הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות עירובין · פרק ב׳

ספר זמנים · 16 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות עירובין · פרק ב׳
הלכה א׳
אַנְּשֵׁי הֶחָצֵר שֶׁעֵרְבוּ כֻּלָּן חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן שֶׁלֹּא עֵרֵב עִמָּהֶן בֵּין מֵזִיד בֵּין שׁוֹכֵחַ הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עֲלֵיהֶן. וְאָסוּר לְכֻלָּן לְהוֹצִיא מִבָּתֵּיהֶן לֶחָצֵר אוֹ מֵחָצֵר לְבָתֵּיהֶן. בִּטֵּל לָהֶן זֶה שֶׁלֹּא עֵרֵב רְשׁוּת חֲצֵרוֹ בִּלְבַד הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס מִבָּתֵּיהֶן לֶחָצֵר וּמֵחָצֵר לְבָתֵּיהֶן אֲבָל לְבֵיתוֹ אָסוּר. בִּטֵּל לָהֶן רְשׁוּת בֵּיתוֹ וּרְשׁוּת חֲצֵרוֹ הֲרֵי כֻּלָּם מֻתָּרִין. הֵן מִפְּנֵי שֶׁעֵרְבוּ וַהֲרֵי בִּטֵּל לָהֶן רְשׁוּת בֵּיתוֹ וַחֲצֵרוֹ. וְגַם הוּא מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לוֹ רְשׁוּת וַהֲרֵי הוּא כְּאוֹרֵחַ אֶצְלָם וְהָאוֹרֵחַ אֵינוֹ אוֹסֵר:
הלכה ב׳
הַמְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ סְתָם רְשׁוּת חֲצֵרוֹ בִּטֵּל רְשׁוּת בֵּיתוֹ לֹא בִּטֵּל. וְהַמְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לִבְנֵי חָצֵר צָרִיךְ לְבַטֵּל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בְּפֵרוּשׁ וְאוֹמֵר רְשׁוּתִי מְבֻטֶּלֶת לְךָ וּלְךָ וּלְךָ. וְהַיּוֹרֵשׁ מְבַטֵּל רְשׁוּת אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת מוֹרִישׁוֹ בְּשַׁבָּת שֶׁהַיּוֹרֵשׁ קָם תַּחַת מוֹרִישׁוֹ לְכָל דָּבָר. וּבִטּוּל רְשׁוּת בְּשַׁבָּת מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה:
הלכה ג׳
בִּטְּלוּ אֵלּוּ הַמְעָרְבִין רְשׁוּתָן לְזֶה שֶׁלֹּא עֵרֵב. הוּא מֻתָּר שֶׁהֲרֵי נִשְׁאָר לְבַדּוֹ. וְהֵם אֲסוּרִין שֶׁלֹּא נִשְׁאָר לָהֶן רְשׁוּת. וְאֵין אוֹמְרִים יִהְיוּ כְּאוֹרְחִים אֶצְלוֹ שֶׁאֵין רַבִּים אוֹרְחִין אֵצֶל אֶחָד:
הלכה ד׳
הָיוּ אֵלּוּ שֶׁלֹּא עֵרְבוּ שְׁנַיִם אוֹ יֶתֶר. אִם בִּטְּלוּ רְשׁוּתָם לַמְעָרְבִין הַמְעָרְבִין מֻתָּרִין וְאֵלּוּ שֶׁלֹּא עֵרְבוּ אֲסוּרִין. וְאֵין הַמְעָרְבִין יְכוֹלִים לְבַטֵּל רְשׁוּתָם לִשְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵרְבוּ שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן אוֹסֵר עַל חֲבֵרוֹ. וַאֲפִלּוּ חָזַר הָאֶחָד שֶׁלֹּא עֵרֵב וּבִטֵּל רְשׁוּתוֹ לַשֵּׁנִי שֶׁלֹּא עֵרֵב הֲרֵי זֶה אוֹסֵר שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבִּטְּלוּ לוֹ הַמְעָרְבִין אָסוּר הָיָה. אֶחָד שֶׁעֵרֵב אֵינוֹ מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד שֶׁלֹּא עֵרֵב אֲבָל הָאֶחָד שֶׁלֹּא עֵרֵב מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד שֶׁעֵרֵב:
הלכה ה׳
כְּשֵׁם שֶׁבַּעַל הַבַּיִת זֶה מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לְבַעַל הַבַּיִת זֶה בְּחָצֵר אַחַת כָּךְ מְבַטְּלִין מֵחָצֵר לֶחָצֵר. וּמְבַטְּלִין וְחוֹזְרִין וּמְבַטְּלִין. כֵּיצַד. שְׁנַיִם שֶׁשְּׁרוּיִים בֶּחָצֵר וְלֹא עֵרֵב. אֶחָד מֵהֶן מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לַשֵּׁנִי וְנִמְצָא הַשֵּׁנִי מְטַלְטֵל בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁבִּטֵּל לוֹ חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה צְרָכָיו. וְחוֹזֵר הַשֵּׁנִי וּמְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לָרִאשׁוֹן וּמְטַלְטֵל הָרִאשׁוֹן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁבִּטֵּל לוֹ. וְכֵן כַּמָּה פְּעָמִים. וְיֵשׁ בִּטּוּל רְשׁוּת בְּחֻרְבָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא בְּחָצֵר:
הלכה ו׳
מִי שֶׁבִּטֵּל רְשׁוּתוֹ וְחָזַר וְטִלְטֵל בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁבִּטֵּל. אִם בְּמֵזִיד הוֹצִיא הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עֲלֵיהֶן שֶׁהֲרֵי לֹא עָמַד בְּבִטּוּלוֹ. וְאִם בְּשׁוֹגֵג הוֹצִיא אֵינוֹ אוֹסֵר שֶׁהֲרֵי הוּא עוֹמֵד בְּבִטּוּלוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא קָדְמוּ וְהֶחֱזִיקוּ אֵלּוּ שֶׁבִּטֵּל לָהֶן. אֲבָל אִם קָדְמוּ וְהֶחֱזִיקוּ וְהוֹצִיאוּ אִם חָזַר הוּא וְהוֹצִיא בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד אֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶן:
הלכה ז׳
שְׁנֵי בָּתִּים בִּשְׁנֵי צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים וֶהֱקִיפוּם נָכְרִים מְחִצָּה בְּשַׁבָּת אֵין מְבַטְּלִין זֶה לָזֶה הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לְעָרֵב מֵאֶמֶשׁ. אֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר שֶׁמֵּת וְהֵנִיחַ רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד מִן הַשּׁוּק. אִם מֵת מִבְּעוֹד יוֹם הֲרֵי הַיּוֹרֵשׁ שֶׁאֵינוֹ מִבְּנֵי הֶחָצֵר אוֹסֵר עֲלֵיהֶם. וְאִם מֵת מִשֶּׁחֲשֵׁכָה אֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶם. וְאֶחָד מִן הַשּׁוּק שֶׁמֵּת וְהֵנִיחַ רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר. אִם מִבְּעוֹד יוֹם מֵת אֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶם שֶׁהֲרֵי כֻּלָּן מְעֹרָבִים. וְאִם מֵת מִשֶּׁחֲשֵׁכָה אוֹסֵר עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיְּבַטֵּל רְשׁוּת מוֹרִישׁוֹ לָהֶן:
הלכה ח׳
יִשְׂרָאֵל וְגֵר שֶׁשְּׁרוּיִים בִּמְעָרָה אַחַת וּמֵת הַגֵּר מִבְּעוֹד יוֹם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק יִשְׂרָאֵל אַחֵר בִּנְכָסָיו עַד שֶׁחֲשֵׁכָה הֲרֵי זֶה הַמַּחֲזִיק אוֹסֵר עַד שֶׁיְּבַטֵּל שֶׁהֲרֵי הוּא כְּיוֹרֵשׁ. וְאִם מֵת הַגֵּר מִשֶּׁחֲשֵׁכָה אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיק יִשְׂרָאֵל אַחֵר בִּנְכָסָיו אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו אֶלָּא בְּהֶתֵּרוֹ הָרִאשׁוֹן הוּא עוֹמֵד:
הלכה ט׳
יִשְׂרָאֵל הַדָּר עִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אוֹ עִם גֵּר תּוֹשָׁב בְּחָצֵר אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו שֶׁדִּירַת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֵינָהּ דִּירָה אֶלָּא כִּבְהֵמָה הוּא חָשׁוּב. וְאִם הָיוּ שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים אוֹ יָתֵר וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שָׁכֵן עִמָּהֶן הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עֲלֵיהֶם. וְדָבָר זֶה גְּזֵרָה שֶׁלֹּא יַשְׁכִּינוּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת עִמָּהֶן שֶׁלֹּא יִלְמְדוּ מִמַּעֲשָׂיו. וְלָמָּה לֹא גָּזְרוּ בְּיִשְׂרָאֵל אֶחָד וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֶחָד. מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ דָּבָר מָצוּי. שֶׁהֲרֵי יִפְחַד שֶׁמָּא יִתְיַחֵד עִמּוֹ וְיַהַרְגֶּנּוּ וּכְבָר אָסְרוּ לְהִתְיַחֵד עִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת:
הלכה י׳
שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הַשּׁוֹכְנִים בְּחָצֵר אַחַת וְעֵרְבוּ הַיִּשְׂרְאֵלִים לְעַצְמָן לֹא הוֹעִילוּ כְּלוּם. וְכֵן אִם בִּטְּלוּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אוֹ בִּטֵּל לָהֶן אוֹ בִּטְּלוּ הַיִּשְׂרְאֵלִים זֶה לָזֶה וְנַעֲשׂוּ כְּיָחִיד עִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת לֹא הוֹעִילוּ כְּלוּם. שֶׁאֵין עֵרוּב מוֹעִיל בִּמְקוֹם עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְאֵין בִּטּוּל רְשׁוּת מוֹעִיל בִּמְקוֹם עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְאֵין לָהֶן תַּקָּנָה אֶלָּא שֶׁיִּשְׂכְּרוּ מִמֶּנּוּ רְשׁוּתוֹ וְיֵעָשֶׂה הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת כְּאִלּוּ הוּא אוֹרֵחַ עִמָּהֶן. וְכֵן אִם הָיוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת רַבִּים מַשְׂכִּירִין רְשׁוּתָם לְיִשְׂרְאֵלִים וְהַיִּשְׂרְאֵלִים מְעָרְבִין וּמֻתָּרִין. וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד שֶׁשָּׂכַר מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מְעָרֵב עִם שְׁאָר הַיִּשְׂרְאֵלִים וְיֻתְּרוּ כֻּלָּם. וְאֵין כָּל אֶחָד צָרִיךְ לִשְׂכֹּר מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת:
הלכה י״א
שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ וְיִשְׂרָאֵל וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת דָּרִים בַּפְּנִימִית וְיִשְׂרָאֵל אַחֵר בַּחִיצוֹנָה. אוֹ שֶׁהָיָה יִשְׂרָאֵל וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בַּחִיצוֹנָה וְיִשְׂרָאֵל אַחֵר בַּפְּנִימִית הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עַל הַחִיצוֹנָה עַד שֶׁיִּשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ. שֶׁהֲרֵי רַגְלֵי שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מְצוּיִים שָׁם. וְהַפְּנִימִי מֻתָּר בַּפְּנִימִית:
הלכה י״ב
שׂוֹכְרִין מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. שֶׁהַשְּׂכִירוּת כְּבִטּוּל רְשׁוּת הִיא שֶׁאֵינָהּ שְׂכִירוּת וַדָּאִית אֶלָּא הֶכֵּר בִּלְבַד. לְפִיכָךְ שׂוֹכְרִין מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֲפִלּוּ בְּפָחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה. וְאִשְׁתּוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מַשְׂכֶּרֶת שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ. וְכֵן שְׂכִירוֹ וְשַׁמָּשׁוֹ מַשְׂכִּירִין שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיָה שְׂכִירוֹ אוֹ שַׁמָּשׁוֹ יִשְׂרְאֵלִי הֲרֵי זֶה מַשְׂכִּיר שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ. שָׁאַל מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מָקוֹם לְהַנִּיחַ בּוֹ חֲפָצָיו וְהִשְׁאִילוֹ הֲרֵי נִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וּמַשְׂכִּיר שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ. הָיוּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת זֶה שְׂכִירִים אוֹ שַׁמָּשִׁים אוֹ נָשִׁים רַבִּים אִם הִשְׂכִּיר אֶחָד מֵהֶן דַּיּוֹ:
הלכה י״ג
שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הַדָּרִים בְּחָצֵר אַחַת וְשָׂכְרוּ מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בְּשַׁבָּת חוֹזֵר הָאֶחָד וּמְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לַשֵּׁנִי וּמֻתָּר. וְכֵן אִם מֵת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בְּשַׁבָּת מְבַטֵּל הַיִּשְׂרְאֵלִי לַיִּשְׂרְאֵלִי הָאַחֵר וְיִהְיֶה מֻתָּר לְטַלְטֵל:
הלכה י״ד
עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שֶׁהִשְׂכִּיר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אִם אֵין הָרִאשׁוֹן יָכוֹל לְהוֹצִיא הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הַשֵּׁנִי עַד שֶׁיַּשְׁלִים זְמַן שְׂכִירוּתוֹ שׂוֹכְרִין מִזֶּה הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הַשֵּׁנִי שֶׁהֲרֵי נִכְנַס תַּחַת הַבְּעָלִים. וְאִם יֵשׁ רְשׁוּת לָרִאשׁוֹן לְהוֹצִיא הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הַשּׂוֹכֵר מִמֶּנּוּ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. אִם לֹא הָיָה הַשֵּׁנִי עוֹמֵד וְשָׂכְרוּ הַיִּשְׂרְאֵלִים מִן הָרִאשׁוֹן הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין:
הלכה ט״ו
חָצֵר שֶׁיִּשְׂרְאֵלִים וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שְׁרוּיִין בָּהּ וְהָיוּ חַלּוֹנוֹת פְּתוּחוֹת מִבֵּית יִשְׂרְאֵלִי זֶה לְבֵית יִשְׂרְאֵלִי זֶה וְעָשׂוּ עֵרוּב דֶּרֶךְ חַלּוֹנוֹת. אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻתָּרִין לְהוֹצִיא מִבַּיִת לְבַיִת דֶּרֶךְ חַלּוֹנוֹת הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין לְהוֹצִיא מִבַּיִת לְבַיִת דֶּרֶךְ פְּתָחִים מִפְּנֵי הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת עַד שֶׁיַּשְׂכִּיר. שֶׁאֵין רַבִּים נַעֲשִׂים בְּעֵרוּב כְּיָחִיד בִּמְקוֹם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת:
הלכה ט״ז
יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא מְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא אוֹ שֶׁהוּא עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הֲרֵי הוּא כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת לְכָל דְּבָרָיו. וְאֵין מְעָרְבִין עִמּוֹ וְאֵינוֹ מְבַטֵּל רְשׁוּת אֶלָּא שׂוֹכְרִין מִמֶּנּוּ כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. אֲבָל אִם הָיָה מִן הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין שֶׁאֵין עוֹבְדִין עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְאֵין מְחַלְּלִין שַׁבָּת כְּגוֹן צְדוֹקִין וּבַיְתוֹסִין וְכָל הַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בְּמִצְוַת עֵרוּב, אֵין מְעָרְבִין עִמּוֹ לְפִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּעֵרוּב. וְאֵין שׂוֹכְרִין מִמֶּנּוּ לְפִי שֶׁאֵינוֹ כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. אֲבָל מְבַטֵּל הוּא רְשׁוּתוֹ לְיִשְׂרָאֵל הַכָּשֵׁר וְזוֹ הִיא תַּקָּנָתוֹ. וְכֵן אִם הָיָה יִשְׂרָאֵל אֶחָד כָּשֵׁר וְזֶה הַצְּדוֹקִי בֶּחָצֵר הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עָלָיו עַד שֶׁיְּבַטֵּל לוֹ רְשׁוּתוֹ:

דברי ירמיהו · הלכות עירובין פרק ב׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות עירובין פרק ב׳

ב׳
רשותי מבוטל לך וכו'. עי' הה"מ ואפשר דדחיק ליה לרבינו לחלוק על רש"י דלא מהני כולכם דלפי דברי רבינו יש ליישב קושית התוס' עירובין דף ע' ע"א ד"ה בעא מיניה ויש מקום לומר דהא דקתני בברייתא כשהוא מבטל רשותו א"צ לבטל לכל א' וא' בא לומר דלא צריך לומר לכל אחד רשותי מבוטלת לך אבל עכ"פ צ"ל כולכם אליבא דכ"ע ורבנן פליגי עליו וצריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש:
ד׳
אחד שעירב. עי' השגת הראב"ד והמ"מ. ונראה ע"פ מ"ש הרש"א בתוס' עירובין דף ע' ד"ה הכא במ"ע ק"ק אמאי מוקי לה בכה"ג לוקי בפשיטות טפי דאיתיה בחיים אלא שהניח את ביתו והלך וכר"ש ע"ש. והגאון אמ"ו כתב בחידושי דרש"י כ' דף מ"ז דהלך מאתמול אצל בתו ולפ"ז לא ס"ל לר"ש אלא היכא דאיכא הוכחה דהיסח הדעת משא"כ הכא דמיירי דעירב מתחילה עמהם מודה ר"ש והמהרש"א ע"כ ס"ל דלר"ש אין חילוק בזה וכ"כ המג"א סימן שע"א ועי' בס' יד דוד מסכת עירובין שם. ועפ"ז י"ל גם דעת רבינו דפסק כר"ש בפ"ד ה"ג ס"ל דלאו דוקא הלך בע"ש ה"ה בעירב עמהם וס"ל ג"כ דבאמת הוי מצי לשנויי בגמ' הכי כקושית הרש"א אלא דהתרצן רצה לשנויי אליבא דכ"ע ולדידן דקיי"ל כר"ש מצי מיירי בתרי גוונא ומש"ה סתם רבינו וסמך אדלעיל:
י׳
וכן אם היו עכו"ם רבים וכו'. גרסינן בירושלמי עירובין דף י"ח ע"א עשרה עכו"ם שהיו דרים בבית אחד כל אחד ואחד צריך להשכיר רשות וזה לא נתבאר בדברי רבינו ועי' בריטב"א שהביא בשם הר"ש מקוצי העכו"ם הדרים בבית אחד שבחצר א"צ לשכור אלא מא' כמו ה' ששבתו בטרקלין שאחד מערב לכולם ע"ש שהאריך של"ד להך דירושלמי ובב"י סימן שפ"ב מביא בשם הגהת אשרי וז"ל שם. אם יש מב"ב עכו"ם אפי' עשרה ודרים כולם עמו בבית צריך למיגר מכולם רשותם ולכאורה משמע דהג"א פליג על הר"ש מקוצי ובש"י כתבתי די"ל דהג"א מיירי היכא שיש לכל אחד חדר מיוחד ואחד מסולק מחבירו ולהכי צריך לשכור מכולם והארכתי בזה שם הרבה לסתור ראיות הריטב"א ופי' הירושלמי מבלי צורך להגיה:
ט״ז
מחלל שבת בפרהסיא. עי' הגה"מ שאפי' אינו מומר לחלל שבת באיסור דאורייתא אלא באיסור דרבנן ע"ש. בפרהסיא נקרא כל שעושה בפני י' ב"י ובש"ס דף ס"ט מבואר דאף שעושה בפרהסיא בפני כל אדם רק שמכסה עצמו לפני הנשיא בצנעה קרינן ליה וכ"כ הת"ח והעתיקו א"ר בסי' שפ"ה: ולא שוכרין ממנו. כתב בתוס' שבת מיהו לא סגי לשכור ממנו בפחות מפרוטה דאע"פ שחטא ישראל הוא ולא מקרי ממון לגבי ישראל ואפשר שלא חלקו וכ"מ מסתימת הפוסקים:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

כסף משנה · הלכות עירובין פרק ב׳

א׳
ביטל להם זה שלא עירב רשות חצרו בלבד וכו' אבל לביתו אסור. בפרק חלון (עירובין ע"ט.) אמתני' דמתבן שבין שתי חצרות תניא בית שבין שתי חצרות ומילאהו תבן וכו' נתמעט התבן מעשרה טפחים שניהם אסורים כיצד הוא עושה נועל ביתו ומבטל רשותו ומתמה בגמרא תרתי ה"ק או נועל ביתו או מבטל רשותו ואיבעית אימא לעולם תרתי כיון דדש ביה אתי לטלטולי. ופירש"י לעולם תרתי ולענין היתר חבירו בחדא סגי מיהו לדידיה בעי למיעבד הרחקה דלא ליתו לטלטולי וה"ה דס"ל להאי תנא בכל מבטלי רשות צריך לנעול. ועל פי זה כתב הטור שאם ביטל רשותו סתם לא ביטל רשות ביתו הילכך צריך לנעול ביתו שלא יבא להוציא באיסור ולא יפתחנו אלא כשרוצה לצאת ולבא וינעלנו מיד אחרי צאתו ובואו עכ"ל. ורבינו שלא הזכיר שצריך לנעול ביתו י"ל שסובר כמ"ש התוס' לחלק בין ההיא דפרק חלון להא דאנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב א"נ שפסק כלישנא קמא דקי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב ואו נועל לביתו דקאמר לאו למימרא שינעול ממש אלא היינו לומר שלא יוציא ויכניס לביתו וזה בכלל מ"ש אבל הוא אסור:
ז׳
אחד מבני חצר שמת והניח רשותו וכו'. כתב הרב המגיד בשם הרשב"א דוקא שהניחו לאחד מן השוק הוא שאוסר אבל אם הניחו לאחד מבני החצר שעירב עמהם הכל מותר וכו'. משמע מדבריו שאפילו קודם שמת המוריש אינו אוסר דכיון שזכה מבע"י בבית מורישו הכל נכנס בכלל עירובו וכ"נ מדברי הרא"ש ואם משחשכה מת כיון דסתם מוריש זה לא עירב לפי שהיה מן השוק והיורש אינו יכול לערב עכשיו אף על פי שהיורש הזה עירב מבעוד יום עם שכניו בעבור ביתו לא אמרינן שיכנס בית זה שירש עכשיו בכלל עירובו דכיון דכשחשכה היה אסור כל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת:
ט״ז
אבל אם היה מן האפיקורסים וכו' כגון צדוקים וביתוסים וכו' ואין שוכרין ממנו לפי שאינו כעובד כוכבים ומזלות. מדברי רבינו נראה דלא מהני שכירות בישראל וכן דעת הר"מ והמרדכי וכ"נ מדברי רש"י בפרק הדר במשנת צדוקי שהיה דר במבוי ודלא כהרא"ש דסבר דשכירות מהני נמי בישראל:
נחלת הכלל · Torat Emet 363

לחם משנה · הלכות עירובין פרק ב׳

ו׳
מי שבטל רשותו וכו'. צ"ל שמ"ש רבינו למעלה וגם הוא מותר מפני שלא נשאר לו רשות איירי בשקדמו הם והחזיקו דאל"כ הרי כשהוא מטלטל לא עמד בביטולו. ועל מה דפסק רבינו כר"י דאמר במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר. לכאורה קשה דבגמרא (דף ס"ח:) כתנאי מי שנתן רשות וכו' כלומר דאית ליה לר"מ דאמר בין בשוגג בין במזיד אוסר דמבטלין וחוזרין ומבטלין. ור' יהודה דאמר במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר דאין חוזרין ומבטלין. ודחו דכ"ע סברי אין מבטלין וחוזרין ומבטלין והכא בקנסו שוגג אטו מזיד וכו'. והשתא קשה בדברי רבינו דאם נאמר דלא דחינן הכי בגמרא אלא לשמואל אבל לרב דאית ליה דמבטלין וחוזרין ומבטלין הוי תנאי ואתיא כר"מ קשה דאם כן איך פסק הוא כרב דחוזרין ומבטלין וכר"י דהוי דלא כוותיה. ואם נאמר דדחוי הגמרא הוי אפילו אליבא דרב כ"ש דקשה דע"כ ר"י סבר דאין חוזרין ומבטלין וא"כ איך פסק הוא דחוזרין ומבטלין כר"י. ועוד לכאורה נראה דהוא מוכרח דס"ל לרב תנאי דאי לא תיקשי לרב ברייתא דפ' חלון (דף מ"ט) דאמרינן התם הוא אסור וחבירו מותר פשיטא לא צריכא וכו' והא קמ"ל דמבטלין וחוזרין ומבטלין וכ"כ שם התוס' דרב ס"ל תנאי ואולי י"ל דהך לימא כתנאי לא הוי אלא אי טעמא דאין מבטלין וחוזרין ומבטלין הוי משום דכיון דבטליה לרשות וכו' כדאמרו שם לעיל בגמרא אבל אי טעמא משום דלא ליהויין מילתייהו דרבנן כחוכא ואיטלולא מצו סברי כ"ע דמבטלין וחוזרין ומבטלין כרב וצריך להתיישב בדבר:
ט׳
ישראל הדר עם העובד כוכבים ומזלות או עם גר תושב בחצר אינו אוסר עליו וכו'. כתב ה"ה ופירוש דוקא כשאין הישראלים אוכלים על שלחן אחד עד אומרו וזה ברור ומבואר בדברי רבינו כוונתו להוכיח דכשהישראלים אוכלים על שלחן אחד א"צ עירוב דאין עובד כוכבים ומזלות אוסר והוכיח כן ממ"ש רבינו דטעם האיסור שאין עירוב מועיל במקום עובד כוכבים ומזלות ואילו איסור העובד כוכבים ומזלות אין תלוי בעירוב איך תלה הטעם שאין עירוב מועיל במקום עובד כוכבים ומזלות משמע דדוקא כשצריך עירוב העובד כוכבים ומזלות אוסר דאין עירוב מועיל במקום עובד כוכבים ומזלות אבל אי לא אינו אוסר:
י׳
ישראל אחד ששכר מן העובד כוכבים ומזלות וכו'. כתב ה"ה וכתב הרשב"א ז"ל ישראל שהשאיל או שהשכיר ביתו לעובד כוכבים ומזלות וכו' קשה דאפילו אם השאיל לישראל נמי לא השאילו על דעת שיאסור עליו כמ"ש התוספות (דף ע"ב בד"ה ומודין) באותם הבחורים הבאים ללמוד תורה כמבואר בהגה"ה ריש פרק ד' וז"ל שם ועוד שאינו משאיל להם רשותו לאסור עליו ולא זה על זה ע"כ. וי"ל דהרשב"א ז"ל סבור דדוקא בעובד כוכבים ומזלות אמרינן הכי משום דאי הוי שאלה גמורה אין לו תקנה אלא בשכירות והוא דוחק גדול דהעובד כוכבים ומזלות אינו רוצה להשכיר דמטעם זה התירו השכירות בעובד כוכבים ומזלות מפני שהוא דבר דוחק כמבואר בגמרא ובספרי הפוסקים אבל בישראל אפילו הוי שאלה לא הוי דוחק דהוא יערב עמהם דהא הוא צריך לערב ג"כ עכ"פ:
י״ג
שני ישראלים ועובד כוכבים ומזלות הדרים בחצר א' ושכרו מן העובד כוכבים ומזלות בשבת חוזר האחד ומבטל רשותו לשני ומותר. אף על גב שזה שביטל רשות בשעה ששכר לא היה יכול לערב ודמי למערבין שביטלו רשותם לשנים שלא עירבו שאפילו חזר הוא וביטל רשותו לשני שלא עירב הרי זה אוסר שבשעה שביטל וכו' כמ"ש רבינו בראש הפרק מ"מ לא דמי שבידו לבטל רשות:
נחלת הכלל · ToratEmet

אור שמח · הלכות עירובין פרק ב׳

י׳
וכן אם היו עכו"ם רבים כו'. נ"ב ירושלמי עשרה גוים שהיו דרין בבית אחד צריך לשכור מכולם.
י״ב
שוכרין מן העו"ג כו' שאינה שכירות ודאית אלא היכר בלבד, לפיכך שוכרין מן העכו"ם אפילו בפחות משוה פרוטה. מדברי רבינו מפורש דמשום שאינה שכירות גמורה מהני בפחות מפרוטה. ובגמרא אמרינן אילימא בריאה בפרוטה כו' מי איכא למ"ד פחות מפרוטה לא כו' ששוכרין מן העכו"ם אפילו בפחות משוה פרוטה, הרי דכיון דגבי' הוי כסף מהני שכירות מיניה בכ"מ אף אם בריאה בעינן - אכן רבינו דייק שפיר בלשונו, דזה ברור דכל מילי שישראל שוכר מאתו בעי פרוטה וראי' ברורה מהא דאמרו קדושין ח' מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים כו' דלית בהו ש"פ לא מיבעי כסף כו' אבל תבואה וכלים אימא מדמקרבה הנאתייהו גמר ומקני כו' הרי הך קרא כי כתיב בישראל הנמכר לעכו"ם ומוכח תמן שאינו נפדה בפחות מפרוטה הרי דלגבי קנין אזלינן בתר מקנה ובתר קונה ועיין שם ז' לשני בני בפרוטה כו' בתר נותן ומקבל אזלינן, אלא דכאן גבי ישראל מהני ביטול אם שכח ולא עירב כן בגוי מכיון דאתי פחות מפרוטה לידי' מסתלק דלגבי' ממונא הוי וכיון דליכא רשות עכו"ם תו הוי כביטול בישראל דסלוק רשות בעלמא הוא ומש"ה שוכרין אפילו בשבת ושוכרין בפחות משוה פרוטה, וזהו משום דמדינא דירת גוי אינה אוסרת אלא כדי שלא ילמוד ממעשיו גזרו דבעי לאוגרי' ובשכירות רעועה ג"כ לא מוגר. ובירושלמי שיטה אחרינא בזה, הלכה ישראל מבטל והעכו"ם משכיר. ויבטל הוא העכו"ם. חזר הוא בו. מעתה אפילו משכיר חזר הוא בו ומשני מכאן ואילך בגזל הוא משתמש עד איכן יבא כ"ד רבי יסא כו' אין קרקע נקנה בפחות משוה פרוטה. דכיון דביטול הגוי לא מהני כשיחזור בו ה"ה בשכירות פחות מפרוטה הרי לא קנה הישראל את רשותו דלגבי הישראל בעי פרוטה להיות ממון חשוב גבי, אלא שהגוי סילק עצמו וכמו דאמרינן ב"ב דף נ"ד הלוקח מן העכו"ם כו' עו"ג מכי מטא זוזי לידי' אסתלק לי' כו' וה"נ תו מצי לחזור ולזכות בו. מילתי' דר' יעקב בר אחא אמר אפי' באגוז אפי' בתמרה. פירוש, ממלתי' מוכח דאפילו בפחות משוה פרוטה ומשתעי איך הוה עובדא, ריב"א כד הוה נפק לאכסנייא כו' ואין לא מבדר מצוי יהב חוטרא הכא, סנדלא הכא כו' אר"מ הדא דתימר בשהי' פונדקי עכו"ם כו' ישראל אינו חשוד לטלטל והכונה דריב"א הי' שוכר מן הגוי ומפזר כליו בכל המקומות ששכר מאתו כדי להחזיק שלא יחזור בו הגוי ואם הי' שוכר בפרוטה ודאי לא הי' צריך להחזיק דאפילו יחזור בו הגוי אינו כלום, ובפונדקי ישראל ששכח ולא עירב אלא שביטל לא הי' צריך להחזיק שאינו חשוד לטלטל באיסור דכיון שביטל אסור להוציא מביתו לחצר וע"כ דבפונדקי עו"ג והי' שוכר בפחות מפרוטה והי' צריך להחזיק כדי שלא יחזור בו הגוי דבפחות מפרוטה עדיין לא נכנסה לרשות ישראל דלגבי' לאו ממון הוי ודו"ק כנ"ל ביאור הירושלמי ונכון.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות עירובין ב׳, מתוך הלכות עירובין שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות עירוביןכל הרמב״ם