הלכות עירובין · פרק ג׳
הלכה א׳
חַלוֹן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת אִם יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים אוֹ יֶתֶר עַל זֶה וְהָיָה קָרוֹב מִן הָאָרֶץ בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה טְפָחִים. אֲפִלּוּ כֻּלּוֹ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה וּמִקְצָתוֹ בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה אוֹ כֻּלּוֹ בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה וּמִקְצָתוֹ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה אִם רָצוּ יוֹשְׁבֵי שְׁתֵּי הַחֲצֵרוֹת לְעָרֵב כֻּלָּן עֵרוּב אֶחָד הָרְשׁוּת בְּיָדָן וְיֵעָשׂוּ כְּחָצֵר אַחַת וִיטַלְטְלוּ מִזּוֹ לָזוֹ. וְאִם רָצוּ מְעָרְבִין שְׁנֵי עֵרוּבִין אֵלּוּ לְעַצְמָן וְאֵלּוּ לְעַצְמָן. הָיָה הַחַלּוֹן פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה אוֹ שֶׁהָיָה כֻּלּוֹ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה מְעָרְבִין שְׁנֵי עֵרוּבִין אֵלּוּ לְעַצְמָן וְאֵלּוּ לְעַצְמָן:
הלכה ב׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחַלּוֹן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת אֲבָל שֶׁבֵּין שְׁנֵי בָּתִּים אֲפִלּוּ הָיָה לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה. וְכֵן חַלּוֹן שֶׁבֵּין בַּיִת לָעֲלִיָּה אִם רָצוּ מְעָרְבִין עֵרוּב אֶחָד אֲפִלּוּ שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם סֻלָּם. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה. הָיָה חַלּוֹן עָגֹל אִם יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְרַבֵּעַ בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה הֲרֵי הוּא כִּמְרֻבָּע:
הלכה ג׳
כֹּתֶל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת אוֹ מַתְבֵּן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים מְעָרְבִין עֵרוּב אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם. הָיָה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה אוֹ יֶתֶר עַל כֵּן מְעָרְבִין שְׁנֵי עֵרוּבִין אֵלּוּ לְעַצְמָן וְאֵלּוּ לְעַצְמָן. וְאִם הָיָה בֵּינֵיהֶם סֻלָּם מִכָּאן וְסֻלָּם מִכָּאן הֲרֵי הֵן כְּפֶתַח. וְאִם רָצוּ מְעָרְבִין אֶחָד. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַסֻּלָּם זָקוּף וְסָמוּךְ לַכֹּתֶל שֶׁהֲרֵי אֵין יְכוֹלִין לַעֲלוֹת בּוֹ עַד שֶׁיִּמָּשֵׁךְ וְיִתְרַחֵק מִתַּחְתָּיו מִן הַכֹּתֶל הֲרֵי זֶה מַתִּיר. וַאֲפִלּוּ לֹא הָיָה מַגִּיעַ רֹאשׁ הַסֻּלָּם לְרֹאשׁ הַכֹּתֶל אִם נִשְׁאַר בֵּינֵיהֶן פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה הֲרֵי זֶה מַתִּיר וּמְעָרְבִין אֶחָד אִם רָצוּ:
הלכה ד׳
הָיָה הַכֹּתֶל רָחָב אַרְבָּעָה וְעָשָׂה סֻלָּם מִכָּאן וְסֻלָּם מִכָּאן אַף עַל פִּי שֶׁהַסֻּלָּמוֹת מְרֻחָקִים זֶה מִזֶּה אִם רָצוּ מְעָרְבִין אֶחָד. אֵין בְּרֹחַב הַכֹּתֶל אַרְבָּעָה אִם אֵין בֵּין הַסֻּלָּמוֹת שְׁלֹשָׁה מְעָרְבִין אֶחָד. הָיָה בֵּינֵיהֶם שְׁלֹשָׁה מְעָרְבִין שְׁנַיִם:
הלכה ה׳
בָּנָה מַצֵּבָה עַל גַּבֵּי מַצֵּבָה בְּצַד הַכֹּתֶל. אִם יֵשׁ בַּתַּחְתּוֹנָה אַרְבָּעָה מְמַעֵט. אֵין בַּתַּחְתּוֹנָה אַרְבָּעָה וְאֵין בֵּינָהּ לְבֵין הָעֶלְיוֹנָה שְׁלֹשָׁה מְמַעֵט. וְאִם רָצוּ מְעָרְבִין אֶחָד. וְכֵן בְּמַדְרֵגוֹת שֶׁל עֵץ שֶׁסְּמָכָן לַכֹּתֶל:
הלכה ו׳
כֹּתֶל גָּבוֹהַּ שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת וְזִיז יוֹצֵא בְּאֶמְצָעִיתוֹ אִם נִשְׁאַר מִן הַזִּיז עַד רֹאשׁ הַכֹּתֶל פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה מַנִּיחַ סֻלָּם לִפְנֵי הַזִּיז וּמְעָרְבִין אֶחָד אִם רָצוּ. אֲבָל אִם הִנִּיחַ הַסֻּלָּם בְּצַד הַזִּיז אֵינוֹ מְמַעֵט. הָיָה הַכֹּתֶל גָּבוֹהַּ תִּשְׁעָה עָשָׂר טְפָחִים מוֹצִיא זִיז אֶחָד בָּאֶמְצַע וּמְעָרְבִין אֶחָד אִם רָצוּ שֶׁהֲרֵי מִן הַזִּיז עַד הָאָרֶץ פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה וּמִן הַזִּיז הָעֶלְיוֹן עַד רֹאשׁ הַכֹּתֶל פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה. הָיָה הַכֹּתֶל גָּבוֹהַּ עֶשְׂרִים טְפָחִים צָרִיךְ שְׁנֵי זִיזִין זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה. עַד שֶׁיִּהְיֶה בֵּין הַזִּיז הַתַּחְתּוֹן וּבֵין הָאָרֶץ פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה וּבֵין הַזִּיז הָעֶלְיוֹן וּבֵין רֹאשׁ הַכֹּתֶל פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה. וּמְעָרְבִין אֶחָד אִם רָצוּ:
הלכה ז׳
דֶּקֶל שֶׁחֲתָכוֹ וּסְמָכוֹ עַל רֹאשׁ הַכֹּתֶל וְעַל הָאָרֶץ מְעָרְבִין אֶחָד אִם רָצוּ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְקָבְעוֹ בַּבִּנְיָן. וְכֵן הַסֻּלָּם כָּבְדוֹ קוֹבְעוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְחַבְּרוֹ בַּבִּנְיָן. הָיוּ קַשִּׁין מַבְדִּילִין בֵּין שְׁתֵּי הַחֲצֵרוֹת וְסֻלָּם מִכָּאן וְסֻלָּם מִכָּאן אֵין מְעָרְבִין אֶחָד שֶׁהֲרֵי אֵין כַּף הָרֶגֶל עוֹלָה בַּסֻּלָּם לְפִי שֶׁאֵין לוֹ עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹךְ. הָיָה סֻלָּם בָּאֶמְצַע וְקַשִּׁין מִכָּאן וְקַשִּׁין מִכָּאן אִם רָצוּ מְעָרְבִין שְׁנַיִם:
הלכה ח׳
הָיָה אִילָן בְּצַד הַכֹּתֶל וְעָשָׂהוּ סֻלָּם לַכֹּתֶל. אִם רָצוּ מְעָרְבִין אֶחָד הוֹאִיל וְאִסּוּר שְׁבוּת הוּא שֶׁגָּרַם לוֹ שֶׁלֹּא יַעֲלֶה בָּאִילָן. עָשָׂה אֲשֵׁרָה סֻלָּם לַכֹּתֶל אֵין מְעָרְבִין אֶחָד מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לַעֲלוֹת עָלֶיהָ מִן הַתּוֹרָה שֶׁהֲרֵי הִיא אֲסוּרָה בַּהֲנָיָה:
הלכה ט׳
כֹּתֶל שֶׁגָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וּבָא לְמַעֲטוֹ כְּדֵי לְעָרֵב עֵרוּב אֶחָד אִם יֵשׁ בְּאֹרֶךְ הַמִּעוּט אַרְבָּעָה טְפָחִים מְעָרְבִין אֶחָד. סָתַר מִקְצָת הַכֹּתֶל עַד שֶׁנִּתְמַעֵט מֵעֲשָׂרָה. צִדּוֹ הַקָּצָר נוֹתְנִין אוֹתוֹ לֶחָצֵר זוֹ וּשְׁאָר הַכֹּתֶל הַגָּבוֹהַּ לְבֵין שְׁתֵּי הַחֲצֵרוֹת:
הלכה י׳
נִפְרַץ הַכֹּתֶל הַגָּבוֹהַּ שֶׁבֵּינֵיהֶן. אִם הָיְתָה הַפִּרְצָה עַד עֶשֶׂר אַמּוֹת מְעָרְבִין שְׁנֵי עֵרוּבִין. וְאִם רָצוּ מְעָרְבִין אֶחָד מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּפֶתַח. הָיְתָה יֶתֶר מֵעֶשֶׂר מְעָרְבִין עֵרוּב אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנֵי עֵרוּבִין:
הלכה י״א
הָיְתָה הַפִּרְצָה פְּחוּתָה מֵעֶשֶׂר וּבָא לְהַשְׁלִימָהּ לְיֶתֶר מֵעֶשֶׂר חוֹקֵק בַּכֹּתֶל גֹּבַהּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וּמְעָרְבִין עֵרוּב אֶחָד. וְאִם בָּא לִפְרֹץ לְכַתְּחִלָּה פִּרְצָה יֶתֶר מֵעֶשֶׂר בְּכָל הַכֹּתֶל צָרִיךְ לִהְיוֹת גֹּבַהּ הַפִּרְצָה מְלֹא קוֹמָתוֹ:
הלכה י״ב
חָרִיץ שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת עָמֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה אוֹ יֶתֶר מְעָרְבִין שְׁנֵי עֵרוּבִין. פָּחוֹת מִכָּאן מְעָרְבִין אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם. וְאִם מִעֵט עָמְקוֹ בְּעָפָר אוֹ בִּצְרוֹרוֹת מְעָרְבִין אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם שֶׁסְּתָם עָפָר וּצְרוֹרוֹת בְּחָרִיץ מְבֻטָּלִין הֵן. אֲבָל אִם מִלְּאָהוּ תֶּבֶן אוֹ קַשׁ אֵין מְמַעֲטִין עַד שֶׁיְּבַטֵּל:
הלכה י״ג
וְכֵן אִם מִעֵט רָחְבּוֹ בְּלוּחַ אוֹ בְּקָנֶה שֶׁהוֹשִׁיטוֹ בְּאֹרֶךְ כָּל הֶחָרִיץ מְעָרְבִין אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם. וְכָל הַדָּבָר הַנִּטָּל בְּשַׁבָּת כְּגוֹן הַסַּל וְהַסֵּפֶל אֵין מְמַעֲטִין בּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן חִבְּרוֹ בָּאָרֶץ חִבּוּר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְשָׁמְטוֹ עַד שֶׁיַּחְפֹּר בְּדֶקֶר:
הלכה י״ד
נָתַן לוּחַ שֶׁרָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים עַל רֹחַב הֶחָרִיץ מְעָרְבִין אֶחָד וְאִם רָצוּ מְעָרְבִין שְׁנֵי עֵרוּבִין. וְכֵן שְׁתֵּי גְּזֻזְטְרָאוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ אִם הוֹשִׁיט לוּחַ שֶׁרָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים מִזּוֹ לְזוֹ מְעָרְבִין עֵרוּב אֶחָד. וְאִם רָצוּ מְעָרְבִין שְׁנֵי עֵרוּבִין אֵלּוּ לְעַצְמָן וְאֵלּוּ לְעַצְמָן. הָיוּ זוֹ בְּצַד זוֹ וְאֵינָן בְּשָׁוֶה אֶלָּא אַחַת לְמַעְלָה מֵחֲבֶרְתָּהּ אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶן פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים הֲרֵי הֵן כִּכְצוֹצְטְרָא אַחַת וּמְעָרְבִין אַחַת. וְאִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם שְׁלֹשָׁה אוֹ יֶתֶר מְעָרְבִין שְׁנַיִם אֵלּוּ לְעַצְמָן וְאֵלּוּ לְעַצְמָן:
הלכה ט״ו
כֹּתֶל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה וְהָיָה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים מֵחָצֵר זוֹ וְשָׁוֶה לְקַרְקַע חָצֵר שְׁנִיָּה נוֹתְנִין רָחְבּוֹ לִבְנֵי הֶחָצֵר שֶׁהוּא שָׁוֶה לָהֶן וְיֵחָשֵׁב מֵחֲצֵרָן. הוֹאִיל וְתַשְׁמִישׁוֹ בְּנַחַת לְאֵלּוּ וְתַשְׁמִישׁוֹ בְּקָשֶׁה לְאֵלּוּ נוֹתְנִין אוֹתוֹ לְאֵלּוּ שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ לָהֶן בְּנַחַת. וְכֵן חָרִיץ שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת עָמֹק עֲשָׂרָה טְפָחִים מִצַּד חָצֵר זוֹ וְשָׁוֶה לְקַרְקַע חָצֵר שְׁנִיָּה נוֹתְנִין רָחְבּוֹ לֶחָצֵר שֶׁהִיא שָׁוָה לָהּ. מִפְּנֵי שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ נַחַת לָזֶה וְקָשֶׁה לָזֶה נוֹתְנִין אוֹתוֹ לְאֵלּוּ שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ לָהֶן בְּנַחַת:
הלכה ט״ז
הָיָה הַכֹּתֶל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי הַחֲצֵרוֹת נָמוּךְ מֵחָצֵר הָעֶלְיוֹנָה וְגָבוֹהַּ מֵחָצֵר הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁנִּמְצְאוּ בְּנֵי הָעֶלְיוֹנָה מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּעָבְיוֹ עַל יְדֵי שִׁלְשׁוּל וּבְנֵי הַתַּחְתּוֹנָה מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּעָבְיוֹ עַל יְדֵי זְרִיקָה שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין בּוֹ עַד שֶׁיְּעָרְבוּ שְׁתֵּיהֶן עֵרוּב אֶחָד. אֲבָל אִם לֹא עֵרְבוּ אֵין מַכְנִיסִין מֵעֳבִי כֹּתֶל זוֹ לַבָּתִּים וְאֵין מוֹצִיאִין מֵהַבָּתִּים לְעָבְיוֹ:
הלכה י״ז
שְׁנֵי בָּתִּים שֶׁבֵּינֵיהֶן חֻרְבָּה שֶׁהִיא רְשׁוּת הַיָּחִיד אִם יְכוֹלִין שְׁנֵיהֶם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּחֻרְבָּה עַל יְדֵי זְרִיקָה אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה. וְאִם הָיָה תַּשְׁמִישָׁהּ לָזֶה בְּנַחַת וְהָאַחֵר אֵינוֹ יָכוֹל לִזְרֹק לָהּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲמֻקָּה מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה שֶׁהִיא לוֹ בְּנַחַת מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ עַל יְדֵי זְרִיקָה:
הלכה י״ח
כָּל גַּגּוֹת הָעִיר אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה גָּבוֹהַּ וְזֶה נָמוּךְ עִם כָּל הַחֲצֵרוֹת וְעִם כָּל הַקַּרְפִּיפוֹת שֶׁהֻקְּפוּ שֶׁלֹּא לְשֵׁם דִּירָה שֶׁאֵין בְּכָל אֶחָד מֵהֶן יֶתֶר עַל בֵּית סָאתַיִם עִם עֳבִי הַכְּתָלִים שֶׁבֵּין הַחֲצֵרוֹת עִם הַמְּבוֹאוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן לֶחִי אוֹ קוֹרָה כֻּלָּן רְשׁוּת אַחַת הֵן וּמְטַלְטְלִין בְּכֻלָּן בְּלֹא עֵרוּב כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְּתוֹכָן. אֲבָל לֹא כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת אֶלָּא אִם כֵּן עֵרְבוּ:
הלכה י״ט
כֵּיצַד. כְּלִי שֶׁשָּׁבַת בְּתוֹךְ הֶחָצֵר בֵּין עֵרְבוּ אַנְשֵׁי הֶחָצֵר בֵּין לֹא עֵרְבוּ מֻתָּר לְהַעֲלוֹתוֹ מִן הֶחָצֵר לַגַּג אוֹ לְרֹאשׁ הַכֹּתֶל. וּמִן הַגַּג לְגַג אַחֵר הַסָּמוּךְ לוֹ אֲפִלּוּ הָיָה גָּבוֹהַּ מִמֶּנּוּ כָּל שֶׁהוּא אוֹ נָמוּךְ. וּמִן הַגַּג הָאַחַר לְחָצֵר שְׁנִיָּה וּמֵחָצֵר שְׁנִיָּה לְגַג שְׁלִישִׁי שֶׁל חָצֵר שְׁלִישִׁית. וּמִגַּג שְׁלִישִׁי לְמָבוֹי. וּמִן הַמָּבוֹי לְגַג רְבִיעִי עַד שֶׁיַּעֲבִירֶנּוּ כָּל הַמְּדִינָה כֻּלָּהּ דֶּרֶךְ גַּגּוֹת וַחֲצֵרוֹת אוֹ דֶּרֶךְ גַּגּוֹת וְקַרְפִּיפוֹת אוֹ דֶּרֶךְ חֲצֵרוֹת וְקַרְפִּיפוֹת אוֹ דֶּרֶךְ שְׁלָשְׁתָּן מִזֶּה לָזֶה וּמִזֶּה לָזֶה. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בִּכְלִי זֶה לְבַיִת מִן הַבָּתִּים אֶלָּא אִם כֵּן עֵרְבוּ אַנְשֵׁי כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלּוּ עֵרוּב אֶחָד:
הלכה כ׳
וְכֵן אִם שָׁבַת הַכְּלִי בַּבַּיִת וְהוֹצִיאוֹ לֶחָצֵר לֹא יַעֲבִירֶנּוּ לְחָצֵר אַחֶרֶת אוֹ לְגַג אַחֵר אוֹ לְרֹאשׁ הַכֹּתֶל אוֹ לְקַרְפָּף אֶלָּא אִם כֵּן עֵרְבוּ אַנְשֵׁי כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁמַּעֲבִירִין בָּהֶן כְּלִי זֶה עֵרוּב אֶחָד:
הלכה כ״א
בּוֹר שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת אֵין מְמַלְּאִין מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לוֹ מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד דּוֹלֶה מֵרְשׁוּתוֹ. וְהֵיכָן מַעֲמִידִין אֶת הַמְּחִצָּה. אִם הָיְתָה לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה טֶפַח מִן הַמְּחִצָּה יוֹרֵד בְּתוֹךְ הַמַּיִם. וְאִם הָיְתָה הַמְּחִצָּה כֻּלָּהּ בְּתוֹךְ הַמַּיִם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה טֶפַח מִמֶּנָּה יוֹצֵא לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה נִכֶּרֶת רְשׁוּת זֶה מֵרְשׁוּת זֶה:
הלכה כ״ב
וְכֵן אִם עָשׂוּ עַל פִּי הַבּוֹר קוֹרָה רְחָבָה אַרְבָּעָה טְפָחִים זֶה מְמַלֵּא מִצַּד הַקּוֹרָה וְזֶה מְמַלֵּא מִצִּדָּהּ הָאַחֵר וּכְאִלּוּ הִבְדִּילָה חֵלֶק זֶה מֵחֵלֶק זֶה אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּיִם מְעֹרָבִין מִלְּמַטָּה קַל הוּא שֶׁהֵקֵלּוּ חֲכָמִים בְּמַיִם:
הלכה כ״ג
בְּאֵר שֶׁבְּאֶמְצַע הַשְּׁבִיל בֵּין שְׁנֵי כָּתְלֵי חֲצֵרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֻפְלֶגֶת מִכֹּתֶל זֶה אַרְבָּעָה טְפָחִים וּמִכֹּתֶל זֶה אַרְבָּעָה טְפָחִים שְׁנֵיהֶם מְמַלְּאִין מִמֶּנָּה וְאֵין צְרִיכִין לְהוֹצִיא זִיזִין עַל גַּבָּהּ שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר עַל חֲבֵרוֹ דֶּרֶךְ אֲוִיר:
הלכה כ״ד
חָצֵר קְטַנָּה שֶׁנִּפְרְצָה בִּמְלוֹאָהּ לְחָצֵר גְּדוֹלָה מִבְּעוֹד יוֹם. אַנְשֵׁי גְּדוֹלָה מְעָרְבִין לְעַצְמָן וּמֻתָּרִים שֶׁהֲרֵי נִשְׁאַר לָהֶן פְּצִימִין מִכָּאן וּמִכָּאן. וְאַנְשֵׁי קְטַנָּה אֲסוּרִין לְהוֹצִיא מִבָּתֵּיהֶן לֶחָצֵר שֶׁלָּהֶן עַד שֶׁיְּעָרְבוּ עִם בְּנֵי הַגְּדוֹלָה עֵרוּב אֶחָד. שֶׁדִּיּוּרִין שֶׁל גְּדוֹלָה חֲשׁוּבִין כִּקְטַנָּה וְאֵין דִּיּוּרֵי קְטַנָּה חֲשׁוּבִין כִּגְדוֹלָה:
הלכה כ״ה
שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת שֶׁעֵרְבוּ עֵרוּב אֶחָד דֶּרֶךְ הַפֶּתַח שֶׁבֵּינֵיהֶן אוֹ דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן וְנִסְתַּם הַפֶּתַח אוֹ הַחַלּוֹן בְּשַׁבָּת כָּל אַחַת וְאַחַת מֻתֶּרֶת לְעַצְמָהּ הוֹאִיל וְהֻתְּרָה מִקְצָת שַׁבָּת הֻתְּרָה כֻּלָּהּ. וְכֵן שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת שֶׁעֵרְבָה זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ וְנָפַל הַכֹּתֶל שֶׁבֵּינֵיהֶן בְּשַׁבָּת אֵלּוּ מֻתָּרִים לְעַצְמָן וּמוֹצִיאִין מִבָּתֵּיהֶן וּמְטַלְטְלִין עַד עִקַּר הַמְּחִצָּה. וְאֵלּוּ מְטַלְטְלִין כֵּן עַד עִקַּר הַמְּחִצָּה הוֹאִיל וְהֻתְּרָה מִקְצָת שַׁבָּת הֻתְּרָה כֻּלָּהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְוַסְּפוּ הַדִּיּוּרִין שֶׁהַדִּיּוּרִין הַבָּאִין בְּשַׁבָּת אֵינָן אוֹסְרִין. נִפְתַּח הַחַלּוֹן וְנַעֲשָׂה הַפֶּתַח בִּשְׁגָגָה אוֹ שֶׁעָשׂוּ נָכְרִים לְדַעְתָּן חָזְרוּ לְהֶתֵּרָן. וְכֵן שְׁתֵּי סְפִינוֹת שֶׁהָיוּ קְשׁוּרוֹת זוֹ בָּזוֹ וְעֵרְבוּ וְנִפְסְקוּ אָסוּר לְטַלְטֵל מִזּוֹ לָזוֹ וַאֲפִלּוּ הָיָה מֻקָּפוֹת מְחִצָּה. חָזְרוּ וְנִקְשְׁרוּ בְּשׁוֹגֵג חָזְרוּ לְהֶתֵּרָן:
קובץ על היד החזקה · הלכות עירובין פרק ג׳
א׳
היה החלון פחות מד' וכו'. וטעמא דמילתא כיון שאין דרך להשתמש בדרך החלון שהוא פחות מד' אינו מועיל עירובי חצירות שעירבו יחד דע"ח אינו מועיל כ"א לעשות החצירות כולן רשות אחת בדרך שראוי להשתמש בו כגון דרך פתחים או חלון שהוא למטה מעשרה. ומזה הדין העלה המג"א בסימן שע"ב אות ג' דגם לדידן לפי מנהגנו שסומכין על השיתוף כמבואר בסימן שפ"ז וכמ"ש רבינו בפ"א הי"ט ע"ש אם יש כאן שתי חצירות ואין ביניהם חלון אף שנשתתפו במבוי אסורין לטלטל דרך חור גם בחצירות ובתים שלנו ובס' אבן העוזר חולק עליו וכתב דכל הנך דיני דחלון איירי דחצירות לא נשתתפו במבוי הא אם נשתתפו במבוי ועירבו החצירות לעצמן ודאי שרי והביא לשון רש"י דף ע"א ד"ה ומשתתפין וז"ל, ואם עירבו כל חצר לעצמה ונשתתפו במבוי אע"פ שלא עירבו חצירות זו עם זו שתוף מבוי מחברם וכו' מה עירוב חצר משוי בתים לחדא אף שתוף המבוי משוי לחצירות כחדא ע"כ. וכיון דכולם כחצר אחד חשיבא למה לא יטלטלו מזו לזו כמו מבית לבית בחצר אחד ועי' בס' מחצית השקל:
ד׳
ועשה סולם וכו'. עי' הה"מ שכתב ולא ראיתי בס' רבינו זכר לרחב הסולם ואפשר דס"ל לרבינו כיון דאמרינן בירושלמי פ' חלון הל' א' רנב"י צריך שיהיה בו רחב ארבעה טפחים והעמודים משלימין לד' א"כ סתם סולמות כך הן עם העמודים הם רוחב ד"ט, ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה בק"ע שם על הפוסקים שהשמיטו הך דעמודים משלימי' דנ"מ לענין טומאה ולענין סוכה. וכ"מ בחידושי ריטב"א שם בסוגי' דסתם סולמות רחב ד' ואביי דנקט רחב ד' אפשר דחולק עם רנב"י וקמ"ל דבעי' רחב ד' לבד העמודים ורבינו פסק בעירובין להקל. ועי' בגמרא שם בהא דאמר ר"נ אמר רבה ב"א וכו' ודו"ק היטב:
י׳
ואין מערבין שני עירובין. פי' כיון שנפרץ ביותר מעשר הוי כחצר א' ואינם רשאים לחלק עירובם מכ"ש אם המחיצה פחותה מעשרה טפחים דכחצר אחד דמי מערבין א' ואין מערבין ב' כמבואר בהגהת רמ"א סי' שע"ב סעיף ז':
י״ב
ואם מיעט עומקו בעפר. עי' בפ"ד מה' סוכה הי"ג:
י״ח
אא"כ עירבו. במג"א סי' שע"ב אות א' כתב דהך עירבו לא קאי אקרפף ועי' בשו"ת שב יעקב סי' י"ט ובס' תוספת שבת:
כ״ב
אע"פ שהמים מעורבין קל הוא וכו'. ולא שייך כאן להתיר מטעם ברירה משום דעכ"פ רשות שניהם שולטת בו כ"כ רבינו יהונתן ועמ"ש בש"י ספ"ז דעירובין ד"ה אין חורבה כו':
נחלת הכלל · Friedberg Edition
לחם משנה · הלכות עירובין פרק ג׳
ה׳
בנה מצבה על גבי מצבה וכו'. וא"ת מאי שנא מצבה מזיז דבזיז אמרינן אם נשאר פחות מעשרה מן הזיז עד הכותל ופחות מעשרה לקרקע דהוי מיעוט, ויש לומר דשאני זיז דיוצא מן הכותל עצמה ולכך הוי מיעוט אבל מצבה הוא דבר נפרד מן הכותל: אין בתחתונה ארבעה וכו'. וא"ת לדברי רבינו דס"ל דאין בעליונה וכו' א"כ כשאין בתחתונה ארבעה למה לי שיהיה פחות משלשה לעליונה מי הוא הממעט אם העליונה אפילו שיהיה נפרדת ואם התחתונה אפילו שיהיה ג"כ נפרדת. וי"ל דכשיש פחות משלשה בין עליונה לתחתונה חשבינן לתרוייהו כאילו היא אחת ויש בה ארבעה כיון דהם פחות משלשה בין זה לזה:
ט׳
כותל שגבוה עשרה ובא למעטו וכו'. אפשר דמיעוט זה הוא מובן לראש הכותל ממ"ש ה"ה לקמן ובסמוך אבאר: סתר מקצת הכותל וכו'. לכאורה נראה כוונת רבינו שסתר מקצת הכותל דאותו מקצת משתמשין בו השתי חצרות והשתא אסור להשתמש. ואם כן קשה דלא הל"ל לחצר זו אלא לשתי חצרות לכך נראה לפרש שסתר במקצת הכותל מקצת העובי באופן שבמקצת הכותל לצד אחד מן החצר האחת הוא פחות מעשרה והוא שוה לו וזהו שכתב נותנין אותו לחצר זו:
י״ב
חריץ שבין שתי חצרות וכו'. קשה דמאי שנא כותל גבוה עשרה ומיעטו שמערבין אחד ואם רצו שנים ובחריץ עמוק עשרה אם מיעטו אמרינן שאין מערבין שנים. וי"ל דבפחות מעשרה הוי טעמא משום דהוי כפתח ולכך מערבין אם רצו אחד או שנים אבל הכא ליכא למימר כן:
י״ג
וכן אם מיעט רחבו בלוח או בקנה שהושיטו באורך כל החריץ וכו'. בגמרא פ' חלון (דף פ"ט) על מתני' דנתן עליו נסר שרחב ארבעה טפחים מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד אמרו שם לא שנו אלא שנתנו לרחבו אבל לארכו אפילו כל שהו נמי ע"כ וממאי דקאמר כל שהו נמי משמע דאפילו כל שהו יש בה דין זה דאם רצו מערבין אחד ואם רצו שנים ורבינו לא כתב כן אלא בנתן לרחבו כתב מערבין אחד אם רצו או שנים ובנתן לארכו כתב מערבין אחד ואין מערבין שנים ולכאורה הוא דבר תימה ונראה דטעמו דסברא היא דנתן לארכו הוי הכל אחד ומערבין אחד: וכל הדבר הניטל בשבת כגון הסל [והספל] אין ממעטין בו וכו'. כתב ה"ה ופירש רבינו וזה בחריץ והאחרונים וכו' כלומר הטעם דפירשו האחרונים הענין בכותל הוא מפני שהם סוברין דאפי' שהמיעוט רחוק מראש הכותל כיון שיש בו ארבעה ממעטו וזהו שאמרו בגמרא דע"ז כמה ספל ממעט וכו' אבל רבינו פירש הדבר בחריץ דבכותל א"א לפרש דהוא סבור דכל מיעוט צריך שיהיה בפחות משלשה סמוך לראש הכותל. ויש לתמוה על דברי ה"ה דבבנה מצבה ע"ג מצבה כתב רבינו אם יש בתחתונה ארבעה ממעט והך איירי שהוא רחוק מן המצבה עליונה שנים וכ"ש כשהוא רחוק מראשו של כותל שלשה וא"כ לדברי ה"ה אפילו שיהיה המיעוט ארבעה לא מהני אם לא יהיה סמוך לשלשה לראשו של כותל. ונראה לתרץ דלא כתב כן ה"ה אלא במיעוט דומיא דספל שחיברו בטיט אבל מיעוט דמצבה שהוא בנין אפילו שיהיה רחוק משלשה מראשו של כותל מהני. אבל לשון ה"ה קשה לזה שכתב כל מיעוט וצ"ע:
י״ז
שני בתים שביניהן חורבה וכו' ואם היה תשמישה לזה בנחת וכו'. אין כוונתו במ״ש תשמישה לזה בנחת ר״ל בזריקה ולאחר בשלשול דזה אי אפשר דשניהם אוסרים זה על זה. אלא הכוונה היא תשמישה בנחת פחות מעשרה ומ״ש למטה משתמש בחורבה ע״י זריקה לאו דוקא זריקה דגבוה עשרה אלא זריקה למרחוק וכן פירש״י ז״ל לשון זריקה בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פ"ה) גבי שני בתים ושלש חורבות ביניהם וכו':
כ״א
אם היתה למעלה מן המים וכו'. הוא ז״ל לא גריס בפ' כיצד משתתפין (עירובין פ"ו:) אלא משום דקל הוא וכפירש״י ז״ל ולא כפירוש התוס' ז״ל וכגירסתם ע״ש וא״כ איתא לדרב יהודה ויפה פסק:
כ״ה
ואע"פ שנתוספו הדיורין וכו'. אין להקשות ממ"ש ה"ה בשם הרשב"א לעיל פרק שני דכשבא זה היורש לדור עמהם בשבת אוסר דאמאי אוסר הא הוי הוספת דיורין בשבת ומותר דיש לחלק דשאני התם שהוא היורש עצמו בעל הבית ומפני כן אוסר אבל הכא הוספת דיורין בעלמא הוא אבל גבי ישראל וגר השרויים במערה שכתב רבינו בפ"ב הוי הוספת דיורין והתוס' בעירובין (דף ע"ט:) גבי ש"מ דיורין וכו' כתבו יש דיורין וכו' ע"ש: נפתח החלון וכו'. כתב ה"ה ואני אומר שראיית רבינו היא וכו'. לכאורה נראה דבא לתרץ החילוק שחילק הרשב"א בין דין זה לדין הספינות ואם כן קשה דסוף סוף עדיין טעמו של הרשב"א ז"ל במקומו עומד דהספינות אע"פ שכל אחת מהן מוקפת מחיצה מ"מ ראויה כל אחת לנוד והים מפסיק ביניהן. ואם נאמר דמ"ש ה"ה מוקפות מחיצה ר"ל שיש היקף של מחיצה מקיף לשתי הספינות ביחד מ"מ קשה דאם זה ההיקף מקשרן וא"א לנוד כל אחת מחברתה היינו קשורות והיכי קאמר אם אינן קשורות ואם אפשר לנוד ואינו מקשרן הדרא קושיא לדוכתא וטעמו של הרשב"א במקומו מונח. והיה נראה לומר דאין כוונת ה"ה לדחות טעמו של הרשב"א אלא לתת טעם לדברי רבינו דאיך מדמה חצירות לספינות דבחצירות איכא מחיצות מה שא"כ בספינות לכך כתב שהוא מפרש שמוקפות מחיצות. אבל אין כל זה נראה בהמשך לשונו וצ"ע:
נחלת הכלל · ToratEmet
אור שמח · הלכות עירובין פרק ג׳
ב׳
וכן חלון שבין בית לעליה אם רצו מערבין עירוב אחד. עיין בהרב המגיד. ובירושלמי פרק חלון הלכה א' מהו לערב דרך לולים [פירוש, דרך לול שיוצא מן הבית לגג ודרך הגגין הן מערבין שמן הבית זה יש לול לגגו ומן הבית השני יש לול לגגו והגגין הם בלא מחיצות זל"ז אם הן מערבין דרך הלולין בית זה עם בית שני] א"ר אב' מרי מחלוקת רב ושמואל כו' דלרב דאמר דחשיב גוד אסיק כאילו הוקף לדירה מערבין דרך הגג, אבל לשמואל דלא חשיב הוקף לדירה א"כ הוי כקרפף ואין מערבין אחד דרך הגג דלא הוקף לדירה, ובגמרא דילן איירי בלול שמבית לעלי' לערב עם בני עליה ולא דרך הגג ולדינא יכול להיות כיון דר' יהודא סבר דגג וחצר רשות אחת הן ובכ"ז גג לא חשוב כקרפף כשהוא פחות מבית סאתיים דאילו חצר וקרפף אין רשות אחת, אלמא דכשהוא יותר מב"ס אז הוא כקרפף לשמואל אבל כשהוא ב"ס אז דומה לחצר א"כ יכולין לערב דרך הגג ועיין תוספות דף צ' סד"ה הכא, ומכ"ש לרב דקיי"ל כותי' והוי מוקף לדירה הגג ומערבין דרך הלול שיוצא מבית לגג ודרך גגין מערבין ודו"ק.
ז׳
אם רצו מערבין שנים. נ"ב ומערבין אחד אם רצו.
ט״ו
ההמ"ג. ודע שרחב ד' על ד' ולא עירבו עירוב אחד זו שתשמישה בנחת מותרת לו אפילו מן הבתים כיון שעירבה לעצמה. פירוש, דנעשה הכותל כחצרה ומותר להוציא מבית לחצר. וזו שתשמישה קשה אסורה בו אף מן החצר. ובפשוט דכוותו, דהכותל נעשה כמו שהוא חצר של חבירו ולכך כלים ששבתו בבית אף אם הוציאן דרך מלבוש לחצר אסור להעלותן על הגג שהוא חצר של חבירו וע"ז אין החצירות רשות אחת וכמבואר לקמן דף צ"א ע"א בכומתא וסודרא, ומשום זה כתב וכשתשמיש שניהם שוה נמצא הכותל שלו כמו לחברו אלא שלא עירבו ואוסרין זע"ז מותר להוציא כלי ביתו שהוציא לחצר דרך מלבוש לכותל דהוה מרשות שלו רק כמו לא עירבו דנחשב גם לחצירו ופירוש דהכא איירי שעירבה כל חצר לעצמה ולכך נקט הה"מ בפשטיות דמן הבית אסור להוציא לכותל אף דרך חצר כיון שבית וכותל הוה שתי רשויות, אבל מחצר לכותל שרי דל"ש שתי רשויות בזה והוה כחד חצר שלא עירבה דמותר להרשב"א בתוך ד' ולרש"י שבת ק"ל בכל החצר, אבל מבית אסור דהוה כמוציא מביתו לחצר שלא עירב וצריך להניחו בחצר, אבל בתשמישו קשה אסור אף מביתו לחצר ומחצר לכותל דהכותל חלוק רשות אבל בכלים ששבתו בחצר מותר דלא עדיף מחצר והבן ובזה א"ש מה דנקטא המשנה ובלבד שלא יורידו, דלזה אין תקנה, אבל להוציא כלי הבתים יש תקנה שיניחו בחצר והחצר עמו רשות אחת הן דלא יחלקו מחיצות ונחשב משתמש לחצר. ולפ"ז פליגי תוספות דף ע"ז בסה"ד כותל שבין ב' חצירות, דמכ"מ נפ"מ דתוך ד' מיהא שרי לטלטל ופירש היכי בכומתא וסודרא. וכן מצאתי בע"א. אלמא דאם הוה רשות שניהם אז אסור לטלטל מחצר לכותל וסברי דהוי כמו שתי רשויות, ופליגי על הרב המגיד. ודעת הה"מ מסתברא, דבמאי הוי רשות אחר אטו משום שמושל בו רשות אחר ישתנה הגע עצמך דיהי' כמו חצר שלא עירבו, ומאי נפ"מ להך דתשמישו בנחת במאי דמשתמש בי' גם רשות אחר לא גרע מלא עירבו בחצר כיון דבין כך ובין כך תשמישו בנחת ודו"ק.
י״ח
כולן רשות אחת הן ומטלטלין בכולן בלא עירוב כלים וכו' אבל לא כלים ששבתו בתוך הבית אלא אם כן עירבו. לולא דמסתפינא הוי אמינא דכלים דוקא נקיט, אבל אוכלין אע"ג ששבתו תוך החצר אסור להכניסן לחצר חבירו בלא עירוב. וטעמא. דבית הוי מקום פיתא ואוכלין סופן לבוא לבית להיאכל במקום מוצנע והוי כמאן דשבתו בבית ודינן ככלים ששבתו בבית דלזה אין החצירות וקרפיפות רשות אחת. ולכן לא מצאנו רק באיזמל פרק ר"א דמילה, וגבי אלונטית ושמן דלסיכה בסוף חבית, וספר תורה בכל גגות, אבל במידי דקיימי למיכל לא מצינו שיהא כל החצירות רשות אחת וטעמא כדאמרן. איברא דמצאנו בדף צ"ב דפריך על כותל שבין שתי חצירות שהיו בראשו פירות אלו עולין מכאן ואוכלין ובלבד שלא יורידו למטה ומשני למטה לבתים, הרי דבפירות אמרו דכולן רשות אחת הן. אמנם התם טעמא, דכיון דשבתו ברשות ששני החצירות שולטין בו היינו בכותל שבין שתי החצירות נעקר שביתתם מהבית כיון שאם תחשוב אותם כמו ששבתו בבית יהא אסור להוציאם מכותל לחצר נעקר' שביתתן מאנשי הבית ומבית ששלהן הוא וקבעו שביתה לעצמן בכותל והוי כמאן דשבתו בחצר ומותר להוציאן לחצירות. דוגמא לזה מצאנו סברא כזאת גבי תחומין לעיל דף מ"ה בגשמים הסמוכין לעיר ואנשי אותה העיר דעתן עליהם ורבנן בתוספות דף מ"ז בד"ה והכלים דאי יש להן בעלים הרי הן כרגלי הבעלים ואם הן חוץ לתחום הבעלים אז נעקר' שביתת הבעלים מהן וקנו שביתה לעצמן אלפיים לכל רוח בדוגמא לזה הכא הוא דאם הוי בחצר הוי כמו ששבתו בבית כיון שסוף אוכלים להיאכל בבית, אבל כי הוי ברשות שמשם אסור להביאן לבית הוי כמו ששבתו במקומן ונעקר שם שביתת בית מהן. וכיון שזכינו לזה הא דפליגי באין בו ד' דר' יוחנן אמר אלו מעלין מכאן וכו' הוי רבותא דמעלין מן החצר ג"כ דשביתתן בחצר הוי כמו ששבתו בבית גבי פירות. ולפ"ז א"ש מה דאמר שמואל בגיטין פרק הזורק לא יעמוד אדם בגג זה ויקלוט מי גשמים מגגו של חבירו דאפילו מגג לגג אסור להוציא אע"ג דאיהו פוסק גגין וקרפיפות וחצירות רשות אחת הן אף בעירבו. משום דרבותא קמ"ל דגשמים דעתו דבעה"ב עלייהו והוי כמו דשבתו בגגו מבעו"י ומים שלשתי' הן עומדין סופן להיכנס לבית ושביתת בית עליהן והוי כמו ששבתו בביתו של חבירו ואסור להוציאן לגגו דהוי רשויות מחולקין וזה רבותא גדולה. אולם לפ"ז הוא דוקא לשמואל לטעמי' דסבר במחיצות שאינן ניכרות גוד אסיק [ובגגין לרבנן מותר לטלטל בכל הגג] אבל לרב דסבר דלא אמרינן גוד אסיק מחיצות הבית למעלה בגג א"כ לענין כלים ששבתו בבית או להכניסן לבית הוי הגג כל אחד פרוץ לחבירו למקום האסור לו וא"כ אם תחשוב הנך מי גשמים כמאן דשבתו בבית תו יהא אסור להכניסן לבית של בעל הגג עצמו משום דהגג פרוץ לגג חבירו ולגבי כלים ששבתו בבית הוי כל אחד רשות בפ"ע ופרוץ למקום האסור לו ונמצא דיהא אסור לטלטלן מגג לבית של בעל הגג גופי' ותו כיון דליכא שביתת בית עליהן קנו שביתה לעצמן בגג ולאו כמו ששבתו בבית דמי ומותר להוציאן מגג לגג וכמו שפירשנו. ויעוין תוס' דף צ"ט תוד"ה לא יעמוד אדם ברה"י כו' סמוך לגג ויצרף ודו"ק כי זה חדש ונגד דברי רבותינו בעלי התוספות בכ"מ שם. ובדף צ"א ד"ה שמואל ובדף ע"ז ד"ה וריו"ח אמר אולם מאשר הסברא נכונה העליתי זה על ספר.
כ״ד
חצר קטנה שנפרצה במילואה לחצר גדולה כו'. הנני לבאר לשון רבותינו בתו' דף מ"ד בד"ה פקק החלון וז"ל משמע שאם היה אוסר לטלטל כרב ל"ה קשה מידי דהיכי שרי למיעבד הכי כו' ע"ש וכבר עמד המהרש"א בפרק כל הכלים דהוה קשה איך שרי לטלטל הטלית יעו"ש שנדחק בזה. ובמחכתה"ג הדבר פשוט. דרש"י פירש במקומו דהא דאמר רב אין מטלטלין בו אלא בד"א הוא אף בכלים ששבתו בחצר משום דבעירבו חצירות עם בתים אע"ג דכל חצירות אחת הן רב לטעמי' דגזר דלמא אתי לאפוקי מאני' דבית לחצר אחרת וה"נ אע"ג כשנפרצה המחיצה אסור להוציא מבית לחצר מ"מ איכא מאני' דבתים בחצר שהוציאו קודם שנפרצה המחיצה כמו"ש הריטב"א ז"ל וא"כ אם הוי סבר שמואל דאסור לטלטל מאני' ששבתו בבית משום דלא אמרינן הואיל והותרה הותרה אז הו"מ לטלטל הגלימא שהיא היתה כלי ששבתה בחצר. ושמואל לטעמי' דסבר כל החצירות רשות אחת הן אף אם עירבו חצירות עם בתים אבל רב לטעמיה דבעירבו גזר לכן הקפיד שטלטלו כלי ששבת בחצר ושפיר כתבו התו' שאם הי' אוסר לטלטל כרב לא הוה קשה מידי. ובירושלמי יש בהלכה זו שיטה חדשה נגד הבבלי. ולפי שהיא כחדה סתומה אמרתי לבארה. וז"ל בפרק עושין פסין הלכה ה' חצר שפתוחה לקרפף מטלטלין מן החצר לקרפף אבל לא מן הקרפף לחצר וכן שנינו לעיל בהלכה א' חצר שהיא פתוחה לפסים מטלטלין מן החצר לפסים, אבל לא מן הפסים לחצר, לכן נראה דהגרסא הברורה היא כמו שלפנינו. וסובר הירושלמי דשני רשויות המובדלין שאפילו של אדם אחד הן אסורים כמו חצר וקרפף וכיו"ב. כיון דלאו משום חלוק דיורין הן אסורים, אם האחד פרוץ במלואו להשני ולהשני נשארו גיפופין והפרצה היא בעשר אמות דהוי כפתח אז מותר לטלטל מן אותו שאינו פרוץ למקום הפרוץ אבל לא מן הפרוץ למקום שאינו פרוץ, וטעמא כדאמרו רבנן בבלי דף צ"ב ש"מ ממתניתין [מדתני שהיא כפתחה של גדולה] דיורי גדולה בקטנה ואין דיורי קטנה בגדולה, לכן סבר הירושלמי דהקטנה נעשית כפתח לגדולה ומשתמשת אצל הגדולה ולכן מותר לטלטל מן הגדולה לקטנה, וכן כאן שהקרפף פרוץ במילואו ולחצר נשאר גיפופין והוי פתח [וכן לעיל שפתוחה לפסין] משתמשת הקרפף להחצר אבל אין החצר משתמשת לקרפף, וכיו"ב מצאנו בבלי דף מ"ח היכא ששני חיצונות נתנו עירובן באמצעית דמשתמשת לשניהן ומותר להוציא כלי החיצונות לאמצעית ואין אמצעית משמשת עם שני החיצונות יעו"ש וזה נכון בירושלמי. ולכך להלן בגגין שכל אחד רשות בפני עצמו דהוי דיורין מוחלקין אמר לקמן ירושלמי פרק כל גגות הלכה ב' בגג גדול סמוך לקטן מתניתין באותו הגג, אבל בגג אחר אסור ופירושו שהגדול מותר להשתמש בגג גדול אבל לטלטל מהגג הגדול לגג הקטן אסור. אע"ג דהוא כפתחו. מ"מ הגג הקטן של בעלים אחרים ודיורין הן חולקין וכל גג רשות בפ"ע לרבנן. ודו"ק. ולפ"ז הוי מוקי ירושלמי לרב חסדא דדף כ"ה קרפף שנפרץ במלואו לחצר חצר מותרת וקרפף אסור כרבנן דהמה שתי רשויות וחצר מותרת להשתמש בקרפף וקרפף אסור, ובעי ר' יודן מהו לטלטל מקרפף לקרפף דרך חצר. אע"ג דאמרו לקמן פרק כיצד משתתפין שאין משתמשין מרשות לרשות דרך רשות ולכן אסור להשתמש שם מגזוזטרא לגזוזטרא דרך האמצעית הכא שאני דמחצר לקרפף מותר משא"כ תמן דמאמצעית לתחתונה אסור לכן אסור להשתמש גם דרך האמצעית. יעוין שם הלכה ח' היטב ודו"ק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
