יִשְׁפְּכוּ לַחֲצֵר עַד שֶׁיְּעָרְבוּ. וְאִם עָשׂוּ אֵלּוּ עוּקָה וְאֵלּוּ עוּקָה כָּל אַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן שׁוֹפֶכֶת לָעוּקָה שֶׁלָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֵרְבוּ:

דברי ירמיהו · הלכות עירובין פרק ד׳

י״ג
אחד מבני חצר שהניח ביתו והלך ושבת בחצר אחר אפי' היה סמוכה לחצירו אם הסיע מלבו ואין דעתו לחזור לביתו בשבת הרי זה אינו אוסר עליהן בד"א בישראל אבל בעכו"ם אפי' הלך לשבות בעיר אחרת אוסר עליהן עד שישכרו ממנו מקומו שהרי אפשר שיבוא בשבת. ובהמ"מ וז"ל ולא חלק בין בנו לבתו לפי שלא אמרו אלא לדבר בהוה המצוי שדרך בני אדם לשבות אצל בתו מאצל בנו ולעולם אם הסיח לבו אפי' הלך לשבות אצל נכרי אינו אוסר ובשלא הסיח לבו אפי' אצל בתו הרי זה אוסר עיי"ש ועי' בטו"ז באו"ח בסי' שע"א ס"ק א' עיי"ש ועוד להבין לפ"ז האי דאיתא אמר רב וכו' ודוקא בתו אבל בנו לא מאי שייך דוקא ולא כיון דתליא אם הסיח דעת או לא יהיה אצל מי שיהיה: והנה בלישנא דרבינו אם הסיע מלבו ונראה דצריך שנדע שהסיעו מלבו ומלישנא דגמ' דוקא בתו אבל בנו לא נראה דבבתו כמ"ש בסתמא מסיע מלבו דבידעינן דהסיע מלבו אפי' מבנו נמי וכמ"ש המ"מ וכנראה. ויש לפרש אם הסיע מלבו שכתב רבינו פי' אם בבתו בסתמא או בבנו בידעינן שהסיע מלבו וא"כ לפ"ז נמי בין בנו ובתו או בין המוכח דמסתמא מסיע מלבו והבלתי מוכח וצריך גלוי דעת והו"ל לרבינו לפרשו כמפורש בגמ': ובראשונה עלינו להבין מאי ענין הסיע מלבו דנראה דהוי כעין ביטול רשות וסילוק והוי דירה בלא בעלים דאינו אוסר אלא דנראה דלהוציא מביתו לחצר אינם רשאים דאין אוסר אבל ג"כ אין מתיר דמה שהסיע מלבו מחצירו אי' הוכחה עוד לתת רשות לאחרים בביתו המיוחד לו בלבד ובזה גרע הסיעו מלבו מבטל רשות בפירוש ועיין בירושלמי בפ"ז ה"י ממס' עירובין לית הדא זכו לא בעי בר נש ייעול חברייא לבתיה בר מדעתו עיי"ש והבאתיו לעיל בפ"ב ה"ו עיי"ש: ובריטב"א בשם י"א דאפי' בחזר לביתו אינו אוסר ועדיף מביטל רשות דשם כיון שחזר גילה דעתו שלא הסיע דירתו משא"כ כאן גמר בדעתו להסיע מלבו עיי"ש ונראה דעת הי"מ דסילוק ממילא הוי ביותר לכל השבת מסילוק לדעת אחרים ודעתם דחזרה בביטל רשות הוי עקירה למפרע ואין מוכרע כן בדעת שאר הראשונים ז"ל וכמ"ש ז"ל מטעם שהותרה הותרה לפ"ז לא שייך בביטול רשות משום דהוי עקירה למפרע משא"כ בהאי דידן דשייך הותרה משום דלא הוי עקירה למפרע וי"ל דלכאורה לבית שמאי ביטול רשות משום קנין דלא שייך בכה"ג דהסיע מלבו דהוי רק סילוק בלבד אבל בכה"ג בסילוק דממילא מדעתו אפי' לב"ש א"צ לקנין: והנה נמצא עוד טעמא לומר בשובת במקום אחר דעדיף מביטל רשות ואין הכרע דהסיע מדעתו עדיף מהסיע מדעת ולדעת אחרים דהנה במשנה שם עירובין פ"ו ע"א המניח ביתו והלך לשבות בעיר אחרת אחד עכו"ם ואחד ישראל הרי זה אוסר דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אינו אוסר ר' יוסי אומר עכו"ם אוסר ישראל אינו אוסר שאין דרך ישראל לבוא בשבת ר' שמעון אומר אפי' הניח ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר שכבר הסיע מלבו וברש"י בד"ה ר' יוסי נמי ס"ל לאו שמה דירה מיהו עכו"ם אוסר שמא יבוא היום עכ"ל לפי פשוטו קאי ר' יוסי על לשבות לעיר אחרת דאמר ת"ק דלשבות באותה העיר נאמר אח"ז מר"ש ואם כן מ"ש ברש"י בעכו"ם שמא יבוא היום משום דישראל לא יוכל לבוא מעיר אחרת בשבת מה שאין כן עכו"ם אבל רבינו פוסק כר"ש אפילו באותה העיר וכר' יוסי לחלק בין ישראל לעכו"ם וכ"כ בפירוש המשנה גם כן ויש להבין באותה העיר מ"ש עכו"ם מישראל ונראה כמ"ש בלבוש בסי' הנ"ל וז"ל בד"א בישראל שדרכו כן כשמסיח דעתו מדירה זו לשבות בדירה אחרת הוא שובת שם כל היום ואין דרכו לחזור בשבת וכו' עיי"ש וע"כ לר"ש דאמר אפי' בבית הסמוכה משום שהסיע מלבו על כרחך מהאי טעמא דאין מדרך ישראל לעקור מקום שביתותו בשבת והנה מה"ט מסתבר טפי ועדיף מביטול רשות דאין מהדרך לחזור בכה"ג ולפ"ז בשובת במקום אחר אפי' בשאין קרובו כלל כיון שאין מדרכו לשנות דירתו בשבת מסתמא מסיע דעתו מדירתו ולפ"ז צריכין לומר דלרב בנו גרע מאחר דבבנו שייך שמא יחזור ואין גומר בסילוקו מדירתו ובהמ"מ כתב בהסיח וכו' אפי' נכרי וכו' ולמ"ש נכרי יהיה עדיף מבנו: והנה עיין בהמ"מ הי"א שכל שהסיח דעתו אפי' נמלך וחזר באמצע שבת אינו אוסר וכ"נ ששבת הואיל והותרה הותרה עיי"ש. ובשו"ע בסי' שע"א סעיף ב' בנמלך בשבת וחזר אינו אוסר עיי"ש. ועי' בירושלמי בפ"ח ה"ה ממס' עירובין יכול לבוא ע"י עירוב ועבר ובא מר עוקבן בשם רב הלכה כר' מאיר. ובקרבן העדה שם בבא ע"י עירוב או בעבר ובא באיסור בעיא ליה אם אמרינן הואיל והותרה הותרה עיי"ש ותמה שם על השו"ע דפוסק בנמלך אינו אוסר כנ"ל נגד הירושלמי ודחיק ליה ולפרש דלירושלמי מר עוקבן כר"מ וחולק על בבלי עיי"ש: והנה בבבלי בשם רב כמו בירושלמי ומצינו כמ"ש בתוס' בכמה דוכתי חילוף המ"ד בין ירושלמי ובבלי עם כל זה צ"ע למה נאמר דפליגי וכנראה מר עוקבן לא אמר אלא דבזה ס"ל כר"מ וי"ל למ"ש דבחזר שאינו אוסר מטעם הותרה. ורב האומר בירושלמי דס"ל במס' עירובין צ"ג ע"ב כותל שבין שתי חצירות שנפל רב אמר אין מטלטלין בו אלא ד' אמות וברש"י דלא ס"ל שבת הותרה וכו' עיי"ש. משא"כ לדידן דקיי"ל שהותרה הותרה בחוזר אינו אוסר. ומצאתי בס' ישועות יעקב שכ"כ: ונראה בשבת אצל בנו דאמר רב דאוסר אף דראינו אותו שובת שם ועוקר דירתו ובאחרים אמרינן דאין מהדרך לשנותו וקובע לכל השבת מ"מ בבנו חיישינן שמא יחזור כשימצא אין נכון לו שם ובאם חזר כמ"ש בריטב"א הנ"ל בביטול רשות דהוי גלוי למפרע שלא הסיע מלבו אלא בביטול רשות לא חיישינן שיחזור דאין מהדרך לחזור בבנו בהסח דעתו חיישינן משום כדאי' בגמ' דמדרך שלא למצוא נחת לשבות אצל כלתו והוי לרב חשש חזרה וגלוי דעת למפרע. והנה אם אמרינן אגלאי למפרע במס' עירובין ע"א ע"א בביטל בחשיכה לעולא לבית הלל הוי כאומר כלך אצל יפות עיי"ש וכמו כן להיפוך ג"כ לומר אגלאי למפרע דלא הוי ביטולו ביטול ובמס' ב"מ כ"א וכ"ב מחלוקת אביי ורבא בזה וקיי"ל כאביי דלא אמרינן אגלאי למפרע וי"ל משו"ה לא קיי"ל כרב לחלק בין בנו ובתו ועי' בטו"ז יו"ד בסי' של"א ס"ק ט"ו ובקצה"ח בסי' רס"ב ס"ק א' עיי"ש: ועי' בטו"ז שע"א ס"ק א' מ"ש למה לא נאמר בעכו"ם כיון שיכול לחזור לא שייך הותרה כדאיתא בסי' שס"ה ודעת תה"ד הנ"ל עיי"ש. והנה לכאורה בבנו בחזר י"ל דלא שייך הותרה משום דעומד לחזרה עכ"פ. וכמ"ש לעיל דכמ"ש בתה"ד משום דעומד לסתור בכה"ג אין עומד לסתור למפרע כמ"ש לעיל דלרבינו כמ"ש במרכבת המשנה בהוציאו בביטל חצר ולא בית אמרינן דחזר מבטולו ולא כשביטל שניהם וכמ"ש לעיל בפ"ב ה"ו דהאי דאמרינן במזיד ביטל משום דהוציאו באיסור ואינו חושש לאיסור אמרינן דחזר ולא משוי נפשיה כאורח עיי"ש כמו כן י"ל בכה"ג דע"י שנאמר שחזר למפרע יקלקל העירוב ויבואו לידי איסור לא אמרינן דחזר למפרע ועי' בטו"ז יו"ד של"א ס"ק ט"ו דדוקא במצוה אמרינן אגלאי למפרע עיי"ש. ומכ"ש באיסורא דלא נאמר כן ואף דלאו כו"ע דינא גמירי מ"מ כיון דאפשר שיעשה א"ע כאורח אינו עומד לחזרה ושייך הותרה. ולפ"ז י"ל אפי' מאן דס"ל בעלמא אגלאי כאן אם נאמר דחזר ממש א"כ קלקל למפרע אמרינן דהוי כאורח ולא חזר כלל. ושאני בסי' שס"ה הנ"ל דאין תלוי בדעת האדם. ולפ"ז י"ל בחזר לדירתו לא הוי עוד הוכחה מחזרתו ואם דא"כ למה צריכין להותרה. דאם לא נאמר הותרה לא יהיה ביטול רשות לכל השבת אבל ע"י דאמרינן הותרה וצריך שיהיה עומד לכל השבת אמרינן דהוי באמת במה שחזר לדירתו חזרה על הסחת דעתו אלא כאורח בא וצ"ע:
י״ד
בעל החצר שהשכיר מבתי חצירו לאחרים והניח לו כלים וכו' אין אוסרין עליו הואיל ויש לו תפיסת יד בכל הבית מהן נעשו הכל כאורחין וכו'. עי' בכ"מ (לא) פסק רבינו כר' יהודה עיי"ש. ובירושלמי פ"ח ה"ד ר' אסי ור' אמי וכו' ושמעון מדבית ר' ינאי הלכה כר' יהודה עיי"ש ובקרבן העדה עמד ע"ז דמשם הוציא רבינו להלכה כר"י עיי"ש. ומ"ש בלח"מ שנאמר הותרה בלתי מובן כמ"ש במרכבת המשנה בהניטל בשבת לא הוי תפיסת יד מתחילתו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות עירובין פרק ד׳

ו׳
האחים שכל אחד וכו'. עי' השגת הראב"ד ובהה"מ דלשון המתני' מסייע לרבינו ובת"ח כתב מיהו בירושלמי משמע כפירש"י דה"ג שם פ' הדר הלכה ז' עיקר דירה איכן היא ר"י אמר איתפלגין רב ושמואל חד אמר במקום פיתן וחד אמר במקום שינה ולא ידעינן מאן אמר דא ומאן אמר דא מן מה דתני שמואל למעלה מעשרה שבות הוי דו אמר במקום פיתן מתניתא פליגא על דא האחין שהיו אוכלין וכו' ר"ח בר אשי בשם רב במקבלי פרס מאביהן היא מתניתא מ"מ אינן שותפין במה שהן אוכלין אמר ר' בא אסברא שמואל שאין אביהן מזכה להן אלא במה שהן אוכלין בלבד מעתה אפי' אין עירוב בא אצלן עשו אותו כבית שמניחין בו עירוב ע"כ. וקושית מ"מ שהקשה בירושלמי ותירוצו כתב הת"ח דס"ד דמקשה הא דמוקי לה במקבלי פרס דהיינו הוצאתן מאביהן וקס"ד כל הוצאתן לכך פריך א"כ אינן שותפין במה שהן אוכלין וא"כ אמאי אין צריכין לערב בשאין עמהן דיורין הא אנן בעי' שיהיו שותפין באכילתן ומשני כשאין אביהן זוכה ונותן להם אלא מה שהם אוכלין בלבד דהוי להו כשותפין באכילה משמע דמקבלי פרס היינו הוצאה כפירש"י ע"כ תורף דבריו. והא דמקשה תו מעתה אפי' אין עירוב בא אצלן הכי פריך כיון דבאמת לפ"ז הן שותפין באכילתן א"כ כחדא יחשבון הגם שמקבלים פרס דודאי רצון אביהם בשיתוף דברכת הבית ברובה ומשני דאעפ"כ כיון דלא אכלו משל אביהן ממש לא עשו אותן אלא כבית שמניחין בו העירוב. וע"ש בק"ע ד"ה מתניתא שכתב להקשות על הת"ח מקושית הגמ' שם ומעתה וכו' ופי' שם פי' אחר ומגיה מעתה אפי' אם עירוב בא אצלו ואין מהצורך להגיה כמ"ש. ומ"ש עוד שם לתמוה על פי' הת"ח וכי מיגרע גרע שותפותייהו אם נותן להם כל צורכן ממה שנותן להם שיעור בלבד נראה דמצד הסברא מגרע כיון שנותן לכל א' כל צורכו ולפעמי' א' מפזר ביותר מאחיו ביתר הצרכים וממעט מעיסתו ואין מדרכם להשתתף באכילתן משא"כ באין נותן להם כ"א צורכי אכילה אדרבה ניחא לו ולהם בשותפותייהו כנ"ל. ושיטת רבינו נראה מדלא הזכיר תלמודא דידן איזה הוצאה ופרס שמקבלין מאביהן דנ"מ לדינא אם נותן להם כל הוצאות שלהן אז אין להם דין שיתוף כלל לפי שיטת ירושלמי, מזה משמע ליה לרבינו דתלמודא דידן סובר פירושו וק"ל: ודע דלפמ"ש הירושלמי פלוגתא דרב ושמואל הוא בהיפך מתלמודא דידן ובש"י כתבתי לפרש ע"פ דברי הריטב"א וע"ש אלא דמה דהוכיח שם משמואל די"ל מקום פיתא מהא דאמר למעלה מעשרה שבות אין לו שחר והדברים סתומים אין פותר ובש"י הגהתי. ולחומר הנושא נ"ל דה"פ דהנה במתני' ד"ה חבורות ששבתו בטרקלין מסיק בגמ' דף ע"ב דאם מגיעות המחיצות לתקרה צריכין פת מכל חבורה אבל אם אין המחיצות מגיעות לתקרה וביותר מג' סמוך לתקרה ככר אחד לכולן וכמ"ש רבינו בהלכה ז' וזה הוא דלא כר"נ בל"ק שם דס"ל דבמחיצה עשרה המפסקת עירוב לכל חבורה וחבורה, ועי' בירושלמי משמע ג"כ דמסיק כתלמודא דידן דגם במחיצה עשרה פליג ב"ה. ונ"ל דמאן דסובר דבמחיצה עשרה כבר מופלג כל אחד מחבירו היינו למ"ד מקום לינה גורם וכיון שכל אחד דר בחדרו המופלגת עשרה מחבירו נחשב לכל אחד לינה מיוחדת משא"כ בפחות מי' אז נחשב למקום א' כל הטרקלין משא"כ למ"ד מקום פיתא גורם א"כ גם במופלג מחיצה עשרה כיון שראוי להשתמש מחדר לחדר דרך אויר וכל אחד יכול להושיט מפתו ומסעודתו לחבירו אזי נחשב כאלו שובתים יחד דרך אויר דראוי להם לשבות יחד ולא נקראים מפורדים בפתן כ"א במגיעות המחיצות עד התקרה וא"כ ז"ש מן מה דתני שמואל למעלה מעשרה שבות פי' דגם אויר למעלה מעשרה שבות פי' דחשוב כשביתה וקאי שמואל על הא דתנן מקמי הכי סמיך לה ה' ששבתו בטרקלין ואמר הוא דגם אם המחיצות מגיעות עד עשרה ג"כ ככר א' לכולן דלמעלה מעשרה יכולים לשבות ביחד מוכח דסובר מקום פיתא גורם כנ"ל. והגמ' דידן סובר דהטרקלין מחברן אע"ג דלא יכלו להושיט פתן:
י״ד
אבל אם נשאר לו וכו'. עי' לח"מ ובאמת היא גופא קולא גדולה היא להקל בנשאר לו תפיסת יד ולא התירו כ"א שהותר לכל השבת ולא עוד אלא מה שהתיר בה' י"ג והניח ביתו והלך ושבת כתב הק"נ דוקא באמר בפירוש שאין רצונו לשבות בו א"כ שוב לא חיישינן ועי' בס' תוס' שבת:
כ׳
שכח אחד מן החיצונה וכו'. צ"ל דהה"מ לא היה לפניו גירסא זו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

כסף משנה · הלכות עירובין פרק ד׳

א׳
אנשי חצר שהיו אוכלין על שלחן אחד וכו'. נראה שאפילו הם חלוקים בעיסתן קאמר דאינם אוסרים זה על זה כיון שאוכלין על שלחן אחד וטעמא משום דקיי"ל כרב דאמר מקום פיתא גרים וכיון דמקום פיתא דכולהו הוי במקום אחד חשיבי כאנשי בית אחד. ונראה דעל שלחן אחד דנקט רבינו לאו דוקא דאפילו אוכלין על שני שלחנות נמי מאחר דמקום פיתא דכולהו הוי בבית אחד חשיבי כאנשי בית אחד:
ח׳
מי שיש לו בחצר חבירו בית שער וכו'. נתבאר בפ"א:
י״ד
בעל החצר שהשכיר מבתי חצרו לאחרים והניח לו כלים או סחורה וכו'. פסק כר' יהודה עירובין (דף פ"ה:) משום דמפרשי אמוראי למלתיה אלמא הלכתא כוותיה וטעמא משום דקים להו דלפרושי מלתא דת"ק אתא ואפילו אי אתא לאיפלוגי הא קי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב:
ט״ז
כיצד הסלע או התל שבתוך חצר וכו'. מדנקט בסיפא דלישנא אף על פי שגבוהים עשרה משמע שכל שמופלגים ארבעה ממרפסת יכולים בני מרפסת להשתמש עליהם בזריקה ובני חצר ג"כ יכולים להשתמש עליהם ג"כ בזריקה בין שגבוהים עשרה בין שאינן גבוהים עשרה הילכך שתי הרשויות שולטות בהם ואוסרות זו על זו ומרישא דלישניה שכתב אם אינם גבוהים עשרה טפחים הרי אלו נחשבים בין החצר והמרפסת ושניהם אסורים ולא חילק בין אם מופלגים ארבע לאינם מופלגים משמע נמי שאע"פ שהם מופלגים מן המרפסת ארבעה ואינם גבוהים עשרה טפחים רשות מרפסת שולטת בהם מהטעם שכתבתי דבכל גונא בני מרפסת יכולים להשתמש בהם על ידי זריקה הילכך כל היכא דאפשר לבני חצר להשתמש עליהם שניהם אסורים ולא משכחת לה צד היתר אלא בגבוהים עשרה ואינם מופלגים ארבעה דהשתא הוה לבני מרפסת בנחת ולבני חצר בזריקה ונותנין אותה לזה שבנחת. ופשטא דמתני' (עירובין פ"ג:) כוותיה מוכחא דקתני בד"א בסמוכה אבל במופלגת אפי' גבוה עשרה טפחים לחצר ומשמע דה"ק בד"א דגבוה עשרה טפחים למרפסת בסמוכה אבל במופלגת בין גבוה עשרה טפחים בין פחות מעשרה לחצר כלומר אף לחצר כדמוקי בגמרא הרי בהדיא דלא משכח לה צד היתרא אלא בשני תנאים גבוהים עשרה טפחים וסמוכים דאז בני מרפסת מותרים הא פחות מגבוה עשרה אפילו הם סמוכים או מופלגים אע"פ שגבוהין עשרה הוי אף לחצר ושניהם אסורים:
כ״ד
שתי כצוצטריות זו למעלה מזו וכו'. נר' שרבינו מפרש שהגזוזטראות מכוונות זו כנגד זו ואין בני העליונה יכולים למלאת אא"כ יכנס הדלי דרך התחתונה ומש"ה אסרי אהדדי ומפרש מופלגת גבוה י' דכל שהן בתוך י' הרי הן כגזוזטרא אחת ולפיכך הצריך שיערבו יחד והרב המגיד יישב דברי רבינו על הגמ' ואיני רואה להם יישוב:
נחלת הכלל · Torat Emet 363

לחם משנה · הלכות עירובין פרק ד׳

ו׳
האחים שכל אחד מהם יש לו בית בפני עצמו וכו'. אם אין עמהן דיורין אחרים בחצר אינן צריכין לערב. ה"ה כתב בטעם איסור זה על זה מפני שאוכלים אצל אביהם בזמנים חלוקים יותר מהנכרים ויש להם בתים (שאינו אלא באקראי בעלמא) בחצר וכו'. וא"ת למה לא אמר ה"ה דטעם האיסור הוא מפני שיש להם בית בחצר לבד אפילו שאינם אוכלים אצל אביהם אלא כאיש נכרי דבטעם זה מספיק לחלק בין הך לאורח בעלמא דאין לו בית בחצר בסוף השתא נמי הך טעמא עיקר דאי לאו הכי תיקשי מאורח שאוכל בהתמדה אצל בעל הבית שאינו אוסר אלא ע"כ צ"ל מפני שאין לו בית וכיון דהך טעמא עיקר ל"ל אחרינא. ויש לומר דמדנקט האחים שהיו אוכלים על שולחן אביהם משמע דדרכם לאכול יותר מן הנכרי דאי לא לימא אנשים שהיו סמוכין על שולחן איש אחד מדנקט אחים משמע דדוקא הני דכך דרכן לסעוד אצל אביהם פעמים הרבה. ועוד לשון הגמרא (דף ע"ב:) שאמר מקבלים פרס הזקיקו לזה דפירושו שהם בשכירות אצלו ומשמע בסתמא מדתלה הענין דמקבלין פרס ולא אמר שאוכלין על שלחנו לפעמים:
י״ג
אבל נכרי אפילו הלך לשבות בעיר אחרת אוסר עליהן כו' שהרי אפשר שיבא בשבת. לא קשה ממאי דכתב הרשב"א לעיל פרק שני דדוקא כשבא זה היורש ודר עמהם דהתם נמי ניחוש שמא יבא לדור בשבת די"ל דשאני התם דמעולם עדיין לא דר בבית זה ואין לחוש שיבא אבל הכא שדירתו כאן יש לחוש:
י״ד
אבל אם נשאר לו בכל בית וכו'. קשה דאימא כיון שהותרה מקצת שבת הותרה כלה כמו באחד מבני החצר שהניח ביתו וכו' שכתב בסמוך שכל שהסיח דעתו הרי זה אינו אוסר וכתב ה"ה אפילו שנמלך וחזר באמצע השבת הכא נמי נימא הכי כיון שהסיח דעתו מלהוציאן אע"פ שיוציא אמאי אסור כיון שהותרה הותרה וצ"ע:
כ״ב
היה אחד דר בחצר זו וכו'. עיין בטור בבית יוסף: סליקו להו הלכות עירובין בס"ד '(אמר' המעתיק בהלכות שביתת עשור מצאתי שתי מהדורות ורוב הדברים שבמהדורא זאת כתובים במהדורא האחרת ובשינוי לשון גם יש בזה מה שאין בזה ולפיכך הוכרחתי להעתיק שתיהם על סדר לשונות הרמב"ם ז"ל:)
נחלת הכלל · ToratEmet

מלאכת שלמה · הלכות עירובין פרק ד׳

ו׳
האחין שכל אחד מהם יש לו בית בפני עצמו וכו'. שאלה בן האוכל אצל אביו ונסתלק מעל שלחן אביו רק שאביו נתן לו בחצרו בית שידור הוא ואשתו ובניו והבן הזה מתפרנס משל עצמו ואין לו שום שייכות בבית אביו כלל כי אם כשכן בעלמא ולשאול הגיע אם צריך ערוב או לא כיון שאין מעלה לו שכר וגם אין דיורין אחרים בחצר. תשובה בפ' הדר (עירובין דף ע"ב) איתא הכי האחין שהיו אוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם צריכים ערוב לכל אחד ואחד לפיכך אם שכח אחד מהם ולא עירב מבטל את רשותו אימתי בזמן שמוליכין עירובן במקום אחר אבל אם היה עירובן בא אצלן או שאין עמהם דיורין בחצר א"צ לערב ופרש"י ז"ל וישנין בבתיהם והם ואביהם ואחרים דרים בחצר אחד צריכים ערוב אם רוצין לערב עם שאר בני החצר וטעמא מפרש בגמ' אימתי בזמן שמוליכין את ערובן לתתו באחד מבתי שאר בני החצר דהואיל והוזקקו לעירוב אמרינן בגמ' מיגו דשאר דיורין אסרי אינהו נמי אסרי וצריכין כולם ליתן פת הואיל וחלוקים דיוריהן בלינה ומקבלי פרס הן כדמוקי בגמ' שאין אוכלין בבית אביהם ממש או שאין עמהם דיורין אחרים שאין דיורין מזקיקין אותן לערוב ע"כ. ובגמ' פריך ש"מ מקום לינה גורם ומשני אמר ר' יהודה אמר רב במקבלי שכר שנו עד כאן בגמ'. ופרש"י מקבלי שכר הוצאה מבית אביהם ואין אוכלין על שלחנו ממש והתוס' כתבו וז"ל במקבלי פרס שנו ואע"ג דמקום פיתא ולינה בבתיהם אהני מה שאוכלין משל אביהן דאם היה עירוב בא אצלם או שאין עמהם דיורין אין צריכין לערב ע"כ. וכוונת דבריהם דהוקשה להם דכיון דמקום פיתא ולינה הוא בבתיהם א"כ אפי' אין דיורין אחרים נמי לחייב וכן נמי אפי' בא הערוב אצלן נמי ליחייב כל אחד ואחד לזה תירצו דמ"מ אהני מאי דמקבלי פרס לפוטרם וכ"כ הריטב"א והר"ן כדברי התוס'. וא"כ בנ"ד נמי כיון שבן זה הוא חלוק מאביו בין בלינה בין בפיתא ואינו מקבל פרס מאביו נראה דשפיר חזי לערב אף שאין דיורין אחרים בחצר אלא דבהא איכא לספוקי שאין מעלה לו שכר והוי כמו שאול אי נימא דלא השאיל לו אדעתא שיאסור עליו. דע שעיקר ד"ח הוא מדברי התוס' והרא"ש דף ע"ב ע"א בד"ה ומודים כתב וז"ל ומיהו אם יש לאדם סופר או מלמד בתוך ביתו או בחורים הבאים ללמוד ושרוי כל אחד בחדר או בעליה בפני עצמן ויש לכל אחד פתח פתוח לחצר אע"פ שחלוקים מבעה"ב מפתו אין אוסרים עליו וכו' ואפי' אוכלין וישנים כל אחד בחדרו אין אוסרים זה על זה כיון שכולן משתמשין בביתו של בעה"ב בכל עסקי תשמישיו באפיה ובשול חשיבי כולהו כאילו אוכלין וישנים במקום אחד לפי שהכל נקרא על שם בעה"ב ועוד שאין משאילן להם רשותו לאסור עליו ולא לאסור זה על זה ומצי לסלקינהו הו"ל כחמשה שכירו ולקיטו דלא אמרו להחמיר וכו' עכ"ל הרא"ש ז"ל בקיצור והביאו הטור ז"ל וכתב מרן ז"ל וז"ל אם שנים או ג' אנשים דרים כל אחד בביתו המושכר או הקנוי לו אע"פ שכל הבתים פתוחין לטרקלין ומקום אפייתם ובשולם ותשמישן ביחד נראה דלכו"ע אוסרין זה על זה ולא דמו לסופרים ומלמדים הדרים בבית בעה"ב שאינן אוסרים דאיכא למימר שאני התם דליכא נמי טעמא דלא השאיל להם רשותו לאסור עליו וכ"כ מהר"י קולון בשורש מ"ח וז"ל ואשר כתבת שאין אתם מקפידין זה על זה בעניין תשמיש הבית נראה לענ"ד דמשום כך לא יועיל שלא תאסור זה על זה ע"כ. והשתא בנ"ד דאין משתמש הבן בבתי האב כלל וא"כ אזדא ליה היתר סופר וגם לבי מהסס לומר בנ"ד שהאב לא נתן הבית כדי שיאסור עליו דלא מצינו זה כי אם בבעה"ב שיש לו סופר או בחורים הבאים אצל רבם ונתן להם בתים שם דאז אמרינן לא נתן להם כדי שיאסרו עליו אבל בנ"ד שנתן לבנו ואשתו ובניו בית שהיה מושכרת לאחרים והיתה מעורבת משנים רבות וכל השכנים שהיו דרים שם היו מערבים ולעת כזאת נתן לבנו מאין הרגלים לומר שלא השאיל אדעתא שיאסור עליו כיון שהאחרים הדרים מקודם היו אוסרים עליו סוף דבר דעתי הוא שחייב בערוב ואפי' בברכה אם יסכימו עמי רבותי הי"ו.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות עירובין ד׳, מתוך הלכות עירובין שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל